בבא קמא צג ע"ב

דף צג - ב

משנתנו באה ללמד, שאם הגזילה נשתנתה ביד הגזלן, אף על פי שהבעלים עדיין לא נתייאשו ממנה, קנאה הגזלן בשינוי, ומשלם את דמיה כשעת הגזילה.

א. הגוזל עצים ועשאן כלים ובכך שינה אותם מצורתם המקורית שהיו בשעת הגזילה, או גזל גיזות צמר ועשאן בגדים.

הרי הוא משלם לבעלים ממון עבור הגזילה כשעת הגזלה, כשוויות הגזילה בשעה שגזלה. ואינו משיב את החפץ הגזול כיון שקנאה הגזלן לעצמו ב"שינוי מעשה" ששינה את החפץ.

ובגמרא יתבאר איזה שינוי בחפץ נחשב שינוי שעל ידו קונה הגזלן את החפץ הגזול.

ב. אם גזל פרה מעוברת וילדה אצלו, או גזל רחל טעונה, כבשה טעונה צמר, וגזזה הגזלן -

משלם הגזלן לבעלים דמי פרה העומדת לילד, ודמי רחל העומדת ליגזז, כלומר: הגזלן מחזיר לבעלים את הפרה או את הרחל עצמן, כיון שלידה וגיזה אינם שינוי בגוף הפרה והרחל, ואילו את הולד או את הצמר הרי הוא קונה בשינוי, ומוסיף לנגזל את דמיהם שהיו שווים לפני הלידה והגזיזה, והעודף ששווה עכשיו יותר, הרי זה שלו. ^[1]

ג. גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה, או גזל רחל ונטענה אצלו צמר וגזזה, מה שנתעברה או שגדל צמרה, נחשב שינוי אף לגבי הפרה או הרחל, ואינו חייב להחזירן אלא לשלם דמיהן. ^[2]

ולפיכך הריהו משלם כשעת הגזלה, דהיינו דמי הפרה ודמי הרחל כשוויין בשעת הגזילה, וכל מה שהשביחו משעת הגזילה ואילך הרי זה שייך לגזלן.

זה הכלל:

כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה, ולכן אם גנב טלה ונעשה איל, או גנב עגל ונעשה שור וטבחו או מכרו, פטור מתשלומי ארבעה וחמישה, כי הואיל ונעשה שינוי בידו - קנאו, ושלו הוא טובח או מוכר. ^[3]

גמרא:

אמרי, אמרו בבית המדרש לדייק מדברי המשנה: כי רק אם גזל עצים ועשאן כלים, אין - נחשב שינוי, אבל אם שיפן [שייף והחליק את העצים] - לא נחשב שינוי.

וכן הגוזל צמר ועשאן בגדים, אין - רק אופן זה נחשב שינוי, אבל אם ליבנן - לא נחשב שינוי.

שהרי קודם שעושה מן העצים כלים - צריך לשייף אותם, וכן קודם שעושה מן הצמר בגדים - צריך ללבנו, ואם נחשב שינוי, כבר קנאם הגזלן משעת שפוי וליבון, ומדוע הוצרכה המשנה לומר כי עשה מן העצים כלים ומן הצמר בגדים, אלא על כרחך שהמשנה סוברת כי שיפוי וליבון אינם נחשבים לשינוי מעשה הקונה לגזלן את הגזילה, ולכן הוצרכה להביא שינוי של כלים ובגדים.

ורמינהי ממה ששנינו בברייתא ^[4]: גזל עצים ושיפן, או גזל אבנים וסיתתן, או צמר וליבנן, או פשתן ונקהו - משלם ממון כשעת הגזלה, ואינו משיב את החפץ! מבואר בברייתא כי גם שיוף וליבון נחשבים שינוי מעשה שקונה בזה הגזלן את החפץ.

אמר אביי: תנא דידן קתני התנא שבמשנתינו הביא אופן של שינוי מעשה דרבנן, שינוי המועיל רק מדרבנן, דהיינו שינוי דהדרא שאפשר לבטל את השינוי ולהחזיר את החפץ לקדמותו כמו שהיה בשעת הגזילה, וכל שכן אם עשה שינוי דאורייתא, שינוי המועיל לקנות גם מדאורייתא, דהיינו שינוי שאי אפשר לבטלו ולהחזיר את החפץ לקדמותו, כגון שיוף וליבון.

וכך יש לפרש את דברי המשנה: גזל עצים ועשאן כלים - מדובר בעצים שהיו כבר משופין בשעת הגזילה.

ומאי נינהו ומה הם נקראים אותם עצים משופים? נסרים!

וכיון שהיו העצים משופים, דשינוי דהדר לברייתא הוא מה שהגזלן חיברם ועשאם כלים, דאי בעי משליף להו שאם רוצה, יכול הוא לפרק את החיבורים, ולהחזירם לקדמותם כמו שהיו בשעת הגזילה.

ומשום כך נקטה המשנה שינוי שעשה מן הנסרים כלים כגון תיבות וקתדראות, כדי לחדש שאפילו שינוי קל שאפשר לבטל - שהרי יכול הוא לפרק את הנסרים כמו שהיו בשעת הגזילה, ואף על פי כן קונה הגזלן בשינוי זה, וכל שכן אם שייף את העצים שנחשב שינוי גמור וקונה הגזלן את החפץ מדאורייתא.

וכן יש לפרש: בגוזל צמר ועשאן בגדים - כי מדובר בצמר שהיה כבר טווי בשעת הגזילה. ^[5]

וכיון שהיה הצמר טווי, דשינוי דהדר לברייתא הוא מה שהגזלן סרג ממנו בגדים, דאי בעי סתר ליה, שאם רוצה, יכול הוא לפרום את הבגד, ולהחזיר את הצמר לקדמותו כמו שהיה בשעת הגזילה. ^[6]

וכל שכן אם עשה הגזלן שינוי דאורייתא, שינוי המועיל לקנות אפילו מדאורייתא, דהיינו שאי אפשר לבטלו, כגון אם שייף את העצים או ליבן את הצמר, ודאי שנחשב שינוי וקונה לעצמו את החפץ הגזול.

ותנא ברא שבברייתא, רק שינוי מעשה דאורייתא קתני, ושינוי מעשה המועיל לקנות רק מדרבנן לא קתני. רב אשי אמר ליישב את הסתירה שבין המשנה לברייתא באופן אחר:

תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני, התנא שבמשנתינו גם כן מדבר באופן שעשה הגזלן שינוי המועיל לקנות מדאורייתא [דהיינו שינוי שאי אפשר לבטל], אבל אם עשה הגזלן שינוי שאפשר לבטלו, אינו קונה. ^[7]

ומה שקשה על המשנה, כי אם רק שינוי שאי אפשר לבטל קונה, על כרחך מדובר בעצים שאינם משופים ובצמר שאינו מלובן, אם כן מדוע כתבה המשנה שעשה מן העצים כלים ומן הצמר בגדים, הרי מספיק השינוי שמשייף הגזלן את העצים ומלבן את הצמר, כדי לקנות את החפץ.

כך יש לפרש את המשנה: הגוזל עצים ועשאן כלים - הכוונה שעשה מהעצים כלי הנקרא בוכאני [משטח לכתישה] שאין בו חקיקה אלא רק שיוף, דהיינו שיפן המובא בברייתא, שהוא שינוי שאי אפשר לבטל ומועיל מדאורייתא. ^[8]

וכן מה שנאמר במשנה: צמר ועשאן בגדים - הכוונה שעשה מהצמר בגדים הנקראים נמטי [מצעים של לבד], ובבגדים אלו לא מלבנים את הצמר.

והחידוש של המשנה, שאם עשה הגזלן מן הצמר בגדים אלו בלא שליבנן, קנאן, כיון דהיינו שינוי דלא הדר, כי אין הצמר חוזר עוד לקדמותו להיות כל נימא ונימא בפני עצמה. ^[9]

ומקשינן: וליבון הצמר מי הוי וכי נחשב שינוי?

ורמינהי ממשנה בחולין [קלה א] ששנינו: גבי אדם שגזז את צאנו ונתחייב בראשית הגז, לא הספיק בעל הגיזה ליתנו לו לכהן את ראשית הגז, עד שצבעו את כל הצמר - פטור מליתנו עוד ^[10], שהואיל וצבעו ונתכוון לגוזלו ^[11] קנאו בעל הגיזה בשינוי, והרי הוא כמזיק מתנות כהונה או כמו שאכלן, שפטור הוא אפילו מהחזרת דמים, מפני שהוא ממון שאין לו תובעים. ^[12]

ואם לבנו בעל הגיזה, שליבן את הצמר קודם שנתן ראשית הגז לכהן, ולא צבעו - חייב לתת לכהן, שהליבון אינו שינוי ואינו מפקיע מידי "ראשית הגז".

וקשה ממה שמבואר אצלנו כי הליבון נחשב שינוי.

אמר אביי, לא קשיא:

הא התנא הסובר כי ליבון נחשב שינוי, סובר כדעת רבי שמעון, הא התנא הסובר כי ליבון אינו נחשב שינוי, סובר כדעת רבנן.

במסכת חולין מבואר כי רק אם יש לו חמש רחלות לגזוז ויש בכל אחת מהן צמר בכמות של מנה וחצי ^[13], אז חייב בראשית הגז.

וכיצד היא מצות ראשית הגז: לאחר שגזז רחל, נותן מן הגיזה לכהן, כמה שרוצה, ובלבד שתהא נתינה חשובה.

דתניא בברייתא: גזזו, אם גזז רחל אחת וקודם שגזז את האחרות טוואו וארגו וכן עשה עם הרחל השניה והשלישית - אין מצטרף כל הצמר להתחייב ב"ראשית הגז", כיון שבעל הגיזה קנה כבר את אותו צמר שטווה וארג בשינוי.

אבל אם רק לבנו את הצמר של הראשונה קודם שגזז את האחרות, בזה יש מחלוקת: רבי שמעון אומר: אין מצטרף אותו צמר עם הצמר שעדיין לא נגזז כדי להתחייב בראשית הגז, כיון שסובר כי ליבון נחשב שינוי. וחכמים אומרים: מצטרף, כיון שסוברים כי ליבון אינו נחשב שינוי.

ובמחלוקת זו נחלקו המשנה בחולין והברייתא אצלנו האם ליבון נחשב שינוי.

רבא אמר ליישב את הסתירה באופן אחר: הא והא גם המשנה בחולין וגם הברייתא אצלנו הם כדעת רבי שמעון הסובר כי ליבון נחשב שינוי.

ולא קשיא: הא המשנה בחולין מדברת בליבון דנפציה נפוצי [שהפריד את הסיבים] בידיו לפני הליבון, ואין הליבון נחשב שינוי מספיק. הא אצלנו מדובר בליבון דסרקיה סרוקי שסירק את הסיבים במסרק קודם הליבון, שבאופן זה נחשב שינוי גמור [לדעת רבי שמעון].

רבי חייא בר אבין אמר ישוב נוסף: הא המשנה בחולין מדברת בליבון דחווריה חוורי שהלבין אותו בלבד בלא גפרית שאינו נחשב שינוי מספיק. הא אצלנו מדובר בליבון דכבריה כברויי בגפרית להתלבן יפה, שבאופן זה נחשב שינוי גמור [לדעת רבי שמעון].

ומקשינן: כיצד סובר רבי שמעון כי ליבון נחשב שינוי, והרי השתא יש לומר כי צבע שהוא שינוי גדול יותר מאשר ליבון, לרבי שמעון לא הוי שינוי, כמו שמוכח מהברייתא לקמן, אם כן כיצד לדעתו ליבון הוי שינוי?

וההוכחה כי לדעת רבי שמעון צבע אינו נחשב שינוי מספיק, דתניא בברייתא:

גזז ראשון ראשון וצבעו כל גזיזה וגזיזה בנפרד קודם שגזז את הגזיזה הבאה, או גזז ראשון ראשון וטוואו, או גזז ראשון ראשון וארגו, נחשב שינוי, וקנאו לעצמו בשינוי. ולפיכך הגזיזה שעשה בה שינוי אין מצטרף עם הצמר שיגזז אחר כך לשיעור המחייב בראשית הגז.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אם צבעו את גזיזת הצמר אינו נחשב שינוי בצמר, ולפיכך מצטרף לצמר שיגזז אחר כך לשיעור המחייב ראשית הגז.

מוכח מהברייתא כי לדעת רבי שמעון, צביעה אינה נחשבת שינוי מספיק, אם כן כיצד לדעתו, ליבון נחשב שינוי מעשה הקונה.

אמר אביי, לא קשיא:

הא הברייתא המביאה את רבי שמעון שסובר כי ליבון הצמר נחשב שינוי וכל שכן צביעתו, הוא דעת רבנן אליבא דרבי שמעון.

ואילו הא הברייתא המביאה את רבי שמעון שסובר כי שינוי של צביעה אינה קונה וכל שכן שינוי פחות של ליבון, היינו רבי שמעון בן יהודה אליבא דרבי שמעון. רבא אמר ישוב אחר: לעולם לא פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן יהודה וכולם סוברים כי לדעת רבי שמעון צביעה אינה נחשבת שינוי, ואינו סתירה לכך שליבון נחשב שינוי, כי ושאני שונה צבע מליבון, הואיל ויכול להעבירו את הצבע על ידי צפון [סבון] ולהחזיר את הצמר לקדמותו, מה שאין כן ליבון הוא שינוי שאי אפשר לבטלו ולהחזיר את הצמר לקדמותו.

וכי קתני התם ומה ששנינו שם במשנה בחולין, שאם לא הספיק בעל הגיזה ליתנו לו לכהן את ראשית הגז עד שצבעו את כל הצמר - פטור מליתנו עוד, כיון שקנאו בעל הגיזה בשינוי. ואוקימנא והעמדנו משנה זו כדברי הכל.

לא מדובר שם בצבע סתם, אלא בצבע בקלא אילן שצבעו דומה לתכלת, והוא צבע דלא עבר שאי אפשר להסירו, ולפיכך כולם מודים שנחשב שינוי. ^[14]

אמר אביי:

רבי שמעון בן יהודה ובית שמאי ורבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון בן אלעזר ורבי ישמעאל, כולהו סבירא להו כל אלו סוברים כי שינוי במקומו עומד והשינוי בחפץ אינו מועיל להוציאו מרשות הבעלים הקודמים.

והיכן מצאנו כי כל התנאים הללו סוברים כן?

רבי שמעון בן יהודה מצאנו שסובר כן, גבי הא דאמרן לעיל, שלדעת רבי שמעון בן יהודה צביעה אינה מועילה להוציא את הצמר מחיוב ראשית הגז, ואביי ביאר את דבריו שסובר כי שינוי אינו קונה, ולפיכך סובר כי אפילו שינוי על ידי צביעה החמורה מליבון אינו קונה.

בית שמאי מאי היא? היכן מצאנו שסובר כי שינוי אינו קונה.

אתנן זונה: היינו שכר שמקבלת עבור הביאה, פסול למזבח. שנאמר [דברים כג יט] "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקיך לכל נדר כי תועבת ה' אלוקיך גם שניהם" ^[15].

דתניא בברייתא: נתן לה לזונה חטין באתננה תמורת שכר הביאה, ועשאן סולת, או נתן לה בשכרה זיתים - ועשאן שמן, או ענבים - ועשאן יין.

תני חדא: אסור עדיין להקריבם למזבח ואינם ניתרים על ידי השינוי שעשו בהם.

ותניא אידך: מותר להקריבם, כיון שכבר נשתנו ממה שהיו בשעה שניתנו באתנן, וכבר אינם נחשבים אתנן. ^[16]

הגוזל עצים ועשאן כלים בוכני דהיינו שיפן. ודוקא שפוי כזה מועיל שמשתנה שמו על ידי כן, והוא הדין לעצים ועשאן נסרים, אבל שפוי בעלמא שאין שמו נשתנה על ידי אותו שפוי אינו מועיל וכדאמרינן לקמן (בבא קמא צו, א) גבי גזל דיקלא פסקיה לדיקלא ועבדיה גובי לא קני השתא נמי גובי דדיקלא מקרי אבל גובי ועבדינהו כשורי קנה דמעיקרא גובי והשתא כשורי.

צמר ועשאו בגדים בנמטי דהיינו שינוי (דידהו) [דלא הדר]. פירש הראב"ד ז"ל דנמטי עשייתו אינו מעשה שאינו אלא חבור הצמר והדר לברייתו אלא ליבני הוי שינוי דידיה. ואין זה מחוור. ורש"י ז"ל פירש דנמטי לא הדר לברייתו שהצמר מחובר הרבה ואי אפשר לנפצו שלא יחתך הצמר. וזה יותר נכון. ואף על פי שאינו אלא מחבר הצמר מכל מקום על ידי כן נעשה כלי והיינו שנוי דידיה.

דרב חייא בר אבין אמר הא דחוורי חווריה והא דכברי כבריה. פירוש, רב חייא אוקמא ככולי עלמא וקסבר אפילו לרבי שמעון בחוורי חוורי אינו שינוי ומצטרף וכבריה אפילו לרבנן הוי שינוי דצבע גמור ואין מצטרף, ונפוץ וחיוורי כהדדי נינהו לרב חייא בר אבין, ומשמע דכל שכן סרקיה סרוקי, וליבון שבין חוור לכברויי איכא בינייהו. אי נמי י"ל דסרוקי איכא בינייהו אלא שהוא תימה בעיני לומר שיהא סרוקי ליבון יותר חשוב מחוורי. ולרבא אפילו חוורי לרבי שמעון הוי שינוי ואין מצטרף, ורבא דלא אוקמה כאוקמתא דרב חייא דלמא משום דקסבר דכברי לאו ליבון מקרי אלא צביעה שתיקנו בגפרית. ויש ספרים דגרסי בדרב חייא והא והא רבנן ולפי גירסא זו חוורי וסרוקי כהדדי נינהו ותרווייהו לרבנן לא הוי שינוי ותרווייהו הוי שינוי לרבי שמעון.

השתא י"ל לרבי שמעון צבע לא הוי שינוי ליבון הוי שינוי. לרבא דאמר הא והא רבי שמעון מצבע לצבע נמי הוי מצי לאקשויי.

מהא דאמר אביי רבי שמעון בן יהודה ובית שמאי רבי אלעזר בן יעקב ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו דבר אחד. (אמר ליה) [איכא למידק] דרבי שמעון בר יהודה לאו בצבע בלחוד פליג אלא אפילו אטוואו ואצבעו נמי פליג דאי לא לא קאי בשטת בית שמאי דאית להו דכל שינוי ואפילו שינוי דטחינה במקומו עומד, וכן דרבי אלעזר בן יעקב דאמר אפילו טחנו ואפאה, אלא צבעו מצטרף דקאמר לרבותא נקטיה דאפילו צבע מצטרף אף [בש"מ _ וכל שכן] שטוואו או ארגו. ובתוספות אמרו דדוקא צבעו אבל בטוואו וארגו מודה. [ו]הכא לא אמרו כולהו אמרו דבר אחד אלא כולהו סבירא להו שינוי במקומו עומד ולא שיהא זה אומר כזה בכל שינוי, ויש לנו כיוצא בזו בתלמוד ואחת מהן בריש פרק קמא דסוכה (ז, ב ושם בתוספות) גבי סוכה דירת קבע בעינן, והראשון עיקר וכן דעת הראב"ד ז"ל.

הגוזל עצים וכו' כבר בארנו בתחלת המסכתא שהחלק הרביעי בזאת המסכתא הוא לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק הבא מאדם לחברו דרך גזלה והוחל בפרק זה לבאר עניני זה החלק ונשלם הבאור בו בפרק האחר ועל זה הצד יחלקו עניני זה הפרק לשמנה חלקים הראשון בגזל ונשתנית הגזלה בידו הן לשבח הן לקלקול הן שנוי מאליו הן שנוי על ידי מעשה על איזה צד משתלם ועל איזה צד אינו משתלם השני שלא נשתנה גוף הדבר בידו אלא שנפסד ביד הגזלן לסבה אחרת שלא מחמת קלקול גוף הדבר כגון חמץ והגיע זמן אסורו על איזה צד משלם השלישי שלא גזל אלא שנמסר בידו על מנת לתקן וקלקל על איזה צד חייב הרביעי בנמסר בידו לתקן וכבר תקן אלא שהעביר על דעתו של בעל הבית החמישי בגזל ונשבע ורוצה לשוב ולהשיב את גזלו מה הוא חייב להחזיר ועל איזה צד ויתכפר לו הששי שלענין זה קבלת שבועה כשבועה ושכפירת הפקדון כגזלה לענין זה השביעי בגוזל לאדם והגיע לו חלק אחר כן באותו דבר שגזל מה דינו כגון גוזל את אביו ויתגלגל עם זה דין אחר הדומה לו שלא ממין הענין השמיני בגוזל את הגר ואין לו יורשים ומת על איזה צד גזלו משתלם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאו בגד משלם כשעת הגזלה אמר המאירי הגוזל עצים ועשאן כלים או צמר ועשאו בגדים משלם כשעת הגזלה ואינו מחזיר כלי או בגד שנעשה ממנו מפני שקנאו בשנוי מעשה ואע"פ שלא נתיאשו הבעלים ששנוי מעשה קונה בלא יאוש ומכיון שקנאה אינה חוזרת בעין לבעליה אלא מחזיר כמה שהיתה שוה בשעת גזלה וגזלן מעכב את הגזלה בין שנפחתה בין שנשבחה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לא סוף דבר בעצים ועשאן כלים או צמר שעשאו בגדים שקנה אלא אף עצים ששיפן ר"ל שתקנן והחליקן לעשות בהם כלים וכן צמר שלבנו לעשות ממנו בגד ואין צריך לומר צבעו הרי זה שנוי מעשה וקנאו וכן באבנים וסיתתן ובפשתן ונקהו מן הנעורת ואין צריך לומר בעצים ששיפן ונעשו כלי בשיפויין כגון בוכנא וצמר שעשאו בגד בלא טויה ואריגה כגון לבדים שקנה שהרי אין אלו חוזרין לברייתן:

שנוי החוזר לברייתו כשהיה אינו שנוי מעתה גזל נסרים ועשה מהן תיבה אע"פ שדבקן במסמרים לא קנה שכל זמן שירצה מנתקן וחוזרין נסרים כשהיו ואין הדין כן בצמר טווי ועשאו בגד אע"פ שאפשר לסתרו ולהיות חוטין כבתחלה שכל כיוצא בזה פנים חדשות הם כמו שיתבאר שכבר נפסדה צורת החוט כשהיה בגד:

לענין ראשית הגז כבר בארנו שהשנוי מפקיע את החיוב לגמרי שאינו חייב להחזיר את הדמים והוא שאמרו שאם לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור ומכל מקום לבנו ולא צבעו חייב בראשית הגז:

כבר ידעת שאין חיוב בראשית הגז עד שיהיו לו חמש צאן ושתעלה גיזתן למשקל ששים סלעים כמו שהתבאר במקומו מאחר שהצבע מפקיע את החיוב היו לו חמש וגזז את האחת וצבעה הרי כלן פטורות וכן גזזה וטואה או ארגה אבל הלבון אינו מפקיע כמו שבארנו ומצטרף עם האחרות לחייבו:

צבע זה שהוא נקרא שנוי לענין ראשית הגז ולענין גזלה דוקא צבע שאינו יכול להעבירו על ידי צפון ר"ל בורית או בדבר אחר כגון שצבעו בקלא אילן או כיוצא בו בצבעים שאין יכול להעבירם הא צבע שיכול להעבירו חוזר לברייתו הוא ואינו נקרא שנוי לא לענין ראשית הגז ולא לענין גזלה:

לבון זה שאמרנו לענין גזלה בצמר שהוא שנוי יראה מסוגיא זו שאף בלבון לבד הוא אע"פ שלא נפצה ביד ולא סרקה במסרק ולא לבנה בגפרית אלא לבון במים לבד והוא הנקרא בכאן חוורא חוורויי ולענין ראשית הגז אינו שנוי אף בנפוץ או סירוק או לבון בגפרית ויש שמשוים את המדות בין גזלה לראשית הגז ומפרשים שזה שבגזלה החזקנוה בשנוי דוקא בסירקה או בלבנה בגפרית וזה שאמרנו שבראשית הגז לא החזקנוה בשנוי בלא סירקה או שלא לבנה בגפרית וגדולי המחברים נראה מדעתם שבגזלה נקרא שנוי בנפוץ ובראשית הגז אינו שנוי בשום דבר וחכמי הדורות שלפנינו פסקו שאינה שנוי לעולם לא בנפוץ וסירוק ולא בלבון על ידי גפרית ונראין הדברים כשטתנו ואע"פ שהקשו בגמרא מזו לזו ר"ל מראשית הגז לגזלה אינן דומות זו לזו על הדרך שבארנו:

כבר בארנו באתנן זונה שכל שנשתנה או נתחלף כשר למזבח שלא חל איסור אתנן אלא על גוף הדבר לא על שנויו ולא על חלופו מעתה נתן לה חטים ועשאתן סלת זיתים ועשאתן שמן ענבים ועשאתן יין כשרים ואין צריך לומר בולדות בהמת אתנן שכשרים כמו שהתבאר:

לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור נ"ל דה"ה לכל מתנות כהונה ומתנות עניים שאם נותן חטים של תרומה ושל מעשר קנאם בשינוי ומוכר הפת של תרומה לכהנים והדמים שלו:

גזזו טואו וארגו אינו מצטרף. פי' האי ארגו דעבדי' נמטו כדאוקימנא צמר ועשאו בגדים דמתני' דאי בארוגה משעה דטואו קנאו ול"ל למימר ארגו אלא ודאי דעבדי' נמט':

פרק תשיעי
נתחיל פרק הגוזל עצים בסייעתא דשמיא
כבר ביארנו בתחילת המסכת שהחלק הרביעי בזאת המסכתא הוא לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק הבא מאדם לחברו דרך גזלה והוחל בפרק זה לבאר ענייני זה החלק ונשלם הביאור בו בפרק האחר. ועל זה יחלקו ענייני זה הפרק לשמונה חלקים הראשון לבאר בגזל ונשתנית הגזלה בידו הן לשבח הן לקלקול הן שינוי מאליו הן שינוי על ידי מעשה על איזה משתלם ועל איזה צד אינו משתלם. השני שלא נשתנה גוף הדבר בידו אלא שנפסד ביד הגזלן לסיבה אחרת שלא מחמת קלקול גוף הדבר כגון חמץ והגיע זמן איסורו על איזה צד משלם. השלישי שלא גזל אלא שנמסר בידו על מנת לתקן וקלקל על איזה צד חייב. הרביעי בנמסר לידו לתקן וכבר תיקן אלא שהעביר על דעתו של בעל הבית. החמישי בגזל ונשבע רוצה לשוב ולהשיב את הגזלה מה הוא חייב להחזיר ועל איזה צד תכפר לו. הששי של ענין זה קבלת שבועה בשבועה ובכפירת הפקדון בגזלה לענין זה. השביעי בגוזל לאדם והגיע לו חלק אחד באותו דבר של גזל מה דינו כגון גוזל את אביו ויתגלגל עם זה דין אחר הדומה לו שלא ממין הענין. השמיני בגוזל את הגר ואין לו יורשין ומת על איזה צד גזלו משתלם. זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר. הרב המאירי ז"ל.

הגוזל עצים וכו'. תנא דידן תנא שינוי דרבנן. כתבו בתוספות וברייתא קא משמע לן דשינוי בעלמא חשיב שינוי דסלקא דעתך אמינא דעצים משופין ועשאוהו כלים אף על פי שחוזר לברייתו מאחר שעשאו כלי חשוב הוי שינוי טפי משיפוי בעלמא ואף על פי שיש שם כלי עליו על ידי שיפוי. הרא"ש ז"ל.
ח"מ ש"ס נמטי פירש הראב"ד ז"ל דנמטי עשייתו אינו מעשה שאינו אלא חיבור צמר וחדר לברייתו הוא אלא ליבונו הוי שינוי דידיה ואינו מחוור. ורש"י ז"ל פירש דנמטי לא הדר לברייתו שהצמר מחובר הרבה ואי אפשר לנפצו שלא יחתך הצמר וזה יותר נכון ואף על פי שאינו אלא מחבר הצמר מכל מקום על ידי כך נעשה כלי והיינו שינוי דידיה. הרשב"א ז"ל.

הא דחווריה חוורי וכו'. פירוש רבי חייא אוקמה ככולי עלמא וקסבר דאפילו לרבי שמעון בחווריה חוורי אינו שינוי ומצטרף וכבריה אפילו לרבנן הוי שינוי דצבע גמור הוא ואין מצטרף וניפוץ וחיוור בהדדי נינהו לרבי חייא בר אבין ומשמע דכל שכן סרקיה סרוקי וליבון שבין חיוור לכברויי איכא בינייהו. אי נמי יש לומר דסרוקי איכא בינייהו אלא שהוא תימה בעיני לומר שיהא סרוקי וליבון יותר חשוב מחוורי ולרבא אפילו חוורי לרבי שמעון הוי שינוי ואינו מצטרף ורבא דלא אוקמה כאוקמתיה דרבי חייא דילמא משום דקסבר דכבריה לאו ליבון מיקרי אלא צביעה שתיקנו בגפרית. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו וחכמים אומרים מצטרף דליבון לא הוי שינוי ואוקימנא אף על גב דכבריה כברויי אי נמי דסרקיה סרוקי דרבי שמעון סבר קנייה בשינוי ורבנן סברי כיון דמעיקרא חוורא הוה אף על גב דהשתא איחוור טפי לא הוה שינוי דהא לא אישתני חזותיה לגמרי וקיימא לן כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים. הלכך ברייתא צמר וליבנו פשתן וניקהו משלם כשעת הגזלה לא מיתוקמא אלא אליבא דרבי שמעון ולית הלכתא כוותיה. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו עצים ועשאן כלים או צמר ועשאן בגדים קנה ואפילו עצים ששיפן צמר שליבנו לעשות ממנו בגד ואין צריך לומר צבעו הרי זה שינוי מעשה וקנאו. וכן באבנים וסתתן ובפשתן ונקהו מן הנעורת ואין צריך לומר עצים ששיפן ונעשו כלי בשפויין כגון בוכנא וצמר שעשאו בלא טויה ואריגה כגון לבדין שקנה שהרי אין אלו חוזרין לברייתן. שינוי החוזר לברייתו כשהיה אינו שינוי. מעתה גזל נסרים ועשה מהן תיבה אף על פי שדבקן במסמרים לא קנה שכל זמן שירצה מנתקן וחוזרים נסרים כשהיו. ואין הדין כן בצמר טווי ועשאו בגד אף על פי שאפשר לסתרו ולהיות חוטין כבתחילה שכל כיוצא בזה פנים חדשות הן כמו שיתבאר שכבר נפסדה צורת החוט כשהיה בגד. ע"כ.
וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה גזל נסרים וקבע בהן מסמרים ויתדות ועשה מהן תיבות או דלתות משלם או כמה שהן עכשיו ונוטל מן הנגזל שכר פעולתו וכדי הוצאתו הפחותה מן השבח אף על פי שנתיאשו הבעלים לא קננהו בהאי שינוי כיון דחוזר לברייתו ואי אמר גזלן מסמרים אני נוטל נראה לומר דדינא קאמר או ליתיב ליה כל מאי דחזי ליה לגזלן באגר עבידתא. ע"כ.
עוד כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל לענין ראשית הגז. כבר ביארנו שהשינוי מפקיע את החיוב לגמרי שאינו חייב להחזיר אף הדמים והוא שאמרו שאם לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור ומכל מקום ליבנו ולא צבעו חייב בראשית הגז. כבר ידעת שאין חייב בראשית הגז עד שיהיו לו חמש צאן ושתעלה גיזתן למשקל ששים סלעים כמו שיתבאר במקומו אחר שהצבע מפקיע את החיוב והיו לו חמש וגזז האחת וצבעה הרי כולן פטורות וכן גזזה וטוואה או ארגה אבל הליבון אינו מפקיע כמו שביארנו ומצטרף על האחרות לחייבן. צבע זה שהוא נקרא שינוי לענין ראשית הגז ולענין גזלה דוקא צבע שאינו יכול להעבירו על ידי צפון רצה לומר בורית או בדבר אחר כגון שצבעו בקלא אילן או כיוצא בו בצבעים שאין יכול להעבירן הא צבע שיכול להעבירו חוזר לברייתו הוא ואינו שינוי לא לענין ראשית הגז ולא לענין גזלה. ליבון זה שאמרנו לענין גזלה בצמר שהוא שינוי יראה מסוגיא זו שאף בליבון לבד הוא אף על פי שלא ניפצה ביד ולא סרקה במסרק ולא ליבנה בגפרית אלא ליבון במים לבד והוא הנקרא בכאן חווריה ולענין ראשית הגז אינו שינוי אף בניפוץ או סרוק או ליבון בגפרית. ויש שמשוים את המדות בין גזלה לראשית הגז ומפרשים שזה שבגזלה החזקנוה שינוי דוקא בסירקא או בליבנה בגפרית וזה שאמרנו שבראשית הגז לא החזקנוה בשינוי בשלא סירקה או שלא ליבנה בגפרית. וגדולי המחברים נראה מדעתם שהגזלה נקרא שינוי בניפוץ ובראשית הגז אינו שינוי בשום דבר. וחכמי הדורות שלפנינו פסקו שאינו שינוי לעולם לא בניפוץ וסירוק ולא בליבון על ידי גפרית. ונראין הדברים כשיטתנו ואף על פי שהקשו בגמרא מזו לזו רוצה לומר מראשית הגז לגזלה אינן דומות זו לזו על הדרך שביארנו. ע"כ.

רבי שמעון בן יהודה הא דאמרן. תימה הא בטוואו וארגו מודה ולא פליג וכו' כמו שכתוב בתוספות. ופירש הרשב"א דרבי שמעון בן יהודה אטוואו או אארגו נמי פליג וצבע מצטרף דקאמר לרבותא נקיט דאפילו צבעו מצטרף וכל שכן טוואו או ארגו. ע"כ.

עוד כתוב בתוספות אלא כלומר בשיטה אחת הן וכו'. פירוש דכל אחד מיקל בשינוי טפי מבר פלוגתיה ולא ממש זה כמו זה. הרא"ש ז"ל.

תוס' בד"ה עצים ועשאן כלים כו' שנעשה בכך בוכני מועיל כו' עכ"ל היינו לרב אשי אבל לרב' דאית ליה שינוי החוזר הוי נמי דאורייתא הוי שינוי אע"פ שאין שם כלי עליו כמ"ש התוס' לעיל:

בד"ה בקלא אילן כו' עכ"ל וק"ק בליבן גופה ה"ל לפלוגי בין (צביעה) דכבריה כברויי לחווריה חווריה ולרבא ניחא דכבריה כברויי מיקרי צביעה ואפשר לומר לר' חייא בר אבין נמי לרבותא נקט צביעה דכבריה כברויי עדיף טפי וק"ל:

גמרא ונתעברה אצלו רחל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אין מצטרף כו' מנה ופרס נ"ב זהו לר' דוסא דמתניתין ולא אליבא דחכמים:

בא"ד למנה ופרס להתחייב נ"ב פי' לדין מנה ופרס שצריך לכל אחד:

תוס' בד"ה הא דחוורי' כו' בדנפוצי נמי פליגי הס"ד ואח"כ מ"ה חדש השתא:

במשנה משלם דמי פרה העומדת לילד כו'. עתוי"ט שהקשה לשטת רש"י והנ"י דפרה עצמה חוזרת בעיניה דה"ל למיתנא הכא נמי כשעת הגזילה כמו בסיפא ע"ש ותימה דודאי יש נ"מ גם לשיטתייהו דע"כ שמין אותה כמה היתה יפה כשהיתה מעוברת וכמה היא יפה עכשיו דגופה סריקה ומשלם דמי דביני וביני ואשמעינן דשמין כמה היתה יפה מעוברת לאיש שנותן עיניו בולד לגדלו ועוד נ"ל דע"כ לא כתב הרא"ש דחזרה השומא לשעת הגזילה אלא לשיטתו דקנה גם הפרה עצמה וכדדייק לומר דכל היכא דקנה גוף הגזילה כו' חזרה כו' אבל לשטת רש"י דהפרה עצמה חוזרת פשוט דשמין כמה היתה שוה רגע אחד קודם לידתה וכפשטא דמתניתין ולא כשעת הגזילה:

בסה"ע נתן לה חטים כו' ועשאן סולת כו'. עמש"כ לעיל (סה ב):

במשנה הגוזל עצים ועשאן כלים כו' משלם כשעת הגזילה. לפי סוגיא דשמעתין איירי כל הני מלתא אפי' לפני יאוש דסתם גזילה לאו יאוש בעלים היא והכי מוכח להדיא מדאסקינן דבעינן שינוי שאינו חוזר דוקא ואי לאחר יאוש כ"ע מודו דאפי' שינוי השם החוזר קני מדאורייתא ושינוי מעשה קני מיהא מדרבנן כמ"ש התוספ' לעיל פ' מרובה גבי עוצבא ובפ' לולב הגזול גבי אוונכרי ע"ש מיהו להרמב"ם שסובר דאין לגזלן שום שבח קודם יאוש ואפי' תקנת השבים אין כאן א"כ צ"ל דהאי סיפא דמתני' דקתני נותן דמי פרה העומדת לילד כו' היינו לאחר יאוש דוקא וכ"כ בהדיא בהל' גניבה והל' גזילה א"כ צ"ל דרישא דמתני' נמי איירי אפילו לאחר יאוש ואפ"ה בעינן שינוי שאינו חוזר ובאמת לא ראינו להרמב"ם שסובר דמועיל שינוי החוזר כלום אפי' לאחר יאוש מדאורייתא אלא הא דקי"ל דמועיל הוא משיטת התוספ' והרא"ש וש"פ וכל הנך אזלי לשיטתייהו דיש לגזלן שבח אפי' קודם יאוש מפני תקנת השבים ועי' בח"מ סי' שנ"ד וש"ס (אלא דצ"ע א"כ אמאי קרי לה בגמ' שינוי דרבנן לשינוי החוזר אי ס"ד דאינו קונה):

בפרש"י בד"ה ודמי רחל כו' והעודף ששוה עכשיו עכ"ל. דקדקו התוספ' מל' רש"י דגוף הפרה מיהא לא קנה הגזלן דלא חשיב לידה וגיזה שינוי גמור והרא"ש לא כ"כ ע"ש באריכות ובס' המלחמות להרמב"ן:

בד"ה וכ"ש שינוי דאורייתא כו' וכ"ש עצים ושיפן דהוי שינוי גמור כו' כדאמר במרובה שינוי קונה כתיבא עכ"ל. ואף על גב דהתוספות כתבו שם והביאו ג"כ כאן דהאי שינוי קונה דהתם איירי אפילו בשינוי החוזר וכמ"ש שם באריכות מ"מ רש"י לא נחית להני דיוקא ומפרש מלתא דרבה כפשוטו דלא ליפלוג אסוגיא דהכא וכן משמע שם מפי' רש"י וכמ"ש באריכות בסוגיא דמריש ועוצבא עי"ש:

תוספות בד"ה עצים ועשאן כלים כו' דחשיב שינוי מעשה עכ"ל. ואף על גב דמסקו דבעינן דוקא שישתנה שמו ע"י כך וכן הוא בש"ע בסי' ש"ס ס"ו אפ"ה נראה דלאו מטעם שינוי השם הוא נקנה דהכא מיירי שלא נשתנה שמו לגמרי אלא בשינוי קצת ועיקר הטעם הוא מחמת שינוי מעשה וזה מוכרח דאלת"ה תקשה מ"ש התוספ' בפ' לולב דשינוי השם החוזר לאחר יאוש עדיף משינוי מעשה החוזר והיכא משכחת לה הא בכל שינוי מעשה לא סגי אלא בנשתנה שמו ע"י כך ולמאי דפרישית א"ש ודו"ק:

בגמרא וליבון מי הוי שינוי ורמינהו. נראה דהיינו דוקא למאי דמסיק דליבון הוי שינוי חשוב אבל למאי דס"ד מעיקרא אפשר דאדרבה ליבון הוי שינוי גרוע היה אפשר לומר דלא קני אלא מדרבנן מפני תקנת השבים או לאחר יאוש דוקא וכל זה לא שייך גבי ראשית הגז ואפ"ה קשיא ליה שפיר מעיקרא אמתני' דליכא למימר דמשום דלא קני אלא מפני תקנת השבים לא תני לה במתני' דהא סיפא דמשלם דמי פרה העומדת לילד היינו נמי מדרבנן מפני תקנת השבים כדמסקינן לקמן ואפ"ה קתני לה אבל למאי דמסקינן עכשיו דליבון הוי שינוי דאורייתא מקשה שפיר ולפמ"ש צ"ל דלשינוי' דרב אשי דתנא דידן דאוריית' קתני היינו משום דס"ל דשינוי החוזר אינו קונה אפי' מדרבנן וכמו שהסכימו באמת כל הפוסקים ומ"ש התוספ' פ' לולב הגזול דשינוי מעשה החוזר קונה מדרבנן אפי' לפני יאוש נ"ל דהיינו דוקא לשינויא דאביי דלעיל דאי ס"ד דס"ל דקונה מדרבנן מפני תקנת השבים אמאי לא קתני לה דומיא דסיפא דהוי נמי מדרבנן וק"ל ואף על גב דלאחר יאוש לדעת התוספ' וסייעתם מהני מ"מ מתני' לא איירי לדידהו לאחר יאוש:

אמר אביי ל"ק הא ר"ש הא רבנן. ויש להקשות א"כ דברייתא דליבון קונה לא מיתוקמא אלא כר"ש אמאי משני אביי לעיל דמתני' בשינוי דרבנן איירי טפי ה"ל למימר דאיירי שפיר בשינוי דאוריית' ואפ"ה הא דלא קנה בליבון גרידא היינו משום דאתיא כרבנן דפליגי עליה דר"ש וס"ל דליבון לא קני וה"ה לעצים ושיפן דכי הדדי נינהו דבלא"ה לא מיתוקמא מתניתין כר"ש מדקתני בסיפא משלם דמי פרה העומדת לילד והיינו דלא כר"ש לקמן בברייתא וכה"ג קשה נמי לרבא ולר' חייא בר אבין דליבון לא קני אלא בסרקיה סרוקי או כבריה כברויי א"כ אמאי לא משני נמי הכי אמתני' דמש"ה איצטריך למיתני ועשאן בגדים דבליבון גרידא לא קני. וי"ל דשפיר צריכים לשינוי' דלעיל דמ"מ תקשה אמאי איצטריך למימר ועשאן בגדים ותיפוק ליה דמשעת טוייה קנה דכל בגדים צריכין טוייה מקודם ובטוייה כ"ע מודו דהוי שינוי להכי איצטריך לאוקמי מתני' בצמר טווי או בנמטי שא"צ טוויי' ודו"ק:

שם רבא אמר הא והא ר"ש הא דנפציה נפוצי כו' וקשה אמאי לא מוקי הא והא כרבנן והא דנפציה נפוצי והא דסרקיה סרוקי ונימא דבסירוק מודו חכמים וי"ל דע"כ דבסירוק נמי פליגי דאלת"ה אמאי קתני רישא טוואו וארגו אין מצטרף ותיפוק ליה דקודם הטוייה קנאו משעת הסירוק כמ"ש בתוספות שלאחר הניפוץ מיד היו עושין הסירוק וא"כ משמע להדיא דבכל צמר טווי צריך סירוק מקודם אבל לר' חייא בר"א דקאמר דבכבריה כברויי כ"ע מודו דקונה כמ"ש התוספ' לא תקשה אמאי נקט טוואו משום דכבריה לא היו עושין בכל צמר טווי אלא לפעמים לחזותא כמ"ש התוספ' דבכלל צבע הוא וכן בברייתא דבסמוך דקתני ראשון ראשון וצבעו ראשון ראשון וטוואו הוצרך לשנות הטויה דאי משום סירוק לא היה מועיל לרבנן דלעיל וכדכתיבנא אבל בצביעה אפשר דמודו חכמים דלעיל ופליגי ר"ש ורבנן בסברות הפוכות וכמ"ש נמי התוס' בסמוך ומיהו צ"ל דאף לפמ"ש דבכל צמר טווי צריך סירוק מיד אחר הניפוץ היינו בצמר לבן אבל בצמר צבוע לא היו עושין סירוק לפעמים או שהיו יכולים לעשות הסירוק אחר הצביעה דאלת"ה תיקשה לרבא דמשני בסמוך דהא דלר"ש צבע מצטרף היינו משום שהיו יכולים להעבירו ע"י צפון ואכתי קשה דלקנייה בסירוק דהוי שינוי שאינו חוזר ושמעינן ליה לעיל לרבא אליבא דר"ש דסירוק קונה אע"כ בצמר צבוע איירי שלא נסרק עדיין שאין הסירוק הכרח קודם הצביעה וכ"ש דא"ש לרבי חייא בר אבין דכברויי ודאי לא שייך קודם צביעה ודו"ק:

שם השתא י"ל צבע לר"ש לא הוי שינוי כו' כאן הבן שואל אמאי לא מקשה בפשיטות ברייתות אהדדי דר"ש אדר"ש בלא סוגיא דשמעתין ולפמ"ש א"ש דמעיקרא לא שייך להקשות כלל מליבון אצביעה דהוי ידע שפיר דעיקר הקנין בליבון היינו משום הניפוץ והסירוק שהוא מההכרח בכל ליבון וא"כ הא דקאמר צבעו מצטרף היינו משום שלא נסרק עדיין וע"כ דבהכי איירי אף לפי המסקנא לאוקימתא דרבא דלקמן וכדכתיבנא לעיל בסמוך ואפשר שאף הניפוץ אינו הכרח קודם הצביעה וא"כ לפ"ז ודאי עדיף ליבון מצביעה משום הניפוץ והסירוק אבל עכשיו מקשה שפיר והיינו לאוקימתא דרבא דלעיל קשה לר"ש מצבע אצבע למאי דמוקי רבא ברייתא דלא הספיק ליתנו עד שצבעו כר"ש וכמ"ש התוספ' וא"ל דברייתא דלא הספיק איירי כשסרקו קודם הצביעה דא"כ אמאי נקט בסיפא דליבנו חייב בכה"ג ות"ל דקנייה בסירוק לחוד אע"כ דאיירי בלא סירוק ואפ"ה חייב בצבעו ולר"ח בר אבין מקשה בפשיטות דלדידיה עיקר הקנין בליבון אינו משום הסירוק אלא מכברויי לחוד אפי' לר"ש דהא מוקי ברייתא דגזל צמר וליבנו ככ"ע ובדכברויי ומסתמא איירי אפי' בגזל צמר סרוק אפ"ה קני משום דכברויי ה"ל כמו צבע דהסירוק אינו מעלה ומוריד לחכמים וא"כ משמע דבכה"ג גופא מיתוקמא נמי כר"ש דכברויי קונה אפי' בלא סירוק דהיינו משום חזותא דה"ל כמו צבע כמ"ש התוספות וא"כ מקשה ות"ל דאפי' בצבע גמור לא קני לר"ש ולאוקימתא דאביי דלעיל נמי קשיא ליה מדאיצטריך לאוקמי הא כר"ש והא כרבנן ולא נחית כלל לחלק בין ניפוץ לסירוק או כברויי ולשנויי בכמה גווני אע"כ דלדידיה לא תליא פלוגתא דליבון כלל בניפוץ וסירוק וכברויי אלא משום ליבון גרידא מהני לר"ש ולרבנן אינו מועיל בשום ענין וא"כ מקשה שפיר השתא צבע לר"ש ודו"ק:

במשנה הגוזל עצים כו' כשעת הגזלה. וקשה דמשמע בין הוקר ובין הוזל הא בהוקרו עצים עכ"פ משלם כשעת השינוי דקי"ל תברי' או שתי' משלם ד'. וכן בשינוי דבזה קנאו והוציאו מרשות בעלים לגמרי. וא"ל דדוקא במזיק משא"כ שינוי שלטובתו מתכוין הוי כהאי דיורש מוחל לעצמו שלהרבה פ' פטור. דז"א דדוקא בגורם יש חלוק בין מתכוין להיזק לא במזיק בידים. ועוד שתי' מא"ל. וי"ל דבאמת הפי' כן דטעמא דתברי' כו' משום דזה גזילה חדשה שהי' של בעלים ע"ש. ממילא גם זה בכלל משלם כשעת הגזלה היינו בממילא גזלה ראשונה וכן בהוזל חשיב כאיתבר ממילא דלא עדיף ע"י השינוי. ובהוקר משלם כשעת הגזלה של השינוי כנ"ל. אך בסיפא דתני ילדה כו' וגזזה כו' בשניהם משלם כשעת הגזלה ולהנ"ל אינם שוים דילדה הוי כאיתבר ממילא וגזזה כתברי' כו'. ומה"ט הוכיח הרא"ש ז"ל דבשינוי אינו משלם רק כשעת גזלה דלא דמי לתברי' כו' ע"ש. אולם אינו מובן כלל למה כיון שבידים הוציאו מרשותו. וצ"ל כמו דמחלק הראב"ד ז"ל בעבד שעשאו אפותיקי כו' בין היכא דבדידי' קעביד מעשה אף שעי"ז נפסד הלה פטור ובין עביד בדחברי' ע"ש. כן י"ל דעל מה שאמרה תורה דהוא קונה לא שייך שיצטרך לשלם דהא קנאו ודידי' הוא אף שעושה הקנין בידים. וא"כ כיון דשינוי קונה דכיון שהוא דבר אחר שלא גזלו הוא שלו ממילא כיון דבמה שעשאו שלו לא הפסידו דשוה יותר רק דהכלי נעשה שלו וע"י שהוא שלו ממילא יצא מרשות הנגזל וחשיב בדידי' קעביד מעשה דלא עביד בדחברי' להפסידו כלל רק במכוש אחרון שנעשה כלי נעשה שלו ועי"ז שנעשה שלו נפסד הנגזל ממילא חשיב בדידי' והוי רק גורם דפטור כיון שנתכוין לטובתו כנ"ל. ואף בדתברי' ג"כ קונה בשינוי. שם הוא להיפך דמ"מ הפסד של הנגזל שבא בב"א ההפסד והקנין וחייב על ההפסד דבדחברי' כו'. משא"כ בהשביח שעדיין לא הפסידו ואלו אחר בא והי' עושהו כלי שלא לגזול לא הי' חייב כלום. ורק משום שקנאו הגזלן הוי בדידי' קעביד כנ"ל. ואף להפ' ביורש מוחל לעצמו דחייב לשלם י"ל ג"כ דשם להיפוך הזכי' בא ע"י שמפסיד של חבירו ומוחל לעצמו וחייב על ההפסד משא"כ כאן שהפסד בא מחמת הזכי' שנעשה שלו כנ"ל. וכן שתי' ג"כ בב"א כמוחל. והי' אפשר לישב בזה ריש תמורה דפריך לרבא והרי גזל דקני בשינוי נימא א"ע לא מהני ומשני דכ' אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר וא"ל דמים בעלמא בעי שלומי כו' ולבסוף מסיק אלא במה פליגי בשינוי קונה ע"ש. דתמוה מאוד הא דהא אסיק מעיקרא דגם לרבא שינוי קונה מקרא כנ"ל וכן ודאי דרבא סבר כהילכתא ע"ש ברש"י. ולמ"ש י"ל כנ"ל דבשלמא לאביי דשינוי קני מצד עצמו שייך כסברת הרא"ש הנ"ל דאינו משלם רק כשויו של שעת הגזלה דלא הפסיד רק ע"י שקנאו מזה בא ההפסד שיצא מרשות נגזל וכיון דבדידי' עביד פטור כנ"ל. משא"כ לרבא דאעל"מ רק הקנין מגזה"כ דאשר גזל וכיון שנשתנה מ"מ ואבד אותו דבר שגזל שוב ממילא קני אותו. וא"כ הוא להיפוך הקנין בא מחמת ההפסד שע"י שנפסד ואבד החפץ שגזל וא"א להשיבו מה"ט קנאו א"כ שפיר צריך לשלם כשויו שבשעת שינוי כתברי' או שתי' וכמוחל לעצמו כנ"ל. ושפיר אמר דפליגי בשינוי היינו אף דתרוייהו ס"ל דשינוי קני מ"מ פליגי לענין התשלומין כנ"ל. אך א"כ הי' צ"ל דהרא"ש ס"ל כאביי דא"ע מהני. ובאמת יש פ' כאביי כמ"ש הפ' בשיטת הרמב"ם. ומ"מ זה דוחק דרוב הפ' כרבא כדקי"ל הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם. וקשה כנ"ל. דא"ל דגם לרבא כיון דלא יתקן האסור דעכ"פ נאבד שוב קונה כמו לאביי דלא שייך א"ע ל"מ. ושוב חשיב בדידי' עביד. ז"א דגם זה ודאי איסור השינוי שע"י זה מפסיד וגוזל היוקרא וזה יתוקן אי נימא לא מהני דיהי' כתברי' והפסיד בידים כיון דלא קנאו בתורת קנין ויתחייב כדהשתא. ויש לדחות:

ומ"מ תמוה גוף הסברא למה לא חשיב אבדו בידים מרשותו וכ"ש למאי דקי"ל דינא דגרמי וכמוחל. וקם דינא דחשיב אף מזיק לתוס' והרבה פ'. והי' אפשר לחלק דדוקא בולד וגיזה דאף דכשע"ג גזלה לא קני מ"מ היינו משום דבטל לגוף הבהמה משא"כ כשקנאו לענין התשלומין שהוא דבר בפ"ע לא נתחייב כלל. משא"כ ביוקרא כו' שהוא בגוף הדבר. אולם הרא"ש כתב להדיא דבכל שינוי הדין כן. וגם הראי' שכתב הרא"ש ז"ל מטלה ונעשה איל דאלו בא והוציאו קודם שנעשה איל כו' ולאחר שנעשה איל משלם כשעת הגזלה כו' ע"ש. ג"כ תמוה דשם בשינוי דממילא שפיר הוי כאיתבר ממילא דמשלם כשעת הגזלה. ומה ראי' לשינוי בידים שלא יהי' דינו כתברי' או שתיי'. ונראה דהא לכאורה י"ל דגם בילדה ושינוי דממילא ג"כ אין דינו כאיתבר ממילא ומשלם כדהשתא מטעם משתרשי לי' כאנס המלך גורנו כו'. ונהנה משל חברי' שנעשה שלו כמו ששוה עכשיו דאף במתנות כהונה דפטור מזיק ומ"מ חייב כנ"ל. ובאכלן כ' תוס' חולין קל"א משום שהי' מתענה ואל"ה הי' חייב. א"כ הי' אפשר לומר דדוקא איתבר ממילא שלא נהנה והחיוב על ההפסד משלם זוזא משא"כ בשינוי שקונה קנה רק גוף הדבר אבל בהוקר משלם כדהשתא. והי' תלי' בב' התי' של התוס' ב"ק ק"א ד"ה א"ד אין שבח סימנין כו' שהקשו הרי נהנה כו' ולתי' א' דבלא נהנה גופו ואינו בא ע"י מעשיו פטור. א"כ גם כאן בשינוי דממילא פטור. ולתי' הב' דרק נוי בעלמא לא חשיב הנאה ע"ש א"כ בשינוי שפיר חייב כנ"ל. אך למ"ש הר"ן ז"ל לחלק דדוקא אנס גורנו שלא פקע מצותו ועדיין נהנה מהמעשר חייב משום משתרשי לי'. משא"כ מזיק מת"כ או שאכלן דפקע מצותו פטור ע"ש ועיקר הטעם דכשנהנה באכילתו אז אין חיוב ולא מיקרי נהנה משל הלוי וכהן כנ"ל. וא"כ גם בשינוי כיון דמה שנהנה הוא ע"י שקנאו ונעשה שלו א"כ משלו נהנה ולא חשיב משתרשי לי' משל הנגזל כלל. ומ"מ צריך ראי' וע"ז הביא הרא"ש ז"ל ראייתו מטלה ונעשה איל דמשלם כדמעיקרא ולא מחייב משום משתרשי לי' כנ"ל. וא"כ ממילא מוכח גם בשינוי בידים דהא כלל במתניתין גיזה ולידה דמשלם כשעת הגזלה וע"כ דינם שוה ממילא ובידים. ובשלמא אי הוי אמרינן כנ"ל א"כ בשניהם הי' יכולין לומר דמשלם בהוקר כדהשתא. אבל כיון דמוכח בממילא כדמעיקרא. שוב מוכח דגם בגיזה שהוא בידים כן כנ"ל:

אולם מלשון רש"י ז"ל כאן ופרק מרובה בטלה ונעשה איל כו' שדייק להא מלתא דטבח ומכר שלו הוא טובח כו' דתמוה ע"ש משמע דסבר באמת כן דצריך לשלם כדהשתא דמשתרשי לי' ורק נ"מ דגוף האיל שלו וממילא שלו טובח ופטור מדו"ה כנ"ל. וגם אם נאמר דממילא משלם כדמעיקרא ג"כ אין הכרח כהרא"ש ז"ל בידים. דמה דתני סתם כשעת הגזילה י"ל כמ"ש לעיל כיון דבידים חשיב עכשיו גזלה חדשה שייך הלשון בתרוייהו דמשלם כשעת הגזלה בממילא כגזלה ראשונה ובידים כדהשתא שהוא ג"כ שעת הגזלה. וכן מפורש ברש"י פרק מרובה בטלה ונעשה איל אף דשינוי דממילא משלם כהשתא ע"ש:

עוד אפשר טעמו ז"ל כמ"ש תוס' מ"ה גבי איתפסתי' לתוראי כו' לחלק דאי גומרין שלא בפניו א"כ אין ההיזק בא ע"י מה שניכר ודוקא אי אין גומרין כו' ע"ש. וגם תוס' ק' ע"ב כ' דאף אגע בי' שרץ חשיב אינו ניכר דמי יודע אם הוכשר ע"ש. וא"כ כיון דמי שאינו גזלן אינו קונה בשינוי. א"כ דוקא תברי' חשיב הזיק ניכר. משא"כ השביח עשאן כלים או גיזה דאין כאן היזק כלל רק ע"י שקנאו. והא אינו ניכר שגזלו מקודם דלא ס"ל כר"מ במשנה בבא אחר ועשאו כלי בלא נתכוין לגזול דזכות הוא. א"כ הוי אינו ניכר לענין ההיזק. ורק מצד חיוב האחריות של הגזלה דעכ"פ נאבד דלא שייך הרי שלך לפניך כיון דקנאו באמת. ושוב הוי כאיתבר ממילא דרק כדמעיקרא. ואף דמזיד חייב היזק שא"נ כמטמא היינו במתכוון להיזק משא"כ בזה דמתכוון לטובתו לקנות כנ"ל. וגם דלא שייך הקנס כיון שלא יפסיד הנגזל לגמרי דיהי' חייב כדמעיקרא כמ"ש במוחל דמשלם דמים שנתן להרא"ש ז"ל ע"ש כיון דלא יפסיד ממעיקרא כנ"ל. אך רמב"ן ורשב"א כתבו גיטין פרק השולח דזה עצמו שיוצא מרשותו ונעשה אינו שלו חשיב היזק ניכר ע"ש. וי"ל גם דכמו בזרק כלים כו' וסילק הוא עצמו הכו"כ דפטור להרבה פ' שרק גורם בסילוק זה שיהי' נשבר ע"י זריקה הראשונה ולא חשיב שמפסיד בסילוק זה כיון שזה עצמו אינו עושה ההיזק רק ע"י הזריקה שמקודם וכן בהנ"ל כיון דכשאינו גזלן לא קני בשינוי. ומה שהשביח מצד עצמו אינו היזק אדרבא כו' רק ע"י שקונה וזה בא רק מחמת הגזלה שמקודם. וא"כ כיון דחשיב בדידי' קא עביד שקנאו בשינוי רק גורם שיהי' נפסד ע"י הגזלה שמקודם. שוב חשיב ההפסד רק מחמת הגזלה שהוא כאיתבר ממילא לשלם כדמעיקרא כיון שהשינוי מצד עצמו אינו מפסידו רק ע"י הגזלה שמקודם כנ"ל. והנה ברישא י"ל דלא מיירי מיוקרא וזולא רק דמשלם כשעת הגזלה העצים לא הכלים כמ"ש רש"י ז"ל. ורק ראית הרא"ש מסיפא דלידה וגיזה. וא"כ לפי' הרמב"ם דסיפא מיירי לאחר יאוש. אין ראי' כלל וי"ל דשפיר שינוי בידים הוי כמו תברי' כו'. רק דאחר יאוש גם בהוקר ותברי' י"ל דאינו חייב המותר דיאוש קני באבדה רק משום באיסורא א"ל והיינו דאינו פוטרו מחיוב השבה שנתחייב בשעת גזלה וא"כ אינו חייב רק כשויו שבשעת הגזלה דהיוקר דאח"כ ניהו דכל שבעין לא קנאו משום שהוא בכלל דבר הגזול ואינו נפ' ובכלל חיוב ההשבה, של גוף הדבר מ"מ בתברי' אינו חייב על ההיזק של אחר יאוש כמו מאכיל דפטור אחר יאוש רק כנאבד דממילא ואף אי ביוקרא לא נימא כן מ"מ בגיזה וולדות דאח"כ ודאי שייך כנ"ל באינו בעין דפטור על מה שגדל אחר יאוש:

ולכאורה גם ברישא בלא יוקרא הא אינו נעשה כלי בב"א א"כ כמו בנתן עצים ועשה כסא ושברו דאי אין אומן קונה בשבח כלי צריך לשלם דמי הכלי. ממילא בגוזל כו' ועשאו כלי דקודם שגמרו שיקרא כלי הי' שוה יותר. א"כ במה שגמרו וקנאו הוי כתברי' כשכבר שוה דבר שקרוב להיות כלי. ולמה משלם כשעת גזלה. והי' מוכח כרא"ש אך הא קי"ל שבח גזלה דגזלן ומתני' כר"י וא"צ לשלם בעד השבח גם קודם שנעשה כלי כמו אי אומן קונה כנ"ל אך להרמב"ם לפני יאוש לא קני השבח ורישא ע"כ לפני יאוש. אך בהוציאו הוצאות או השביח בידים גם לפני יאוש קני כמבואר ברמב"ם אנא מפטימנא כו'. והי' מוכח דגם בלא הוצאות בידים ג"כ קני אף לפני יאוש דזה אינו מפורש ברמב"ם ושו"ע ע"ש:

שם אביי שינוי דרבנן כו'. י"ל טעם פלוגתא דאביי ור"א. דהא בתמורה פריך נימא אי עביד לא מהני ומשני כאשר גזל כו' כיון שאינו אשר גזל כו' ולא שייך לא מהני כיון דמ"מ אינו אשר גזל. וא"כ שינוי החוזר דחשיב אשר גזל מה"ת כיון דאפשר לחזור כו' א"כ איך נימא דהוי קנין מדרבנן שתקנם (שקונה). הא נהי שדבריהם כקנין תורה מ"מ כיון דנעה באיסור א"ע לא מהני. דניהו דיש כח בי"ח לתקן דאף דלא מהני מ"מ יקנה. מ"מ אין זה סברא. דתיקנו רק שיקנה בכל קנין תורה. אבל מאחר שאמרה תורה שכל קנין אף שקונה מ"מ כשע"י איסור אעל"מ. א"כ איך יקנה כיון דחשיב אשר גזל כנ"ל. ולכך אביי לטעמיה דא"ע מהני סבר שפיר דמדרבנן קני. משא"כ ר"א דסבר בדקי"ל כרבא. וי"ל בזה ג"כ דהיינו דאמר בתמורה בשינוי קונה פליגי היינו בשינוי החוזר אי קני מדרבנן כנ"ל. כיון דהוי כאשר גזל. דאין טעם שנאמר דמדרבנן אינו אשר גזל:

שם ר"א כו' ברייתא שינוי דרבנן לא קתני. ותמוה הלשון כיון דר"א סבר שינוי החוזר לא קני אפילו מדרבנן למה קרי ליה שינוי דרבנן הול"ל דלא קני כלל ולמה אמר שינוי דאורייתא קתני. ומזה לע"ד דייקו תוס' סוכה ל"א דשינוי החוזר קני מדרבנן שכ' שם כדאיתא פרק הגוזל ע"ש. והא הלכה כר"א דבתרא וע"כ דמשמע להו כנ"ל והא גם לאביי קשה דאמר ברייתא שינוי דרבנן לא תני. ולמה ליה למיתני ש"ד כיון דבאמת קני אף שינוי דרבנן החוזר כ"ש שאינו חוזר. וי"ל דהא יש נ"מ כשהוזל בשינוי דאורייתא מחוייב לשלם כשעת הגזילה. משא"כ בשינוי דרבנן שנתקן לטובתו ומצי אמר א"א בתקנ"ח ונותן לו הכלים והבגד כו'. ולכך אמר אביי דברייתא תני ש' דאורייתא דבזה לעולם משלם כשעת הגזילה משא"כ בחוזר. ובמשנה תני דרבנן וכשהוא לטובתו דומיא דפרה אח"כ. ור"א אמר דתנא דידן נמי ש' דאורייתא תני מילתא דפסיקא משלם כו' דבדרבנן לא הוי שייך משלם כו' כיון דכשהוזל אינו חייב כנ"ל אבל י"ל דגם ר"א סבר דקני מדרבנן כר"י:

עוד י"ל למ"ש לעיל בטעם הרא"ש ז"ל דלא הוי כאנס גורנו דמשתרשי לי' לשלם בשינוי כדהשתא משום דבטלה ההשבה בשינוי כמזיק מ"כ ואכלן שכתב הר"ן ז"ל דלא משתרשי ליה מהדבר שחיוב עליו. ואם כן בשינוי החוזר דמה"ת איכא עשה והשיב רק חכמים תקנו שיקנה בשינוי זו. מ"מ שוב משתרשי ליה שנעשה שלו ומדבר שעדיין קיים מה"ת ולענין התשלומין לפטרו לא תקנו חכמים רק לקנות החפץ וכמו ביאוש אי קני מדרבנן ומ"מ חייב דמיו. וא"כ שפיר בשינוי החוזר ראוי שישלם כדהשתא אף אי קני מדרבנן. אמנם מתניתין מוקי לקמן כר"י דשבח גזילה דגזלן. ורק לרמב"ם ושו"ע הי' משלם לו השבח. וא"כ שפיר תני במתניתין שינוי דרבנן ומ"מ משלם רק כשעת הגזילה דלענין התשלומין בל"ז שבח הוא דגזלן כנ"ל. רק ברייתא י"ל כר"מ ור"ש דאין השבח דגזלן ממילא שפיר תני רק שינוי דאורייתא דבזה משלם רק כשעת הגזילה אף הוקר משא"כ שינוי דרבנן. ור"א רצה לשנויי גם לר' זביד דגם מתני' תני ש' דאורייתא דאל"ה היה משלם בהוקר כהשתא כנ"ל. כיון דשבח דנגזל כנ"ל. וסבר ג"כ דקני מדרבנן כנ"ל: שם

שינוי דרבנן דא"ב סתר כו' ותוס' סוכה תמהו דאמר התם בפשיטות דש' החוזר לא קני ע"ש. וכאן אמר דקני מדרבנן. וי"ל דהא אינו מובן למה תקנו דיהי' שינוי החוזר קונה כיון דמה"ת לא מהני מה תקנה יש אחר שינוי כזו מקודם. וכן ר"י דאמר מפני תקנת השבים וע"כ הפי' דאי לא יקנה יפסיד מה שהשביח והיינו אי שבח שע"ג גזילה דנגזל א"כ אם לא יקנה בשינוי כזו יפסיד השבח שייך תקנת השבים. משא"כ כדקי"ל כר"פ אליבא דר"י דשבח דגזלן. וא"כ גם אם לא יקנה גוף החפץ בשינוי החוזר מ"מ השבח של גזלן. וא"כ למה תיקנו שיקנה גוף החפץ הא לא יפסיד גם אם לא יהיה קונה בשינוי החוזר כנ"ל. דמ"מ השבח שלו. וי"ל דזה עצמו טעם פלוגתייהו. כיון דמה ששבח דגזלן הוא מתקנת השבים כדאמר לקמן א"כ ע"כ הוצרכו לתקן וסבר אביי שיותר ראוי לתקן שיקנה בשינוי החוזר גוף הדבר ואז ממילא השבח שלו מאם לא יקנה גוף הדבר רק שתהי' התקנה שיהי' השבח דגזלן דאין לזה טעם כיון דהחפץ של נגזל שלו השביח. ואף דיש כח ביד חכמים לתקן כנ"ל מ"מ ראוי יותר התקנה כנ"ל דקונה וממילא שבח שלו כנ"ל. ור"א סבר דאדרבה מה שאפשר שישאר דנגזל למה יפסידהו וראוי יותר התקנה דהחפץ נשאר דנגזל רק לתקן לקנות השבח לחוד כנ"ל. וגם י"ל דלטעמי' דקי"ל א"ע לא מהני. א"כ אין ראוי לתקן שיקנה גוף החפץ דאעל"מ כמ"ש לעיל רק השבח דלא שייך בי' אעל"מ. משא"כ אביי דסבר מהני ראוי יותר שיקנה כנ"ל. וא"כ גם לאביי לא קני שינוי החוזר רק היכא דשייך תקנת השבים על השבח. משא"כ בלולב אי לא קנאו ואין יוצאין בו אין כאן שבח באגד כלל. וגם בל"ז כ' תוס' שם דנקל להתיר ולא שייך התקנה ממילא לא קני שינוי החוזר כלל אף מדרבנן כנ"ל:

עוד נראה דאפשר לומר דהטעם דשינוי החוזר לא קני דאף דעכשיו אינו אשר גזל. מ"מ לא פקע חיוב דוהשיב כו' דבידו לקיים עדיין והשיב כו' אשר גזל דהא יכול לסתרו ולהחזירו א"כ עדיין עליו החיוב והשיב כנ"ל וי"ל דתלי' בבעי' דר"פ אי יש דיחוי אצל מצות בכסהו הרוח דנפטר מהמצוה אם חוזר ומתחייב אח"כ ע"ש סוכה ל"ג ובתוס' דאף דבידו לגלות מ"מ הואיל ונפטר לא נתחייב להוציאו מן הדיחוי כדי לחזור ולכסות ע"ש דמספקא ליה לגמרא. וא"כ אי אין דחוי בדבר שבידו שפיר שינוי החוזר אף דחשיב עכשיו שינוי מ"מ הא בידו לסתרו ולקיים העשה. וי"ל דאף אי שם יש דיחוי אף דבידו היינו כיון דכסהו הרוח נפטר שהוא מכוסה ולא נתחייב לגלות כמ"ש תוס' וממילא נדחה כנ"ל. אבל כאן דבמה שנשתנה לא נפטר רק משום דא"א להשיב אשר גזל. וכיון דאפשר לסתרו ולהשיב כאשר גזל דבידו א"כ לא פקע החיוב ולא נדחה כלל דהחיוב לסתרו ולהחזיר אשר גזל כנ"ל. אמנם זה שפיר בלי התקנה דחייב לסתרו כמו במריש אי לאו התקנה. אבל אחר שתיקנו דשבח גזלה דגזלן משום תקה"ש. ויש לו חלק בו השבח. ומבואר לעיל ק"ג בגוזל ולא נשבע דא"צ להוליך למדי וכן בגזל א' מב' דאינו מחוייב להפסיד משלו כדי שתבא הגזילה ליד הנגזל. וא"כ שוב כיון דהשבח שלו בעשאן כלי וכה"ג א"כ אין עליו חיוב לסתרו כדי לקיים השבה גוף החפץ כאשר גזל דהא א"צ להפסיד משלו כנ"ל. וממילא קני גוף החפץ ג"כ אף דהוי שינוי החוזר דמ"מ עכשיו אינו אשר גזל וחיוב לסתרו אין עליו ושפיר קונה כמו שינוי שאינו חוזר מדרבנן היינו כיון שכבר תקנו שהשבח של גזלן דע"ז שייך שפיר תקה"ש ממילא קונה שינוי החוזר דאינו מחוייב להחזירו כנ"ל. ומיושב דנקט הש"ס כאן דאי בעי סתר אי בעי משליף ליה והא פשיטא כיון דקרי ליה שינוי החוזר ובכל מקום לא הוזכר דממילא מובן שינוי החוזר. ולמ"ש מיושב דנקט הטעם דקני מדרבנן ושוב דמה דלא קני מה"ת הוא רק משום א"ב סתר ומחוייב ממילא לסתרו ולקיים והשיב. ומה"ט אחר התקנה קני כשינוי שאינו חוזר כנ"ל. ומיושב ג"כ בסוכה באגד דלא שייך תקנת השבח ממילא לא קני אף דרבנן דמחוייב להתיר אגדו כנ"ל. ור"א סבר דלא קני גם מדרבנן או דסבר דהטעם בשינוי חוזר דלא מיקרי כלל נשתנה אף כשהשינוי עליו כיון דאפשר להחזירו. וכדאמר בנדה פ' דם ביבש כשאפשר לשרות וכמה דוכתי וממילא עדיין והשיב החיוב עליו גם כמו שהוא אף שלא יסתרנו. וממילא לא שייך כנ"ל אף דהשבח שלו ולא קני או דסבר כחילוק דרבא לקמן ק"ד דדוקא בידע למאן גזל דכיון דאודי הוי כפקדון וחשיב השבה משא"כ בא"י חייב להפסיד משלו ע"ש וא"כ בשינוי חוזר דאם לא יהיה חיוב להפסיד משלו קני לגמרי ולא יקויים השבה בגוף החפץ שוב החיוב עליו להפסיד משלו ולא קני כנ"ל ואביי סבר דדוקא התם שלא יבא ליד הנגזל כלל משא"כ כאן הא ישלם דמיו והדין הוא דשינוי קונה וסגי בתשלומין דמים שפיר אינו מחוייב להפסיד כדי להשיב גוף החפץ שיהיה השבה יותר מעולה כמו בידע דא"צ להפסיד כדי שיהיה השבה מעולה לידו ממש ע"ש:

או דר"א סבר דחכמים לא תקנו על השבח שהוא דגזלן רק כשלא יפסיד נגזל גוף החפץ משא"כ דנימא בשביל דקני השבח יקנה החפץ שיהי' שינוי ויפסיד הקרן שוב גם השבח לא יהי' שלו כיון שלא רצו להפסיד הקרן לנגזל כנ"ל. ועוד דשייך אעל"מ ומה"ט לא קני אף מדרבנן כנ"ל:

גמ' ולבון מי הוי שינוי. הא דלא פריך הברייתות אהדדי ומה שייך לשינוי' דאביי ור"א. הוא די"ל משום תקנת השבים מהני בליבון בגזל כר"י לקמן דמשנתנו הוא מתקה"ש כו' אף אי שינוי לא קני. כן אף אי לבון לאו שינוי מ"מ השביח. משא"כ לבנו לא שייך תקה"ש כדאמר לקמן. רק אביי דאמר דשינוי דאורייתא תני פריך כנ"ל:

שם בצבע כו' הואיל ויכול להעבירו כו'. וכ' תוס' דלרבנן הוי שינוי והוא שלו כהלכתא דא"כ סברי רבנן דשינוי החוזר קונה. ולמ"ש לעיל י"ל דהטעם דבשינוי לא הוי דחוי אף אי יש דחוי אצל מצות משום דלא נדחה כלל עשה דוהשיב דהא חייב לשלם דמיו משום והשיב רק גוף החפץ א"א להשיב שאינו אשר גזל. אבל מ"מ לא נפטר מהעשה. ושוב כיון שלא נדחה חייב שוב בגוף החפץ דלא קני דהחיוב לסתרו. משא"כ גבי מתנות כהונה י"ל דשפיר אינו מצטרף דדחוי מעיקרא הוי דחוי וחשיב שפיר צבעו דאין כאן הצמר שחייב ברה"ג ואין עליו חיוב להעביר ע"י צפון כדי שיתחייב כיון שאינו מתחיל חיוב עליו כמ"ש תוס' בכסוי דאינו חייב להסיר הדחוי כדי שיתחייב כנ"ל. וא"כ בשלמא אי איירי בשינוי גמור הי' שפיר קשה דמוכח דלא הוי שינוי דאין חילוק משא"כ למאי דמוקי ביכול להעבירו וחוזר י"ל כנ"ל ולא קשה לרבנן אף דסברו שחוזר אינו קונה בגזל אף מדרבנן מ"מ אינו מצטרף:

ובזה יש לישב מה דתמוה לי דהרמב"ם ושו"ע ה' גזילה סימן ש"ס פסקו דשינוי חוזר אינו קונה אף מדרבנן וגזל צמר וצבעו התנה כשא"י להעביר ע"ש. וגבי ראשית הגז הרמב"ם ז"ל פ"י מה' בכורים פסק סתם כרבנן דלא הפסיק ליתן עד שצבעו פטור וכן הטור כ' של"ג י"ד ולא התנה כלל דוקא בקלא א' שא"י להעבירו. והא תליא הא בהא כנ"ל. ולא העירו הפ' כלל וכן בש"ע י"ד שם סתם דצבעו פטור. ולמ"ש י"ל הטעם כנ"ל דדוקא בגזלה לא חשיב דחוי דהא גם בעת השינוי לא נדחה העשה דוהשיב דחייב לשלם דמיו. משא"כ במתנות כהונה דכשצבען קודם שמבעירו פטור לגמרי דהוי משאל"ת ופטור מדמיו ונדחה עשה דתתן לו לגמרי שוב אף שיעבירנו פטור דיש דחוי אצל מצות ואינו. מחויב לסלק הדחוי ושוב קונה גם דהוי שינוי החוזר כרבנן הנ"ל:

עוד תמוה לי שהשמיטו הרמב"ם ושו"ע הך ברייתא דטואו וארגו וצבעו אי מצטרף או לא. דזה דין אחר שלא נלמד מהך דצבעו דשם דוקא צבעו כל הגיזה משא"כ הך דצירוף כמ"ש תוס' פרק מרובה. והי' נראה דדין זה דתליא בפלוגתא דר"ח ור"נ ב"א חולין קל"ה בגזז ראשון ראשון ומכרה דסבר ר"ח דחייב דבעידנא דגזז הוי לו שיעורא ה' רחלות ור"נ בר אמי סבר פטור דבעידנא דמלי שיעורא שגוזז החמישית כבר אין לו הראשונות ע"ש וא"כ בשלמא לר' נתן מהני טואו ראשון ראשון כו' כמכרו לאחר כיון דנשתנה וכמו נאבד משא"כ לר"ח מה מהני הא מ"מ בעידנא דגזז קודם השינוי הי' ה' רחלות וחייב אף דשינה אח"כ כמכרו כנ"ל. וא"כ רמב"ם ושו"ע דפ' כר"ח שם לא הביאו הך דאינו מצטרף. אולם תמוה לומר כן דא"כ אמאי לא פריך מהך ברייתא לר"ח וגם הי' לנו לפסוק כר"נ כיון דסתם גמ' מייתי הך ברייתא כאן ופרק מרובה. דאין הכרע לפסוק כר"ח רק משום דמארי דתלמודא טפי כמ"ש הכ"מ שם. וע"כ לחלק דדוקא במכרו סבר ר"ח שעדיין בעולם לא בנאבד או בשינוי דהוי כנאבד או איזה חילוק אחר. ועכ"פ הי' להם להביא דין הנ"ל ואפשר דכ"ש הוא לדידן מצבעו אח"כ שכבר חייב ונפטר וכ"ש שאינו מתחיל חיוב עליו וברייתא קמ"ל רק פלוגתא דר"ש ודוחק דלא מוכח כלל דהא לר"ח י"ל דחייב כנ"ל. ואפשר דלר"ח הטעם דכבר חיוב קודם שמכר והוי כאלו גזז כולם ומכר א' דלא נפטר משא"כ צבעו נהי דהוי כגזז כולן ג"כ הי' פטור אם צבעו. אך בצבע א' לא מהני דהחיוב על השאר כמ"ש תוס' כנ"ל. וא"כ י"ל דמפרשים הפי' דלר"ח הפי' בברייתא דצבעו א' א' עד שצבע כל הגיזה. וא"כ אם צבע בב"א ג"כ הי' פטור רק דקמ"ל צבעו ראשון ראשון דנקיט רבותא אליבא דר"ש דסבר דלא חשיב שינוי אפי' לענין צירוף. וא"כ לא הוצרכו להביא לדידן דהיינו הך דצבעו הכל כנ"ל. וכשנשאר בלי צביעה חייב באמת לדידן דקי"ל כר"ח. ודוחק:

ולפירש"י חולין שם אינו ענין לפלוגתא דר"ח דפי' במכר הצאן א' א' ומחייב ר"ח דבשעת גיזה הי' צאנך משא"כ לענין שיעור דה' רחלות כו' מנה ופרס כיון שצבע או נאבד קודם שגזז הב' שפיר אין כאן שיעור לצרף דאין ביחד מנה ופרס לחייב. ולכך דייק רש"י כאן מנה ופרס ע"ש. רק לפי' הרמב"ם שם ר"ח במכר הגיזה א' א' ע"ש ושייך מ"ש. ואפשר דברייתא סברה דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיא א"כ הוי כצבע אחר שגזז כולן ואחר הפרשה דהחלק ראשית שבאותו גיזה קנה בשינוי משא"כ לדידן דקי"ל לאו כהורמו לא קנה כלל דלא גזלן עדיין ושפיר לר"ח חייב ומה"ט השמיטו ובשינוי החוזר י"ל ג"כ כמו דריש פ' ראשית ה"נ אמר גז כו' שאינו מחוסר כו' יצא זה שמחוסר גזיזה פדייה ונתינה. כן בצבעו אף שיכול להעבירו עי"ץ מ"מ נפטר דמחוסר העברה כו' שהוא מעשה בגופו. דבגט להרבה פ' אף בתלוש וחתך מקלף גדול וכן קרן פרה אף דגם כל הפרה הי' יכול ליתן מ"מ כשנותן באופן שמחוסר בטל. ממילא אף שקודם שצבעו הי' חייב מ"מ עכשיו מחוסר מעשה ופטרי רבנן אף דשינוי החוזר לא קני. ופי' הרמב"ם ושו"ע שפיר כנ"ל: שם אמר אביי כו' רשב"י הא דאמרן כו' ותמוה מאד כמ"ש תוס' הא בטואו וארגו מודה וע"כ רק צבעו משום דלא נשתנה גוף הצמר. ותירוצם אינו מובן דבחדא שיטה כו' הא לא הוי כלל דין הזה דהא סבר דשינוי קונה רק שאין זה שינוי. ויחשוב ג"כ החכמים דסברו דלבון לא הוי שינוי. ונראה לישב דהא אין ללמוד כלל מהא דצבעו לענין שינוי שיהיה קונה בגזלה. דניהו דהשינוי חשוב כאלו אותו דבר שהיה אינו ונאבד וזה דבר אחר. מ"מ זה שפיר לענין מתנות כהונה דכ' וזה דמזיק פטור דכשאינו אותו דבר אין חיוב נתינה עליו. וכן ראשית גז כו' דילפינן כשעת גיזה כנ"ל. ולכך בשינוי שאין קיים אותו דבר שחייב שוב פטור מנתינה. משא"כ גזלה שגוף החפץ דבעלים וודאי דדבר של אדם אף שנשתנה הוא שלו דכל הגדולים ומאי דאתיא מחמתיה הוא של בעל החפץ. א"כ במה קנאו הגזלן שיצא מרשות בעליו ע"י השינוי נהי דאין עליו חיוב של והשיב מ"מ גם השינוי דאתי מחמת החפץ דבעליו הוא כעומד באגם או ברשות אחרים ונשתנה. ולכך יליף רק מיתורא דקרא דאשר גזל פרק מרובה. וא"כ מאן דמוקי קרא לחומש שינוי אינו קונה אף שאינו אותו דבר א"כ אין ראי' ממתנות כהונה רק להיפוך מ"ד שם דמצטרף וחייב וע"כ דלא חשיב נאבד כלל וכאלו עדיין אותו הדבר קיים כמו שהי'. שוב ודאי כ"ש דלא קני בגזלה דא"א כלל למעטו מאשר גזל דהא חשיב אשר גזל כנ"ל. אבל להיפוך מ"ד שם אינו מצטרף אין הוכחה שנקנה בגזילה וא"כ סבר אביי דבזה שהצביעוה חשיב שינוי מעשה לקנות לא פליג ר"ש ארבנן ואם הי' שינוי קונה גם בזה הי' קונה מצד מעשה השינוי וממילא הוי כמכר א' א' וסבר כר' נתן בר אמי דפטור ואינו מצטרף לפי' הרמב"ם ז"ל רק משום דסבר שאינו קונה בשינוי רק דבמתנות כהונה הוי כנאבד שאין קיים אותו דבר שחייב בזה יש סברא לחלק בין נשתנה גוף הצמר כטואו וארגו חשיב כאינו קיים משא"כ צבעו דגוף הצמר לא נשתנ' וחשיב קיים כנ"ל. ושפיר דייק אביי דרשב"י סבר דשינוי אינו קונה וטעמא דרבנן בצבע ג"כ מה"ט דסברי שינוי קונה אף שאינו כנאבד. ולכך לא הזכירו בלא הספיק טואו וארגו דזה פשיטא אף אי שינוי אינו קונה מ"מ במ"כ פטור רק צבעו משום קנין דמ"כ וגזלות ולכך דייק רבה פרק מרובה דשינוי קונה מצבעו כנ"ל. וכאן בצירוף י"ל ג"כ מטעם קנין לר' נתן ב"א כנ"ל:

(צג ב) בגדים נמטי.—בכורות כט ב.

מתני' הגוזל עצים. משלם כשעת הגזילה. דמי עצים וצמר ואין חייב להחזיר לו כלים דקני בשינוי: ודמי רחל הטעונה ליגזז. והעודף ששוה עכשיו הולד והגיזה יותר שלו הוא דקננהו בשינוי: גמ' שפוי שייך בעצים וסתיתה באבנים ושניהן לשון תיקון שמתקנן ומחליקן: ונקהו. מן הנעורת: משלם כשעת הגזלה. ומתניתין אמאי נקט כלים ובגדים הא אינו חוקקם עד שישפם תחלה וכן צמר מלבנו תחילה ואחרי כן טווהו ומשעת שפוי וליבון קנה מיד ולמה לי כולי האי: ה''ג אמר אביי תנא דידן תני שינוי דרבנן. עצים ועשאן כלים בעצים משופים ומאי נינהו כו': וכ''ש שינוי דאורייתא. כלומר להכי נקט כלים לאשמועינן דהני עצים דקתני בנסרים משופים עסקינן ועשאן תיבות וקתדראות דהוי שינוי קל שחוזר לברייתו דאי בעי משליף ומנתק הנסרים זו מזו והרי הן נסרים כבתחילה ואפי' הכי קני וכ''ש עצים ושיפן דהוי שינוי גמור ומדאורייתא קני כדאמר במרובה (לעיל דף סו.) שינוי קונה כתיבא ותנינא והשיב את הגזלה מה תלמוד לומר אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמי בעלמא בעי לשלומי: צמר ועשאן בגדים. להכי לא נקט ליבנו דלא מבעי' צמר וליבנו דשינוי שאין חוזר הוא אלא אפילו גזל צמר טווי וארגו דהדר לברייתו דאי בעי סתר לה והוי חוטין כמעיקרא אפי' הכי קני: נמי שינוי דאורייתא. דלא הדר קתני דקני אבל שינוי דרבנן לא קני ודקשיא לך משיפוי וליבון הוא דקנה וכלים ובגדים למה לי הכי נמי קאמר: כלים בוכאני. לכתוש דהיינו שיפן וליכא חקיקה: בגדים נמטי. פלטי''ר בלע''ז דאין מלבנים אותו הצמר אבל היכא דלבנן קנייה: נמטי. אין הצמר חוזר עוד לברייתו להיות כל נימא ונימא בפני עצמה: לא הספיק ליתנו. לראשית הגז לכהן עד שבצעו: פטור. דקנייה בשינוי ודמים נמי לא משלם דלאו גזל גמור הוא דלא מטא לידיה: אין מצטרף. דתנן בשחיטת חולין חמש רחלות גוזזות כל אחת מנה ופרס חייבות בראשית הגז וראשית הגז מהו הגוזז רחל לאחר שגזזה נותן מן הגיזה לכהן לפי מה שירצה ובלבד שתהא נתינה חשובה וקתני דאם גזז אחת וצבעה וכן שניה וכן שלישית אין מצטרפות למנה ופרס להתחייב דקננהו בשינוי: נפציה. ביד ירפי''ר בלע''ז ולא הוי שינוי כולי האי: סרקיה. במסרק: דכבריה. בגפרית להתלבן יפה: גזז ראשון ראשון וצבעו. לבד או שגזז ראשון ראשון וטוואו וכל שעה כשהוא גוזז היה משנהו: צפון. שיו''ן אבל ליבון לא הדר לברייתו: קלא אילן. דומה לתכלת: במקומו עומד. אין זז מרשות בעלים הראשונים ואפילו נשתנה: אסור. למזבח:

מתני' הגוזל עצים. תנא דידן תנא שינוי דרבנן. וא''ת ולרבה דאית ליה אפילו שינוי החוזר לברייתו הוי דאורייתא כדפי' במרובה (לעיל דף סה: ושם) היכי משני מתניתין כדאביי לא מצי לשנויי וכרב אשי נמי לא דרב אשי מוקי לה דוקא בשינוי שאין חוזר ויש לומר דהוה משני דמתני' לרבותא נקט עצים משופים ועשאן כלים לאשמועינן דאפי' שינוי החוזר לברייתו קני וברייתא קמשמע לן דשינוי בעלמא הוי שינוי אף על פי שאין שם כלי עליהן: עצים ועשאן כלים בוכני. דוקא שיפוי כי האי שנעשה בכך בוכני מועיל דחשיב שינוי מעשה וכן עבדיה נסרים נמי מהני אבל שיפוי שאין משתנה שמו בכך לא מהני וכן אמרינן לקמן (דף צו.) גזל דיקלא וקטליה לא קני דיקלא ועבדיה גובי לא קני דגובי דדיקלא מקרי אבל גובי ועבדינהו כשורי קני מעיקרא גובי והשתא כשורי: לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו. פירשתי במרובה (לעיל דף סו.): טוואו וארגו. וא''ת ארגו תיפוק ליה משום טוויה וי''ל מאי אריגה תיכי דכה''ג מפרש בסוף מכילתין (דף קיט:): הא דחווריה חוורי והא דכווריה כוורויי. ותרוייהו אליבא דכ''ע דחווריה חוורי אפילו לר''ש לא הוי שינוי וכווריה כווריי אפי' לרבנן הוי שינוי ורבא לא רצה לתרץ כן דקסבר כווריה כווריי לא מקרי ליבון אלא צביעה והא דלא נקט רבי חייא בר אבין הא דנפציה נפוצי הא דכווריה כווריי דהא בנפיצה אפילו ר''ש מודה דלא הוי שינוי כדמוכח במילתיה דרבא יש לומר אורחא דמי לתא נקט כל חד וחד דקודם סירוק עושין ניפוץ ואין משהין זה אחר זה אלא מיד מסרקין וקודם כווריה עושין חיוורי והשתא בנפוצי וחיוורי לכ''ע לא הוי שינוי ובכוורי לכולי עלמא הוי שינוי ובסירוק פליגי וי''ס שכתוב בהן במילתיה דרבי חייא בר אבין הא והא רבנן ולגיר' זו צריך לומר דבחיוורי נמי פליגי כמו בסרוקי ותימה למה לא העמיד תרוייהו ככ''ע והא דנפציה נפוצי והא דכווריה כווריי ושמא קסבר רבי חייא בר אבין בדנפוצי נמי פליגי: השתא צבעו לר''ש לא הוי שינוי. לרבא דשני הא והא כר''ש הוי מצי למיפרך מצבע אצבע: בקלא אילן דלא עבר. והא דמפליג בין ליבון לצביעה בצביעה גופא הו''מ לפלוגי בין עוברת לשאין עוברת אלא דעדיפא ליה לאיפלוגי בין קלא אילן לליבון דתרוייהו לא הדרי לברייתן ולרבא לרבי שמעון עדיף ליבון דלא הדר מצבע דהדר ורבנן עדיף להו צבע אע''ג דהדרא לפי שהוא שינוי מרובה מליבון שהוא שינוי מועט אע''ג דלא הדר: רבי שמעון בן יהודה הא דאמרן. תימה הא בטוואו וארגו מודה ולא פליג אלא בצבעו משום דלא חשיב ליה שינוי לפי שלא נשתנה גוף הצמר וי''ל דלאו דוקא אמרו דבר אחד אלא כלומר בשיטה אחת הן וכה''ג איכא בכמה דוכתי: