בבא קמא צג ע"א

דף צג - א

הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך, הרי שבשעה שהיו בני ישראל בתחילת דרכם - זוטרי היו חשובים והיתה השגחת ה' ניכרת עליהם, ולבסוף ירדו בערכם ומלאך היה מנהיגם. ^[1]

טז. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בתר מרי ניכסי ציבי משך [אחרי בעל נכסים - אדם עשיר, נמשך שומן ^[2]]. כלומר, מי שהולך עם בעל נכסים, גם הוא מתעשר על ידו.

אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב [בראשית יג ה]: "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים", ומדלא קאמר וגם ללוט היה צאן ובקר, ותלה הדבר בהליכתו עם אברם, שמע מינה: הליכתו גרמה לו את כל זה. ^[3]

אמר רב חנן: המוסר דין על חבירו לשמים, הוא נענש תחילה, כי דבר זה גורם להזכיר עוונותיו, שכאשר מוסר הוא דין על חבירו לשמים, אומרים בשמים: יש לעיין במעשיו, האם אכן ראוי הוא שיענש חבירו על ידו. ^[4]

שנאמר [בראשית טז ה]: "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, ^[5] ישפוט ה' ביני וביניך", הרי שמסרה שרי את מה שהיה לה דין ותביעה כנגד אברם - לשמים.

וכתיב [שם כג ב]: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", הרי שהוא קבר אותה, ^[6] היות והיא מסרה את דינה לשמים, ונענשה למות לפניו.

והני מילי [שמענישים את מי שמוסר דינו לשמים] דאית ליה דינא בארעא, והיות שבאפשרותו לתבוע את תביעתו בבית דין של מטה, אסור לו להקדים ולמסור את דינו לשמים, ואם מסר, הרי הוא נענש. ^[7]

אמר רבי יצחק: אוי לו לצועק ומוסר דינו לשמים, יותר מן הנצעק, זה שצועקים על עול שהוא עשה, שאף על פי שגם ה"נצעק" נענש, מכל מקום ממהרין להעניש את הצועק תחילה, כדאשכחן בשרה.

תניא נמי הכי [כדברי רבי יצחק]: כתיב [שמות כב כא - כג]: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים".

ומה שאמר הכתוב: "וחרה אפי והרגתי אתכם" בלשון רבים, אחד הצועק [המוסר דינו] לשמים ואחד הנצעק במשמע, אלא שממהרין להעניש את הצועק יותר מן הנצעק, כדאשכחן בשרה. ^[8]

ואמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך ואל תזלזל בה, שהרי אבימלך קלל את שרה ואף על פי שלא נתקיימה קללתו בשרה עצמה, נתקיים בזרעה.

שנאמר [בראשית כ טז]: "הנה הוא לך כסות עינים", אמר לה אבימלך לשרה: הואיל וכסית [הסתרת] ממני ולא גילית לי שהוא אישך, וגרמת אלי את הצער הזה, יהי רצון שיהא לך ^[9] כסיות עינים [עיוורון]. ^[10]

ונתקיים ^[11] הקללה בזרעה של שרה, דכתיב [שם כז א]: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות".

אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין, ^[12] ולא מן הרודפין, שהרי אין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והם זכו שהכשירן הכתוב לגבי מזבח ושאר עופות לא הכשיר, הרי שטוב להיות מן הנרדפים. ^[13]

שנינו במשנה: האומר סמא את עיני, קטע את ידי, שבר את רגלי - חייב, על מנת לפטור - חייב.

ועוד שנינו: קרע את כסותי, שבר את כדי

- חייב, על מנת לפטור - פטור.

אמר [שאל] ליה רב אסי בר חמא לרבה: ^[14] מאי שנא רישא, באומר סמא את עיני וכו', שאפילו אמר לו: על מנת שתהיה פטור, הרי הוא חייב.

ומאי שנא סיפא: באומר קרע את כסותי וכו', שאם אמר לו: על מנת שתהיה פטור, הרי הוא פטור, הלא המקרים שוים הם, ומדוע ברישא הוא חייב, ובסיפא פטור!?

אמר ליה רבה: טעמו של הדין של הרישא הוא: לפי שאין אדם מוחל [אין אדם עשוי למחול] על ראשי איברים שלו, ^[15] לפיכך, אף אם אמר לו על מנת לפטור, מתוך צערו או כעסו אמר כן ולא בגמר דעת, ^[16] על כן אם חבל בו, הרי הוא משלם כאילו לא אמר לו על מנת לפטור.

אבל סיפא הרי עוסקת בממונו של אדם, ואדם עשוי למחול על נזקי ממונו, ואם אמר לו: קרע את כסותי וכו' על מנת לפטור, יכול הוא לעשות כדבריו, ולא יתחייב לשלם לו.

אמר [שאל] ליה רב אסי בר חמא לרבה: וכי אדם מוחל על צערו [כאב מכתו], הרי כפי שאין אדם מוחל ונותן רשות לחסר את איבריו, כך אין אדם עשוי לתת רשות להכות אותו ולפצוע את גופו, ולדבריך, האומר לחבירו הכה אותי ופצע אותי חייב, אפילו אם אמר לו על מנת לפטור.

אם כן, יש להוכיח מברייתא שלא כדבריך:

דתניא בברייתא: האומר לחבירו: הכני ופצעני על מנת לפטור הרי הוא פטור. ^[17] וכשם שהוא פטור בהכאה ופציעה, כך יש לפוטרו בחבלה ונזק, ושוב תיקשי: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא!?

אישתיק רבה, והסכים לדברי רב אסי בר חמא.

אמר, שאל, רבה את רב אסי מידי שמיע לך בהא, האם שמעת ביאור כל שהוא במשנה זו? אמר ליה רב אסי: הכי אמר רב ששת: האומר לחבירו סמא את עיני, אפילו אמר לו על מנת לפטור חייב לשלם, משום שיש בדבר פגם למשפחה של הנחבל, ועל כן אין מחילתו מחילה. ^[18]

איתמר: רבי אושעיא אמר: האומר סמא את עיני על מנת לפטור חייב, משום פגם משפחה.

רבא ^[19] אמר: משום שאין אדם מוחל על ראשי איברים שלו.

אבל על צערו, אדם מוחל לפעמים. ^[20] רבי יוחנן אמר: אדם מוחל על הכל, ואין חילוק בין חבלת גופו לבין הפסד ממונו, ובשניהם אם מחל לו, הרי הוא פטור.

אלא שלפעמים יש שאדם אומר: הן שהרי הוא כאילו אמר: לאו.

וכן להיפך, יש שאדם אומר: לאו שהרי הוא כאילו אמר: הן.

כיצד: אם אמר אדם לחבירו: קטע את ידי. ואמר לו החובל: "על מנת לפטור", כלומר, רוצה אני שתאמר לי בפירוש על מנת שאהיה פטור. ואמר לו הנחבל: "הן".

אם אמר הנחבל דבר זה בתמיהה, הרי החובל חייב, כי אנו מפרשים את אמירתו כמו: לאו, כלומר וכי סבור אתה, שאכן רוצה אני שתחבול בי ותהיה פטור!? הרי: יש הן שהוא כלאו.

אבל אם אמר הנחבל דבר זה בלשון "ניחותא", הרי החובל פטור, כי "הן" זה, הסכמה ונתינת רשות היא.

ומעתה לא תיקשי: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, כי הרישא מדברת כאשר ענה לו "הן" בלשון הסכמה וניחותא, ועל כן הוא פטור, והסיפא מדברת כאשר ענה לו "הן" בתמיהה, ואז - אם חבל בו, הרי הוא חייב.

ואכן, יכולה היתה המשנה לדבר בין ברישא ובין בסיפא באופן שאמר לו לחבול בגופו, ויכולה היתה המשנה לדבר בין ברישא בין בסיפא באופן שאמר לו להזיק את ממונו, שהרי בין בחבלת גופו ובין בהיזק ממונו, אם נתן לו הניזק רשות, הרי הוא פטור. ואם לאו הרי הוא חייב.

ומה שהמשנה ^[21] דיברה ברישא בחבלת גופו ובסיפא בהיזק ממונו, אינו בגלל שיש הבדל ביניהם, אלא "אורחא דמילתא" - דרך בני אדם - נקט התנא, שדרך בני אדם למחול על ממונם יותר מאשר על גופם. ^[22]

תניא בברייתא נמי הכי, כדברי רבי יוחנן:

האומר לחבירו: הכני פצעני, ואמר לו חבירו: אמור שעל מנת לפטור אותי אתה אומר, ואמר לו הנחבל: "הן". אם אמר "הן" זה בתמיהה, הרי יש "הן" שהוא כ"לאו", וחייב.

ואם אמר לחבירו: קרע את כסותי, ואמר לו חבירו: על מנת לפטור, ואמר לו הניזק: "לאו", אם אמר "לאו" זה בתמיהה, הרי יש "לאו" שהוא כ"הן". שנינו במשנה ^[23] שהאומר לחבירו שבר את כדי או קרע את כסותי חייב, ואם אמר על מנת לפטור פטור.

ופרכינן: ורמינהו, יש להקשות סתירה ממשנתינו על מה שאמרה הברייתא:

נאמר בתורה [שמות כג ו]: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש" וגו', והיא פרשת שומרים; שומר חינם חייב אם פשע בשמירתו ושומר שכר חייב אף בגניבה ואבידה וכו'.

ואנו דורשים: "לשמור" - דוקא אם הפקידו אצלו לשמור על החפץ, חייב השומר בפשיעה, ולא כשהפקידו אצלו "על מנת לאבד", שיהיה לשומר רשות לאבד את החפץ.

וכן: דוקא אם הפקידו על מנת לשמור הוא מתחייב, ולא אם הפקידו אצלו על מנת לקרוע את החפץ ולהשחיתו.

וכן: דוקא אם הפקידו על מנת לשמור על החפץ ולהחזירו לבעלים, ולא אם הפקידו אצלו על מנת לחלק לעניים.

כי כשאמר המפקיד לשומר, חלקהו לעניים, ^[24] שוב אין הממון של המפקיד, וצריך לתת אותו לעניים, ואם אבד הכסף הרי השומר פטור, היות וממון זה "ממון שאין לו תובעים" הוא, שהרי העניים לא יכולים לתבוע אותו מן השומר, היות ולכל אחד שיבוא יוכל השומר לומר: לא לך אתן אלא לאחרים.

וממון שאין לו תובעים אין בו חיוב תשלומין. ^[25]

ומדקתני לשמור ולא לקרוע, משמע שאינו מתחייב על קריעתו, ^[26] אף אם לא אמר לו הבעלים על מנת לפטור.

ותיקשי: הלא במשנה מבואר דאם לא אמר לו הבעלים על מנת לפטור, הרי הוא מתחייב על קריעתו!?

אמר [תירץ] רב הונא: לא קשיא!

הא, מתניתין, דאתי לידיה [החפץ בא לרשותו] על כן אין לו רשות לקרוע ולשבור, אלא אם כן אמר לו הבעלים: על מנת לפטור.

הא, ברייתא, דלא אתי לידיה, ובעודה מונחת בקרקע, הוא קרע אותה, הרי זה פטור, אף שלא אמר לו הבעלים אלא קרע את כסותי, ולא אמר לו: על מנת לפטור.

אבל אם נטל את הכסות בידו, נעשה עליה שומר, ונתחייב בשמירתה, והרי הוא מתחייב עליה, כל זמן שלא אמר לו הבעלים: על מנת לפטור. ^[27]

אמר [שאל] ליה רבה: הרי לשון הפסוק: "וכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" - דאתי לידיה משמע!? כי "וכי יתן" מלמד שהיתה נתינה לידו של שומר, ואף באופן זה מיעטו הכתוב מחיוב אם מסרו לו את החפץ על מנת לקרוע. ^[28]

ושוב יקשו דברי המשנה המחייבת אם לא אמר לו על מנת לפטור, על דברי הברייתא הפוטרת!?

אלא אמר [תירץ] רבה: אמנם הא והא, בין המשנה ובין הברייתא, מדברות באופן דאתא לידיה.

ואף על פי כן לא קשיא!

הא, המשנה דיברה באופן דאתא לידיה בתורת שמירה, ובאופן זה אין דעתו למחול לו על הזיקו, אלא אם אמר לו בפירוש על מנת לפטור.

והא, הברייתא מדברת באופן דאתא לידיה, מעיקרא, בתורת קריעה, שאם מראש נמסר לו החפץ על מנת לקורעו, לא חלים עליו חיובי שמירה, והרי הוא מחל על הזיקו בכל אופן. ^[29]

רב יוסף היה גבאי וממונה על הצדקה לעניים.

ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא [מעשה בארנק, סכום כסף, שהגיע לפומבדיתא כדי לחלקו לעניים].

אפקדה רב יוסף גביה ההוא גברא [רב יוסף שהיה גבאי של עניים, ציוה להפקיד את הכסף אצל אדם אחד]. ^[30]

פשע אותו אדם בה, בארנק הצדקה, אתו [באו] גנבי וגנבוה.

חייביה רב יוסף את אותו אדם לשלם את הפקדון שאבד, היות והוא פשע בשמירתו.

אמר [שאל] ליה אביי: והא תניא בברייתא: "לשמור", אם הפקיד אדם אצל חבירו חפץ לשמור ופשע בו ואבד, הרי הוא חייב לשלם, ולא אם הפקיד אצלו כספי צדקה כדי לחלק לעניים, ומדוע חייבת את אותו אדם בתשלומים!? אמר ליה רב יוסף: אין לפטור אדם זה משום "לשמור" - ולא לחלק, כי עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו, כמה ממון יקבל כל אחד לשבוע, אם כן ממון צדקה זה, שמיועד לעניי פומבדיתא, "ממון שיש לו תובעים" הוא, ואין הנפקד יכול לומר להם: לא לך אתן אלא לאחרים. ו"לשמור" הוא, הרי שומר זה כשאר שומרים, ואין לפטור אותו מחמת מה שכספי צדקה הם.

הדרן עלך פרק החובל

פרק תשיעי - הגוזל עצים

מתניתין:

לפי שאין אדם מוחל על ראשי איברים. שאף על פי שאמר לו לפטור מתוך צערו או כעסו אומר כן ולא בגמר דעת.

אמר לו וכי אדם מוחל על צערו והתניא וכו' אמר לו מידי שמיעה לך בהא וכו'. תמיהא ליה דמהאי לישנא משמע שחשש רבה לקושייתו של ר"י מדאשתיק ואמר לו מידי שמיע לך בהא, וכן משמע שקבל ממנו טעמו של רב ששת ואם כן איך נחלק בזה עם רבי הושעיא. וי"ל דלאחר מכאן נתיישבה לו הברייתא דאין הכי נמי דעל ראשי אברים אין אדם מוחל אבל על צערו לפעמים שהוא מוחל וכדאמר רבי יוחנן דכל שהוא אומר בניחותא שהוא פוטרו, ואף על פי שיש לפרש שרבי יוחנן פוטר גם כן בראשי איברים שפוטרו בניחותא כמו שנכתב בסמוך רבה חלוק עליו בדבר זה.

רבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן. הן כמתמיה הרי הוא כלאו ולאו כמתמיה הרי הוא כהן. פירש הראב"ד ז"ל דרבי יוחנן לאו לפרושי מתניתין קאתי דמודה הוא לרבה בהא דאין אדם מוחל על ראשי איברים לעולם, אלא דין אחר בעלמא קאמר דצערו וכל שכן ממונו מוחל אלא שיש הן שהוא כלאו ובין בצער גופו ובין בממונו חייב ויש לאו שהיא כהן ופטור [בין] בצער גופו ובין בממונו וכל שכן בשפוטרו בניחותא כגון שאמר לו הכהן ופצעהו והריני פוטרך, ולפי זה אתי שפיר מה שפירשתי בדברי רבה. אבל שאר המפרשים לא פירשו כן אלא רבי יוחנן לפרושי מתניתין ולפרוקי מתניתין וברייתא קא אתי, וכן משמע מדקאמרינן רבי יוחנן אמר ולא קאמר אמר רבי יוחנן דלמא אמימרא דרבה ור' הושעיא קאי ולומר דאינהו מפרשי מתניתין הכי ואיהו מפרש בהכי, וכן פירש רש"י ז"ל דבין בראשי איברים [בין] בצערו בין בממונו אם פטרו בניחותא ולא בהן כמתמיה פטור והיינו סיפא דמתניתין ובין בזה ובין בזה הן כמתמיה חייב והיינו רישא אלא אורחא דמלתא היא דנקט החיוב על החמור והפטור על הקל ואין הכל תלוי אלא בפוטר כמתמיה ובפטור בניחותא ואפילו בלא כמתמיה, וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא הביא חלוקת רבה ורב ששת ור' הושעיא אלא הא דרבי יוחנן בלבד דאלמא מתניתין וברייתא בהכי מיתרצן.

תניא נמי הכי הכני ופצעני על מנת לפטור ואמר לו לאו שהוא כהן. כך הגירסא במקצת הספרים. ולפי גרסא זו הכי אמר לו הנחבל הכני ופצעני ואמר לו החובל על מנת לפטור אתה אומר לי כן והשיבו הנחבל כמתמיה לאו הרי לאו זה כהן והכי קאמר וכי לא אני אומר לך על מנת שלא אעמידך בדין ויש לשונות בספרים אחרים.

ורמינהו לשמור ולא לקרוע ולא לאבד. ואם תאמר מאי קושיא דעד כאן לא שמענו אלא שכל שלא מסר לו לשמור אינו בדין השומרין ואם פשע פטור אבל בשקרעו או אבדו מנלן, תירץ הראב"ד ז"ל דאם לא שלח ידו במלאכת רעהו כתיב באותה פרשה ועל הכל אמרה תורה מסרו לו לקרוע פטור.

לא קשיא הא דאתא לידיה והא דלא אתא לידיה. כלומר אמר לו על מנת לקרוע והוא קרע בעודה מונחת בקרקע קודם שנטלה פטור אבל אם קרעה לאחר שנטלה בידו כבר נעשה עליו שומר ונתחייב בשמירתה ואם קרעה חייב, ואתקיף עליה רבה לשמור דאתא לידיה משמע דהא כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור דאלמא אף על פי שיש בו נתינה קאמר, אלא אמר רבה לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה כלומר שמסרה לו בתורת שמירה סתם ואחר כך נמלך ואמר לו קרעה אז חייב עד שיאמר לו על מנת לפטור דכיון שבאת לידו בתורת שמירה ונעשה עליה שומר גמור אינו פטור עד שיאמר לו על מנת לפטור דהכי קאמר לו מה שהפקדתי לך אם תרצה לקרוע קרע לדעתך ובלבד שתשלם לי אבל אי בשעה שהוא מוסרה לו אומר כן אף על פי שלא אמר לו על מנת לפטור פטור שבשעה שנעשה שומר עליה בתנאי כן באה לידו שאם ירצה לקרוע יקרענה מן הסתם על מנת לפטור אמר הכי ועל דעת כן קבלה שומר זה וזהו שפטרה התורה, וממילא שמעינן דכל שכן דפטור אם קורעה בעודה מונחת על גבי קרקע אף על גב דלא אמר לה על מנת לפטור דאיכא תרתי לטיבותא. ואיכא למידק, דהא אמרינן בשלהי כיצד הרגל (לעיל בבא קמא כז, א ושם בתוספות) אמר רבא הניח גחלת על בגדו ונשרף חייב כלומר אף על פי שהניחה על הבגד בפני הבעלים ולא חשו הבעלים לסלקה אין אומרים שמחל לו על שריפתו אלא הניחו לשרוף על מנת שיעמידנו בדין, וסייעי' מדתנן האומר קרע את כסותי שבר את כדי חיי על מנת לפטור פטור, הנה שעשו מניח גחלת בפני הבעלים ולא חשש לסלקה כאומר שרוף ואפילו הכי חייב ואף על פי שלא נטל את הבגד בידו אלא שרפו והוא מונח על גבי קרקע. וי"ל דשפיר שמעינן מאומר קרע את כסותי (שיחייב הברייתא) [שחייבה המשנה] שהמניח גחלת על בגדו אף על פי שהבעלים רואין ולא חששו לסלקה שחייב שאם אתה פוטר המניח גחלת בשתיקת הבעלים לבד מפני שלא סלקוהו ואף על פי שלא אמרו לו הבעלים קרע כן תפטור אחר שבאה לידו בתורת שמירה ואף על פי שלא אמרו לו על מנת לפטור. כן תירצו בתוספות וכן נכון.

כל המוסר דין על חברו והוא שצועק עליו להקב"ה שיקח נקמתו ממנו על שגזלו ויש לו דיין בעיר שאם יודיע לו הענין יעשה לו כפי הראוי וזה מתכוין להענישו ביותר ראוי הוא ליענש תחלה על עונותיו והוא שאמרו אוי לו לצועק יותר מן הנצעק וכן אמרו אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע ר"ל במשמע של וחרה אפי והרגתי אתכם אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק ר"ל שממהרין ליפרע מן הצועק וגדולי המפרשים פרשוה בענין אחר ובמסכת שבת אמרו שכל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ודוקא בדרך שהיה אפשר לו על ידי בית דין ליטול ממנו את דינו והוא מתכוין להענישו הא אם לא כיון לכך ונשתלח הרשע ביד פשעו אין לו דמים כלל ומ"מ יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים דרך צחות אמרו אין לך מרודפים יותר מתורים ובני יונה והם הם שהוכשרו למזבח:

המשנה החמישית וענינה לבאר בה ענין החלק החמישי ואמר על זה האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב על מנת לפטור חייב קרע את כסותי שבר את כדי חייב על מנת לפטור פטור עשה כן לאיש פלוני חייב על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו אמר הר"ם אמרו יש הן שהוא כלאו והוא זה שיאמר לו בנזק גופו על מנת לפטור כי מן הידוע כי אין אדם מותר בכמות זה ולפיכך הוא חייב:

אמר המאירי האומר סמא את עיני ושבר את רגלי וקטע את ידי חייב בכל חמשה דברים ואפילו אמר לו בפירוש על מנת לפטור שמן הסתם אין אדם מוחל על ראשי אברים קרע את כסותי ושבר את כדי ועשה כן חייב ואם אמר לו על מנת לפטור פטור שאדם עשוי למחול על ממונו אמר לו עשה כן לפלוני על מנת לפטור ר"ל שעלי לשלם לנגזל ולפטור אותך מן הדין חייב העושה אף בממונו והמצוה פטור שאין שליח לדבר עברה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

דבר זה שבארנו בגופו שאפילו אמר לו על מנת לפטור חייב דוקא בראשי אברים שמן הסתם אין אדם מוחל בכך הא אם אמר הכני ופצעני אם אמר לו על מנת לפטור ועשה כן פטור:

פעמים שאף בהכני ופצעני פטור אע"פ שלא אמר על מנת לפטור ואף בלא הודאה כיצד אמר לו הכני פצעני והשיבו האחר ואם אני עושה כן אתה פוטרני ואמר לו ולאו בתמיהא פטור כאלו אמר הן או כאלו אמר בפירוש על מנת לפטור וכל שכן בממון ופעמים שאפילו אמר לו הן חייב כגון שאמר לו הכני ופצעני והלה שואלו על מנת לפטור והוא משיב הן בתמיהא הרי הוא כלאו וחייב ומכל מקום בראשי אברים אין הן ולאו ואפילו אמר על מנת לפטור אין מועילים לפטור כמו שבארנו:

וקצת מפרשים פרשוה בדרך אחרת והיוצא מדבריהם שכל שאמר נחבל לחובל בפירוש שבר את ידי על מנת לפטור אפילו בחסרון אבר פטור ומשנתנו שהפליגה בין ממון לגוף לא שאמר נחבל לחובל קטע את ידי על מנת לפטור אלא שאמר קטע את ידי סתמא והוא שואלו על מנת לפטור ומשיב הן בלא תמיהא ואמר שבחסרון אבר הרי הן זה כלאו ונדונהו בלשון תמיה אבל לענין הכני פצעני ונזקי ממון מבינין אותו כמשמעו וכן לדרך אחרת יש לאו שהוא כהן והוא שאמר הנחבל לחובל קטע את ידי ואמר לו ואתחייב בכך והוא משיבו לאו בחסרון אבר נדונהו כהן ובהכאה ובממון נדנוהו כמשמעו אבל אם אמר הן או לאו בתמיהא דנין אותו בתמיהא בין בגוף בין בממון ורוב פוסקים ראיתי שפסקו כדעת ראשון:

זה שבארנו באומר לחברו קרע את כסותי ושבר את כדי ולא אמר לו על מנת לפטור שהוא חייב דוקא בשבאו הכלים בידו בתורת שמירה כגון שבאו אצלו בתורת פקדון או שאלה אבל אם אמר לו מתחלה טול כלי זה ושברהו אע"פ שלא אמר לו על מנת לפטור פטור שהרי נאמר בתורה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כשהופקד אצלו לשמור הוא שאם פשע בה חייב אבל אם הפקיד על מנת לאבד או לקרוע אלו פשע בו פטור והוא הדין אם קרעהו כמו שצוהו גדולי הראשונים פרשו שאף אם בא לידו בתורת קריעה אם קרע בידים חייב ולא נפטר אלא לענין פשיעה ואם בא לידו בתורת שמירה אף על הפשיעה חייב:

הפקיד אצלו על מנת לחלק לעניים ופשע בו או אבדו בידים פטור שכיון שאמר לו לעניים נסתלק מהם ועניים אין להם עליו תביעה שהרי אומר לכל אחד ואחד לא לך היה בלבי ליתנו ואם היה אותו חלוק ידוע לכל עד שהיה דבר קצוב כך וכך לכל עני בערב שבת הרי העניים תובעים וחייב לשלם להם ומכל מקום אם זה הגבאי הפקידו לשמרו ולהשיבם לידו שיהא הוא מחלקם הרי הוא תובעו כדין מי שהוא יד עניים וחוזר וגובה ממנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

המוסר דין על חברו צועק להקדוש ברוך הוא שיקח נקמתו ממנו על שגוזלו הוא נענש תחילה דמוטב היה לו להביאנו לפני בית דין של מטה ויגבה ממנו ממון משימסרנו ביד עוונו שלא ישאיר לו שורש וענף לפי שמתחבר זה עם שאר עונותיו וראוי שיענש הן במות הן בשרושי וכשם שאינו מתמלא רחמים על חברו אלא נעשה עליו אכזרי גם כן מזכיר לו הקדוש ברוך הוא עוונותיו ומענישו. ה"ר יהונתן ז"ל.
והני מילי דאית ליה דיינא באתריה ולא אזיל קביל מניה אבל לית ליה דיינא באתריה אי נמי אית ליה ואזל ולא אהני ליה אין המוסר דין נענש כלל דמאי אית ליה למעבד. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע דכתיב כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב על הצועק ועל הנצעק קאמר אלא שממהרין לצועק כלומר על ידי הצעקה ממהרין עליהם הפורעניות והאי דקאמר יותר מן הנצעק יותר משלא היה צועק עליו אף על פי שמענה את חברו. ונראה לי דלא גרסינן ליה בברייתא והאי דקאמר רבי יצחק אוי לצועק יותר מן הנצעק מפני ששניהם לוקין על ידי הצעקה והוא לא נושע נמצא עומד בענויו וגם הוא לוקה עם חברו שלא אמר הכתוב והושעתי אותו ואם לא היה צועק וסובל או שהיה מבקש רחמים מלפני המקום שיושיעהו מיד המציקין אותו אז היה מושיעו ולא היה לוקה עם חברו. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל כל המוסר דין על חברו ויש לו דיין בעיר שאם יודיע לו הענין יעשה לו כפי הראוי וזה מתכוון להענישו ביותר ראוי הוא ליענש תחילה על עוונותיו והוא שאמרו אוי לו לצועק יותר מן הנצעק וכן אמרו אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע. וגדולי המפרשים פירשוה בענין אחר. ובמסכת שבת אמרו שכל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו אל הקדוש ברוך הוא ודוקא בדרך שהיה אפשר לו על ידי בית דין ליטול ממנו את דינו והוא מתכוון להענישו הא אם לא כוון לכך ונשתלח הרשע ביד פשעו אין לו דמים כלל. הרב המאירי ז"ל.
לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים שאף על פי שאמר לו על מנת לפטור מתוך צערו או כעסו אומר כן ולא בגמר דעת. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה וכי אדם מוחל על צערו וכו'. תמיהא לי דמהאי לישנא משמע שחשש רבא לקושייתו של רב יוסף מדאשתיק ואמר ליה מידי שמיע לך בהא וכן משמע שקבל ממנו טעמו של רב ששת ואם כן איך נחלק בזה עם רבי אושעיא. וי"ל דלאחר מכאן נתיישבה לו הברייתא דאין הכי נמי דאנן סהדי דעל ראשי אברים אין אדם מוחל אבל על צערו פעמים שהוא מוחל וכדאמר רבי יוחנן דכל שהוא אומר בניחותא שהוא פוטרו פטור ואף על פי שיש לפרש שרבי יוחנן פוטר גם כן בראשי אברים בשפוטרו בניחותא כמו שנכתוב בסמוך רבה חלוק עליו בדבר זה. הרשב"א ז"ל.

רב ששת אמר משום פגם משפחה לא כל הימנו שימחול. אי נמי כיון דאיכא פגם משפחה לעולם אינו מוחל אף על פי שאומר לו על מנת לפטור אבל במכות ופצעים אין בהם פגם משפחה ויכול הוא למחול. ורבא אמר לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו אבל מכות ופצעים מוחל ולא חשש רבא לקושיא דאבוה. הראב"ד ז"ל.

רבי יוחנן אמר יש הן שהוא וכו'. הן בתמיה הרי הוא כלאו ולאו בתמיה הרי הוא כהן. פירש הראב"ד דרבי יוחנן לאו לפרושי מתניתין קא אתי דמודה הוא לרבא בהא דאין אדם מוחל על ראשי אברים לעולם ודין אחר בעלמא קאמר ולומר דצערו וכל שכן ממונו מוחל אלא שיש הן שהוא כלאו ובין בצער גופו בין בממונו חייב ויש לאו שהוא כהן ופטור בין בצערו בין בממונו וכל שכן כשפטר בניחותא כגון שאמר ליה הכהו ופצעהו והריני פוטרך. ולפי פירוש זה אתי שפיר מה שפירשתי למעלה בדברי רבא. אבל שאר המפרשים לא פירשו כן אלא רבי יוחנן לפרושי מתניתין וברייתא קא אתי וכן משמע מדקאמר רבי יוחנן אמר ולא קאמר אמר רבי יוחנן אלמא אמימרא דרב ורבי אושעיא קאי ולומר דאינהו מפרשי מתניתין בהכי ואיהו מפרשה בהכי וכן פירש רש"י ז"ל וכו'. וכן נראה מדעת הרי"ף שלא הביא חלוקת רבא ורב ששת ורבי אושעיא אלא הא דרבי יוחנן בלבד אלמא מתניתין וברייתא בהכי מתרצין. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל רבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן והיכי דמי במתמה כגון שאמר להן הכוני ופצעוני ואמרו לו שמא תעמיד אותנו בדין אמר להם בתמיה לא הכוני ופצעוני על מנת לפטור הרי לאו שהוא כהן ופטור וכל שכן בממון ויש הן שהוא כלאו כגון שאמרו לו נכה אותך אמר להן הכוני ופצעוני על מנת לפטור כלומר סבורים אתם שתהיו פטורים הרי הן שהוא כלאו וכן בממון. תניא נמי הכי הכוני ופצעוני על מנת לפטור יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן נמצא אדם מוחל על צערו אפילו בלאו שהוא כהן וכל שכן הן שהוא כפשוטו. נמצאו דברי רבא דבתרא הוא קיימין ורבי יוחנן כוותיה סבירא ליה אלא שפירש הדין מה שלא שפירש רבא. כן נראה לי. ע"כ.
וזה לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל האומר לחברו סמא את עיני או קטע את ידי אפילו אמר לו על מנת לפטור חייב בחמשה דברים ואתיא לדעתיה דרבא דאמר טעמא דרישא דמתניתין לפי שאין אדם מוחל על ראשי אבריו וכן פסק רבנו חננאל ז"ל. וכן כתב הר"מ ז"ל. אבל מדברי רבינו הגדול ז"ל נראה שדעתו לפסוק דפטור מדיני אדם כיון דאמר ליה הניזק הכה אותי על מנת לפטור אבל אי שייליה מזיק ואמר ליה על מנת לפטור אף על גב דאמר ליה הן בלא תמיה חייב וכן כתב יש לאו שהוא כהן. וצריך עיון. אמר לו סמא את עיני שאלו על מנת לפטור אמר לו הן בשפה רפה או ששאלו על מנת לחייב ואמר לו לאו בשפה רפה הרי זה חייב בתשלומין ובממון כי האי גוונא פטור מן התשלומין. ואם הן או לאו השיבו בתמיה כמו שאינו גומר בדעתו מה שמוציא בשפתיו לגמרי בגופו חייב אפילו אם אמר לו על מנת לפטור ואמר לו הן כמתמיה שזה אינו מצוי שימחול אדם מדעתו לחובלים בו ויצום על כך לעשות. ודבר זה עיקר אם נראה מתמיהתו שאין דעתו למחול וכן הוא לשון בני אדם בדברים כאלה לומר לאו במין אחת ממיני התמיהות כמו שרוצה לומר מי הוא זה שיוכל לחייבך בתשלומין ואם אמר לו לאו בענין תמיה אחרת שדרך העולם להתמיה ולומר לאו ורצה לומר לא חלילה לי מלתבעך בזה יש לפטרו אפילו על נזקי הגוף וכן המפרש ז"ל הלך על דרך זו. וצריך עיון. ובודאי שבענין התמיה הראשונה שנראה מתמיהתו שאינו מוחל אפילו בנזקי ממון קרוב לומר כן שיהא חייב. ע"כ לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל בראשי אברים אפילו אמר לו על מנת לפטור חייב שמן הסתם אין אדם מוחל בכך. אמר הכוני ופצעוני אם אמר לו על מנת לפטור ועשה כן פטור ופעמים שאף בהכני ופצעני פטור אף על פי שלא אמר לו על מנת לפטור ואף בלא הודאה כיצד אמר לו הכני פצעני והשיבו האחר ואם אני עושה כן אתה פוטרני ואמר לו ולאו בתמיה פטור כאלו אמר לו הן או כאלו אמר בפירוש על מנת לפטור והוא משיב הן בתמיה הרי הוא כלאו וחייב. ומכל מקום בראשי אברים אין הן ולאו ואפילו אמר על מנת לפטור מועילין ליפטר כמו שביארנו. וקצת מפרשים פירשו בדרך אחרת והיוצא מדבריהם שכל שאמר נחבל לחובל בפירוש שבר את ידי על מנת לפטור אפילו בחסרון אבר פטור ומשנתינו שהפליגה בין ממון לגוף לא שאמר נחבל לחובל קטע את ידי על מנת לפטור אלא שאמר קטע את ידי סתמא והוא שואלו על מנת לפטור ומשיב הן בלא תמיה ואמרו שבחסרון אבר הרי הן כלאו ונדונהו בתמיה אבל לענין הכני פצעני ונזקי ממון מבינין אותו כמשמעו. וכן לדרך אחרת יש לאו שהוא כהן והוא שאמר הנחבל לחובל קטע את ידי ואמר לו ואתחייב בכך והוא משיבו לאו בחסרון אבר נדונהו כהן ובהכאה ובממון נדונהו כמשמעו אבל אם אמר הן או לאו בתמיה דנין אותו בתמיה בין בגוף בין בממון. ורוב פוסקים ראיתי שפסקו כדעת ראשון. ע"כ.

תניא נמי הכי הכני ופצעני על מנת לפטור ואמר ליה לאו הרי לאו שהוא כהן. כן הגירסא במקצת ספרים שלנו. ולפי גירסא זו הכי פירושו הכני ופצעני ואמר ליה החובל על מנת לפטור אתה אומר לי כן והשיבו הנחבל כמתמיה לאו הרי לאו זה שהוא כהן והכי קאמר וכי אני אומר לך על מנת שלא אעמידך בדין. ויש לשונות אחרים בספרים אחרים. ורמינהו לשמור ולא לאבד. תימה מאי קא פריך נהי דפטר ליה וכו' כמו שכתוב בתוספות. ותירץ הראב"ד ז"ל דאם לא שלח ידו במלאכת רעהו כתיב באותה פרשה על הכל אמרה תורה שאם מסרו לו לקרוע פטור. הרשב"א ז"ל.
לא קשיא הא דאתא לידיה מתניתין דתני חייב כגון דאתא לידיה דמזיק שאחזן בידו מיד הניזק ושברן ואידך דתני פטור כגון דלא אתא לידיה דמזיק אלא בעוד שהוא בידו של ניזק. אמר ליה רבא והא כיון דתני בה לשמור שמע מינה דאתא לידיה אלא תרווייהו דאתו לידיה ומתניתין דתני חייב כגון דאתא לידיה בתורת שמירה וכו'. גאון ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים שאם נתן לו לאבד ואבד לקרוע וקרע לחלק לעניים וחלק פטור ואין צריך לומר היכא דפשע ביה ואבד דפטור ואוקמה רבה בדאתי לידיה מעיקרא בתורת קריעה אבל היכא דאתי לידיה בתורת שמירה וחזר ואמר קרעיה או אבדיה וקרע ואבד חייב עד דאמר ליה בהדיא על מנת לפטור. ומתניתין דקתני קרע את כסותי שבר את כדי חייב בהכי אוקימנא דאתא לידיה מעיקרא בתורת שמירה דכיון דאשתעבד מעיקרא לנטרינהו אף על גב דאמר ליה בתר הכי קרע ושבר לא מפטר בהכי עד דאמר ליה בהדיא על מנת לפטור. ע"כ.
אבל ה"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו לשמור ולא לאבד קרא דכתיב כי יתן איש וגו' לשמור טעמא דהפקידו אצלו על מנת לשמרו אם נגנב או אבד בפשיעה חייב ולאו כשהפקידו אצלו על מנת לאבד או על מנת לקרוע אם היה קורעו פטור וכשמניחו ליאבד בפשיעה זו היא קריעתו הא דאתא לידיה כתורת שמירה ובתר הכי אמר ליה לקרוע שנמצא כבר נתחייב בשמירה מעיקרא לפיכך חייב במשנתנו וברייתא דפטור דיהביה ניהליה מעיקרא בתורת קריעה. וקשיא להאי פירושא אדפריך ממתניתין בין בנזקי ממון לחבלות בממון עצמו יכול לחלק אף על גב דלא אמר ליה על מנת לפטור היה מיפטר אי עביד בשליחותיה. ונראין דברי בעל המאור דמפרש הכי הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה כלומר הא דמקשית ומדמית פשיעה לקריעה לא דמי דאף על גב דפטרינן ליה מפשיעה כיון דאתא לידיה בתורת קריעה לא פטרינן ליה אם קרעם בידים דלעולם מחייב בתשלומין עד שיפטור אותו בפירוש והכי קאמר קרא טעמא דלשמור דמחייב בפשיעה משום דאתא לידיה בתורת שמירה אבל אי אתא לידיה בתורת קריעה לא מחייב לשמרו ואם נאבד בפשיעה לית ליה לשלומי ולעולם אי הוה קרע ליה בידים מחייב דלא דמי מאן דעבד מעשה בידים למאן דלא עבד בידים דאפשר דמתרחיש ליה ניסא ולא יבואו גנבים לדפוק בדלת אם הוא נסגר אם לאו אבל כי עביד בידים מקרי מזיק גמור ואף על פי שצוהו לקרוע כיון שלא פטרו בפירוש. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל הא דאתא לידיה וכו'. כלומר אם אמר לו על מנת לקרוע והוא קרע בעודה מונחת בקרקע קודם שנטלה פטור אבל אם קרעה לאחר שנטלה בידו כבר נעשה נעשה עליה וכו' לשמור דאתא לידיה משמע דהא כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור אלמא אף על פי שיש בו נתינה קאמר. אלא אמר רבא לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה כלומר שמסרה לו בתורת שמירה סתם ואחר כך נמלך ואמר לו קרע אז חייב עד שיאמר לו על מנת לפטור דכיון שבאת לידו בתורת שמירה ונעשה עליה שומר גמור אינו פטור עד שיאמר לו על מנת לפטור דהכי קאמר לו מה שהפקדתי לך אם תרצה לקרוע קרע לדעתך ובלבד שתשלם לי אבל אם בשעה שהוא מוסרה לו אומר לו כן אף על פי שלא אמר לו על מנת לפטור פטור שבשעה שנעשה שומר עליה בתנאי כן בא לידו שאם ירצה לקרוע יקרענה. ומן הסתם על מנת לפטור קאמר ועל דעת כן קבלה שומר זה וזהו שפטרה התורה וממילא שמע מינה דכל שכן דפטור אם קרעה בעודה מונחת על הקרקע אף על גב דלא אמר לו על מנת לפטור דאיכא תרתי לטיבותא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנץ ומסתברא דכל שכן אם לא עשאו שומר כלל אלא אמר לו קרע את כסותי המונח לפניך שהוא פטור אם יקרע מדלא מצי לאוקמה למתניתין אלא בדאתא לידיה בתורת שמירה אבל אתיא לידיה בתורת קריעה פטור וכל שכן אם לא אתא לידיה כלל דפטור שהרי יש שם לפטור יותר מדאתא לידיה בתורת קריעה כדמוכח מילתא דרב כהנא דמשני מתניתין דאתא לידיה ולהכי חייב אפילו אתא לידיה אבל היכא דלא אתא לידיה כלל פטור ואף על גב דפטור כשאמר לו קרע את כסותי המונח לפניך ואין משנתנו מחייבת אלא כשבא מתחילה לידו בתורת שמירה בלבד אפילו הכי שפיר מייתי ראיה בסוף כיצד הרגל ממתניתין דהכא דהיכא דהניח גחלת על בגדו ונשרף חייב ולא אמרינן מדלא הסירה אם כן מתרצה הוא שיעשה כך ונפטר דאי סלקא דעתך דפטר ליה כיון שמגלה דעתו שאינו חושש להסירה דהואיל וכן חפץ הוא שיפטור אף על פי שלא אמר לו בהדיא לעשות כן אם כן כל שכן שהיה לו ליפטר כשאמר לו בהדיא קרע את כסותי ושבר את כדי אף על פי שכבר בא לידו בתורת שמירה כי יש יותר לומר שאינו מתרצה לפוטרו בהניח גחלת על בגדו אף על פי שאינו חושש להסירה כמו שאינו רוצה לפוטרו במשנתנו אף על פי שאמר לו בהדיא קרע שבר ממה שיש לומר שמתרצה לפוטרו כיון שלא מסר לו לשמור הבגד קודם שהניח עליו גחלת כמו שמתרצה לפוטרו כשאומר לו קרע ושבר הכסות והכד שמונחים לפניך כי יותר ראוי לפטור במה שנותן לו רשות לקרוע אף על פי שכבר בא לידו בתורת שמירה ממה שיש לפטור במה שלא בא לידו כלל כיון שאינו נותן רשות להניח עליו גחלת כי יותר הוא סברא שחפץ לפוטרו כשנותן לו רשות בהדיא לשבר ולקרוע אף על פי שכבר בא לידו בתורת שמירה ממה שהוא סברא להניח גחלת בלא רשות שיהא חפץ לפוטרו במה שאינה מסירה כי שם בהנחת גחלת דומה יותר שאינו חפץ לפוטרו אף על פי שלא בא לידו כלל ואף על פי שאינו חושש להסירה כיון שלא נתן לו רשות בהדיא לעשות כן. לשון רבי. ע"כ לשונו.

ח"מ ז' חייביה רב יוסף. הא דחייביה רב יוסף לההוא גברא לאו למימרא דאיהו דייניה חדא דהא אפקיד גביה ולא מצי דאין ליה ועוד דהא תניא האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין כדייני אותה העיר וכו' אלא האי חייביה דקאמרינן אודועי הוא דאודעיה דמחייב תשלומין וכמאן דחייביה דמי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
ח"מ ש"א לשמור ולא לחלק לעניים מפני שהוא ממון שאין לו תובעין שאין העני יודע כמה יגיע לו מן הקופה אבל עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו כמה יתנו לכל בית ובית מן הקופה בכל שבוע ובעלי בתים יודעים כמה יתנו בכל שבוע וכשיהיה בקופה עשרים דינרים יודע כל עני כמה יתנו לו לשבוע מהן הילכך ממון שיש לו תובעים הוא ולשמור קרינא ביה. הראב"ד ז"ל.
וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל מיקץ הוה קייץ להו כך וכך בכל שבת ושבת ולא יפחות מזה השיעור ואשתכח דממון שיש לו תובעין הוא. וצריך לפרש דרב יוסף הפקידו לאותו האיש שפשע בהן לחלקם לעניים שאם לא הפקידו אצלו לחלק אלא לשמור הלא יכול רב יוסף שהוא יד עניי דכולי עלמא לתבעם מאותו האיש ולא יוכל להשמט ממנו בדין אלא לאו שמע מינה דלחלק לעניים הפקידו אצלו נמצא שנסתלק רב יוסף מאותו האיש לגמרי ואלמלא דהוה קיץ להו לעניים הוה מיפטר לגמרי אותו הנפקד. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל הפקיד אצלו על מנת לחלק לעניים ופשע בו או אבדו בידים פטור שכיון שאמר לו לחלק לעניים נסתלק מהם ועניים אין להם עליו תביעה שהרי אומר לכל אחד לא לך היה בלבי ליתנו ואם היה אותו חילוק ידוע לכל עד שהיה הדבר קצוב כך וכך לכל עני בערב שבת הרי העניים תובעים וחייב לשלם להם ומכל מקום אם זה הגבאי הפקידו לשמרו ולהשיבם לידו שיהא הוא מחלק הרי הוא תובעו כדין מי שהוא יד עניים וחוזר וגובה ממנו. ע"כ.
והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל דמיקץ קיץ להו לשמור הוא. ושמעינן מינה דמאן דאפקיד ארנקא דצדקה גבי חבריה ופשע ביה ואיגניב או איתביד דחזינן אי הנהו עניי דהוו קיימי הנהו זוזי לדידהו לא קיץ להו למיתב להו כך וכך לשנה או כך וכך לחודש אלא כל אימת דאתו שקלי פטור דלא קרינן ביה לשמור דהא אי אתו זוזי לידיה לאו אדעתא דשמירה אתו לידיה דומיא דכל שומר אלא אדעתא דלהוו מצויין לעניים תדיר דהא בכל שעתא ושעתא חיישינן דילמא אתו עניי ואי עביד להו נטירותא כדשמואל דאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע אפשר דאתו עניי ולא שכיחי להו זוזי ואמטו להכי לא חייביה רחמנא אפשיעותא דכיון דלא אתא לידיה בתורת שמירה ולא יכול למקברינהו בקרקע ולא לאצנועינהו אלא צריך לאצנועינהו בדוכתא דלהוו שכיחי ליה בכל שעתא לא מצי לנטורינהו שפיר אבל היכא דהנהו עניי קייץ להו ומידע ידע שומר דלאו אדעתא דשקלי מיניה בכל שעתא אפקדוה גביה ודאי לשמור הוא ואיבעי ליה למקברינהו ואי פשע בהו ואיגנוב חייב. ודמיא לההיא דאמרינן בפרק המפקיד לגבי ההיא דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואי הוה ערב שבת בין השמשות פטור ואי שהה למוצאי שבת כשיעור לקברינהו ולא קברינהו חייב ואי מפקיד צורבא מרבנן הוא פטור אמר דילמא מתבעי ליה זוזא לאבדלתא אלמא כל היכא דמסיק שומר אדעתיה דאתי מפקיד ותבע להו השתא מיניה ולא קברינהו פטור וכל שכן היכא דמוכחא מילתא דאדעתא דהכי קיימי. ע"כ.
ופסק הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו הפקיד אצל חברו מעות של צדקה על מנת לחלקם לעניי עולם ופשע פטור שאין להם תובעין וכן נמי אי אמר ליה על מנת לחלקן לעניי העיר היכא דלא קייץ להו מאי דיהבי להו אבל אי קייץ להו לעניי העיר מאי מחלקי להו בכל יומא ויומא ואמר ליה על מנת לחלקם לעניי העיר ופשע בשמירתם חייב דממון שיש לו תובעין הן דכיון דקייץ להו כמאן דגבו להו דמי. וכן נראה לומר דאפילו בגנבה ואבדה מחייב בהא כשומר שכר דעוסק במצוה חוא וכן אמרינן בעלמא גבי שומר אבדה דכשומר שכר דמי דעוסק במצוה הוא ולא צריך ליה למיתבא ריפתא לעניא כיון דעוסק במצוה הוא פטור מן המצוה. ע"כ.

גמרא בתר מרי נכסי ציבי משך כו' פי' שומן כמו הנוגע בציב היוצא ממנו בפרק העור והרוטב והוא ע"ד שאמרו קרב לגבי דיהנא ואידהן וק"ל:

שם קלל את שרה ונתקיים בזרעה כו' שיהיו לך בני כסויי עינים כו' אין זה מדוקדק דמאי קאמר קלל שרה ונתקיים בזרעה הא מעיקרא קלל זרעה שיהיו לה בנים כסויי עינים ובפ"ד דמגילה איתא הך סוגיא בע"א ותו לא מידי ע"ש:

בפרש"י בד"ה הכני ופצעני כו' וברייתא דלעיל כו' דאמר נחבל כולה מלתא כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאוקמא באומר הן בניחותא אך ק"ל לפירושו כיון דלא בעי תלמודא לתרוצי רישא איירי באומר לאו בניחותא וסיפא באומר הן בניחותא משום דהא מלתא דפשיטא הוא אבל קמ"ל דיש הן שהוא כלאו ולאו שהוא כהן במתמה אתמוה א"כ היאך מיתוקמא ברייתא בדאמר נחבל גופא דהא נמי מלתא דפשיטא הוא דלא גרע מאומר הן בניחותא אבל איכא לאוקמא ברייתא נמי באומר לאו שהוא כהן ודו"ק:

בד"ה לשמור כו' ע"מ לאבד או ע"מ לחלק כו' עכ"ל כתב מהרש"ל האי ע"מ דפרש"י לאו דוקא אלא כו' עכ"ל ואין צורך דמאי איכפת לן באומר ע"מ כיון דלא אמר על מנת לפטור ודו"ק:

בתר מרי נכסי ציבי משך שנאמר וגם ללוט גו'. מדלא כתיב וגם ללוט היה לו בקר וצאן וגו' כמו ויסע לוט ויבחר וגו' ותלה הדבר בהליכתו עם אברהם דרשו שהיא גרמה לו שהיה לו כל זה ופי' ציבי מלשון שומן כמו הנוגע בציב היוצא ממנו פ' העור והרוטב וע"ד שאמרו קרב לגבי דהינא ואידהן ודו"ק:

המוסר דין כו' וכתיב ויבא אברהם לספוד וגו'. לא היה צריך להביא ראיה מהאי קרא דכמה פרשיות בתורה שנאמרו בהן שהיה אברהם חי אחרי מיתת שרה אבל הביא מהאי קרא שהיתה שרה ראויה להגיע לשני אברהם לולי מסרה דין עליו דלא ה"ל למכתב רק ואברהם בכה וספד על שרה אבל כתב ויבא אברהם וגו' ירצה כדלקמן שממהרין לצועק יותר מן הנצעק שודאי גם אברהם שהוא הנצעק גם הוא נענש במה שמתה שרה דאין אשה מתה אלא לבעלה אבל היא נענשה תחלה שהיא כבר מתה ואברהם לא נצטער ולא ידע במיתתה עד שבא ונתוודע לו שמתה. ומ"ש דאית ליה דיינא כתבו התוס' ובימי שרה היה ב"ד של שם קיים עכ"ל והר"ן פ"ק דר"ה כתב א"נ דהל"ל לאברהם מקמי הכי כו' מקמי דלשוויה להקב"ה דיינא עליה ע"ש:

קלל את שרה ונתקיים בזרעה כו' יהי רצון שיהיו לך בני כסות עינים ונתקיים בזרעה כו'. אין זה מדוקדק שאמר יהיו לך בני כסות עינים כו' דמשמע שהיתה הקללה מתחלה על בנה ואם כן מאי קאמר שוב ונתקיים בזרעה דמשמע שלשרה קלל ולא נתקיים בה אלא בזרעה דאל"כ לא הל"ל אלא ונתקיים דהא ודאי אבנה קאי דביה משתעי ויותר מכוון נוסח מאמר זה בפ"א ופ"ד דמגילה ע"ש:

לעולם יהא אדם מן הנרדפין כו' לא קאמר לעולם יהא אדם נרדף דמיירי אף באדם שאינו נרדף אלא דקאמר שיהא עם הנרדפין ומצדד להצילן מן הרודפים א"נ דקאמר הכי דאף שיוכל האדם להציל עצמו ולעמוד כנגד הרודף עד שיהיה הרודף נרדף ממנו לא יעשה כן ויהא מן הנרדפים וק"ל:

סליק פרק החובל

רש"י בד"ה לשמור ולא כו' אצלו על מנת לאבד או על מנת לחלק כו' נ"ב האי על מנת דפירש רש"י לאו דוקא אלא כלומר שנתן לו רשות וכן פי' הר"ן [עיין במהרש"א]:

תד"ה אחד פי' כו' בין אותו שאין העני צועק כו' מסברא כיון כו'. ובילקוט משפטים מהמכילתא איתא יכול כו' אם אינו צועק איני שומע ת"ל שמוע אשמע צעקתו מ"מ הא מה ת"ל כו' ממהר כו' אולם במכילתא שלפנינו לא יליף לה מקרא אלא מסברא כמש"כ התוס' ונראה דט"ס בתוס' ותחת דבספרי צ"ל דבמכילתא וע"ש. אמנם גם בספרי פ' ראה סי' קיז ובפ' תצא סי' רעט איתא ג"כ להא לענין הלואת העני וכבישת שכר שכיר ויליף לה ג"כ מקרא דוהיה בך חטא מ"מ:

שאין לך נרדף בעופות יותר כו'. נ״ב מחמת קטנם וחולשתם:

אוֹי לוֹ לַצּוֹעֵק יוֹתֵר מִן הַנִּצְעָק. קשא איך יצוייר שיהיה אוי לצועק יותר מאחר דבאמת זה הצועק הרע לו חבירו רעה גדולה על לא חמס בכפו?
ונראה לי בס"ד דהן אמת באותו דבר שצועק עליו הוא עשוק אך יזדמן שזה הצועק עשה רעה לאחרים כמו זאת הרעה שהרעו לו ולכן כיון שעל זאת הרעה שהרע לו חבירו הוא צועק ומוסר דין ומגדיל מדורת אש הרעה על חבירו לקללו ולבקש עונשים קשים עליו עתה הוא נלכד באמרי פיו בעבור רעה שעשה הוא לאחרים ולכן אוי לו יותר כי הוא נתפס בעונשים אלו שבקש על חבירו ואין צריך לישב בית דין על זה לראות אם חייב כל כך עונשים בעבור רעה זו דהודאת בעל דין סגי ליה לחייב עצמו אבל עונשים אשר ביקש על חבירו צריך שיצא פסק דין זה על פי בית דין של מעלה ולא יתחייב חבירו כאשר ישית זה עליו באמרי פיו.

לְעוֹלָם אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ. שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ קִלֵּל אֶת שָׂרָה, וְנִתְקַיֵּם בְּזַרְעָהּ (בראשית כ, טז). קשא אבימלך לא קלל את שרה אלא קלל את זרעה שאמר יִּהְיוּ לָךְ בָּנִים כְּהוּיֵי עֵינַיִם?
ונראה לתרץ בס"ד כי הוא קלל אותה ואת זרעה בדבריו שלא אמר 'יִּהְיוּ בָּנַיִךְ' כְּהוּיֵי עֵינַיִם דמשמע אחר שתולידם ואחר פטירתה יסתמו עיניהם אלא אמר לה 'יִּהְיוּ לָךְ' נתכוון לקלל שיהיו סומין מן בטן אמם בעודם בבטנה ובודאי קללה זו נוגעת לה גם כן כי אחר שתוליד בן יחיד בזקנותה ותראהו סומא יצא מבטנה צר לה מאד וקשה עליה צרה זו של הבן ודומה לה כאלו היא נסמת ונמצא כי הוא נתכוון בקללה זו לעשות הרעה לה ולבניה ולא נתקיימה קללתו על פי כוונתו כי היא הולידה בן פקח ולא כהו עיניו בחייה כי אם בעת זקנתו אחר פטירתה בכמה שנים.
ברם קשא איך אומר נתקיימה קללת אבימלך (בראשית כז, א) והלא אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סה, י) דכהו עיניו בשביל שהציץ בשכינה בשעת העקידה? ונראה לי בס"ד דמשום הכי היה מספיק שיחלש ראות עיניו שלא יוכל לראות דברים קטנים וצורת אותיות אבל יוכל לראות גוף אדם ויוכל לילך, אך מחמת קללת אבימלך נסתמא לגמרי.

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם מִן הַנִּרְדָּפִין, וְלֹא מִן הָרוֹדְפִין. יש להבין איך יצוייר שהוא יביא עצמו לדבר להיות נרדף?
ונראה לי בס"ד כגון מה שיזדמן בענין המס שצריך לפסוק על כל אחד ואחד כפי מה שיעריכו אותו מפני כי העניים אין נותנים מס ומה שמוטל עליהם ועל החכמים ישלמו אותו העשירים כל אחד כפי עושרו והדרך הוא שיבררו אנשים מן הקהל של אותה העיר שישבו ויעריכו את אנשי העיר לפסוק עליו כל אחד כפי מה שנראה להם ביכולתו ולכן אלו המעריכים שפוסקים על כל אחד ואחד כפי ראות עיניהם וכפי מאמר פיהם נקראים רוֹדְפִין ושאר הקהל אשר פוסקים עליהם נקראים נִּרְדָּפִין ואף על פי שיש אדם שבוחרים בו להיות מן המעריכים שנקראים רודפים ובזה ודאי טוב לו לעצמו שלא יושת עליו הרבה הנה טוב שיהיה מן הנרדפין ולא יהיה מן הרודפין ואף על פי שאלו אפשר שיטילו עליו יותר מכדי יכולתו.

בפרש"י בד"ה אחד הצועק כו' וחרה אפילו והרגתי אתכם שנים במשמע. ואף ע"ג דרישא דקרא כל אלמנה ויתום לא תענון וא"כ שהם הצועקים לא שייך בהו סיפא דקרא והיו בניכם יתומים ונשותיכם אלמנות וכן הקשה הת"ח אלא דבאמת יתום ואלמנה דקרא לאו דוקא וה"ה לכל אדם אלא שדיבר בהווה וכמו שפירש רש"י בחומש והוא מוכרח מדכתיב אם ענה תענה אותו ולא כתיב אותה או אותם וכן צעק יצעק בל' יחיד ול' זכר אלא דקאי על כל ישראל וק"ל:

בד"ה ור"י אמר כו' וקמ"ל מתני' דיש הן שהוא כלאו וכגון דמתמה אתמוה עכ"ל. ובסיפא דמתני' לא פי' רש"י כלום אי איירי במתמה אתמוה או בדא"ל בניחותא ונ"ל משום דבאמת ממלתא דר"י גופא אין הכרח לפרש לישנא דמתני' בתרי גווני אלא יותר יש לפרש בפשיטות כמו שפי' התוס' ומה שנמנע רש"י לפ' כן היינו מפשט הברייתא דמייתי לסיוע וכמו שיתבאר:

בד"ה הכני פצעני כו' וברייתא דלעיל דקתני כו' בדאמר נחבל כולה מלתא עכ"ל. מה שלא רצה לפרש ברייתא נמי בדמתמה אתמוה דהיינו בלאו שהוא כהן נראה משום דא"כ תקשה אמאי לא נקיט רבותא טפי דאפי' בסימא עינו וקטע ידו נמי פטור בלאו שהוא כהן דכיון דעיקר החידוש בברייתא לפרש המשנה כי היכי דלא תימא דדוקא קתני במתניתין בנזקי גופו יש הן שהוא כלאו ובנזקי ממונו יש לאו שהוא כהן א"כ יותר היה לברייתא לפרש כגוונא דמתני' ממש דאפילו בראשי איברים נמי יש לאו שהוא כהן אבל למה שפי' רש"י דברייתא איירי בדאמר הנחבל גופא דהוא מלתא אחריתא מה שלא נזכר כלל במשנה א"כ לק"מ ועוד דבדאמר הנחבל גופא לא נראה לו שום סברא אליבא דר"י לחלק בין ראשי איברים לשאר מילי וחדא מינייהו נקט וה"ה לכולהו ודו"ק:

בד"ה יש לאו שהוא כהן אי אתמה פטור והא דנקט וכו' עכ"ל. מה שלא פי' רש"י כדברי התוספ' נראה דנאדי מסוף דבריהם שהוצרכו התוספ' לפרש דבנזקי ממון משמע במתני' ובברייתא דאפי' אי אמר הן בסתמא בענין שדומה דבניחותא קאמר אפ"ה אמרינן דמסתמא בתמיה קאמר וזו הסברא אין נראה לרש"י דמהיכא תיתי ומ"ש התוספ' כיון שמתחילה א"ל קרע כסותי כו' י"ל דאדרבה איפכא מסתברא דהא מעיקרא כי א"ל קרע כסותי סתמא אמרינן שלא נתכוון ע"מ לפטור ומתחייב הלה א"כ וכי בשביל ששאלו המזיק ע"מ לפטור וקאמר ליה איהו לאו בענין שדומה דבניחותא קאמר למה נידונו כמתמיה לכך פרש"י כאן דהא דקאמר בברייתא יש לאו שהוא כהן היינו אי אתמה בודאי וא"כ דאתמה בודאי ממילא משמע דלא שייך לחלק בין נזקי גופו לנזקי ממונו כיון דכבר אסקינן דאדם מוחל על הכל אליבא דר"י וא"כ עכשיו קשה לרש"י הא דנקט חיובא לגבי מכה ופטורא לגבי ממונא ומשני לה שפיר ובזה נתיישב הא דלא קשיא ליה לרש"י הכא אמתני' דהכא אמאי מחלק בין נזקי ממונו לנזקי גופו משום דאיכא למימר דודאי שייך לחלק וכגון דאמר הן בסתמא דברישא בנזקי גופו דיינינן ליה בל' בתמיה והוא כהן ובסיפא בנזקי גופו דיינינן ליה בניחותא ובזה היה נמשך היטב ל' המשנה אבל מברייתא דקתני בהדיא בסיפא דקאמר לאו והוא כהן וא"כ ע"כ איירי בדאתמה בודאי א"כ לא שייך תו לחלק דבמה שיש לנו להסתפק אמרינן שפיר שיש לחלק בין גופו לממונו אבל במה שנראה מדבריו בפירוש לא שייך לחלק כיון דאסיקנא דמוחל על הכל ודוק היטב שנ"ל ברור בכונת רש"י:

תוספות בד"ה ורבי יוחנן כו' כבר נתבאר בסמוך בל' רש"י:

בגמרא ורמינהו לשמור כו' ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים. הא דמייתי כל הני י"ל דבלא"ה הייתי אומר כקושית התוספות דלא פטרינן אלא מפשיעה גרידא אבל לא מהיזק בידים אבל עכשיו מקשה שפיר מדנקט דומיא דהנך דפטור בהו ע"כ מהיזק בידים וכן נראה מלשון הרמב"ן בספר מלחמות ה' ע"ש וק"ל:

הדרן עלך החובל

הגוזל עצים פרק תשיעי

ונתקיים בזרעה. כתב הרב עיון יעקב דמדה טובה מרובה דהברכה מתקיימת בהם והקללה בזרעם עש"ב וק"ק דהכא מפורש דמעיקרא כי לייט אבימלך אזרעה לייט דקאמר שיהיו לה בנים כסויי עינים כמ"ש בש"ס:

אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע. וחרה אפי והרגתי אתכם (שמות כב) שנים במשמע: אלא שממהרין מן הצועק תחילה. כדאשכחן בשרה: על מנת לפטור. על מנת שתהא פטור: רבא אמר לפי שאין אדם מוחל על ראשי אבריו. וברייתא לא תקשי דעל צערו מוחל אדם: צערו. כאב מכה: ורבי יוחנן אמר. אדם מוחל על הכל ומתניתין לאו דא''ל נחבל לחובל קטע את ידי על מנת שתהא פטור אלא קטע את ידי סתמא וא''ל חובל על מנת לפטור כלומר אמור לי אתה על מנת שאהיה פטור וא''ל היאך הן וקמ''ל מתני' דיש הן שהוא כלאו וכגון דמתמה אתמוהי: הכני פצעני. וא''ל זה ע''מ לפטור ואמר נחבל הן יש הן שהוא כלאו אי אתמה חייב ואי בניחותא אהדריה פטור וברייתא דלעיל דקתני הכני ופצעני ע''מ לפטור פטור בדאמר נחבל כולה מילתא הכני ופצעני ע''מ לפטור דהא ודאי דוקא אמר ליה: יש לאו שהוא כהן. אי אתמה פטור והאי דנקט חיובא לגבי מכה ופוצע ופטורה לגבי ממונא אורחיה דמילתא נקט דמחיל איניש אממוניה טפי מגופיה: לשמור ולא לאבד. כי יתן וגו' לשמור דהפקידו אצלו לשמור חייב בפשיעה ולא כשהפקידו אצלו ע''מ לאבד או ע''מ לחלק לעניים דלא קרינא ביה לשמור דכיון דאמר ליה חלקהו תו לא דמפקיד נינהו ומאן קתבע ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני: דאתא לידיה. וקרע בידי' חייב אי לא א''ל על מנת לפטור ואפילו אתא לידיה מעיקרא ע''מ לאבד: לשמור דאתא לידיה משמע. דכתיב וכי יתן ואפי' הכי קממעט ליה: הא דאתא לידיה. מעיקרא בתורת שמירה והדר אמר ליה קרע חייב אי לא אמר ליה ע''מ לפטור: רב יוסף. גבאי הוה: קיץ להו. ממון כך וכך לשבת לכל אחד הוה ליה ממון שיש לו תובעין וקרינא ביה לשמור:

דאיכא דיינא בארעא. ובימי שרה היה ב''ד של שם קיים: אחד הצועק ואחד הנצעק. אומר רבינו שמואל דבסיפרי מתני בע''א אחד הצועק ואחד שאין צועק במשמע פירוש בין אותו שהעני צועק עליו בין אותו שאין העני צועק עליו שניהם נענשים עליו מסתברא כיון שאין מחזיר עבוטו זה כמו זה אלא להכי כתיב שמוע אשמע (את) צעקתו וחרה אפי שממהרי' לצועק יותר ממי שאינו צועק ולפי גירסא זו לא נפק משרה כמו שפי' בקונטרס לפי גירסת הספרים: משום פגם משפחה. ומשלם הכל אפילו צער: ורבי יוחנן אמר יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו. לשנויי מתני' קאתי מ''ש רישא ומ''ש סיפא ופירש בקונט' בין רישא ובין סיפא אם א''ל לאו בתמיה הוי כהן ואם א''ל הן בתמיה הוי כלאו והו''מ למיתני ברישא תרוייהו נזקי גופו וממונו וכן בסיפא אלא אורחא דמילתא נקט שדרך למחול על נזקי ממון ואין דרך למחול על נזקי גוף ודוחק הוא אלא נראה לפרש דנזקי גופו אפי' א''ל הן שדומה כאומר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר ובנזקי ממונא אמר ליה לאו ודומה כאומר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר כיון שמתחילה א''ל קרע את כסותי ושבור את כדי וי''ס שכתוב בהן כיצד ול''ג ליה: ורמינהי לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע. תימה מאי קפריך נהי דפטר ליה קרא מפשיעה לא מצינו שפטרו אם קרע ואיבד בידים וי''ל דדייק מדקתני ולא לקרוע דאי לא בעי אלא לפטור כשנאבד בפשיעה מאי אריא דא''ל ע''מ לקרוע אפילו לא א''ל ע''מ לקרוע אלא שלא אמר ליה בלשון שמירה פטור כדדריש במכלתין לשמור ר''ש אומר עד שיפקיד אצלו ויאמר הילך ושמור לי אבל אם אמר ליה עיניך בו פטור ומשני מתני' בדאתא לידיה וכי קתני ע''מ לפטור פטור ה''ה בלא על מנת הו''מ לאשמועינן דפטור בדלא אתא לידיה אלא כל עיקר התנא לא בא אלא להשמיענו דבנזקי ממונו מהני ע''מ לפטור ובנזקי גופו לא מהני ור''י מפ' דה''פ לשמור ולא לקרוע פי' כשנתן לו לשמור ולא הרשהו לא לקרוע ולא לאבד אז חייב בכל דין שומר אבל אם הרשהו לקרוע ולאבד אם ירצה אין עליו דין שומר להתחייב בכולם במה שמקבלו לשמור כיון שנותן לו רשות גם לקרוע ולאבד אם ירצה ואם נתינת רשות לקרוע אין פוטרתו מן הקריעה א''כ היה לו ליחשב שומר כשנתן לו רשות גם לקרוע כאילו לא נתן לו אלא לשמור סתם: הא דאתא לידיה. פי' מתני' שנתן לידו וא''ל שמור ואם תרצה לקרוע עשה כרצונך דכיון שחס על החפץ שלא א''ל קרעו עד שבא לידו שהפקידו אצלו תחילה מה שנותן לו רשות לקרעו בסיום דבריו אין אומר כן כדי לפטרו אלא פטומי מילי הוא דהוי כדי שישמור לו ברצון ולא ידאג שמא ידקדק עמו יותר מדאי אם . תקרע ויעמוד בדין הוא דקא''ל ואע''ג דאתא לידיה בתורת קריעה שא''ל בשעת נתינה חייב על הקריעה וברייתא בדלא אתא לידיה שא''ל טול חפץ פלוני המונח שם תשמרהו לי ואם רצונך תקרעהו ואח''כ נטלו וקרעו דכיון שאינו חס עליו אלא שנותן לו רשות קודם שיתנהו לידו אם כן אין חושש אם יאבדהו ולפוטרו לגמרי נתן לו רשות א''ל רבה לשמור דאתא לידיה משמע דהכי משמע קרא שנתן לו רשות לשמור בלבד אבל נתן לו גם לאבד אין עליו דין שומר אלא אמר רבה מתני' בדאתא לידיה בתורת שמירה בלבד ושוב נמלך ונתן לו רשות לקרוע שכיון שמתחילת נתינתו נתנו לו לשמור ולא לקרוע והנפקד קיבל עליו מה שאומר אח''כ לקרוע אם ירצה אינו אלא משטה ופטומי מילי וברייתא בדאתא לידיה בתורת קריעה שמשעת נתינה א''ל כן דכיון שאומר לו כן קודם שנעשה שומר אין חושש אם יקרע וכ''ש אם לא עשאו שומר אלא א''ל קרע כסותי ושבור כדי המונח לפניך שהוא פטור: