בבא קמא צב ע"א

יכול אפילו היה אילן הסרק מעולה בדמים, יקר יותר מאילן מאכל, יהא כך הדין שאילן סרק קודם בקציצתו לאילן מאכל? — תלמוד לומר: "רק", למעט, שאף שאילן סרק קודם לאילן פרי, הכל תלוי בהפסד שיש בדבר, ובמקרים מסויימים יהא אילן פרי קודם לאילן סרק.

ומסופר: שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי [הביא לו אריסו תמרים]. אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא [אכל, טעם בהם טעם של יין]. אמר ליה [לו] לאריס: מאי האי [מה זה]? אמר ליה [לו]: ביני גופני קיימי [בין הגפנים התמרים עומדים] ולכן יש בהם טעם מסויים של יין. אמר שמואל: מכחשי בחמרא כולי האי [מכחישים ביין כל זאת כל כך הרבה] שמרגישים בתמרים טעם יין? למחר קצוץ את התמרים ואייתי [הבא] לי את מקורייהו [קצה האילן] לאכילה.

וכיוצא בו: רב חסדא חזא תאלי בי גופני [ראה באחוזתו דקלים בין הגפנים]. אמר ליה לאריסיה [לו לאריסו]: עקרינהו [עקור אותם], את הדקלים, שכן גופני קני דקלי [הגפנים קונים את הדקלים] ומחירם מרובה יותר, ואילו דקלי לא קני גופני [דקלים אינם קונים גפנים].

א משנה אף על פי שהוא, המזיק, נותן לו לניזק את כל התשלומים המגיעים לו עבור נזקו, אין נמחל לו משמים עד שיבקש ממנו מחילה, שנאמר: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך" (בראשית כ, ז). ומנין שאם לא מחל לו הניזק שהוא אכזרי? שנאמר: "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך" (שם פסוק יז).

האומר לחבירו "סמא את עיני", או "קטע את ידי", או "שבר את רגלי" ועשה זאת — אף על פי כן חייב בכל הנזקים. ואף אם הוסיף ואמר לו במפורש "עשה כן על מנת לפטור" — בכל זאת חייב.

אם אמר לו "קרע את כסותי", או "שבר את כדי" — חייב, אבל אם אמר לו במפורש שיעשה כן על מנת לפטור — פטור. לעומת זאת, אם אמר "עשה כן, כלומר, הזק לאיש פלוני על מנת לפטור" — חייב, בין שאמר להזיקו בגופו בין בממונו.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: כל סכומים אלו שאמרו במשנה הקודמת, שחייב אדם לשלם לחבירו אם סטר לחבירו וכיוצא בזה, הם דמי בושתו, שלזה יש קנס קצוב, אבל בנוגע לצערו של אדם אפילו הביא החובל כל אילי נביות המשובחים שבעולם לשם קרבן, אין נמחל לו למזיק עד שיבקש ממנו, מן הניזק, מחילה, שנאמר: "השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך" (שם פסוק ז).

ואגב שהובא הפסוק תוהים: וכי יש להבין מכאן שאשת נביא בעי אהדורי [צריך להחזיר], אשת אחר לא בעי אהדורי [צריך להחזיר]?

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, כך צריך לפרש: "השב אשת האיש" מכל מקום, שהרי אשתו היא. ודקא אמרת [ומה שאמרת] אבימלך: "הגוי גם צדיק תהרג. הלא הוא אמר לי אחתי היא והיא גם הוא אמרה אחי הוא" (שם פסוקים ד–ה)! על כך יש להשיב לך כי אינך כה צדיק, וטעם הדבר שאמר ששרה אחותו היא, כי נביא הוא, וכבר לימד, כלומר, כבר למד כיצד לנהוג מתוך התנהגותך שלך, שאכסנאי (אורח) שבא לעיר, על עסקי (ענייני) אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, האם שואלים את האורח אשתך היא? אחותך היא? ולכן האשמה תלויה בך, שחשד שבאים לגזול ממנו את אשתו.

ומעירים: מכאן לבן נח שנהרג אפילו על דבר שחטא בו בלי לדעת שהוא אסור, משום שהיה לו ללמוד ולא למד.

אגב הזכרת ענין אברהם ואבימלך מפרשים עוד מהפסוקים באותו ענין. נאמר שם: "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך" (שם פסוק יח). אמר ר' אלעזר: שתי עצירות הללו הכתובות שם ("עצור עצר"), למה? אחת באיש — שלא יצאה ממנו שכבת זרע, שתים באשה — שלא יצאה לא שכבת זרע ולא לידה, שלא יכלה ללדת.

במתניתא תנא [בברייתא שנה]: שתים באיש — שכבת זרע וקטנים (מי רגלים), שלשה באשה — גם שכבת זרע וגם קטנים וגם לידה.

רבינא אמר: שלש באיש — שכבת זרע וקטנים ופי טבעת, שגם צואה לא יכלו להוציא, שלא יכלו כלל לעשות צרכיהם, ואילו ארבעה באשה — שכבת זרע ולידה, וקטנים ופי טבעת.

עוד נאמר שם: "בעד כל רחם" — אמרי דבי [אמרו החכמים של בית מדרשו] של ר' ינאי: אפילו תרנגולת של בית אבימלך לא הטילה ביצתה באותה הזמן, שהרי נאמר "כל רחם" לא רק של הנשים.

ג אגב הזכרת ענין זה של אבימלך מביאים שורה של שאלות ששאל רבא את רבה בר מרי, והראשונה בהן קשורה לענין זה. אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים]: כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה? אמר ליה [לו]: ראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו" (איוב מב, י).

אמר ליה [לו] רבא: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא [אתה אומר משם, מן הכתובים, ואני אומר מכאן, מן התורה], שנאמר: "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו" (בראשית כ, יז), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך "וה' פקד את שרה כאשר אמר" (שם כא, א), הכוונה היא כאשר אמר אברהם אל אבימלך, שמשום שהתפלל עליו שתלדנה הנשים בביתו — הוא עצמו זכה להיענות בכך.

ועוד אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מנין דבר זה שאומרים אנשים] בפתגם עממי: בהדי הוצא לקי כרבא [יחד עם הקוץ לוקה גם הכרוב], שפעמים עוקרים את הכרוב עם הקוץ? אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: "למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם ה'" (ירמיה ב, כט), משמע מלשון "כולכם" שנאמרה התוכחה לכולם, אפילו לאלה שלא היו פושעים.

אמר ליה [לו] רבא: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא [אתה אומר משם, מן הנביאים, ואני אומר ראיה מכאן, מן התורה] שאמר ה' למשה לאחר שליקטו אנשים מבני ישראל מן בשבת: "עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי" (שמות טז, כח), ומשמע שאף משה בכלל זה, אף שהוא לא חטא.

ועוד אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: כתיב [נאמר] ביוסף: "ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה" (בראשית מז, ב), מאן נינהו [מי הם אותם] חמשה? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: אותן שהוכפלו בשמות בברכה שבירכם משה, דן, זבולון, גד, אשר, ונפתלי (ראה דברים, לג), משום שהיו חלשים, ואותם הביא יוסף לפני פרעה.

ושואלים: הרי יהודה נמי איכפולי מיכפל [גם כן הוכפל] בברכה, ובוודאי שהיה גיבור!

אמר ליה [לו]: למילתיה [לעניינו] הוא דאיכפל [שהוכפל] לשם דבר אחר, שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, מאי דכתיב [מהו שנאמר] בברכת משה: "יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר" (דברים, לג ו) ומיד אחר כך: "וזאת ליהודה" (שם פסוק ז)?

שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, ולא היה שלדו מחובר עד שבא משה לפני מותו ובקש עליו רחמים. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה על מה שחטא בבלהה ועל כך זכה לברכה שלא יצא מכלל מנין שנים עשר בני יעקב (ראה בראשית לה, כב)? — יהודה, לכן נאמר

מיד אחר כך שהתפלל משה "שמע ה' קול יהודה" (דברים, לג, ז), על איבריה לשפא [נכנסו איבריו למקומם] והיה שלדו מחובר ושלם. ועדיין לא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעא [העלוהו לישיבה של מעלה], על כך התפלל משה: "ואל עמו תביאנו" (דברים, לג, ז), שיהא עם "עמו" — שאר החכמים. הועילה תפילה זו, ועדיין לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן [היה יודע שם מה אומרים חכמים], ולמשקל ומיטרח בהדי רבנן [ולשאת ולתת יחד עם החכמים], על כך ביקש: "ידיו רב לו" (דברים, לג, ז), שתהיה לו יכולת ללמוד איתם. ועדיין לא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא [היתה עולה לו השמועה על פי הלכה], התפלל עליו: "ועזר מצריו תהיה" (דברים, לג, ז). כלומר, שינצח בדבר הלכה.

ועוד אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מנין דבר זה שאומרים אנשים]: בתר עניא אזלא עניותא [אחר העני הולכת עניות]? אמר ליה [לו], דתנן [שכן שנינו במשנה] עשירים מביאין בכורים בקלתות (סלים) של זהב ושל כסף, והכהנים נוטלים את הביכורים ומחזירים את הקלתות, ועניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, ובמקרה זה הסלים והבכורים נותנים לכהנים. נמצא שהעשיר מקבל בחזרה את הסל של זהב שהביא, ואילו העני מאבד גם את סלו. אמר ליה [לו]: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא [אתה אומר משם, מן המשנה, ואני אומר מכאן, מן התורה] ראיה לדבר:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - א

יכול, יהיה חייב להקדים אילן סרק לאילן מאכל, אפילו אם הוא מעולה בדמים ^[1] לקורות, יותר מאשר לפירות?

תלמוד לומר: "רק עץ אשר תדע" וגו'. "רק"

- מיעוט הוא, שלא הקדים הכתוב קציצת עץ סרק לעץ מאכל, אלא כשאינו מעולה בדמים, אבל אם היה מעולה בדמים, יכול אתה לקצוץ אילן הנושא פירות.

שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל טעים בהו טעמא דחמרא [מעשה בשמואל שאריסו הביא לו תמרים מאילנותיו, ושמואל טעם בהם טעם של יין].

אמר [שאל] ליה שמואל לאריסיה: מאי האי, היאך קיבלו התמרים טעם של יין!?

אמר ליה האריס לשמואל: ביני גופני קיימי [התמרים גדלים בין הגפנים], ויונקים מן הגפנים את טעמם.

אמר שמואל: מכחשי בחמרא כולי האי [וכי כל כך הם מכחישים את הגפנים]!? הרי אם התמרים יונקים מן הגפנים, עד כדי כך שטעם יין נכנס בהם, בודאי שכוחם של הגפנים נחלש, ויינם יהיה גרוע.

אם כן, למחר אייתי לי מקורייהו, כלומר, עקור את הדקל מפני שהוא מפסיד את הגפנים, והבא לי מחר את עיקרם של התמרים. ^[2]

רב חסדא חזא תאלי [דקלים קטנים ^[3]] בי גופני [שגדלים בין הגפנים].

אמר ליה רב חסדא לאריסיה: עקרינהו לתאלי, כי גופני קני דיקלי, אבל דיקלי לא קני גופני, כלומר ערכם של הגפנים גדול משל הדקלים, ^[4] על כן יש לעקור את הפחות חשוב כדי לשמור על ערכו של החשוב יותר.

מתניתין:

אף על פי שהוא [המזיק] נותן לו דמי חבלתו ובושתו, אין עוונו נמחל לו עד שיבקש ממנו [מן הניזק] מחילה. ^[5]

שהרי אבימלך, שלקח את שרה מאברהם, נצטווה מהקדוש ברוך הוא להחזיר אותה לאברהם ולבקש ממנו את מחילתו, ^[6] שנאמר [בראשית כ ז]: "ועתה השב אשת האיש, כי נביא הוא והתפלל בעדך [הוא יתפלל עבורך] וחיה". ^[7]

ומנין אתה למד שאם בקש ממנו המזיק מחילה, והניזק לא מחל לו, שהוא אכזרי ^[8]!? שהרי אחרי שפייס אבימלך את אברהם וביקש את מחילתו נאמר [שם יז]: ויתפלל אברהם אל האלהים, וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו". 8*

האומר לחבירו: סמא את עיני, ובא חבירו וסימאו, אינו יכול לומר: הוא אמר לי לחבול בו, ופטור אני מלשלם, אלא חייב הוא לשלם.

וכן האומר לחבירו: קטע את ידי, ובא חבירו וקטע את ידו, חייב לשלם.

וכן האומר לחבירו: שבר את רגלי, ובא חבירו ושבר את רגלו, חייב לשלם, ואינו יכול להפטר בטענה הוא אמר לי לעשות כן, ולמה אשלם במה שעשיתי את רצונו.

ואפילו אמר לו הניזק: סמא את עיני על מנת לפטור, כלומר: אני מרשה לך לסמא את עיני, ולא אתבע אותך לשלם על החבלה, אין זה מועיל לפוטרו, ואם חבל בו, הרי הוא חייב לשלם, ובגמרא [צג א] מפרש טעמא.

האומר לחבירו: קרע את כסותי, או שאמר לו: שבר את כדי, והלך וקרע את כסותו ושבר את כדו על סמך אמירתו של הבעלים, הרי הוא חייב לשלם לו, ואינו יכול לטעון: פטור אני, כי אתה אמרת לי להזיק אותך.

אבל אם אמר לו הבעלים: קרע את כסותי, ותהיה פטור מלשלם, שבר את כדי על מנת לפטור - פטור מלשלם, ^[9] ובגמרא [שם] מפרש לה.

וכל זה אם אמר לו הבעלים להזיק את ממונו, אבל אם אמר אדם לחבירו: עשה כן לאיש פלוני, אפילו אמר לו: על מנת לפטור, הרי הוא חייב, בין בנזקי גופו, בין בנזקי ממונו, של אותו פלוני, שהרי הבעלים לא נתן לו רשות להזיק אותו. 9* 9*. ואפילו אמר לו עשה כן לאיש פלוני ואני אשלם לו, כי היות ו"אין שליח לדבר עבירה", אם כן אין המעשה מתייחס אל המשלח, אלא אל השליח שעשה את המעשה, והא דקתני "על מנת לפטור" אגב רישא הוא - תוספות יום טוב.

גמרא:

תנו רבנן: כל אלו שאמרו במשנה דלעיל [צ א]: התוקע לחבירו נותן לו סלע, סטרו נותן לו מאתים זוז וכו' דמי בושתו הם, אבל צערו - מה שדואג ומצטער על בושתו, ^[10] אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה.

ואפילו אם חזר בתשובה, והביא לקרבן את כל אילי נביות שבעולם [אילים משובחים שמקורם ממקום שנקרא "נביות"], ^[11] אין נמחל לו עד שיבקש ממנו וימחול לו.

שנאמר: "ועתה השב אשת האיש, כי נביא הוא, ויתפלל בעדך". וממה שאמר הקדוש ברוך הוא לאבימלך שאברהם יתפלל בעדו, יש ללמוד שהוא ציווה אותו לפייס את אברהם, עד שאברהם יתפלל שיחוס עליו הקב"ה, וירפא אותו ואת בני ביתו.

אגב שהוזכר מקרא זה, תמהינן: וכי אטו כיון דאשת נביא היא בעי אהדורי [צריך להשיבה], אשת אחר [אם היתה אשת הדיוט] לא בעי אהדורי!? הלא בן נח מוזהר על גילוי עריות, ואסור לו לגזול אשה מיד בעלה!? ^[12]

אמר [תירץ] רבי שמואל בר נחמני אמר [בשם] רבי יונתן: הכי מפרשינן לקרא: "השב אשת האיש" - מכל מקום. כלומר חיוב החזרת האשה, בכל איש ואיש הוא, ואין חילוק מי הוא בעלה.

והא דקאמר: "כי נביא הוא", תשובה לטענתו של אבימלך היא:

אבימלך טען: אין אני אשם במה שלקחתי את שרה מאברהם, כי הם הטעו אותי, ואני הייתי אנוס בדבר.

והקב"ה אמר לו: אין זה נכון, אתה אשם בדבר וראוי אתה לעונש. ודקא אמרת [מה שטענת]: "הגוי גם צדיק תהרוג"!? הלא הוא אמר לי: אחותי היא, והיא גם היא אמרה: אחי הוא", לכן חושב אתה את עצמך לצדיק, כי היית אנוס בדבר, היות והיית יכול לסמוך על דבריהם ששרה איננה אשתו של אברהם. ^[13]

טעות גדולה בידך! כי הם נאלצו לשקר אותך, ועליך היה לדעת שאי אפשר לסמוך על דבריהם, ולחשוש שמא אשתו היא, למרות שהם אמרו ששרה איננה אלא אחותו, ^[14] אם כן אינך "אנוס" אלא "פושע" ^[15] וחייב מיתה, אם לא תפייס את אברהם.

ומה אילץ אותם לשקר? כי אברהם נביא הוא וחכם גדול ^[16] להכיר את דרך בני אדם השטופים בתאוות, ומעמידים פנים כאילו הם אנשים כשירים העושים מעשיהם בתום לבב.

וכבר לימד הלכות דרך ארץ, איך נוהגים עם אורח הבא לעיר, ואתם לא נהגתם כשורה. ^[17]

שהרי אכסנאי [אורח] שבא לעיר האם על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, האם הוא זקוק לדברי מאכל ומשקה, או על עסקי אשתו שואלין אותו, מי זו האשה אשר עמו, האם אשתך היא או אחותך היא!? ^[18]

והיות שעבדיך שאלו את אברהם על עסקי אשתו, במקום לשאול אותו על עסקי אכילה ושתיה, הסיק אברהם שבני עירך שטופים בתאוות, וכדי שלא יהרגו אותו על דבר אשתו, נאלץ אברהם לומר על שרה שאחותו היא ולא אשתו.

לפיכך, אתה נידון כ"פושע" ולא כ"אנוס", כי אם היית לומד הלכות דרך ארץ, היית יודע כיצד נוהגים, והיית יכול להבין שאינך יכול לסמוך על מה שאברהם ושרה אמרו לך שהיא אחותו.

ומכאן - ממה שאבימלך נענש למרות שהיה לו חסרון ידיעה בדרך ארץ.

יש ללמוד: לבן נח שעובר על איסור שנאסר לבני נח, מחמת חוסר ידיעה, ^[19] שהוא נהרג כאילו עבר איסור זה מתוך ידיעה, ואינו יכול לתרץ את עצמו, ולומר: לא ידעתי, שהיה לו [עליו] ללמוד ולא למד, ואף זו רשלנות היא, ואינו נידון כאנוס.

נאמר [בראשית כ יז - יח]: "ויתפלל אברהם אל האלהים, וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך, על דבר שרה אשת אברהם".

ומפרשינן: "כי עצר עצר ה'" אמר רבי אלעזר שתי עצירות הללו [לשונו הכפולה של המקרא] למה? אחת באיש: שכבת זרע שלא יצא ממקומה; שתים באשה: שכבת זרע, שקיבלה מן האיש והרי הם במעיה, לא יכולה היתה לפלוט אותה, ^[20] ולידה - שלא היו נשותיהן יכולות ללדת את עובריהן שהגיע זמן לידתן.

במתניתא [ברייתא] תנא: "כי עצור עצר ה'"

- שתים באיש: שכבת זרע וקטנים [מי רגלים], ^[21] שלשה באשה: ^[22] שכבת זרע שקיבלה מן האיש, וקטנים ולידה.

רבינא אמר: שלש באיש: שכבת זרע וקטנים ופי טבעת [הוא נקב הגדולים לפנות]; ארבעה באשה: שכבת זרע ולידה וקטנים ופי טבעת.

כתיב: "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם" ומפרשינן: אמרי דבי רבי ינאי [אמרו בבית מדרשו של רבי ינאי]: "כל רחם" ^[23] לרבות דאפילו רחם תרנגולת של בית אבימלך נעצרה ולא הטילה ביצתה. עתה מביאה הגמרא כמה מימרות של חכמים ופתגמים של בני אדם שיש למצוא להם מקור ודוגמא, ^[24] מן המקראות.

א. אמר [שאל] ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן: כל המבקש רחמים על חבירו, שזקוק לישועה בדבר מה, והוא צריך לישועה ורחמים באותו דבר, שהוא נענה תחילה?

אמר ליה רבה בר מרי לרבא: דכתיב גבי איוב [איוב מב ז - י]: "ויאמר ה' אל אליפז התימני: חרה אפי בך ובשני רעיך, כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ולכו אל עבדי איוב והעליתם עולה בעדכם, ואיוב עבדי יתפלל עליכם ... וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו, ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. "

ומדכתיב: "וה' שב את שבות איוב, בהתפללו בעד רעהו" משמע, שה' הושיע וריחם על איוב להצילו מיסוריו וצרותיו בגלל שהוא התפלל עבור חבירו. ^[25]

אמר ליה רבא לרבה בר מרי: את אמרת מהתם [מפסוק באיוב שהוא ב"כתובים"], ואנא אמינא מהכא [מן התורה]: "ויתפלל אברהם אל האלהים, וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו" [בראשית כ יז]. וכתיב [שם כא א]: "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר.

וכך הוא פירושו של מקרא: וה' פקד את שרה, כאשר אמר אברהם אל [עבור] אבימלך. ^[26] כלומר ה' פקד את שרה בגלל שאברהם התפלל עבור אבימלך.

והיות שנאמר: "וה' פקד" ולא נאמר "ויפקוד את שרה", משמע, שכבר פקד אותה - קודם לאבימלך. ^[27] ב. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בהדי הוצא לקי כרבא [כשעוקרים את הקוץ שגדל אצל הכרוב, פעמים שנעקר הכרוב עמו, ונמצא לוקה בשבילו]. כלומר, שכיני רשע לוקים עמו. אמר ליה: דכתיב [ירמיה ב כט]: "למה תריבו אלי [איך תבואו להתווכח בריב, ולומר: לא חטאנו], כלכם פשעתם בי, נאם ה'", מדקאמר "כולכם" אף הנביא ^[28] במשמע, והרי הנביא לא חטא!? אלא - בהדי הוצא לקי כרבא. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: את אמרת מהתם [מן הנביאים] ואנא אמינא מהכא [מן התורה]: כתיב [שמות טז כו - כח]: "ששת ימים תלקטוהו [את המן] וביום השביעי שבת לא יהיה בו. ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו. ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי".

והרי משה ואהרן לא מאנו בשמירת מצוות ה' ותורותיו, ומדוע אמר הקדוש ברוך הוא: "עד אנה מאנתם" ומשה ואהרן בכלל!? ^[29] אלא - בהדי הוצא לקי כרבא.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי: ^[30] כתיב [בראשית מז ב] "ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים", והם החלשים ^[31] שבין אחי יוסף, שאותם הציג יוסף בפני פרעה, ובחר את החלשים, כדי שלא יבחר בהם להיות ראשי גייסות ויטריחם.

ומאן נינהו אותם חמשה?

אמר ליה רבה בר מרי: הכי אמר רבי יוחנן: אותן שהוכפלו בשמות ^[32] בברכתו של משה רבינו, כדלקמן, ולפיכך הוכפלו, כי חלשים היו וצריכים חיזוק, והכפילות מחזקת אותם שלא תשלוט בהן עין רעה. ^[33]

ואלו הם שהוכפלו בשמותם: בברכת זבולון נאמר [דברים לג יח]: "ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך".

ובברכת גד נאמר [שם כ]: "ולגד אמר ברוך מרחיב גד".

ובברכת דן נאמר [שם כב]: "ולדן אמר דן גור אריה".

ובברכת נפתלי נאמר [שם כג]: "ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון".

ובברכת אשר נאמר [שם כד]: "ולאשר אמר ברוך מבנים אשר".

ופריך רבא: הא יהודה נמי איכפולי מיכפל דכתיב [שם ז]: "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה", ויהודה גיבור ^[34] היה ולא חלש, ולמה הוצרך הכתוב לכופלו!?

אמר [תירץ] ליה רבה בר מרי לרבא: למילתיה [לצורך עניינו המיוחד] הוא דאיכפל יהודה בברכת משה.

כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר [בשם] רבי יונתן: מאי דכתיב [דברים לג ו - ז]: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה, ואל עמו תביאנו, ידיו רב לו, ועזר מצריו תהיה"?

שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון [לא היו העצמות מחוברות במקומן, באופן שיהיה השלד קיים ועומד כאילו הוא חי ^[35]].

עד שבא משה, ובקש רחמים על יהודה, אמר לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם: מי גרם לראובן שיודה ^[36] על שבילבל יצועי אביו? יהודה, אם כן ראוי לרחם גם על יהודה. ^[37]

וזהו שאמר משה ^[38] "שמע ה' קול יהודה" ואכן התקבלה תפילתו של משה, ועל איבריה לשפא [נכנס כל אבר וכל עצם למקום שממנו יצא].

אך עדיין לא זכה יהודה דהוו קא מסקי ליה למתיבתא דרקיע [לא הכניסו את יהודה לישיבה של מעלה ברקיע]. ^[39] המשיך משה והתפלל עליו: "ואל עמו תביאנו", ואכן נתקבלה תפילתו והכניסוהו למתיבתא דרקיע.

אך עדיין לא הוה ידע יהודה מאי קאמרי רבנן, ולא הוה מצי למשקל ומיטרח בהדי רבנן [לא היה מבין דברי חכמים, ולא היה יכול לשאת ולתת עמהם בדברי תורה].

המשיך משה והתפלל עליו: "ידיו רב לו"

- שיוכל להלחם מלחמתה של תורה. ואכן נתקבלה תפילתו והיה יכול לישא וליתן בדברי תורה.

אך עדיין לא זכה יהודה דהוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא [לא זכה לומר דבר שיתקבל להלכה].

ועל זה הוסיף משה והתפלל על יהודה: "ועזר מצריו תהיה" - שיוכל לנצח את אויביו.

ג. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בתר עניא אזלא עניותא [גורלו של העני הוא, שהעניות אוחזת בו, והולכת אחריו] כלומר, מי שנגזר עליו להיות עני, העניות גורמת לו הפסדים נוספים?

אמר ליה רבה בר מרי דתנן: עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף, [כלים מצופים זהב וכסף], ועניים מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה [סלים שעשויים מענפים קלופים של ערבה].

הסלים והבכורים של העניים נותנים לכהנים, והעשירים לא היו נותנין קלתותיהן לכהנים, ^[40] הרי שהעניים מחמת עניותם מפסידים גם את הכלי שבו היו הביכורים, ואילו העשירים היו נוטלים את הכלי לעצמם, הרי - בתר עניא אזלא עניותא.

אמר ליה רבא: את אמרת מהתם [ממה ששנינו במשנה], ואנא אמינא מהכא [מן המקרא הכתוב בתורה]:

הערות

^[1] "מעולה בדמים" לעיל היינו שקורותיו של אילן המאכל שוים יותר מאשר שבח פירותיו, ורוצה הוא להשתמש באילן המאכל לקורות. אך כאן אי אפשר לפרש כך, כי הנידון הוא אם לקצוץ את אילן הסרק ולהשאיר את אילן המאכל, או לקצוץ את אילן המאכל ולהשאיר את אילן הסרק. וראה ב"שיטה מקובצת" שהביא בשם הרמ"ה: יכול אפילו אילן המאכל מעולה בדמים, כלומר שעצו מעולה בדמים וראוי לעשות ממנו מצור יותר מאילן סרק, וכן נראה מפירוש רש"י. ובפירוש גאון, רבינו חננאל והמאירי ב"שיטה מקובצת" משמע שרצונו להשתמש באילן הסרק לאחר המלחמה ולכן מתירים לו לכרות את אילן המאכל לצורך המצור, היות וערכו של אילן הסרק מעולה בדמים מאילן המאכל לפירותיו.

^[2] א. על פי פירוש רש"י בלשון ראשון ו"מקורייהו" לשון מקור. לפי זה שמואל לא היה צריך שיביאו אליו את עיקר האילן, וכוונתו היתה רק לומר לו שיעקור את הדקל. פירוש שני פירש רש"י: מקורייהו - מן ה"קור" שלהם שהוא חלק מן הדקל שראוי לאכילה וביקש שמואל להביא לו את הקור כדי לאכלו, ועיקר עניינו היה לעקור את הדקל. [רש"י פירש שדרך הקור לגדול סביב עיקר הדקל. וב"שיטה מקובצת" בשם גאון כתב: מאותם ענפים שגדלים בראש האילן, שלאחר שנחתכו אותן ענפים מתייבש. וכן כתב רש"י בברכות לו א ש"קור" הם ענפים הגדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות, הנוסף בשנה זו רך ובשנה הבאה מתקשה ונעשה עץ.] ב. ראה ב"חזון איש" כלאים יג י שמסוגיין יש להוכיח שאין איסור "הרכבת האילן" במה שנכנס שורש בתוך שורש כמו שאמרו ביני גופני קיימי, ולא חששו להרכבת שורש בשורש. [ראה שם ובסימן ב ס"ק ה.]

^[3] רש"י בבא בתרא כב ב.

^[4] א. בפשוטו יש לפרש: בגפנים אפשר לקנות דקלים וכו' אך רש"י פירש שבדמי היין אפשר לקנות קרקעות, אבל בדמי הדקלים שערכם מועט אי אפשר לקנות מה שקונים על ידי הגפנים. ב. מסתבר דהני מילי בבבל דשכיחי תמרים [פסחים פח א] והגפנים יקרים יותר, אך במקום שהגפנים זולים מן התמרים, וכל כיוצא בזה, עוקרים את הגפנים לצורך התמרים - "שיעורים בהגדות חז"ל".

^[5] עד שירצה את חבירו וימחול לו - מאירי.

^[6] ב"העמק דבר" כתב שחטאו של אבימלך היה בכך שהוא ציער את אברהם.

^[7] א. כלומר, שתבקש ממנו עד שימחול לך בלב טוב כל כך, שיהא מתפלל בעדך - מאירי. וכתב במהרש"א: מהכתוב הזה הוציאו חיוב בקשת המחילה, כי אמנם מהראוי היה שיאמר הקב"ה לאברהם שיתפלל בעד אבימלך, אבל מה שאמר הקב"ה דבר זה לאבימלך, היתה הכוונה, שיפייס את אברהם עד שימחול לו ויתפלל בעדו, וכן נאמר [בראשית כ יד]: "ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם, וישב לו את שרה אשתו", ופירש רש"י: ויתן לאברהם - כדי שיתפייס ויתפלל עליו, ונאמר [שם טז]: "ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך" וגו' ופירש רש"י: ולשרה אמר - אבימלך לכבודה כדי לפייסה, הנה עשיתי לך כבוד זה וכו'. ב. יש לתמוה: מאי ראיה מייתי מאברהם שצריך לפייסו אף על פי ששילם לו, הא התם לא שילם לו על צערו! ? וראה בראב"ד שכתב: אף על פי שנתן אבימלך לאברהם אלף כסף וצאן ובקר, אף על פי כן לא נתרפא עד שהתפלל אברהם בעדו. וצריך לומר דאם על ידי תשלום מתכפר לו חטאו, לא היה הקב"ה מצוהו לפייסו, אלא היה אומר לו תן לו כך וכך כסף ותיפטר מעונש, ומדציווהו לפייסו, שמע מינה: אף אם שילם לו, לא נתכפר לו עד שיפייסנו.

^[8] הואיל ובקש ממנו כראוי, שנמצא שאינו חושש על עונש חבירו - מאירי. 8*. יש לדקדק, מנין שהוא אכזרי, דלמא המחילה רשות לכל אדם! ? ועוד יש לדקדק דמהמשנה משמע שלאחר בקשת מחילה יצא ידי שמים, אם כן למה היה צריך אברהם להתפלל, אחרי שכבר ביקש ממנו מחילה ונתרצה לו. יש לומר: אדרבה מהכא ילפינן, כיון דממילא משמע שבלא התפילה היה ראוי להתרפא, אם כן על כרחך שתפילת אברהם לא הוצרכה אלא להראות לרבים שידעו שמחל לו, ולהראות דין המחילה לרבים שהיא מצד החיוב - "פני יהושע". וב"תפארת ישראל" כתב דאם המחילה אינה אלא ממדת חסידותו של אברהם, אם כן הוה ליה לקרא לאשמעינן שמחל לו, אלא על כרחך דבמחילה היה מחוייב, וקרא אשמעינן דלא די שמחל לו, אלא שהתפלל גם כן בעדו. ובתוספתא ט יא אמרו: החובל בחבירו, אף על פי שלא ביקש החובל מן הנחבל, הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים שנאמר: "ויתפלל אברהם אל האלהים".

^[9] בטעם הדבר שהאומר קרע את כסותי על מנת לפטור פטור מצאנו כמה שיטות בראשונים: הרמב"ן [כתובות לז א סוף ד"ה מתניתין] כתב על מפותה שאין לה קנס: הרי היא כאדם שאומר קרע שיראין שלי והפטר, שלא הקנס בלבד מחלה לו, אלא גופה מסרה לו לעשות בה כרצונו, והיא שגורמת ועושה הכל, משמע, שגדר הדין של קרע את כסותי והפטר הוא משום שנחשב כמו שהוא הזיק את עצמו. [וראה מה שכתב על פי זה ב"קצות החושן" רמו א.] וברשב"א [כתובות מא ב ד"ה לא הספיקה] כתב על מפותה הנ"ל: הרי הוא כאומר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר, שהרי אינו מתחייב אלא על ידי ביאתו, והרי היא ברשות עצמה למחול לו שלא יתחייב בביאתו, והרי זה כאומר לחבירו מה שתקח משלי נתון לך במתנה או מחול לך. משמע, שיש כאן נתינה מסויימת מצד הניזק שהוא מוסר לו את החפץ לענין שיוכל להזיקו. וטעם זה שייך דוקא במי שהוא בר דעת למסור ולתת את חפציו, כגדול או לכל הפחות קטן שהגיע לגיל הפעוטות, אבל קודם לכן לא שייך דין זה, ראה ב"קהילות יעקב" כתובות סימן לט. ובתוספות [כתובות נו ב ד"ה הרי, גיטין פד ב ד"ה ותיפוק] כתבו דהוא מדין מחילה, שהוא מוחל למזיק על חיובו. [אם כן בקטן לא שייך מחילה זו - "גידולי שמואל".] וכתב ב"גידולי שמואל" שהרמב"ם אינו סובר כהתוספות אלא כהרמב"ן, שהרי הרמב"ם סובר ש"צער" הוא קנס והרי אמרו בירושלמי [תוספות כתובות כט א הביאוהו] שלא שייך מחילה בקנס, אם כן הכני פצעני על מנת לפטור, אמאי פטור מן הצער, הא לא שייך מחילה על תשלום הצער! ? ובעל כרחך כהרמב"ן שהיות ואמר לו הכני פצעני נחשב כמו שהוא גרם לעצמו ואין לחובל שם מזיק וחיוב תשלומין.

^[10] רש"י ומאירי. [וכתב מהרש"א דאין זה "צער" ששנינו בו פג ב: רואים כמה אדם רוצה ליטול להיות מצטער כך.] ובראב"ד משמע שהתשלום הוא עבור מה שהתכוון לצער אותו, וצריך לומר שגם אבימלך נידון כמתכוין, כי היה פושע בדבר.

^[11] א. שיעורים בהגדות חז"ל. וכעין זה במאירי: אפילו התודה על חטאתו, כל שבינו לבין חבירו אינו נמחל עד שיבקש ממנו מחילה. אך ב"שיטה מקובצת" בשם גאון כתב: אפילו יהא נותן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, דצערא דגופא לא קא מחיל משום אגר ממונא. ב. מדברי גאון אלו למד בערוך השולחן תכב ד שגם על צער צריך לבקש מחילה למרות ששילם לו [דלא כמו שמשמע ברש"י ראב"ד יטור שרק על בושת צריך לבקש מחילה.] ג. בישעיה ס ז נאמר: "כל צאן קדר יקבצו לך, אילי נביות ישרתונך" ופירש ב"מצודת דוד": האילים שבנביות המה מובחרים.

^[12] בפירוש המלבי"ם [בראשית כ ג - ו] כתב שאבימלך עבר על גזל במה שלקח את שרה, והיה עובר גם על גילוי עריות אם היה בא עליה.

^[13] אבימלך טען לפני הקב"ה "הגוי גם צדיק תהרוג" והם שתי טענות: א. מה שחטיפת שרה "גזל" היא, כמו שה"גוי" שייך לי מחוקי המלוכה, כך גם שרה. ב. לאיסור אשת איש לא הייתי צריך לחשוש, כי אברהם אמר לי שהיא אחותו, והרי היא בחזקת היתר - מלבי"ם.

^[14] על פי ריטב"א מכות ט ב.

^[15] ראב"ד. [וריטב"א במכות כתב: לא הטעה אותך, כי ידע מה שבלבך שאתה הולך בעקיפין, ולכך אמר לך שהיא אחותו.]

^[16] ראב"ד.

^[17] א. על פי "תורת חיים" [ולפי זה יש לפרש ש"נביא" הוא אדם שמשמיע דברי תוכחה.] ב. במכות ט ב גרסינן: וממך למד, וכן הוא בראשונים כאן ב"שיטה מקובצת" ולפי זה יש לפרש שאברהם למד מתוך התנהגותם של אבימלך ועבדיו - ששאלוהו על עסקי אשתו, במקום על עסקי אכילה ושתיה, שעליו להזהר מהם ולא לומר על שרה שהיא אשתו. [גם הראב"ד כאן גורס כך, ולשיטתו פירש נביא - חכם. וראה עוד ב"עיון יעקב" שתלה את שתי הגירסאות במחלוקת רבה ורב חסדא בדין "אומר מותר".]

^[18] יש לדקדק בלשון הגמרא, כי מעיקרא קאמר על עסקי אשתו, משמע שידוע שהיא אשתו, ולבסוף קאמר ששואלים אותו אשתך היא אחותך היא, משמע שהם מסופקים בדבר! ? והנה קיימא לן [קידושין פ א] איש ואשה שבאים לעיר וגרים יחד, הרי הם מוחזקים כאיש ואשתו, אם כן יש לומר: אברהם ושרה באו לגרר באופן שהיו מוחזקים כאיש ואשתו ואף על פי כן שאלום אנשי גרר, אולי אחותו היא. אי נמי, אנשי גרר ידעו שהיא אשתו, ואף על פי כן שאלוהו אם היא אשתו או אחותו, כדי שמחמת יראה יאמר שהיא אחותו, ואז יהיה נראה כאילו אינם עושים עול, ואכן זו הסיבה שאברהם שינה מן האמת [ראה לעיל הערה 15 בשם הריטב"א.]

^[19] ראה רמב"ם מלכים י א.

^[20] רש"י. ובתוספות רי"ד פירש דקאי על מה שאמרו אשה מזרעת אודם, שאם היתה אשה מבית אבימלך נבעלת, לא היתה יכולה להזריע ולגמור תאותה.

^[21] ולישנא דקרא "וילדו" מתרגמינן: "ואתרווחו" - נפתחו נקביהם והוציאו, והיא לידה שלהם. ומאי דכתיב עצר ה' בעד כל רחם היינו כנגד כל פתח - רש"י.

^[22] מלישנא דקרא משמע דעיקר העצירה היתה בנשים. ומעיקרא מפרשינן שתי עצירות באשה, וממילא באיש לא היתה אלא חדא עצירה. והשתא מפרשינן שתי עצירות באיש, וממילא באשה היתה עצירה שלישית - על פי "פני יהושע" [וראה שם דרבינא יליף מריבויא ד"כל רחם"].

^[23] לדברי ה"פני יהושע" בהערה הקודמת נראה שדבי רבי ינאי לא סבירא להו כרבינא דשלשה באיש וארבעה באשה, דהא תרוייהו מחד ריבויא ילפי לה. [החידוש בביצה הוא, לא רק בני אדם אלא גם בעלי חיים, לא רק עוברים חיים אלא אפילו ביצים.]

^[24] נראה דלאו דוקא ראיה בעי מיניה, אלא היכן מצאנו דוגמא לדבר, כי לא בכל המקרים בסוגיא הוי ראיה לדבר.

^[25] רש"י פירש שם ש"שב" משמעותו כמו "והשיב". וכתב מהרש"א: ומדכתיב "ושב" ולא כתיב והשיב, משמע שהוא שב כבר תחלה לריעיו, אי נמי "בהתפללו" משמע מיד, קודם שהיה נענה על ריעיו.

^[26] יתכן דדריש לה מדכפל הכתוב את לשונו [ולכן כתוב בגמרא וגו']. וברש"י על התורה פירש את הכפילות בענין אחר. והא דמפרשינן כאשר אמר אברהם על אבימלך, ולא כאשר אמר אברהם על סדום, הוא משום דהך קרא דה' פקד את שרה, סמיך להא דאבימלך, כמו שכתב רש"י על התורה, וממילא יש ללמוד מכאן שהוא נענה תחילה כאשר חבירו נצרך לאותו דבר, כאבימלך שהיה צריך לענין הלידה כאברהם - מהרש"א.

^[27] רש"י. כתבו התוספות שעל ידי תפילת אברהם על אבימלך ילדה שרה בריוח בלא צער, כמו שהתפלל על אבימלך, אבל עצם ענין ההריון והלידה כבר הובטח לאברהם מעיקרא על ידי המלאכים שבאו לבקרו בפסח שלפניו. [וראה במהרש"א שלפי דברי התוספות בראש השנה שאברהם נימול ביום הכיפורים אפשר לומר שהמלאכים באו לבשר את אברהם אחרי שהוא התפלל על אבימלך.]

^[28] בפירוש ירמיהו כתב רש"י: אף הצדיקים במשמע, וכתב מהרש"א דזה ניחא טפי ממה שכתב רש"י בפירוש הגמרא, כי היות והנביא מדבר אל העם בשם ה', אם כן אין דבריו מתייחסים אל עצמו, אלא אל העם.

^[29] רש"י. וצריך תלמוד: מה ההכרח שאהרן בכלל! ? ובפירושו על התורה [שמות טז כב] כתב רש"י שמשה רבינו לא הגיד להם פרשת שבת [שנצטוה לומר להם ביום הששי והכינו] עד ששאלו אותו על זאת, ולכך ענשו הכתוב שאמר לו עד אנה מאנתם ולא הוציאו מן הכלל. וב"שפתי חכמים" הקשה: הרי אמרינן בבבא קמא [וכן כתב רש"י שם כח] דמה שאמר הקב"ה "עד אנה מאנתם" הוא משום בהדי הוצא לקי כרבא. וב"אור החיים" כתב שמשה רבינו לא הצטווה ללמד את עם ישראל את ענין השבת, ומכל מקום היה לו להודיעם כדי שלא ישגו לצאת כמו ששגגו, ועל כן אמרו חז"ל בהדי הוצא לקו כרבא - ליקוי שאינו ראוי לו. ואף על פי כן אם לא היה עליו "חוט השערה" של הקפדה לא היה כוללו הכתוב עם השאר, ובזה צדקו שני המאמרים יחדיו. ולפי זה תיקשי: אמאי אמר הכתוב בירמיה "כולכם פשעתם בי" ומה הקפדה היתה על הצדיקים בחוט השערה, בכדי שיכללם הכתוב עם הרשעים! ? [ואין לומר שהצדיקים לא הוכיחו את הרשעים, דאם כן לאו מטעם בהדי הוצא לקי כרבא יש לתובעם אלא מטעם שביטלו חיוב תוכחה.] ויש לומר: כבר כתב הט"ז [תקפב ג] דמטעם רובו ככולו יש לפרש "כל" על "רוב" אם כן אין הצדיקים בכלל, ומכל מקום נקט לישנא דכולכם משום בהדי הוצא לקי כרבא. [ביהושע ז יא גבי עכן כתיב "חטא ישראל" משום דלא הוכיחו זה את זה - "מצודת דוד".]

^[30] מימרא זו אינה דומה לחברותיה, שבאו לפרש מנא הא מילתא וכו', ולא הובאה כאן אלא מפני שרבא ורבה בר מרי דנו בדבר.

^[31] מקצה אחיו - המוקצין שבהם והחלשים - רש"י על בראשית רבה. [ראה רש"י במדבר יא א.]

^[32] כך היא שיטת הבבלי והספרי [דברים לג יח] אך בבראשית רבה שהיא אגדת ארץ ישראל אמרו בהיפך: אלו שנכפל שמם גבורים היו, וחמשה שלקח יוסף - ראובן שמעון לוי יששכר ובנימין היו, שלא נכפל שמם, ולכך לא זכר שמם בכפל לפי שלא היו גבורים. [כך הביא רש"י בפירוש התורה ותוספות כאן, אך בתוספות רי"ד פירש לשון בראשית רבה כמו הספרי.]

^[33] רש"י על פי הוספת "ספרים אחרים" בגירסת רש"י, וכן נוסף בפירוש רש"י על "עין יעקב". וב"תורת חיים" כתב דהכפילות הוי כאילו בירכם פעמים. [וצריך לומר שטבע כל השבט היה כמו אביו, ולפיכך הוצרך משה לברך את השבטים שאבותם היו חלשים.]

^[34] אין לפרש שהגמרא מקשה דאם יהודה היה חלש א"כ ששה חלשים היו ולא חמישה, דאם כן מנא ליה להקשות דוקא מיהודה ולא משאר הכפולים, אלא דפשיטא ליה שיהודה היה גיבור [ראה רש"י בראשית מד לג, ובבראשית רבה צג ח משמע שהיה יהודה גבור שבכולם.]

^[35] על פי רש"י סוטה ז ב. וטעמו של דבר שהיו עצמותיו מגולגלין, מפני שהוא נידה את עצמו, כשאמר לאביו [בראשית מג ט]: "אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים". ואף על פי שנידה את עצמו על תנאי - אם לא הביאותיו אליך, מכל מקום גם נידוי על תנאי צריך הפרה, ונידוי זה לא הופר. וכתב המרדכי [בבא מציעא אות שנד] דמי שמנדה את עצמו לעולם הבא, אין מתירים את נידויו עד שהקב"ה יתירנו, וכן מצינו ביהודה שהיו עצמותיו מגולגלים עד דשרייה רחמנא. אבל הרשב"א [שו"ת ג שכו] כתב שיהודה לא נשאל על נידויו, כי היה סבור שהוא לא חל היות והנידוי היה על תנאי וראה עוד שו"ת רדב"ז ב תרס. ולפי שקיבל על עצמו "חרם", וחר"ם עולה רמ"ח כמנין איבריו של אדם, לומר שהחרם נכנס בכל האברים [מועד קטן יז א], לכך היו מגולגלים בארון - "תורת חיים".

^[36] כתבו התוספות: אף על פי שכבר הודה ראובן על חטאו קודם מעשה דיהודה, שהרי איתא במדרש [והובא ברש"י בראשית לז כט] שהיה עסוק בשקו ותעניתו על שבלבל את יצועי אביו בשעת מכירת יוסף! ? מכל מקום לא הודה ראובן ברבים עד שהודה יהודה. וכתב ב"פני יהושע" שראובן למד מהודאתו של יהודה שחטאם היה חטא שבין אדם לחבירו ולא חטא שבין אדם למקום שאסור לפרסמו ברבים, ראה שם.

^[37] לענין ראובן דרשו חז"ל "יחי ראובן" - בעולם הזה "ואל ימות" - לעולם הבא, היות והודה על מעשה בלהה ועשה תשובה, לפיכך ביקש משה רבינו על יהודה שתהיה שלדו קיימת - בעולם הזה "ואל עמו תביאנו" וכו' לעולם הבא - "תורת חיים". [וראה שם שפירש את כל הדרשא בהשוואה לראובן.]

^[38] במכות יא ב הגירסא: "וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה" והכוונה: הרי ראובן הודה בזכות יהודה ואם יחי ראובן ואל ימות וכי זאת ראוי ליהודה, לפיכך, שמע ה' קול יהודה.

^[39] כתב מהרש"א [מכות יא ב]: כמו שמתרחקים בעולם הזה מן המנודה באכילה ושתייה, כן מרחקים בעולם הבא באלו הדברים שהם בעולם הבא תחת אכילה ושתייה שבעולם הזה, שבעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה. [מיהו בעולם הזה אין מרחיקים ממנודה בענין לימוד התורה כדאמרינן דשונין לו והוא שונה לאחרים.]

^[40] א. רש"י. משמע, שהחילוק בין עניים לעשירים הוא שהעניים מסרו לכהנים את הסל והעשירים לא נתנו אותו. וטעם הדבר - היות והעניים מביאים מעט ביכורים, ראוי שיתנו גם את הסל, ועם הסל יהיה בהם "כדי נתינה" - תוספות יום טוב על פי הספרי. ב. במשנה בביכורים גרסינן: והסלים והביכורים ניתנין לכהנים. ופירשו הרמב"ם והרע"ב שבין העשירים בין העניים היו נותנים את הביכורים בכליהם, אלא שהסלים בטילים אל הביכורים והיו ניתנים לכהנים, ואילו את הקלתות, שהם כלי מתכות היו מחזירים לבעלים, וכן כתב ב"שיטה מקובצת" בשם גאון. [ובחידושי אנשי שם כתב שגם רש"י סובר כך.]

ומעירים: מכאן לבן נח שנהרג אפילו על דבר שחטא בו בלי לדעת שהוא אסור, משום שהיה לו ללמוד ולא למד.

ושואלים: הרי יהודה נמי איכפולי מיכפל [גם כן הוכפל] בברכה, ובוודאי שהיה גיבור!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One might have thought that he must give precedence to the cutting down of a barren tree even if the barren tree is greater in monetary value than the fruit-bearing tree. The verse states: “Only,” which teaches that there is an exception to the rule. Similarly, if the fruit-bearing tree itself would be worth more as lumber than for its fruits, it would be permitted for one to cut it down.

The Gemara relates: The sharecropper of Shmuel brought him dates. Shmuel ate them, and tasted the taste of wine in them. He said to his sharecropper: What is this? The sharecropper said to him: The date palms stand among the grapevines and therefore contain a taste of wine from the grapes. Shmuel said: Do they weaken the wine, i.e., the grapevines, so much that it is possible to taste the wine in the dates? Tomorrow, cut down the date palms and bring me from their marrow to eat.

The Gemara relates a similar incident: Rav Ḥisda saw date palms growing among grapevines on his estate. He said to his sharecropper: Uproot the date palms, since one can purchase date palms with grapevines, as grapevines are more valuable, while one cannot purchase grapevines with date palms.

MISHNA: Despite the fact that the assailant who caused damage gives to the victim all of the required payments for the injury, his transgression is not forgiven for him in the heavenly court until he requests forgiveness from the victim, as it is stated that God told Abimelech after he had taken Sarah from Abraham: “Now therefore restore the wife of the man; for he is a prophet, and he shall pray for you, and you shall live” (Genesis 20:7). And from where is it derived that if the victim does not forgive him that he is cruel? As it is stated: “And Abraham prayed to God; and God healed Abimelech, and his wife, and his maidservants; and they bore children” (Genesis 20:17).

The mishna continues: With regard to one who says to another: Blind my eye, or: cut off my hand, or: break my leg, and he does so, the one who performed these actions is liable to pay for the damage, despite having been instructed to do so. Even if he explicitly instructed him: Do so on the condition that you will be exempt from payment, he is nevertheless liable.

With regard to one who says to another: Tear my garment, or: break my jug, and he does so, he is liable to pay for the damage. But if he instructed him explicitly: Do so on the condition that you will be exempt from payment, he is exempt from payment. If one says to another: Do so, i.e., cause damage, to so-and-so on the condition that you will be exempt from payment, and he did so, he is liable, whether the instructions were with regard to the victim himself, or whether the instructions were with regard to his property.

GEMARA: The Sages taught: All these sums that in the previous mishna they said one is liable to pay for humiliating another are the compensation for his humiliation, for which there is a set amount. But for the victim’s pain caused by the assailant, even if the assailant brings as offerings all the rams of Nebaioth (see Isaiah 60:7) that are in the world, which are of the best quality, his transgression is not forgiven for him in the heavenly court until he requests forgiveness from the victim, as it is stated: “Restore the wife of the man; for he is a prophet, and he shall pray for you” (Genesis 20:7).

Having quoted the verse, the Gemara asks: Shall one infer from here that the wife of a prophet needs to be returned, but the wife of another individual need not be returned?

The Gemara answers. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: This is how the verse should be understood: “Restore the wife of the man” in any case, since she is his wife. And with regard to that which you, Abimelech, said: “Will you slay even a righteous nation? Did he not say himself to me: She is my sister, and she, even she herself, said: He is my brother?” (Genesis 20:4–5), the answer is that you, Abimelech, are not so righteous, since the reason Abraham said that Sarah was his sister is that he is a prophet, and he already learned how to conduct himself based on your behavior. As with regard to a guest [akhsenai] who comes to town, does one ask him about matters concerning eating and drinking, or does one ask him about matters concerning his wife? Does one ask a guest: Is she your wife? Is she your sister? Abimelech was to be blamed, since Abraham thought that he intended to steal his wife.

The Gemara remarks: From here it can be derived that a gentile is executed for having transgressed a prohibition without awareness that the act was prohibited, since he should have learned and he did not learn.

Having mentioned the verses concerning the incident of Abraham and Abimelech, the Gemara explains other related verses. “For the Lord had obstructed [atzor atzar] all the wombs of the house of Abimelech” (Genesis 20:18). Rabbi Elazar says: Why are these two obstructions [atzor atzar] both stated? One is stated with regard to a man, that semen will not be discharged, and two are stated with regard to a woman, that semen will not be discharged from her, and that she will not give birth.

It was taught in a baraita: Two are stated with regard to a man: Semen and urine, i.e., that the men were unable to both urinate and discharge semen; three are stated with regard to a woman: Semen, and urine, and birth.

Ravina says: Three are stated with regard to a man: Semen, and urine, and the anal sphincter, i.e., that they were unable to discharge stool as well. Consequently, they would be unable to relieve themselves at all. Four are stated with regard to a woman: Semen, and birth, and urine, and the anal sphincter.

The verse states: “For the Lord had obstructed all the wombs of the house of Abimelech.” The Sages of the school of Rabbi Yannai say: Even a hen of the house of Abimelech did not lay her egg during that time.

§ The Gemara cites a series of questions that Rava asked Rabba bar Mari, the first one being related to the previous topic of discussion. Rava said to Rabba bar Mari: From where is this matter derived whereby the Sages stated: Anyone who asks for compassion from Heaven on behalf of another, and he requires compassion from Heaven concerning that same matter, he is answered first? Rabba bar Mari said to him that the source for this is as it is written: “And the Lord changed the fortune of Job, when he prayed for his friends” (Job 42:10).

Rava said to him: You said the proof from there, from a verse in the Writings, and I say the proof from here, from a verse in the Torah. As it is written: “And Abraham prayed to God; and God healed Abimelech, and his wife, and his maidservants, and they bore children” (Genesis 20:17), and it is written immediately following that: “And the Lord remembered Sarah, as He had said” (Genesis 21:1), with the pronoun interpreted homiletically: As Abraham said with regard to Abimelech. Because Abraham prayed for Abimelech that the women of his household should give birth, Abraham himself was answered concerning that matter.

Rava said to Rabba bar Mari: From where is this matter derived whereby people say: The cabbage is damaged together with the thorn, since the cabbage is sometimes harmed when the thorn is removed? Rabba bar Mari said to him that the source is as it is written: “Why will you contend with Me? You all have transgressed against Me, says the Lord” (Jeremiah 2:29). The term “you all” includes even those who have not sinned.

Rava said to him: You said the proof from there, from a verse in the Prophets, and I say the proof from here, from a verse in the Torah. The Lord said to Moses after some of the people collected the manna on Shabbat: “How long do you refuse [me’antem] to keep My commandments and My laws?” (Exodus 16:28). The term “you refuse [me’antem]” is written in the plural, indicating that even Moses was included, although he did not sin.

Rava said to Rabba bar Mari: It is written with regard to Joseph: “And from among his brothers he took five men, and presented them to Pharaoh” (Genesis 47:2). Who are these five men? Rabba bar Mari said to him: This is what Rabbi Yoḥanan says: Those whose names were repeated in the blessings with which Moses later blessed the twelve tribes. They are Dan, Zebulun, Gad, Asher, and Naftali (see Deuteronomy 35). Since they were weak, Joseph brought them before Pharaoh.

Rava said: Judah also had his name repeated in the blessings, and he was strong.

Rabba bar Mari said to him: His name was repeated for his own matter, as Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan said: What is the meaning of that which is written concerning Reuben and Judah in Moses’ blessing of the tribes at the end of his life: “Let Reuben live and not die in that his men become few” (Deuteronomy 33:6), and immediately afterward in the following verse it states: “And this for Judah, and he said: Hear Lord, the voice of Judah, and bring him in unto his people; may his hands fight on his behalf, and You shall be a help against his adversaries” (Deuteronomy 33:7)? What is the connection between the blessing of Reuben and that of Judah, juxtaposed with the conjunction “and”?

Rabbi Yoḥanan said: All those forty years that the Jewish people were in the desert, the bones of Judah, which the Jewish people took with them from Egypt along with the bones of his brothers, were rolling around in the coffin, until Moses came and asked for mercy on Judah’s behalf. Moses said before God: Master of the Universe, who served as the impetus for Reuben that he should confess his sin, through which he merited a blessing and was not excluded from the count of the twelve sons of Jacob (see Genesis 35:22)? It was Judah, as Reuben saw him confess his sin, and thereby did the same.

Immediately after Moses prayed, the verse states: “Hear, Lord, the voice of Judah” (Deuteronomy 33:7). His bones then entered their sockets [leshafa], and his skeleton became attached. The angels still did not elevate him into the heavenly study hall. Moses then prayed: “And bring him in unto his people” (Deuteronomy 33:7), i.e., bring him to those in the heavenly study hall. This prayer was accepted, but he still did not know what the sages were saying, and he was unable to deliberate in Torah matters with the sages. Moses then prayed: “May his hands fight on his behalf” (Deuteronomy 33:7), meaning that he should have the ability to contend with them in study. But still he was unable to draw conclusions from his discussion in accordance with the halakha. Moses then prayed: “And You shall be a help against his adversaries” (Deuteronomy 33:7).

Rava said to Rabba bar Mari: From where is this matter derived whereby people say: Poverty follows the poor? Rabba bar Mari said to him: As we learned in a mishna (Bikkurim 3:8): Rich people would bring first fruits in baskets of gold and of silver, and poor people would bring first fruits in wicker baskets made of peeled willow, and they would give the baskets and the first fruits to the priests. The rich would have their baskets returned to them, while the poor would not. Rava said to him: You said the proof from there, from a mishna, and I say the proof from here, from a verse in the Torah:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גופני קנה דקלא, דקלא לא קנה גופני. תימה דהכא משמע דגופנא עדיפא מדקלא ואילו בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות עט, א) גבי נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע אי ליכא דיקלי אילני וגופני אלמא דגופני גריעי אפילו מאילני וכל שכן מדיקלי. וי"ל דלענין נכסי מלוג של אשה בעינן שיקנה דבר המתקיים יותר ודקלים קיימין יותר מן הכל אבל לענין פירות הגפנים חשובין מן הכל. ויש מפרשים דהתם משום שהדקלים אינן צריכין הוצאה מרובה לעבדן והא אילנות צריכין יותר מהדקלים והגפנים יותר מהאילנות ולפיכך מכסף נכסי מלוג לוקחין מה שהוצאתן קלה יותר.

היה שם של סרק מעולה לבנין או לתורן ושבחו עולה ליתר על שבח הפירות של אותו העומד למאכל מניחין את של סרק וכורתין את של מאכל ומשתמשים בו מעתה כל שיש הפסד בעמידת האילן אע"פ שהוא של מאכל מותר לקצצו כגון אם היה עומד בין הגפנים ומכחיש את הגפנים הואיל והגפנים יקרים יותר מהם קוצצו וכן אם היה מזיק בשדות אחרים וכן כל כיוצא בזה לא אסרה תורה אלא דרך השחתה:

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי ואמר על זה אע"פ שהוא נותן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מטו שנאמר ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים:

אמר המאירי אע"פ שנתן לו כל דמי החבלות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה על צערו ר"ל על שדאג בלבו על קלונו ואפילו התודה על חטאתו כל שבינו ובין חברו אינו נמחל עד שיבקש ממנו מחילה והוא שנאמר באבימלך השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך כלומר שתבקש ממנו עד שימחול לך בלב טוב כל כך שיהא מתפלל בעדך ואם לא מחל לו נקרא אכזרי הואיל ובקש ממנו כראוי שנמצא שאינו חושש על עונש חברו ונאמר ויתפלל אברהם וכבר ידעת שמדת הרחמנות נתיחסה לאברהם אבינו וכל שאינו נמשך בזה אחר מדותיו נקרא אכזרי:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים וכתיב ויי' פקד את שרה:

לעולם יזהר אדם שלא להתחבר לרשע ואם עשה כן גורם לעצמו שבני אדם משתפין אותו ברשעו של אותו המתחבר עמו דרך צחות אמרו בהדי הוצא לקייא כרבא:

לעולם יהא אדם מודה בחטאו ועוזב ולא יהא מעיז לכפור בעונו ויזכור מאמר החכם שאמר כפירת העון שתי עונות וילמד מדרכי האבות שכבר מצינו ביהודה שהודה צדקה ממני ולא בוש:

כבר ידעת שהבכורים טעונים הבאה בכלי שנאמר ושמת בטנא ומכל מקום אם היו מביאין אותם בכלי מתכות היו הכלים חוזרין לבעלים ואם היו מביאין בסלים של ערבה או של גמי וכיוצא באלו היו הסלים לכהנים:

עיירות המוקפות חומה בארץ ישראל מצורע שבהן צריך שיהא מושבו מחוץ לעיר ועומד בדרך המבואר במקומו ומודיע לעוברים שהוא טמא ולא סוף דבר במצורע אלא כל שהוא מטמא את האדם צריך להודיע שהוא טמא שיפרשו ממנו שנאמר וטמא טמא יקרא:

כבר ידעת שאסור לאכול קודם שיקרא את שמע ויתפלל ודרך סמך אמרו ועבדתם את יי' אלהיכם זו קרית שמע ותפלה וראוי לכל עוסק בתורה שלא לסגף עצמו בתענית ללא צורך והוא שסמכו לזה וברך את לחמך ואת מימיך זה פת שחרית וקיתון של מים עמו:

לעולם יהא אדם מן העלובין ואינן עולבים שומע חרפתו ואינו משיב ולא עוד אלא שיודה לחברו אחר שהוא מכיר את מדותיו ונוח לו בכך ולא יקטרג עם חבריו דרך צחות אמרו חברך קרייך חמרא אוכפא מוש לגביך:

יכול אפי' מעול' בדמים ת"ל רק. פי' האי דאמרי' דאילן סרק קודם לקוצו לאילן מאכל. אם הי' אילן סרק חשוב כגון שהיה א' ממיני ארזים שבמקום שעומדין שניהם מחוברין לקרקע הסרק והמאכל שוה הסרק לימכר יותר מפני שהי' קטן עדיין והיה עתיד להאריך ולהתעבות ואע"פ שאילן המאכל עושה פירות בכל שנה יותר שוה אילן סרק למכור בעודו נטוע מאילן מאכל יכול נקוץ הסרק קודם כדי שלא נשחית פירותיו של זה ת"ל רק שקודם נקוץ אילן מאכל שאין בו השחתת דמים כל כך ממה שנקוץ אילן סרק שיש בו השחתת דמים שלא הקפידה תורה על השחתת פירות אלא על השחתת דמים דהאי דקאמר דעץ סרק קודם לקוצו משום דסתמא דמילתא עץ מאכל חשיב מעץ סרק אבל אם היה הסרק חשוב כגון שהי' א' ממיני ארזים עץ מאכל קוד' לקציצה וה"ה נמי אם עץ מאכל שוה קורתו אם תקצינו יותר ממה ששוה למכור נטוע ופירותיו מותר לקוצו ואין שם בל תשחית שאע"פ שמפסיד פירותיו משביח הוא בדמים ואדמים קפדה רחמנא טפי מאכילת פירות ופתרון המורה אינו נראה לי:

שתים באשה שכבת זרע ולידה. פי' כמו שהאיש מזריע גם האשה מזרעת כדאמר מר איש מזריע לבן אשה מזרעת אדום ואמרי' נמי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ואם היתה נבעלת של בית אבימלך לאחרים האיש הי' מזריע וגומר תאותו והיא לא הית' יכולה להזריע ולגמור תאותה:

אלו הנכפלין בשמות. פי' שבעה הוכפלו שמותן עם יוסף והסר יהודה מהם ישארו חמשה. והמורה כתב בפרשה מפי בראשי' רב' שאותן שלא הוכפלו היו חלשים ופליג אתלמודן ואני חפשתי בבראשית רבה וכתבו כך ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים אמר ר' יהושע בר נחמי' אותו המפרשים במשנה תורה ויש לומר שעל הכפולין הוא אומר כמפורש בספרי ולא פליגי:

מקורייהו מעיקרן כלומר שיעקרם. ואיכא דאמרי מאותן ענפים שגדלים בראש האילן שלאחר שנחתכו אותן ענפים מתייבש. גאון ז"ל.

כל אלו שאמרו דמי בושתו וכו'. פירוש הבושת כמו חולי הוא שהוריקו פניו ונעכר דמו וכל אבריו נתרופפו ולבו דואג ואמרו בכמה אדם רוצה לסבול זה החולי בשיעורין הללו המפורשין במשנה אבל זה שנתכוון לצערו אינו יוצא ידי שמים עד שיפייס את חברו והוא יבקש עליו רחמים מפני שחטא בצער חברו כמו שאמרו לענין גזלה חבול ישיב רשע גזלה ישלם אף על פי שמשלם גזלה רשע הוא וצריך כפרה על חטאו. הראב"ד ז"ל.

וגאון ז"ל פירש וזה לשונו אף על פי שנותן לו חמשה דברים אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו וכו'. אבל צערו אף על פי שמשלם לו את הצער אפילו יהא נותן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו דצערא דגופא לא קא מחיל משום אגר ממונא. ע"כ.
שנאמר ועתה השב את אשת האיש אף על פי שנתן אבימלך לאברהם אלף כסף וצאן ובקר אף על פי כן לא נתרפא עד שהתפלל אברהם בעדו. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל שנאמר באבימלך השב אשת האיש ויתפלל בעדך כלומר שתבקש ממנו עד שימחול לך בלב טוב כל כך שיהא מתפלל בעדך. ע"כ.

ודקא אמרת הגוי גם צדיק תהרוג וכו'. נביא הוא חכם הוא וממך למד ופושע אתה בזה ואלמלי קרבת אליה כבר היית מת שהיה לך ללמוד דרך ארץ ולא למדת אלא שאני חסתי עליך כיון שלא היית מזיד ולא נתתיך לנגוע אליה. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל וקא בעי תלמודא מאי האי דקאמר ליה רחמנא כי נביא הוא אשת נביא הוא וכו'. בתמיה הכי גרסינן אמר רבי שמואל בר נחמני ואלא אמר שמואל לא גרסינן ודקאמרת הגוי גם צדיק תהרוג דלא היית פושע משום דאמר ליה אחותי היא והיא גם היא ומפרש באגדות שאפילו סוסיו וגמליו אמרו כן גמין ואתין לרבות והאי דקאמר הכי משום דהוה נביא דהאי דקא בעית מיניה אם אחותו היא ממך למד ודרש אכסניא שבא וכו' וזה ששואל לו על עסקי אשתו בידוע שהוא מבקשה ממנו. מכאן לבן נח שנהרג לפי שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד שהרי כאן מצינו שמבקש הכתוב לחייבו מיתה. ע"כ.

ולהרמ"ה ז"ל גירסא אחרת וזה לשונו בפרטיו אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא אשת נביא דבעי אהדורי אשת כולי עלמא לא בעי אהדורי אלא הכי קאמר ועתה השב אשת האיש מכל מקום ודקאמרת הגוי גם צדיק תהרוג נביא הוא וממך למד אכסנאי וכו'. ע"כ.
מאי כאשר אמר דמשעת אמירה איתא פקידת שרה כמו שאמר אברהם על אבימלך דלבתר דוירפא אלקים וה' פקד את שרה. גאון ז"ל.

בסלים ומחזירים אותם לבעליהם והסלים והביכורים של עניים היו נתונים לכהנים בתר עניא וכו'. ואית דמפרשי שהם מביאים בקלתות של סלים ושל נסרים ולא מטרחינן להו לאיתויי בקלתות של זהב ושל כסף דבתר עניא אזלא עניותא. גאון ז"ל.

בפרש"י בד"ה אבל צער שדואג על בושתו כו' עכ"ל דצער של החבלה גופה כבר פרע לו בכלל ה' דברים שמשלם לו וק"ל:

כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל צערו כו'. כפרש"י צער שדואג על בושתו אבל צער של חבלה הוא בתוך החמשה דברים וצער דנקט הכא דומיא דאברהם דמייתי שלא היה שם רק צער של בושת וכן מצאתי בקצת נוסחאות טור ח"מ סי' תכ"ב אין מתכפר מן צער של בושת עד שיפייסנו כו' וק"ל:

עד שיבקש ממנו שנאמר השב אשת וגו'. הוציאו מהכתוב הזה בקשת המחילה כי מהראוי שיאמר הקב"ה לאברהם שיתפלל בעד אבימלך אבל אמר זה לאבימלך שיפייס לאברהם עד שימחול לו ויתפלל בעדו וכן נאמר ויקח אבימלך צאן וגו' ויתפלל וכפרש"י שם:

מנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל וגו'. שנחשב לאברהם המחילה לו למדת רחמנות כמ"ש פ' המביא כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו:

דאשת נביא בעי אהדורי כו' מלתא באנפי נפשי' הוא ויבא הביאור בזה בחידושי מכות פ"ב ע"ש:

ב' עצירות הללו כו' ופירש רש"י בחומש לפי מדרש זה וילדו כתרגומו ואתרווחו כו' בעד כל רחם כנגד כל פתח עכ"ל ולא רחם ולידה ממש ועיין בזה דברי הרמב"ן והרא"ם ואין כאן להאריך אך התימה לדבריהם שלא זכרו סוגיא דהכא דבהדיא דריש לרבות עצירת שאר נקבים מכפל העצירה ולא מלשון וילדו כמ"ש הרא"ם וע"ש:

והוא צריך לאותו דבר הוא נענה כו'. למדו לומר כן ממה שאמר הכתוב ויאמר ה' אל אליפז וגו' וחרה אפי בך ובשני וגו' שהיו ראויין ליסורין שהיו באיוב כדרך שאמרו החושד בכשרים לוקה בגופו ומדתלה את שבות איוב בתפלתו בעד רעהו משמע שהוא נענה בתפלתו בעדם ומדכתיב ושב ולא כתיב והשיב משמע שהוא שב כבר תחילה לריעיו א"נ בהתפללו משמע מיד קודם שהיה נענה על ריעיו:

כאשר אמר על אבימלך כתבו התוס' לאו בהריון משתעי כו' שהרי המלאכים בשרו את שרה בפסח שלפניו אלא שילדה בריוח כו' עכ"ל ודבריהם אלו סותרין מה שכתבו פ"ק דר"ה שאברהם נימול ביה"כ ואחר כך ביום ג' באו המלאכים לבשר את שרה ושפיר מצינן לאוקמא דפקידת שרה בר"ה היה בהריון ממש משתעי והבשורה היה אחר זה והרא"ם שכתב ויש לתמוה שכבר בישר השם לאברהם שבניסן תלד ובהכרח שיפקדנה בר"ה כו' עכ"ל ע"ש באורך ונעלם ממנו תירוץ התוס' שכתבו כאן גם דבריו בעצמם תמוהים שהרכיב קושיתו אתרי רכשי כי במה שכתב שכבר בישר לשרה שבניסן כו' הם דברי הב"ר והסוגיא דגמרא דפריך ובשיתא מי קא ילדה כו' פליג אב"ר וס"ל דלא בישרה לשרה אלא ב' ימים קודם החג כשיטת התוס' פ"ק דר"ה כמ"ש הרא"ם בעצמו כל זה בפסוק כעת חיה וגו' וא"כ אין מקום לתמיהתו כמ"ש דכבר קודם ר"ה התפלל על אבימלך ובר"ה נפקדה שרה ואבימלך אחר ר"ה נתרפא וביוה"כ נימול אברהם ואחר כך ביום ג' באו המלאכים לבשר לשרה ודו"ק:

ומ"ש כאשר אמר אברהם על אבימלך ובחומש פרש"י וה' פקד את שרה סמך פ' זו ללמדך כל המבקש כו' עכ"ל וכתב הרא"ם דמהכא משמע דאין כאן מקומו כו'. הרי שכל הסיפורים האלו נמשכים זה אחר זה כו' אבל בפ"ח דב"ק מייתי לה להאי דרשה ואינו מזכיר שם סמיכות כו' עכ"ל ונ"ל ליישב דתלמודא נמי אסמיכות הפרשיות קסמיך דאי לאו סמיכות הפרשיות ה"א דלא קאי כאשר דבר על אבימלך והיה נצרך לאותו דבר אלא דקאי אבקשת רחמים של אברהם על סדום ולאו היינו אותו דבר אלא מדסמיך ליה לפ' אבימלך אית לן למימר דקאי אלפניו דהיינו בקשת רחמים דאבימלך שהיה נצרך לאותו דבר ולא קאי אלפני פניו אבקשת רחמים דסדום ודו"ק:

כולכם פשעתם בי כו' פרש"י אף הנביא במשמע עכ"ל. אבל בס' ירמיה פרש"י אף הצדיקים במשמע כו' ע"ש והוא מחוור יותר מכאן כיון דדברי הנביא הם לא שייך למימר הנביא בכלל וכן בעד אנה מאנתם ואי נמי לא הוי משה ואהרן בכלל מ"מ שאר צדיקים שבישראל הם בכלל דלא יצאו כולם ללקוט כדכתיב מן העם וכן פרש"י בהדיא פ"ק דסנהדרין גבי ההוא וכי דילטור אני כו' ע"ש ונראה דלרבה בר מרי לא דייק ליה האי קרא דאורייתא מדלא כתיב ביה כולכם אינו במשמע אף הצדיקים ודו"ק:

ומקצה אחיו לקח ה' כו'. מדלא כתיב ומאחיו לקח ה' וגו' דרשו דמקצה אחיו משמע הפחותים והמוקצים לגבורה שבהן כמ"ש ג"כ ותאכל בקצה העם מן המוקצים שבעם ומאמר יוסף מוכיח ע"ז שיתראו בפני פרעה לחלשים שאינן ראויין רק למקנה כמ"ש והאנשים רועי צאן וגו' ואמרתם אנשי מקנה וגו' ולזה אמר שהן היו אותן שנכפלו בשמות שהיו צריכין חיזוק בברכתן ועי"ל דלכך נכפל שם שמותן שה' שמות שהיה ראוי לקרותן כאן בשמם ולא נקראו כאן בשמם ונכפל שם שמם ומה שלא זכרן כאן בשמותן להורות על חלושתן כאילו אינן וכן הוא בב"ר:

כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר כו'. יבואר במסכת מכות פ"ב ע"ש:

הסלים והבכורים נתונים לכהנים כו'. אפשר שהוא נלמד מקרא דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך וגו' דמשמע שהכהן נוטל הסל לעצמו עם הפירות שבזה הוא מחשיב הבכורים שהסל בטל לגבייהו ומדשינה קרא לכתוב טנא ולא כתב כלי סתם משמע דבכלי שהוא חשוב שכבר עיטרו הבכורים בו ואף אם הוא אינו בטל לגבי הבכורים אין זה פחיתות להם ולכך אין הכהן נוטל אותו וק"ל:

גמרא רב חסדא חזא תאלי בי גופני כו' כצ"ל ונ"ב הוא דקלים עיין לעיל בדף נ"ט:

תד"ה למחר כשאדם טורח לזמר ולתקן. כצ"ל:

בא"ד ועוד מפרש ר"ת כו' דדיקלי מתקיימין טפי כו'. כצ"ל ולמחוק תיבת דפירי:

גמרא נביא הוא וממך למד אכסנאי כו'. כ"ה הגירסא במכות:

שם מיד שמע ה' קול יהודה. הב"ח מחק מלת מיד וכן במכות ליתא:

גמ' תאלי. נ"ב דקלים קטנים [רש"י ב"ב סוף דף כב]:

אֵין נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא" (בראשית כ, ז). נראה לי בס"ד יליף לה מדכתיב 'כִּי נָבִיא הוּא' וקשה מה שייכות יש לדבר זה דנביא הוא הכא? אלא מוכרח לפרש כונתו כך כיון דצריך לפייסו שימחול לו יאמר אבימלך איך אפשר שיתפייס למחול אם חושב שנגעתי בה ברצונה ואסרתיה עליו דזה הַמְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן (קהלת א, טו)? לכך אמר לו 'כִּי נָבִיא הוּא' ויודע שלא נגעת בה ולכך ימחול לך אם תבקש ממנו מחילה.

וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָחַל לוֹ, שֶׁהוּא אַכְזָרִי? שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים' (בראשית כ, יז). קשא מנא ליה הא, דילמא אברהם אבינו ע"ה שאני דהיה נביא וידע בנבואה שהשם יתברך אמר לו בחלום לאבימלך שיתפלל אברהם בעדו ויחיה ולכך הוכרח להתפלל לקיים דבר ה' שאמר לאבימלך?
ונראה לי בס"ד כי בחלום לא אמר לו אלא יתפלל בעדך וחיה, והוא התפלל בעד כל בני ביתו גם כן דהא כתיב 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּרְפָּא אֱלֹקִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ' משמע דרפא את כולם בשביל תפלתו דאברהם אבינו ע"ה שהתפלל על כולם ועל כן כיון דהתפלל על כולם משמע שנתן לו מחילה גמורה לפטור את כולם כי גם הם נתחייבו על אשר לא מיחו ולכך לקו ואם כן שמע מינה שצריך למחול ולא יהיה אכזרי דאם לא היה ראוי כן משורת הדין לא היה עושה אברהם אבינו עם העכו"ם בתורת חנינה.
אי נמי בחלום אמר לו וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה (בראשית כ, ז) משמע שיתפלל רק בעד נקבי השתן ועשיית צרכיו שבזה תלוי חיותו ואינו מוכרח שיתפלל גם בעד עצירת שכבת זרע כדי שילדו והוא התפלל גם על זה.

שְׁלֹשָׁה בָּאִישׁ, שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים וּפִי־הַטַּבַּעַת (בראשית כ, יח). יש להקשות בשלמא שכבת זרע ולידה עונשם בזה שייך לענין החטא שחטא אבימלך, הוא רצה להזריע ח"ו באותה צדקת ולהוליד ממנה פרי לפיכך לקה בשכבת זרע ולידה אך עצירת פה השתן ופי הטבעת מה שייכות יש לזה בחטא שלו?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים הטעם שהקליפה ועבודה זרה נקראת צֹאָה בְּלִי מָקוֹם (ישעיה כח, ח) מפני כי משם נזונים וזהו סוד עבודה זרה של פעור שעבודתה בכך לפעור הזוהמה אליה כי זה מזונה ובזה נמשך השפע שלה עיין שם. ובזה פירשו המקובלים ז"ל רמז הכתוב וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף (בראשית לט, ה) לשון גללים וצריך האדם בלכתו לבית הכסא לכוין לתת בזה מזון החיצונים כנזכר בדברי קדשם.
והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ט.) כל הנותן עיניו בשאינו שלו אז גם שלו לא יגיע לו, צא ולמד מן קרח וכיוצא בו ולכן זה אבימלך אשר הסטרא אחרא שלו נתנה עיניה באינה שלה שרצתה לכבוש את שרה הקדושה והטהורה לטמאותה ח"ו ולהנות ממנה אז גם שלה שהוא שפע הבא לקליפה מצד הצואה והטינוף של גדולים וקטנים לא הגיע לה כי נעצרו המקומות ההם מחמת שגברה הקדושה של שרה אמנו ע"ה.
ובזה יובן הטעם שחילקם הכתוב לשני עצירות דכתיב כִּי עָצֹר עָצַר (בראשית כ' יח) כי עצירת שכבת זרע ולידה היתה חיוב ועונש מדה כנגד מדה וצער זה נוגיע לאבימלך דוקא אך עצירת פי השתן ופי הטבעת הם נלקחו מחלקו וגורלו מטעם אחר וגם עצירה זו נוגעת לקליפה גם כן.
והנה לפי דברי רבותינו ז"ל במדרש דגם החוטם ואזנים נעצרו נמצא היתה העצירה בחמשה מקומות שהם אזנים וחוטם ומקום הזרע ומקום מי רגלים כי הם בשני מקומות וכותל אחד דק מפסיק ביניהם וגם מקום פי הטבעת הרי חמשה מקומות שנענש בהם כמספר ה"א שבאשה שרצה לנגוע בה ולפגום אותה גם חמשה כנגד ה׳ גבורות שהדין נעשה על ידם וידוע כי הה׳ גבורות הם חמשה אותיות אלקים ולכן כתיב 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּרְפָּא אֱלֹקִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ' (בראשית כ, יז) כי בה׳ גבורות שהם חמש אותיות אלקים לקה ובהם נתרפא אי נמי לקה בחמשה מקומות כנגד משמוש שעשה בחמשה אצבעות וכנזכר ברש"י ז"ל.

וּכְתִיב: "וַהֳ' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר" (בראשית כא, א). פירוש שאם רצונו לומר כַּאֲשֶׁר אָמָר המלאך את הבשורה הא כתיב וַיַּעַשׂ הֳ' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר (בראשית כא, א) ולמה כפל הדברים אלא ודאי קאי על אברהם מיהו רבה בר מרי לא ניחא ליה להביא האי קרא משום דאין דבר זה מפורש בו כי אם מדיוק הכתוב אבל פסוק דאיוב מפורש בו טפי.

בַּהֲדֵי הוּצָא לָקִי כַּרְבָא (ירמיה ב, כט). כינה הרשעים ב'הוּצָא' שהוא קוץ דאין הנאה ממנו אלא בשרפתו כן הרשע מיתתו ואבודו הנאה לו והנאה לעולם וכל זמן שהוא חי הוא קוץ מכאיב וכן הוא אומר וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי יא, י) ולצדיקים כינה אותם בשם כַּרְבָא שהוא נער על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ראה יומא כב:) בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ (שמואל א' יג, א) כבן שנה שלא טעם טעם חטא, כן הצדיקים אף על פי שהם גדולים בשנים נקראים בשם 'נער' וכמו שמצינו גבי יצחק אבינו ע"ה שקראו אביו נער דכתיב וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה (בראשית כב, ה) והוא היה בן ל"ז שנה וכן בנימין קראוהו נער אף על פי שהיה בן ל"ו שנים וכן הוא אומר כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע יא, א) כנער שאין בידו חטא.

וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא "עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי". הקשה מהרש"א ז"ל רבה בר מרי אמאי לא דייק לה מהאי קרא? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דפסוק לָמָּה תָרִיבוּ (ירמיה ב, כט) מוכרח לפרשו שעם הצדיקים מדבר יען מחמת שהם צדיקים מתלוננים כשיבא האויב והצרה עליהם לומר 'מדוע עשה ה' לנו כל זאת' ולכן אמר לו לָמָּה תָרִיבוּ הלא גם אתם אינכם מנוקים מעון אלא פְּשַׁעְתֶּם אבל הרשעים איך מעיקרא יריבו ויתלוננו כיון דרואין עצמן רשעים גמורים ולכן בחר להביא פסוק עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם (שמות טז, כח) דזה יש לפרשו שפיר שהוא מדבר עם אותם שחטאו והזידו לחלל שבת שיצאו ללקוט.

הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן 'אוֹתָם שֶׁהֻכְפְּלוּ בְּשֵׁמוֹת'. פירוש החלשים שהוצרכו לכפילת השמות וקשה אם כן למה שלח עמהם את יהודא שהיה גבור לכולי עלמא? ונראה לי בס"ד עשה כן להטעותו כדי שלא יחשוב שבירר לו החלשים והניח כל הגבורים לכן הניח עמהם גיבור. ועוד יש לומר כי יהודא אי אפשר להכריחו כי הוא מפורסם וידוע לכל.
והא דלא חש על יהודה מפני שגבורתו היא למעלה מן הטבע, לא ירצה פרעה להכניסו בענייני הממשלה פן ימרוד בו.
והא דהביא ענין זה הכא אחר שדבר המשל של 'בַּהֲדֵי הוּצָא לָקִי כַּרְבָא' מפני כי הוא ידע דיש מפרשים חמשה על אותם שנכפלו שמותם ויש מפרשים על אותם שלא נכפלו שמותם והוקשה לו למאן דאמר אותם החלשים אם כן למה שלח עמהם את יהודה הגיבור? ונתיישבה שאלה זו אצלו בטעם זה דאמרי אינשי שהביא הכא והוא כי 'בַּהֲדֵי הוּצָא לָקִי כַּרְבָא'.

בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא. יובן זָכָר [227] גימטריא בְּרָכָה [227] זָכָר זה כר בא ככרו עמו (נידה לא:). נְקֵיבָה נקי בה על דרך יצא פלוני נקי מנכסיו שמביאתו לידי עניות שנותן לה כל אשר לו בנדונייא. וכפי הטבע העני מוליד נקבות דאיש מזריע תחילה יולדת נקבה (נידה כה:) וכפי הטבע העני מחמת חולשתו ממהר להזריע ולכן מוליד נקבות שהם עניותא.

במשנה ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם כו' ויש לדקדק אכתי מנ"ל שהוא אכזרי דלמא המחילה רשות לכל אדם ועוד יש לדקדק דממשנתינו משמע שלאחר שביקש מחילה יצא ידי שמים לגמרי וא"כ למה היה צריך אברהם להתפלל דמאחר שאבימלך ביקש מחילה מאתו ונתרצה לו ממילא היה ראוי לרפואה דמה לו לעשות עוד וי"ל דאדרבה מהכא ילפינן כיון דממילא משמע שבלא התפלה היה ראוי להתרפא וא"כ ע"כ שתפלת אברהם לא הוצרכה אלא להראות לרבים שידעו שמחל לו ולהראות דין המחילה לרבים שהיא מצד החיוב וק"ל:

שם בגמרא ת"ר כל אלו שאמרו כו' שנאמר השב אשת האיש כי נביא הוא כו' דאשת נביא בעי אהדורי כו'. נראה לומר דאפשטא דקרא לא שייך להקשות כן די"ל דכי נביא הוא אויתפלל בעדך קאי והיינו משום דבאינש דעלמא אפשר שלא היה צריך לבקש מחילה אלא אברהם שאני שהוא נביא ויש לחוש יותר ולירא ממנו אף על פי שיצא ידי שמים כבר וכענין שאמרו קללת חכם אפי' על חנם באה אבל עכשיו דילפינן בקשת המחילה חובה מכל אדם מקשה שפיר וישבתי עוד בדרך אחר ומצאתיו בתוספות יו"ט שם ולכך לא רציתי להאריך:

שם במתניתא תנא שתים באיש כו' נראה דיליף לה מדכתיב בעד כל רחם משמע דבין בזכרים ובין בנקיבות הוו שני עצירות והיינו ע"כ ש"ז וקטנים ולידה באשה ממילא ידעינן דכתיב בהדיא וילדו ואין לתמוה שלשון כל רחם נופל נמי בזכרים שהוא מלשון פתח כפי' רש"י בחומש ורבינא דאמר שלש לבר מלידה י"ל דיליף מריבוי דכל רחם וק"ל:

בתוספות בד"ה כאשר אמר אברהם כו' לאו בהריון משתעי שהרי המלאכים בשרו את שרה מפסח שלפניו עכ"ל. והקשה מהרש"א בח"א שדבריהם אלו סותרים מ"ש התוספות בפ"ק דר"ה שבשורת המלאכים היתה בחג הסוכות וכתב עוד דלפ"ז י"ל שפיר ששרה נפקדה בר"ה מחמת תפלת אברהם על אבימלך ואח"ז בישרו המלאכים בסוכות ע"ש באריכות ולענ"ד דברי התוספ' עולין יפה משום דבאמת מייתי התוספ' בפ"ק דר"ה מדרשים חלוקים אם בשורת המלאכים היתה בפסח או בסוכות והנה אם נאמר שהיתה בסוכות מלתא דפשיטא שלא יצדק כלל לומר שפקידת שרה בר"ה היתה מחמת תפלת אברהם על אבימלך ויהיה מההכרח לומר שמעשה אבימלך קדם לבשורת המלאכים וזה לא יתכן דקראי לאו הכי כתיבי דאחר הבשורה ביום המחרת היתה הפיכת סדום ונמשך מזה מעשה לוט ובנותיו ואח"ז כתיב ויסע משם אברהם ארץ הנגב והיינו מעשה אבימלך וא"ל דקראי לאו כסדרן כתיבי דהא בבשורת המלאכים והפיכת סדום נזכר בכולם בהדיא שאז היה אברהם בארץ כנען ועל זה קאי ויסע משם אברהם דהיינו שעקר מארץ כנען לארץ פלשתים ודרשו במדרש הובא ברש"י שמפני הבושה דמעשה לוט הלך לו ועוד דמשהלך אברהם לארץ פלשתים לא מצינו שחזר לארצו בקירוב הזמן ואדרבה כתיב ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים וברש"י שם שימים רבים היינו כ"ו שנה ע"ש נמצא דמכל זה א"א בשום ענין לומר דתפלת אברהם על אבימלך שהיה בארץ פלשתים היתה קודם ר"ה ואח"ז מיד בחג הסוכות היתה בשורת המלאכים בארץ כנען כדכתיב בהדיא באלוני ממרא וע"ז לא הוצרכו התוספות להביא ראיה כלל שכ"ז נסתר ממילא מהראיות שכתבתי אלא דעיקר כוונת התוספ' דשמא הסוגיא דהכא אזלא כמ"ד בפסח היתה בשורת המלאכים וא"כ י"ל דאח"ז הלך לפלשתים כפי סדר הכתובים ונמשך מעשה אבימלך עד קודם ר"ה ובר"ה נפקדה בהריון מחמת תפלת אברהם על אבימלך וע"ז כתבו דאף לפ"ז א"א לומר דבהריון משתעי שהרי נתבשרה קודם זה מפסח שלפניו ודוק שלענ"ד דברים ברורים הם. ומכ"ש דא"ש טפי להגהות התוספ' שהובא בפ"ק דר"ה ששני בשורות היו א' בפסח בשורת המלאכים ואח"ז מפי הקב"ה בעצמו בסוכות ע"ש א"כ פשיטא שדברי התוס' עולין כהוגן לכל הדיעות:

בפרש"י בד"ה פקד מדלא כתיב ויפקוד עכ"ל. ויש לדקדק הא פרש"י בחומש דילפינן לה מסמיכת הכתובים דכתיב ויתפלל אברהם וכו' וירפא אלהים את אבימלך וסמיך ליה וה' פקד וע"ק דבגמרא משמע להדיא דלא יליף אלא מדכתיב כאשר אמר וא"ל דקשיא ליה דקרא דכאשר אמר לאו יתורא הוא דפשטא דקרא כאשר אמר הקב"ה כבר לאברהם והיינו ע"י בשורת המלאכים דמ"מ יש ללמוד שפיר מדכתיב כפל לשון כאשר אמר וכאשר דיבר אע"כ דתרי מילי נינהו דהיינו על ההריון אמר כאשר דיבר וקאי על הקב"ה ועל הלידה בריוח אמר כאשר אמר אברהם על אבימלך וכמ"ש התוס' ונ"ל ליישב דבאמת עיקר הלימוד מכפל לשון דכאשר אמר וכאשר דיבר וכמ"ש אלא דקשה לרש"י דלפ"ז הוי לן למימר דקרא קמא דכאשר אמר נדרש לפי פשוטו וקאי על הקב"ה וקרא דכאשר דיבר שהוא מיותר נאמר דאתיא לדרשא דתפלת אברהם על אבימלך ולמה אמרו בגמרא להיפוך כאשר אמר נדרש על אבימלך לכך הוצרך רש"י לפרש דמדכתיב פקד ולא כתיב ויפקוד משמע דהאי קרא קמא קאי על אבימלך אלא דלפ"ז אכתי תקשה באמת על לשון המקרא למה אמר תחלה ענין אבימלך והזכיר הפקידה דקאי בע"כ על ריוח הלידה שהוא ענין מאוחר וה"ל להקדים קרא דויעש ה' לשרה כאשר דיבר דקאי על בשורת המלאכים שהיה תחילה וקאי על ההריון שהוא ענין מוקדם ללידה לכך צריכין אנו ג"כ לפי' רש"י בחומש שנדרש ג"כ מסמיכת הכתובים ולכך הקדים הפקידה ואמר כאשר אמר דקאי על ענין הלידה שהיה בשביל אבימלך דבזה הוי סמוכים ממש דמחמת התפלה היתה הפקידה ולכך לא רצה להפסיק בקרא דויעש ובזה נתיישב ג"כ קושית הרא"ם לפי' רש"י בחומש אמאי דרשינן סמוכים ות"ל דקראי כתובים כסדרן לפי סיפור המעשים ולפמ"ש א"ש דאפ"ה דרשינן סמוכים מדהקדים קרא דפקד לכאשר אמר ואף על גב דרש"י בחומש פי' דכאשר אמר וכאשר דיבר תרווייהו קאי על הקב"ה היינו לפי שדרך רש"י ליישב המקראות לפי פשוטן ואין בזה סתירה לפירושינו לפי שיטת הדרש של הגמרא ודו"ק:

בגמרא מי גרם לראובן שיודה יהודה כו' ופי' רש"י בשם מדרש אגדה כיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן כו' עכ"ל. ויש ליישב לפי הפשט ששניהם מענין א' הם וידוע מאמר רבותינו שבלהה היתה רק פלגש יעקב בלא כתובה וקדושין וא"כ עיקר החטא של ראובן היה שנשא מפותת אביו ולפי דברי חז"ל אין בזה איסור דדרך לקוחין דוקא אסרה תורה וע"ז הענין היה ג"כ מעשה יהודה ותמר שלא נאסרה משום כלתו לפי שמיאנה בער ואונן כדאיתא בסוטה שאמרה קטנה אני וכפרש"י שם וידוע דהא דממאנת מותרת בקרובים היינו משום שעוקרת הקדושין וה"ל כמפותה בעלמא ולמאן דאסר באנוסת בנו כ"ש באנוסת ומפותת אביו וא"כ א"ש כיון שאמר יהודה צדקה ממני והיינו ע"כ שסובר שהיא מותרת לו משום דדרך לקוחין אסרה תורה ולא שייך איסור קורבה ע"י אונס ופיתוי אלא ע"י קדושין ע"כ עמד ראובן והודה שלפ"ז לא חטא כ"כ אלא בבלבול יצועי בלבד דהיינו בכבוד אביו אבל אם היה האיסור איסור ערוה חלילה שהיא עבירה שבין אדם למקום לא היה רשאי להודיע ברבים כנודע בפרק בתרא דיומא ודו"ק:

בתר עניא אזלא עניותא. דרך צחות אפשר דאחר העני אזלא עניותא לשון נקבה שהיא פרה ורבה דוחקא בתר דוחקא ומזלו שפל רחמנא ליצלן:

מנא הא מלתא דאמרי אינשי וכו'. צריך להבין מה זו שאלה למצוא רמז בתורתנו הקדושה שיחה זו שיחת הבריות ויראה דהתורה שלימה כוללת כל דבר טוב וחכמה שבעולם וכי היכי דאמרינן בתעניות ליכא מידי דכתיב בכתובים ולא רמיז באוריתא. הכא נמי דבר אמיתי דאמרי אינשי משל או מוסר טוב מוכרח שיהא רמוז בתורה כי תורת ה' תמימה ולא יבצר ממנה מזימה. וזוהי ששאל דהני מילי דאמרי אינשי מילי שפירי הם אמת ומוכרח שיהא רמוז בתורה וכבר רבינו האר"י זצ"ל גילה כי כל הענינים בפרטות רמוזים בתנ"ך וזו היא ששאל מנא הא מילתא דאמרי אינשי. אחר זמן רב ראיתי בספר מדרש תלפיות שכתב קרוב לזה משם הרב קרבן אהרן ע"ש ובחולין דף נ"ח אמרו והאמרי אינשי שב שני אימר בקא וכו' וכתב הרב עיון יעקב יש ללמוד דשותא דאינשי אין דרכם לשקר רק הוא אמת לפי ענינו עכ"ל:

בתר עניא עניותא אזלא. אפשר דרך צחות כי אותיות אשר תבאנה אחר אותיות עניא הם בכסף ואשר הן לו כסף אינו עני וזה רמז בתר עניא עניותא אזלא:

הסלים והבכורים נתנים לכהנים. עמ"ש הרב תי"ט ועמ"ש בעניותנו לעיל מסכת בכורים על משנה זו בס"ד:

יכול אפי' מעולה בדמים. לקורה יותר מפירות יהא סרק קודם לו: ת''ל רק. מיעט הקדמה: מקורייהו. מקור שלהן ועיקרן ל''א הבא לי קור שהוא רך לאכול וגדל סביב שרשיו כלומר כלה עיקרם מפני שמפסיד ונאכל את הקור: גופני קני דיקלי. מדמי היין יכולין אנו לקנות קרקעות ואילו דקלי לא קני גופני אין שבחן עולה אלא לדבר מועט: מתני' אע''פ שהוא נותן לו כו'. סתמא היא ולא ר' עקיבא קאמר לה: על מנת לפטור. בגמ' מפרש לה: גמ' כל אלו שאמרו. סלע מנה ומאתים וד' מאות דמי בושת הן: אבל צער. שדואג על בושתו אינו נמחל לו: שהיה לו ללמוד. דרך ארץ ולא למד מדקאמר ליה רחמנא נביא הוא דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג: שכבת זרע. שבמעי אשה לא יכולה לפלוט: פי טבעת. נקב הגדולים לפנות: פקד. מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב פקד משמע פקד כבר תחילה לאבימלך: בהדי הוצא לקי כרבא. קוץ הגדל אצל הכרוב כשבא לעקרו פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו כלומר שכיני רשע לוקין עמו: כולכם פשעתם. אף הנביא במשמע: עד אנה מאנתם. ומשה ואהרן בכלל: אותם שהוכפלו שמותם. בברכת משה דן זבולון גד ואשר ונפתלי הודיעך הכתוב שחלשים שבכולן היו וצריכין חיזוק לפיכך כפל את שמם לחזקם ואותן הביא יוסף לפני פרעה כדי שלא יברור אותם להיות ראשי גייסות ולהטריחם: כל השבטים. יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל שנאמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם (שמות יג) משמע שאף עצמותם העלו ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה: מגולגלין בארון. לא היה שלדו קיימת ומחוברת מפני נידוי דקאמר ליה ליעקב אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג) ואע''פ שנתקיים התנאי נפקא לן במסכת מכות (דף יא:) קללת חכם אפי' על תנאי היא באה: מי גרם לראובן כו'. מדרש אגדה הוא בתנחומא מכיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי: לשפא. נכנס כל עצם ונתחבר למקומו ששף משם לשפא אשלוייה שדונא בלע''ז כמו שף מדוכתיה (חולין דף מב:): אליבא דהלכתא. לא הוה מסתייעא מילתא למימר מילתא דתהוי הלכתא כוותיה: לא הוה סלקא ליה. כלומר לא היה עולה בידו למימר שמעתתא אליבא דהלכתא: הסלין והבכורין נותנין לכהן. והעשירים לא היו נותנין קלתותיהן לכהן: נצרים. שבטים:

למחר אייתי לי מקורייהו. משמע דגופני עדיפי מדיקלי ותימה דבהאשה שנפלו לה נכסים (כתובות עט. ושם ד''ה אילני) אמר גבי נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע דיקלי ואילני דקלי אילני וגופני אילני אלמא גופני גריעי אפילו מאילני דגריעי מדיקלי וי''ל דבגפנים כשאדם טורח לזמר ולתקן הכרם יש בהן ריוח גדול אבל בנכסי אשתו אם היה קונה גפנים מתוך שצריכים הוצאה מרובה לא היה הבעל חושש להוציא על נכסי' והיו הולכין לאיבוד לפיכך טוב לקנות דקלים שאין צריכין יציאה וממילא אתי בהו שבחא וטוב הוא לשניהם ועוד מפרש ר''ת בהמוכר את הספינה (ב''ב פב ושם ד''ה . מתקיף) דפירי דדיקלא מתקיימין טפי מאילני וגופני ובנכסי מלוג של אשה בעינן דבר המתקיים יותר: כאשר אמר אברהם אל אבימלך. לאו בהריון משתעי שהרי המלאכים בישרו את שרה מפסח שלפניו אלא ילדה בריוח כמו שהתפלל על אבימלך: אלו הנכפלין בשמות. בבראשית רבה יש איפכא שהנכפלים גבורים היו כמו יהודה שנכפל: מי גרם לראובן שהודה יהודה. אע''ג דאמר במדרש וישב ראובן אל הבור מלמד ששב משקו ומתעניתו שבלבל יצועי אביו וזה היה קודם דמעשה תמר מכל מקום לא הודה ברבים עד אחר שהודה יהודה: