בבא קמא צא ע"א

דף צא - א

אלמא - סבר רבי שמעון התימני - בעינן אומדנא דבי דינא [אומד בית דין] לידע אם ראויה היא נגיחת השור להזיק, ^[1] -

ולפיכך: הא [שור זה שקדמו ודנוהו דיני נפשות], כיון דגמר דינא לקטלא, לא משהינן ליה לאומדנא דבי דינא, ולא מענינן לדיניה [כיון שנגמר דינו לסקילה, אין משהים את ביצוע גזר הדין עד שיאמדוהו בית הדין, כדי שלא לענות את דינו]; ^[2] וזו היא ששנינו: קדמו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות, כי אין בית הדין יכול לאומדו.

הוסיף רבא - שאמר משמם של רבנן דבי רב פירוש זה - ואמינא להו אנא [אמרתי להם אני]:

אין הדבר כאשר אתם סוברים, אלא אפילו תימא שברייתא זו כרבי עקיבא היא, הסובר: די באומדנא של העדים; כי אין טעם הברייתא שאין דנין את המועד דיני ממונות אחר דיני נפשות משום שהוא צריך אומדנא, אלא, הכא במאי עסקינן:

כגון שברח הבעלים, ואין ממה לשלם אלא מן השור, דהיינו שישכירוהו לחרוש בו, וישתלם הניזק ממנו, ואחר כך יחזירנו; ולכן, אם עדיין לא דנוהו דיני נפשות, יעשה כן ואחר כך ידינוהו ויסקלוהו, אבל אם כבר דנוהו דיני נפשות, שוב אינו משתלם מן השור, כי אין מענים את דינו להשהותו לחרישה. ^[3]

ומקשינן עלה: אי ברח, אם כן אף כי לא דנוהו דיני נפשות, היכי דיינינא ליה דיני ממונות בלא בעלים [איך ידונוהו בלי בעלים], והרי אין חבין לאדם שלא בפניו.

ומשנינן: דקביל סהדי [קיבלו בית הדין עדים על הנגיחה], ושוב ברח. ^[4]

ואכתי מקשינן קושיא אחרת: סוף סוף - כשלא דנוהו עדיין דיני נפשות - מהיכא משתלם [מנין משתלם הניזוק]? הלוא מרידיא [מהחרישה בו] הוא משתלם - אי הכי, תם - ששנינו בברייתא שאין דנים אותו דיני ממונות כלל, ומשום שאינו משתלם אלא מגופו, והלוא הוא נסקל - נידייניה דיני ממונות ברישא [ידונוהו דיני ממונות תחילה] ונשתלם מרידייא [וישתלם מן החרישה], שהרי אף החרישה מגופו היא באה, והדר נידייניה [ושוב ידונוהו] דיני נפשות!?

אמר רב מרי בריה דרב כהנא:

זאת אומרת, מברייתא זו יש ללמוד: רידיא עלייה דמרה הוא [החרישה עליית בעליה היא], כלומר: השכרת השור לחרישה בשור התם, בלי שיגבנו הניזק, אין זה חשוב תשלום מגופו, אלא כאילו נשתלם מן העלייה, והרי תם אינו משלם מן העלייה, ולכן בשור תם אין אפשרות לגבות ממנו כלל. ^[5]

איבעיא להו [נסתפקו בני הישיבה]:

כתיב [במדבר לה כג] גבי הורג נפש בשגגה: "או בכל אבן אשר ימות בה [הכהו] בלא ראות ... והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו", הרי למדנו - ממה שאמר הכתוב: "אשר ימות בה" - שיש אומד למיתה, וצריכים לאמוד את האבן אם ראויה היא להמית, ורק אז יגלה הרוצח -

ומיהו יש להסתפק: האם יש אומד אף לנזקין וצריך לאמוד את החפץ שהזיק אם יש בו כדי להזיק, או שמא אין אומד לנזקין, אלא אפילו אם אין החפץ שהכה אותו בו ראוי להזיק, מכל מקום חייב הוא?

ומפרשת הגמרא:

מי אמרינן: לקטלא [למיתה], היינו כשמת המוכה, הוא דאמדינן את החפץ הממית, ושוקלים: בהכי נפקא נשמה, בהכי לא נפקא נשמה, [בחפץ זה ראויה הנשמה לצאת, ואילו בחפץ זה אינה ראויה].

אבל לנזקין אפילו כל דהו חפץ שהוכה בו הרי הוא חייב, ומשום שלפעמים ניזוק האדם אפילו בכל שהוא.

או דילמא: לא שנא, וכשם שאומדים את החפץ הממית, כך אומדים את החפץ המזיק, ואם אינו ראוי להזיק אינו חייב.

תא שמע ממשנה לעיל נ ב שאין אומד לנזקין:

דתנן: החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור חייב; אחד החופר בור, שיח, מערה, חריצין ונעיצין חייב, אם כן למה נאמר [בתורה] "בור", [כדי ללמד]:

מה בור שיש בו כדי להמית, דהיינו שהוא עמוק עשרה טפחים שכך הוא שיעורו של סתם בור, אף כל השאר אינו חייב עליהם - אם מת בהם השור - אלא כשיש בו כדי להמית, דהיינו שהוא עמוק עשרה טפחים.

אבל אם היו - כל אלו שנשנו במשנה - פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור, ומת, הרי בעל הבור פטור מלשלם.

ואולם אם הוזק בו שור או חמור - בבור וכל השאר הפחותים מעשרה טפחים - הרי בעל הבור חייב לשלם.

ולומדת הגמרא ממשנה זו, שאין אומד לנזקין, כי: מאי לאו, ממטה למעלה קא חשיב, כלומר: מהשיעור הפחות שלהם ומעלה, הרי הוא בכלל "פחותין", שחייב על נזקיהם, והכי קאמר התנא של המשנה:

מעומק טפח ועד עומק עשרה, מיתה ליכא, כלומר: אם מת בהם השור אינו חייב משום שאינם ראויים להמית, ואילו נזקין איכא, כלומר: אם הוזק בהם השור חייב בעליהם בתשלומין.

אלמא לנזקין אפילו בכל דהו חייב, שהרי אפילו על בור טפח חייב הוא בנזקי השור, הרי שמע מינה: אין אומדין לנזקין, כי סתם בור שיש בו שיעור טפח, אין בו כדי להזיק, ומכל מקום חייב הוא על נזקיו. ^[6]

ודחינן: לא, ממעלה למטה קא חשיב, כלומר: אין בכלל "פחותין" לחייב על נזקיהם, ומבלי אומד, אלא אותם ששיעורם כמעט שוה לבור עשרה, ^[7] והכי קאמר:

אם היה עמוק עשרה, מיתה איכא, כשמת בו השור, הרי הוא חייב עליו.

ואם היה פחות מעשרה פורתא [מעט], נזקין איתא, מיתה ליכא, ולעולם אימא לך: יש אומד לנזקין, וכל מידי ומידי כי היכי דמתזקה ביה בעינן [וכל בור ובור אינו חייב על נזקיו, אלא אם אמדוהו, שיש בו עומק כדי להזיק את אותו הנזק שהוזק בו השור]. ^[8]

תא שמע מברייתא שיש אומד לנזיקין:

דתניא: הכהו האדון לעבדו על עינו, וסימאו, או שהיכהו על אוזנו, וחירשו, הרי העבד יוצא בהן לחירות. ^[9]

אבל אם הכה האדון על הכותל כנגד עינו של עבדו, ואינו רואה כתוצאה ממכה זו, או שהכה האדון על הכותל כנגד אזנו של עבדו, ואינו שומע כתוצאה ממכה זו, אין עבד יוצא בהן לחירות.

והרי מאי טעמא, כשהכהו כנגד עינו אין הוא יוצא לחירות, וכי אטו לאו משום דבעינן אומדנא, וכשהכה על הכותל כנגד עינו או אזנו, אין בו כדי לסמאו או לחרשו, ומזלו הוא שגרם לו לעבד להסתמא או להתחרש, ^[10] ושמע מינה מברייתא זו: יש אומדנא לנזקין.

ודחינן: לא כאשר פירשת שהוא פטור משום אומדנא, אלא משום דאמרינן: כיון שאדם בר דעת הוא, הוא ניהו דאבעית אנפשיה [הוא הפחיד את עצמו], מדעתו הוא נבעת, שנותן להבו אל פחד הקול הבא פתאום.

כדתניא:

המבעית את חבירו, הרי זה פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים, כי הוא זה שהבעית את עצמו, ואין זה אלא גרמא של המבעית; כיצד:

תקע [צעק] אדם באזנו של חבירו, וחירשו, הרי זה פטור מתשלום נזק; אבל אם אחז באזנו, וחירשו, חייב שזה מעשה בידים הוא. ^[11]

תא שמע מברייתא דיש אומד לנזיקין:

דתניא: החובל בחבירו: חמשה דברים [שמתחייב כל חובל] אומדין אותו - כמה הוא צריך ליתן - ונותנין לו [לנחבל] מיד - וריפוי ^[12] ושבת עד שיתרפא, כלומר: צריכים בית הדין לאמוד מיד כמה ריפוי מזונות ושבת יצטרך הנחבל עד שיתרפא, ואת כל זה מחייבים את הנתבע לתת לנחבל מיד. ^[13]

אמדוהו ליתן לו ריפוי ושבת לזמן מסוים, והיה מתנוונה והולך [שהאריך חליו] אין נותנין לו אלא כפי שאמדוהו. ^[14]

וכן אם אמדוהו, והבריא בתוך הזמן, נותנין לו כל מה שאמדוהו.

הרי שמע מינה מאומד של ריפוי, שיש אומד לנזקין.

ודחינן: למימד גברא כמה ליקצר מהא מכה כמה לא מיקצר [לאמוד את הנחבל כמה זמן אמור הוא להיות חולה] לא מיבעיא לן דודאי אמדינן [אומד זה אין להסתפק בו שודאי אומדים]. ^[15]

כי קא מיבעיא לן: למימד חפצא אי עביד האי נזקא או לא [לאמוד את החפץ המזיק אם ראוי הוא לעשות נזק זה], בזה הוא דמיבעיא לן: מאי [האם אומדין או לא].

תא שמע מברייתא - שהובאה לעיל צ ב - ששנינו בה בהדיא, שיש אומד לנזקין: דתניא: שמעון התימני אומר: מה אגרוף מיוחד שמסור הוא לעדה ולעדים לאמוד אם ראוי הוא לחבול את החבלה שנחבל בו; אף כל דבר שחבל בו מיוחד שמסור לעדה ולעדים, ולהוציא אבן שנאבדה מתחת ידי העדים, שאין בית דין יכולים לאומדו, שאינו חייב.

הרי שמע מינה בהדיא: יש אומד לנזקין.

ומסקינן: אכן שמע מינה שיש אומד לנזקין.

אמר מר בברייתא:

אמדוהו לתקופת מחלה מסוימת, והבריא קודם הזמן שאמדוהו, נותנין לו כל מה שאמדוהו -

מסייע ליה ברייתא זו לרבא, דאמר רבא:

האי מאן דאמדוהו לכולי יומא, ואיתפח לפלגא דיומא וקא עביד עבידתא [מי שאמדוהו להיות חולה ושובת מעבודה ליום שלם, והבריא במחצית היום, ועושה הוא את מלאכתו], מכל מקום יהבינן ליה לנחבל שבת דכולה יומא [נותנים לו שבת של כל היום], כי מן שמיא הוא דרחמי עלה [מן השמים ריחמו עליו], ^[16] אך מתחילתו אכן היה אמור להיות שובת יום שלם.

שנינו במשנה: רקק והגיע בו הרוק, והעביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק, נותן לו ארבע מאות זוז: אמר רב פפא: לא שנו - שאם רקק והגיע בו הרוק הרי הוא משלם - אלא כשהגיע הרוק בו בעצמו, אבל אם הגיע הרןק בבגדו בלבד, לא חייב הרוקק לשלם לו דמי בושת.

ומקשינן עלה: וניהוי כי בייש בדברים, אף אם לא הגיע הרוק בו עצמו, הרי לא גרע בושת זה מביוש בדברים, ויהא חייב הרוקק!?

אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] ליישב משמיה דרבי יוסי בר אבין:

זאת אומרת, ממשנתנו - ששנינו "והגיע בו הרוק", דמשמע: דוקא בו ולא בבגדו ^[17] יש ללמוד: ביישו אדם לחבירו בדברים, הרי זה פטור מכלום.

שנינו במשנה: נותן לו ארבע מאות זוז, זה הכלל: הכל לפי כבודו:

איבעיא להו בני הישיבה:

"הכל לפי כבודו" שאמר תנא קמא: האם לקולא - להקל על החובל - קאמר כדמפרש ואזיל, או שמא לחומרא קאמר?

ומפרשינן את האיבעיא:

האם לקולא קאמר והכי קאמר: דאיכא עני דלא בעי למישקל כולי האי [יש עני שאין כבודו רב כל כך, ואינו נוטל ארבע מאות זוז דמי בושתו], ונמצא שהקלנו בעני כזה על החובל.

או דילמא לחומרא קאמר, והכי קאמר: דאיכא עשיר דבעי למיתב ליה טפי [יש עשיר שכבודו רב, ויש לשלם לו דמי בושתו יותא מארבע מאות זוז] ונמצא שהחמרנו על החובל.

תא שמע שתנא קמא לקולא קאמר, מדקאמר רבי עקיבא בהמשך המשנה: אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב, ומעשה באחד שפרע ראש האשה, באת לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה, ארבע מאות זוז" -

הרי שמע מינה דתנא קמא לקולא קאמר, ללמד שיש עני שפוחתין לו מארבע מאות זוז; ומשום, שלפירוש זה ניחא דברי רבי עקיבא, ומה שחייב ליתן לאשה ארבע מאות זוז, כי אף שלתנא קמא מן הראוי היה ליתן לה פחות מארבע מאות זוז, רבי עקיבא חולק וסובר שאפילו עני שבישראל אין ראוי לפחות לו מארבע מאות זוז; אבל אם נאמר, שלדעת תנא קמא נמי, אין עני שפוחתין לו מארבע מאות זוז, אלא שיש עשיר שמוסיפין לו על ארבע מאות זוז, אם כן בהכרח שרבי עקיבא בא לומר, שאפילו עני שבישראל מוסיפין לו על ארבע מאות זוז, ואם כן היה לו לרבי עקיבא לחייב את הפורע יותר מארבע מאות זוז.

ומסקינן: אכן שמע מינה דתנא קמא לקולא קאמר.

שנינו במשנה: ומעשה באחד שפרע ראש האשה, באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז, אמר לו: רבי, תן לי זמן, ונתן לו זמן:

ומקשינן: ומי יהבינן זמן [האם נותנים לחובל זמן לתשלום]!? והאמר רבי חנינא: אין נותנין זמן לחבלות!?

ומשנינן: כי לא יהבינן ליה זמן לחבלה דחסריה ממונא [לחבלה שיש בה חסרון ממון לנחבל, אין נותנים זמן], אבל לבושת דלא חסריה ממונא, יהבינן זמן [אבל לתשלום בושת שלא נחסר המתבייש ממון, נותנים זמן].

שנינו במשנה: שמרה עומדת על פתח חצירה ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן, גילתה את ראשה וכו', ובא לפני רבי עקיבא וכו', אמר לו: לא אמרת כלום, החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי - פטור, אחרים שחבלו חייבים.

ופרכינן: והתניא בברייתא: אמר לו רבי עקיבא: צללת במים אדירים ^[1] והעלית חרס בידך, כלומר יגעת לפטור את עצמך, ולא העלית בידך כלום, כשברי חרס שאינם ראוים לכלום. ^[2] כי אדם רשאי לחבל בעצמו, ואחרים אינם רשאים לחבול בו, ועל כן חייב אתה לשלם לה על שגילית את ראשה, למרות שגם היא גילתה את ראשה, כי היא רשאית לעשות זאת לעצמה, ולא אתה.

ועתה יש להקשות: הרי במשנה מבואר שאסור לאדם לחבול בעצמו, ואילו הברייתא אומרת שאדם רשאי לחבול בעצמו!?

אמר [תירץ] רבא: לא קשיא! כי המשנה והברייתא עוסקות בשני נושאים. כאן, המשנה, בחבלה ונזק, ^[3] ואין אדם רשאי לחבול בעצמו. כאן, הברייתא, בבושת שאדם רשאי לבייש את עצמו. ^[4]

ותמהינן: והא מתניתין בבושת הוא, שהרי מדובר בפריעת ראש האשה, שאינו נזק אלא בושת.

זאת אומרת רידיא עלויא דמריה היא. ואם תאמר יגבו את השור לגמרי לניזק ולא תקרא עלוי' דמריה ואחר שנשתלם הניזק מרדיא ידינו אותו דיני נפשות. לא היא, דלא עדיף האי מבעלים ראשונים דאטו אם המית איש מי מצי בעלים למימר המתינו עד שאחרוש בו שדותי ואחר כך תדינוהו.

חמשה דברים אומדין אותן ונותנין לו מיד. כלמר שאפילו הריפוי אומדין ונותנין לו כדמוכח הכא מדאמרינן אמדוהו והיה מתנונה והולך אלמא יש אומד בריפוי. והא דאמרינן לעיל (בבא קמא פב, א) אמר ליה הב לדידי ואנא מסינא לנפשאי אמר ליה פשעת בנפשך ושקלת מנאי טפי ואם אמר ליה קוץ לי מיקץ אומר לו לא ניחא לי דפשעת אנפשך וקרי לי השור המזיק דאלמא אין אומד לריפוי, דלמא ההיא בשלא אמדוהו בית דין אבל באומדנא [דבי דינא תו לא קרו ליה שור המזיק דמיד ידעי _ ש"מ] דבי דינא אמדוהו לחיים ולהתרפאות בכך והרי הוא שפשע בעצמו.

ברחו הבעלים קודם שדנוהו דיני נפשות אין דנין אותו אף בדיני ממונות קבלו עליו עדות לנפשות ולממונות וברח ולא קדמו ודנוהו בדיני נפשות דנין אותו דיני ממונות ומשתלם משכר חרישה כמו שבארנו:

יראה מסוגיא זו שכדרך שאומדין לאדם למיתה ולנזקין כך אומדין בשור אם היה ראוי בנגיחה זו להמית ולהזיק אם לאו אלא שלא מצאתיה לגדולי הפוסקים בחבוריהם:

כשם שאומדין באדם למיתה כך אומדין בו לנזקים מעתה הכה חברו בדבר שאין בו כדי להזיק בו פטור שהרי אף לענין נזקים נאמר באבן או באגרוף ומכל מקום חייב בבשת מעתה צריכים העדים לידע במה הכהו ולהעיד בו לפני בית דין וגדולי המחברים כתבו שמביאים הדבר שהזיק בו לפני בית דין ולא יראה כן לפי מה שכתבנו למעלה ומכל מקום בזו אם אבד החפץ שבו הוזק ולא נראה לעדים נחבל אומר כדי להזיק היה בו ומזיק אומר לא היה בו כדי להזיק נחבל נשבע ונוטל כמו שיתבאר במקומו:

וכן יתבאר במקום אחר שהברזל אין לו אומד לא למיתה ולא לנזקין ואפילו מחט קטנה כל שבתחיבה יש בה כדי להמית ואין צריך לומר כדי להזיק:

מאחר שיש אומד לנזקין זה שאמרנו בבור שבעשרה טפחים יש בו כדי להמית ומעשרה ולמטה יש בו כדי להזיק וכל שנפל מעשרה ולמטה אם מת פטור ואם הוזק חייב הכל לפי מה שהוא ואין אומרין כל שהוזק אפילו בטפח אלא יש דברים שהזיקן בטפח ויש שהזיקן בטפחיים והכל לפי ההיזק:

לענין ראשי אברים שבעבד כנעני אין צריכין לאומד אלא כל שחסרו אבר אע"פ שלא היינו אומדין שיתחסר אבר בהכאה זו או שיתבטל בה אבר מפעולתו יוצא לחירות ומכל מקום דוקא בנגיעה כגון הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה הא אם הכה כנגד עינו ונסתמא לבעיתת הקול וכן כנגד אזנו ונתחרשה אינו יוצא לחירות שהרי לא מעשיו הם:

המבעית את חברו ונבעת לקולו עד שנתקלקל מחמת הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשה פטור הא אם אחזו ותקע בו וחרשו חייב ולענין בשת מיהא אף בלא אחיזה חייב לדעתי כמו שבארתי במשנה:

חמשה דברים אלו שהם נזק וצער ובשת ושבת ורפוי כלם אומדין אותם ואע"פ שהשבת והרפוי אין בידינו לאמדו אלא לפי מה שימשך החולי מכל מקום אנו אומדין לדעתנו כמה ראוי להמשך ונותן הכל מיד ומ"מ דמי הרפוי נותן לבית דין כמו שבארנו למעלה וזה שאמרו בכאן בשבת ורפוי לכשיתרפא פירושו דבר יום ביומו ופירושו שאם רצה המזיק לומר אני אפרע דמי הרפוי והשבת דבר יום ביומו שומעין לו ובלבד שיהו בית דין בטוחים בכך:

אמדוהו לדמי שבת ורפוי לעשרה ימים ונתגלגל בחליו הרבה אין נותן אלא כמה שאמדוהו וכן אם אמדוהו לעשרה והבריא לחמשה ועשה מלאכה או שאמדוהו ליום אחד והבריא בחצי היום ועשה מלאכה אינו פוחת לו הכל הולך אחר האומדנא ואם נתארך חליו שמא פשע ואם נתקצר שמא מן השמים רחמו עליו:

כבר בארנו במשנה שאם רקק והגיע בו הרוק חייב בבשת ומכל מקום אם נגע בבגדו פטור שאין כאן בשת וכן הדין אם ביישו בדברים שהוא פטור ומכל מקום פרשו גדולי המחברים שיש לבית דין לגדור בדבר כפי מה שעיניהם רואות לפי הצורך ולפי הזמן ובתלמוד המערב אמרו שהמבייש תלמיד חכם בדברים חייב ושם פרשו באחד מן החכמים שקנס על כך אחד בליטרא זהב וכתבו גדולי המחברים שקבלה בידם על קנס זה שגובין אותו אף בחוצה לארץ וכן היו דנין תמיד בישיבות שבספרד ותלמיד חכם שמוחל על זה הרשות בידו והדבר הדור לו ואף שאר העם אע"פ שהמביישם בדברים פטור עון גדול הוא וכבר אמרו כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ומכל מקום גדולי המחברים פרשוה באדם כשר ויראה לי בכונתם שאם הלבינו לכונת תוכחת כדי שיתבייש ויעזוב מתוך בשתו דרך רעה שלו רשאי ותבא עליו ברכה והכל תלוי בכונת הלב והרי נאמר ויראת מאלהיך:

חבלות אלו אין נותנין בהן זמן אלא כשחייבו את החובל לשלם כופין אותו ומשלם מיד ומכל מקום אם בקש זמן בדמי הבשת נותנין לו הואיל ולענין תשלומין של בשת לא חסרו ממון והוא שנאמר במשנה אמר לו תן לי זמן ונתן לו וגדולי המחברים פרשוה בשלא נתחייב אלא בבשת בלבד:

הכא במאי עסקינן בשברח אי ברח דיני נפשות היכי דיינוהו. כך גריס הראב"ד ז"ל וכן מצאתי בספרים הישנים. ופירש הראב"ד ז"ל דהכי פריך אי ברח דיני נפשות היכי דיינוהו ואי אמרת שברח אחר שדנוהו דיני נפשות אם כן מאי איריא מפני שקדמו ודנוהו דיני נפשות אפילו לא קדמו נמי כי ליתיה לא דיינינן ליה דיני ממונות ומשני דקביל סהדי פירוש דקביל סהדי לדיני נפשות ולדיני ממונות וקדמו ודנוהו דיני נפשות וגמרו דינו בפניו וברח וכיון דליתיה לבעלים דינא הוא דלישתלים מרידיא וכיון דדנוהו דיני נפשות לא משהינן ליה לרידיא דלא מענינן ליה לדיניה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור אף לעינוי הדין אבל אם לא קדמו ודנוהו דיני נפשות דנין אותו דיני ממונות הואיל וקבילו סהדי באפיה ומשהינן ליה לרידיא והדר דיינינן ליה דיני נפשות כי אתא מריה. סוף סוף כי ברח כי דנין אותו דיני ממונות תחילה מהיכא משתלם מרידיא אי הכי תם נמי לישלם מרידיא והדר נדייניה דיני נפשות דקא סלקא דעתך רידיא כגופו הוא ומשני רידיא עלייה דמרה הוא. ע"כ לשונו ז"ל.
ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות להשתלם מעלייה וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות ואם קדמו ודנוהו דיני נפשות ונתחייב מיתה אין דנין אותו דיני ממונות ואוקימנא בשקבל בעליו את העדים בבית דין כלומר שהעידו בפניו ולא הודה לדבריהם או ששתק וברח הילכך דנין אותו דיני ממונות תחילה ומוסרין אותו לניזק לחרוש בו עד כדי נזקו ואחר כך חוזרין ודנין אותו דיני נפשות ואם קדמו ודנוהו דיני נפשות ונתחייב מיתה אין דנין אותו דיני ממונות דכיון דנגמר דינו תו לא משהינן ליה וכל שכן דאיסורי הנאה הוא והני מילי במועד אבל בתם אין דנין אותו דיני ממונות לאשתלומי מרידיא כלל דרידיא עליה דמריה הוא. והאי דגבינן מיניה במועד שלא בפניו משום דנפיק תורא לבי דינא הוא אבל למיחת לשאר נכסי בעליו לא נחתינן אלא בפניו והני מילי היכא דלא אודי לסהדי אבל היכא דאודי וערק נחתינן לנכסיה ולא צריך ניזק לאשתלומי נזק מרידיא דתורא והני מילי היכא דערק מאריה אבל היכא דלא ערק אף על פי שקדמו ודנוהו דיני נפשות חוזרין ודנין אותו דיני ממונות במועד לאשתלומי מעלייה ולא צריכינן לאשהויי לאומדנא דבי דינא אלא באומדנא דסהדי סגי לן דקיימא לן כרבי עקיבא. ושמעינן מינה דמאן דקאי בבי דיני בהדי בעל דיניה וקביל סהדי וערק מקמי גמר דין ולא אודי לסהדותא דסהדי ולא טעין נמי טענתא דמיפטר בגווה לא נחתינן לנכסיה אלא איכא מדעם דהוה קאי בבי דינא בעידנא דקביל נתבע סהדי גבי ליה תובע ואי לא לא גבי. ע"כ.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל שור מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות ומשלם מן העלייה ואם אין לו נכסים או שברח בעל השור משהין אותו לחרישה ופורעין ממנו ההיזק וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות. קדמו ודנוהו דיני נפשות חוזרין ודנין אותו דיני ממונות ומשלם מן העלייה ואם ברחו הבעלים אחר שדנוהו דיני נפשות או שמין לו מה לשלם אין חוזרין לדונו דיני ממונות שאין משהין אותו משנגמר דינו. יראה מדברי גדולי המחברים בקדמו ודנוהו דיני נפשות שאמרנו שחוזרין ודנין אותו דיני ממונות שמכל מקום אין כאן בעלים אחר שנגמר דינו עד שנחייבום לשלם מביתם ואינו משתלם אלא משכר חרישתו שהרויח אחר גמר דין ולא שנשהא אותו שמשנגמר דינו אין משהין אותו אלא שאם נשתהא והרויח מגבין הימנו ההיזק. ואין הדברים נראים כן. ברחו הבעלים קודם שדנוהו דיני נפשות אין דנין אותו אף בדיני ממונות. קבלו עליו עדות לנפשות ולממונות וברח ולא קדמו ודנוהו בדיני נפשות דנין אותו דיני ממונות ומשתלם משכר חרישה כמו שביארנו. יראה מסוגיא זו שבדרך שאומדים לאדם למיתה ולנזקים כך אומדים בשור אם היה ראוי בנגיחה זו להמית ולהזיק אם לאו אלא שלא מצאתיה לגדולי הפוסקים בחיבוריהם. ע"כ.
מאי לאו ממטה למעלה קא חשיב מטפח עד עשרה ליכא מיתה אבל לנזקין איכא וקאמר הניזק בו חייב ולא קא מפליג בין נזק דטפח לנזק דתשעה טפחים חיוב אחד לכולם אלמא אין אומד לנזקין. לא מלמעלה למטה קא חשיב והיו פחותין מעשרה דקתני אתשעה טפחים דסמוך לעשרה בלחוד קאי משם ואילך כל חד וחד לפום שיעוריה. הראב"ד ז"ל.

כנגד עינו ואינו רואה אם היה עינו כנגד הכותל ובא זה וטפח על הכותל מצד אחר והבעית והסמיא עינו מחמת קול הברה וכן הכה כנגד אזנו מצד הכותל ואינו שומע אין עבד יוצא וכו'. ומאי טעמא לאו משום דאומדים שאין בזה כדי לסמא את עינו ושמע מינה דיש אומד. גאון ז"ל.

תא שמע הכהו על עינו וכו'. כנגד עינו מאי טעמא פטור מדיני אדם והא קיימא לן דקלא מילתא היא דאמרינן לענין חסמה בקול ולענין סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים שהוא חייב והכא מאי טעמא פטור לאו משום דבעינן אומדנא ולא אפשר לאומדו דמשום דצליל ההכאה אין אדם יכול לעמוד עליו או שמא משום דקים לן שאין באותו הצליל כדי לסמאו או לחרשו. הראב"ד ז"ל.
ח"מ ת"כ ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו תניא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות וכנגדו בבן חורין חייב כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות וכנגדו בבן חורין פטור מאי טעמא איהו הוא דקא מבעית נפשיה שהיה לו להרכין ראשו לצד אחר ולא הרכין אבל ודאי אם לא היה יכול להרכין ראשו לצד אחר ולא להציל את עצמו מן ההיזק גירי דידיה אהנו ביה כדתניא המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע לו באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו חייב והני מילי בגרמא בעלמא אבל היכא דעביד מעשה בגופיה אף על גב דהוה יכול לאצולי נפשיה ולא הציל המזיק חייב כדתנן האומר קטע את ידי ושבר את רגלי על מנת לפטור חייב ואף על גב דקא עביד ברשות וכל שכן היכא דשתיק ליה משתק. ע"כ.

חמשה דברים אומדים ונותנים לו מיד רפוי ושבת עד שיתרפא זו היא גירסא נכונה וקמשמע לן שאומדים וכו'. כמו שכתוב בתוספות. והא דאמרינן לעיל אי אמר ליה הב לדידי ואנא מסינא נפשאי אמר ליה פשעת בנפשך וכו' ואי אמר ליה קוץ לי מיקץ וכו' אלמא אין אומד בריפוי דילמא ההוא בשלא אמדוהו בית דין אבל באומדנא דבי דינא תו לא קרו ליה שור המזיק דמידע ידעי דבי דינא אמדוהו לחיים ולהתרפאות בכך והוא הוי שפשע בעצמו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנץ וכולן אומדין ונותנין לו מיד. אומר ר"י כי זו הגירסא אינה חולקת על גירסא דגרסינן וכולן נזק וצער אומדין ונותנין לו מיד שבת וריפוי עד שיתרפא שאף זו הגירסא כך רוצה לומר כולן אומדין ונותנין לו מיד שנזק וצער יתנו לו מיד הריפוי כמו כן ישכירו לו רופא מיד דהיינו נתינת ריפוי ושבת כמו כן יתנו מיד שבת בטול אותו יום וכל יום ויום כפי מה שהוא עולה לפי מה שאמדוהו שכמה שמפסיד בכל יום שהוא נופל למשכב יתנו לו באותו יום. ע"כ לשון ר' אלחנן.
וגאון ז"ל פירש וז"ל וכולן שלשתן נזק צער ובושת נותנין לו מיד ושבת וריפוי מעלין להן בכל יום עד שיתרפא אמדוהו בכמה יתרפא ובכמה עולה לשבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא והיה מתנוונה והולך מכחיש והולך. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו חמשה דברים אלו שהם נזק וצער ובושת ושבת וריפוי כולם אומדים אותם אף על פי שהשבת והריפוי אין בידינו לאמדו אלא לפי מה שימשך החולי מכל מקום אנו אומדים לדעתנו כמה ראוי להמשך ונותן הכל מיד ומכל מקום דמי הריפוי נותן לבית דין כמו שביארנו למעלה. ומה שאמרו בכאן בשבת וריפוי לכשיתרפא פירושו דבר יום ביומו ופירושו שאם רצה המזיק לומר אני אפרע דמי הריפוי והשבת דבר יום ביומו שומעין לו ובלבד שיהו בית דין בטוחין בכך. ע"כ.
וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל כל אלו חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד וריפוי בכלל אלא שאין נותנין דמי רפואתו אלא לרופא או לבית דין אבל לדידיה לא כדמברר לעיל בפירקין. ע"כ.

ולמימד גברא לא מיבעיא לן. כלומר אחר שהוזק ונפל למשכב בודאי חייבים בית דין לעשות אומדנא כמה ימים ראוי שישכב ויהיה בטל ממלאכתו חודש או ט"ו ימים ואם יוסיף או יגרע לא יפחות ולא יוסיף המזיק מלשלם שבת כפי מה שאמדוהו שאם לא יאמדו בית דין כמה ימים יפול למשכב פעמים ידמה המוכה את המכה שהיה יכול לילך על משענתו ויאמר שהוא עדיין אינו יכול לעמוד על רגליו ונמצא אתה מכחיש את המזיק שלא כדין ולפיכך צריך אומדנא אלא כי קא מיבעיא לן למימד חפצא. ה"ר יהונתן ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כשם שאומדים באדם למיתה כך אומדין בו לנזקין מעתה הכהו חברו בדבר שאין כדי להזיק בו פטור שהרי אף לענין נזיקין נאמר באבן או באגרוף ומכל מקום חייב בבושת מעתה צריכין העדים לידע במה הכהו ולהעיד בו בפני בית דין. וגדולי המחברים כתבו שמביאין דבר שהזיק בו לפני בית דין ולא יראה כן לפי מה שכתבנו למעלה. ומכל מקום בזו אם אבד החפץ שבו הוזק ולא נראה לעדים ונחבל אומר כדי להזיק היה בו ומזיק אומר לא היה בו כדי להזיק נחבל נשבע ונוטל כמו שיתבאר במקומו. ע"כ.
והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל ואי קטעין חובל דלא הוה בה בהאי הכאה כדי לחבול בו חבלה זו נראה מכאן דמשתבע חובל ויהיב ליה כפום מאי דקאמר דהוי חזי לאיחבולי על ההיא הכאה ואף על גב דאמרינן דנחבל נשבע ונוטל התם הוא דקטעין לא חבלתיך כלל וחזיוה מעיקרא דנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול הילכך הוחזק כפרן. אבל לדברי הר"מ ז"ל דוקא היכא דלא חזייה נחבל גופיה לההוא מידי דאזקיה ביה מזיק אבל היכא דחזייה לההוא מידי דאיתזק ביה וטעין דהוה ביה שיעורא להאי נזקא משתבע נחבל ושקיל. וכן כתב הר"מ ז"ל אמר החובל לא היה בו כדי להזיק והנחבל טוען שהיה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול. ע"כ. ע"כ לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל.
וכתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו מדאתינן למיפשטה בעיין אי יש אומד לניזקין או לא מדינא דבור שמע מינה דכי קא מיבעיא לן לא שנא נזקי גופו ולא שנא נזקי ממונו וכי איפשיטא דיש אומד לניזקין בכולהו איפשיטא. הילכך הא דתנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכן שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב צריכינן לאוקומה כדמוקי לה ההוא דבעי לאוקומי דיש אומד לנזיקין דתנא ממעלה למטה קא חשיב והכי קאמר עשרה איכא מיתה פחות מעשרה פורתא נזיקין איכא מיתה ליכא ואימא לך יש אומד לניזקין דאי עמוק חמשא או שיתא צריך אומדנא למחזי אי חזי האי בירא למעבד כשיעור האי נזקא אי לא. ע"כ.

זאת אומרת ביישו בדברים שהוא פטור. ומכל מקום פירשו גדולי המחברים שיש לבית דין לגדור בדבר כפי מה שעיניהם רואות לפי הצורך ולפי הזמן. ובירושלמי אמרו שהמבייש תלמיד חכם בדברים חייב ואף שאר העם אף על פי שהמביישם בדברים פטור עון גדול הוא וכבר אמרו כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ומכל מקום גדולי המחברים פירשוה באדם כשר. ויראה לי בכוונתם שאם הלבינו לכוונת תוכחה כדי שיתבייש ויעזוב מתוך בשתו שלא יחטא עוד רשאי ותבא עליו ברכה והכל תלוי בכוונת הלב והרי נאמר ויראת מאלקיך. הרב המאירי ז"ל.

מדקאמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל וכו'. ומעשה באשה אחת וכו' והיא היתה מן הפחותים ונתן לה כבן חורין ארבע מאות זוז מכלל דתנא קמא לקולא קאמר שפוחתין וקאמר רבי עקיבא שאין פוחתין ועשה מעשה כדבריו. ואני תמה מאד מהיכן שיערו אלו השיעורין. הראב"ד ז"ל.
אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן ליה זמן כדי שלא יצטרך למכור קרקעותיו בזול וכל שכן הכא דלא שייכי ביה חמשה דברים אלא בושת לחודיה דראוי ליתן לו זמן. וצריך עיון אמאי לא אמר כי האי לישנא הני מילי לענין ארבעה דברים דחסריה ממונא אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן. ומשום הכי יש לפרש דהזיקו ממש אפילו לבושת לא יהבינן זמן אלא היכא דליכא אלא בושת לבדו והיינו דקאמר סתמא אין נותנין זמן לחבלות ולא קא מפליג ולא מידי בין בושת לארבעה דברים. ה"ר יהונתן ז"ל.
וכן כתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו המבייש את חברו ולא הזיקו ולא חבל בו משלם את הבושת וקובעין לו זמן כמו שקובעין לשאר הנתבעים אבל בושת במקום נזק לא קבעינן ליה זמן כי היכי דלא קבעינן לנזק ובושת במקום ארבעה דברים אין קובעים זמן. וצריך עיון. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל חבלות שאין נותנין בהן זמן אלא כשחייבו את החובל לשלם כופין אותו ומשלם מיד ואם בקש זמן בדמי הבושת נותנין לו הואיל ולענין תשלומין של בושת לא חסרו ממון והוא שנאמר במשנה אמר לו תן לי זמן ונתן לו. וגדולי המחברים פירשוה בשלא נתחייב אלא בבושת בלבד. ע"כ.

צללת במים אדירים. על שם עצה הוא דקאמר ליה הכי כעין מים עמוקים עצה בלב איש והעלית חרס בידיך שאין בדבריך כלום לפי שאדם רשאי לחבול בעצמו. ובמתניתין תנן דקאמר ליה אף על פי שאינו רשאי בחבלה. גאון ז"ל.

בד"ה לא משום דאמרינן כו' אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו כו' עכ"ל למאי דבעי למימר נמי דטעמא משום דיש אומדנא לנזקין נמי יש להקשות כן אמאי לא תני אפילו כנגד עינו ואזנו אם אחזו אלא דהשתא אכתי לא ידע הך ברייתא דאחזו וחירשו דחייב והוה סבר באחזו דליכא אומדנא לנזקין ודו"ק:

בד"ה חמשה דברים כו' וכן מוכיח בתוס' מדתני אמדוהו כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דכן מוכיח בעל התוספות מדתני בשמעתין אמדוהו והיה מתנונה כו' דמשמע לענין רפוי קמיירי וק"ל:

גמרא רידיא עלייה דמרה הוא. לכאורה קשה מהא (דלעיל לג) ובתוס' שם ד"ה הקדישו ובמהרש"א שם בתד"ה משום דלר' עקיבא אינו מכור לרדיא וכ"פ הטור ר"ס ת"ז דהלוקח משלם להניזק דמי רדיא וכ"פ הרמ"א אחריו שם ס"ב. וראיתי להמלחמות בר"פ דו"ה שכתב דהכא אליבא דרי"ש קאמרינן דאלו לר' עקיבא ודאי רדיא דניזק הוא וצ"ע דהא רבה אוקמא להא ברייתא כר' עקיבא ואליביה הוא דשקיל וטרי הש"ס וי"ל משום דקאמר אפי' תימא ר"ע משמע דכר"ע אתיא נמי ולא לאפוקי מדשמעון התימני ואליביה הוא דקפריך תם כו' ונשתלם מרדיא ור"ל אי סבר כרי"ש אבל לר"ע לא פריך מטעם שכ' התוס' כמו שאין ממתינים לבעלים וכ"מ במלחמות:

רש"י ד"ה כנגד עינו הכה בכותל כו'. כצ"ל ועי' בפירושו בקדושין:

תד"ה חמשה וכ"מ בתוספתא דתני כו'. עי' מהרש"א ודבריו דחוקים ויותר ה"נ דהתוס' לא גרס לה בגמרא וכ"מ בהגהת הב"ח אמנם גם מהא דאמדוהו והבריא יש להוכיח כן:

גמ' אין נותנין זמן לחבלות. עיין לעיל דף מו ע"ב תוס' ד"ה שאין:

בגמרא מאי לאו ממטה למעלה קחשיב כו' לא ממעלה למטה קחשיב עכ"ל. לכאורה אין לשון ממטה למעלה וכן ממעלה למטה מיושב כלל ולולי פי' רש"י היה נראה דארישא דמלתא סמיך דמעיקרא סבור דהא דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים פי' דמה שיש בבור כדי להמית היינו דוקא בעשרה ולמעוטי הפחות מזה וא"כ יש בזה המיעוט מן עומק טפח עד עומק פחות מעשרה טפחים ועיקר כוונת המשנה דכמו שבעומק טפח ודאי אין בו כדי להמית כמו כן עד עשרה וא"כ בכה"ג קתני סיפא היו פחותים מעשרה הוזק חייב והיינו אפי' בטפח דומיא מה דממעט ברישא משיעור מיתה והיינו כל שיעור עומק ממטה שהוא השיעור טפח עד למעלה שהוא פחות מעשרה וע"ז משני דממעלה למטה קחשיב פי' דהא דנקט מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים פירושו דבעשרה ודאי איכא שיעור מיתה כמו שיש למעלה מזה דהיינו בעומק הרבה וא"כ לא איירי כאן כלל מן אותן שיעורים שלמטה מעשרה ולבתר הכי נקט היו פחותין מזה והיינו פורתא אין בו שיעור מיתה בודאי אבל נזקין זימנין דאפשר והיינו ע"י אומדנא ובזה נתיישב היטב לשון הגמ' אבל מלשון רש"י לא משמע כן:

(צא רע"א) דקביל סהדי וברח וכו'.—מזה מבואר, דלאחר שקיבלו העדים בפניו יש ביד הדיינים לדון ולחייבו אף שלא בפניו.