דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

בבא קמא פט ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דאי מחלה [שגם אם תמחל] האשה את הכתובה לגבי [אצל] הבעל — לא קא מפסיד [הוא הנחבל לא מפסיד], דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה [שהרי עכשיו שמוכרת כתובתה גם כן שום דבר אינה נותנת לו]! על כך יש להשיב: סוף סוף כל דבר לגבי [אצל] בעל ודאי מחלה [תמחול], ואטרוחי בי דינא בכדי [ולהטריח את בית הדין בחינם] לעסוק במכירה זו שבוודאי בסופו של דבר לא תצא אל הפועל לא מטרחינן [אין אנו מטריחים].

וחוזרים ומקשים: אם טעם הדבר שאשה אינה יכולה למכור כתובתה בטובת הנאה הוא משום שיכולה למחול אותה לבעלה, אלא הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: וכן היא שחבלה בבעלה — לא הפסידה בכך את כתובתה, שאין הבעל גובה את התשלומים מנכסים שהכניסה לו בכתובתה. ויש לשאול אמאי [מדוע]? תזבנינה ניהליה [תמכור לו] את כתובתה לבעלה עצמו בטובת הנאה בהא [בעבור זו] החבלה, דאי מחלה [שגם אם תמחל] לגבי [אצל] בעל ליכא פסידא [אין לו הפסד], שהרי לו עצמו היא מוחלת!

ומשיבים: הא [ברייתא זו] ודאי שיטת ר' מאיר היא, שאמר: אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה.

וטעמא מאי [ומה הטעם] שאסר לאשה להיות בלא כתובה — כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (לגרשה), ואף הכא [כאן] אם תמכור האשה לבעלה את הזכות לכתובתה, יביא הדבר לתוצאה הפוכה, שהבעל ירצה עוד יותר מגרש לה [ויגרש אותה] וגבי ליה בחבליה מינה [ויגבה את חבלתו ממנה מכתובתה]! ואומרים: אי הכי [אם כך] שאתה חושש לכך, השתא נמי [עכשיו גם כן] שפסקו שאינו גובה ממנה ואין היא מוכרת לו את כתובתה, מדוע לא נחשוש שבעלה מגרש לה וגבי ליה בחבליה מינה [יגרש אותה ויגבה את חבלתו ממנה]!

ומשיבים: מדובר כאן כגון דנפיש [שמרובה] סכום כתובתה, שצריך לשלם לה כשמגרשה, שמשום ההוא פורתא [אותו סכום מעט] של דמי החבלה לא ירצה הבעל מפסיד טובא [להפסיד הרבה].

ושואלים: ואי [ואם] אכן מדובר במקרה דנפישא [שמרובה] סכום כתובתה מסכום הכתובה דאורייתא [של התורה] שהכתובה המינימלית היא של מאתים זוז, נוקמא אכתובה דאורייתא [נעמיד את כתובתה על סכום הכתובה של התורה], ואידך תזבנה ניהליה בחבליה [ואת החלק האחר של כתובתה תמכור לו לבעלה בחבלתו]!

ומשיבים: מדובר כאן כגון שלא נפישא [מרובה] כתובתה מכתובה דאורייתא [של התורה], כגון דהוי חבליה ארבעה זוזי [שהיו דמי חבלתו ארבעה זוזים], שמשום ארבעה זוזי [זוזים] לא מפסיד [יהא מוכן להפסיד] עשרים וחמשה של הכתובה.

ומקשים: אלא לדרך זו, הא דתניא [הלכה זו ששנינו בסוף הברייתא]: כשם שלא תמכור כתובתה לצורך תשלומי נזיקין והיא תחתיו, כך לא תפסיד חלק מכתובתה והיא תחתיו, והא זימנין משכח לה דמפסדא [והרי פעמים נמצא שמפסידה] ומפחיתה מכתובתה, והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק]? כגון דנפישא [שמרובה] סכום כתובתה מסכום כתובה דאורייתא [של התורה]!

אמר רבא: סיפא [בסוף הברייתא], כלומר, בהלכה זו אתאן [באנו, עברנו] לענין אחר — לכתובת בנין דכרין [בנים זכרים] מבעלה, שיש תנאי הכתוב בכתובה שאם תמות היא, ואחר כך ימות בעלה, בנים זכרים שיהיו לה ממנו הם יירשו את דמי הכתובה יתר על חלקם בירושה אם יתחלקו בה עם בני אשה אחרת של אותו אב.

והכי קתני [וכך שנה]: כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים לא הפסידה כתובת בנין דכרין, והם נוטלים דמי כתובתה מנכסי אביה כשמת, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — זוזי [הזוזים הכסף] הוא שאנסוה [הכריחוה] לכך, למכור לפי שעה, ולא רצתה לבטל זכות בניה, כך מוכרת כתובתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דכרין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? זוזי [הזוזים הכסף] הוא שאנסוה [הכריחוה] לכך.

א ועתה שבים לעיקר הדיון, ושואלים: לימא [האם לומר] שתקנת אושא שאשה אינה יכולה למכור נכסי מלוג שהכניסה בכתובתה במחלוקת תנאי [תנאים] היא שנויה. דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: עבדי נכסי מלוג שהכניסה אשה לבעלה יוצאין לחירות בדין שן ועין לאשה אם היא חבלה בהם, שהרי הם שייכים לה (ראה שמות כא, כו–כז), אבל לא לאיש (לבעל) אם הוא חבל בהם, משום שאינו בעליהם. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אינם יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה.

ומסבירים כיצד נובעת הנחה זו שנחלקו ברייתות אלה בתקנת אושא: סברוה [סברו הלומדים] מתחילה, דכולי עלמא [שלדעת הכל] קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], ואם כן, מאי לאו [האם לא] בהא קא מיפלגי [בנושא זה הם חלוקים]: דמאן דאמר [שמי שאומר, הברייתא הראשונה] שהעבדים יוצאים בשן ועין לאשה — לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את תקנת אושא, ולכן הוא סבור שכל נכסי מלוג שייכים שייכות גמורה לאשה, שהרי היא גם יכולה למכור אותם, ולכן חייבת לשחרר את עבדי מלוג שהם שלה אם פגעה בהם. ומאן דאמר [ומי שאומר, הברייתא השניה] שהעבדים אינם יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה — אית ליה [יש לו, מקבל] את תקנת אושא ולכן אין נכסי מלוג שייכים בשלימות לא לבעל ולא לאשה.

ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את תקנת אושא, אלא כאן בברייתא שעבדים יוצאים לחירות בשן ועין לאשה מדובר קודם התקנה ואז היו שייכים רק לאשה, ואילו כאן ששנינו שאינם יוצאים לחירות אף לאשה, הרי זה לאחר התקנה שמאותה תקנה הריהם של שניהם.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר נוסף: אידי ואידי [זו וזו], שתי הברייתות, נשנו לאחר תקנה, ושתיהן אית להו [יש להן, מקבלים] את תקנת אושא, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהם משתחררים לאשה ולא לאיש מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — כדברי רבא, שאמר רבא:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פט - ב

דלמאי ניחוש? הרי אפילו אי מחלה לגבי בעל, לא קא מפסיד ניזק מאומה [1], דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה [גם עכשיו, כשאינה מוכרת לו את כתובתה איננה נותנת לו כלום] ומדוע לא נאמר: על כל פנים תמכור את כתובתה לניזק, כדי שאם לא תמחל אותה לבעלה, ירויח הניזק, ומדוע פטרת אותה לגמרי!? יש לומר: סוף סוף כל לגבי בעל ודאי הוא דמחלה ליה, [2] אם כן כל טירחתינו אינה אלא לשוא, ואטרוחי בי דינא בכדי [בחינם] לא מטרחינן. [3]

ומקשינן: אלא, לדבריך שטובת הנאת הכתובה משועבדת לניזק, [4] ואין אנו נמנעים מלהגבותה לניזק אלא משום פסידא דלוקח וטירחא דבית דין.

הא דתניא בברייתא: וכן [5] היא שחבלה בבעלה, לא הפסידה כתובתה, כלומר, פטורה היא מלשלם לו את נזקו, כל עוד שהוא לא גירש אותה, ואינה צריכה לותר על כתובתה תמורת תשלום החבלה. [6]

ותיקשי לך: אמאי אינה מפסדת כתובתה עבור החבלה?

תזבנינה ניהליה לכתובתה לבעלה בטובת הנאה [תמכור את כתובתה לבעלה ב"טובת הנאה"], ומה שבעלה יתן לה עבור טובת הנאת הכתובה, תשלם היא לבעלה [7] בהא חבלה, עבור מה שהיא שחבלה בו.

דאפילו אי מחלה את כתובתה לגבי בעל ליכא שום פסידא לבעל, ומדוע שנינו בברייתא שאינה מפסידה את כתובתה!?

ומשנינן: הא ברייתא ודאי רבי מאיר היא, דאמר: אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה.

ומבארת הגמרא: והרי טעמא דרבי מאיר מאי הוא? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה [לגרש אותה] והכא אם תמכור לו את כתובתה עבור חוב נזקו, הרי קלה בעיניו להוציאה, כי לא יהיה לו הפסד ממון אם יגרשנה, שהרי הוא מגרש לה [אותה], וגבי ליה בחבליה מינה [בעבור חבלתו יגבה ממנה את כתובתה] כלומר, לא ישלם לה כתובה. [8]

לפיכך תניא: אף על פי שחבלה בבעלה, לא הפסידה כתובתה, כלומר אינה מוכרת לו את כתובתה בעבור הנזק, אלא פטורה היא מלשלם לו, עד שתתגרש.

ופרכינן: אי הכי, [9] אם מה שהכתובה היא תשלום על חוב נזקו, נחשב שקל בעיניו להוציא את אשתו, השתא נמי, אפילו אם פטורה היא עתה מלשלם, מכל מקום קלה היא בעיניו לגרשה, משום דמגרש לה וגבי ליה בחבליה מינה, ולא תהיה לו שום הוצאת ממון אם יגרשנה!? [10] ומשנינן: הכא במאי עסקינן: [11] כגון דנפיש כתובתה [שדמי כתובתה מרובים] מדמי החבלה ואין קלה בעיניו להוציאה, הואיל דמשום ההוא פורתא [מעט ממון של חוב הנזק] לא מפסיד הבעל טובא [ממון מרובה].

שיעור דמי הכתובה שמתחייב הבעל לאשתו ["עיקר כתובה"] הוא מאתים זוז אם נשאה כשהיא "בתולה" ומאה זוז [מנה] אם היתה אלמנה או גרושה, ורשות בידו לכתוב לאשתו "תוספת" על שיעור זה שמחוייב הוא לה מן הדין.

ומפרשת הגמרא: אי דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא [אם כתב לאשתו "תוספת" על "עיקר הכתובה"], הרי אין סיבה לפטור אותה מלשלם, כי נוקמא אכתובה דאורייתא, ואידך תזבנה ניהליה בחבליה [יכולה היא למכור לבעלה את "תוספת הכתובה", וישאר חייב לה את "עיקר הכתובה"].

אלא, הכא במאי עסקינן: כגון דלא נפישא כתובתה [אין כתובתה מרובה] מכתובה דאורייתא, [12] ומכל מקום לא תהא קלה בעיניו להוציאה, היות דהוי חבליה רק ארבעה זוזי ושיעור כתובתה, אם אלמנה היא, מאה זוזים, דמשום ארבעה זוזי שיקבל ממנה על חבלתה, לא יגרש אותה, כי אז מפסיד הוא עשרים וחמשה סלעים [13] [שהם מאה זוזים]. [14]

ופרכינן: אלא הא דתניא בברייתא: כשם שלא תמכור את כתובתה והיא תחתיו [תחת בעלה], כך לא תפסיד והיא תחתיו.

קא סלקא דעתין דהכי קאמר: כשם שאינה יכולה למכור את כתובתה בעודה תחתיו, כך לא תפסיד מכתובתה כלום עבור שום חבלה ונזק שהיא תזיק בעודה תחתיו. [15]

לפיכך מקשינן: איך נקט התנא כדבר מוחלט שאינה מפסדת כתובתה אם חבלה בבעלה, והא זימנין משכח לה דמפסדא [לפעמים תמצא שהיא מפסידה] חלק מכתובתה, והיכי דמי כגון דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא, שאז משאירים לה שיעור כתובה דאורייתא, ואת השאר היא מוכרת לבעלה בעבור חבלתה, ומדוע אמר התנא כדבר מוחלט שאינה מפסדת!?

א. מתנאי הכתובה, שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן, שמתה בחיי בעלה, [16] ואחר כך חולקים שאר הירושה עם אחיהם, בני אשה אחרת, בשוה, ירושה זה נקראת: "כתובת בנין דכרין".

ב. אף אם מכרה האשה את כתובתה בטובת הנאה, ואחר כך מתה וירש אותה בעלה, בניה יורשים מאביהם "כתובת בנין דכרין", ואין אומרים: הואיל ואם היתה אמם חיה לא היתה מקבלת את כתובתה, שהרי הלוקח זכה בה, אף עתה לא יקבלו בניה את כתובתה, אלא בניה יורשים את כתובתה גם במקרה זה.

טעם הדבר שאינם מפסידים אחרי שאמם פשעה בכתובתה והפסידה אותה, כי בניה אומרים אמנו היתה צריכה למעות, והיתה אנוסה למכור את כתובתה, ולא היה ברצונה להפסיד את כתובתה. [17] אמר [תירץ] רבא: הסיפא [18] אינה עוסקת במוכרת כתובתה לבעלה, אלא אתאן [באנו לדון] ל"כתובת בנין דכרין". [19]

והכי קתני [כך תתפרש הברייתא]: כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים ומתה, לא הפסידה לבניה את "כתובת בנין דכרין", ומאי טעמא? כי אנו אומרים: זוזי הוא דאנסוה [הצורך למעות הכריח אותה] למכור את הכתובה, ואין אנו מתייחסים אליה כפושעת בכתובת בעלה.

כך מוכרת כתובתה לבעלה, [20] לא הפסידה לבניה את "כתובת בנין דכרין", מאי טעמא? דאמרינן: זוזי הוא דאנסוה. [21] עתה שבה הגמרא ל"תקנת אושא" שהוזכרה לעיל.

לימא [האם נאמר]: "תקנת אושא" מחלוקת תנאים היא?

אדון שחבל בעבדו הכנעני והוציא לו שן או עין, הרי העבד יוצא לחירות

דתני חדא ברייתא: עבדי "נכסי מלוג" של אשה, אף על פי שהבעל אוכל פירות יוצאין הם בשן ועין לאשה [22] אבל לא לאיש, כלומר, האשה היא ה"בעלים" של העבדים, ואם היא חבלה בהם והוציאה להם שן או עין יוצאים הם לחירות, אבל אין האיש נחשב "בעלים" עליהם, לפיכך אינם יוצאים לחירות אם הוא חבל בהם.

ותניא אידך ברייתא: אין עבדי מלוג יוצאים בשן ועין, לא לאיש ולא לאשה, לא על ידי הבעל שחבל בהם, ואל על ידי אשתו.

סברוה [סבורים היו בני הישיבה לומר]: דכולי עלמא "קנין פירות" שיש לבעל לאו כ"קנין הגוף" דמי, אם כן, מה שיש לבעל "פירות" ב"נכסי מלוג" של אשתו, אינו מחשיב אותו כבעלים על הנכסים.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי שתי הברייתות: דמאן דאמר: יוצאים בשן ועין לאשה, לית ליה תקנת אושא, והרי האשה "בעלים" על העבדים, היות ואין לבעלה אלא "קנין פירות" שאינו נחשב כ"קנין הגוף".

ומאן דאמר: אין העבדים יוצאים לחירות בשן ועין לא לאיש ולא לאשה, טעמו הוא היות ואית ליה "תקנת אושא", ולפיכך, אף לאשה אינם יוצאים בשן ועין היות וחכמים נתנו תוקף לשיעבודו של הבעל, והרי הוא כ"קנין הגוף". [23]

אם כן נמצא שהתנאים נחלקו האם ניתקנה "תקנת אושא" או לא.

ודחינן: לא נחלקו התנאים בדבר, ודכולי עלמא אית להו "תקנת אושא".

ואין כאן מחלוקת בין שתי הברייתות, אלא שהם מדברות בשתי תקופות: כאן [מאן דאמר לאשה ולא לאיש] מיירי קודם "תקנה דאושא". ואז אכן האשה היתה "בעלים" על עבדי המלוג, והרי הם יוצאים על ידה לחירות, אם חבלה בהם בשן או בעין.

כאן [מאן דאמר לא לאיש ולא לאשה] לאחר תקנה, שחכמים האלימו את שיעבודו של הבעל, שיהיה קנין פירות שלו כקנין הגוף, ואין האשה נחשבת "בעלים" על העבדים, על כן אין העבדים יוצאים על ידה בשן ועין.

ואי בעית אימא: אידי ואידי [שתי הברייתות] מיירי לאחר תקנה ואית להו "תקנת אושא". אלא אם תשאל למאן דאמר: לאשה ולא לאיש, מאי טעמא!? הרי לאחר תקנת אושא אין "קנין הגוף" של האשה מועיל בכדי שהיא תחשב כבעלים!?

יש לומר: תנא זה סובר לענין יציאה בשן ועין שעל ידי האשה, כדברי רבא במקום אחר.

הערות

[1] א. הקשו בתוספות: אם היא תמחול את כתובתה לבעלה, בודאי שהנחבל יפסיד, שהרי אם לא היתה מוכרת לו את כתובתה, הוא יגבה את נזקו מכתובתה כאשר היא תתגרש או תתאלמן, אבל עתה שהאשה מכרה לו את כתובתה, אם היא תמחול לבעלה, יפסיד הנחבל לגמרי! ? ותירצו: אין חשש המחילה נחשב כל כך כהפסד, כי אם תאמר לו להמתין, הרי עכשיו אינו מקבל מאומה, וגם יתכן שהיא תמות בחיי בעלה, ולא יוכל להנחבל לגבות את חובו, אם כן עדיף לו לקבל עתה את כתובתה למרות שיתכן והיא תמחול אותה לבעלה. ב. וב"פני יהושע" תמה על קושיית התוספות: הלא אף אם היא לא תמכור לו את כתובתה, יש לחשוש שכאשר תתגרש מבעלה היא תמחול לו את חובו, ומה הקשו התוספות שעל ידי המכירה עכשיו הוא יפסיד יותר! ? ותירץ: רק כאשר כופים אותה למכור את כתובתה נגד רצונה יש לחשוש שהיא תמחול את כתובתה [כמו שכתב רש"י בעמוד א ד"ה וחזר]. ועוד, הרי ערך הכתובה גדול משיעור הנזק, ולמה לה להפסיד את מותר הכתובה וגם להשאר בעלת חוב. ג. ה"תומים" [סימן פו ס"ק י] הביא קושית הרמב"ן איך תוכל האשה למחול את כתובתה, הלא הבעל מחוייב את הכתובה לנחבל משום "שיעבודא דרבי נתן"! ? ומכח קושיא זו הכריח הרמב"ן שהמלוה יכול למחול את חובו אף על פי שהחוב משועבד לאדם שלישי. אבל הר"ן חולק על הרמב"ן וכתב דאין מכאן ראיה, היות וכתובה שאני דלא שייך בה "שיעבודא דרבי נתן". והש"ך כתב דבלאו הכי לא קשיא, כי אחרי שהאשה מכרה את כתובתה לנחבל, הרי החוב סולק, ושוב אין הבעל משועבד לנחבל, ואין הנחבל שקנה את הכתובה אלא כלוקח בעלמא, ושפיר יכולה האשה למחול את כתובתה לבעלה. [וראה מה שהאריך שם ב"תומים" לישב את שיטת הראשונים.]

[2] מבואר בגמרא כאן, שאף על פי שסתם אדם אינו רוצה שיקראו לו "שור המזיק" כשאינו משלם את חבלתו [לעיל פד א], וגם יהיה לאשה הפסד אם היא תמחול את כתובתה, שהרי מעתה יהיה קל בעיני בעלה לגרשה ובניה לא יקבלו "כתובת בנין דכרין" [כדלקמן בגמרא], ואף איסור יש במחילתה שהרי אסור לאדם לגרום היזק לחבירו אפילו על ידי גרמא, מכל מקום ברור לנו שהיא תמחול את כתובתה היות ועל כרחה היא מוכרתה - על פי הגהות "חוות יאיר" ו"דבר יעקב".

[3] ב"אילת השחר" הסתפק האם בית הדין אינם חייבים להזדקק לעשות כזו מכירה כדי לגבות, אבל אם הם רוצים יכולים הם למכור, או דכיון שאינם מחוייבים לעשות זאת, הרי זה כאילו אין להם דין "בית דין" לגבי זה, ואפילו אם ירצו לא יועיל מה שיתנו לו את כתובתה בעל כרחה.

[4] ולא אמרינן: מילי נינהו, ומילי לא משתעבדי.

[5] הא דקתני "וכן", יש לפרש אחובלת באחרים שאינה מפסדת כתובתה משום שמא תמחול לבעלה, כמבואר לעיל. [אלא שלפי זה מאי דקתני בסיפא "כשם שלא תמכור והיא תחתיו", הוא כפילות למה שאמרה הברייתא ברישא "וכן":. לפי ביאור תוספות ד"ה כשם, במאי דסלקא אדעתין שם.]

[6] אלא תכתוב לו שטר על דמי החבלה, או אם ירצה הבעל, יגרשנה, יתן לה כתובה ויגבה ממנה את חבלתו, ויחזור וישאנה - מאירי. [ויש אומרים שאם כתבה לו שטר על דמי החבלה מחוייב הוא לגרשה, ראה להלן הערה 10].

[7] תוספות בכתובות לט ב ד"ה טעמא העתיקו את לשון הגמרא בסוגיין כך: אמאי, תזבין לכתובתה לבעלה בטובת הנאה, ותיתיב ליה בהאי חבלה.

[8] כתב בספר "יד דוד": הלשון מגומגם, ונראה דצריך למחוק תיבות אלו [הכא מגרש לה וגבי ליה בחבליה מינה] וצריך לומר: קלה בעיניו להוציאה, השתא נמי מגרש לה כו'. וכעין זה גרס במאירי ד"ה אלא.

[9] לשון "אי הכי" צריך תלמוד: דהא פשיטא הוא דאם מכרה לו את כתובתה, קלה היא בעיניו להוציאה, ולדעת המאירי אכן לא גרסינן תיבות אלו, ואתי שפיר. וראה בהערה הבאה.

[10] יש אומרים שבאופן זה אסור לבעלה לשהות עמה ומחוייב לגרש אותה. שהרי במצב זה "קלה היא בעיניו להוציאה". [או שימחול לה את חוב הזיקו.] אבל המאירי חולק על שיטה זו וסובר שאין לו חיוב לגרש אותה וכן דעת הרמ"ה, ולפי זה כתב הרמ"ה שביאור הסוגיא הוא כך: אי אפשר לומר שאיננה מוכרת לבעלה את כתובתה, היות ועל ידי זה תהיה קלה בעיניו להוציאה, שהרי אף אם היא לא תמכור לו את כתובתה, תהיה קלה בעיניו להוציאה, היות ואם יגרש אותה הוא יחזור ויגבה ממנה את כתובתה, ועל כן מחוייבת היא למכור לו את כתובתה כדי לשלם לו לאלתר את דמי חבלתו. לפי זה, מיושב לשון הגמרא: "אי הכי", שהרי למסקנה הגמרא חוזרת בה וסוברת שאין כאן מניעה מצד הדין של אסור לשהות עם אשה בלא כתובה, משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. [ויש שנתנו טעם בדבר: כאשר האשה גרמה לעצמה להפסיד, אין איסור על בעלה להשהותה, אף שקלה היא בעיניו להוציאה, ראה תוספות ד"ה כגון.] והמאירי סובר שאין כופין אותה למכור לבעלה את כתובתה, שאין עושין תקנות לשיעורים.

[11] משמע דמעיקרא סלקא אדעתין שדמי כתובתה שוים לדמי החבלה, ותימה, הא בעל כרחך, ערך כתובתה גדול משיעור החבלה, שהרי אתה אומר שב"טובת הנאת הכתובה" תוכל לשלם את חבלתה, אם כן הכתובה עצמה מרובה מדמי החבלה! ? ויש לומר: מעיקרא סלקא אדעתין לפרש את הברייתא באופן שבדמי טובת הנאתה תוכל לשלם רק חלק מדמי החבלה, והשתא מסקינן שדמי החבלה מועטים מאד ויכולה היא לשלם את כל החבלה, בדמי טובת הנאת הכתובה - תוספות.

[12] כתובה דאורייתא לאו דוקא, כי כאן מדובר באלמנה ששיעור כתובתה מנה - תוספות. [ולמאן דאמר אחד לעשרים וחמישה בדווקא, אתי שפיר דנקט כתובת אלמנה ראה במאירי ולהלן הערה 14]. והראב"ד פירש בכתובת בתולה שמקבלת מאתים זוז, ועשרים וחמשה סלעים "צוריים" שוים מאתים זוז של "מדינה", וכמאן דאמר כתובה דרבנן [ראה בתוספות] והא דקאמר "דאורייתא" היינו שעשאוה כשל תורה לענין שלא לפחות ממנה בשביל חבלותיה ונזקיה כל זמן שהיא תחתיו.

[13] הא דנקט ארבעה זוזי הוא משום דהוא דוגמא לסכום מועט [ראה תוספות מנחות קז ב ד"ה כבש]. והא דנקט עשרים וחמישה אתי שפיר למאן דאמר אחד מעשרים וחמישה דוקא.

[14] הקשו בתוספות: אם לא מרובה כתובתה מכתובה דאורייתא, נמצא שאם הוא יגרש אותה, היא לא תקבל מנה או מאתים, אלא מעט פחות, כפי שיעור חבלתה, והרי הוא פוחת לה משיעור כתובתה, ובעילתו בעילת זנות אליבא דרבי מאיר שהעמדנו את הברייתא כדעתו, אם כן אפילו בדנפיש כתובתה קלה היא בעיניו להוציאה! ? ותירצו: היות והיא גורמת להפסיד לעצמה לא חיישינן להכי. והנה למאן דאמר [לעיל הערה 10] דבדלא נפישא כתובתה חייב הוא לגרשה, אף שהיא גרמה הפסד לעצמה, צריך לחלק בין אם היא הפסידה כל דמי כתובתה, לבין אם אינה מפסידה אלא חלק מהם. וכן כתב המאירי [וראה שם שנחלקו הראשונים לשיטה זו, אם חייב לגרשה כאשר שיעור חבלתה הוא יותר מאשר אחד לעשרים וחמישה, כדאיתא להלן בגמרא, או דעד מחצה אינו צריך לגרשה.] וגם לשיטת הרמ"ה דאינו חייב לגרשה, צריך לחלק בין שני המקרים, שהרי אם לא נפישא כתובתה מחבלתה בית הדין כופין אותה למכור את כתובתה לבעלה, כנ"ל, היות ובלאו הכי קלה בעיניו להוציאה, ואילו כאשר דמי חבלתה מועטים אין בית הדין כופים אותה למכור את כתובתה לבעלה, כדי שלא יגרמו שתהיה יותר קלה בעיניו להוציאה. ולשיטת המאירי אין חילוק בין המקרים, ולעולם אין בית הדין כופין אותה למכור את כתובתה לבעלה.

[15] רש"י. ובתוספות תמהו על כך: הא אמרינן לעיל ובכמה מקומות שאשה יכולה למכור את כתובתה לאחרים! ? על כן פירשו התוספות דהכי קאמר: כשם שלא תמכור בשביל שחבלה באחרים בעודה תחתיו, כדאמרינן לעיל דלגבי בעלה ודאי מחלה, כך לא תפסיד והיא תחתיו, כלומר לא תמכור כתובתה לבעלה בשביל שחבלה בו. [ומה שמכירה לבעלה נקראת "הפסד", הוא משום שיתכן שהיא תמכור לבעלה את "טובת הנאת הכתובה" שערכה נמוך בהרבה מערכה האמיתי של הכתובה (ראה תוספות במכות ג א) ובעלה יגרש אותה מיד וירויח את כל שיעור הכתובה.]

[16] הרמב"ם [אישות יט א] כתב שאף נדונייתה שהכניסה לו בתורת "נכסי צאן ברזל" בכלל דין זה.

[17] אשה שמחלה לבעלה את כתובתה, אין בניה יורשים "כתובת בנין דכרין", שהרי לא שייך כאן הטעם של "זוזי אנסוה" - כתובות נג א.

[18] בתוספתא פרק ט הלכה ח שנויה ברייתא ד"כשם שלא תמכור":. כהמשך להא ד"אשה שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה" [אלא שלשון התוספתא שונה מלשון הברייתא וקשה ליישבו לפי מסקנת הסוגיא.]

[19] לא נתבאר השייכות בין הדין של הרישא שמדבר על אשה שחבלה בבעלה, לבין הדין של הסיפא שמדבר על מוכרת כתובתה וכתובת בנין דכרין.

[20] מלשון הברייתא משמע שדין מוכרת לאחרים הוא דין יותר פשוט מאשר הדין של מוכרת כתובתה לבעלה, ועל כן אמרו כשם שמוכרת לאחרים:. כך מוכרת לבעלה. וצריך ביאור: מדוע דינה של מוכרת לאחרים פשוט לתנא יותר מאשר דינה של המוכרת לבעלה! ? ויש לומר: המוכרת כתובתה לבעלה מוכרת אותה יותר בזול מאשר מוכרת לאחרים, כי אדם זר שקונה את כתובתה, קונה על מנת לזכות בכתובה בשתי אפשרויות: אם תתגרש האשה או ימות בעלה, אבל הבעל קונה אותה רק אם הוא יגרש את אשתו, אבל אם הוא ימות אין לו צורך בכתובה. אם כן יותר פשוט לומר "זוזי אנסוה" במוכרת לאחרים מאשר במוכרת לבעלה, שמכרה לו את כתובתה בזול - תוספות רבינו פרץ.

[21] צריך לומר שאשה זו מכרה לבעלה רק את "תוספת כתובתה", שהרי ברייתא זו שנויה אליבא דרבי מאיר הסובר: אסור לאדם שישהה את אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת. אי נמי יש לומר: אשה זו מכרה לבעלה את כתובתה, למרות שאסור להם לשהות יחד במצב כזה. [כי רחוק לומר שהיא מכרה לו את כתובתה בזול, על מנת שיגרש אותה מיד.] - על פי תוספות ד"ה כך.

[22] הקשה בתוספות רי"ד: אמנם האשה נחשבת "בעלים" על העבד, אבל איך יתכן שהבעל יפסיד את הפירות, וכמו שהכותב נכסיו לבנו "מהיום ולאחר מיתה" אין הבן יכול למכור את הפירות שיצמחו מהיום עד המיתה, כך האשה, איך אפשר שתפקיע אכילת הפירות מן הבעל! ? [ראה שם בתוספות רי"ד שאין לומר "שיחרור מפקיע מידי שיעבוד" אלא בדבר שאינו קנינו המוחלט של אדם ויש לו בו רק "שיעבוד", אבל קניין הפירות מוחלט הוא לבעל.] ותירץ: כמו שיכולה האשה למכור את גופו של העבד, כך יכולה היא לשחרר את גופו, והפירות של הבעל הופקעו מאליהם, שהרי העבד נעשה בן חורין ואסור להשתעבד בו. וב"קהילות יעקב" [נדרים סימן כח ד"ה ואמנם וד"ה והנלענ"ד] כתב מדעתו כהתוספות רי"ד. והוסיף [בד"ה ולפ"ז] שבהקדש נחלקו הרשב"א, תוספות והר"ן בדבר, לדעת הרשב"א לא יתכן שהגוף יהיה קדוש והפירות של הדיוט, ולדעת תוספות והר"ן, אף אם האשה תקדיש את הגוף, הפירות ישארו להיות של הבעל.

[23] ומשום איש נמי לא נפקי אפילו למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי משום דלא קני להו לגופייהו לגמרי - רש"י. כי קניין הגוף שיש לאשה מעכב בעד קניינו של הבעל, שלא יחשב בעלים גמור, וכפי שנתבאר לעיל פח ב בשם ה"ברכת שמואל" ו"מערכת הקניינים" [וראה מה שהובא שם מהרשב"ם והמאירי.] וזה לשון הראב"ד דאי זביניה לאו כלום הוא, וכיון דאי זביניה לאו זביני נינהו אשתכח דלאו דידיה נינהו. כלומר אף על פי שקנין פירות של בעל עשאוהו באושא כקנין הגוף, מכל מקום הרי אין לו אפשרות למכור את הגוף, אם כן אינו "בעלים".

דאי מחלה [שגם אם תמחל] האשה את הכתובה לגבי [אצל] הבעל — לא קא מפסיד [הוא הנחבל לא מפסיד], דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה [שהרי עכשיו שמוכרת כתובתה גם כן שום דבר אינה נותנת לו]! על כך יש להשיב: סוף סוף כל דבר לגבי [אצל] בעל ודאי מחלה [תמחול], ואטרוחי בי דינא בכדי [ולהטריח את בית הדין בחינם] לעסוק במכירה זו שבוודאי בסופו של דבר לא תצא אל הפועל לא מטרחינן [אין אנו מטריחים].

וחוזרים ומקשים: אם טעם הדבר שאשה אינה יכולה למכור כתובתה בטובת הנאה הוא משום שיכולה למחול אותה לבעלה, אלא הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: וכן היא שחבלה בבעלה — לא הפסידה בכך את כתובתה, שאין הבעל גובה את התשלומים מנכסים שהכניסה לו בכתובתה. ויש לשאול אמאי [מדוע]? תזבנינה ניהליה [תמכור לו] את כתובתה לבעלה עצמו בטובת הנאה בהא [בעבור זו] החבלה, דאי מחלה [שגם אם תמחל] לגבי [אצל] בעל ליכא פסידא [אין לו הפסד], שהרי לו עצמו היא מוחלת!

ומשיבים: הא [ברייתא זו] ודאי שיטת ר' מאיר היא, שאמר: אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה.

וטעמא מאי [ומה הטעם] שאסר לאשה להיות בלא כתובה — כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (לגרשה), ואף הכא [כאן] אם תמכור האשה לבעלה את הזכות לכתובתה, יביא הדבר לתוצאה הפוכה, שהבעל ירצה עוד יותר מגרש לה [ויגרש אותה] וגבי ליה בחבליה מינה [ויגבה את חבלתו ממנה מכתובתה]! ואומרים: אי הכי [אם כך] שאתה חושש לכך, השתא נמי [עכשיו גם כן] שפסקו שאינו גובה ממנה ואין היא מוכרת לו את כתובתה, מדוע לא נחשוש שבעלה מגרש לה וגבי ליה בחבליה מינה [יגרש אותה ויגבה את חבלתו ממנה]!

ומשיבים: מדובר כאן כגון דנפיש [שמרובה] סכום כתובתה, שצריך לשלם לה כשמגרשה, שמשום ההוא פורתא [אותו סכום מעט] של דמי החבלה לא ירצה הבעל מפסיד טובא [להפסיד הרבה].

ושואלים: ואי [ואם] אכן מדובר במקרה דנפישא [שמרובה] סכום כתובתה מסכום הכתובה דאורייתא [של התורה] שהכתובה המינימלית היא של מאתים זוז, נוקמא אכתובה דאורייתא [נעמיד את כתובתה על סכום הכתובה של התורה], ואידך תזבנה ניהליה בחבליה [ואת החלק האחר של כתובתה תמכור לו לבעלה בחבלתו]!

ומשיבים: מדובר כאן כגון שלא נפישא [מרובה] כתובתה מכתובה דאורייתא [של התורה], כגון דהוי חבליה ארבעה זוזי [שהיו דמי חבלתו ארבעה זוזים], שמשום ארבעה זוזי [זוזים] לא מפסיד [יהא מוכן להפסיד] עשרים וחמשה של הכתובה.

ומקשים: אלא לדרך זו, הא דתניא [הלכה זו ששנינו בסוף הברייתא]: כשם שלא תמכור כתובתה לצורך תשלומי נזיקין והיא תחתיו, כך לא תפסיד חלק מכתובתה והיא תחתיו, והא זימנין משכח לה דמפסדא [והרי פעמים נמצא שמפסידה] ומפחיתה מכתובתה, והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק]? כגון דנפישא [שמרובה] סכום כתובתה מסכום כתובה דאורייתא [של התורה]!

אמר רבא: סיפא [בסוף הברייתא], כלומר, בהלכה זו אתאן [באנו, עברנו] לענין אחר — לכתובת בנין דכרין [בנים זכרים] מבעלה, שיש תנאי הכתוב בכתובה שאם תמות היא, ואחר כך ימות בעלה, בנים זכרים שיהיו לה ממנו הם יירשו את דמי הכתובה יתר על חלקם בירושה אם יתחלקו בה עם בני אשה אחרת של אותו אב.

והכי קתני [וכך שנה]: כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים לא הפסידה כתובת בנין דכרין, והם נוטלים דמי כתובתה מנכסי אביה כשמת, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — זוזי [הזוזים הכסף] הוא שאנסוה [הכריחוה] לכך, למכור לפי שעה, ולא רצתה לבטל זכות בניה, כך מוכרת כתובתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דכרין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? זוזי [הזוזים הכסף] הוא שאנסוה [הכריחוה] לכך.

א ועתה שבים לעיקר הדיון, ושואלים: לימא [האם לומר] שתקנת אושא שאשה אינה יכולה למכור נכסי מלוג שהכניסה בכתובתה במחלוקת תנאי [תנאים] היא שנויה. דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: עבדי נכסי מלוג שהכניסה אשה לבעלה יוצאין לחירות בדין שן ועין לאשה אם היא חבלה בהם, שהרי הם שייכים לה (ראה שמות כא, כו–כז), אבל לא לאיש (לבעל) אם הוא חבל בהם, משום שאינו בעליהם. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אינם יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה.

ומסבירים כיצד נובעת הנחה זו שנחלקו ברייתות אלה בתקנת אושא: סברוה [סברו הלומדים] מתחילה, דכולי עלמא [שלדעת הכל] קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], ואם כן, מאי לאו [האם לא] בהא קא מיפלגי [בנושא זה הם חלוקים]: דמאן דאמר [שמי שאומר, הברייתא הראשונה] שהעבדים יוצאים בשן ועין לאשה — לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את תקנת אושא, ולכן הוא סבור שכל נכסי מלוג שייכים שייכות גמורה לאשה, שהרי היא גם יכולה למכור אותם, ולכן חייבת לשחרר את עבדי מלוג שהם שלה אם פגעה בהם. ומאן דאמר [ומי שאומר, הברייתא השניה] שהעבדים אינם יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה — אית ליה [יש לו, מקבל] את תקנת אושא ולכן אין נכסי מלוג שייכים בשלימות לא לבעל ולא לאשה.

ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את תקנת אושא, אלא כאן בברייתא שעבדים יוצאים לחירות בשן ועין לאשה מדובר קודם התקנה ואז היו שייכים רק לאשה, ואילו כאן ששנינו שאינם יוצאים לחירות אף לאשה, הרי זה לאחר התקנה שמאותה תקנה הריהם של שניהם.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר נוסף: אידי ואידי [זו וזו], שתי הברייתות, נשנו לאחר תקנה, ושתיהן אית להו [יש להן, מקבלים] את תקנת אושא, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהם משתחררים לאשה ולא לאיש מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — כדברי רבא, שאמר רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

so that even if she were to forgive the debt of her marriage contract with regard to her husband, the one she injured would not lose anything, as now as well she is not giving him any payment, one could respond that ultimately, in any matter that will engender a benefit to her husband, she will certainly forgive the debt with regard to him. And we do not trouble the courts to supervise the sale of the financial advantage without cause.

The Gemara asks: But if the reason she does not sell the financial advantage of her marriage contract to obtain money with which to pay the injured party is that she would then forgive the debt of the marriage contract, then with regard to that which is taught in a baraita (Tosefta 9:22): And similarly, in a case where she was the one who injured her husband she has not lost her marriage contract as a result, as he does not collect compensation from the properties she brought into the marriage that are enumerated in the marriage contract, why does she not lose it? Let her sell the financial advantage of her marriage contract to her husband in order to obtain the money to compensate him for that injury that she caused him, as, if she will forgive the debt of her marriage contract with regard to her husband there will be no loss for the purchaser, i.e., her husband.

The Gemara answers: This baraita is certainly in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that it is prohibited for a man to remain living together with his wife for even one hour without her having a marriage contract. Therefore, the woman cannot sell the financial advantage of her marriage contract to her husband.

The Gemara asks: And what is the reason for the ruling of Rabbi Meir? It is so that she will not be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her, and here, if she were to sell the marriage contract to him, he would then divorce her and collect the properties listed in the marriage contract as payment for his injuries from her. If that is so, even now, where she does not sell her marriage contract to him, he will divorce her, and once she is divorced, he will collect the properties listed in the marriage contract as payment for his injuries from her. Preventing her from selling the marriage contract to him will not serve as an impediment to his divorcing her.

The Gemara answers: The baraita is discussing a case where there is a large sum recorded in her marriage contract, so that because of that slight sum due him as compensation for his injuries, he would not be willing to lose the large sum that he would have to pay were he to divorce her. Therefore, the marriage contract does serve as an impediment to his divorcing her.

The Gemara suggests: But if in fact the baraita is discussing a case where the sum recorded in her marriage contract is larger than the sum recorded in a marriage contract required by Torah law, let them establish her marriage contract at the sum of a marriage contract required by Torah law, and with regard to the other, additional, sum, let her sell it to her husband as payment for his injuries. Since she will be left with a marriage contract of standard value, they would be allowed to remain living together.

The Gemara answers: The baraita is discussing a case where the sum recorded in her marriage contract is not larger than the sum recorded in a marriage contract required by Torah law, that payment for his injury was assessed to be four dinars, and because of a gain of four dinars, the husband would not be willing to lose twenty-five dinars, which is the value of a marriage contract required by Torah law.

The Gemara asks: But with regard to that which is taught in the latter case of the baraita: Just as she does not sell her marriage contract to obtain money to pay damages while she is under him, i.e., married to her husband, so too, she does not lose the value of her marriage contract to pay damages while she is under him. But there are times when she will be found to have lost the value of her marriage contract, and what are the circumstances? It would be a case where the sum recorded in her marriage contract is larger than the sum recorded in a marriage contract required by Torah law. In that case she would be obligated to sell the portion of the marriage contract representing the additional amount in order to obtain money with which to compensate the one she injured.

Rava said in response: In the latter clause of that baraita, we arrive at the stipulation in the marriage contract that the male offspring inherit payment of their mother’s marriage contract, and it is not discussing the sale of a marriage contract in general.

And this is what the baraita is teaching: Just as the halakha stipulates that a woman who sells her marriage contract to others does not lose the future implementation of the stipulation in the marriage contract that the male offspring inherit payment of their mother’s marriage contract, and Rava clarifies: What is the reason for this? The need for money is what caused her to sell it under duress, and she did not intend to abrogate her sons’ rights to inherit the property in the future. Rava continues his explanation of the baraita: So too, a woman who sells her marriage contract to her husband does not lose the future implementation of the stipulation in the marriage contract that the male offspring inherit payment of their mother’s marriage contract, and Rava clarifies: What is the reason for this? The need for money is what caused her to sell it under duress.

§ The Gemara returns to the earlier discussion and suggests: Shall we say that the issue whether or not there was an ordinance of Usha instituting that the wife cannot sell her usufruct property is a dispute between tanna’im? As it is taught in one baraita: Canaanite slaves that the woman brought into the marriage as usufruct property are emancipated by having a tooth knocked out or an eye blinded by the woman, i.e., the wife, as is the halakha when the owner of a slave knocks out the slave’s tooth or blinds his eye, but they are not emancipated by having a tooth knocked out or an eye blinded by the man, i.e., the husband, as he is not their owner. And it is taught in another baraita: The slave is not emancipated if his tooth was knocked out or his eye was blinded, nor by the man nor by the woman.

The Gemara continues its analysis: They assumed that everyone holds that ownership of the rights to use an item and to its produce, which the husband has with regard to usufruct property, is not like ownership of the item itself, which is why the husband is not considered the owner of the slaves. What, is it not so that the two baraitot disagree with regard to this: That the one who says that the slave is emancipated if he was struck by the woman holds that there is no ordinance of Usha? Since she retains the right to sell her usufruct property, she is considered the full owner of the slaves with regard to the halakha of their being emancipated. And the one who says that the slave is not emancipated if he was struck by the man and not if he was struck by the woman holds that there is an ordinance of Usha. Since she cannot sell her usufruct property, she is not considered to be the full owner of the slaves with regard to the halakha of their being emancipated.

The Gemara offers an alternative explanation: No; perhaps it is the case that everyone holds that there is an ordinance of Usha. But here, in the first baraita, it is referring to the time before the ordinance was instituted, and since the wife had the right to sell her usufruct property, she is considered the full owner of the slaves with regard to the halakha of their being emancipated, while there, in the second baraita, it is referring to the time after the ordinance was instituted, and since she could no longer sell her usufruct property, she is not considered to be the full owner of the slaves with regard to the halakha of their being emancipated.

The Gemara offers an alternative explanation: And if you wish, say instead that both this baraita and that baraita are referring to the time after the ordinance was instituted, and the tanna in each baraita holds that there is an ordinance of Usha. Rather, according to the one who says that the slave is emancipated if he is struck by the woman but not if he is struck by the man, what is the reason? It is in accordance with the statement of Rava, as Rava said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי נפיש כתובה מכתובה דאורייתא נוקמה אכתובה דאורייתא. לאו למימר דכתובה דאורייתא אלא שתקנו אותה כאילו הוא של תורה שלא לפחות ממאתים לבתולה ולאלמנה ממנה כל זמן שהיא תחתיו ואפילו לשלם לנזקין ולחבלותיה.

ומשום ארבעה זוזי לא מפסיד עשרים וחמשה. יש מפרשים דהני זוזי הם סלעים של מדינה שהן מאה דינרין ובכתובת אלמנה קמיירי. והר"א אב"ד ז"ל פירש דהני זוזי הן דינרי צורי שהן מאתים של מדינה דבכל חד וחד איכא תמני דמדינה וכדאיתא בריש פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל בבא קמא לו, ב) ובכתובת בתולה קא מיירי.

האשה שחבלה בבעלה אם אין לה בכתבתה אלא מנה או מאתים אין כופין אותה למחול כתבתה לבעלה בשביל חבלתה שהרי אסור לשהות עם אשתו בלא כתבה ומ"מ אם רצה לגרשה מגרשה ונותן כתבה וחוזר ונפרע ממנה או שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ולמדת מכאן שכל שיש לה כתבה אע"פ שיש לו תביעה עליה בכדי כתבתה מותר לשהות עמה ואע"פ שבידו לעכב הואיל והוא צריך בכך לטענות ולדעת בית דין כך יראה לדעת גדולי המחברים ואע"פ שלא אמרוה בפירוש שהרי מ"מ כתבו שאם אין לה אלא כתבת מנה מאתים אינו כופה למכור או למחול לו אלא שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ואם מגרשה נוטל מכתבתה הראוי לו אלמא שכל שאינו מגרשה מיהא מותרת לשהות עמו וחייב במזונותיה ופרנסתה כדין כל הנשים וכמו שאמרו וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתבתה:

אלא שמ"מ יש חולקים בזה מכח סוגיא זו לומר שכל שאין לה אלא עיקר כתבה וחבלה כשיעור כתבתה או סמוך לה אסור לשהות עמה מפני שקלה בעיניו להוציאה וכן הדין אם כתבה לו שטר על דמי חבלתה אלא שכל שלא יצטרך בדמי חבלתה אלא חלק אחד מעשרים וחמשה מוחלת לו כשיעור זה שאין רוצה לגרש ולהפסיד כל הכתבה כדי לגבות חלק אחד מעשרים וחמשה שבה ומביאים ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו במה שהקשה אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתבתה תזבין לה לבעל דאי מחלה ליה ליכא פסידא ואוקימנא משום דאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה והקשה מידי הוא טעמא אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא השתא נמי מגרש לה וגבי מינה ומוקי לה דנפישא כתבה ומשום פורתא לא מפסיד כתבה והקשה ואי נפישא וכו' לוקמה אכתבה דאורייתא ואידך תזבין ניהליה ומוקי לה דלית לה אלא כתבת מנה ומאתים אלא שאין חבלה אלא סלע ומשום סלע לא מפסיד חמשה ועשרין סלעין שהם מנה של אלמנה ופחותה שבכתובות נקט ולמדין מכאן שאם היתה חבלתה ביתר מזה אינה יכולה לעמוד עמו ויש אומרים כן כל שישאר מן הכתבה יותר מן החצי ואף לשטתם אין נראה כן ממה שאמרו בגמרא דאפורתא כלה כתבתה לא מפסדא ומלת פורתא תורה על חלק מועט ואחר שפרשוהו בגמ' בחלק אחד מעשרים וחמשה אין לנו לדון בו שומא אחרת:

ומכל מקום לעיקר הדין אין דבריהם כלום שאלו כן אף בחבלה מועטת כן שהרי כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אינו כלום אפילו כתבה לו התקבלתי במקצת או מחלה לו כמו שביארנו ברביעי של כתובות אלא סוגיא זו כך פירושה שהוא שואל לר' מאיר דקאמר דאין כופין אותה למכור או למחול בחבלתה ומפני שאסור לשהות וכו' מה הועיל והרי מכל מקום אם רוצה לגרשה מעכבה בשביל חבלתו והרי היא עכשו קלה בעיניו להוציאה ותירץ אלא שהועיל מיהא בזמן שהחבלה מועטת ומכל מקום אף בשהחבלה מרובה אין כופין אותה למכור או למחול שאין עושין תקנות לשיעורין אפילו היתה בכדי עקר כתובה אחר שאין לה נדוניא או תוספת וכל שאינו מגרשה מותר לשהות וחייב במזונותיה ובפרנסתה אלא שכשיגרשנה גובה ממנה וזהו ענין שהפוסקים לא הביאו זו של ארבע זוזי כלל ומ"מ אם היתה לה תוספת או נדוניא מחייבין אותה למכרה בטובת הנאה ולפרוע או למחול לו בכדי חבלתו:

המוכרת כתבתה לאחרים בטובת הנאה על הדרך שבארנו ומתה היא בחייו ונמצאו הלוקחים מפסידים שהרי נשאר הבעל בירושתו אין בניה של זו נפקעים אחר מיתת הבעל מדין כתבת בנין דיכרין ואין בני האחרת רשאין לומר היאך אתם נוטלים כתובת אמכם והרי אלו אמכם קיימת הפסידה הכתבה ובאה לה ביד הלוקחים שהרי הם אומרים מכל מקום הואיל ומתה בחייו לא הועילו מעשיה ואף היא לא להפסידנו נתכוונה אלא לצורך מעות וכן הדין במוכרת כתבתה לבעלה הא אם מחלה אין להם כתבת בנין דכרין שהרי אף אם מת בחייה אין לה כלום:

עבדים שהכניסה אותם האשה והם של נכסי מלוג אינם יוצאין בשן ועין ושאר אברים לא על יד האיש ולא על יד האשה לא על יד האיש שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא על יד האשה שאינם מיוחדים לה הא של נכסי צאן ברזל יוצאים בראשי אברים על ידי הבעל:

סברוהו דכ"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מאי לאו בהא קמיפלגי דמר אית ליה תקנת אושא ומר לית ליה תקנת אושא פי' מאן דתנא יוצאין לאשה אבל לא לאיש לית לי' תקנת אושא וכיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי יוצאין לאשה אי קשיא ואמאי יוצאין לאשה ומפסיד הבעל פירותיו והא אפי' למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אי מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב ולא מצי הבן לאפקועי אכילה פירות דאב. והכא היכי מציא אשה לאפקועי פירות דבעל ומסתחרר מיד תשובה כיון דמציא לזבוני גופא דעבד. ומשום ה"ט דחייל זבוני על גופא דעבד חייל נמי שיחרור אגופא והפירות של בעל ממילא הופקעו דכיון דחייל עלי' שיחרורא והוי בר חורין איתסר ליה לבעל לאישתעבודי בי' ולא דמי לזיבונא דזה קנה הגוף וזה אוכל פירות כל ימי חייו. ואין לתלות הטעם דמש"ה הפסיד בעל הפירות העבד משום דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין עצמו מידי שיעבוד שטעם זה לא יאמר אלא לקמי' כדבעינן למימר איתא לתקנת אושא. וגם גופ' של עבד הוא משועבד לבעל ומש"ה אין האשה יכולה לשחררו התם ודאי שייך למימר דשיחרור מפקיעו מידי שיעבוד מפני שאין הגוף קנוי לו ממש לבעל מיד אלא שיעבודא בעלמא הוא דאיכא עלו' שלא תוכל אשתו למוכרו לאחרים אבל אינו חלוט לו שיוכל הבעל למכור הגוף מש"ה אפי' שיחררו מפקע לי'. אבל הפירות שהן חלוטין לבעל ויכול למוכרם מעכשיו אין לומר עליהם שהשיחרור יפקיעם ומ"ה כי אמרי' לקמן איבעית אימא אידי ואידי קודם תקנה. ובקנין פירות קא מיפלגי ומש"ה אין יוצאין לאשה דקנין פירות דבעל מעכבת' דהוי כקנין הגוף לא אמרי' שהשיחרור יפקיענו. מפני שאותו הקנין של פירו' הוא חלוט לבעל מיד. ואין השיחרור יכול להפקיעו שאין השיחרור מפקיע אלא שעבו' בעלמא שאין חלוט לו. אבל דבר שהוא חלו' לו אינו יכול להפקיע:

אמרי כגון דנפישא כתובתה דמשום פורתא דחבלה לא מפסיד כתובתה. אמרי ואי נפישא כתובתה מחבלא אכתי ניתיב ליה חבלא ותיקום אשארה שהרי לא תהא קלה בעיניו להוציאה דהא איכא לה גביה כתובה טובא. דלא נפישא כתובתה טובא מחבלא דאי יהבא ליה חבלא משום ההוא יותרת לא ממנע לאפוקה. ואי דנפישא כתובתה משל תורה שהיא מנה מאתיים וכתובתה מאתים וחמשים וחבלה חמשים תיתיב ליה חמשים או אפילו תהיה חבלה כמה תיתיב ליה עד דתיקום אכתובה דאורייתא ולא תהא קלה להוציאה. הראב"ד ז"ל.
כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל האשה שחבלה בבעלה אין לה בכתובה אלא מנה או מאתים אין כופין אותה למחול כתובתה לבעלה בשביל חבלתה שהרי אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. ומכל מקום אם רצה לגרשה מגרשה ונותן כתובתה וחוזר ונפרע ממנה או שתכתוב לו שטר בדמי חבלו. ולמדת מכאן שכל שיש לה כתובה אף על פי שיש לו תביעה עליה בכדי כתובתה מותר לשהות עמה ואף על פי שבידו לעכב הואיל והוא צריך בכך לטענות ולדעת בית דין. כך נראה לדעת גדולי המחברים. ואף על פי שלא אמרוה בפירוש שהרי מכל מקום כתבו שאם אין לה אלא כתובת מנה מאתים אינו כופה למכור או למחול אלא שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ואם מגרשה נוטל מכתובתה הראויה לה אלמא דכל שאינו מגרשה מיהא מותרת לשהות עמו וחייב במזונותיה ובפרנסתה כדין כל הנשים וכמו שאמרו וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה. אלא שמכל מקום יש חולקים בזה מכח סוגיא זו לומר שכל שאין לה אלא עיקר כתובה וחבלה כשיעור כתובתה או סמוך לה אסור לשהות עמה מפני שקלה בעיניו להוציאה וכן הדין אם כתבה לו שטר על דמי חבלתה אלא שכל שלא יצטרך בדמי חבלתה אלא חלק אחד מכ"ה מוחלת לו כשיעור זה שאין רוצה לגרש ולהפסיד כל הכתובה כדי לגבות חלק אחד מכ"ה שבה. ומביאין ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו במה שהקשו אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה תזבין לה לבעל דאי מחלה ליה ליכא פסידא ואוקימנא משום דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה והקשה מידי הוא טעמא אלא שלא תהא קלה וכו' הא השתא נמי מגרש לה וגבי מינה ומוקים לה דנפישא כתובתה ומשום פורתא לא מפסיד כתובה והקשה ואי נפישא וכו' לוקמה אכתובה דאורייתא ואידך תיזבין ניהליה ומוקים לה דלית לה אלא כתובה מנה ומאתים אלא שאין חבלה אלא סלע ומשום סלע לא מפסיד כ"ה סלעים שהן מנה של אלמנה ופחותה שבכתובות נקט ולמדין מכאן שאם היתה חבלתה ביתר מזה אינה יכולה לעמוד עמו. ויש אומרים כן כל שישאר מן הכתובה יותר מן החצי. ואף לשיטתם אין נראה כי ממנה שאמרו בגמרא דאפורתא כולה כתובתה לא מפסדא ומלת פורתא תורה על חלק מועט אחר שפרשוהו בגמרא בחלק אחד מכ"ה אין לנו לדון בו שומא אחרת ומכל מקום לעיקר הדין אין דבריהם כלום שאלו כן אף בחבלה מועטת כן שהרי כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אינו כלום אפילו כתבה לו התקבלתי במקצת או מחלה לו כמו שביארנו בפרק ד' של כתובות. אלא סוגיא זו כך פירושה שהוא שואל לרבי מאיר דקא אמר דאין כופין אותה למכור או למחול בחבלתה ומפני שאסור לשהות וכו' מה הועיל והרי מכל מקום אם רוצה לגרשה מעכבה בשביל חבלתו והרי היא עכשיו קלה בעיניו להוציאה. ותירץ לו שהועיל מיהא בזמן שחבלה מועטת. ומכל מקום אף בשהחבלה מרובה אין כופין אותה למחול או למכור שאין עושין תקנות לשיעורין אפילו בכדי עיקר כתובה אחר שאין לה נדוניא או תוספות וכל שאינו מגרשה מותר לשהות וחייב במזונותיה ובפרנסתה אלא שכשיגרשנה גובה ממנה וזהו ענין שהפוסקים לא הביאו זו של ארבעה זוזי. ומכל מקום אם היתה לה תוספות או נדוניא מחייבין אותה למכרה בטובת הנאה ולפרוע או למחול לו בכדי חבלתו. ע"כ.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה היינו טעמא דלא מזבנינן ליה לבעל גופיה בטובת הנאה דאי הדרא ומחלה לה ניהליה לית ליה פסידא משום דרבי מאיר דאמר אסור לאדם שישהה את אשתו וכו'. ודוקא כגון דלא נפישא כתובה מכתובה דאורייתא ונפישא טבי מחבלה אבל היכא דנפישא טפי מכתובה דאורייתא מחייבינן לה לזבוני טופיינא לבעל בטובת הנאה בחבלא דידיה ומוקמינן לה לכתובה אדאורייתא. וכן היכא דלא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא ולא נפישא טפי מחבלה מחייבינן לה לזבונה ניהליה בטובת הנאה דאי משום דרבי מאיר מידי הוא טעמא אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה סוף סוף השתא נמי מגרש לה וגבי לה לכתובה מינה בדמי חבליה אבל ודאי היכא דלא נפישא מכתובה דאורייתא ונפישא טפי מחבלה לא מחייבינן לה לזבוני ניהליה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מאי אמרת סוף סוף מגרש לה וגבי לה לכתובה בחבליה כיון דנפישא מחבליה משום פורתא לא מפסיד טובא. ע"כ.
אלא לעולם דנפישא כתובתה מחבלה טובא מיהו לא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא והוי חבלה ארבעה זוזי וכתובתה כ"ה זוזי דמשום ארבעה לא מפסיד כ"ה זוזי. האי דאמר כ"ה זוזי קסבר כתובה דרבנן שכל סלע חוזר לחצי דינר. והא דאמרינן לעיל כתובה דאורייתא לאו דאורייתא ממש אלא שתקנו אותה כעין דאורייתא שלא לפחות ממנה בשביל חבלותיה ונזקיה כל זמן שהיא תחתיו. הראב"ד ז"ל.
וכתב גאון ז"ל וז"ל הכי גרסינן השתא נמי מפיק לה בחבליה השתא נמי כי לא זבנה ליה ניחוש דילמא מגרש לה משום דבעי לאגבויי מינה חבליה דהא קיימא לן דלכי נתגרשה משלמת מה שחבלה. כתובה דאורייתא מאתן זוזי. אית ספרים דכתיב בהו משום ארבעה לא מפסדא כ"ה וסלקא אדעתין דהך ארבעה בדינרי קאי והנך עשרים וחמשה בסלעים קאי דארבעה פעמים כ"ה הוו מנה דהיינו מנה לאלמנה ובשיעורא דכתובה זוטא קא משמע לן דאף על גב דכתובה זוטרתי היא לא מפסדי לה אינשי. ואית דאמרי דכ"ה זוזי דאורייתא דנפקי לן מכמוהר הבתולות היינו מאתן זוזי מהנהו זוזי דמדינה דזוזי מדינה ישנו שמינית בזוז של צורי שהוא כמו זוז של תורה. אמר רבא סיפא אתאן לכתובת בנין דיכרין הך דקתני כשם שלא תמכור והיא תחתיו דהויא סיפא דהאיך דתני וכן היא שחבלה בבעלה וכדפירש עלה בברייתא. ע"כ.

סברוה קא סלקא דעתך הואיל דאמרינן דהלכה כריש לקיש דלכולי עלמא אית להו דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. גאון ז"ל.

בד"ה ואפילו מחלה כו' וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל כו' עכ"ל גם כאן יש לדקדק כיון דכי נמי לא תמכור השתא לא משתלם מידי כי תמכור נמי ותמחול לבעלה הא ודאי דלא מפסיד מידי דצריכה לשלם לו משום דינא דגרמי כר"מ ויש ליישב דהא אכתי לא מסיק אדעתיה למימר דאתיא כר"מ עד דמסיק בההיא דהיא שחבלה בבעלה כו' הא ודאי ר"מ היא כו' ולעיל שכתבו א"נ הא מוקמי לה בסמוך כר"מ כו' ר"ל למסקנא ניחא וק"ל:

גמ' דאמר אסור לאדם שישהא. עיין כתובות דף לט ע"ב תוד"ה טעמא:

בא"ד וא"ת כיון דלגבי בעלה ודאי מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כו' שום אדם לא יקנה עכ"ל. והמשך קושיא זו לדבריהם הקודמים דוקא דבלא"ה היה אפשר לומר דהתם כיון דלית ליה פסידא לבעל ורווחא דאיתתא הוא א"כ יכתוב ללוקח שטרא בשמיה ואז לא תוכל למחול משא"כ הכא גבי נחבל דפסידא דאיתתא הוא לא ירצה הבעל אבל עכשיו שכתבו התוספות בהכרח שאינו יכול לכתוב שטר אחר דא"כ יהיה אסור להשהותה מקשה שפיר וק"ל:

בגמרא וכ"ת זבינא ניהליה לההיא דחבלה ביה כו' דאי מחלה לגבי בעל לא מפסיד כו'. הקשו הקדמונים איך תוכל למחול דכיון דזבינתא לנחבל גופא הרי הבעל משועבד לנחבל מדר' נתן דנחבל בעל חוב הוא וקי"ל דבשיעבודא דר"נ אין הלה יכול למחול אם אין לו לשלם ממקום אחר עיין בש"ך ח"מ סי' פ"ו באריכות ומה שתירצו בזה והוא ז"ל תירץ דשאני הכא דכל השקלא וטריא דגמרא דתזבין לכתובתה בטובת הנאה לא איירי כלל משיעבודא דר"נ דא"כ הרי לא יגבה הנחבל דמי נזקו אלא לכשתתאלמן או תתגרש ובכה"ג מתני' נמי קתני נתגרשה חייבת לשלם ואפ"ה קרי ליה פגיעתן רעה כיון שעכשיו אינו גובה כלום וע"ז מקשה בגמרא דתתן לו כתובתה עכשיו ע"פ השומא בטובת הנאה וא"כ הוי כגבוי ועומד דמי נזקו מאותו שעה כיון דלכשתתאלמן יטול הרבה יותר מדמי נזקו וא"כ לפ"ז תיכף כשנתנה לו האשה כתובתה הרי יצאתה ידי חובתה לגבי הנחבל ואין לו עליה כלום בין אם יגבה מבעל לבסוף או אם לא יגבה כגון שתמות בחייו או שיעני דעיקר הפרעון שלה בטובת הנאה גופא וממילא לא שייך תו שיעבודא דר"נ כיון שכבר נפרע דמי הנזק שלו ומעכשיו ה"ל כלוקח דעלמא וא"כ יכולה למחול כמו במוכר שט"ח לחבירו עכ"ל הש"ך ושפתים יישק משיב דברים נכוחים ודו"ק. אלא דאכתי יש להקשות על דבריו מתחלת הסוגיא דמשני מילי נינהו ומילי לא משעבדי מעיקרא מאי קסבר הא עיקר שיעבודא דר' נתן הוא בכה"ג ולפ"ז ע"כ צריך לחלק בין כתובה לשאר חוב כמ"ש הר"ן והרשב"א ואכתי תיקשה על הש"ך שהרי דחה דבריהם אמנם למאי דפרישית לעיל דהא דמשני טובת הנאה מילי נינהו היינו משום שהוא בספק ולא דמי לשאר שיעבוד גמור א"כ יתיישב הכל לנכון בפשיטות גמור דהא דמשני הש"ס דלא מצי' מחלה היינו דמש"ה לא הוי מילי דמזבנא בדינרי וממילא דהדר ה"ל מילי ולא שייך שיעבודא דר"נ דמכר אין כאן שיעבוד אין כאן כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוספות בד"ה ואפי' מחלה לגבי בעל לא מפסיד וא"ת והא ודאי מפסיד כו' וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל עכ"ל. והקשה מהרש"א אמאי יפסיד הא צריכה לשלם לו מדינא דגרמי כמ"ש תוספות לעיל עכ"ל. וע"ש באריכות ולפמ"ש ליישב קושיית מהרש"א לעיל ה"נ לק"מ דודאי יפסיד דכיון שתמחול כתובתה לבעלה א"כ כשתתאלמן או תתגרש נהי שצריכה לשלם לו מדינא דגרמי מ"מ לא יהיה לה ממה לשלם כיון שאין לה כתובה ולא נ"מ ונצ"ב והכל כדכתיבנא לעיל משא"כ אם לא תמכור כתובתה בטובת הנאה בודאי יגבה חוב דמי נזקו מכתובתה לכשתתאלמן או תתגרש ואין להקשות למה לא נאמר דאף אם לא תמכור לו כתובתה אפ"ה תמחול לבעלה כדי שלא יוכל הנחבל לגבות לכשתתאלמן הא ליתא דדוקא אם כופין למכור בטובת הנאה שאז מפסדת כתובתה לגמרי ע"י דמי טובת הנאה שהוא דבר מועט דמסתמא אין עולים יותר מדמי החבלה מדאמרינן דבכה"ג לא הוי פגיעתה רעה וגובה נזקו בכה"ג חיישינן שתמחול אבל אם אינה מוכרת בטובת הנאה מהיכא תיתי נאמר שתמחול לבעלה כיון שדמי כתובתה נפיש מדמי החבלה וטוב לה יותר שלא תמחול ותשלם לבסוף דמי החבלה שלא תהיה לוה רשע והמותר יהיה שלה וכ"מ להדיא מל' רש"י לעיל דהא דאמרינן שמוחלת לבעלה היינו משום דבע"כ כייפינן לה למכור וזה נ"ל ברור ודו"ק:

בד"ה כך מוכרת כתובתה כו' אע"ג דאינה יכולה למחול כתובתה לבעלה לר"מ עכ"ל. הכא אכתי לא איירי מטעמא דאסור להשהותה אלא בלא"ה נמי אין מחילתה כלום לר"מ מטעמא דה"ל כמתנה על מה שכתוב בתורה וכדאיתא בפ' אף על פי כנ"ל אלא דצ"ע שהרי כתבו דבכתבה לו התקבלתי מהני אפילו לר"מ וק"ל:

ה''ג. דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה: אי דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא. שכתב לבתולה יותר ממאתים ולאלמנה יותר ממאה הראויה לה מן התורה אמאי לא הפסידה: נוקמא אכתובה דאורייתא. משום דרבי מאיר אסר לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה ותוספת תזבין לבעלה בטובת הנאה ותיתב ליה בחבליה: כ''ה. סלעים והוא מנה מאה זוז כתובת אלמנה ופחותה שבכתובות נקט: כשם שלא תמכור. קס''ד הכי קאמר כשם שאינה יכולה למכור בעודה תחתיו כך לא תפסיד מכתובתה כלום בשביל שום חבלה ונזק שתזיק בעודה תחתיו: כתובת בנין דכרין. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות ד' נב:) בנין דכרין דיהוו ליכי מנאי אינון יהוין ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחוהון היו לו שתי נשים וכתובת האחת גדולה משל חבירתה ומתו שתיהן בחייו וירשן או אחת בחייו וירשה אעפ''כ לא בטלה כתובתה אצל בניה אם יש לה בן זכר הימנו וכשבאין לחלוק בניו בנכסיו אחר מותו נוטלין אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן והשאר חולקין בשוה ואין יכולין בני הקיימת לומר אנו ניטול כתובת אמנו שהיא כבעלת חוב ואתם אל תטלו שאין לאמכם כתובה שהרי בעלה ירשה וקיי''ל התם דהמוכרת כתובתה לאחר בטובת הנאה ומתה בחיי בעלה וירשה מפסיד הלוקח אעפ''כ לא הפסידו בניה כתובת בנין דכרין ולא יאמרו בני חבירתה אמכם פשעה בה שאילו היתה קיימת לא היתה גובה שהרי לקוחות היו גובין אותה משום דאמרי להו זוזי אנסוה שהיתה צריכה למעות ולא לאפסדינהו נתכוונה: בשן ועין לאשה. הפילה היא את שינו וסימאה את עינו: אבל לא לאיש. סימא בעלה את עין העבד או הפיל את שינו לא יצא לחירות לפי שאין גופו קנוי לו: סברוה. בעלמא תרוייהו הני תנאי סבירא להו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והכא היינו טעמא דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה דאית ליה תקנת אושא הלכך משום איש לא נפקי דלא קני להם לגופייהו ממש משום אשה נמי לא נפקי דאלים שעבודיה למהוי כקנין הגוף: קודם תקנה. הוי שעבודיה קיל כשאר קנין פירות דקים לן דלאו כקנין הגוף דמי:
היא שחבלה בבעלה קשה דתזבין לאחר והבעל יכתוב ברצון שטר . בשמו כדי שיגבה חבלתו ותירץ ר''י דכיון שאין הכתובה בשם האשה הרי הוא כאילו משהה אשתו בלא כתובה אע''פ שאין קלה בעיניו להוציאה וא''ת כיון דכל גבי בעלה ודאי מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו כו' שום אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה ויכולין עדים לומר מאי אפסדינך כדקאמר לעיל אם טובת הנאה לבעל וי''ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אם יש לה תשלם ואם אין לה אין משועבדת לניזק לעשות לו קיומים צ''ע: ואפי' מחלה לגבי בעל לא מיפסד קמפסיד. וא''ת והא ודאי מיפסד קמפסיד דכי לא תמכור יגבה חבלתו אם תתאלמן או תתגרש וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל וי''ל כיון שעכשיו לא היתה נותנת לו כלום אפילו לא מחלה ממה שמחלה אינו כל כך הפסד כיון שלא יהיה לו כלום עכשיו ולאחר זמן נמי שמא תמות וירשנה בעלה: בדנפישא כתובתה מחבלה. וא''ת מעיקרא נמי איירי בנפישא כתובתה מחבלה דקאמר תזבין כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה בחבלה וי''ל דבמקצת חבלה קאמר ואם תתאלמן או תתגרש יגבה השאר ממקום אחר: כגון דלא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא. וא''ת והשתא היכי מתוקמא כר''מ והלא פוחת לה ממנה או ממאתים ובעילתו בעילת זנות לרבי מאיר (כתובות נד:) וי''ל (כגון) דהיא גורמת להפסיד לעצמה: לא מפסיד עשרים וחמשה זוזי. ל''ג זוזי דלמאי דגרס זוזי צ''ל דאיירי בכתובת בתולה וכ''ה זוזי צוריים הם מאתים זוז מדינה וליתא דבריש ארבעה וחמשה (לעיל ד' לו: ושם.) הוכחנו דמאתים של בתולה הם מאתים זוזי צורי (והכא ל''ג זוזי) ולא מפסיד כ''ה היינו כ''ה סלעים של אלמנה ואף על גב דכתובתה דרבנן אין להקפיד על הא דנקט כתובה דאורייתא: כשם שלא תמכור והיא תחתיו. פרש''י כשם שאין יכולה למכור כתובתה בעודה תחתיו כך לא תפסיד מכתובתה כלום בשביל שום חבלה ונזק שתזיק בעודה תחתיו ואין נראה לר''י דהא לעיל אמר ובכל דוכת' תזבין לכתובתה בטובת הנאה ואפילו כשהיא תחת בעלה ונראה לר''י כשם שלא תמכור בשביל שחבלה באחרים בעודה תחתיו כדאמר לעיל דלגבי בעלה ודאי מחלה כך לא תפסיד והיא תחתיו כלומר לא תמכור כתובתה לבעלה בשביל שחבלה בו והא דנקט מכירה גבי אחרים והפסד גבי בעלה משום דלגבי אחרים אין יכולה להפסיד כשמוכרת להן בטובת הנאה של כתובה אבל לגבי בעל שמכרה לבעלה בטובת הנאה יגרשנה מיד וירויח הכל והיא תפסיד: אמר רבא סיפא אתאן לכתובת בנין דכרין. תימה דלא מייתי הך ברייתא בסוף נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) דבעי רבא מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי או לא מיהו התם נמי קאמר בתר דבעי הדר פשטה דכמוכרת לאחרים דמי ושמא מתוך ברייתא זו פשטה ולפי שאין כ''כ פשוטה לא הביאה שם: כך מוכרת כתובתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דיכרין. אע''ג דאינה יכולה למחול כתובתה לבעלה לרבי מאיר מ''מ יכולה היא למכור ואע''ג דאסור להשהותה לרבי מאיר בלא כתובה וכן קי''ל מ''מ השמיענו בברייתא את הדין דאם אירע כן שמכרתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דכרין א''נ במכרה התוספת איירי: מאי טעמא כדרבא כו'. השתא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כמו שטר שחרור ותימה דביבמות פרק אלמנה (דף סו: ושם) פליגי במכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן רב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה רבי אמי אומר הדין עמו וקאמר תניא כוותיה דרבי אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה ומה ראיה היא לר' אמי בהא אפי' רב יהודה מודה כיון דמחוסרת גוביינא אתי שחרור מפקיע מידי שעבוד כדאמר התם גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דמודה רב יהודה דקנייה מיתנא דכיון דמחסרא גוביינא אתי הקדש מפקיע שעבוד ושמא אותו שהביא תניא כוותיה דר' אמי היה בנאה בריה דרבא שלא היה חושבה מחוסרת גוביינא כיון דאין יכול לסלקה במילתא אחריתי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד