דף פז - א
וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה, אינו דן ואין דנים אותו, ואין בית דין חייבים להזקק לדינו. [1]
מאי טעמא דרבי יהודה? אמר קרא [במדבר לה כד]: "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם, על המשפטים האלה", הקיש הכתוב "משפטים" ל"מכה" ו"גואל הדם":
כל שישנו [שהוא שייך] במכה ובגואל הדם - ישנו במשפטים, כל שאינו במכה ובגואל הדם - אינו במשפטים, והיות וסומא נתמעט מדין מיתת בית דין, [2] אף ממשפטים פטור הוא.
תניא אידך: רבי יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. [3]
אמר [פירש] רב שישא בריה דרב אידי: מאי טעמא דרבי יהודה? אמר קרא [דברים ו א]: "וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלהיכם אתכם", הקיש הכתוב מצות וחוקים למשפטים.
כל שישנו במשפטים - ישנו במצות וחקים, וכל שאינו במשפטים - אינו במצות וחקים, [4] [5] והיות וסומא נתמעט ממשפטים מקרא ד"ושפטו העדה", כדלעיל,
אף מכל המצוות פטור הוא. רב יוסף סומא היה. [6] אמר רב יוסף: מריש הוה אמינא [הייתי רגיל לומר]: מאן דאמר לי: הלכה כרבי יהודה [7] דאמר: סומא פטור מן המצות, קא עבידנא יומא טבא לרבנן [סעודה לתלמידים] מרוב שמחה.
ומאי טעמא הייתי שמח כל כך? דלא מפקדינא [אינני מחוייב במצוות] ואף על פי כן קא עבידנא מצות, וסלקא דעתאי ששכרי מרובה, היות והנני עושה אף על פי שאינני מצווה לעשות. [8]
והשתא דשמעית להא דאמר רבי חנינא, דאמר רבי חנינא: גדול [9] הוא המצווה במצוה ועושה אותה, ממי שאינו מצווה ועושה, היות ומי שמצווה דואג יותר שמא יכשל מאשר מי שאינו מצווה שיש לו "פת בסלו" שהרי אם ירצה - לא יעשה. [10] מאן דאמר לי: אין הלכה כרבי יהודה אלא כחכמים האומרים: סומא מחוייב בכל הדינים, העונשים והמצות שבתורה, עבדינא יומא טבא לרבנן. [11]
ומאי טעמא הייתי שמח כל כך, דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי [אם אכן מצווה אני במצות, הרי שכרי מרובה] יותר מאשר אם אינני מצווה.
מתניתין:
זה חומר בדין אדם המזיק מבשור שהזיק: שהאדם שחבל בחבירו משלם חמישה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. ואם הכה אשה מעוברת והפילה משלם דמי ולדות לבעל האשה.
ואילו שור שחבל באדם אינו משלם אלא נזק ופטור הוא מצער, ריפוי, שבת ובושת, שנאמר [ויקרא כד יט]: "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו" ודרשינן: "איש בעמיתו" מתחייב בדין נתינת מומין [ארבעה דברים] ולא - שור החובל בעמיתו של בעליו. [12]
וכן שור שחבל באשה מעוברת והפילה הרי בעליו פטור מדמי ולדות, שנאמר [שמות כא כב]: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון [מיתה] ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה" ודרשינן: [13] "וכי ינצו אנשים" - ולא שוורים.
א. "מכה אביו ואמו מות יומת" [שמות כא טו] ומיתתו בחנק, ודוקא אם חבל ועשה בהם חבורה [מכה שיש בה דם].
ב. העושה מלאכה בשבת במזיד חייב סקילה אם התרו בו, אבל העושה מלאכה ביום הכיפורים, אינו נהרג בבית דין, אלא חייב "כרת" ואם התרו בו - לוקה.
ג. חבלה שיש בה דם [חבורה] מלאכה היא בשבת וביום הכיפורים, כי הדם הוא הנפש, והרי הוא כשוחט שמתחייב משום "נטילת נשמה" [שבת עה ב].
ד. עשה עבירה שמתחייבים עליה מיתת בית דין, ובאותה שעה הזיק ממון חבירו או חבל בו, הרי הוא פטור מלשלם [אפילו אם עשה עבירה זו בשוגג שאינו מתחייב עליה]; עבר עבירה שמתחייבים עליה כרת או מלקות בלבד, אפילו אם עשה זאת במזיד, אין הוא נפטר מחיובי חבלה שנתחייב באותה שעה. [14]
המכה [15] את אביו ואת אמו [או אמו] ולא עשה בהן חבורה [מכה שיש בה דם], שאינו מתחייב מיתת בית דין על הכאתו, חייב בכולן - נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת.
וכן החובל בחבירו ביום הכיפורים, אף על פי שעשה בו חבורה, חייב בכולן, היות ואין מיתת בית דין למי שעושה מלאכה ביום הכיפורים. [16]
החובל בעבד עברי [ישראל שנמכר לעבד] חייב בכולן כחובל בבן חורין, חוץ מן השבת שאינו חייב בה בזמן שהוא שלו [אם חבל האדון בעבד שלו]. [17]
החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן ואפילו בושת, רבי יהודה חולק ואומר: אין למי שחבל בעבדים חיוב תשלום "בושת", [18] לפיכך, אינו חייב אלא בנזק, צער, ריפוי ושבת, ולא בבושת, ובגמרא [פח א] מפרש פלוגתייהו.
חרש, שוטה וקטן אין בהם דעת ואין מעשיהם מחייבים אותם, [19] לפיכך פגיעתן רעה - החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורין.
וכן העבד [עבד כנעני] והאשה [אשה נשואה] פגיעתן רעה - החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין, כי אין להם במה לשלם, עבד אין לו נכסים, כי "מה שקנה עבד קנה רבו"; [20] אשה אין לה אפשרות לשלם מנכסיה, כי הם משועבדים לבעל. [21]
אבל אין האשה והעבד שוים לחרש שוטה וקטן, כי חרש שוטה וקטן פטורים לגמרי, גם לאחר זמן כשייעשו בני דעת, אבל האשה ועבד משלמין לאחר זמן, כשיהיה להם ממון. [22]
כיצד, נתגרשה האשה, נשתחרר העבד, וקנו נכסים, הרי הם חייבין לשלם.
המכה אביו ואמו [או אמו] ועשה בהן חבורה, פטור מכולן [מכל תשלומי ממון על חבלתו].
וכן החובל בחבירו בשבת מכה שיש בה דם, פטור מכולן, מפני שהוא נדון בנפשו [הוא עבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין] [23] ופטור מתשלומי ממון הבאים באותה שעה.
והחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן. [24]
גמרא:
א. האב מקדש את בתו וכסף קידושיה שלו.
ב. מעשה ידיה של בת וכן מציאתה לאביה.
בעא [שאל] מיניה רבי אלעזר מרב: החובל בבת קטנה של אחרים, תשלומי החבלה למי הם ניתנים?
מי [האם] אמרינן: כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב דכתיב [25] [במדבר ל יז]: "בנעוריה בית אביה" ודרשינן: כל שבח נעורים לאביה, ואפילו כסף קידושיה שלו, אם כן תשלומי חבלה נמי דאבוה הוי, מאי טעמא? דהא אפחתה מכספה ואף זה כ"שבח נעורים" הוא.
או דילמא, לא דמי, "שבח נעורים" [כסף קידושיה] הוא דאקני ליה רחמנא, דהא נתנה לו תורה רשות לקדשה למי שירצה, ואי בעי לממסר לה אפילו למוכה שחין מצי מסר לה, לפיכך, סברא הוא דכסף קידושיה שלו.
אבל חבלה, כיון דאי בעי מתחבל בה [לחבול בה] לא מצי חביל, דאין אדם רשאי לחבול בבתו, דהא בת ישראל היא ועובר על "לא יוסיף, פן יוסיף להכותו" [דברים כה ג] אם כן, אינה ברשות אביה לענין חבלה, ולא קנייה ליה רחמנא תשלום חבלה. [26]
הערות
[1] א. ראב"ד. הקשו התוספות: מאחר ורבי יהודה פוטר את הסומא מכל דינים שבתורה, ודיני חבלות בכלל, אם מה הוצרך רבי יהודה ללמוד גזירה שוה "עינך" - "עינך" מעדים זוממים לפטור את הסומא מדין בושת! ? והנה לשיטת רש"י צח ב קטן שהזיק בקטנותו והגדיל חייב לשלם, ומסתבר דהוא הדין נמי סומא שהזיק ונתרפא חייב לשלם, אם כן שפיר איצטריך קרא לפוטרו מבושת, אף אם יתרפא - על פי "חידושי רבי מאיר שמחה". ולפי שיטת הראב"ד דהא דסומא אין לו בושת, היינו בין ליתן - אם הוא בייש, בין ליטול - אם ביישו אותו, שפיר איצטריך קרא לפטור מי שבייש סומא - "פני יהושע". וקושיית התוספות היא לשיטתם [פו ב ד"ה סומא] שמבייש את הסומא חייב, וסבירא להו כהרא"ש [לקמן סימן ט] דקטן שהזיק והגדיל אינו מחוייב לשלם. ב. וכתבו התוספות: ונראה לר"י שלבסוף חזר בו רבי יהודה ממה שהיה פוטרו מבושת לבד, כשמצא דרשה לפוטרו ממיתה וגלות אי נמי אי לאו דגלי גזירה שוה דעיניך לפטור סומא הוה סברא למדרש גבי גלות כרבי מאיר - וממילא סומא היה חייב בעונשי בית דין, בדינים ובכל המצות. [לפי זה ניחא לשון "וכן" בברייתא.] וב"פני יהושע" תמה על תירוצם הראשון: הרי לפי מסקנתו של רבי יהודה, שוב אין צורך בגזירה שוה דעיניך, והרי אין אדם דורש גזירה שוה מעצמו, אלא צריך שיקבל אותה מרבו, ואיך יכול רבי יהודה לפטור את הסומא מכל המצות, היפך ממה שקיבל מרבו שיש לדרוש גזירה שוה דעיניך! ? ואפשר דרבי יהודה קיבל מרבו ש"עיניך" נמסר להדרש בגזירה שוה, אבל הוא לא קיבל ממנו באלו מילים נדרש גזירה שוה זו, או מה יש ללמוד מגזירה שוה זו [על פי "מגילת אסתר" על ספר המצות בשורש השני בשם "הליכות עולם" ד ב]. קא סלקא דעתיה דרבי יהודה דיש ללמוד פטורא דסומא מבושת בהך גזירה שוה, אך כאשר התחדש לו פטורא דסומא מכל המצות, חזר ודרש גזירה שוה זו לענין אחר. וב"שיירי הקרבן" על הירושלמי [מכות פרק ב הלכה ה ד"ה בלא ראות.] כתב: וכי תימא גזירה שוה צריך לקבל מרבו, ולא שייך בו חזרה, יש לומר הכי קאמר, לא צריך גזירה שוה לפטור סומא, אבל איצטריך לה למילי אחרינא.
[2] רש"י. משמע שרש"י מפרש את הפסוק על תביעתו של גואל הדם, שהוא תובע לדון אותו כרוצח במזיד. אמנם היה אפשר לפרש דרשא זו על חיוב גלות, שהרי ברוצח בשוגג הכתוב מדבר דכתיב: "ואם בפתע בלא איבה הדפו" וגו', "ויפל עליו וימות, והוא לא אויב לו, ולא מבקש רעתו ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם, על המשפטים האלה. והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו". והרי סומא פטור מגלות, כדילפינן לעיל: "בלא ראות" - פרט לסומא - "תורה תמימה".
[3] הא דפטר רבי יהודה סומא מכל המצות, אין לפרש דוקא בסומא מעיקרא, אלא אפילו פתוח ונסתמא. חדא, דהא לפי הטעם המפורש כאן [דילפינן מצות ומשפטים ממיתת בית דין וגלות] אף פתוח ונסתמא פטור. ועוד הא לקמן מבואר דרב יוסף היה פטור מכל המצות אליבא דרבי יהודה, ורב יוסף פתוח ונסתמא היה, כמבואר בהערה להלן - ר"ן קידושין לא א.
[4] א. במגילה כד א אמר רבי יהודה כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע להוציא את הרבים ידי חובתן, שהיות ומעולם לא נהנה מן המאורות פטור הוא מברכת יוצר אור. ותמהו בירושלמי [מכות ב ה]: הלא רבי יהודה פטר את הסומא מכל מצות שבתורה, ואפילו פתוח שנסתמא, אם כן מדוע אמר רבי יהודה שרק מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע! ? ותירצו: "מי שלא ראה מאורות מימיו" לאו בסומא מיירי, אלא במי שנולד במערה אפילה והיה בה כל ימיו, אבל סומא ממש פטור בלאו הכי. ב. אמנם הבבלי מפרש דברי רבי יהודה בסומא ממש, והדרא קושיא לדוכתה. וכתבו התוספות: לא פטר רבי יהודה את הסומא מן המצות אלא מדין תורה, אבל חכמים חייבו אותו במצות, על כן יכול הוא להוציא את הרבים ידי חובתם. [ובמרדכי מגילה תשצח כתב דיכול להוציאם אפילו במצוה דאורייתא.] ואם תאמר: מאי שנא סומא מאשה, שפטורה ממצות עשה שהזמן גרמא ולא חייבוה חכמים! ? יש לומר: סומא עדיף שהוא ממין של בר חיובא - תוספות עירובין צו ב. עוד יש לומר: אם סומא יהא פטור לגמרי מכל המצוות, הרי הוא כגוי שאין נוהג בתורת ישראל כלל, אבל לנשים יש הרבה מצות שהן מחוייבות, ואין צורך לחייבן מדרבנן במצות שהזמן גרמן. ג. ואם תאמר: מאי שנא סומא מקטן שחייבוהו חכמים במצות ואף על פי כן אינו פורס על שמע, ולא מוציא את הרבים ידי חובתן! ? יש לומר: קטן שאני שאין מחוייב אלא משום חינוך - תוספות בסוגיין. [הר"ן בקידושין לא א כתב דכלל אינו מחוייב, ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמיא.] עוד יש לומר: קטן אינו מוציא גדול אפילו במצוה דרבנן היות והקטן אינו אלא "תרי דרבנן" [מצוה דרבנן, וחיוב קטן בחינוך מדרבנן] והגדול הוא "חד דרבנן", אבל סומא יכול להוציא פקח, למרות שהסומא הוא "תרי דרבנן", דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן - תוספות מגילה כד א. ביאור דבריהם: קטן שאינו בר דעת, מיקלש קליש חיוביה, על כן יש חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן, אבל סומא שהוא בר דעת, מה לי חד דרבנן, מה לי תרי דרבנן, סוף סוף מחוייב הוא מדרבנן. עוד יש לומר: סומא שהיה פתוח מעיקרא עדיף מקטן, שהרי כבר היה מחוייב מדאורייתא, מה שאין כן קטן שמעולם לא היה מחוייב מדאורייתא - תוספות מגילה יט ב. [יש שביארו את דבריהם כך: היות ומעיקרא היה חיובו חיוב גמור, על כן גם כאשר הוא נעשה סומא, השאירו חכמים את חיובו באותה דרגא, אך קטן שמעולם לא היה מחוייב אלא מדרבנן - לא אתי "תרי דרבנן" ומפיק "חד דרבנן".] ולשיטה זו צריך תלמוד: בסומא שלא ראה מאורות מימיו, למה לי טעמא דמעולם לא נהנה מן המאורות, תיפוק לי דהוה כקטן שמעולם לא נתחייב מהתורה, ואין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן! ? - על פי "טורי אבן" מגילה כד א. וב"מלא הרועים" הקשה: למה לי סומא שלא ראה מאורות מימיו, אפילו אם ראה בקטנותו, ונסתמא, הרי מעולם לא היה מחוייב מן התורה! ? וברשב"א [מגילה שם] כתב: אפילו נסתמא בעודו קטן, מכל מקום ראוי היה לבא לכלל מצות, אבל סומא מן הבטן פטור לגמרי.
[5] במהר"ץ חיות נקט שאף לרבי יהודה שפטר את הסומא מכל המצות, הני מילי מצות "עשה", אבל ב"לא תעשה" מודה רבי יהודה שהסומא ככל אדם. ולפי זה תמה המהר"ץ חיות במה שכתבו תוספות [ראה בהערה הקודמת] שאם לא נחייב את הסומא מדרבנן, הרי הוא כגוי, והרי היות והוא חייב על כל פנים ב"לא תעשה", ניכר הדבר שאינו גוי! ? והנה רבי עקיבא איגר [גליון שולחן ערוך יורה דעה א ט] הוכיח שסומא חייב בלא תעשה מהא דמצרי סומא אסור לבא בקהל ה', וכתב דאף על פי שאיסור מצרי הוא "לאו הבא מכלל עשה" וסומא פטור ממצות עשה, מכל מקום היות והוא איסור ב"קום ועשה" - הסומא מוזהר עליו. לפי זה יש לומר: אכן סומא אסור לעבור על לאוין, ומכל מקום אין ניכר עליו שהוא יהודי, היות ואינו מקיים מצות בקום ועשה, ולא די במה שאינו עובר עבירות בקום ועשה - על פי "פרי מגדים" [פתיחה ג כט] ו"נודע ביהודה" [תנינא אורח חיים קיב] ראה שם. אלא שבשו"ת רבי עקיבא איגר [תנינא קנג] הוכיח שסומא חייב בלא תעשה ממה שכתבו תוספות שסומא יכול לברך על המצות ולומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" היות והוא מחוייב בהם מדרבנן, והרי נצטוינו על מצות דרבנן ב"לא תסור" [שבת כג א]. ואם תמצי לומר: אין סומא חייב מן התורה בלאוין, אם כן אינו מצווה ב"לא תסור", ואיך יאמר "וציוונו", אלא על כרחך סומא חייב בלאוין דבר תורה. משמע, שסומא חייב בלאוין אף לענין חיובים שהם ב"קום ועשה", ושוב תיקשי: אמאי אין ניכר שהוא יהודי, אם אינו מחוייב בעשין מדרבנן, הרי במה שהוא מקיים את הלאוין ניכר שהוא יהודי! ? וצריך לומר שהיות ועיקר הלאוין הוא בשב ואל תעשה על כן הוצרכו חכמים לחייבו במצות עשה כדי שתהא יהדותו ניכרת. אי נמי, לעולם אין סומא חייב מדאורייתא אלא באיסורים שעוברים עליהם בקום ועשה, ואף לאו ד"לא תסור" עיקרו לסייגים שעשו חכמים, ועוברים עליהם בקום ועשה, והיות ונתחייב סומא בעיקר לאו דלא תסור, אף באופן שקיום הלאו הוא בקום ועשה הוא מחוייב למרות שביטולו אינו אלא בשב ואל תעשה. והחיד"א [ב"עין זוכר" ס כ] הביא שרבינו ישעיה [בספר המכריע סימן עח] סובר שלדעת רבי יהודה פטור הסומא גם מלאוין, וכן רבינו פרץ שכתב בסוגין דאשה לא דמי לסומא שהרי יש היכר בינה לבין גויה כמו דם נדה ושאר מצות, משמע דסומא פטור מלאוין. [וכן מבואר בירושלמי סוטה פרק ב סוף הלכה ה] וראה בציון 96 לרשב"א שכתב דיש לומר שלאו דלא תסור שעניינו לקיים דברי חכמים שאני משאר לאוים. וכתבו החיד"א [שם] וה"מנחת חינוך" [מצוה ב אות כה] דבשבע מצות בני נח לכולי עלמא הסומא חייב.
[6] ולא היה סומא מתחילתו, אלא פתוח ונסתמא היה דאמרינן באגדה דסמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מארבע אמות דיליה - ר"ן קידושין לא א.
[7] כתב הרמב"ן [קידושין לא א]: מילתא בעלמא קאמר רב יוסף, דפשיטא הוא דהלכה כרבנן, ועל כן היה רב יוסף, מוציא את בני ביתו בהגדה [פסחים קטז ב] אף על גב דקיימא לן מצה וסיפור יציאת מצרים בזמן הזה דאורייתא. [ובריטב"א שם משמע שאמנם בפשוטו ידע רב יוסף שהלכה כרבנן, אבל אם היו אומרים לו שהלכה כרבי יהודה היה מקבל דבר זה, ועל כן היה שמח ועושה סעודה.]
[8] כתב רבינו תם [קידושין לא א בתוספות ד"ה דלא]: אשה שמקיימת מצות עשה שהזמן גרמא יכולה לברך עליה אף על פי שהיא פטורה לגמרי ואינה חייבת אפילו מדרבנן. שאם לא תאמר כך, הרי סומא לרבי יהודה פטור מכל המצות, ומדוע היה רב יוסף שמח אם היו אומרים לו שהלכה כרבי יהודה, הרי לדעת רבי יהודה הוא מפסיד את כל הברכות! ? וכתב ה"נודע ביהודה" [תנינא אורח חיים סוף תשובה קיב] שלדעת רבינו תם סבר רב יוסף שסומא פטור לגמרי אליבא דרבי יהודה, ולכן שמח לשמוע שהוא אינו מצווה ועושה, כי אם תאמר: שמחוייב הוא מדרבנן, אם כן הרי הוא "מצווה ועושה". והיות שכן שפיר הוכיח רבינו תם שאף אשה יכולה לברך למרות שהיא פטורה לגמרי, דומיא דסומא לדעת רב יוסף. [ואמנם שאר האמוראים סוברים שסומא חייב על כל פנים מדרבנן, כמו שהוכיחו התוספות, אבל ראיית רבינו תם היא משיטת רב יוסף, שמוכח מדבריו שאף מי שפטור לגמרי יכול לברך, ולא נחלקו עליו שאר האמוראים בסברא זו.] ותוספות [ראש השנה לג א ד"ה הא] חלקו על רבינו תם וכתבו שאף לדעת רב יוסף סומא חייב בכל המצוות מדרבנן, ולכן היה מברך על כל המצות, ולא הוי כאשה שפטורה לגמרי ממצות עשה שהזמן גרמן. ומה ששמח רב יוסף הוא היות שמדאורייתא לא היה מחויב ואף על פי כן היה עושה, וחיוב דרבנן לגבי דאורייתא הוי בגדר "אינו מצווה ועושה". וברשב"א כתב שבהכרח סבר רבי יהודה שפטור הוא לגמרי, ועל כן שמח רב יוסף, אבל מכל מקום ממדת חסידות יש לחייבו בכל הברכות [ועל כן יכול סומא להוציא את הרבים ידי חובתן.]
[9] א. מדקאמר "גדול" אלמא למי שאינו מצווה ועושה שכר יש לו, הלכך נשים המקיימות מצות עשה שהזמן גרמן, בכלל מצוה הן ומברכות עליהן - ר"ן ראש השנה לג א. ב. הקשה הרמב"ן: הא אמרינן בירושלמי [שבת א ב]: כל העושה דבר שאינו מצווה בו נקרא הדיוט, ואיך יעשה מי שאינו מצווה ויטול שכר! ? ותירץ: התם בעושה דבר שאינה מצווה מן התורה כלל, שהוא כמוסיף על התורה, אבל מי שעושה מצות התורה כתקנן, אף על פי שלא נצטוה הוא בהם כגון נשים, מקבלים עליהם שכר, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. [וצריך תלמוד, הלא הירושלמי מיירי במי שמפסיק באמצע סעודתו כדי להתפלל, למרות שהוא פטור מלהפסיק כדתנן התם, וכי אטו אשה עדיפא מיניה! ? וב"ביאור הלכה" תרלט ז ד"ה הדיוטות הביא מ"בכורי יעקב" דלא אמרו שהפטור מן הסוכה ויושב בה הוא מעשה הדיוט ואינו מקבל שכר, אלא באופן שגם כאשר הוא יושב בה עדיין הוא בפטורו, כגון מצטער, אבל מי שפטור משום טירחה, שאינו מחוייב לחזור לסוכה, כגון פסקו גשמים באמצע סעודתו, לזה יש קבול שכר דלא גרע משותה מים בסוכה דאמרינן הרי זה משובח, אף שפטור הוא מן הדין.] כתב המאירי: דבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו, ואינה דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או פלפול או הכנעת לב וכיוצא בזה ועושה ממנה על עצמו מצוה, [וצריך לומר שכל דבר שאצל אחרים הוא מצוה, יש בו שכל או מוסר וכו' לגבי כל אדם וכמו שכתב הרמב"ן שכל דרכיה דרכי נועם.] ג. כתב בספר "דברי יחזקאל" [כח א]: נראה דאף על גב דפטרינהו רחמנא לנשים ממצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום אי מקיימי הוה ליה עשה גמורה, דלא פטרינהו רחמנא אלא מחיוב המצוה בלבד אבל קיום המצוה יש להם, ומשום הכי לדעת רבינו תם הן מברכות על המצוה, כי עיקר ברכה ניתקנה על קיום המצוה, ומה שאינן מחוייבות, אינו מגרע בגוף המצוה. ועל כן שמח רב יוסף בתחילה כשהיו אומרים לו שהלכה כרבי יהודה, כי את גוף המצוה הוא מקיים גם לפי רבי יהודה, אבל אם נימא שכאשר אינו מצווה אין לו את גוף המצוה, אם כן למה שמח רבי יוסף והלא מפסיד את גוף כל המצוות. [ואף למסקנה כרבי חנינא, אין חילוק אלא בשכר, אבל בגוף המצוה אין שום גריעותא. וראה שם ב"דברי יחזקאל" שלפי זה יש לומר בדעת הרמב"ן שעשה שהזמן גרמא דוחה לא תעשה, היות וסוף סוף יש כאן "קיום" של מצות עשה.]
[10] תוספות קידושין לא א. ובעבודה זרה ג א כתבו: שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו ובתוספות ר"י הזקן כתב שהוא מפני שמצוה ומקבל מרות המצוה עליו. אבל ב"שיטה מקובצת" כתוב: גדול המצווה ועושה, פירש גאון ז"ל: לפי שאין לו ליכנס באומנות שאינו שלו, ונראה כאילו יורד לאומנות חבירו. ושם בשם המהר"י כהן צדק: מפרש רבינו תם: דוקא בדברים שאם לא נכתבו ראויין להכתב, כגון שבעה מצוות דבני נח. [משמע, במצות שהן חידוש התורה, אדרבה מי שאינו מצווה ועושה עדיף, כי בנדבה הוא עושה, ורק בכגון שבע מצוות בני נח שמחוייב הוא לעשות אף אם לא נכתבו בתורה, על ידי שנכתבו בתורה, עדיף המצווה ועושה וראה ב"תורת כהנים" ויקרא פרשה יג אות ג לענין "מנחת העומר" דנדבה עדיף.]
[11] כתב ב"ים של שלמה" [פרק ז סימן לז]: סעודת בר מצוה, אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, שעושים שמחה ונותנים שבח והודיה שנעשה הנער בר מצוה, וגדול המצוה ועושה. וראיה להדיא מדברי רב יוסף לבסוף השתא דאמר רבי חנינא גדול המצוה ועושה, מאן דאמר לי שאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן, אף על פי שהיה כבר חייב, אלא אבשורה שלא היה נודע לו עד עתה רצה לעשות יומא טבא, כל שכן על הגעת העת והזמן.
[12] גמרא ורש"י לעיל כו א ד"ה איש. וראה כאן ב"תוספות יום טוב".
[13] לעיל מב א.
[14] א. לא מיבעיא לרבי מאיר דאמר [מכות ג א]: אדם לוקה ומשלם, אלא אפילו לדעת חכמים הסוברים: בעלמא אין אדם לוקה ומשלם, אלא לוקה ואינו משלם, חבלה שאני דמשלם ואינו לוקה, כדאמרינן בכתובות לב ב: בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. ב. קיימא לן [ראה כתובות ל ב]: עבירה שיש בה כרת אינה פוטרת מתשלומין.
[15] אליבא דרבא דאמר פו א "שבת הפוחתתו בדמים" לא חשיבא "נזק", מפרשינן כגון דסכו נשא ואית ליה קרטופני ברישיה וכו', ולפי זה "המכה" לאו דוקא.
[16] כתב הרמב"ם [חובל ומזיק ד ט]: החובל בחבירו ביום הכיפורים אפילו במזיד [והתראה - מאירי] חייב בתשלומין, אף על פי שעבר עבירה שהוא חייב עליה מלקות:. בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. והיינו שהרמב"ם סובר: לאו דוקא בלאו דחבלה ["לא יוסיף, פן יוסיף להכותו" - דברים כה ג], אלא אפילו בשאר לאוין שעבר יחד עם החבלה, הרי הוא משלם ממון ואינו לוקה. ורבי עקיבא איגר [בליקוטים לכתובות לב א] כתב שמדברי התוספות ישנים שם מוכח שאינו סובר כהרמב"ם, ודוקא בלאו דחבלה נאמר דמשלם ואינו לוקה, אבל בשאר לאוין לוקה ואינו משלם, ולשיטה זו צריך לפרש דהא דקתני דהחובל בחבירו ביום הכיפורים חייב בכולן, מיירי כשהיה שוגג ולא מזיד. [וראה כאן ברש"ש וב"דבר יעקב" אות יג שהאריך בפלוגתא זו.]
[17] למאן דאמר [פו א]: החובל בעבד עברי של חבירו נותן "שבת גדולה" [נזק] ושבת קטנה לעבד ויקח בהן קרקע ויאכל הרב את הפירות. תיקשי: אמאי בחובל עבד עברי של עצמו לא נימא דישלם שבת לעבדו! ? יש לומר: הא דמקבל העבד את השבת כאשר חבל בו אדם אחר, ואין הרב זוכה בו, אף שהעבד משועבד למלאכת רבו, הוא מטעם ספק, דמאן יימר שהיה עושה בו מלאכה כל אלו הימים בלי הפסק, שהרי אינו רשאי בו אלא במלאכות הצריכות לו ולא יותר. אם כן, מאותו הטעם, לא יוכל העבד להוציא דמי שבת מרבו, דמאן יימר שלא היה עושה בו מלאכה כו' - "פני יהושע".
[18] אבל הרגשת בושה יש לעבדים. [ראה לעיל פו א למישם שיימינן בהו], ואף שאין חיוב תשלומין, מכל מקום יש עונש למי שמביישן כדמשמע מתוספות בנדה מז א ד"ה בדק.
[19] ב"קובץ שיעורים" [חלק ב סימן מד אות ב ובקידושין אות פא] הקשה: לשיטת הרמב"ן [בבא מציעא פב ב] שמזיק באונס גמור חייב, מדוע קטן פטור על מה שהוא הזיק, הלא אף שאינו בר דעת, מכל מקום לא גרע מאנוס גמור! ? בשלמא לעניין "עונשים" מצאנו שקטן אינו בר עונשים, אבל תשלומי היזק הרי אינם מטעם "עונש"! ? וכתב דקטן שאני מאנוס היות שאינו גברא בר חיובא. [וראה ב"חזון איש" (סימן יא ס"ק כא) דהא דחייב הרמב"ן באונס אינו אלא כשאפשר לו להזהר אף אם אין הנזק מצוי כלל, אבל כשאי אפשר לו להזהר כלל, אונס רחמנא פטריה.]
[20] קידושין כג ב. והא דאין הרב חייב בנזקי עבדו הכנעני הוא תקנת חכמים, שמא יקניטנו רבו, וילך וידליק גדישו של חבירו, ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום - משנה ידים ד ז הובאה לעיל ד א.
[21] "נכסי מלוג" משועבדים לבעל לאכילת פירות ולירושתה - רש"י. ו"נכסי צאן וברזל" הם תחת ידו לגמרי - ראה להלן פח ב פט א.
[22] על פי הרא"ש [כי הם היו כאנוסים בשעת ההיזק - מאירי], אבל בהגהות אשר"י כתב דקטן שהגדיל חייב לשלם, ושכן מבואר ברש"י להלן צח ב ד"ה ואכפייה. ויש לשאול: מדוע לא קתני גבי חרש שוטה וקטן שהם חייבים לאחר זמן! ? יש לומר: עבד ואשה דנים מיד, ואינם משלמים אלא לאחר זמן אבל קטן אין דנים אותו עד שיגדיל - מהר"י ברונא. [וראה עוד בב"ח אורח חיים סוף סימן שמג.]
[23] ואפילו אם היה שוגג בדבר, קיימא לן [כתובות לה א]: "חייבי מיתות שוגגין פטורין" מחיובי ממון של שעת העבירה.
[24] אם אחרים שחבלו בעבדו משלמים לו ואין העבד זוכה בתשלומין, הוא עצמו שחבל בו אינו דין שיזכה בעצמו ויפטר מלשלם. ובתוספות הקשו: הלא מבואר בגיטין יב ב שמי שחבל בעבדו של חבירו משלם רפואה לעבד ולא לרבו, אם כן אף החובל בעבדו שלו יתחייב לרפאותו! ? ותירצו: אכן עצם רפואתו לעבד, והכא דקתני פטור מכולן דמשמע אפילו מרפואתו, הכא במאי עסקינן, באמדוהו להיות חולה חמישה ימים, ואחר כך נתנו לו סם חריף, והבריא בשלשה ימים. ובהפרש הוצאות הרפואה מיירי מתניתין, והרי הוא לרבו כי כל שבח הבא לידו זכתה לו תורה כשורו וחמורו. ועוד תירצו: שמא יש לחלק דאף על גב דכשחבל בו אחר נותן רפואתו לעבד, הוא שחבל בעבדו לא מחייב. [מפני שכבר זכה בו - רשב"א]. ובשיעורי רבי שמואל [גיטין אות רלה] פירש בכוונת תוספות: כשאחר חובל בעבדו יש לו דין מזיק, וכל הנידון אינו אלא למי לשלם, בזה אמרינן דהוי דעבד, היות ובעי איתסויי ביה, אבל חבל בעבדו אין "דין מזיק" כלל כיון דהוא ממונו, ולא מהני מאי דבעי איתסויי ביה. אך תמה על דבריהם: הלא מה שהרב מקבל את התשלום הוא מדין "מה שקנה עבד קנה רבו", ואף על פי כן ברפואתו זוכה העבד היות דבעי איתסויי ביה [ראה בהערה לעיל פה ב גדר תשלומי ריפוי], אם כן אף בחובל בעבדו, נהי דאינו מתחייב לו שאר תשלומין אבל רפואה יתחייב משום דבעי איתסויי ביה! ? וראה ב"ברכת שמואל" גיטין סימן כב. וברש"ש בגיטין יב ב.
[25] לאו מהאי קרא ילפינן לה, דהא האי קרא בנדרים מיירי, ולא ילפינן ממונא מאיסורא [קידושין ג ב], והא דאמרינן האי לישנא סימנא בעלמא הוא - תוספות. [וכתבו דכן משמע גם מרש"י ד"ה דאי בעי.] והב"ח תכד י כתב דבהא גופא נסתפק רבי אלעזר אם כסף קידושין נלמד מ"בנעוריה בית אביה" או לא.
[26] נתפרש על פי רש"י. ובתוספות רבינו פרץ הקשה: אם כפירוש רש"י אמאי קאמר דאי בעי מסר לה למוכה שחין, הוה ליה למימר דאי בעי מקדש לה! ? ועוד: מהיכי תיתי ללמוד דין חבלה מדין קידושין, במאי שייכי אהדדי! ? [עוד צריך ביאור: מה הוסיפה הגמרא במה שאמרה "דהא אפחתה מכספה", הרי מה שהאב זכאי בכסף קידושיה אינו נובע ממה שנפחתו דמיה! ? ועוד למה הוצרכו להזכיר שיכול למוסרה למוכה שחין ולא אמרו בפשטות שיכול לקדש אותה למי שירצה! ?] על כן פירש רבינו פרץ: "שבח נעורים" היינו "בושת ופגם" שהאונס והמפתה משלמים בושת ופגם לאביה, והשתא שפיר ילפינן חבלה מפגם - שגם הוא "נזק". [והיינו דקאמרינן "דהא אפחתה מכספה".] וניחא נמי הא דקאמר דאי בעי מסר לה למוכה שחין, דהיינו שיש בידו לפגום אותה, אם כן דין הוא שיהיה הפגם שלו [ראה רש"י כתובות מו ב ד"ה שייך בה], אבל חבלה שאין בידו לחבול בה לא אקני ליה רחמנא.
משנה. דמי וולדות. פליגי הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מהל' חובל (הל"ב) בנוגע לדמי וולדות. כתב הרמב"ם וז"ל ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנין אף דמי וולדות לאשה עכ"ל, והראב"ד השיג וז"ל א"א אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות דאפילו לרבא דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא לה איהי בגופייהו ה"מ אשת הגר דאין לו יורשים דקיימא וקדמא איהי וזכיא בגוייהו אבל אשת ישראל שיש לו יורשים לעולם הם ליורשיו עכ"ל. אליבא דהרמב"ם כשנגף אשה לאחר מיתת בעלה דמי הוולדות הם שלה, ואילו לראב"ד משלם דמי הוולדות ליורשי הבעל. ויל"ע בשיטת הראב"ד, שהרי לאחר מיתת הבעל כבר פקעה האישות, כי אין אישות לאחר מיתה, והיאך יירשו יורשי הבעל את דמי הוולדות, הלא בשעת נגיפת האשה אין להבעל זכות בדמים וממילא גם ליכא זכות ליורשי הבעל.
ונראה שלדעת הראב"ד אין זכות הבעל בדמי הוולדות דין זכייה בגביית החוב דאשתו, אלא שיש לבעל האשה בעלות בוולדות עצמן, והוא מוריש ליורשיו את זכות הממון שיש לו בוולדותיו. וכיון שמת לאחר שנתעברה וכבר זכה בזכות הזאת יכול הוא להורישה ליורשיו בשעת מיתתו.
מאידך לדעת הרמב"ם, עצם הוולדות וחיוב דמי הוולדות בעיקרן שייכין לאשה ולא לבעלה, אלא שיש לבעל האשה זכות לגבות בתשלומי הדמים. בד"א כשנגפה בחיי בעלה, אבל כשנגפה לאחר מיתת בעלה זוכה האשה עצמה בדמים.
ומסתבר דאליבא דסברת הראב"ד שהוולדות הם ממונם של הבעל וכשמת מורישם ליורשיו שחיוב דמי הוולדות הוי חלות שם חיוב של נזקי ממון. מאידך אליבא דהרמב"ם הסובר שהאשה עצמה הנחבלת היא המחייבת והבעל זוכה בתשלומין ממנה, חיוב דמי וולדות הוי חלות חיוב של חבלה.
והנה לכ"ע אם חבל באשת הגר לאחר מיתת הגר האשה זכתה בדמי הוולדות (שם הל"ג). ונראה שבאשת הגר האשה עצמה מחייבת בתורת נחבל ולא בתורת ניזק ובעל ממון הוולדות, כי אין לה קנין בוולדותיה כמו שיש לבעל. והראב"ד מודה דבמקום דליכא מחייב של ממון הבעל חל מחייב של חבלת האשה. ורק במקום בעל שחל המחייב של נזק ממון שלו אין המחייב של חבלת האשה חל.
אמנם בין לרמב"ם ובין לראב"ד החיוב של דמי הוולדות הוא חיוב ממון ולא קנס43 והמודה בדמי וולדות חייב לשלם. אליבא דהראב"ד פשיטא, שהרי הוא סובר שהוולדות הן ממון הבעל הנתפסין בירושה ובכן התשלומין שהן לבעל הויין חיוב ממון דנזק. ואף אליבא דהרמב"ם הסובר שמשלם מדין חובל והבעל זוכה בגביית דמי החבלה מהאשה מ"מ חיוב ממון הוא בדומה לחיובי שבת וריפוי דחבלה דהויין חיובי ממון ולא קנס (עיין פ"ה מהל' חובל הל"ו). אך צ"ע מ"ש דמי וולדות מנזק חבלה דעלמא, דהוי קנס אליבא דהרמב"ם ולא ממון. ונראה שהוא משום שהחיוב של דמי הוולדות לא ילפינן מפרשת חבלה אלא מפרשה בפני עצמה, ומשו"ה אין לו שום קשר לחיוב נזק דחבלה. דחיוב נזק דחבלה ילפינן מקרא ד"עין תחת עין", דהוי קנס אליבא דהרמב"ם. מאידך חיוב דמי וולדות ילפינן מקרא ד"כאשר ישית עליו בעל האשה" והחיוב הוא חיוב ממון.
והנה איתא במתני' דהכא ששור המזיק פטור מדמי וולדות. ובגמרא לעיל (דף מב.) נלמד פטור זה מקרא. ונראה דלהרמב"ם יסוד הפטור הוא משום דאין שור בכלל הפרשה דחבלה. וחיוב דמי וולדות ביסודו הוי חיוב חבלה. מאידך אליבא דהראב"ד י"ל דהוי' גזיה"כ מיוחדת בשור שפטור מלשלם הנזק של דמי וולדות אע"פ שביסודו הוי חיוב נזק.
משנה. החובל בעבד כנעני. עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' חובל הל"ג) וז"ל המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין. ואפילו הכה עבד חבירו שאין בה שוה פרוטה לוקה שהרי ישנו במקצת מצות כו' עכ"ל. והנה פליגי האחרונים בביאור כוונת הרמב"ם לגבי דין המכה עבד כנעני שלו. איכא דס"ל שלרמב"ם המכה עבד כנעני שלו אינו לוקה אף כשאין בהכאה שוה פרוטה. וי"א שהמכה עבד כנעני שלו תמיד לוקה גם כשיש בה שוה פרוטה, דמכיון שהכה עבד כנעני שלו ואינו חייב לשלם, ממילא אין הלאו ניתן לתשלומין ולוקה, וכן אמר הגר"מ הלוי זצ"ל44.
והנה בדין יום או יומים שחל בהכה עבד כנעני שלו ומת כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח הלי"ד) וז"ל יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו. לכך נאמר בשבט שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה עכ"ל. ובביאור הרמב"ם אמר הגר"ח זצ"ל שיש שני דינים בדבר שיש בו כדי להמית: א) כשהדבר בודאי ימית כמו סכין; ב) כשהדבר יכול להמית אבל לא בודאי כמו שבט. הדין דיום או יומים חל רק בדבר שיכול להמית שאם העבד עמד יום או יומיים אז אמרי' שלא מת מחמת המכה ופטור - אך דין זה לא שייך בדבר שבודאי ימות, ומשו"ה חילק הרמב"ם בין סכין לשבט.
אמנם הגר"מ הלוי זצ"ל אמר שיש להסתפק לפי הרמב"ם בשבט שהמית אם הוא נחשב לדבר שיש בו כדי להמית או לא, ונ"מ למכה אדם דעלמא בשבט ומת אם הוא חייב או לא. דהגר"ח זצ"ל נקט שיש בשבט כדי להמית ורוצח דעלמא שהמית בשבט חייב. והדין דיום או יומים בעבד הוא קולא לפטור את האדון ממיתה אם העבד עמד יום או יומים. מאידך הגר"מ זצ"ל אמר די"ל אדרבא שאין בשבט כדי להמית, ורוצח דעלמא שהרג בשבט פטור. ודין יום או יומים בעבד הוי חומרא, דאע"פ ששאר רוצחים שהרגו בשבט פטורים מ"מ אדון שהמית את עבדו בשבט, והעבד לא עמד יום ויומים, חייב45. משא"כ סכין וכדומה שיש בו כדי להמית ולפיכך האדון חייב בכל אופן שהעבד מת.
ונראה שמה שסיים הרמב"ם שיש רשות לאדון להכות את עבדו בשבט אין ר"ל שיש לו רשות להכותו ממש, דפשיטא שאסור להכות עבד כנעני שלו כמו שאסור להכות עבד עברי שלו, כיון שיש לע"כ מקצת קדושת ישראל ויש לו חיוב מצוות כאשה. אלא כוונת הרמב"ם היא להסביר את הפטור מעונש רציחה, דהרשות להכותו היא רק לענין פטור מעונש בדיעבד אבל לא שלכתחילה יכול להכותו46.
משנה. חש"ו פגיעתן רעה.
א.
רש"י כתב לקמן (דף צח: בד"ה ואכפייה רפרם לרב אשי) וז"ל ששרף שטר חבירו בילדותו עכ"ל. ומבואר שיטתו דס"ל דאדם שהזיק ממון בקטנותו חייב לשלם כשיגדיל47. ומוכרח מרש"י שאין תשלומי אדם המזיק ממון חלות דין עונש, שהרי קטן לאו בר עונשין הוא, אלא חלות חיוב ממון דעלמא הוא שחל אף על קטן, אלא שאין גובין ממנו עד שיגדיל דקטן לאו בר גוביינא הוא. ובהגהת אשר"י על מתני' דהכא (בפסקי הרא"ש אות ט') שחש"ו שחבלו באחרים פטורים כתב וז"ל מיהו קטן חייב לשלם לכשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא עכ"ל. נקט הגהת אשר"י דגם קטן שחבל חייב לשלם לכשיגדיל כמו קטן שהזיק שחייב לשלם. ברם השיג הגר"ח זצ"ל שאין הנידון דומה לראייה. קטן שהזיק ממון חבירו חייב לרש"י שכן עשה מעשה נזק ומעשה הנזק מחייבו בחיוב תשלומין בעלמא. לעומת זה, חיוב החובל אינו חיוב תשלומין דעלמא כ"א עונש ממון משום הלאו דלא יוסיף. וסמוכין לכך משיטת הרמב"ם שהחיוב נזק דחובל הוא קנס ולא ממון (פ"ה מהל' חובל הל"ו), ומזה מוכח שהחיוב הוא עונש. ומבואר שחיוב חובל הוא עונש ואילו חיוב אדם המזיק הוא חיוב ממון בעלמא ולא חלות דין עונש. ובכן העלה הגר"ח זצ"ל שמסתבר שלא כהגה"א, דדברי רש"י שייכי דוקא בקטן שהזיק שהוא חייב מחמת מעשה ההיזק שעשה ומדין תשלומי ממון בעלמא. מאידך, קטן שחבל פטור אף משיגדיל, כי קטן אינו בר עונש, ואף עונש ממון בכלל. וחיוב תשלומי חבלה הוי עונש48.
מהמשנה דידן לכאורה משמע כהגר"ח זצ"ל שכ' ז"ל חש"ו פגיעתן רעה כו' והם שחבלו באחרים פטורין, העבד והאשה פגיעתן רעה כו' והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם עכ"ל. בנוגע להעבד ואשה איתא שחייבים לאחר זמן ואילו בקטן לא הוזכר שחייב לכשיגדיל, ומשמע שפטור מחבלה אף משהגדיל49.
והנה יל"פ בדברי הגהת אשר"י שתשלומי נזק הם עונשין, אבל אעפ"כ שאני מעונשי הגוף, דאע"פ שקטן פטור מעונשין בגופו כגון ממיתה וממלקות, מ"מ חייב בעונשי ממון. וסובר הגה"א שבין חבלה ובין אדם המזיק הם חיובי עונשי ממון, והיות דקטן שהזיק חייב מדין עונש ממון לשלם לכשיגדיל ה"ה קטן שחבל חייב לשלם ממון דחבלה לכשיגדיל.
ב.
עיין לעיל (דף לט ע"א) במשנה וז"ל שור של חש"ו שנגח ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס עכ"ל. ונ"ל שחש"ו חייבים בשמירת שורם ע"פ פרשת נזקי ממון, אלא שא"א להם לקיים בעצמם את חובת השמירה המוטלת עליהם. ומשו"ה מעמידין להם אפוטרופוס לקיים את חובת השמירה שלהם.
אמנם מבואר במתני' שחש"ו פגיעתן רעה, והם שחבלו באחרים פטורין. והקשו הראשונים מדוע לא נעמיד עליהם אפוטרופוס כדי שיתחייבו.
ונראה ליישב עפ"י מש"כ לעיל בשם הגר"ח זצ"ל שחיובי חבלה חלים מדין עונש, וקטנים לאו בני עונשין הם. ונמצא שחש"ו אינם בני חיוב חבלה כלל ומופקעים הם מפרשת חבלה50, ולכך לא תועיל העמדת אפוטרופוס. וכן בשור הקדש שהזיק שפטור (לעיל דף לז:) אין מעמידין אפוטרופוס לחייב הקדש, כי הקדש מופקע מפרשת הנזקין ע"פ גזיה"כ, ואפוטרופוס אינו מועיל כשיש הפקעה אלא דוקא במקום שיש פטור בלי הפקעה, וה"נ לגבי חש"ו.
והנה כתוב בהג"א הנ"ל וז"ל וכן משמע פ' שור שנגח ד' וה' (לט:) דקאמר ר' יוסי בר' חנינא מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי וכ"ש היכא דאזקי נפשייהו עכ"ל. ומבואר דסובר דמעמידין אפוטרופוס על קטן כדי שישלם כשהזיק. אך מתוס' לעיל (דף לט. ד"ה אין כו') משמע שאין מעמידין אפוטרופוס על חש"ו לחייבם מדין אדם המזיק ממון. ומסתבר לתלות את המחלוקת בביאורים הנ"ל, דאם חש"ו שהזיקו ממון פטורים משום שהם מופקעים לגמרי מפרשת אדם המזיק כשם שהם מופקעים מפרשת החבלה א"כ לא מעמידין אפוטרופוס עליהם. אבל אם נפרש שהם כלולים בפרשת אדם המזיק אך פטורים מלשלם, אזי במקום חלות פטור מועלת העמדת אפוטרופוס, בדומה לדין שור המזיק. ומסתבר שאם חיוב אדם המזיק הוא דין עונש דומה לחבלה חש"ו מופקעים. מאידך אם חיוב אדם המזיק אינו עונש אלא חיוב ממון דעלמא י"ל שחש"ו הם בכלל הפרשה אלא שפטורים מלשלם, כיון דלאו בני שמירה נינהו, ואפשר להעמיד עליהם אפוטרופוס כדי לקיים את השמירה51.
ונראה שדין העמדת אפוטרופוס לשור של חש"ו הוא דין מדאורייתא ואינו תקנה בעלמא מדרבנן, כי ע"י האפוטרופוס מתקיימת חובת השמירה המוטלת על החש"ו מדאורייתא, כנ"ל.
ג.
בנוגע למזיק ברשות פליגי הרמב"ם והראב"ד (פ"ו מהל' חובל ומזיק הל"ג), שהרמב"ם פסק וז"ל ואם היו שניהן ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד ז"ל דין זה אינו מחוור דאפילו שניהם ברשות ולא הוה ידע ביה אם הזיקו חייבין אבל הוזקו זה בזה פטורין עכ"ל.
ויעויין לעיל (דף לב.) בדין המזיק את אשתו בתשמיש המטה דלמסקנת הגמ' חייב ואינו דומה למתני' שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ופטורים, ז"ל כי התם תרוייהו כהדדי נינהו הכא איהו קעביד מעשה והיא לא עכ"ל. ולכאורה מפורש בגמרא כדעת הראב"ד שדוקא כשהניזק השתתף בנזקו פטורים (וזה מה דר"ל תרוייהו כהדדי נינהו), ואילו בתשמיש המטה שהבעל הזיקה בלי מעשה דידה הו"ל הזיק ולא הוזק, ולכן חייב. והנה הרמב"ם (פ"ד מהל' חובל הלי"ז) פסק וז"ל המזיק אשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה עכ"ל. וצ"ע דלפי שיטתו הנ"ל כשהזיקה שלא בכוונה צ"ל פטור שהרי הוא ברשות. עוד צ"ע כי בפ"א מהל' חובל (הלט"ז) גם הרמב"ם חילק בין היזק להוזק וז"ל היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורים עכ"ל, ומשמע שדוקא בהוזקו פטורים ואילו בהזיקו זה את זה חייבים.
ונראה לפרש את דברי הרמב"ם ולחלק בין אדם המזיק לבין אדם החובל. באדם המזיק ממון חבירו מחלק הרמב"ם בין הזיקו בכוונה שחייבים לבין הזיקו שלא בכוונה שפטורים. מאידך בחובל מחלק הרמב"ם בין הזיקו זה לזה שחייבים לבין כשהוזקו זה בזה שפטורים. ויש לפרש את החילוק ע"פ יסודו של הגר"ח זצ"ל שבחובל המחייב הוא רשעות הגברא והעבירה שהחובל עשה, ואילו במזיק ממון המחייב אינו העבירה אלא שהוא חיוב ממון בפני עצמו. ולכן בחבלה אם חבל לבדו והזיק בלי פעולה מצד הניזק הרי עשה מעשה העבירה דחבלה וחייב גם כשהוא ברשות. מאידך כשיש רשות וכשהוזקו זה בזה בחבלה שניהם פטורים, כי בהוזקו ברשות חסר מעשה העבירה של החובל. מאידך במזיק ממון אין העבירה המחייבת, ובכן החילוק הוא בין כוונה לשלא בכוונה. בכוונה יש מעשה מזיק המחייב ואילו שלא בכוונה חסרון השמירה מחייב. וי"ל דרשות פוטרת מחובת השמירה אך אינה פוטרת מחיוב מעשה מזיק, ואכמ"ל52.
תוס' ד"ה בעבד כנעני שלו. התוס' הביאו ב' דיעות אם הרב משלם ריפוי לעבדו. וי"ל דפליגי בביאור הדין שהקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו לרבו והרפואה לעבד דבעי לאיסתויי ביה (גיטין דף יב:) - האם העבד כנעני עצמו מחייב את תשלומי החבלה, והרב זוכה בתשלומין ממנו, חוץ מרפואתו דמשלמים לעבד דבעי לאיסתויי ביה, ונכלל בזה גם עבד כנעני שלו, או"ד שהרב עצמו הוא המחייב בתשלומי חבלת עבדו, וכשקיטע יד עבד חברו זוכה העבד בדמי הריפוי מהרב כדי שיתרפא דבעי לאיסתויי ביה, ולכן אם הרב חבל בעבד שלו אין מחייב דתשלומין והרב פטור אף מריפוי.
א"נ י"ל דבשאר ד' הדברים לכ"ע הרב הוא המחייב. אלא דפליגי בריפוי האם הוא חובת ממון וא"כ הרב הוי המחייב, או"ד שהוא חובת רפואה וא"כ המחייב הוא העבד שזקוק לריפוי.
43 שהרי לכ"ע אם הבעל קיים בעת נגיפת האשה ואח"כ מת דמי הוולדות ליורשיו (פ"ד מהל' חובל הל"ב) ולא אמרי' אין אדם מוריש קנס לבניו - ש"מ דחיוב ממון הוא.
44 ועיין עוד בב"י בב"ח ובדרישה (סי' ת"כ) בקצות (תכ"ד, א) ובמנ"ח (מצוה מ"ט).
45 ספק הגר"מ זצ"ל הוא רק לפי הרמב"ם שחילק בין שבט לבין סכין. דלשיטות הראשונים דס"ל שאין לחלק ובכל כלי שיש בו כדי להמית חל דין יום או יומים פשיטא דהוי פטור וקולא, דשאר רוצחים חייבים אף אחרי יום או יומים.
46 ע"ע בשיעורים לקמן (דף צא.) ד"ה אבעיא להו יש אומד וכו'.
47 ונחלקו המפרשים בביאור דברי רש"י. לפי בעל האור זרוע "בילדותו" ר"ל בקטנותו, אך לדעת בעל הגידולי תרומה (שער ל"ו ח"ב סוף אות ו') היינו בבחרותו אחר שהיה לבר עונשין. ועי' בפלפולא חריפתא. וע"ע בט"ז או"ח סי' שמ"ג ס"ק ב' שכתב דהוא לפנים משורת הדין דומי' דחובל עיי"ש. וכן משמע שהבין הגר"א, דציין מרש"י זו לשם.
48 ברם עיין בתוס' לעיל (ב א ד"ה ולא זה וזה וכו') שדנו אם עונשין ממון מן הדין והביאו ראיות מדיני נזקי ממון כגון בור. ולפי דברי רבינו והגר"ח זצ"ל צ"ע שהרי אין חיובי התשלומין דנזקי ממון חלין מדין עונש אלא מדין ממון בעלמא. ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' שבועות חלק שני (דף מג) בתחילת השיעורים למס' ב"ק ח"א ולעיל בשיעורים (דף פג:) ד"ה החובל בחבירו וכו'.
49 עיין ביראים שכתב דברשע שאינו עושה מעשה עמך מכיון דמותר לחבול בו החובל בו פטור מתשלומין. ובפשטות מבואר כדברי הגר"ח זצ"ל שחיוב חבלה הוי חלות עונש וכיון דאין איסור לחבול ברשע משו"ה החובל בו פטור מתשלומין, ומאידך המזיק ממון דרשע חייב לשלם כיון דהוי חיוב ממון ולא עונש. ברם עי' בקובץ שיעורים (אות קו) המשוה מזיק לחובל. ועע"ש שלא הסביר בדברי היראים כמש"כ אלא דהוי דין מיוחד באינו עושה מעשה עמך שאם גופו מותר ממונו לכ"ש, עיי"ש. אך עי' בחי' הר"ן לסנהדרין (פה.) וז"ל שלענין תשלומין לא עשה תשובה ועשה תשובה שווין הן עכ"ל, ולכאורה מש"כ הוא כנגד יסוד הגר"ח זצ"ל, ודו"ק.
50 לכאורה ר"ל דחש"ו אינם מוזהרים ואין להם מעשה עבירה כלל. ברם במקומות אחרים בשיעורים הביא רבינו זצ"ל בשם הגר"ח זצ"ל שיש לחש"ו מעשה עבירה אלא שפטורים מעונש ב"ד ואכמ"ל.
51 אך לפי"ז יוצא דלהג"א בין מזיק ממון ובין חובל חייבים מדין ממון בעלמא ולא מדין עונש. עיין לעיל סוף אות א'.
52 והמזיק אשתו בתשמיש המטה משלם מפני שהזיקה במעשה, כדין החובל ברשות. ועוד עיין בשיעורים לתחילת המסכת (דף ב.).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
208ימים לסיום הש״ס