דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

בבא קמא פו ע"א - פירוש שטיינזלץ

חייב בכולן, כלומר, בכל חמשת התשלומים של החובל בחבירו.

ונברר: האי [זה] החובל בהוריו באופן שלא עשה בו חבורה, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? לאו [האם לא] כגון שהכהו על ידו ונפגעה ידו ואינו יכול לעבוד בה וסופו לחזור ולהירפא, וקתני [ושנה]: חייב בכולן ואף בנזק, אף שהוא זמני. ואם כן יש מכאן תשובה לשאלה ששאל רבה.

אמרי [אומרים בדחייה]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — כגון שחירשו (עשה את אחד מהוריו חרש) על ידי מכה, ולא עשה בו חבורה, שהוא נזק שאינו חוזר ומשום כך משלם את כל חמשת התשלומים. ומקשים: כיצד ניתן להעמיד במקרה כזה? והאמר [והרי אמר] רבה עצמו: החורש (העושה חרש) את אביו על ידי שמכה אותו — נהרג, אף על פי שאין רואים חבורה, לפי שאי אפשר לחרישה בלא חבורה, מדוע? ודאי טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה [טיפת דם נפלה לו באוזנו] והיא שגרמה לו את החרשות, אף על פי שאין הדבר נראה מבחוץ!

אלא יש לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שגילחו, שגילח את שערו ולא גרם לו לחבורה. ואומרים: אם גילחו מהדר הדר [הרי חוזר הדבר], והיינו בעיין [והרי זו שאלתנו] ששאלנו מה קורה בנזק שסופו להיתקן? ואם כן, נמצא פתרון לשאלת רבה.

אמרי [אומרים בדחייה]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שסכו נשא [בסם] שגורם לכך שהשערות לא הדר [יחזרו] ויצמחו.

ומסבירים כיצד בענין זה יכול להיות שחייב בחמישה דברים: צער — כגון דאית ליה קרטופני ברישיה [שיש לו פצעים בראשו] וצווחי מהנהו קרטופני [ויש לו כאבים מאותם הפצעים] בגלל הסם. ריפוי — דבעיא אסויי [שצריך לרפא אותו] מהפצעים הללו. שבת — דהוה מרקיד בי כובי, דבעיא מחוי גוני ארישא [שהיה זה אדם שרוקד בשכר בבית המרזח, שהיה רוצה להראות תוך כדי ריקוד דברים בראשו ושערותיו], ועתה לא מחוי מהנהו קרטופני [מראה מחמת הפצעים הללו]. בושת — אין לך בושת גדול מזה שגילח אותו ונראים על ראשו אותם פצעים.

ומעירים: ומילתא דבעיא ליה [ודבר שהיה מסופק לו] לרבה, פשיטא ליה [פשוט לו] לאביי להך גיסא [כצד זה] של הבעיה, ולרבא להך גיסא [כצד האחר] של הבעיה, כלומר, שכל אחד מהם פתר את הבעיה, אבל כל אחד פתרה באופן אחר. דאתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה זו של רבה מה הדין אם הכהו על ידו וצמתה (יבשה, שותקה) וסופה לחזור, אביי אמר: נותן לו שבת גדולה, כלומר, נזק, דמי היד, ושבת קטנה דמי ביטול מלאכה. ורבא אמר: אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום, שמשלם רק את השבת במשך הימים שבפועל אינו עובד בהם, אבל לא את דמי היד. ושניהם פתרו איפוא שאלה זו.

א ועוד נחלקו אביי ורבא בתשלומי נזק ושבת. איתמר [נאמר]: הקוטע יד עבד עברי של חבירו, אביי אמר: נותן לו שבת גדולה (נזק) לעבד, ושבת קטנה את דמי ביטול המלאכה שלו בזמן חוליו לרב (לאדון). רבא אמר: הכל ינתן לעבד, אבל ילקח (יקנה) בהן קרקע והרב אוכל את פירות הקרקע כל תקופת עבדותו של העבד, ונמצא על ידי זה ששניהם מקבלים את המגיע להם.

ומעירים: פשיטא [פשוט הדבר], אם פיחת שגרם לעבד נזק שפוחת ערכו אצל עצמו, ואצל רבו לא פיחת שבשביל אדוניו אין בזה פחת, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? — כגון דפסקיה לריש אוניה [שחתך את תחילת אוזנו] או לריש נחיריה [את תחילת נחירו], שלענין מלאכה לרבו אין בזה הבדל, אבל יש בזה נזק לעבד עצמו, במקרה כזה הכל, כל מה שיש לשלם הרי זה ניתן לעצמו, לעבד, ואולם אם פיחת אצל רבו שהיה נזק גם אצל רבו — בזה פלוגתא [המחלוקת] של אביי ורבא.

ב שנינו במשנה: שתשלום בושת — הכל לפי המבייש והמתבייש. ומסבירים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו] — לא כדעת ר' מאיר ולא כדעת ר' יהודה, אלא כדעת ר' שמעון היא.

דתנן [שכן שנינו] בברייתא: וכולן כל אלו שבוישו על ידי אחרים רואין אותן (מתייחסים אליהם) לענין חישוב דמי הבושת כאילו הם בני חורין שהיו עשירים וירדו מנכסיהם, אף על פי שאינם עשירים כעת. ומדוע? — שהן בני אברהם יצחק ויעקב ומגיע להם. אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אומדים כל אדם לפי מה שהוא: הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קטנו. ר' שמעון אומר: עשירים — רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, עניים — רואים אותן כפחותין שבהן שבעניים, וכל זאת כדי להקל בתשלום הבושת על המבייש.

ומעתה נברר: מני [כשיטת מי היא משנתנו]? אי [אם] כשיטת ר' מאיר הלא מתניתין קתני [משנתנו שונה]: הכל לפי המבייש והמתבייש, לשיטת ר' מאיר: כולהו בהדי הדדי נינהו [כולם כל המבוישים זה כמו זה הם]. ואי [ואם] כדעת ר' יהודה, הלא מתניתין קתני [משנתנו שונה] להלן (עמוד ב): המבייש את הסומא — חייב, ואילו ר' יהודה אומר: סומא אין לו תשלום בושת. אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' שמעון היא?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כדעת ר' יהודה, כי אמר [כאשר אומר] ר' יהודה סומא אין לו בושת, הכוונה היא לסומא שבייש אדם פיקח למשקל מיניה [לקחת ממנו] דמי בושתו של המבוייש, שמפני שהוא סומא אינו רואה מה הוא עושה, ואין אדם מתחייב בתשלום בושת אלא אם נתכוון, אבל למיתבא ליה [לתת לו לסומא] כאשר ביישו אותו — יהבינן ליה [נותנים לו] דמי בושתו.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה שהוא שונה בסוף המשנה]: המבייש את הישן — חייב, וישן שבייש — פטור, ודווקא בזה מחלקת המשנה ולא קתני [ואינה שונה] חילוק נוסף בין סומא שבויש, שחייב המבייש, וסומא שבייש אחר שהוא פטור, מכלל הדברים אתה למד שלא שנא הכי [שונה כך] ולא שנא הכי [שונה כך] ואין לחלק בסומא ובכל מקרה פטור! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כי מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' שמעון היא.

ג ומנסים לברר לפי ברייתא זו גם ברייתא שנאמרה בסתם. ובאותו ענין שואלים עוד: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים]: נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול — נותן לגדול דמי בושתו של קטן. התכוון לבייש את העבד ובייש את בן חורין — נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד. ונברר: מני [כשיטת מי היא]? לא כשיטת ר' מאיר ולא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' שמעון!

ומסבירים מדוע אין זה כשיטת כל אלו התנאים: קא סלקא דעתך [עלה על דעתך] מתחילה לומר שקטן זה הנזכר בברייתא — הכוונה למי שהוא קטן בנכסים (עני), גדול — גדול בנכסים (עשיר), ומעתה אי [אם] כשיטת ר' מאיר אי אפשר לומר זאת כי האמר [הרי הוא אומר]: כולהו בהדי הדדי נינהו [כולם זה כמו זה הם], שדנים בכולם דין אחד של בן חורין שירד מנכסיו, ואין הבדל בין עני לעשיר! ואי [ואם] כשיטת ר' יהודה, האמר [הרי הוא אומר]: אין לעבדים בושת, וממילא אין ענין של בושת בעבד ואין בן החורין מקבל דבר אם התכוון המבייש לבייש עבד! ואי [ואם] כשיטת ר' שמעון, האמר [הרי הוא אומר]: נתכוון לבייש את זה ובייש את זה — פטור לגמרי,

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — הרי זה כקטלא [כמו דין מיתה], מה קטלא [מיתה] אין ממיתים אותו עד שהרג את האדם שמתכוון ליה [לו] דווקא, דכתיב [שנאמר]: "וארב לו וקם עליו" (דברים יט, יא) שכוונתו: עד שיתכוון לו, לזה שהרג, בושת נמי [גם כן] עד דמיכוין ליה [שמתכוון לו], דכתיב [שנאמר]: "ושלחה ידה והחזיקה במבשיו" (דברים כה, יא), שאין משלם עבור הבושת עד שיתכוון לו!

ודוחים: לעולם שיטת ר' יהודה היא, וכי קאמר [וכאשר אומר] ר' יהודה אין לעבדים בושת — הרי זה למיתבא להו [לתת להם], אבל למישם, שיימינן בהו [לאמוד, אומדים אותם] כמה בושת יש להם, ואותו שיעור בושת ישלם לבן החורין שביישו מתוך מחשבה שהוא עבד.

ואי בעית אימא ד[ואם תרצה אמור]: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' מאיר, שכן מי סברת [האם סבור אתה] שגדול — גדול בנכסים, קטן — קטן בנכסים? לא, גדול — גדול ממש (מבוגר), וקטן — קטן ממש שעדיין לא הגיע לבגרות.

ושואלים: וכי קטן בר [בן] בושת הוא, הרי אין בו דעת? ומשיבים: אין [כן], כדאמר [כמו שאמר] רב פפא בענין אחר: שמדובר בקטן בגיל דמיכלמו ליה ומיכלם [שכשמביישים אותו והוא מתבייש] שיש לו בושת, הכא נמי [כאן גם כן] —

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - א

וכן החובל בחבירו ביום הכיפורים אפילו אם עשה בו חבורה  חייב בכולן [נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת] ואף על פי שמתחייב כרת, אין הוא פטור מלשלם, היות ואין מיתת בית דין על מלאכה ביום הכיפורים.

האי "לא עשה בו חבורה" דקתני רישא, היכי דמי [איך מדובר]?

לאו, כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור, [1] ואף על פי כן קתני: חייב בכולן, ו"נזק" בכלל, שמעת מינה שבת הפוחתתו בדמים וסופה לחזור משלם "נזק" ולא רק "שבת".

ודחינן: אמרי בני הישיבה: הכא במאי עסקינן: כגון שחירשו ולא עשה בו חבורה ובאופן זה מחוייב הוא לשלם לו נזק, צער, ריפוי ובושת. [2]

ופרכינן: והא אמר רבה: החורש את אביו [מי שהכה את אביו ועשאו חרש] נהרג, לפי שאי אפשר לחרישה באוזן בלא חבורה כי טיפתא דדמא [טיפת דם] נפלה ליה באודניה [באזנו].

אם כן, אי אפשר לפרש רישא דמתניתין כגון שחירשו, דאי חירשו איכא נמי חבורה!?

על כרחך, לא עשה בו חבורה היכי דמי, כגון שהכהו על ידו וסופה לחזור ושמעת מינה דמשלם נזק ב"שבת הפוחתתו בדמים".

ודחינן: אלא הכא במאי עסקינן כגון שגילחו לשערותיו, והפחיתו מכספו בלא חבורה.

ומתמהינן: אי גילחו, הא מהדר הדר [סופו לחזור ולצמח] והיינו בעיין, מה בין צמתה ידו וסופה לחזור, לבין גילחו וסוף שערותיו לחזור ולצמח, ותפשוט מהכא בעיא דרבה!? [3]

ודחינן: אמרי בני הישיבה: הכא במאי עסקינן: כגון שסכו נשא [סם המשיר את השער] דלא הדר [אין השער חוזר וצומח].

ומפרשינן היכי משכחת לה חמישה דברים בכהאי גוונא:

נזק - דהא מום הוא ואפחתיה מכספיה.

צער - כגון דאית ליה קרטופני [בקעים בקעים - חטטים] ברישיה, [4] וצווחי מהנהו קרטופני [סובל מכאבים באותם חטטים, מחמת הסם החריף].

ריפוי - דבעיא אסויי את הכאב שגורם הסם לחטטים.

שבת - כגון דהוה ניזק מרקיד בי כובי דבעיא מחוי גוני ארישא ולא מחוי מהנהו קרטופני. [שהיה רגיל לרקד בחנויות, ולהראות בראשו מיני שחוק כדרך הליצנים, ומחמת החטטים אינו יכול לעשות כן [5] עד שיתרפא], ואף על פי שלא ביטלו משאר מלאכה, נותן לו שבת זו, הואיל ומלאכתו של אדם זה בכך. [6]

בושת - אין לך בושת גדול מזה להיות קרח בלא שער.

ומילתא דבעיא ליה לרבה, פשיטא ליה לאביי להך גיסא, ולרבא להך גיסא. כלומר, מה שהסתפק רבה, אם משלם נזק ב"שבת הפוחתתו בדמים", אביי ורבא לא הסתפקו בדבר; אביי היה פשוט לו כצד אחד - שמשלם לו נזק, ורבא היה פשוט לו כמו הצד השני - שאינו משלם אלא שבת, ומפרש לה ואזיל:

דאתמר: הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור - אביי אמר: היות ועתה נפחתו דמיו, נותן לו שבת גדולה [נזק] [7] וגם שבת קטנה, כלומר, את ה"שבת" משערים לפי מלאכתו של אדם שאינו עושה מלאכה בידו, ואף על פי שכשיתרפא יהיה ראוי לכל מלאכה, הואיל ושילם לו את דמי ידו, אינו משלם לו שיעור מלאכת אדם שלם, אלא כשיעור מלאכת אדם שאין ידו ראויה למלאכה. [8] ורבא אמר: אינו נותן לו "נזק" אלא דמי שבתו בלבד, עד שתחזור ידו לקדמותה, והיות שלא שילם לו דמי ידו, נותן לו שבת שבכל יום ויום [9] כמו שנשכרים פועלים בשוק, [10] ולא כשומר קישואין.

איתמר: הקוטע יד עבד עברי של חבירו, ונמצא העבד בעל מום כל ימיו, ואף רבו מפסיד באופן מוחלט את מלאכתו שעשה כשהיה שלם, ובזמן מחלתו מפסיד האדון גם את אותה מלאכה שיהיה ראוי לה לאחר שיתרפא.

אביי אמר: נותן לו "שבת גדולה" [דמי ידו [11]] לעבד, שהרי גופו של עבד ירד בערכו, ולו הוא חייב לשלם את הנזק, אבל לרבו אין החובל משלם עבור מה שהעבד אינו יכול לעשות מלאכה כבתחילה. [12]

וכן נותן הוא שבת קטנה [כשומר קישואין כל ימים שיפול למשכב] לרב על מה שמפסיד את מלאכתו של העבד בתקופה זו.

רבא אמר: בין "שבת גדולה" [נזק] בין "שבת קטנה" [כשומר קישואים] הכל ינתן לעבד [13] היות והוא הנחבל, וילקח בהן העבד קרקע והרב אוכל את הפירות של הקרקע כל ימי עבודת העבד עד שישתחרר.

ומפרשינן: פשיטא [דבר פשוט הוא], היכא דפיחת אצל עצמו ואצל רבו לא פיחת [ערכו של העבד ירד במה שנעשה בעל מום, אך לא בטלו ממלאכתו] והיכי דמי כגון דפסקיה [חתך] לריש אוניה [אזנו] או לריש נחיריה, באופן זה דבר פשוט הוא דהכל לעצמו, כי האדון לא נפסד כלום.

פיחת העבד על ידי החבלה אצל עצמו ואף אצל רבו כגון שקטע את ידו, היינו פלוגתא דאביי ורבא; לאביי: שבת גדולה לרב ושבת קטנה לעבד, ולרבא: הכל לעבד יקח בהן קרקע והרב אוכל פירות. [14]

שנינו במשנה: בושת - הכל לפי המבייש והמתבייש.

ומפרשינן: מני מתניתין כדעת מי נשנית משנתינו? לא רבי מאיר היא ולא רבי יהודה היא אלא כדעת רבי שמעון היא נשנית.

דתניא בברייתא: וכולן בין עשירים ובין עניים שביישו אותם, [15] אין שמין את העני לפי עניותו להקל, ולא את העשיר לפי עשרו להחמיר, [16] אלא רואין אותן כאילו הם בני חורין ולא עבדים, שאינם עשירים אלא שירדו מנכסיהם, ואין מעריכים אותם בפחות מכן, והכל שוין בדבר שהרי הן בני אברהם, יצחק ויעקב, [17] אלו הם דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אין הכל שוין בדבר אלא בושת הגדול מעריכים לפי גודלו ואת בושת הקטן מעריכים לפי קטנו.

רבי שמעון אומר: אין מעריכים כל אחד לפי מה שהוא, אלא העשירים רואין אותן כדי לשער את בושתן, כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם; עניים משערין אותם כפחותין שבהן [שבעניים] ולקולא, דכיון דעני הוא, בושתו קלה משל עשיר. [18] השתא, מני מתניתין, אי רבי מאיר היא, הרי מתניתין קתני: הכל לפי המבייש והמתבייש ומשערים כל אחד ואחד לפי מה שהוא ואילו לדעת רבי מאיד כולהו בהדי הדדי נינהו [כולם שוים]!? [19]

ואי תימא רבי יהודה היא, הרי מתניתין קתני [להלן עמוד ב] המבייש את הסומא חייב, ואילו רבי יהודה אומר [20] סומא אין לו בושת!?

אלא לאו, על כרחך, רבי שמעון היא. ודחינן: אפילו תימא [יכול אתה לומר] רבי יהודה היא משום דכי אמר רבי יהודה: סומא אין לו בושת היינו למשקל מיניה שאם בייש הסומא את אחרים אין מוציאים ממנו ממון, ויליף לה רבי יהודה מקראי [לקמן].

אבל למיתבא ליה, כלומר, לחייב את מי שבייש אותו, יהבינן ליה, ומתניתין דקתני: המבייש את הסומא חייב אתיא שפיר אפילו כרבי יהודה, וגם מתניתין דידן דקתני: הכל לפי המבייש והמתבייש, יש להעמידה אף כרבי יהודה.

ומהדרינן: והרי אי אפשר להעמיד את משנתינו כרבי יהודה, דהא מדקתני סיפא [דמתניתין בעמוד ב]: המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור ולא קתני נמי: המבייש את הסומא חייב וסומא שבייש פטור, [21] מכלל דסבר תנא דמתניתין לא שנא הכי ולא שנא הכי ואין חילוק בין מבייש את הסומא לבין סומא שבייש, ובשניהם חייב, אם כן מתניתין דלא כרבי יהודה היא.

אלא מחוורתא [דבר ברור ומחוור הוא]: מתניתין רבי שמעון היא, ולא רבי מאיר, ולא רבי יהודה.

שואלת הגמרא: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא התנא ששנה את הברייתא דלקמן]?

אדם שנתכוון לבייש את הקטן ולא בייש אלא את הגדול, נותן לגדול שהתבייש, כשיעור דמי בושתו של הקטן שהיה סבור לביישו. [22]

אדם שנתכוון לבייש את העבד ובייש את בן חורין במקומו, נותן לאותו בן חורין כשיעור דמי בושתו של עבד שהיה סבור לבייש.

מני מתניתין, הא אי אפשר להעמידה לא כרבי מאיר, ולא כרבי יהודה ולא כרבי שמעון!?

ומפרשינן לקושיין: קא סלקא דעתך מאי "קטן" דקתני - קטן בנכסים [עני] ומאי "גדול" דקתני - גדול בנכסים [עשיר].

אם כן, כמי יש להעמיד ברייתא זו: אי רבי מאיר הוא תנא דברייתא, אי אפשר לומר כן, דהא אמר רבי מאיר: כולהו בהדי הדדי נינהו [כולם שוים] בתשלום בושתן, ואילו בברייתא מבואר דאיכא "דמי בושתו של גדול", ואיכא "דמי בושתו של קטן"!? ואי רבי יהודה הוא תנא דברייתא, גם זה אי אפשר לומר, דהא אמר רבי יהודה [פז א]: אין לעבדים בושת, ואילו בברייתא מבואר דאיכא "דמי בושתו של עבד"!?

ואי תנא דברייתא רבי שמעון הוא, הא נמי תיקשי: דהא אמר רבי שמעון: נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור.

ומפרשינן: מאי טעמא? כלומר, מנין לנו שרבי שמעון פוטר את המבייש במקרה זה?

כקטלא [הריגה] מה קטלא אינו חייב לדעת רבי שמעון עד דמתכוון ליה, דכתיב [דברים יט יא]: "וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת" ודרש רבי שמעון: "וארב לו" - עד שיתכוון לו. [23]

בושת נמי אינו חייב לדעת רבי שמעון עד דמיכוין ליה, דכתיב [דברים כה יא]: "כי ינצו אנשים יחדו, איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו". ואף בזו ידרוש רבי שמעון: "במבושיו" - עד שיתכוון לו.

אם כן, כדעת מי נעמיד את הברייתא, הרי כרבי מאיר וכרבי יהודה אי אפשר להעמיד אותה, ואף לא כדעת רבי שמעון, שהרי רבי שמעון פוטר את מי שנתכוון לבייש את זה ובייש את זה, והברייתא מחייבת!?

ומשנינן: לעולם [באמת] תנא דברייתא רבי יהודה הוא, וכי קאמר רבי יהודה: אין לעבדים בושת לאו משום דעבדים אינם בני בושת, אלא דמגזירת הכתוב המבייש את העבדים פטור, ואין צריך למיתבא להו [לתת להם] דמי בושתם [כדיליף לקמן פח א].

אבל מודה רבי יהודה שיש להם בושת, ולעניין למישם ולהעריך את בושתו של העבד, כדי לתת לבן חורין, שיימינן בהו, בכמה יתרצה עבד זה [שנתכוון לביישו] שיעשו לו בושת זו, [24] ואותה שומא יתנו לבן חורין שהוא בייש.

ואי בעית אימא: אפילו תימא תנא דברייתא רבי מאיר הוא, כי מי סברת לפרש - "גדול" - גדול בנכסים, "קטן" - קטן בנכסים, כדקא סלקא דעתך.

לא כן הוא, אלא "גדול" - גדול ממש [בגיל] ו"קטן" - קטן ממש, ואינו דומה המבייש את הגדול למבייש את הקטן, לפיכך, נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול, אינו נותן לו דמי בשתו של גדול אלא דמי בשתו של קטן.

ופרכינן: וכי קטן בר בושת הוא!? הלא אינו בן דעת להתבייש!?

ומשנינן: אין, אכן יש קטן שהוא בן בושת, וכדאמר רב פפא לפרש ברייתא אחרת [לקמן עמוד ב]: שייך בושת בקטן דמיכלמו ליה ומיכלם [שמצטער כאשר מזכירים לו דבר שהוא מתבייש בו]. [25]

הכא נמי בברייתא דנתכוין לבייש את זה ובייש את זה.

הערות

[1] כי אם אין סופה לחזור, בודאי יש בה חבורה - רש"י ורשב"א.

[2] הקשו התוספות: ואם תאמר ואמאי חייב בכולן, הא דמי כולן נותן! ? [קא סלקא דעתין דאם חירשו אינו משלם לו אלא נזק, כמו דקא סלקא אדעתא דתוספות לעיל ד"ה נהי]. וכתבו: ולפירוש ר"י דלעיל דבודאי משלם לו צער ריפוי ובושת ניחא. [ומשלם לו על מה שהצטער בשעה שהכה אותו, ואם החבלה יכולה לגרום לכך שהחרש יחלה יותר וימות צריך לשלם לו דמי רפואתו, וגם משלם לו כמה היא בושתו של אדם כיוצא בזה להיות חרש - תוספות רי"ד לעיל]. ואף על פי שאינו משלם לו שבת, שהרי משלם לו דמי כולו בתורת "נזק" ושבת בכלל, מכל מקום שפיר שייך לשנות חייב ב"כולן" משום אחריני. [אבל לעיל גבי הכהו על ידו וצמתה, אם תימצי לומר שאינו משלם נזק, אי אפשר לשנות חייב בכולן כי נזק הוא עיקר התשלומין]. ולפירוש ר"י [לעיל תוספות ד"ה חרשו] שאם החרש הוא בר אומנות, יש לו דמים, אם כן שייך בו גם "שבת" עד שיבריא, ראה "מרומי שדה".

[3] לפי מה שכתבו בתוספות [לעיל פה ב ד"ה שבת והובאו דבריהם שם בהערה] שמדובר דוקא באופן שלא ידוע אם תחזור היד ותתרפא, תיקשי: הלא בגילחו שער ראשו פשיטא שיחזור ויתרפא, ולאו היינו בעיין! ? - "שיירי הקרבן" סוף נזיר וחת"ס. וצריך לפרש שאם גילחו לגמרי ואין ניכר בו שערות חוששים בני אדם שמא גילחו בסם שאינו חוזר ואינם מוכנים לשלם עליו כמו אדם בעל שער.

[4] ה"קרטופני" היו קודם שסכו נשא, אלא שעד עכשיו לא סבל מהם, ועל ידי הסם סובל הוא מכאבים - על פי רש"י. ובמאירי פירש באופן אחר.

[5] א. כי עד עתה היו ה"קרטופני" מכוסים בשערות, ועתה הם מגולים. ב. ואף על פי שאינו מחוייב לרפא את ה"קרטופני", מכל מקום היות ומחמתו אינו יכול לעשות את מלאכתו עד שיתרפא, על כן הוא מחוייב לשלם לו "שבת" עד שיתרפא.

[6] מכאן הוכיח הרא"ש [פה ב סימן ד] שאת ה"שבת" משערים בכל אחד לפי מלאכתו, ואין משערים באדם בינוני או באדם הבטל ממלאכה ואינו בר אומנות.

[7] ולהכי קרי ליה "שבת", שפחת דמיו של עכשיו אינו אלא משום שבת, שאינו ראוי לעשות מלאכה בשתי ידיו עד זמן שתחזור ידו - רש"י גיטין מב ב.

[8] כל ימים שיפול למשכב, כי לשמור קישואין יהיה ראוי לאחר שיקל ממנו כאב המכה קצת - רש"י שם. [לכאורה גם לאביי נותן לו "שבתו שבכל יום ויום", וראה בתוספות רי"ד שאפילו אם תמצי לומר שמשלם לו כל דמי שבתו מיד, מכל מקום אין ערך נזקו שוה לסכום הכולל של השבת שמשלם אליבא דרבא יותר מאשר אליבא דאביי.]

[9] כתב רש"י: נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק. מלשונו משמע שאינו מחוייב לשלם לו מראש על מה שגרם לו לשבות ממלאכתו, וכן כתוב בתוספות שאנץ צא א בשם רבינו אלחנן. [אך יש אומרים שישנה אפשרות לאמוד מראש כמה תעלה השבת עד שיתרפא, וישלם לו הכל מיד - ראה תוספות רי"ד ולהלן צא א ב"שיטה מקובצת" וברמב"ם חובל ומזיק ב טו.]

[10] רש"י. אבל ברשב"א כתב שנותן לו כפועל בטל של אותה מלאכה שהוא בטל ממנה [כלומר, משערים כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל מן המלאכה שהיה רגיל לעסוק בה ולשבות ממנה, שהרי עתה שובת הוא ממלאכה, הכל לפי כובד המלאכה וריבוי שכר, יש מלאכה שטורחה קל וריבוי שכר, או להיפך - על פי רש"י בבא מציעא לא ב ד"ה כפועל בטל.] וכן כתב הרמב"ם [חובל ומזיק ב יא] אלא שחילק בין אם לא חיסרו אבר [וכן אם הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור] שמקילים עליו שנותן לו כפועל בטל, לבין אם חסרו אבר שאז מקילים בשיעור ה"נזק" כפחת עבד הנמכר בשוק, ואין מקילים ב"שבת" ועל כן הוא נותן לו שכר שומר קישואין וכיוצא - "ים של שלמה" [ובמאירי הביא מן הירושלמי שבהכהו ידו וצמתה נותן לו כל שכרו ולא כפועל בטל].

[11] יש לדקדק אמאי קרי ל"נזק" דהכא בשם "שבת גדולה"! ? ראה לעיל הערה 7.

[12] א. הקשה הרשב"א: היאך אפשר דלא יהבינן לרב טפי, והלא מפסיד הוא דמי מלאכה שהיה עושה העבד מתחילתו, ולקתה מדת דינו של הרב בכך! ? ביאור קושייתו: הרי לעיל [פה ב] שנינו: מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו, משמע, שרק היות ושילם לו על ידו, על כן פטור הוא מלשלם על מלאכת ידו, אם כן, איך מהני תשלום דמי היד לעבד בכדי לפטור את החובל מלשלם לרב שבת של מלאכת העבד מעיקרא! ? ותירץ הרשב"א: מזיק ודאי לא יהיב טפי מהכי, דהא יהיב בין הרב ובין העבד שבת גדולה ושבת קטנה. משמע מדבריו שאף על פי שבסברא יש לחייבו בתשלום כפול, מכל מקום אי אפשר לחייבו אלא בתשלום אחד. ויש להוסיף בביאור הדבר על פי מה שהובא לעיל [פה ב הערה] 11 בשם ר' שמואל: דהא דפטור החובל מ"שבת גדולה" כאשר משלם את דמי היד, אינו משום שתשלום השבת נכלל בתשלום הנזק, אלא שכן הוא דינו: מעשה החבלה מחייב לשלם "נזק", וחיוב זה מפקיע את חיוב תשלומי השבת על מלאכה דמעיקרא. על כן, היות והוא משלם לעבד את דמי ידו, שוב אינו מחוייב לשלם לרב את דמי השבת. ב. ואם תאמר: הלא העבד מחוייב לעבוד את רבו, אם כן מדוע לא נחייב את העבד לשלם לרבו את מה שהוא מקבל כפיצוי על העבודה שאינו עובד! ? יש לומר: עבד שחלה פטור הוא מלעבוד, ויוצא לחירות בכלות שש שנים, אף על פי שלא שימש את רבו כל צרכו, ואף אם היה חולה רוב זמנו, אם עשה מלאכה כל שהיא יצא ידי חובתו כמו שמבואר בקידושין יז א - על פי תוספות.

[13] א. כך היא גירסת התוספות בכתובות סה ב וכמה ראשונים. וכתב הרשב"א בטעם הדבר: דיותר שוה לו אכילת פירות של הכל מאשר עצם שבת קטנה בלבד. ופירות היוצאים מן הקרקע כל ימי היות העבד עמו יהיו לרב במקום מעשה ידיו הראשונים - רבינו יהונתן. [יעויין עוד ב"שיטה מקובצת" שהביא כמה ביאורים במחלוקת אביי ורבא עד כמה מחוייב העבד לפצות את רבו במה שהוא מקבל מן החובל.] ב. תוספות בסוגיין [וכן נוטה הרשב"א] גורסים ינתן הכל לרב כלומר, שבת קטנה לגמרי לרב, ושבת גדולה לוקח העבד קרקע והרב אוכל פירות, וכתבו דהכי מסתברא משום דמהיכי תיתי לומר שהעבד יקבל את השבת הקטנה! ? ורבינו יהונתן והרמ"ה תירצו: אי אפשר שתהיה השבת הקטנה לרב וגם השבת גדולה, כי אם כן נמצא שהרב מקבל מן העבד "שתי מלאכות": מלאכה שכנגד ה"שבת הקטנה" וגם מלאכה שכנגד ה"שבת הגדולה" שהוא אוכל את פירותיה, והרי אי אפשר לכוף עבד עברי לעשות שתי מלאכות, כדכתיב [דברים טו טז]: "כי טוב לו עמך".

[14] על פי גירסת הגמרא שלפנינו, וכן משמע מפירוש רש"י. ובתוספות הביאו גירסא: פיחת אצל רבו ואצל עצמו לא פיחת ופירשו: כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור, לאביי בסוגיא דלעיל חשיב "נזק", ולרבא לא חשיב אלא "שבת". ועל כן לאביי משלם שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב, ולרבא משלם שבתו שבכל יום לרב. ולדעת אביי, אף על פי שאין העבד מפסיד כלום, שהרי כשיצא מיד רבו יהיה שלם [וכל הטעם שהעבד מקבל "שבת גדולה" הוא כדי שיצא מבית רבו "ביד שלימה" כמו שכתבו תוספות לעיל], מכל מקום היות ויש לזה שם "נזק" זוכה בו העבד ולא הרב. [ב"שיטה מקובצת" הובאו דברי הרמ"ה ומשמע שגירסתו בתחילת סוגיא זו היתה: ואזדו לטעמייהו דאיתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו:. ולדברי תוספות אלו מיושבת גירסא זו היטב.]

[15] כן הוא הפשטות. והרשב"א כתב: פירש הראב"ד ז"ל כולן בין המבייש בין המתבייש. ראה להלן בהערה 17.

[16] שהרי אין לדמי בושתו סוף - רש"י. [וכן כתב הראב"ד בביאור שיטת רבי שמעון: ולמה מוריד העשירים, לפי שאין דמים לבושת העשיר, כי בממון גדול לא יוכל לקבל בושת כמו שויו (וכמו שאמרו פד א) בן חורין מי אית ליה דמי.] וצריך ביאור, וכי בשביל שאין לבושתו סוף, נאמוד אותו כאילו הוא אדם אחר, ולא ניתן לו את מה שמגיע לו! ? וב"דברות משה" [נט א יח - ג] פירש את הדבר על פי מה שמצינו לעיל מז א דאזלינן לקולא בשומת הנזק, ועל כן אין אומדים בקיטע יד עבדו של חבירו את היד בפני עצמה, לומר כמה אדם רוצה ליטול כדי לקטוע יד עבד כזה, אלא משערים את כללות העבד - כמה פחת העבד מערכו. אבל אכתי צריך ביאור, כי התם ישנם שתי דרכים לשומא: שומא פרטית על היד ושומא כללית על כל העבד, ואזלינן לקולא, מה שאין כן הכא שאין אנו הולכים אחרי שומא אחרת, אלא נותנים לו בבושתו כאילו הוא אדם אחר, ומהיכי תיתי לומר כן! ? וצריך לומר: היות ואי אפשר לשום אותו כמות שהוא, שהרי אין לבושתו סוף, על כרחינו אנו שמים אותו כאילו הוא אדם בינוני. עוד צריך ביאור: מדוע לענין צער אומדים כל אדם לפי מה שהוא, כמו שכתב הרמב"ם [חובל ומזיק ב טו], ומאי שנא צער מבושת! ? ובתוספות כתבו בטעם הדבר: כי יש עשירים שאין מתביישים יותר מבני חורין שירדו, וכן עניים, ואין יכולין לדקדק עליהן כל כך איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות. כלומר היות וקשה לשער את הבושת של כל אחד ואחד על כן תיקנו להשוות את השומא לכולן.

[17] נתפרש על פי פשוטו ש"וכולן רואין אותן" מתייחס אל המתבייש, והראב"ד כתב: לא ידענו האי "כולן" אי קאי נמי על המבייש כמתבייש, או על המתבייש לבדו, אבל מדקאמר שהן בני אברהם יצחק ויעקב מיתחזי דעל המבייש נמי קאמר. שאין אומרים זה העני הפחות איך בייש אדם חשוב ועשיר כזה, אלא שזה מורידין דרגא אחת וזה מעלין דרגא אחרת עד שימצאו שוין ויהיו כל התשלומין שוין.

[18] כתב הראב"ד: ורבי שמעון מוריד את העשירים אצל העניים המיוחסים, והעניים כפחיתותם, ולמה מוריד העשירים לפי שאין דמים לבושת העשיר. וראה מה שנכתב לעיל בביאור סברא זו, אך לא נתפרש טעם מדוע פוחתים בהערכת בושתם של העניים. ובמאירי כתב: עשירים גדולים אין דנים אותם בכמה אינם רוצים להתבייש, שמצד עשרו הרי הוא נותן ממון רב שלא להתבייש בכלום, אלא רואים את כבודם מצדדים אחרים, ולענין העושר רואין אותן כבני חורין שירדו מנכסיהם קצת ירידה, מפני שאף המביישים בני אברהם יצחק ויעקב הם ואין בושת הבא מצידם כדאי להחמיר בו כל כך, ומכל מקום העניים הגמורים שנתביישו, רואים אותם כפחותים שבעניים, והם שנתדלדלו מכל וכל עד שפרח כבודם, הכל להקל אצל המבייש, ומכל מקום אין אנו מקילים אלא מצד העושר, הא כל שמצד שאר המעלות או הפחיתות הכל לפי המבייש והמתבייש.

[19] לפי מה שהועתק מדברי המאירי בסוף ההערה הקודמת משמע שאליבא דרבי מאיר כולם נידונים בשוה, הן מצד ממונם והן מצד שאר המעלות, כי אם תאמר שרק לגבי ממונם אמר רבי מאיר כולם כבני חורין שירדו מנכסיהם ולא לגבי שאר המעלות [כפי שכתב המאירי אליבא דרבי שמעון], אם כן יש לפרש את דברי המשנה "הכל לפי המבייש והמתבייש" לענין שאר המעלות.

[20] בברייתא בסוף עמוד ב.

[21] להלן עמוד ב אמרו שרבי יהודה פוטר את הסומא מכל מצוות ומשפטים שבתורה, אם כן מאי מקשה אמאי לא קתני סומא שבייש פטור, הא ליכא בזה שום רבותא היות ופטור מן הכל! ? והנה רש"י [לקמן צח ב] והגהות אשר"י [פרק החובל סימן ט] סבירא להו דקטן שהזיק ואחר כך הגדיל חייב לשלם, ומסתבר לומר דאף סומא שהזיק ואחר כך נתרפא בדרך נס יש לחייבו, אם סיבת הפטור בשעה שהיה סומא היא מפאת שהוא פטור מכל המצוות, אבל לענין בושת, דאיכא ילפותא מיוחדת לפוטרו מתשלומין, יש לומר דאף על פי שאחר כך חזר ונתרפא, אין לחייבו. אם כן אתי שפיר דמקשה אי מתניתין רבי יהודה היא אמאי לא קתני סומא שבייש פטור - על פי חידושי רבי מאיר שמחה.

[22] א. כי כלפי בושתו של גדול נחשב כאילו בייש שלא בכוונה - על פי ראב"ד ו"חידושי הרי"ם". וצריך לומר דלא דמי למי שהתכוין להזיק ולא התכוין לבייש שמחוייב לשלם דמי בושתו [לעיל כז א], משום דהתם סוף סוף נתכוין אל המעשה שהוא עשה, וכאן הוי כמו שלא נתכוין אל אותו מעשה, וראה "פני יהושע" על תוספות ד"ה עד. ב. אם התכוין לבייש גוי ונמצא שבייש ישראל לפי דברי ה"פני יהושע" חייב לשלם וה"אור שמח" סובר שהוא פטור היות ולא התכוין לבייש בר חיובא, ולא דמי לעבד, ראה שם - דבר יעקב.

[23] א. רש"י. כתבו התוספות: לא ילפינן בושת מקטלא, ולהכי מיבעיא לן תרי קראי: חד לקטלא - דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, וחד לבושת - דנתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור. וב"שיטה מקובצת" הביא בשם הרב ר' ישעיה דהא דאמרינן: והחזיקה במבושיו - עד שיתכוין, לא הוי דרשא מיוחדת לפטור בנתכוין לזה ובייש את זה, אלא דבהך קרא משמע דבעי כוונה, ולרבנן דבקטלא נתכוין לזה והרג את זה חשיב כוונה - הוא הדין לענין בושת, ולרבי שמעון דלא חשיב כוונה לענין קטלא, הוא הדין נמי לענין בושת. וראה בהערה להלן עמוד ב דפלוגתת תוספות ורבי ישעיה הויא בגדר דין כוונה לענין בושת. ב. הרמב"ם פסק [רוצח ד א] דמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, וכרבי שמעון. ומאידך לענין בושת פסק הרמב"ם [חובל ומזיק א יד] דנתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול חייב, אלא נותן לגדול דמי בשתו של קטן, ודלא כרבי שמעון. וכתב בחידושי רבי אריה ליב מאלין סימן עא שהרמב"ם פסק כרבנן שאם מתכוין לאחד ופגע באחר נחשב מעשה בכוונה, ואף על פי כן לעניין רציחה פטור הוא, כרבי שמעון, משום דאף כשאין חסרון מצד המעשה, מכל מקום לענין רציחה נאמר דין חדש דבעינן כוונה אל הנרצח.

[24] רש"י. משמע, שמשערים כמה אדם רוצה ליטול כדי להסכים שיביישוהו, ולא כמה אדם מוכן לתת כדי שלא יביישוהו. [ומה שכתב רש"י בכמה יתרצה עבד זה כו' הכוונה - אם היה לו ממון.] וב"שיטה מקובצת" בשם גאון כתב: כמה אדם מתבייש אם מביישים את עבדו.

[25] על פי רש"י. ובמאירי כתב: שהוא עומד נכלם כשמכלימים אותו. ואף על פי שהוא מבייש את עצמו, ואינו מקפיד על מה שהוא עושה, כשמכלימים אותו אחרים הוא נכלם - ראב"ד.

חייב בכולן, כלומר, בכל חמשת התשלומים של החובל בחבירו.

ונברר: האי [זה] החובל בהוריו באופן שלא עשה בו חבורה, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? לאו [האם לא] כגון שהכהו על ידו ונפגעה ידו ואינו יכול לעבוד בה וסופו לחזור ולהירפא, וקתני [ושנה]: חייב בכולן ואף בנזק, אף שהוא זמני. ואם כן יש מכאן תשובה לשאלה ששאל רבה.

אמרי [אומרים בדחייה]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — כגון שחירשו (עשה את אחד מהוריו חרש) על ידי מכה, ולא עשה בו חבורה, שהוא נזק שאינו חוזר ומשום כך משלם את כל חמשת התשלומים. ומקשים: כיצד ניתן להעמיד במקרה כזה? והאמר [והרי אמר] רבה עצמו: החורש (העושה חרש) את אביו על ידי שמכה אותו — נהרג, אף על פי שאין רואים חבורה, לפי שאי אפשר לחרישה בלא חבורה, מדוע? ודאי טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה [טיפת דם נפלה לו באוזנו] והיא שגרמה לו את החרשות, אף על פי שאין הדבר נראה מבחוץ!

אלא יש לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שגילחו, שגילח את שערו ולא גרם לו לחבורה. ואומרים: אם גילחו מהדר הדר [הרי חוזר הדבר], והיינו בעיין [והרי זו שאלתנו] ששאלנו מה קורה בנזק שסופו להיתקן? ואם כן, נמצא פתרון לשאלת רבה.

אמרי [אומרים בדחייה]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שסכו נשא [בסם] שגורם לכך שהשערות לא הדר [יחזרו] ויצמחו.

ומסבירים כיצד בענין זה יכול להיות שחייב בחמישה דברים: צער — כגון דאית ליה קרטופני ברישיה [שיש לו פצעים בראשו] וצווחי מהנהו קרטופני [ויש לו כאבים מאותם הפצעים] בגלל הסם. ריפוי — דבעיא אסויי [שצריך לרפא אותו] מהפצעים הללו. שבת — דהוה מרקיד בי כובי, דבעיא מחוי גוני ארישא [שהיה זה אדם שרוקד בשכר בבית המרזח, שהיה רוצה להראות תוך כדי ריקוד דברים בראשו ושערותיו], ועתה לא מחוי מהנהו קרטופני [מראה מחמת הפצעים הללו]. בושת — אין לך בושת גדול מזה שגילח אותו ונראים על ראשו אותם פצעים.

ומעירים: ומילתא דבעיא ליה [ודבר שהיה מסופק לו] לרבה, פשיטא ליה [פשוט לו] לאביי להך גיסא [כצד זה] של הבעיה, ולרבא להך גיסא [כצד האחר] של הבעיה, כלומר, שכל אחד מהם פתר את הבעיה, אבל כל אחד פתרה באופן אחר. דאתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה זו של רבה מה הדין אם הכהו על ידו וצמתה (יבשה, שותקה) וסופה לחזור, אביי אמר: נותן לו שבת גדולה, כלומר, נזק, דמי היד, ושבת קטנה דמי ביטול מלאכה. ורבא אמר: אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום, שמשלם רק את השבת במשך הימים שבפועל אינו עובד בהם, אבל לא את דמי היד. ושניהם פתרו איפוא שאלה זו.

א ועוד נחלקו אביי ורבא בתשלומי נזק ושבת. איתמר [נאמר]: הקוטע יד עבד עברי של חבירו, אביי אמר: נותן לו שבת גדולה (נזק) לעבד, ושבת קטנה את דמי ביטול המלאכה שלו בזמן חוליו לרב (לאדון). רבא אמר: הכל ינתן לעבד, אבל ילקח (יקנה) בהן קרקע והרב אוכל את פירות הקרקע כל תקופת עבדותו של העבד, ונמצא על ידי זה ששניהם מקבלים את המגיע להם.

ומעירים: פשיטא [פשוט הדבר], אם פיחת שגרם לעבד נזק שפוחת ערכו אצל עצמו, ואצל רבו לא פיחת שבשביל אדוניו אין בזה פחת, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? — כגון דפסקיה לריש אוניה [שחתך את תחילת אוזנו] או לריש נחיריה [את תחילת נחירו], שלענין מלאכה לרבו אין בזה הבדל, אבל יש בזה נזק לעבד עצמו, במקרה כזה הכל, כל מה שיש לשלם הרי זה ניתן לעצמו, לעבד, ואולם אם פיחת אצל רבו שהיה נזק גם אצל רבו — בזה פלוגתא [המחלוקת] של אביי ורבא.

ב שנינו במשנה: שתשלום בושת — הכל לפי המבייש והמתבייש. ומסבירים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו] — לא כדעת ר' מאיר ולא כדעת ר' יהודה, אלא כדעת ר' שמעון היא.

דתנן [שכן שנינו] בברייתא: וכולן כל אלו שבוישו על ידי אחרים רואין אותן (מתייחסים אליהם) לענין חישוב דמי הבושת כאילו הם בני חורין שהיו עשירים וירדו מנכסיהם, אף על פי שאינם עשירים כעת. ומדוע? — שהן בני אברהם יצחק ויעקב ומגיע להם. אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אומדים כל אדם לפי מה שהוא: הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קטנו. ר' שמעון אומר: עשירים — רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, עניים — רואים אותן כפחותין שבהן שבעניים, וכל זאת כדי להקל בתשלום הבושת על המבייש.

ומעתה נברר: מני [כשיטת מי היא משנתנו]? אי [אם] כשיטת ר' מאיר הלא מתניתין קתני [משנתנו שונה]: הכל לפי המבייש והמתבייש, לשיטת ר' מאיר: כולהו בהדי הדדי נינהו [כולם כל המבוישים זה כמו זה הם]. ואי [ואם] כדעת ר' יהודה, הלא מתניתין קתני [משנתנו שונה] להלן (עמוד ב): המבייש את הסומא — חייב, ואילו ר' יהודה אומר: סומא אין לו תשלום בושת. אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' שמעון היא?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כדעת ר' יהודה, כי אמר [כאשר אומר] ר' יהודה סומא אין לו בושת, הכוונה היא לסומא שבייש אדם פיקח למשקל מיניה [לקחת ממנו] דמי בושתו של המבוייש, שמפני שהוא סומא אינו רואה מה הוא עושה, ואין אדם מתחייב בתשלום בושת אלא אם נתכוון, אבל למיתבא ליה [לתת לו לסומא] כאשר ביישו אותו — יהבינן ליה [נותנים לו] דמי בושתו.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה שהוא שונה בסוף המשנה]: המבייש את הישן — חייב, וישן שבייש — פטור, ודווקא בזה מחלקת המשנה ולא קתני [ואינה שונה] חילוק נוסף בין סומא שבויש, שחייב המבייש, וסומא שבייש אחר שהוא פטור, מכלל הדברים אתה למד שלא שנא הכי [שונה כך] ולא שנא הכי [שונה כך] ואין לחלק בסומא ובכל מקרה פטור! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כי מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' שמעון היא.

ג ומנסים לברר לפי ברייתא זו גם ברייתא שנאמרה בסתם. ובאותו ענין שואלים עוד: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים]: נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול — נותן לגדול דמי בושתו של קטן. התכוון לבייש את העבד ובייש את בן חורין — נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד. ונברר: מני [כשיטת מי היא]? לא כשיטת ר' מאיר ולא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' שמעון!

ומסבירים מדוע אין זה כשיטת כל אלו התנאים: קא סלקא דעתך [עלה על דעתך] מתחילה לומר שקטן זה הנזכר בברייתא — הכוונה למי שהוא קטן בנכסים (עני), גדול — גדול בנכסים (עשיר), ומעתה אי [אם] כשיטת ר' מאיר אי אפשר לומר זאת כי האמר [הרי הוא אומר]: כולהו בהדי הדדי נינהו [כולם זה כמו זה הם], שדנים בכולם דין אחד של בן חורין שירד מנכסיו, ואין הבדל בין עני לעשיר! ואי [ואם] כשיטת ר' יהודה, האמר [הרי הוא אומר]: אין לעבדים בושת, וממילא אין ענין של בושת בעבד ואין בן החורין מקבל דבר אם התכוון המבייש לבייש עבד! ואי [ואם] כשיטת ר' שמעון, האמר [הרי הוא אומר]: נתכוון לבייש את זה ובייש את זה — פטור לגמרי,

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — הרי זה כקטלא [כמו דין מיתה], מה קטלא [מיתה] אין ממיתים אותו עד שהרג את האדם שמתכוון ליה [לו] דווקא, דכתיב [שנאמר]: "וארב לו וקם עליו" (דברים יט, יא) שכוונתו: עד שיתכוון לו, לזה שהרג, בושת נמי [גם כן] עד דמיכוין ליה [שמתכוון לו], דכתיב [שנאמר]: "ושלחה ידה והחזיקה במבשיו" (דברים כה, יא), שאין משלם עבור הבושת עד שיתכוון לו!

ודוחים: לעולם שיטת ר' יהודה היא, וכי קאמר [וכאשר אומר] ר' יהודה אין לעבדים בושת — הרי זה למיתבא להו [לתת להם], אבל למישם, שיימינן בהו [לאמוד, אומדים אותם] כמה בושת יש להם, ואותו שיעור בושת ישלם לבן החורין שביישו מתוך מחשבה שהוא עבד.

ואי בעית אימא ד[ואם תרצה אמור]: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' מאיר, שכן מי סברת [האם סבור אתה] שגדול — גדול בנכסים, קטן — קטן בנכסים? לא, גדול — גדול ממש (מבוגר), וקטן — קטן ממש שעדיין לא הגיע לבגרות.

ושואלים: וכי קטן בר [בן] בושת הוא, הרי אין בו דעת? ומשיבים: אין [כן], כדאמר [כמו שאמר] רב פפא בענין אחר: שמדובר בקטן בגיל דמיכלמו ליה ומיכלם [שכשמביישים אותו והוא מתבייש] שיש לו בושת, הכא נמי [כאן גם כן] —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is liable to pay all of the five types of indemnity.

The Gemara explains: In this case of one who injured his parent but did not bruise him, what are the circumstances? Is it not a case where he struck him on his hand, and it will eventually return to its original health? And with regard to this case that mishna teaches: He is liable to pay all of the five types of indemnity. If so, this resolves Rabba’s dilemma.

The Sages object and say: Here we are dealing with a case where he deafened his parent by striking him, but did not bruise him. Since his father’s hearing loss is permanent, he is liable to pay all five types of indemnity, and this is not relevant to Rabba’s dilemma. The Gemara objects: But doesn’t Rabba himself say: One who deafens his father is executed, even though no bruise is visible, because it is impossible for deafening to occur without a bruise? It is certain that a drop of blood fell into his ear from the blow, even if it is not visible from the outside.

Rather, it must be that here we are dealing with a case where he shaved his father’s hair without causing a bruise. In a case where he shaved him, his hair will return, and this is an example of our dilemma, i.e., of an injury to a limb that will return to its original health. If so, this resolves Rabba’s dilemma.

The Sages object and say: It is possible that here we are dealing with a case where he smeared his father with a depilatory agent [nasha] that caused his hair to fall out, so that his hair will not return.

The Gemara explains how one could be liable for each of the five types of indemnity by smearing a depilatory agent: The father experiences pain in a case where he has fissures on his head and has pain from those fissures. He incurs medical costs because he requires healing for the fissures. He incurs loss of livelihood in a case where he would dance in taverns to earn money, which requires him to make various gestures with his head and his hair while dancing; and now he cannot gesture because of those fissures on his head. He experiences humiliation, because there is no humiliation greater than losing one’s hair.

The Gemara comments: And the matter that is a dilemma for Rabba is obvious to Abaye on this side of the dilemma, and to Rava on that side of the dilemma; they each resolved the dilemma but with opposing conclusions. As it was stated: If one struck another on his hand and the hand was weakened, but it will ultimately return to its original health, Abaye says: He gives him compensation for his major loss of livelihood, i.e., the decrease in his value, due to his temporary paralysis, as measured by his price on the slave market; and his minor loss of livelihood, i.e., the money he would have earned while idle during his recovery. And Rava says: He gives him only the value of his loss of livelihood for each and every day, and he does not give him the full value of his hand.

§ The Gemara presents another dispute between Abaye and Rava. It was stated: With regard to one who severs the hand of a Hebrew slave who belongs to another, Abaye says: He gives compensation for the major loss of livelihood to the slave, and compensation for the minor loss of livelihood to the master. Rava says: All the compensation shall be given to the slave, and land shall be purchased with the money; and the master garners the profits from the land for the duration of the slave’s term of slavery.

The Gemara comments: It is obvious that if one injured a slave and thereby reduced the slave’s value for the slave himself, but he did not reduce the slave’s value for his master; the Gemara interjects: What are the circumstances where this is possible? This is possible in a case where he split the tip of his ear or the tip of his nostril, which does not impact the slave’s ability to perform labor. The Gemara returns to continue the statement: In such a case, all of the compensation goes to the slave himself. If the injury reduced the slave’s value for his master, then this is the case of the dispute of Abaye and Rava.

§ The mishna teaches: How is payment for humiliation assessed? It all depends on the stature of the one who humiliates the other and the one who is humiliated. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is not the opinion of Rabbi Meir, and it is not the opinion of Rabbi Yehuda. Rather, it is the opinion of Rabbi Shimon.

These opinions are as we learned in a baraita: And in all of those cases of Jews who were humiliated, regardless of their individual stature, they are viewed as though they were freemen who lost their property and were impoverished, and their humiliation is calculated according to this status, as they are the sons of Abraham, Isaac, and Jacob, and are all of prominent lineage. Humiliation is assessed according to a standard formula, regardless of who was humiliated. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The court views each person according to his stature, the great person according to his greatness, and the small person according to his smallness. Rabbi Shimon says: In a case of wealthy people, the court views them as though they were freemen who lost their property; in a case of poor people, the court views them as the least among the poor. This lessens the payment of compensation for the one who caused humiliation.

The Gemara explains: Whose opinion is expressed in the mishna? Now, if it is the opinion of Rabbi Meir, the mishna teaches: It all depends on the stature of the one who humiliates the other and the one who is humiliated, and Rabbi Meir holds in the baraita that all of those who were humiliated are considered alike to one another. And if it is the opinion of Rabbi Yehuda, a mishna teaches (86b): One who humiliates a blind person is liable, whereas Rabbi Yehuda says in a baraita: A blind person does not have humiliation. Rather, is the opinion expressed in the mishna not that of Rabbi Shimon?

The Gemara rejects this conclusion: You can even say that the mishna expresses the opinion of Rabbi Yehuda. When Rabbi Yehuda said that a blind person does not have humiliation, he meant with regard to another taking compensation for humiliation from him. A blind person is not fully aware of what he does, and one can be rendered liable for causing humiliation only if he intended to humiliate the other. But with regard to giving him compensation for humiliation, he is given compensation.

The Gemara challenges this explanation of the opinion of Rabbi Yehuda: But from the fact that the latter clause of that mishna teaches that one who humiliates a sleeping person is liable but a sleeping person who humiliates another is exempt, and does not teach that a blind person who humiliates another is exempt, by inference, the mishna teaches that there is no difference this way, and no difference that way; whether a blind person humiliates another or is humiliated, the one who causes humiliation is liable to pay compensation. Rather, it is clear that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

§ The Gemara analyzes a related baraita in light of the three opinions cited earlier. Who is the tanna who taught this baraita, as the Sages taught: If one intended to humiliate a small man [katan] and instead humiliated a great man [gadol], he gives the money he would have owed for the small man’s humiliation to the great man. If one intended to humiliate a slave and instead humiliated a freeman, he gives the money he would have owed for the slave’s humiliation to the freeman. Whose opinion is this? It is not the opinion of Rabbi Meir, and not the opinion of Rabbi Yehuda, and not the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara explains why this is not in accordance with the opinion of any of these tanna’im: It enters your mind to say that when the baraita is referring to a katan, it means that he is small in terms of his property, i.e., he is poor; and when the baraita is referring to a gadol, it means that he is great in terms of his property, i.e., he is wealthy. If this baraita is stating the opinion of Rabbi Meir, doesn’t he say in the baraita that all of those who were humiliated are considered similar to one another? And if it is stating the opinion of Rabbi Yehuda, doesn’t he say: Slaves have no humiliation; whereas the baraita discusses the compensation owed to a slave. And if it is stating the opinion of Rabbi Shimon, doesn’t he say: If one intended to humiliate this one, and instead humiliated that one, he is exempt?

The Gemara explains Rabbi Shimon’s statement: What is the reason for exempting one who humiliated a person whom he did not intend to humiliate? The halakha of humiliation is like the halakha of killing. Just as in a case of killing, the murderer is not executed unless he intended to kill the victim specifically, as it is written: “And he lies in wait for him, and rises up against him” (Deuteronomy 19:11), which means he is not liable unless he intended to kill him specifically, so too, in a case of humiliation, the one who humiliated is not liable unless he intended to humiliate him specifically, as it is written: “And she put forth her hand, and took him by his genitals” (Deuteronomy 25:11); this teaches that one is not liable for humiliation unless he intended to humiliate him specifically.

The Gemara returns to analyzing the baraita: Actually, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and when Rabbi Yehuda said: Slaves have no humiliation, he meant that one would not be liable to give them compensation for humiliation; but if the court needs to appraise compensation for the humiliation of others according to their humiliation, and thereby determine the compensation one owes to a freeman when he intended to humiliate a slave, then we do appraise according to their humiliation.

The Gemara presents an alternative explanation of the baraita: And if you wish, say instead: You can even say that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. Do you maintain that when the baraita is referring to a gadol, it means he is great in terms of his property, and when the baraita is referring to a katan, it means he is small in terms of his property? No, rather, when the baraita is referring to a gadol, it means an actual adult [gadol]; and when the baraita is referring to a katan, it means an actual minor [katan].

The Gemara asks: But is a minor subject to humiliation? The Gemara answers: Yes, as Rav Pappa said with regard to another halakha: The case involves a minor who has reached a stage in which when others humiliate him he feels humiliation; here, too,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לאו כגון דצמתה ידו וסופו לחזור. ואוקמינן בשגלחו. קשיא לי, לוקמיה בשצמתה ידו ואין סופו לחזור. ונראה לי דכל שאין סופה לחזור חבורה יש שאי אפשר דליכא טפה דדמא שנפלה (בעצבים) [באצבעין _ ש"מ] שביד שמנעה רפואת חזרתה כמו שאמרו בחרשו.

דמי שבתו שבכל יום ויום. פירוש, כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה (עי' ב"מ לא, ב ) שאינה דומה הבא טעון לבא ריקן שאינו יושב ובטל לעושה מלאכה. ואי אכלוסי דמחוזא הוא דכי לא עבד מלאכה חלש (שם עוד עיין שם ע, א) יהיב ליה כוליה.

הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת קטנה לרב. כלומר [כשומר] קישואים, ושבת גדולה כלומר דמי נזק ידו. ואם תאמר לאביי האיך אפשר דלא יהבינן לרב טפי והלא מפסיד הוא דמי מלאכה שהיה עושה העבד מתחלתו ולקתה מדת דינו של רב בכך. י"ל דמזיק ודאי לא יהיב טפי מהכא דקא יהיב בין הרב והעבד שבת גדולה ושבת קטנה ועבד נמי לא יהיב מדידיה כלום לרב דאמר ליה לא אזקתיך ומאי דלא עבידנא עבידתא מן שמיא הוא דאזקיך ונסתחפה שדך, והוא דעתיה של אביי. ורבא דקאמר נותנין הכל לעבד, כלומר בין שבת גדולה בין שבת קטנה וילקח בכל קרקע והרב אוכל פירות, והרב משתכר בכך דיותר שוה לו אכילת פירות של הכל מגופיה של שבת קטנה. ויש ספרים דגרסי ינתן הכל לרב, כלומר והרב ילקח לעצמו שבת קטנה וילקח בשבת גדולה קרקע והוא אוכל פירות. והגירסא הזו נראית יותר נכונה, דלמה יקח העבד שבת קטנה ושבת קטנה מיהא מן הרב הוא. אלא שגם לגירסא זו קשיא לי קצת, ומדקאמר ינתן הכל לרב וילקח בהן קרקע משמע ודאי דילקח בהן קרקע אהכל קאי שיש בכלל אפילו שבת קטנה.

כולן רואין אותן כאילו הן בני חורין. פירש הראב"ד ז"ל כולן בין המבייש בין המתבייש.

עד שיתכוין לו. ואם תאמר לימא לא רבי שמעון ובר פלוגתייהו, דהא משמע דלא פליגי עליה רבנן בנתכוון להרוג את זה והרג את זה אלא משום דאיצטריך להו וארב לו פרט לזורק אבן לגו אבל במבושיו מודו ליה דלא אתא אלא לומר עד שיתכוין דאי לא למאי דרשינן לה. וי"ל דבהא נמי פליגי עליה ובמבושיו נמי אצטריך להו לדרשא אחרינא לא ידעינן לה.

מי שהכה את אביו באזנו וחרשו חרשות הגמור על הדרך שבארנו נהרג שאי אפשר לחרשות הגמור על ידי מכה בלא טפת דם ואף חכמי הטבע העידו לנו כן במכת האזן שאם נפלה דם באזן מכח מכה אין לו עוד רפואה:

החובל בחברו ביום הכפורים אפילו התרו בו למלקות חייב שלא נאמר אין אדם לוקה ומשלם בחובל בחברו והוא שאמרו בפירוש רבתה תורה חובל בחברו לתשלומין:

הקוטע יד עבד עברי של חברו חייב בחמשה דברים וינתן הכל לעבד אלא שילקח בהם קרקע והרב אוכל פירות עד שיצא העבד לחירות ויצא קרקע עמו פחת אצל עצמו ואצל רבו לא פחת כגון שחסרו דבר שאינו מבטלו ממלאכתו והוא שקטע ראש אזנו או ראש חוטמו הכל לעבד מעכשו ואין לרבו בהם כלום:

קטע יד עבד כנעני של חברו והוא שמל וטבל לשם עבדות פרשו בתלמוד המערב שרבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה שמצווים ישראל לפרנס עבדים הקטועים ולא עבדים השלמים ואע"פ שקצת חסידים העידו שם עליהם שהיו מרחמים אותם ליתן מכל מה שהם אוכלים והיו קורין עליהם הלא בבטן עשני עושהו משנת חסידים היא זו ומ"מ רפוי זה שהוא לרבו אתה למד מכח סוגיא שבמסכת גיטין פרק ראשון שהוא נאמר כגון שאמדו לו לחמשה ימים ופסקו לו רפוי לכך ועשו לו סם חזק ונתרפא ביום אחד שאע"פ שנצטער העבד בחוזק הסם נוטל הרב אותו היתר וכן נוטל צער ולא צער הכאה בלבד אלא צער כל ימי החולי שמחמת המכה וכן כל צער ולמדת לפי דרכך שכל שאמדוהו אם הבריא אין פוחתין לו ואם האריך בחליו אין מוסיפין לו וכן הדין בכלם כמו שיתבאר למטה:

כבר בארנו במשנה בתשלומי הבשת שהכל לפי המבייש והמתבייש ומ"מ עשירים גדולים אין דנין אותם בכמה אינם רוצים להתבייש שמצד עשרו הרי הוא נותן ממון רב שלא להתבייש בכלום אלא רואים את כבודם מצדדים אחרים ולענין העושר רואין אותם כבני חורין שירדו מנכסיהם קצת ירידה מפני שאף המביישים בני אברהם יצחק ויעקב הם ואין בשת הבא מצדם כדאי להחמיר בו כל כך ומ"מ העניים הגמורים שנתביישו רואים אותם כפחותים שבעניים והם שנתדלדלו מכל וכל עד שפרח כבודם הכל להקל אצל המבייש ומ"מ אין אנו מקילים אלא מצד העושר הא כל שמצד שאר המעלות או הפחיתות הכל לפי המבייש והמתבייש:

כבר בארנו במשנה שהמבייש את הסומא חייב ומ"מ אף הסומא שבייש חייב:

ורבא אמר אינו נותן לו אלא בשתו שבכל יום ויום אפי' את"ל שאומדים כל הימים שראוי להתבטל ונותן לו מיד אינו דומה אומד זה לאומד זה שכשאתה אומר כמה היה יפה וכמה הוא יפה י"ל שמי שקונה עבד בעבור צמיתת ידו אינו מזלזל בו כל כך כיון שהוא בוטח שסופו לחזור או י"ל כיון דלא חזי למלאכה עד זמן גדול מזלזל בו הרבה ואינו דומה אומד זה לאומד בטל מלאכתו שבכ' יום ויום:

הכא במאי עסקינן בשגילחו. קשיא לי למה דחקוהו לאוקמה בהכי לוקמוה שנצמתה ידו ואין סופה לחזור. נראה לי דכל שאין סופה לחזור חבורה יש שאי אפשר דליכא טיפתא דדמא שנפלה באצבעות שביד שמנעה רפואת חזרתה כמו שאמרנו בשחירשו. הרשב"א ז"ל.

דמי שבתו בכל יום ויום. פירוש כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מיניה שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן יושב ובטל לעושה מלאכה ואי הוא מאוכלסא דמחוזא דאי לא עבדי מלאכה חלישי יהיב ליה דמי כוליה. הרשב"א ז"ל.

ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. מכאן נראה לי שאם שכר אדם סוס מחברו ותחב לו מסמר ברגלו שקורין אנקלואריה ונתבטל ממלאכתו שהשוכר פטור דקיימא לן כרבא לגבי אביי ורבא קרי הכל שבת קטנה ואין לבהמה שבת. ור"י אומר דלא דמי דודאי לבהמה שהיא עומדת לימכר בכל יום ועל ידי המכה אינו מוצאה למוכרה ודאי נזק מיקרי ומחייב. ה"ר ישעיה ז"ל.
ופסק הריא"ף ז"ל כרבא דאין לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. וכתב ה"ר אפרים ז"ל האי דקא פסק הלכתא כרבא ליתא דהא אסיקנא בפרק השולח כאביי דצמתה ידו וסופה לחזור דנזק הוא ושמין אותו כעבד אליבא לישנא דגמרא ואמרינן התם דרבא לא סבירא ליה להאי מימרא. ה"ר יהונתן ז"ל.
והרב המאירי ז"ל כתב דלא נראה לו דברי ה"ר אפרים ז"ל. וכתב עוד הילכך החובל בחברו ולא חסרו אבר אלא שחלה ונפל למשכב או שהכהו על ידו וצבתה או צמתה וסופה לחזור אף על פי שאם בא למכור עכשיו יש כאן פחת דמים מחשש שמא לא יתרפא יפה אין זה נזק הואיל וסופו לחזור שאין נזק אלא באבר שחסר ואין סופו לחזור הא כל שסופו לחזור אינו בכלל נזק. ולענין השבת כבר ידעת ששבת גדולה רצה לומר ביטול מלאכה שהיה רגיל בה מקודם הוא בכלל הנזק ומאחר שאין שם נזק אין כאן שבת גדולה ושבת קטנה והיא שמירת קישואין אין ראוי לאומרה בכאן שהרי לא נתן לו דמי ידו וכו' הא כיצד נותן דמי שבתו שבכל יום ויום מאותה מלאכה שהיה רגיל בה קודם. וגדולי הפוסקים יראה להם ששמין לו כפועל בטל ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו הכהו וצמתה ידו הכהו וצמתה רגלו רואין אותו עושה סלע ביום נותן לו סלע ביום מנה ביום נותן לו מנה ביום אלמא שאין שמין אותו כפועל בטל והטעם שנוח לו לעשות מלאכה כזו משיעמוד בדרך זו. ער כאן לשונו.
ח"מ תכ"ד הקוטע יד עבד עברי של חברו קוטע ממש שנפחת מדמיו וצריך לשום אותו כעבד הנמכר בשוק כמה הוא יפה וכמה היה יפה ושבת גדולה זו היא דמי ידו ושבת קטנה היינו שומר קישואין בעודנו נופל למשכב בשביל החבורה אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד אבל לא לרב ואפילו מה שהיה רגיל להרויח לו בכל יום ויום דינר משום דאמרינן במסכת קידושין אפילו חלה כל שש אם עשה מעשה מחט או שום מלאכה קלה אינו חייב להשלים לו והכא נמי אף על גב דנקטעה ידו יכול לעשות כמה מלאכות וכמה רווחים וכמה עבודות ומשום הכי לא משלם לרב כלל משבת גדולה אבל שבת קטנה כיון דאתיא ליה מעלמא ועוד שהוא נופל למשכב שמתבטל לגמרי מריוח גדול שהיה רגיל לעשות לאדון דין הוא דלישלם ליה. ואף על גב דאמרינן בחלה ג' אף על גב דלא עביד מעשה מחט כלל לא משלם ליה אפילו הכי כיון דמשמיא חסו עליה דאדון דמשלם ליה החובל שבת קטנה דהיינו שומר קישואין שמתבטל ממנה דין הוא שיהא האדון שהוא מפסיד שכר גדול דחזי בעודנו שוכב למשכב. ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהם קרקע והרב אוכל פירות הכל בין שבת גדולה וקטנה הכל לעבד וילקח בה קרקע ופירות היוצאים מן הקרקע כל ימי היות העבד עמו יהיו לרב במקום מעשה ידיו הראשונים דכיון דחס רחמנא עליה שפורע לו המזיק אינו נפטר מיד אדון במעשה מחט ובמקום שבתו שבכל יום ויום עמו יקח הפירות תחתיהן בין פירות היוצאים מדמי שבת גדולה בין פירות היוצאים משבת קטנה אבל גוף הקרקע הניקח מדמי שבת קטנה הוא לעבד ולא לאדון. נ"ל לפי שאין האדון יכול להכריח עבדו היהודי לעשות לו שתי מלאכות כדאשכחן באשה דמספקא לן בכתובות אי מקרי העדפה שעל ידי הדחק שהיא לאשה הם הכי נמי בעבד עברי אינו יכול לכופו על זה כיון דכתיב ביה כי טוב לו עמך מכל מקום דין הוא שישלם לעבד ולא לאדון אבל בפירות היוצאים ממנו שהוא דבר מועט אין אנו קפדין בזה. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו איתמר הכהו על ידו וצמתה וכו'. אמר אביי נותן לו שבת גדולה ששמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה ושבת קטנה כשומר קישואין. ורבא אמר אין נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה ומסתברא דכפועל בטל הוא דיהבינן ליה. ואזדו לטעמייהו דאיתמר הקוטע יד עבד עברי של חברו אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד וכו' וקיימא לן כרבא. והיינו טעמא דלא שקיל ליה הרב לשבת קטנה לנפשיה לגמרי משום דלגבי הרב כיון דלא הוה יכול למכפייה לעבד למעבד ליה שתי מלאכות אי יהבת ליה שבת קטנה לבד מפירי דמי ידו לקתה מדת הדין דקיהבת ליה שבתו משתי מלאכות וכי תימא אי הכי לא תיהוי ליה לרב זכותא בשבת קטנה כלל אי הוה שקיל שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה הכי נמי אלא שאם אתה אומר כן אתה מכחיש את העבד דקשקיל הרב מדמי ידו מאי דלית ליה למשקל דהא לית ליה זכותא ביד עבדו אלא למלאכה בלחוד אלא דינא הוא דבין שבת גדולה בין קטנה מחמת שבטלה לידא דעבדא קא אתו דידא דעבדא משתעבדא ליה לרב למלאכה דינא הוא דלא תיהוי ליה לרב זכותא בכלהו אנפי דשבת אלא שעבודא למיכל מינה פירי ואמטו להכי ילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפיק עבדא לחירות נפקא ארעא בהדיה. ואסיקנא פשיטא פחת אצל עצמו ואצל רבו לא פחת כגון דקטעיה לריש אודניה הרי אלו לעצמו ואין לרב בהם כלום ואם פחת אצל רבו פלוגתא דאביי ורבא וקיימא לן כרבא. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת קטנה לרב כלומר כשומר קישואין ושבת גדולה לעבד כלומר דמי נזק ידו. וא"ת לאביי האיך אפשר דלא יהבינן ליה טפי והלא מפסיד הוא דמי מלאכה שהיה עושה העבד מתחילתו ולקתה מדת דינו של הרב בכך. יש לומר דמזיק ודאי לא יהיב טפי מהכי דהא יהיב בין הרב בין העבד שבת גדולה ושבת קטנה ועבד נמי לא יהיב מדידיה כלום לרב דאמר ליה אנא לא אזקתיך ומאי דלא עבידנא עבידתך מן שמיא הוא דאזקיך ונסתחפה שדך זה דעתו של אביי. ורבא אמר נותנין הכל לעבד בין שבת גדולה בין שבת קטנה וילקח בכל קרקע והרב אוכל פירות והרב משתכר בכך דיותר שוה לו אכילת פירות של הכל מגופא של שבת קטנה. ויש ספרים דגרסי ינתן הכל לרב כלומר והרב יקח לעצמו שבת קטנה ומדמי שבת גדולה ילקח בהם קרקע והוא אוכל הפירות והגירסא נראית יותר נכונה דלמה יקח העבד שבת קטנה ושבת קטנה מיהא מן הרב הוא. אלא שגם גירסא זו קשה לי קצת דמדקאמר יותן הכל לרב וילקח בהן קרקע משמע ודאי דילקח בהם קרקע על הכל קאי דיש בכללו אפילו שבת קטנה. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל שבת גדולה היינו נזק כמה היה יפה קודם שצמתה ידו וכמה הוא שוה עכשיו ושבת קטנה כשומר קשואים רבא אמר אין נותנין אלא שבתו שבכל יום ויום כפועל בטל מאותה מלאכה דאבטיל מינה. איתמר הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד שהנזק שלו הוא ושבת קטנה של שמירת קישואין לרב ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפק נפקא ארעא בהדיה. והא דרבא טעמא מעליא הוא מפני שהרב גם הוא מפסיד בנזק העבד כל ימי עבדותו דהא לאו שומר קישואין הוה הלכך בעינן דנמטיה הנאה מדמי הנזק של עבד. וטעמא דאביי לא ידענא מיהו גברא לא בעי לשלומי טפי. ואיכא למימר מפני שיכול העבד לומר לרבו אנא לא אזקתיך מן שמיא הוא דקנסיך אלו נפל ביה האי מומא ממילא מי הוה לך גבאי עבודה אלא שמירת קישואין והכא נמי כממילא דמי ולגבי מזיק ליכא שום טענה דהא משלם כל מה דמחייב לשלומי. פחת אצל רבו ואצל עצמו לא פחת כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור פלוגתא דאביי ורבא לאביי דאמר דאיכא תשלומי נזק נותן הנזק לעבד ושבת קטנה לרב ולרבא דאמר לא משלם אלא שבתו שבכל יום ויום הכל לרב. ע"כ.
וגאון ז"ל פירש וז"ל אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד דהיינו דמי ידו ושבת קטנה לרב ושכר אותה מלאכה שמבטלו לזה כל זמן שהוא עתיד להיות תחת יד רבו נותן לרבו רבא אמר אם אתה אומר כן נמצאת אתה מפסיד את המזיק אלא הכל ינתן לעבד וילקח בו קרקע והרב אוכל פירות. ע"כ.

פיחת אצל רבו. לא גרסינן וכו' כמו שכתוב בתוספות עד סוף הדיבור. אי נמי כגון שבשעת שומת נזק זה לא היה ידוע שתחזור קודם יציאה לחירות שהיא סברא יותר שיהא הכל לעבד כמו בקטיעת יד ולבסוף אירע שחזרה ידו בעודו עבד ולא פחת אצל עצמו כלום ולרבא הכל לרב שבתו שבכל יום ויום. ומיהו אין נראה דהא משמע שבשעת שומא היה ידוע שלא פיחת אצל עצמו והואיל וכן אין סברא שיטול העבד כלום. ועוד מי לא משמע האי לישנא שהכהו מכה שיצטרך שיפול למשכב זמן ידוע וכשיעמוד יהיה שלם כבתחילה ואין שם אלא שבתו שבכל יום ויום אפילו לאביי. ועוד דמשמע דפלוגתא דאביי ורבא קאי אפלוגתא בתרייתא דקיימינן עלה השתא. תוספות שאנץ.
כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל לא פיחת אלא אצל עצמו כגון שקטע אזנו הכל לעבד ואין האדון אוכל פירות מיהו פירות של דמי שבת קטנה שבימי חליו שאינו עושה מלאכה יאכל האדון. ד"ת. וצריך עיון.

כתב הריא"ף ז"ל ירושלמי אמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חברו וכו'. וכתב עליו ה"ר אפרים ז"ל אישתמיטתיה למרן ז"ל הא דגרסינן בגיטין פרק קמא אמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חברו נותן שבתו ורפואתו לרבו שבתו פשיטא רפואתו איצטריכא ליה רפואתו אמאי לרבו דידיה היא דבעי לאיתסויי לא צריכא דאמדוהו לחמשה יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי דשקיל רביה האי טופיינא. הילכך ליתא להאי סברא דירושלמי ברפואתו דלא שקיל רבו אלא האי שיורא וכן הילכתא. וכן נמי שקיל רביה צער ובושת כי היכי דשקיל נזק ושבת קטנה דקא שקיל ניזק עד דמיתסי בלחוד הוא דיהבינן ליה ולאו לעולם דהא נותן לו דמי ידו ודמי רגלו וצער נמי היכא דאמדינן ליה לכולהו יומי דאית ליה מחמת האי מכה אמדינן ליה ולאו צער הכאה בלבד. וכן הלכה.

והאי דאמרינן בירושלמי הקוטע יד עבדו של חברו וכו'. בעבד כנעני הנטבל לשם עבדות מיירי דמצווה הוא על המצות שאין הזמן גרמא ואחיו קרינא ביה דכתיב איש ואחיו דהא אחיו הוא במצות ומשום הכי יש להם בושת דאי לא נטבל לית ליה בושת כלל דעם הדומה לחמור הוא. ה"ר יהונתן ז"ל.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל קטע יד עבד כנעני של חברו והוא שמל וטבל לשם עבדות פירשו בירושלמי שרבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה שמצווין ישראל לפרנס עבדים הקטעים ולא עבדים השלמים ואף על פי שקצת חסידים העידו זה עליהם שהיו מרחמין אותם ליתן להם מכל מה שהם אוכלים והיו קורין עליהם הלא בבטן עושני עשהו משנת חסידים היא זו ומכל מקום ריפוי זה שהוא לרבו אתה למד מכח סוגיא שבמסכת גיטין פרק א' שהוא נאמר כגון שאמדוהו לחמשה ימים ופסקו לו ריפוי לכך יעשו לו סם חזק ונתרפא ביום אחד שאף על פי שנצטער העבד בחוזק הסם נוטל הרב אותו היתר וכן נוטל צער ולא צער הכאה בלבד אלא צער כל ימי החולי שמחמת המכה וכן בכל צער. ולמדת לפי דרכך שכל שאמדוהו אם הבריא אין פוחתין לו ואם האריך בחליו אין מוסיפין לו וכן הדין בכולם כמו שיתבאר למטה. ע"כ.
וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו הקוטע יד עבד כנעני של חברו נותן הכל לרבו והוא ניזון מן הצדקה אם לא ירצה רבו לזונו שמוזהרין ישראל לרחם על עבדים החולים וקטועים כיון דשייכי במצות ועל השלמים מרחמים במדת רחמים אם אין רבו רוצה לזונו דקיימא לן יכול האדון לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך. ונראה לומר דאי אמיד כייפינן ליה בתורת צדקה. ע"כ.

וכולן רואין אותן כאלו הן בני חורין וכו'. לא ידענא האי כולן אי קאי נמי על המבייש כמתבייש או על המתבייש לבדו אבל קאמר שהם בני אברהם יצחק ויעקב מתחזי נמי שעל המבייש קאמר שאין אומרים זה העני הפחות איך בייש אדם חשוב וחסיד כזה אלא שזה מורידין דרגא אחת וזה מעלין דרגא אחת עד שנמצאו שוין ויהיו כל התשלומין שוין ורבי שמעון מוריד העשירים אצל העניים המיוחסים והעניים כפחותים ולמה מוריד העשירים לפי שאין דמים לבושת העשיר כי בממון גדול לא יכול לקבל בושת כמו שנאמר בן חורין מי אית ליה דמי. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל כבר ביארנו במשנה בתשלומי הבושת שהכל לפי המבייש והמתבייש ומכל מקום עשירים גדולים אין דנין אותן בכמה אינן רוצין להתבייש שמצד עשרו הרי הוא נותן ממון רב שלא להתבייש בכלום אלא רואין את כבודם מצדדין אחרים ולענין העושר רואין אותן כבני חורין שירדו מנכסיהן קצת ירידה מפני שאף המביישין בני אברהם יצחק ויעקב ואין בושת הבאה מצדם כדאי להחמיר בה כל כך. ומכל מקום העניים הגמורים שנתביישו רואין אותן כפחותים שבעניים והם שנדלדלו מכל וכל עד שפרח כבודם הכל להקל אצל המבייש. ומכל מקום אין אנו מקילין אלא מצד העושר הא כל שמצד שאר המעלות או הפחיתות הכל לפי המבייש והמתבייש. ע"כ.

וגאון ז"ל פירש וז"ל דתניא וכולן רואין אותן כל המתביישים אף על פי שהן עניים רואין אותן כאלו הן בני חורין שירדו מנכסיהן לפי שהם בני אברהם וכו'. ואמר לנו המורה לומר שהן עלולים להתבייש דכל מי שהיה עשיר תחילה נוח לו להרגיש ולהתבייש. עניים כפחותין שבהם כפחותין שבעשירים כלהו בהדדי נינהו בין עשירים בין עניים ואלו במתניתין תנן הכל לפי המבייש והמתבייש וכו' אלא לאו רבי שמעון דאמר עשירים רואין אותן כאלו הן בני חורין שירדו מנכסיהן ואי לאו דשיימינן כבני חורין שירדו מנכסיהן דלא הוי בושת כולי האי דהיינו כמתניתין דתני לפי המבייש והמתבייש דאיידי דתני רבי שמעון גבי עשירים כבני חורין שירדו מנכסיהן דלא אפשר בלאו הכי שאם אתה אומר דמי לעשיר ממש אין לדבר קצבה תנא נמי גבי עניים כפחותין שבהן. ע"כ.

מכלל דסומא לא שנא הכי ולא שנא הכי. מפרש רבנו שמחה דהכי קאמר מדקתני ישן שבייש פטור ולא קתני סומא שבייש פטור מכלל דסבירא ליה דכל שכן דהוי סומא שבייש חייב שאותן שרואין מכירין בבושתו ולהכי לא תני להו במתניתין דדבר פשוט הוא מכלל דרבי יהודה לא שנא הכי ולא שנא הכי פטור דליכא למימר כי קאמר רבי יהודה וכו' דאדרבה איפכא אית לן למימר ומכל מקום מתניתין דלא כרבי יהודה. מהר"י כהן צדק ז"ל.

ח"מ תכ"א נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול וכו'. זה הדין אינו אלא בבושת בלבד אבל לשאר דברים מתחזי דחייב כל נזקו וכל צערו של גדול אם יש בו כדי להזיק אותו נזק דהא לאו אונס הוא שהרי מתכוון לשום נזק ולא גרע מהנכנס לחנותו של נגר דפטור מגלות וחייב בארבעה דברים. הראב"ד ז"ל.

אי רבי שמעון הא אמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור דתניא פרק אלו הן הנשרפין נתכוון לבייש את זה ובייש את זה רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר לגמרי ליה מקטלא וכו'. גאון ז"ל.

עד שיתכוון לו. וא"ת והא רבנן לא פליגי עליה דרבי שמעון אלא משום דדרשינן וארב לו פרט לזורק אבן לגאו ואם כן הכא מודו. ושמא במבושיו מיבעי ליה לשום דרשא. תוספות שאנץ.
וה"ר ישעיה ז"ל תירץ וזה לשונו ויש לומר דלא דרשי מיניה אלא דבעינן כוונה וגמרו בושת מקטלא כי היכי דקטלא לא בעינא עד שיתכוון לו הוא הדין לבושת. אבל קשה אי לקטלא מדמי ליה מאי קאמר הני מלי למיתב ליה אבל למישם שיימינן ליה והלא בקטלא כהאי גוונא לא מחייב כגון נתכוון להרוג נפלים והרג בן קיימא. וצריך לומר דודאי לחומרא דקטלא מדמי ליה ולא לקוליה דקטלא דבקטלא מקילינן דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. ע"כ.

הא דתנו רבנן נתכוון לבייש את הקטן וכו'. הילכתא היא ואף על גב דאוקימנא דלא כרבי שמעון דסבירא ליה נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור אבל אנן כרבנן סבירא לן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב והוא הדין גבי בושת וכיון דקיימא לן כרבי שמעון דמפלינ גבי בושת בין גדול לקטן ובין עשיר לעני וקיימא לן נמי כרבנן דסבירא להו נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב והוא הדין גבי בושת דהא מדרבי שמעון דיליף בושת מקטלא נשמע לרבנן ממילא שמעת דהאי ברייתא הילכתא היא וליכא למנדא מינה. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל דיש חולקין לומר שכל שנתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור כרבי שמעון. ע"כ.

אבל למישם שיימינן ליה וכו'. אית דמפרש אבל למישם שיימינן בהו דשמין כמה אדם מתבייש אם מביישין את עבדו לית ליה בושת. גאון ז"ל.
לא גדול גדול ממש וקטן קטן ממש ונהי דרבי מאיר משוי עניים לעשירים דמשום עניותם לא מזלזלינן בהו אבל בין קטן לגדול ודאי מפליג. וקטן בר בושת הוא והלא הוא מבייש עצמו ואינו מקפיד על מה שהוא עושה נם אינו מרגיש בהכלמה מפני שהוא כמו שוטה דמכלמו ליה אחרים ומיכלים כל כך הוא גדול שאף על פי שאין מקפיד על מעשה עצמו כשמכלימין אותו אחרים מיכלם. הראב"ד ז"ל.

בד"ה פיחת אצל רבו כו' ולרבא נותן הכל לרב שבתו שבכל יום ויום עכ"ל צ"ל לרבא דהוי לטעמיה דפלוגתא דהכא דנותן הכל לרב ולטעמיה דפלוגתא דלעיל דנותן לו שבתו שבכל יום ויום דלא שייך לרבא בצמת' ידו שבת גדולה ושבת קטנה ומש"ה כתבו דיש ליישב בדוחק דלא הוי מעין פלוגתא דהכא ודו"ק:

שסכו "נשא". נ"ב דוגמתו במשנה ספ"י דנגעים. בחלוף מ"ס באל"ף:

גמ' ושבת קטנה לרב. עיין כתובות דף סה ע"ב תוספות ד"ה שלה:

גמרא איתמר הקוטע יד ע"ע של חבירו וכו' הא דאמרינן בפ"ק דגיטין נותן שבתו ורפואתו לרבו ומקשינן התם שבתו פשיטא אין ענין לכאן דהתם בעבד כנעני איירי כדמוכח הסוגיא לכך פשיטא דהכל לרבו שהרי גופו קנוי לו ואינו יוצא ממנו לעולם משא"כ בעבד עברי דיוצא בשש:

תוספות בד"ה שבת גדולה לעבד וכו' ואף על גב דחלה ד' חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה עכ"ל כוונתם מבואר דקשיא להו אמאי לא מפליג הכא אי בטלו ממלאכה ע"י חולי של חבלתו יותר מארבעה שנים יתן לרב השבת כמו שהיה יכול לילך בשליחות ולדלות וכו' ע"ז כתבו דלא אמרינן חייב להשלים אלא כשאינו עושה כלל שום מלאכה ודבריהם אלו מבוארים שם להדיא בגמרא דבעושה מעשה מחט אפילו חלה כל שש אינו חייב להשלים ע"ש:

בד"ה רבא אמר וכו' ובספרים היה כתוב הכל לעבד עכ"ל. והוא גרסת הרי"ף והרמב"ם ומסיימי בה נמי וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ומה שתמהו התוספות שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב י"ל דהיינו טעמא משום דנסתחפה שדהו ואף ע"ג דבחלה ארבע חייב להשלים י"ל דאה"נ אם נתעכב החולי יותר מד' חוזר ומשלים אבל מ"מ שכר השבת שקיבל עכשיו אין לרבו חלק בו דמעלמא אתיא ליה ע"י צערא וראיה לדבר קצת דאפילו בבתו שכל מעשה ידיה ומציאתה לאביה אפ"ה רבו הדעות לקמן דאיכא מאן דס"ל דשבתה לעצמה והיינו נמי כיון דע"י צער דגופה אתא לה א"כ י"ל דה"ה לעבד אע"ג שיש לחלק. ועוד דאדרבא לדברי האומר דשבת קטנה כולו לרב יש לדקדק למה יהיה כולו לרב דמאן יימר שהיה עושה בו מלאכה כל אלו הימים בלי הפסק שהרי אינו רשאי להשתעבד בו אלא במלאכות הצריכות ולא יותר כמ"ש הרמב"ם הלכות עבדים ואפילו בעבד כנעני אמרינן לקמן דכשעשה בו אחר המלאכה שלא בשעה שרגיל לעשות מלאכה לרבו פטור וא"כ מה"ט ע"כ יש לעבד חלק בשבת דהיינו במה שנוטל שכר בטילה מאותן השעות שאינו רגיל לעשות מלאכה לרבו וכיון שזה דבר שאין לו קצבה אמרו חכמים שילקח בהן קרקע וכו' ואל תשיבני דא"כ בעבד כנעני אמאי אמרינן בפשיטות בגיטין דכל שבתו לרבו התם טעמא אחרינא הוא דאף אם יש לעבד חלק מ"מ מה שקנה עבד קנה רבו משא"כ בעבד עברי לא שייך האי טעמא ודע דלדברי הגורסים הכל לעבד וילקח בהן קרקע היינו אפילו הצער והבושת כ"כ הרמב"ם להדיא ע"ש ודו"ק:

גמרא ואי ר"ש וכו' בשת נמי עד דמיכווין ליה דכתיב ושלחה ידה וכו'. ויש לדקדק מאי פריך דלמא שאני בשת דהאי קרא איצטריך לגופא דבעינן שום כוונה בבושת דלא תימא דלא בעינן כוונה כלל דומיא דשאר נזקין אבל לעולם כשנתכוון לזה ובייש את זה לית לן קרא למעוטי משא"כ בקטלא דקראי טובא איכא דצריך כוונה ע"כ אייתר לר"ש האי קרא דוארב לו למעוטי נתכוון לזה והרג את זה אחר זה ראיתי בקצת נוסחאות במשנה לקמן ופטור על הבושת עד שיהא מתכווין שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו הרי להדיא כדברי אלא שהתוי"ט כתב דמושלחה ידה לחוד קדייק עיי"ש א"כ א"ש דאכתי אייתר במבושיו וק"ל:

בתוספות בד"ה עד שיתכוון לו וא"ת לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה עכ"ל. אף לפמ"ש בסמוך בשם התוי"ט דמושלחה ידה לחוד דייקינן דבעינן כוונה בבשת מ"מ יש לדקדק דלמא הא דס"ל לחכמים נתכוון לבייש הקטן וכו' נותן לגדול דמי בושתו של קטן היינו מהאי קרא דמבושיו דבלא"ה הייתי אומר דנותן לגדול דמי בושתו של עצמו דאף על גב דבעינן כוונה בבושת מ"מ סד"א דלא גרע מנתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש וה"ה לנתכווין לקטן ובייש את הגדול קמ"ל קרא דבמבושיו שאינו נותן אלא דמי בושתו של זה שנתכוון לו וצ"ע ודו"ק:

בד"ה אבל למישם וכו' ולא דמי לנתכוון וכו' עכ"ל פי' דכמו דהתם כו"ע מודו דכשנתכוון למידי דפטור עליה והרג בן חיובא דפטור וא"כ ה"נ לר"י דאין לעבדים בושת הו"ל לאו בר חיובא וכשנתכוון לו ובייש בן חורין דהיינו בר חיובא יש לו לפטור לגמרי ע"ז כתבו דלא דמי וק"ל:

רבא אמר כו'. תוס' דחו גירסת הגאונים הכל לעבד דשבת קטנה למה לא יהי' לרב ע"ש. ולע"ד נראה דהא בהמה דהדקה באנדירנא קי"ל דפטור דבטול מלאכה אינו אלא כמניעת ריוח וכמבטל כיסו דפטור רק באדם גלי קרא דחייבים בשבת דידי'. וא"כ בעבד למה ישלם החובל כלל שבת לרבו הא נגד רבו הוי כשבת דבהמה שביטל ממונו ושורו ממלאכה וע"כ הטעם דהא העבד הוא אדם בפ"ע וחייבים לו בשבת וממילא מה שקנה עבד קנה רבו ובחיוב שלו זוכה הרב ומטעם חיוב דעבד כנ"ל. אבל לא בשביל חיוב שלו כנ"ל. וזה שפיר בעבד כנעני משא"כ בע"ע של חברו דאף דצריך לעשות מלאכה אבל ריוח זה שע"י חבלה אין הרב זוכה בו כלל. וא"כ הא מצד שיתחייב לרבו ע"י מה שמבטל עבדו ממלאכה ע"ז אין חיוב כלל כמו בהמתו. רק דנתחייב לעבד ועי"כ יזכה בו רבו והא אין לרבו דע"ע בזכות זה שמרויח ע"י חבלה כיון דאי בעי חבל לא מצי כדאמר לקמן בבת קטנה כנ"ל. וא"כ ממילא להיפך בשלמא שבת גדולה שהיא פחת שיוי דמים הי' סברא דלרב שהי' לו עבד עברי השוה דמים והפסידו רק דהא הי' לו רק על זמן וסגי במה שילקח קרקע ויאכל פירות עד שיצא שש ויש לו תשלומי עבדו. אבל שבת קטנה שאינו חייב כלל לרבו רק לעבד מצד עצמו ואין לרבו זכות כלל. ושפיר הכל לעבד היינו שבת קטנה לגמרי הוי לעבד ושבת גדולה ילקח בהן קרקע ויאכל פירות כנ"ל וד' הגאונים ברורים לע"ד:

שם תוס' פיחת כו' ואע"ג דלא מפסיד העבד מידי כו' גם בהיזק זה לא יטול כו'. אינו מובן הטעם. וי"ל כמו דסבר אביי בקיטע יד ע"ע שגם עד הזמן כו' כחלה דנסתחפה שדהו כיון דיכול לשמור קישואין כמ"ש תוס' לעיל. כן בצמחה כו' כיון דלאביי ב' דברים ממילא שבת גדולה דהוא נזק אינו לרב דנסתחפה שדהו נגדו וחשיב כשומר קישואין דהא שבת קטנה לרב ויש לו ע"י שכר שמירת קישואין עד שיתרפא ושוב ריוח של העבד ע"י צמחה ידו אינו לרב דגופו אינו קנוי לו רק ע"ע דגופו קני היינו למלאכה ולא לענין פחיתת שויו שע"י צמחה ידו. משא"כ לרבא דשבת חדא הוא דאם לא יהי' לרב אינו עושה שום מלאכה שוב הכל לרב כנ"ל:

תוס' אבל למישם צ"ל החילוק בין נתכוין לקטן דנתכוין רק לבושה קטנה חשיב על המותר כלא נתכוין משא"כ נתכוין לעבד דיש לו בושת ככל אדם רק שהתורה לא חייבה לשלם אבל מ"מ נתכוין מיקרי נגד ב"ח שביישו כנ"ל:

חייב בכולן. חמשה דברים: היכי דמי. שיהא היזק בלא חבורה: לאו כגון שהכהו כו'. דבאין סופו לחזור ליכא למימר דכל בלא חבורה סופו לחזור הוא: שגלחו. דאפחתיה מכספיה בלא חבורה: ה''ג גלחו מהדר הדר היינו בעיין. כלומר מה לי שיער מה לי יד הא בסופו לחזור מחייבת ליה: נשא. סם המשיר את השער ואינו חוזר ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא: קרטופני. בקעים בקעים חטטין: מצווחי ליה. מכאיבים לו מחמת חוזק הסם: דבעי לאסויי. לצערא דהנך קרטופני: שבת דהוי מרקד בי כובי. לשון מרקד בחנויות: דבעי אחוויי גווני. מראה ניענוע בראשו להראות מיני שחוק כדרך הליצנים דהשתא עד שיתרפא הנך קרטופני לא מצי מחוי ואע''פ שלא בטלו משאר מלאכה נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך: שבת גדולה. דמי ידו: ושבת קטנה. כל ימים שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין: שבכל יום ויום. עד שיחזור לקדמותו נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואין דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו: ה''ג הקוטע יד עבד עברי של חבירו. קוטע ממש דאין סופו לחזור: ואצל רבו לא פיחת. שלא בטלו ממלאכה: פיחת אצל רבו. אף אצל רבו כגון קיטע את ידו: וכולן. עניים ועשירים: רואין אותן. ואפילו את העשירים: כאילו ירדו כו'. ואין שמין את העני לפי עניותו להקל ולא את העשיר לפי עשרו שהרי אין לדמי בשתו סוף אלא כולן שוין בכך: כפחותים שבהן. פחותים שבעניים להקל דכיון דעני הוא בושתו קלה: סומא אין לו בושת. לקמן בשמעתין: אלא רבי שמעון היא. דאיהו נמי לאו כי הדדי משוי להו: אין לעבדים בושת. במתניתין היא (דף פז.): נתכוון לבייש את זה כו' פטור. מדשמעינן ליה לר' שמעון גבי קטלא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט:) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור הכא נמי לא שנא דטעמא דהתם משום וארב לו הכא נמי כתיב במבושיו: שיימינן בהו. בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה ואותו שומא יתן לבן חורין זה: כדאמר רב פפא. לקמן (ע''ב):
כגון שחרשו. וא''ת ואמאי חייב בכולן הא דמי כולו נותן ולפי' ר''י דלעיל ניחא דמכל מקום יש כאן צער בושת וריפוי אף על גב דשבת בכלל דמי כולו שייך לשנות חייב בכולן משום אחריני: שבת גדולה לעבד. כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה ושבת קטנה לרב אע''פ שמפסיד הרב שאם לא נקטעה ידו או רגלו היה דלי דוולא ואזיל בשליחותיה ועכשיו אין יכול כי אם לשמור קישואין ופתח חשבינן ליה השתא כמו חלה דאמר בפרק קמא דקדושין (דף יז. ושם) דאין חייב להשלים דנסתחפה שדהו ואף על גב דחלה ארבע שנים חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה אבל הכא יכול לשמור קישואין או פתח: רבא אמר ינתן הכל לרב גרסינן וכן גרס ר''ח ובספרים היה כתוב הכל לעבד וקשה שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב אלא הכל לרב גרסינן שבת קטנה הכל לעצמו ושבת גדולה ילקח קרקע והרב אוכל פירות שמפסיד הוא בקטיעת ידו דלא מצי למידלי דוולא ולמיזל בשליחותא אלא לשמור קישואין או פתח: פיחת אצל רבו. ל''ג ואצל עצמו לא פיחת פלוגתא דאביי ורבא דהתם כ''ע מודו דינתן הכל לרב אלא גרסינן פיחת אצל עצמו ואצל רבו פלוגתא דאביי ורבא ומיהו גם אגירסא זו קשה לר''י דכבר אמר זה דפליגי בקוטע יד עבד עברי ואור''י דיש ליישב בדוחק אצל עצמו לא פיחת שתהא בזה פלוגתא דאביי ורבא כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור קודם שיצא לחירות דלאביי נותנין שבת קטנה לרב ושבת גדולה לעבד ואע''ג דלא מפסיד העבד מידי אלא כל ההפסד של הרב הוא מ''מ כיון דשם נזק הוא זה ובנזק של קטיעת ידו אין לרב אפי' פירות לאביי גם בהיזק זה לא יטול כלום ולרבא נותן הכל לרב שבתו שבכל יום ויום: כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם. כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו וכן עניים ואין יכולין לדקדק עליהם כ''כ איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות וכיוצא בזה מצינו במתניתין. גבי העביר טליתו ופרע ראש של אשה בשוק דאין מדקדקין בדבר אם היו שם בני אדם שרגיל להתבייש יותר מפניהם כגון בני אדם חשובים או לא אלא שוים לשומא אחת: עד שיתכוין לו. וא''ת לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה ושמא מבעי ליה לשום דרשה: אבל למישם שיימינן בהו. ולא דמי לנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג את ישראל דהתם איכא קרא דדרשינן בפרק ב' דמכות (דף ז:) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה כו' והכא ליכא קרא ולא ילפינן מהתם דהא מבעי לן קרא הכא לרבי שמעון לפטור נתכוון לבייש את זה ובייש את זה אף על גב דאיכא קרא בדיני נפשות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד