בבא קמא פג ע"ב

א משנה החובל בחבירו עשוי שיהא חייב עליו משום חמשה דברים, שעשוי להתחייב בחמישה סוגים של תשלום עבור נזקים שונים שגורם בחבלה זו. והם: בתשלום הנזק, בפיצוי עבור צער (כאב), בדמי הריפוי, בפיצוי על שבת (השבתה ממלאכה), ובפיצוי עבור הבושת.

ומפרטים, בנזק כיצד? בכל מקרה של נזק גופני כגון: סימא (עיוור) את עינו של חבירו, או שקטע את ידו, או ששיבר את רגלו, רואין אותו, את הניזוק, כאילו הוא הינו עבד הנמכר בשוק, ושמין (מעריכים) כמה היה יפה (שווה) לפני הנזק וכמה הוא יפה לאחר הנזק, ואת ההפרש ישלם החובל בנזקו.

תשלומי צער כיצד? כואו (עשה בו כויה) בשפוד או במסמר חם, ואפילו עשה כויה על ציפורנו במקום שאינו עושה חבורה ולא גרם בכך להפחתת כושר עבודתו, אומדין (מעריכים) כמה כסף אדם כיוצא בזה כמו זה הניזוק היה רוצה (מוכן) ליטול כדי להיות מצטער כך, וסכום זה משלם המזיק.

תשלומי ריפוי כיצד? שאם הכהו חייב לדאוג לרפאותו וישלם דמי רפואתו עד שיתרפא מהנזקים שגרם לו. ובאלו רפואות הוא חייב? עלה בו צמחים (פריחה, מוגלה) בפצע, אם מחמת המכה עלו — חייב, אם שלא מחמת המכה — פטור. חייתה (הבריאה) המכה ונסתרה (נפתחה), חייתה ונסתרה שנית — חייב לרפאותו, שכל זה הוא תוצאה של הנזק שגרם. חייתה המכה כל צורכה — שוב אינו חייב לרפאותו, שכבר שילם דמי ריפוי על המכה שהיכהו.

תשלומי שבת כיצד? — רואין אותו, את הניזוק, כאילו הוא שומר קישואין שמקבל שכר מועט עבור עבודתו, ומשלם לו שכר זה עבור אותם הימים שאינו יכול לעבוד אפילו עבודה זו מפני החבלה. ומפני מה אינו משלם לו את כל ההפסד שנגרם לו בפועל על ידי שבטל ממלאכתו שלו — שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו, ובהערכה זו מעריכים גם את מקצועו ויכולתו להרוויח.

תשלומי בושת כיצד? — מעריכים הכל לפי המבייש והמתבייש, שיש הבדל מי גרם את הבושת ולמי נגרמה הבושת.

ב גמרא על עיקר ההלכה במשנה, שאדם משלם בכסף עבור נזק גופני שגרם לחבירו, שואלים: אמאי [מדוע]? הלא בתשלום נזקים שגרם אדם לחבירו "עין תחת עין" (שמות כא, כד) אמר רחמנא [אמרה תורה]? ואם כן אימא [אמור]: עין ממש!

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך לומר כן], וטעמו של דבר כפי דתניא [ששנינו בברייתא]: יכול סימא את עינו של חבירו — מסמא בית הדין את עינו של המזיק, קטע את ידו — מקטע את ידו, שיבר את רגלו — משבר את רגלו וכיוצא באלה? — תלמוד לומר: "מכה אדם" ו"מכה בהמה", והשוואה זו מלמדת אותנו: מה מכה בהמה הכוונה לתשלומין של ממון, אף מכה אדם לתשלומין ולא לעונש אחר.

ואם נפשך (רצונך) לומר שאפשר לדחות טעם זה, אביא טעם אחר — שהרי הוא אומר בכתוב אחר: "ולא תקחו כפר (תשלומי ממון) לנפש רצח אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא), ומכאן נלמד: לנפש רוצח אי (אין) אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר למי שקוטע ראשי אברים של חבירו, אף על פי שאין חוזרין (גדלים שוב), והרי זה כעין מיתה לאותו איבר.

ומבררים את דברי הברייתא, תחילה הובאה שם ראייה מהשוואת מכה אדם ומכה בהמה, ושואלים: הי [איזה] מכה, לאיזה כתוב הכוונה? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא לכתוב "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא), הלא הכתוב ההוא בקטלא כתיב [במיתה הוא שנאמר], בהכאה הגורמת למות, ולא בחבלה סתם, ובמקרה זה בוודאי אינו נפטר בתשלומים!

אלא תאמר כי הדבר נלמד מהכא [מכאן], מכתוב זה: "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש" (ויקרא כד, יח), וסמיך ליה [וסמוך לו] הפסוק: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" ((ויקרא כד, יט), והרי האי לאו [זה לא] מכה הוא, שהרי לא נאמרה בכתוב זה לשון "מכה" באדם! ומשיבים: בגזירה שווה של הכאה הכאה קאמרינן [אומרים אנו], שלא היתה הכוונה ללמוד מן המלה כדיוקה אלא מתוכנה, וכך היא ההשוואה: מה הכאה האמורה בבהמה הרי היא לתשלומין, אף הכאה האמורה באדם הרי היא לתשלומין.

ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר] בהכאה האמורה באדם: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (ויקרא כד, יז)! ומשיבים: הכוונה היא בממון ולא במיתה ממש. ושואלים: ממאי [ממה מנין] אתה לומר שבממון? אימא [אמור] במיתה ממש!

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, משום שני טעמים: חדא [האחד] — דהא איתקש [שהרי הוקש, הושווה] מכה אדם ל"מכה נפש בהמה ישלמנה" שנאמר אחריו ((ויקרא כד, יח). ושם מדובר בתשלומים, ועוד, כתיב בתריה [נאמר אחריו] "שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" ((ויקרא כד, כ), ושמע מינה [ולמד כאן] מלשון "ינתן" שמשלם ממון. וממשיכים לדון בפירוש הברייתא. על הראיה שהובאה בתחילת הברייתא נאמר "אם נפשך לומר".

ושואלים: ומאי [ומה] פירוש "אם נפשך לומר" זה? כלומר, כאן רומזת הברייתא שיש מקום לדחות ראיה זו, ולכן היא מציעה ראיה נוספת, אבל לא נאמר מה הקושי שיש בראיה הראשונה! ומסבירים: תו קא קשיא [עוד עדיין היה קשה] לתנא: מאי חזית דילפת [מה ראית שלמדת] דין זה ממכה בהמה להענישו ממון, לילף [שילמד] ממכה אדם ושמא הפירוש שעונשו עונש גוף, כמו מיתה!

אמרי [אומרים] בדחייה להצעה זו: אין זה כלל קושי, שהרי דנין ניזקין מניזקין, ואין דנין ניזקין ממיתה. ועל כך מקשים: אדרבה [להיפך] יש מקום להעדיף לימוד ממכה אדם שהרי דנין אדם מאדם, ואין דנין אדם מבהמה!

ואומרים: אכן, היינו דקתני [זה הוא ששנה] "אם נפשך לומר", שאם יש מקום לדחות את הראיה הראשונה, ומטעם זה יש להביא ראיה אחרת: הרי הוא אומר, "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת" (במדבר לה, לא), ומדייקים מכאן: לנפש רוצח אי (אין) אתה לוקח כופר (תשלומי ממון), אבל אתה לוקח כופר אפילו לראשי אברים שאינן חוזרין.

ושואלים על ראיה זו: והאי [ופסוק זה] "לא תקחו כפר לנפש רצח" למעוטי [למעט] ראשי אברים הוא דאתא [שבא]? הלא האי מבעי ליה [פסוק זה נצרך לו] למיעוט אחר: דאמר רחמנא [שאמרה תורה] לא תעביד ביה תרתי [אל תעשה בו באדם הנידון בבית דין שתים, שני עונשים], לא תשקול מיניה [תקח ממנו] ממון ותקטליה [וגם תהרגנו]! ומשיבים: אין צורך למיעוט זה שהרי האי [דין זה] ממה שנאמר "והכהו לפניו כדי רשעתו" (דברים כה, ב) נפקא [יוצא נלמד], ללמדנו: משום רשעה אחת אתה מחייבו (מענישו), ואי (אין) אתה מחייבו משום שתי רשעיות אלא עונש אחד בלבד על עבירה אחת.

ושואלים: ואכתי מבעי ליה [ועדיין נצרך לו] המיעוט שבכתוב "לא תקחו כופר לנפש רוצח" לענין אחר, דקאמר רחמנא [שאמרה התורה]: לא תשקול [תקח] ממון ככופר ותפטריה [ותפטרנו] מן העונש. ואם כן, אין לנו לימוד לענין תשלומי ממון על נזקי גוף באדם! ומשיבים: אם כן, אם זה בלבד רצה הכתוב ללמדנו, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות", "לנפש רצח" למה לי? הלא יש בכך ייתור! שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר להדגיש: לנפש רוצח בלבד אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין.

ושואלים: וכי מאחר דכתיב [שנאמר] "לא תקחו כפר" שמכאן למדים היטב דין זה, הראיה הראשונה של "מכה" "מכה" למה לי ולמה הובאה כלל ראיה זו שיש עליה פירכה? אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אי מהאי [אם מפסוק זה] בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] שכך הוא הדין: אי בעי [אם רוצה] ליתן את עינו — ניתיב [שיתן], ואי בעי [ואם רוצה] ליתן את דמי עינו — ניתיב [שיתן], שהתורה נותנת אפשרות לשלם כופר עבור כל חבלה (שאינו מיתה) — על כן קא משמע לן [משמיע לנו] השוואה זו מבהמה, מה מכה בהמה לתשלומין ולא עונש הגוף, אף מכה אדם לתשלומין בלבד.

ג ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], ר' דוסתאי בן יהודה אומר: "עין תחת עין" (ויקרא כד, ב) כוונתו תשלומי ממון ולא עין ממש. והוא דן בדבר: אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש? אמרת [אומר אתה] כנגד הסבר זה הרי שאכן היתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה [בו] "עין תחת עין"?

וכי תימא [תאמר]: בכל מקרה כי האי [כזה] שקיל מיניה ממונא [יקח ממנו כסף] אבל כאשר הם שווים יקח ממנו את עינו ממש, והרי התורה אמרה שם בסמוך: "משפט אחד יהיה לכם" (שם כב), ללמד: משפט השוה לכולכם.

אמרי [אומרים]: מאי קושיא [מה קושיה] היא זו? דלמא [שמא] תאמר כך: נהורא שקיל מיניה, נהורא אמר רחמנא נישקול מיניה [את אור עיניו לקח ממנו, את אור עיניו אמרה התורה שיקח בית הדין ממנו] ואין מחלקים בין עין גדולה וקטנה. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - ב

אדם החובל בחבירו, ^[1] חייב לשלם לו תשלומים, עליו, על שחבל בו, ^[2] משום ^[3] חמשה דברים:

א. חייב בתשלום הנזק, שנאמר [שמות כא כד]: "עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל", ולהלן יתבאר שאין כוונת הכתוב לנטילת אבר ממש, אלא שנותן לו החובל דמי עינו ושינו.

ב. בצער, שנאמר [שם כה]: "כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה". ואף כאן אין מצערים אותו במקום מה שהוא ציער, אלא משלם הוא את ערך הצער, וכפי שמבארת המשנה להלן.

ג. בריפוי [דמי רפואתו].

ד. בשבת, הם דמים שהוא מפסיד מחמת חוליו, שאי אפשר לו לעסוק במלאכה בזמן שהוא חולה, עד שיתרפא מן החבלה. ^[4]

תשלומי ריפוי ושבת נלמדים ממה שנאמר [שם יח - יט]: "וכי יריבון אנשים, והכה איש את רעהו באבן או באגרוף, ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא".

ה. ובושת, שנאמר [דברים כה יא - יב]: "כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו". [וביישה אותו בכך.] "וקצותה את כפה לא תחוס עינך", וקיבלו חז"ל שאין קוצצים את כפה ממש, אלא דמי בושתו היא משלמת לו.

ועתה מפרטת המשנה, כיצד משערים כל אחד ואחד מחמשת התשלומים של החובל בחבירו.

א. בנזק, כיצד משערים אותו? אם סימא את עינו של חבירו, או קטע את ידו, או שיבר את רגלו.

אין אומרים: רואים כמה אדם זה רוצה ליטול כדי שיחבלו בו כך, ^[5] אלא רואין אותו כאילו הוא עבד ^[6] נמכר בשוק, ושמין [מעריכים] כמה היה יפה [שוה] לפני החבלה, וכמה הוא יפה עכשיו, ומשלם לו את ההפרש שבין זה לזה.

ב. צער, כיצד משערים אותו? אם כואו [עשה לו כויה] בשפוד מלובן, או שהכה אותו ^[7] במסמר, וגרם לו צער על ידי כך, ואפילו אם עשה כן על ציפורנו שהוא מקום שאינו עושה [שהמכה אינה עושה] בו חבורה, ונמצא שאין כאן "נזק" אלא "צער" בלבד, הרי הוא חייב לשלם לו על צערו. ^[8] וכמה ישלם לו? אומדין [משערים] כמה אדם שהוא כיוצא בזה [דומה לו] רוצה ליטול ממון בכדי להיות מצטער כך, כי יש לך אדם שהוא רך וענוג וצערו רב, ויש לך אדם שאינו כל כך רגיש וצערו מועט, לפיכך משערים באדם שדומה לניזק, ונותן לו את דמי צערו. ^[9]

ועתה משמע שמשערים כמה ממון היה אדם כיוצא בו מבקש, אם היו רוצים לצער אותו תמורת תשלום, ובגמרא [פה א] ^[10] יתפרש הדבר.

ג. ריפוי כיצד דינו?

אם הכהו חייב לרפאותו. ^[11]

ואם עלו בו, במקום המכה, צמחים [אבעבועות לבנות, מוגלה], הרי אם מחמת המכה הם עלו חייב החובל לרפאותו, ואפילו עלו בו לאחר זמן, ולאו דוקא בשעת המכה, ^[12] אבל אם עלו בו הצמחים שלא מחמת המכה, כגון שפשע בעצמו ועבר על דברי הרופא פטור, ואין החובל חייב ברפואתו זו.

וגם אם חייתה התרפאה המכה, ולאחר מכן היא נסתרה [נפתח הפצע מחדש וחזר לקדמותו] ^[13] חייב לחזור ולרפאותו.

ואפילו חייתה המכה ונסתרה פעם נוספת, חייב לרפאותו, כי אנו תולים שהכל בא מחמת מכה הראשונה, ועדיין לא התרפאה לגמרי.

אבל, אם חייתה המכה ונתרפאה כל צורכה והופיע שוב חולי באותו מקום, אינו חייב לרפאותו, כי אין אנו תולים את החולי שהופיע שוב, שהוא המשך המכה הראשונה, אלא הרי הוא כמכה בפני עצמה, ולכן אין אחריות החובל עליה.

ד. כיצד משערים את תשלום השבת? אין אומרים: היות וקודם שנחבל היה ראוי לעשות מלאכה כבידה, ששכרה מרובה, לכן ישלם לו, במשך כל ימי חוליו, עד שתגליד המכה כאילו ביטלו מאותה מלאכה חשובה.

אלא, רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שלא יגנבו, שהיא מלאכה קלה, ושכרה מועט, וכיון שעתה הוא אינו יכול לעשות אפילו מלאכה זו, חייב החובל לשלם לו על הפסד ההשתכרות הקלה בזמן מחלתו.

טעם הדבר שאינו משלם לו את מלא שכר פעולתו שהיה רגיל בה, שהרי כבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו, במה ששילם את נזקו, ובתשלום זה נכלל הפסדו של הניזק שלא יוכל להשתכר באותה מלאכה שהיה רגיל בה, והיות שבמצב של עכשיו, שאין לו יד, ^[14] הוא אינו ראוי אלא לשמור קישואין, ובעת חוליו, עד שתגליד המכה, הוא אינו יכול לעבוד אפילו עבודה קלה זו, אלא הוא יושב בביתו, הרי החובל חייב לשלם לו עבור כל יום מימי חוליו, סכום השוה למשכורת של שומר קישואין.

ה. כיצד משערים בושת? הכל לפי המבייש והמתבייש. כי אדם קל ופחות שבייש, בושתו מרובה מאדם יותר חשוב שבייש, ^[15] ואדם חשוב שביישו אותו, בושתו מרובה מאדם בינוני שנתבייש. ומשערים כמה אדם כיוצא בו היה רוצה ליטול, ^[16] כדי להתבייש בושת זו מאותו אדם שביישו.

גמרא:

שנינו במשנה: בנזק כיצד כו' רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה. [ונותן לו את הפרש הדמים שביניהם.] ופרכינן: אמאי משלם לו ממון, והא "עין תחת עין" אמר רחמנא [שמות כא כד], אימא מקרא כפשוטו ויוציאו לו עין ממש כעונש על הוצאת עינו של הנחבל!? ^[17]

ומשנינן: לא סלקא דעתך לפרש "עין תחת עין" - ממש.

דתניא בברייתא: יכול [האם נאמר]: סימא את עינו - מסמא את עינו, קטע את ידו - מקטע את ידו, שיבר את רגלו - משבר את רגלו!?

תלמוד לומר [יש ללמוד דבר זה מדברי הכתוב, שמביאה הגמרא לקמן]: נאמר "מכה אדם" ונאמר "מכה בהמה", ואתה דן "גזירה שוה" "מכה" - "מכה": מה, כמו שבמכה בהמה, מדבר הכתוב לענין תשלומין, ולא לענין עונש של "מכה תחת מכה", אף החיוב "עין תחת עין" שאמרה תורה לענין אדם המכה [החובל] באדם אחר, נאמר רק לענין תשלומין של ממון, ולא לענין הוצאת עין ממש.

ואם נפשך [רצונך] לומר: אין זו ראיה, ויש לדחותה [כמו שמבארת הגמרא להלן].

יכול אני ללמוד דין זה ממקום אחר: שהרי הוא אומר [במדבר לה לא]: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע למות, כי מות יומת", משמע, דוקא לנפש רוצח [שהרג את הנפש] אי אתה לוקח כופר, אלא "מות יומת" ממש, אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאין חוזרין. ^[18] כלומר, במקום להוציא את עינו, לוקחים ממנו ממון בתורת "כופר" ^[19].

ודנה הגמרא: הי "מכה"? מאיזו תיבה אנו למדים את הלימוד של "גזירה שוה" "מכה"

- "מכה"?

אילימא [אם נאמר]: ממה שכתוב [ויקרא כד כא]: "ומכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת", לומר: מה "מכה" שנאמר אצל בהמה ממון הוא משלם, אף "מכה" שנאמר אצל אדם משלם ממון.

כך אי אפשר לומר שהרי ההוא "מכה אדם" בקטלא הוא דכתיב, שהרי במכה אביו ואמו דיבר הכתוב ^[20] וכתיב [שמות כא טו]: "ומכה אביו ואמו מות יומת", והיות ומדובר בחיוב מיתה, הרי אין שם תשלומין.

ומסקינן: אלא מהכא: "ומכה נפש בהמה ישלמנה, נפש תחת נפש" [ויקרא כד יח], וסמיך ליה ^[21] [שם יט]: "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו".

ותמהינן: אם מכאן אתה למד, תיקשי: הרי בהאי קרא לאו "מכה" הוא דכתיב, אלא "נתינה", ואיך ילפינן "גזירה שוה" "מכה"

- "מכה"!? ^[22]

ומשנינן: אנן "הכאה" - "הכאה" קאמרינן, כלומר, אף על פי שלא נאמרה אותה תיבה בשני המקומות, מכל מקום אפשר ללמוד "גזירה שוה" זו מזו, היות שמשמעות הדברים שוה - זו "הכאה" וזו "הכאה". ^[23]

והכי ילפינן: מה "הכאה" האמורה בבהמה ["מכה בהמה ישלמנה"] לתשלומין, אף "הכאה" האמורה באדם ["ואיש כי יתן מום בעמיתו"] לתשלומין.

ומקשינן: והא כתיב [שם יז]: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", והאי קרא לאו ברוצח המתחייב מיתה מיירי, אלא במכה וחובל אבר, כמו שנאמר להלן [שם כ]: "עין תחת עין". וכיון דכתיב "יומת", משמע, שנוטלים ממנו את אותו אבר וימות האבר, אם כן שמעת מינה: עין תחת עין - ממש!?

ומשנינן: מאי "יומת" - בתשלומי ממון. ^[24]

ותמהינן: ממאי [מנין לך] דבממון איירי קרא ד"ואיש כי יכה כל נפש אדם", אימא במיתה ממש כלומר, "מות יומת" - האבר!?

ומשנינן: לא סלקא דעתך לומר דמיתה ממש קאמר קרא. ושתי ראיות לכך:

חדא, דהא איתקש חובל ומכה אדם ל"ומכה נפש בהמה" [שם יח], ^[25] וכשם שמכה בהמה לתשלומין, כך מכה אדם.

ועוד, הא כתיב בתריה [שם כ]: "כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו", ושמע מינה "יומת" בממון. ^[26]

ודנה הגמרא: ומאי "אם נפשך לומר" שאמר התנא שהרי משמע מדבריו, שיתכן להשיב על ילפותא זו, ולדחותה, והיאך אפשר לדחות לימוד זה מ"גזירה שוה" של "הכאה" - "הכאה"!?

ומבארת הגמרא: תו קא קשיא ליה לתנא: מאי חזית [מה ראית] דילפת מ"מכה בהמה", לילף מ"מכה אדם"!? כלומר, מנין לך ללמוד "גזירה שוה" "הכאה" - "הכאה", חובל באדם ממכה בהמה, ולומר שממון הוא משלם ואין מוציאין את עינו.

אדרבה, נלמד "הכאה" ד"ואיש כי יתן מום בעמיתו" מ"הכאה" ד"מכה אדם יומת", ונאמר: מה "מכה אדם יומת" - יומת ממש, אף כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" - יתן מום ממש!? ^[27]

אמרי [שאלו] בני הישיבה: מדוע סבור היה התנא שראוי ללמוד מ"מכה אדם"!?

אדרבה, הרי דנין [ראוי לדון] ניזקין ["כי יתן מום בעמיתו"] מניזקין ["מכה בהמה"] ואין דנין ניזקין ממיתה ["מכה אדם יומת"]!? ^[28]

ומפרשינן: אדרבה, דנין [ראוי לדון] חובל באדם מ"מכה אדם", ואין דנין חובל באדם מ"מכה בהמה". על כן סבר התנא שיש לומר: עין תחת עין ממש, והוקשה לו מנין לנו שאינו משלם אלא ממון!?

והיינו דקתני בברייתא: אם נפשך לומר לדחות את הלימוד מהגזירה שוה "הכאה"

- "הכאה", הרי הוא אומר: "לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת" - לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאינן חוזרין.

ופרכינן: וכי האי קרא ד"לא תקחו כופר לנפש רוצח", למעוטי ראשי אברים הוא דאתא, וללמד שעל חבלה לוקחים "כופר" שהוא תשלום ממון.

הרי האי קרא מבעי ליה דאמר רחמנא: אם באותה שעה שהרג את האדם והתחייב מיתה הזיק גם את ממונו, ^[29] לא תעביד ביה תרתי [אל תענישנו שני עונשים] דהיינו: לא תשקול [תגבה] מיניה ממון על הנזק ותקטליה על רציחתו.

כלומר: הרי מקרא זה בא ללמדינו שאינו נהרג ומשלם ממון, ואיך אפשר ללמוד גם לענין חיוב תשלומי ממון בחבלה!?

ומשנינן: האי - דין זה, שאינו נהרג ומשלם, מקרא ד"כדי רשעתו" נפקא, רשעה אחת [עונש אחד] אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו שתי רשעיות [שני עונשים - מיתה וממון]. ^[30] אם כן, מאי קא משמע לן "לא תקחו כופר לנפש רוצח"? לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים.

ופרכינן: ואכתי מבעי ליה [עדיין צריכים אנו את הפסוק] דקאמר רחמנא: לא תשקול ממון מן הרוצח, ותפטריה מן המיתה, והיות שעיקר המקרא חידוש הוא, מנין לנו ללמוד ממנו עוד דין שאינו מפורש בו!?

ומשנינן: אם לא בא הכתוב אלא ללמדינו דין זה, אם כן לכתוב רחמנא רק "לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות".

"לנפש רוצח" שהוסיף הכתוב למה לי!?

אלא שמע מינה נמי מהאי קרא: לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין. שהיות ואינם "נפש", יכול אתה לקחת עליהם "כופר".

ותמהינן: וכי מאחר דכתיב "לא תקחו כופר" ולמדנו מכך שחובל משלם ממון. "גזירה שוה" של "מכה - "מכה" למה לי!? ^[31]

אמרי [תירצו] בני הישיבה: אי מהאי קרא דכופר, הוה אמינא: בדעתו של חובל ^[32] הדבר תלוי: אי בעי אם רצונו של החובל עינו ניתיב [יתן את עינו לסמאה], ואי בעי דמי עינו ניתיב.

קא משמע לן: דילפינן מבהמה, מה "מכה בהמה" נאמר לתשלומין ולא לחבול אבר מאבריו של המכה, אף "מכה אדם" לתשלומין נאמר, ולא לחבלה.

עתה מביאה הגמרא כמה דרשות של תנאים ש"עין תחת עין" - ממון:

א. תניא בברייתא: רבי דוסתאי בן יהודה אומר: "עין תחת עין" שאמר הכתוב, תשלומי ממון הם.

אתה אומר: ממון, או אינו אלא [שמא נפרש] עין ממש!?

אמרת [יש לך לומר]: אי אפשר לפרש עין תחת עין - ממש, כי, הרי שהיתה עינו של זה גדולה, ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה: "עין תחת עין"!? ^[33]

כלומר: אם עינו של החובל אינה שווה לעינו של הנחבל, אי אפשר לקיים עין תחת - במקום - עין, שהרי אם עינו של החובל משובחת ואתה מוציא את עינו, נמצא שחבלת בו יותר ממה שהוא הזיק.

ואם עינו של החובל גרועה מעינו של הנחבל, נמצא שלא חבלת והזקת לו כמו שהוא חבל והזיק לחבירו!? וכי תימא [ואם תאמר]: כל כי האי [במקרה כזה] אכן שקיל מיניה ממונא, ולא יסמאו את עינו.

הרי כך אי אפשר לומר, כי לדבריך נמצא שני בני אדם שעשו אותו מעשה ועונשם שונה, האחד: סימא את עין חבירו - וסימאו את עינו, והשני: סימא את עין חבירו וגבו ממנו ממון.

והרי התורה אמרה [ויקרא כד כב]: "משפט אחד יהיה לכם" כלומר, משפט השוה לכולכם, ואי אפשר לדון את האחד בממונו ואת השני בגופו.

אם כן, על כרחך: "עין תחת עין" - ממון, לכל אדם, בין כאשר עיני הנחבל והחובל אינן שוות, בין כאשר הם שוות.

אמרי [שאלו] בני הישיבה: אין זו ראיה, כי מאי קושיא היא זו!?

דלמא [אולי נאמר]: אף על פי שעינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, הרי לשניהם יש "כח ראיה", נהורא [כח ראיה] שקיל מיניה - נהורא אמר רחמנא נישקול מיניה. ונמצא שבכל אדם קיימנו "עין תחת עין" - ממש!? דאי לא תימא הכי, ותאמר: אחרי "גדול" ו"קטן" בגוף אנו הולכים.

הערות

^[1] כתב ב"חידושי רבינו חיים הלוי" [הלכות טוען ונטען]: חלוק דין חבלות משאר נזקי ממון, דבשאר נזקי ממון עיקר חיובו הוא הממון עצמו שהפסידו, ומחמת חיוב זה הוא שמתחייב בתשלומין, שהם חליפי ממונו שהפסיד, אבל חבלות אין ענינם להשלים את הממון הנפסד, אלא שחייבתו התורה בתשלומין מגזירת הכתוב כפי שיווי הנזק. ובחידושי רבי אריה ליב מאלין [סימן עה עמוד קפ] הוסיף בטעמו של דבר: הרי בשאר נזקי ממון שייך להשלים את חסרונו של הניזק, וגדר חיובו הוא להשלים את ההיזק על ידי הממון שהוא משלם, אבל בנזק של אדם, הרי אף אחרי התשלומין עדיין לא נשלם הזיקו בזה, אם כן אין עניינו השלמת החסרון והנזק, אלא הוא חידוש התורה לחייבו לשלם. וראה עוד להלן הערה 19 מה שהובא בשם חידושי רבי שמואל.

^[2] הא דלא קתני "חייב לו" מילתא אגב אורחא קא משמע לן דאף החובל בעצמו, איסורא קעביד, וחייב הוא [עליו] על מה שעשה לעצמו - "מלאכת שלמה".

^[3] הא דלא קתני חייב חמישה דברים, מילתא אגב אורחא קא משמע לן, דלאו דוקא לעולם חמישה, כי משכחת לה שאינו מתחייב אלא ארבעה, שלשה, שנים או אחד מהן כדאיתא בירושלמי - "מלאכת שלמה".

^[4] אין חיוב "שבת" כסתם נזקי ממון, דהא הוי רק מניעת ריוח וגרמא בעלמא דפטור בכל מקום, ואין כאן "ממון הנפסד" שיתחייב המזיק להשלימו, אלא הוי גזירת הכתוב לחייבו בתשלומין - על פי הגר"ח שם. וראה ברמב"ן ["דינא דגרמי" עמוד קפה בהוצאת מערבא] דחיובא דשבת עדיף מ"גרמי", וחייב אפילו לרבנן דלא דיינו דינא דגרמא.

^[5] א. כתב רבינו יהונתן מלוניל: אין אומדין אותו בכמה הוא נפחת אצל עצמו, דנמצא אתה מכחיש ומפסיד את המזיק, שלא היה רוצה הניזק בזה החסרון אפילו באלף או באלפיים זהובים. ומשיב רואין אותו כעבד נכרי שהוא נמכר בשוק לעבוד אותו. משמע, שכל הטעם לכך שאיננו משערים "בכמה הוא נפחת אצל עצמו" אינו אלא היות שאיננו רוצים לחייב את המזיק יותר מדאי. וברא"ש כאן הביא את מה שאמרו לעיל נח ב: "וביער בשדה אחר" מלמד ששמין על גב שדה אחר, שאם אכלה בהמה פירות ערוגה אין משערין בפירות עצמן דאם כן יפסיד המזיק הרבה אלא משערים את הנזק ביחס לשדה גדולה כדי שלא יצטרך לשלם כל כך, אם כן רואים אנו שהתורה רוצה להקל בשומת הנזק, וכן אמרו לענין קציצת ידו של עבד לעיל מז א. ב. וב"חידושי מרן רי"ז הלוי" [במכתבים עמוד 160] כתב אליבא דהרמב"ם שדרשא ד"ובער בשדה אחר" דילפינן מינה קולא לניזק לא שייכא אלא לענין שאר נזקי ממון, שהמזיק מחוייב להשלים את הפסידו של הניזק, אבל בחבלה לא הוי אלא גזירת הכתוב לשלם כפי שיווי הנזק, והוא כעין "תשלומי כופר" שצריך לשלם לו דמי העין שהזיקו.

^[6] א. רש"י פירש שמשערים בעבד עברי והרא"ש פירש בעבד כנעני. ב. כתב רש"י: שהרי הזיקו והפסידו ממון זה, שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי. אין כוונת רש"י שמחוייב לשלם לו היות והוא מנע אותו מלהרויח ממון זה, שהרי אין כאן הפסד בידים אלא "גרמא", וגרמא בנזיקין פטור [בבא בתרא כב ב] ועוד, הרי אין כל אדם עומד להמכר, ואף איסור יש בכך [קידושין כב ב ורמב"ם ריש הלכות עבדים] ועוד, הרי תשלומי נזק שייכים גם בזמן הזה למרות שאין דין עבד עברי נוהג. אלא כוונת רש"י היא שהיות ואם היה נמכר, היה מקבל כך וכך, אם כן זהו ערכו של אותו אדם, ואם חבל בו ומיעט את ערכו - חייב הוא לשלם. והיות שכך מעריכים את הנזק, אם כן עלינו לשום אותו לפי ערך של "עבד עברי". ג. וברא"ש הקשה: הרי הנזק שאנו באים להעריך אותו הוא נזק לעולם, ואילו עבד עברי אינו נמכר אלא לשש שנים, ואם ישומו אותו בכל שש שנים פעם אחר פעם יעלה ערך הנזק בהרבה ממה שיהיה ערכו אם נשום אותו בפעם אחת מעתה ולעולם, והרי עלינו להקל בשומת הנזק! ? [על פי "פלפולא חריפתא" ורבי עקיבא איגר.] וב"ים של שלמה" תמה עוד: הרי אשה גדולה אינה נמכרת לשפחה, ואיך נשער את הנזק אם חבלו באשה! ? [ראה מה שכתב ב"ברכת אברהם" ליישב קושיות הרא"ש וה"ים של שלמה" לפי ביאורו בגדר דין תשלומי חבלה אליבא דרש"י.] לפיכך, כתב הרא"ש שאין משערים את הנזק ב"עבד עברי", אלא ב"עבד כנעני" כמה היה שוה קודם הנזק וכמה הוא שוה עכשיו, אם היו שמים אותו כעבד כנעני. ג. ב"ברכת אברהם" העיר מהגמרא לקמן פד ב שאמרו לענין שומת הנזק כעבד: פוק חזי היכא מזדבני עבדי בשוקא. והרי שם מדובר בזמן הזה שאין היובל נוהג, וממילא - אין דין עבד עברי נוהג [כמבואר ברמב"ם עבדים א י], אם כן איך אפשר לשום ערכו של עבד עברי בזמן הזה! ? ויש שהעירו מלשון המשנה: רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק. והרי כתב הרמב"ם [עבדים א ה] שאין עבד עברי נמכר בפרהסיא אלא בצינעא! ? ובפירוש הב"ח על הטור [סימן תכ ס"ק יז] הקשה עוד כמה קושיות, וכתב שרש"י עצמו כותב שמשערים בעבד כנעני. [ראה בדבריו פד ב ד"ה ופגם]. לפיכך, כתב הב"ח: ודאי גם רש"י מודה שעיקר השומא היא בעבד כנעני, אלא שאם יש אדם שמתבייש להיות נישום כעבד כנעני, בכהאי גוונא שמין אותו על כל פנים כעבד עברי שיוצא בשש, והמזיק מרויח שלא ישערו את הנזק בעבד כנעני שנמכר לעולם. [וב"ים של שלמה" כתב שרש"י סובר כדעת הרא"ש, ראה בדבריו. וב"אילת השחר" כתב דמה שכתב רש"י שהפסידו ממון זה שהיה יכול להמכר לעבד עברי, אינו אלא ראיה שאדם מישראל הוא "חפצא של ממון", וממילא מחוייב לשלם לו את נזקו לפי השומא הראויה.] ובכתבי הגרי"ז [ערכין ב א] כתוב: החובל באדם אין דין התשלומין שלו משום הפסד ממונו כמו בחבלת שור, אלא שהוא חיוב תשלומין מסויים שחייבה התורה, וחוב זה הוא לפי ערכו של הנחבל, וסובר רש"י שאי אפשר לשום בן ישראל כעבד כנעני היות ולא שייך למכור אותו בתורת "עבד כנעני", לכן שמים אותו כ"עבד עברי". [ראה שם דלפי זה אף לענין "ערכין" סובר רש"י ששמין אותו כעבד עברי, וכן כתבו תוספות במגילה כג ב ד"ה שמין וראה ב"ברכת אברהם".]

^[7] "תוספות יום טוב".

^[8] להלן פד ב נחלקו תנאים אם יש חיוב תשלומי "צער" כאשר לא עשה בו שום נזק, ומשנתינו כמאן דאמר: צער משתלם אף שלא במקום נזק.

^[9] א. רש"י. והרמב"ם [חובל ומזיק ב ט] כתב: כמה הוא הצער הכל לפי הניזק, יש אדם שהוא רך וענוג ביותר ובעל ממון ואילו נתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט, ויש אדם שהוא עמל וחזק ועני ומפני זוז אחד מצטער צער הרבה, ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער. וצריך תלמוד, בשלמא מה שמשערים לפי מה שהוא רך וענוג, ניחא כי אכן צערו גדול יותר, אבל מה שהוא עשיר או עני אינו נוגע להערכת הצער! ? ומשמע שלדעת הרמב"ם אין מעריכים את עצם הצער, אלא צריך הוא לשלם את הדמים שצער זה שוה לניזק, שאם היה מוכן להצטער בדמים מועטים, אינו משלם לו אלא דמים מועטים, ואם אינו מוכן להצטער אלא עבור ממון מרובה, בין אם הסיבה לכך מחמת שהוא רך וענוג, בין אם הסיבה לכך מחמת עושרו, חייב המזיק לשלם לו את אותו ממוןהמרובה. ובדין צער האנוסה כתב הרמב"ם [נערה ג ו]: אומדין כמה האב רוצה ליתן ולא תצטער זו מזה ויתן. [וראה מה שהעיר בזה בחידושי הגר"ח וב"ברכת אברהם".]

^[10] ושם בהערות.

^[11] יש לחקור, הא דקיימא לן דהחובל בחבירו משלם לו ריפוי, אם החיוב הוא לשלם לו ממון, וזכות ממון יש לנחבל אצל החובל. או אינו זכות ממון, אלא שהחובל מחוייב לרפא את הנחבל בכל דרך שיוכל, וזה אחת מן הדרכים שיתן לו כסף כדי שיקח סמים ורפואות - "קובץ שיעורים" כתובות אות ריח. וראה להלן פה ב בהערות.

^[12] "תפארת ישראל".

^[13] כלומר שלא חייתה כל צרכה, אלא שנדמית כאילו חייתה, ואחר כך נסתרה, ולשון סתירה בזה הוא ענין חזרת המכה לקדמותה - מאירי.

^[14] להלן פה ב יתבאר מה הדין כאשר שבר את רגלו.

^[15] רש"י ורמב"ם [חובל ומזיק ג א]. ולפי זה, אדם בינוני שבייש בושתו קשה משל אדם חשוב, וקלה משל אדם פחות, ובכתובות מ א כתב רש"י: אדם בינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב. וכתב הגר"א דפליגי אהדדי. והב"ח [תכ ד"ה בושת] כתב דלא פליגי, אלא דמה שכתב רש"י בכתובות הוא באונס ומפתה דוקא שבושת הבינוני קשה מבושתו של אדם זולל. [היפך סברת הר"ן בכתובות שם.] וב"ערוך השלחן" [תב כט] כתב בבאור סברת רש"י בכתובות: עיקר בושת הוא מאדם בינוני, דמאדם מזולזל אין הבושת נחשב שדבריו אינם נחשבים, ומאדם גדול בתורה או בעושר או מכובד בין הבריות, גם כן אין הבושת גדול כל כך, מפני ההיפך, שמאיש כזה כדאי לפעמים לקבל בושה. אבל מאדם בינוני הבושה גדולה - דדבריו נחשבים, ואינם לכבוד. [הסבר זה לא שייך באונס ומפתה.]

^[16] "שיטה מקובצת" בשם הרמ"ה. וברמב"ם [הלכות נערה ב ה]: לענין בושת באונס ומפתה כתב: רואין הדיינים מעלתה ומעלתו, ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן, ולא יארע להן דבר זה מאדם זה, וכמוהו חייב לשלם. וכן אמרו בגמרא פה א לענין צער דמשערים כמה אדם רוצה לתת כדי שלא יצטער. [אלא שהרמב"ם סובר (חובל ומזיק ב ט -י) שרק צער במקום נזק משתלם כך, אבל שלא במקום נזק, שמין כמה אדם רוצה ליטול (ראה להלן פה א הערה 14), אם כן יש לומר: דהרמ"ה סובר כהרמב"ם ומיירי הכא דוקא בבושת שלא במקום נזק.]

^[17] בפשוטו, קושיית הגמרא אינה מסברא, אלא מקרא, דכתיב "עין תחת עין" ומשמע - עין ממש. אך ברא"ש כתב: והא דלא אמר סימא את עינו נסמא את עינו, קיטע ידו נקטע ידו, שבר את רגלו נשבר רגלו, יליף בגמרא מכמה קראי. והנה הרא"ש לא העתיק קרא ד"עין תחת עין", משמע דהא דמשלם ממון ולא מסמאין את עינו וכיוצא, הוא גזירת הכתוב. וראה ברמב"ם שכתב [חובל ומזיק א ג]: זה שנאמר בתורה [ויקרא כד כ]: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", אינו - לחבול בזה כמו שחבל בחבירו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמה שעשה ולפיכך משלם נזקו. והרי הוא אומר [במדבר לה לא]: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח", לרוצח בלבד הוא שאין כופר, אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר. נמצא שגדר תשלומי חבלה הוא שהיה ראוי לחסרו אבר, אלא שהתחדש בקרא שיכול לשלם כופר ולהפטר מן העונש [וגם בשור שהרג את האדם מצאנו שמשערים בדניזק אליבא דחכמים [מ א], וכך נפסק להלכה ברמב"ם נזקי ממון יא א, וראה להלן פד א בהערה 20.]

^[18] לאביי דאמר [פו א]: הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור משלם שבת גדולה [נזק] ושבת קטנה, צריך לומר דהא דקתני "שאין חוזרין" לאו דוקא הוא ואורחא דמילתא נקט.

^[19] א. פירוש דוקא ברוצח שהוא רשע למות, אבל בחובל שהוא רשע למלקות, שכאשר אין בו שוה פרוטה הרי הוא לוקה, אתה לוקח כופר כאשר יש בו שוה פרוטה - "משך חכמה". ב. כתב הרמב"ם [חובל ומזיק ה ו] הוא [הניזק] אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובבושת ובריפוי על פי עצמו. והרב המגיד תמה על דבריו שהרי מבואר לעיל [ד ב, ה א] שנזק וצער חיוב ממון הם ולא קנס ומדוע יהא פטור בהודאתו! ? וב"חידושי רבי שמואל" [בבא קמא סימן ד] כתב לתרץ קושיא זו בשתי דרכים: האחת - לעיל מג א נחלקו אמוראים אם "יש דמים לבן חורין" [ונפקא מינה אם יש תשלום דמי הנהרג כאשר אומר המית שורי את פלוני, ראה שם] וקיימא לן "אין דמים לבן חורין" דאדם אינו חפץ ממוני, אם כן לא שייך לדון כאן גדר של "חסרון ממון", לפיכך כתב הרמב"ם שתשלום נזק "קנס" הוא. [והסוגיא דפרק קמא סוברת כמאן דאמר יש דמים לבן חורין.] ולפי זה, גם בשור שהזיק אדם אין כאן חיוב ממון אלא קנס [וכן דעת ה"תורת חיים" פד ב וה"אור שמח" נזקי ממון י יד, ראה להלן פד ב הערות 8א, 17.] אבל בפשוטו שור שהזיק אדם הוי חיוב ממון ולא קנס [וכן נקט ב"אבי עזרי"], לפיכך תירץ הגר"ש בדרך שניה: לעולם איכא בחבלת אדם גדר של נזק וחסרון ממון, ואף על פי כן נזק דחבלה הוי קנס, וטעם הדבר: הרי נחלקו בסוגיא מה המקור להא ד"עין תחת עין" - ממון. והרמב"ם העתיק [חובל ומזיק א ג] דרשא ד"לא תקחו כופר לנפש רוצח" לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים. וסובר הרמב"ם דכמה מיני כופר איכא, שור שהמית את האדם הוי "כפרה" ואילו כופר דראשי אברים הוא קנס כמו שמצאנו בשלשים של עבד דקרי ליה הרמב"ם [נזקי ממון יא א] "כופר העבדים" והוי קנס. ושוב לא תיקשי מסוגיא דפרק קמא, כי יש לומר שהסוגיא דלעיל סוברת כאינך תנאי דילפי מקראי אחריני וממילא נזק הוי תשלום ממון ולא קנס. [וראה עוד שם מה שחילק בין "נזק" לבין "פגם" באונס ומפתה.] ג. וב"חזון יחזקאל" [פרק ט הלכה י] ביאר דהא דאינו משלם על פי עצמו, הוא משום שיסוד חיובו של החובל הוא שיחסרו ממנו אבר, כמו שכתב הרמב"ם (ראה לעיל הערה 17) ורק מדין "כופר" הוא משלם נזק וצער, ובחיוב כזה אין אדם מתחייב בהודאתו [כי הודאת בעל דין כמאה עדים אינה אלא בחיוב ממון כדילפינן מ"כי הוא זה" כמו שכתב רש"י קידושין סה ב] והיות והוא פטור מעיקר חיובו על כן פטור הוא גם מתשלום הממון שכנגדו על פי הודאת עצמו. אבל אם יבואו עדים אחרי הודאתו - חייב, שהרי לא נפטר בהודאתו מדין מודה בקנס. ועל פי זה ביאר ב"חזון יחזקאל" הא דסובר הרמב"ם שיש חיוב תשלומי נזק אף כאשר לא חיסרו ממון ולא נפחתו דמיו, [ראה ב"לחם משנה ב ו] כי עיקר חיובו הוא לחבול בו ולעשות צלקת וכו' כפי שהוא חבל, אלא שמשלם הוא כופר בתמורה. [ולענין עבד כנעני ובת אצל אביה לא שייך חיוב לאדון ולאב אלא מחמת הפסד ממון.] גם ב"אבן האזל" [חובל ומזיק ה ו] כתב בדעת הרמב"ם שאכן תשלום נזק אינו קנס לענין שמודה בקנס פטור, אבל מכל מקום אין כאן חיוב ממוני לענין שיתחייב המזיק לשלם בהודאת עצמו, ראה שם.

^[20] "פני יהושע". וכתב רש"י בפירושו על התורה: "ומכה אדם יומת" - אפילו לא הרגו, אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן "נפש" [כדלעיל כד יז: "ואיש כי יכה כל נפש אדם"], ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב ובא להקישו למכה בהמה:. ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בה חבורה.

^[21] א. לשון הגמרא "וסמיך ליה" משמע דבמדת "סמוכים" ילפינן, ולא במדת "גזירה שוה". וכן משמע מדשביק קרא קמא "מכה בהמה ישלמנה", ונקט קרא אחרינא: "מכה נפש בהמה ישלמנה", דאי בגזירה שוה "מכה" - "מכה" קא יליף, הא שפיר מצינן למילף מקרא קמא, אבל אם "סמוכים" קא דריש, אתי שפיר דנקט מאי דסמיך ליה - תוספות הרא"ש ב"שיטה מקובצת". [וכן דעת הראב"ד דהקישא הוא, וכן כתב בתוספות רבינו פרץ בשם רש"י (בכתובות לה א).] ב. ובתוספות כתבו [וכן מוכח מפירוש רש"י] דבמדת "גזירה שוה" ילפינן, והכריחו דבר זה מהמשך הסוגיא [ראה בהערות להלן]. וכן היא גם מסקנת תוספות הרא"ש. ולישנא ד"וסמיך ליה" לא גרסינן, אי נמי כיון דשבק קרא קמא דאיירי בקטלא [גבי אדם] נקט קרא דמכה נפש בהמה דסמיך לאיש כי יתן מום, ועל כן נקט "וסמיך ליה" - דמשום דסמיך ליה נקט האי קרא. ג. ובספר "דבר יעקב" הקשה לשיטת התוספות, אמאי בעינן "גזירה שוה", הרי אפשר ללמוד מ"סמוכים"! ? וראה בראש השנה לד א רש"י ד"ה הכי קאמר אי לאו גזירה שוה: אי לא נאמרה גזירה שוה זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקישא, כלומר מעצמו. חזינן, דעדיף ללמוד מגזירה שוה, אף דאפשר ללמוד מהיקש. [והיקש עדיף מסמוכים - תוספות סוכה לא א ד"ה ור"י.] והנה, ביבמות ד א אמרו דרבי יהודה לא דריש סמוכים בכל התורה, חוץ ממשנה תורה דדריש סמוכים. ויש לומר: ברייתא זו כרבי יהודה היא סוברת [ובפרט שברייתא זו, מן הספרא היא, וסתם ספרא רבי יהודה], וכיון דלאו במשנה תורה הוא, לא דרשינן הקישא. [ומיושב בזה סתירת דברי רש"י בכתובות ובבבא קמא.] עוד יש לומר: מילתא דאתיא בהקישא טרח וכתב לה קרא. [ראה בר"ן נדרים ג א ד"ה לנדור נדר.] ד. למאן דאמר סמוכין דרשינן הכא, יש להקשות: הלא סתם ספרא רבי יהודה, ורבי יהודה לא דריש סמוכין אלא במשנה תורה! ? יש לומר: היכא ד"מוכח" או "מופנה" דריש רבי יהודה "סמוכים" בכל התורה כולה, והא דקאמר במשנה תורה דריש, הוא הדין בעלמא, אלא דבמשנה תורה קים ליה דכולהו "מוכח" או "מופנה", כמו שכתבו תוספות ביבמות ד א ד"ה וכי.

^[22] אי מ"גזירה שוה" יליף, שפיר קא מקשה, דאי אפשר ללמוד "מכה" מ"נתינה", אבל אם "סמוכים" קא דריש הרי אין נפקא מינה בלשון הכתוב - תוספות. ויש לומר: לעולם "סמוכים" קא דריש, והא דפריך "הא לאו מכה הוא" אלישנא דברייתא קאי, דתני מכה אדם ומכה בהמה, ומשני הכאה הכאה קאמרינן כלומר הכאה דסמיכי - רשב"א ותוספות הרא"ש.

^[23] על פי מאירי ורש"י עירובין נ א סוף ד"ה ושב הכהן. [וכשיטת תוספות דמ"גזירה שוה" קא יליף.]

^[24] א. כדאשכחן בשור שהרג את האדם: "וגם בעליו יומת" ומשלם ממון כדכתיב: "אם כופר יושת עליו". [שמות כא כט -ל] וב"משך חכמה" כתב דהיות וגובין ממנו ממון, אפילו אם אין לו ממה להחיות נפשו, שפיר קאמר מות יומת - אם לא יתפרנס מן הצדקה. ב. ואם תאמר: למאי בעי תרי קראי למידרש מינה דמשלם ממון [חדא: "מכה אדם ומכה בהמה" ואידך: "איש כי יכה:. "]! ? יש לומר: אשמועינן באדם שני ניזקין, כדאשמועינן בבהמה. דכתיב: "ומכה נפש בהמה ישלמנה", וכתיב: "מכה בהמה ישלמנה", חד למכה נפש בהמה שממיתה, וחד למזיק אותה ואינו ממיתה. וכנגדן באדם כתיב תרי לתשלומין, "ואיש כי יכה כל נפש אדם" לראשי איברים שאינן חוזרין שהוא כמכה נפש, וחד לנזקין בעלמא - רשב"א בשם הראב"ד.

^[25] כך היתה הגירסא לפני תוספות. דהא "ומכה בהמה ישלמנה" [שם פסוק כא] איתקש ל"ומכה אדם יומת" דאיירי בקטלא.

^[26] אין לפרש דדריש "אין נתינה אלא ממון" כדרבי ישמעאל [לקמן פד א] דהא בברייתא לא מייתי האי דרשא. [עוד, דאם כן הוה להו תלתא קראי, ולמאי בעינן לכולהו! ?] אלא הכי קאמר: אי סלקא דעתך דהאי "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", היינו מיתת אבר, לישתוק קרא מיניה, דהא כתיב בתריה "כאשר עשה כן ינתן בו", ופשטיה דקרא היינו מום ממש, אלא על כרחך דהאי "יומת" היינו בממון - "פני יהושע". וראה עוד ב"תורת חיים".

^[27] א. מכאן מוכח ד"מגזירה שוה" ילפינן ולא מ"סמוכים", דהא "איש כי יתן מום בעמיתו" לא סמיך ל"מכה אדם יומת" - תוספות. ב. ואם תאמר: אם הגזירה שוה לא באה ללמוד ממכה בהמה אלא ממכה אדם, אם כן הגזירה שוה מיותרת, שהרי גם בלא הגזירה שוה היינו אומרים "עין תחת עין" - ממש, כפשוטו של מקרא! ? יש לומר: עיקר הגזירה שוה לענין אחר נאמרה, ואם תרצה ללמוד ממנה גם לענין חבלה שהיא בממון, יש לדחות ולומר לילף ממכה אדם - על פי תוספות הרא"ש. [ורבי עקיבא איגר הקשה על זה מדקאמרינן לקמן: וכי מאחר:. מכה מכה למה לי.] עוד יש לומר: לולא הגזירה שוה היינו לומדים בהקש ממכה בהמה ועל כן באה הגזירה שוה לומר שיש ללמוד ממכה אדם - תוספות על פי ביאור הרש"ש. [ותירץ בזה קושיית רבי עקיבא איגר. ולפי מה שהובא לעיל הערה 21 אות ג שהברייתא כאן אליבא דרבי יהודה דלית ליה הקש, אי אפשר לפרש כהרש"ש.]

^[28] ואם תאמר: הא האי קרא לאו ברוצח מיירי, אלא בחבלה, דהחובל באביו ובאמו יומת [ראה לעיל הערה 20], ומאי קאמרינן אין דנין ניזקין ממיתה! ? ואולי כאן הכוונה על משפט החובל, דנידון או בממון או בנתינת מום, דתרוייהו נקראין נזק, מה שאין כן החובל באביו, דמשפטו משפט מות - רש"ש.

^[29] על פי תוספות לעיל כו א ד"ה עליו.

^[30] לאו דוקא מקרא ד"כדי רשעתו" נפקא, דהא האי קרא מיירי לענין מלקות וממון, ואנן במיתה וממון עסקינן; ועיקר הילפותא הוא מקרא ד"ולא יהיה אסון ענוש יענש" - הא יהיה אסון לא יענש - על פי תוספות כתובות לז א ד"ה חדא.

^[31] משמע, דמ"גזירה שוה" ילפינן, דאי מ"סמוכין" מאי מקשה מכה מכה למה לי! ? - תוספות. ולפי מה שנתבאר [לעיל הערה 21 אות ד] דהכא הוי "מוכח" או "מופנה" לדרוש "סמוכים", אתי שפיר הא דמקשה מכה מכה למה לי.

^[32] כך משמעות לשון ניתיב בפשוטו, וכן משמע במאירי. ויש גורסים בגמרא: אי בעית סיב דמי עינא, ואי בעית עויר עינא ; לישנא אחרינא אי בעי עינו ניתיב וכו'. וביאור הפלוגתא הוא, האם בנחבל הדבר תלוי או בחובל. ובתוספות רבינו פרץ גרס כגירסא דידן ומפרש דקאי אנחבל, והכי מידריש קרא: לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, כלומר שאם הכהו הרוצח וירצה היורש ליקח מן הרוצח דמי כופר המת לפוטרו מקטלא - אין שומעין לו. אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינם חוזרים, כלומר שיתנו בית דין לנחבל מה שירצה ליקח מן החובל או הדמים או האבר.

^[33] יש לשאול: אמאי לא קאמר רבי דוסתאי דאם עינו של אחד גדולה ועינו של אחד קטנה, אי אפשר לקיים "משפט אחד יהיה לכם", כדאמרינן בסמוך לענין קטן שהרג את הגדול! ? ויש לומר: דעדיפא מינה קאמר, שאין לשון "תחת עין" מתקיים כאשר אינם שוים בעיניהם. אי נמי בהא קמיפלגי רבי דוסתאי וסוגיא דגמרא, רבי דוסתאי סבירא ליה דשפיר הוי "משפט אחד", אם לכל אדם מוציאין עין תחת עין, או שהורגים קטן שהרג את הגדול וכו'. [ורק כאשר לאחד מוציאים את העין ואחד משלם ממון, לא הוי "משפט אחד" אליבא דרבי דוסתאי.] ועל כן אמר רבי דוסתאי דלא הוי "תחת עין", ולא אמר דלא הוי "משפט אחד", אבל סוגיא דגמרא סבירא ליה דלא חשיב "משפט אחד" בין בעין גדולה תחת עין קטנה, בין בקטן שהרג את הגדול, לפיכך דחינן ואמרינן נשמה שקיל מיניה, נהורא שקיל מיניה - "מרומי שדה".

תשלומי בושת כיצד? — מעריכים הכל לפי המבייש והמתבייש, שיש הבדל מי גרם את הבושת ולמי נגרמה הבושת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: One who injures another is liable to pay compensation for that injury due to five types of indemnity: He must pay for damage, for pain, for medical costs, for loss of livelihood, and for humiliation.

How is payment for damage assessed? If one blinded another’s eye, severed his hand, broke his leg, or caused any other injury, the court views the injured party as though he were a slave being sold in the slave market, and the court appraises how much he was worth before the injury and how much he is worth after the injury. The difference between these two sums is the amount that one must pay for causing damage.

How is payment for pain assessed? If one burned another with a skewer [beshapud] or with a hot nail, or even if one burned another on his fingernail, which is a place where he does not cause a bruise that would affect the victim’s value on the slave market, the court evaluates how much money a person with a similar threshold for pain as the victim is willing to take in order to be made to suffer in this way. The one who burned the victim must then pay this amount.

How is payment for medical costs assessed? If one struck another, then he is liable to heal him by paying for his medical costs. In a case where growths, e.g., blisters or rashes, appeared on the injured party, if the growths are due to the blow, the one who struck him is liable; if the growths are not due to the blow, the one who struck him is exempt. In a case where the wound healed, and then reopened, and again healed, and then reopened, the one who struck him remains liable to heal the injured party by paying for his medical costs, as it is apparent that the current wound resulted from the original injury. If the injury healed fully, the one who struck him is not liable to heal him by paying for any subsequent medical costs.

How is payment for loss of livelihood assessed? The court views the injured party as though he were a watchman of cucumbers, and the one who caused him injury must compensate him based on that pay scale for the income that he lost during his convalescence. This indemnity does not take into account the value of the standard wages of the injured party because the one who caused him injury already gave him compensation for his hand or compensation for his leg, and that compensation took into account his professional skills.

How is payment for humiliation assessed? It all depends on the stature of the one who humiliates the other and the one who is humiliated.

GEMARA: The Gemara asks: Why does the mishna take for granted the fact that one who caused injury is liable to pay compensation to the injured party? The Merciful One states in the Torah: “An eye for an eye” (Exodus 21:24). You might say that this means that the one who caused injury shall lose an actual eye rather than pay money.

The Gemara responds: That interpretation should not enter your mind. The principle implicit in the mishna is derived from a verbal analogy in the Torah, as it is taught in a baraita: Based on the verse: “An eye for an eye, a tooth for a tooth, a hand for a hand, a foot for a foot” (Exodus 21:24), one might have thought that if one blinded the eye of another, the court blinds his eye as punishment; or if one severed the hand of another, the court severs his hand; or if one broke the leg of another, the court breaks his leg. Therefore, the verse states: “One who strikes a person,” and the verse also states: “And one who strikes an animal,” to teach that just as one who strikes an animal is liable to pay monetary compensation, so too, one who strikes a person is liable to pay monetary compensation.

And if it is your wish to say that there is an objection to this derivation, there is an alternative derivation: The verse states: “And you shall not take ransom for the life of a murderer, who is guilty of death, for he shall die” (Numbers 35:31). This indicates that it is only for the life of a murderer that you shall not take ransom; but you shall take ransom for one who severed another’s extremities, which is analogous to the death of a limb, as severed limbs do not regenerate.

The Gemara asks: To which verse is the baraita referring when it quotes: “One who strikes a person” and: “One who strikes an animal”? If we say that the baraita is referring to the verse: “One who strikes an animal shall pay its compensation, and one who strikes a person shall be put to death” (Leviticus 24:21), this cannot be, as that verse is written with regard to killing, not injury, and there is no monetary compensation for killing.

Rather, the baraita references the verse from here: “One who strikes an animal mortally shall pay its compensation, a life for a life” (Leviticus 24:18); and juxtaposed to that is the verse: “And if a man maims his neighbor, as he has done, so shall it be done to him” (Leviticus 24:19). The Gemara challenges: But this latter verse does not use the expression: “One who strikes,” which is the basis for the comparison in the baraita. The Gemara responds: We are stating an analogy from striking to striking that is based not upon the exact phrasing of the verse but upon the details of the halakha, as follows: Just as the act of striking that is stated with regard to an animal renders one liable to pay monetary compensation, so too, the act of striking that is stated with regard to a person renders one liable to pay monetary compensation.

The Gemara challenges: But isn’t it written in the verses discussing one who injures another: “And a man who strikes any person mortally shall be put to death” (Leviticus 24:17), which presumably means that in the case of one who severs another’s extremity the same injury, i.e., death of a limb, is done to the one who caused the injury, and he does not pay monetary compensation? The Gemara answers: The verse does not mean that his limb shall be put to death, i.e., removed, but rather, that he should pay compensation with money. The Gemara asks: From where do you say that the verse is referring to paying compensation with money? Why not say that he is punished with actual death i.e., loss of a limb?

The Gemara answers: That interpretation should not enter your mind for two reasons. One reason is that this verse is juxtaposed to the following verse: “One who strikes an animal mortally shall pay its compensation” (Leviticus 24:18). And furthermore, it is written after it: “A fracture for a fracture, an eye for an eye, a tooth for a tooth; as he has given a blemish to a person, so shall it be given unto him” (Leviticus 24:20); and learn from the use of the word “given” that the verse is referring to money.

The Gemara asks: And what potential difficulty with the first derivation did the baraita refer to when it prefaced its second derivation with the phrase: If it is your wish to say? The Gemara explains: The baraita means that a further difficulty was troubling to the tanna: What did you see that led you to derive the principle of monetary payment from the phrase “one who strikes an animal”? Why not derive the halakha from the verse: “One who strikes a person shall be put to death” (Leviticus 24:21), and learn that causing an injury renders one liable to receive physical retribution, which is analogous to death, and not monetary payment?

The Sages say in response: The halakhot of damages are derived from a verse concerning damages, and the halakhot of damages are not derived from a verse concerning death. The Gemara questions this statement: On the contrary, why not say that the halakhot concerning a person are derived from a verse concerning a person, and the halakhot concerning a person are not derived from a verse concerning animals?

To deflect this question, this is consistent with that which the second derivation of the baraita teaches: If it is your wish to say that there is an objection to this derivation, there is an alternative derivation, as the verse states: “And you shall not take ransom for the life of a murderer, who is guilty of death, for he shall die” (Numbers 35:31). This indicates that it is only for the life of a murderer that you shall not take ransom; but you shall take ransom for one who severed another’s extremities, which is analogous to the death of a limb, as severed limbs do not regenerate.

The Gemara challenges this claim: But is this verse: “You shall not take ransom for the life of a murderer,” coming to exclude the case of one who severs another’s extremities from the prohibition against taking ransom? Isn’t this verse necessary to teach that which the Merciful One states: You shall not mete out two punishments to him; i.e., do not take money from him as ransom and also kill him? The Gemara answers: That halakha is derived from the verse: “Then it shall be, if the guilty deserves to be lashed, that the judge shall lie him down and flog him before him, according to the measure of his evildoing” (Deuteronomy 25:2). From the fact that “evildoing” is singular, the Gemara homiletically infers: For one evildoing, you can render him liable, but you cannot render him liable for two evildoings, i.e., one cannot receive two punishments for the same act.

The Gemara challenges this explanation: But the verse: “You shall not take ransom for the life of a murderer, for one who is guilty of death” is still necessary to teach the primary halakha taught in that verse, in which the Merciful One states: You shall not take money and thereby exempt the guilty from being put to death. The verse does not serve to exclude liability to pay damages from the prohibition against paying restitution. The Gemara answers: If so, i.e., if the Torah desires to teach only that the court cannot take ransom to spare the murderer from being put to death, let the Merciful One write in the Torah: “You shall not take ransom” and follow it immediately with the phrase “for one who is guilty of death.” Why do I need the Torah to also state: “For the life of a murderer”? Learn from the addition of that phrase that it is only for a murderer that you shall not take ransom; but you shall take ransom for one who severed another’s extremities, which do not regenerate once severed.

The Gemara asks: And once it is written: “You shall not take ransom,” why do I need the first derivation of the baraita, which juxtaposes: “One who strikes a person” to: “One who strikes an animal”? The Sages say in response: If the halakha were to be derived only from that verse which states: “You shall not take ransom” (Numbers 35:31), I would say: If the one who caused the damage desires, he may choose to give his eye, and if he desires, he may choose to give the monetary value of his eye. Therefore, the Torah teaches us to derive this halakha from that of an animal: Just as one who strikes an animal is liable to pay monetary compensation and does not receive corporal punishment, so too, one who strikes a person is liable to pay monetary compensation and does not receive corporal punishment.

§ The Gemara presents a series of derivations for the principle that one who injures another is liable to pay monetary compensation. It is taught in a baraita: Rabbi Dostai ben Yehuda says: The phrase: “An eye for an eye” (Leviticus 24:20), means monetary restitution. Do you say that he must pay the victim monetary restitution, or is it only teaching that the one who caused the injury must lose an actual eye? You say: There may be a case where the eye of the one who caused the injury is large and the eye of the injured party is small. How can I read and literally apply the phrase “an eye for an eye” in this case?

The Gemara continues the derivation: And if you would say that in all cases like this, where their eyes are different sizes, the injured party takes monetary restitution from the one who caused him injury, but in a case where their eyes are the same size, the one who caused injury is punished by actually having his eye removed, this cannot be, as the Torah said: “You shall have one manner of law” (Leviticus 24:22), teaching that the law shall be equal for all of you.

The Sages object to this derivation and say: What is the difficulty in saying that his eye should be blinded? Perhaps, as the one who caused the injury took the sight from the injured party’s eye, the Merciful One states that the court should take the sight from his eye as well, no matter the size of the eye. Since, if you do not say so, then by the same logic,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וסמיך ליה [ואיש] כי יתן מום בעמיתו. אית דגרסי הכי ומסמוכין קא דריש ולא מגזירה שוה. ואם תאמר אם כן מאי קפריך האי לאו מכה הוא דאנן לאו מכה מכה דרשינן דהיינו גזירה שוה אלא מדסמיך ליה כי יתן מום בעמיתו. י"ל דאלישנא דברייתא דתני מכה אדם ומכה בהמה קא מהדר. ומכל מקום לא ניחא, דהא אמרינן הכי קא קשיא ליה לתנא מאי חזית דילפת ממכה בהמה ניליף ממכה אדם, ואי סמוכין קא דרשינן מאי קושיא האי סמוך והאי לא סמוך, אלא לא גרסינן וסמיך ליה אלא גזירה שוה דרשינן והכי גרסינן אלא מהכא ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש ואיש כי יתן מום בעמיתו, כלומר ודרשינן הכאה הכאה וכדמסיק (ואמר) [הכאה] הכא קאמרינן.

יש ספרים דגרסי: והא כתיב [איש] כי יכה כל נפש אדם מות יומת בממון. ואם תאמר אם כן תרי קראי בממון למה. תירץ הראב"ד ז"ל דאשמועינן שני ניזקין כדאשמועינן בבהמה דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה וכתיב מכה בהמה ישלמנה, חד למכה נפש בהמה שממיתה וחד למזיק אותה ואינו ממיתה, וכנגדן באדם כתיב תרי לתשלומין, מאיש כי יכה כל נפש אדם לראשי אברים שאינן חוזרין שהוא כמכה נפש, וחד לנזקין בעלמא. ומכל מקום תימה, איך אפשר לומר דההוא בממון והא ההוא בקטלא ממש כתיב ולהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות כדאיפלגו בה רבי יהודה בן בתירא ורבנן בסנהדרין (עח, א) ומייתי לה לעיל בפרק קמא (בבא קמא י, ב) אלא לא גרסינן ליה כלל.

החובל בחברו וכו' כבר בארנו בראש המסכתא שהחלק השלישי בזאת המסכתא הוא לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק הבא מאדם לחברו דרך הכאה וחבלה ובא זה הפרק לבאר עניני זה החלק כלם על השלמות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק הזה לחמשה חלקים הראשון לבאר בכמה דברים החובל חייב וביאור כל אחד מאותם הדברים בפרט השני הצדדין שהחובל נפקע בהם מתשלומין אלו והצדדים שאינו נפקע בהם אע"פ שהיו הדברים מראין לומר כן השלישי בקצת חבלות שאין חיוב בהם אלא באחד מחמשה דברים והוא הבשת ותוספת ביאור בדין הבשת יתר על מה שלא באר בו בחלק הראשון הרביעי סובב על דרכי התשובה שאינו מתכפר בתשלומין עד שירצה את חברו וימחול לו החמישי בחובל בחברו ברשות הנחבל או במצותו על איזה צד חייב ועל איזה צד פטור זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר החובל בחברו חייב בחמשה דברים בנזק בצער ברפוי בשבת ובושת בנזק כיצד סמא את עינו קטע את ידו שבר את רגלו רואין אותו כאלו הוא עבד שמין אותו כמה הוא יפה וכמה היה יפה צער כיצד כואו בשפוד ובמסמר ואפילו על צפרניו מקום שאין עושין חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער בכך ברפוי כיצד הכהו חייב לרפאתו עלו בו צמחים מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חייתה ונסתרה חיתה ונסתרה חייב לרפאתו חייתה כל צרכה אינו חייב לרפאתה בשבת כיצד רואין אותו כאלו הוא שומר קשואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש המבייש את הערום המבייש את הסומא המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבשת שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב עד שיתכוין לשלוח זה חומר באדם מבשור וחומר בשור מבאדם חומר באדם מבשור שאדם משלם נזק וצער ורפוי שבת ובושת ומשלם דמי ולדות לבעל ושור אינו משלם לבעל אלא נזק ופטור מדמי ולדות וחומר בשור מבאדם שהשור משלם את הכופר ואדם אינו משלם את הכופר אמר הר"ם שיהיה מתכוין כשיקטע את ידו או רגלו יתחייב אלו חמשה עונשין אבל כשיעשה בו אחד מאלו ההזקים או שנים מהם כגון שבייש אותו בלבד לא יתחייב אלא בושת וכמו כן אם ציער בלבד לא יתחייב אלא צער כמו שאמר דרך משל כואו בשפוד על צפרניו ועל דרך זה הקיש ואם יעבור המוכה על ידי הרופא ונוסף חליו או נולדה בסבתו מחלה לא יתחייב החולה שום דבר על אותו החולי המתחדש לפי שהחולה חמל על נפשו ודע כי עקר מעקרי דתנו אין גובין קנסות בבבל והוא הדין בשאר כל הארצות חוץ מארץ ישראל בלבד לפי שאמר ית' עד האלהים ואין לנו דיינים שיקרא שמם אלהים אלא הדיינים הסמוכים בארץ ישראל כמו שנבאר בסנהדרין וכל דייני העולם כאלו הם עומדים במקום דייני ארץ ישראל ואעפ"כ אין ממלאין מקומם אלא בדברים הנוהגין הרבה כדי שלא יאבדו בני אדם כגון ההלואות והמקח והקנאות וההודאות והכפירות וכשהזיקה בהמה בשן ורגל שהם מועדין לזה שקדם וכמו שהזיק אדם את הבהמה אבל בהמה את האדם או אדם באדם וכן כל קנס שישלם שום דבר אלא בבית דין בארץ ישראל לפי שאלה הדברים יש מהם שלא יארעו אלא מעט ומהם שאין בהם חסרון כיס והראוי לעשות בחובל בחברו שיושם כל מה שיתחייב משבת ובשת ורפוי וצער וקנס ויכלול הכל וישלם החובל בפעם אחת ויפטר אם היה הדין בארץ ישראל ואם בחוצה לארץ מנדין החובל עד שיתן מה שיחוייב על דרך פשרה או יעלה עם בעל דינו לארץ ישראל וכשיתן מה ששמין עליו מתירין לו נדויו ואפילו לא נתרצה הנחבל בזה ומאשר ראוי לזכור בכאן כי החצי נזק צרורות שנזכר כבר בפרק השני מזאת המסכתא והוא כשהיו צרורות מנתזין מתחת ידו ושבר את הכלים משלם חצי נזק מן העליה כי הוא הלכה ואינו קנס וגובין אותו בחוצה לארץ ובלבד שיהא ברשות ניזק אבל ברשות הרבים הוא פטור על כל הזק הרגל כמו שיתבאר לשם ונזק שלם אינו קנס וגובין אותו בחוצה לארץ חוץ בשור המועד בלבד לפי שעקר הוא בידינו אין מועד בבבל אמרו זה חומר באדם מבשור יש לו סמך על העקר אשר קדם בפרק שלישי מזאת המסכתא שורו שבייש פטור וכבר בארנו בפרק החמישי גם כן שהשור פטור מדמי ולדות:

אמר המאירי החובל בחברו חייב עליו בחמשה דברים והם נזק וצער רפוי ושבת ובשת בנזק כיצד כלומר הגע עצמך ששבר את רגלו או סמא את עינו אם אתה אומר לחייבו בנזק מה שאתה דן עליו בכמה לא היה רוצה בחסרון זה הרי אתה מכחיש את המזיק שאפילו נותנין לו כמה אינו רוצה בכך אלא רואין אותו כאלו הוא עבד ונמכר בשוק ושמין כמה היה יפה קודם שנחבל וכמה הוא יפה משנחבל:

בצער וכו' וצריך שתדע שהצער חלוק לשני דרכים צער במקום נזק וצער שלא במקום נזק צער במקום נזק הוא שקטע את רגלו ואע"פ שפרע זה דמי רגלו והיה לו לחתכה מ"מ שמין באדם כזה אלו היתה ידו מוכתבת למלכות לחתכה על כל פנים והרי בדרך המלכות לחתכה בסייף כמה היה זה רוצה ליתן שיחתכוה בסם ונותן לו כחשבון זה ומ"מ במשנה זו לא דבר אלא בצער שלא במקום נזק כגון מכה שלא נפחתו דמיו עליה כגון כואו בשפוד או במסמר במקום שאינו עושה חבורה ואין שם בטול מלאכה כדי לשום בו פחת דמים ונאמר בכאן ששמין לו דמי צערו ואע"פ שמשנתנו אמרה שחייב בחמשה דברים והרי אין כאן נזק מ"מ חייב בחמשה דברים בצדדים שיש מקום לכלם ואם אין מקום לכלם פורע מקצתם כפי שיש להם מקום לחיוב:

רפוי הוא שחייב לרפאתו להוצאתו על הדרכים שיתבאר בגמרא:

עלו בו צמחים שלא במקום החבלה עצמה אלא סביבותיו אם מחמת המכה חייב ואם שלא מחמת המכה פטור:

חיתה ונסתרה חייב כלומר שלא חיתה כל צרכה אלא שנדמית כאלו חיתה ואחר כך נסתרה ולשון סתירה בזה הוא ענין חזרת המכה לקדמותה ולשון לעז ריקורו"שאר אבל אם חייתה כל צרכה אלא שלסבה אחרת חזרה המכה לשם אינו חייב לרפאתו:

שבת רואין אותו כל ימי החולי כאלו הוא שומר קשואין ונותן לו שכירות כזה בכל יום מימי חליו שהרי לכשיתרפא יהא ראוי לשמירת קשואים ומ"מ אין שמין לו לפי המלאכה שהיה רגיל לעשותה קודם שחבל בו שהרי כבר נחשב דבר זה בכלל הנזק ומ"מ הקשו בגמרא לקתה מדת הדין שהרי לכשיתרפא יהא ראוי למלאכה גדולה משמירת קשואין שאם נקטעה ידו הרי הולך בשליחויות אילך ואילך ואם נקטעה רגלו דולה מים לזרעים ותרצו מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו:

וביאור דבר זה הוא שכבר אמדוהו בנזק כמה היה יפה קודם חבלה וכמה הוא יפה לאחר חבלה ושומא זו שאחר חבלה היא לאחר שיתרפא ונמצא שבטולו בימי החולי ממלאכה שהיה רגיל בה קודם חבלה כבר נחשבה בכלל הנזק שהרי שומת כמה יהא יפה לאחר חבלה אינה מתחלת אלא משיתרפא ויהא ראוי למלאכה ונמצא בטולו שבימי החולי נחשב בחשבון פחת שלו מחמת המלאכה שהיה רגיל בה והרי בכלל אותה מלאכה זו האחרת שאתה אומר עליה שיהא ראוי לה לאחר שיתרפא והיא דליית המים והליכת השליחות שהרי אי אפשר לעשות מלאכה זו עם האחרת ומעתה אין שמין לו מתוך חליו אלא שמירת קשואים שהיה ראוי לה ואף עם עשיית אותה מלאכה שנחשבה בשעת הנזק ומעתה אין שבת במקום נזק אלא בדרך זה הא שלא במקום נזק נותן לו דמי בטולו מחמת מלאכה שהוא רגיל בה ומה שאמרו בגמרא סמא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאלו מטחינו ברחים אתה מפרש לדעת זה שעם עשיית המלאכה שהיה רגיל בה היה יכול להטחין את הרחים אם ברגלו ואם בגופו או שמנהיגו על ידי חמור וגוער את החמור עד שמנהיג מחמת קולו:

וגדולי המפרשים פרשו שכבר נתן לו דמי ידו או דמי רגלו שבשעה שאמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה היה שוה בלא יד אמדוהו עד שמירת קשואים שכל הלוקחו אינו לוקחו אלא לשמירת קשואין וכיוצא בו מפני שזו היא רוב מלאכתו ופחת דמי מקחו עד שמירת קשואים וכל שפוחת זה בדמיו מוסיף זה בתשלומיו ונמצא שכבר נישום עד שמירת קשואים ומפני זה אין שמין לימי חליו אלא דמי שמירת קשואים וכן לפירוש זה בסימא את עינו עד טחינה ברחים וזהו עיקר הפירושים מפני שענין טחינה ברחים מתבאר יותר יפה לפירוש זה:

בשת הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן וכבר בארנו בפרק שני שכלן חייב עליהם בלא כונה חוץ מן הבשת שאינו חייב עליו עד שיתכוין להזיק הא אם נתכון להזיק אע"פ שלא נתכון לבייש חייב כמו שבארנו וכמו שיתבאר במשנה זו למטה:

וחמשה דברים אלו יוצאין מן המקראות נזק מדכתיב עין תחת עין צער מדכתיב פצע תחת פצע או מתחת אשר ענה שבת מדכתיב רק שבתו יתן רפוי מדכתיב ורפא ירפא בשת מדכתיב וקצותה את כפה ופרשו בו ממון ולענין בושת:

המבייש את הערום חייב פרשו בגמרא לא שהוא הולך ערום שההולך ערום אינו בן בשת אלא כגון שהגביה הרוח את כנפי כסותו ובא חברו וגלהו יותר שעכב את כנפיו שלא לחזור ולכסותו חייב ליתן לו דמי בשתו ומ"מ לא מכל וכל כמי שגלה אותם מתחלתם המבייש את הסומא חייב שאע"פ שאינו רואה מ"מ מתבייש בלבו כשהוא יודע שנזדלזל בפני רבים המבייש את הישן חייב שאע"פ שבשעת הבשת לא הרגיש מ"מ כשנודע לו אחר שנעור משנתו מתבייש:

הישן המבייש פטור שהרי לא נתכון להזיק וכבר בארנו שכל שלא נתכון להזיק פטור מן הבשת נפל מן הגג אף ברוח מצויה שהוא קרוב למזיד והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבשת שכל שלא נתכוון להזיק להדיא פטור על הבשת ושבת וצער ורפוי חייב עליהם ואם נפל ברוח שאינה מצויה פטור בכלם חוץ מן הנזק כמו שהתבאר בפרק שני:

זה חומר וכו' כלומר חיוב זה של חמשה דברים הוא חומר באדם המזיק יתר על שור המזיק שהאדם משלם חמשה דברים והשור אינו משלם אלא נזק בלבד שהרי דרשו רבותינו איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכן חומר באדם מבשור בדמי ולדות שהאדם חייב עליהם ולא השור שהרי כתיב כי ינצו אנשים ודרשו בו אנשים ולא שוורים כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא אלא שלא נשלם באור חמשה דברים אלו מכל וכל ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת ענינים אלו וגם מה שנתגלגל בהם מענינים אחרים אלו הם:

ממה שבארנו אתה למד על מה שאמרו בתורה עין תחת עין וכן יד ביד וכל כיוצא בזה אין הכונה לעין ממש ויד ממש אלא ממון ולחשבון הנזק שמא תאמר אף נפש בנפש כן תלמוד לומר ולא תקחו כפר לנפש רוצח וכו' ואפילו ליתן ליורשיו לרוצח אי אתה לוקח כפר אבל אתה לוקח כפר לראשי אברים אע"פ שאינן חוזרין:

גזרה שוה לא סוף דבר שדנין אותה מדמיון שתי מלות שהם שוות זו בזו אלא אף מדמיון שתי מלות שהם שוות בענין אע"פ שאין שוות בלשון והוא שאמרו כאן נאמרה הכאה בבהמה והוא מכה נפש בהמה ונאמרה הכאה באדם והוא ואיש כי יתן מום בעמיתו ונתינת מום על ידי הכאה היא באה ודנין בה מה הכאת בהמה לתשלומין את הכאת אדם בתשלומין על הדרך שבארנו וכבר נאמר כן בענין ושב הכהן ובא הכהן כמו שבארנו במסכת יומא:

כשם שאין נוטלין ממון מן הרוצח כדי לפטור כך אין נוטלין ממנו ממון ושנחייבהו שהרי אין אדם מת ומשלם כמו שבארנו כמה פעמים:

וזה שבארנו שאין החובל בחברו ומחסרו אבר נדון בחסור אותו אבר בעצמו אלא ממון לא סוף דבר בשהחובל מתרצה בכך אלא אפילו היה החובל צווח ואומר שיסמאו את עינו כשם שסימא הוא את עין חברו אין שומעין לו:

נזק כיצד. כלומר האיך נוכל לשער כך מה שהזיקו אם שבר רגלו אין אומדין אותו בכמה הוא נפחת אצל עצמו דנמצא אתה מכחיש את המזיק שלא היה רוצה בזה החסרון באלף או באלפיים זהובים. ומשיב רואין אותו כעבד נכרי שהוא נמכר בשוק לעבוד אותו כפי מה שיש בו מחכמת האומנות כמה היה יפה קודם שנחבל וכמה הוא יפה עכשיו שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו כעבד עברי למאן דאמר דמי עינו של ניזק. ה"ר יהונתן ז"ל.

כוואו בשפוד וכו'. בצער קא מיירי ואין בו משום ביטול מלאכה ולא שייך ביה נזק אפילו הכי מתחייב לשלם שיעור צערו אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול וכו'. ואף על גב דבגמרא משמע דלאו בשופטני עסקינן שירצה לסבול שום צער רב בשום ממון שבעולם הני מילי בחתיכת יד ורגל שהוא חסרון גדול אבל בצער מועט כזה אפשר שיסבול. ובצער במקום נזק שאינו על צפרניו אלא שנקטעה רגלו שאי אפשר לעשות אומדנא כזו דלאו בשופטני עסקינן אומדין כמה אדם רוצה ליתן לפדות ידו המוכתבת למלכות וכו' כדאמרינן בגמרא. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל בצער וכו'. וצריך שתדע שהצער חלוק לשני דרכים צער במקום נזק וצער שלא במקום נזק. צער במקום נזק הוא שקטע את רגלו ואף על פי שפרע זה דמי רגלו מכל מקום שמין באדם כזה אלו היתה ידו מוכתבת למלכות וכו' ומשנה זו לא דיברה אלא בצער שלא במקום נזק ונאמר בכאן ששמין לו דמי צערו. ואף על פי שמשנתנו אמרה שחייב בחמשה דברים והרי אין כאן נזק מכל מקום חייב בחמשה דברים בצדדין שיש מקום לכולם ואם אין מקום לכלם פורע מקצתן כפי שיש להם מקום לחייב. ע"כ.
וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו ומסתברא דגבי בושת שלא במקום נזק הכי נמי שיימינן אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מתבייש בכך מאדם כזה שביישו. ע"כ.

ריפוי חייב לרפאותו. כלומר לשכור לו רופא שירפאהו אף על פי שהחובל רופא לפי שיכול הנחבל לומר לו דמית עלי כאריא ארבא. ואף על פי שהיה לו לחובל אוהב נאמן רופא ורוצה לרפאותו בחנם יכול הנחבל לומר לו אסיא דמגן מגן שוה לפי שאינו מתבייש מן החולה וממשיך אותו בדברים ורפואות שאינן מועילות. הר"ר יהונתן ז"ל.

חיתה ונסתרה חייב. כלומר שלא חיתה כל צרכה אלא שנדמית כאלו חיתה ואחר כך נסתרה ולשון סתירה בזה הוא ענין חזרת המכה לקדמותה ולשון לעז ריקוש"ר. הרב המאירי ז"ל.

שבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין וכו'. עיין בגמרא לקמן בלשון הרמ"ה ז"ל.

גמרא אימא עין ממש. הקשה הר"מ היכי מצינן למימר עין תחת עין ממש הא כתיב בחובל בחבירו שבתו יתן ורפא ירפא. ושמא היינו דוקא חבלה של ראשי אברים אבל עין אימא ממש. מהר"י כהן צדק.

וסמיך ליה כי יתן. יש ספרים דגרסי הכי ומשמע דמסמוכין קא יליף ולא מגזרה שוה. וכן משמע מדשביק קרא קמא מכה בהמה ישלמנה ונקט קרא אחרינא מכה נפש בהמה. והא דפריך הא לאו מכה היא אלישנא דרבא קאמר דקאמר אתיא מכה מכה ומשני הכאה קאמרינן כלומר הכאה דסמיכי. ומיהו מדפריך בסמוך מאי חזית דילפת ממכה בהמה וכו' משמע דגזרה שוה קא דריש וכו'. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל יש ספרים דגרסי וסמיך ליה ומסמוכים קא דריש ולא מגזרה שוה. וא"ת אם כן מאי קא פריך הא לאו מכה היא וכו'. וי"ל דאלישנא דברייתא דתני מכה אדם ומכה בהמה קא מהדר. ומכל מקום לא ניחא דהא דאמרינן הכי קשה ליה לתנא מאי חזית דילפת וכו' ואי סמוכין קא דריש מאי קושיא להאי סמיך ולהאי לא סמיך אלא לא גרסינן וסמיך ליה. ע"כ.

אף הכאה האמורה בתורה באדם לתשלומין. כתוב בתוספות יש ספרים דגרסי בתר הכי והכתיב איש כי יכה וכו' עד ואין נראה לר"י אותה גירסא כלל וכו' עד ועוד דלממון לא איצטריך. והראב"ד ז"ל תירץ דאשמועינן באדם שני נזיקין כדאשמועינן בבהמה דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה וכתיב מכה בהמה חד למכה נפש בהמה שממיתה וחד למזיק אותה שאינו ממיתה וכנגדן באדם כתיב תרי לתשלומין ואיש כי יכה כל נפש אדם לתשלומין ראשי אברים שאינם חוזרים שהוא כמכה נפש וחד לנזקים דעלמא. הרשב"א ז"ל.

אימא במיתה ממש לא סלקא דעתך חדא וכו'. ומצאתי בספרים ישנים גורסים לא סלקא דעתך דהא איתקש למכה נפש בהמה ישלמנה וכתיב בתריה ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו שמע מינה בממון. ע"כ גליון.

ומה אם נפשך לומר וקמהדר אדלעיל והואיל דכלהו קראי דכתיב בהו הכאה מתוקמא להו בממון מאי תו איכא למפרך דקא מצריך ליה תנא לאיתויי קרא אחרינא לעיל דקאמר לנפש רוצח אי אתה לוקח וכו'. משום דקא קשיא ליה מאי חזית דילפת ליה ממכה בהמה נגמרה ממכה אדם דבמיתה מה להלן מיתה בלא ממון אף הכא נמי עין ממש ולא ממון וקאמר ליה נזיקין מנזיקין וכו' והיינו דקאמר ליה ואם נפשך לומר אדרבה איפכא מסתברא דדנין אדם מאדם ואין דנין נזקי אדם מנזקי בהמה תו הדר קרא אחרינא וכתב דאף על גב דילפת ליה מאדם לא משתלם ליה אלא ממון דכתיב לא תקחו כופר לנפש וכו'. גאון ז"ל.

מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה אדם. ואף על גב דבלא גזרה שוה הוה אמינא עין תחת עין ממש מכל מקום אין לך הוכחה ממכה מכה שלא תהא ממש ואפשר שהגזרה שוה נאמרה לדבר אחר. לשון הרא"ש ז"ל.

בד"ה מכה מכה ל"ל וא"ת דרבא כו' ויש לומר דרבא לטעמיה כו' עכ"ל רצונם לומר דלכאורה מלתא דרבא דהתם מתאמרא נמי אליבא דהך ברייתא דהכא וא"כ כי לא קאי נמי ג"ש דמכה מכה להך דרשה דהכא כדקאמר ואם נפשך לומר כו' מ"מ איצטריך ג"ש דמכה מכה לדרשה דהתם דבפירוש ריבתה תורה כו' ומאי פריך מכה מכה למה לי ותרצו דרבא לטעמיה ולית ליה דרשה דהך ברייתא דהכא ומש"ה מוקי ליה התם לדרשה אחריתא אבל בהך ברייתא דהכא קאי ג"ש דמכה מכה להך מלתא דעין תחת עין לאו ממש הוא והשתא פריך שפיר מכה מכה ל"ל להך דרשה דהכא ודו"ק:

גמ' שם אי מהאי הוה אמינא איבעית סיב דמי עינא ואיבעית עויר עינא לישנא אחרינא אי בעי עיניה ניתב כו' כצ"ל ונ"ב כך מצאתי בס"א:

תוס' בד"ה מכה בהמה כו' מה מכה בהמה כו' נ"ב פי' שהכה אותה לרפואה:

במשנה כמה היה יפה וכמה הוא יפה. ע' ברא"ש שכ' ושומא זו להקל כו' ולמדין מובער בשדה אחר דא"ת לשום ערוגה אגב שדה ולא תקשה לך איך ילפינן קולא מבהמה מזקת לאדם המזיק דחמיר עמש"כ (לעיל מז) בס"ד:

שם צער כו' אומדין כו' כיוצא בזה. עתוי"ט אולם יען דלא פרש"י שרואין ג"כ אם הוא עשיר ודאי היה נותן הרבה כדי להנצל מן הצער משא"כ כשהוא עני משמע דבאמת משערינן כל אדם גם בזה כעבד כיוצא בו כמה היה נותן רבו להצילו מצער כזה אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' חובל ה"ט כתב שמשערין ג"כ לפי ממונו:

שם רוצה ליטול להיות מצטער כך. ע' ברא"ש דמסיק דאין שמין כמה רוצה ליטול ולצער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו הלשון הוא הפך המכוון דלשון זה יורה דאף להנצל ג"כ יתן את כל אשר לו:

גמרא אמרי דנין נזקין מנזקין וא"ד נזקין ממיתה. לכאורה למאי דמשמע בריש פרק הנחנקין דמכה אדם יומת מיירי במכה אביו (ועי' בתוס' שם עט ב ד"ה מכה) א"כ גם האי קרא לא מיירי ממיתה ואולי כאן הכוונה על משפט החובל דנידן או בממון או בנתינת מום דתרוייהו נקראין נזק משא"כ בחובל באביו דמשפטו משפט מות:

תד"ה מאי חזית מ"מ אצטריך דל"נ ממכה בהמה. נ"ל דר"ל מדסמכי אהדדי כמש"כ לעיל ד"ה מכה בהמה ומיושב הצ"ע שבתור"ע אות סד:

בגמרא ההיא בקטלא כתיב ופרש"י ותשלומין אין שם עכ"ל. אין לפרש האי בקטלא כתיב היינו כשהרג את האדם דהכי משמע ליה לישנא דמכה אדם הא ליתא דאדרבה מכה נפש משמע יותר לשון הריגה אבל מכה סתם היינו ע"י חבורה דהא במכה נפש בהמה פרש"י בחומש כשהרגה ומכה בהמה ישלמנה היינו שעשה בה חבורה וכן במכה אדם יומת קושטא דמלתא לא איירי כשהרג אלא שעשה חבורה באביו דהכי דריש לה בפ' הנחנקין וכן בדרשא דתנא דבי חזקיה בכולה תלמודא וכן פרש"י בחומש אלא הא דאמרינן הכא האי בקטלא כתיב היינו מה"ט גופא דפשיטא ליה לתלמודא דהאי קרא איירי בעושה חבורה באביו דיש כאן חיוב קטלא ולא שייך תשלומין ולא מסתבר ליה לתלמודא דהאי תנא דברייתא יחלוק ע"ז. ועי"ל דהאי יומת דהכא משמע לתלמודא מיתה ממש ואע"ג דבסמוך משני מאי יומת בממון שאני הכא מדשני קרא למיכתב גבי בהמה ישלמנה וגבי אדם יומת מכלל דמיתה ממש הוה ועוד בשלמא ואיש כי יכה כל נפש אדם יומת שייך שפיר לפרש בממון והיינו במאי דהדר מפרש קרא עין תחת עין וגו' אבל הכא בהאי קרא דמכה אדם דכבר סליק מהאי ענינא ופירש הכל א"כ אמאי הדר וכתבו לענין ממון אע"כ דהיינו מיתה ממש ובעושה חבורה באביו ודו"ק:

בפרש"י והכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם ולקטלא לא אתא קרא עכ"ל. לולי פרש"י היה אפשר לפרש דהא דמקשה והכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם יומת משמע דכל חובל בחבירו במיתה ויש במשמע לשון הכתוב חובל כמו שפרש"י להדיא בחומש פרשת משפטים וע"ז הוי משני שפיר לא ס"ד וכו' ועוד כתיב בתריה כאשר יתן מום באדם כן ינתן וכו' לאו מכן ינתן קדרש אלא כיון דקרא להדיא כתיב כאשר יתן מום באדם בין אם תפרשו מום ממש ובין אם נפרש ממון מ"מ מוכח מיהו דחובל בחבירו לאו במיתה ומה שלא פירש רש"י כן היינו דא"א לומר כן מדכתיב מכה איש ומת מות יומת מכלל דחובל גרידא לאו במיתה וכ"כ רש"י להדיא בפרשת משפטים וז"ל מכה איש ומת למה נאמר לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת שומע אני הכאה בלא מיתה ת"ל מכה איש ומת וכו' ואם כן האי קרא הו"ל לאיתויי הכא לכך הוכרח רש"י לפ' בענין אחר אלא דאכתי יש לדקדק שהרי פרש"י שם בחומש עוד ואם נאמר מכה איש הייתי אומר אפילו קטן שהרג לכך נאמר ואיש כי יכה עכ"ל. א"כ לפ"ז י"ל שזו קושית הגמרא בעצמו והכתיב ואיש כי יכה משמע דהכאה גרידא נמי במיתה ואי משום דכתיב מכה איש ומת י"ל דהיינו בקטן דאינו חייב בהכאה גרידא אלא כשיש בה מיתה לכך מייתי בגמרא מקראי אחרינא דחובל גרידא לאו במיתה והיינו מהכאה הכאה או מדכתיב כאשר יתן מום באדם וכו' וכן יש להקשות על פרש"י בחומש דאי לא נאמר מכה איש הייתי אומר מואיש כי יכה אפילו הכאה שאין בה מיתה והיאך אפשר לומר כן דהא בהדיא כתיב בתריה כאשר עשה מום באדם וכו' וצ"ע ודו"ק. ועיין במזרחי פרשת משפטים וע"פ פירושו יש ליישב א"נ י"ל דמכה איש ומת מות יומת והיינו בחנק ואיש כי יכה דהיינו הכאה בחבורה גרידא אמר רחמנא יומת והיינו בידי שמים והא דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ ונקה המכה י"ל דהיינו שנתרפא האבר לגמרי:

גמרא ועוד כתיב בתריה כאשר יתן מום באדם וכו' לפי' רש"י דלעיל צ"ל דלאו מדרשא דכן ינתן קדריש דבר הניתן דהא בברייתא לא מייתי האי דרשא אלא ה"ק אי ס"ד דהאי ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת היינו מיתת אבר לישתוק קרא מיניה דהא כתיב בתריה כאשר עשה כן ינתן בו ופשטיה דקרא היינו מום ממש אע"כ דהאי יומת היינו בממון ועיין עוד בסמוך מ"ש בלשון התוספות:

תוספות בד"ה אף הכאה וכו' ואין נראה לר"י חדא דאיש כי יכה מוקמינן בהנשרפין וכו' ועוד דלממון לא איצטריך ועוד מאי פריך כו' עכ"ל. ולפרש"י יש ליישב דהא דקאמר דהאי יומת היינו בממון היינו לפי סברת המקשה שהקשה דלמא האי קרא דואיש כי יכה היינו בהכאה של חבורה ויומת אאבר קאי והקשה כן משום דאמרינן בהדיא בריש הנחנקין דכל היכא דכתיב הכאה סתם היינו הכאה שאין בה מיתה וע"ז השיב המתרץ דאף אם נאמר דהאי קרא איירי בחובל י"ל דיומת היינו בממון והיינו כי היכי דתיקום הג"ש דהכאה בדוכתיה ולא אתי הג"ש ומפקי לקרא מפשטיה כיון שאפשר לפרש יומת בממון וקאמר עוד אף את"ל שאין הג"ש דהכאה כדאי להוציא המקרא מידי פשוטו דמשמע לך דיומת לא שייך בממון אלא אאבר ע"כ א"א לפ' כן דא"כ לישתוק מיניה דהא כתיב בתריה כאשר עשה וכו' וכמ"ש בסמוך וא"כ אף לפי סברתך דההיא קרא בחובל איירי וא"כ לא משמע לך האי דרשא דברייתא אפ"ה מוכח דהיינו בממון אבל לפי האמת כיון דבע"כ האי קרא לאו במיתת האבר ממש איירי ע"כ הדרא דרשא דברייתא לדוכתיה מג"ש דהכאה וא"כ אייתר ליה קרא דואיש כי יכה לכדמוקי לה בהנשרפין כנ"ל ליישב הגירס' הישנה לפרש"י וכבר כתבתי שיש לפרש ג"כ כל סוגית הגמרא על מיתה ממש וא"כ כ"ש שנתיישבו כל קושיות התוס' ודו"ק:

בד"ה מכה מכה וכו' וי"ל דרבה לטעמיה עכ"ל. אבל הכא איירי אליבא דתנא דברייתא דנקט בהדיא ג"ש דהכאה וא"כ משמע שקיבל האי ג"ש מרבותיו לענין האי דרשא גופה וא"כ מקשה שפיר למאי אתי וק"ל:

הכל לפי המבייש והמתבייש. פירש רש"י הכל לפי המבייש אדם קל שבייש בושתו מרובה. אבל בכתובות דף מ' פירש"י אדם בינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב. והר"ן שם כתב על דבריו ובודאי במילי אחריני הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בושתו מרובה עכ"ל והסמ"ע סימן ת"ך ס"ק כ"ה כתב וז"ל בפרישה כתבתי בשם רש"י והר"ן דבושת אדם בינוני יותר משל אדם נכבד ומזולזל חוץ באונס ומפתה שבושת הקל והמזולזל בושתו ביותר עכ"ל ואגב שיטפיה כתב כן דזו סברת הר"ן אבל רש"י גבי אונס ומפתה כתב דבושת אדם בינוני בושתו קשה והכא בפרק החובל כתב אדם קל שבייש וכו'. שוב ראיתי דבריו ז"ל בפרישה ושם מתוקן. ואפשר דט"ס בסמ"ע. עוד ראיתי להרב ז"ל בפרישה אבן העזר סימן קע"ז שכתב וז"ל מאדם בזוי ונקלה וכ"כ הר"ן פרק ואלו נערות אבל רש"י וכו' וכתב הר"ן וכו' ובח"מ סימן ת"ך פירש רבינו הכל לפי המבייש כמו שפירש וזה שלא כדברי רש"י והר"ן דשניהם ס"ל דבעלמא המתבייש מאדם בינוני בושתו קשה וצ"ע עכ"ל ומ"ש דשניהם ס"ל וכו' קשה דרש"י הכא דבריו כדברי הטור בסימן ת"ך וכ"כ הרב עצמו בפרישה בח"מ שם. ולשעה נזדמן ספר פרחי שושנים וראיתי בדף ז' שכתב להשוות פירש"י דהכא עם מ"ש בכתובות ע"ש ולי ההדיוט אין דבריו מחוורים כאשר יראה הרואה ודוק:

מתני' החובל וכמה הוא יפה. שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם . היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי: במסמר. כאב המכה: כיוצא בזה. לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאיבו: צמחין. מלנ''ט: שבת. כל ימי החולי רואים אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירתו של כל יום שהרי אין ראוי למלאכה כבידה אפילו בלא חולי שהרי נקטעה ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן: הכל לפי המבייש. אדם קל שבייש בושתו מרובה: והמתבייש. אדם חשוב שנתבייש בושתו מרובה וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי נזק דכתיב עין תחת עין צער פצע תחת פצע דהכי דרשינן בגמ' ריפוי ושבת רק שבתו יתן ורפא ירפא בושת דכתיב וקצותה את כפה ממון: גמ' מכה אדם ומכה בהמה. לקמן מפרש לקראי הי מכה קאמר: ואם נפשך לומר. ואם יש לך להשיב ולהקשות כלום על טעם זה צא ולמד ממדרש אחר: הרי הוא אומר כו'. ולקמן בעי מאי הוי ליה לאקשויי: שאין חוזרין. לאחר שנקטעו: בקטלא כתיב. ותשלומין אין שם: הכאה הכאה גמרינן. אע''ג דקראי לא דמו גמרינן ג''ש כדתנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן עירובין (דף נא.) ומכה אדם דקתני הכא הכאה הוא דקאמר ומכי יתן מום גמר דמום ע''י הכאה בא: והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם. ולקטלא לא אתא קרא אלא לראשי אברים כדכתיב בתריה עין תחת עין וכתיב יומת כלומר ינטל אברו וימות אותו אבר: מאי אם נפשך לומר. מאי הוה ליה לאקשויי: נילף ממכה אדם. שנהרג ממש והכא נמי (כתיב) כי יתן מום מום ממש: אמרי דנין ניזקין כו': כלומר משום האי פירכא לא הוה מדחיק תנא למילף מלא תקחו הא מצי לשנויי הכי דנין ניזקין מניזקין כו': ואכתי מבעי ליה לא תשקול ממונא ותפטריה. מקטלא ולגופיה אצטריך ולא למעוטי אחריני: לנפש רוצח. דלא אצטריך אתי למעוטי ראשי אברים שאינן נפש:

מתני' החובל. מכה בהמה ישלמנה וסמיך ליה ואיש כי יתן. נראה לר''י דל''ג וסמיך ליה דהא מכח סמוכים לא דריש אלא מכח ג''ש כדאמר לקמן אנן הכאה הכאה קאמרינן ואמר נמי לקמן וכי מאחר דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח האי מכה מכה למה לי משמע דג''ש היא ולא סמוכים ועוד כי פריך בסמוך מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה אדם ומאי קושיא והלא מכח סמוכים הוא בא ומכה אדם אין סמוך לאיש כי יתן מום וא''ת וכיון דמג''ש קא יליף למה הוצרך לאתויי קרא דמכה נפש בהמה ישלמנה ושביק קרא דמכה בהמה דמייתי לעיל וי''ל דמכה בהמה איצטריך לתנא דבי חזקיה ומאן דלית ליה דריש בריש הנחנקין (סנהדרין דף פד:) מה מכה. בהמה לרפואה פטור כו' א''נ כיון דהדר ליה ממכה אדם דהוי בקטלא הדר ביה לגמרי ונקט האי קרא דמכה נפש בהמה דסמיך לאיש כי יתן מום ולפי זה מצי למגרס וסמיך ליה דמשום דסמיך ליה נקט האי קרא ולא משום סמוכים: אף הכאה האמורה באדם לתשלומין. י''ס דגרסי בתר הכי והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם מות יומת פירוש שימיתו אברו תחת אברו של חבירו ומשני יומת בממון וממאי דבממון אימא מיתה ממש לא ס''ד חדא דהא איתקש למכה נפש בהמה ועוד דכתיב התם כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ש''מ ממון ואין נראה לר''י אותה גירסא כלל חדא דאיש כי יכה כל נפש אדם מוקמינן בהנשרפין (סנהדרין דף עח.) בקטלא גבי פלוגתא דרבי יהודה בן בתירה ורבנן גבי הכוהו י' בני אדם בי' מקלות ועוד דלממון לא אצטריך ועוד מאי פריך מעיקרא והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם מי אלים מקרא דעין תחת עין דמוקמינן ליה בממון בג''ש דהכאה הכאה ועוד מכיון דכתיב כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו למה לי הך ג''ש דהכאה הכאה ע''כ נראה דל''ג ליה כלל: מכדי רשעתו נפקא. פירושו בסוף פ''ב (דף כו:): מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה אדם. אע''ג דלהא לא איצטריך דממילא הוה אמרינן עין תחת עין ממש מ''מ איצטריך דלא נילף ממכה בהמה: מכה מכה למ''ל. וא''ת דרבא דריש מיניה בפרק אלו נערות (כתובות דף לה.) בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות לתשלומין מג''ש דמכה מכה וי''ל דרבא לטעמיה דדריש לקמן עין תחת עין ממון מקרא אחרינא: