בבא קמא פא ע"ב

דף פא - ב

ורק ממקום שאינו רואה את החמה,  ולא ממקום שהוא רואה את החמה, כי הוא עיקר האילן שהחמה מבשלת שם את הפרי וממתקתו, שנאמר [דברים לג יג]: "וליוסף אמר: מבורכת ה' ארצו ... וממגד [לשון עדנים ומתק] תבואות שמש [שהיתה ארצו פתוחה לחמה, וממתקת הפירות] ".

ה. ומעין היוצא תחילה, בני העיר מסתפקין ממנו:

אמר רבה בר רב הונא: ונותן לו - המסתפק למי שהמעין שלו - דמים.

ואולם לית הלכתא כוותיה דרבה בר רב הונא, ואינו צריך לשלם לו.

ו. ומחכין בימה של טבריא, ובלבד שלא יפרוס קלע, ויעמיד את הספינה:

תנו רבנן: בראשונה ^[1] התנו שבטים זה עם זה, שלא יפרוס קליעה ויעמיד את הספינה, אבל צד הוא ברשתות ובמכמרות. ^[2]

תנו רבנן: ימה של טבריה, בחלקו של נפתלי היתה. ולא עוד, אלא שנטל מלוא חבל חרם [מצודה] ביבשה בדרומה של הים. כלומר נפתלי נטל עוד פיסת יבשה בדרום הים, כדי שיוכל לעמוד שם ולמשוך בחבל את מצודתו מן הים - לקיים מה שנאמר בו: "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה".

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר:

עצים תלושין ^[3] שהיו בהרים בשעת חלוקת הארץ, ^[4] בחזקת כל השבטים הן עומדים, ואף שנמצאים הם בחלקו של שבט אחד.

ועצים שהיו מחוברים בשעת חלוקת הארץ, הם בחזקת אותו השבט שבחלקו הם מחוברים.

ואין לך כל שבט ושבט מישראל, שאין לו בהר, ובשפלה, ובנגב [ארץ שדות ובקעות], ובעמק, כלומר: כך נתחלקה הארץ, באופן שבחלקו של כל שבט היה מכל אלו -

שנאמר: "פנו וסעו לכם, ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, בערבה בהר, ובשפלה ובנגב ובחוף הים". ^[5]

ולא הר האמורי בלבד היה בו מכל אלו, אלא וכן אתה מוצא אף בכנעני ובפריזי, ^[6] שנאמר: "ובואו הר האמורי ואל כל שכניו", אלמא: אף שכניו - של האמורי - הכי הוו [כך היה להם].

ז. ונפנין לאחורי הגדר, ואפילו בשדה שהיא מלאה כרכום:

אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה תקנה זו, אלא שאם מתפנה הוא מאחורי הגדר של שדה חבירו, יכול ליטול הימנו - מהגדר הבנויה סביב לשדה חבירו - צרור כדי לקנח בו, ואף על פי שפורץ את הגדר, ואף שהשדה מליאה כרכום שהיא צריכה שמירה מעולה. ^[7]

אמר רב חסדא: ואפילו בשבת מותר ליטול צרור מגדר בנוי כדי לקנח בו. ^[8]

מר זוטרא חסידא שקיל בשבת ומהדר [היה נוטל צרור ומחזירו], ואמר ליה לשמעיה: "זיל שירקיה" [והיה אומר לשמשו בחול, ^[9] שיטוחנו בטיט ויחברנו יפה לגדר].

ח. ומהלכין בשבילי הרשות, עד שתרד רביעה שניה:

אמר רב פפא: והאי שדה דידן, אפילו טל קשי לה, [שדה שלי אפילו אם רק יורד עליה טל בלילה, מזיק לה דריסת הרגל ממחרתו], ולא רק משתרד רביעה שניה.

ט. ומסתלקין לצידי הדרכים, מפני יתידות הדרכים:

מעשה בשמואל ורב יהודה דהוו שקלי ואזלי באורחא, הוה מסתלק שמואל לצידי הדרכים, [מעשה בשמואל ורב יהודה שהלכו בדרך בבבל, והיתה הדרך מליאה ביתדות, והלך שמואל בשדות שבצידי הדרכים].

אמר ליה רב יהודה לשמואל:

וכי תנאין שהתנה יהושע, אפילו בבבל הם!? אמר ליה: שאני אומר: תנאים שהתנה יהושע אפילו בחוצה לארץ התנה, וכל שכן בבבל שמצויין שם שיירות ועוברין ושבים והוצרך יהושע להתנות. ^[10]

מעשה ברבי ורבי חייא דהוו שקלי ואזלי באורחא, איסתלקו לצידי הדרכים, הוה קא מפסיע ואזיל רבי יהודה בן קנוסא קמייהו, [מעשה ברבי ורבי חייא, שהיו יתידות בדרך, ולכן הלכו בשדות שבצידי הדרכים; ואילו רבי יהודה בן קנוסא שהלך לפניהם, היה פוסע פסיעות גסות מיתד ליתד, ולא הלך בצידי הדרכים].

אמר ליה רבי לרבי חייא:

מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו!? שהוא מראה לנו שהוא ירא שמים מאד ואינו חושש לתנאי שהתנה יהושע, והדבר נראה כיוהרא.

אמר ליה רבי חייא: שמא רבי יהודה בן קנוסא תלמידי הוא, וכל מעשיו לשם שמים.

כי מטו לגביה חזייה [כאשר התקדמו רבי ורבי חייא, והגיעו לרבי יהודה בן קנוסא, ראהו רבי ו] אמר ליה:

אי לאו יהודה בן קנוסא את - שכל מעשיך לשם שמים - גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא [אם לא שיהודה בן קנוסא אתה, הייתי גוזר את כרעיך בקופיץ ^[11] של ברזל], כלומר: הייתי גוזר עליך נידוי. ^[12]

י. התועה בין הכרמים מפסיג ויורד מפסיג ועולה:

תנו רבנן: הרואה את חבירו כשהוא תועה בין הכרמים, ורוצה להדריכו לצאת משם, הרי זה מפסיג, מפלס לו דרך בכרם תוך כדי שמשבר ענפים מהגפנים, ועולה אל הכרם, ומן הכרם, מפסיג ויורד אל הכרם, ומן הכרם, עד שמעלהו לחבירו התועה לעיר או לדרך.

וכן הוא עצמו שתועה בין הכרמים, מפסיג בעצמו ועולה, מפסיג בעצמו ויורד, עד שיעלה לעיר או לדרך.

ומקשינן: מאי "וכן הוא עצמו", למה צריך להשמיענו שהוא עצמו יכול לעשות כן, מאחר שכבר השמיענו שיכול אחר לעשות כן עבורו!?

ומשנינן: לכך השמיענו התנא שאף הוא עצמו יכול לעשות כן, כי מהו דתימא, שרק חבירו של התועה, הוא זה שרשאי לפסוג בכרם כדי להציל את חבירו התועה, היות דהוא ידע להיכא מסלק, דניפסוג. שהמציל את חבירו, אין פגיעתו רבה בכרם, כיון שהוא מכיר את הדרך, והוא מפסיג רק בכוון היציאה בלבד.

אבל הוא עצמו התועה בין הכרמים, דלא ידע להיכא קא סליק, שאינו יודע להיכן הוא יוצא, לא ניפסוג, לא יפסוג בתוך הכרמים עצמם, כיון שהוא צועד בהם רבות לכאן ולכאן מבלי לדעת את כיוון היציאה מהכרמים, ופוגע בהם קשות, אלא נהדריה נהדר בי מיצרי, ילך בשבילים שבין גדרות הכרמים, מסביב לגבולי הכרמים, ולא יפסג בתוך הכרמים.

קא משמע לן שאף האדם התועה עצמו, מפסיג ועולה מפסיג ויורד בתוך הכרמים עצמם.

ותמהינן: הא, זה שמותר לפסג בין הכרמים כדי להציל ולהנצל, הרי דין דאורייתא הוא! לפי שבעל הכרם עצמו חייב להצילו אפילו על חשבון הפסד כרמו. ואם כן, מדוע שנתה הברייתא את ההלכה הזאת בכלל תקנות יהושע!?

דתניא: יכול לא יהא חייב אדם אלא בהשבת ממונו של חבירו, השבת גופו של חבירו מניין שהוא חייב?

תלמוד לומר בפרשת השבת אבידה [דברים כב ב]: "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך, והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו", דמשמע: תשיב אותו עצמו.

ומשנינן: מדאורייתא מותר להנצל רק על ידי הילוך בשבילים המצויים בי מיצרי, ^[13] בין גבולות הכרמים, מסביב לכרם, אך לא בתוך הכרם, כי לא התירה התורה להנצל על חשבון בעל הכרם, כאשר אפשר לו לטרוח ולהקיף את הכרם מבחוץ, ולהנצל מבלי להפסיד את הכרם.

אתא הוא [בא יהושע] ותקין, דאפילו רשאי להיות מפסיג ועולה מפסיג ויורד לצורך הצלתו.

יא. ומת מצוה קנה מקומו: ^[14]

ורמינהי סתירה לכך מהא דתניא:

המוצא מת מצוה מוטל באיסרטיא [רשות הרבים ברוחב שש עשרה אמה], הרי זה מפנהו לימין איסרטיא, או לשמאל איסרטיא.

ואם היו שם שדה בור [שדה שאינה חרושה ואינה זרועה] מימין האיסרטיא, ושדה ניר [שדה חרושה ולא זרועה] משמאל האיסרטיא, הרי הוא מפנהו לשדה בור.

ואם היו שם שדה ניר ושדה זרע [שדה זרועה] משני צידי האיסרטיא, הרי הוא מפנהו לשדה ניר.

ואם היו שתיהן בורות, או שהיו שתיהן נירות, או שהיו שתיהן זרועות, מפנהו לכל מקום שירצה. כלומר: לאיזה מהן שירצה. ^[15]

הרי מבואר שמת מצוה לא קנה מקומו, שאם כן, יעכבו בעלי השדות שמימין ומשמאל מלקוברו בשדותיהם, אלא יקברם במקום שמצאו באיסרטיא!

אמר רב ביבי: הברייתא מדברת במוטל המת על המיצר [לרוחב רשות הרבים] שכשעוברים עליו, מאהילים עליו עושי טהרות, ונטמאים. ולכן, מתוך שניתן רשות ^[16] לפנותו, ממקומו כדי שלא יטמא את העוברים שם, לכן מפנהו לכל מקום שירצה, לכל רוח שירצה. ^[17]

אמר מר: עשרה תנאין התנה יהושע:

אמרי בני הישיבה להקשות: וכי עשרה תנאים בלבד היו!? והרי הני חד עסרי הויין [תנאים אלו כפי שנמנו, הרי אחד עשר תנאים הם], ולמה שנינו עשרה תנאים!?

ומשנינן: התנאי השמיני: "מהלכין בשבילי הרשות", שלמה המלך אמרה, ולא יהושע!

כדתניא: הרי שכלו פירותיו מן השדה, ובכל זאת אינו מניח בני אדם ליכנס בתוך שדהו, מה הבריות אומרות עליו: מה הנאה יש לפלוני, ומה הבריות מזיקות לו!? ועליו הכתוב אומר: "מהיות טוב, אל תקרי רע". ^[18]

ותמהינן: ומי כתיב: "מהיות טוב אל תקרי רע" [וכי נאמר פסוק כזה]!? ומשנינן: אין, אכן כתיב כי האי גוונא: "אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידיך לעשות".

ומקשינן: ותו ליכא [וכי אין עוד תנאים של יהושע מלבד אלו שנזכרו כאן]!?

והא איכא הא דרבי יהודה!? דתניא: רבי יהודה אומר:

בשעת הוצאת זבלים, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים, וצוברו שם כל שלשים יום, כלומר: שלשים יום רשאי הוא להניחו שם, כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה [ועל ידי זה ראוי הזבל לזבל בו את השדה], שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. ^[19]

וכמו כן, הא איכא עוד, הא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה.

דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:

א. תנאי בית דין הוא: שיהא זה, בעל נחיל דבורים, שעזבוהו הדבורים, והתיישבו להם בשדה של חבירו - יורד לתוך שדה חבירו, וקוצץ שוכו [ענף מעצו] של חבירו שעליו יושבות הדבורים שלו, כדי להציל נחיל הדבורים שלו, שהתיישב עליו, וכשיקצצהו יחזרו אליו הדבורים. ונותן לו בעל הנחיל לבעל העץ את דמי שוכו של חבירו.

ב. וכן תנאי בית דין הוא: שיהא זה שופך את יינו ומרוקן את חביתו ומציל לתוך החבית את דובשנו של חבירו שנסדקה חביתו, ונוטל בעל היין את דמי יינו שהפסיד מתוך דובשנו של חבירו.

ג. וכן תנאי בית דין הוא: שיהא זה - בעל חמור טעון עצים - מפרק את עציו מחמורו, וטוען עליו את פשתנו של חבירו שמת לו חמורו, ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו -

וכל אלו משום שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.

והשתא תיקשי: למה לא נמנו גם תנאיהם של רבי יהודה ושל רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה!?

ומשנינן: ביחידאי לא קאמרינן [דעת יחידים אינה נמנית בברייתא זו], ודברי רבי יהודה ורבי ישמעאל דעות יחיד הם, וחכמים נחלקו עליהם.

והא דידן טל נמי קשה ליה. הלוך בני אדם. ור"ח ז"ל כתב דיש מפרשים שאפילו הליכת הטלאים קשה להם.

יתידות הדרכים. פירש רש"י ז"ל בימות החמה הטיט וכו' ונעשה כיתידות מפני פסיעת אדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשה כשחיתות. ור"ח ז"ל פירש טיט השרוי בדרכים, ודומה לו בסדר טהרות במסכת מקואות בפרק אלו חולצין (פ"ט, מ"ו) טיט היון זה טיט הבורות שנאמר ויעלני מבור שאון מטיט היון גץ יוני זה יתידות הדרכים, ואלו שהלכו עליהן אין טובלין, ואמרו עלה בתוספתא (שם פ"ו ה"א) אלו הן יתדות הדרכים אלו שמחהלכין עליהן בימות הגשמים והן מתערבין [מתעכבין _ ש"מ] על הבגדים, והן כמין גומות מלאות מים ושפתי הגומות נקראים יתידות וכשהדרכים כן יש לעוברים ושבים להסתלק בצידי דרכים שהן קצה שדות הסמוכות לדרך.

מפסג ועולה מפסג ויורד. פירש הר"א אב"ד ז"ל ואף על גב דאמרינן (לעיל בבא קמא ס, ב) אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, הני מילי בחנם שלא ליתן לו הדמים, אבל על מנת שיתן לו הדמים אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר שכל תקנות אלו בלא נתינת דמיהן שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ (ואלו) ואילו בנתינת דמים למה לי תקנת יהושע בלא תקנה נמי הדין כן שמציל עצמו ונותן דמים. ועוד, שכל אותן שנתן דמים בהדיא תני לה קוצץ סוכו של חבירו להציל נחילו שלו ונותן לו דמי סוכו (ונותן) [ונוטל] דמי עציו מתוך פשתנו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו, ואילו היה נותן דמים אף במפסג היה להם לומר ונותן דמי נזקו לבעלים.

ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. ודוקא בשעקל בית הבד כרוך עליה שהבעלים יכולין להדק ולהציל הא לאו הכי אם הציל בעל היין לעצמו הציל דכל שהולך לאבוד הפקר הוא, וכן אמרו בפרק הגוזל בתרא (לקמן בבא קמא קטו, ב). ואיכא למידק, אמאי נוטל דמי יינו והא אין לו אלא שכרו שהרי שנינו בפרק הגוזל (שם, א) זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו, ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו, והכא לאו בהתנה קאמר דאם כן לא הוצרכו לתקנות יהושע. וי"ל דהא יחידאי הוא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה תני לה. עוד י"ל דהכא כששכרו בעל הדבש לשפוך יינו של חבירו להציל את הדבש שלא מדעת חבירו ונותן לו דמי יינו דומיא דקוצץ את סוכו להציל נחילו שלו שלא מדעת בעל הסוכה.

החמישי שמעיין היוצא עכשו מתחלה בשדהו של אחד שיהו כל בני העיר רשאים לשאוב משם ואינו נוטל מהם דמים ואין צריך לומר שכן במעין ישן שכבר היה לשם בשעה שחלקו את הארץ:

הששי שיהו כל בני ישראל מחכים בימה של טבריא ר"ל מטילים חכה לצוד שם מן הדגים ואע"פ שימה של טבריא בחלקו של שבט נפתלי בלבד היה ובלבד שלא יפרוס קלע רוצה לומר כדרך שהציידים עושים לתקוע יתדות ולעשות גדרים במקומות שבים להיות הדגים נכנסים לתוכם מפני שדברים אלו מזיקין הספינות ומעכבין אותן ממרוצתם ומ"מ בני השבט שאותה הים בחלקם מותרין אף בזו ובכלל ימה של טבריא לענין זה כמלא חבל של מצודה לצד הדרום ומ"מ צד הוא ברשתות ובמכמורות בשעה שחלקו את הארץ כל מה שנמצא תלוש בהרים היה בחזקת כל השבטים וכל הרוצה ליטול נוטל כמטלטלין ושאר השלל:

השביעי שכל אדם ההולך בדרך והוצרך לנקביו יהא רשאי להסתלק מן הדרך ולהכנס אחורי הגדר המזדמן לו להפנות לשם וליטול צרור לקנח ואינו חושש לפריצת הגדר ואפילו בשדה מלאה כרכום שצריך שמירה מעולה ואף בשבת התירו לעשות כן ופרשו גדולי המפרשים בשבת דוקא באבנים שלא נתחברו בטיחת טיט ביניהם ומ"מ מדת חסידות לחזור ולגדור מה שפרץ:

השמיני הוא שבזמן שיש טיט בדרכים יהא אדם רשאי להסתלק בצדי הדרכים אע"פ שנכנס לשפת השדות שיש להם בעלים ואפילו נתיבש הטיט הואיל ועדין עומד ביתדות לסבת פסיעות של אדם ושל בהמה שנעשו שם בחורף:

התשיעי שהתועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד ר"ל מנתק וכורת הזמורות המעכבות ועולה או יורד עד שיגיע לדרכו ודוקא על דעת שישלם שאסור להציל עצמו בממון חברו אא"כ על דעת תשלומין אף חברו שראהו תועה מפסג ועולה מפסג ויורד עד שמעלהו לעיר או לדרך שזה או כיוצא בו השבת גופו הוא שאדם חייב עליה בכלל השבת אבדה אחרת שנאמר והשבותו לו זו אבדת גופו:

העשירי הוא שמת מצוה קנה לו מקומו שנזדמן לו לשם בעת מותו ורשאי המוצאו לקברו שם ואין בעל השדה רשאי לעכב ודוקא שלא היה מוטל על המצר שאם היה מוטל על המצר מתוך שאין המצר מקום קבורה והוא צריך לפנותו על כל פנים מפנהו למקום הראוי חכמי הצרפתים מפרשים במה שאמרו בכאן שאינו עומד על המצר שאינו מוטל לרוחב הדרך שאם היה מוטל לרוחב הדרך אסור לקברו שם מפני העוברים שלא יתאהלו עליו ומאחר שהוצרך לפנותו מפנהו למקום הראוי גדולי המחברים כתבו שדברים אלו בשלא מצאו בתוך תחום המדינה אבל אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות מעתה המוצא מת באסרטייא והוא רשות הרבים רחב שש עשרה אמה מפנה לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא וכשמפנהו יפנהו למקום הראוי יותר היה יכול להביאו לבית הקברות מביאו לשם ואם אין זה מזדמן לו אם היה שדה בור מכאן ושדה ניר מכאן מפנהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר היו שתיהן נירות או שתיהן בורות או שתיהן זרועות מפנהו למקום שירצה:

תקנות אלו כלן אף בבבל הן נוהגות ולא עוד אלא אף בחוצה לארץ:

דבר שהיתרו פשוט ורצה אחד להחמיר על עצמו אין ראוי לו לעשות כן לפני גדול ממנו בחכמה בשעה שזה הגדול נוהג בו היתר שזה כמראה גדולתו לפניו וכמתחסד ביתר ממה שאין חק עליו ולא עוד אלא שאם עשה כן יש כח באותו הגדול לנדותו ואם היה נודע בחסידות ובשלמות כונות הרי זה עושה ואין כאן משום יוהרא:

שלמה תקן להם לישראל שיהו בני אדם רשאים להלך בשביל השדות העשויות לקצר את הדרך אף משנזרעו עד שתרד רביעה שניה ומ"מ קודם זריעה אין זה צריך תנאי שמשהכניס תבואתו עד שזרע את השדה סתם בני אדם מפקירין שדותיהם לדריסת רגלי בני אדם אבל משנזרע עד שירדה רביעה שניה שזמנה בשבעה עשר במרחשון הותר מכח התקנה שעד זמן זה אין דריסת הרגל קשה להם אבל משם ואילך הזרעים יוצאים וצומחים ודריסת הרגל קשה להם ומ"מ במקום שהוא טבעני אף משירד הטל קשה לו הרגל ומשנזרע אסור:

למדת שכל שאין הזק לאדם בו ויש הנאה לאחרים ראוי לו שלא למנוע והוא שאמרו הרי שכלו פירותיו מן השדה ואינו מניח בני אדם ליכנס לתוך השדה מה הבריות אומרות עליו מה הנאה יש לפלוני ומה הבריות מזיקות אותו עליו הכתוב אומר אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות ואמרו רבותי' ז"ל מהיות טוב אל תקרא רע:

כבר בארנו בפרק שלישי שבשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כדי שיהא נישוף ברגלי בהמה שלשים יום ומ"מ אם הזיק חייב לשלם וגדולי הפוסקים חולקים בה בפרק אחרון:

נחיל של דבורים שהלך בשדה חברו ושכן על שוכה אחת של אילן ואם נוטלן אחת אחת פורחות ואובדות קוצץ את השוכה ונותן לו דמים ויש חולקין בה כמו שיתבאר בפרק אחרון:

היה זה בא בכדו של יין וזה בא בכדו של דבש ונסדק החבית של דבש דין הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל דבשונו של חברו ונוטל דמי יינו מתוך דבשונו של חברו ויש חולקין אף בזו ויש מכריעין בה שהוא חייב ובלבד שיתבענו חברו על כך מכח התקנה הא אם עשה הוא מעצמו אין לו אלא שכרו כמו שבארנו בפרק המניח ויש מפרשים שאם לא היה שם בעל הדבש ועשה זה מעצמו נוטל דמי יינו מתוך הדבש הא אם היה בעל הדבש לשם ועשה זה כן מעצמו הפסיד ואין לו אלא שכרו:

על הדרך הזה בעצמו היה זה בא בחבלת פשתנו על חמורו וזה בחבלת עצים ומת חמורו של בעל הפשתן מפרק את עציו וטוען את הפשתן:

אבל צד ברשתות ובמכמורות. תימא הא קתני לעיל ומחבין בימה של טבריה משמע דוקא מחבין בימה. ויש לומר דהא דקאמר הכא אבל צד הוא ברשתות ובמכמורות היינו בעלי הים שהים שלהם ולעיל מיירי בשאר שבטים שאין הים שלהם. תלמידי הר"פ ז"ל.
אבל הרב המאירי ז"ל כתב וז"ל ובלבד שלא יפרוס קלע רצה לומר כדרך שהציידין עושין לתקוע יתדות ולעשות גדרים במקומות שבים להיות הדגים נכנסין לתוכן מפני שדברים אלה מזיקים הספינות ומעכבין אותן ממרוצתם ומכל מקום בני השבט שאותו הים בחלקם מותרין אף בזו ובכלל ימה של טבריה לענין זה במלא חבל של מצודה לצד הדרום ומכל מקום צד הוא ברשתות ובמכמורות. ע"כ.

רבי שמעון בן אלעזר אומר עצים תלושין שבהרים כגון שעקרתן הרוח בחזקת כל השבטים הן עומדין. והא דקאמרינן לעיל ולא בתלושין התם היינו טעמא משום דתלשן בעל השדה לצרכן. גאון ז"ל.
ואין לך אחד ואחד מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובעמק שנאמר פנו וסעו לכם ובאו אל הר האמורי אלמא כלהו שקול חולקא אפילו בהר אחר ולא בהר האמורי בלבד אלא כן אתה מוצא בכנעני ובפריזי דכתיב ואל כל שכניו אלמא שכניו נמי הכי הוי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. והתוספות לא גרסי הכי אלא הכי גרסינן אין לך כל שבט ושבט מישראל וכו'.
ונפנין לאחורי גדר משום צניעות ואפילו בשדה מלאה כרכום דאיכא פסידא יתירא ליטול ממנו צרור ואף על פי שבשעה שנוטל הצרור נעקר הכרכום ועביד פסידא בידים ואפילו בשבת מותר ליכנס ולקנח בצרור ואף על פי שעלו עליו עשבים של כרכום וכדאמרינן בפרק המוציא יין אמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בהן ולא חיישינן שמא יקטום העשבים. מר זוטרא חסידא כי מיקלע לשדה כרכום ואפילו בשבת הוה שקיל צרור ומקנח בו ומהדר ליה לאותו מקום ולמחר בחול הוה אמר ליה לשמעיה זיל שירקיה כדמעיקרא השווהו כבתחילה. ומורי הרב בשם ר' יעקב שונה דהאי עובדא דמר זוטרא בחול הוה. גאון ז"ל.
ר' יהונתן כתב לא נצרכה אלא ליטול ממנו צרור לקנח ואף על פי שפורץ את הגדר ואף על פי שהשדה צריכה שמירה גדולה שהוא מלא כרכום. ע"כ.

אמר רב חסדא ואפילו בשבת. פירשו גדולי המפרשים בשבת דוקא באבנים שלא נתחברו בטיחת טיט ביניהם. הרב המאירי ז"ל.

והאי דידן אפילו טל קשה לה. כתב רבינו חננאל ז"ל דיש מפרשים דאפילו הליכות הטלאים קשה להם. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל אפילו טל קשה לה ומשימה חלקלות וכל שכן מטר. ויש אומרים מלשון ויפקדם בטלאים. ע"כ.

יתדות הדרכים וכו'. פירש רש"י ז"ל וכו'. ורבינו חננאל ז"ל פירש טיט השרוי בדרכים ודומה לו במסכת מקואות פרק ט' דתנן גץ יוני אלו יתדות הדרכים שאין טובלין וכו'. ואמרו עלה בתוספתא אלו הן יתדות הדרכים אלו שמהלכין עליהם בימות הגשמים והן מתעכבין על הבגדים והן כמין גומות מלאות מים ושפתי הגומות נקראים יתדות וכשהדרכים כן יש לעוברים ושבים להסתלק ולהלך בצדי הדרכים שהן קצות השדה הסמוכות לדרך. הרשב"א ז"ל.
וכתב הרב המאירי ז"ל לענין פסק וזה לשונו בזמן שיש טיט בדרכים אדם רשאי להסתלק בצדי הדרכים אף על פי שנכנס לשפת השדות שיש להן בעלים ואפילו נתייבש הטיט הואיל ועדיין עומד ביתדות לסבת פסיעות של אדם ושל בהמה שנעשו שם בחורף. ע"כ.
וזה לשון גאון ז"ל מפני יתדות הדרכים. מי שמהלך בדרך והדרך מלא יתדות כעין אותם חתיכות של קרקע שנתקשו בימות הגשמים מפני הקרח ובימות החמה מפני חמימות החמה ואין נוח לו להלך בדרך של רשות הרבים מפני היתדות מסתלק מן הדרך ומהלך לצדי הדרך ואף על פי שדורס על גבי שדה זרועה לא חיישינן לפסידא דשדה אפילו בחוץ לארץ וכל שכן בבבל דכארץ ישראל דמיא כדלעיל. מפסיע ואזיל יהודא בן נקוסא על גבי יתדות הדרכים ולא רצה לפסוע בצידי דרכים על גבי שדה. גזרתינהו לשוקך בגידי דפרזלא הייתי קוצץ כרעים שלך בקופיץ לפי שהיית מראה גדולתך לפנינו שאתה חסיד אבל לא אנחנו שהוא דומה ליתדות. ושמעתי דהכי קא בעי למימר ליה דלותביה בנדוי שלא תהא רגלו מצויה אצל כל אדם. ושמעתי להכי קרי להו שביל הרשות שיש לו לכל אדם רשות להלך בו אף על פי שאינו שלו. ע"כ.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל ושמעינן מהאי עובדא דבר שהיתרו פשוט ורצה אחד להחמיר על עצמו אין ראוי לו לעשות כן בפני גדול ממנו בחכמה בשעה שזה הגדול נוהג בו היתר שזה כמראה גדולתו לפניו וכמתחסד ביותר ממה שאין חק עליו. ולא עוד אלא שאם עשה כן יש כח ביד אותו הגדול לנדותו. ואם היה נודע בחסידות ובשלמות כוונות הרי זה עושה ואין כאן משום יוהרא. ע"כ.

מפסג ועולה מפסג ויורד. פירוש הראב"ד ואף על גב דאמרינן אסור להציל עצמו בממון חברו הני מילי בחנם אבל על מנת שיתן לו דמים מותר שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר שכל תקנות אלו בלא נתינת דמים שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ ואלו בנתינת דמים למה לי תקנת יהושע בלא תקנה ומן הדין כן. ועוד שכל אותן שנותן דמים בהדיא תני לה קוצץ סוכו של חבירו וכו' ונותן לו דמי סוכו ונוטל דמי עציו וכו' ואלו היה נותן דמים אף במפסג היה להם לומר ונותן דמי נזקו לבעלים כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל לעיל גבי הא דאמרינן מעין היוצא תחילה וכו'. אמר רבה בר רב הונא ונותנין דמים ואסיקנא ולית הלכתא כוותיה אלא מסתפקין הימנו בלא דמים ושמע מינה דהני כלהו דשרי בהאי ברייתא בלא דמים נינהו וכן הלכה. ע"כ.
דאורייתא הוא היכא דקאי על המצר כדי לפרוץ את המצר לפניו ואתא הוא ותיקן שאפילו הוא באמצע הכרס כעוקץ את הגדר לפניו. גאון ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו מדאורייתא הרואה את חברו טועה בין הכרמים חייב להעלותו בין המצרים עד שמעלהו לעיר או לדרך אתא יהושע תיקן מפסג ועולה מפסג ויורד. ע"כ.

במוטל על המצר. חכמי הצרפתים מפרשים במה שאמרו כולן שאינו עומד על המצר שאינו מוטל לרוחב הדרך שאם היה מוטל לרוחב הדרך אסור לקברו שם מפני העוברים שלא יתאהלו עליו ומאחר שהוצרך לפנותו מפנהו למקום הראוי. גדולי המחברים כתבו שדברים אלה בשלא מצאו בתוך תחום המדינה אבל אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות. הרב המאירי ז"ל.

אל תמנע טוב מבעליו וכל המונע טוב בזמן שאין לו הפסד נקרא רע. גאון ז"ל.

ביחידאי לא קאמרינן ושמע מינה דלית הלכתא כחד מינייהו. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
וזה לשון גאון ז"ל ביחידאי לא אמרינן כלהו הנך יחידאי אמרינהו ולרבנן לא סבירא להו. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו נחיל של דבורים שהלך בשדה חברו ושכן על סוכה אחת של אילן ואם נוטלן אחת אחת פורחות ואובדות קוצץ את הסוכה ונותן לו דמים. ויש חולקין בה כמו שיתבאר בפרק אחרון. היה זה בא בכדו של יין וזה בא בכדו של דבש ונסדקה חבית של דבש דין הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל את דבשו של חבירו. ויש חולקין אף בזו. ויש מכריעין בה שהוא חייב ובלבד שיתבענו חברו על כך מכח התקנה הא אם עשה הוא מעצמו אין לו אלא שכרו כמו שביארנו בפרק המניח. ויש מפרשים שאם היה שם בעל הדבש ועשה זה מעצמו נוטל דמי יינו מתוך הדבש לא היה לשם ועשה כן מעצמו הפסיד ואין לו אלא שכרו. ע"כ.

בד"ה ונוטל דמי יינו כו' דבתר הך דלא יקוץ קתני הך כו' עכ"ל:

אלא שנטל מלא חבל כו' שנאמר ים ודרום ירשה כו'. מפרש"י בחומש הוא ים כנרת אבל ים הגדול במערב א"י הוא ופי' הכתוב ים כנרת שנפל בחלקו וגם מצדו לדרום כדי צורך להם מלא חבל של מצודה היה להם ירושה וק"ל:

שאין לו בהר ובשפלה ובנגב ובעמק שנאמר פנו וגו'. בעמק לא נזכר בקרא מפורש ואפשר דהיינו חוף הים דכתיב בקרא ועיין בפרש"י בחומש:

וכן אתה מוצא בכנעניים כו'. פרש"י אע"פ שכתב כאן הר האמורי כנעני ופרזי כך היו כו' ע"ש ולפי זה ל"ג ובאמוריים שלפניהם כו' וק"ל:

גזרתינהו לשקיך בגיזרא כו'. עיין פרש"י ובערוך בערך גזר ועוד נ"ל לפרש ע"פ מה שאמרו פרק במה בהמה גבי ולא ברצועה שברגליה דעבדו ליה לגיזרא ופרש"י בהמה שפסיעותיה קצרין עושין לה כו' ולזה אמר בדרך משל ממש לזה שהייתי עושה לך לגיזרא דפרזלא שהייתי מרחיב לך פסיעות שוקייך וק"ל:

שבילי הרשות כו' מה הבריות מזיקות לו כו'. הא דפשיטא לן פ' כיצד הרגל בדר בחצר חבירו שלא מדעתו אם הוא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דא"צ להעלות לו שכר היינו מהך דהכא מיהו משמע התם שלא מדעתו דוקא אבל אם הוא מוחה יכול למחות ואין כופין אותו על כך כי הכא ויש לחלק כיון דדרך החצירות להשכיר גם אם זה הוא לא קיימא לאגרא יכול הוא למחות ולא מיקרי רע מה שאין כן הכא דאין דרך למחות לילך בשדות פנויות וכופין אותו על כך מקרא דאל תמנע טוב וגו' וק"ל:

גמרא וא"ל לשמעי' למחר נמחק למחר ונ"ב בס"א אינו וכן הוא בערוך ולכן פי' רש"י בחול:

תוס' בד"ה ונוטל דמי כו' דבתר הכי דלא יקוץ נ"ב פי' המשנה דלא יקוץ לקמן דפליג ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה ואמר קוצה בתר הכי אמר הך דיין ודבש ודו"ק:

גמרא וכן אתה מוצא כו' (ובאמוריים שלפניהם). ב"ת אלו מחקם המהרש"א בח"א:

ת״ר בראשונה. נ"ב קודם שחלקו הארץ להתיישב בה:

שם תלושין שבהרים. נ"ב עצים תלושין שמצאו בעת שכבשו את הארץ כל השבטים אבל מחוברים בחזקת אותו השבט שיפלו לו ולא היו רשאים לקוץ מחוברים:

שם ומציל "דבשנו" כצ"ל ונ"ב דל"ית חרוקה בכינוי כמו דבשי:

וְאֵין לְךָ כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ בָּהָר, וּבַשְּׁפֵלָה, וּבַנֶּגֶב, וּבָעֵמֶק (דברים א, ז). נראה לי בס"ד טעם לזה כי בתורה יש חלק מעשה וחלק תלמוד וכנגד חלק המעשה אמרו ישראל נַעֲשֶׂה וכנגד חלק התלמוד אמרו נִשְׁמָע וכתיב (תהלים קה, מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו, נמצא זכו בארץ ישראל בשביל חלק הנעשה דכתיב 'בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ' ולא אמר ילמדו או ישמעו ולכן נתן לכל אחד ואחד בארץ ישראל 'נֶּגֶב וְעֵמֶק וְשְּׁפֵלָה הָר' שהם ראשי תיבות 'נַעֲשֶׂה' לומר שזכו בארץ ישראל בשביל חלק הנעשה וכמו שנאמר בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו.
אי נמי נתן להם ארבעה מינים הנזכר לכל אחד ואחד בזכות ארבעה חלקים שיש בלמוד התורה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד].
אי נמי כנגד ארבעה חלוקות שנתחייבו בהם בשבועה בסיני שהם 'ללמוד וללמד לשמור ולעשות' וכנזכר בגמרא.

הֲוָה קָא מַפְסִיעַ וְאָזִיל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן קְנוֹסָא קָמַיְהוּ. הא דלא נזהרו רבי ורבי חייא בחסידות זו נראה לי בס"ד מפני שהם היו הולכים ומדברים בדברי תורה ושקלו וטרו זה בזה ולכך מוכרח שיהיו מהלכים בנחת בהשוואה אחת במישור ואם יהיו מדלגים בפסיעות גסות מיתד ליתד אי אפשר להם למשקל ולמטרי זה בזה בדברי תורה ולכן הקדים תלמודא בתחילת המאמר לומר 'הֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי בְּאוֹרְחָא' פירוש שקלי בדברי תורה זה בזה ואזלי.
או נראה לי בס"ד הא דלא נהגו בחסידות זו משום דהוו אזלי בפומבי והרואה אומר דמדינא צריך למעבד הכי ולכן אמר 'הֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי' שעשו הליכתם תחלה בשיקול הדעת איך לילך מפני הרואין והסכימה דעתם להסתלק אל מצר השדה שלא יטעה הרועה בעיקר הדין.

גמרא ת"ר בראשונה התנו השבטים וכו' שלא יפרוס קלע וכו' ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר לעיל גבי תקנת יהושע ובלבד שלא יפרוס קלע וכו' ופי' התוספות דאבעלים קאי ע"כ דהאי שלא יפרוס קלע לאו יהושע תיקן דהא קאמר הכא שהשבטים התנו כן מעצמם קודם תקנת יהושע ויהושע לא הוצרך לתקן אלא שרשות לכל אדם בחכה והאי ובלבד דקתני לעיל אגב גררא מתני ובת"ח פי' בענין אחר:

שם תניא רשב"א אומר תלושין שבהרים וכו' ואין לך כל שבט וכו' וכן אתה מוצא בכנענים וכו'. ונ"ל לקשר הדברים משום דלמאי דקאמר רשב"א תלושים שבהרים בחזקת כל השבטים א"כ י"ל דהאי דקאמר קרא פנו וסעו לכם וגו' בהר בשפלה וגו' לאו משום שכל א' היה להם כך אלא שהצריך לכל השבטים לילך בהר ובשפלה וכו' כדי לחלוק התלושים לכך הוצרך רשב"א למימר דאפ"ה אין לך כל אחד וכו' שאין לו בהר וכו' וראייתו שהרי מצינו כן בכנענים ובאמוריים מדכתיב ואל כל שכיניו והאי קרא ע"כ א"א לפרשו לענין תלושים אלא לאשמעינן שכל אחד היה לו כך ומאי נפקא לן מיניה אלא להודיע דממילא לכל אחד מהשבטים היה לו כך וכפירש"י כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה אין לך כל שבט וכו' ובפרק יש נוחלין גרסינן אין לך כל א' וא' מישראל כ"נ לר"ת עכ"ל. קצת קשה דהא מייתי התם מקרא דשער ראובן אחד שער זבולן אחד הושוו השבטים זה לזה וא"כ משמע דלענין השבטים איירי ויש ליישב משום דלענין השבטים לא איצטריך דמי גרע מחלוקת עוה"ז אע"כ דלענין כל אחד מישראל איירי וה"ק משום דחלוקת עוה"ב יהיה לחלקים שווין בין השבטים אחד המרובה באנשים וא' המועט וא"כ שבט המועט מסתמא יגיע לכל אחד שבהם חלק בהר ובשפלה וקמ"ל קרא דלענין זה יהיה חלוקת כל השבטים בענין אחד כמו שבשבט זה לכל אחד מהן מכל מין ומין ה"ה לכל השבטים וע"כ דלענין המין איירי דלענין הגבולין א"א להשוותן דכמו שהשבט זה לקח כל אחד כך וכך פרסאות כן בכל השבטים דזה א"א כיון שהשבטים עצמם לקחו חלקים שווים בין רב למעט אלא לענין המין דהר ושפלה איירי כנ"ל ליישב בדוחק:

בד"ה ונוטל דמי יינו וכו' אבל אין נראה כו' הלא יכול לומר אני הייתי דוחק ומציל עכ"ל. לענין שנוטל שכרו לא שייך להקשות כן דמסתמא ניחא ליה בכך כיון שלא מיחה וכן כתבו התוספות לעיל דף נ"ח סוף ד"ה מבריח ארי ע"ש:

מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו וכו'. מהרש"ל בים של שלמה סימן מ"א מסיק שר' יהודה בן קנוסא לא ראה אותם ומ"ש מראה גדולה בפנינו ר"ל זה שהוא לפנינו ע"ש באורך ומלשון הגאון הובא בשיטה מקובצת לא משמע הכי שכתב וז"ל גזרתינהו לשקך וכו' לפי שהיית מראה גדולתך לפנינו שאתה חסיד אבל לא אנחנו וכו' ע"ש ובמ"ש משם הרב המאירי ועמ"ש הרב מהר"ר דוד הכהן בתשובותיו סוף בית כ"ו: