שבת פו ע"ב

א ושואלים: והא [והרי] אם כן לכל השיטות טבולי יום נינהו [היו הם], בני ישראל בשעת קבלת התורה, שהרי היו נשים שטבלו לאחר שנטמאו מפליטת הזרע עוד בליל שבת, ומי שלא העריבה השמש אחר טבילתו נקרא "טבול יום", ואינו טהור לכל דבר. אביי בר רבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] כתשובה לכך: ניתנה תורה לטבול יום, ואין בכך גנות. מסופר: יתיב [ישב] מרימר וקאמר לה להא שמעתא [ואמר אותה, את ההלכה זו]. אמר ליה [לו] רבינא למרימר: האם ניתנה התורה לטבולי יום קאמרת [אומר אתה], או ראויה היתה להינתן לטבולי יום לפני זמני הפרישה, אך למעשה היו כולם טהורים לגמרי בשעת מתן תורה קאמרת [אומר אתה]? אמר ליה [לו] מרימר: ראויה קאמינא [אמרתי], אבל למעשה ניתנה התורה לטהורים ולא פלטו הנשים ביום השלישי.

ושואלים: וליטבלו ביני שימשי, וליקבלו [ושיטבלו בין השמשות, כלומר, בליל שבת ושיקבלו] את התורה מעט אחר כך ביני שימשי [בין השמשות, בליל שבת], ומדוע חיכו עד הבוקר של יום השבת? אמר ר' יצחק: על דבר זה אמר הכתוב "לא מראש בסתר דברתי" (ישעיהו מח, טז), כלומר, כשנתן ה' את התורה בתחילה לא נתנה בהסתר ובחשכה, אלא באור יום. ושואלים: וליטבלו בצפרא דשבתא, וליקבלו [ושיטבלו בבוקר יום השבת, ויקבלו] תורה בצפרא דשבתא [בבוקר יום השבת], ועל ידי כך יוכלו לכל השיטות להתחיל את הפרישה באיחור עונה אחת! אמר ר' יצחק: שלא יהא הללו הולכין לקבל תורה והללו הולכין לטבילה, אלא יהא כל העם מוכן לקבלת התורה.

ב אמר ר' חייא בר' אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל זו שאמרנו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא היא, אבל חכמים אומרים: שש עונות שלמות בעינן [צריכים אנו], ואם פלטה בפחות מזה עדיין מטמאה שכבת הזרע. אמר רב חסדא: המחלוקת עד מתי טמאה שכבת הזרע הריהי רק כשפירשה שכבת הזרע מן האשה, אבל פירשה מן האיש, וכגון שנמצאה על בגד — טמאה כל זמן שהיא לחה, בלא לחלק כמה זמן עבר מזמן פליטתה. מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו בברייתא: את הכתוב "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכובס במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, יז) דרשו חכמים: פרט לשכבת זרע שהיא סרוחה. מאי לאו [האם לא] מדובר כשפירשה מן האיש, ונמצא שאף שכבת זרע לחה, לאחר זמן מסויים הריהי מתקלקלת ומפסיקה לטמא. ודוחים: לא, אף הלכה זו נאמרה בשכבת זרע שפירשה מן האשה.

בעי [שאל] רב פפא: שכבת זרע של ישראל במעי גויה מהו הדין בכגון זה? האם נאמר שלענין זה ישראל דדאיגי [שדואגים] במצות — חביל גופייהו [חם גופם] ושכבת זרע שלא נקלטה מתקלקלת מהר יותר, ואילו גוים דלא דאיגי [שאינם דואגים] במצות — לא. או דילמא [שמא]: כיון דאכלין [שהם, הגוים אוכלים] שקצים ורמשים גם הם חביל גופייהו [חם גופם]. ואם תמצי [תרצה] לקבל את ההנחה הזו ולומר כי כיון דאכלי [שהם אוכלים] שקצים ורמשים חביל גופייהו [חם גופם], יש מקום לשאול: שכבת זרע של ישראל במעי בהמה מהו? האם נאמר שאשה היא דאית [שיש] לה פרוזדור ארוך לרחם, ולכן מסרחת שכבת הזרע, אבל בהמה דלית [שאין] לה פרוזדור באורך יחסי כזה — לא. או דילמא [שמא] לא שנא [אינו שונה], וכל אלה שיעורם שווה. לשאלות אלה לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמודנה] במקומן.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: בששי בחדש סיון ניתנו עשרת הדברות לישראל. ר' יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא [לדעת הכל] בראש חדש סיון אתו [באו] בני ישראל למדבר סיני, שכן כתיב הכא [נאמר כאן]: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א), ולא נתפרש באיזה יום, וכתיב התם [ונאמר שם]: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב) מה להלן "החודש הזה" משמעו — ראש חדש, אף כאן — ראש חדש. וכן דכולי עלמא [לדעת הכל] בשבת ניתנה תורה לישראל, שכן כתיב הכא [נאמר כאן, בעשרת הדברות]: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), וכתיב התם [ונאמר שם]: "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ" (שמות יג, ג) מה להלן ביציאת מצרים נאמרה מצוות הזכירה בעצומו (בתוכו) של יום אותו צריכים הם לזכור שהוא יום היציאה, אף כאן נאמרה זכירת יום השבת בעצומו של יום השבת. כי פליגי בקביעא דירחא [כאשר נחלקו ר' יוסי וחכמים היה זה בקביעת החודש], כלומר, באיזה יום בשבוע חל אז ראש החודש. ר' יוסי סבר [סבור]: בחד בשבא איקבע ירחא [באחד בשבת נקבע ראש החודש], ובחד בשבא [ובאחד בשבת] לא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר] משום חולשא דאורחא [חולשת הדרך], בתרי בשבא [בשני בשבת] אמר להו [להם]: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו).

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - ב

ומקשינן: והא על כרחך לא טבלו הנשים בליל שבת, דא"כ "טבולי יום" נינהו בשעת מתן תורה, לפי שלא היה להם הערב שמש לאחר טבילתן. אלא ודאי טבלו בערב שבת, וא"כ לכולי עלמא נגרע יום אחד מהחשבון?

ומתרצינן: אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו: ניתנה תורה לטבולי יום! שלא הקפידה התורה על כך שלא יהיו טבולי יום בשעת מתן תורה, אלא רק בקדשים נאמר שצריך הערב שמש.

יתיב מרימר, וקאמר לה להא שמעתתא דאמוראי, דניתנה תורה לטבולי יום.

אמר ליה רבינא למרימר: האם "ניתנה" קאמרת, שאכן הן טבלו בליל שבת, או "ראויה" קאמרת, שראויה לינתן לטבולי יום, ולכן אף שלמעשה הן טבלו מבעוד יום, יש לכלול יום זה בחשבון.

שכן, אילו היו פולטות לאחר הטבילה קודם הלילה הן אכן היו טמאות, ואז היו טובלות שוב בלילה, שהרי ראויה תורה לטבולי יום. אלא שלמעשה לא הוצרכו לכך לפי שלא פלטו, ולכן החשבון מסתיים רק בליל שבת.

אמר ליה מרימר: "ראויה" קאמינא!

ומקשינן לרבי עקיבא, דבעי חמש עונות: וליטבלו ביני שימשי בליל שבת [ונקרא "ביני שימשי" דהיינו בין השמשות, לפי שבין השמשות שלו שונה בדינו מכל ימי השבוע], וליקבלו תורה ביני שימשי? ומאחר שלא ניתנה תורה עד הבקר שמע מינה שאם היו פולטות בלילה היו טמאות [והיו טובלות שוב], וא"כ צריך להוסיף עוד עונה?

ומתרצינן: אמר רבי יצחק: כתיב "לא מראש [בתחילת נתינת התורה] בסתר דברתי" כלומר בלילה. אלא בגלוי ביום. ^[1]

ואכתי מקשינן לרבי עקיבא: וליטבלו בצפרא דשבתא, וליקבלו תורה בצפרא דשבתא? ולמה הוצרכו לפרוש מיום רביעי בבקר? והרי די היה להם לפרוש מליל חמישי, ועד שבת בבקר יש חמש עונות, ואז יטבלו שהרי ניתנה תורה לטבולי יום.

ומתרצינן: אמר רבי יצחק: שלא יהא הללו הולכין לקבל תורה, והללו הולכין לטבילה. ^[2]

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא. אבל חכמים אומרים: שש עונות שלמות בעינן כדי לטהר פליטה שלאחריהן.

דסברי כרבי עקיבא, דפרשו מהאשה ביום רביעי בבקר אלא שהם מוסיפין עוד עונה אחת, כי פליטת ליל שבת עדיין מטמאה. ואותן שפלטו בליל שבת טבלו שוב בשבת בבקר, ולפיכך ניתנה התורה בשבת בבקר ולא בלילה, כי לא מלאו עדיין שש עונות [ולא סבירא להו משום "לא מראש בסתר דברתי" דלעיל]. ^[3]

אמר רב חסדא: מחלוקת התנאים מאיזה יום מסרחת השכבת זרע, היא דוקא בשכבת זרע שפירשה מן האשה, שמתקלקלת מפני שמתחממת בגופה. אבל פירשה מן האיש על הבגד - טמאה כל זמן שהיא לחה. [אבל משיבשה אינה מטמאה, שאינה ראויה להזריע].

מתיב רב ששת: תניא: כתיב "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע" - פרט לשכבת זרע שהיא סרוחה שאינה מטמאה.

מאי לאו, בשכבת זרע שפירשה מן האיש קמיירי, דטהורה כשמסרחת אפילו היא לחה, דהא לא קתני "פרט לכשיבשה". וקשיא לרב חסדא?

ומתרצינן: לא! אלא כשפירשה מן האשה מיירי.

בעי רב פפא: שכבת זרע של ישראל ששהתה במעי כותית [גויה] - מהו? האם היא מסרחת לאחר שלשה ימים כבמעי ישראלית או לא. ונפקא מינה, שאם תפלוט לאחר שלשה ימים, לא תטמא שכבת הזרע את הנוגע בה, [ונקט שכבת זרע של ישראל, דאילו של גוי אינה טמאה].

וצדדי האיבעיא:

מי אמרינן דוקא ישראל, דדאיגי במצות, שמודאגים וחרדים על קיום המצות, חביל [חם] גופייהו. שהדאגה מחממת הגוף [כדכתיב "חם לבי בקרבי"] והשכבת זרע מתקלקלת מהחום. אבל עכו"ם, דלא דאיגי במצות, לא.

או דילמא כיון דאכלין הגויים שקצים ורמשים - חביל חם גופייהו.

ואם תמצי לומר בעכו"ם דכיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו, אכתי תיבעי:

שכבת זרע במעי בהמה - מהו?

מי אמרינן דוקא אשה, דאית לה פרוזדור לפני בית הרחם המונע מהאויר מליכנס לרחם, הלכך מסרחת שכבת הזרע. אבל בהמה דלית לה פרוזדור, לא.

או דילמא לא שנא.

ומסקינן: תיקו!

תנו רבנן: בששי בחדש סיון ניתנו עשרת הדברות לישראל.

רבי יוסי אומר: בשבעה בו ניתנו עשרת הדברות.

אמר רבא: דכולי עלמא בראש חדש סיון אתו למדבר סיני. דכתיב הכא "ביום הזה באו מדבר סיני" וכתיב התם "החדש הזה לכם ראש חדשים". וילפינן גזירה שוה "הזה" - הזה": מה להלן ראש חדש אף כאן ראש חדש.

ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל. דכתיב הכא בעשרת הדברות "זכור את יום השבת לקדשו", וכתיב התם "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" - מה להלן בעיצומו של יום היציאה ממצרים נאמר להם צווי הזכירה, כדכתיב "זכור את היום הזה", אף כאן בעיצומו של יום השבת נאמר להם "זכור את יום השבת לקדשו".

כי פליגי בקביעא דירחא באיזה יום הוקבע ראש חדש -

רבי יוסי סבר: בחד בשבא ביום ראשון בשבוע איקבע ירחא, נקבע ראש חודש סיון, ואז באו למדבר סיני.

ובחד בשבא לא אמר להו הקב"ה ולא מידי, משום חולשא דאורחא.

בתרי בשבא אמר להו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", וכל אותה הפרשה שתחילתה "ומשה עלה אל האלהים". ועליה זו היתה ביום השני בהשכמה, כדאמרינן לעיל שכל עליותיו של משה בהשכמה היו. ^[4]

הערות

^[1] ורש"י הביא מקרא אחר "לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך", דהיינו בלילה שהוא חשך. ועיין הגהה על הגליון ורש"ש.

^[2] ותירוץ זה אינו מספיק גם לתרץ הקושיא הקודמת, שיטבלו בליל שבת ויקבלו אז את התורה, כי עדיין יש להקשות שיטבלו בתחילת ליל שבת ויקבלו את התורה בחצות הלילה. אבל ביום אין להקשות שיאחרו את קבלת התורה עד חצות, שהרי יש כאן ביטול תורה. תוד"ה אמר.

^[3] והלכה כחכמים, ומכאן מקור הדין שנדה הבאה ליטהר אינה מפסקת בטהרה עד יום הששי לראיתה, ואז מתחילה למנות שבעה נקיים, שמא תפלוט שכבת זרע באמצע ספירתה ותסתור את מנינה. עיין שו"ע יו"ד סי' קצ"ו סי"א.

^[4] במהרש"א [לקמן פז א] הביא קושית הרא"ם, דא"כ למה צריכה הגמרא לומר דבחד בשבא לא אמר להו משום חולשא דאורחא, תיפוק ליה משום שכל עליותיו היו בהשכמה. ותירץ הרא"ם, שזה רק בעליות שעלה משה מעצמו, אבל כשהקב"ה קרא לו היה צריך לעלות מיד. וכאן הרי כתוב "ויקרא אליו ה"'. והמהרש"א הקשה ע"ז, דהא אותה עליה עצמה דילפינן מינה שכל עליותיו היו בהשכמה, היתה עפ"י הדבור, שכתוב לפני כן "ועלית בבקר על הר סיני". ותירץ, דאי משום עליה בהשכמה, היה אפשר לומר דבהשכמה באו למדבר סיני, ותיכף בהשכמה עלה משה להר סיני. לכן איצטריך לומר שמשום חולשא דאורחא לא אמר להו בו ביום. ועיין רש"ש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: Didn’t some of the people have status of those who immersed themselves during the day when they received the Torah? Some of the women immersed themselves on Shabbat evening to purify themselves from the discharge of semen. Even after immersion, the purification process is not complete until sunset. It was Abaye bar Ravin and Rav Ḥanina bar Avin who both said in response: The Torah was given to those who immersed themselves during the day, and that in no way diminishes the magnitude of the revelation. The Gemara relates that Mareimar sat and stated this halakha. Ravina said to Mareimar: Did you say that the Torah was actually given to those who immersed themselves during the day, or did you say that it was fit to be given to those who immersed themselves during the day, but, in reality, it was not? He said to him: I said that the Torah was fit to be given, but in actuality the nation was ritually pure, and the women did not discharge semen on the third day.

The Gemara asks: And let them immerse during twilight on Shabbat eve and receive the Torah just after that during twilight. Why was it necessary to delay revelation until Shabbat morning? Rabbi Yitzḥak said that the verse said in that regard: “From the first, I did not speak in concealment” (Isaiah 48:16). God did not give the Torah under the cloak of night, but rather in the light of day. The Gemara asks: And let them immerse themselves on Shabbat morning and receive the Torah on Shabbat morning. In that case, according to all opinions, the period of separation could have begun one twelve-hour period later. Rabbi Yitzḥak said: This was not done so that there would not be a situation where these, one segment of the people, would be going to receive the Torah while those, another segment of the people, would be going to immerse themselves. Optimally, the entire nation should go to receive the Torah together.

Rabbi Ḥiyya, son of Rabbi Abba, said that Rabbi Yoḥanan said: These are the statements of Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva. However, the Rabbis say: We require that six complete twelve-hour periods elapse between cohabitation and discharge. If a woman discharged semen less than seventy-two hours after having relations, the semen renders her ritually impure. Rav Ḥisda said: The dispute over how long semen renders one ritually impure is only with regard to semen that is discharged from a woman; however, if it is discharged from a man, e.g., it was on a garment, it is impure as long as it is moist, regardless of how much time passed since its discharge. Rav Sheshet raises an objection based on what was taught in a baraita: The Torah states: “And every garment, and every hide on which there is semen shall be immersed in water, and be impure until evening” (Leviticus 15:17). And the Sages taught: This excludes semen which is foul. What, is it not referring to semen discharged from a man, indicating that even moist semen becomes foul after a certain period of time and no longer transmits impurity? The Gemara rejects this: No, this halakha is referring to semen that was discharged from a woman.

Rav Pappa raised a dilemma: What is the halakha with regard to semen of a Jew in the womb of a gentile woman? Do we say that since Jews are concerned about fulfilling mitzvot, due to that concern, their body temperature is hot and semen that is not absorbed becomes foul faster, in contrast to gentiles who are not concerned about fulfilling mitzvot for whom that is not the case? Or, perhaps, since gentiles eat detestable creatures and creeping animals their body temperature is also hot? And if you say that since they eat detestable creatures and creeping animals, their body temperature is hot, another dilemma can be raised: What is the halakha with regard to semen of a Jew in the womb of an animal? Do we say that in a woman, who has a long corridor [perozdor] to her womb, the semen becomes foul; but in an animal, which does not have as long a corridor, it does not? Or perhaps it is not different, and the period of time that the semen renders one ritually impure is the same in both cases? No resolution was found for these dilemmas. Therefore, let them stand unresolved.

The Sages taught: On the sixth day of the month of Sivan, the Ten Commandments were given to the Jewish people. Rabbi Yosei says: On the seventh day of the month. Rava said: Everyone agrees that the Jews came to the Sinai desert on the New Moon, as it is written here: “In the third month after the children of Israel were gone forth out of the land of Egypt, the same day came they into the wilderness of Sinai” (Exodus 19:1), without elaborating what day it was. And it is written there: “This month shall be to you the beginning of months; it shall be the first month of the year to you” (Exodus 12:2). Just as there, the term “this” is referring to the New Moon, so too, here the term is referring to the New Moon. And similarly, everyone agrees that the Torah was given to the Jewish people on Shabbat, as it is written here in the Ten Commandments: “Remember the Shabbat day to keep it holy” (Exodus 20:8), and it is written there: “And Moses said to the people: Remember this day, in which you came out from Egypt, out of the house of bondage, for by strength of hand the Lord brought you out from this place; there shall be no leaven eaten” (Exodus 13:3). Just as there, the mitzva of remembrance was commanded on the very day of the Exodus, so too, here the mitzva of remembrance was commanded on the very day of Shabbat. Where Rabbi Yosei and the Sages disagree is with regard to the determination of the month, meaning which day of the week was established as the New Moon. Rabbi Yosei held: The New Moon was established on the first day of the week, and on the first day of the week He did not say anything to them due to the weariness caused by the journey. On the second day of the week, He said to them: “And you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation; these are the words that you shall speak to the children of Israel” (Exodus 19:6).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תני רישא טהורה וכולה ר' אלעזר בן עזריה היא ועד השתא איכא] תנאי דתני טמאה ואיכא תנאי דתני טהורה. ואיכא רבנן דמפרשי כגירסאה רב מוקים לה כתנאי. ור' יוחנן לא מוקים לה כתנאי. ומן דלא מוקים ליה כתנאי דטרח כמה דיכיל למהוה מתני' אליבא דחד תנא מיפלגא מאני' בתרי לבי מסותא.

ואמר רב פפא מוקמינן לה מתניתין כתרי תלתא טעמי. ולא מוקמינן בתרי תלתא תנאי. וכי דפרשינן בפירקין קמאי:
תנן התם הפולטת ש"ז ביום השלישי טהורה דברי ר' אלעזר בן עזריה. טעמיה דר' אלעזר בן עזריה אפילו ב' עונות שלימות ומשהו והעונה יום או לילה. וקא מיתני בפירוש דר' אלעזר בן עזריה טעמיה יש שם יום וכל שהוא והיא טהורה. כיצד שמשה את ביתה ע"ש קודם לשקיעת החמה ועברו ב' עונות לילי שבת ויום שבת ופלטה במ"ש לאחר שקיעת החמה והרי הוא יום שלישי נמצא יום וכל שהוא והיא טהורה. ויש ב' ימים חסר משהו והיא טמאה. כיצד שמשה את ביתה ע"ש לאחר שקיעת החמה ופלטה באחד בשבת קודם לשקיעת החמה הרי יש כאן ב' ימים חסר משהו והיא טמאה. לפי שאינו יום שלישי עד שתשקע החמה ליכנס יום ב' בשבת. ר' ישמעאל אומר פעמים שהן ד' עונות פעמים שהן ה' פעמים שהן שש. טעמיה דר' ישמעאל שהוא עושה מקצת עונה ככולה וקסבר אין יום שלישי (אחד) [טהורה] פחות מד' עונות שהן ב' ימים שלימים. דקאמר ר' אלעזר בן עזריה ב' עונות שלימו' ומשהו קאמר ר' ישמעאל צריך עונה שלימה לפניהן ועונה שלימה לאחריהן. דקסבר יש פולטת ביום ג' והיא טמאה. כי הא מתני' דאמרינן רישא דלא כר' אלעזר בן עזריה ואלין ד' עונות לר' ישמעאל בעי להו מכלל ג' ימים ולא סגי דהוויין ב' ימים ובעי תחלתן וסופן הנץ החמה ושקיעה. ואי הוה תשמש מן קמי הנץ החמה או שקיעתה אפילו בי"א שעות ומחצה לא מיחשיב. והיכי דמי פעמים שהן ד' וספק כגון ששמשה בסוף לילי אחד בשבת ופלטה בסוף לילי שלישי בשבת הרי כאן ד' שלימות. שמתחלתן וסופן הנץ ושקיעת מכלל ג' ימים. והיכי דמי פעמים שהן חמש כגון ששמשה בתחלת לילי אחד בשבת ופלטה בסוף לילי [שלישי] שבת. אם אתה חושב ד' של יום אחד ויום שני הרי הן משני ימים בלבד לפיכך לא מיחשיב ליה אלא אחד מן יום אחד בשבת ושתים של שני ואחת לילי שלישי. והיכי דמי פעמים שהן ששי כגון ששמשה במקצת יום שבת אחר הנץ החמה ופלטה בסוף לילי שלישי לא מיחשיב יום שבת כל העיקר דלא הוה ליה הנץ החמה ומן יום אחד ויום שני לא מיחשיב אלא (שלשה) [חמש] ולילי שלישי הרי שש. והכין נמי אם שמשה בתחלת לילי אחד בשבת ופלטה בסוף יום שלשה קודם לשקיעת החמה אין כאן ד' עונות שלמות מכלל שלשה ימים כדפרישנא לעילא דלא מיחשיב משלישי אלא אחד. והרי בן שש. יום אחד ויום שני ויום שלישי. ר"ע אומר לעולם חמש. טעמיה דר"ע דשקיל מן הכא להכא וסבר שאם יצאת מקצת עונה ראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית ומצריך שפלטה אחר ששים שעות מן התשמיש שהן שיעור ב' ימים ומחצה:
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא ואמרי לה רב פפא לרבא (קמיה דרבא). בשלמא ר' אלעזר בן עזריה כרבנן דאמרי בחמשה עבד להו משה לישראל פרישה נמצא לישראל פרישה לילי ששי ויום ששי ומשהו מחמישי ומלילי שבת. לפיכך אם שמשה ביום חמישי קודם שקיעת החמה ופלטה בלילי שבת אחר שקיעת החמה טהורה. ר"ע כר' יוסי דאמר בארבעה עבד להו משה פרישה כגון דאפרשינהו בתר חדא שעתא מיום רביעי משכחת ה' עונות בתר חדא שעתא מלילי שבת. כדא"ר עקיבא אם יצאת מקצת עונה ראשונה משלימין לו מקצת עונה ששית. אלא ר' ישמעאל דקמצריך ד' עונות שלימות שמתחלת מתחלת יום או תחלת לילה מתוך ג' ימים כמאן לא כרבנן ולא כר' יוסי. מדרבנן מרחק טובא. ומדר' יוסי נמי דהא יומא דארבעה שיצא מקצתו לא מיני למחשביה עונה כי דחשיב ליה ר"ע וארבעי דבידיה חמישי ושש אינון בלחוד ובעאי להו מכלל ג' ימים כמאן קאי ופרקינן לעולם כר' יוסי קאי ר' ישמעאל. ואמר רב אדא בר אבא משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד דאלמא סבר דעבד להו פרישה ביום רביעי בהשכמה קודם הנץ החמה והוה להו חמש עונות מכלל ג' ימים. כדפרשינן לר' ישמעאל בענין פעמים ה'. וסלקא שמעתא ומקשינן בין לר' ישמעאל ובין לר"ע למה ליה למשה רבינו למעבד פרישה לישראל ביממא דארבעה והאמר רב הונא ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום. ופרקינן איצטריך למשה לאפרושינן והאמר רבא אם היה בית אפל מותר.

ה"ג בכל הספרים: אבל חכ"א ג' עונות (קרא) שלימות בעי'. ופי' עונה שלימה, יום ולילה, ולא דבעי' לילו עמו אלא מע"ל ג' ימים. וגמרא גמר לה שמואל, וכן מצאתי בירושלמי (ט,ג) א"ר יוחנן זו דברי ראב"ע ורבי ישמעאל ור"ע אבל דברי חכמים עד ג' ימים מכאן ואילך היא נסרחת אתי' כי דמר ר' זעירא בשם ר' יוחנן זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה תורת הזב עד ג' ימים אף ש"ז עד ג' ימים ולא כדברי מי שפירש מאן חכמים רבי אלעזר בן עזריה ורש"י ז"ל גורס שש עונות שלימות בעינן ונכון הי' אלו הודו לו הספרים:

אבל פירשה מן האיש טמאה כ"ז שהיא לחה. הקשו בתוס', והתנן לה במס' נדה בפ' דם הנדה וש"ז מטמאין לחין ואינן מטמאין יבשין, ומתרצי בשם ר"ת ז"ל דהכ' בזרע שנרבע ופלט דומיא דאשה וזה אינו כלום שהי' לו לדקדק אי חביל דלית בי' פרזדור. והקושיא אין בה ממש דהתם קמ"ל דאין מטמאין יבשין אבג לחים ה"א בתוך עונות שלה מטמא ולא חוץ לזמנה:

אבל חכמים אומרים שש עונות שלמות. הכי גרסינן: אבל חכמים אומרים שלש עונות, זוהי גירסת הרשב"א. [כסף משנה הלכות אבות הטומאה פ"ה הי"א].

כבר ביארנו במשנה ששכבת זרע שפירש מן האיש מטמאה כל זמן שהיא לחה הא אם יבשה טהורה ומ"מ במסכת נדה יתבאר שאפילו יבשה אם תחזור לכמות שהיתה בשרייה בפושרין מעת לעת הרי היא טמאה:

שכבת זרע של נכרי טהורה מכלום כמו שיתבאר במקומו ומעתה גוי הבא על אשת ישראל ופלטה טהורה מכלום אבל ישראל הבא על הגויה ופלטה וכן בהמה שפלטה שכבת זרע של ישראל כל שלש עונות אותו שכבת זרע טמא ומטמא משם ואילך הדבר בספק שהרי בסוגיא זו נשאלה ונשארה בספק אלא שהדברים נראין לטהר:

בד"ה וליטבלו ביני שמשי כו' והכי פריך לר"ע דאמר הקפידה תורה על מנין עונות כו' ואיכא ו' עונות עכ"ל ויש לדקדק דמאי קושיא דאימא דקושטא דר"ע לית ליה נמי בהשכמה עלה אלא מכח הך קושיא דלקבלוה התורה ביני שמשי קאמר רבי עקיבא דהקפידה תורה גם על הלילה כדי שיהיו ה' עונות ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ליטבלו בשבתא בצפרא ולמה הוצרך לומר בהשכמה דיום כו' עכ"ל דליכא למימר דלכך הוצרך לירד בהשכמה לאשמעינן דאעונות קפיד קרא אבל אם לא ירד בהשכמה לא הוה ידעינא בעלמא אי אעונות קפיד אי אימים כנראה מדברי התוס' די"ל דמ"מ במתן תורה לא הוה צריך לירד בהשכמה כיון דהוו מצי טבלי בצפרא וכה"ג צריך לומר לעיל דפריך ל"ל למימר להו והאמר רב הונא ישראל קדושים כו' דליכא למימר דאיצטריך למימר להו לאשמעינן בעלמא דאעונות קפיד קרא דמ"מ במתן תורה לא הוה צריך לירד בהשכמה וק"ל:

תוס' בד"ה וכתיב התם כו' פריך אהאי קרא גופיה ממאי דבריש ירחא כו' עכ"ל דליכא למימר דהכא פסיקא ליה דבריש ירחא הוה למאי דמסיק התם דיליף מדבר ממדבר דא"כ לא ה"ל לתלמודא להשמיט מלאתויי הכא הך דרשה דמדבר ממדבר וק"ל:

ולקבלו תורה ביני שמשי כו'. מפורש במדרש תנחומא שמעו זאת היא התורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה וגו' כי לא מראש דהיינו בתחלת נתינתה לא דברתי אותה בסתר דהיינו בלילה אלא בגלוי ביום וכמ"ש שלא ליתן לאו"ה פתחון פה לעתיד אילו נתת בפרהסיא קבלנוה ודו"ק:

כתיב הכא ביום הזה וגו' דה"ל למיכתב ביום ההוא באו וגו' וכה"ג דרשו גבי בנינו זה וגו' ולכך דרשו הכא דזה אתי לג"ש והתם ודאי איצטריך הזה לגופה דאמרי' במדרש שאמר הקב"ה למשה כזה ראה וקדש שהראה לו באצבע ומה שיש לדקדק ע"ז עיין בתוס' וק"ל:

ברש"י ד"ה ראויה קאמינא וכו' וקסברי הני תנאי וכו' כל ג' ימים האמורים לענין וכו' כצ"ל:

ד"ה ליטבלו בשבתא וכו' בהשכמה דיום ד' אי פירשו וכו' ביה תרי לישנא וגרסינן הכי וכו' לר' ישמעאל לישמשו בליליא דחמשא לר"ע לישמשו ביממא דארבעה וכו' הד"א:

בתוס' ד"ה וליטבלו וכו' ור"י אומר דאדר' אלעזר בן עזריה כו' כצ"ל:

ד"ה וכתיב התם וכו' ומסיק דיליף מדבר ממדבר כו' ר"ל הא דכתיב בפרשת בהעלותך גבי ויעשו בני ישראל את הפסח:

רש"י בד"ה ראויה קאמינא כו' וקסברי הני תנאי כו ' כצ"ל:

בא"ד הלכך כל ג' ימים האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה כו' כצ"ל. ונ"ב לאו דוקא אלא ר"ל קודם טבילת טהרה כלומר שכל הג' ימים יהיו בטהרה ודו"ק:

בד"ה ליטבלו בשבתא וכו' ואת אמרת ניתנה תורה לטבולי יום כו'. נ"ב פי' ראויה דהא לעיל נתנה קאמר ואפילו הכי מפרשים דראויה קאמר וק"ל:

בא"ד לר"א לישמשו כו'. נ"ב וקס"ד דר"א סבר ג' עונות ור' יוסי סבר ד' עונות ור"ע ה' עונות ודו"ק:

בא"ד לר' ישמעאל לישמשו בליליא דחמשה לר"ע לישמשו ביממא דארבעה כו' כצ"ל:

בד"ה בששה בחודש כו' זה היה מעשה אחר עשרת הדברות ורבי יוסי סבירא ליה כו' כצ"ל והד"א:

גמרא לא מראש בסתר דברתי. בהגהת הגרי"ף דמצוה ליתן טעם מדוע לא הביא מקרא מוקדם אותו שהביאו רש"י ונעלם מכ"ת מה שהביא המהרש"א בח"א מהתנחומא ואנכי אוסיף עוד ע"ד דגם סיפא דקרא מעת היותה שם אני דרשו במ"ר ובתנחומא פרשה יתרו מיום שנתנה תורה מסיני כו':

שם ואת"ל כיון דאכלי כו' במעי בהמה מהו. נראה דר"ל כמו חתול וכדומה דאכלי ג"כ שרצים (עי' חולין טז ב) דאוקי ר"פ ברייתא דתני בה בהמה. בעופא וע"ש בפירש"י וכל שכן דחיה בכלל בהמה:

רש"י ד"ה דא"ל פרוזדור. בשר כותלי בה"ר כו'. ובחולין בר"פ בהמה המקשה פי' דפרוזדור היינו הירכיים וע' בנדה (פ"ב מ"ה) משל כו' והפרוזדור ובגמ' שם:

רד"ה משום חולשא דאורחא גרסינן. לכאורה הנ"ל להגיה דצ"ל לא גרסינן מדכתב לק' הדברים האלה נאמרו לו למחרת ביאתם כדאמרינן כל עליותיו בהשכמה היה כו' ול"ל כ"ז דת"ל משום חולשא דאורחא ואולי י"ל שבא לתת טעם מדוע לא א"ל בערב יומא קמא אחר שנחו קצת. ועי' ח"א:

גמ' ודכ"ע בשבת נתנה תורה. נ"ב לבר מראב"ע עקב רוח אחרת אתו וסובר שבע"ש נתנה. כמ"ש כפר"א (פמ"ו) ועמ"ש בס' אם לבינה בס"ד:

דְכוּלֵי עָלְמָא, בְּשַׁבָּת נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד, לכך אמרו רבותינו ז"ל (שבת קטז) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י, לה) ספר בפני עצמו שבזה תהיה התורה 'שבעה ספרים' שעל זה דרשו פסוק (משלי ט, א) חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, ומאחר שהיא 'שבעה ספרים' נתנה בשבת שהוא יום השביעי. ולכן דרשו בתיקונים בְּרֵאשִׁית 'יָרֵא שַׁבָּת' שבו נתנה תורה. גם נבחר יום השביעי למתן תורה, כי מספר השבעה במספר הקדמיי [כלומר א+ב+ג+ ... ז = 28] הוא מספר כ"ח שבו האדם מוסיף כח בקדושה, ובזה פרשתי (דברים ח, יח) וְזָכַרְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, שלא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה. ונמצא לפי זה התחלת ההכנה של מתן תורה היה בראש חודש, דלכולי עלמא בראש חודש (שמות יט, ב) בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, והסוף קבלו התורה על ההר ביום שבת, הרי ההתחלה בראש חודש והגמר בשבת. ונראה לי בס"ד טעם לזה על פי מה שכתב הרב מוהר"י ענתבי ז"ל [חכם יעקב ענתבי שהיה ראש קהילת דמשק] בספר נאוה תהלה, שכתוב (בספר שערי גן עדן דף עג) על פסוק (תהלים מה, ב) רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב, שיש שם קדוש ונורא שמו 'רח"ש' והוא מגרש החיצונים, וצריך לכוין בו בסופי תורה (שמות ל, לה) מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ בכל יום, והוא טוב ומסוגל לזכירה עיין שם. וכתב עוד מספר מקור השמות ששם 'רח"ש' עם שם 'תמ"ף' מסרו יעקב אבינו ע"ה לבניו בשעת פטירתו, כדי להזכירו בעת צרה ויושעו עיין שם. ובזה מובן הטעם בקבלת התורה שהתחלתה היתה בראש חודש והגמר בשבת, כי ראשי תיבות ראש חדש שבת הוא 'רח"ש' שהוא אותיות שם הקדוש הנזכר, וישראל בקבלת התורה היו צריכים להשפעת שם הנזכר כדי לגרש החיצונים מעליהם, וגם כדי שיהיה להם זכירה גדולה בתורה. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון למה שנאמר בפנחס (במדבר כו, מו) וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח, ויש להקשות למה פרט אותה דוקא? ועוד הוה ליה למימר 'וּבַּת אָשֵׁר שָׂרַח'? ובזה מובן שהיא זכתה זכיה גדולה להקרא 'שָׂרַח' שהוא אותיות שם הקדוש הנזכר, ולכן חלק לה הכתוב כבוד שהוא אותיות שם הקדוש הנזכר, ולכן חלק לה הכתוב כבוד מצד שמה לפרוט אותה בפני עצמה, ולזה אמר 'וְשֵׁם' פירוש תדוק בשמא! ובזה פרשתי טעם בדברי המדרש (דברים רבה יא, ז) בענין ארונו של יוסף הצדיק ע"ה בעת שבקשו משה רבינו ע"ה ולא מצאה פגעה בו 'סגולה' וכו', ומפורש כי היא היתה שרח בת אשר, וצריך לפרש למה מכנה את שרח בשם 'סגולה'? ובזה ניחא כי שמה הוא 'סגולה' לענין זכירה ולענין גירוש החיצונים כאמור, והיה דרכן של חכמינו ז"ל לכוין בשם הקדוש הרמוז בשמה לכך קרו אותה בשם 'סגולה'.

גמ' אמר ר"י לא מראש בסתר דברתי. זה פסוק בישעיה דף מח ע"א ורש"י ציין לא בסתר דברתי שזה פסוק ישעיה מ"ה:

גמ' ר' יוסי אומר בשבעה בו. ע' ע"ז דף ג ע"א תוס' ד"ה יום הששי:

תד"ה ולטבלו בצפרא כו' דנימא דלמא בעי ב' עונות.
קשה לי מאי דלמא, הא ודאי הכי הוא מדצריך פרישה בשחרית ולא סגיא בפרישה בסוף היום דהוי ה' עונות.

בא"ד דלמא קפיד אעונות וימים.
קשה לי דלפ"ז ישאר הקושי' לרע"ק דתלי בעונות לחוד, דלמא בעי ג"כ יום רביעי, כדאשכחן בסיני, ואם נימא דמסתמא לא קפיד התורה על תרתי דוקא, אלא דפרכת הש"ס על ראב"י ור"י הוי ספק אי תליא בעונות או בימים מספיקא ליבעי תרווייהו הי' ניחא, אבל לישנא דהתוס' משמע דהתורה הקפידה על תרווייהו, וקשה כנ"ל:

ואם תימצי לומר וכו' עיין תוס' ע"ז ל"א ע"ב ד"ה דאכלי וכו' ע"ש. ומפני זה קשה לי לסמוך בשם הוראה על רופאי זמנינו אפי' ישראל בענין נדה וכדומה דכל מומחתם עפ"י ספרי רפואות שנעשו ע"י נסיון שהי' להם ע"י גופי או"ה וכן כל חכמתם בניתוח עפ"י שנסו בגופן שלהן. דחביל גופיהו ואין מזה ראי' לגופי בני ישראל ואין לדון מדבריהם להקל בשום איסור כ"א לענין חילול שבת ואכילה ביוה"כ דלא יהא אלא ספק פיקוח נפש נמי דוחה שבת אבל להאמין להם ממש אין נ"ל:

כתיב הכא ביום הזה וכו'. עיין מ"ש פני יהושע פ"ק דפסחים בזה ונכון הוא:

מה להלן בעיצומו של יום הך גז"ש מקובלת היא ונמסרה מסיני ואי לאו מסירתה מסיני לא הי' במשמעות זכור עצומו של יום. ומש"ה א"ש דלמ"ד משה הוסיף יום א' מדעתו ואלו לא הוסיף נתנה תורה בע"ש. ואיך אפשר הלא ע"כ צריך הי' לומר זכור דמיני' ילפינן מ"ע של זכירה דהיינו קידוש היום ורצה הקב"ה שיהי' מ"ע זו נאמרה בתוך עשרת הדברות ואי ניתנה בע"ש איך אפשר לומר זכור הרי אינו בעצומו של יום. אע"כ אין במשמעות זכור ע"י עיצומו של יום אלא מכח מסירת הגז"ש שנמסרה זכור זכור מהתם ואילו נתנה תורה בע"ש לא הי' מוסר הגז"ש זכור ולא הי' משמעותו עיצומו של יום. ודברי פנ"י בזה אינם מבוררים לע"ד ע"ש:

בגמרא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן זו דברי וכו' אבל חכמים אומרים שש עונות שלימות בעינן. כך הנוסחא בכל הספרים שלנו לפי שיטת רוב הפוסקים ולכך הוצרך רש"י לפרש דחכמי' כר' יוסי ס"ל ולית להו שטבלו בליל השבת וכו' אבל גירסת הרמב"ם וסייעתו דחכמים אומרים ג' עונות שלימות בעינן וא"כ לפ"ז הני חכמים סברי כרבנן דר' יוסי דבששי בחודש ניתנה התורה ולכאורה סוגיא דעלמא כוותיה שהרי אנו עושין חג השבועו' בששה בחודש ואמרי בו זמן מתן תורתינו והיינו כרבנן דרבי יוסי וכבר הרגיש בזה המג"א בסימן תצ"ד דלפי שיטת רוב הפוסקים דקי"ל לענין פולטת שש עונו' שלימות בעינן וא"כ קשה היאך אנו אומרים זמן מתן תורתינו בשבועות שהוא ששה בחודש ונדחק ליישב ע"ש ולענ"ד נראה ליישב לפי מאי שמצאתי בל' הירושלמי דשמעתין דזעירי אמר משמיה דר' יוחנן דטעמא דחכמים דבעינן שש עונות שלימות היינו משום דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז מה זב בג' ימים אף ש"ז בג' ימים ולפ"ז צ"ל דאע"ג דבזב אמרינן בתחילתו מקצת היום ככולו אפ"ה לענין פולטת ש"ז בעינן ג' ימים מעל"ע שלימים והיינו כדפרישית דלענין פולטת בסברא תליא מילתא כל זמן שאינו מסרחת כדאמרינן בסמוך וא"כ שפיר מצינן למימר דחכמים דהכא במימרא דר' יוחנן נמי כרבנן ס"ל דבתרי בשבתא איקבע ירחא אלא דסברי דבד' בשבתא אמר להו מצות הגבלה ומצות פרישה וכדמשמע פשטא דקרא דמצות פרישה מקמי קבלה כתיב וסברי נמי דבהשכמה עלה ובהשכמה ירד ולעולם דבששה בחודש ניתנה התורה וע"כ יש לנו לומר כן כיון דר' יוחנן דאיהו מריה דשמעתין מפרש להדיא בירושלמי דעיקר ילפותא דשש עונות היינו מהקישא דש"ז לזב כן נראה לי נכון ובזה אתי שפיר נמי בהא דפליגי ראב"ע וחכמים היינו משום דחכמים דרשי הקישא דשכבת זרע לזב דבזב בעל ג' ראיות איירי וראב"ע סבר דלזב בעל שני ראיות איתקש וממילא הוא דפליגי נמי בענין מצות הגבלה ופירשו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועיין עוד לקמן ודוק היטב:

שם אמר רבה דכולי עלמא בר"ח וכו' ודכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל כתיב הכא זכור את יום השבת וכו'. ולכאורה יש לתמוה במאי דמשמע הכא דר' יוסי אית ליה נמי הך ג"ש דזכור זכור ולמאי דמסקינן לקמן דלר' יוסי הוסיף משה יום אחד מדעתו וא"כ בתחילה היה בדעת הקב"ה ליתן התורה בע"ש וכ"כ רש"י ותוס' דהיום כמחר אינו דרשה גמורה דלעולם בד' בשבת אמר הקב"ה ליפרוש היום ומחר ממש שהם ד' וה' א"כ הוי כשינוי בכתב הלוחות שכתוב בהם זכור ומשמעו דבשבת עצמו נמי לא ואפשר דאה"נ והיינו דאמרינן בעלמא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו דלפי מאי שחשב הקב"ה ליתן התורה בע"ש היה לו לומר שמור את יום השבת ולאחר שהסכים לדעת משה ליתנה בשבת הוצרך לומר ג"כ זכור משום הך ג"ש כדי לחלוק כבוד למשה ונ"מ נמי לדינא לדורות לענין פולטת לר"ע כדאית ליה ולחכמים דא"ר יוחנן כדאית להו כדפרישי' בסמוך כן נראה לי כפתור ופרח:

בתוס' בד"ה וכתיב התם החודש הזה לכם תימא דבפ"ק דפסחים וכו' עס"ה. עמ"ש בזה שם בחידושי פסחים באריכות:

גמ' וליטבלו ביני שמשי וכו'. דעת רש"י שקושיתו יו הוא רק לר"ע אבל התוס' כתבו בשם ר"י דלר"י ולראב"ע נמי פריך דמהכא נילף דאעונות קפיד קרא. ומהרש"א הקשה דמאי קושיא אימא דקושטא דר"ע לית לי' נמי בהשכמה עלה אלא מכח הך קושיא דלקבלו תורה ביני שמשי קאמר ר"ע דהקפידה התורה גם על הלילה כדי שיהי' ה' עונות. עוד כתב מהרש"א בד"ה וליסבלו בצפרא דשבתא וליכא למימר דלכך הוצרך לירד בהשכמה לאשמועינן דאעונות קפיד קרא אבל אי לא ירד בהשכמה לא הוה. ידעינן בעלמא וכו' וכה"ג צריך לומר לעיל דפריך והאמר רב הונא ישראל קדושים הם וכו' דליכא למימר דאיצטריך למימר להו לאשמועינן בעלמא דאעונות קפיד דמ"מ במתן תורה לא הי' צריך לירד בהשכמה עכ"ל מהרש"א והדברים דחוקים: ונראה מתחלה להכריע כדברי רש"י שקושית הגמ' הוא רק לר"ע והנה דעת הרז"ה וכן דעת הרמב"ם בפ"ח ממס' מקואות בפירוש המשנה דראב"ע סובר ג' עונות שלמות. והתי"ט פירש דבריו דגם ראב"ע סובר בהשכמה ירד: והנה בר' ישמעאל אין מקום לומר כן דבהדיא קאמר פעמים ארבע וכו' ודברי הרמב"ם שם בפירוש המשנה בדברי ר' ישמעאל דחוקים ובאמת בעל המאור לא הלך בעקבותיו רק בדברי ראב"ע והנה לפי זה אין מקום להקשות בדברי ראב"ע וליטבלו ביני שמשי דאיכא למימר אין הכי נמי מהכא יליף ראב"ע עונה שלישית ולא ס"ל בהשכמה ירד וכעין קושית מהרש"א בשיטת ר' עקיבא ואף דרש"י פי' בהדיא בדברי ראב"ע דאפילו ליכא אלא ב' עונות היינו לפי המסקנא דלא מראש בסתר דברתי וכו' אבל המקשה לא יכול להקשות בדברי ראב""ע: ולשיטת ר' ישמעאל ג"כ לא קשה. דהרי ר"י כר' יוסי ס"ל דמשה הוסיף יום א' מדעתו דדריש מה מחר לילו עמו וכו'. ואמרינן לקמן (דף פ"ז ע"א) ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא. ודקדקתי שפת יתר דקאמר צפרא דשבתא ומה היה חסר באמרו דלא שריא שכינה עד שבתא. ונראה שאם לא כיון משה רבינו בדברי הקב"ה אלא שהיתה כונתו היום ממש דהיינו יום ד' ומשה רבינו היה סבור לילו עמו והיום היינו מחר שהוא כל מעל"ע של יום ה' ומחר היינו מחר דמחר כל יום מעל"ע של יום ו' דהיינו ד' עונות שלימות אבל יום ד' בעצמו לפי הבנת משה א"צ פרישה עד רגע קודם הלילה. ואם לא הי' כן כונת הקב"ה אם כן משה רבינו גרע והוסיף דהיינו כל יום ד' גרע וכל יום ו' הוסיף ומעתה מנ"ל דהסכים הקב"ה על ידו דלמא לעולם לא הסכים אלא שאם הי' משה רבינו עושה כפי צווי הקב"ה והי' מפרישם ברביעי בשחרית שפיר הי' הקב"ה נותן התורה ביום ו' אבל לפי שפיחת עונה שלימה לא היו יכולים לטהר בליל השייך ליום ו' ולכך הוצרך לאחר הנתינה אלא דתינח שהי' לו לאחר עונה אחת שגרע משה ולא הי' יכול ליתן ביום ו' אבל עדיין הי' לו ליתן התורה בליל שבת ומדלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא ש"מ שהסכים הקב"ה והיו ימי הפרישה כל מעל"ע של יום ה' וכל יום מעל"ע של יום ו' דהיינו ד' עונות שלימות ובליל שבת טבלו ונתן להם התורה ביום שבת: ולפי זה אם באמת הי' נותן התורה בליל שבת לא הי' שום הוכחה דהסכים על ידו ואיך נוכל מעתה להוכיח עונה חמישית מדלא יהיב התורה ביני שמשי שהרי לא הי' יכול ליתן אז עד צפרא כדי להודיע שהסכים על ידו וכל זה לר' ישמעאל דסובר שלא פירשו ביום ד' עד סמוך לחשיכה אבל לר"ע דבהשכמה ירד אם כן אף שהסוף משה רבינו על דברי הקב"ה עם כל זה לא פיחת ולא הניח מפשטא דלישני' דקב"ה וקדשתם היום ופירשם גם ביום ד' ואם כן אף אי יהיב אורייתא ביני שמשי ג"כ הי' מוכח שהסכים הקב"ה על ידו מדלא יהיב בע"ש שהרי לא פיחת שום עונה. ואם, כן לדידי' שפיר מקשה לקבלו ביני שמשי להוכיח עונה ששית מכאן ואם כן יפה פירש"י דלר' עקיבא פריך: ומעתה גם קושית מהרש"א ליתא דאימת הוא הוכחה מדלא יהיב ביני שמשי היינו אם בהשכמה ירד ואז מוכח אפילו עונה ששית. אבל אי לא ירד בהשכמה אם כן אפילו עונה חמשית אין להוכיח שהרי הוצרך להמתין עד הבוקר להודיע שהסכים על ידו ודו"ק: ומעתה נבין גם קושית הגמ' למה לי' למימר והאמר ר"ה ישראל וכו' עיקר קושיא זו בין לר' ישמעאל ובין לר"ע והיא עצמה הקושיא שמפרש אח"כ ולקבלו תורה ביני שמשי אלא שלמסקנא קנא הוא רק לר"ע ועתה הוא גם לר"ש וכך היא קושיתו בין לר' עקיבא למה לי' למימר וכן לר' ישמעאל נילף עונה חמשית מדלא יהיב תורה בלילי שבת ואי משום דנדע שהסכים זה אינו דאף שפיחת משה ולא הזהירם בבוקר מ"מ לא נתמעטה עונה דלמה לי' למימר בלא"ה לא שימשו דישראל קדושים הם וכו' וא"כ למה לא ניתנה בששי. אלא ודאי שהסכים ומדלא יהיב ביני שמשי ש"מ עונה חמשית: ועל זה משני אם הי' בבית אפל. וא"כ לר' ישמעאל כיון דלא הזהירם נתמעטה עונה והוצרך להמתין עד צפרא דשבתא להראות שמסכים ולר"ע הוצרך לירד בהשכמה ושוב מקשה רק לר"ע וליטבלו וכו' להוכיח עונה ששית וכנ"ל ומשני לא מראש בסתר דברתי וכו'. ולפי זה שוב גם על עונה חמשית ליכא הוכחה דדלמא משום הכי הוצרך לירד בהשכמה דאי לאו דירד בהשכמה לא הי' יודע לבסוף אם הסכים הקב"ה דהא דלא יהיב בששי היינו משום דנתמעטה עונה א' והא דלא יהיב בליל שבת היינו משום דלא מראש בסתר וכו' ולכך הוצרך להשכים שלא לפחות עונה ואז ידע אח"כ שהסכים הקב"ה אבל לא משום דבעינן חמש עונות. וא"כ מנ"ל לר"ע עונה חמשית וצריך לומר משום דבאמת לאו משום הוכחה אומר כן אלא כיון דאשכחן חמש עונות מיום הפרישה אי אפשר לנו להקל מספק א"כ לפי זה אשכחן שש עונות דליטבלו בצפרא דשבתא ונראה שש עונות: שם וליטבלו בצפרא דשבתא וכו'. עיין תוס' ד"ה וליטבלו דפירשו דמנ"ל דמשום לא מראש בסתר וכו' ודלמא משום דבעינן עוד עונה. וכן פירש"י. אלא דרש"י פי' הקושיא אליבא דר"ע והקשה למה הוצרך להפרישן בהשכמה. והתוס פירשו דהקושיא לכ"ע דלמא משום עונות ומתחלה דחו התוס' פירושם והחזיקו בפירוש רש"י משום דאין להקשות דלמא אעונות קפיד שהרי הוא ג'"כ קולא אי קפיד אעונות. ואח"כ חיזקו פירושם שהקושיא דניבעי תרווייהו ימים ועונות. והנה יש לחזק פירוש רש"י דעל כרחן דוקא לר"ע פריך דאי גם לר' י ולת"ק אם כן מאי מתרץ שלא יהיו הללו הולכים לקבל תורה וכו' דההינח לר"ע דאי בעינן שש עונות אם כן על כרחין ביום היו טובלים שבלילה עדיין לא שלמו שש עונות שאף שפירשם בהשכמה מ"מ קודם עלות השחר לא פירשם ולא נשלמו שש עונות עד יום ממש והתורה ניתנה בהשכמה בהיות הבוקר ויהיו הללו הולכים לקבל תורה והללו לטבילה אלא ודאי שטבלו בלילה וא"כ שוב ודאי אין חילוק בין טבלו בתחילת הלילה או בסופה שאפי' בסופה ליכא שש עונות שלימות. ומקצת עונה אינה מעלה ואינה מוריד וא"כ סגי בחמש עונות. אבל לר"י ולראב"ע שלא ירד בהשכמה אם כן מכ"מ ביום אמר לו מצות פרישה אלא שיש שלא פירשו אלא עם חשיכה אבל ע"כ קודם חשיכה מעט פירשו ואם כן יש כאן מקצת עונה ראשונה ורשאים לטבול קודם אור היום רגע א' בשבת ושלמו חמש עונות שמקצת עונה זו משלמת מקצת עונה אחרונה. וכמו שאמר ר"ע אם יצאה מקצת עונה ראשונה וכו' ה"ה נמי להיפך. שאם יש כאן מקצת עונה ראשונה רשאים לטבול מעט קודם השלמת העונה בסופה וא"כ קשיא להו מנ"ל הא דלא ניתנה תורה בליל שבת משום דלא מראש בסתר דלמא משום שלא שלמו חמש עונות ולדידהו לא שייך למימר שלא יהיו הללו הולכין לקבל תורה שהרי הטבילה היתה בסוף הלילה וקבלת התורה הי' בבוקר אחר שכבר האיר היום: אמנם אי נימא כיון דאיכא קולא תו לא אמרי' דלמא קפיד אעונות ולתרוויהו ודאי לא חיישינן לתרי חומרי עונות וימים א"כ בלא"ה לדידהו לא קשיא. אמנם לראב"ע בלא"ה לא ולא מידי שהרי איהו סבר כרבנן בה' עביד פרישה ולא הוסיף משה מדעתו כלום וא"כ אי נימא דלכך לא נתנה התורה עד צפרא דשבתא משום דבעינן ג' עונות אבל אי לאו הכי היה נותן בלילה א"כ היא גופא קשיא למה איחר הקב"ה להפרישם עד עם חשיכה ומתוך כך ביטלו כל ליל שבת מתלמוד תורה ומפ"ו היה לו להפרישם יום ה' בבוקר והיו טובלים בליל שבת תחלת הלילה והיו מרויחים ת"ת כל הלילה וגם פ"ו. ומה שהיו מפסידים מפיו כל יום ה' אין ההפסד גדול כ"כ דבלא"ה לא שכיח לשמש כי אם בבית אפל או במאפיל בכסותו אלא ודאי דבלא"ה לא הי' אפשר ליתן התורה בלילה משום לא מראש בסתר. אבל לר' ישמעאל דס"ל משה הוסיף מדעתו ולבסוף הסכים הקב"ה על ידו אבל מתחלה לא הזהיר הקב"ה רק היום ומחר. דדרש היום כמחר הוא רק אסמכתא כמו"ש התוס' לקמן (דף פ"ז ע"ב). ומשה לא הי' אפשר להזהירם קודם שהזהירו הקב"ה והקב"ה לא אמר לו מצות פרישה רק עם חשיכה והטעם שלא הזהיר רק היום ומחר משום דגלוי לפניו שלא יפלטו ש"ז אח"כ כלל רק משה הוסיף להורות דין לדורות והסכים הקב"ה על ידו וכיון שאח"כ הסכים להורות ההלכה שוב מטעם זה לא נתן התורה עד צפרא משום דבעינן חמש עונות. וצריכין אנו לר' ישמעאל לתרץ משום דלפעמים הוא קולא ובזה ניחא נמי מה דקאמר ר' ישמעאל פעמים שהן ארבע וכו' והתוס' כתבו דגם בדראב"ע הוה מצי לשנות בענין זה פעמים וכו'. אמנם לפמ"ש בא לתרץ ר' ישמעאל הא דלא טבלו בצפרא דשבתא דהא פעמים שהן שש ואי אמרת דקפיד אעונות וסגי בחמש עונות הוא קולא שהרי פעמים שהן שש. אבל ת"ק לא היה צריך לומר פעמים שהן וכו' דלדידי' בלא"ה לא קשיא. וא"כ מוכח כדברי רש"י דדוקא לר"ע פריך שהרי ר"י בעצמו תירץ קושיא זו בדבריו וממילא דמתורץ גם לת"ק. אלא שלא הוצרך לזה דלדידי' בלא"ה לא קשיא כנ"ל והתוס' לשיטתם שכתבו טעם אחר למה אמר ר"י פעמים שהן ארבע וכו' ולכך אינהו לשיטתייהו כתבו שהקושיא היא ג"כ לדידהו דלמא קפיד גם אעונות לחומרא:

דכ"ע בשבת נתנה תורה. אפשר הטעם לפי פשוטו כמ"ש רז"ל דכשהיו ישראל נכנסין לארץ אמרה תורה עתה ישראל נכנסין לארץ זה רץ לשדהו וזה לכרמו ותורה מה תהא עליה ואמר לה הקב"ה נתתי להם השבת שבו יעסקו בתורה. ואפשר דמראש מקדם נתן התורה בשבת לרמוז דעיקר לימוד התורה בשבת. ולפי מדרשו אפשר כי השבת צריך לתורה מאד שאם חטא ונכנסה סט"א בגופו לא תכנס התורה בו אך ע"י השבת יבא לו נשמה יתירה וניצוץ מהשכינה ודוחה סט"א וכמ"ש הרב דעת חכמה ז"ל לפי דרכו ולכן ניתנה התורה בשבת לומר דעל ידי השבת מטהר גופו ואז יכון להכנס בו התורה. ואפשר שרמז דכשם דבשבת יש נשמה יתירה גם הקורא בתורה יש בו נשמה יתירה משאר העם על ידי התורה כמשז"ל. ועד"ה הנה מה טוב דשבת רומז למ' ותורה לז"א ואמטו להכי נתנה תורה בשבת ליחד קבה"ו ולרמוז לישראל דזה יהיה כל מעיינם וחשקם בתורה ליחד קב"ה ושכינתיה וחשוקיה"ם כסף וזהב להמשיך חסד אל למתק הדינים:

ת"ר בששה בחדש נתנו עשרת הדברות ר' יוסי אומר בז' בו וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן דברים אחדים דף ח"י ע"ב בס"ד:

והא טבולי יום נינהו. כיון דלכולהו שמעינן דבלילי שבת טבלו הוו להו טבולי יום כשקבלו תורה שלא היה להם הערב שמש אחר הטבילה וכיון דהכי הוא איכא למימר דמבע''י טבלו שם ואפ''ה פליטתן טהורה ובצרי להו חדא עונה אליבא דכולהו: ראויה קאמינא. ראויה לינתן לטבולי יום וקסברי הני תנאי לא הקפידה תורה על טבולי יום דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים הלכך כל ג' ימים האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה ומיהו לא ניתנה לטבולי יום לפי שטבלו מבעו''י ולא פלטו ואם היו פולטות יחזרו ויטבלו משתחשך אבל לא הוצרכו לכך: וליטבלו בי שמשי וליקבלו תורה בי שמשי. לילי שבת קרי בי שמשא בכל דוכתא מפני שבין השמשות שלו חלוק מכל ימים והוצרך להזכירו בכמה מקומות והכי פריך לר' עקיבא דאמר הקפידה תורה על מנין העונות ולא הקפידה אלא על חמש למה לא קבלוה בלילה מדהמתין עד הבקר איכא למימר שהקפידה על פליטת הלילה ואיכא ו' עונות: לא בסתר דברתי. במקום ארץ חשך ולילה חשך הוא: ליטבלו בשבתא בצפרא. ולמה הוצרך לירד בהשכמה דיום אי פרשו עם חשכה בד' ויטבלו בשבת שחרית ואם פלטו לאחר טבילה טהורין דהא עברו ה' עונות שלמות ואם פלטו לילי שבת ונטמאו לא איכפת לן וטובלין שחרית דהא בעל קרי טובל ביומו ואת אמרת ניתנה תורה לטבולי יום ויש ספרים דגרסינן ביה תרי לישני וגרסינן הכי לרבי אלעזר לישמשו ביממא דחמשא לר' ישמעאל לישמשו בליליא דחמשא לרבי עקיבא לישמשו ביממא דארבעה ואומר אני שהוא שיבוש והגורסו טעה ולא ידע לפרש מהו שאמר ר' ישמעאל פעמים שהן ה' עונות כו': אבל חכמים אומרים ו' עונות שלמות. סברי להו כר' יוסי דאמר בארבעה עביד פרישה ובהשכמה כר' עקיבא ולית להו שטבלו בלילי שבת אלא סבירא להו דאותן שטבלו לילי שבת ופלטו לאחר טבילה הוצרכו לטבול בשבת שחרית ולפיכך נתעכבה שכינה מליתן עד הבקר ולא משום לא בסתר דברתי לחודיה: שפירשה מן האשה. כגון פולטת שכבת זרע שקבלה מזכר הוא דאמר ר' אלעזר בן עזריה דבתרי יומי מסרחת מפי שמתחממת בגופה: אבל פירשה מן האיש. על הבגד מטמאה לעולם: כל זמן שהיא לחה. ומיהו משיבשה לא מטמיא דתו לא חזיא להזריע: מאי לאו שפירשה מן האיש. על הבגד ומטהר לה לחה מסרחת דלא קתני פרט לכשיבשה: של ישראל במעי כותית מהו. מי מסרחת בג' ימים כישראלית ואי פלטה ליה בתר ג' טהור הנוגע בטיפה או לא ולהכי נקט שכבת זרע של ישראל דאילו דכותי אמרינן במסכת נדה קריו טהור בפ' בנות כותים (נדה דף לד.): דדייגי במצות. לקיים מצות וחרדים בדבר ומתוך דאגה מתחממין כדכתיב (תהלים לט) חם לבי בקרבי: חביל. חם: דאית לה פרוזדור. בשר כותלי בית הרחם בולט מן השינים ולחוץ ובית הרחם הוי מן השינים ולפנים: אשה אית לה פרוזדור. לפיכך לא שליט בה אויר בגופה ומתחממת: בו' בחדש כו'. דהא דכתיב ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי סבירא להו כר' יוסי הגלילי דאמר בפ''ק דיומא (דף ד.) זה היה מעשה אחר עשרת הדברות ור' יוסי סבירא ליה דמשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה: כתיב הכא. הזה הזה לגזירה שוה: מה להלן. זכור את היום הזה בעצמו של יום הזכירה דיציאת מצרים נאמר להו כדכתיב הזה אף כאן בעצמו של יום הזכירה דשבת נאמר להן זכור את יום וגו': בקביעא דירחא. באיזה יום הוקבע החדש: משום חולשא דאורחא גרסינן: בתרי בשבא אמר להו ואתם תהיו לי. ומשה עלה ויקרא אליו כל הענין עד אלה הדברים אשר תדבר וגו' הדברים האלה נאמרו לו למחרת ביאתם כדאמרינן כל עליותיו בהשכמה היו ואפי' למאן דלית ליה בהשכמה ירד דלא אקיש אית ליה בהשכמה עלה דהא בהדיא כתיב קרא:

וליטבלו ביני שימשי וליקבלו תורה ביני שימשי. פירש בקונטרס דלר' עקיבא פריך ור''י אומר דאדר' אלעזר בן עזריה ור' ישמעאל נמי פריך דנילף מהכא דאעונות קפיד קרא דאי אימים לקבלו תורה בי שימשי: וליטבלו בצפרא דשבתא. הא ודאי לא פריך אלא לר' עקיבא דס''ל דאעונות קפיד קרא דנימא דילמא בעינן שש עונות וכי תימא אם היו פולטות בסוף ליל שבת מתי יטבלו ליטבלו בצפרא דשבתא אבל לר''א ורבי ישמעאל לא פריך דנימא דילמא קפיד רחמנא אעולות דפעמים היא קולא כגון אם שימשה בתחילת הלילה דאי קפדינן אעונות משעברו ה' עונות טהורה והשתא דקפיד אימים אינה טהורה עד יום רביעי ומיהו מצינן למימר דפריך דילמא קפיד אעונות ואימים אתרווייהו לחומרא כששימשה בתחילת הלילה ניזיל בתר יומי וכי שימשה בסוף היום ניזיל בתר עונות: אמר ר' יצחק שלא יהא הללו הולכים לקבל תורה. וא''ת א''כ מה צריך רבי יצחק לדרשה דלא מראש בסתר דברתי ויש לומר דאיצטריך דאי לאו הכי ליטבלו בתחילת לילי השבת ומחצות לילה ואילך יקבלו תורה אבל ביום אם היו מאחרים עד שיטבלו כולם היו מתבטלין מת''ת: אבל פירשה מן האיש טמאה כל זמן שהיא לחה. הקשה ר''ת דמתני' היא דתנן בפרק דם הנדה (נדה נד:) הזוב והניע והרוק ושכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבישין ומיהו לא קשה כולי האי דאיכא למימר מטמאין לחין תוך ג' ור''ת מפרש דהכא בזכר שנרבע ופלט זרע דומיא דאשה והתם בראה קרי וכן פי' ר''ח: וכתיב התם החדש הזה לכם. תימה דבפרק קמא דפסחים (דף ו:) פריך אהאי קרא גופיה ממאי דבריש ירחא קאי וי''ל דודאי בריש ירחא קאי דאמרי' במדרש (מכילתא) שהראהו הקב''ה למשה באצבע ובפסחים לא פריך אלא דבעי למילף מינה הא דאמר רשב''ג שדורשין לפני הפסח בהלכות הפסח שתי שבתות שהרי נביא עומד בר''ח ומזהיר על הפסח וממאי דנביא בריש ירחא קאי ונהי דבראש חדש אמר ליה הקב''ה דילמא משה כשאמר לישראל בארבע' בירחא או בחמשא הוה קאי ומסיק דיליף מדבר ממדבר דבההוא דבאחד לחדש השני אמירת משה לישראל היתה בו ביום כדכתיב באחד לחדש השני ויתילדו על משפחותם וגו' וא''ת דאמאי לא יליף הכא מדבר ממדבר כדיליף התם דהכא נמי כתיב מדבר באו מדבר סיני ויש לומר דטפי ניחא ליה למילף הזה הזה ולא מדבר מבמדבר: בתלתא אמר להו מצות הגבלה. לכ''ע הגבלה קדמה לפרישה דתלתא ויאמר כתיבי וסברא הוא דכל אחד נאמר ביומו בקמא כתיב ואתם תהיו לי וגו' ובבתרא כתיב מצות פרישה ומצות הגבלה ובאמצעי לא כתב ביה מידי שיעשה משה שליחות לישראל ואית לן למישדי מצות הגבלה אההיא אמירה ולא אמצות פרישה שהרי מיד אחר אמירה אחרונה כתיבא מצות פרישה:

שבת פו ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף פו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד