בבא קמא עט ע"ב

דף עט - ב

אילימא  שכירות דמטלטלין?

כך הרי אי אפשר לומר, שהרי: וכי אטו מטלטלי בני שטרא נינהו [וכי בני שטר הם]!? כלומר: הניחא כסף, אף שתיקנו חכמים שאין הוא קונה אלא משיכה בלבד, מכל מקום קונה הוא לענין קבלת "מי שפרע", ^[1] אבל שטר הרי אינו קונה במטלטלים, ולמה תיקנה השכירות בשטר. ^[2]

אלא אמר פירש רב חסדא: הברייתא עוסקת בשכירות דקרקע, ומלמדת אותנו שהיא נקנית בכסף שטר וחזקה, כשם שהיא נקנית בכסף שטר וחזקה.

אמר רבי אלעזר:

אם ראוהו לגנב שהטמין בחורשין [יער] ^[3], כלומר: אם ראו אדם שהוא נטמן ביער כדי לגנוב בהמות הרועות שם, ^[4] וטבח אדם זה ומכר את הבהמות שגנב, הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

קא סלקא דעתין, שהלך זה בחשאי וטבח את הבהמה במקום שהיא, ^[5] ולפיכך מקשינן: אמאי, והא לא משך!? ואין גנב חייב אם לא עשה מעשה קנין.

אמר תירץ רב חסדא: כגון שהכישה במקל וקנאה במשיכה. ^[6]

אמרי בני הישיבה להקשות קושיא אחרת: וכיון דראוהו שהטמין, וראה הוא אותם ואינו חושש מהם, הרי אינו גנב אלא גזלן הוא, וגזלן אינו חייב בארבעה וחמשה. ^[7]

ומשנינן: כיון דקא מטמר מינייהו [היות ונחבא הוא מהם], שהרי נטמן בחורשין, גנב הוא. ^[8]

ואלא - לדבריך - גזלן היכי דמי, באיזה אופן חשוב הוא גזלן!?

אמר רבי אבהו: כגון בניהו בן יהוידע, שנאמר בו: "ויגזול את החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו".

רבי יוחנן אמר: כגון בעלי שכם, שנאמר בהם: "וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים, ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך".

ומקשינן: ורבי אבהו - שלמד מבניהו בן יהוידע - מאי טעמא לא אמר מהאי דבעלי שכם!?

אמר לך רבי אבהו: כיון דמטמרי איטמורי [כיון שנחבאו במארבים], לא גזלני נינהו לענין תשלומי ארבעה וחמשה.

ורבי יוחנן שהביא מבעלי שכם אמר לך:

הא דקא מטמרי, אינו אלא כדי דלא ניחזינהו אינשי וניערקו מינייהו, [לא נחבאו מפחד האנשים, אלא כדי שלא יראו אותם האנשים ויברחו מהם].

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי:

מפני מה החמירה תורה בגנב שהוא משלם כפל וארבעה וחמשה, יותר מבגזלן שאינו משלם את כל אלו, אלא קרן?

אמר להן רבי יוחנן:

זה - הגזלן - השוה כבוד עבד [בני אדם] לכבוד קונו, שאינו ירא מבני אדם כשם שאינו ירא מהקב"ה.

וזה - הגנב - לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, שהוא מפחד מהם יותר מאשר מהקב"ה, וכביכול עשה עין של מטה [לשון סגי נהור, והכוונה לעין של מעלה] כאילו אינה רואה, ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת. ^[9]

שנאמר: "הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה, [כלומר: יועצים הם במסתרים לגנוב ולהרע], והיה במחשך מעשיהם".

וכתיב: "אלמנה וגר יהרוגו ויתומים ירצחו. ויאמרו לא יראה יה, ולא יבין אלהי יעקב".

וכתיב: "כי אמרו עזב ה' את הארץ, ואין ה' רואה".

אמר רבי מאיר: משלו משל משום רבן גמליאל: חילוק התורה בין גנב וגזלן למה הדבר דומה:

לשני בני אדם שהיו בעיר, ועשו כל אחד משתה, האחד זימן את בני העיר, ולא זימן את בני המלך; והאחד לא זימן את בני העיר, ולא זימן את בני המלך, ^[10] הרי איזה מהן עונשו מרובה!? הוי אומר: זה שזימן את בני העיר, ולא זימן את בני המלך.

אף הגנב, שמפחד מבני אדם כאילו זימנם למשתהו, ואילו את הקב"ה לא זימן שהרי אינו מפחד ממנו; ואילו אצל הגזלן, בני אדם והקב"ה שוין בעיניו, ואינו מפחד משניהם, וכאילו לא זימנם למשתהו.

אמר רבי מאיר: בוא וראה כמה גדול כח של מלאכה!

שור שביטלו הגנב ממלאכתו של בעל הבית על ידי גניבתו, משלם עליו חמשה כשטבחו או מכרו.

ואילו שה שלא בטלו ממלאכתו של בעל הבית, שאין הוא עומד למלאכה, אינו משלם הגנב אלא ארבעה.

אמר רבן יוחנן בן זכאי: בוא וראה, כמה גדול כבוד הבריות!

שור שהלך ברגליו כשגנבו הגנב, ולא הוצרך הגנב לזלזל עצמו ולשאתו על כתיפו, חייבתו תורה לשלם עליו חמשה כשטבחו או מכרו. ואילו שה שהרכיבו הגנב על כתפיו וזלזל עצמו, הקילה עליו התורה שלא ישלם אלא ארבעה, כשטבחו או מכרו. ^[11]

מתניתין:

א. אין ^[12] מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל משום ישוב ארץ ישראל, שהבהמות מזיקות את השדות, וכל שדות ארץ ישראל סתמן של ישראל. ^[13]

אבל מגדלין בסוריא [ארם צובה], שכיבשה דוד לצורכו, וסובר תנא זה "כיבוש יחיד ^[14] לא שמיה כיבוש", ולכן אין דינה כארץ ישראל.

וכן מגדלין בהמה דקה במדברות של ארץ ישראל, שאין שם שדות להזיקם.

ב. אין מגדלין תרנגולין בירושלים שהוא מקום אכילת קדשים, מפני הקדשים שלא יטמאום, כי דרך תרנגולים לנקר באשפה, ושמא יביאו עצם כעדשה ^[15] מן השרץ ויטמאו את הקדשים.

ולא כהנים מגדלים תרנגולים בכל ארץ ישראל, מפני הטהרות שהם אוכלים, שהרי אוכלי תרומה הם וצריכים להזהר בטהרתם ובטהרת התרומה.

ג. אין מגדלין חזירין בכל מקום ואפילו בחוצה לארץ, וכפי שיבואר הטעם בגמרא.

ד. לא יגדל אדם את הכלב שהוא נושך ונובח, ומפלת אשה מיראתו, אלא אם כן היה קשור בשלשלת.

ה. אין פורסין נישובים [פחים, מצודות] ליונים, ומשום שיש לחוש שמא יפלו בהם יוני בני הישוב, אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס [שהם ארבע מילין, והמיל אלפיים אמה הוא]. ^[16]

גמרא:

תנו רבנן: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בחורשין [יערות] ^[17] שבארץ ישראל.

ובסוריא - ש"כיבוש יחיד" היא, ולאו שמיה כבוש - מגדלים אותן אפילו בישוב, ואין צריך לומר שמגדלין בהמה דקה בחוצה לארץ.

תניא אידך:

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה, ובמדבר שבספר [סמ"ך בשו"א, והפ"א קמוצה] ^[18] עכו, וכמו ששנינו במשנתנו: "אבל מגדלין ... ובמדברות של ארץ ישראל".

ואף על פי שאמרו חכמים: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בה בהמה גסה, ואף שאלו מזיקות כמו אלו, והטעם:

לפי שאין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה -

ולכן לא גזרו אלא על בהמה דקה שהציבור יכול לעמוד בה, משום שבהמה דקה - שאין רוב צרכה אלא לאכילה - אפשר להביא מחוץ לארץ, אבל בהמה גסה - שצריכים לה בישוב למשא ולחרישה - אי אפשר להביא מחוץ לארץ, כלומר: לא יועיל מה שיביא מחוצה לארץ, שהרי צריך הוא לגדלה אצלו, מה שאין כן בהמה דקה יכול להביא ולשחוט.

ואף על פי שאמרו חכמים: אין מגדלין בהמה דקה, אבל משהה הוא בהמה דקה ברשותו, קודם לרגל - שמרבין בה בסעודות - שלשים יום, וכן משהה הוא אותה קודם למשתה בנו שלשים יום.

ובלבד שלא ישהא את האחרונה שלקח סמוך לרגל שלשים יום, וכדמפרש ואזיל.

וכוונת התנא בדבריו להשמיענו, דסלקא דעתין אמינא: דאי נפק ליה רגל, ומכי זבנה עד השתא - אכתי לא מלו ליה תלתין יומין [אם כבר עבר הרגל, ועדיין לא עברו שלשים יום מעת קנייתה], דלא ^[19] נימא: תלתין מישרא שרי ליה לשהויי [ומשמיענו התנא שלא נאמר: שלשים יום התירו חכמים להשהותה, ועל כן אשהנה עד שיעברו שלשים יום], ואין הדין כן, אלא: כיון דנפק ליה רגל לא מיבעי ליה לשהויי [כיון שעבר הרגל שוב אין לו להשהותה].

מטלטלי בני שטרא נינהו. והא שטר לא אשכחן אלא בקרקעות דכתיב וכתוב בספר ואי לאו דכתיב אף בקרקע לא היה בשטר קונה וכדאמרינן בקדושין (כו, א) בשטר מנלן דכתיב וכתוב בספר, ואגב נמי דקני במטלטלין היינו משום דכתיב ויתן להם אביהם מגדנות עם ערים בצורות, אבל שטר למטלטלי לא אשכחן. כנ"ל.

אמר ר' אלעזר ראוהו שהטמין בחרשין. יש מפרשים שהטמין עצמו לגנוב, וכן נראה מדאמרינן כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא, אבל הלשון קשה לי קצת, שהיה לו לומר ראוהו שנטמן בחורשין. ואף על פי שכתוב (שמות יב, י) ופרעה הקריב כבר פרשו הקריב חיילותיו. והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל שהטמין את הבהמה בחורשין בענפי האילנות שעשה ענפי האילנות כמסך בפני הבהמה. ונראה עוד כפירושו ממה שהקשו והא לא משך, שאילו לפירוש הראשון מאי קושיא דלמא הכי קאמר המטמין עצמו בחורשין וגנב וטבח ומכר שאף על פי שלא הזכיר שמשך דרכן לקצר וכדינו משמע ובכולהו מתניתין וברייתא גנב סתם תנו וגנב כדרכו קאמר כלומר שהגביהו או שמשך. וי"ל דמשום דלא קאמר הכא וגנב וטבח ומכר אלא הטמין וטבח ומכר דמשמע שלא הגביהו ולא משך אלא שטבח ומכר בלבד קא מקשי הכא.

שהכישה במקל. ופירש הראב"ד ז"ל דהא קא משמע לן דיער מקום משיכה. ואינו מחוור בעיני, דפשיטא דלא גרע מסימטא, אלא קא משמע לן דאף על גב דראוהו כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא כדמקשינן ומפרקינן וכיון דראוהו גזלן הוא כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא. ואיכא למידק וכי כל שיש עדים לאו גנב הוא והאמרינן לעיל בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא נז, א) דלסטים מזויין גנב הוא. והראב"ד ז"ל תירץ שאר גנבי בשעה שהולכין לגנוב אין יודעין אם יפגע בהן אדם רק ביציאתן ניכר כי הם גנבים אבל זה שיודע שרואין אותו וגנב הרי זה כגזלן ואפילו הכי כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא.

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בסוריא. פירוש, אין מגדלין אפילו בבית דאילו לרעות אפילו בהמה גסה אסור וכדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כה, ב) רועה שאמרו אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. ואיכא למידק, דהכא תנינן דבהמה דקה אפילו בסוריא שרי וכל שכן בחוץ לארץ אם כן למה הוצרך רבא לומר בפרק זה בורר (שם) מגדלי בהמה דקה בארץ פסולין בחוץ לארץ כשרין השתא בסוריא מותר בחוץ לארץ צריכא למימר דכשרין. וליכא למימר דאיירי דקאמר דבארץ פסולין קא מסיים בחוץ לארץ כשרין וקא משמע לן דמגדלי גסה אפילו בארץ ישראל כשרים, דההיא נמי מתניתין דהכא היא דמתניתין אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל ודאי משמע הא גסה מגדלין. איכא למימר דאי לאו דרבא הוה אמינא דבארץ אפילו גסה אין מגדלין ובהמה דקה דנקט משום סוריא נקט, לאשמועינן דמגדלין דקה בסוריא.

והא דקאמרינן הכא אין מגדלין יש לומר דאין מגדלין אפילו על ידי רועה קאמר, ואף על גב דאמרינן בריש פרק קמא דמציעא (ה, ב) דרועה שאמרו שהוא פסול לא אמרו אלא ברועה בהמה שלו אבל של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו, דאי לא תימא הכי אנן היכי מסרינן בהמות לרועה דהא איכא משום לפני עור לא תתן מכשול, אפילו הכי כל שאמרו אין מגדלין ואפילו בבית לא שנא על ידי עצמו ולא שנא על ידי אחרים. ותדע לך, דמעשה של אותו חסיד דאיתא בסמוך למה לא מסרה לרועה. ומיהו יש לדחות התם אי אפשר הואיל והיה צריך לינק כל שחרית ושחרית והרועים אין דרכן ליכנס בעיר בכל בקר ובקר. ומיהו יש ללמוד מבעלי בתים שבגליל העליון שחרבו מפני שהיו מרעין בהמתן בחורשין ומעבירין אותן על שדה קטנה שלהן. וגם זו אינה ראיה לפי דעתי, שבית אביו של רבי (ישמעאל) [שמעון] שזורי אמרי הטעם מפני שהיו מעבירין דרך שדה קטנה, ותדע שהרי בחורשין היו מרעין ובחורשין אפילו בארץ ישראל מגדלין דתנן במתניתין אבל מגדלין במדברות ותניא אבל מגדלין במדברות שביהודה ובמדברות של כפר עכו. ויש אומרים דדוקא על ידי עצמו אסור אבל על ידי רועה מותר, ותדע לך שהרי אמרו בסמוך דבבל כארץ ישראל לבהמה דקה ואילו בבבל היו מגדלין ומרעין על ידי רועה כדמוכח בפרק חזקת הבתים דגרסינן התם (ב"ב לו, א) הני עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא אתא מריה דחושלא תפסינהו וקא טעין בהו טובא ואמר אבוה דשמואל יכול ליטעון עד כדי דמיהן ואסיקנא משום דעיזי מסורין לרועה, ואמרינן נמי בפרק כיצד הרגל מכריז רבא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא הני עיזי דשוקא מתרינן בהו במרייהו תרתי תלת זימני אי צאית צאית ואי לא מייתינן טבחי ושחטינן להו כו' דאלמא אף הן מרעין אותן ויוצאין לרעות בעדר. ואף על פי שאמרו כאן דמגדלין עד יומא דשוקא או עד הרגל, היינו דוקא בבית אבל לרעות בעדר לא וכדתניא בהדיא בתוספתא (פ"ח ה"ב) אבל מגדלין אותה קודם לרגל שלשים יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק, אלא משמע דהתם בשמסרה לרועה ואילו עיזי דשוקא נמי משמע דלא שחטינן להו אלא דמחייבי להו לשלם. והתם נמי בהנהו עזי דבי תרבי דהוה מפסדי לרב יוסף ואמר ליה אביי זיל אימא להו דלצנעינהו דאלמא עיזי הוי להו מגדלין אותן על ידי רועה, וי"ל דשמא לא קבלו דברי רב (הונא) שבא ולמד דבבל כארץ ישראל לבהמה דקה דהא אפילו רב הונא דתלמידיה דרב הוי הוי להו לחובא איתתיה.

אבל משהה הוא קודם לרגל שלשים יום. ודוקא בבית אבל לרעות בעיר אסור וכדתניא בתוספתא [שהבאתי] למעלה.

ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום. פירוש, כגון שלקח מקצתן שלשים יום קודם לרגל ועוד לקח באחרונה אחרות לצורך הרגל ט"ו יום ושחט ברגיל הראשנות ונשתיירו לו אותן שלקח באחרונה לא יאמר הואיל ולצורך הרגל קניתיה אף על פי שעבר הרגל ולא הוצרכתי להם אשהה אותן עד תשלום שלשים יום אלא שוחטין מיד. ויש ספרים שכתוב בהן בגירסא כן בהדיא דגרסינן ובלבד שלא ישהה את האחרונה שבהם שלשים יום דאי נפיק ליה רגל ומכי זבנה ועד השתא אכתי לא מלו תלתין יומין לא מישרי שרי לשהויי אלא כיון דנפק ליה רגל לא מבעיא ליה לשהויי.

היתה הבהמה ביער ומשכה והטמינה בין האילנות או שהכישה במקל והלכה מחמתו במקום שכיון להטמינה משלם כפל ואם טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה ואפילו ראוהו בכך הואיל והוא מתכוין להסתר מהם גנבה היא ולא גזלה ואין גזלה אלא למי שאינו מכוין ליקח דרך סתר כמו שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי ומ"מ ליסטים העומדים במארב וכשעוברים אנשים בדרך הם גוזלים גזלנים גמורים הם שזה שמסתירים עצמם לא ליראת מה שלוקחים אלא שלא יראו אותם בני אדם ויברחו מהם והוא שנאמר שופטים ט' וישימו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבור בדרך ומ"מ כל שמסתתר ליראת עצמו גנב הוא כמו שבארנו בלסטים מזויין שגנב הוא:

יראה מסוגיא זו שהיער משיכה קונה בו אלמא שהוא כסימטא שהרי המשיכה אינה קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם כמו שבארנו:

אע"פ שהעבירה מגונה על כל פנים העובר עברה בסתר הרי זה כאלו דוחק רגלי שכינה ר"ל כאלו שלל בשכלו מציאות השגחתו ית' ממקום שעובר בו לומר אין יי' רואנו וזהו שהחמירה תורה בגנב יותר מגזלן מפני שהגזלן השוה כבוד עבד לכבוד קונו והגנב לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו כביכול עשה עינו כאלו לא רואה ואזנו כאלו אינה שומעת הה"ד ישעיה כ"ט הוי המעמיקים מיי' לסתיר עצה:

אע"פ שצריך אדם להזהר מכל דבר שיגיע ממנו נזק לחברו בבטול מלאכה שלו צריך להזהר ביותר אמרו ז"ל כמה גדול כחה של מלאכה שור שבטלו ממלאכתו חמשה שה שלא בטלו ממלאכתו ארבעה:

צריך אדם להזהר הרבה בכבודן של בריות אז"ל בא וראה כמה גדול כבודן של בריות שור שהוליכו ברגליו חמשה שה שהדריכו על כתפו ארבעה:

המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי ואמר על זה אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בסוריא ומדברות בארץ ישראל ואין מגדלין תרנגולים בירושלים מפני הקדשים ולא כהנים בארץ ישראל מפני הטהרות ולא יגדל ישראל חזירים בכל מקום ולא יגדל את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלאות של ברזל ואין פורשין נשכין ליונים אלא אם כן היה רחוק מן העיר שלשים ריס אמר הר"ם אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל לפי שרועים בזרעים וסוריא הם הארצות שכבש דוד וכבר בארנו ענינם בששי מדמאי ומה שאמר לא יגדל חזירים הוא הדין לשאר דברים שאסורין באכילה אבל דבר בחזירים כפי הידוע שהם הם שאפשר לגדל כמו הבקר והצאן ואין פורשין נשכין פחים או רשתות לצוד בהם יונים אלא אם כן ירחק מן הישוב ר"ל ישוב המדינה ארבעה מילין הם שלשים ריס וזה להרחיק עצמם מן הגזל שלא יצוד יוני בני העיר והזהיר שלא לגדל כלב מפני הזיקו:

אמר המאירי אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל מפני שבהמה דקה מצויה להזיק ואסור לאדם להזיק או לגרום היזק אפילו על דעת לשלם וכן הדין בחיה דקה אבל מגדלין במדברות שבארץ ישראל שלא נאסר אלא בשביל ההיזק ואין היזק אלא בשדות ובכרמים לא ביערות ובמדברות אבל מגדלין בסוריא והיא שכבשה דוד וכבוש יחיד אינו כבוש לקדש בקדושת הארץ ואין צריך לומר שמגדלין בחוצה לארץ שאין חוששין לישובן של אלו ואם יזיקו ישלמו:

אין מגדלין תרנגולים בירושלם פי' אפילו ישראלים שבה מפני הקדשים שהרי אף ישראלים אוכלין שם קדשים קלים ומחשש נקור תרנגולים באשפות והבאת כעדשה מן השרץ לשם נגעו בה ולא הכהנים בכל ארץ ישראל מפני התרומות שנאכלות להם בכל מקום ומ"מ ישראלים אין נזהרין בכד ואפילו אוכלים חוליהם על טהרת קדש ותרומה שאין חוששין מעקרן אלא אם יטמאו יטמאו:

אין מגדלין חזירים בכל מקום פירשו בגמ' הטעם משום מעשה שהיה במלחמת ירושלם בימי חשמונאי שהיו משלשלין להם דינרין בקופה והיו מעלין להם תמידין לקרבן ויום אחד העלו להם חזיר ונזדעזעו ביניהם על כך וכשגברו בית חשמונאי החרימו על כל מי שיגדל חזירים ואע"פ שמ"מ היה אסור שאין עושין סחורה בנבלות וטרפות כמו שיתבאר במקומו הוסיפו על זה עונש החרם:

וכן אין מגדלין כלב רע מפני שהזיקו מצוי אלא אם כן היה שומרו וקושרו בשלשלת:

אין פורשין נשבים פי' רשתות ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס והם ארבעת מילין מרווחים שהרי יש שם מאה אמות יותר ששיעור ריס הוא מאתים ושבעים אמה ונמצא שלשים ריס שמנת אלפים ומאה אמה וכל שהוא רחוק כל כך אין לחוש ליוני שובכים ומ"מ בפחות מיכן אסור מטעם גזל בעלי שובכין שכל פחות משיעור זה הם מרחיקים משובכיהם ונאחזים במצודה ומה שאמרו בבבא בתרא מרחיקים את השובך מן העיר חמשים אמה שלמדנו משם שאין היונים מתרחקים משובכיהם יתר על חמשים אמה פרשו בגמרא שלא אמרו לשם אלא מחשש הפסד שהיונים מפסידים את הזרעים ומשהרחיק חמשים אמה כבר הם שבעים במה שנקרו מן הקרקע ואין מפסידין משם ואילך ומ"מ פורחים הם עד פחות מעט לשלשים ריס ונלכדים עם יוני ההפקר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר בארנו במשנה שאין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אלא אם כן ביערות ובמדברות ומ"מ בהמה גסה מגדלים ואע"פ שיש הפסד אף בגסה מ"מ אי אפשר לישוב בלא בהמה גסה למשוי ולחרישה ואין גוזרין גזרה על הצבור שאי אפשר לעמוד בה אבל בהמה דקה אין רוב צרכה אלא לאכילה והרי יכולין להביא מחוצה לארץ ומתוך כך אמרו שמי שרוצה להרבות בסעודות לרגל או למשתה בנו מקדים שלשים קודם לרגל או קודם משתה בנו ומביא ככל הצריך לו ובלבד שלא ישהה את האחרונה אלא כשיעור הראשונה ר"ל שאם לקח וחזר ולקח לא יאמר הרי זו האחרונה לא עמדה בידי שלשים יום והריני משהה אותה עד לאחר הרגל או אף לאחר המשתה עד שיכלו לה שלשים אלא לא הותר אלא לרגל או למשתה והטבח המוכר לאחרים לוקח ומביא ושוחט לקח ומביאו ושוהה ובלבד שלא ישהנה שלשים יום:

אר"א ראוהו שהטמין בחורשין כו' עד ראוהו גזלן הוא. כיון דאיטמורי קא מיטמר מינייהו גנב הוא קשיא לי אטו כל גנב דעלמא לא ראוהו עדים ומי מחייבים אותו כפל כ"א העדים ואמאי מתמה בהא. דכיון דראוהו הוה גזלן. ונראה לי דהכין פירושא. ראוהו שהטמין עצמו בחורשין לגנוב בהמה. והוא לא נמנע בעבורם. מלגנוב אע"פ שהכיר בהם ומש"ה מתמה כיון דב"א רואין ואינו נמנע מהם גזלן הוא. ומיהדר כיון דמטמר מבעלים אע"ג דלא מטמר משאר ב"א גנב הוא ולא מיקרי גזלן אלא בפני הבעלים דומיא דבניהו ובעלי שכם. והאי אתא ר"א לאשמעי' דאפי' בחורשין דשכיחי גברי וחזי לי' כיון דקא מטמר מבעלים גנב הוא ודוקא בחורשין דלא שכיחי רבים אבל ברה"ר דשכיחי רבי' וחזו לי' אע"פ שאין הבעלים שם לא נקרא גנב. שמיד יודיעו אותם וכאלו היו בעלים שם דמי. ואין זה גניבה אלא גזילה:

וכיון דראוהו גזלן היא פי' כיון דראהו ולא נמנע בעבורם זהו גזלן שדרך הגנב כשרואים אותו בורח. ונמנע מלגנוב. אמרי כיון דמטמר מינייהו גנב הוא. נראה לי דל"ג מינייהו אלא כיון דמטמר מאינשי דעלמא אבל מאלה העדים לא איטמר שהרי ראו אותו. ואי גרסי' לי' לאו אהני דראוהו קאי אלא אאינשי דעלמא וזאת היא הרבותא אע"פ שאלה ראו אותו ולא נמנע בעבורם. כיון דקא מטמר מאינשי דעלמא גנב הוא ולא גזלן היכי דמי שגוזל מיד הנגזל בפניו ובפני כל אדם כגון בניהו ובעלי שכם נמי אע"ג דהוי מטמרו לאו מינייהו הוה מסתפי אלא שלא ירגישו הנגזלים. ומוכיח מיכן שאע"פ שלקח מיד הבעלי' בחזקה והי' מחביא עצמו מב"א תורת גנב יש לו עד שיעשה לעין כל ואם היה עושה לעין כל אע"פ שלא הי' הבעלים שם גזלן יקרא ולא בעינן שיגזול מיד הבעלים ממש. שאם תפרש האי מינייהו דאעדים קאי ואז יקרא גנב. אבל אי לא הוי מטמר מינייהו אע"ג דמטמר מעלמא גזלן הוא. אמאי בעי ואלא גזלן ה"ד הול"ל כגון שלא נמנע מפני העדים שראהו א"ו אע"פ שלא נמנע בעבורם כיון שנחבאים משאר ב"א גנב הוא. כלל אומר כ"ז שהוא נחבא מב"א אע"פ שעשה בפני הבעלים ובפני העדים גנב יקרא. וכל זמן שלא נחבא מב"א אע"פ שלא היו הבעלי' שם גזלן יקרא ולא הביא בניהו בעבור שאומר מיד המצרי ולמימרא דכל זמן שלא לקח מידו בפניו לא יקרא גזלן שהרי הטמין עצמו בחורשין לא הי' הבעלים שם ואפ"ה טעמא דהטמין עצמו מב"א הא לא הטמין עצמו היה חשוב גזלן ולא הביא בניהו אלא מפני שעשה בפרהסיא:

פיסקא אין מגדלין בהמה דקה כר' כולהו שניי' דר"א בר אהבה לא איקיים לי' זרעא לרב הונא מחובא וה"ג נמי בר"פ שני נזירין אמר ר"ה המקיף את הקטן חייב א"ל ר"א בר אהבה ודידך מאן מגלח להו א"ל חובה א"ל חוב' תקברינון לבנה כולהו שני דר"א בר אהבה לא איקיים זרעא להונא מחובה עיין מ"ש בפ' לא יחפור במהדורא בתר':

מטלטלי בני שטרא נינהו והא שטר לא אשכחן אלא בקרקעות דכתיב וכתוב בספר וחתום ואי לא דכתיב קרא אף בקרקעי לא היה השטר קונה וכדאמרינן בקידושין בשטר מנא לן דכתיב וכתוב בספר ואגב נמי דקתני במטלטלין היינו משום דכתיב ויתן להן אביהן וגומר אבל שטר למטלטלין לא אשכחן כלל. הרשב"א ז"ל.

אמר רבי אלעזר ראוהו שהטמין וכו'. יש מפרשים שהטמין עצמו לגנוב. וכן נראה דאמרינן כיון דמטמר מינייהו גנב הוא. אבל הלשון קשה לי קצת שהיה לו לומר ראוהו שנטמן בחורשים ואף על גב דכתיב ופרעה הקריב כבר הקריב בחיילותיו. והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל שהטמין הבהמה בחורשים בענפי האילנות שעשה ענפי האילנות כסכך בפני הבהמה. ונראה עוד כפירושו ממה שהקשו והא לא משך שאלו לפירוש ראשון מאי קושיא דילמא הכי קאמר הטמין עצמו בחורשים וגנב וטבח ומכר שאף על פי שלא הזכיר שמשך דרכן לקצר וכדינו משמע ובכולהו מתניתין וברייתא גנב סתם וגנב כדינו קאמר שהגביה או שמשך. ויש לומר שמשום שלא קאמר הכא וגנב וטבח ומכר דמשמע שלא הגביה ולא משך אלא שטבח בלבד קא מקשי הכי. הרשב"א ז"ל.
וכן פירש גאון ז"ל וזה לשונו ראוהו שהטמין בחורשין שהיתה בהמה רועה שם ובא גנב והטמינה אחורי אילן וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה. חורשין יער והא לא משך מרשות בעלים דבמקום שהיתה עומדת ביער כבשה תחתיו ושחטה שהכישה במקל דהוה ליה כמשיכה כיון דאיתמר בכי האי גוונא לאו גזלן הוא. ע"כ.
ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם שהטמין בחורשין פירוש שהטמין בהמה בחורשין. וקשה דמאי פריך והא לא משך והלא כיון שהטמין הבהמה אם כן משך. לכך נראה דהטמין עצמו קאמר והשתא סלקא דעתיה שהלך בחשאי וטבח הבהמה במקום שהיא ומשום הכי פריך והא לא משך. ע"כ.

שהכישה במקל וכו'. ופירש הראב"ד ז"ל דהא קא משמע לן דיער מקום משיכה. ואינו מחוור בעיני דפשיטא דלא גרע מסימטא. אלא קא משמע לן דאף על גב דראוהו דמטמר מינייהו גנב הוא כדמקשינן ומפרקינן וכיון שראוהו גזלן הוא כיון דמטמר מינייהו גנב הוא. ואיכא למידק וכי כל שיש עדים לאו גנב הוא והא אמרינן לעיל בפרק הכונס דליסטים מזויין גנב הוא. ומיהו לספרים דגרסי התם שאני ליסטים מזויין דכיון דמטמר מאינשי גנב הוא לא תיקשי מההיא. והראב"ד ז"ל כתב דלא דמי לגנב בעדים דגנב בעדים כיון שהולך לגנוב אינו יודע אם יפגע בו אדם לפיכך הוי גנב אבל זה שיודע שהם רואים אותו וגונב הרי הוא כגזלן ומשני דאפילו הכי כיון דמטמר מינייהו גנב הוא. הרשב"א ז"ל.

כיון דראוהו גזלן הוא. כלומר כיון שעושה במקום גלוי ולא דמי לגונב בסתר בבית או בחצר וראוהו עדים. לשון הרא"ש ז"ל.
ורבי יוחנן אמר לך כל כי האי גוונא גזלני נינהו דהאי דקא מטמרי לאו משום דלא נחזינהו אינשי דעלמא וליתו עלייהו אלא דלא ניערקו אינשי מינייהו. והא דלא בעי ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כרבי אבהו הא לא איצטריך דרבי יוחנן אית ליה דרבי אבהו והאי דקאמר רבי יוחנן מהאי קרא משום דקא משמע לן דאפילו כהאי גוונא דהוו מטמרי גזלני נינהו. גאון ז"ל.
וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל ליתא לדרבי אבהו דתלמידיה דרבי יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ע"כ.
מפני מה החמירה תורה בטוען טענת גנב וטענת גזלן אף על גב דלא שייך בהו האי טעמא מכל מקום השוה אותם תורה לגזלן ולגנב. הרא"ש ז"ל.

בא וראה כמה גדול כבוד הבריות שור שהולך ברגליו וכו'. וקשיא לי אי מהאי טעמא קנסיה רחמנא הכי אם כן גבי גנבה שמתחייב כפל בתרווייהו אמאי לא קנסיה רחמנא בשור שלשה שהלך על רגליו ושה שהרכיבו על כתפו כפל. ויש לומר דבגנבה מתחייב מיד כשמוציאו מרשותו אף על פי שאינו מרכיבו מה שאין כן בטובח שאין רגילות לטבוח עד שירכיבנו עד ביתו. מהר"י כ"ץ.

אין מגדלין בהמה דקה. כתבו בתוספות וכן משמע דאפילו על ידי אחרים אסור מדלא מסר ההוא חסיד בהמה לרועה וכן בעלי בתים וכו'. וכתב הרא"ש ז"ל מאותו חסיד אין כל כך ראיה שהרי צריך להחמיר וצריכה להיות אצלו אבל מבעלי בתים שבגליל הוי ראיה. כן נראה לי. ע"כ.
והר"ר ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו אין מגדלין בהמה דקה נראה דאף על ידי אחר כדאשכחן גבי ההוא חסיד. ונראה דלאו לרעות קאמר אלא אפילו בבית דאלו לרעות אף פסול לעדות הוא ואף בבהמה גסה נמי אסור כדאיתא בפרק זה בורר וכו'. ע"כ.

במדברות שבארץ ישראל דליכא תבואות וליכא פסידא. ובחורשים בארץ ישראל משום דלאו בני זריעה נינהו כמדברות דמי. כפר עמקין נמי מארץ ישראל הוא אלא איידי דתנא מדברות שביהודה שהוא מלכות בפני עצמו שהוא אחד משלש ארצות שבארץ ישראל תנא נמי מדברות של כפר עמקין. גאון ז"ל.

שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור וכו'. בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ ולשחוט כל זמן שצריך אבל בהמה גסה לחרישה ולמשוי ולמלאכה אי אפשר בכל יום להביא מחוצה לארץ. רבינו חננאל ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל לפי שאין גוזרין גזרה וכו'. כמפורש קרא במסכת עבודה זרה במארה אתם נארים וכו' שאין גוזרין גזרה על הצבור וכו' ואי אפשר להו לישראל בלא בהמה גסה לרדיא ולמשוך בקרון. ע"כ.

דסלקא דעתך אמינא דאי נפיק ליה רגל ומכי זבנה עד השתא אכתי לא מלו וכו'. יש ספרים דלא גרסי האי אבל מפרשים כן אלא שאינו נזכר בגמרא ואית ספרים דגרסי כן בהדיא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו ובלבד שלא ישהה את האחרונה שבהם שלשים יום לישנא רויחא נפיק רגלא מכי זבנה עד השתא אכתי לא מלו תלתין יומין משרי שרי לישהוייה אלא כיון דנפק ליה רגל לא מיבעי ליה לישהוייה והטבח לוקח ושוחט לוקח ושוהה על מנת לשחוט ובלבד שלא ישהא את העגונה שבהן יותר משלשים יום. ומסתברא מהאי לישנא רויחא דהאי ובלבד שלא ישהא האחרונה שבהן שלשים יום הוא הדין לפחות משלשים יום לאחר הרגל ואיידי דתנא רישא גבי היתרא שלשים תנא סיפא גבי איסורא שלשים. דייקא נמי דקתני ובלבד דאלמא דינא דסיפא לאו כרישא. ועוד מדקתני נמי רישא שלשים יום וקתני סיפא יתר משלשים מכלל דשלשים שרי שמע מינה. ע"כ.
וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל והטבח לוקח ושוהה. פירש הקונטרס לוקח קודם השוק שלשים וכו' ככתוב בתוספות. ונראה לפרש הטבח לוקח כל ימות השנה ושוהה שלשים יום ובלבד שלא ישהה העגונה כלומר הנשארת לבדה שמעכבה לשחטה וקרי לה עגונה כמו אשה עגונה מבעלה שלא יאחרנה יותר משלשים יום. ברוב הספרים לא גרסינן יותר וגרסינן שלא ישהה העגונה שלשים יום ולא נהירא. ובתוספתא גרסינן יותר משלשים יום אבל גרסינן האחרונה כמו בלוקח ולפיכך אף הראשונה יכולה להיות עגונה. ע"כ.
וכתב גאון ז"ל וז"ל ומה שהתירו לשהות לפני הרגל ולטבח לא התירו לו אלא שיהא קושרה בכרעי המיטה דהכי נמי מפרש עלה בברייתא אמר להם מותר ובלבד שיהא קושרה שלא תצא ורבנן פליגי עליה וחיישי שמא יתיר הקשר ותצא ותרעה והוי הפסד דארץ ישראל. ע"כ.

בד"ה אין מגדלין כו' דלרעות אפי' בהמה גסה אסור כו' עכ"ל ולא ניחא להו דמיירי בלרעות ובהמות של אחרים דשרי בגסה כדאמרינן בפ"ק דב"מ כמ"ש התוספות לקמן דלישנא דמגדלין משמע בבהמות של עצמו וק"ל:

מפני מה החמירה תורה בגנב כו' וכתיב כי עזב ה' וגו'. הגנב כיון שירא מדין של מטה ואינו ירא מדין של מעלה הרי הוא כופר בהשגחה ובשכר ועונש של מעלה אבל הגזלן אינו כופר בכל זה שהרי גם מדין של מטה שהוא רואה בחוש אינו ירא אלא שהוא מחשיב לו מה שהוא נשכר בגזילו יותר ממה שהוא מפסיד בעונש של מעלה ושל מטה ודו"ק:

כמה גדול כח של מלאכה שור שבטלו כו'. דאף אם גנב עגל הרי ראוי הוא ליגדל מיהו לטעמא דגדול כבוד הבריות שור שהלך ברגליו ה' כו' מי לא עסקינן שגנב עגל שראוי להרכיבו על כתיפו כמו שה אלא דלא פלוג כיון שהוא מין שור ההולך ברגליו וק"ל:

גמ' המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם וגו' כו' ואין רואה אר"מ כו' א"י ובסוריא כו' כצ"ל:

רש"י במשנה שמא יביאו עצם כעדשה כו'. ט"ס הוא וצ"ל בשר כעדשה וכ"ה לשונו (לקמן פב ב) בד"ה משום קדשים וט"ס כזה נפל ג"כ בתוס' (ב"מ כו) ד"ה עשוין דעצמות השרץ אין מטמאים כדאי' (בחולין קכה) במשנה:

רש"י ד"ה שלא ישהה לקח כו' שלשים יום וסמוך לרגל כו'. כצ"ל:

מִפְּנֵי מָה הֶחְמִירָה תּוֹרָה בְּגַנָּב יוֹתֵר מִגַּזְלָן. ידוע כלל שיש באומרו מִפְּנֵי מָה דמשמע יש לפניו שני טעמים ושואל מפני מה, וכמו שכתב הגאון חיד"א בפתח עינים.
ונראה לי בס"ד מלבד טעם זה דאתמר בתלמודא עוד יש טעם אחר משום דכל דברים הכתובים בעשרת הדברות הם חמורים יותר בעיני בני אדם וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו (חלק א' פרק כט) עיין שם. ולכן יש לומר כיון דגנב כתיב בעשרת הדברות דחמירי בעיני בני אדם טפי לכך החמירה תורה בענשו טפי מגזלן.
ועוד נראה לי בס"ד בגנב החמירה תורה טפי מגזלן משום דגזלן עבד בפרהסייא ונתבזה בעיני בני אדם דהכל ידעו וראו שגזל אבל גנב עושה בצנעא ואין מכירים בו ולא נתבזה וכהאי גונא אמרינן לקמן הטעם דישלם בשור חמשה ובשה ארבעה מפני שנתבזה בשה שנטלו על כתיפו.
ועוד נראה לי בס"ד דגנב אפשר שיבא אחר כך לידי שבועת שקר שיחשדהו בעל דבר וישביעהו ומחמת בושה ישבע לשקר אבל גזלן עשה בפרהסיא ולמה ישביעו אותו אם יכחיש יביא עליו עדים לבית דין ויוציא בלעו מפיו.
אי נמי נראה לי בס"ד גזלן לא יכשל פעמים הרבה לגזול כי יש עליו תובעין להוציא בלעו מפיו אך גנב יחטא כמה פעמים מאחר דגונב בצנעא דעל הרוב לא ידעו בו לכך החמירה עליו תורה בעת שנודעה גניבתו.

וְאֹזֶן שֶׁל מַטָּה כְּאִלּוּ אֵינָהּ שׁוֹמַעַת (ישעיה כט, טו). קשא הכא לא שייך למימר אלא חלוקה דעין אבל אזן מאן דכר שמא הכא?
ונראה לי בס"ד דכפר זה בתרתי חדא חשב אין עין רואה את מעשיו ולכך גנב ועוד היה לו לחוש על צעקת הנגנב שצועק וקובל ומוסר דין למעלה לפני הקדוש ברוך הוא לעשות משפט בגנב וכתיב בכיוצא בזה כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ (שמות כב, כב) ולכן נמצא שכפר גם בזה שחשב אין אזן שומעת צעקת בני אדם.
ובזה יובן הא דנקיט פסוק וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּ־הּ (תהלים צד, ז) דזכר שם י־ה שזה דכפר בשתים בראיה ושמיעה נמצא פגם באותיות י־ה דידוע ראיה באות יו"ד ושמיעה באות ה"א ראשנה ונרמז זה באותיות גניבה שהם אותיות 'גנב י־ה' ודוק.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָשְׁלוּ מָשָׁל מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? וכו'.. קשא מה בא לחדש במשל הזה על דברי רבי יוחנן בן זכאי דטעם שאמר רבי יוחנן בן זכאי הוא מפורש היטב בדבריו במלות קצרות שאמר 'זֶה הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ וְזֶה לֹא הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ' ואין צריך לדבר זה משל להסבירו באזן השומע ועל מה חרד רבי מאיר כל החרדה הזאת אחרי שומעו את דברי רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו ללמדנו המשל הזה ששמע משם רבן גמליאל והא ודאי לולא שראה במשל הזה דבר חידוש לא היה נצרך רבי מאיר ללמדינו המשל הזה?
ונראה לי בס"ד בהקדים מה שאמר המפרשים ז"ל על פסוק 'אֲשֶׁר יֹאמְרֻךָ לִמְזִמָּה' (תהלים קלט, כ) הכונה כי עובדי עבודה זרה אומרים השם יתברך רם ונשא וגבה מאד ואין כבודו להשגיח בתחתונים השפלים כי מה הארץ החמרית הלזו ומה האדם החמרי הזה היושב בה שישגיח הקדוש ברוך הוא ויביט במעשיו? ורק כבודו יתברך להשגיח במרומים דוקא וכל כונתם בדברים אלו כדי למצוא היתר לעצמם לעבוד עבודה זרה דעל ידי כך אומרים אין כבודו יתברך שהאדם יתפלל אליו ויבקש ממנו דבר ולעבוד אותו ולכן עושים אמצעי את השמש ואת הירח ואת צבא השמים לעבדם ולהתפלל אליהם ולזה אמר 'אֲשֶׁר יֹאמְרֻךָ' לשון התרוממות כל כונתם בזה הוא 'לִמְזִמָּה' לעבוד עבודה זרה.
ובזה פירשו המפרשים (תהלים קיג, ד) רָם עַל כָּל גּוֹיִם הֳ' והיינו שאומרים רק עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ ואין כבודו להשגיח בתחתונים בארץ ויושביה אך באמת אנחנו אומרים מִי כַּהֳ' אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ עד כאן דבריהם.
ולפי זה יש לומר דרבי מאיר קשיא ליה בטעמו של רבי יוחנן בן זכאי שאמר 'זֶה הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ וְזֶה לֹא הִשְׁוָה' מנא ליה הא ודילמא זה האדם הוא מבעלי דיעה הנפסדת האלה שאומרים מאחר שהוא יתברך רם ונשא אין כבודו להשגיח בתחתונים ובמעשיהם?
לכן הביא המשל של רבן גמליאל אשר נתחכם רבן גמליאל לעשות המשל באנשי העיר ובני המלך והיינו כי בעלי דיעה הנפסדת על כל פנים הם מודים שיש לעולם השפל הזה מנהיג אשר מסר הקדוש ברוך הוא הנהגת עולם הזה בידו מפני שאין כבודו להשגיח ולהביט בארץ השפלה ויושביה על כן יאמר אחר שברא הארץ השפלה הלזו מסר אותה ביד צבא השמים שהם המלאכים הנקראים בְנֵי הָאֱלֹקִים כמו שנאמר בסוף פרשת בראשית (בראשית ו, ב) ובריש ספר איוב (איוב א, ו) ועל כן גם אם זה האדם הוא מבעלי דיעה זו צריך שיהיה לו מורא מן צבא השמים אשר לדעתו הנפסדת העולם הזה מסור בידם והם משגיחים ומביטים בו כי אלו מינה אותם המלך מלכו של עולם ונמצא על כל פנים חטא בכבודו של מלך מלכו של עולם, ועל זה יבא נכון המשל של רבן גמליאל שעשה בבני העיר ובני המלך כן זה לא השוה כבוד בני אדם עם כבוד בני המלך הם המלאכים צבא השמים אשר מינה אותם המלך מלכו של עולם על עולם הזה ויושביה ועל מעשיהם.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, שׁוֹר שֶׁהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו, חֲמִשָּׁה, שֶׂה שֶׁהִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ, אַרְבָּעָה. הקשה בשיטה מקובצת אי מהאי טעמא קנסיה רחמנא הכי אם כן גבי גניבה שמתחייב כפל בתרווייהו אמאי לא קנסינן לשלם בשור שלשה ובשה כפל בלבד? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דקנס תשלומי כפל אית ביה טעמא משום דהוי מדה כנגד מדה הוא רצה להוסיף מנה של חבירו על ממונו עתה יחסר מנה מן ממונו ויהיה נוסף על של חבירו כי כן מדתו יתברך להתנהג מדה כנגד מדה ועל כן אם יעשה חילוק בשור לשלם שלשה נמצא בטל טעם זה של מדה כנגד מדה וגם נמי לאו דוקא בשור צריך לגזור כך אלא בכל דבר שהוא חפץ שיש לו משא כבד שצריך לישאנו על כתפו הן עץ הן מטה הן כלי נחשת וברזל וכיוצא צריך לתקן בתשלומו הפרש לשלם שלשה ואם כן בטל טעם זה של מדה כנגד מדה במשפט זה של התשלומין.
מה שאין כן ענין טביחה ומכירה לאו מטעם מדה כנגד מדה נאמר בו הקנס כי טעם מדה כנגד מדה כבר נעשה בתשלומין של אלו שישלם כפל ורק הוא קנס אחר חדש שחדשה בטביחה ומכירה דקנסימן רחמנא משום שנשתרש בחטא כדאמר לעיל בברייתא בשם רבי עקיבה ועל זה הטעם שפיר יש לומר הואיל ונתבזה בשור הקל עליו הקנס דנחשב לו בזיונו כאלו שלם אחד יותר להשלים החמשה של הקנס.
ודע דאף על גב דלא הרכיבו על כתיפו עם כל זה נתנה התורה שיעור שוה בכל ותפסה אותו דבר המצוי ושכיח יותר כי דבר המצוי ושכיח הוא שירכיב השה על כתיפו.

גמרא ואלא ה"ד גזלן וכו' לאו לשון קושיא היא דפשיטא דכל היכא דלא מיטמר הו"ל גזלן אלא לשון איבעיא הוא אי בעינן דוקא דלא מיטמר כלל כדר' אבהו או אע"ג דמיטמר מעיקרא היינו כי היכי דלא לערקו כדר' יוחנן ועיין בלשון ה"ה בפ"א מהל' גניבה ונראה דר"י גופא נמי מודה לדר"א בראוהו שהטמין בחורשים דלאו גזלן הוא דלא שייך למימר הא דמיטמר כי היכי דלא לערקו דמרועה צאן ובקר לא שייך לברוח:

תוספות בד"ה אין מגדלין וכו' ואפילו בבית אסור דלרעות וכו' כדאמרי' בזה בורר עכ"ל. בהא דאפילו בבית אסור נראה דלא הוצרכו להביא ראיה דהא כתבו לקמן בפשיטות דאפילו קשור בכרעי המטה אסור אלא הביאו ראיה לפשטא דמלתא דלרעות אסור אפילו גסה וע"כ דהכי הוא דאם כוונתם להוכיח דמתניתין איירי אפילו בבית אכתי קשה מנ"ל דלמא מתני' איירי במגדל לרעות ע"י שמוסרה לרועה דבכה"ג ודאי בגסה שרי כמו שנתבאר בסמוך בלשון התוספות עצמם וההיא דזה בורר ע"כ איירי ברועה בהמתו בעצמו אע"כ כדכתיבנא דבבית בלא"ה מוכח דאסור מההיא דקשרו בכרעי המטה:

בא"ד וא"ת והא דמסיק התם וכו' מאי קמ"ל וכו' מתניתין היא עכ"ל. לפמ"ש יש ליישב המשך הקושיא לדבריהם הקודמים דוקא דבלא"ה הייתי אומר דהא דקתני במתניתין אבל מגדלין בסוריא היינו ע"י שמסרה לרועה אבל בלא רועה אין ה"נ דאסור לגדל אפילו בח"ל וקמ"ל רבא דאף על גב דאסור לכתחילה מכל מקום לא מיפסל בכך אבל עכשיו שכתבו תוספות דמתניתין איירי אפילו בבית ובכה"ג קתני בסיפא דבסוריא מגדלין ואם כן מקשו שפיר:

בא"ד דאי ממתניתין ה"א דאפילו גסה אסור עכ"ל. ואף על גב דבברייתא מפרש בהדיא דבגסה שרי מ"מ אין לדקדק בכך אי אשמעינן רבא מה שנשנה בברייתא דלאו כ"ע ברייתא גמירי ודוקא ממתני' שייך להקשות וכה"ג מצינו בכמה דוכתי:

בא"ד ונראה דהא דאמרינן בפ"ק דב"מ וכו' אבל דקה וכו' אין נראה לחלק בין שלו לשל אחרים עכ"ל. וקצת קשה דא"כ אמאי מסקינן בפרק זה בורר דמלתא דרבא במגדלין אתמר משום קושיא דרבא אדרבא ואכתי לוקמא ברועה ולחלק בין שלו לשל אחרים דהא דקאמר אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה היינו ברועה בהמות שלו דוקא דהא בלא"ה קושטא דמלתא הכי הוא והא דקאמר דרועה בהמה גסה אפילו בא"י כשר היינו ברועה בהמות של אחרים ואפ"ה בדקה פסול כסברת התוספות דהכא ויש ליישב כיון דמכל מקום לא שייך לפסול ברועה של אחרים אלא משום טעמא דאיסור מגדלין נגעו בה א"כ יותר שייך לומר דאשמעינן רבא במגדל גופא וזה דוחק וצ"ע ובאמת משמע מלשון הפוסקים שלא כדברי תוספות עיין בח"מ סימן ל"ד ובסמ"ע שם:

מטלטלין בני שטרא נינהו. בתמיה כמו שפירש רש"י. וכן כתבו דמטלטלין אינם נקנים בשטר הרשב"א בתשובות סימן תתצ"ז והרב המגיד זלה"ה פ"ה דזכיה והריב"ש בתשובה סימן ר"ג והרב משפטי שמואל סימן ק"ג דף קי"ג ע"א ומהר"ם אלשיך סימן ל"ט וכלם כתבו הדבר בפשוט. ומהרשד"ם בתשובותיו ח"מ סימן ש"ד כתב וז"ל ומטלטלין ומעות אינן נקנים בשטר כדמפורש בהדיא בקדושין פ"ק ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלין קתני הרי בהדיא דכסף ושטר וחזקה לא שייך במטלטלין וכ"כ הרשב"א בתשובה בפירוש וכו' וכ"כ הה"מ פ"ה דזכיה וכו' עכ"ל וק"ק על הרב ז"ל דלא זכר מסוגיין דאתמוהי קמתמה הגמרא מטלטלין בני שטרא נינהו והא עדיפא מההיא דקדושין ואם נפשך לומר יזכיר סוגיית קדושין וסוגיין דהא מהדר לאתויי כ"כ בקיאיות והרשב"א בתשובה סימן תתצ"ז הנזכר שהביאה הרב ז"ל דאייתי מפרק המוכר דף ע"ז היינו משום שרצה להגיד לשואל דנקנו באגב וחליפין ולא בשטר והכל מפורש שם. ותו ק"ק על הרב מהרשד"ם דלא זכר נמי שכן כתבו בפשיטות התוס' והרא"ש בכתובות ריש פרק הנושא ע"ש. והרמ"ע מפאנו בתשובותיו סימן נ"ד כתב גם כן בפשיטות דאין המטלטלין נקנים בשטר ונרגש מסוגית בתרא דף קל"ה וכתב דחדא ועוד קאמר ואעפ"י שיש מפרשים בענין אחר ע"ש ועיין בהרמב"ם פ"ח דזכיה ובדברי הה"מ שם. והרב כנה"ג ח"מ ריש סימן קצ"ח הזכיר הפוסקים הנזכרים ובתחילת לשונו יש ט"ס וכצ"ל הרשב"א בתשובות ח"א סימן תתצ"ז והה"מ פ"ה דזכיה והריב"ש סימן ר"ג מהר"ם מטראני וכו' כצ"ל וקצת פוסקים אחרים אשר זכר אינם בידי. וגם על הרב כנה"ג יש להרגיש דהו"ל להזכיר שמעתין ודברי התוס' והרא"ש ריש פרק הנושא הנזכרים. גם הו"ל להזכיר שכ"כ הסמ"ע סימן רכ"ה ס"ק ג'. ולשון הסמ"ע שם הוא כמו לשון הגמרא בסוגיין מטלטלין לאו בני שטרא נינהו ע"ש:
ומהר"ש בן הרשב"ץ בספר תקון סופרים ריש שער טו"ב הביא סוגית קדושין שהזכיר מהרשד"ם וסוגייא דידן ומפרק הספינה דף ע"ו ע"א ע"ש. ועמ"ש הרשב"א בחידושיו בשמעתין:
ומ"ש רש"י בסוגיין בני שטרא נינהו וכו' דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. דבריו קשים אנכי העירותי על זה בספרי הקטן שער יוסף בסוף סימן ח' דף ז"ך ריש ע"ד ע"ש:

שכירות דמטלטלי. שהשכיר לו כליו: בני שטרא נינהו. בתמיה הא לא מקנו מטלטלין אלא במשיכה כדאמרינן בקדושין (דף כו.) ונהי נמי דמקנו בכספא לענין קבולי מי שפרע מיהו בשטר לא מיקנו מידי דדברים בעלמא נינהו כדאמרינן בהזהב (ב''מ דף מט.) דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה: שהטמין בחורשין. שנטמן ביער לגנוב בהמות הרועות שם: וכיון דראוהו גזלן הוא. ולא דומה לגנב בפני שנים דהתם אע''ג דחזו ליה שאר אינשי לא מיסתפי מינייהו דמימר אמר לא מינייהו שקילנא מידי אבל חורשין מרעה לכל היא ולא ידע דמאן ניהו הך בהמה וכיון דלא מיסתפי מכולי עלמא גזלן הוא: החמירה תורה. לשלם כפל ארבעה וחמשה: השוה כבוד עבד. לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהקב''ה אבל גנב לא השוה עבד לקונו אלא כיבד העבד יותר מקונו שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר: לסתיר עצה. כמו להסתיר יועץ במסתרים לגנוב להרע: שה שהרכיבו. הגנב על כתיפו וזלזל את עצמו בו לפיכך היקל הקב''ה עליו בתשלומין: מתני' אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. משום ישוב א''י שמבעיר את השדות וכל שדות א''י סתמן דישראל: אבל מגדלין בסוריא. ארם צובה דדוד כיבשה וקסבר דלא שמיה כיבוש והויא כחוצה לארץ ובחוצה לארץ מותר לגדל דלא חיישינן לישוב ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה: אין מגדלין תרנגולין בירושלים. אפי' ישראל: מפני הקדשים. שישראל אוכלים שם בשר שלמים ותודה ומעשר בהמה ודרך תרנגולים לנקר באשפה שמא יביאו עצם כעדשה מן השרץ ויטמאו את הקדשים: ולא יגדלו כהנים תרנגולין. בכל א''י: מפני הטהרות. שהכהנים אוכלין תרומה הן צריכין להזהר בטהרתן: חזירין. טעמא מפרש בגמרא: את הכלב. מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו: נישובים. פחים שלא ילכדו בהן יוני בני הישוב: שלשים ריס. ארבע מילין: גמ' בחורשין. ביערות כדמתרגמינן ביער חורשא: בהמה גסה. צריכה בישוב למשאוי ולחרישה: שלא ישהה האחרונה שבהן שלשים יום. לקח בהמות קודם לרגל שלשים יום וסמוך לרגל לא יאמר הריני שוחט את המוקדמות ומאחר את האחרונות אף לאחר הרגל עד מלאות שלשים יום למקחן:

שהטמין בחורשין. פי' הטמין עצמו וס''ד שהלך בחשאי וטבח ' הבהמה במקום שהוא ומש''ת פריך והא לא משך: כיון דראוהו גזלן הוא. כלומר שעושה במקום גלוי ולא דמי לגונב בבית או בחצר: ורבי יוחנן הא דמטמרי כו'. למ''ד בהכונס (לעיל דף נז. ושם) דלר' יוחנן לסטים מזויין כיון דמטמר מאינשי גנב הוא אצטריך להאי טעמא דלמ''ד דגזלן הוא לר' יוחנן לא צריך להאי טעמא כלל: מפני מה החמירה תורה כו'. בטוען טענת גנב וטענת גזלן לא שייך האי טעמא כלל: אין מגדלין בהמה דקה. אפי' בבית קאמר דלרעות אפי' בהמה גסה אסור כדאמרינן בזה בורר (סנהדרין דף כה:) רועה שאמרו אחד רועה בהמה גסה ואחד רועה בהמה דקה וא''ת והא דמסיק התם דרבא מגדלין איתמר דמגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין בחוצה לארץ כשרים מגדלי בהמה גסה אפי' בא''י כשרים מאי קמשמע לן דהא דבחו''ל כשרים מתני' היא דאפי' בסוריא שרי כ''ש בחו''ל ויש לומר דודאי לא אצטריך אלא איידי דאמר דבא''י פסולין קמסיים דבחו''ל כשרים ומגדלי בהמה גסה דאפי' בא''י כשרים אצטריך לאשמועינן דאי ממתניתין הוה אמינא דאפי' גסה אסור והא דנקט דקה לאשמועינן דאפי' דקה שרי בסוריא ונראה דהא דאמרינן בפ''ק דב''מ (דף ה:) דרועה בהמות של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו היינו דוקא גסה שמותר לגדל אבל דקה בא''י או בבבל לרב אין נראה לחלק בין מגדל שלו לשל אחרים דהא אפי' קשורה בכרעי המטה אסור ולא כדברי המפרש לקמן דסבר רב הונא שמותר למסור לאשתו כמו שמותר לרועה ולכך היתה מנטרת להו חובה דהא כיון דבבל כא''י לבהמה דקה אין לו לחלק בין על ידי עצמו בין ע''י אחרים והנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא בחזקת הבתים (ב''ב דף לו.) וקאמר שאני עיזי דמסירי לרועה אף על גב דנהרדעא היא בבל שמא לא היו כל כך נזהרים על דברי רב שאמר בבל כא''י לבהמה דקה שגם רב הונא לא החמיר וכן משמע דאפי' ע''י אחרים אסור מדלא מסר ההוא חסיד בהמה לרועה וכן בעלי בתים שבגליל מסתמא לא היו מרעין בעצמן את צאנן ורועה שעשה תשובה מי לא עסקינן שמוצא אחרים שירעו לו ואפי' הכי קאמר ימכור על ידו