בבא קמא עח ע"א

דף עח - א

ואכתי מקשינן: והא גבי קדשים נמי, מלבד "כשב או עז", נאמר עוד: "שור או כשב", שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם, ואם כן נרבי מ"או" זה אף את הכלאים!?

ומשנינן: מד"או" דסיפא דקרא - "כשב או עז" - למעט הוא בא. ^[1]

אם כן: "או" דרישא - "שור או כשב" - נמי למעט הוא בא.

ומקשינן: אדרבה יש לומר בהיפוך: מד"או" דרישא - "שור או כשב" - לרבות הוא בא, שהרי אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם, אם כן נאמר ש"או" דסיפא - "כשב או עז" - נמי לרבות הוא בא!?

האי מאי!? וכי מה קושיא היא זו!?

והרי אי אמרת בשלמא שני ה"או" למעט הם באים, הוא דאיצטריך תרי מיעוטי, אי לכן הוצרכו שני מיעוטים, ומשום:

דאף על גב דאימעיט מ"או" הראשון - כלאים, איצטריך "או" נוסף למעוטי נדמה.

אלא אי אמרת "או" לרבות הוא בא, ותאמר: אחד בא לרבות את הכלאים, ואחד את הנדמה, תרי ריבויי למה!?

והרי השתא כלאים אירבי ליה מ"או" הראשון, נדמה שהוא קל מכלאים מיבעיא [לא כל שכן]!? ^[2]

ומקשה הגמרא: אלא לפי מה שאתה אומר, שבקדשים נתרבו הכלאים, אם כן הא דאמר רבא: זה בנה אב: כל מקום שנאמר "שה" אינו אלא להוציא את הכלאים, למאי הלכתא, לגבי איזה דין הוצרך בנין האב ללמד שאינו נוהג בכלאים!?

אי, שמא תאמר: ללמדנו לקדשים - שנאמר בהם בפרשת נסכים [במדבר טו יא]: "ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד, או לשה בכבשים או בעזים" - שהכלאים פסולים לקרבן?

כך הרי אי אפשר לומר, כי:

קדשים, הרי בהדיא כתיב בהו!? שנאמר: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ולכך ייתרה הכתוב "או", כדי ללמד: פרט לכלאים.

אי, שמא תאמר: למעשר בהמה, שנאמר בו [ויקרא כז לב]: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'", ומאחר שנאמר "צאן" כאילו נאמר בו "שה", ^[3] וללמדנו הוא בא, שהכלאים פטורים ממעשר בהמה?

אף זה אי אפשר לומר, כי: מעשר בהמה בגזירה שוה "תחת תחת" ^[4] יליף מקדשים לפטור את הכלאים ממעשר בהמה, כשם שהם פסולים לקדשים.

אי, שמא תאמר: לבכור שנאמר בו [ויקרא כז כו]: אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו, אם שור אם שה לה' הוא", ^[5] וללמדנו הוא בא שהכלאים פטורים מן הבכורה!?

אף זה אי אפשר לומר, כי:

בכור בגזירה שוה "העברה העברה" ^[6] יליף ממעשר, לפוטרו מן הבכורה, כשם שהוא פטור ממעשר בהמה.

אי נמי יש לך ללמוד שהכלאים פטורים מן הבכורה בקל וחומר:

השתא "נדמה" אמרת לא חייב בבכורה, דהא כתיב [במדבר יח יז]: "אך בכור שור", ולמדנו: עד שיהא הוא אביו שור ובכורו שור, ונתמעט הנדמה מן הבכורה -

כלאים - שהם פטורים מן הבכורה - מיבעיא!? אלא כי איתמר דרבא, לענין פדיון פטר חמור, שאין פודין בכלאים, וכדתנן:

נאמר בתורה: "ופטר חמור תפדה בשה", ואין פודין לא בעגל שהרי אינו שה, ולא בחיה, ולא בשחוטה [שה שחוט], ולא בשה טריפה [שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה], ולא בכלאים אפילו כשאביו ואמו ממין שה, ולא בכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה - אלא בכבשים ועזים חיים בלבד.

ודין הכלאים בפדיון פטר חמור נלמד מבנין אב דרבא.

ואכתי מקשינן לרבי אלעזר במשנה שם דמתיר פדיון פטר חמור בכלאים, מפני שהוא שה, שהרי אביו ואמו ממין שה.

אם כן למאי הלכתא נאמר "שה", ומה בא ללמדנו!? ^[7]

אמר לך רבי אלעזר:

א. הסוגיא כולה מתבארת לפי שיטת רש"י בסוגייתנו.

ב. שנינו בברייתא בבכורות ו ב:

"רבי שמעון אומר: [נאמר] "גמל גמל" שני פעמים, [שהוא טמא, אחד בתורת כהנים, ואחד במשנה תורה; כדי ללמדנו:] אחד גמל [הרי הוא טמא], ואחד גמל הנולד מן הפרה [לאו דוקא שהוא נראה כגמל, אלא שאין לו סימני טהרה, ואפילו יש לו סימן אחד כגמל שהוא מעלה גרה, אך פרסותיו קלוטות ולא שסועות, כל שאין לו את שני הסימנים, הרי הוא טמא; ואפילו אם גם אביו היה טהור]".

וגמל הנולד מן הפר והפרה, נקרא בלשון סוגייתנו: "קלוט", דהיינו שפרסותיו קלוטות ולא שסועות, שלדעת רבי שמעון הרי הוא טמא.

ג. ובברייתא בבכורות ז א [כפי שהביאה ופירשה רש"י בסוגייתנו], הובאה שיטת רבי יהושע החולק על רבי שמעון:

כתיב: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה [כלומר: או ממפריסי הפרסה], את הגמל, כי מעלה גרה הוא, ו [אולם] פרסה איננו מפריס, [ולכן] טמא הוא לכם".

את זה [את הגמל שיש לו סימן אחד של טהרה, שהוא מעלה גרה אך פרסה איננו מפריס] אי אתה אוכל בסימן אחד [של טהרה], אבל יש אחר שאתה אוכל בסימן אחד [בלבד של טהרה], ואי זה, זה טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור [שאביו ואמו טהורים, והוא אין לו שני סימנים של טהרה, אלא סימן אחד בלבד, הרי הוא כשר לאכילה; אבל אם עיבורו מן הטמא דהיינו שהיה אביו טמא, אין בנו נכשר בסימן אחד של טהרה].

יכול אפילו עיבורו מן הטמא [לפי מסקנת סוגייתנו, כך הוא הפירוש: יכול אפילו עיבורו מן הטמא הזה, דהיינו: יכול, שכשם שאני מכשיר בו בסימן אחד של טהרה, היות והיו אביו ואמו טהורים, כך אני מכשיר בבנו, דהיינו, שאף אם יבוא זה על פרה ותלד קלוט כמוהו יהיה הולד כשר; וקוראת לו הברייתא "טמא" מפני שבעצמותו טמא הוא, שהרי אין לו אלא סימן אחד, והכשרו הוא מפני שהוא בא מן הטהורים] תלמוד לומר: "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים", [וממשמע שנאמר "כבשים", למדנו:] עד שיהא נולד משני כבשים, שיהו אביו ואמו כבשים, [ואביו של זה אינו נקרא "כבש", אם כי טהור הוא] ".

כי איתמר דרבא, כדי ללמד על טמא [בהמה ממין טמא] שנולד מן הטהור, ועיבורו מן הטמא - ומפרש לה ואזיל ^[8] - שהוא אסור באכילה; ומשום שנאמר בו "שה", דכתיב: [דברים יד ד]: "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים ושה עזים".

ומה שאמרנו, שלרבי אלעזר דין זה נלמד מ"שה", הוא דלא כרבי יהושע!

דאי רבי יהושע, הרי לא הוצרך ללומדו מ"שה", כי ממה שאמר הכתוב: "שה כשבים ושה עזים" נפקא ליה לרבי יהושע שאינו מותר באכילה, ומשום דלשון "כשבים" משמע: עד שיהא הוא כבש ואמו כבשה. ^[9]

קא סלקא דעתין, ש"שה" אליבא דרבי אלעזר, או "כשבים" אליבא דרבי יהושע, באים למעט סוס הבא על הפרה וילדה סוס, או חזיר הבא על הרחל וילדה חזיר; ולפיכך תמהינן:

וטהורה מטמאה [כגון פרה מסוס, או רחל מחזיר] מי מיעברא [היכולה היא להתעבר מן הטמא] עד שהוצרך הכתוב למעטו!?

אלא אי אמרת לרבות תרי ריבויי למה לי השתא כלאים אתרבי ליה נדמה מיבעיא ליה. קשיא לי, דלמא אי לא כתיב אלא חד ריבוי הוי מוקמינן ליה לנדמה אבל כלאים אסור לפיכך איצטריך ריבוי אחרינא כדי לרבות את הכלאים, וליתא, דכל דמרבינן כלאים מרבינן ולא נדמה כלומר אותו שאי אתה יכול להוציא מביניהם דהיינו כלאים אבל אי אתה מרבה נדמה שאפשר להוציא מהם כלומר אי לאו דאיכא ריבוי אחרינא לא מייחדינא ליה להכי, ותדע מדרבי מכי יגנוב שור או שה כלאים ולא מוקמינן ליה לנדמה בלחוד.

כי אתמר דרבא לענין פטר חמור אתמר כדתנן אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטרפה. איכא למידק, אם כן כי אקשינן לעיל כלאים שה כתיב אמאי לא אקשינן כלאים וטרפה שה כתיב, ומסתברא לי דהוא הדין טריפה אלא רישא נקט דקתני גנב כלאים וטבחה טריפה ומכרה וכאילו אמר ברייתא דכלאים היאך אפשר והא שה כתיב, ועוד דכלאים קשיא לכולי עלמא אבל טריפה לא קשיא אלא לרבנן כדברי ריש לקיש דאילו לרבי שמעון לא מודה בה, הלכך הקשה מכלאים דכולהו מודה ביה ומינה לטרפה לרבנן לכשתמצא לומר רבנן היא ולא רבי שמעון. כנ"ל.

לטמא שנולד מן הטהור ועיברתו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי כרבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא ליה כו'. פירש רש"י ז"ל דבפרק קמא דבכורות דרש רבי שמעון גמל גמל שני פעמים אחד גמל שנולד מן הגמלה ואחד גמל שנולד מן הפרה ואפילו עיברתה מן הטהור משור גמור קא אסר רבי שמעון ופליג עליה רבי יהושע היכי שעיברתו משור שאינו קלוט ומתירה בסימן אחד של טהרה או מעלה גרה או מפריס פרסה ודרש את זה לא תאכלו את הגמל זה אי אתה אוכל בסימן אחד אבל אחר אתה אוכל בסימן אחד ואיזה זה טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור יכול אפילו עיבורו מן הטמא כלומר כשם שאני מכשר בו כך אני מכשר בבנו אם נתעברה פרה ממנו תלמוד לומר שה כשבים עד שיהי' נולד משני כבשים שיהי' אביו כבש ואמו כבשה, וההוא פסול דבנו דנפקא ליה לרבי יהושע מכבשים נפקא ליה לרבא משה. עכ"ל רש"י ז"ל. ומשמע מדבריו ז"ל דרבי יהושע פליג אדרבי שמעון בקלוט בן פרה ושור גמור ואף על פי שאינה דומה בסימני צורת גופו כלל לאמו. ועוד פירש הוא ז"ל סימן א' מסימני טהרה שבטהורה כלומר אי מעלת גרה או מפריס פרסה. והקשה עליו בתוספות דבבכורות (נ, ב) משמע דמודה רבי יהושע לרבי שמעון בשאינו דומה בצורתו כלל לאמו, דהתם איבעיא להו לרבי שמעון דבעי לגבי בכורה שיהיה נדמה לאמה בראשו ורובו לגבי אכילה מאי בעי ראשו או רובו או לא, ואתיא למיפשטא מדרבי יהושע דאמר אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד ואיזה זה זה טמא הנולד מן הטהור ואמרינן קרי ליה טמא כרבי שמעון וקאמר אבל אתה אוכל בסימן אחד כלומר דלא בעי ראשו ורובו אלמא בשאינו דומה כלל מודה רבי יהושע דאסור כרבי שמעון. ועוד, דרבי אליעזר דפליג התם על רבי יהושע בטמא שנולד מן הטהור ועיבור מן הטמא ושרי ליה ואוקי פלוגתייהו בזה וזה גורם אלמא לרבי יהושע אסור הוא כרבי שמעון, וסימן אחד דקאמר התם לאו סימן מסימני טהרה דאורייתא קאמר אלא מסימני צורתו בצורת פניו או אחד מאיבריו וכדאמר התם גבי רחל שילדה מן העז ועז שילדה מן הרחל דפטורה מן הבכורה אמרינן ואם יש בה מקצת סימנין חייבת רבי שמעון אומר עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו, עלה הוא דקא מבעיא להו לרבי שמעון אי בעי ראשו ורובו לאכילה כמו לבכורה ואתיא למפשטא מההיא דרבי יהושע כדאמרן אלמא סימנין אלו לא מסימני טהרה קאמר אלא מסימני גופו דבמקצת סימנין שרי רבי יהושע ופליג רבי שמעון אבל בשאינו דומה כלל מודה לו דאסור, ורבי אליעזר נמי אסר בו כרבי יהושע בשאינו דומה לאמו כלל אלא דפליג עליה בבנו דאסר רבי יהושע אפילו בבנו משום דזה וזה גורם אסור ורבי אלעזר שרי בבנו משום דסבירא ליה זה וזה גורם מותר, ולפי זה אפילו טהור שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא כלומר שאינו דומה כלל לאם אסור לרבי יהושע אלא איידי דנסיב רישא טמא שנולד מסיק לה בטמא שנולד, ודקאמר שנולד מן הטמא דוקא בשדומה קצת לאמו, שאילו אינו דומה כלל לאמו אפילו נולד מן הפרה ושור גמורין אסור אפילו לרבי יהושע כמו שאמרנו, זה כשטת התוספות, והא דקאמר לאפוקי מדרבי יהושע לומר מאי דאסר רבי יהושע ונפקא ליה משה כשבים, נפקא ליה לרבא אליבא דרבי אליעזר מבנין אב דשה.

ותמיה לי מאי דקאמר דלא כרבי יהושע דהאי לישנא משמע דפליג עליה בדינא ומאי דאסר זה שרי זה ולא אשכחן כהאי לישנא במשמעות דורשין. ונראה דברי המפרשים דרבא אליבא דרבי אליעזר מפיק בנין אב דשה שה להוציא כלאים אלו בטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא לענין פטר חמור ולומר שאין פודין בו, ומכלל דמותר באכילה, דאי אסור באכילה פשיטא שאין פודין בו, וזהו דלא כרבי יהושע דאילו לרבי יהושע אפילו באכילה אסור ואין צריך לומר לפדיון פטר חמור ולא איצטריך בנין אב דשה שה למעוטי, ולרבי יהושע בנין אב דרבא למעוטי מפדיון פטר חמור כלאים דעלמא הבא מעז ורחל, והא דקאמר דלא כרבי יהושע בדוקא נקט רבי יהושע דאילו לרבי אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע כלאים הבא מן הטהור והטמא כלומר מן הקלוט שאינו דומה לאמו כלל מותר הוא באכילה משום דזה וזה גורם מותר סבירא ליה כדאמרינן, הלכך אף לדידיה אפשר דבנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא שמותר באכילה בשדומה בסימן אחד מצורותיו לאמו ואין פודין בו פטר חמור, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.

לענין קדושת בכורה כל שהוא נדמה ר"ל רחל שילדה מן הכבש כמין עז או עז מן התיש כמין רחל פטור מן הבכורה ואין צריך לומר בכלאים גמורים:

לענין מעשר בהמה כל שהוא כלאים גמור פטור ואינו משלים את השאר לעשרה שאינו נכנס כלל לדיר להתעשר אבל הנדמה לא נתמעט בו:

כבר ידעת שחייב אדם לפדות פטר חמור ובמה פודהו בשה אפילו לא היה השה שוה דינר ופטר חמור שוה כמה דיו בכך ונותן השה לכהן ופטר חמור חולין בידו לא רצה לפדותו בשה פודהו בשוויו ונותן דמים לכהן לא רצה לפדותו כלל מצוה לערפו כמו שיתבאר במקומו:

שה זה שפודה בו פטר חמור אין הכרח בין שיהא תם בין שיהא בעל מום בין זכר בין נקבה ומ"מ אם היה שחוט או טרפה או כלאים אין פודין בו כלל ואין צריך לומר שאין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בכוי:

בהמה טהורה אינה מתעברת מן הטמאה לעולם מעתה נולד מן הטהורה כעין טמאה כגון ברייה שפרסותיה קלוטות הואיל ונולדה ממין בעלי פרסה מותר אמרה תורה בבהמה אותה תאכלו כל שבבהמה תאכלו ונמצא קלוט במעי פרה טהור ואם הוליד הוא מן הפרה ולדה גם כן טהור ומ"מ נמצא שם מין עופות אסורים וכבר בארנוה במסכת תולין ולענין קדשים מיהא קלוט בן פרה פסול לקרבן כמו שיתבאר במקומו אבל לענין פדיון פטר חמור כשר:

ודלא כר' יהושע דאי ר' יהושע משה כשבים נפקא עד שיהא הוא כבש ואמו כבשה פת' שאר המפרשים נ"ל שר' אלעזר הי' מתיר ג"כ הקלוט לאכילה וס"ל כר"א דפליג עלי' דר' יהושע ואע"ג דשרי לאכילה אין פודין בו פטר חמור וכלאים וכה"ג אתא למעוטי שה ולא כלאים הבא מתיש ורחל ומה שקילסתי פת' מהורה משום דאמרי' אי ר' יהושע משה כשבים נפק' דאמר סבר חדא אית לר' אליעזר ולר' יהושע לא הוא והכין פירושא האי דאמר ר"א דשה דפטר חמור אתא למעוטי קלוט בן קלוט דלא כר' יהושע דאי ר"י משה כשבים נפקא שצריך שיהא אביו כבש ואמו כבשה ואז מותר באכילה אבל קלוט בן קלוט אסור באכילה ופשיטא דאין פודין בו ולא איצטריך שה למעוטי שהרי אין פודין בטמאה אבל ר' דשרי לי' באכילה איצטריך שה למעוטי שלא נפדה בו:

והא גבי קדשים נמי נאמר שור או כשב וכו'. תימה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יש לנו להחמיר ולמעט כלאים ולא לרבות. ויש לומר דהיינו קושיא אי למעט אתי לשתוק משני אואין ולכתוב שור וכשב ועז דשור משמע שאינו כלאים וכשב ועז משמע אף כלאים וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ממילא אזלינן לחומרא וממעטינן ליה. ה"ר ישעיה ז"ל.

אי אמרת בשלמא או למעט היינו דאיצטריך תרי מיעוטי וכו'. וקשה לי דאפילו למעט נמי קשה אמאי איצטריך תרי מיעוטי לכתוב קרא מיעוטא בנדמה ומיניה ניליף כלאים למיעוטא מק"ו דהשתא נדמה דקיל אתמעט כלאים דחמיר לא כל שכן. עיין שיטה.
וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל דאף על גב דאיצטריך למעוטי כלאים איצטריך למעוטי נדמה ותלמודא דנקט שור או כשב למעוטי כלאים או עז פרט לנדמה איפכא הוי ליה למימר שור או כשב פרט לנדמה או עז פרט לכלאים דהכי מידרשי קראי אלא משום דהוו תרווהי עלמא כיון דאמעוט נדמה למה לי קרא למעט כלאים והמקרא לא רצה לסרס ולומר או עז פרט לכלאים שור וכשב פרט לנדמה. ע"כ.

אלא אי אמרת לרבות תרי רבויי למה לי. קשה לי דילמא אי לא כתיב אלא חד ריבויא הוה מוקמינן ליה לנדמה אבל כלאים אסור לפיכך איצטריך תרווייהו כדי לרבות את הכלאים. וליתא דכל דמרבינא משור וכשב כלאים מרבינן ולא נדמה כלומר אותו שאי אתה יכול להוציא מביניהם דהיינו כלאים אבל נדמה שאפשר להוציא מהם כלומר מאחד מהן אי לאו דאיכא ריבויא אחרינא לא הוה מייחדינן לה להכי. ותדע מדרבי מכי יגנוב שור או שה כלאים ולא מוקמינן ליה לנדמה בלחוד. הרשב"א ז"ל.

ובשיטה כתוב אלא אי אמרת לרבות וכו'. וקשה לי דילמא לעולם לרבות ודקא קשיא לך נדמה מיבעיא איכא למימר דאי לא כתיב אלא חד או הוה מוקמינן ליה אנדמה דקיל אבל כלאים אימא לא משום הכי צריכי תרי קראי. ושמא יש לומר דמסתמא או דרישא לכלאים אתא וכו'. עיין. ע"כ.
וזה לשון גאון ז"ל היינו דאיצטרכו ליה תרי או דממעטי לכלאים ולנדמה וכדקאמינא לך לעיל דמהו דתימא נדמה הואיל ואביו ואמו ממין אחד הוא ליתכשר להקרבה קא משמע לן או עז למעוטי השתא כלאים דממין אחר אתי איתרבי ליה מרישא נדמה לו מיבעיא דמותר. ע"כ.

השתא כלאים איתרבו וכו'. וא"ת ולמה לי למילף נדמה מק"ו מכלאים בלאו הכי נמי הוה מתרבי נדמה כיון דליכא מיעוטא דהא מצרכינן למסקנא קרא למעוטי נדמה שמע מינה דאי לאו מיעוטא ממילא לא הוה מתרבי נדמה ואם כן למה לי קרא. ויש לומר דהא איצטריך ק"ו לרבויי אמה היינו לרבות נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו דהאי נדמה לא הוה מתרבי ממילא דאף על גב דליכא מיעוטא ממילא הוה ממעיט הכא בקדשים בגזרה שוה תחת תחת ממעשר העברה העברה מבכור דבבכור איכא קרא למעוטי נדמה גמור בפרק קמא דבכורות הילכך שפיר איצטריך האי ק"ו דקאמר לרבויי ההוא נדמה גמור דלא לילף מבכור. והא דמצרכינן למסקנא מיעוטא למעט נדמה דמשמע דאי לא מיעוטא ממילא הוה מתרבי נדמה האי בנדמה שאינו גמור שדומה במקצת סימנים לאמו דההוא ליכא למילף מבכור למעוטי דקדוש הוא בבכורה כיון שדומה במקצת סימנים דלא ממעיט נדמה בבכור אלא נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו כדאיתא בפרק קמא דבכורות וכך הוא הענין כי מוקמינן ליה לקרא למעוטי אז ממעטינן כל נדמה אפילו דומה במקצת סימנים והיכא דאוקמיה ליה לרבות בעי לרבויי אפילו נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו. וא"ת ומאי שנא. יש לומר דודאי כי מוקמינן ליה למעוטי צריך לומר דאתא למעוטי כל נדמה אף על פי שדומה במקצת סימנים דלמעוטי נדמה גמור לא איצטריך דמבכור הוה ילפינן כדפירשתי אבל כי מוקמינן לרבויי אז אתי לרבות אפילו נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו דלרבות שדומה במקצת סימנים לא אתי קרא דאם כן לשתוק מריבויא דממילא איתרבי נדמה שדומה במקצת סימנים דמהיכא תיתי למעוטי כיון דליכא מיעוטא דמבכור ליכא למילף דהא בבכור קדוש הוא כדאיתא בפרק קמא דבבכורות. תלמידי הר"פ ז"ל.

אלא הא דאמר רבא כל מקום שנאמר שה וכו'. למאי הילכתא אי לטביחה ומכירה הא אמרת דאפילו בכלאים נמי חייב אי לקדשים בהדיא כתיב בהו שור או כשב פרט לכלאים וכו' אלא לענין פטר חמור וכו'. ואי קשיא לך אי יליף להו מפסח אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה וכו' הא אמרינן בבכורות תפדה תפדה ריבה. הראב"ד ז"ל.

אי למעשר וכו'. אף על גב דלא כתיב ביה שה פירש הקונטרס כיון דכתיב צאן כמאן דכתיב ביה שה. והקשה ה"ר שמואל מוורדוס ז"ל בפרק בתרא דבכורות כי פריך התם גבי מעשר אי גמר תחת תחת מקדשים וכו' ומאי קאמר נימא דמבנין אב נפקא כיון דכתיב ביה צאן דכמאן דכתיב ביה שה דמי. וצריך לומר דודאי לא חשיב צאן כמו שה והכא הכי פירושא אי למעשר אפילו אם תדחוק לומר דחשיב צאן כמו שה הא תחת תחת יליף מקדשים. ה"ר ישעיה ז"ל.

עד שיהא הוא שור ובכורו שור. וא"ת למה לי האי קרא תיפוק ליה העברה העברה ממעשר ותחת תחת מקדשים. ואומר ר"י וכו' כמו שכתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.

לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע. רש"י ז"ל מייתי פלוגתא דתניא רבי שמעון אומר גמל גמל שני פעמים א' גמל וכו' ופליג עליה רבי יהושע וכו'. וקשה דהא דבעי וטהורה מטמא מתעברא אף לרבי יהושע בעי התם דקאמר יכול אפילו עבורו מן הטמא ומאי בעי הא לרבי יהושע לאו טמא הוא. ועוד דצריך לומר כי משני דאיעבר מקלוט כרבי שמעון דלרבי יהושע קרי ליה טמא מפני שהוא טמא לרבי שמעון. ועוד דהתם משמע הטעם דרבי יהושע דגלי קרא הכא דזה וזה גורם אסור מה שאין כן במקום אחר לרבי יהושע ולפירוש זה מאי זה וזה גורם איכא. ונראה דבהא פליגי רבי שמעון סבר גמל גמל שני פעמים אחד נולד מן הגמל ואחד נולד מן הפרה ואפילו עברו שור ואף דומה קצת לשור אסור ורבי יהושע דריש את זה לא תאכלו זה אי אתה אוכל בסימן אחד פירוש בדמיון קצת לפרה הואיל וקלוט הוא אבל אתה אוכל בדמיון קצת לאמו כגון שנולד מן הפרה ועברו שור ואף על פי שהוא קלוט יכול אפילו עבורו מן הטמא מגמל ממש ונולד מן הפרה יהיה מותר בדמיון קצת תלמוד לומר שה כשבים ושה עזים עד שתהא אמו ואביו כשבה. והשתא פריך לכולי עלמא ומטמא מי מעברא ומשני דאי עבר מקלוט בן פרה ובן שור ואינו דומה קצת לאמו כרבי שמעון כלומר דבהא מודה רבי יהושע לרבי שמעון דטמא הוא לאפוקי מרבנן דאמרי התם כל היוצא מן הטהור טהור. ואל תתמה אי קרי סימן דמיון האם דכן מוכיח תלמודא התם ושם יש להאריך. ה"ר ישעיה ז"ל.
וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל לטמא שנולד מן הטהור פירוש קלוט שנולד מפרה ועיבורו מגמל ופריך טהורה מטמאה מי מעברא ומשני דאיעבר מקלוט כרבי שמעון. ופירש הקונטרס הא דקרי ליה טמא לקלוט היינו כרבי שמעון דרבי שמעון טמא קרי ליה בפרק קמא דבכורות דפליגי רבי שמעון ורבי יהושע דריש גמל גמל שני פעמים וכו'. והשתא הא דקאמר הכא כרבי שמעון ודאי לא סברי כוותיה דהא לרבי שמעון מיתסר מגמל גמל שני פעמים אפילו כשעיבורו מטהור גמור משור כל שכן כשעיבורו מקלוט ואם כן רבי שמעון אינו צריך לא לדרשה דשה כשבים דקאמר רבי יהושע ולא לבנין אב דרבא כדפרישית. עד כאן פירוש שיטת הקונטרס. וקשה לפירושו חדא דהא דקאמר כרבי שמעון משמע דקא סבר כרבי שמעון ועוד דמשמע התם דקסבר זה וזה גורם אסור פירוש איסור והיתר גומרים לולד אלמא האב אסור לרבי יהושע ולפירוש הקונטרס מותר הוא כדפירשתי. ועוד קשה דהתם גבי רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל מזכיר סימנים ומייתי נמי גבי ההיא מילתיה דרבי יהושע אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד ואי בסימן אחד טהרה קאמר וכפירוש הקונטרס אם כן מה שייך גבי רחל שילדה מין עז שכולה טהורה שיש לה כל סימני טהרה. לכן נראה דאבל אתה אוכל בסימן אחד דקאמר רבי יהושע לאו סימן טהרה קאמר אלא רצה לומר שנשתנה מן הגמל אביו מקצת צורתו שדומה לאמו הפרה באחד מאבריו בפרצוף פנים או באחד משאר אברים דכיון דדומה לאמו באחד מאבריו שרי לרבי יהושע דדריש ליה מאי אתה אוכל וכו' אבל הכא שאינו דומה כלל לאמו אלא דומה לגמל לגמרי מודה רבי יהושע לרבי שמעון שהוא אסור גם כשנולד מן הפרה ומן השור כדדריש רבי שמעון מגמל גמל שני פעמים ורבי יהושע אית ליה שפיר האי דרשא כיון שהוא גמל גמור והיינו דקאמר רבי יהושע ואי אתה אוכל גמל גמור אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד פירוש ואי זה זה טמא שנולד מן הטהור שאם דומה במקצת סימנים לאמו מותר באכילה וכו' אפילו עברו מן הטמא כלומר כשם שאני מרבה קלוט בן פרה שעברתו מן השור שדומה באחד מאבריו לאמו כך אני מתיר בו כשעבורו מן הטמא היינו כשעברתו פרה לקלוט זה שדומה במקצת סימנין לאמו מקלוט אחר הבא משור ופרה והוא טמא כגון שאינו דומה במקצת סימנים לאמו אלא דומה לגמל גמור דהוא טמא אפילו לרבי יהושע כדפירשתי תלמוד לומר שה כשבים ושה עזים עד שיהא אביו כבש ואמו כשבה כלומר שיהא אביו ואמו טהורין לאפוקי היכא דאביו טמא דמיתסר נמי בנו. ושמעתין נמי דקאמר לטמא שנולד מן הטהור רצה לומר בקלוט פרה שדומה במקצת סימנין לאמו ועיבורו מן הטמא היינו כדמסיק שעברתו מן הקלוט הבא משור ומפרה שאינו דומה כלל לאמו דאותו קלוט טמא אפילו לרבי יהושע. והשתא ניחא דקאמר כרבי שמעון דרבי יהושע סבר כוותיה כיון שאינו דומה כלל לאמו וכן רבא. והא דנקט בין הכא בין התם לטמא שנולד הוא הדין אם היה טהור גמור שהיה דומה לגמרי דמיתסר כיון דעיבורו מן הטמא והרי טעמא דרבי יהושע משום דקסבר זה וזה גורם אסור משה כבשים וליכא משום שה להוציא את הכלאים אלא דקאי ארישא דברייתא דרבי יהושע דקאמר אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד וכו' ואי זהו טמא הנולד כלומר דאישתני מגמל פורתא אך מכל מקום דומה לגמל. ע"כ.
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל לטמא שנולד מן הטהור. פירש רש"י ז"ל דבפרק קמא דבכורות דריש רבי שמעון גמל גמל שני פעמים וכו' עד משמע ליה לרבא משה. ע"כ לשון רש"י ז"ל. ומשמע מדבריו ז"ל דרבי יהושע פליג אדרבי שמעון בקלוט בן פרה ושור גמור אף על פי שאינו דומה בסימני צורת גופו כלל לאמו. ועוד פירש הוא ז"ל סימן אחד אחד מסימני טהרה שבתורה כלומר או מעלה גרה וכו'. והקשו עליו בתוספות דבבכורות משמע דמודה רבי יהושע לרבי שמעון כשאינו דומה בצורתו כלל דהתם מיבעיא אי בעי ראשו ורובו או לא ואתינן למיפשטה מדרבי יהושע וכו'. לכן נראה לפרש דסימן אחד דקאמר התם היינו סימני צורתו בצורת פניו או אחד מאבריו דבקצת סימנין שרי רבי יהושע ופליג עליה דרבי שמעון אבל בשאינו דומה כלל מודה לו דאסור ורבי אליעזר נמי אסר ביה כרבי יהושע בשאינו דומה לאמו כלל אלא דפליג עליו בבנו דרבי יהושע אוסר משום דזה וזה גורם אסור ורבי אליעזר שרי בבנו משום דסבירא ליה זה וזה גורם מותר. ולפי זה טהור שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא כלומר שאינו דומה כלל לאם אסור לרבי יהושע אלא איידי דנסיב רישא טמא שנולד מסיק לה בטומאה מדקאמר שנולד מן הטמא דוקא בשדומה קצת לאמו שאילו אינו דומה כלל לאמו אפילו נולד מן הפרה ומן השור אסור אפילו לרבי יהושע כמו שאמרנו זהו כשיטת התוספות. והא דקאמר לאפוקי מדרבי יהושע לומר מאי דאסר רבי יהושע ונפקא ליה משה כשבים נפקא ליה לרבא אליבא דרבי אליעזר מבנין אב דשה. ותימא לי לישנא דקאמר דלא כרבי יהושע דמהאי לישנא משמע דפליגי עליו בדינא דמאי דאסר זה שרי זה ולא אשכחן כי האי לישנא במשמעות דורשין. ונראין דברי המפרשים דרבא אליבא דרבי אליעזר מפיק בנין אב דשה שה להוציא כלאים אלו דטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא לענין פטר חמור ולומר שאין פודין בו מכלל דמותר באכילה דאי אסור באכילה פשיטא דאין פודין בו וזה הוא דלא כרבי יהושע דאלו לרבי יהושע אפילו באכילה אסור ואין צריך לומר לפדיון פטר חמור ולא איצטריך בנין אב דשה למעוטי ולרבי יהושע בנין אב דרבא למעוטי פדיון פטר חמור כלאים דעלמא הבא מעז ורחל והא דקאמר דלא כרבי יהושע בדווקא נקט רבי יהושע דאלו רבי אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע כלאים הבא מן הטהור והטמא כלומר מן הקלוט שאינו דומה לאמו כלל מותר הוא באכילה משום דזה וזה גורם מותר סבירא ליה כדאמרינן הילכך אף לדידיה אפשר דבנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא שמותר באכילה כשדומה בסימן מצורותיו לאמו ואין פודין בו פטר חמור. וכן נראה לי מדברי הראב"ד ז"ל. ע"כ הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ולרבי אליעזר דשרי בכלאים אלמא לא יליף משה דפסח למאי הילכתא אמר רבא כל מקום שנאמר שה וכו'. אמר לך רבי אליעזר כי איתמר דרבא איתמר לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא. פירוש לקלוט בן פרה ועיבורו מקלוט ודלא כרבי יהושע דאי כרבי יהושע אפילו באכילה נמי אסור דנפקא לן משה כשבים שה הבא משני כבשים שלא יהו קלוטים. מיהו אם הוא עצמו קלוט מותר דכתיב אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד שהוא מעלה גרה בלבד ואיזהו זה גמל הנולד מן הפרה ועיבורו מן הפרה אף על פי שאין מפריס פרסה שסועה אלא לרבי אליעזר דמכשיר קלוט בן פרה (בן פרה) בן קלוט באכילה אפילו הכי לענין פדיון פסול ונפקא לן משה דפסח דנהי דלא גמרינן לכלאים מהתם משום דתפדה תפדה ריבה לכל מי שהוא שה וכלאים דעלמא שה הוא אבל לקלוט בן קלוט מיהא ילפינן מהתם ופסול לפדיון. דאיעבר מקלוט בן פרה וכרבי שמעון דקאמר שהוא אסור אפילו בן פרה בן פר ומשום הכי קרי ליה טמא ולדעת רבי שמעון הוא דהוי טמא אבל לא סבירא ליה כוותיה שיהא אסור באכילה והכי איתא בבכורות קרי ליה טמא כרבי שמעון וקאמר אבל אתה אוכל סבר לה כוותיה בחדא לשום בעלמא ופליג עליה בסתם אכילה. ע"כ.

בד"ה והא גבי קדשים כו' מדסמך שור לכשב דלחומרא מקשינן כו' עכ"ל לפי מה שכתבו התוספות לקמן דבלא שום קרא הוה ממעטינן נדמה שאינו דומה כלל בתחת תחת ממעשר כו' לא איצטריכו לזה לדחוקי דלחומרא מקשינן אלא כיון דממעטינן נדמה כלאים מבעיא דנדמה מסתבר טפי לרבות כדקאמר תלמודא השתא כלאים אתרבי נדמה שאינו דומה כלל מבעיא כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:

בא"ד ומשני מדסיפא למעט כלומר כו' כיוצא בו במקום אחר אית לן למימר למעוטי כו' עכ"ל ר"ל דהכא בסיפא לגבי נדמה ליכא הוכחה טפי למעט מלרבות אבל כיוצא בו במקום אחר לגבי כלאים אית לן למימר בסיפא למעוטי אתא ולא ניחא להו לפרש כפרש"י הכא דע"כ סיפא למעוטי נדמה דאי לרבות נדמה כ"ש דלא איצטריך כיון דמרישא כו' דהא השתא אכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאם כן מאי פריך בתר הכי מדרישא לרבות כו' ודו"ק:

בד"ה אי למעשר פירוש דהוי כאילו כתיב ביה שה מג"ש דהעברה כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר אי למעשר דהוי כאילו כתיב שה מג"ש דתחת תחת מקדשים דא"כ פשיטא דלא הוה איצטריך הבנין אב דמהך ג"ש לחוד נמי איכא למילף אבל מג"ש לחוד מבכור ליכא למילף למאי דס"ד השתא דליכא מיעוטא לכלאים גבי בכור ואיצטריך לבנין אב אך קשה לפי מ"ש התוספות לעיל דבנין אב דרבא לא אתמר אלא היכא דכתיב שה לחוד וא"כ הכא גבי בכור לא כתיב שה לחוד דכתיב אם שור אם שה ויש ליישב ודו"ק:

גמ' ולר"א דמתיר כו' אמר לך ר"א כי כו' כצ"ל:

גמ' אי לבכור העברה. עיין נדה דף מ ע"א תוספות ד"ה גמר לידה:

גמרא השתא כלאים אירבי ליה נדמה מיבעי'. וליכא למימר דאי לא הוי כתיב אלא חד ריבויא ה"א דאתי לרבויי נדמה וכלאים הוי ממעטינן מפשטא דקרא דשור או כשב דמהיכא תיתי לומר כן דאתי לרבויי נדמה דלשתוק מיניה ומהיכא תיתי למעטי ואדרבה נאמר מדאסר רחמנא כלאים מכלל דנדמה שרי אע"כ דההוא ריבויא לחוד ה"א דאתי לרבויי כלאים ולאפוקי מפשטא דקרא דשור או כשב וממילא ידעינן נדמה דשרי בק"ו מכלאים ונמצא דלפי זה לא היו התוס' צריכין להביא ראיה דסברא חצונה לרבות נדמה שהרי ממקומו הוא מוכרע כדכתיבנא ויש ליישב ודו"ק:

תוספות ד"ה אי למעשר פי' דהוי כאילו כתיב ביה שה מג"ש דהעברה העברה מבכור עכ"ל. ואף ע"ג דלפ"ז ברישא ה"ל למינקט אי לבכור כיון דמעשר גופיה ילפינן משה דבכור אלא דסתמא דתלמודא מסדד הקושיא לפי מאי דמצי למיפרך וא"כ אי הוי קאמר אי לבכור ברישא לא הוי מצי למיפרך העברה העברה יליף ממעשר כיון דמעשר גופא אכתי לא הוה ידעינן לכך הוצרך לומר מעיקרא דמעשר יליף מקדשים וק"ל:

גמרא ולר"א דמתיר בכלאים וכו' למאי הלכתא. נ"ל דלאו אבנין אב דרבא פריך דר"א דהוא תנא לא חייש למימרא דרבא אלא דמשמע לתלמוד' מדיליף רבא בבנין אב מכלל דהאי שה מיותר לדרשא וא"כ לר"א האי שה מאי עביד ליה וע"ז משני שפיר דשה אתי למעט טמא שנולד מן הטהור דאסור באכילה וכפרש"י וההיא לאו בנין אב מיקרי דקרא גופא לענין אכילה איירי ומיבעיא ליה לגופא וע"ז מסיק שפיר דהוי דלא כר"י דלדידיה דיליף משה כשבים ושה עזים דוקא א"כ מוכח דמשה גרידא לא מצי למילף משום דלא מייתר והיינו ע"כ משום דסבירא ליה כמימרא דרבא דשה אתא להוציא כלאים לענין פטר חמור והוצרכתי להאריך בזה כדי להעמיד שיטת רש"י על מכונו במאי שפירש דבנין אב דרבא קאי אהאי קרא דשה כשבים ושה עזים וכמ"ש לעיל בתוספות בד"ה זה בנה אב ודו"ק:

בתוס' בד"ה לטמא וכו' וכולה סוגיא דבכורות לא משמע כפירושו וכו' לא קאי אסימנים דקרא כלל וכו' עכ"ל. ולא ידעתי הכרח לזה די"ל דנהי דלא איירי התם מסימנים דקרא היינו לרבותא דאפילו אי לא דמי' כלל בסימנים דקרא לאמו אלא במלתא אחריתי אפ"ה שרי באכילה ומכ"ש אי דומה בא' מסימנים דקרא לאמו דהוי בכלל דומה מקצת לאמו והכי משמע קצת לישנא דסימן א' שדומה לאמו וא"כ מתיישב שפיר פירש"י וק"ל. וגם במ"ש התוספות דטעמא דר"י משום זה וזה גורם צ"ע דלמסקנא אמרינן התם דס"ל לר"י זה וזה גורם מותר והכא מייתורא דקרא קדריש ויש ליישב:

בא"ד והא דקאמר הכא ודלא כר"י כ"ש דהוי דלא כר"א דשרי ליה לגמרי עכ"ל. וא"ל דאף ע"ג דשרי באכילה מ"מ קאי בנין אב דרבא לענין קדשים או פטר חמור כמו בכלאים לרבא אע"ג דשרי באכילה אלא משום דלא אשתמיט שום תנא לומר דבכה"ג שרי באכילה ואסור בקדשים:

(עח א תוספות) ד"ה א"ל וכו' דאין דרך לומר איתמר נמי אחרי שסתר את דבריו.—אין זה כלל מוחלט, שהרי מצינו בכריתות כה ב: כי אתא רבין וכו', אחר שכבר סתר רב דימי את דברי אביי (וע"ש ברש"י ד"ה איתמר). ועוד בנדה (כה א): וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה וכו', אחר שכבר סתר את דברי ר' אושעיא (וע"ש).