בבא קמא עה ע"א

ומשיבים: מכל מקום שלא בבית דין הוה קאי [היה עומד] אלא נפגשו סתם, וכיון שלא היה זה במושב בית דין — אין זו נחשבת הודאה.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] בנוסח אחר: אמר לו ר' יהושע: אין בדבריך כלום, שכבר הודית, משמע שההודאה היא שגרמה לכך, ואם כן היה זה בבית דין, ולפיכך

מאי לאו [האם לא] תנאי [מחלוקת תנאים] היא בשאלה זו עצמה ובאופן זה: האי [זה] התנא שאמר את הנימוק "שכבר אין לך עדים", סבר [סבור] שמודה בקנס ואחר כך באו עדים — חייב, והאי [וזה] התנא שאמר "שכבר הודית", סבר [סבור] שמודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור?

ודוחים: לא, מכאן אין להוכיח, שאפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, ובהא קמיפלגי [ובדבר זה נחלקו], האי תנא [תנא זה] שאמר "שכבר אין לך עדים", סבר [סבור] כי חוץ לבית דין הוה [היה] המעשה, ולכן לא היה פוטר את עצמו בהודאה אם היו באים עדים. והך [ואותו] הת נא שאמר "שכבר הודית", סבר [סבור] שבבית דין הוה [היה] המעשה.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: מודה בדבר שחיובו קנס ואחר כך באו עדים שהעידו בו על כך — רב אמר: פטור, ושמואל אמר: חייב.

אמר רבא בר אהילאי: מאי טעמא [מה הטעם, המקור, לשיטתו] של רב? שהרי בדין גנב המשלם כפל, שהוא קנס, נאמר "אם המצא תמצא בידו הגניבה... שנים ישלם" (שמות כב, ג), ודרשו חכמים מכתוב זה: "אם המצא" — בעדים, "תמצא" — בדיינין, פרט למרשיע את עצמו בהודאתו שהוא פטור מכפל, ונשאלת השאלה:

למה לי דרשה זו? הלא דין זה, שאין אדם יכול לחייב עצמו בקנס מ"אשר ירשיען אלהים ישלם שנים" (שמות כא ח) נפקא [יוצא נלמד] שרק זה שמרשיעים אותו הדיינים הוא שמשלם כפל, ולא מי שהרשיע את עצמו! אלא שמע מינה [למד מכאן] מהדגשה זו שבכתוב "אם המצא תמצא" שבאה ללמדנו כי המרשיע עצמו (מודה בקנס) פטור בכל מקרה, ולכן אף מודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור.

ושמואל אמר [יכול היה לומר] לך בדחיית אותה ראיה של רב: הכתוב ההוא מבעי ליה [נצרך לו] לדינו של גנב עצמו שמתחייב בכפל (ולא רק שומר הטוען טענת גנב ונמצאה הגניבה בידו). כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה (כמבואר לעיל בדף סג,ב).

איתיביה [הקשה לו] רב לשמואל ממה ששנינו: ראה עדים שממשמשים ובאים להעיד כנגדו, ואמר: "גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי" — אינו משלם אלא קרן. משמע שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור מתשלומי קנס! אמר ליה [לו] שמואל בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שחזרו עדים לאחוריהם ולא העידו כלל, ונמצא שהודה בקנס בלא עדים.

הקשה לו רב: והא מדתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה, בהמשכה של ברייתא זו] ר' אלעזר בר' שמעון אומר: למרות שהודה בקנס מצריכים אנו שיבואו עדים ויעידו כדי לחייבו בקנס, מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי לא צריכים הם להעיד, כיון שממילא לא יתחייב בעדותם!

אמר ליה [לו] שמואל בתשובה: לאו איכא [האם לא ישנה] דעת ר' אלעזר בר' שמעון דקאי כוותי [שעומד כמותי] ומחזיק בשיטתי? אנא דאמרי [אני שאמרתי] את שיטתי זו, אמרתיה כדעת ר' אלעזר בר' שמעון ולא כתנא קמא, ויכולים עדים לחייבו בקנס למרות שהודה כבר.

ומעירים, לפיכך יוצא כי לשמואל ודאי תנאי [מחלוקת תנאים] היא בשאלה זו, לשיטת רב מי לימא תנאי [האם לומר גם כן כי מחלוקת תנאים] היא?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי אפילו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון אמרתים, כי עד כאן לא שמענו כי אמר ר' אלעזר בר' שמעון התם [שם] שיכולים עדים לחייבו למרות שהודה אלא משום דקא מודי [שמודה] מחמת ביעתותא [פחד] העדים ולא הודה מרצונו. אבל הכא [כאן] שמודה מעצמו בלא פחד מפני עדים שעומדים להעיד על כך, אפילו ר' אלעזר בר' שמעון מודה שפטור מקנס אפילו יבואו אחר כך עדים ויעידו.

אמר רב המנונא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של רב באומר "גנבתי", ובאו אחר כך עדים והעידו שגנב, שבמקרה זה פטור, שהרי מכל מקום חייב עצמו על פי הודאתו בקרן.

אבל אם אמר תחילה "לא גנבתי" ובאו עדים והעידו בו שגנב והתחייב בעדותם בתשלומי הקנס של כפל, וחזר ואמר הוא עצמו "טבחתי" או שאמר "מכרתי" ואחר כך באו עדים והעידו שטבח או מכר — חייב בתשלומי קנס של ארבעה וחמישה, שהרי בהודאתו זו לא חייב עצמו בתשלום כל שהוא אלא פטר עצמו מכלום ואין זו הודאה של ממש.

אמר רבא: [קפחתי] ניצחתי בויכוח לסבי דבי [את זקני בית] רב, כלומר, את רב המנונא, שאפשר להקשות עליו, דהא [שהרי] רבן גמליאל כשהודה לפני ר' יהושע שסימא את עין עבדו פוטר עצמו מכלום הוה [היה], שהרי על ידי הודאתו נפטר לגמרי מלשחרר את עבדו, וקאמר ליה [ואמר והקשה לו] מענין זה רב חסדא לרב הונא, שאמר בשם רב שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור, ולא קא משני ליה [תירץ לו] שאין זו נחשבת הודאה, משמע שאין תשובה זו מתאימה לשיטת רב עצמו.

ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] כעין הסברו של רב המנונא וכשיטת רב בדברי אמורא אחר, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מי שהודה ואמר "גנבתי", ובאו אחר כך עדים והעידו שגנב — פטור מן הכפל, שהרי חייב עצמו בקרן, אבל אמר "לא גנב תי "ואחר כך באו עדים והעידו בו שגנב, וחזר ואמר "טבחתי ומכרתי" ובאו עדים והעידו בו שטבח ומכר — חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, שהרי בהודאתו זו לא התחייב כלל אלא פטר עצמו מכלום.

אמר רב אשי: מתניתין וברייתא נמי דיקא [משנתנו והברייתא גם כן מדוייקת] כהסברם של רב המנונא ור' חייא בר אבא. מתניתין, דתנן [משנתנו, ששנינו בה]: גנב על פי שנים עדים, וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו — משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

ונדייק: למה לי מה הטעם דתני [ששנה] גנב על פי שנים? ליתני [שישנה] כך: גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו — אינו משלם אלא את הקרן, ונלמד מכאן אותה הלכה לפטור תשלומי קנס בהודאת עצמו או בעדות עד אחד בלשון קצרה יותר!

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עה - א

ומשנינן: רבי יהושע שלא בבית דין הוה קאי [היה עומד], לא היו בית דין יושבין, ולא מקום ישיבת בית דין היה, אלא בשוק הודה לו. ^[1]

מקשה הגמרא: והתניא בברייתא אחרת: אמר לו רבן גמליאל לרבי יהושע: אין בדבריך כלום, שכבר הודית, ומשמע: ושוב לא יועילו לך עדים - ^[2] ומאי לאו דשתי ברייתות אלו מחלוקת תנאי היא החולקים בדינו של רב!?

דהאי תנא - דברייתא הראשונה - דאמר: "שכבר אין לך עדים", סבר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים, הרי זה חייב.

והאי תנא דברייתא השניה - דאמר: "שכבר הודית", סבר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים הרי זה פטור.

ודחינן: לא כאשר פירשת את מחלוקתם שנחלקו בדינו של רב, אלא יש לומר דכולי עלמא: מודה בקנס ואחר כך באו עדים, הרי זה פטור! ובהא הוא דקמיפלגי:

האי תנא - דברייתא ראשונה - דאמר: "שכבר אין לך עדים", סבר: הודאתו של רבן גמליאל חוץ לבית דין הוה, ולכן אינה פוטרת, ואם יבואו עדים יהיה חייב.

והאי תנא - דברייתא שניה - דאמר: "שכבר הודית", סבר: הודאתו של רבן גמליאל תוך בית דין הוה, ופוטרתו אפילו לכשיבואו עדים. ^[3]

איתמר: המודה בקנס, ואחר כך באו עדים, נחלקו בו רב ושמואל: רב אמר: פטור; ושמואל אמר: חייב.

אמר רבא בר אהילאי: מאי טעמא דרב, הסובר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים הרי זה פטור?

משום שנאמר: "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם", ולכך כפלה התורה ואמרה: "אם המצא תמצא", ^[4] כדי ללמדנו: אם המצא שגנב בעדים, כי אז תמצא בדיינין שיחייבוהו, פרט למרשיע את עצמו שאין בית דין מחייבים על פיו את הכפל שהוא קנס - והרי: למה לי מקרא זה!? מ"אשר ירשיעון אלהים" נפקא [יש לנו ללומדו]!? שהרי משמע: אלהים [בית דין] ירשיעוהו, פרט למרשיע את עצמו שאינו מתחייב על פי הודאתו. ^[5]

אלא ודאי, שלכך לימדנו הכתוב דין זה גם בכפל הכתוב "אם המצא תמצא", כדי ללמדנו: אפילו באו עדים אחר שהודה, כיון שנמצא תחילה שלא על פי עדים, שוב לא תמצא בדיינין -

הרי שמע מינה: מודה בקנס ואחר כך באו עדים, הרי זה פטור. ^[6] ושמואל - החולק וסובר: מודה בקנס אינו פטור אלא כל זמן שלא באו עדים, אבל אם באו עדים הרי זה חייב - אמר לך לבאר את המקרא "אם המצא תמצא":

ההוא כפל הלשון - ד"אם המצא תמצא"

- מיבעי ליה לבאר פרטי חיוב כפל בגנב עצמו, שלא ידענו שהוא חייב כפל אלא ממקרא זה, ^[7] ואם לא שאמר הכתוב "אם המצא תמצא" לא הייתי מחייב בגנב עצמו אלא בבעלי חיים שנזכרו בפסוק, ולכך אמר הכתוב "אם המצא תמצא" שהם שתי כללות והפרטים שבצידם מטילים אנו ביניהם, וידענו: כל דבר המטלטל וגופו ממון הרי גנב חייב עליו כפל - וכדתנא דבי חזקיה - בתחילת הפרק דף סד א - דילפינן מ"אם המצא תמצא" לגנב עצמו, ולפרטי דיניו.

איתיביה רב לשמואל:

ראה הגנב עדים שממשמשים ובאים לבית דין כדי להעיד עליו שגנב וטבח או מכר, והודה קודם שהעידו ואמר הגנב לבית דין: "גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי":

הרי הגנב אינו משלם אלא קרן שהוא ממון, אבל את הכפל אינו משלם אף שבאו עדים והעידו, שהרי הודה בקנס ונפטר; וממילא אף על הטביחה - שהעידו עליו - אינו משלם, ואף שלא הודה עליה, ומשום שלא אמרה תורה חיוב בגנב אלא "ארבעה וחמשה", דהיינו כפל על הגניבה ושנים ושלשה על הטביחה, וכל שאינו משלם כפל על הגניבה, אינו משלם אף על הטביחה.

הרי למדנו: מודה בקנס ואחר כך באו עדים, פטור, ותיקשי לשמואל!?

אמר ליה שמואל לרב, ליישב את תמיהתו מן הברייתא:

הכא - בברייתא - במאי עסקינן: כגון שחזרו עדים לאחוריהם ושוב לא העידו על הגניבה, אלא על הטביחה לבדה. ^[8]

שב רב והקשה לו: והא מדתני סיפא של אותה ברייתא: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: יבואו אותם עדים עדים ויעידו בפני בית דין ויחייבוהו אף על הגניבה.

מכלל, הרי מוכח דתנא קמא סבר: לא יבואו עדים ויעידו על הגניבה, ומשום שהודה, הרי בהדיא שסובר תנא קמא כרב!?

אמר ליה שמואל לרב: לו יהי כדבריך, וכי לאו איכא רבי אלעזר ברבי שמעון דקאי כוותי [וכי רבי אלעזר ברבי שמעון אינו סובר כמוני]!? ואם כן, אנא דאמרי כרבי אלעזר ברבי שמעון. ^[9]

ומבארת הגמרא: לשיטת שמואל, ודאי תנאי היא, אין ספק שתנאים נחלקו אם כשיטתו אם לאו, שהרי תנא קמא ודאי אינו סובר כמוהו.

אך לשיטת רב, מי לימא, האם הכרח הוא לומר תנאי היא שנחלקו בשיטתו, ורבי אלעזר ברבי שמעון אינו סובר כמוהו, או שמא יש סברא לומר שאף הוא מודה לשיטתו של רב?

אמר לך רב: לאו תנאי היא, אלא אנא דאמרי אפילו לרבי אלעזר ברבי שמעון, כי עד כאן לא קאמר רבי אלעזר ברבי שמעון התם ש"יבואו עדים ויעידו" על אף שהודה תחילה בקנס, אלא משום שהברייתא הרי עוסקת ב"ראה עדים ממשמשים ובאים" והודאה זו אינה פוטרתו, כי לא הודה מעצמו, אלא דקא מודה מחמת ביעתותא דעדים [מחמת פחד העדים] -

אבל הכא - במחלוקת שנחלקתי עם שמואל - דמודה מעצמו, באופן זה, אפילו רבי אלעזר ברבי שמעון מודה, שלא יבואו עדים ויעידו, ומשום שכבר נפטר בהודאתו, וכשיטתי. ^[10] אמר רב המנונא: מסתברא מילתא דרב, כלומר: אף רב לא אמר שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים, הרי הוא פטור, רק באומר: "גנבתי" ובאו עדים שגנב, ואז אכן הוא פטור. ^[11]

שהרי חייב את עצמו בהודאתו על כל פנים בקרן שהוא ממון, והודאתו מחייבתו בו; והודאה כזו יש בה כח לפוטרו.

אבל אמר: "לא גנבתי", ^[12] ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר: "טבחתי ומכרתי", ובאו עדים שטבח ומכר, הרי זה חייב בתשלומי ארבעה וחמשה על פי העדים.

שהרי פטר עצמו מכלום בהודאה זו, כלומר: לא בא זה לחייב את עצמו כלל, שהיה יודע שהמודה בקנס פטור; וכל שלא חייב עצמו בהודאה שהודה, אין כח בהודאה כזו לפוטרו.

אמר ליה ^[13] רבא לרב המנונא:

קפחתינהו לסבי דבי רב, ציערת והכעסת והריעות לכל בני הישיבה של בית המדרש, באומרך לפניהם דבר שאינו ותשובתו בצידו, שהרי יש לי הוכחה שאין כן הפירוש בדברי רב, והיא:

דהא רבן גמליאל שהודה בסמיית עינו של טבי, הרי פוטר עצמו מכלום הוה, שאין חיוב ממון בזה כלל -

וקאמר [תמה] ליה רב חסדא לרב הונא - שפטר בשם רב את המודה בקנס ואחר כך באו עדים - מרבי יהושע שלא פטר את רבן גמליאל אף לכשיבואו עדים! והלוא תראה דלא קא משני ליה רב הונא: עד כאן לא אמר רב, אלא במי שחייב את עצמו, ולא במודה בסמיית שן עבדו שהוא פוטר עצמו מכלום.

הרי מוכח מרב הונא, שהבין בדברי רב, שאפילו באופן זה פוטר רב, והוא הרי יודע היטב מה אמר רב.

איתמר נמי, מצאנו עוד אמורא שסובר בעיקר הדין כרב המנונא:

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: האומר: "גנבתי", ובאו עדים שגנב, הרי זה פטור מן הכפל, שהרי חייב עצמו בקרן, והודאה כזו פוטרתו.

אבל אם אמר: "לא גנבתי", ובאו עדים שגנב; וחזר ואמר: "טבחתי ומכרתי", ובאו עדים שטבח ומכר, הרי זה חייב על פי העדים, שהרי פטר עצמו מכלום. ^[14] אמר רב אשי: מתניתין וברייתא נמי דיקא [יש לדקדק ממשנה ומברייתא כשיטה זו], והיינו ממשנתנו, ומן הברייתא ד"ראה עדים ממשמשים ובאים":

ומפרט רב אשי: מתניתין, היינו מהא דתנן במשנתנו:

גנב על פי שנים, וטבח ומכר על על פי עד אחד, או על פי עצמו, הרי זה משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

והרי לכאורה תיקשי: למה לי דתני "גנב על פי שנים"!?

והלוא היות שגם הכפל שבגניבה הוא קנס ואין מתחייבים בהודאה, אם כן ילמדנו התנא שאין הודאה - וכל שכן עד אחד - מועילים בגניבה; וכך ליתני: גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו, אינו משלם אלא הקרן, ואינו חייב גם כפל!?

הערות

^[1] נכתב על פי לשון רש"י, וראה הערה 15 בעמוד קודם; וכתב ב"אור זרוע" [פסקי בבא קמא, כאן]: משמע, אבל אם היה במקום ישיבת בית דין אף על פי שלא היו יושבין, פטור, אי נמי אם היו יושבים, אפילו שלא במקום ישיבת בית דין, וראה ב"ספר המפתח".

^[2] א. נתבאר לפי פשוטו, וראה ב"תורת חיים" תוספת ביאור בדקדוק הלשון; אך ה"פני יהושע" כתב, שמלשון זו אין להכריח שאין מועילים עדים; וביאר את דברי הגמרא, שאין זו אלא הוכחה שהיתה ההודאה בבית דין מלשון "שכבר הודית", דמשמע הודאה גמורה, ראה שם. ב. לעיל עא ב בסוגיית גנב שהודה לאחד השותפים, הובאו דברי התוספות רי"ד, הסובר שהודאה שלא בפני בעל דין אינה פוטרת מקנס; וראה עוד ב"קצות החושן" [פא י], שכתב כן, והביא מחלוקת ראשונים בזה, שיש הסוברים: הלכה היא בהודאה בקנס, ויש הסוברים: יסוד הדין הוא משום שבהודאת ממון אין ההודאה מחייבת כשלא היתה לפני בעל דין, וכל הודאה שאינה מחייבת אין בכחה לפטור. והקשה ב"קצות החושן" שם: הרי רבן גמליאל לא הודה בפני טבי, שכן משמע הלשון: "אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות", הרי שדיבר על טבי בלשון נסתר, ואם כן האיך פוטרת אותו הודאה זו! ? וכתב שם, שהניחא לדעת הסוברים שעיקר הטעם הוא משום שזו הודאה שאינה מחייבת, בזה יש לומר, שהיות וטבי היה תפוס בעצמו, אם כן חשובה ההודאה לחייבו אף שלא היתה בפניו, וכשם שמצינו לענין "אתם עדי", שאם הוא תפוס אין צריך המודה לומר לעדים: "אתם עדי", ושוב ממילא מועילה הודאתו לפטור, ואף שלא היתה בפני בעל דין, [ועל דרך זה פירש גם ב"תרומת הכרי" סימן א ד"ה דע] ; אבל לדעת הסוברים, שבממון אין צריך שתהא ההודאה בפני בעל הדין, והלכה היא בקנס שאין ההודאה פוטרת שלא בפני בעל דין, עדיין צ"ע, ולא יישב. וב"חזון איש" [ליקוטים הנדמ"ח כאן] כתב בתירוץ שני: "דבית דין צריכים להגן על הגרים, והם בעלי דברים, וגם הפיקוח על העם, לישא בת חורין ולהתנהג בדיני ישראל, מסור לבית דין"; [ולפי דבריו אין ראיה מסוגייתנו שהודאה שלא בפני בית דין אין מועילה לפטור, ומשום שכשלא הודה בפני בית דין ולא בפני טבי, אין כאן הודאה בפני בעל דין], וראה עוד מקורות לדברי האחרונים בזה, ב"ספר המפתח". ב. עוד הקשו אחרונים לשיטת הב"ח וה"קצות החושן" [סימן שנ, הובאה בהערה לעיל עא ב], שאין הודאה פוטרת אלא ביחס לאותו בית דין שהודה בפניהם, ובית דין אחר יכול לחייבו על פי עדים; ואם כן תיקשי: הרי יכול היה בית דין אחר - שלא הודה בפניהם - לחייב את רבן גמליאל"! ? וראה "נתיבות המשפט" סימן שנ, שדחה מכח קושיא זו את שיטתם; וראה מה שהובא בזה ב"ספר המפתח".

^[3] כתב הרשב"א על הברייתא "שהרי אין לך עדים": מכאן נראה שכל קנס שאין עליו עדים, אפילו אם תפס לא עשה ולא כלום, שהרי טבי עבדו של רבן גמליאל גדול היה ויכול לזכות בעצמו להיות בן חורין, ואם נאמר שתפיסה מועילה אפילו כשאין עדים, אם כן הרי טבי שהיה תפוס בעצמו יצא לחירות מיד שסימא את עינו. ועל הברייתא "שכבר הודית" כתב הרשב"א: מכאן נראה דקנס כל שאין שם עדים אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב ליתן, שאם כן יוציאנו רבן גמליאל לחירות כדי לצאת ידי שמים; והביא שכן מבואר בירושלמי שלמדו כן ממעשה דרבן גמליאל, והוא בסוף פרק שלישי בכתובות. ולכאורה דבריו צריכים ביאור: מה ראיה - מהברייתא "שכבר הודית" - שבלי עדים אינו חייב לצאת ידי שמים, והרי יש לומר, שאם לא באו עדים וגם לא הודה בבית דין, באמת חייב לצאת ידי שמים, ורבן גמליאל שלא שחררו לצאת ידי שמים הוא משום שהודה בבית דין, וזה פוטרו גם מחיוב לצאת ידי שמים! ? ומבואר מדבריו, שפטור "מודה בקנס" אינו פטור בעצם, אלא פטור ביחס לבית דין שהם אינם יכולים לחייבו, וכמו שמוכח מה"קצות החושן" סימן שנ, הסובר שאין הודאה פוטרת אלא באותו בית דין שהודה לפניהם; [ראה "קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן כו שהוכיח כן מה"קצות החושן"; אלא שדברי הרשב"א צריכים ביאור, למה חילק את הוכחתו לדין תפיסה ולדין לצאת ידי שמים לשתי הברייתות].

^[4] נכתב על פי "ספר שינויי נוסחאות".

^[5] הדרשה צריך ביאור: הניחא לדעת הסוברים: הודאת בעל דין בכל מקום אינה נאמנות אלא התחייבות, אם כן נמצא, שבהודאתו הוא כמי שמרשיע את עצמו; אך לדעת רוב האחרונים ש"נאמן" הוא בהודאתו, אם כן הנידון הוא שבית דין ירשיעוהו על פי עצמו, כשם שהם מרשיעים אותו על פי עדים, והיכן משמע מפסוק זה שלא ירשיעוהו אלהים על פי נאמנות זו! ? וראה מה שיתבאר בזה בהערה 10 אות ב.

^[6] ברש"י לעיל סד ב ביאר את הדרשה: "אם המצא תמצא": אם תחילה תימצא בעדים, תמצא הכפל שהוא קנס בדיינין; ונראה מלשונו, שחז"ל דרשו מן הלשון ש"מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור", ואילו כאן מבואר, שדין זה נלמד מיתור בעלמא. ויש לפרש על פי ה"קצות החושן" [סימן א סק"ו, על פי ביאור האחרונים], ששני הפסוקים שני דינים הם: האחד: הודאה בקנס אינה "מחייבת" כשאר הודאת בעל דין בממון, ואפילו אם מסיבה כל שהיא אינה "פוטרת", והוא נלמד מ"אשר ירשיעון אלהים". השני: הודאה בקנס "פוטרת", והוא נלמד מ"אם המצא תמצא", [וראה עוד ביסוד זה בהערות בהמשך הסוגיא]. ואם כן ניחא, כי אכן אלמלא היתור לא היינו מפרשים ש"המצא תמצא" מלמד "פטור", אבל מכח היתור אנו מפרשים פסוק זה ל"פטור" ועל דרך פירושו של רש"י, אבל הפסוק האחר בעינו עומד, ומלמד: אין אדם מתחייב קנס על פי עצמו. ב. ב"קצות החושן" הוכיח כן ממה שאמר רבי יהושע: "שכבר אין לך עדים", ומפרשת הגמרא לעיל: שלא "נפטר" רבן גמליאל משום שהודה חוץ לבית דין, אלא שאין עדים לחייבו; ואם תאמר, שאם אין ההודאה "פוטרת", היא מחייבת, הרי די לחייבו בהודאתו לבדה; ובהכרח ששני דינים הם. ומיהו, לדברי ה"תרומת הכרי" על פי הרמב"ן [הובא לעיל עד ב בהערה 14], שאין הודאה חוץ לבית דין פוטרת, משום שאין הודאה זו ראויה לחייב, וכפי שביאר שם טעמו של דבר; אם כן נסתרת ראיית ה"קצות החושן", שהרי מוכרח שהודאה חוץ לבית דין אינה ראויה לחיוב, כי מטעם זה "אינה פוטרת", ואיך נחייב על פיה! ? ג. ב"קצות החושן" כתב לדחות ראיה זו, משום שהודאתו של רבן גמליאל היתה "הודאת בעל דין במקום שחב לאחרים", ומשום שנאסר טבי בשפחה על ידי הודאתו, [כוונתו, כדעת הסובר: "יוצא בשן ועין אין צריך גט שחרור", כי לדעת הסובר: "צריך גט שחרור", הרי הוא מותר עדיין בשפחה עד שישחררנו, לדעת רוב הראשונים, מלבד רש"י בגיטין לט ב]. ואף בתירוץ זה תמהו, שאם כן אין זו הודאה המחייבת, וכל שאינה מחייבת אינה פוטרת, כמו שכתב ה"קצות החושן" גופיה בסימן פא סוף סק"י.

^[7] ואף שמצאנו כפל בפרשת שומר חינם, סבר שמואל: כל האמור באותה פרשה, לא בא ללמד אלא לטוען טענת גנב, ואילו גנב עצמו לא ידענו ממקרא זה, וכדסבירא ליה לחד תנא לעיל סג ב: "תרוייהו - שתי מקראות של כפל האמורות בפרשת שומר חינם - בטוען טענת גנב".

^[8] נתבאר על פי הראב"ד, ומשום "דאי לא אתו כלל, פשיטא דפטור" [לשון הראב"ד], ומשמע כוונתו, שאם באו עדים על הטביחה קמ"ל הברייתא שאין חיוב טביחה בלי כפל, וכן הבין ב"חידושי רבינו מאיר שמחה", וראה שם תוספת דברים בזה. ויש לעיין: אכתי פשיטא, כי בלי הודאתו שגנובה היא בידו, אינו חייב על הטביחה, ועל פי הודאתו אין לחייבו בקנס! ? וראה ישוב בהערה 10 אות ד, על פי דברי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל.

^[9] אף לדעת הפוטר, היינו דוקא ב"ראו עדים ממשמשים ובאים", אבל אם כבר באו עדים ואחר כך הודה, אינו נפטר, ואף שעדיין לא נגמר הדין על פיהם, ראה "קצות החושן" סימן שנ ב.

^[10] תוספת לסוגיא: א. בשעורי הגר"ש רוזובסקי למכות [סימן ב אות ה בהוצאה ראשונה], הוכיח ממה שאמר רבי אלעזר: "יבואו עדים ויעידו" - ומשום שאינו נפטר בהודאה הבאה מחמת ביעתותא - כדברי ה"קצות החושן" שהובאו בהערה 6, ששני דינים יש בהודאה בקנס: "הודאה אינה מחייבת", ו"הודאה פוטרת"; שהרי כיון שהודה מחמת ביעתותא "אין ההודאה "פוטרת", ולמה צריך עדים, נחייבנו על פי הודאתו, אלא ודאי, שאף הודאה שאינה פוטרת אינה מחייבת. ב. עוד כתב שם [אות א וה], שאם כי מדברי רש"י [יבמות כה ב ד"ה ואין], נראה כהבנת הקצה"ח, שלא נתחדש דין הודאת בעל דין בקנס; מכל מקום בדעת הרמב"ם והתוספות רי"ד רצה לבאר, שאף זה גדר "פטור", שמועילה הודאתו ליפטר לענין שלא יחייבוהו על פי הודאתו, [ולפירוש זה מבוארת הדרשה "אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו", שהוקשה על זה לעיל בהערה 5 ראה שם; ולפירוש זה ניחא שהפסוק בא לפטור את המרשיע את עצמו, לענין חיוב על ידי הרשעת אלהים]. ג. אלא שהקשה על כך מסוגייתנו, [וכן הוכיח מכאן ב"שער משפט" סימן א סקג, דף א טור 3 למעלה, ראה שם היטב] ; שהרי אם כן אכתי תיקשי: למה אין מחייבים על פי הודאה מחמת ביעתותא, והרי כשם שאינה פוטרת לגמרי, כך אין לה לפטור כלל! ? ונדחק לומר, שלענין פטור זה מועילה אפילו הודאה מחמת ביעתותא, ראה שם. ד. והנה לעיל בהערה 8 הובאו דברי הראב"ד שפירש את תירוץ הגמרא "שחזרו עדים לאחוריהם", דהיינו שהעידו על הטביחה בלי הגניבה, וקא משמע לן שאם אינו חייב כפל, אינו חייב בארבעה וחמשה; ולכאורה תמוה [כפי שנתבאר בהערה שם], שהרי אין אתה יכול לחייבו אלא בצירוף הודאתו שגנב, ואכתי פשיטא שאינו משלם ארבעה וחמשה! ? ולפי יסוד זה [אם נאמר שאף שמואל מודה בו] ניחא, כי בהודאת גניבה לבד, אי אפשר "לפוטרו" מטביחה שלא הודה בה, והיות שאי אפשר "לפוטרו", שוב ממילא אפשר לחייבו על פי הודאתו. [אלא שלפי זה, לא היה צריך הראב"ד לידחק כפירושו בברייתא, כי חידוש הברייתא הוא ש"פטור" הוא מלהתחייב על גניבתו כפל, אף שיש לומר: "מחמת ביעתותא אודי", ופירוש זה עדיף, שלפי זה מובן מה שהזכירה הברייתא, שבשעת הודאתו "ראה עדים שממשמשים ובאים"]. ה. דעת ה"משנה למלך" [גניבה ג ח], שהודאה מחמת ביעתותא אינה הודאה לחייב ממון, והביא לזה ראיה מלשון רש"י בעמוד ב בד"ה הודאה דטביחה; וב"תרומת הכרי" סימן א בתנאי השלישי, דחה דבריו וראייתו, [ובעמוד ב הערה 10, הובאו דבריהם]. ובהגהות ל"תרומת הכרי" [מחתן המחבר, שם] כתב: דלכאורה תיקשי, למה כל מודה בקנס ואחר כך באו עדים, הרי זה פטור, והרי יש לומר, שלא הודה אלא משום ביעתותא דעדים, כי הוא הרי יודע שיש עדים! ? ואף שבכל "מודה בקנס" יש לנו לומר, שמספק אי אפשר לחייבו ומשום שאין הוכחה שאכן הודה מחמת ביעתותא דעדים, מכל מקום גבי מעשה דרבן גמליאל שהעבד תפוס בעצמו, למה מועילה הודאת רבן גמליאל לפוטרו, והרי מידי ספק לא יצא שמא הודה רבן גמליאל מחמת ביעתותא! ? וכתב, דהניחא לפי ה"משנה למלך", שהודאה מחמת ביעתותא אינה מועילה לחייב בממון, יש לומר, שכל הטעם שהודאה מחמת ביעתותא אינה מועילה לפטור בקנס, הוא משום שהודאה כזו אינה מחייבת, וכל הודאה שאינה מחייבת אינה פוטרת; ואם כן ניחא, שהרי אילו היה בא רבן גמליאל לחייב את עצמו, הרי ודאי שלא היינו פוטרים אותו מספק עד שאין הוכחה שנתכוין להודות מחמת ביעתותא, ואם כן הוי שפיר הודאה לפוטרו; אך לפי דעת ה"תרומת הכרי" שחלק על ה"משנה למלך" אכתי תיקשי: למה נפטר בן גמליאל בהודאתו! ? וראה מה שיישב שם.

^[11] א. תיבת "פטור" נראית כמיותרת. ב. כתב רש"י: "באומר גנבתי: דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאה, הילכך הודאה גמורה היא, ופטור מכפל וארבעה וחמשה", כלומר: אף על הארבעה וחמשה הרי הוא פטור, הן משום שהודה, כי אף הודאת הטביחה הודאה היא, מאחר שחייב עצמו בקרן של הגניבה, וכפי שיתבאר בעמוד ב בהערה 2; והן משום שאם אין חיוב כפל אין חיוב ארבעה וחמשה.

^[12] לאו דוקא באופן זה, שתבעוהו על הגניבה ולא הודה, ואילו על הטביחה הודה, אלא כל שהודה על הטביחה בלא הודאה על הגניבה, וכן כל הודאה שאין בה חיוב ממון - אינה הודאה לפטור; והטעם שאמר רב המנונא לשון זה, ראה מה שפירש הב"ח בסימן שמח, ולדעת הפרישה שם "אורחא דמילתא נקט", ראה שם; וראה הערה 14.

^[13] גירסת הגמרא ופירושה נכתבו על פי הגהת הב"ח בדברי רש"י; וראה עוד מהרש"ל מהרש"א, וראה עוד בדברי התוספות.

^[14] ביאור שיטת הרמב"ם [ויש חולקין שבמאירי] בענין "פוטר עצמו מכלום": א. כתב המאירי: "כבר ביארנו שיציאת העבד בראשי אברים קנס הוא, מעתה מי שבא בבית דין והודה שסימא את עין עבדו, לא יצא לחירות, ואם באו עדים אחר כן, יצא, שהרי פטר עצמו בהודאתו מכלום; ויש חולקין בזו, שלא לומר טעם זה [ד"פוטר עצמו מכלום"], אלא בגניבה, ולמדוה, ממה שלא השיבו כן במה שהקשו על רב [הסובר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים, פטור] ממעשה הנזכר ברבן גמליאל", ולכאורה הדברים סתומים, שהרי קושיא זו הקשתה הגמרא, ומי החולק בזה, ומה טעמו. ב. והנה זה לשון הרמב"ם [גניבה ג ח]: "מי שהודה בקנס ואחר כך באו עדים:. פטור:. כיצד: הודה בבית דין שגנב, ואחר כך באו עדים שגנב, פטור מן הכפל, שהרי חייב עצמו בקרן קודם שיבואו עדים; אבל אם אמר "לא גנבתי" שפטר עצמו מן הכל, ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר בבית דין "טבחתי או מכרתי", אם באו עדים אחר כך שטבח או מכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה, לפי שפטר עצמו תחילה מכלום עד שבאו העדים". וכתב ב"אבן האזל" [נזקי ממון ב ח] ד"ה והנראה לי, שמדברי הרמב"ם נראה בבירור, שאין הוא מפרש בדין "פוטר עצמו מכלום" שהוא משום שבהודאתו לא כלל חיוב, אלא הטעם הוא משום שכשתבעוהו בתחילה על הגניבה כפר, וביאור הדבר יתבאר בהמשך ההערה. והטעם שפירש כן הרמב"ם, הוא משום שהרי הגמרא מקשה על רב המנונא, ממה שלא השיב רב הונא כן במעשה דרבן גמליאל, ומאידך גיסא, הרי דברי רב המנונא מוכרחים כפי שהגמרא מסייעת את דבריו ממשנה וברייתא, ומכח זה הכריח הרמב"ם לפרש את דברי רב המנונא באופן אחר; [וראה עוד שם מקור לזה מסוגיא דשבועות לג א, במשביע עדי קנס]. ג. ובביאור הדבר כתב שם על פי מה שכתב הרמב"ם [שבועות ט ד] שהמשביע עדים שיבואו ויעידוהו שפלוני חייב לו קנס, וכפרו לו העדים ונשבעו בשקר שאינם יודעים לו עדות, אין הם חייבים בקרבן שבועת העדות שמתחייב עד הכופר בשבועה בעדות; וכתב הרמב"ם בטעם הדבר: "מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס פטור מלשלם ואף על פי שבאו העדים אחר כך והעידו, נמצאו העדים לא חייבו זה בעדותן לבדה, אלא עדותן עם כפירת הנתבע הוא המחייבת אותו, והואיל ואם הודה לא תועיל עדותן, אם כפרו בה ונשבעו פטורין". ומתבאר מדברי הרמב"ם, דפטורא דמודה בקנס ואחר כך באו עדים, אינו משום שבהודאתו גרם לחדש פטור, אלא הפטור הוא משום שלא נשלמו תנאי החיוב שצריך בקנס, דהיינו שצריך לחיוב קנס תנאי שהבעל דין לא יודה בו, וזה ילפינן מקרא ד"אם המצא בעדים", שלא יתברר הדבר אלא על ידי עדים, ונמצא דאין הודאה בקנס גורם פטור חדש, אלא דחסר תנאי חיוב, [ראה שם שהאריך יותר]. ד. ולפי זה, כוונת רב המנונא לפי האמת אינה כפי שהבינה הגמרא בקושייתה, אלא טעמו של רב המנונא הוא, שאם כי אין כפירת הנתבע על הטביחה עצמה, מכל מקום הרי על הגניבה שהטביחה הוא פרט מפרטיה הלוא כפר, ודי בכפירה זו כדי לחייבו קנס אפילו על הטביחה שהודה בה, [ראה שם שהאריך יותר, ובמה שהביא מה"משכנות יעקב"] ; ובדברים אלו יש מקום לבאר את דברי המאירי, וראה עוד בהערה 12. ה. וראה לעיל עד א, שכתב רש"י [בד"ה ואי דלא העמידו], גבי עדים הזוממים להוציא עבד לחירות, ודבריהם נכונים שכבר הוציא לו שן או עין, אלא שעדיין לא עמד בדין עליו, ומבואר בגמרא שם שהם חייבים לשלם דמי עבד שלם לבעליו, וכתב רש"י את הטעם משום דאי מודה מיפטר; והובא בהערה שם, שב"תוספות רבינו פרץ" הקשה עליו, שהרי בקנס דשן ועין אינו יכול לפטור עצמו בהודאתו, כיון ש"פוטר עצמו מכלום" ; ולפי השיטה שהביא המאירי ושיטת הרמב"ם, ניחא דברי רש"י.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Nevertheless, Rabbi Yehoshua was not present in court when Rabban Gamliel encountered him.

The Gemara asks a question from a different source: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehoshua said to Rabban Gamliel: Your statement is nothing, as you have already admitted to inflicting the injury yourself? This indicates that even if witnesses would subsequently testify about the injury, Rabban Gamliel would not emancipate Tavi.

The Gemara suggests: What, is it not the case that the difference between these two baraitot is a dispute between tanna’im? This tanna of the first baraita, who says that Rabbi Yehoshua’s statement was: As you have no witnesses, holds that one who admits that he is liable to pay a fine is liable to pay the fine if afterward witnesses come and testify to his liability. And that tanna of the second baraita, who says that Rabbi Yehoshua’s statement was: As you have already admitted, holds that one who admits that he is liable to pay a fine is exempt from payment, even if afterward witnesses come and testify to his liability.

The Gemara rejects this suggestion: No; it is possible to understand the baraitot differently. Everyone agrees that one who admits he is liable to pay a fine is exempt, even if afterward witnesses come and testify to his liability. And they disagree with regard to the following: This tanna, who says that Rabbi Yehoshua said: As you have no witnesses, holds that Rabbi Yehoshua was outside the court when Rabban Gamliel encountered him, and therefore his admission is disregarded. And that tanna, who says that Rabbi Yehoshua said: As you have already admitted, holds that Rabbi Yehoshua was in the court when Rabban Gamliel met him, so Rabban Gamliel’s admission is a valid admission.

The Gemara analyzes in detail the dispute alluded to above: It was stated with regard to one who admits that he is liable to pay a fine, and afterward witnesses come and testify to his liability, that Rav says he is exempt, and Shmuel says he is liable.

Rava bar Ahilai said: What is the reason for the ruling of Rav? With regard to theft, which is subject to a fine of double payment, the Torah states: “If the theft shall be found in his possession alive, whether it is an ox, or a donkey, or a sheep, he shall pay double” (Exodus 22:3). The verb for “shall be found” is doubled, as the verse states “himmatze timmatze.” Rav derives from the repetition that there are two matters that are found: The double payment is imposed only if it is found [himmatze], i.e., it is revealed that he stole the item, through the testimony of witnesses, and the theft is found [timmatze], as determined through judges. This excludes one who incriminates himself through his own admission.

Rav asks: But why do I need the Torah to teach this here? This principle is already derived from a different source: “The one whom the judges convict shall pay double to his neighbor” (Exodus 22:8), which indicates that self-incrimination is insufficient to render one liable for double payment. Rather, conclude from the fact that there are two verses to serve as the source for this principle that one who admits he is liable to pay a fine is exempt from paying even if afterward witnesses come and testify to his liability. The second verse teaches this additional novelty.

And Shmuel would explain the double expression differently. He could have said to you: That verse is necessary to teach that a thief himself must pay double payment, i.e., the double payment is imposed not only upon a bailee who takes a false oath that the article entrusted to him was stolen, but it is also imposed upon a thief, as the school of Ḥizkiyya taught earlier in this chapter (63b).

Rav raised an objection to Shmuel from the following baraita: If a thief saw witnesses who were approaching with the intent to testify against him, and at that point he said: I admit that I stole an animal, but I did not slaughter or sell it, he pays only the principal. This indicates that even if those witnesses subsequently testify, the thief remains exempt from the double payment as well as the fourfold or fivefold payment. Shmuel said to him in response: With what are we dealing here in this baraita? With a case where the witnesses returned back, i.e., ultimately they did not testify.

Rav raised an objection: But this interpretation is impossible, as can be seen from the fact that the latter clause of the baraita teaches: Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Let the witnesses come and testify. This means that their testimony will be accepted and the thief will be required to pay the relevant fines. By inference it may be deduced that the first tanna holds that no, there is no point in the witnesses testifying, as the thief will be exempt in any case.

Shmuel said to Rav: Isn’t there the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, which stands in accordance with my opinion? When I said that one who admits that he is liable to pay a fine and afterward witnesses testified that he committed that act is deemed liable, I said this ruling in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon.

The Gemara comments: According to Shmuel, his opinion on this matter is certainly subject to a dispute between tanna’im, as he himself was forced to admit that his opinion is in accordance only with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, not that of the first tanna of the baraita. But according to Rav, shall we say that his opinion too is necessarily subject to this dispute between tanna’im?

The Gemara explains: Rav could have said to you: I say my opinion in accordance with the rulings of both tanna’im of the baraita, even according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says that the testimony of the witnesses obligates the thief to pay a fine even after his admission only there, in that specific case, because the thief admitted his guilt solely due to his fear of the impending testimony of the witnesses. But here, in an ordinary case of admission, where there is no impending testimony to incriminate him, and he admits his guilt of his own volition, even Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, would concede that the thief is exempt from payment even if witnesses subsequently testify that he is liable.

Rav Hamnuna said: Rav’s statement is more reasonable in a case where the thief says: I stole an item, and subsequently witnesses came and testified that he stole that item. In that case it is logical that the thief is exempt from paying the fine despite the witnesses’ testimony, because he at least obligated himself to pay the principal amount via his admission.

But if he says: I did not steal anything, and witnesses came and testified that he did steal an animal, and subsequently the thief says: Yes, I did steal the animal, and I also slaughtered it, or I also sold it, and witnesses came and testified that he slaughtered or sold it, he is liable to pay the fourfold or fivefold payment. The reason he is liable is that through his admission he sought to exempt himself from any payment whatsoever. In order for an admission to exempt the perpetrator from a fine, it must include an admission that he is liable to pay some payment.

Rava said: In this case I have gotten the better [kipaḥti] of the elders of the school of Rav, which is a reference to Rav Hamnuna. The reason is that in the baraita that discusses Rabban Gamliel injuring his slave, he was seeking to exempt himself from any payment whatsoever through his admission, and yet earlier in the Gemara it was said that Rav Ḥisda stated this baraita to Rav Huna to challenge Rav Huna’s opinion, and Rav Huna did not answer him that Rabban Gamliel’s case was different because his admission served to exempt him entirely.

The Gemara notes: It was also stated that Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says the same opinion as Rav Hamnuna. If a thief says: I stole an item, and witnesses came and testified that he stole that item, the thief is exempt from paying the fine despite the witnesses’ testimony, because he at least obligates himself, through his admission, to pay the principal. But if he says: I did not steal anything, and witnesses came and testified that he did steal an animal, and subsequently the thief says: Yes, I did steal the animal, and I also slaughtered it, or I also sold it, and then witnesses came and testified that he slaughtered or sold it, he is liable to pay the fourfold or fivefold payment, as through his admission he was seeking to exempt himself from any payment whatsoever.

Rav Ashi said: There is a mishna and a baraita that are also precisely formulated in accordance with this opinion. The mishna is as we learned (74b): If one stole an ox or a sheep, as established based on the testimony of two witnesses, and he subsequently slaughtered or sold the stolen animal, as established based on the testimony of one witness or based on his own admission, he pays the double payment, but he does not pay the fourfold or fivefold payment.

Why do I need the mishna to teach in the beginning of this case: If one stole an ox or a sheep, as established based on the testimony of two witnesses? Let the mishna teach the case more simply: If one stole an animal and then slaughtered or sold it, as established based on the testimony of one witness or based on his own admission, he pays only the principal. This would serve to teach the same principle in a less complicated manner, without the need for two additional witnesses.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר לו אין בדבריך כלום שכבר הודית. מהא שמעינן דקנס כל שאין שם עדים אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב ליתן דאם כן יוציאו רבן גמליאל לחירות כדי לצאת ידי שמים וכן אמרו בירושלמי (בעלמא) ודייקינן לה מהא דרבי גמליאל [ס"פ אלו נערות, ש"מ] (כתובות פ"ג ה"י), וכן הדין לאבק רבית שאינו יוצא בדיינין (ב"מ סא, ב) דאפילו לצאת ידי שמים אינו מחזיר לו והכי מוכח בפרק אלו נערות בעובדא דרב יוסף בר חמא דהוה תקיף בעבדי דאינשי דהוי מסיק בהו זוזא ועביד בהו עבידתא ואקשי ליה רבא בריה היכי עביד מר הכי דהא מחזי כרבית ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואמר לו הדרי בי כלומר שאל אעשה כן מכאן ואילך ואפילו הכי לא אשכחן דאהדר להו אגרי עבידתא ורבה בריה נמי לא אמר ליה דלהדר להו מדידיה, כך נראה.

הא דפריק שמואל: כגון שחזרו עדים לאחוריהן. פירש הראב"ד ז"ל שלא העידו על הגניבה אבל מכל מקום על הטביחה איכא עדים והעידו ואפילו פטור דאי לא אתו כלל פשיטא דפטור.

אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לר"א בר' שמעון התם הוא דכי קא מודה מחמת ביעתותא דעדים וכו'. ושמעינן מיהא דלרבנן אפילו מודה מחמת ביעתותא דעדים הודאה היא ופטור. וק"ל הא דאמר בפלוגתא דסומכוס ורבנן דלכולי עלמא הודאה דגניבה לאו הודאה היא משום דמחמת עדים הודה, ואם תאמר שאני התם שכבר העידוהו אותן עדים הראשונים שגנב הא ליתה שהוא לא היה צריך להודות מחמת עדותן שהרי הביא עדים והזימום ויודע הוא ששקרנים הם אלא מחמת העדים שהודה הוא שגנב בפניהם הוא דקאמר שהודאת הגניבה אינו הודאה שמחמת יראתן הודה ואם כן כל שכן כל שהודה מחמת ביעתותא דעדים אלו שראה שמשמשין ובאים עכשיו, ויש לומר דסומכוס ורבנן לפי אותה אוקימתא כר"א בר' שמעון סבירא להו ולעולם לא משכחת הודעת גניבה שפוטרת להם אלא במי שאינו יודע שיש עדים בגניבתו דכל שיודע מחמת יראת העדים הוי מודה כנ"ל, וחוזרני בי דודאי משום ביעתותא דהני דמסהידו ביה השתא קאמרי דמודה וכן פירש רש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל וכן מוכחא שמעתתא דלקין, מכל מקום רש"י ז"ל פירש בהדיא דסומכוס ורבנן דלקמן משום דביעתותא דאותן עדים שכבר העידוהו וכן פירש גם הראב"ד ז"ל.

אמר ליה רבא קפחתינהו לסבי דבי רב. פירש רש"י ז"ל רבא אמר ליה לרב המנונא צערת והכעסת לכל בני הישיבה כלומר שאמרת להם דבר שאינו שהרי רב הונא יודע בדברי רב יותר ממך ולא חלק מדלא השיב לו לרב חסדא כן, ואינו מחוור דכל קפוח לשון ניצוח הוא כמו לקפחו בהלכות הם באים בקידושין (נב, ב) גבי סומכוס שדחק ונכנס וכן בגיטין (כט, ב) קפחתינהו לתלתא סבי בטעותא. ורשב"ם גרס קפחתי לסבי דבי רב כלומר אני קפחתי ונצחתי לרב המנונא שהוא סבי דבי רב כדאמר בסוף פרק קמא דסנהדרין (יז, ב) אמרי בי רב הוא רב המנונא שאמרתי לו שאין דברי רב כמו שהוא מפרשו שהרי רב הונא ורב חסדא בקיאין בדברי רב ומתוך דבריהם משמע שלא אמר רב כן, וגם זה אינו מחוור מדאמרינן בתר דברי רבא אתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא ומשמע דאדברי רבא דסליק מיניה קאי ולפי זה אדרבא לא קאי אדברי רבא אלא אדברי רב המנונא ודלא כרבא ואין זה שיטת התלמוד. ורבנו תם ז"ל גרס כגירסא הראשונה אמר ליה רבא קפחתינהו כלומר רבא אמר לרב המנונא אתה נצחת לרב הונא שכוונת יותר בדברי רב וכשהקשה לי רב חסדא היה לו להשיב כן, ורב הונא קרי סבי דבי רב וכדאמרינן בעלמא מכדי אמרי בי רב מאן ניהו רב הונא (יבמות פג, ב), והא דאמרינן בסוף פרק קמא דסנהדרין אמרי בי רב (רב?) הונא ואקשינן והא אמרינן אמר רב הונא אמרי בי רב ופקרינן אלא רב המנונא פירש רבנו תם ז"ל שם לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב, ואין צריך לכל זה דסבי דבי רב לאו היינו אמרי בי רב אלא הגדולים שבבי רב קאמר דהיינו רב הונא ורב חסדא ששניהם לא כוונו דברי רב כמו שכוונן וכן פירש הראב"ד ז"ל.

אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא וברייתא נמי דיקא. כלומר מתניתין נמי דיקא כרב ואליבא דרב המנונא ודלא כשמואל וברייתא נמי כרב המנונא אבל ברייתא לאו למידק מינה כרב ודלא כשמואל אייתי לה רב אשי דברייתא מדברי תנא קמא מתבאר בהדיא כדברי רב וכדאמר לעיל דשמואל דאמר כר"ש ב"א ואף על גב דמתניתין דקאמר היינו דייקא כרב וכרב המנונא וברייתא דייקא דקאמר היינו דוקא כרב המנונא ודלא כרב הונא ורב חסדא ולא יותר. אמנם נכון כאשר מצאתי בספר מוגה בישיבת הגאונים ז"ל אמר רב אשי מתניתין וברייתא נמי דייקא כלומר דייקא כרב המנונא ודלא כרב הונא.

תשלומי כפל. כיון דאמר אין גנבתי קרן בעי שלומי דמכי גנב נתחייב בתשלומי הקר ואין צריך גמר דין של בית דין.

אף בפני בית דין ובמקום בית דין לא אמרו בגנבה שהוא פטור אלא בהודאה שחייב בה עצמו באיזה דבר כגון שבא לפניהם ואמר גנבתי שהרי מ"מ עכשו מחייב את עצמו בקרן והואיל וחייב את עצמו בכלום אם באו עדים אח"כ פטור אף מן הכפל אחר שכבר חייב עצמו בקרן קודם ביאת העדים אבל אם תבעוהו בגנבה וכפר בה ובאו עליה עדים ואח"כ הודה מפי עצמו שטבח שהוא פטור על תשלומי הטביחה ואח"כ באו עדים על הטביחה חייב בתשלומיה לא הודה בטביחה אלא מפני שנתיירא שיבאו עדים ועכשו הוא חושב לפטור עצמו בה מכלום:

כבר בארנו שיציאת העבד בראשי אברים קנס הוא מעתה מי שבא בבית דין והודה שסמא את עין עבדו לא יצא לחירות ואם באו עדים אח"כ יצא שהרי פטר עצמו בהודאתו מכלום ויש חולקין בזו שלא לומר טעם זה אלא בגנבה ולמדוה ממה שלא השיבו כן במה שהקשו על רב ממעשה הנזכר ברבן גמליאל במה שבא בסוגיא זו וכן ממה שפסקנו כן בפרק ראשון בענין פלגא נזקא:

כל שפטרנו במודה שבאו אחריו עדים לא סוף דבר בשלא ידע הוא בשעת הודאתו בביאת העדים אלא אפילו ידע ואפילו ראה אותם ממשמשים ובאים פטור:

הודה שגנב וכפר בטביחה ובאו עדים שטבח פטור אף על תשלומי הטביחה שאין לך פטור מכפל שיתחייב בתשלומי שנים ושלשה:

הכא במאי עסקינן כגון שחזרו עדים לאחוריהם. פירש הראב"ד ז"ל דלא העידו על הגנבה אבל מכל מקום על הטביחה איכא עדים והעידו ואפילו הכי פטור דאי לא אתו כלל פשיטא דפטור. הרשב"א ז"ל.

אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי אלעזר ברבי שמעון וכו'. ושמעינן מיהא דלרבנן אפילו מודה מחמת בעתותא דעדים הודאה היא ופטור. וקשה לי הא דסומכוס ורבנן דאמרי לקמיה דלכלהו הודאה דגנבה לאו הודאה משום דמחמת עדים הודה ואם תאמר שאני התם שכבר העידוהו אותם עדים ראשונים שגנב הא ליתא שהוא לא היה צריך להודות מחמת עדותן שהרי הביא עדים והזימום ויודע הוא ששקרנין הם אלא מחמת העדים שהודה הוא שגנב בפניהם הוא דקאמרי שהודאת הגנבה אינה הודאה שמחמת יראתם הודה ואם כן כל שכן מה שהודה מחמת בעתותא דעדים שראה שממשמשין ובאין עכשיו. וי"ל דסומכוס ורבנן לפי אותה אוקמתא כרבי אלעזר ברבי שמעון סבירא להו ולעולם לא משכחת הודאת גנבה שפוטרת להם אלא למי שאינו יודע שיש עדים בגנבתו שכל שיודע מחמת יראת העדים הוא מודה. כן נראה לי. וחוזר אני בי דודאי משום בעתותם דהני דמסהדו ביה השתא קאמרי דמודה. וכן פירש רש"י וכן פירש הראב"ד ז"ל וכן מוכח שמעתין דלקמן. הרשב"א ז"ל.

אמר רבא קפחתינהו לסבי דרב. פירוש נצחתי אותם כי ההיא דמסכת גיטין קפחינהו רב ספרא לתלתא סבי סמכי ואתה נצחת רב הונא ורב חסדא שהן סבי דרב כי כוונת לפרש דברי רב יותר מהן כי לדבריך לא תבא שום קושיא לרב ממעשה דרבן גמליאל. מיהו האי תנא דקתני שכבר הודית קשיא ליה לרב המנונא אליבא דרב. הראב"ד ז"ל.
וכן פירש ר"י אמר ליה רבא קפחתינהו כלומר נצחת לכל תלמידי רב שידעת לתרץ דברי רב דבר דבור על אופניו והם לא ידעו ליישבם בענין זה ויפה כוונת. ה"ר ישעיה ז"ל.
וכן פירש גאון ז"ל וזה לשונו ואית דמפרשי קפחתינהו לסבי דבי רב ומשמע כעין מקפח את שוקיהן כלומר דטעמא דידך שוה מדידהו דכלהו תלמידי דרב הוו והכי הוה אמר ליה אנת הוא דהוית תלמידא דרב וכדאמר בסנהדרין אמרי בי רב היינו רב המנונא נצחתינהו לכלהו תלמידי דרב דהא רב חסדא פרכיה לרב הונא ולא ידע לאהדורי טעמא דמילתא כדקאמרת כלומר דשכוחי קא משכח ליה. ע"כ.
וזה לשון תוספות שאנץ לעיל שהרי פטר עצמו מכלום ואף על גב דאיכא תנא לעיל דפטר אפילו פוטר דאמר שכבר הודית מתניתין דיקא כוותיה כדאמר רב אשי בסמוך. אי נמי לא דייק לשון שכבר הודית. ע"כ.

אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא. כלומר מתניתין נמי דיקא כרב ואליבא דרב המנונא ולא כשמואל אייתי לה רב אשי דברייתא מתבאר בהדיא דתנא קמא כרב וכדאמרינן לעיל. ואף על גב דמתניתין דייקא דקאמר היינו דייקא כרב המנונא וברייתא דייקא דקאמר היינו דייקא כרב המנונא אין בכך כלום דמכל מקום תרווייהו דייקי כרב המנונא. ולשון אחר מצאתי יותר נכון בספר מוגה בישיבת הגאונים אמר רב אשי מתניתין וברייתא נמי דייקא כולם כרב המנונא. הרשב"א ז"ל.

בפרש"י בד"ה אמר רבא גרסינן ול"ג אמר ליה עכ"ל ובד"ה קפחתינהו לסבי כו' קפחתינהו ויש בידי תשובה לקפח דבריו עכ"ל כל זה אינו מפרש"י רק מפי' רשב"ם כמו שכתבו התוספות דלפירוש רש"י פירושו מלשון צער ולא מלשון נצוח ולפירוש רש"י שפיר גרסינן אמר ליה רבא כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה א"ל רבא קפחתינהו לסבי כו' כצ"ל:

גמ' אמר רבא קפחתי לסבי דבי רב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שלא בב"ד הוה לא היו ב"ד יושבין כו' נ"ב פי' לפי שצריכים ג' מומחין בדין קנסות ומ"מ אי היה יושב ר' יהושע בב"ד מסתמא היו ב"ד של ג' יושבין אצלו על כן פרש"י לא היו ב"ד יושבין כו' וכן פי' המגיד משנה דעת רש"י בהלכות גניבה לרמב"ם ודו"ק:

בד"ה אמר רבא כו' א"ל קפחתינהו לסבי דבי רב רב המנונא קרי כו' כצ"ל והשאר נמחק ונ"ב ברוב ספרים ל"ג ואי גרסינן נ"ל לישב שהוא קאי על ל"ג דלעיל מיניה והכי פירושו ל"ג א"ל קפחתינהו לסבי דבי רב דאי גרסי' הכי ע"כ פירושו שרבא אמר לרב המנונא בלשון נוכח קפחתינהו כלומר ציערת והכנסת כו' על דרך תשובתך בצידו וזה אינו לפי שרב המנונא קרי סבי דבי רב א"כ ע"כ גרסי' אמר רבא קפחתי לסבא דבי רב כלומר יש בידו תשובה ולקפח דברי רב המנונא:

בא"ד דסנהדרין קפחתי יש בידי כצ"ל:

גמרא והתניא א"ל אין בדבריך כלום שכבר הודית. נ"ל דלאו מל' שכבר הודית דייק ששוב אינו מועיל שום עדות. דא"כ ה"ל להקשות גוף הברייתות אהדדי. ועוד דבאמת אין זה דיוק וכמ"ש הת"ח ע"ש אלא עיקר הקושיא אהא דמשני דשלא בפני ב"ד הודה ולשון שכבר הודית משמע ודאי שהודה בהודאה גמורה והיינו בב"ד דוקא. וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא וע"כ לומר דרב סבר כי האי ברייתא דשכבר הודית דמשמע ליה שאינו מועיל עוד שום עדות ומוקי נפשיה כתנאי כן נ"ל. ובזה נתיישב הא דמקשה רב לשמואל בסמוך מברייתא דראה עדים שממשמשין ובאים אף ע"ג דרשב"א קאי כוותיה דשמואל וצ"ל דקושית רב היתה דמלתא דשמואל אתיא כתנאי וא"כ היה לו להקשות בפשיטות מברייתא דשכבר הודית דמשמע להדיא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אע"כ דמפשטא דברייתא לק"מ והיינו כמ"ש ועיין עוד בסמוך:

שם אמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב וכו' וקאמר ליה ר"ח לר"ה ולא קא משני. כאן נמי יש לדקדק אמאי לא מייתי רבא ראיה מגוף הברייתא דקתני לעיל שכבר הודית משמע שאינו מועיל עוד שום עדות כדמשמע לעיל בגמרא בפשיטות. וא"כ מוכח דאף על גב דר"ג פוטר עצמו מכלום הוי אפ"ה פטור משום מודה בקנס. ולפמ"ש בסמוך דמפשטא דברייתא לא משמע כלל שאינו מועיל עוד שום עדות וקושית הגמרא דלעיל יתפרש דוקא למאי דמסיק דחוץ לב"ד הוי א"כ לא הוי מצי לאתויי הכא שום ראיה אלא ממאי דלא משני ר"ה דלעולם בפני ב"ד הוי ואפ"ה חייב אם באו עדים אח"כ כיון דפוטר עצמו מכלום הוי וק"ל:

שלא בב"ד הוה קאי. עמ"ש הרב משאת בנימין סימן ק"ו ומהר"ר יחיאל באסן בתשובותיו סימן קי"ג ומהרימ"ט א"ה סימן מ"ג ומ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ג' דף יו"ד:

אתמר מודה בקנס ואח"ך באו עדים וכו'. כל הסוגיא ודברי הראשונים והאחרונים עמדתי עליהם אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רס"ז אות ח"י בס"ד:

שלא בבית דין הוה. לא היו בית דין יושבין ולא מקום ישיבת ב''ד הוה אלא בשוק הודה לו: שכבר הודית. משמע אפילו אתו עדים בתר הכי פטור: תמצא בדיינין פרט למרשיע את עצמו. והאי קרא למ''ל מאשר ירשיעון אלהים נפקא פרט למרשיע את עצמו אלא לאו שמע מינה חד למודה בקנס ולא בעדים וחד למודה בקנס ואחרי כן באו עדים: מיבעי ליה לגנב עצמו. לחייב כפל לגנב עצמו דדרשינן כלל ופרט מהמצא תמצא כדתנא דבי חזקיה: גנבתי. וחייב עצמו בקרן: אבל לא טבחתי ולא מכרתי. רבותא אשמעי' כדאמרינן לקמן דאע''ג דאטביחה לא הודה ונמצא שטבח או מכר דבאו עדים פטור דכיון דמכפל איפטר ליה בהודאה דגנבתי תו לא מחייב ארבעה וחמשה דכיון דמדלית כפל מינייהו הוי ליה תשלומי שלשה וארבעה והני לא כתיבי: ויעידו. לאחר שהודה ויתחייב קנסא: לשמואל ודאי תנאי היא. דהא לא מצי למימר דתנא קמא קאי כוותיה דהשתא ומה הכא דשמע שממשמשין ובאין ומחמת ביעתותייהו אודי פטר ליה ואף ע''ג דהדרו אתו כל שכן מודה מעצמו ואח''כ באו: לרב מי לימא. מי איצטריכא ליה לאוקמי מילתיה כתנאי או דלמא מצי לשנויי לר' אלעזר בר ר' שמעון אליביה ולמימר דשני ליה לר' אלעזר בין ראה עדים שממשמשין ובאין למודה מעצמו בלא פחד עדים: מסתברא מילתיה דרב. דפטר אפילו אם באו עדים: באומר גנבתי. דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאה הלכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל ומארבעה וחמשה: שהרי פטר עצמו מכלום. בהודאה דטביחה לא היה מחייב עצמו בכלום שהיה יודע שהמודה בקנס פטור הלכך לאו הודאה היא ומשלם אם באו עדים ולא אמרינן מודה בקנס ובאו עדים פטור אלא היכא דאיכא קרן וקנס דאיחייב ליה ממונא בהודאתו ומתכוין להחזיר ממון: אמר רבא. גרסינן ולא גרסינן אמר ליה קפחתינהו לסבי דבי רב רב המנונא קרי סבי דבי רב כדאמר בפ''ק דסנהדרין (דף יז:): [קפחתי]. יש בידי תשובה לקפח דבריו: דהא רבן גמליאל. בהודאה שסימא את עין עבדו פטר עצמו מכלום היה דאין כאן אלא קנס וכי מודה מפטר מאיליו והא חזינן לעיל דאותביה רב חסדא לרב הונא מינה מדוקיא דכבר אין לך עדים הא אתו עדים מחייב: ולא שני ליה. רב הונא למימר דשאני רבן גמליאל דפוטר עצמו מכלום הוה וכי האי גוונא צריכא ליה לאוקמי בחוץ לבית דין הא בבית דין מיפטר ליה בההיא הודאה אליבא דרב: שהרי חייב עצמו בקרן. בהודאה ראשונה הלכך נפטר מן הכפל וכיון דליכא כפל תו לא מחייב בארבעה וחמשה: שהרי פטר עצמו מכלום. כלומר אין זה הודאה שהרי אינו בא להשיב כלום בהודאתו דיודע הוא דמודה בקנס פטור הלכך לפטור עצמו נתכוין: למה לי דקתני. הכי הואיל ואתא לאשמועינן דמודה בקנס פטור לשמעינן בין בכפל ובין בד' וחמשה וניתני גנב וטבח ומכר ע''פ עד אחד או ע''פ עצמו אינו משלם אלא קרן אלא לאו ש''מ להכי לא נקט הודאה גבי קרן וכפל דבעי למיתני ע''פ עצמו דומיא דעד אחד ולמימר דאי הדר אתו עדים חייב ואי הוה תני הודאה גבי גניבה תו לא מיתני ליה ע''פ עצמו דומיא דעד אחד דא''נ אתו עדים פטור אבל השתא דלא אודי בקרן דשני עדים שהעידו על הגניבה חייבוהו מחייב אף בארבעה וחמשה לכי אתו סהדי כר' יוחנן:

משום ביעתותא דעדים קא מודה. והא דאמר בפרק שבועת העדות (שבועות ד' לג:) דלרבי אלעזר בר' שמעון לא משכחת לה דמודה מפי עצמו דפטור אלא היכא דליכא עדים כלל היינו אליבא דשמואל: אמר ליה רבא קפחת לסבי דבי רב. פי' בקונטרס ציערת תלמידים שבבית המדרש שאמר דבר שאינו דהא רב הונא דידע מילתיה דרב גדול ממך אין לו זה החילוק וקשה דבכל דוכתי הוי קיפוח לשון ניצוח כמו לקפחני בהלכות הן באין בפ' שני דקדושין (ד' נב:) ודנזיר (ד' מט:) וכמו קפחינהו לתלתא רבנן סמיכי בטעותא גיטין (ד' כט:) ורשב''ם פי' דל''ג אמר ליה רבא אלא אמר רבא קפחתי לסבי דבי רב פירוש נצחתי את רב המנונא שהוא סבי דבי רב והוכחתי לו מכח דברי רב הונא שהיה יודע דברי רב יותר ממנו שאין לחלק כמו שחילק והביא ראיה מפ''ק דסנהדרין (ד' יז: ושם) דאמר התם אמרי בי רב רב הונא ופריך והאמר רב הונא אמרי בי רב ומשני אלא אימא רב המנונא ולהכי קרי ליה סבי דבי רב וקשה חדא שמוחק כאן בספרים אמר ליה ועוד דאין דרך לומר איתמר נמי אחרי שסתר את דבריו ועוד דכוותיה דרב המנונא דייק מתני' וברייתא כדאמר בסמוך ולרב הונא מפקא מתני' מדברי רב ונראה לפרש אמר ליה רבא קפחת לסבי דבי רב כלומר אמר ליה רבא לרב המנונא נצחת את רב הונא שהוא סבי דבי רב שהוא לא ידע לחלק כאשר חלקת ובסנהדרין מפרש ר''ת אימא רב המנונא פירוש לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב וכן משמע דלפי האמת נמי הוי אמרי בי רב רב הונא דבהערל (יבמות ד' פג: ושם) קאמר בי רב מני רב הונא ורב הונא אין הלכה קאמר ובקונט' דחק שם לפרש דהא דאמר בסנהדרין אימא רב המנונא דוקא היכא דמוכח דהיינו היכא דאיכא אמר רב הונא אמרי בי רב התם הוי רב המנונא וקשה דא''כ כי קאמר בסנהדרין שלחו מתם רבי יוסי בר חנינא מחכו עליה במערבא ר' אלעזר ופריך הא שלחו מתם לרבי יוסי בר חנינא מוצא כו' ומשני אלא איפוך ה''ל לשנויי היכא דמוכח שאני ועוד דלא יתכן כלל שיאמר רב הונא משום רב המנונא שהיה תלמיד תלמידו כדמשמע בריש הדר (עירובין ד' סג.) ואין להאריך כאן בזה:

בבא קמא עה ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף עה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד