בבא קמא עא ע"ב

להכי [משום כך] פטרי רבנן [פטרו חכמים] מארבעה וחמישה מי שגנב וטבח בשבת, משום ששחיטת שבת שחיטה שאינה ראויה היא, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהנשחט בשבת אסור רק דרבנן [מדברי סופרים], אמאי פטרי רבנן [מדוע פטרו חכמים]?

ומשיבים: יש לומר שלא לענין שבת נאמר בברייתא שחכמים חולקים על ר' מאיר ופוטרים, אלא אשארא [על שאר] ההלכות הנזכרות שם, שהן שחיטה לעבודה זרה ושחיטת שור הנסקל, שהם אסורים בהנאה מן התורה.

ושואלים: ור' מאיר, אף אם הוא סבור ששחיטה זו נחשבת שחיטה. אמאי [מדוע] מחייב בשוחט לעבודה זרה?

הלא כיון ששחט בה פורתא [מעט] לשם עבודה זרה כבר אסרה בהנאה, אידך [שאר] פעולת השחיטה, כשממשיך לשחוט וגומר וטובח את הבהמה, הרי בהמה זו כבר בכלל איסורי הנאה הוא, ולא דמריה קא טבח [של בעליו הוא טובח], שהרי הופקעה הבהמה מרשות הבעלים, ולא דידיה קא טבח [שלו הוא טובח]!

אמר רבא: צריכים לומר כי מדובר באומר בגמר זביחה הוא עובדה, שהתכוון שעבודת האלילים תתחיל לא מתחילת שחיטה אלא בסופה של השחיטה, ולכן רק כאשר הוא גומר את השחיטה אז מתחייב משום עבודה זרה, ונמצא שאיסור ההנאה וגמר מעשה הטביחה היו בבת אחת.

ושואלים עוד: הלא גם שור הנסקל איסורי הנאה נינהו [הם], ואם כן, גנב שטבח שור הנסקל נמצא שלאו דמריה קא טבח ולאו דידיה קא טבח [לא של בעליו הוא טובח ולא של עצמו הוא טובח] ומדוע מחייבו ר' מאיר בארבעה וחמישה!

אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שמסרו בעליו את השור לשומר, והזיק השור בבית שומר, והועד והזיק שלוש פעמים בבית שומר, ונגמר דינו כשעודו בבית שומר לסקילה, וגנב זה גנבו מבית השומר וטבחו, ועליו לשלם תשלומי ארבעה וחמישה לשומר. ור' מאיר סבר לה [סבור בענין זה] גם כשיטת ר' יעקב וסבר לה [וסבור בענין זה] גם כן כשיטת ר' שמעון. כיצד?

סבר לה [סבור בזה] כשיטת ר' יעקב, שאמר: אף משנגמר דינו של השור שהרג, אם החזירו שומר לבעלים כל עוד לא נהרג השור בפועל — הרי זה מוחזר, ואינו צריך לשלם שור אחר. אף שהשור הזה עתה אין לו ערך כספי, לפי שהנזק שנגרם בו באובדן ערכו (על ידי פסק הדין) אינו נזק ניכר.

וסבר לה [וסבור בזה] כשיטת ר' שמעון, שאמר: דבר הגורם לממון כממון דמי [הוא נחשב]. ומנין שהוא סבור כך?

דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' שמעון אומר: הגונב קדשים שחייב בעליהם באחריותן שצריך להביא אחרים תחתיהם אם אבדו הראשונים שהקדיש — חייב בתשלומי כפל, שאף על פי שהקדשים עצמם אינם שייכים לבעלים, מכל מקום כיון שהמקדיש חייב להביא אחרים תחתיהם נמצא שהגנב הפסידו ממון, אלמא [מכאן] כי לדעתו דבר הגורם לממון כממון דמי [נחשב]. ומשום כך אף הגונב את השור מבית השומר וטבחו, הואיל וגרם לכך שאין השומר יכול עתה להחזירו עוד לבעלים — נמצא שגרם לשומר להפסיד את דמי השור. ולכן אף שהשור עצמו לאחר שנגמר דינו לסקילה הוא איסור הנאה ואינו שווה מאומה, מכל מקום יש משמעות ממונית לגניבה ולטביחה, ולכן משלם הגנב לשומר ארבעה וחמישה.

וחוזרים לעיקר הסוגיה, לפיה העמדנו דין טובח ביום הכיפורים שבמשנתנו כר' מאיר. אמר רב כהנא, אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה הסוגיה הזו לפני] רב זביד מנהרדעא ושאלתיו: מי מצית מוקמת מתניתין [האם יכול אתה להעמיד את משנתנו] כשיטת ר' מאיר ולא כשיטת ר' שמעון? והא קתני סיפא [והרי שנה בסופה]: ר' שמעון פוטר בשני אלו, מכלל זה נלמד דבכולה מתניתין [שבכל משנתנו] הוא מודה לחכמים!

אמר ליה [לו]: לא כך יש לדייק, אלא מכלל הדברים תלמד שמודה ר' שמעון בטבח ומכר לרפואה ולכלבים, שאף שאין השחיטה מיועדת לאכילת אדם, מכל מקום היתה זו שחיטה העושה את הבהמה ראויה למאכל, ולכן נחשבת כשחיטה ראויה.

א שנינו במשנה: גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו — חייב בתשלומי ארבעה וחמישה ליורשי האב. בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: גנב שור של שני שותפין וטבחו, ואחר כך הודה בעצמו לאחד מהן שעשה זאת, מהו הדין לענין תשלום ארבעה וחמישה, שהוא קנס? שהרי כיון שהודה לשותף אחד — הריהו פטור מלשלם לו קנס, כדינו של כל מודה בקנס, ונמצא שחייב לשלם רק מחצית הקנס לאחד מהם.

וצדדי השאלה: האם בהגדרת קנס זה "חמשה בקר" אמר רחמנא [אמרה תורה] ולא חמשה חצאי בקר, שהתורה עמדה על כך שישלם דווקא את מלוא הקנס. או דלמא [שמא] "חמשה בקר" אמר רחמנא [אמרה תורה] ואפילו חמשה חצאי בקר בכלל זה? אמר ליה [לו]: "חמשה בקר" אמר רחמנא [אמרה תורה] ולא חמשה חצאי בקר.

איתיביה [הקשה לו] רבא ממה ששנינו במשנה: גנב משל אביו וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו — משלם תשלומי ארבעה וחמשה. והא הכא [והרי כאן] כיון שמת אביו, והוא יורשו עם שאר האחים — ולכן גם הוא זכאי עם אחיו בתשלומים אלה של ארבעה וחמישה, כמו שקדם והודה לאחד מהן דמי [נחשב] הדבר, שהרי בוודאי אינו משלם לעצמו את חלקו, וקתני [ושנה] בכל זאת: משלם תשלומי ארבעה וחמשה!

אמר ליה [לו] רב נחמן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שעמד עם אביו כנגדו בדין על הגניבה והטביחה, ונתחייב לשלם ממון לאביו קודם שנפטר. וכיון שנתחייב כבר חוב של ממון, הרי שאר האחים יורשים את כל החמישה בקר וארבעה הצאן, שהוא כשאר חובות שחבים אנשים לאביהם.

וחזר רבא והקשה: אבל אם לא עמד בדין, מאי [מה] יהא הדין לפי זה — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה? אי הכי, אדתני סיפא [אם כך, עד שהוא שונה בסופה של המשנה] אופן של פטור מארבעה וחמישה: גנב משל אביו ומת ואחר כך טבח ומכר — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ניפלוג בדידיה [שיחלק באותו אופן עצמו] וישנה כך: במה דברים אמורים — כשעמד בדין, אבל אם עדיין לא עמד בדין — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה!

אמר ליה [לו] רב נחמן: הכי נמי [כך הוא גם כן] הדין. אלא איידי דנסיב רישא [מתוך שנקט בראשונה] את המקרה של גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, נסיב סיפא נמי [נקט בסוף גם כן] את הדוגמה של גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר, שלשם יפי הניסוח הביא הלכה זו בלשון דומה.

כל משא ומתן זה היה בערב, ואולם לצפרא [בבוקר] למחרתו אמר ליה [לו] רב נחמן לרבא היפך הדברים בתשובה לשאלתו: "חמשה בקר" אמר רחמנא [אמרה תורה] ואפילו חמשה חצאי בקר, והסביר רב נחמן את שינוי הדברים: והאי [וזה] שלא אמרי [אמרתי] לך כך באורתא [בערב] —

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

ומקשה הגמרא: בשלמא למאן דאמר: מעשה שבת דאורייתא, אמטו להכי פטרי רבנן [אי לכן פוטרים חכמים] דהיינו רבי שמעון, ומשום שהיא שחיטה שאינה ראויה מדאורייתא.

אלא למאן דאמר שאפילו לרבי יוחנן הסנדלר אין מעשה שבת אסור אלא מדרבנן, הרי שוב תיקשי: אמאי פטרי רבנן מארבעה וחמשה כשטבח בשבת, והרי מן התורה שחיטה ראויה היא, ומן הדין הוא שיתחייב ארבעה וחמשה!? ^[1]

אמרי ^[2] בני הישיבה: כי קא פטרי רבנן בברייתא רק אשארא, על שאר הנזכרים בברייתא -

דהיינו אעבודה זרה: טובח על ידי אחר לעבודה זרה, כי שחיטה שאינה ראויה היא מדאורייתא.

ואשור הנסקל, ומשום שהוא אסור בהנאה מדאורייתא, ושחיטתו שחיטה שאינה ראויה היא.

עוד מפרשת הגמרא את הברייתא המבואר בה, שרבי מאיר מחייב בטובח על ידי אחר לעבודה זרה:

ורבי מאיר אמאי מחייב שוחט לעבודה זרה, והרי כיון דשחט בה פורתא איתסר ליה בהנאה, [מאחר שהתחיל לשחוט לעבודה זרה - קודם שיתחייב המשלח משום טביחה ^[3] - כבר נאסרה הבהמה] משום תקרובת עבודה זרה.

ואם כן אידך איסורי הנאה הוא -

ולא דמריה קא טבח [כבר אינה טביחה בבהמה של הבעלים], שהרי כבר איבדה ממנו קודם שחיטה, ונאסרה עליו ^[4] ולמה יתחייב הגנב ארבעה וחמשה על השחיטה שלאחריה!? ^[5] אמר תירץ רבא: משנתנו עוסקת בכגון שאומר הטובח: "אין אני טובח לשם עבודה זרה מתחילת השחיטה, אלא בגמר זביחה הוא [כלומר: אני] עובדה", ואם כן לא נאסרה הבהמה עד שגמר לטבוח. ^[6]

עוד מקשה הגמרא על הברייתא: שור הנסקל - מאחר שאסור הוא בהנאה - לאו דידיה דהנגנב הוא דקטבח הגנב, ולמה חייב הוא עליה!?

אמר תירץ רבא: ^[7]

א. לקמן עו א למדנו:

הגונב הקדש מבית הבעלים - פטור, מאי טעמא "וגונב מבית האיש" ולא מבית הקדש; רבי שמעון אומר: אם גנב קדשים שחייב באחריותן, והיינו שהבעלים חייבים ליתן להקדש בהמה אחרת תמורת זו אם תגנב או תאבד או תמות הבהמה, חייב הגנב בכפל על הגניבה ובארבעה וחמשה אם טבחה, וטעמו של רבי שמעון הוא: כיון דחייב הבעלים באחריות, כי קא טבח דמריה קא טבח, שדבר הגורם לממון [כגון בהמה זו שהיא גורמת לו לממון, שלא יתחייב אחרת תחתיה] כממון דמי, כלומר: כשלו היא.

ב. תנו רבנן לעיל מד ב: שור שהמית:

עד שלא נגמר דינו [ליסקל] ... החזירו שומר לבית בעליו - מוחזר; אבל משנגמר דינו - ונאסר השור בהנאה, כדין שור שנגמר דינו ליסקל, וכמבואר לעיל מא א - החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר.

רבי יעקב אומר: אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבית בעליו - מוחזר; ומיהו, אף לרבי יעקב אינו נפטר, אלא אם חזר השור לבית בעליו, אבל אם לא חזר השור לבית בעליו, אפילו אם נאנס השור, ^[8] הרי השומר - אפילו אם שומר חנם הוא - מתחייב בתשלום דמיו. ^[9]

ג. נמצא לפי המבואר באות א וב, שאם גנב אדם שור שנגמר דינו להסקל מבית השומר, יהיה דינו תלוי במחלוקת רבי שמעון וחכמים, ובמחלוקת רבי יעקב וחכמים; כי לפי רבי יעקב שיכול השומר להחזירו וליפטר אף לאחר שנגמר דינו, ואם לא יחזירנו יהא מחויב בתמורת כל השור, הרי השור "דבר הגורם לממון", ולדעת רבי שמעון יהא הגנב חייב.

הכא - בברייתא המחייבת את הגונב שור הנסקל וטבחו לשלם ארבעה וחמשה - במאי עסקינן: כגון שמסרו הבעלים את השור לשומר, והזיק השור אדם והרגו בבית שומר, [והועד בבית שומר] ^[10] ואף נגמר דינו של השור לסקילה בבית שומר ונאסר השור בהנאה -

ונגנב מבית שומר וטבחו הגנב, ולכן לדעת רבי מאיר חייב הגנב לשלם לשומר על הטביחה -

ומשום דרבי מאיר סבר לה כרבי יעקב, וגם סבר לה כרבי שמעון. ^[11]

סבר לה כרבי יעקב, דאמר: אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו, הרי זה מוחזר, ואף שאסור השור בהנאה, יכול הוא להחזירו וליפטר. ^[12] וסבר לה רבי מאיר גם כרבי שמעון, דאמר: דבר הגורם לממון כממון דמי. ^[13]

דתנן: רבי שמעון אומר: "קדשים שחייב באחריותן, כלומר: הגונב קדשים מבית בעלים החייבים באחריותן, הרי זה חייב", אלמא, הרי מוכח שלרבי שמעון: דבר הגורם לממון כממון דמי.

אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא דלעיל, שפירשנו את משנתנו המחייבת על טביחה ביום הכפורים, ואף שחייב הוא מלקות, שהיא כשיטת רבי מאיר הסובר: "לוקה ומשלם" - קמיה דרב זביד מנהרדעא, והקשיתי לו:

מי מצית מוקמת מתניתין כרבי מאיר, ולא כרבי שמעון [וכי האיך אפשר לפרש את משנתנו כרבי מאיר] ולא כרבי שמעון הסובר בעלמא: "אין לוקה ומשלם"!?

והא קתני סיפא דמשנתנו: "רבי שמעון פוטר בשני אלו", מכלל, בהכרח דבכולה מתניתין - ובכללה "טבח ביום הכפורים, משלם תשלומי ארבעה וחמשה" - מודה בה רבי שמעון, ואף שהוא סובר בעלמא: "אין לוקה ומשלם"!?

אמר ליה רב זביד מנהרדעא לרב כהנא: לא כאשר דייקת, שמודה רבי שמעון בכל דין משנתנו, אלא מכלל דמודה רבי שמעון בטבח ומכר לרפואה ולכלבים, שהוא חייב, כי זו שחיטה ראויה היא.

ולעולם חלוק רבי שמעון גם על הרישא בטבח ביום הכפורים, שלשיטתו אינו לוקה ומשלם.

שנינו במשנה: גנב משל אביו, וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, משלם תשלומי ארבעה וחמשה:

בעא מיניה רבא מרב נחמן:

א. תשלומי ארבעה וחמשה על טביחה ומכירה, קנס הם, והמודה בחיוב זה הרי הוא פטור מלשלם, שכל "המודה בקנס פטור". ^[14]

ב. ואם גנב שור של שני שותפין, וטבחו, והודה לאחד מהן ^[15] בלבד, ונפטר מלשלם לו, מהו שישלם חצי מארבעה וחמשה לשותף שלא הודה לו?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר: "חמשה בקר ישלם" אמר רחמנא, ולא "חמשה חצאי בקר ישלם".

או דלמא: "חמשה בקר ישלם" אמר רחמנא, ואפילו "חמשה חצאי בקר ישלם".

אמר ליה רב נחמן לרבא:

"חמשה בקר ישלם" אמר רחמנא, ולא "חמשה חצאי בקר ישלם".

איתיביה רבא לרב נחמן ממשנתנו: גנב משל אביו, וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו, משלם תשלומי ארבעה וחמשה -

והא הכא, כיון דמת אביו קודם שעמד בדין, כמו שקדם והודה לאחד מהן קודם שעמד בדין דמי, שהרי הוא לא מתחייב בשעת העמדה בדין בכל ה"חמשה בקר", כי הוא עצמו יורש חלק אחד מן התשלום, ובכל זאת קתני: משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ^[16]

הרי שאפילו "חמשה חצאי בקר ישלם" אמרה תורה, ותיקשי לרב נחמן!?

אמר תירץ ליה רב נחמן לרבא:

הכא במשנתנו במאי עסקינן: כגון שעמד אביו עמו בדין, ונתחייב לשלם ארבעה וחמשה שלמים לאביו קודם שמת אביו. ^[17] שב והקשה לו רבא לרב נחמן: אבל אם טבח קודם שמת אביו ולא עמד בדין קודם שמת אביו, מאי הוא הדין - לדבריך - שאינו משלם תשלומי ארבע וחמשה!?

אי הכי, אדתני סיפא [לקמן עד ב]: גנב משל אביו ומת, ואחר כך טבח ומכר, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ומשום שבשעת הטביחה היה הוא אחד מבעליה של הגניבה -

ניפלוג התנא בדידיה [יחלק התנא באותו אופן של הרישא] דהיינו כשטבח קודם שמת אביו, ויאמר כך:

במה דברים אמורים - שהוא חייב לשלם כשטבח קודם שמת אביו - כשעמד בדין על טביחתו קודם שמת אביו, אבל אם לא עמד בדין על טביחתו, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ומשום ש"חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר", ואי אפשר לחייבו בשעת העמדה בדין על כל הארבעה וחמשה!?

אמר ליה רב נחמן לרבא:

הכי נמי שהיה יכול התנא לחלק באופן זה, אלא איידי דנסיב רישא [אגב ששנה התנא ברישא]: "גנב משל אביו, וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו", לפיכך נסיב התנא בסיפא נמי: "גנב משל אביו, ומת אביו, ואחר כך טבח ומכר".

לצפרא [למחרת אותו יום בבוקר] חזר בו רב נחמן מדבריו, ואמר ליה לרבא:

"חמשה בקר ישלם" אמר רחמנא, ואפילו "חמשה חצאי בקר ישלם", ובין שהודה לאחד מן השותפין, ובין טבח ומכר את של אביו ולא העמידהו אביו בדין ומת אביו, בית דין מחייבין אותו לשלם חלק מתשלום ארבעה וחמשה.

והוסיף רב נחמן לאמר לרבא: והאי דלא אמרי לך באורתא [ומה שלא אמרתי לך תשובה זו אמש] -

הערות

^[1] כתבו האחרונים, שיש לפרש את דברי הגמרא בשני אופנים: האחד: הואיל ומן התורה שחיטה ראויה היא אע"ג שמגזירת חכמים אין הבשר מותר באכילה, הרי היא טביחה לחייבו בארבעה וחמשה. השני: היות והועילה השחיטה להתיר את הבשר שלא יעבור על לאו דאורייתא זה עצמו משוי לה "שחיטה ראויה", [ראה רש"ש בכתובות].

^[2] תוקן על פי כל כתבי היד שהובאו בהוצאת פרנקל.

^[3] א. שאין הגנב חייב משום טביחה עד סוף הטביחה דבעינן "וטבחו כולו". ב. נחלקו כאן רש"י והתוספות. לשיטת רש"י, אין קושיית הגמרא אלא אם אנו אומרים בכל מקום "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף" [וכעין דברי הגמרא לקמן עב א, ראה שם], ולשיטת התוספות אין זה תלוי בזה, ואפילו למאן דאמר "אינה לשחיטה אלא לבסוף", מכל מקום נאסרה הבהמה מיד בתחילת השחיטה, ומשום שאין צורך בשם "שחיטה" אלא שיהיה מעשה, ובכך נאסרה הבהמה, ראה דבריהם; והתוספות רי"ד שיטתו כדעת התוספות, והאריך יותר בביאור הענין. ובלשון רש"י: "דקא סלקא דעתך ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף", ראה "ספר המפתח".

^[4] תוספת ביאור: א. נחלקו הראשונים, אם איסורי הנאה אינם שלו, או שחשובים הם שלו אלא שהם אינם ברשותו, ולפי שיטות הראשונים שאיסורי הנאה אינם שלו מתבאר לשון הגמרא כפשוטה [וכמו שכתב הרש"ש כאן], וכפירוש זה משמע פשטות דברי התוספות המובאים באות ג. ולפי דעת אותם ראשונים שאיסורי הנאה הם שלו, כתבו האחרונים לפרש את קושיית הגמרא: כיון שנאסרה הבהמה בהנאה, שוב אינה שוה כלום ואין לחייב עליה ארבעה וחמשה, ו"לאו דמריה", פירושו, שאין לבעלים בה שום הנאה ואינה שוה להם כלום; ודקדקו כן מלשון רש"י שכתב בכתובות לג ב ד"ה שור הנסקל "לקמן פריך הא לא שוה מידי", ואף המאירי בכתובות כתב: "אסור הוא בהנאה ואינו מפסידו כלום", ולזה נוטה לשון רש"י כאן, וראה אות ב. ב. הנה לקמן עב א מקשה הגמרא גבי חולין שנשחטו בעזרה, שהוא חייב עליה ארבעה וחמשה, כמבואר במשנתנו, למה מתחייב הוא ארבעה וחמשה, והרי אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, נמצא שכבר נאסרה הבהמה בהנאה בתחילת השחיטה, ונמצא ד"לאו דמריה קטבח", והקשה רבי עקיבא איגר [ראה כאן בד"ה במה דטרחו]: איך שייך לומר, דמכי שחיט ביה פורתא אסרה, ואידך לא דמריה קטבח, והרי כל עיקר מה שנאסר בהנאה הוא משום שלבסוף גמר את השחיטה, ולמפרע חשובה שחיטה מתחילה ועד סוף, אבל בשעה שהוא עוסק בשחיטה קודם שגמר, עדיין לא נאסרה בהנאה, ויש לבעלים זכות ליהנות בהם כחפצם, ולמה ייפטר על המשך הטביחה! ? וכתב, שבהכרח צריך לומר, דמכל מקום, עתה בגמר השחיטה, איגלאי מילתא למפרע, שאם היה נהנה בה מקודם גמר השחיטה, היה למפרע הנאתו באיסור, מיקרי גם כן לאו דמריה. ולפי שיטת רש"י [כמובא בהערה 3 אות ב], שאף כאן לא מקשה הגמרא אלא משום ש"ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף", צריכים אנו לקושייתו ופירוקו של רבי עקיבא איגר, גם גבי שוחט לעבודה זרה; [ויש לעיין, דלכאורה, אין סברתו שייכת אלא אם אנו דנים משום ד"לאו דמריה קטבח", אבל אם קושיית הגמרא היא משום שאין הבהמה שוה כלום - כמבואר באות א - בזה לא יועיל תירוצו של רבי עקיבא איגר, וצריך תלמוד]. ג. הקשו התוספות, והרי כל בהמה גנובה כשטובחים אותה כבר אינה שלו, שהרי קנאה הגנב בשינוי על ידי תחילת הטביחה, ונמצאת סוף הטביחה בבהמה שאינה של הנגנב, ובהכרח דבהכי חייב רחמנא, ואם כן מה מוסיף מה שהבהמה אינה של הנגנב מטעמים אחרים! ? ותירצו התוספות: "דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך". ולכאורה לשון "לקנות בכך" שפת יתר היא; ויש לבאר את דבריהם על פי מה שמוכח מדברי הרב המגיד [גזילה ב טו, והאריך בביאור ענין זה ב"חידושי רבינו חיים הלוי שם], שיש שבר הנעשה בכלי, שהוא שינוי גמור וקונה הגזלן את הכלי, ויש "שבר קטן שעדיין שמו עליו", שאם כי אין הגזלן קונהו בכך, מכל מקום אם רצו הבעלים הרי הם אומרים לגזלן, שאין הם רוצים בהשבת הכלי השבור, אלא יתן דמים, ואין הגזלן יכול לומר "הרי שלך לפניך", וגם זה הוא מדין "שינוי", וכמו שביאר הגר"ח שם. וזה הוא שכתבו התוספות שאם כי כבר מתחילת הטביחה ודאי שאין הוא יכול לומר לבעלים "הרי שלך לפניך" אם הבעלים אינם רוצים בכך, מכל מקום עד גמר השחיטה אין זה חשוב שינוי גמור לקנותה בכך.

^[5] כעין זה מקשה הגמרא לקמן עב א על השוחט חולין בעזרה, שהוא חייב ארבעה וחמשה כמבואר במשנתנו: "כיון דשחט בה פורתא אסרה, אידך לא דמריה קטבח"; ושם מבואר, דאמר רב הונא בריה דרבא, דלא קשיא, כי יש לומר שמתחייב הוא ארבעה וחמשה על תחילת הטביחה, ואמר לו רב אשי שאינו כן, ומשום ד"וטבחו כולו בעינן, וליכא".

^[6] לשון רש"י הוא: "בגמר זביחה הוא עובדה, לעבודה זרה הוא עובד בגמר זביחה ולא בתחילה", ויש מן האחרונים [ראה "ספר המפתח"] שכתבו, דמלשון רש"י משמע שאינו גורס בגמרא: "באומר בגמר זביחה הוא עובדה"; ובזה מתיישב מה שהקשו אחרונים הרי "מחשבין אפילו מעבודה לעבודה", כלומר: שאם חשב בשעת עבודה אחת לעבוד עבודה זרה בעבודה שאחריה, הרי הוא נאסר משום תקרובת עבודה זרה, וכל שכן באותה עבודה עצמה שאם חשב בתחילתה לעבוד בסופה, שהיא נאסרת מתחילתה. אבל לשון רש"י בחולין מ ב ד"ה אלא, הוא: "ובאומר איני רוצה לעבוד עבודת כוכבים בשחיטה זו עד שתיגמר"; וכתב באחיעזר חלק ג סוף סימן נו, שלפי זה תיקשי: הרי "מחשבין מעבודה לעבודה", כי אף שאמר בפירוש שאינו רוצה לעבוד עכשיו, אינו מועיל, ראה שם; וראה עוד ב"ספר המפתח" בזה.

^[7] בסוגיא דכתובות גרסינן "רבה", וראה "ספר שינויי נוסחאות".

^[8] עיקר יסוד זה, שאפילו לרבי יעקב אינו נפטר מן הבעלים אלא בהשבת השור, ואפילו אם נאנס השור ולא בא לידי הבעלים מחמת אונס, הרי השומר חייב בדמים, למדוהו האחרונים מסוגיא זו, ועל פי המבואר בראשונים, שאין נקרא "גורם לממון" אלא באופן שאם יאבד החפץ אפילו באונס חל חיוב דמים, וכמו בקדשים שהוא חייב באחריותן אפילו אם ייאנסו הקדשים, והיות ומבואר בסוגייתנו שהשור חשוב "גורם לממון" אצל השומר, בהכרח שהשומר - שנאסר השור בהנאה ברשותו - חייב בתשלום דמים לבעלים, אפילו אם ייאנס השור, [וראה ב"הערות" לחברותא לעיל דף מה א הערה 12 הוכחה נוספת ליסוד זה].

^[9] בביאור מחלוקתם מתבאר בסוגיא שם שני אופנים: האחד: האם אומרים באיסורי הנאה: "הרי שלך לפניך", וביאור ענין זה יתבאר בהמשך הסוגיא בהערות. השני: כולי עלמא סוברים: "אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך", אלא שנחלקו - לפי שיטת רש"י - באופן שהשומר מסר בידים את השור לבית דין שיגמרו את דינו, כי "אין גומרים דינו של שור שלא בפניו", וחכמים מחייבים אותו על מסירה זו; ואילו רבי יעקב סובר ש"גומרים דינו של שור שלא בפניו", ואם כן אין מסירת השור ולא כלום.

^[10] בסוגיא בכתובות אין תיבות אלו, וראה "ספר שינויי נוסחאות".

^[11] היינו בדין "גורם לממון כממון דמי" אבל לא בדין "שחיטה שאינה ראויה", שהרי זו שחיטה שאינה ראויה היא, ראב"ד.

^[12] א. לעיל בהערה 9 נתבאר, שבפירוש מחלוקתם של רבי יעקב וחכמים יש לומר שני אופנים, ולפי האופן השני, אין בין רבי יעקב לחכמים - לפי שיטת רש"י לעיל מה א - אלא באופן שמסרו השומר בידים לידי בית הדין שיגמרו את דינו, ולפי פירוש זה לא היתה הגמרא כאן צריכה לומר, שרבי מאיר סובר כמו רבי יעקב, שהרי אף חכמים מודים לרבי יעקב, כשלא מסר השומר את השור בידים לבית הדין. ובהכרח לפרש, שסוגיית הגמרא כאן, היא כפי הביאור הראשון שנתפרש בסוגיא לעיל, והוא, שחלוקים הם בשאלה האם אומרים באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך"; וביאור הענין נתבאר בהערות ל"חברותא" לעיל דף מה א הערה 4 באריכות, ויתבאר כאן בקצרה, על פי ביאורו ויסודו המחודש של רבי שמעון שקאפ זצ"ל, שהובא שם: כל שומר בעת קבלתו חפץ לשמירה, מתחייב הוא להשלים את דיני השמירה שעליו, ואם לא ישלים את חיובי השמירה שעליו, הרי הוא חייב ב"השבת" החפץ לבעליו או לשלם את דמיו. ואם לא ישיב את החפץ [ואפילו מחמת אונס] הרי הוא חייב בדמים, וחיוב "השבה" זה כעין חיוב "השבה" של גזלן הוא; ונמצא, שכשהשומר פשע בשמירת השור וכתוצאה מכך נאסר השור בהנאה, אם כי אין אנו יכולים לחייבו על גוף ההיזק משום שהיזק שאינו ניכר הוא, מכל מקום היות ולא השלים השומר את חיוב שמירתו, אין הוא נפטר מן הבעלים עד שישיב את השור או את דמיו, וכאן באים אנו למחלוקת אחרת האם "השבת" חפץ שנאסר בהנאה "השבה" היא בין לענין גזילה, ובין לענין "שומר", ובזה נחלקו רבי יעקב וחכמים, שלדעת רבי יעקב אין זו "השבה", והיות והשומר חייב בהשבה, אינו יכול ליפטר בהחזרת השור שהרי נאסר הוא בהנאה, ואילו לרבי יעקב "השבה" היא, ואף שנאסר החפץ בהנאה. ובסוגיא לעיל מה א מבואר - לפי פירוש זה במחלוקתם - שבמחלוקת זו עצמה תלוי גם דין הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח, אם יכול הגזלן להשיב את החמץ כמות שהוא, או שמא היות ואסור הוא בהנאה שוב אינו יכול להשיבו ולומר "הרי שלך לפניך", וממילא מתחייב הוא דמים. ומטעם זה דוחה הגמרא את הפירוש הזה במחלוקת של רבי יעקב וחכמים, ומשום שלא היה להם לחלוק בדין שומר על שור שנגמר דינו, אלא היה להם ליחלק בגזלן שגזל חמץ ועבר עליו הפסח; ולקמן צה ב מוכיחה הגמרא בהדיא שלא זו היא מחלוקתם, שהרי מצינו בברייתא שלא נחלקו בגזל חמץ ועבר עליו הפסח, וצריך תלמוד ליישב את הסוגיא כאן, וב"שער המלך" חובל ומזיק ז ג בתוך הדברים, נשאר בזה בצ"ע. וכל זה הוא לפי שיטת רש"י לעיל מה א, שלפי הפירוש השני בגמרא, לא נחלקו רבי יעקב וחכמים אלא כשהתפיס השומר את השור בידים לבית הדין; אבל לפי שיטת תוספות שם, נחלקו רבי יעקב וחכמים גם כשבית הדין תפס את השור, ולפי זה מתבארת הסוגיא כאן כפי הפירוש השני בגמרא שם. ויסוד הביאור השני - על פי יסודו וביאורו של הגרשש"ק - הוא, שהשומר היות ופשע בשמירה, מתחייב הוא בהשבת החפץ, ומיהו השבת איסורי הנאה אף היא חשובה השבה, היות ואין זה היזק ניכר בחפץ, אבל לדעת חכמים, הסוברים: אין גומרים דינו של שור שלא בפניו, והוצרכו בית הדין לתופסו ולהעמידו בדין, הרי זה חשוב "היזק ניכר", וכל שההיזק ניכר אינו יכול לומר "הרי שלך לפניך".

^[13] כתב רש"י: נמצאת, שאף על פי שאינו שוה כלום, גורם לממון הוא, דכל זמן שהוא קיים, שומר פוטר עצמו בו, ואם יאבד משלם דמיו.

^[14] כתבו התוספות שבעיית הגמרא היא לדעת הסובר "מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור".

^[15] נתקשו הראשונים והאחרונים, איך משכחת לה שתהיה הודאה לאחד מהם, ולא תהיה הודאה לשני, והרי כיון שהודה הודה: א. ה"מנחת חינוך" [נד יד בנדמ"ח], כתב שאין הודאה פוטרת אלא אם היתה בפני בעל דין, והגמרא כפשוטה, שהודה בפני בעל דין זה ולא הודה בפני חבירו; וכן פירש התוספות רי"ד בסוף דבריו כאן, [וראה ב"תרומת הכרי" סימן א ד"ה ודע, שהבין בדברי רש"י שהוא מפרש באופן אחר - וכפי שיובא באות ג - וביאר, שלכן לא פירש רש"י את הטעם משום שלא היתה ההודאה בפני בעל דין, כי בשותפין עסקינן, ושותפין אין צריכים הרשאה]. ב. הב"ח [בסימן שנ] פירש: כגון שתבעו שותף אחד כשתבעו הוא בבית דין זה, ושוב תבעו השני בבית דין אחר, ושם כפר. וב"קצות החושן" שם הביא בשם אחיו שתמה על הב"ח, מה בכך, והרי סוף סוף כיון שהודה בבית דין זה, כבר נפטר מן השני גם לגבי בית דין אחר, [וכן תמה בתוספות רי"ד כאן]. וה"קצות החושן" ביאר, שהודאה בבית דין זה אינה פוטרתו אלא בבית דין זה שהודה בפניהם, אבל אם אחר הודאתו באו עדים בבית דין אחר קודם שהודה בפניהם, הרי אותו בית דין יכול לחייבו; וראה שם שהוכיח כן. ותמהו אחרונים על דבריו, שלו יהא כדבריו, מכל מקום למה לא יחייבוהו בית דין השני גם על חציו של הראשון שכבר הודה בבית דין אחר, והרי אין הודאתו שהודה בבית דין אחר מועילה לפוטרו בבית דין זה, ראה "שערי ישר" שער ז פרק כב, ו"מקור ברוך" חלק ב סימן ל. ג. בתוספות רי"ד בתחילת דבריו, פירש: כגון שאמר בהודאתו הראשונה, שחציה של הבהמה היתה של השותף האחד ואילו חציה השני שלו היא, ונמצא שאין כאן הודאה אלא על חלקו של השותף האחד, ולא על חלקו של השותף השני, [וכן נראה מלשון רש"י, שכתב: "והודה לאחד מהן על חלקו", וכן משמע גם לשון הרמב"ם והטור, "תרומת הכרי" סימן א ד"ה ודע]. והנה לפי פשטות הגמרא משמע, שלפי הצד ש"חמשה חצאי בקר אמר רחמנא", כי אז חייב הוא חצי לשותף השני שלא הודה לו, ואילו אם "חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר", כי אז אינו משלם כלום; אבל לפי פירושו של התורי"ד נמצא, שאם "חמשה חצאי בקר לא אמר רחמנא", כי אז ישלם את כל הארבעה וחמשה, ומשום, שהרי כתבו האחרונים שאין הודאה בקנס פוטרת, אלא אם כן הודאה זו היתה מחייבתו אילו לא היה זה קנס, ואם כן נמצא, שאם אין חיוב של חמשה חצאי בקר, כי אז הודאתו לראשון לא היתה הודאה המחייבת, ויהיה חייב לשלם את כל הארבעה וחמשה, וראה בזה ב"כובע ישועה" וב"מלואי חושן" הערה 18, וראה עוד בהערה בסוף הסוגיא.

^[16] הטעם שאנו דנים לפי שעת העמדה בדין, הוא משום שכל חיוב קנס אינו חל אלא על ידי העמדה בדין.

^[17] בפשוטו, אין להקשות: אם כן מאי למימרא, ומשום שעיקר החידוש הוא המשנה בדף עד ב, שאם טבחו אחר שמת אביו אינו חייב ארבעה וחמשה משום שאין הטביחה כולה באיסור, וכמו "מכר בשבת, ומכר לעבודה זרה", וה"פני יהושע" פירש באופן אחר, ראה שם.

ושואלים: ור' מאיר, אף אם הוא סבור ששחיטה זו נחשבת שחיטה. אמאי [מדוע] מחייב בשוחט לעבודה זרה?

וסבר לה [וסבור בזה] כשיטת ר' שמעון, שאמר: דבר הגורם לממון כממון דמי [הוא נחשב]. ומנין שהוא סבור כך?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

this reason that the Rabbis exempt the thief from the fourfold or fivefold payment when he slaughters the animal on Shabbat, as slaughter on Shabbat does not render the meat permitted for consumption. But according to the one who says that the product of a prohibited act on Shabbat may be eaten by Torah law but is forbidden by rabbinic law, why do the Rabbis exempt the thief when he appoints an agent to slaughter the animal for him and the agent performs this action on Shabbat?

The Gemara answers: When the Rabbis exempt him from the fourfold or fivefold payment, they are not referring to the case where the thief’s agent slaughters the animal on Shabbat. Rather, they were speaking of the rest of the cases listed in the baraita, namely, an agent who slaughters the animal for idol worship and one who slaughters an ox that is sentenced to be stoned.

The Gemara asks another question with regard to the interpretation of the baraita presented above: And with regard to Rabbi Meir, granted he maintains that the legal status of an act of slaughter not fit for accomplishing its full ritual purpose is nevertheless considered an act of slaughter. But why is the thief liable to pay the fourfold or fivefold payment when his agent slaughters the animal for idol worship?

Once he slaughtered the animal a bit, at the very start of the act of slaughter, he has prohibited the animal, with regard to deriving benefit, as an animal sacrificed to idolatry. When he slaughters the other part it is already prohibited with regard to deriving benefit, which means that it is not an animal that belongs to its owner that he slaughters, and it is not an animal that belongs to him that he slaughters. Since deriving benefit from the animal is prohibited, it has no value; therefore, there is no ownership.

Rava said: This is referring to one who says prior to the slaughter that only with the completion of the slaughter does he worship the idolatry. Therefore, the prohibition does not take effect until that stage, which is also when the liability to pay the fourfold or fivefold payment is incurred.

The Gemara raises a question with regard to another of the cases of the baraita: An ox that is sentenced to be stoned is an item from which deriving benefit is prohibited. Consequently, when a thief or his agent slaughters this animal, it is not an animal that belongs to its owner that he slaughters, and it is not an animal that belongs to him that he slaughters. Why does Rabbi Meir obligate him to pay the fourfold or fivefold payment?

Rava said: With what are we dealing here? This is a case where the owners entrusted the ox to a bailee and the ox fatally injured someone while in the bailee’s house, and it was forewarned while in the bailee’s house, and it was sentenced to be stoned while in the bailee’s house, and the thief then stole it from the bailee’s house and slaughtered it. Rava continues: And Rabbi Meir holds in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov, and he also holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

He holds in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov, who says: Even after the ox was sentenced to be stoned, if the bailee returned it to its owners before it was killed, it is considered returned. Although the ox is now worthless, as no benefit may be derived from it, since the bailee returned a physically intact ox, the owner has no claim against him.

And Rabbi Meir also holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: An item whose elimination causes financial loss is considered to have monetary value. With regard to an item that is otherwise worthless, if its elimination causes monetary loss due to the fact that it must be replaced, it is considered to be of value. In this case, although the ox is worthless in and of itself, when the thief slaughters it he prevents the bailee from returning it intact to the owner and causes him to be obligated to pay the owner the value of the ox before it was sentenced to be stoned. Consequently, the thief must reimburse the bailee, as the ox effectively has value for that bailee.

As we learned in a mishna (74b): Rabbi Shimon says: In the case of sacrificial animals for which the owner bears financial responsibility to replace any of them with another animal if it is lost or it dies, the thief is obligated to pay the fourfold or fivefold payment if he slaughters the animal. Although one is generally not liable to pay the double payment for stealing consecrated items, Rabbi Shimon maintains that this case is different, since as a result of the animal’s theft the owner sustains a loss by being required to substitute another animal for it. Since the animal’s loss has financial ramifications for the owner apart from any inherent value it has, it has value for him. Apparently, Rabbi Shimon holds that an item whose elimination causes financial loss is considered to have monetary value.

Rav Kahana said: I recited this halakha, according to which the mishna follows the opinion of Rabbi Meir, in front of Rav Zevid of Neharde’a, and I asked him: Is it correct to say that you can establish the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? But isn’t it taught in the last clause of the mishna: Rabbi Shimon exempts the thief from the fourfold or fivefold payment in these last two cases. One can learn by inference that in all the rest of the cases in the mishna, apart from these two, Rabbi Shimon concedes that the thief pays the fourfold or fivefold payment.

Rav Zevid said to him: No; that is not the correct inference from the mishna. Rather, by inference one can learn only that Rabbi Shimon concedes that the thief pays the fourfold or fivefold payment in the cases mentioned immediately prior to this one, specifically in a case where the thief slaughtered or sold the animal in order that it should be used for medicinal purposes or for feeding to dogs. Therefore, it can be correct to establish the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Meir and not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

§ The mishna teaches: If one stole an animal of his father’s and then slaughtered or sold it, and afterward his father died, he pays the fourfold or fivefold payment to his father’s other heirs. Rava raised a dilemma before Rav Naḥman: If one stole an ox belonging to two partners and slaughtered it, and subsequently admitted the theft to one of the partners, which means that he is exempt from paying the fourfold or fivefold payment to that partner, in accordance with the principle that one who admits his own guilt is exempt from fines, what is the halakha with regard to payment to the other partner?

The Gemara explains the sides of the dilemma: The Merciful One states in the Torah: “He shall pay five oxen for an ox” (Exodus 21:37), which indicates five full oxen, but not five half-oxen. Or perhaps when the Merciful One states “five oxen,” this means that even five half-oxen must be paid in a case of this kind. Rav Naḥman said to Rava: The Merciful One states: “Five oxen,” which means five full oxen, but not five half-oxen.

Rava raised an objection to him from the mishna: If one stole an animal of his father’s and then slaughtered or sold it, and afterward his father died, he pays the fourfold or fivefold payment. But here, since his father died and the thief has inherited part of the stolen animal himself, it is similar to the case of one who stole from two partners and went ahead and admitted the theft to one of them, i.e., to himself. In the case of the mishna he is exempt from paying the portion of the fine that is for himself, and yet the mishna teaches that he pays the other heirs their portion of the fourfold or fivefold payment.

Rav Naḥman said to Rava: With what are we dealing here? With a case where his father stood against his son the thief in his trial, and the son was convicted for the theft and slaughter of his father’s animal. In this case, the liability to pay the fourfold or fivefold payment was established before the father’s death, and at that time the payment was five full oxen.

Rava asked him: And if the thief had not yet stood trial before the father’s death, what would be the halakha, according to your opinion? Would he not be required to pay the fourfold or fivefold payment? If so, rather than teaching in the latter clause of the mishna (74b): If one stole his father’s animal and the father died, and afterward he slaughtered or sold it, he does not pay the fourfold or fivefold payment; let the mishna make a distinction within the same type of case, as follows: In what case is this statement, i.e., that the thief is required to pay the fourfold or fivefold payment, said? It is when the thief stood trial in his father’s lifetime; but if he did not stand trial in his father’s lifetime he does not pay the fourfold or fivefold payment.

Rav Naḥman said to him: Indeed, the mishna could have mentioned that case. However, since the tanna of the mishna has to cite the first clause, which discusses one who stole an animal of his father’s and slaughtered or sold it, and afterward his father died, he cites the latter clause as well, by means of a similar case: If one stole his father’s animal and his father died, and afterward he slaughtered or sold the animal.

This discussion between Rava and Rav Naḥman occurred in the evening. On the following morning, Rav Naḥman retracted his statement and said to Rava: The Merciful One states: “Five oxen,” and this means that even five half-oxen are included. Rav Naḥman explained his change of mind: And the reason that I did not say this to you last night

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כיון דשחט בה פורתא לע"א אסרה. והא אתיא כמאן דאמר בפרק השוחט (חולין מ, ב) אדם אוסר דבר שאינו שלו דאי כמאן דאמר אין אדם אוסר לא אסרה, וכי אוקמה בגמרא זביחה הוא עובדה הוא הדין דהוי מצי למימר דמתניתין כמאן דאמר אין אדם אוסר אלא משום דמקשה משמע דסבירא ליה כמאן דאמר אוסר ניחא ליה לשנוייה ליה אפילו למאי דסבירא ליה, ועוד דקיימא לן כמא דאמר אדם אוסר. ומיהו איכא למידק דהא אמרינן בפרק השוטח (שם מא, א) דהני מילי באינו ישראל אבל בישראל לצעורי קא מכוין, ונראה דהיכי דגנבו לא שייך למימר הכי דהא סבר שלא ידעו הבעלים ולא שייך לצעורי במאי דסבר דלא ידע, ובתוספות תירצו דכיון ששוחט על ידי שליח סבר הוא השליח ששלו היא ושוחט לע"א ממש כמו שאמר לו זה.

סבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמא. איכא למידק למה ליה למימר סבר לה כר' שמעון לימא רבי מאיר לטעמיה דאית ליה דינא דגרמי ומשמע בפרק הגוזל (לקמן בבא קמא צח, ב) דאפילו לר' שמעון דמחייב בדבר הגורם לממון פוטר שורף שטרותיו של חבירו אלמא משמע דמאן דדאין דינא דגרמי כל שכן דאית ליה דדבר הגורם לממון. ויש לומר דאפשר היה לומר דלאו ממון גמור לשלם ארבעה וחמשה אבל מאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי ממון גמור הוא לשלם אפילו ארבעה וחמשה, וכבר כתבתי בארוכה בפרק אלו נערות בסייעתא דשמיא.

אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. ואותביה רבא ממנתיתין דגנב משל אביו דמשמע ליה לרבא אפילו בשלא עמד בדין מדתני סיפא גנב ואחר כך מת אביו ולא פליג ותנא ברישא במה דברים אמורים וכו' ומסקנא דמתניתין בשלא עמד בדין וסיפא מדלא קרינן ביה וטבחו כולו באיסורא. ואיכא למידק דהכא משמע שאדם מוריש קנס לבניו ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות מב, ב) אמרינן שאין אדם מוריש קנס לבניו. ויש לומר דרבה דאמרה התם סבר שאין מוריש ושה קנס ורבא ורב נחמן דהכא סבירא להו דדוקא קנס הבת הוא דאין אדם מוריש לבניו אבל שאר קנסות מוריש ואפילו לא עמד עמו בדין וטעמא דמלתא משום דאין הבת עצמה לאב להורישה לבניו וכדמארינן (שם מג, א) והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וכיון דאין הבת שלו שיהיה יכול להורישה אף קנסה כל שאל זכה בהן בחייו אינו יכול להורישן לבניו אבל שאר קנסות כיון שגוף הדבר שמשלמין עליו את הקנס כשור ושה הוא של אב לגמרי להורישו לבניו אף קנסא מוריש לבניו, וכבר הארכתי בזה יותר בריש פרק נערה שנתפתתה בסייעתא דשמיא.

אי הכי אדתני סיפא גנב משל אביו ומת ואחר כך טבחו וכו' לפלוג ולתני בדידה. ולאו למימרא דאי אמרינן [ואפילו] חמשה [חצאי] בקר אמר רחמנא ניחא ליה כולה מתניתא לרבא דהא לבתר דהדר ביה וא"ל [ואפילו] חמשה חצאי בקר אקשינן ליה ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אלא רבא מתניתין קשיתיה ולא אשכח לה פתרי דלכשתמצא לומר חמשה ולא חמשה חצאי קשיא ליה רישא אמאי חייב וניחא ליה סיפא דפטור ולכשתמצא לומר אפילו חמשה חצאי בקר ניחא ליה רישא וקשיא ליה סיפא ובעא מיניה מרב נחמן דלמא משכח בה טעמא לפרוקי רישא וסיפא ורב נחמן מעיקרא דחקיה ליה סיפא לומר דפטור ולפיכך אהדר ליה מעיקר דחמשה ולא חמשה חצאין כסיפא ורישא בשעמד בדין והוצרך לדחוק ולומר דאיידי דנסיב רישא גנב משל אביו סיפא נמי גנב משל אביו ולבסוף אשכח פרוקא לסיפא דטבחו כולו באסורא בעינן וליכא ורישא דאיכא טבחו כולו באסורא אף על גב דלא עמד בדין חייב במנתא דאחוה.

השוחט לעבודה זרה מכיון שהתחיל לשחוט לשמה נאסרה ונתחייב מיתה ובשוגג נתחייב חטאת ואם לא כוון לכך אלא בגמר שחיטה לא נתחייב מיתה אלא בגמר שחיטה וכבר כתבנו ענין זה במסכת חולין:

הגונב בהמה של הקדש פטור אפילו בקדשים שהוא חייב באחריותן שנמצא גורם לו ממון שהוא חייב לשלם פטור שדבר הגורם לממון אינו כממון כמו שיתבאר בפרק הגוזל:

מי שגנב שור של שני שותפין וקדם והודה לאחד מהם חייב בחלק חברו ולא נפקע חלק חברו בארבעה וחמשה אע"פ שנפקע חלקו של זה שכבר בארנו במשנה חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר:

ע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה כו' פי' אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף גבי ע"ז מודה דבמעשה כל דהו נאסרת כדאמרי' בפ' השוחט עשה בה מעשה כל שהוא אסרה. ואע"ג דלא הוי שחיטה דלא בעינן שחיטה ממש אלא מעשה כל דהו שאפילו אם נתנבלה בידו נמי אסרה במעשה כל דהו. ומש"ה לא דייק' הכא כדדייק' לקמן בשוחט חולין בפנים שמעת מינה אינה לשחיטה אלא לבסוף כו' דהתם בעינן שחיטה שהנותר חולין בעזרה אינן אסורין בהנאה. אבל גבי ע"ז לא בעי' שחיטה שאף הנותר לשם ע"ז אסרה בהנאה דלא גרע משחטה נכרי לשם ע"ז שהוא אסורה בהנאה. באומר בגמר זביחה הוא עובדה א"צ להדחק כאן ולומר כי קא מחייב אההיא פורתא קא מחייב כדאמרי' לקמן בחולין דהתם ליכא לתרוצי הכי מש"ה מדחקינו למימר כי קא מחייב אההוא פורתא מחייב אבל הכי דמתרצי שפיר בהכי לא איצטרכינן לההוא דחיקא:

גנב משל אביו וטב' ומכר מת אביו כו' ר' בעא מיני' רבא מר"נ גנב שור של שני שותפין וטבחו וקדם והודה לאחד מהן מהו. קשיא לי טובא. וכיון דהודה לאחד מהן כי גנב השור שלהם האיך יכול לכפור עוד לשני וא"ת כגון שתבעו בפני ב"ד אחר וכפר לו מ"מ כיון שהודה לחבירו בפני ב"ד ראשון תועיל לו אותה ההודאה לפוטרו אע"ג דהשתא כפרי' למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור שאלו הי' השור של אחד והודה לו בפני ב"ד ואח"כ כפר לו בפני ב"ד אחר מי לא מהני לי' הודאה קמייתי' למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וה"נ תהני לי' הודאת חבירו דכיון שהודה לחבירו שגנב' שוב א"י לכפור לזה. ונ"ל לפרש כך כגון שאלה שני השותפין הביאו עדים שראו שנכנס זה ברשותם ולקח את שורם אבל לא היו מכירים שהיו השור שלהם ויכול הגנב לומר שורי הי' שנכנס לרשותך והלכתי ולקחתי אותו ולאחד מן השותפין הודה ואמר אמת כי חצי השור הי' שלך אבל חציו היא שלי ונמצא נפטר בהודאתו מידי זה וכשתובעו חבירו כפר לו ואמר לו אין לך חלק בו אלא אני הוא שותף עמו. והלך זה להביא עדים אחרים שידעו כי חציו הוא שלו. וצריך לשלם חמשה חצאי בקר על פיהם. ובכה"ג ימצא שלא תועיל הודאתו של זה לחבירו. ואין ללמוד מיכן דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כדכתבי' במה"ק. ומהדורא תנינא. דיש לפרש כגון שהעדים שחזר והביא זה לא ידעו שחציו האחר הי' של חבירו ולא העידו אלא על חציו האחד שהיא של זה. ואין זה פת' יפה דס"ד אי לא הכירו אלא חלקו של לוי וחלקו של שמעון לא הכירו אכתי לא תוכל לחייבו חמשה חצאי בקר ע"פ. דדילמא חציו האחר דידי' הוה וליכא וטבחו כולו באיסורא אי לאו מפני הודאתו שהודה שחציו הי' של שמעון וע"פ הודאתו אין לחייבו א"כ יש לנו לומר כגון שהעידו שהשור היא של שמעון ושל לוי ואם אתה אומר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. א"כ אע"פ שקדם והודה ישלם חמשה בקר לשניהם א"ו ס"ל שמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. אי נמי יש לפרש כגון שהודה לאחד בפני עדים שלא בפני ב"ד דלא הויא הודאה לפוטרו מן הקנס אלא בפני ב"ד כדלקמן בפירקין. אלא שקדם ופרעו דכבר נסתלק מעליו. שאפילו אם יעידו עליו עדים פטור מלשלם לו שהרי חזרה קרן לבעלים קודם שיעידו עדים ואותו שלא שלם לו מתחייב לשלם לו ע"פ עדים. ואין הודאת חבירו פוטרתו מפני שהיתה שלא בפני ב"ד ואי אמרי' אפי' חמשה חצאי בקר חייב לשלם לו ואין לפרש כגון שהודה לא' ופרעו בינו לבין עצמו. דא"כ מאן מוכח והיאך יכול להיפטר מיד חבירו משום טענת חמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר. יאמר לו חמשה בקר אתה חייב ביני ובין חבירי ואפי' אם יודה חבירו שפרע את חלקו יאמר לו קנוניא עשית עמו. לפיכך יש לפרש כגון שהודה לו ופרעו בפני עדים ולזה שלא פרע לא תועיל הודאתו מפני שהיתה שלא בפני ב"ד ומיהת הפת' הראשון נראה לי עיקר משום דאמ' והוד' לא' מהן דמשמע שבהודאתו נפטר מן הראשון דאלו כן הו"ל למימר וקדם ופרע לא' מהם השתא דאמר והודה משמע שבהודאתו לבד נפטר אע"פ שלא פרעו. א"נ י"ל היינו הודה היינו פרע. דכיון דפרע בודאי הודה. והיא היא עיין לקמן בפ' הגוזל עצים שהוכחתי דלא מקרי הודאה אלא דוקא לבעלים. ולא לאדם אחר:

כיון דשחט בה פורתא אסרה. מכאן יש לדקדק דתקרובת עבודה זרה דאורייתא דאי לרבנן לא הוה אמרינן לאו דידיה קא טבח דהא לקמן דייק תלמודא דאם חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דפטור מארבעה וחמשה אבל אי דרבנן מחייב ולא אמרינן לאו דידיה קא טבח. אמנם יש לחלק באיסורין דרבנן דעבודה זרה דחמיר איסוריה אלמוה רבנן לאסור תקרובת באיסורא דאורייתא והיינו דקאמר לאו דידיה קא טבח. וכן מצינו שחלקו חכמים באיסוריהן גבי המקדש משש שעות ולמעלה פירוש מסוף שש שעות אפילו בחטי קודדנייאתא דחמץ נוקשה הוא אין חוששין לקידושיו משום דשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל קודם שש מקודשת אף על גב דאיכא איסורא דרבנן הואיל דשעות וחמץ תרווייהו דרבנן. אבל יש לדקדק מהא דפרק השוחט דקאמר השוחט בשבת בחוץ לעבורה זרה חייב שלש חטאות ופריך שוחט לעבודה זרה מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר הוא פירוש ולא ליחייב משום שחוטי חוץ ואי תקרובת עבודה זרה דרבנן האיך יפקעו איסור כרת וחיוב חטאת. וי"ל איסור תקרובת דאורייתא ואיסורי הנאה דרבנן. ואי קשיא הא איסור תקרובת מויאכלו זבחי מתים נפקא דקאמר מה זבחי מתים אסור בהנאה אף תקרובת אסור בהנאה ומהיכא תיתי למעט איסור הנאה אי דרשא היא ליקשיה אף לאיסור הנאה ואי אסמכתא היא איסור אכילה מנא לן. וי"ל דדייק מויאכלו לאכילה הקשתיו למת ולא להנאה. ה"ר ישעיה ז"ל. עיין תוספות להלן דיבור המתחיל דאי סלקא דעתך דאורייתא וכו'.

וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם וכו'. תימה לימא רבי מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי וכו'. ויש לומר שאין הענינים שוין דרבי שמעון מחייב בדבר הגורם לממון יותר משורף שטרותיו של חבירו דאין גופן ממון אבל לרבי מאיר הוה אמינא דאף על גב דשורף שטרותיו וכו' חייב היינו משום שמזיק בידים אבל בגורם לא הוה מחייב להכי קאמר וסבר לה כרבי שמעון. ה"ר ישעיה ז"ל.
והרשב"א ז"ל פירש וז"ל וי"ל דאפשר היה לומר דלאו ממון גמור הוא לשלם ארבעה וחמשה אבל למאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי ממון גמור הוא ומשלם אפילו ארבעה וחמשה וכבר כתבתיה בפרק אלו נערות בסייעתא דשמיא. ע"כ.

עיין לקמן פרק הגוזל קמא בדיבור המתחיל אמר רב דימי בר חנניא הא דרבה מחלוקת וכו'. בתשובת הרשב"א ז"ל ובלשון הראב"ד ז"ל הסמוך לה שם.

וכן פירש הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר שמסרו בעליו לשומר בהמותיו והזיק בי שומר והמית בבית שומר ונגמר דינו בי שומר וגנבו גנב מבית שומר וטבחו לטעמא דרבי מאיר חייב דסבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו אם החזירן וכו'. וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון איהו גופיה כממון דמי ואשתכח דממונא מעלייא קא טבח (תבע) מיניה אבל לרבנן דסבירי להו דמשנגמר דינו אם החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר אשתכח דלאו מידי אפסדיה לשומר ופטור וכל שכן לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון וסבירי להו דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי דפטור וקיימא לן כרבנן ואי משום דינא דגרמי לא מיבעיא לרבנן דסבירי להו דאם החזירו שומר משנגמר דינו אינו מוחזר דפטור אלא אפילו לרבי יעקב דאמר מוחזר לא משלם ליה גנב לשומר אלא קרן אבל תשלומי ארבעה וחמשה לא משלם אלא לטעמא דרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי והוה ליה כמאן דהוי האי תורא ממונא דשומר אבל למאן דאמר לאו כממון דמי לא משלם אלא קרן ודוקא לטעמיה דרבי יעקב דאשתכח דאפסדיה ממונא לשומר אבל לרבנן דפליגי עליה דרבי יעקב אפילו קרן נמי לא משלם דהא לא אפסדיה ולא מידי וקיימא לן כרבנן. ע"כ.

כרבי שמעון דאמר דבר הגורם וכו'. מיהו לא סבירא ליה כרבי שמעון בשחיטה שאינה ראויה דלרבי שמעון כיון דשחיטה שאינה ראויה היא לא מחייב ארבעה וחמשה. ומי מצית לאוקמה למתניתין כרבי מאיר ולא כרבי שמעון והא קתני וכו' וכיון דבכולה מתניתין מודה קשיא לן שוחט ביום הכפורים אף על גב דמיתה ליכא מלקות מיהא איכא ורבי שמעון לא סבירא ליה לוקה ומשלם דלא אשכחן תנא דסבירא ליה הכי אלא רבי מאיר לחודיה. הראב"ד ז"ל.

הכא במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין וכו'. משמע דאי הוה אמרינן חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר הוה מתוקמא שפיר דשמעתיה איכא למידק דמפרש טעמא בסיפא וכו' כמו שכתוב בתוספות לקמן. תוספות שאנץ.

אי הכי אדתני סיפא גנב וכו'. לאו למימר דאי אמרינן ואפילו חמשה חצאי בקר הוה ניחא כולה מתניתא דהא לבתר דהדר ביה ואמר ליה ואפילו חמשה חצאי בקר אקשי ליה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אלא רבא מתניתא קשיתיה ולא אשכח ליה פירוקא דלכשתמצא לומר ולא חמשה חצאי בקר וקשיא ליה דרב נחמן דלמא אשכח טעמא לפרוקי רישא וסיפא ורב נחמן מעיקרא דחקיה לומר דפטור והוצרך לדחוק ולומר איידי וכו' ולבסוף אשכח פירוקא רויחא לסיפא דטבחו כולו באיסורא בעינן ורישא דאיכא טבחו כולו באיסורא אף על גב דלא עמד בדין חייב במיתה דאחוה. הרשב"א ז"ל.

אכלי בשרא דתורא. פירוש לא שמשתי יפה בענין הבקר. הראב"ד ז"ל.

בד"ה איסורי הנאה כו' פעמים ששוחט את הטריפה קודם שהיא שחיטת היתר עכ"ל מה שיש לדקדק בזה כתבנו בחידושינו בפרק כיסוי הדם ע"ש:

בד"ה מכלל דבכולה מתני' מודה ק"ק דמה דיוק הוא זה עכ"ל ר"ל דליכא לדיוקי הכי מדלא קתני ר"ש פוטר בשלשה אלו כיון דלא שייכא הך פלוגתא דטבח ביוה"כ להני תרתי דפוטר ר"ש מטעם שחיטה שאינה ראויה ובהך דטבח ביוה"כ דלוקה ומשלם כבר פליגי בה בפ"ק דמכות וק"ל:

בפרש"י בד"ה חייב לשלם כפל דאע"ג כו' עכ"ל כדי נקט כפל דעיקר מלתיה דר"ש בקדשים שחייב באחריות לענין ד' וה' מיתנייא ואהכי מייתינן לה הכא וק"ל:

תוס' בד"ה וסבר כו' וכן במסכך גפנו על גב כו' כצ"ל:

גמרא אידך אה"נ הוא ולא דמריה קא טבח. וכן לקמן גבי חולין בעזרה מוכח מכאן דאה"נ לא מיקרי שלכם עי' מש"כ (בפסחים ו ב):

שם א"ל לא מכלל דמודה בטבח לרפואה כו'. כצ"ל ומלת ומכר מיותרת:

רש"י ד"ה כיון דשחיט. דקס"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס. ועי' בדבריו בע"ז (לד ב) ד"ה תרמינך (והתוס' כאן פליגי עליו) וק"ל דהא רבא גופיה דמשני עלה באומר בגמר כו' ס"ל אליבא דר"מ (בפסחים ר"ד סג) דאינה לשחיטה אלא לבסוף:

תד"ה אה"נ פעמים ששוחט אה"ט קודם שהיא שחיטת היתר. כ"ה הגי' הישנה וכ"ה במהרש"א ומה שהוסיפו בד"ח הוא שבוש:

תד"ה וסבר וי"מ כו' אבל ממאי דמחייב ר"מ כו' אין להוכיח כו'. הש"ך בחו"מ סי' שפ"ו סק"א הקשה מהא דא"ר (לקמן צח ב) השורף חמץ כו' מחלוקת ר"ש ורבנן כו' והל"ל ע"כ ל"פ רבנן אלא בכפל כו' ותמוה דהא פליגי נמי בהזהב לענין אונאה ושבועה ותשלומי שומרין וי"ל:

תוס' ד"ה איסורי. ששוחט את הטריפה קודם שהוא שחיטת היתר כצ"ל דלא כהמוגה בדפו"ח:

גמ' ואפילו חמשה חצאי בקר. עיין לעיל דף מ ע"א תוספות ד"ה כופר שלם:

תוספות בד"ה איסורי הנאה וכו' וא"ת ומה בכך דלאו דמריה וכו'. וי"ל דלא חשיב שינוי וכו' וא"ת ומ"ט דר"מ דמחייב הכא וכו' עכ"ל. לכאורה יפלא מאי ענין קושיא זו לכאן אלא בתחילת הסוגי דמוקמינן דפטרי רבנן משום שחיטה שאינה ראויה ה"ל לאקשויי מ"ט דר"מ דמחייב ונ"ל ליישב דלעיל היה אפשר לומר דטעמא דר"מ משום דק"ל קושיית התוספות אמאי מחייב רחמנא בשוחט ד' וה' הא מכי שחיט בה פורתא קנייה בשינוי ולאו דמריה קטבח ומדחייביה רחמנא ע"כ משמע ליה דעיקר חיובא אהאי פורתא קמא וכסברת ר"ה בריה דרבא לקמן דף ע"ב וא"כ מהאי טעמא גופא לית לן למימר דבעינן שחיטה ראויה המתרת באכילה דכיון דעיקר חיובא אפורתא קמא דמשם ואילך לאו דמריה קא טבח ממילא משמע אפילו לא שחט כלל אלא מיעוט קמא אפ"ה מחייב ואף על גב דהאי מיעוט אינו מתיר באכילה וה"ל שחיטה שאינה ראויה אפ"ה חייב לכך מחייב נמי ר"מ בכל הנך אבל עכשיו שכתבו התוספות דלא חשיב שינוי וכו' וזה מוכרח מדמקשה הגמ' בפשיטות כיון דשחט פורתא אסרה ואידך לאו דמריה קטבח מכלל שזו הסברא פשוטה דאפילו ר"מ מודה דוטבחו כולה בעינן כדמסיק רב אשי לקמן ואפ"ה חייב בכל טובח דעלמא משום דלא קני בשינוי עד סוף השחיטה וא"כ לעולם שחיטה ראויה בעינן המתרת באכילה א"כ מקשו שפיר מ"ט דר"מ דמחייב בשחיטה שאינה ראויה ודו"ק:

תוספות ד"ה מכלל דבכולה מתניתין מודה ק"ק דמה דיוק הוא זה עכ"ל. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בכוונתן. לע"ד דבריו דחוקי' אלא דבפשיטות יש לפרש כוונת התוספות דקשיא להו מה דיוק הוא זה דילמא אה"נ דנהי דפליג ר"ש אסיפא דפוטר מטעם שחיטה שאינה ראויה אפ"ה שפיר מצינן למימר דבכולה מתניתין מודה משום דר"ש גופא כר"מ ס"ל דלוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה כן נ"ל ברור בכוונת התוספות. ולע"ד נראה דר' זביד מקשה שפיר לרב כהנא מי מצית לאוקמא כר"מ ולא כר"ש דכוונתו בזה משום דנראה לי דהא דבעינן למימר דר"מ לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה אף על גב דמסברא אית לן למימר דמלקות ותשלומין ומיתה ותשלומין הא בהא תליא דהא תרווייהו מכדי רשעתו ילפינן להו ועוד דהא איכא ג"ש דרשע רשע ומכה מכה אע"כ דטעמא דר"מ דלוקה ומשלם היינו משום דיליף ממוציא שם רע כדאיתא בפ"ק דמכות ואפ"ה מת ומשלם לית ליה דיליף לה מקרא דכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש דהיינו אסון ממש שנתכוין לבעלה והרג את האשה דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב וכתיב בתרי' ואם לא יהיה אסון ענש יענש והיינו לדמי ולדות דמינה ילפינן דבדאיכא אסון והיינו במיתת האשה פטור מן התשלומין כדאיתא בהנשרפין דף ע"ט ע"ש. נמצא דלפ"ז ע"כ דר"ש לית ליה הך מילתא דהא שמעינן ליה התם בהנשרפין להדיא דנתכוין להרוג א"ז והרג א"ז פטור והא דכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש לר"ש היינו ממון נמצא דלפ"ז לא שייך לחלק כלל לר"ש בין מיתה וממון למלקות וממון והיינו דמקשה מכלל דבכולה מתניתין מודה והיינו במאי דמחלק במתני' דהכא בין יה"כ לשבת כן נ"ל נכון בעזה"י. ונמצא דלפ"ז הך קושי' דרב זביד קושיא אלימתא היא והא דדחי ליה וקאמר לא מכלל דמודה בטבח ומכר לרפואה ולכלבים דיחויא בעלמא הוא וא"כ מזה ג"כ סיוע לשיטת הרא"ש דלמסקנא משמע דליתא להך אוקימתא דמתניתין אע"כ דמתניתין נמי בטובח ע"י אחר איירי ומשום שחיטה שאינה ראויה כדפרישית והכי דייק להדיא לישנא דגמרא דקאמר ומי מצית לאוקמא מתניתין כר"מ ולא כר"ש דהאי לישנא משמע דאיכא לאוקמי מתניתין באוקימתא אחריתי והיינו כר"ש דאית ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ודוק היטב ועיין בכל זה בחידושינו בכתובות פרק אלו נערות באוקימתא דרבה:

שם הב"ע כשעמד בדין. אין להקשות א"כ מאי למימרא די"ל דאגב אורחי קמ"ל דקנס הוי ממון להורישו לבניו דאף על גב דלענין קנס דמפותה סובר ר"ש בפרק נערה שאין האב יכול להוריש אא"כ בא הממון לידו אמרינן התם למסקנא דבשאר קנסא מודה ר"ש דכשעמד בדין יכול להורישו לבניו ועיין בסמוך בתוספות:

(עא רע"ב רש"י) ד"ה כיון וכו' דקס"ד וכו'.—לפי המסקנא נמי סליק הכי, ואין דרך רש"י לדקדק בזה.

להכי פטרי רבנן. דשחיטה שאינה ראויה היא וכדברי ר' שמעון: כיון דשחיט בה פורתא איתסרא. משום זבחי מתים דקא סלקא דעתך ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילתה נאסרה משום זבחי מתים ולענין תשלומין ד' וה' וטבחו כולו בעינן כדאמרינן לקמן כי גמר לה לאו דמריה קטבח שכבר איבדה ממנו קודם שחיטה ונאסרה עליו והוה ליה כמו שהשליכה לאור קודם שחיטה דמשלם קרן וכפל ותו לא: בגמר זביחה הוא עובדה. לע''ז הוא עובד בגמר זביחה ולא בתחילה: שמסרו בעליו לשומר. קודם שהזיק והזיק בבית שומר כו': דר' יעקב. בשילהי שור שנגח ד' וה': מוחזר. ואומר לו הרי שלך לפניך נמצאת שאע''פ שאינו שוה כלום גורם לממון הוא דכל זמן שהוא קיים שומר פטור את עצמו בו ואם יאבד ישלם דמיו: קדשים שחייב באחריותן. גנב שגנב קדשים מבית בעלים אם קיבלם בעליו עליו באחריות כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו: חייב. לשלם כפל דאע''ג דלאו דידיה הוה אלא דהקדש כיון דגורם לממון הוא דאי מית בידו בעי לשלומי כדידיה דמיא: מי מצית מוקמת למתניתין. דגנב וטבח ביום הכפורים כרבי מאיר לחודיה דאמר לוקה ומשלם והא מדקתני כו': לרפואה ולכלבים. ואיצטריך לאשמועינן אע''ג דלרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הך שחיטה ראויה קא חשיב לה אבל ביום הכפורים פליג משום דאין לוקה ומשלם: והודה לאחד מהן. על חלקו ומודה בקנס פטור: מהו. לחייבו לשלם לחבירו את חלקו כשיבאו עדים:

כיון ששחט בה פורתא אסרה. ואפילו למ''ד אין לשחיטה אלא בסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדקאמרינן בהשוחט (חולין דף מ.) אע''ג שאמר המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ואההוא פורתא לא מחייב בתשלומי ד' וה' ואפילו למ''ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדאמרינן לקמן דבעינן וטבחו כוליה באיסורא: איסורי הנאה ולא דמריה קשחיט. וא''ת ולמה לי טעמא דלא דמריה קשחיט תיפוק ליה דאין זה טביחה דמחתך בעפר בעלמא הוא כדאמרינן בהשוחט (שם) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע''ז חייב שלשה חטאות ופריך אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא דאסרה בשחיטה פורתא לע''ז ויש לומר דהתם נמי לא פריך אלא משום דבעי ראויה לפתח אהל מועד וכיון דנאסרה בשחיטה פורתא תו לא חזי לפתח אהל מועד ואם תאמר ומה בכך דלאו דמרה קטבח הא כל טובח נמי לאו דמריה קטבח דמכי שחט בה פורתא קנייה בשינוי מעשה ויש לומר דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך ואם תאמר ומ''ט דרבי מאיר דנחייב הכא והא בפרק כיסוי הדם (חולין דף פה. ושם) מפרש טעמא דר' מאיר דלא בעי שחיטה ראויה משום דגמר שחיטה משחוטי חוץ דדנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה מטבוח טבח והכן אבל הכא דכתיב וטבחו אדרבה אית לן למילף טפי טביחה מטביחה ממאי דנילף טביחה משחיטה וי''ל דהכא איכא למימר דנין שחיטה דעבירה משחיטה דעבירה שאסור לו לגנוב ולשחוט משחוטי חוץ ואין דנין טביחה מטבוח טבח והכן שהיא שחיטת היתר והא דלא משני הכי בפרק כיסוי הדם (שם) משום דבשוחט אותו ואת בנו פעמים ששוחט את הטריפה קודם שהוא (שוחט השנית) שחיטת היתר ועי''ל דדנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני אבל וטבוח טבח לא נאמר בסיני והא דלא משני התם הכי משום דאית ליה שינויי אחריני ומיהו קשה בריש פ''ב דיבמות (דף יז:) אמר דנין אחים מאחים ואין דנין אחים מאחיך אע''ג דשנים עשר עבדיך אחים אנחנו לא נאמר בסיני וי''ל כיון דילפינן כבר בחד דוכתא דשמה שחיטה כגון באותו ואת בנו משום דהוי שחיטה משחיטה קסבר רבי מאיר יש לנו לומר בכל מקום ולהכי בתשלומי ארבעה וחמשה נמי שמה שחיטה וליכא למימר דאדרבה נילף בתשלומי ארבעה וחמשה טביחה מטביחה דשחיטה שאין ראויה לא שמה שחיטה ונימא הוא הדין באותו ואת בנו דהא כיון דאיכא למימר הכי והכי סברא דדנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני: וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. תימה דל''ל למימר דסבר כרבי שמעון לימא דר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי דכל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון דהא אמר בהגוזל קמא (לקמן דף צח:) אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון דבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם (לקמן דף צח: ושם) דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא כ''ש דמחייב בדבר הגורם לממון וי''ל דאיכא נמי סברא למימר איפכא דע''כ לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו לא יחייב רבי מאיר להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון וי''מ דלהכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון משום דרבי שמעון קאמר בהדיא דחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון אבל ממאי דמחייב רבי מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון וריב''א מפרש דבדינא דגרמי לא מחייב רבי. מאיר אלא מדרבנן כדמוכח בסוף הכונס (לעיל דף סב.) [ע' תוס' לעיל נד. ד''ה חמור]: מכלל דבכולה מתניתין מודה. קצת קשה דמה דיוק הוא זה: טבח והודה לאחד מהם מהו. אליבא דמ''ד (לקמן דף עה.) מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור מיבעי ליה דע''כ כשיש עדים בדבר מיירי דאי באין עדים בהודאה לא יתחייב בשום ענין:

בבא קמא עא ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף עא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד