בבא קמא עא ע"א

דף עא - א

אפילו הכי, כיון דקא מקני ליה בהכי, ^[1] [היות והגנב מקנה לו את הגניבה בשביל התאנה] הויא "מכירה", ומשום שחייב הוא כדי לצאת ידי שמים להחזיא את התאינה או את דמיה, ולכן יש כאן "מכירה".

שנינו במשנה: גנב וטבח ביום הכפורים ... משלם תשלומי ארבעה וחמשה:

אמרי בני הישיבה להקשות:

אמאי אינו נפטר מן התשלומין מחמת שטבח באיסור ביום הכפורים, והרי נהי דקטלא ליכא [אף שאין מיתת בית דין לעושה מלאכה ביום הכפורים] אלא כרת, וכרת אכן אינו פוטר מן התשלומין -

הרי מלקות מיהא איכא אף ביום הכפורים שעבר על [ויקרא כג כח]: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה" -

והרי קיימא לן: דאינו לוקה ומשלם!? ^[2]

אמרי בני הישיבה לתרץ: הא מני - משנתנו המחייבת תשלומין במקום מלקות - רבי מאיר היא, דאמר [במשנה מכות ד א]: לוקה ומשלם כאחד, ואין המלקות פוטרתו מן התשלומין.

ומקשינן עלה: הרי במשנתנו מבואר, שאם מכר בשבת הרי הוא חייב בארבעה וחמשה, ומשמע: אבל אם טבח בשבת אינו חייב בארבעה וחמשה, וכאשר מבואר בהדיא במשנה לקמן עד ב, ומשום שמיתת בית דין שנתחייב על הטביחה בשבת, פוטרתו מן התשלומין -

ואי - משנתנו - רבי מאיר היא, הרי אפילו טבח בשבת נמי לא ייפטר מן התשלומין!?

וכי תימא ליישב, דרבי מאיר לוקה ומשלם כאחד אית ליה, אבל מת ומשלם לית ליה לרבי מאיר, ולכן טבח בשבת הרי הוא פטור אף לרבי מאיר - ^[3] ולא!? וכי אטו לא סובר רבי מאיר, שאף מת ומשלם כאחד!?

והתניא:

גנב וטבח בשבת ונתחייב מיתה, או שגנב וטבח לעבודה זרה ונתחייב מיתה -

וכן מי שגנב שור הנסקל האסור בהנאה וטבחו - ^[4]

בכל אלו הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין.

הרי מבואר, שלדעת רבי מאיר, הטובח בשבת חייב, ואם כן תיקשי משנתנו ממה נפשך:

אם משנתנו כחכמים היא, למה הוא חייב על טביחה ביום הכפורים, והרי חיוב המלקות היה לו לפוטרו.

ואם משנתנו רבי מאיר היא, הרי לדעתו אף טביחה בשבת חייב עליה, ואילו במשנתנו מבואר, שאינו חייב על טביחה בשבת. ^[5]

אמרי בני הישיבה ליישב את משנתנו:

לעולם רבי מאיר היא, ורבי מאיר מודה שהטובח בשבת פטור מן התשלומין, ובר מינה דההיא ברייתא שמבואר בה לדעת רבי מאיר שהטובח בשבת מת ומשלם לרבי מאיר [כלומר: מאותה ברייתא אין ראיה], דהא איתמר עלה לפרשה:

אמר רבי יעקב, אמר רבי יוחנן, ואמרי לה, אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש:

רבי אבין ורבי אילעא וכל חבורתא [וכל החבורה] משמיה דרבי יוחנן, אמרי לפרש את אותה הברייתא, שהיא עוסקת בטובח הגנב על ידי אחר שנשלח על ידו לטובחה והשליח טבחה בשבת או לעבודה זרה, ונמצא, שהשליח הוא זה שמתחייב מיתה

ולא המשלח, ולכן חייב הגנב ארבעה וחמשה, ואף שהשליח טבח בשבת או לעבודה זרה. ^[6]

ומקשינן: וכי זה - השליח - חוטא שטובח את הגניבה, וזה הגנב מתחייב על ידי טביחתו בתשלומי ארבעה וחמשה!? והרי היות ו"אין שליח לדבר עבירה", אי אפשר לחייב את הגנב על טביחתו של השליח!? ^[7]

אמר תירץ רבא:

שאני הכא בטביחה שגילתה בה התורה ש"יש שליח לדבר עבירה", דהרי אמר קרא: "וטבחו או מכרו", מה מכירה על ידי אחר, שהרי אין מכירה אלא בשנים: המוכר והלוקח, אף טביחה על ידי אחר.

דבי רבי ישמעאל תנא מקור אחר ש"יש שליח לדבר עבירה" בטביחה, שנאמר: "וטבחו או מכרו", ולכך נאמר "או", כדי לרבות את השליח, כלומר: אף טביחה על ידי שליח מחייבת את המשלח. ^[8]

דבי חזקיה תנא מקור אחר: משום שנאמר: "חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", ולכך אמרה התורה: "תחת", ^[9] כדי לרבות את השליח.

מתקיף לה מר זוטרא על הביאור שביארנו בברייתא, שרבי מאיר מחייב את הגנב, כשטבח שלוחו בשבת או לעבודה זרה: ומי איכא מידי דאילו עביד איהו לא מיחייב, ועביד שליח ומיחייב [וכי יש שליחות, שאילו היה המשלח עושה את הפעולה לא היה מתחייב, ואילו כשעושה כן שלוחו הוא מתחייב], והרי לא יהא כח השליח גדול מן המשלח!?

ואם כן, היות ואילו היה המשלח טובח בשבת או לעבודה זרה, הרי לא היה מתחייב ומשום ש"קם ליה בדרבה מיניה", אם כן אף כשעשה כן שלוחו, אי אפשר שיתחייב המשלח!?

אמר תירץ ליה רב אשי למר זוטרא:

התם לאו משום דלא מיחייב, אלא דקם ליה בדרבה מיניה! ^[10] ומקשינן: ואי בטובח על ידי אחר מאי טעמא דרבנן דפטרי!?

והיינו, דהניחא אם הברייתא עוסקת בטביחת הגנב עצמו, מתבארת היטב מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים בטביחת שבת או לעבודה זרה, שרבי מאיר אית ליה "מת ומשלם", וחכמים סבירא להו "אין מת ומשלם", אבל לפירוש שנתפרש בברייתא שהמשלח עצמו לא נתחייב מיתה אלא שלוחו, אם כן מה הוא טעמם של החכמים הפוטרים את המשלח!? ^[11]

אמרי בני הישיבה ליישב:

מאן חכמים, מי הם החכמים שבברייתא הפוטרים -

רבי שמעון היא, דאמר: שחיטה שאינה ראויה לאכילה, דהיינו שחיטה שאין הבהמה מותרת באכילה על ידה -

לא שמה "שחיטה" ולא "טביחה", וכל חיוב ואיסור הבא על ידי שחיטה אינו חל עליה, ולכן טביחה בשבת שטביחה שאינה ראויה היא כדמפרש ואזיל, וכן טביחה לעבודה זרה שהבהמה אסורה באכילה והנאה, לא שמה טביחה להתחייב עליה ארבעה וחמשה.

אמרי בני הישיבה לתמוה על פירוש זה:

בשלמא טובח לעבודה זרה שאכן שחיטה שאינה ראויה היא.

ואף טביחת שור הנסקל שפטרו אותו חכמים בברייתא מתשלומי ארבעה וחמשה, אף זו שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי שור הנסקל אסור בהנאה.

אלא שחיטת שבת שטבח השליח - למה פטרו חכמים, והרי שחיטה ראויה היא!?

דהכי תנן: השוחט בשבת וביום הכפורים, אף על פי שהוא מתחייב בנפשו [מיתה בשבת וכרת ביום הכפורים], שחיטתו כשרה היא, והבשר מותר באכילה! ^[12]

אמרי בני הישיבה ליישב: סבר לה - רבי שמעון - כרבי יוחנן הסנדלר, האוסר לאכול "מעשה שבת", דהיינו שנעשה באיסור שבת במזיד.

דתנן: המבשל בשבת:

אם בישל בשוגג - יאכל ^[13] את התבשיל אפילו המבשל ואפילו בשבת.

ואם בישל במזיד הרי המבשל עצמו לא יאכל את התבשיל לעולם; והוא הדין שאחרים אין אוכלים אותו. ^[14]

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:

אם בישל בשוגג, לא יאכל אותו המבשל מיד אלא יאכל את התבשיל למוצאי שבת וכשיעבור זמן "בכדי שיעשו", דהיינו שיעבור זמן שהיה אפשר לבשלו אילו לא היה מבשלו בשבת, ומשום שרבי יהודה קונס שוגג אטו מזיד; אבל בשבת לא יאכל לא הוא ולא אחרים.

ואם בישל במזיד, הרי זה לא יאכל המבשל עולמית, אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת. ^[15]

רבי יוחנן הסנדלר אומר:

אם בישל בשוגג, הרי התבשיל יאכל למוצאי שבת לאחרים בלבד ולא לו שעבר ובישל.

ואם בישל במזיד, הרי התבשיל לא יאכל עולמית, לא לו שעבר ובישל ולא לאחרים ישראלים, אבל מוכרו ונותנו לגוי.

נמצא, שלפי דעתו של רבי יוחנן הסנדלר, הטובח בשבת במזיד אין שחיטתו ראויה להתיר את הבהמה באכילה, שהרי לדעתו אסורה היא לעולם ולכל העולם, וכדעתו של רבי יוחנן הסנדלר כן דעתם של חכמים הפוטרים מארבעה וחמשה על שור שנטבח בשבת. ^[16]

מפרשת הגמרא: מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר, הסובר: מעשה שבת אסור באכילה?

כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה [כפי שדרש רבי חייא על פתחו של בית הנשיא]:

כתוב בתורה: "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", ולפיכך קראו הכתוב "קודש" כדי ללמד:

מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה.

שמא תאמר: אי מה קודש אסור בהנאה, אף מעשה שבת אסור בהנאה.

לפיכך תלמוד לומר: "כי קודש היא לכם", ו"לכם" משמע שלכם יהא ליהנות ממנו. ^[17]

יכול אפילו אם בישל בשוגג, יהא אסור באכילה כמו קודש בין לו ובין לאחרים.

תלמוד לומר: "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת", הרי שדיבר הכתוב במי שהזיד, ומלמד הכתוב:

במזיד הוא שאמרתי לך שיהא מעשה שבת כקודש, ולא בשוגג. ^[18] פליגי בה - בביאור שיטתו של רבי יוחנן הסנדלר - רב אחא ורבינא!

חד מהם אמר: מעשה שבת הרי הוא אסור מדאורייתא.

וחד מהם אמר: מעשה שבת אינו אסור אלא מדרבנן.

מפרשת הגמרא את טעמו של כל אחד ואחד:

מאן דאמר שמעשה שבת הרי הוא אסור מדאורייתא לרבי יוחנן הסנדלר, טעמו הוא כדאמרן, שהוא נלמד מן הכתוב "קודש היא לכם".

ומאן דאמר שמעשה שבת אינו אסור אלא מדרבנן, טעמו הוא:

כי אמר קרא: קדש היא, מלמד הכתוב שאמר "היא": היא השבת קודש, ואין מעשיה קודש, וחכמים הם שאסרו מעשה שבת.

והא אין אדם לוקה ומשלם אמרי הא מני רבי מאיר הוא. איכא למידק והא קנס הוא ובקנס משמע בריש פרק קמא דמכות (ד, א) דלכולי עלמא אית ליה לוקה ומשלם דתנן התם מעידין אנו באיש פלוני שחייב מאתים זוז לפלוני ונמצאו זוממין רבי מאיר אומר לוקין ומשלמין וחכמים אומרים משלמין ואינן לוקין ואמרינן עלה מה טעמא דרבי מאיר ואמרינן דיליף ממוציא שם רע דלוקה ומשלם ואקשינן מה למוציא שם רע שכן קנס ופרקה רבי מאיר סבר לה כרבי עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא דאלמא אי לאו דסבירא להו לרבנון דלא כרבי מאיר דעדים זוממין ממונא הוא ולא קנסא ילפינן ממוציא שם רע ומינה תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דקנסא הוא לוקה ומשלם. ויש לומר דהתם לדבריו דרבי מאיר קאמרו ליה לדידן אפילו במקום קנס אינו לוקה ומשלם דכדי רשעתו כתיב (¨?¨) משום רשעה אחרת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות ובמוציא שם רע דגלי ביה קרא גלי הא בעלמא לא אלא לדידך אפילו תמצא לומר דילפינן ממוציא שם רע הני מילי במקום קנסא כמוציא שם רע אבל בעלמא לא ופריק דעדים זוממין נמי לדידיה קנסא הוא דסבר לה כרבי עקיבא.

בטובח על ידי אחר. והא דלא כרבה דאמר בפרק אלו נערות (כתובות לד, ב) דלרבי מאיר מת ומשלם נמי אמרינן במקום קנס דחידושי הוא. ואם תאמר מתניתין לרבה כמאן דאי רבנן אינו לוקה ומשלם ואפילו ביום הכפורים נמי לא ואי כרבי מאיר ואפילו בשבת נמי לחייב. ויש לומר דמוקי לה כרבנן בשלא התרו בו וכרבי יוחנן דאמר חייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ממונא משלמי וכדאמר נמי בפרק אלו נרות (לד, ב).

המבשל בשבת. כתבתיה בארוכה בפרק קמא דחולין (טו, א) בסייעתא דשמיא ועוד כתבתיה בפרק אלו נערות (כתובות לד, א), ודרך כלל מזיד דרבי מאיר כשוגג דר' יהודה ומזיד דר' יהודה כשוג דר' יוחנן הסנדלר.

הא דאיפלגו רב אחא ורבינא במעשה שבת דאורייתא או דרבנן. אליבא דר' יוחנן הסנדלר פליגי דאי לרבנן מעשה שבת מותרין, ויש בזה ע"א לריא"ף ז"ל בשבת פרק כירה (שבת לח, א) וכבר כתבתיה בפרק אלו נערות (כתובות לד, א) בסייעתא דשמיא.

גנב שור הראוי ליסקל וטבחו אם גנבו מבית הבעלים אין צריך לומר שהוא פטור שהרי אסור הוא בהנאה ואין כאן תשלומין אלא אף אם מסרו לשומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר וגנבו משם פטור שהרי משנגמר דינו אם החזירו אינו מוחזר ואין כאן דבר הגורם לממון ולא עוד אלא אף אם גנב קודם שנגמר דינו שאם החזירו מוחזר והרי עכשו מפסידו פטור שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי כמו שיתבאר:

מי שטבח בשבת על ידי אחר אע"פ שהטובח חייב מיתה הואיל והוא מ"מ לא טבח ולא נתחייב מיתה משלם ואם מפני שנעשה על ידי אחר התורה רבתה טביחה על ידי אחר לחיוב תשלומין שנאמר או לרבות את השליח ואע"פ שאם עשאה הוא אינו חייב אין זה מפני שאין עליו חיוב אלא מפני שקם לו בגדולה הימנו:

השוחט בשבת וביום הכפורים שלא לצורך חולה בשוגג אע"פ שאלו עשה כן במזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה בין לשוחט עצמו בין לאחרים ומ"מ דוקא לערב הא ליומה אסורה בין לו בין לאחרים במזיד אסורה לשוחט לעולם ולאחרים מיהא מותרת לערב:

המבשל בשבת שלא לצורך חולה דינו כדין שוחט ובשוגג אסורה ביומה לאחרים ומותרת לערב אף למבשל ובמזיד אסורה למבשל לעולם ודינים אלו אין זה מקומם ויש בהם קצת תנאים וכבר כתבנו הצורך בהם במסכת חולין פרק ראשון ולמדת מ"מ שמעשי שבת לא נאסרו מן התורה:

והא קיימא לן דאין לוקה ומשלם. ותימה דהא בקנס משמע דמודו כולי עלמא דלוקה ומשלם וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל כיון דכולהו לאוי הא דלוקין עליהן גמרינן מלאו דחסימה דסמיכה אארבעים יכנו דכתיב בעדים זוממין וכתיב כדי רשעתו במספר וכיון דעיקר מלקות ילפינן מהכא צריכין אנו להשוות כל חייבי מלקיות לדרשא דכדי רשעתו בין ממון בין קנס. לשון הרא"ש ז"ל.

והרשב"א ז"ל פירש וז"ל וי"ל דהתם לדבריו דרבי מאיר קאמרי ליה לדידן אפילו במקום קנס אינו לוקה ומשלם כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת וכו'. ובמוציא שם רע דגלי ביה קרא גלי הא בעלמא לא אלא לדידך אפילו תימצי לומר דילפינן ממוציא שם רע הני מילי במקום קנס כמוציא שם רע הא בעלמא לא. ופריק דעדים זוממין נמי לדידיה קנס הוא דסבר לה כרבי עקיבא. ע"כ.
וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל הא מני רבי מאיר היא דאמר לוקה ומשלם דיליף לה בפרק קמא דמכות ממוציא שם רע ורבנן פליגי עליה וילפי מעדים זוממין דאין לוקה ומשלם. ותימה נהי דאית ליה לרבי מאיר לוקה ומשלם בקנס דיליף ממוציא שם רע לילף מעדים זוממין דממון מיהא אינו לוקה ומשלם. וכן קשה לרבנן נהי דילפינן מעדים זוממין דאין לוקה ומשלם לילף ממוציא שם רע דלוקה ומשלם קנס. ויש לומר דלרבנן ממוציא שם רע לא ילפינן שאר קנסות דמה למוציא שם רע דחידוש הוא דבדיבורא מחייב וכיון דלא ילפי מיניה ממילא יש להשוותו לממון ולמעטו מכדי רשעתו. וכן יש לומר לרבי מאיר דמשוה ממון וקנס ומכדי רשעתו ליכא למעט דאין לוקה ומשלם ממון דקסבר עדים זוממין קנסא נינהו וקנסא ליכא למעט דאין לוקה ומשלם דגלי רחמנא במוציא שם רע דמשלם והוא הדין כל קנסות ואם כן על כרחך כדי רשעתו מוקי לה במיתה ומלקות דלא מחייב תרתי. ע"כ.

או לרבות את השליח. דלא מיבעי או לחלק כרבי יאשיה ורבי יונתן דריש ליה מתחת. ונראה דמאו מכרו דריש דאו שה מוקי ליה לקמן לרבות כלאים. תלמידי הר"פ ז"ל.
מאן חכמים רבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דיליף בפרק אותו ואת בנו טביחה טביחה מוטבוח טבח והכן ורבי מאיר פליג עליה ואמר שמה שחיטה ויליף אותו ואת בנו אם שחט טרפה שחיטה שחיטה משחוטי חוץ ופריך ולילף מטביחה ומשני דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה. ותימה מכל מקום לענין ארבעה וחמשה אמאי לא יליף טביחה מטביחה ולא לחייב בשחיטה שאינה ראויה והכא משמע דלא מפטר אלא לרבי שמעון. ויש לומר דרבי מאיר משוה מדותיו דכיון דלגבי שחוטי חוץ שמה שחיטה הוא הדין בכל מקום. ואי קשיא מנא ליה למגמר שחיטה משחיטה ולומר בו אף גבי תשלומי ארבעה וחמשה ליגמר טביחה טביחה לומר דלא שמה שחיטה וליגמר אותו ואת בנו מינה. יש לומר כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דנין שחיטה משחיטה דשניהן כתובין לאחר מתן תורה ואין דנין טביחה דלאחר מתן תורה וכו'. אך לרבי שמעון קשה אמאי יליף טביחה מטביחה מהאי טעמא הוה ליה למילף שחיטה משחיטה. ואומר ריב"א דפלוגתייהו תליא בפשטיה דקרא דאותו ואת בנו דרבי מאיר סבר עיקר קרא דאותו ואת בנו בקדשים הוא דכתיב דבפרשת קדשים הוא דכתיב ולכך יליף שחוטי קדשים מקדשים ומכל מקום אף בחולין הוא דכתיב ויליף חולין דהכא דוטבחו או מכרו מחולין דהתם ורבי שמעון סבר עיקר קרא דאותו ואת בנו בחולין הוא דכתיב ולכך לא יליף ליה משחוטי חוץ דקדשים נינהו אלא יליף וטבחו מטבוח טבח והכן דתרווייהו חולין נינהו וחולין דאותו ואת בנו מחולין דהכא וקדשים דאותו ואת בנו ממילא ידעינן להו דאין באותו ואת בנו. הרב רבי ישעיה ז"ל. עיין בתוספות להלן בדיבור המתחיל איסורי הנאה וכו'.

בשלמא עבודה זרה ושור הנסקל שחיטה שאינה ראויה היא. הך סוגיא אתיא כמאן דאמר בהשוחט אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו' כמו שכתוב בתוספות וכי אוקמא באומר בגמר זביחה הוא עובדה מצי למימר דמתניתין אתי כמאן דאמר אין אדם אוסר אלא לפי סברת המקשה מתרץ. ועוד דקיימא לן כמאן דאמר אדם אוסר. וא"ת והא אמרינן התם אפילו למאן דאמר אדם אוסר הני מילי גוי וכו' כמו שכתוב בתוספות. וי"ל דהיכא דגנבה לא שייך למימר הכי דהא סבור שלא ידעו הבעלים ולא שייך לצעוריה קמכוון במאי דסבור שלא ידעו הבעלים ומחביא ושוחט. הרשב"א ז"ל.

אלא למאן דאמר דרבנן אמאי פטרי רבנן. שמעינן מהא גנב ומכר וקבל דמים ולא משך לוקח את מקחו כיון דמדאורייתא מעות קונות אף על גב דתקינו רבנן דלא ליקנו מכירה הויא ומשלם תשלומי ארבעה וחמשה מדאקשינן ולמאן דאמר מעשה שבת דרבנן מאי טעמא דרבנן דפטרי כיון דמדאורייתא שרי טביחה מעלייתא היא וליחייב עילוייה ומפרקינן כי קא פטרי רבנן אשארא ומטביחה נשמע למכירה דכל היכא דמדאורייתא הויא מכירה אף על גב דמדרבנן לא הויא מכירה מיחייב עילוייה ואף על גב דהני מילי לרבי שמעון נינהו דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה מדרבי שמעון נשמע לרבנן. פרטי הרמ"ה ז"ל.

בד"ה והא קי"ל דאין לוקה כו' דרבנן פליגי אדר"מ וסברי עדים זוממין קנסא הוא כו' עכ"ל הא ודאי דר"מ נמי ס"ל עדים זוממין קנסא הוא כדקאמר בהדיא התם סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא ולכך יליף ליה ממוציא שם רע אלא דר"ל דרבנן פליגי בהא אדר"מ דדרשי כדי רשעתו דכתיבי בעדים זוממין דהוי קנסא דאפילו בקנס דמשום רשעה אחת אתה מחייבו וק"ל:

בד"ה בטובח ע"י אחר וא"ת ולרבה כו' היכי הוה משני מתני' דאי כר"מ אפי' טובח בשבת כו' עכ"ל דליכא לאוקמא מתני' טבח ביוה"כ משלם ד' וה' ככ"ע ובטובח ע"י אחר דא"כ אפילו טובח בשבת נמי דהא ת"ק דמתני' ס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אבל מדברי הרי"ף נראה דמתני' טבח ביוה"כ משלם ארבעה וחמשה מוקמינן לה בטבח על ידי אחר וכ"כ הרא"ש וכל הסוגיא דשמעתין אינה מוכחת כן וצ"ע:

תד"ה בטובח וא"ת ולרבה כו' וי"ל כו'. וגם יכול לאוקמה כרי"צ (במכות יד) דל"ל מלקות בחייבי כריתות עי' (כתובות לה ב):

בגמרא וקי"ל דאין לוקה ומשלם. כל הסוגיא היינו אליבא דר"י בפ' אלו נערות אבל לעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקי לא לקי א"כ לא הוי מקשה הכא מידי ומיהו התוספות כתבו בפרק אלו נערות דעולא גופא לא קאמר אלא בג' מקומות ע"ש וכן משמע קצת בסמוך כמו שיבואר מיהו אכתי לא מיתוקמא הך סוגיא דשמעתין לאוקימתא דרבי יוחנן בפרק אלו נערות דמחלק בחייבי מלקות בין אתרו ביה ללא אתרו ביה וא"כ לפי זה שפיר הוי מצי לאוקמא מתני' דהכא נמי בדלא אתרו ביה ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוספות ד"ה בטובח ע"י אחר:

בתוספות בד"ה והא קי"ל דאין לוקה ומשלם וכו' ותימא דהא בקנס משמע דמודו וכו' עכ"ל. וא"ל דהמקשה דהכא מקרן קא מקשה דקס"ד דמתניתין איירי אפילו אי גנב נמי ביוה"כ ובענין שגוף הגניבה נמי נעשית באיסור הוצאה וא"כ קשיא ליה דלפטור מקרן דממונא הוא וממילא שפטור נמי מד' וה' דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' אבל א"א לומר כן דא"כ תקשה ליה מרישא דמתני' דקתני גנב ומכר בשבת דחייב ואי ס"ד דהגנבה היתה באיסור הוצאה אמאי חייב אע"כ דגנב דמתני' איירי שגנב קודם שבת ויה"כ או בשבת ויה"כ ושלא ע"י איסור הוצאה וק"ל:

בא"ד ודוחק לומר דרבנן פליגי וכו' עכ"ל. פי' דרבנן נמי סברי דעדים זוממין קנסא הוא אלא דפליגי בסברא דר"מ סובר מדמצינו במש"ר דחייב מלקות וממון ע"כ אמרינן דדרשא דכדי רשעתו לא אתי למעט אלא מיתה ומלקות כדאיתא בפ' אלו נערות ורבנן סברי דאפ"ה דרשינן כדי רשעתו למלקות וממון ובשאר ממון דלאו קנס וכל זה הוא תירוץ הריצב"א בפ' אלו נערות ע"ש ושם נאריך אי"ה כי שם עיקר מקומו:

בא"ד וי"ל דוודאי וכו' דבכל ענין אמרה תורה וכו' אפי' בשעה שהעידו שקר טבחו ומכרו וכו' עכ"ל. ואף על גב דבעדים זוממין כ"ע מודו דכדי רשעתו לא בא למעט תשלומין אלא מלקות כדאמרינן פרק אלו נערות בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין וא"כ דמימעטו ממלקות ממילא מחייבו כשטבחו ומכרו בשעה שהעידו מ"מ לק"מ דהא דאמרינן בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין היינו אותו תשלומין דמקיימינן בהו כאשר זמם ובכה"ג דוקא מימעטו ממלקות אבל כשהעדות אינו דבר ממון ולא נוכל לקיים כאשר זמם כגון שהעידו בבן גרושה וחלוצה וכה"ג אדרבא בפי' נתרבו למלקות ומימעטי מתשלומין כדאיתא פ' אלו נערות דכתיב כדי רשעתו וסמיך ליה ארבעים יכנו וע"כ המיעוט הוא כגון שבשעה שהעידו נתחייבו איזה ממון אחר ומינה מדייקו התוספות שפי' דממילא מימעט אפילו שאותו ממון אחר הוא קנס וק"ל:

בגמרא א"ר יעקב אר"י וכו' בטובח ע"י אחר. הא דלא מוקי לה ר"י כשמעתיה כגון דלא אתרו ביה היינו משום דלמסקנא אמרינן בפ' אלו נערות דבחייבי מיתות שוגגין ר"י גופא מודה דפטור ולא פליג אלא בחייבי מלקות שוגגין אלא דאכתי הוי מצי ר"י לאוקמי הך ברייתא כר"מ וס"ל לר"מ דמת ומשלם כסברת המקשה דהכא ואפ"ה א"ש מתניתין דהכא דמחייב ד' וה' בטבח ומכר ביה"כ בין לר"מ ובין לרבנן והיינו בדלא אתרו ביה. ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי כתובות בפרק אלו נערות דלקושטא דמלתא לא ניחא ליה לר"י לומר דר"מ ס"ל מת ומשלם כמו שכתבתי שם באריכות בטוב טעם:

בתוספות בד"ה בטובח ע"י אחר וא"ת ולרבה כו' וי"ל דהוי מוקי מתניתין בדלא אתרו ביה וכר"י כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה דאם כן לפי זה הוי כולה סוגיא דשמעתין דהכא אליבא דר"ל לחוד וזה דוחק גדול דהא בכל דוכתא משמע דקי"ל כר"י לגבי ר"ל וכ"ש בהאי דהכא דרבה נמי על כרחך כר"י סבירא ליה כדמסקינן בפרק אלו נערות ובאמת שכן פסק הרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי שחייבי מלקיות שוגגין חייבים בתשלומין בכל ענין לא שנא ממון לא שנא קנס. וכבר ראיתי בס' יש"ש בשמעתין שהאריך בהשגתו על לשון הרא"ש ז"ל דשמעתין וכתב שם ג"כ דהא דלא מוקמינן מתני' בדלא אתרו ביה היינו משום דלא קי"ל כוותיה דר' יוחנן בהא אלא כר"ל וכ"כ עוד בס' יש"ש בחולין בפ' אותו ואת בנו דין ז' וכתב שכן העלה בפ' אלו נערות דהלכה כר"ל בהא כיון דעולא ורבא ס"ל כוותיה כו' ע"ש ולע"ד יש לתמוה טובא על דבריו דמלבד שהוא נגד סוגית הש"ס ושיטת הרמב"ם והפוסקים כדפרישית אלא דיותר קשה במ"ש דעולא ורבא ס"ל כוותיה ומה ענין עולא אצל פלוגתא דר"י ור"ל דטעמא דעולא בפ' אלו נערות היינו מטעמא אחרינא דס"ל דממונא משלם מילקא לא לקי וכדמסקינן התם דעולא תחת תחת גמר וכ"ש לשיטת התוספות שם דדוקא בהנך תלת בנערה וחובל ובעדים זוממין ס"ל הכי וא"כ לפ"ז לעולם דשפיר סבר עולא כר"י דכ"ש בשוגג או במזיד ולא אתרו ביה כיון דליכא מלקות יש לחייבו בתשלומי ממון. וכן במ"ש דרבא סובר כר"ל וע"כ דכוונתו בהא דמפרש רבא התם טעמא דר"ל מג"ש דרשע רשע ובאמת אין זה ראיה כלל דשפיר מצינו למימר דרבא טעמא דר"ל קא מפרש וליה לא ס"ל והיינו כמ"ש התוספות שם דר"י גופא נמי ס"ל הך ג"ש דרשע רשע כמ"ש שם באריכות ובלא"ה נ"ל דאדרבא מסתברא טעמא דר"י בהא דהך ג"ש דרשע רשע היינו להקיש מלקות למיתה במזיד ואתרו ביה דמיקרי רשע למות משא"כ בשוגג או במזיד ולא אתרו ביה לא אשכחן דמיקרי רשע. ועוד אטו רבותא למיחשב גברי הא אשכחן נמי לאביי ורב פפא דמסקו התם בפרק אלו נערות דרבה דאמר חידוש הוא ע"כ כר"י ס"ל אלמא דאביי ור' פפא גופייהו נמי סברי כר"י וכמ"ש שם התוספות להדיא דאשכחן לרב פפא דסובר כרבה מדקאמר היתה לו פרה גנובה וטבחה בשבת כו' ע"ש ור' פפא בתראה הוי טפי מרבא והרא"ש ז"ל הביא הך מימרא דר"פ בר"פ הגוזל ומאכיל וכ' שם להדיא דר"פ כרבה דס"ל דבקנס אף על גב דמיקטל משלם וא"כ ע"כ ס"ל כר"י ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא אמאי שביק בשמעתין הך אוקימתא דר"י ולאוקמי מתניתין בדלא אתרו ביה. ויותר קשה על שיטת מהרש"ל ז"ל דאף למאי דמפרש כולה סוגיא דהכא אליבא דר"ל אכתי קשה טובא אהא דמקשה הש"ס לקמן הניחא למ"ד מעשה שבת דאורייתא אבל למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן ומאי קושיא והא שפיר מצינן למימר דהאי אמורא דס"ל מעשה שבת דרבנן מוקי להך ברייתא דטבח בשבת בטובח ע"י עצמו וס"ל כר"י וכרבה ומתניתין דחייב ביה"כ היינו בדלא אחרו ביה כרבנן. לכך נלע"ד ליישב כל הקושיות בענין אחר דלא כמהרש"ל דשפיר מיתוקמא סוגיא דשמעתין אפי' כר"י דהלכתא כוותיה והא דלא מוקי למתני' בדלא אתרו ביה היינו משום דא"כ תקשה סיפא דמתניתין דקתני גנב וטבח לעכו"ם פטור ואי בדלא אתרו ביה אמאי פטור הא לאו כל כמיניה לומר ששחט לשם עכו"ם אפילו אם אומר בפני עדים בפירוש ששוחט לעכו"ם נמי לא מהימן דאין אדם משים עצמו רשע והא דקאמר ששחט לשם עכו"ם היינו לפטור עצמו מתשלומי ד' וה' ואטו מי גרע משוחט בהמתו של חבירו לעכו"ם דלא מיתסר משום דאמרינן דלצעוריה קא מכוין וכ"ש הכא אע"כ דאיירי בדאתרו ביה וקיבל ההתראה דבכה"ג לכ"ע מיתסר דאין לך מומר גדול מזה כדמסקינן בפ' השוחט דף מ"א כנ"ל נכון ומוכרח. והשתא דאתינא להכי ממילא רווחא שמעתא ליישב שיטת הרא"ש ז"ל דשמעתין דמפ' למתני' בטובח ע"י אחר וכר"י הסנדלר והאריך מהרש"ל ז"ל בס' יש"ש והשיג על לשון הרא"ש ז"ל בתכלית האריכות והניח דבריו בתימא ע"ש וכ"כ מהרש"א ז"ל בחידושיו דסוגיא דשמעתין לא משמע כלשון הרא"ש ז"ל ע"ש. ובאמת שכן נראין הדברים למי שמעיין בהשקפה ראשונה בל' הרא"ש ז"ל ובסוגיא דשמעתין דמשמע דדוקא בברייתא דפליגי ר"מ ורבנן הוא דמוקמינן לה בטובח ע"י אחר משא"כ באוקימתא דמתניתין לכ"ע איירי בטובח ע"י עצמו וכר"מ דלוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה אבל למאי דפרישית א"ש טובא דכיון דקי"ל כרבה ור"פ דלר"מ בקנס דחידוש הוא אף על גב דמיקטל משלם א"כ ממילא אידחי לה הך אוקימתא דאמרינן מעיקרא דלר"מ לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה ובדלא אתרו ביה נמי לא מצינן לאוקמי מטעמא דפרישית וכ"ש לפי מה שכתבתי דהרא"ש ז"ל בפ' הגוזל ומאכיל פסק להדיא דבקנס אף על גב דמיקטל משלם כרבה וכר"מ וא"כ לפ"ז תו לא מצינן כלל לאוקמא מתני' בטובח ע"י עצמו ומטעמא דקלב"מ דהא לא שייך בקנס קלב"מ אע"כ דמתני' נמי בטובח ע"י אחר איירי ומשום שחיטה שאינה ראויה כר"י הסנדלר וא"כ לפ"ז יפה כתב הרא"ש ז"ל דמסוגיא דשמעתין משמע ליה דהלכה כר"י הסנדלר וכמ"ש הטור בשמו בהלכות גניבה סי' שנ"א ובזה נתיישב מה שנתקשה מהרש"ל ז"ל בל' הטור ואין להאריך כאן והמבין יבין מדעתו. ומאי דקשיא ליה נמי למהרש"ל ז"ל על לשון הרא"ש דלמאי דמוקי למתניתין כר"י הסנדלר א"כ בטבח ביה"כ אמאי מחייב הא נמי שחיטה שאינה ראויה היא נלע"ד דלא קשה מידי דהא מאן דמפרש טעמא דר"י הסנדלר מדאורייתא הוא משום דכתיב קודש היא לכם אדרבה משמע דדוקא בשבת יש לאסור אבל לא ביה"כ דהא כתיב להדיא בהאי קרא מחלליה מות יומת אלמא דהיכא דלא שייך מיתה כגון ביה"כ לא שייך הך דרשא כדמסקינן האי טעמא גופא לענין למעט שוגג כיון דלא קרינן ביה מחלליה מות יומת וגם זה נ"ל ברור בשיטת הרא"ש ז"ל. אלא דאכתי מה שהקשה מהרש"ל ז"ל על הרא"ש הא ת"ק דמתניתין פליג אדר"ש וס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לכאורה ודאי קושיא אלימתא היא אלא דלפי מה שכתבתי דהרא"ש ז"ל לשיטתיה דסובר לגמרי כרבה וכר"פ דבקנס אף ע"ג דמיקטל משלם וא"כ ע"כ ליכא לאוקמי מתניתין כלל אלא בטובח ע"י אחר ומטעמא דשחיטה שאינה ראויה וא"כ לפ"ז ע"כ צריכין אנו לחלק ולומר דנהי דבשוחט ונמצא טריפה או חולין בעזרה פליג ת"ק אדר"ש היינו משום דס"ל דטריפה שחיטה ראויה מיקרי כיון שאין איסור מצד השחיטה אלא מצד אחר שנמצאת טריפה וחולין בעזרה אפשר דלאו דאורייתא ושחיטה ראויה מיקרי משא"כ בשחט בשבת ואליבא דר"י הסנדלר דאדרבה ע"י שחיטה גרועי מגרע לה לאוסרה באכילה עולמית מש"ה מודה ת"ק דשחיטה שאינה ראויה כי האי לא מיקרי שחיטה לענין ד' וה' ויש לי להאריך בזה ע"פ סוגייא דפ' אותו ואת בנו ופ' כיסוי הדם מל' התוס' שם אלא שאין להאריך יותר:

בגמרא אמרי מאן חכמים ר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה וכו' אין להקשות דהא אף למאי דקס"ד מעיקרא נמי צ"ל דחכמים כר"ש מדפטרי בגנב שור הנסקל די"ל דבשור הנסקל טעמא אחרינא איכא משום דאיסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קטבח כסברת המקשן לקמן:

תוספות בד"ה בשלמא עבודת כוכבים וכו' הך סוגיא אתי' כמ"ד בהשוחט אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל. משמע דאף אם נאמר דאיירי שהמשלח צוה להשליח לשוחטו לעכו"ם אפ"ה קרינן ביה דבר שאינו שלו כיון דקי"ל אין שליח לדבר עבירה וקשיא לי דבמס' עכו"ם דף נ"ג אמרינן ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה בההיא עבודת כוכבים עכו"ם שליחותיה דידיה קעביד א"כ מכ"ש הכא שעשאו שליח בפי' דיכול לאסור ושמא משמע להתוספו' דהכא לא איירי שצוה לשוחטו לשם עכו"ם וכן משמע מלשון תירוץ התוס' וצ"ע:

בפרש"י בד"ה במזיד לא יאכל בו ביום וה"ה לאחרים וכו' בפרק אלו נערות פרש"י לא יאכל עולמית ולאחרים שרי' ועיין במהרש"א בפ"ק דחולין שהאריך שם בפרש"י אליבא דר' יהודה והא בהא תליא ואין להאריך כאן:

תוספות בד"ה אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי המ"ל דלא דרשי או ותחת לרבות השליח עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה איך ס"ד דעיקר פלוגתייהו אי חייב בטביחה ומכירה ע"י שליח דא"כ העיקר חסר מן הספר דבברייתא לא נזכר כלל אי איירי ע"י אחר ועוד דמאי איריא שבת ועבודת כוכבים דנקט טפי ה"ל לאשמעינן בטביחה דעלמא דפטרי רבנן ע"י שליח אלא שיש ליישב דכיון דאוקימנא מתני' כר"מ דפוטר בטובח בשבת משום קלב"מ לכך אשמעינן בברייתא דזימנין דחייב בשבת ולעכו"ם וממילא ידעינן דהיינו היכא דלא שייך קלב"מ כגון ע"י אחר וקמ"ל לאפוקי מאתקפת' דמר זוטרא דלעיל ועל זה פליגי רבנן ונקט סתמא וחכמים פוטרים פי' דלעולם פטור בכל הני גווני דשבת ועכו"ם ולא משכחת בהו צד חיוב דאי בטובח בעצמו קלב"מ ואי ע"י אחר אנן קי"ל דפטור בכ"מ והא דלא מקשו התוס' הכי על מאי דקאמרינן לעיל מיניה דרבנן דפטרי היינו משום דמאי דשנינן הכא כי פטרי רבנן אשארא נראה דוחק גדול כדמקשו התוספות בכתובות ויש ליישב עוד בד"א:

משום דקא יהיב לה הוי אתנן פי' כיון שצריך לתת לה לצאת ידי שמים אפי' לא היה עומד בחצירה חשיב אתנן ולא מתנה ה"נ הויא מכירה וכן משמע בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף צא. ושם) דחייב ליתן לצאת ידי שמים דאמר התם החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבים לפרה וג' קבים לחמור ופריך והא קיימא לן דאין לוקה ומשלם ומשני רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו וא"ת דבפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב. ושם ) אמרינן רבא איגניבו ליה [דיכרי] במחתרת אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו הואיל ונפק מפומיה דרב דבדמים קנינהו ואם היו חייבין לצאת ידי שמים אמאי לא קבלינהו וי"ל שהם לא היו מחזירים אלא משום שהיו סבורים שחייבין להחזיר מן הדין: והא קי"ל דאין לוקה ומשלם. הכי נמי פריך אמתניתין דאלו נערות (כתובות דף לב. ושם ) ותימה דהא בקנס משמע דמודו כולי עלמא דלוקה ומשלם דילפינן ממוציא שם רע כדמוכח בפ"ק דמכות (דף ד. ושם) דהוי גמרינן בכל דוכתין ממוציא שם רע אי לאו דאיכא למפרך מה למוציא שם רע שכן קנס וכדי רשעתו נוקי בשאר ממון דלאו קנס ודוחק לומר דרבנן פליגי אדרבי מאיר וסברי עדים זוממים קנסא הוא וכדי רשעתו בעדים זוממים כתיב למימרא דאפי' בקנס משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות וי"ל דודאי אי לאו דאיכא למפרך מה למוציא שם רע שכן קנס הוה ילפינן בכל דוכתא דלוקה ומשלם והוה דרשינן כדי רשעתו לדרשה אחרת כדדרשינן באלו נערות אבל השתא דאיכא למפרך ומוקמי כדי רשעתו דאין לוקה ומשלם מהשתא ילפינן בכל דוכתין מהתם דאין עדים זוממים לוקין ומשלמין אפילו בקנס דבכל ענין אמרה תורה דאין עדים זוממים לוקין ומשלמין אפי' בשעה שהעידו שקר טבחו ומכרו דהוי קנס ומעדים זוממין ילפינן טפי ממוציא ש"ר דעיקר מלקות כתיב בהן ומלאו דחסימה דסמיך ליה ילפינן לכל המלקיות: בטובח ע"י אחר. ואם תאמר ולרבה דאמר בפרק אלו נערות (כתובות דף לד: ושם ) דלרבי מאיר חידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאף ע"ג דמקטל משלם היכי הוה משני מתני' דאי כר"מ אפי' טובח בשבת נמי וי"ל דהוה מוקים מתני' בדלא אתרו ביה וכרבי יוחנן דאמר חייבי מלקיות שוגגין חייבין בתשלומין והכי משני רבה התם מתניתין דאלו נערות: או לרבות את השליח. ומאן דמצריך או לחלק דריש מתחת לרבות את השליח: בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאין ראויה היא. הך סוגיא אתיא כמ"ד בהשוחט (חולין דף מ.) אדם אוסר דבר שאין שלו בעשה בה מעשה דפלוגתא דתנאי היא וא"ת והא אמר התם דאפילו למ"ד אדם אוסר הני מילי עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי קמכוין ואכתי שחיטה ראויה היא וי"ל (א) כשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ואפי' לע"ז דאין שייך לומר לצעורי בעלים קמכוין שהשליח סבור שהוא של גנב: המבשל בשבת. מפורש בפרק הניזקין (גיטין דף נג: ושם ): מה קדש אסור אף מעשה שבת אסורים. וא"ת ולא ליכתוב לא קדש ולא לכם ואנא ידענא דאסירי מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וי"ל דאי מהתם ה"א אפי' שוגג להכי איצטריך למיכתב הכא ולסמכיה למחלליה לומר במזיד אמרתי לך ולא בשוגג: היא קדש ואין מעשיה קדש. ולא סגי דלא ליכתוב לא היא ולא קדש דמכל שתעבתי לך הוה אסרינן באכילה והכי איתא בהדיא בפרק כל הבשר (חולין דף קטו. ושם ) : אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן. הוה מצי למימר דלא דרשי או ותחת לרבות את השליח אלא דלא ניחא ליה למימר דפליגי בשליח ואם תאמר והא משמע לקמן דאפי' בדרבנן פטרינן שחיטה שאין ראויה דהא בעי למימר אליבא דמתני' דקסבר ר' יוחנן דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וקתני רבי שמעון פוטר בשני אלו וי"ל דעל כרחך לא בעי למימר דלאו דאורייתא אלא לת"ק דבפרק כיסוי הדם (חולין דף פה: ושם) דייקינן בהדיא דסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מדתנן בפרק בתרא דתמורה (דף לג:) רבי שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה וכי דייק התם ממתניתין דתמורה הוא הדין דהוה מצי למידק ממתניתין דקתני רבי שמעון פוטר בשני אלו: