בבא קמא סט ע"ב

דף סט - ב

הלוקח יין מבין הכותים וצריך הוא להפריש מהם תרומות ומעשרות, ואין לו פנאי להפריש אלא לקרוא שם בלבד, ^[1] הרי הוא אומר:

שני לוגין [מתוך מאה לוגי היין] שאני עתיד להפריש אותם לבסוף, הרי הן תרומה מעכשיו! שכן הוא שיעור תרומה של עין בינונית, אחד מחמישים.

ועשרה לוגין ^[2] [מתוך מאה הלוגין] שאני עתיד להפריש, הרי הן מעשר ראשון!

ותשעה ^[3] לוגין מתוך תשעים לוג הטבל שנותרו ביין, הרי הן מעשר שני!

ומיחל [מחלל] את המעשר שני על מעות שיש לו בבית! לפי שמעשר שני עצמו אסור באכילה מחוץ לירושלים, אלא יש לחללו על מעות, והמעות נכנסים תחתיו בקדושת מעשר שני. ^[4]

ואחר שעשה כן, הרי הוא שותה מיד את היין, אף קודם שהפריש את התרומה והמעשר, ועדיין הם נמצאים בתוך היין! לפי שיוברר הדבר למפרע, שאותם לוגים שלבסוף יפריש, מעיקרא חלה עליהם קדושת תרומה ומעשר, וכל שאר היין נחשב לחולין מתוקנים.

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין, ומשום שהם סוברים "אין ברירה"! ^[5]

הרי למדנו שלשיטת רבי יהודה "אין ברירה", ואי אפשר שיאמר גבי לקט "כל שילקטו", שהרי דין זה תלוי בברירה; ובהכרח עלינו להפך ולומר, שרבי דוסא אמר: "כל שילקטו", ואילו רבי יהודה אמר: "כל שלקטו". אמרי בני הישיבה להקשות:

סוף סוף אמאי קא אפכת ליה למתניתא [וכי למה הפכת את הברייתא], משום דקשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה בענין ברירה. ^[6]

השתא נמי קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן בענין ברירה! דהרי אמרת לרבי יוחנן:

לא תימא - שהצנועין ורבי דוסא - ^[7] "כל הנלקט" אמרו, אלא אימא - שהצנועין ורבי דוסא - "כל המתלקט" הוא שאמרו, אלמא הרי בהכרח דאית ליה לרבי יוחנן ברירה, שהרי הלכה כתנא דצנועין כמבואר לעיל.

והא רבי יוחנן עצמו לית ליה ברירה!?

דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן:

האחין שחלקו את ירושת אביהם, אין אנו אומרים: "הברר" על ידי חלוקתם שכך היא חלוקת ירושתם מתחילה, שזה "ירש" את זה, וזה "ירש" את זה, אלא אומרים אנו: שמא חלקו של זה בא לזה בכולו או בחלקו, ונמצא ש"לקוחות" הן זה מזה, ולפיכך מחזירין זה לזה את חלקם ביובל, כדין כל לוקח שדה שהיא חוזרת ביובל.

אלא משום קושיא זו, חוזרת בה הגמרא, מכל מה שאמרה עד עתה, דהיינו:

א. לעולם צנועין אמרו "כל הנלקט", ולא כאשר ביקשנו לתקן בדבריהם שהם אמרו "כל המתלקט"; ומשום שהרי לדעת רבי יוחנן הלכה שאין ברירה, ומאידך הרי הלכה כצנועין -

ואכן נמצא שלתנא דצנועין אפשר לחלל דבר שאינו ברשותו.

ב. ולעולם לא תיפוך בברייתא רבי יהודה לרבי דוסא, ורבי דוסא נמי "כל הנלקט" אמר; ומשום שהרי "צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד", ואם צנועין בהכרח שלא אמרו "כל המתלקט", אף רבי דוסא כן.

ודקשיא לך:

א. והרי נמצא שרבי יוחנן בדין "אינו ברשותו" אינו כדעת התנא דצנועין הסוברים לא כן - לא תיקשי, כי: רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח [סתם משנה אחרת מצא] שאי אפשר להקדיש דבר שאינו ברשותו, וכמשנה זו הוא סובר, וכדמפרש ואזיל. ^[8] ב. ודקשיא לך נמי: אם אין אנו מהפכים את הברייתא, אם כן תיקשי דרבי יהודה אדרבי יהודה; זו לא תיקשי, כי טעמו של רבי יהודה האוסר ב"שני לוגין" אינו משום שהוא סובר: "אין ברירה", אלא משום שהוא חושש שמא ייבקע הנוד קודם שיפריש, ונמצא שלמפרע לא חלה התרומה, שהרי התרומה חלה על הלוגין שהוא יפריש.

וסתם המשנה שמצא רבי יוחנן שאי אפשר להקדיש דבר שאינו ברשותו, הוא הא דתנן במשנתנו:

אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל.

והרי אמאי!?

בשלמא לגנב ראשון לא משלם, משום דכתיב: "וגונב מבית האיש", ודרשינן: "ולא מבית הגנב". ^[9]

אלא לבעלים נשלם הגנב השני - כפל!?

אלא לאו שמע מינה: הן כלפי הגנב והן כלפי הבעלים, אין זה נקרא "וגונב מבית האיש"; כי: זה - הגנב - לפי שאינו שלו, וזה - הבעלים - לפי שאינו ברשותו.

ואף לענין הקדש, שאמרה תורה: "ואיש כי יקדיש את ביתו", אין נקרא "ביתו" אלא מה שהוא שלו וברשותו. ^[10] ומקשינן: ומאי חזית - רבי יוחנן - ^[11] דאזיל בתר ההיא סתמא, ליעביד כי האי סתמא דצנועין [למה סובר רבי יוחנן כסתם משנתנו ולא כ"סתם משנה" דצנועין]!?

ומשנינן: משום דמסייע ליה - קרא - שנאמר: "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה'", מה ביתו ברשותו ^[12] אף כל ברשותו.

אמר אביי:

אי לאו דאמר [אם לא שאמר] רבי יוחנן: צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא [כי אז הייתי אני אומר]:

צנועין אכן אית להו דרבי דוסא [תנא דצנועין מודה לרבי דוסא], ואילו רבי דוסא לית ליה דצנועין [רבי דוסא אינו מודה לתנא דצנועין]!

ומפרש: צנועין אית להו דרבי דוסא, שהרי ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא [עשו חכמים תקנה] להצילם מאיסור במה שהם לוקחים שלא כדין, ואף שבמזיד נוטלים הם את שאינו שלהם, עניים - שבטעות ובשוגג הם עושים - צריכא למימר שעושים להם תקנה להצילם מן האיסור.

אבל רבי דוסא יש לומר דלית ליה דצנועין, כי עניים - העושים בשוגג - הוא דעבדו להו רבנן תקנתא, אבל גנב - שבמזיד הוא עושה - לא עבדו ליה רבנן תקנתא. ^[13]

אמר רבא:

אי לאו דאמר רבי יוחנן: צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא ש"צנועין" אינם מודים לרבי דוסא, שהוא סובר: אדם עושה חלות על דבר שאינו ברשותו שהרי מפקירו לאחר שנלקט, אבל בדעת הצנועין יש לומר, שאף לשיטתם אין אדם עושה חלות על דבר שאינו ברשותו, ואף שלדעתם אפשר לעשות חילול על דבר שאינו ברשותו; כי הייתי אומר:

מאן תנא "צנועין" רבי מאיר היא, ולשיטתו, חילול מעשר שני וכרם רבעי דין אחר לו, שאדם מחלל דבר שאינו ברשותו!

שהרי וכי לאו אמר רבי מאיר: "מעשר שני ממון גבוה הוא", ואפילו הכי לענין פדייה וחילול, אוקמיה רחמנא ברשותיה [העמידה התורה את המעשר שני ברשותו] -

דהרי כתיב: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו", קרייה רחמנא [קראתהו התורה למעשר שהוא ממון גבוה]: "מעשרו" של הבעלים ולכך מוסיף הוא חומש בשעה שבא לחלל אותו, כלומר: נתנה לו התורה דין בעלים לענין תוספת חומש, כי כאשר החילול נעשה שלא על ידי בעלים אין הוא מוסיף חומש, ואילו הבעלים מוסיפים חומש. ^[14] וכרם רבעי נמי, גמר בגזירה שוה "קדש קדש" ממעשר שני לענין חילול ותוספת חומש. ^[15]

שהרי כתיב הכא בכרם רבעי [ויקרא יט כד]: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים", וכתיב גבי מעשר שני [ויקרא כז ל]: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'. ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו".

ולמדנו: מה "קדש" דכתיב גבי מעשר, אף על גב דממון גבוה הוא, לעניין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה.

אף האי "קדש" נמי דכתיב גבי כרם רבעי, אף על גב דלאו ממון דידיה הוא אלא ממון גבוה הוא, לענין אחוליה [חילול] אוקמיה רחמנא ברשותיה -

וכיון שכן יכולים הבעלים לחלל אף שהמעשר אינו ברשותם אלא ברשות הגנב, דהא כי איתיה ברשותיה, נמי הא לאו דידיה הוא אלא שהעמידתו התורה ברשותו והא מצי מחיל [מחלל], ^[16] משום הכי מצי מחיל ואף על גב שביד גנב הוא.

אבל גבי לקט, [כלומר: החיטים הנושרים עם הלקט], כיון דממונא דידיה הוא, לכן יש לומר שמודים "צנועין": כי איתיה ברשותיה הוא דמצי מפקר ליה [כשהדבר ברשותו יכול הוא להפקיר], אבל כי ליתיה ברשותיה, לא מצי מפקר ליה, שאין אדם עושה חלות על דבר שאינו ברשותו. ^[17]

וכל זה הוא דוקא, אם לא שאמר רבי יוחנן: "צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד", אבל כיון שאמר רבי יוחנן כן, אם כן מבואר שלדעת התנא דצנועין אפשר לעשות אף כרבי דוסא, ומוכח מזה שסובר רבי יוחנן בטעמם של צנועים, שהוא משום שאין צריך לדעתם שיהיה ברשותו לכל חלות, ולאו דוקא לענין חילול מעשר שני.

אמר רבינא: אי לאו דאמר רבי יוחנן: "צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד", הוה אמינא:

ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין. ואמרינן הכא דטעמא דידהו משום דאין להם ברירה. איכא למידק אמאי תלו לה בהכין דלמא אינה אלא משום חשש שמא יבקע הנוד דהא בהדיא קתני בסיפא אמרו לו אי אתה מודה שאם יבקע הנוד נמצא שותה טבלים למפרש אמר להם לכשיבקע וכדאיתא בפרק כל הגט (גיטין כו, א) ובפרק בכל מערבין (עירובין לז, ב) ויש לומר דיודעין היו שאין זה עיקר טעמם אלא דלדבריו קאמרי ליה שהיה לו לחוש מיהא לבקיעת הנוד.

ואיכא למידק תו דכיון דלית ליה לר' יהודה ברירה ואית ליה נמי לר' יהודה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אם כן לא משכחת ליה דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון דבכי האי גוונא דייק תלמודא בגיטין סוף פרק השולח (גיטין מח, א) לר' יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאם כן לא משכח דמייתי בכורים אלא חד בר חד וכו', וליתא דליכא מאן דאמר באחין שחלקו שיחזירו זה לזה ביובל אלא ר' יוחנן דאינך סבירא ליה דגזרת הכתוב היא שאין להן להחזיר ביובל ולדידיה בלחוד הוא דהוה קשיא ולר' יוחנן יפרש טעמו של ר' בלוקח יין לאו משום ברירה אלא משום בקיעת נוד, וכבר כתבתי בארוכה בסוף פרק השולח (גיטין ?, ?) בסייעתא דשמיא.

הוה אמינא צנועין אית להו דר' דוסא. לא מן הדין דגזל ולא נתייאשו שניהם אינן יכולין להקדיש ולא לחלל ולא להפקיר אלא ה"א דתקנה תקנו משום עניים ואוקמוה רבנן ברשותיה כדי שלא יכשלו בהן עניים ובעניים תקנו אם ילקטו יותר מן הראוי להם אבל בגנב וגזלן לא תקנו אבל עכשיו שאמר ר"י דשניהם אמרו דבר אחד אם כן לא מן התקנה הוא אלא מן הדין.

הוה אמינא מאן תנא צנועין ר' מאיר היא לאו אמר ר' מאיר ממון גבוה הוא וא"ה לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה וכו'. ומכל מקום מדרב יוחנן מוכח דליתיה להאי טעמא. ומכאן נראה לי תשובה על הרמב"ם ז"ל שכ' (פ"ט ה"ז מנ"ר) והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרין כל הנלקט מפירות נטע רבעי [אלו] הרי הוא מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שבארנו ע"כ, וזה התימה דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו בעלים שניהם אין יכולין להקדיש, ונראה שהוא ז"ל סמך על טעם זה שאמר רבא, ואינו כמו שכתבת דרב אי לאו דאמר ר' יוחנן קאמר אבל השתא דאמרה שמעינן דליתיה לטעמיה.

קדש קדש יליף ממעשר. איכא למידק כיון דגמרינן קדש ממעשר לטעון חילול לנטע רבעי אם כן למה לי דכתב רחמנא הילולים דמיניה דרשינן בריש פרק כיצד מברכין (ברכות לה, א) אחליה והדר אכליה. יש לומר דאי לוא דגלי קרא דבעי חלול מדכתיב קדש הלולים הוי ילפינן קדש קדש לשדאר דיניו כגון חומש ובעור כדאמרינן בפרק שני דקידושין (נד, ב). והתוספות תירצו דה"א למילף קדש קדש משביעית שאין לו פדיון כלל, ואין זה מחוור בעיני דאפילו לא כתיב הילולים הוי ניחא טפי למעבדה גזרה שוה דקדש קדש ממעשר שני ולהטעינו פדיון משלא להטעינו פדיון דאם לא כן גזרה שוה למה לי דמנא תיתי דנימא דצריך פדיון דלצטריך גזרה שוה לפטרו אדרבה אצטריך הילולים או קדש להטעינו פדיון ונראה לי דע"כ קדש קדש אצטריך כדאמרן, והילולים נמי למאן דתני כרם רבעי אצטריך לאשמועינן דדבר שטעון שירה הוא בלחוד טעון חלול דבר שאין טעון שירה אין טעון חלול (ברכות שם) וכיון דאצטריך הלול לדבר זה כתב נמי איך הלול ולומר שאמרתי לך שטעון חלול לא אמרתי אלא בדבר שטעון שירה דהיינו כרם, ולמאן דאמר נטע רבעי שמא אצטריך ליה לדרשא אחרינא ולא ידעינן לה דהא לדידה על כרחך חד מהני הילולים מייתר ליה דלברכה לא אתי וכדאסיקנא התם אלא על כרחך חד מינייהו מייתר ולא ידעינן למאי הלכך אף אנו נאמר דכיון דכתיב קדש הילולים מייתר ליה כוליה לדרש אחרינא. כך נראה לי.

לקט כיון דליתיה ברשותיה לא מצי מפקר ליה. כתב הראב"ד ז"ל אטו מאי דליתיה ברשותיה לא מצי [מצי מחיל ליה ו, חידושי הראב"ד] לימחול גבייהו ולפטריניה מעון גזל. ותירץ הוא ז"ל אין ודאי מצי מחיל מיהו טבל הוא גבי עניים ואינהו סברי דהכל לקט הוא ואינן מעשרין ומשום הכי צריך להפקיר ואין בידו להפקיר לכל אדם הואיל ואינו ברשותו דהפקר ליחיד אינו הפקר עד שיהא מופקר בין לעניים בין לעשירים דומיא דשמטה (פאה פ"ו מ"א).

עוד הקשה כי קאמר רבא ה"א מאן תנא צנועין ר' מאיר הא מצי לאוקמה ככולי עלמא דהא הקדש ודאי ממון גבוה הוא ולענין פדייה אומקיה רחמנא ברשותיה דתנן במעילה (כא, א) ?[שלח]? ביד פקח ונזכר וכו' נוטל פרוטה או כלי מתוך ביתו ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהוא מחולל עליו, אלמא לא בעינן שיהא ברשותו בשעת חלול, ותירץ דשאני הקדש דרחמנא אוקמיה ברשותיה דאפילו על ידי מעילה מפיק ליה לחולין.

בזמן שלא נעשו הכותיים כגוים גמורים היו מ"מ חשודים והיו דנים תבואתם כטבל גמור ומי שלקח מהם באותם הימים חבית של יין והיה ערב שבת שלא היה לו פנאי להפריש והיה רוצה לשתות על סמך זה שיאמר שיעור הראוי להפריש לתרומה יהא תרומה בשולי החבית וכן למעשר וישתה כל אותה שבת אסור שכל שהוא מן התורה אין בו ברירה ואע"פ שבזמן הזה כבר עשאום כגוים גמורים אתה למד ממנה למי שיש לו חבית של יין של טבל גמור שאינו שותה ממנו על סמך ברירה וצריך להפריש קודם שישתה על כל פנים:

מ"מ מה שאמרנו בכאן שני לוגין על חבית של מאה לוגין הוא אומר כן ועל דרך זה על כל חבית כשיעורה ומה שאמר עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני אינו חשבון מדוקדק ועל דרך האמת כשיהיו שני לוגין תרומה ישארו תשעים ושמנה לוגין של טבל ויהיה שיעור המעשר עשרה לוגין פחות חומש והמעשר שני שמנה לוגין ושמנה עשיריות ועשירית חומש ומה שאמרו מיחל ושותה מיד פרשו בו גדולי המחברים מתחיל ושותה מיד ויש גורסין מוהל מלשון מהול במים וחכמי הצרפתים מפרשים מלשון חלול ר"ל שמוציא מעשר שני לחולין על מעות שיש לו בביתו שזה אפשר באמירה בעלמא ויש לו פנאי לתקן קודם שיכנס שבת הא משנכנס שבת אסור:

האחים שחלקו לקוחות הן ואין אומרין שהוברר הדבר אחר חלוקותם שזו היא ירושתו של כל אחד ואחד וירושה אינה חוזרת ביובל אלא חלק זה גם כן היה ראוי לאחיו והחליפו זה לזה ונמצאת ירושתם כמקח אצל כל אחד ואחד אא"כ הוא חד בר חד שלא ירד לתורת חלוקה מעולם ומחזירין זה לזה ביובל וחוזרין וחולקים וגדולי המחברים כתבו בזה שלא תבטל חלוקתם בזה מכמות שהיתה וכן היא שנויה בבכורות כמו שכתבנו בפרק רביעי של גיטין ודבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא וכבר כתבנוה במסכת יום טוב:

מעשר שני ממון גבוה הוא ואין מקדשין בו את האשה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ לענין פדיון הכתוב עשאו שלו והוא שידוע שכל הפודה מעשר שלו מוסיף חומש ואע"פ שאינו מוסיף חומש בשל אחרים שנאמר איש ממעשרו והיה לנו לומר הואיל וממון גבוה הוא אין זה שלו מ"מ לענין פדיון הכתוב עשאו שלו:

אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' פת' המורה מוכיח דלאחר שקידש היום הוא אומר כן ועיין בפ' נוטל אדם את בנו במהדורא תליתאה שהוכחתי שאסור לומר בשבת כך כ"א מערב שבת הוא אומר כן ועיין מה שפי' בפ"ק דחולין במה"ק ועיין דיני הברירה בפ' בכל מערבין במהדורא בתרא:

אלא לבעלים ישלם פי' ואם עדי גנב ראשון קודם לעדי גנב שני ישלמו שניהם לבעלים שני כפלים גנב ראשון מפני גניבתו וגנב שני מפני גניבתו דאע"ג דלא קאי ברשות הבעלים כל היכי דקאי דידי' הוי והו"ל כאלו החזירו גנב ראשון לבעלים וגנבו גנב שני מבית בעלים ואם עדי גנב שני באו תחלה ישלם גנב שני לבעלים כפל וגנב ראשון לא ישלם מפני שכשבאין עדי' כבר חזרה קרן לבעלים ואמאי קתני תנא דגנב שני פטור. אלא לאו ש"מ מפני שאינו רשותו. עיין לקמן בריש פ' הגוזל ומאכיל במה"ד רביעאה בתרא:

דכסתם יחידאה לא אמר ר' יוחנן. קשיא לי כל סתם דמתני' ומחלוקת בברייתא דאמרי' דהלכה כסתם מתני' היכי דמי אי דפליגי בברייתא יחיד ורבים וסתם דמתני' אתי כרבים דברייתא פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים בלא סתם א"ו כגון דפליגי בברייתא תרי יחידאה. סתם במתני' כחד מינייהו אמר' הלכה כסתם מתני' ואע"ג דאתיא סתם מתני' כיחידאה עיין בפ' חבית שנשברה במהדורא תליתאה:

הלוקח יין מבין הכותים וכו'. והא דלא נקט מן עם הארץ משום דיש חילוק לגבי תרומה דעמי הארצות לא נחשדו על תרומה גדולה וכותים חשודים אף על התרומה. עוד יש חילוק דקתני התם גבי דמאי מפריש לוג או שאר מעשר סמוך לו פירוש אותו לוג יהיה תרומת מעשר והשאר דהיינו התשעה הנשארים יהא מעשר ויכול לשתות הכל רק אותו לוג דמעשר ראשון מותר לזרים ומעשר שני על ידי שמחללו מיד והיינו בדמאי דהואיל וקרא שם למעשר יכול להפריש ממנו תרומה דהואיל ומותר להפרישו בין השמשות מהניא ביה קריאת השם אבל בכותים דודאי לא מעשרי אין יכול להפריש תרומת מעשר עד שיהא המעשר מופרש דקריאת שם לא מהניא ביה הואיל ואין יכול להפרישו באותה שעה שהיא ספק חשכה וצריך להניח בחבית כל המעשר ראשון לפי שתרומת מעשר פתיכא ביה ומיירי בערב שבת בין השמשות שאין יכול להפריש דאין מפרישין תרומות ומעשרות בשבת ובדבר זה אין חילוק בין דמאי לשל כותים דאף על גב דספק חשכה מעשרין את הדמאי ולא את הודאי הני מילי ספק חשכה אבל בשבת הכל אסור וזה אין לו פנאי. הר"ר ישעיה ז"ל.

עשרה מעשר ראשון וכו'. ולאו דוקא עשרה וכו' אלא פחות מעט בחלק המגיע לשני לוגין תרומה ואין לומר דחיישינן שמא הפריש הכותי תרומה גדולה הילכך צריך להפריש תשעה שלמים כדי לתקן השני לוגין שביד הכהן כי שמא טבל הן אם כבר תרם הכותי ואין צריך לתקן התשיעי והעשירי דאם לא כן דאם תיקן הכותי תיקן כראוי כדפירשתי לעיל ואם לאו לא תיקן כלל. ויש מפרשים דכל אדם המתקן כדין צריך להפריש עשרה ותשעה שלמים משום דחטה אחת פוטרת הכרי כל מה שמפריש שם תרומה עליו רק שיניח שיריים. הרא"ש ז"ל. עיין תוספות פרק כל הגט.

ויש מפרשים דוקא עשרה דשמא השנים צריכין תיקון שכבר הפריש תרומה גדולה ואין השנים תרומה. ולאו מילתא היא דאי אמרת כן שהפריש תרומה כמו כן הפריש המעשר והכל טורח בחנם. ה"ר ישעיה ז"ל.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל בזמן שלא נעשו הכותים כגויים גמורים מכל מקום חשודין היו והיו דנין תבואתן כטבל גמור ומי שלקח מהן באותם הימים חבית של יין והיה ערב שבת שלא היה לו פנאי להפריש והיה רוצה לשתות על סמך זה שיאמר שיעור הראוי להפריש לתרומה יהא תרומה בשולי החבית וכן למעשר וישתה כל אותה שבת אסור שכל שהוא מן התורה אין בו ברירה ואף על פי שבזמן הזה עשאום כגויים גמורים. אתה למד ממנה למי שיש לו חבית של יין של טבל גמור שאינו שותה ממנו על סמך ברירה וצריך להפריש קודם שישתה על כל פעם. מכל מקום מה שאמרו בכאן שני לוגין על חבית של מאה לוגין הוא אומר כן ועל דרך זה על כל הבית כשיעורה. ומה שאמר עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני אינו חשבון מדוקדק ועל דרך האמת כשיהיו שני לוגין תרומה ישארו תשעים ושמונה לוגין של טבל ויהיה שיעור המעשר עשרה לוגין פחות חומש והמעשר שני שמונה לוגין ושמונה עשיריות ועשירית חומש. ומה שאמרו מיחל ושותה מיד פירשו בו גדולי המחברים מתחיל ושותה מיד. ויש גורסים מוהל מלשון מהול במים. וחכמים הצרפתים מפרשים מלשון חלול רצה לומר שמוציא מעשר שני לחולין על מעות שיש לו בביתו שזה אפשר באמירה בעלמא ויש לו פנאי לתקן קודם שיכנס שבת הא משנכנס שבת אסור. ע"כ.

רבי יהודה ורבי יוחנן ורבי שמעון אוסרין. תימה מנא לן דטעמייהו משום דלית להו ברירה כיון דקתני סיפא בפרק כל הגט ובפרק בכל מערבין אי אתה מודה שמא יבקע הנוד וכו' אלמא טעמא משום בקיעת הנוד. ויש לומר דקים ליה לתלמודא דאין זה עיקר טעמם ואף על פי שלא היו חושבים אותו עיקר מכל מקום היו שואלים אותו לדעת מה ישיב וכענין זה מצינו בהרבה מקומות. הרא"ש ז"ל.
וכן תירץ הר"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו וצריך לומר דקים ליה לתלמודא דעיקר טעמייהו משום ברירה ואשכחנא בכמה דוכתי שהברייתא מנחת עיקר הטעם ואומרת טעם אחר לדברי חבריו. ע"כ.

אמאי אפכת לשמעתא משום דקשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה השתא נמי קשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן וכו'. קצת קשה למה הוא תולה קושיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן בקשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה הא בלאו הכי היה יכול להקשות דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ולא היה לו לומר אלא קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ולא יותר. ושמא יש לומר דאי לאו דאקשיה דרבי יהודה אדרבי יהודה לא הוה מקשה השתא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן משום דיש לומר דכל המתלקט לא שייך ביה ברירה דבפירוש הוא אומר כל מה שילקטו היום יהא הפקר בין רב למעט והוה ליה כאלו הפקיר הכל ממש אבל השתא דקאמרת דכל המתלקט חשוב ברירה ומשום הכי קשיא לך דרבי יהודה אדרבי יהודה השתא נמי מהאי טעמא גופיה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן וכדמפרש ואזיל ומשום הכי תלה זה בזה. שיטה.
האחין שחלקו לקוחות הן ואין אומרים שהוברר הדבר אחר חלוקתם שזו היא ירושתו של כל אחד ואחד וירושה אינה חוזרת ביובל אלא חלק זה גם כן היה ראוי לאחיו והחליפו זה לזה ונמצאת ירושתם כמקח אצל כל אחד ואחד אלא אם כן הוא חד בר חד שלא ירד לתורת חלוקה מעולם ומחזירים זה לזה ביובל וחוזרין וחולקין. וגדולי המחברים כתבו בזה שלא תתבטל חלוקתם בזה מכמות שהיתה וכן היא שנויה בבכורות כמו שכתוב בסוף פרק ד' של גיטין ודבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא וכבר כתבנוה במסכת י"ט. הרב המאירי ז"ל.

הוה אמינא צנועין אית להו דרבי דוסא וכו'. ומדבגנב עבדינן תקנתא כדי שלא יהא נכשל כל שכן בעניים. והשתא קשה דקאמר רבי יוחנן ורבי דוסא אמרו דבר אחד אכתי אפשר לומר הכי דרבי דוסא לית ליה דצנועין דבגנב לא עבדינן תקנתא ודבר אחד דקאמר לאו לענין תקנתא דקאמר אלא אטעמא דמילתייהו קאמר והצנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד הוה אמינא דבין צנועין ורבי דוסא סברי מן הדין אין אדם יכול לחלל והא דרבי דוסא דיכול להפקיר לאו מן הדין הוא אלא מחמת תקנתא אוקמוה רבנן ברשותיה לחלל ולהפקיר שלא יכשלו עניים וגנבי ואם כן הוה אמינא דצנועין אית להו דרבי דוסא מכל שכן כדקאמרינן. אבל רבי דוסא לית ליה דצנועין דכיון שלא מן הדין הוא אלא תקנתא דרבנן אם כן בעניים עבוד תקנתא ולא בגנב אבל השתא דאמר רבי יוחנן דצנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד משמע מטעם אחד אמרו דהא בהא תליא שמע מינה דטעמייהו דצנועין לאו מחמת תקנה הוא אלא מן הדין הוא דיש לאדם כח לחלל ולהפקיר דבר שאינו ברשותו והוא הדין להקדיש. וא"ת והשתא נמי דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחר איכא למימר דסבר דלאו מן הדין אלא תקנתא בעלמא הוא ומאי דבר אחד לענין ברירה. וי"ל דעל כרחך לאו לענין ברירה קאמר דאם כן אמאי לא נקט אלא צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד לענין ברירה אכתי איכא תנאי אחריני דלית להו ברירה בפרק בכל מערבין בסלע מהו שתעלה. ועוד יש לומר דדבר אחד ממש דלגמרי אמרו דבר אחד מטעם אחד גם לענין דבר שאינו ברשותו. תלמידי הר"פ ז"ל.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד וכו'. תימה אכתי אימא דרבי דוסא לית ליה דצנועין והא דקאמר אמרו דבר אחד לענין ברירה דתרווייהו לית להו ברירה דכהאי גוונא אשכחנא בהעור והרוטב דאמרינן רבי דוסא ורבי שמעון אמרו דבר אחד דנגע בחצי זית וחזר ונגע בחצי זית אחר דטהור ואף על גב דפליגי לענין משא דלרבי דוסא טהור ולרבי שמעון טמא. ויש לומר דקים ליה דעיקר מילתייהו לענין תקנה ולא משום ברירה ואם היו חלוקים לענין תקנה לא היו אומרים אמרו דבר אחד. ע"כ.

כתבו בתוספות ויש לומר כיון דבמגע אמרו דבר אחד אין חושש וכו'. והא דלא מייתי בחולין אלא תחילת בבא ראשונה דמטהר רבי דוסא בכל המטמאין באהל שנחלקו והיה יכול להביא סיפא דקתני בהדיא דמטהר בנוגע כמו רבי ישמעאל כיון דבמגע ואהל דמי להדדי ומאהל יכול להוכיח מגע אינו חושש להביא כל אותו אריכות. אי נמי כמו וכן הוא וממגע נבלה גופה מייתי ראיה ולא נקט מטמאין באהל אלא להוכיח בה דפליג בה בין גבי נבלה בין גבי אהל. תוספות שאנץ.

גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וכו'.

בפרש"י בד"ה ר"י סתמא אחרינא אשכח ואי קשיא והא לא סגיא דלא מתהפכא כו' עכ"ל הכי משמע ליה דלא מתהפכא מתניתין למסקנא דא"כ ע"כ דאפכת נמי לדר' יוחנן למימר צנועין ור' יהודה אמרו ד"א ומה"ט נמי תלי המקשה הך דר"י אדר' יוחנן בהא דאפכת למתני' משום דקשיא דר' יהודה אדר"י כו' וק"ל:

תוס' בד"ה אלא לעולם כל הנלקט כו' ושמא ר"י היכא דמתנה בפירוש לא קאמר דאין ברירה כו' עכ"ל והא דפריך אהך דכל המתלקט ולא משני דהיכא דמתנה בפירוש שאני עיין בתוספות פרק כל הגט:

בד"ה ה"א צנועים אית להו כו' דבלאו הכי פליגי בה תנאי בדעולא ומה שיכול לתרץ כו' עכ"ל ר"ל דאע"ג דלפ"ז בלאו הכי פליגי בה תנאי פריך ליה התם מר' ישמעאל ומר' עקיבא ומתרץ לה משום דמה שיכול לתרץ כו' וק"ל:

גמ' סתמא אחרינא אשכח דתנן אין הגונב אחר הגנב וכו' אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ר"ל דמדמה כי היכי דלענין כפל שוה שאינו ברשותו למה שאינו שלו ולא נקרא בעל הדבר מחמת שאינו ברשותו ה"ה לענין הקדש נמי כיון שאינו ברשותו נקרא שאינו שלו ואינו יכול להקדישו וק"ל:

תוס' ד"ה אלא לעולם כל הנלקט וכו' ושמא רבי יוחנן היכא שמתנה לא קאמר וכו'. ר"ל דבהאי דין דאחים שחלקו קאמר רבי יוחנן דאין ברירה משום דיכול להיות דאתיא אפי' כסתם מתני' דחלוקה דבהא מודה ההיא מתני' דהתם שאפי' שהתנה בפירוש ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' אבל בהיכא שהתנה בפירוש לא אמר בזה רבי יוחנן מידי ומצי סבר כסתם מתני' דהלוקח והיא במסכת דמאי פרק ז' דסתם כרבי מאיר או מצי סבר כמתני' דצנועין דלית ליה בדידה אפי' היכא שהתנה בפירוש דהא התם נמי מתנה בפירוש ואומר כל שילקטו עניים וכו' ואפי' הכי ס"ל להאי תנא דקתני כל הנלקט דדוקא כל הנלקט אבל כל שילקטו לא משום דלית ליה ברירה דבמשנה תרתי סתמי פליגי ור' יוחנן לא גילה דעתו לפסוק כאחת מהן ולא פסיק דאין ברירה אלא בהאי דאחים שחלקו דאתי שפיר אפי' למתני' דהלוקח וכי תימא א"כ כי פרכא הגמ' בשמעתין סוף סוף אמאי קא מפכת וכו' השתא נמי קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ובו' אמר רב אסי א"ר יוחנן האחים שחלקו וכו' ומתוך כך חוזר משינויא קמא דשני לעיל אימא כל המתלקט הא הוה מצי לשנויי דאחים שחלקו שאני משום דלא מתנה שם בפי' אבל בהאי דצנועין מתנה בפי' ולמה חזר בו ומשני אלא לעולם כל הנלקט עיין בתוס' פ' כל הגט דכתבו שם דאין ה"נ דהוי מצי לשנויי הכי אלא דניחא ליה לומר כל הנלקט כדקתני מתני' גם לא תצטריך לאפוכי כי ההיא מתני' דר' יהודה ור' דוסא ע"ש:

ד"ה ה"א צנועין אית להו דרבי דוסא וכו' אבל השתא דקאמר רבי יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד א"כ סובר הוא דלא מחמת תקנה אלא מן הדין. מדקדקין התלמידין מנא להו להתוס' שר' יוחנן מן הדין ס"ל נימא נמי מחמת תקנה אית ליה לר' דוסא להא דצנועין דאוקמי רבנן ברשותיה להפקיר ולחלל כדי שלא יכשלו כמו שאנו אומרים לצנועין דאית להו דר' דוסא אבל אין זה דקדוק וקושיא כלל דא"כ דר' יוחנן לא מן הדין קאמר אלא מחמת תקנה א"כ תקשה ליה לרבי יוחנן מנא ליה דרבי דוסא אית ליה נמי הא דצנועין דלמא ס"ל דבעניים דוקא עבוד רבנן תקנה ולא בגנב אבל אי ס"ל דמן הדין הוה א"ש וק"ל:

ד"ה קדש קדש יליף ממעשר וכו'. מדברי התוס' משמע דעיקר ג"ש דקאמר הגמרא דגמרינן כרם דבעי ממעשר היינו לענין שצריך לפדותו ולהוסיף חומש כמו במעשר וממילא נשמע נמי לר"מ דאמר מעשר ממון גבוה ה"נ ס"ל דנטע רבעי ממון גבוה ולענין פדיה אוקמי רחמנא ברשותו ולהכי מצי נמי לחללו אפי' כשאינו ברשותו דהא נמי כי איתא ברשותיה נמי לאו דידיה הוא זאת היא שיטת הסוגיא ולכך הקשו התוס' ל"ל נ"ש דקודש תיפוק מהילולים דבעי חילול לנטע רבעי וממילא נשמע נמי כל הדברים דשמעתין כמו השתא דגמרינן ג"ש:

בא"ד ורבי חיים תירץ דאי לאו הילולים מג"ש לא הוה ידעינן שצריך חילול בשביעית כך היא גירסת התוס' בספרים שלפנינו כאן אבל בברכות ובקדושין הגירסא בתוס' בזה הלשון לא הוה ידעינן שצריך חילול בשלישית ובששית שאין מעשר שני נוהג בהם וגירסא זו היא עיקרית בעיני שהרי הירושלמי שמביאים התוס' לראיה משמע נמי הכי שבשלישית ובששית צריך חילול אבל בשביעית א"צ חילול משום שאין מעשרות נוהג בהן כלל אבל בשלישית ובששית נהי שאין מעשר שני נוהג בהן מ"מ מעשר ראשון ומעשר עני נוהג בהן ואי לאו קרא דהילולים והוי גמרי ג"ש לחוד ה"א דגם בשלישית ובששית לא היה צריך חלול כיון שאין מעשר שני נוהג בהן ודו"ק:

רש"י בד"ה הלוקח יין כו' כדתניא בתוספתא וקדש עליו היום כו' כצ"ל ונ"ב זה אינו מתוספתא רק רש"י מפרש כך אבל רבינו שמשון פי' בסוף דמאי דלא איירי בקדש עליו היום וכן פי' התוס' בפרק הישן דאי בקדש עליו היום אפילו קריאת שם אסור:

גמרא אמאי קא אפכת לה למתניתא משום כו'. כצ"ל:

שם מבית האיש ולא מבית הגנב כו'. אבל מבית השומר שפיר קרינן מבית האיש. (ר"ל המפקיד) עי' בדף הסמוך לקמן בתד"ה לא ומזה קשה לכאורה ע"ד יש מן הגאונים שהביא הרא"ש בפ"ק דפסחים סי' ד והוא כעין ראיית רבינו יונה שהביא שם וכפי שבארתי כוונתו שם (בדף ו) בד"ה חמצו ע"ש ועמש"כ לעיל בתד"ה והצנועין בס"ד:

תד"ה ה"א הנוגע בשני ח"ז מן הנבלה או נושאן כו'. כצ"ל:

תד"ה קדש ור"ת תירץ כו' לא הוה ידעינן שצריך חילול בשביעית כו' וה"ר מירושלמי כו'. עי' מהר"ם שכ' דהגי' שבתוס' ברכות וקדושין עיקרית דמהירושלמי שמביאים משמע דבאמת בשביעית א"צ חילול (ועי' תוס' לעיל ד"ה והצנועין ובמש"כ שם) ובמחכ"ת לא ראה הירושלמי בעצמו דז"ל שם תני רבי אומר בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע בש"א יש לו חומש כו' ע"ד דהדין תנויי למדו נ"ר ממע"ש (כן העתיקו השנ"א והוא יותר נכון מגי' שלפנינו) וכמה דתימר אין מע"ש בז' אין נ"ר בז' מעתה אל יהי לו קדושה (ופי' המפרש בשינוי לשון קצת ולא יהא צריך פדיון כו' ובמתניתין משמע דל"פ אלא בחומש ומשני) קדושתו מאליו קדוש כו' ע"ש הנך רואה דאף לב"ש צריך חילול בז' אלא שא"ט חומש וב"ה סברי כיון דידעינן דצריך פדיון מהלולים ממילא דינו כשאר שנים דבעי חומש מקדש קדש:

בגמרא אמרי סוף סוף וכו' השתא נמי קשיא וכו' אדר"י וכו'. ואע"ג דאי לא מפכינן אכתי קשיא דר"י אדר"י מהא דקאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים וכקושיא קמייתא דגמ' מ"מ סמוך בהא אמסקנא דר"י סתמא אחרינא אשכח ולמ"ש צ"ל דהא דמסיק אלא לעולם כל הנלקט וכו' סיומא דמלתא היא וקא מסיק למלת' דסוף סוף קשיא דר"י אלא ע"כ ניחא לן למימר כל הנלקט ולא קשיא דר"י אדר"י משום דסתמא אחרינא אשכח ודו"ק:

שם דתנן אין הגונב אחר הגנב וכו' אלא לבעלים נשלם וכו'. ונראה דמשמע לר"י מדנקט במתני' סתמא משמע בין לפני יאוש בין לאחר יאוש דאי לא תימא הכי לוקמי לאחר יאוש לכך אינו משלם לבעלים דאע"ג דס"ל לר"י דיאוש לא קני מ"מ לא שייך כפל בכה"ג דהא אפי' מקרן פטור הגנב שני כשאכלו וליתא בעין דדוקא בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר וגזלו קי"ל רצה גובה משני אבל לאחר יאוש כ"ע מודו דפטור השני כי ליתא בעיניה והוא מוסכם בפוסקים אף למאי דקי"ל יאוש לא קני וכן מוכח בריש הגוזל בתרא וא"כ מהיכא תיתי לחייב בכפל אלא משום דסתמא דמתניתין משמע דאיירי בכל ענין ואע"ג דרב מוקי לה לעיל דוקא לפני יאוש היינו לשיטתו דיאוש קני וא"כ כולהו בבי דמתני' לענין ד' וה' איירי דוקא לפני יאוש דלאחר יאוש שלו הוא טובח אבל לר"י דמוקי לעיל בהדיא חיובא דד' וה' בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש משמע ליה דסיפא נמי איירי בכל ענין ודו"ק:

בתוספות בד"ה אלא לעולם כל הנלקט וכו' ואע"ג דצנועים לית להו ברירה עכ"ל. פי' דסתמא דצנועין כיון שלא היו אומרים כל המתלקט והוי חילול יותר טוב משמע דס"ל אין ברירה וליכא למימר דמה שלא אמרו קודם לקיטה כל המתלקט כדי שלא ילקטו העניים טובא לכך היו אומרים אחר הלקיטה ואולי יפרשו העניים מללקוט משום חומר רבעי שהרי כתבו התוס' לעיל דאף שאמרו כל הנלקט היינו בשחרית קודם הלקיטה ולכשילקטו וק"ל ועי' מ"ש בסמוך דאיכא למימר דצנועין אית להו ברירה והא דלא אמרו כל המתלקט משום שאינו חילול טוב דאין פודין במחובר:

בגמרא ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא וכו' כבר כתבתי שיש לתמוה לדברי המפרשים דמילתא דצנועין איירי בשנה השביעית א"כ אמאי קאמר הכא ומה בגנב דהא בשביעית היתר הוא ובדוחק יש ליישב לפמ"ש דצנועין היו מציינין כרמיהם ג"כ אלא דעבדי מלתא יתירת' למי שלא יפדה לעצמו ויאכל בלי פדיון א"כ הוי שפיר תקנת' לרשיעי אלא דל' גנב לא משמע כן ובביאור לשון הרמב"ם כתבתי ישוב אחר באריכות:

בתוספות בד"ה הו"א צנועין אית להו דר' דוסא ולא מן הדין וכו' אלא מחמת תקנה וכו' עכ"ל. הא דלא ניחא להו לפרש כפשוטו דאע"ג דצנועין ור"ד איירי מן הדין דמועיל החילול מ"מ קאמר אביי דלא אמרו דבר אחד משום דרבי דוסא אפשר דסבר כרשב"ג שאין לעשות תקנה לגנב דהלעיטהו וכו' אע"ג דרשב"ג נמי סבר דמועיל החילול מ"מ קאמר אביי דלא אמרו דבר אחד ממש אלא דר"ד סבר שאין לחלל כדי שימנעו ואי לא ממנעי הלעיטהו וצנועין סברי דאפי' בגנב עבדינן תקנת' אבל להתוס' לא משמע לפ' כן משום דכל הני אמוראי דקאמרי אי לאו דאמר ר"י משמע שרוצים לתרץ דלא תקשה סתמא אסתמא מצד הדין אי יכול לחלל ולהפקיר שאינו ברשותו ועוד דאי כפי' שכתבתי ודאי שפיר קאמר אביי דר' דוסא מצי סבר בהא כרשב"ג ממש שאין לעשות תקנה לגנב ומ"ט דר"י דאמר אמרו דבר א' אבל לפי' התוס' א"ש דר"י לא נחית כלל להנהו סברות דצנועין ור' דוסא איירי מטעמא דחכמים אפקעינהו מרשותייהו ומה"ט גופא דבגנב לא שייך תקנתא כי האי וכן בדר' דוסא נמי י"ל דאי ס"ד דטעמא משום הפקר ב"ד למה צריך כלל לאמירה דבע"ה ולהפקירא דילי' היה להם לתקן סתם שכל מה שיקחו עניים יותר מכדין יהיה הפקר ב"ד ובאמת דבר זה צ"ע:

בא"ד ולא בעי למימר דלענין ברירה דוקא קאמר דבר אחד וכו' עכ"ל. נמשך לדבריהם הקודמים דאי ס"ד שיש סברא לומר דטעמייהו דצנועין ור"ד היינו משום תקנה דחכמים אפקעינהו מרשותייהו א"כ מאי האי דקאמר אביי אי לאו דאמר ר"י וכו' דלמא ר"י לא איירי כלל מזה אלא לענין ברירה וממילא לא מקשה בגמ' מידי סתמא אסתמ' וכן על מאי דקאמר ר"י גזל ולא נתייאשו כו' דאיכא למימר דאיהו איירי מדינא כדתנן וצנועין מצד התקנה והא דקאמר אמרו דבר א' ואי מצד התקנה לא הוי דבר א' משום דאביי נוכל לומר דמ"מ הוי דבר א' דלית להו ברירה ע"ז כתבו דדבר א' משמע ממש אבל קשה דהיכי ס"ד דדבר א' היינו דלית להו ברירה מנ"ל דר"ד לית ליה ברירה דאי משום דקאמר כל הנלקט ולא אמר כל המתלקט דלמא היינו טעמא כדי שלא יתפקרו העניים ליקח הכל ולכך לא היה אומר עד לעיתותי ערב וכמ"ש התוס' עצמם לעיל בד"ה כל הנלקט אליבא דר"ד ונ"ל דשיטתם כאן היינו אליבא דתירוץ השני שכת' שם ולפ"ז י"ל דסברת שלא יתפקרו לאו מלת' היא שה"ל לומר בצנעא שלא ישמעו העניים:

בא"ד שהרי דבר א' משמע ממש וכו' עכ"ל. דבריהם אינם מוכרחים דאף ע"ג דדבר א' משמע ממש היינו שלא נמצא בשום דבר שהם מחולקין בפועל באיזה ענין שיהיה אבל שיהא א' מודה לדברי חבירו בכל צד אף במאי דלא איירי ביה זו לא שמענו וא"כ אכתי איכא למימר דשפיר קאמר ר"י צנועין ור"ד אמרו דבר א' לענין ברירה בהכרח אבל לענין הפקר ב"ד לאוקמי ברשות הבע"ה אין הכרח דאיכא למימר דר' דוסא מודה לצנועין ואיכא למימר דלא מודה להו משום דבגנב לא עבדו תקנתא אבל מ"מ אין הכרח דפליגי וסוגיא זו פשוטה בכל הש"ס וממקומו הוא מוכרע דהא ממילתא דצנועין נשמע כמה דינין רברבין וא' מהם דפודין במחובר כמ"ש תוספות לעיל וא"כ וכי ס"ד דאפי' בזה וקאמר ר"י דצנועין ור' דוסא אמרו דבר א' דהא לא שמעינן האי מילתא כלל מר' דוסא אע"כ כדכתיבנא מיהו בלא"ה קושית התוספות אינה מוכרחת דא"א לומר דדבר א' היינו דלית להו ברירה דהא איכא למימר דר"ד גופא אית ליה ברירה והא דלא קאמר כל שילקטו היינו כדי שלא יתפקרו העניים וכן צנועין גופייהו מנ"ל דלית להו ברירה אי משום דלא קאמרי כל המתלקט היינו משום שאינו חילול טוב דאין פודין במחובר ועוד שלא היה מועיל למה שגדל אחר האמירה כמ"ש התוספות לעיל כל אלו הסברות אלא שכתבו דא"א בענין אחר כיון שזכינו דכל הנלקט מועיל ודאי בהכי עדיף ועוד דאי משום דלית להו ברירה אמאי נקט טפי צנועין ור"ד מכמה תנאי דמצינו דפליגי לענין ברירה ואף על גב דלעיל בגמר' למאי דבעי למימר דצנועין כל המתלקט קאמרי קאמר ר"י צנועין ור' דוסא אמרו ד"א וע"כ משמע דהיינו לענין ברירה איכא למימר דד"א דקאמר התם היינו להיפך דתרווייהו ס"ל דאין אדם יכול להקדיש ולחלל מה שאינו ברשותו מדלא קאמרי כל הנלקט ודו"ק:

בד"ה קדש קדש ילפינן ממעשר וכו' דג"ש דקודש איצטריך למימר דיש לו חומש וכו' עכ"ל. מה שלא כתבו דג"ש איצטריך למאי דאמר רבא הכא לענין פדייה לאוקמיה ברשותיה משום דמילתא דרבא לא קאי לפי המסקנא דאיהו גופיה אי לאו דאמר ר' יוחנן קאמר וק"ל:

בא"ד ורבינו חיים תירץ וכו' לא הוי ידעינן שצריך חילול בשביעית וכו' והביא ראיה מירושלמי עכ"ל. מהתחלת דבריהם משמע דהלולים אתא לאשמעינן דטעון חילול בשביעית ובראייתם מירושלמי משמע דאין נוהג בשביעית ומחמת זה מגיה מהר"ם ע"ש אבל באמת לק"מ דבירושלמי מיירי לרבי אליבא דב"ש דבהא גופא פליגי ב"ש וב"ה אי שייך רבעי בשביעית או לא ולרשב"ג פליגי בשאר שני שבוע ע"ש באריכות ונמצא פירוש ר"ת עולה יפה לפי הסוגיא דהכא דאיירי אמשנה דצנועין ומשמע דסברי דרבעי נוהג בשביעית כמ"ש התוספות לעיל בד"ה והצנועין ולכך איצטריך הילולים לאפוקי מסברת ב"ש שהובא בירושלמי אבל בברכות ובקידושין כ' רבינו חיים דהלולים אתי לשנה שלישית וששית משום דמלתא דפסיקא הוא לכ"ע אבל בשביעית תליא בפלוגתא כמ"ש וק"ל: