בבא קמא סט ע"א

דף סט - א

ב. ואם אמרו לו בית דין: "חייב אתה ליתן לו", והלך טבח ומכר, הרי הוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

מאי טעמא?

כיון דלא פסקוה בית דין למילתיה [היות ולא היה פסק דין החלטי], אכתי גנב הוא [עדיין שם גנב עליו].

ואם כן תיקשי: היות ולפי ריש לקיש המשנה עוסקת כשעמד הגנב בדין קודם שהקדישוה בעלים, אם כן אפילו אם לא היו מקדישים אותה, היה הגנב פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, ואילו במשנה מבואר, שאינו פטור אלא אם כן הקדישוה הבעלים תחילה!?

ומשנינן: לא צריכא המשנה להשמיענו שאם גנב והקדישו הבעלים ואחר כך טבח ומכר שהוא פטור משום שהוא של הקדש, אלא בכגון שהקדישוהו הבעלים אחר דאמרי ליה בית דין לגנב:

"חייב אתה ליתן לו" בלבד, שעדיין לא החליטו את דינו, לאמר: "צא תן לו", ובאופן זה אינו "גזלן" שלא יתחייב על הטביחה אילו לא היה זה הקדש, ומאידך גיסא היות וכבר אמרו לו: "חייב אתה ליתן לו", שוב אינו נפטר בחזרת הקרן לבעלים על ידי הקדשם. ^[1]

גופא: אמר רבי יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים, ^[2] שניהם - הגזלן והבעלים - אינן יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו, ^[3] וזה לפי שאינו ברשותו.

ומקשינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי שאין אדם יכול להקדיש וכן לחלל דבר שהוא ביד גזלן ואינו ברשותו של הבעלים!? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, והרי תנן במסכת מעשר שני:

כרם רבעי שהוא מותר באכילה על ידי חילול, היו מציינין אותו בקזוזות אדמה [רגבי אדמה] שהיו נותנים סביבות הכרם, כדי להודיע שהוא אסור באכילה ללא חילול -

ואגב, מפרשת הגמרא את טעמו של סימן זה: סימנא כי אדמה [סימן הוא לנוטלים מן הפירות, שהכרם כמוהו כאדמה], מה אדמה איכא הנאה מינה [יש הנאה ממנה לאחר זמן, לכשיחרשוה יזרעוה ויקצרוה], אף האי

- כרם רבעי - נמי, כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה [לאחר פדיון אפשר ליהנות ממנו].

וכרם של ערלה - שהוא אסור בהנאה לגמרי - היו מציינים אותו בחרסית [כתותי רעפים] -

ומפרשינן: סימנא כחרסית, מה חרסית שאין הנאה מינה כלל ואף לא לאחר זמן, אף האי ערלה דלית ביה הנאה [אין בו הנאה של כלום].

ושל קברות היו מציינים בסיד מפני הטומאה, ומפרשינן: סימנא דחיור כעצמות [הסיד לבן הוא כמו עצמות], וממחה את הסיד במים ושופך סביבות הקבר, כי היכי דניחוור טפי [שעל ידי המים הסיד לבן ובולט יותר].

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

במה דברים אמורים - שהיו מציינים את הרבעי ואת הערלה - בשביעית דהפקר נינהו, והנוטל משם בהיתר הוא נוטל, ויש למונעו מעבירה.

אבל בשאר שני שבוע שהנוטל משם רשע הוא, כי אז לא היו מציינים, ומשום ש"הלעיטהו לרשע וימות".

ואילו הצנועין, הם בני אדם חסידים שרוצים לסלק ידי כל אדם מן העבירה, היו מניחין את המעות לחילול, ואומרים: כל הנלקט מזה, יהא מחולל על המעות הללו, ועל ידי זה לא יכשל אדם בהם. ^[4]

הרי ש"סתם משנה" היא, שיכול אדם לחלל פירות שיש ביד גזלן, והוא הדין להקדישם, ותיקשי לרבי יוחנן!?

וכי תימא ליישב: מאן תנא צנועין, מי הוא התנא ששנה "צנועין", לא סתם משנה היא, אלא המשך דברי רבן שמעון בן גמליאל הם, ורבי יוחנן שאמר - "הלכה כסתם משנה" - כסתם יחידאה לא אמר - ^[5]

הרי מכל מקום תיקשי, שהרי: והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עצמו:

כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו, הלכה כמותו, חוץ מבענין שלשה דברים אלו: ערב וצידן וראיה אחרונה!? ^[6]

ואם כן, הרי קיימא לן שיכול אדם לחלל דבר שאינו ברשותו, ותיקשי לרבי יוחנן!?

אמרי בני הישיבה לתרץ את שיטתו של רבי יוחנן:

לא תימא שאמרו הצנועין: "כל הנלקט מזה" דמשמע, שיחול החילול על מה שכבר נלקט, וביד הגנבים הוא -

אלא אימא בבוקר היו אומרים: "כל המתלקט מזה [כל מה שעתידים ללקוט] " יהא מחולל מעכשיו, ונמצא שחל החילול כאשר עדיין הפירות ברשות בעליהם, ולכן חל החילול.

ומקשינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי שהצנועים היו אומרים "כל המתלקט מזה"!?

והאמר רבי יוחנן: צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד!

והרי רבי דוסא "נלקט" קאמר!? ואם כן אף הצנועים היו אומרים "כל הנלקט"!?

דתניא:

דין הוא בלקט קציר, שכאשר שני שבלים נושרות כאחת, הרי הם "לקט" שזיכתה אותו התורה לעניים הם, ["ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם", ויקרא::], אבל אם נושרים שלשה שבלים כאחת בשעת הקצירה, כי אז אינם "לקט", ושל בעל הבית הם; ומתוך שאין כל העניים בקיאים בהלכות אלו, לכן: רבי יהודה אומר: שחרית בעל הבית עומד, ואומר: "כל שילקטו עניים היום - ואפילו מה שבדין אינו "לקט" - יהא הפקר", כדי שלא ייכשלו עניים. ^[7] רבי דוסא אומר: לעיתותי ערב הוא אומר: "כל שלקטו עניים" יהא הפקר, אבל אם יאמר בבוקר שיחול קודם הלקיטה, לא יועיל, ומשום ש"אין ברירה", וכמבואר לקמן.

והיות ולרבי דוסא אי אפשר לעשות את החלות קודם הלקיטה, וצנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, מבואר, שאף הצנועין לא היו מחללים אלא באופן שיחול החילול אחר הלקיטה. ^[8] ומשנינן: איפוך דרבי יהודה לרבי דוסא [רבי דוסא הוא שאמר את דברי רבי יהודה] ורבי דוסא לרבי יהודה [ורבי יהודה הוא שאמר את דברי רבי דוסא] - ונמצא שלרבי דוסא: "כל שילקטו" היה אומר, ואכן: "צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד"!

ומקשינן: אמאי אפכת מתניתא [למה הופך אתה את האמור בברייתא], כדי שיתיישב מה שאמר רבי יוחנן: "צנועין - שהיו אומרים בבוקר - ורבי דוסא אמרו דבר אחד".

אדרבה: אפכה לרבי יוחנן [היה לך להפך את דברי רבי יוחנן], ואימא בדברי רבי יוחנן כך: צנועין ורבי יהודה - שלשיטתו, אכן היו אומרים בבוקר על מנת שיחול מיד - אמרו דבר אחד!? אמרי בני הישיבה לתרץ: זה שהפכנו את הברייתא אין זה רק כדי ליישב את דברי רבי יוחנן, אלא משום דלא סגיא דלא מתהפכא מתניתא [בהכרח יש להופכה מטעם אחר]; ומשום:

דבהא מתניתא [ברייתא] קתני: דאית ליה לרבי יהודה ברירה ["יש ברירה"], שהרי לדעתו היה אומר בבוקר: "כל שילקטו עניים יהא הפקר", וכאשר לוקטים העניים, אומרים אנו: הוברר הדבר למפרע שזה הפקר, ואף על פי שאין בעל הבית יודע מזה בבוקר, שהרי שמא לא ילקטו יותר על דינם כלל, ולא חל ההפקר. ^[9] והרי שמעינן ליה לרבי יהודה בעלמא, דלית ליה ברירה, וכדמפרש ואזיל; ומשום זה בהכרח יש עלינו להפוך את שיטות התנאים שבברייתא, ולומר שלדעת רבי יהודה לא הפקיר את מה שילקטו העניים שהוא דין התלוי ב"ברירה", אלא שהיו אומרים אחר שכבר לקטו, שאותם פירות שנלקטו יהיו הפקר.

דתנן שרבי יהודה סובר "אין ברירה":

חייב אתה ליתן לו כיון דלא פסקה ליה מלתיה וכו'. הכא משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוה גמר דין והכי נמי משמע בפרק קמא דמציעא (יז, א). ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ו, ב) נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ואמרינן היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב. ויש לומר דחילוק יש בין איש פלוני אתה חייב לחייב אתה ליתן לו. ועוד יש לומר דלענין בצוע שאני דכיון שקרוב הדין להגמר כל כך שכבר אמרו לו פלוני אתה חייב אסור לבצוע ולהטעות את הזכאי שאמרו לו איש פלוני (יהי') [אתה] זכאי כיון דזכותו ידוע במקצת.

של ערלה בחרסית. פירש רש"י ז"ל חרסית (כתישי) [כתותי] רעפים. וקשה לפירושו דבפרק כיסוי הדם (חולין פח, א) קא חשיב חרסית ולבינה שכתשם, אלא מן האדמה היא שאינה עושה פירות שמנין אלא רזין ואינו עושה יתר מכדי נפילה וזהו שאמרה כאן שאין בה הנאה וכן פירש רבנו תם ז"ל (בתוס' שם ע"ש) והביא ראיה מהא דתניא (בספרי) [במדרש] (רבה פ' שלח) ומה הארץ השמנה היא אם רזה אם צונמא היא פרותיה שמנין ואם חרסית היא פרותיה רזין.

והצנועין מניחין את המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו. תימא מה הועילו בהנחתן אם בשחר היו מניחין מה הועילו למה שנלקט לאחר הנחה ואם לעתותי ערב מה יעשו למה שנאכל קודם הנחה, ותרצו בתוספות דבשחר היו מניחין ולא כל הנלקט קודם הנחה קאמר אלא כשילקט קאמר כלומר לכשילקטו יהא מחולל על מעות אלו והוצרכו הצנועין לעשות כן ולחלל לאחר לקיטה משום דלית להו ברירה דאלו למאן דאמר כל שילקוט ע"כ אית להו ברירה שהרי הוא מחלל מעכשיו מה שילקטו ואינו מבורר עכשיו ולפי זה הא דאמר רבי דוסא לעתותי ערב כל שלקטו משום דלית להו ברירה הוא הדין דהוי מצי למימר אף בשחר כל שילקט יהא מחולל לאחר שילקט מיד דהכא ליכא משום ברירה אלא דעדיפא מינה אמר משום חשש המניחין שמא לא יתנו לב לומר כל שילקטו לכשיהא נלקט יהא מחולל ואף על גב דלעתותי ערב נמי לא עשו ולא כלום למה שנאכל מן הבקר ועד הערב אפילו הכי הא עדיפא ליה דמהני מיהא למה שלא נאכל והם תקנו מה שאפשר לתקן. ואם תאמר אם כן דלא שייכא ברירא באומה לאחר לקיטה אם כן מאי קשיא ליה בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לו, ב) גבי המניח שני עירובין ואמר אם בא חכם למזרח עירובי למזרח ואם בא חכם למערב עירובי למערב למאן דאמר אין ברירה והוצרך להעמידה בשכבר בא דמשמע בשכבר בא חכם בשעת הנחה מאי קשיא לימא אם בא חכם ולאחר שבא יקנה לי עירובי. יש לומר דמאי דקאמר כבר בא חכם היינו קודם חשכה בשעה שאפשר לקניית הערוב קאמר כגון דקאמר אם בא למזרח ערובי יקנה לי למזרח לאחר שיבא והוא שבא כבר קודם חשכה.

לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט. ואם תאמר כיון שאפשר להן לפדותן במחובר הכא למה הוצרכו צנועין לטרוח ולחלל בכענין זה יחללו את הכל בפעם אחד. יש לומר שהיו רוצין להעלות הפירות בעצמן לאוכלן בירושלים או לעטר שוקי ירושלים בפירות (ביצה ה, א). ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דפודין כרם רבעי במחובר מדאוקימנא באומר כל המתקלקט ואף על גב דלא קמה ההיא אוקימתא לאו מהאי טעמא אלא משום דאמרינן דלית ליה לרבי יוחנן ברירה ועוד דלכי מהפכינן לברייתא אף ההיא אוקימתא דכל המתלקט קיימא וק"ל דהא תני בתוספתא בסוף מעשה שני (פ"ה מי"א) כרם רבעי בית שמאי אומרין אין פודין אותן ענבים אלא יין ובית הלל יין וענבים הכל מודים שאין פודין אותן במחובר ומצאת לר"ם ז"ל (פ"ט מהל' מע"ש ה"ב) שפסק כן ונתן טעם לדבריו מפני שהוא כמעשר שני ואין פודין מעשר במחובר וזה תימה האיך הניח מה שאמר בגמרא ודחה אותו מפני התוספתא דלפי מה שבא במשמעותיה לא ילפינן לה להא מקדש קדש דמעשר שני, ובתוספות אמרו וכן ר' שמשון ז"ל בפירושי המשנה שלו (מעשר שני פ"ה מ"ה) דמה ששנו בתוספתא דאין פודין במחובר היינו טעמא לפי שאין בקיאין בשומא בעודו במחובר מידי דהוה אענבים לבית שמאי והא דמחללין במחובר גבי צנועין תקנתא עביד שלא יכשלו וזה נכון, ומכלל דבריהם בזמן הזה שאין מדקדקין בפדיונו אלא כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל הלכך מעמידין אותה על דין תורה ומחללין אותה אפילו במחובר וכן נהגו עכשיו לחלל במחובר.

וראיתי לכתוב כאן דין כרם רבעי אם נוהג בחוצה לארץ להצריכו חילול אם לאו לפי שראיתי בזה שחלוקין בדבר חכמי הדורות ז"ל אכתוב מה שעלה בידי בעזרת השם מתוך הגמרא והירושלמי. גרסינן בברייתא בפרק כיצד מברכין (ברכות לה, א) ר' חייא ור' שמעון ב"ר חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי, וקיימא לן בארץ כמאן דאמר נטע רבעי ובחוצה לארץ כמאן דאמר כרם רבעי וכדאמר התם (לו, א) בשמעתין דצלף כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, הלכך אוכלין פירות נטע רבעי בלא פדיון בחוצה לארץ, ואיזה כרם כל שיש בו חמשה גפנים שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב (כלאים פ"ד מ"ו) והוא שיהו מקורבין ולא מרוחקין ט"ז אמה וכמו שאמרו בפרק הספינה (ב"ב פג, א), וכן כתב רב אחא ז"ל בשאילתות שלו (שאילתא ק) שכרם רבעי נוהג בחוצה לארץ. וכן רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספותי' (ברכות לה, ?) וכן נראה מדברי הר"ז הלוי ז"ל בריש פרק כיצד מברכין.

אבל ראיתי לר"ם ז"ל שאין נוהג בחוצה לארץ אלא ערלה בלבד אבל לא כרם רבעי שכך כתב בהלכות מאכלות אסורות בפרק י (הלכה טו) יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל פירות שנה רביעית אוכל בחוצה לארץ בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וקל וחומר הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ושביעית מדבריהם אינו חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני חוצה לארץ לכ"ש. וכן כתב עוד בהלכות מעשר שני בפרק ט (הלכה א) כשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא ע"כ. ולא היתה כוונת הרבי ז"ל בדברים אלו דוקא בנטע רבעי אבל כרם רבעי נוהג שאם לכן נתכוין לא היה תולה אותו בראיות סברתו ולא היה צריך ראיות לסוריא שכבר נפסקה הלכה כן בגמרא בפרק כיצד מברכין דהלכה בחוצה לארץ כמאן דמיקל בארץ. ועוד שהרי תלאה במעשר שני וכשם אין מעשר שני בחוצה לארץ כך הרבעי שהוקש לו. ונראה לי שלמדו הרב ז"ל מתוך סוגיא דגמרא דבני מערבא דתנן במעשה שני פרק כרם רבעי מציינין אותו (משנה ג) כרם רבעי בית שמאי אומר[ים?] אין לו חומש ואין לו ביעור ובית הלל אומרים יש לו. בית שמאי אומר[ים?] יש לו פרט ועוללות וענים פודין לעצמן ובית הלל אומר[ים?] פודין לגת. וגרסינן עלה בירושלמי תני ר' אומר במה דברים אמורים בשביעית אבל בשאר שני שבוע בית שמאי אומר[ים] יש לו חומש ויש לו ביעור על דעתיה דהדין (תנייה) [תנא] לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשה שני בשביעית דכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. מעתה לא יהא לו קדושה, פירוש שלא יהיה צריך פדיון כלל בשביעית כלומר ואי אפשר לומר כן שהרי לא נחלקו בית שמאי אלא בחומש וביאור הא לקדוש מודה לכשתבא לידו מיהא דבשביעית בלחוד מיירי, ותירצו קדושתו מאליו למדו קודש הילולים הרי הוא כקדש שאומר עליו את ההלל וכולה כדאיתא התם. עוד תמן תנינן ר' יהודה אומר אין לאינו יהודי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו, פירוש משנה זו היא בפרק ג של תרומות (משנה ט), א"ר אלעזר כיני מתניתין אין לאינו יהודי כרם רבעי כל עיקר רבי ביבי קומי ר' זירא בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כבית שמאי כמה דבית שמאי אומר[ים] לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית וכו' מה מעשר שני אינו בסוריא אף נטע רבעי אינו בסוריא, אמר ליה חמי מה אמר לא אמר אלא אין לו חומש ואין לו ביעור הא שאר כל הדברים יש לו ר' יהודה אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא ע"כ בירושלמי. ועוד אמרו שם תני ר' יוסי בר יהודה אמר ר' אלעזר בר"ש אומר לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבעה עשר שנה שכבשו וחלקו א"ר חסדא אתי' דר' יוסי בר' יהודה בשיטת ר' יהודה אביו כמה דר' יהודה אמר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא דכוותיה אין נטע רבעי בסוריא כן ר' יוסי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו דכוותה אין נטע רבעי אלא לאחר שבעה שכבשו ושבעה שחלקו ע"כ, ושמעינן מינה לדעת ר' ביבי ולדעת רב חסדא דיליף נטע רבעי ממעשר שני אין נטע רבעי בסוריא וכל שכן בחוצה לארץ כמעשר שני וכיון שכן לדידן דקיימא לן בפרק האיש מקדש (קידושין נד, ב) דבית הלל ילפי נטע רבעי ממעשר שני בקדש קדש אם כן אף אנו נאמר לבית הלל שאין נטע רבעי בסוריא כשם שאינו מעשר שני בסוריא וקל וחומר בחוצה לארץ.

ואני תמה שאם כן נאמר שאין נטע רבעי בשביעית לבית הלל כשם שאין מעשר שני בשביעית ואילו לבית סתמא תנו יש לו חומש ויש לו ביעור כלומר לעולם וכדמשמע בירושלמי שבשביעית הוא שנחלקו בית שמאי ובית הלל, ועוד אני תמה לפי סוגית הירושלמי וכי בית לבד למדו נטע רבעי ממעשר שני ולא בית הלל אם כן למה אמרו דיש לו חומש ויש לו ביעור ולמה בוצר כולו לגת אלא מפני שלמדו אותו בגזירה שוה דקדש קדש ממעשר שני אלא ע"כ אף בית הלל ילפי ממעשר ואם כן ר' יהודה ככולי ורבנן דידיה דלא כחד, אלא נראה לי פירושו דלבית שמאי לא למדו אותו לכל דיניו אלא ממעשר כלומר שעשאוהו לגמרי כמעשר שני שהרי לבית שמאי כל זמן שאין מעשר דגן בשביעית אין נטע רבעי לחומש ולביעור ואף על פי שאין מעשר שני בשלישית ובששית מכל מקום שם מעשר נוהג בהן וכמו שאמרו בירושלמי (שם) שלישית וששית אף על פי שאין בהן מעשר שני יש להן מעשר שביעית אין לה מעשר כל עיקר, ואי תימה לדעת ר' ביבי ורב חסדא קדושה מיהא יש לו לנטע רבעי בשביעית להצריכו פדיון בלא חומש ואף על פי שאין בה מעשר כל עיקר, יש לומר שאני הכא דריבה לו הכתוב קדושה דכתיב הלולים ואי נמי סבירא להו דלבית שמאי אף קדושה אין לו כלל בשביעית וכדאהדר ליה ר' זירא לר' ביבי (אתא) חמי מה אמר אין לו חומש ואין לו ביעור הא כל שאר הדברים יש לו כלומר לא כמו שאתה אומר ר' יהודה בשיטת בית שמאי אמרה וקא סברת דלבית שמאי אין נטע רבעי בשביעית כלל ומינה קא ילפת דר' יהודה נמי אמר אין נטע רבעי כל עיקר בסוריא לא היא דבית שמאי לענין קדושה מודה דנוהג אפילו בשביעית ולא נחלקו אלא בחומש וביעור בשנת שביעית בלבד ור' יהודה לא אמר אלא שאין נטע רבעי לאינו ישראל ואל בשיטת בית שמאי אלא בטעמא אחרינא תליא דאלמא ר' ביבי סבר דלבית שמאי אין נטע רבעי נוהג בשביעית כלל ואין ר' זירא מודה לו בדבר זה, ואף על פי ששנינו בית שמאי אומר[ים] יש לו פרט ויש לו עוללות דאלמא כחולין נינהו לבית שמאי. יש לומר דשאני התם הוה טעמא לפי שנאכל לבעלים מדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו למדו מכאן (ספרי נשא סי' ו) שהכתוב עשאו כנכסיו, וכיון שלא למדו אותו לדעת ר' ביבי אלא ממעשר והרי הוא כמעשר שני לגמרי אף הוא אינו נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ובמקום שמעשר שני נוהג אבל לבית הלל לא למדו אותו לגמרי ממעשר שני שהרי יש לו חומש וביעור בכל זמן וכיון שכן אף הוא אינו לומר ממעשר שני אלא לענין קדושתו כלומר לפדיונו לבעורו ולחומשו ולהיותו ממון גבוה לפי שהכתוב קראו קדש כמעשר שני הא בזמן ומקום אינו למד ממנו משום דכתיב וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים ובשנה הרביעית וגומר דמשמע כל זמן שערלה נוהגת נטע רבעי נוהג, ומעתה לדידין נטע רבעי נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ.

ואם תאמר מכל מקום למה שדחה רבי זירא לרב ביבי ואמר דרב יהודה לא בשטת בית שמאי אמרה אלמא ר' יהודה אפילו לבית הלל אמרה דאין נטע רבעי נוהג בסוריא ואף על גב דנחלקו עליו חכמים הא קיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, לא היה דר' יהודה לדעתיה דר' זירא לא משום שהוא למד ממעשר קאמר ולא בישראל איירי אלא באינו יהודה בלחוד וכדאיתא בהדיא אין נטע רבעי לאינו ישראל וטעמא דר' יהודה אפילו בארץ קאמר וכדתמא דמתניתין אפשר משום דקסבר יש קנן לאינו יהודי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר וכדאמר רב כהנא לדברי ר' יהוד במציעא בפרק השואל (קא, א) שטף נהר את זתיו וכן שי לו קנין להפקיע מידי קדושת רבעי דנכסיו גמורין הן ואף על פי שאיסור ערלה נוהג בפירותיו יש לומר מדרבנן היא, ולדברי ר' זירא דירושלמי דאמר דר' יהודה לא אמר אלא בנטע רבעי שאינו נוהג בסוריא לאינו יהודה דלמא קסבר דאף ר' יהודה סבר שאין קנין לאינו יהודי בארץ ישראל ממש להפקיע מידי קדושת מעשר וכדסברוה התם לר' יהודה בפרק השואל והוא הדין לקדושת רבעי אבל בסוריא שהיא כיבוש יחיד יש לו בה קנין להפקיע מידי מעשר ומידי קדושת נטע רבעי הא ישראל יש לום כרם רבעי אפילו בסוריא ואפילו בחוצה לארץ כיון שערלה נוהגת בהן.

אלא שאני תמה לפי סוגית הירושלמי דלכאורה משמע דלדבר תורה אמרו ואם כן מה שאני לבית שמאי אף לבית הלל אין נטע רבעי וערלה בסוריא כדתנן במסכת ערלה (פ"ג מ"ט) ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר בחוץ לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא יראנה לוקט. ותנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה וכלאים מדברי סופרים וקא פירשו שמואל ולוי ורב יהודה בפרק קמא דקידושין (לח, ב) מאי הלכה מהלכות מדינה אבל מדאורייתא משרא שריא אפילו בסוריא דבר תורה ואם כן בין לבית שמאי בין לבית הלל אין נטע רבעי בסוריא דבר תורה, ויש לומר דסוגיא דירושלמי במסכת מעשר שני כרבי יוחנן דסבירא ליה הלכה למשה מסיני, ואף למאן דאמר התם מהלכות מדינה אף כרם רבעי נוהג מהלכות מדינה כערלה שכל מקום שערלה נוהגת רבעי נוהג דכל דתיקון ונהוגי כעין דאורייתא תיקון והנהיגו, (מפוק) [ופוק] חזי מה עמא דבר שכל מקום שהלכה רופפת רואין היאך צבור נוהג ונוהגין כן וכמו שאמרו שם בירושלמי רבי ירמיה בעי קומי רבי זירא כדברי מי שעושה אותן כנכסיו מהו להתחייב במעשר אמר ליה כדר' יהושע בן לוי דאמר לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שרופפת בבית דין ואינך יודע מה טיבה צא וראה האיך ציבורא נהוג ונהוג כן ואנן חמין ציבורא דלא מפרשי, ואף אנו נאמר כיון שאנו רואין ציבור נוהג בחוצה לארץ קדושה בנטע רבעי לפדותה אף אנו נוהגין כן וכל שכן שיש לסמוך על הגאונים ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו כן.

דתנן הלוקח יין מבין הקראים אומר שני לוגין וכו'. במתניתין לא מתנינן בה בהדיא פלוגתא דהני תנאי אלא ר' מאיר תני לה. אלא דבברייתא מיתניא פלוגתייהו והביאו בגמרא פלוגתא דברייתא גבי מתניתין. וכן נהגו בתלמדו בהרבה מקומות כאלו נחלקו כן בהדיא במתניתין וכבר כתבתי מהם בסוף פרק אחרון של בבא מציעא בסייעתא דשמיא.

והאי ברייתא בלוקח בערב שבת בין השמשות היא שאי אפשר להפריש ולתקן, והא דנקט לה בלוקח מבין הקראים ולא נקטוה בלוקח מן הדמאי לאשמועינן טובא חדא דאף על גב דקראים מדקדקין הרבה במאי דכתיבא ואחזוק (חולין ד, א) ותרומה ומעשרות כתיבי ואחזוק נמי וכדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מז, ב) הני קראים עשור מעשרי אפילו הכי למה שמוכרין לאחרים אין חוששין דלית להו דרשה דלפני עור לא תתן מכשול, ואם תאמר מכל מקום גזל הוא זה שגוזלין מן השבט ואין חשודין על הגזל. יש לומר דלא משמע להו אינשי שיהא גזל בענין זה כיון שאין לו תובעין אי נמי כי לא הופרש עדיין ואי נמי דדלמא טעו דאין חייב לעאשר אלא מה שהוא מתבואתו ואצלו וסומכין על מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פח, ב) עשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ותדע לך דהא עמי הארץ לא חשידי אגזל ואפילו הכי חיישינן להו שמא לא עשרו. ועוד אחרת יש בין קראים לעמי הארץ שהלוקח דמאי אין צריך לתרום תרומה גדולה לפי שהתרומה גדולה חמירא להו ומפרשי (סוטה מח, א) אבל קראים אפילו תרומה גדולה אינו(ן?) מפרישין ולפיכך צריך לומר שני לוגין שאני עתיד להפריש, ועוד אחרת שהדמאי אינו אלא ספק והלוקח מן הקראים עושין אותו כוודאי ונפקא מינה הכא שאלו לוקח מן הדמאי היה יכול לקבוע מקום למעשרותיו בספק חשיכה בספק אין חשיכה (שבת לד, א) וכיון שכן אם קרא להם שם שאמר לצפונו או לדרומו הרי הוא כמופרש ולמחר בשבת מעשר ומתקן (דמאי ז, א) שלא אמרו בודאי חשכה שאין מעשרין אפיעלו דמאי אלא בשלא קרא להם שם שקריאת שם כהפרשה היא והלכך כל שקרא שם מערב שבת תורם ומעשר למחר בשבת אבל בלוקח מן הקראים בין השמשות הרי הוא כטבל ודאי וכשם שאי אפשר לעשרו בין השמשות שאינן מעשרין את הודאי (שבת שם) כך אי אפשר לו לקרות שם דקריאת שם כהפרשה.

ולפיכך אי אפשר לו לחלל עד שיפרשנו ולחלל לאחר שבת שאין חילול אלא לאחר הפרשה כדתניא בתוספתא דמעשר שני (פ"ג הי"ז) מעשה שבחפץ זה מחולל על אחר זה ולא קבע לו מקום ר' שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו ועוד שנו שם מעשה בר' שמעון בן גמליאל ור' יהודה ור' יוסי שנכנסו אצל בע"ה לכזוב והיה מחלל על דבר זה ואמרו לו צא ואכלו מעותיך נשכרת מעות והפסדת נפשות, ואף ר"ש דאמר קרא שם לא אמר אלא דוקא כשאמר בתוכו דבהא הוא דפליגי איהו ורבנן במסכת תרומות (פ"ג מ"ה) האומר תרומת כרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו ר"ש אומר קרא שם ומפרש בפרק בכל מערבין (עירובין לז, ב) דוקא כשאמר בתוכו דמשמע באמצעיתו דקבע לו מקום ורבנן סברי דאין קבוע לו קבע עד שיאמר לצפונו או לדרומו, ומכאן נראה דלא גרסינן ומיחל כלומחר ומחלל וכמו שפירש רש"י ז"ל אלא מיחל כלומר ושותה מזוג אי נמי מיהל כדגריס רבנו תם ז"ל מלשון (ישעיהו א׳:כ״ב, ?) סבאך מהול במים כלומר מוזג ושותה, ויותר מזה הארכתי בה בפרק קמא דחולין (יד, א) בסייעתא דשמיא.

זה שאמרו גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינה ברשותו שלמדת מ"מ שאין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו אע"פ שהוא שלו יש מפרשים דוקא בגזל וכיוצא בו שמסרב בו ליתן וכן הדין במלוה שהוא כופרה או שמעכבה מאיזו סבה ואינו רוצה ליתן אבל דבר שאין מסרב ליתן כגון מלוה והוא מודה בה רשאי להקדישה וגדולי הפוסקים פרשוה אף במלוה שאינו כופרה ונראה טעם לדבריהם מפני שלהוצאה נתנה ואין מקום להקדש שיחול וראיה לדבריהם שהרי אמרו למטה ע' א' לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי כמו שיתבאר ופרשו בה הטעם משום הא דגזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' אלמא כל שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש ואע"פ שחזרו בה למטה ואמרו דוקא במטלטלין שהוא כופר הוא שאין כותבין הרשאה אף מזו יש ראיה שהרי בזו לא באו בה מטעם גזל ולא נתיאשו וכו' שזו אף בשאינו כופר הוא אלא מטעם מיחזי כשקרא כמו שיתבאר ודחו ממנה טעם גזל ולא נתיאשו הבעלים מפני שאין זו דומה לזו ואע"פ שאין יכול להקדיש יכול הוא להרשות שהרי במטלטלין שהוא כופר לא אמרו שלא להרשות אלא מטעם מיחזי כשקרא כמו שיתבאר:

ובקרקע אע"פ שאינו מוחזק בו כל שיכול להוציאו בדיינים חל עליו שם הקדש כמו שיתבאר בבבא מציעא:

ובפקדון מיהא כל שהוא מודה בו יראה שהוא רשאי להקדיש שברשותו הוא וכן בכל דבר שלא ניתן להוצאה כגון כלים הואיל ומודה בהם ויש חולקים בזו ממה שאמרו למטה לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי ומפרשים אותה אף בכלים שהם בעין ואין דבריהם נראין כלל שהרי בפרק המוכר את הספינה ב"ב פ"ח א' אמרו ההוא דאייתי קרי לפום נהרא שקל כל חד וחד חדא מיניהו קם מריהו אקדשינהו ופירשו בה דאי לא קיצי דמייהו הרי הם קדושות וטעם הדבר מפני שהם בידם כפקדון דלא כפריה:

זה שכתבנו במלוה שאינו יכול להקדישה יש מפרשים בה אפילו מלוה בשטר ומפני שמן התורה אף ליתנה ולמכרה אינו יכול שמכירת שטרות דרבנן היא וכדעת גדולי הפוסקים ואף לדעת אחרוני הרבנים שכתבו שמכירת שטרות דאורייתא מ"מ אינה ברשותו:

ודברים אלו כלם דוקא בהקדש סתם שהוא לבדק הבית אבל הקדש עניים חל על הכל שזהו כנותן או מוכר להדיוט אלא שיראה שצריך שיקדיש הן ושעבודן על הדרך שצריך בנתינה ומכירה ואם הקדיש נכסיו ויש שם שטרות יראה שאינו צריך שאף השעבוד בכלל הנכסים הוא ויש חולקים בזו:

אע"פ שאין הקדש במה שאינו ברשותו לענין כרם רבעי התירו מפני תקנת עוברים ושבים להיותו מתחלל אע"פ שאינו ברשות המחלל והוא שאמרו כרם רבעי צריכים הבעלים לציינו בקוזזית אדמה ר"ל תלי רגבים של אדמה כדי שיכירו העוברים שהוא רבעי ולא יאכלו אלא בפדיון וסימן האדמה מה אדמה יש בה הנאה אחר חרישה כך זה יכירו בה שיש בה הנאה אחר פדיון ואם היתה ערלה היו מציינין אותה בחרסית ר"ל כתיתים של לבנים להורות שאין בה תקון כמו חרסית שאין בו הנאה בשום פנים ויפרשו ממנה ואם היה שם קבר היו ממחין סיד ושופכין לשם להורות שיש לשם עצמות שהם לבנים:

ודברים אלו כלם בשנת השמטה שהיתה יד הכל מורשית ליגע בה הא בשאר שנים הואיל ונגיעתם אסורה אין מתקנין לעוברי עברה אלא אם יגעו מוטב וישתרשו בחטא ויאכלו דבר האסור וכגון זה הלעיטהו לרשע וימות והצנועים הרוצים ולא להיות אדם נכשל בשלהם והיו מתיראים שסימנין אלו לא יהיו נכרים להם היו מניחין בשנת השמטה מעות כנגד הכרם בכרם רבעי והיו אומרים כל מה שנלקט מכרם זה יהא מחולל על מעות אלו ויש מפרשים שאף בשאר שני שבוע היו עושין כן ופי' הדברים הצנועים שמוחלים מן הסתם לכל הנהנים משלהם מיהא בעוברי דרכים אף בשאר שני שבוע היו עושים להם תקנה זו וכן נראה ממה שאמרו בסוף הסוגיא ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא וכו':

ומ"מ למדנו מענינם שהיו מחללין אע"פ שלא היה אותו הנלקט ברשותם ומ"מ אי אפשר לומר שיחללו את העתיד להתלקט שאין פודין במחובר כמו שיתבאר בתוספתא בסוף מעשר שני ופסקו גדולי המחברים כן כמו שיתבאר במקומו ולא עוד אלא שזו מן התורה הוא וכל שמן התורה אין ברירה לומר הוברר הדבר שעל זו חל פדיון ומה שאמרו גזל ולא נתיאשו וכו' אע"פ שזו מתנגדת לה מעט אמרו על סמך שאר משניות ודחו שלא לדמות זו של כרם רבעי לשל הקדש כמו שבארנו:

ויש חולקין בזו שלא לפסוק כן מפני שמדמין אותה להקדש ויש להקשות עליהם היאך אפשר לדמות הכנסת הדבר להקדש להוצאתו לחולין והלא אדם פודה אף הקדש של חברו ואין צריך שיהא שלו ובהקדש אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ומ"מ קצת מפרשים טרחו בזה ופרשו שכל אחת תשובתה בצדה שאם אמרו במסכת בכורות פודה אדם פטר חמור של חברו הואיל ופטר חמור אסור בהנאה כמי שאין לו בעלים הוא ומתקן טבל חברו אינו חלול אלא פורע חוב חברו משלו ומה שאמרו במסכת סוכה שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ואם מסר אומר מעות הללו יהו מחוללין על מעות שיש לי בתוך הבית ואע"פ שאינם ברשותו הם משיבים מתוך הדוחק דוקא בפני עם הארץ ומדעתו והרי הוא כאלו הוא שלוחו וברשותו הוא ומ"מ עיקר הדברים שלא לדמותה להקדש הואיל והוצאה לחולין היא ולא הכנסה להקדש וכמו שכתבנו:

זה שכתבנו שאין פודין במחובר פרשו הטעם בתוספות מפני שאין במחובר בקיאות שומא ולדבריהם בזמן הזה שאין בו צורך שומא שהרי שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל מחללין אותו במחובר וכן המנהג:

כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ משמועת ערב השנויה בבבא בתרא בפרק גט פשוט ושמועת מעשה של אצטלית שהיה בצידן כמו שהתבאר במסכת גיטין פרק קורדיקוס ושמועת ראיה אחרונה האמורה בסנהדרין פרק שלישי ודבר זה אע"פ שרוב מקומות כן קצת מפרשים חולקין בכלל זה שאינו מדוקדק מכל וכל וכבר רמזנו על זה במסכתא זו:

אף לענין הפקר התקינו שיהא רשאי להפקיר מה שאינו ברשותו כדי לשמור את העניים מן העבירה כיצד הרי שנתיירא שמא לקטו עניים בשדהו מתורת לקט או שאר מתנות עניים יותר מן השיעור הראוי להם לעתותי ערב עומד ואומר כל מה שלקטו עניים היום יהא הפקר ויש חולקין בזו על הדרך שפירשנו בכרם רבעי ומ"מ אי אפשר להפקיר את העתיד להתלקט שכל שהוא של תורה אין בו ברירה כמו שבארנו במקומו:

אימא כל המתלקט. איכא למידק אשמעתין דהכא משמע דפודין כרם רבעי במחובר מדאוקימנא באומר כל המתלקט ואף על גב דלא קמה ההיא אוקמתא לאו מהאי טעמא אלא משום דאמרינן דלית ליה לרבי יוחנן ברירה. ועוד דלכי מפכינן לברייתא אף ההיא אוקמתא דכל המתלקט קיימא וקשיא לן דהא תניא בתוספתא בסוף מעשר שני כרם רבעי בית שמאי אומרים אין פודין אותו ענבים אלא יין ובית הלל אומרים יין וענבים הכל מודים שאין פודין אותו במחובר. ומצאתי לרב רבי משה ז"ל שפסק כן ונתן טעם לדבריו מפני שהוא כמעשר שני ואין פודין מעשר במחובר. וזה תימה למה הניח מה שנאמר בגמרא ודחה אותו מפני התוספתא דלפי מה שבא בשמעתין לא ילפינן לה להא מקדש קדש דמעשר שני. ובתוספות אמרו וכן כתב ה"ר שמשון ז"ל בפירוש המשנה שלו דמה ששנו בתוספתא דאין פודין במחובר היינו טעמא לפי שאין בקיאין בשומא בעודו במחובר מידי דהוה אענבים לבית שמאי והא דמחללינן במחובר גבי צנועין תקנתא עבוד שלא יכשלו וזה נכון מכלל דבריהם בזמן הזה שאין מדקדקין בפדיונו אלא כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל הלכך מעמידין אותו על דין תורה ומחללין אותו אפילו במחובר וכן נהגו עכשיו לחלל במחובר.
וראיתי לכתוב כאן כרם רבעי אם נוהג בחוץ לארץ להצריכו חילול אם לאו לפי שראיתי בזה שחולקים בדבר חכמי הדורות ואכתוב מה שעלה בידי בע"ה מתוך הגמרא והירושלמי. גרסינן בברייתא בפרק כיצד מברכין ר' חייא ור"ש בר' חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי וקיימא לן בארץ כמאן דאמר נטע רבעי ובחוץ לארץ כמאן דאמר כרם רבעי וכדאמרינן התם בשמעתא דצלף כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ והלכך בחוץ לארץ אוכלין פירות נטע רבעי בלא פדיון אבל כרם רבעי אסור בלא פדיון ואיזהו כרם כל שיש בו חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב והוא שיהו מקורבין ולא מרוחקין ששה עשר אמה וכמו שאמרו בפרק הספינה. וכן כתב רב אחאי ז"ל בשאלתות שלו שכרם רבעי נוהג בחוץ לארץ. וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספותיהן. וכן נראה מדברי ה"ר זרחיה הלוי ז"ל בריש פרק כיצד מברכין. אבל ראיתי לרב רבי משה ז"ל שסובר דאין נוהג בחוץ לארץ אלא ערלה בלבד אבל לא רבעי שכך כתב בהלכות מאכלות אסורות בפירוש יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בחוץ לארץ וכו' עד לא כל שכן. וכן כתב עוד בהלכות מעשר שני בפרק ט' כשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא ע"כ. ולא היתה כוונת הרב ז"ל בדברים אלה דוקא בנטע רבעי אבל כרם רבעי נוהג שאם לכן נתכוון לא היה תולה אותו בראיית סברתו ולא היה צריך לראיית סוריא שכבר נפסקה הלכה כן בגמרא בפרק כיצד מברכין דהלכה בחוץ לארץ כמאן דמיקל בארץ. ועוד שהרי תלאה במעשר שני וכשם שאין מעשר שני בחוץ לארץ כך הרבעי שהוקש לו. ונראה לי שלמדה הרב ז"ל מתוך סוגיא דגמרא דבני מערבא דתנן במעשר שני בפרק כרם רבעי מציינין אותו כרם רבעי בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור ובית הלל אומרים יש לו בית שמאי אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות ועניים פודין לעצמן ובית הלל אומרים כולו לגת. וגרסינן עלה בירושלמי תני ר' אומר במה דברים אמורים בשביעית אבל בשאר שני שבוע בית שמאי אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית דכוותה אין נטע רבעי בשביעית מעתה אל יהי לו קדושה פירוש שלא יהא צריך פדיון כלל בשביעית כלומר ואי אפשר להיות כן שהרי נחלקו בית שמאי אלא בחומש וביעור הא לקדושה מודו לכשתמצא לומר מיהא דבשביעית בלחוד מיירי קדושתו מאליו למדו קדש הלולים הרי הוא כקדש שאומרים עליו את הלל וכו' כדאיתא התם עד תמן תנינן רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו פירוש משנה היא זו בפדק ג' דתרומות אמר רבי אלעזר (כיני) מתניתא אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר.
(כאן חסר שאר לשון הרשב"א ז"ל כמו שני עלין).

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אף על פי שאין הקדש במה שאינו ברשותו לענין כרם רבעי התירו מפני תקנת עוברים ושבים להיותו מתחלל אף על פי שאינו ברשות המחלל והוא שאמרו כרם רבעי צריכים הבעלים לציינו בקוזזות אדמה וכו'. ודברים אלה כלם בשנת השמיטה שהיתה יד הכל מותרת ליגע בה הא בשאר שנים הואיל ונגיעתם אסורה אין מתקנין לעוברי עבירה אלא אם יגעו מוטב שישתרשו בחטא ויאכלו דבר האסור וכגון זה הלעיטהו לרשע וימות והצנועים הרוצים שלא להיות אדם נכשל בשלהם והיו מתיראין שסימנין אלה לא יהיו ניכרים היו מניחין בשנת השמיטה מעות כנגד הכרם בכרם רבעי והיו אומרים כל מה שנלקט מכרם זה יהיה מחולל על מעות אלו. ויש מפרשים דאף בשאר שני שבוע היו עושין כן ופירוש הדברים הצנועים שמוחלין מן הסתם לכל הנהנים משלהם מיהא בעוברי דרכים אף בשאר שני שבוע היו עושין להם תקנה זו. וכן נראה ממה שאמרו בסוף הסוגיא ומה בגנב עבוד רבנן תקנתא וכו' ומכל מקום למדנו שהיו מחללים אף על פי שלא היה אותו הנלקט ברשותם ומכל מקום אי אפשר לומר שיחללו את העתיד להתלקט שאין פודין במחובר כמו שיתבאר בתוספתא ובסוף מעשר שני. ופסקו גדולי המחברים כן כמו שיתבאר במקומו ולא עוד אלא שזו מן התורה הוא וכל שמן התורה אין ברירה לומר הוברר הדבר לו שעל זו חל פדיון. ומה שאמרו גזל ולא נתיאשו וכו' אף על פי שזו מתנגדת לה מעט אמרוה על סמך שאר משניות ודחו שלא לדמות זו של כרם רבעי לשל הקדש כמו שביארנו. ויש חולקין בזו שלא לפסוק כן מפני שמדמין אותה להקדש. ויש להקשות עליהן האיך אפשר לדמות הכנסת הדבר להקדש להוצאתו לחולין והלא אדם פודה אף הקדש של חבירו ואין צריך שיהא שלו ובהקדש אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ומכל מקום קצת מפרשים טרחו בזה ופירשו שכל אחת תשובתה בצדה שאם אמרו במסכת בכורות פודה אדם פטר חמור של חבירו הואיל ופטר חמור אסור בהנאה כמי שאין לו בעלים הוא. ומתקן טבל חבירו אינו חלול אלא פורע חוב חבירו משלו. ומה שאמרו במסכת סוכה שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ואם מסר אומר מעות הללו יהו מחוללין על מעות שיש לי בתוך הבית ואף על פי שאינן ברשותו הם חשובין מתוך הדוחק דוקא בפני עם הארץ ומדעתו והרי הוא כאלו הוא שלוחו וברשותו הוא. ומכל מקום עיקר הדברים שלא לדמותה להקדש הואיל והוצאה לחולין הוא ולא הכנסה להקדש. זה שכתבנו שאין פודין במחובר פירוש הטעם בתוספות אותו במחובר וכן המנהג וכמו שכתבנו. ע"כ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל אלא אימא כל המתקלט. יש מקשין מהא דתניא בסוף מעשר שני כרם רבעי בית שמאי אומרים אין פודין אותו ענבים וכו' משמע אבל במחובר כולי עלמא מודו דלא. ולאו קושיא דהתם תליא פלוגתא בהא דבית שמאי סברי אין מחללין ענבים דלא ידיעה שומתן ואתי לזלזולי בשומא ובית הלל סברי דידיעה שומתן אבל בדבר הידוע שומתו אפילו במחובר מחללינן. ע"כ.

כל שלקטו עניים היום יהא הפקר למאן דאמר יאוש כדי קני. יש קצת תימה יועיל להפקר זה לפטור מן המעשר למאן דחשיב ליה הפקר והלא כבר זכו עניים בתורת גזל על ידי יאוש וכו' דמסתברא לכאורה שאפילו הבעלים שותקים הם מתיאשים. וי"ל כי לא חשיב ליה יאוש בלקיטת העניים שכל זמן שהעניים הם שם בשדה ויכול להוציא מידם אינו מתיאש אף על פי שאינו יכול לתובעם בודאי. ועוד כי גם פעמים שיודע בודאי שחולקים יותר מדינם ולאותו הלקט הידוע לו שלקטו שלא כדין אין יאוש שיוכלו העניים לזכות על ידו קודם הפקר. ומתיישב בכך דלא תיקשי למאן דאמר כל שלקטו דאית ליה ברירה למה צריך לומר כל שליקט הלא בסתם מתיאש הוא במה שילקטו וממילא פטור הוא מן המעשר. ולפי מה שפירשתי דפעמים שידוע לו מה שמלקטים יותר מדינם ואין מתיאש עליו ניחא. ועוד יש לומר דבסתמא אינו מתיאש כי אם לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים. תוספות שאנץ.
וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל וא"ת למה צריך להפקיר לפטור ממעשר הרי מסתמא הבעלים מתיאשים מהם ואם כן פטור הוא ממעשר כדאמרינן בתאנה הנוטה לדרך דמה שתחתיה אין בו משום גזל ופטור מן המעשר מטעם יאוש בעלים. ויש לומר דלא דמי דהתם היאוש מתירו לכל העולם והוי כמו הפקר ממש אבל הכא כיון שבא ליד העני בגזל קנאו ביאוש ואין זה הפקר שאם בביתו הם אין אדם יכול ללקחו מידו ואף אם ברשות הרבים הם יאוש כדי לא קני מכל מקום לאו הפקר הם שהרי השני אסור לזכות בהן שהוא מזיק את הגזלן שהרי יכול לומר לנגזל הרי שלך לפניך. אי נמי יש לומר דלא דמי האי יאוש ליאוש התאנה דהתם הוא מתיאש לכל אבל הכא אינו מתיאש אלא לעניים והוה ליה כהפקר לעניים ולא לעשירים דאינו הפקר לפטור מן המעשר. אך קשה למאן דאמר יאוש קני מאי אהני הפקירו הרי אינו שלו שיוכל להפקירו. וצריך לומר דמסתמא בעל הבית עומד בצד שדהו ורואה כשהן מלקטין ובידו ליטול מידם ואינו מתיאש כדי שלא לביישן ומפקיר אותם כדי לפטרן מן המעשר דיודע הוא דמטעם יאוש לא יפטרו דאין היאוש מועיל אלא לעניים והוי ליה הפקר לעניים ולא לעשירים דאינו הפקר לפטור מן המעשר דומיא דשמטה שהוא הפקר לכל. ע"כ.
ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם מיהו למאן דאמר כל שלקטו האיך יועיל ההפקר לאחר הלקיטה והלא כבר זכו העניים בתבואה בתורת גזל על ידי יאוש מקודם ההפקר ותו אין התבואה של בעל הבית ואין לו להפקירה שאינה שלו. ולמאן דאמר יאוש כדי לא קני בגזלה ניחא אבל למאן דאמר יאוש כדי קני בגזלה קשה. ותירץ בשיטה דנהי דמייאש מכל מקום אינו מועיל כלום דכי אמרינן יאוש קנה הני מילי זה מתיאש וזה רוצה לקנות אבל הכא זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות שהרי עניים אין מתכוונים לקנות יותר משיפול לקט ובשגגה הם מלקטים יותר ולא מזידים הם הלכך לא גנבים ולא גזלנים הם מן המותר הילכך לא קני ביאוש. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו אף לענין הפקר התקינו שיהא רשאי להפקיר מה שאינו ברשותו כדי לשמור את העניים מן העבירה כיצד הרי שנתירא שמא לקטו העניים בשדהו מתורת לקט או שאר מתנות עניים יותר מן השיעור הראוי להם לעתותי ערב עומד ואומר כל מה שלקטו עניים היום יהא הפקר. ויש חולקים בזו על הדרך שפירשנו בכרם רבעי. ומכל מקום אי אפשר להפקיר את העתיד להתלקט שכל שהוא של תורה אין בו ברירה כמו שביארנו במקומו. ע"כ.

בד"ה והצנועין מניחין כו' אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע ממלתיה דת"ק כו' עכ"ל נ"ל היינו ת"ק דצנועין דהיינו רשב"ג דקאמר בד"א בשביעית דהפקר נינהו דהאי לישנא משמע דכרם רבעי גופייהו הפקר נינהו בשביעית ויותר נ"ל להגיה כדמשמע דאמלתיה דת"ק קאי וצ"ל דצנועין כו' ודו"ק:

בד"ה כל הנלקט כו' גזרינן שמא לא יפרש דלאחר כו' עכ"ל ומשום הך גזירה טפי לעשות לעתותי ערב דליכא למיחש התם שיאכלו מיד השיבולין קודם אמירה כיון דלא נקבע עדיין למעשר אבל בנטע רבעי דאיכא למיחש שיאכלו מיד קודם אמירה לית לן למגזר שמא לא יפרש כיון דא"א לעשות בע"א וק"ל:

בא"ד ועוד דשמא היה בטל ברוב כו' עכ"ל אבל לחלל בבת אחת קודם גידולם שעדיין לא היו לוקטים אותם לא היה בטל ברוב מה שגדל אח"כ ועוד דהתם אפשר בע"א למימר כל הנלקט ודו"ק:

בד"ה כל שלקטו כו' ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכולי עלמא דאטו מי גרע יאוש כו' עכ"ל הכי משמע להו השתא דמאן דאית ליה כל שילקטו לית ליה כל שלקטו כיון דלאו בידו הוא דהא מדמי ליה להך דצנועין דלא תימא ביה כל הנלקט אלא כל המתלקט וכיון דיאוש כהפקר הוא לענין מעשר למה יגרע כל שלקטו מיאוש דמהני נמי אע"ג דאין בידו מיהו לקמן במסקנא פירשו התוספות דמאן דאית ליה כל שילקטו מצי סבר נמי כל שלקטו וע"ש:

ושל קברות בסיד וכו' הטעם שהיו מציינין הקברות כדי שידעו שאותו מקום טמא ויפרשו הכהנים ממנו ועיין בפי' ר"מ במסכת מעשר שני ותמצא הכל מבואר וגם מפרש שם הטעם שהיו מציינין כרם רבעי באדמה ושל ערלה בחרסית באופן אחר ממאי דמפורש בשמעתין ואפשר שלא היה בספרים שלפניו הא דאיתא בספרים שלנו בשמעתין כאדמה מה אדמה וכו':

וכי תימא מאן תנא צנועין רשב"ג והאמר רבה בר בר חנה וכו'. כצ"ל והא דאיתא בגמרא בספרים שלפנינו ור' יוחנן כסתם יחידאה לא אמר נ"ל שטעות סופר הוא ולקמן איתא גבי הא דקאמר מאן תנא צנועין ר' דוסא ור' יוחנן כסתם יחידאה לא אמר אבל הכא לא שייך למגרסי דאי רשב"ג קאמר לה כמו שפרש"י לא שייך למקריה סתם יחידאה דאין כאן סתם כלל וק"ל:

תוס' ד"ה חייב אתה ליתן לו וכו' ה"ד גמר דין פלוני אתה חייב וכו' אע"ג דלא הוי גמר דין ממש וכו' תירוצא הוא ובתוס' ישנים מצאתי בזה הלשון וי"ל דיש חילוק בין איש פלוני אתה חייב ובין חייב אתה ליתן לו א"נ אע"ג דלא הוי גמר דין ממש וכו' עכ"ל ולפ"ז תרי שינויי הן:

ד"ה חרסית פי' הקונט' כתושי רעפים וכו'. התוס' ס"ל דכתושי רעפים שפרש"י היינו כתושי לבינה אבל שם בפ' כסוי הדם פי' רש"י חרסית שחיקת חרסין ע"ש:

ד"ה מה חרסית דלית ביה הנאה וכו' ומשמע התם דמכסין בחרסית הלשון דחוק דמאי משמע קאמר הא מתני' היא מפורשת דקתני שם בהדיא מכסים בחול הדק ובסיד ובחרסית וכו':

בא"ד ותירץ ר"ת וכו'. אבל אין מוציא יותר מכדי נפילה וכו' כצ"ל:

ד"ה והצנועין מניחין וכו' אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע ממלתיה דת"ק וכו'. לכאורה נראה לומר שר"ל רשב"ג שהוא הת"ק של צנועים ור"ל דמשמע מדבריו מדקאמר אמלתיה דת"ק בד"א בשביעית דהפקר נינהו וכו' משמע דשביעית נוהג בכרם רבעי אינו מוכרה דנימא דלעולם אין שביעית נוהג בכרם רבעי אלא שה"ק רשב"ג בשביעית שכל פירות חולין הן הפקר לכל ויסברו העוברים שגם כרם זה הוא חולין ולא יהיו יודעין שהוא כרם רבעי ויאכלו ממנו בלא פדיון לכך מציינין אותו כדי שלא יבאו לידי מכשול אבל לעולם אימא לך שאין שביעית נוהג בו אלא שהעוברים לא יהיו יודעים שהוא של כרם רבעי ויסברו שגם הוא הפקר ואפשר שמפני זה אמרו התוס' כדמשמע ממלתיה דת"ק ר"ל ממשמעות בעלמא:

ד"ה כל הנלקט וכו' אבל שחרית גזרינן שמא לא יפרוש דלאחר לקיטה יחול ההפקר. כצ"ל ור"ל דדוקא גבי בעל הבית גזרינן שמא לא יפרש בהדיא כשיתנה שלאחר לקיטה יחול ההפקר אלא יאמר סתם מה שילקטו יהיה הפקר ואיהו ס"ל דאין ברירה ולא יהא פדוי כלל לכך טוב יותר שלא יפקיר כ"א לעתותי ערב דאז יאמר סתמא כל מה שלקטו יהא הפקר אע"ג שלא יתקן בזה מה שכבר אכלו אבל הצנועין שהיו בקיאין בדינים היו נזהרים להתנות בפי' שלאחר הלקיטה יחול ההפקר היו מתנין בשחרית קודם הלקיטה כדי לתקן הכל קודם שיאכל שיהיה פדוי מיד אחר הלקיטה וק"ל:

ד"ה אימא כל המתלקט וכו' אלא משום דבמחובר אין דמיו ידועים ר"ל דכיון דמדאורייתא פודין במחובר אע"ג דמדרבנן אין פודין משום דאין שומתו ידועה היו הצנועים מחללים כדי לעשות תקנה להציל העוברים מן המכשול וק"ל:

גמרא דחיוור כעצמות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חרסית כו' דבפ' כסוי הדם חשיב כו' נ"ב אבל לפי מה שפי' שם לק"מ ע"ש:

גמרא ל"צ דא"ל חייב אתה ליתן לו. נ"ל מזה דאם אחר שבאו עדים שגנב החזיר הגנב הגניבה לבעלים שוב אין הב"ד פוסקין עליו דין כפל מדלא מוקי שהב"ד לא אמרו כלום עדיין רק שהבעלים הביאו עדים לפניהם ולישנא דרש"י לא משמע כן:

תד"ה והצנועין אי שביעית נוהג בכ"ר כו'. הן שם במ"ה כתב הר"ש לחלק בין שביעית דפודהו בשויו להפקר דמנכה שכר לקיטה הוא דשביעית הואיל ודינו להיות הפקר כו'. וכן הרא"ש כתב שם דבשביעית אין שכר שמירה הרי לפניך דנוהג בכ"ר ואין לדחות דההיא ר"י היא דס"ל דממון הדיוט הוא דהא (בקדושין נד ב) לא אשכחא הגמרא אלא חדא סתמא כוותיה (ולפמש"כ בס"ד בפסחים ז אין זה ראיה ע"ש) וכן הרמב"ם פי' להא דצנועין דוקא בשביעית וכן בחבורו פ"ט מהל' מע"ר ונ"ר ה"ז וע"ש בכ"מ בשם הרמב"ן ולפ"ז דנוהג בכ"ר אף דממון גבוה הוא נסתפקתי דאולי נוהג גם בהקדש עי' (נדרים כט) שוב מצאתי בירושלמי ספ"ז דפאה ופ"ד דפסחים ה"ט הנוטע כרם להקדש כו' וחייב בשביעית ר"ז כו' ושבתה הארץ שבת לה' אפי' דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עליו כו' ע"ש. ורואה אני שהדברים ק"ו לכ"ר ותימה על רבותינו בעה"ת:

בא"ד צריך (כצ"ל בל"ו) לומר כו' דאי אשביעית כיון כו' לא היו יכולים לחלל. ואף שכתבו לעיל בד"ה הוא דאמר דאפקינהו רבנן כו' ואוקמיה ברשות זה (ועמש"כ שם) הכא לא שייך לומר כן מתרי טעמי חדא כיון דאין זה תקנת חכמים אלא דהצנועים עושין כן מדעתם שנית התם אוקמיה ברשות בעלים הראשונים שהיה שלהם מקודם משא"כ כאן בשביעית אין שם בעליו עליו מקודם דהפקירא דמלכא נינהו אבל לפי' הרר"מ בתוס' (קדושין נו) בד"ה מתקיף ודאי יכולים לחלל אמנם ק"ל על פירושו דא"כ מאי פריך הכא וכ"ת מ"ת צנועין רשב"ג והאמר כו' נימא דלא קאי רק אשביעית כפשטא וכפי' הרמב"ם ומטעם דזכות הוא להם. אח"ז מצאתי לתור"ע שם במע"ש שדבר בזה ע"ש ועוד ק"ל על פירושו דבשאר שני שבוע ל"ל סברא דזכות הוא להם מפני שהם בעצמם א"י לחלל שאינו שלהם התינח אחר אבל בעל הכרם עצמו דשלו הוא ואינו מעכב ע"י רק רשות הגנב ואנן סהדי דזכות הוא לו וא"כ הוה כמו דעשאו שליח והרשהו על זכות שלו ואולי זה דמי להא דאמימר (בב"ב נ) איש ואשה שמכרו בנ"מ לעול"כ וכהואב"א דשם ע"ש ולפ"ז יהיה סתירה קצת להש"א בתשובת צ"ג בסופה ע"ש או דגם בכה"ג אמרי' מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן כו' (קדושין כג ב) וזהו שאמר הרר"מ וכיון דאינהו ל"מ עבדי כו' מ"מ צ"ע נימא דאקני ליה הרשות שלו עי' (בכורות יח ב) רט"ס אקנויי קא מקני ליה בחצירו ובתוס' שם ובמש"כ שם בס"ד ונ"ל דפי' לפי שאינו ברשותו היינו שאינו תחת ממשלתו לעשות בו כרצונו וכמ"ש בחמץ משש שעות ולמעלה שאינו ברשותו של אדם (פסחים ו) והרי הוא מונח ברשותו אלא דהכוונה שאינו תחת ידו לעשות בו כחפצו אבל הרשות ר"ל המקום לא מעלה ולא מוריד תדע דהא פקדון יוכל המפקיד להקדיש אף שאינו ברשותו כמש"כ התוס' (לקמן ע) בד"ה לא ובב"מ (ו) ד"ה הקדישה ועמש"כ לקמן ע"ב

תד"ה כל הנלקט שמא לא יפרש דלאחר לקיטה כו'. כצ"ל:

תד"ה כל שלקטו דאם היה מתייאש כו' מה מועיל כו'. לכאורה לפמש"כ לעיל בד"ה הוא דאמר על הא דאין מוסרין כו' ואם מסר אומר כו' דאפקינהו רבנן מרשות ע"ה כו'. ה"נ י"ל כן:

בא"ד דאי יאוש קני בכ"ע כו' א"כ כו' אלא כלפי דידיה כו'. הן בזה א"ש ג"כ מדוע יאוש מועיל אף דאינו ברשותו דכיון דאינו מפקיר אלא לדידיה למי שהגזילה בידו (ואפי' להאת"ל מ"מ אחר אסור להחזיק בה) וכסברת הש"א הנ"ל:

בתוספות בד"ה כרם רבעי קצת קשה דלא נקט ערלה תחילה עכ"ל. נ"ל דקושיית התוס' לא שייכא אלא א"א דרשב"ג פליג את"ק דת"ק איירי בשאר שני שבוע א"כ מקשה שפיר שהרי אין לך אילן של רבעי שהיה צריך לציין לולא שקדם לו הציון של שנת ערלה אבל אם נאמר דת"ק לא אמר אלא בשנת השביעית עצמה וא"כ תיכף בר"ה של שביעית היה מתחילה ציון של כל האילנות בין של ערלה בין של רבעי א"כ לא שייך להקדים של ערלה תחילה משום קדימת הזמן ואדרבה יותר יש להקדים של רבעי דשייך בו דין שביעית דאורייתא להפקירו כיון דאית ליה תקנה בפדיון משא"כ בערלה ודו"ק:

בגמרא ותנן כרם רבעי וכו' סימנא כי אדמה וכו'. האי מילתא ליתא במתני' אלא תלמודא הוא דמפרש לה הכי ומייתי לה הכא אגב גררא ועי"ל דמכח אותה סברא משמע שפיר דצנועין מדינא קאמרי ולא משום דעבדי תקנת' כדאביי לקמן דתקנתא ל"ל דהא סגי במלתא דציון לחוד שלא יכשלו באכילת איסור וכדמסיק כי מפרקא שרי לאתהנויי מינה וע"כ דצנועין נמי היו מציינין שדותיהם כמו שיתבאר בסמוך דתרתי הוי עבדי ואם כן לא שייך לומר דמדינא לא מהני החילול דצנועין אלא דחכמים אפקעינהו מרשות המלקטים ואמאי כיון דחילול המלקטים מועיל מדינא למה נפקיע זכותם ולתקן חילול שאינו מצד הדין אע"כ דחילול הצנועין נמי מועיל מדינא וא"כ מקשה אתלמודא שפיר ועיין בסמוך:

שם אבל בשאר שני שבוע וכו' גם זה אינו מלשון המשנה לפי נוסחאות המשניות שבידינו זולת התוי"ט הביא איזה נוסחא שכתוב בה זה הל' אבל מפשט כל מפרשי המשנה משמע דל"ג אלא בד"א בשביעית והצנועין וע"ז פירשו דצנועין נמי איירי בשביעית דוקא ולא כמ"ש התוס' כאן והאמת דלפי גירסתם א"א לפרש כן וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וכן בחיבורו בפ"ט מהלכות מעשר שני כתב דינא דצנועין בשנת השביעית אבל תמוה לי טובא דאיך אפשר לומר דצנועין איירי בשביעית דאם כן מאי האי דקאמר אביי לקמן דצנועין אית להו דר' דוסא ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא וכו' ואמאי קרי ליה גנב בשנת השביעית הא הפקירא הוא ובהיתרא קא שקלי ואדרבא יותר שייך בגבייהו תקנות מעניים דשקלי יתירי שלא כדין וכתבתי ע"ז ישוב באריכות בלשון הרמב"ם שם ואין כאן מקומו להאריך ויתבאר קצת לקמן:

תוספות בד"ה והצנועין וכו' צ"ל דצנועין אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכין מהפקר לא היו יכולין לחלל עכ"ל. כ"כ לסוגית הש"ס עכשיו דצנועין מדינא קאמרי והיינו משום דאדם יכול להקדיש ולחלל אף מה שאינו ברשותו וא"כ בשביעית דזכה הלה ותו לית לבעלים זכיה בגוייהו לא שייך האי סברא אבל לסברת אביי לקמן דמשום דתקנה נגעו בה כדי שלא יוכשל אפקיעוהו רבנן מרשותו א"כ ה"ה אם זכה הלה לגמרי אפ"ה שייך לומר דמשום תקנה אפקיעוהו מרשותיה ואוקמי ברשות המחלל וכמ"ש התוס' לעיל בסמוך גבי המוסר פירות שביעית לע"ה דרשאי לחלל משום תקנה אע"ג שאינו שלו ואינו ברשותו ומיהו קשה דא"כ אמאי הוצרכו התוס' להביא ראיה דצנועין איירי בשאר שני שבוע וכ"ש דמוכח כן מדאמרינן לקמן ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא משמע להדיא דלא איירי בשביעית דא"כ אמאי קרי לי' גנב דהא היתר גמור הוא וליכא למימר דניחא ליה לאתויי ראיה ממילתא דמתני' גופא כדי שלא תקשה מנ"ל לאביי לאוקמי בגנב ולפ' דאיירי בשאר שני שבוע דלמא איירי בשביעית עצמה ולכך כתבו דא"א לאוקמי בשביעית הא ליתא דא"כ אכתי תקשה מנ"ל לתלמודא ולאביי דר"י מוקי מלתא דצנועין מדינא ובשאר שני שבוע דלמא איירי באמת בשביעית עצמה אף על גב דמדינא לא מועיל החילול כיון שאינו שלו לגמרי ואינו ברשותו מ"מ עבדו ליה תקנתא לאוקמי ברשות המחלל בהפקר ב"ד כמו במוכר שביעית לע"ה ואדרבא הא עדיפא דהיתר גמור הוא אבל בשאר שני שבוע סבר ר"י דלא עבדו צנועין תקנתא כיון דגנב הוא ויש ליישב דלעולם סברת התוס' להוכיח אליבא דר"י גופא דלא איירי בשביעית דאי בשביעית ומשום תקנה אמאי קאמר צנועין ור' דוסא אמרו דבר א' דלמא צנועין דוקא בשביעית אית להו תקנתא כיון דבהיתר אתא לידיה אבל עניים דשקלי יתירי לא אלא ע"כ דר"י לית ליה תקנה כלל אלא צנועין ור' דוסא דינא קאמרי וא"כ ע"כ דבשביעית גופא לא מיתוקמא מדינא דאף ע"ג דסבר ר"י אליבא דצנועין דיכול להקדיש ולחלל שלו אע"ג שאינו ברשותו אבל במה שזכה הלה ולית להו לבעלים הראשונים זכיה בגוויה ודאי לא מצי להקדיש להו מדינא ואין להקשות אם כן במוסר פירות שביעית לע"ה מא"ל אליבא דר"י כיון דלית ליה תקנה כלל ע"כ מיתוקמא התם משום קנסא בעלמא וכמ"ש התוספות להדיא במסכת סוכה ע"ש ודו"ק. מיהו לדברי המפרשים דאיירי בשביעית עצמה כהרמב"ם וסייעתו לא קשיא להו קושית התוס' דאינהו מפרשי שפיר דבשביעית גופא מודה ר"י שיכול לחלל משום תקנה כיון דבהיתירא הוא ולא מחלקי בין שביעית לעניים ובזה יתיישב קצת מה שהקשיתי לעיל להרמב"ם ודו"ק:

בד"ה כל הנלקט וכו' וא"ת וכיון שיש חילול במחובר וכו' למה לא היו מחללים הכרם בבת אח'. זה נמשך למ"ש שאמרו כן קודם הלקיטה וא"כ לא היו מתיראים שיתפקרו עניים ליקח הרבה וא"כ מקשו שפיר אבל אי הוי אמרינן שאמרו כן אחר הלקיטה לא הוי קשה מידי דלכך לא אמרו קודם הלקיטה אולי יפרשו העניים מחמת איסור רבעי לפי שהיו מציינין גם כן כמו שאכתוב בסמוך ואם כן כ"ש דמה"ט לא רצו לחלל כל הכרם כאחד וק"ל:

בא"ד וי"ל דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנין עכ"ל. ונ"ל דמוכח מזה דצנועין היו גם כן מציינין כרמיהם דאם לא כן כיון שלא היו מתקנין חילול שלהם כל הצורך והיה בזה מכשול לעניים דשאר בני אדם שהיו מציינין אפשר שהעניים יפדו בעצמם משא"כ בכרם צנועין אע"כ דאינהו נמי היו מציינין הכרם רבעי אלא דאפ"ה מועיל החילול לאותן שלא יפדו בעצמם או למי שלא ירגיש בציון וק"ל:

בד"ה אימא כל המתלקט וכו' אלא משום דבמחובר אין דמיו ידועין וכו' עכ"ל. פי' מדרבנן דוקא אבל מדאורייתא לא איכפת לן בדמיו ידועין דאפי' שוה מנה בפרוטה מתחלל וגבי צנועין כיון דא"א אוקמוה אדאורייתא כ"כ הרמב"ן בתשובותיו סי' קנ"ו בשם ר' שמשון וע"ש באריכות וכאן נמי צריך לומר שהיו מציינין ג"כ כרמיהם כיון שזה החילול לא היה מועיל מדרבנן ואולי יפדו העניים בעצמם עדיף טפי וק"ל:

ושל ערלה בחרסית סימנא כחרסית מה חרסית שאין הנאה מיניה וכו'. הרב עיון יעקב כתב צע"ג על הרמב"ם שבפירוש המשניות פ"ה דמעשר שני ובחבורו פ"ט כתב ערלה מציינין בחרסית כדי שיפרשו ממנו שאם יציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו ולא ידעתי למה לא כתב טעם זה דאיתא בש"ס וצ"ע עכ"ל ואני בעניי מוסיף דבירושלמי פ"ה דמעשר ב' אמרו כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה שהוא לשעה ושל ערלה בחרסית בחיורא שהוא יותר מכן ושל קברות בסיד שהוא יותר מכן ע"כ ואלו הרמב"ם שביק הבבלי והירושלמי ויעש לו מטעמים כאשר אהב אמנם טעמו נוטה לירושלמי ודוק הטב: