בבא קמא סח ע"ב

תדע שסתם גניבה יאוש בעלים הוא —

שהרי אמרה תורה שכאשר טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והרי יכול אתה לשאול על כך: ודלמא [ושמא] לא אייאש [התייאשו] הבעלים? אלא לאו [האם לא] משום שסבור ר' אלעזר דאמרינן [שאומרים אנו]: סתם גניבה יאוש בעלים היא. ומכאן נלמד שלדברי ר' אלעזר רק לאחר יאוש חל החיוב בתשלומי ארבעה וחמישה.

ושואלים על עצם דיוקו של ר' אלעזר: ודלמא אף על גב [ושמא אף על פי] שלא אייאש [התייאשו] הבעלים מכל מקום חייבתו התורה בארבעה וחמישה!

אמרי [אומרים] בתשובה: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר דבר זה, כי מכירה שנאמרה בענין זה, הריהי צריכה להיות דומיא [בדומה] לטביחה, שהרי נאמרו יחד ("וטבחו או מכרו"), ומעתה, מה טביחה היא פעולה כזו דאהנו [שהועילו] מעשיו — אף מכירה צריכה להיות כזו דאהנו [שהועילו] מעשיו, ואי [ואם] המדובר לפני יאוש מאי אהנו [מה הועילו]?

ומקשים עוד על דברי ר' אלעזר: ודלמא [ושמא] מדובר כאן במקרה דשמעיניה דאייאש [ששמענוהו לבעלים שהתייאש]? אמרי [אומרים] בתשובה לכך: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר דבר זה, שכן מדובר כאן בגניבה דומיא [בדומה] לטביחה, מה טביחה אפילו עשאה לאלתר [מיד] מתחייב, אף מכירה לאלתר [מיד] מתחייב עוד לפני שנודע שהבעלים התייאשו.

ולאחר דיון בדברי ר' אלעזר, מביאים מה שאמר ליה [לו] ר' יוחנן: גניבה בנפש תוכיח, שאמרה תורה שגונב אדם ומוכרו חייב מיתה, שהרי שם ודאי אין יאוש בעלים, שהרי אין שם "בעלים" שיתייאש, ובכל זאת חייב על מכירתו! ומעירים: מכלל הדברים נלמד דסבר [שסבור] ר' יוחנן שאם גנב וטבח לפני יאוש הריהו חייב ארבעה וחמישה.

א ומבררים עוד: הגונב וטובח או מוכר לאחר יאוש מאי [מה] יהא הדין לענין תשלומי ארבעה וחמישה? ר' יוחנן אמר: חייב גם אז, וריש לקיש אמר: פטור.

ומסבירים את השיטות: ר' יוחנן אמר שהוא חייב, שכן חיוביה [חיובו] של הטובח או מוכר הכתוב בתורה אין בו חילוק בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. ריש לקיש אמר שהוא פטור, שלדעתו חיוביה [חיובו] של הגנב דווקא לפני יאוש הוא, אבל לאחר יאוש — קנה הגנב את גוף החפץ, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש מברייתא זו: גנב והקדיש ואחר כך טבח — משלם על כך תשלומי כפל לבעלים, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, לא לבעלים (שהרי בשעה שטבח היה זה של ההקדש) ולא להקדש שכיון שאין דין כפל בהקדש (שכתוב "ישלם שנים לרעהו" והקדש אינו בגדר "רעהו") אף אין בו דין ארבעה וחמישה.

ונברר: אימת [מתי] היה הדבר? אלימא [אם תאמר] לפני יאוש, מי [האם] נעשה החפץ קדוש? והלא "ואיש כי יקדש את ביתו קדש" (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומכאן למדים: מה ביתו שלו — אף כל מה שהוא מקדיש צריך להיות שלו, ואין הקדש חל על דבר שאינו שלו!

אלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמדובר כאן לאחר יאוש, וטעמא [והטעם, דווקא] שהקדיש הוא שאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, משום דכי קא טבח [שכאשר הוא טובח] — של הקדש קא טבח [הוא טובח], אבל אם לא הקדיש — אם טבח משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שביאוש קונה הגנב, אמאי [מדוע] משלם תשלומי ארבעה וחמישה? הלא את שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

אמר ליה [לו] ריש לקיש בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהקדישוהו הבעלים עצמם, ולא הגנב, כאשר היתה הבהמה הגנובה ביד גנב, ואם כן יש לפרש ברייתא זו לפני יאוש.

ושואלים: ומי [והאם] נעשה קדוש במקרה זה? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: גזל חפץ ולא נתייאשו ממנו הבעלים — שניהן, הן הבעלים והן הגזלן, אינן יכולין להקדיש, זה (הגזלן) לפי שהחפץ אינו שלו, וזה (הבעלים) לפי שאינו ברשותו! אמרי [אומרים] בתשובה: הוא ריש לקיש שאמר הסבר זה בברייתא, היה זה כשיטת הצנועין (יראי השמים והמדקדקים).

דתנן [שכן שנינו במשנה] בענין כרם רבעי (בשנה הרביעית לנטיעתו) אסור לאכול ממנו חוץ לירושלים בלא פדיון, ויש לחשוש שמא יבואו אנשים לכרם ויקחו ממנו ענבים בלא רשות ויאכלום, ונמצאים נכשלים באיסור אכילת פרי רבעי שלא בירושלים, והיו בעלי הכרמים הצנועין מניחין את המעות שעליהן יחללו את הפירות, ואומרים: כל פרי הנלקט מזה, מן הכרם, על ידי אנשים זרים יהא מחולל על המעות האלו. ונמצא שהיו מחללים את פירות הכרם שנגנבו גם כאשר הם בשעת החילול ביד הגנבים. ומכאן שסבורים הצנועים שלמרות שאין הפירות עוד ברשותם — יכולים הם לחללם ולהעביר את קדושתם למעות, והוא הדין להקדש.

ומקשים על עיקר ההסבר הזה: אם כן, שמדובר בשהקדישוהו הבעלים, ויש ביכולתם לעשות זאת, הרי זה כאילו חזרה קרן, כלומר, הבהמה הגנובה לבעלים, שהחפץ נמצא ברשות ההקדש לפי דעת הבעלים. ואם כן נמצא שעתה הוא לא גנב דבר, שהרי אין הגניבה נחשבת עוד כנמצאת בידו, ומדוע משלם הגנב כפל?

ומשיבים: מדובר כאן כשעמד בדין, שעוד לפני שהקדישו הבעלים כבר תפסו את הגנב והעמידוהו בדין, וכבר נתחייב בתשלומי כפל.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאמרי [אם שאמרו] בית דין "צא תן לו", מאי איריא [מה שייך, למה דווקא] אומרת הברייתא שאם הקדיש (הבעלים) פטור הגנב מארבעה וחמישה, והרי אפילו לא הקדיש נמי [גם כן] לא ליחייביה [יחייבוהו] בארבעה וחמישה!

שאמר רבא: כיון שאמרו בית דין לגנב "צא תן לו", אם אחרי כן הוא טבח או מכר — פטור, מאי טעמא [מה הטעם]?

כיון דפסקוה למילתיה [שפסקו את עניינו] וטבח ומכר דבר שפסקו שאינו שלו, והוא ממרה בגלוי את פיהם — הוה ליה [הריהו נעשה] כגזלן, וגזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - ב

דאמר רבי אלעזר: תדע [הרי לך ראיה] שסתם גניבה יאוש בעלים הוא, שהרי אמרה תורה: טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, הרי שחייבה התורה ארבעה וחמשה על מכירה, והרי דלמא לא אייאש [שמא לא התייאש], והאיך חייבה תורה כל גנב!?

אלא לאו משום דאמרינן: סתם גניבה יאוש בעלים היא.

הרי שסובר רבי אלעזר אף הוא, שלא חייבה התורה קודם אלא לאחר יאוש.

ומקשינן על רבי אלעזר: ודילמא אף על גב דלא אייאש חייבה התורה, ומנין לרבי אלעזר להוכיח מזה שסתם גניבה יאוש בעלים היא!?

אמרי בני הישיבה לפרש את דעתו של רבי אלעזר: לא סלקא דעתך שיתחייב לפני יאוש על מכירה שלא הועילה כלום, כי מכירה דומיא דטביחא חייבה התורה!

מה טביחה דאהנו מעשיו [הועילו מעשיו] שהרי אף את הבשר קנה הגנב ב"שינוי מעשה", ^[1] אף מכירה לא חייבה תורה אלא בכגון דאהנו מעשיו.

ואי תאמר שחייבה התורה על מכירה אף כשהיתה לפני יאוש, הרי מאי אהנו מעשיו, והרי המכירה אינה קיימת, וכאילו לא מכר!?

תו מקשינן לרבי אלעזר: ודלמא לא חייבה תורה אלא בכגון דשמעיניה דאייאש [שמענו אותו שהתייאש] קודם המכירה, ומנין להוכיח מזה ש"סתם גניבה יאוש בעלים"!?

אמרי בני הישיבה לפרש את דעתו של רבי אלעזר:

לא סלקא דעתך, שלא חייבה תורה אלא בכגון ששמענו על יאוש הבעלים, ומשום:

דמכירה דומיא דטביחה חייבה התורה, ומה טביחה חייבה התורה גם כשטבח לאלתר [סמוך מיד לגניבתו] ואף קודם שהמתין ליאוש הבעלים, אף מכירה חייבה התורה גם כשמכר לאלתר מבלי להמתין ליאוש בעלים. ^[2]

אמר תמה ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר, הסובר: לא חייבה תורה אלא על מכירה שהועילה:

גניבה בנפש - שאמרה תורה [דברים כד ז]: "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל, והתעמר בו ומכרו, ומת הגנב ההוא"

-: תוכיח, ^[3] שאין שם יאוש בעלים [שהרי אין אדם מתייאש על עצמו] ^[4] שיועיל לעשות את המכירה למכירה קיימת, ומכל מקום חייב הגנב אם מכרו!

מכלל, למדנו מקושייתו של רבי יוחנן דסבר רבי יוחנן, מכירת בהמה גנובה לפני יאוש חייב עליה ארבעה וחמשה אף שלא הועילה מכירתו.

הסוגיא הבאה היא סוגיא שלישית הדנה בדין יאוש אם הוא קונה.

לאחר יאוש מאי היא דעתו של רבי יוחנן? האם לדעתו יאוש קונה או לא?

רבי יוחנן אמר: חייב ומפרש לה ואזיל.

וריש לקיש אמר: פטור.

רבי יוחנן אמר חייב, כי סבר: חיוביה על מכירה, הוא בין לפני יאוש וכמו שנתבאר לעיל שנחלק רבי יוחנן על רבי אלעזר המחייב רק לאחר יאוש, ובין לאחר יאוש ומשום שיאוש אינו קונה.

ריש לקיש אמר, פטור, כי סבר: חיוביה לפני יאוש הוא, אבל לאחר יאוש, קנה הגנב את הגניבה, ושלו הוא טובח, ושלו הוא מוכר. ^[5] איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש הסובר יאוש קונה מהא דתנן [לקמן עד ב]:

גנב בהמה והקדיש אותה הגנב [באופן שחל הקדשו, כדמפרש ואזיל], ואחר כך טבח הגנב את הבהמה, הרי זה משלם תשלומי כפל לבעלים, שהרי גנבה קודם ההקדש, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה לבעלים שהרי את של ההקדש טבח, ואף להקדש אינו משלם ארבעה וחמשה. ^[6]

והרי אימת [אימתי] הקדישה הגנב: אילימא לפני יאוש הקדישה הגנב, מי קדוש על ידי הקדשו של הגנב!?

והרי "ואיש כי יקדיש את ביתו קדש" אמר רחמנא, מה "ביתו" שלו, אף כל שהוא שלו יכול להקדישו, אבל אין הגנב מקדיש דבר שאינו שלו.

אלא פשיטא שהמשנה עוסקת בכגון שהקדישה הגנב לאחר יאוש, שאפילו אם יאוש אינו קונה, חל ההקדש או משום "שינוי השם" שמעיקרא חולין והשתא הקדש, או משום "שינוי רשות" שנשתנתה מרשות הדיוט לרשות גבוה. ^[7]

ואם כן מוכח שיאוש אינו קונה [ורק משום שינוי השם או שינוי רשות חל ההקדש], שהרי:

וטעמא דהקדיש וטבח ומכר אחר ההקדש הוא דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ומשום דכי קא טבח, דהקדש קא טבח ולא של הנגנב.

אבל אם לא הקדיש הגנב את הבהמה, כי אז אם טבח הרי הוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה לנגנב, ואף שכבר נתייאשו הבעלים.

ואי סלקא דעתך: יאוש קונה, אמאי משלם ארבעה וחמשה כשטבח לאחר יאוש!? והרי שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר. ^[8]

הרי מוכח ממשנה זו שיאוש אינו קונה, ותיקשי לריש לקיש!?

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן:

לעולם יאוש קונה, ומשנה זו עוסקת לפני יאוש ולכן חייב הגנב על הטביחה אם לא ההקדש; ודקשיא לך: אם כן האיך הגנב יכול להקדישו, אימא לך: הכא במאי עסקינן:

כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב קודם שנתייאשו, וחל ההקדש מכח הבעלים, ולכן פטור הגנב כשטבחו אחר ההקדש מתשלומי ארבעה וחמשה.

ומקשינן על פירושו של ריש לקיש: ומי קדוש על ידי הבעלים כשאין הגניבה ברשותו, אלא ביד גנב!?

והאמר רבי יוחנן: ^[9] גזל ולא נתייאשו הבעלים: שניהן - הגזלן והבעלים - אינן יכולין להקדיש, ^[10] זה - הגזלן - לפי שאינו שלו, וזה - הבעלים - לפי שאינו ברשותו!? ^[11]

ואם כן אי אפשר לפרש את המשנה באופן שהקדישוהו בעלים ביד גנב, וכפי שפירשה ריש לקיש!?

אמרי בני הישיבה לפרש את דעתו של ריש לקיש:

הוא - ריש לקיש - דאמר כתנא ד"צנועין", הסובר: בעלים מקדישים ועושים שאר חלות על דבר שנגזל או נגנב מידם, ואף שאין הגניבה ברשותם.

דתנן:

כרם רבעי - שהוא טעון חילול כדי לאוכלו - היו מציינין אותו בשביעית ברגבי אדמה, כדי לרמז שאפשר ליהנות מן הפירות רק לאחר חילול, כמו אדמה שיש אפשרות ליהנות ממנה; וכל זה בשביעית שהפירות הפקר הם, וכל הבא ליטול יבוא ויטול; אבל בשאר שני שבוע לא היו מציינים אותם, שאם משום הגנבים שלא יאכלו בלי חילול, אין לחוש לזה, ש"הלעיטהו לרשע וימות" - ואילו הצנועין [אנשים חסידים] היו מניחין את המעות לחילול כרם הרבעי, והיו אומרים: כל הנלקט [שכבר נלקט] מזה על ידי הגנבים, ^[12] יהא מחולל על המעות האלו, כדי שלא להכשיל את הגנבים.

הרי מוכח שלדעת תנא זה אפשר לחלל פירות שאינם ברשותו של המחלל, אלא ביד הגנבים, והוא הדין שיכולים הבעלים להקדישם; וסובר ריש לקיש כתנא זה. ^[13]

תו מקשינן על פירושו של ריש לקיש, שפירש את המשנה - "גנב ואחר כך הקדיש משלם תשלומי כפל" - שהיא עוסקת בכגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב:

הרי אין גנב משלם כפל אלא כשבשעת העמדה בדין היתה הגניבה בידו, וכמו שנאמר: "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם", אבל אם החזיר הגנב את הגניבה לבעלים קודם שעמד בדין ושוב אינה בידו, כי אז אין בית דין מחייבים אותו כפל על הגניבה -

והרי כאן שהקדישוה הבעלים ביד הגנב, הרי זה כאילו חזרה קרן לבעלים, ^[14] ואין הגנב משלם אפילו כפל, ואילו במשנה שנינו, שכשהקדישוה בעלים, אינו פטור אלא מארבעה וחמשה, אבל כפל הרי הוא חייב, ואם כדבריך שהקדישוהו בעלים, למה הוא חייב!?

ומשנינן: משנה זו עוסקת כשכבר עמד הגנב בדין על הגניבה - קודם שהקדישוהו בעלים - וכבר חייבוהו בית הדין את הכפל, ושוב אינו נפטר מן הכפל אף אם היה מחזיר את הקרן לבעלים. ^[15]

ומקשינן: היכי דמי, איך היה פסק הדין קודם שהקדישוה הבעלים!?

אי דאמרי בית דין לגנב: "צא תן לו את הכפל", כך הרי אי אפשר לומר, כי:

אם כן מאי איריא: הקדיש [אחר שעמד הגנב בדין] ואחר כך טבח, שהוא פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, והרי אפילו לא הקדיש, נמי לא ליחייביה לגנב בארבעה וחמשה, כיון שפסקו בית דין לגנב "צא תן לו"?

דהרי אמר רבא:

א. אמרו בית דין לגנב: "צא תן לו", והלך הגנב וטבח ומכר, הרי הוא פטור.

מאי טעמא?

כיון דפסקוה בית דין למילתיה [פסקו בית הדין את דינו באופן סופי], וטבח ומכר, הוה ליה גזלן ^[16] שטבח ומכר [שהרי נודעה גניבתו, ובאלמות הוא מחזיק בה], והרי גזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

הערות

^[1] כן נראה לתוספות בפשטות לפרש, ולפי פירוש זה כתבו התוספות, שרק שינוי כעין טביחה ששינה הגנב בידים, מועיל לקנות לרבי אלעזר, אבל שינוי דממילא כגון שבירה אינו שינוי לדעת רבי אלעזר, וכדמוכח מדברי רבי אלעזר בפרק ראשון [יא א] גבי "אין שמין" [וכעין חילוק זה מתבאר ברש"י לעיל סו א בדברי רבה שאמר: "שינוי קונה", ופירש רש"י, דהיינו שינוי בידים, ראה שם, ובהערות] ; ובפירוש שני פירשו התוספות, ד"אהנו מעשיו" אין הכוונה לקנין הבשר על ידי שינוי, אלא שהועילו מעשיו לחסרה מן העולם.

^[2] כתבו התוספות שאין הכוונה "לאלתר" ממש, כי עד שלא נודע לבעלים על הגניבה, אף שאם יוודע להם יתייאשו, אין זה אלא "יאוש שלא מדעת", ויאוש שלא מדעת קיימא לן שאינו יאוש, אלא הכוונה "לאלתר" דומיא דטביחה שאף היא אינה מיד, עד שיבוא הגנב לביתו, ובשיעור זה כבר נודע מסתמא לבעלים.

^[3] הקשו התוספות: והרי גניבת נפש ומכירתו לא הוקשה לטביחה, ואם כן מה ראיה היא משם! ? ותירצו התוספות, שרבי אלעזר לא למד "טביחה דומיא דמכירה" מטעם היקש, אלא שמסתבר לדמות מכירה לטביחה, ועל זה מקשה רבי יוחנן: אדרבה נילף מכירה ממכירה; וראה לשון הרשב"א בזה.

^[4] א. נתבאר על פי רש"י; ולשון הרשב"א בגיטין לז ב [ד"ה וקשיא] הוא: "לא שייך יאוש אלא בממונו, אבל בגופו לא שייך יאוש, וכדאמרינן בבבא קמא גניבה בנפש תוכיח שאין יאוש לבעלים", [ומיהו, אין כוונת הרשב"א משום שישראל אינו חפץ ממוני, כי דברי הרשב"א שם עוסקים בגוי, ראה שם]. ב. כתב ה"מנחת חינוך" [מצוה לו אות ו בנדמ"ח], שלאו דוקא קאמרה הגמרא שמשום חסרון יאוש לא חלה המכירה, כי אף בלאו הכי היאך יוכל למכור את חבירו אם אינו עבד.

^[5] שיטת רבינו תם היא: [הובאה ב"תוספות רבינו פרץ" כאן; ודברי רבינו תם אלו הם תוספת על מה שהביאו התוספות לעיל סז א ד"ה אמר, בשם רבינו תם "משמע דסבר - רבי יוחנן - בכל דוכתי דיאוש קני", ואשר הוא תמוה מסוגיא זו]. אף רבי יוחנן סובר שיאוש קונה, אלא שמכל מקום חייב הוא על הטביחה ומכירה שלאחריה, מגזירת הכתוב "וטבחו או מכרו" לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש [ופירש דבריו המגיה על "תוספות רבינו פרץ", דכיון שסתם גניבה יאוש בעלים, אם כן משמע שחיובו הוא אף לאחר יאוש]. ושיטה זו אינה כרש"י ולא כהתוספות בד"ה רבי, וב"תוספות רבינו פרץ" הביא שר"י דחה שיטה זו, משום שאם כן מאי מקשה הגמרא לעיל סז ב על רב הסובר יאוש קונה ממה שמצינו חיוב על טביחה ומכירה לאחר יאוש, ומאי קשיא, שמא רב כרבי יוחנן הוא סובר; [והמדקדק בכל לשון הגמרא כאן, יראה שפשטות לשון הגמרא "מכלל דסבר רבי יוחנן לפני יאוש חייב, לאחר יאוש מאי", ובהמשך: "רבי יוחנן אמר חייב, חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש", מורה כשיטת רבינו תם]. ב. ב"קצות החושן" [שסא א], תלה מחלוקת זו של רבי יוחנן וריש לקיש אם הגזלן קונה את הגניבה ביאוש [כפירוש רש"י והר"י], במחלוקתם שנחלקו [בבא מציעא מז ב] אם במכר מעות קונות או משיכה קונה, ועל פי מה שהביא שם, שלקנות את הגזילה בקנין לאחר היאוש [לפי מה שצדדו התוספות לקמן סט א, שהגזלן צריך לעשות מעשה קנין אחר היאוש] דינו כמכר, שלדעת רבי יוחנן אי אפשר לקנותו אלא במעות ולא בשום קנין כגון משיכה או חצר [לדעת ה"קצות החושן"], ואילו לריש לקיש אפשר לקנותו במשיכה או בחצר, ולכן לרבי יוחנן לא קנה הגזלן את הגזילה אחר יאוש, כי אין לו במה לקנותו, שהרי אין שייך שם מעות, ואילו לריש לקיש הרי הוא קונה אותו בקנין משיכה או חצר.

^[6] כתב רש"י בד"ה ואינו משלם: "דהא כי קא טבח דהקדש טבח, ו [להקדש אינו חייב לשלם ארבעה וחמשה, משום ד] "רעהו" אמר רחמנא, "ישלם שנים לרעהו" ולא להקדש, ו [אף שפסוק זה אינו ממעטו אלא מכפל, מכל מקום ממילא לא משלם אף על הטביחה, שהרי] כיון דפטריה [התורה] מכפל [להקדש, וכדדרשינן מ"רעהו"], תו לא מחייב בטביחה ומכירה, ד"תשלומי ארבעה וחמשה" אמר רחמנא, ולא שלשה וארבעה"; וראה תוספת דברים בביאור רש"י, במקום עיקר דין זה, לקמן עד ב, בהערות שם.

^[7] על פי "תוספות רבינו פרץ".

^[8] א. כתב ב"תוספות רבינו פרץ", שלפי שיטת רבינו תם, שאף לרבי יוחנן יאוש קונה, אלא שמכל מקום הוא חייב מגזירת הכתוב, צריך לפרש דהכי קאמר: "ואי סלקא דעתך דקנה לענין שיש לו להפטר מארבעה וחמשה, משום ששלו הוא טובח - אמאי משלם", [והוא כעין "סרס המקרא ודרשהו"]. ב. לעיל ריש סח א, הוכיחה הגמרא שיאוש אינו קונה ממה שאמר רבי עקיבא שחיוב מכירה הוא משום שנשתרש בחטא, דהיינו שהועילה מכירתו; והקשתה הגמרא: הרי בהכרח שלאחר יאוש הוא, שאם לא כן לא הועילה מכירתו דשינוי רשות לבד אינו קונה, ואם נתייאש, הרי כבר קנה ביאוש, ופטור על המכירה. והקשה ה"חזון איש" [הובא בהערה 1 שם]: לפי מה שצידדו התוספות לקמן סט א, שאין היאוש קונה לגזלן אם הגניבה מונחת ברשות הרבים ואינה ברשותו של גנב לקנותה, אם כן יש לומר שחיובו הוא כשמכר לאחר יאוש, אלא שלא היתה הגזילה עומדת ברשות הגזלן לקנותה! ? [פירוש: עד כאן לא אמרו התוספות שצריך קנין לקנותו לאחר יאוש, אלא אם "יאוש קונה", אבל כדי להצטרף לשינוי רשות, אין צריך לקנותו תחילה, ואם כן משכחת לה שתחול המכירה, שנתייאשו בשעה שהבהמה ברשות הרבים, ומכרה הגנב, ונמצא משתרש בחטא]. וכתב ליישב, שאם כי אין הגניבה נקנית לו לאחר יאוש כשאינה ברשותו, מכל מקום שוב - לדעת הסובר שיאוש קני - אינו חייב על הטביחה, כי היות ורשות ביד הגנב לקנותה לעצמו, לא שייך לחייבו על טביחה ומכירה, וגם אין לו חיוב השבה על הגניבה מאחר שיכול הוא לקנותה; ואם כן ניחא קושיית הגמרא על רב, שלשיטתו אין לחייבו על הטביחה והמכירה שלאחר יאוש. וכעין קושיא זו יש להקשות כאן, שהרי יש לפרש שהברייתא עוסקת כשנתייאש והבהמה ברשות הרבים, ולכן פטור הוא על הטביחה רק כשהקדישה תחילה, אך בלי זה הרי הוא חייב; וכן שייך כאן תירוץ ה"חזון איש", שאפילו בכי האי גוונא שהבהמה ברשות הרבים יש לו ליפטר על הטביחה, משום שיכול לזכות בה. ברם העירו האחרונים, שלפי מה שהובא בהערה 5 בשם ה"קצות החושן", שאף רבי יוחנן מודה שהיאוש קונה לגזלן, אלא שלפי דעתו אין מעשה קנין בו יכול הוא לקנות גזל; הרי שלפי סברת ה"חזון איש" יש לנו לומר, שלא יתחייב על טביחה לאחר יאוש אפילו לרבי יוחנן, היות ומן הדין יכול הוא לזכות בה, רק שאין לו מעשה קנין; ואם כן מוכח - לפי ביאור ה"קצות החושן" - מדברי רבי יוחנן שמחייב בטביחה לאחר יאוש, דלא כסברת ה"חזון איש".

^[9] כתב ב"תוספות רבינו פרץ" שאין כוונת הגמרא להקשות מרבי יוחנן על ריש לקיש, אלא משום שבהמשך הסוגיא מבואר, שסתם משנה היא כרבי יוחנן בזה, וכן הפסוק מסייע לדבריו.

^[10] לאו דוקא להקדיש, אלא אף שאר חלות אין יכולים הבעלים להחיל על הגזילה, וכמבואר בהמשך הענין, שאין הבעלים יכולים לחלל כרם רבעי שביד הגנב, ואולם להרשב"א שיטה אחרת בזה, ויתבאר בהערות לקמן סט א.

^[11] הרחבה בדין "אינו ברשותו": א. דין פקדון ביד שומר, וגזילה שרוצה הגזלן להחזירה, ובגדר "אינו ברשותו": כתבו התוספות לקמן ע א ד"ה לא, שפקדון ביד שומר חשוב "ברשותו", [וראה שם בדברי רש"י, ובהערות שם], וכן היא דעת הראשונים והפוסקים [מלבד: "יש חולקין" במאירי לקמן סט א ד"ה ובפקדון] ; אך נחלקו בעל המאור והרמב"ן [לעיל יח א מדפי הרי"ף], אם כאשר החליט הגזלן להשיב את הגזילה לבעליה, כבר חשובה הגזילה "ברשותו" של הבעלים ויכול הוא להקדישה; ודעת בעל המאור היא, שדי בזה כדי להחשיבה "ברשותו". ומפרשים האחרונים את מחלוקתם, שהרי דבר פשוט הוא, שאין סיבת הדין שאין הבעלים יכולים להקדיש משום שבפועל "אינו ברשותו", שהרי יכולים הבעלים להקדיש דבר שהוא ביד שומר, וכמו שהוכיחו הראשונים; ונחלקו בעל המאור והרמב"ן, אם מה שגזילה חשובה "אינו ברשותו" הוא משום "קניני הגזילה" שיש לגזלן בגזילה, או שהטעם הוא משום שאין הגזילה בשליטת הבעלים, כי הגזלן השתלט עליה, והנפקא מינה היא באופן שהגזלן רוצה להשיבה, כי אז אם כי קנייני גזילה עדיין יש לו בגזילה עד שלא ישיבנה לבעליה, מכל מקום כבר אינו משתלט על הגזילה, וראה עוד ב"ספר המפתח" לקמן סט א מקורות להרבה אחרונים שדנו בחקירה זו. ב. נתנו הבעלים בטעות את ממונם לאחר, ויכולים להעמידו בדין ולהוציא ממנו, אם יכולים להקדישו: ב"קצות החושן" [שנד ד] הביא בשם הריטב"א [קדושין נו ב ד"ה מתקיף], במי שלקח בהמה טמאה במעות מעשר שני [ומקח טעות הוא, שאין לוקחין בהמה טמאה במעות מעשר שני], שיכול הלוקח לחלל את מעות המעשר השני שביד המוכר ואף שברח המוכר ואינו לפנינו; ומשום ש"לא אתו לידיה דמוכר בתורת גזל, אלא בתורת מקח וממכר, והיה סבור [המוכר] שיצאו לחולין, ואילו איתיה קמן [שלא ברח], ונימא ליה דליהדרינהו ללוקח הוה מהדרי להו, וכיון דטעותא הוא, ואיהו לא הוה מעכב להו, כפקדון חשיב גביה שיכול מפקיד להקדישו ולחלל עליו מעשר בכל מקום, מה שאין כן בגזלן, דאי אמרינן ליה דלהדרה לגזילה לא הוה ציית לן"; אך בתוספות [כאן בד"ה הוא], מבואר גבי אותו ענין שאינו יכול לחלל, כיון שזה חשוב "אינו ברשותו". ודעת ה"קצות החושן" להכריע כדעת התוספות: "דכל היכא דלא ידע הוה ליה דבר שאינו ברשותו, אף על גב דציית דינא וכו', ודוקא פקדון הוה ליה דבר שברשותו, ומשום דכל אימת דבעי מפקיד שקיל ליה, אבל כל שבטעות דין אתי לידיה או בטעות אחר, ומחוסר ראיה והעמדה בדין, אף על גב דציית דינא, הוי דבר שאינו ברשותו"; [ולשונו צריך ביאור, דפתח ב"כל היכא דלא ידע", ומשמע שאינו יודע היכן הדבר כי ברח המוכר, ובלשונו בסיום דבריו משמע, שאפילו אם הוא לפנינו, חשוב "אינו ברשותו"; וראה היטב בתוספות קדושין נו א ד"ה מתקיף, דמשמע, שעיקר מה שחשוב שם "אינו ברשותו" הוא משום שברח המוכר, ואם כן עיקר טעמם הוא משום שזה כמו אבידה, ראה אות ג]. וה"קצות החושן" הוכיח כשיטתו מן הסוגיא בעמוד א, דהנה לקמן סט ב מבואר, שדין גונב אחר הגנב שוה לדין הקדש בדבר ש"אינו ברשותו", דהיינו, כל שאין הבעלים יכולים להקדישו כי אינו ברשותם, אף הגונב אותו ממקום שהוא שם אינו חייב, והוא בכלל המיעוט שהגונב אחר הגנב פטור, וכל שיכול להקדישו במקום שהוא, הגונב אותו משם חייב עליו כפל. והנה לעיל מתבאר מן הסוגיא [וכפי שנתבאר שם בהערה 7], שהגונב ומכרו לאחר באופן שלא חלה המכירה, ובא גנב גנבו מבית הלוקח, אין הוא חייב כפל לבעלים, ואף שאילו היינו יודעים מי הלוקח, היה הוא ציית דינא, שהרי לא לקח מן הגנב אלא משום שלא ידע שגנוב הוא, ומכל מקום מבואר שהגונב ממנו אינו חייב כפל לבעלים, ובהכרח שזה מיקרי "אינו ברשותו" של הבעלים ובכלל גונב אחר הגנב הוא. וב"דברי יחזקאל" סימן נד אות ג כתב ליישב לשיטת הריטב"א, שגבי לוקח מגנב, חשוב "אינו ברשותו" מחמת קניני הגזילה שיש לגנב, שלא פקעו כשמכרו ללוקח [וכמו שהביא שם בשם הרשב"א], וראה עוד שם אריכות בזה. ב. אבידה אם נקראת "אינו ברשותו": בריטב"א בתחילת המפקיד מבואר שאדם יכול להקנות אבידה, [ולמד מזה ב"דברי יחזקאל" סימן נד אות ד, שאבידה - לדעת הריטב"א - נחשבת "ברשותו". ואילו מדברי הרמב"ם [מכירה כב ט] נראה, שאבידה נקראת "אינה ברשותו", [זה לשון הרמב"ם שם: "מי שהיה לו פקדון ביד אחר, הרי זה מקנהו בין במכר בין במתנה, לפי שהפקדון ברשות בעליו הוא, והרי הוא בחזקת שהוא קיים, ואם כפר בו זה שהופקד אצלו, אינו יכול להקנותו, שזה כמי שאבד, שאינו ברשותו]. ויש הסוברים, שלשיטת הרמב"ן ש"קניני גזילה" הם הסיבה ל"אינו ברשותו" אם כן אבידה חשוב "ברשותו", ויש הסוברים, שאף להרמב"ן יש לומר, שאינו אלא כמוסיף שאף מצד "קניני גזילה" חשוב "אינו ברשותו", ומיהו מודה הוא לסברת ה"בעל המאור", שכל שאינו בשליטת הבעלים, חשוב "אינו ברשותו", ויש לומר שמודה הוא באבידה שהיא נקראת "אינה ברשותו". ובסגנון הוכחתו של ה"קצות החושן" שהובאה באת ב, הוכיחו אחרונים שאבידה נקראת "ברשותו", מהמבואר בבבא מציעא כו ב, שהנוטל אבידה על מנת לגוזלה, עובר משום "לא תגזול", וה"קצות החושן" בסימן לד סק"ג סובר, שהגונב אחר הגנב אינו עובר אפילו בלאו, ואם אבידה חשובה "אינו ברשותו" לא היה לו לעבור ב"לא תגזול", [אלא שאין דברי ה"קצות החושן" בענין הלאו מוסכמים על כולם] ; וראה "קהלות יעקב" לבבא מציעא הנדמ"ח סימן כח ד"ה ולבאר, וצריך תלמוד. וראה בענין אבידה, ב"אמרי משה" סימן לד, שהביא גם מדברי ה"אור שמח" בזה, וב"דברי יחזקאל" סימן נד, וב"קהלות יעקב" לבבא מציעא הנדמ"ח סימן כח. ד. בטעם הדין שאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו: ב"קהלות יעקב" זרעים סימן כ ד"ה ובאמת, כתב, שדין זה ד"אינו ברשותו" לא מצי להקדיש, אינו דין מיוחד על עשיית חלות [שצריך שיהיה ברשותו], אלא הוא דין כללי, דמה שהוא אינו ברשותו מחליש כח הבעלים, וממילא אינו יכול להקדיש דהוי קצת "אינו שלו"; וראייתו היא, ממה שדין "אינו ברשותו" כמו שהוא מונע את הבעלים מלהקדיש, כך הוא פוטר את הגנב מתשלומין, ובגמרא לקמן סט ב, לומדת הגמרא דין זה מזה, [וראה בהערות שם], ובהכרח שמשום שבעלותו נפגמה נחשב כבלתי בעלים גמור ואינו יכול להקדיש, והוא הדין שאינו מתחייב כפל לבעלים דלאו ממון גמור הוא, לפי שכבר נפגמה בעלותו קודם הגניבה על ידי זה שהוא אינו ברשותו. ה. מה נמנע מן הבעלים, כשהדבר "אינו ברשותו": הנה עיקר דברי רבי יוחנן נאמרו גבי הקדש; ומכל מקום מוכח בסוגייתנו, שאף לחלל מעשר שני ש"אינו ברשותו", אין הוא יכול; וכן לענין הפקר בדבר ש"אינו ברשותו" נראה מן הסוגיא כאן שאינו יכול, וכפי שיתבאר בהערות בסוגיא. ודעת רובם המכריע של הראשונים, שאין אדם יכול להקנות דבר שאינו ברשותו, וכאשר נראה מדבריהם בסוגיא ד"אורכתא" לקמן ע א; אלא שדעת הרשב"א בשבועות לג ב, שדברי רבי יוחנן גזירת הכתוב הם גבי הקדש, אבל יכול להקנות דבר שאינו ברשותו, [וראה ב"קצות החושן" קכג א, שתמה מאד על שיטה זו].

^[12] כתב רש"י "כל מה שלקטו בני אדם היום מכאן יהא מחולל", ומשמע שבסוף היום היו אומרים כן, והיו מחללים את מה שכבר נלקט ; ואולם התוספות לקמן סט א ד"ה כל הנלקט, פירשו לא כן אלא שהיו אומרים בבוקר שיחול החילול לאחר שיילקט, ויובאו דבריהם בהערה לקמן סט א.

^[13] א. ובגמרא לקמן סט א מתבאר, כיצד מתיישבים דברי רבי יוחנן עם משנה זו. ב. לשון רש"י הוא: "אלמא אף על גב דליתיה ברשותייהו מיפרק ותפיס להו למעות בקדושה"; ויש לעיין, הרי עיקר הנידון הוא על הפירות שנתחללו ["מיפרק"], אבל מה ד"תפיס להו למעות בקדושה" אינו ענין ל"אינו ברשותו", שהרי המעות ברשותו, וראה "חת"ם סופר".

^[14] א. כתב ב"אמרי משה" סימן מ אות יד, שלכאורה אינו מובן במה חזרה הקרן לבעלים, והרי עדיין הוא גנוב מן ההקדש; ופירש שם, שקנייני הגזילה פקעו מעת שהקדישוה הבעלים, שאין קנייני גזילה בדבר של הקדש, ולכן נקרא זה "חזרה קרן לבעלים"; ולפי זה ביאר שם, שאם מכר את הדבר הגזול, אין זה "חזרה קרן לבעלים". ב. והנה לשון רש"י הוא: "אי כשהקדישו בעלים, כפל אמאי משלם, הרי חזרה קרן לידם, דאקדשוה כל היכא דאיתיה", ואפשר, שכוונתו היא, שחזרה קרן לבעליה החדשים, כי מאחר שהקדיש, וכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה, הרי נמצא שכאילו החזיר את הקרן לבעלים, [וראה חולין קלט א, לדעת ריש לקיש, שהאומר: "הרי עלי מנה לבדק הבית", ונתן מנה, ונגנב או נאבד, אינו חייב באחריותו, ואין דינו כמו קדשי מזבח שהוא חייב באחריותו כשנגנב או נאבד, ומשום ד"כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה"]. ג. ראה מה שכתב ה"חזון איש" ליקוטים חדשים כאן, דברים מחודשים במקור דין "חזרה קרן לבעלים".

^[15] לשון רש"י הוא: "כשעמד בדין: שבאו עדים קודם שהקדישוהו בעלים"; ונראה מלשונו של רש"י, שאין צריך פסק דין, אלא די במה שבאו עדים, כדי ששוב לא ייפטר אף אם יחזיר הקרן לבעלים, וזה דלא כדמשמע מהגמרא שצריך לכל הפחות שיאמרו לו בית הדין "חייב אתה ליתן לו", רש"ש לקמן תחילת דף סט א, וראה עוד ב"ספר המפתח".

^[16] כתב הראב"ד: "צא תן לו, וטבח ומכר פטור מארבעה וחמשה, מפני שהוא כפקדון בידו, וסבר יצא מתורת גניבה, אבל חייב אתה ליתן לו, לא סמכה דעתיה, סבר מעייני בדיני, ועדיין בתורת גניבה הראשונה עומד". וראה מה שביאר ב"חזון איש" בליקוטים חדשים כאן.

תדע שסתם גניבה יאוש בעלים הוא —

שאמר רבא: כיון שאמרו בית דין לגנב "צא תן לו", אם אחרי כן הוא טבח או מכר — פטור, מאי טעמא [מה הטעם]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Know that an ordinary case of theft is assumed to result in the owner’s despair of recovering the stolen item. In other words, in the absence of evidence to the contrary, one may assume that the victim of theft has despaired of recovering his item.

The reason is that the Torah stated that if a thief slaughtered or sold the animal he had stolen, he pays the fourfold or fivefold payment. But why is this so? Perhaps the owner did not yet despair at the time the thief sold the animal, in which case the sale is invalid, and there should be no fourfold or fivefold payment. Rather, is it not because we say that an ordinary case of theft is assumed to result in the owner’s despair of recovering the stolen item? This concludes the statement of Rabbi Elazar, which clearly indicates that there is no fourfold or fivefold payment if the animal is sold before the owner’s despair.

The Gemara asks a question with regard to Rabbi Elazar’s assumption: But perhaps the Torah obligates the thief to pay the fourfold or fivefold payment even if the owner has not yet despaired at the time of the sale, despite the fact that the sale is invalid, as Rav Naḥman stated.

In response to this question the Sages say: This cannot enter your mind, as Rabbi Elazar maintains that the juxtaposition of slaughtering and selling in the verse that states: “And slaughter it or sell it,” teaches that the thief’s sale of the animal is similar to his slaughter of it. Just as slaughter is a matter in which his action was effective, so too, the case of selling the animal is one in which his action was effective, i.e., the sale is valid. And if the sale occurred before the owner’s despair, in what sense were his actions effective?

The Gemara asks another question with regard to Rabbi Elazar’s reasoning: But perhaps the Torah requires the fourfold or fivefold payment only in the specific case where the animal is sold after we heard that the owner despaired of its recovery. The Sages respond to this and say: This cannot enter your mind, since, as explained above, the thief’s sale of the animal must be similar to his slaughter of it. Therefore, just as the thief is liable to pay the fourfold or fivefold payment for slaughtering the animal even if he does so immediately, so too, the halakha that he pays the fourfold or fivefold payment for selling it applies even if he does so immediately, before it is known that the owner has despaired of recovering the animal.

Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Elazar: The case of stealing a human being, i.e., kidnapping, proves that your reasoning is incorrect. The Torah states: “And he who steals a man and sells him or if he is found in his hand, he shall be put to death” (Exodus 21:16). In this case there is no owner’s despair, as no one ever despairs of his own freedom. Consequently, the thief’s sale of the person he kidnapped is invalid, and yet the Torah states that he is liable to receive the death penalty for selling him. One can learn by inference from this question that Rabbi Yoḥanan holds that if the thief sells the stolen animal before the owner’s despair he is liable to pay the fourfold or fivefold payment.

§ The Gemara asks: If the thief sells the animal after the owner’s despair, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan says: He is liable. And Reish Lakish says: He is exempt.

The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan says: He is liable, as the thief’s liability applies whether the animal is sold before the owner’s despair or after his despair. Reish Lakish says: He is exempt, as the thief’s liability is in effect only if he sells the animal before the owner’s despair, but after the owner’s despair there is no liability, because the thief has acquired the animal by virtue of the owner’s despair, and therefore it is his own animal that he slaughters or his own animal that he sells.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from a baraita: If one stole an animal and consecrated it, and subsequently slaughtered it, he pays the double payment to the owner of the animal, but he does not pay the fourfold or fivefold payment. The Torah states: “The one whom the judges convict shall pay double to his neighbor” (Exodus 22:8). The word “neighbor” excludes the case of one who steals a consecrated item from the Temple treasury. Since there is no double payment to the Temple treasury there can be no fourfold or fivefold payment either, as the fourfold or fivefold payment is considered an addition to, not a replacement of, the double payment (see 75a). Therefore, a thief does not pay the fourfold or fivefold payment to the Temple treasury for slaughtering one of its animals.

The Gemara analyzes the baraita: When did the events described in the baraita occur? If we say they happened before the owner’s despair, is the animal consecrated at all? A thief cannot consecrate a stolen item before the owner despairs of recovering it, as the Merciful One states in the Torah: “And when a man shall sanctify his house to be holy unto the Lord” (Leviticus 27:14), from which it is derived: Just as one’s house belongs to him, so too, anything that one consecrates must belong to him, and therefore a thief cannot consecrate a stolen item.

Rather, it is obvious that the baraita is dealing with events that occurred after the owner’s despair. And yet the only reason that he does not pay the fourfold or fivefold payment is that he consecrated the animal, on the grounds that when he slaughtered it he slaughtered consecrated property. But if he did not consecrate the animal before he slaughtered it he would pay the fourfold or fivefold payment. And if it enters your mind that the owner’s despair serves to acquire the animal for the thief, why would he have to pay? At that point it is his own animal that he slaughters or his own animal that he sells.

Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: With what are we dealing here? The baraita is referring to a case that occurred before the owner’s despair, and it is not the thief who consecrated the animal, as he cannot do so. Rather, we are dealing with a case where the owner consecrated the animal while it was in the thief’s possession.

The Gemara asks: And is the animal consecrated in this situation? But didn’t Rabbi Yoḥanan say: If one stole an item and the owner has not yet despaired of recovering it, neither of them is able to consecrate it. This one, the thief, cannot consecrate the item, because it does not belong to him; and that one, the owner, cannot consecrate it, because it is not in his possession. The Sages state an answer on behalf of Reish Lakish: He stated his opinion in accordance with the opinion of the pious ones [tzenuin], who acted not in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan.

As we learned in a mishna (Ma’aser Sheni 5:1): The pious ones would set aside some coins and say: Anything that was picked from this vine by passersby shall be desacralized onto these coins. This mishna is referring to a grapevine in its fourth year after planting. The grapes on this vine must be either eaten in Jerusalem or redeemed with money that is then taken to Jerusalem and spent on food. The fruit may not be eaten outside Jerusalem without being redeemed. The pious ones were concerned that a passerby might help himself to some of their grapes, thereby transgressing a prohibition. Therefore, they would redeem any of their grapes that might be picked and eaten by passersby. Evidently, these pious ones were of the opinion that the owner of a stolen item can redeem it despite the fact that it is no longer in his possession. Likewise, they would say, contrary to the opinion of Rabbi Yoḥanan, that an owner of a stolen item can consecrate it even though it is no longer in his possession.

The Gemara asks a question with regard to Reish Lakish’s explanation of the baraita, that it is discussing a case where the owner of the animal consecrated it after it was stolen: But the principal amount, i.e., the stolen animal itself, has returned to the owner. By consecrating the animal, the owner has exercised his ownership of it, and it is therefore considered to have been returned to him at that point. The thief should therefore not be required to pay the double payment, as a thief is liable for double payment only when the stolen item is in his possession at the time of the trial, as it states: “The theft shall be found in his hand” (Exodus 22:3).

The Gemara answers: The baraita is discussing a case where the thief stood in judgment and was found guilty of theft before the owner consecrated the animal. Consequently, the liability to pay the double payment preceded the owner’s consecration of his property.

The Gemara raises a difficulty with regard to this answer: What are the circumstances of this trial of the thief? If it refers to a situation where the members of the court say to him: Go out and give the animal back to its owner, why does the baraita say that the thief is exempt from the fourfold or fivefold payment specifically because the owner consecrated the animal before it was slaughtered? Even if he did not consecrate it the thief should also not be liable to pay the fourfold or fivefold payment.

The Gemara elaborates. As Rava says: If the court tells a thief: Go out and give the stolen animal back to the owner and instead the thief slaughtered or sold it, he is exempt from the fourfold or fivefold payment. What is the reason for this?

Since the court has issued a definitive ruling in this matter, and he later slaughtered or sold the animal, he is considered a robber, and a robber does not pay the fourfold or fivefold payment. The difference between a thief, concerning whom the Torah prescribes the double payment and the fourfold or fivefold payment, and a robber, who does not incur these obligations, is that a thief acts stealthily, whereas a robber brazenly uses force to take an item from its owner. Once a court has obligated a thief to make restitution and he has defied this sentence, he is considered a robber, and therefore the fourfold or fivefold payment and its atonement are not applicable to him.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ליה רבי יוחנן גניבה בנפש תוכיח וכו'. איכא למידק מאי קושיא גניבה בנפש לא הוקשה לטביחה. ויש לומר דרבי יוחנן סברא בעלמא קאמר ליה דכיון דאשכחן גניבה דלא הוקשה לטביחה ה"נ לא הוקשה לדבר זה. אלא מה טביחה שאינו חוזרת פרט לכשהקנה לשלשים יום.

הוא דאמר כצנועין. איכא למידק מאי קמדמה הקדש לחילול והא אין אדם יכול להקדיש נכסי חבירו ואפילו הכי יכול לחלל הקדש חבירו כדמוכח בריש פרק האשה רבה (יבמות פח, א) דאמרינן התם היכי דמי אי קדושת דמים יכול לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי ואי דחבריה היא גופא מנלן, אלמא משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה תירצו בתוספות דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדותו כמותן יכול אחר לפדותו אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים ואפילו הכי לצנועין יכולין לחללו אף על פי שאינו ברשותן וכיון שכן אף הנגזל יכול להקדיש גזל שבבית גזלן כל שלא נתייאש ממנו. והקשו הם דהא בפרק לולב הגזול (סוכה לט, א) משמע שיכול אדם לחלל דמי פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא התם אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי ביד פלוני ובא ואוכלן בקדושת שביעית. ויש לומר דאפקרינהו רבנן מעם הארץ כדי שלא יהיה נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחללן דהפקר בית דין הפקר. והא דמשמע נמי בפרק קמא דבכורות (יא, א) דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ומשמע התם אפילו בלא דעת בעלים. יש לומר דפטר חמור כיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה ואף על פי שהפודה את ההקדש הוי פדוי לפודה והפודה פטר חמור פדיונו פדוי לבעלים כדמסיק התם. עוד הקשו היכי מדמה כלל הקדש לחלול נטע רבעי שהרי דין שיחלל נטע רבעי ומעשה שני של חבירו שלא מדעת הבעלים כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו והא דמבעיא לן בפרק אין בין המודר (נדרים לו, ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא היינו טעמא משום דדלמא כיון [ד]דיליה הוא ניחא ליה למעבדה אבל הכא ודאי ניחא להו להנך מלקטין שיחללו אותן הבעלים משיאכלו הם באיסור, וצריך עיון.

הגונב נפש עובר בלאו ואזהרה שלו מלא תגנוב האמור בעשרת הדברות וכן המוכרו ואזהרתו בכלל לא ימכרו ממכרת עבד ואין מלקות בלאוין אלו מפני שנתנין הם לאזהרת מיתת בית דין שהרי כתוב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל ודבר זה יתבאר במסכת סנהדרין בע"ה:

גנב בהמה ולא נתיאשו הבעלים ממנה והקדישה הגנב אין שם הקדש חל עליה כלל שהרי לא קנאה ואינה שלו ואם טבח ומכר אח"כ משלם תשלומי ארבעה וחמשה נתיאשו הבעלים והקדישה הגנב הקדישו הקדש מפני שההקדש נקרא שנוי רשות ונקנית לו ביאוש ושנוי רשות ואם טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ולומר מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים מפני ששם הבעלים עליה שאומרים עולתו של פלוני כמו שיתבאר למטה:

אע"פ שבארנו שהקדש חל עליה אם נודעה לרבים אינה מכפרת כמו שיתבאר במסכת גיטין ויש פוסקים אף בשלא נודעה לרבים מפני שכל שההקדש סייע בקנייה נעשית מצוה הבאה בעברה הא כל שהיה קנוי לו קודם ההקדש לא היה נחשב למצוה הבאה בעברה וכמו שאמרוה בפרק לולב הגזול ל' א' בשמועת הנהו אוונכרי שהקשו כי גזזינהו אינהו נמי לקנינהו בשנוי השם אלמא דכל שקנה קודם ההקדש לא הוי מצוה הבאה בעבירה:

הקדישוה בעלים כשהיא בבית הגנב אין הקדש חל עליה כלל שכל שגנב או גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו כמו שיתבאר ומעתה טבח הגנב או מכר אחר שהקדישה בעל הבית משלם תשלומי ארבעה וחמשה שאין אומרים כבר הקדישוה בעלים וחזרה הקרן להם הואיל והוקדש מצדם שהרי אין הקדשם הקדש:

הרבה סוגיות אתה מוצא שיראה לך מהם שהיאוש לבדו קונה ואתה צריך להזהר בהם לפרשם עם צירוף איזה שנוי או שנוי רשות או שנוי השם והריני מביא לך אחת מהם לדוגמא ולמד סתום מן המפורש והוא שבמסכת סוכה אמרו בענין לולב הגזול שפסול קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא יום שני בשלמא ראשון כתיב לכם משלכם אלא יום שני אמאי ומתרץ לה משום מצוה הבאה בעבירה ואמרו שם מנין למצוה הבאה בעבירה וכו' שנאמר והבאתם גזול וכו' אימת אלימא לפני יאוש קרבנכם אמר רחמנא משלכם ואי לאחר יאוש קנייה אלא לאו משום מצוה הבאה בעבירה ואתה צריך לפרש במה שאמר אי לאחר יאוש קנייה שאם בקרבן הוא בצירוף ההקדש שנקרא שנוי רשות כמו שבארנו ואם בלולב הוא מפני שנוי השם דמעיקרא אסא והשתא הושענא ומתוך כך הוצרך לטעם מצוה הבאה בעבירה וכן אמרו למעלה בגנב וגזלן שתרומתם תרומה ומעשרותם מעשר והקדשם הקדש באו עליה מטעם שנוי השם המצטרף עם היאוש דמעיקרא טיבלא וחולי והשתא תרומה ומעשר והקדש וכן כל כיוצא בזה:

וכן יראה מסוגיא זו לדעת עולא שהיאוש אינו קונה וכן בחמשי של גיטין ובפרק הגוזל בתרא נראה לדעתו שקונה ותרצו הרבה מן הרבנים שלדעתו יאוש קונה חוץ מבקרבן ומדין מצוה הבאה בעברה שעיקר הדברים שאף לדעתו בכל מקום אינו קונה וההיא דהגוזל פירושה בצירוף שנוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין ואע"פ שבקרבן איכא בהדיה שנוי השם דמעיקרא חולי וכו' הואיל והקנייה באה על ידי ההקדש נפסל מדין מצוה הבאה בעברה עד שיהא קנוי לו קודם ההקדש כמו שכתבנו למעלה:

כל שגנב ועמד בדין וחייבוהו בית דין להחזיר הבהמה או לשלם את הכפל אם אמרו צא תן לו וטבח ומכר אח"כ פטור מתשלומי ארבעה וחמשה מאחר שאמרו צא תן לו נעשה גזלן עליה ואין זה גנב הא אם לא אמרו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו עדין הוא גנב עליה ואם טבח ומכר אחר כן משלם תשלומי ארבעה וחמשה כמו שיתבאר ואע"פ שאמרו בסנהדרין איש פלוני אתה חייב גמר דין הוא אינו כן בחייב אתה ליתן לו או שמא התם הואיל ובדין קרוב ליגמר הוא קורהו גמר דין לענין שאסור עוד לבצוע ואף לדעת רב זביד שאמר בראשון של מציעא י"ז א' דאף חייב אתה ליתן לו הוי גמר דין ואם אמר פרעתי מהימן דוקא בחוב שנותנין לו זמן אבל לנזק שאין נותנין בו זמן היה להם לומר צא תן לו:

כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו ואע"ג דאיכא הכא ייאוש דאף למ"ד סתם גנבה לא הוי ייאוש בעלים הנ"מ במטלטלין אבל בענבים מי יודע מי נכנס בכרמו ולוקט שיתבענו בדין ואינן דבר הנראה בעין שיכירם שהם שלו הילכך מייאש. סבירא להו לצנועין דייאוש כדי לא קנה וכ"ת מאן תנא צנועין רשב"ג היא ולא גרסי' הכא דכסתם יחידאה לא קאמר דאי רשב"ג תנא לה לא הוי סתמא כלל ולקמן דאמרי' מאן תנא צנועין ר' דוסא היא גרסי' לי' דמתני' הויא סתמא ואתיא כיחידאה:

בד"ה הוא דאמר כצנועין כו' דהיכא מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר כו' עכ"ל פירוש אפילו הוו צנועים מחללים אחר יאוש וס"ל דיאוש גרידא קני דהוי של חבירו מ"מ יוכל לחלל דזכין לאדם כו' וק"ל:

גמ' דאמר רבא ?א תן לו טבח ומכר פטור מ"ט כיון דפסקוה למלתיה וטבח ומכר ה"ל גזלן וכו' ומשמע דר"ל דפסקוה שיחזיר הגנב לבעלים גוף הגנבה שגנב ולכך כשטבח ומכר אח"כ ה"ל גזלן וגזלן אינו משלם ד' וה' וצ"ע בר"ן שהוא מפרש דפסקוה למלתיה שישלם הגנב לבעלים בעד הדנבה כך וכך ממון ולכך כשטבח ומכר אח"כ פטור מד' וה' משום דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר שזהו נגד הגמ' שהרי הגמרא קאמרה טעמא אחרינא שהוא פטור מטעם שהוא גזלן ואפשר שהיה לו גירסא אחרת בגמרא אבל לפי פירושו לא יתישב קושיות הגמרא דאמאי פריך לר"ל דנימא דר"ל איירי שעמד בדין ופסקו הב"ד שיחזיר הגנב גוף הבהמה לבעלים אבל מצד הדין גם דברי הר"ן אמת הן דפשיטא הוא דאם עמד בדין ופסקו הב"ד שישלם לו הגנבה במעות פשיטא דכשטבח ומכר אח"כ דפטור מד' וה' דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואפשר שגם הר"ן לא לפרש לישנא דהגמרא כתב דבריו רק לענין דינא קאמר וק"ל:

תוס' ד"ה גנבה בנפש תוכיח וכו' וי"ל דה"ג לא אתקש לטביחה וכו'. ר"ל אע"ג דקאמרה הגמרא מה טביחה דאהנו מעשיו אינו ר"ל מטעם היקש דאין כאן שום היקש אלא ר"ל בלא היקש מסברא ילפינן מכירה מטביחה לכך קאמר ר' יוחנן גנבה בנפש תוכיח ואדרבה ילפינן מכירה ממכירה ולא בעינן דאהנו מעשיו:

ד"ה הוא דאמר כצנועין וכו' וא"ת היכי מדמה וכו' והלא אע"פ שאין יכול להקדיש וכו'. ר"ל וה"ה לענין ברשותו נמי נימא דלעולם אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כר' יוחנן ואעפ"כ יכול לחלל דבר שאינו ברשותו כצנועין ומאי מייתי ראיה ר"ל מחילל אהקדש וי"ל דלא דמי וכו' אבל כרם רבעי הבעלים זכאין וכו' ר"ל וחילול דידיה הוה כהקדש בעלמא ואם איתא דבהקדש בעלמא אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כמו כן היה לנו לומר בנטע רבעי דאינו יכול לחללו כשאינו ברשותו אלא ודאי ס"ל לצנועין דכמו שיכולין לחלל כמו כן יכולין להקדיש דבר שאינו ברשותו דשאינו ברשותו אין לו דין דשאינו לו ודלא כרבי יוחנן וק"ל:

בא"ד ומיהו דבר תימה וכו'. דהיכי מדמה וכו' דלמה לא יכול לחלל וכו' כצ"ל:

תד"ה הוא דאמר סתם גניבה הוה יאוש בעלים כרבנן דר"ש. הובא (לעיל סו ב) והגרי"פ הרחיק ציונו:

בא"ד וי"ל דהתם הוי כמו גזלן כו' וכצנועין דהכא. לכאורה קשה הא הך דאין לוקחין כו' סתם משנה בפ"א דמע"ש וא"כ מ"ק לקמן וכ"ת מ"ת צנועין רשב"ג הא מ"מ יקשה מסתמא זו ונ"ל דבהכי אשכחן פתרי ליישב הגי' דלפנינו שם וריו"ח כסתם יחידאה ל"א (אשר מחקה מהר"ם ע"ע) ור"ל בזה אף דאשכחן עוד סתמא כנ"ל רשב"ג היא וע"ד דאמר רבינא בסוף הסוגיא וכהועי"ל שבתוס' שם בסד"ה כסתם אבל מ"מ ק"ק מדוע ל"א הכא על ר"ל הוא דאמר כהך סתמא וכן למה לא מקשה מינה לריו"ח:

בא"ד וי"ל דאפקינהו כו' ואוקמיה ברשות זה כו'. ר"ל דאפקו מיניה דע"ה הדמי שביעית שלא יקנה אותם אבל הרשות שלו אין סברא שיפקיעו מיניה. (ועי' לקמן סט ב בדבריהם ד"ה ה"א ודו"ק. ועמש"כ בס"ד לקמן בתד"ה והצנועין) ולכן מתניתין דצנועין ע"כ דלא כריו"ח וזו ברייתא היא והא דלא מקשינן אדריו"ח ממתניתין דשביעית פ"ח מ"ח אין לוקחין עבדים כו' מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדן דהתם א"ל משום קנסא (עמש"כ לעיל בסמוך) ועמש"כ בשביעית שם אבל ל"י מדוע לא נאמר דהא דאם מסר כו' הוא ג"כ קנסא בעלמא וכן כתבו התוס' שם בסוכה:

גמ' ודלמא דשמעיניה דאייאש. עי' לקמן דף קיד ע"א תוס' ד"ה רבה אומר:

בגמרא ודלמא אף על גב דלא אייאש. ונראה לי דהא דלא מקשה הכא לרב ששת היינו משום די"ל דרב ששת חושב לסברא פשוטה בלא"ה דסתם גניבה יאוש בעלים הוא וא"כ סתמא דקרא איירי לאחר יאוש וממילא אמרינן דדוקא כה"ג חייב דאהנו מעשיו דומיא דטביחה אבל לפני יאוש פטור כיון דלית לן קרא לחיובא ומסברא נמי לא אבל לר"א דבעי למילף מהכא דסתם גניבה יאוש בעלים הוה מקשה שפיר מנ"ל לומר כן דלמא קרא איירי בכל ענין דסתם גניבה לאו יאוש בעלים ואפילו הכי חייב ודרב ששת דדומיא דטביחה לא היה חושב המקשה לעיקר כיון דלאו היקש גמור הוא:

בפרש"י בד"ה ואינו משלם ד' וה' וכו' ורעהו אמר רחמנא וכו' וכיון דפטריה מכפל וכו' דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' וכו' עכ"ל. ל' רש"י אינו מדוקדק דבנדון דידן בלאו רעהו נמי לא שייך כפל כלל לגבי הקדש דהא לא גנב מידי מרשות הקדש וכגזלן ה"ל עליה וכן מאי דמסיים וכיון דפטריה מכפל ה"ל תשלומי שלשה נמי אינו מוכרח די"ל דכיון דסוף סוף משלם הגנב כפל לבעלים קרינן שפיר לגביה תשלומי ד' וה' ונ"ל דרש"י עיקרא דמלתא נקט דהא דחייב רחמנא בגנב ד' וה' לא שייך בהקדש בעלמא כיון דלא מצינן ביה כפל מדרשת רעהו וא"כ ע"כ דעיקר ד' וה' דוקא היינו בהדיוט דוקא ולא בהקדש ומש"ה פטור נמי בנדון דידן כיון דסתמא דקרא לא איירי בהקדש כן נ"ל:

בתוספות בד"ה הוא דאמר כצנועין וא"ת והא צנועין וכו' ור"ל מודה וכו' דסבר יאוש קונה עכ"ל. וליכא למימר דר"ל לא סבר כצנועין אלא במאי דאדם יכול להקדיש אע"ג שאינו ברשותו אבל במה דסברי יאוש לא קני לא סבר כוותייהו דהא לא אשכחן שום תנא דפליג עלייהו לענין יאוש ומהיכא תיתי יחלוק ר"ל כיון דלא אשכחן תנא דפליג ובשלמא אינך אמוראי דסברי יאוש קני מצו למימר נמי כצנועין ואפילו הכי א"ש משום דאדם יכול לחלל מה שביד חבירו דזכין לאדם שלא בפניו וכמ"ש תוס' בסוף הדיבור אבל לר"ל דלית ליה האי סברא מקשו שפיר וק"ל:

בא"ד וי"ל דאפקעינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל וכו' דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. ולפ"ז יש לדקדק א"כ גבי צנועים נמי נימא דטעמא דידהו משום דאפקינהו רבנן מרשות הגנב ואוקמי ברשות המחלל אלא דנראה דצנועין גופייהו לא פליגי עליה דת"ק שאין אנו צריכין לעשות תקנה לגנב אלא דאינהו גופייהו היו עושין לפנים משורת הדין וא"כ לא שייך הכא לומר הפקר ב"ד הפקר שהרי לא רצו חכמים בזו התקנה וממילא אינו מועיל החילול דצנועין כלום אלא ע"כ דצנועין סברי דאדם יכול להקדיש ולחלל אף מה שאינו ברשותו ותנא קמא נמי אפשר דמודה בהכי אלא שסובר שאין לעשות שום תקנה לגנב והלעיטהו לרשע והצנועין היו עושין לפנים משורת הדין לחלל משלהם על מה שביד הגנב כיון דמועיל החילול מדינא כן נ"ל מל' התוס' ובהכי נתיישב אמאי קאמר הוא דאמר כצנועין ולא קאמר הוא דאמר כר' דוסא דמייתי בסמוך לענין לקט ולא הוי קשיין כמה קושיות שמקשו התוס' אבל לפי מ"ש א"ש דלר"ד ודאי איכא למימר דטעמא דידיה משום דאוקמי חכמים ברשותיה דבע"ה בהפקר ב"ד משום תקנתא דעניים וכדאמר אביי לקמן בסוף הסוגיא אבל בצנועים לא שייך האי טעמא כדכתיבנא ודו"ק. אמנם מל' התוס' לקמן בד"ה ה"א צנועין אית להו וכו' לא משמע כן וצ"ל דסברת התוס' עכשיו דדוקא גבי פירות שביעי' לע"ה דע"ה לא פשע מידי שייך למיעבד תקנתא משא"כ בגנב דצנועין וכן עניים דר' דוסא ולקמן יתבאר שזו היא סברת רבי יוחנן למסקנא כמו שאכתוב שם:

בגמרא כשעמד בדין ה"ד אי דאמרי צא תן לו וכו' הא דלא ס"ד דאיירי כשאמרו חייב אתה ליתן לו צ"ל דהמקשה סבר דעכשיו דמוקי לה כשעמד בדין הדר ביה ממאי דמוקי מעיקרא מלתא דר"ל כצנועין דוקא דהא א"ש אליבא דכ"ע דכיון שעמד בדין ואמרו צא תן לו דפסקוה למילתא ודאי יכול להקדישו אע"פ שאינו ברשותו כיון דפסקוה למילתא ה"ל כפקדון דמטלטלים שיכול להקדישן המפקיד כמ"ש התוספו' לקמן בד"ה לא כתבינן אורכתא ומש"ה ס"ד דמקשה דאיירי בצא תן לו אבל אי איירי בחייב אתה ליתן לו דלא פסקוה למילתא אכתי משמע דלא מצי להקדישו כיון שאינו ברשותו אלא אליבא דצנועין דוקא והמקשה ס"ד דמילתא דר"ל אתיא אליב' דכ"ע וע"ז משני בגמר' דאיירי בחייב אתה ליתן לו ומיתוקמא כצנועין א"נ דלענין שיכול להקדיש מועיל אפילו בהאי לישנא וק"ל:

תדע שסתם גניבה. מיד מתייאשין ואם מכרן גנב לאחר מיד קנה דאיכא תרתי יאוש ושינוי רשות וממאי שהרי אמרה תורה גנב ומכר משלם ד' וה' והא דלמא לא אייאוש מרה ולאו מכירה היא: אלא לאו משום דסתם גניבה יאוש בעלים היא. אלמא מדיליף ר' אלעזר טעמא מהאי ש''מ כרב ששת ס''ל דאי שמענא ליה למרה בהדיא דלא אייאש פטור המוכר מד' וה': ודלמא. חייביה רחמנא ואע''ג דלא אייאוש לר''א פריך דיליף מהכא יאוש לסתם גניבה: ודלמא דשמעיניה דאייאש. בהכי משתעי קרא אבל סתם גניבה לא תילף מינה: גניבה בנפש. הגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש שאין אדם מתייאש על עצמו ורחמנא חייביה אע''ג דלא אהנו מעשיו: לאחר יאוש מאי. מי ס''ל יאוש גרידא קני כרב ושלו טובח ומוכר או דלמא יאוש לא קני וכ''ש דלאחר יאוש מחייב דאהנו מעשיו: גנב והקדיש משלם כפל. לבעלים: ואינו משלם ד' וה'. דהא כי טבח דהקדש טבח ורעהו אמר רחמנא ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וכיון דפטריה מכפל תו לא מחייב בטביחה ומכירה דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה וכי מדלית כפל מינייהו הוו ליה שלשה וארבעה: מה ביתו שלו אף כל שלו. גרסי': שהקדישו בעלים. ולעולם לפני יאוש: הוא דאמר. ר''ל דתרצה כשהקדישוהו בעלים: סבר לה כצנועין. דאמרינן לקמן (ד' סט.) בכרם רבעי הצנועים מניחין כו' בני אדם חסידים שרוצין לסלק ידי כל אדם מן העבירה כשיש להן כרם רבעי וחוששין שמא אוכלין ממנו עוברי דרכים בלא פדיון: מניחין מעות ואומרים כל הנלקט מזה. כל מה שלקטו בני אדם היום מכאן יהא מחולל אלמא אע''ג דליתיה ברשותייהו מיפרק ותפיס להו למעות בקדושה: והרי חזרה קרן לבעלים. אי כשהקדישו בעלים כפל אמאי משלם הרי חזרה קרן לידם דאקדשוה כל היכא דאיתיה וכפל לא מחייב אלא כשנמצאת ביד גנב שבאו עדים כדכתיב אם המצא תמצא בידו: כשעמד בדין. שבאו עדים קודם שהקדישוהו בעלים:

מה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר. וא''ת והא ממש לאלתר קודם ידיעת בעלים אי אפשר להיות דומיא דטביחה דה''ל יאוש שלא מדעת וקיימא לן כאביי דלא הוי יאוש וי''ל דטביחה נמי אין דרך לטבוח לאלתר עד שיבוא לביתו ובתוך כך מסתמא יודעין הבעלים: גניבה בנפש תוכיח. וא''ת גניבה בנפש שאני דלא איתקש לטביחה וי''ל דהכא נמי לא איתקש לטביחה אלא בלא היקישא יליף לה מטביחה ולהכי קאמר ר' יוחנן דאדרבה אית לן למילף מכירה ממכירה. רבי יוחנן סבר חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. תימה דלכאורה קי''ל כרבה דיאוש כדי קני וקי''ל כר' יוחנן לגבי ר''ל דחיוביה אף לאחר יאוש ואמאי חייב אחר יאוש כיון דיאוש קני שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וי''ל דאפשר דלא קי''ל לא כרבה ולא כר' יוחנן דכמה אמוראי נחלקו בשני אלו הדברים: הוא דאמר כצנועין. וא''ת והא צנועים מחללין אף אחר יאוש דהא סתם גניבה הוי יאוש בעלים כרבנן דר''ש א''כ קסברי צנועין דיאוש לא קני ור''ל מודה דאין יכול להקדיש אחר היאוש דסבר יאוש . קונה וכ''ת דהוי יאוש שלא מדעת שאינם יודעים אם לקטו אם לאו הא גבי תמרי דזיקא אמרי' באלו מציאות (ב''מ ד' כב: ושם) כיון דשכיחי דנתרי חשיב יאוש מדעת וי''ל דהכא לא שכיח כולי האי שילקטו שיראים מן הבעלים ולא דמי לתמרי דזיקא וחשיב יאוש שלא מדעת ואפי' למ''ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש איכא למימר דצנועין סברי כר''ש דאמר דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים וא''ת והיכי מדמי הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אע''פ שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה (יבמות ד' פח.) דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה וי''ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים וא''ת אכתי הרי יכול לחלל מעשר שני של חבירו דאמרינן בפרק האיש מקדש (קדושין דף נה: ושם) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים ופריך אמאי יחזרו דמים למקומן ומשני כשברח אלמא מחללין מעות שביד המוכר וי''ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים וכצנועין דהכא אי נמי התם קנסא בעלמא וכן משמע התם מתוך הסוגיא ומיהו בפרק לולב הגזול (סוכה ד' לט. ושם) משמע שיכול אדם לחלל [דמי] פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בתורת שביעית וי''ל דאפקינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב''ד הפקר ומיהו קשה דבפ''ק דבכורות (דף יא. ושם ד''ה הפודה) משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ויש לומר דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפטר חמור מסקינן דפדוי לבעלים ומיהו דבר תימה דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי לן באין בין המודר (נדרים ד' לו:) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול [וע' תוס' קדושין נו. ד''ה מתקיף]:

בבא קמא סח ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף סח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד