בבא קמא סח ע"א

מי איכא [האם יש] בזה ענין של נשתרש בחטא? והרי עדיין אין הדבר הגנוב נחשב כשלו, ואין תוקף למכירה! אלא ודאי מדובר לאחר יאוש, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי יאוש קני [קונה], אמאי [מדוע] משלם תשלומי ארבעה וחמשה? הלא את שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

אמרי [אומרים] בדחיה להוכחה זו: יש להסביר "נשתרש בחטא" באופן שונה, כדאמר [כמו שאמר] רבא להלן בפירוש דברי ר' עקיבא: מפני ששנה בחטא, כלומר, שחטא וחזר וחטא, שגנב ואחר כך מכר את החפץ הגנוב, הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שנענש מפני ששנה בחטא, ולא משום שהחפץ שייך לו והועילה המכירה, ולכן יש אפשרות להבין את הדברים לפני יאוש, ואין מכאן הוכחה כנגד רב.

ומציעים הוכחה אחרת: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנו בברייתא על הכתוב "וטבחו או מכרו" (שמות כא, לז): מה טביחה שמחייבים עליה תשלומי ארבעה וחמישה, היא פעולה שאינה חוזרת, אף מכירה שמתחייב עליה היא כזו שאינה חוזרת.

ונברר אימת [מתי] היתה מכירה זו? אילימא [אם תאמר] לפני יאוש הבעלים, אמאי [מדוע] אינה חוזרת? הלא מתברר שמכר דבר שלא היה שייך לו, והמכר בטל! אלא ודאי מדובר לאחר יאוש, ואי סלקא דעתך קנייה [ואם עולה על דעתך לומר שהגנב קנאו], אמאי [מדוע] משלם ארבעה וחמשה? הלא את שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רב נחמן בפירוש ברייתא זו, שמכירה שאינה חוזרת פירושה פרט לשהקנה הגנב במכירתו את הדבר רק לשלשים יום בלבד, ולא לצמיתות. הכא נמי [כאן גם כן] יש להבין באותו אופן פרט לשהקנה לשלשים יום. אבל אם מכר לצמיתות, אף שהיה זה לפני יאוש — דין התורה שמשלם ארבעה וחמישה, ואין להוכיח מכאן שיאוש אינו קונה.

מיתיבי [מקשים] עוד מברייתא: גנב חפץ ובא אחר וגנבו ממנו — הגנב הראשון משלם לבעלים תשלומי כפל, והגנב השני אינו משלם לראשון אלא קרן בלבד.

גנב ומכר ובא אחר וגנבו מן הקונה — הראשון משלם לבעלים תשלומי ארבעה וחמשה, והשני משלם לקונה שממנו גנב תשלומי כפל. גנב וטבח ובא אחר וגנבו — הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והגנב השני אינו משלם לגנב הראשון תשלומי כפל אלא קרן בלבד.

קתני מיהא מציעתא [שנה על כל פנים בקטע האמצעי]: גנב ומכר, ובא אחר וגנבו — הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והשני משלם תשלומי כפל.

ונברר אימת [מתי] היתה המכירה? אילימא [אם תאמר] לפני יאוש, גנב שני אמאי [מדוע] משלם תשלומי כפל לקונה מן הגנב? והרי היה כאן שינוי רשות בלא יאוש הבעלים הראשונים ובמקרה שכזה מי איכא למאן דאמר דקני [האם יש מי שאומר שהוא קונה] בכך, ואין הקונה נחשב כבעליו של הדבר, ובמקרה שכזה פטור הגנב ממנו מתשלומי כפל?

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן לאחר יאוש. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שיאוש קונה, אמאי [מדוע] משלם הגנב הראשון תשלומי ארבעה וחמשה? הלא דידיה [את שלו] הוא דזבין [שמכר]!

ותו, דקתני רישא [ועוד, ששנה שם בקטע הראשון]: גנב, ובא אחר וגנבו ממנו — ראשון משלם תשלומי כפל, והשני אין משלם לגנב הראשון אלא קרן.

מכדי [הרי] לאחר יאוש קיימינן [עומדים, עוסקים, אנו], ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שיאוש קונה, גנב שני אמאי [מדוע] אינו משלם אלא קרן, היה לו לשלם גם כפל לגנב? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי יאוש לא קני [קונה], וקשיא [וקשה הדבר] לרב!

אמר רבא: ותסברא [וכי סבור אתה] כי הא מתרצתא [שהברייתא הזו מתורצת, מיושבת] היא ואפשר להקשות ממנה? אלא זה דקתני סיפא [מה ששנה בסופה בקטע האחרון שבה]: גנב וטבח ובא אחר וגנבו ממנו — ראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ושני אינו משלם אלא קרן, ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] כי שינוי מעשה לא קני [קונה]? והרי לכל הדעות לאחר טביחה גוף הבהמה שייך לגנב, ואם כן הגונב ממנו יצטרך לשלם כפל!

אלא לעולם יש לפרש שברייתא זו כולה מדברת לפני יאוש, ואיפוך סיפא למציעתא ומציעתא לסיפא [והפוך ושנה את הדין שבסוף לדין האמצעי ואת הדין האמצעי לדין שבסוף] שנתחלפו בברייתא ההלכות, ואימא הכי [ואמור כך] שזו גרסתה המתוקנת של הברייתא: גנב ומכר ובא אחר וגנבו — הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה לבעלים, והשני אינו משלם לראשון אלא קרן, וטעמו של דבר — משום ששינוי רשות בלא יאוש לא קני [קונה] ונמצא שלא גנב השני מן הגנב הראשון דבר שהוא בעליו.

גנב וטבח ובא אחר וגנבו — הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והשני משלם תשלומי כפל לגנב הראשון, משום דקנייה [שקנה הגנב אותה, את הבהמה] בשינוי מעשה שטבחה.

ואילו רב פפא אמר: לעולם לא תיפוך [תהפוך], שאין אתה צריך לכך, ואפשר לומר כי סיפא [הקטע שבסוף הברייתא] שאם טבח אין הגונב ממנו משלם כפל — כשיטת בית שמאי היא, דאמרי [שאומרים]: שינוי במקומה עומד, כלומר, אין השינוי עצמו יוצר קנין.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שאין אנו הופכים את הברייתא ואין מפרשים אותה לפני יאוש אלא לאחר יאוש קשיא רישא ומציעתא [קשה הראש והאמצע של הברייתא], לרב שאם מדובר במקרה שלאחר יאוש הבעלים, ויאוש קונה כדברי רב, הרי בדין הראשון (גנב ונגנב ממנו) היה צריך הגנב השני לשלם כפל, ובדין האמצעי (גנב ומכר) לא היה הגנב מתחייב ארבעה על המכירה כי שלו הוא מוכר!

ועוד הסבר בברייתא אמר רב זביד: לעולם תפרש כך: הברייתא כולה מדברת לפני יאוש, והכא במאי עסקינן [וכאן, בדין האמצעי — שגנב ומכרו, במה אנו עוסקים] שנתייאשו הבעלים רק בזמן שהגיע ליד הלוקח (קונה), ולא נתייאשו עדיין בזמן שהיה ביד הגנב, דהוה ליה [שהריהו] אצל הקונה יש יאוש ושינוי רשות.

ואולם לא תימא [תאמר] שמתחייב הגנב השני כפל משום דבעינן [שצריכים אנו] תמיד יאוש ושינוי רשות, ולכן לא מדובר בברייתא בחיוב כפל במקרה שגונב מן הגנב עצמו, אלא מן הקונה. אלא אפילו ביאוש לחודיה [לבדו] נמי קני גבי [גם כן קנוי אצל] גנב, ואף אם היה נגנב ממנו, היה משלם הגנב השני כפל,

אלא דלא משכחת דמשלמי תרוייהו [שאין אתה מוצא אפשרות שישלמו שניהם] גם גנב ראשון ארבעה וחמישה וגם גנב שני כפל אלא בהכי [בכגון זה]. וכדי למצוא מקרה כעין זה צריך לפרש שמדובר ביאוש ושינוי רשות.

א איתמר [נאמר] שנחלקו האמוראים בבעיה זו: המוכר את מה שגנב לפני יאוש הבעלים, רב נחמן אמר: חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, רב ששת אמר: פטור.

ומסבירים את טעמיהם, רב נחמן אמר: חייב, שכן "ומכרו" (שמות כא, לז), אמר רחמנא [אמרה התורה] בדין ארבעה וחמישה והא זבין [והרי מכר], לא שנא [שונה] לפני יאוש לא שנא [שונה] לאחר יאוש. רב ששת אמר: פטור, חיוביה [חיובו] לאחר יאוש הוא, כיון דאהנו [שהועילו] מעשיו, שהרי המכירה חלה וקנאה הקונה, אבל לפני יאוש שלא אהנו [הועילו] מעשיו — לא מיחייב [מתחייב], כי דומיא דטביחה בעינן, דאהנו [בדומה לטביחה אנו צריכים שתהיה גם המכירה באופן שהועילו] מעשיו.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מניין אני אומר אותה], את סברתי זו? דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' עקיבא: מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה? — מפני שנשתרש (נתחזק) בחטא.

ונברר: אימת [מתי] היה הדבר? אילימא [אם תאמר] לפני יאוש, מי איכא [האם יש] בכך נשתרש? הרי לא נתן תוקף ("שורש") למעשה שעשה! אלא לאו [האם לא] לאחר יאוש הוא! אמר רבא: אין זו הוכחה, אלא יש לומר שהכוונה בפירוש "נשתרש" היא מפני ששנה בחטא, שלא רק שחטא בכך שגנב, אלא הוסיף חטא אחר על כך למוכרו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממקור אחר, ששנינו בברייתא: נאמר "וטבחו או מכרו", והוקשו הדברים לומר: מה טביחה שאינה חוזרת — אף מכירה שאינה חוזרת. ונברר: אימת [מתי] היה הדבר? אילימא [אם תאמר] לפני יאוש, אמאי [מדוע] אינה חוזרת? הלא מכר דבר שאינו שלו! אלא מדובר לאחר יאוש, ושמע מינה חיובא [ולמד מכאן כי החיוב] דווקא לאחר יאוש הוא וכרב ששת! תרגמה [הסביר אותה את הברייתא] רב נחמן: אין הכוונה במכירה שאינה חוזרת מבחינת תוקף המכירה, אלא פרט לשהקנה לו לשלשים יום בלבד שהרי זו מכירה החוזרת למוכרה, שצריך שמבחינתו של המוכר שימכרנה לעולם, אף אם מבחינת תוקפה אינה חלה, כגון שהיה זה לפני יאוש.

ומעירים: ואף ר' אלעזר סבר כרב ששת כי חיוביה [חיובו] של הגנב המוכר דווקא לאחר יאוש הוא, שאמר ר' אלעזר:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - א

אילימא: כשמכרה לפני יאוש מי איכא נשתרש, וכי אטו נשתרש בחטא, והרי לא קנאו הלוקח, שאין "שינוי רשות" קונה ללא יאוש!?

אלא בהכרח רק לאחר יאוש הוא שאמרה התורה: המוכרו חייב, ומשום שבאופן זה אכן נשתרש בחטא, שקנאו הלוקח ביאוש ו"שינוי רשות".

ומברייתא זו תיקשי לרב הסובר שיאוש קונה, שהרי: ואי סלקא דעתך: יאוש קני וכדעת רב, אם כן אמאי משלם תשלומי ארבעה וחמשה כשמכרו או טבחו אחר שנתייאש, והרי שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר!? ^[1]

אמרי בני הישיבה לתרץ:

זו שאמר רבי עקיבא "מפני שנשתרש בחטא", היינו כדאמר רבא לקמן בהמשך העמוד לפרש את דברי רבי עקיבא, שכוונתו לומר: "מפני ששנה בחטא" ^[2] שגנב וגם טבח או מכרו.

הכא נמי ^[3] "מפני ששנה בחטא"; וחיוב התורה במכירה הוא לפני יאוש, ועדיין לא קנאו הגנב ליפטר, משום ש"שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר".

תא שמע שיאוש אינו קונה, מהא דתניא: כתיב "וטבחו או מכרו", מה טביחה שאינה חוזרת, אף מכירה שאינה חוזרת.

וקא סלקא דעתין לפרש: כשם שבטביחה שוב אין חוזרת הבהמה למה שהיתה, אף מכירה אין חייבים עליה אלא כשעל ידי המכירה יצאה הגניבה מרשות הנגנב בשינוי רשות, ושוב לא תחזור מן הלוקח.

והרי אימת חייבה התורה במכירה?

אילימא לפני יאוש, אם כן אמאי אינה חוזרת, והרי שינוי רשות בלי יאוש אינו קונה.

אלא בהכרח שלאחר יאוש חייבה התורה.

ואי סלקא דעתך: קנייה ביאוש לבד, אם כן אמאי משלם ארבעה וחמשה, והרי שלו הוא טובח, ושלו הוא מוכר!?

ומשנינן: זו ששנינו בברייתא שאין חייבים על מכירה החוזרת, אין הכוונה למעט מכירה שלא הועילה להחליט את הגניבה ביד הלוקח, עד שתוכיח מזה, שלאחר יאוש עסקינן -

אלא כדאמר רב נחמן לפרש את הברייתא: פרט לשהקנה הגזלן את הגניבה ללוקח לשלשים יום שאינו חייב עליה, היות ואינה מכירה אלא שכירות בעלמא, הכא נמי, ^[4] פרט לשהקנה לשלשים יום.

ושוב יש לומר, שאכן לא חייבה התורה על טביחה ומכירה אלא לפני יאוש.

מיתיבי לרב הסובר "יאוש קונה", מברייתא המפרטת את דיני גונב אחר הגנב:

א. גנב, ובא אחר וגנבו הימנו:

הגנב הראשון משלם תשלומי כפל, ואילו השני אינו משלם אלא קרן בלבד לגנב הראשון. ^[5]

ב. גנב ומכר, וקנאו הלוקח ב"שינוי רשות", ובא אחר וגנבו מן הלוקח:

הגנב הראשון - שגנב מן הבעלים - משלם תשלומי ארבעה וחמשה על הגניבה והמכירה לבעלים הראשונים.

והגנב השני - שגנב מן הלוקח ולא מכר - משלם תשלומי כפל ללוקח, שהרי את שלו גנב.

ג. גנב וטבח, ובא אחר וגנבו לבשר מן הגנב:

הגנב הראשון - שגנב מן הבעלים - משלם תשלומי ארבעה וחמשה על הגניבה והטביחה לבעלים הראשונים.

והגנב השני - שגנב את הבשר מן הגנב - אינו משלם תשלומי כפל, אלא משלם לגנב הראשון קרן של הבשר בלבד. ^[6]

ומברייתא זו מוכיחה הגמרא דלא כרב הסובר: "יאוש קני":

קתני מיהא מציעתא: גנב ומכר, ובא אחר וגנבו מן הלוקח, הרי הראשון משלם לבעלים הראשונים תשלומי ארבעה וחמשה על הגניבה והמכירה, והשני משלם תשלומי כפל ללוקח:

ומזה תיקשי לרב, שהרי אימת מכרה הראשון: אילימא לפני יאוש מכרה, אם כן שני אמאי משלם תשלומי כפל ללוקח, והרי שינוי רשות בלי יאוש, מי איכא למאן דאמר דקני לו ללוקח, עד שיהא הגנב השני חייב לשלם לו כפל!? ^[7]

אלא פשיטא שלאחר יאוש מכרה הגנב.

ואי סלקא דעתך: יאוש - שהיה בידי הגנב הראשון - קונה, אמאי משלם הגנב הראשון תשלומי ארבעה וחמשה על המכירה, והרי דידיה הוא דזבין [שלו הוא מוכר]!?

ותו תיקשי לרב: דקתני רישא: גנב ובא אחר וגנבו, ראשון משלם תשלומי כפל לבעלים, והשני אין משלם אלא קרן לגנב הראשון.

מכדי, והרי מן המציעתא מוכח דלאחר יאוש - בידי הגנב הראשון - קיימינן [עוסקת הברייתא], ואי סלקא דעתך יאוש קונה: אם כן גנב שני אמאי אינו משלם אלא קרן לגנב ראשון, והרי קנאו הראשון ביאוש, ואת שלו גנב השני, וישלם לו כפל!?

אלא לאו שמע מינה: יאוש לא קני, וקשיא לרב הסובר: יאוש קונה.

אמר תירץ רבא את שיטתו של רב: ^[8]

ותסברא הא מתרצתא היא [וכי סבור אתה שברייתא זו מיושבת היא ולא משובשת]!? ובהכרח תהפכנה - כפי שיתבאר לקמן - ושוב לא תיקשי לרב!?

והרי: אלא הא דקתני סיפא של הברייתא הזאת:

גנב הראשון וטבח, ובא אחר וגנבו לבשר מן הגנב הראשון: ראשון משלם לבעלים תשלומי ארבעה וחמשה על הגניבה והטביחה, ושני אינו משלם אלא קרן לגנב ראשון; והלוא תיקשי:

ומי איכא למאן דאמר, כלומר: וכי יש מי מהאמוראים שנחלקו בדין יאוש אם הוא קונה, ^[9] הסוברים: "שינוי מעשה" ששינה הגנב בטביחתו לא קני!? והיות וקנה הגנב הראשון את הבשר בשינוי, מן הדין היה שישלם הגנב השני אף כפל לגנב ראשון.

ומסיים רבא את תירוצו:

אלא לעולם כולה ברייתא עוסקת לפני יאוש, ונתיישב בפשיטות הקושיא מן הרישא לרב.

ודקשיא לך אמציעתא:

הא נמי לא תיקשי כי מאחר שמשובשת היא יש לנו ליישבה באופן דלא תיקשי לרב, ואיפוך את הדין האמור בסיפא לאופן של המציעתא, ואת הדין האמור במציעתא לאופן המבואר בסיפא!

ואימא הכי:

מציעתא: גנב ומכר לפני יאוש, ובא אחר וגנבו מן הלוקח, הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה על הגניבה והמכירה, והשני אינו משלם אלא קרן, ^[10] אבל כפל אינו משלם לגנב שני, שהרי אינה שלו, דשינוי רשות בלא יאוש הא לא קני.

סיפא: גנב וטבח ובא אחר וגנבו, הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והשני משלם תשלומי כפל לגנב הראשון, ומשום דקנייה הגנב בשינוי מעשה.

רב פפא אמר: אם משום קושייתך על הסיפא שהיא תמוהה מיניה וביה, לעולם לא תיפוך: ודקשיא לך סיפא: מי איכא למאן דאמר שינוי מעשה לא קני, הא לא תיקשי: כי סיפא בית שמאי היא, דאמרי: שינוי במקומו עומד, ואין גניבה נקנית בשינוי מעשה לגנב.

ומקשינן: אי הכי - שאין הכרח מיניה וביה להפוך את הברייתא, על כרחנו מתפרשת המציעתא רק באופן שהיה יאוש ביד הגנב, וכמו שהוכיחה הגמרא לעיל - ^[11] ואם כן הרי קשיא רישא ומציעתא לרב, הסובר: יאוש קונה!? כלומר: חזרה קושיא - שהקשתה הגמרא לרב מן מן המציעתא והרישא - למקומה.

אמר תירץ רב זביד:

לעולם כולה ברייתא לפני יאוש ביד הגנב, וניחא הקושיא מן הרישא בפשיטות.

ודקשיא לך אמציעתא: אם הברייתא עוסקת לפני יאוש, אם כן גנב שני אמאי משלם תשלומי כפל ללוקח, והרי שינוי רשות בלי יאוש לא קני - אימא לך:

הכא במאי עסקינן:

שנתייאשו בעלים בלוקח [כשהיה ביד לוקח], וקנאו הלוקח אף בלי שינוי רשות להתחייב לו הגנב תשלומי כפל - ^[12] ולא נתייאשו בגנב [כשהיה ביד גנב] [דהוה ליה יאוש ושינוי רשות], ^[13] שיזכה בגניבה ליפטר מתשלומי ארבעה וחמשה.

ולא תימא להוכיח שלא כדברי רב, ומשום דתיקשי לך: למה ציירה הברייתא את חיובו של הגנב השני בכפל, דוקא בכגון שגנב מלוקח ולא כשגנב מגנב ראשון, ותאמר ליישב שהוא משום דבעינן - כדי שיתחייב הגנב השני - יאוש ושינוי רשות, ולכן אצל גנב ראשון לא משכחת לה שיתחייב הגונב ממנו כפל; אבל אם יאוש קונה כרב, הרי שפיר משכחת לה כפל בגנב שני גם בכגון שגנב מגנב ראשון, וכגון שנתייאש בידו -

אל תאמר כן, אלא אפילו ביאוש לחודיה נמי קני גבי גנב אילו היה מתייאש -

אלא לכן מציירת הברייתא את חיובו של הגנב השני בכפל דוקא כשגנב מלוקח שני, משום דלא משכחת לה דמשלמי תרוייהו [לא תמצא חיוב לשניהם]: הן הגנב ראשון ארבעה וחמשה על המכירה, והן הגנב השני כפל, אלא בהכי, רק באופן שהיה היאוש אצל הגנב השני ולא אצל הראשון שלא קנאו ביאוש וחייב על המכירה ארבעה וחמשה.

איתמר: א. המוכר את הבהמה שגנב לאחר יאוש בעלים, הרי הוא חייב בין לרב נחמן ובין לרב ששת, ומשום ש"יאוש" אינו קונה לדעתם, ונמצא שבשעת מכירתו היתה היא של הנגנב; והיות והועילה מכירתו שתהיה של הלוקח מדין יאוש ו"שינוי רשות", הרי הוא חייב לדעת שניהם.

ב. אבל המוכר את הבהמה שגנב לפני יאוש, ולא הועילה מכירתו, שהרי שינוי רשות בלי יאוש אינו קונה - נחלקו בדין זה רב נחמן ורב ששת:

רב נחמן אמר: חייב.

רב ששת אמר: פטור.

ומבארת הגמרא את סברת מחלוקתם:

רב נחמן אמר חייב: משום ש"או מכרו" אמר רחמנא שישלם ארבעה וחמשה, והא זבין [והרי מכר], לא שנא לפני יאוש שלא הועילה מכירתו, לא שנא לאחר יאוש שהועילה מכירתו. ^[14]

רב ששת אמר פטור: משום שלדעתו חיוביה של הגנב במכירה דוקא לאחר יאוש הוא, דאהנו מעשיו [הועילו מעשיו], שקנה הלוקח את הגניבה ביאוש ושינוי רשות, ^[15] אבל לפני יאוש דלא אהנו מעשיו [לא הועילה מכירתו], כי אז לא מיחייב ארבעה וחמשה, ומשום דדומיא דטביחה בעינן דאהנו מעשיו, שהרי אף את הבשר קנה ב"שינוי מעשה". ^[16]

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין למדתיה] שלא חייבה תורה אלא על מכירה שהועילה - מהא דתניא:

אמר רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה, מפני שנשתרש [הכה שרשים] בחטא.

והרי אימת, באיזה אופן נתחזק הוא בחטא, אילימא לפני יאוש, מי איכא נשתרש והרי שינוי רשות בלי יאוש ודאי שאינו קונה.

אלא לאו, בהכרח שלאחר יאוש הוא, שנשתרש בחטא שהוציאו מיד הבעלים, הרי שלא חייבה תורה כשמכר לפני יאוש. ^[17]

אמר רבא: זו שאמר רבי עקיבא "מפני שנשתרש בחטא", היינו מפני ששנה בחטא, וכמבואר בגמרא לעיל.

תא שמע עוד ברייתא שיש ללמוד ממנה שלא חייבה תורה אלא במכירה מועילה:

כתיב: "וטבחו או מכרו", הרי שהקיש הכתוב מכירה לטביחה, כדי ללמד: מה טביחה שאינה חוזרת שאי אפשר להחיותה, אף מכירה שאינה חוזרת, כי נתקיימה המכירה.

והרי אימת נתקיימה המכירה ושוב אינה חוזרת מן הלוקח:

אילימא לפני יאוש, אמאי אינה חוזרת, והרי שינוי רשות בלי יאוש אינו קונה!?

אלא לאחר יאוש, שהמכירה הועילה, משום יאוש ושינוי רשות.

ושמע מינה: חיובא דמכירה לאחר יאוש בלבד הוא.

תרגמה פירשה רב נחמן - הסובר: מכירה מועילה אף קודם יאוש, ואף שיכול להחזיר את המקח - לברייתא: מה שאמרה הברייתא "מכירה שאינה חוזרת", אינו בא למעט "מכירה שאינה מתקיימת" ויכולה לחזור, אלא לומר לך: פרט לשהקנה לו לשלשים יום, שזו אינה מכירה אלא שכירות בעלמא.

ומוכיחה הגמרא, שאף רבי אלעזר סבר כמו רב ששת: חיוביה דמכירה רק לאחר יאוש הוא, שנתקיימה המכירה!

הערות

^[1] א. הקשה ה"חזון איש" [הובא בליקוטים חדשים לדף סט א ד"ה והא דנסתפקו]: לפי מה שצידדו התוספות לקמן סט א, שאין היאוש קונה לגזלן אם הגניבה מונחת ברשות הרבים ואינה ברשותו של גנב לקנותה, שהרי אם כן יש לומר שחיובו הוא כשמכר לאחר יאוש, אלא שלא היתה הגזילה עומדת ברשות הגזלן לקנותה! ? [פירוש: עד כאן לא אמרו התוספות שצריך קנין לקנותו לאחר יאוש, אלא אם "יאוש קונה", אבל כדי להצטרף לשינוי רשות, אין צריך לקנותו תחילה, ואם כן משכחת לה שתחלול המכירה כשנתייאש, והבהמה ברשות הרבים ומכרה, שנשתרש בחטא]. וכתב שם [ראה שם "ואפשר וכו"'], שאם כי אין הגניבה נקנית לו לאחר יאוש כשאינה ברשותו, מכל מקום שוב - לדעת הסובר שיאוש קני - אינו חייב על הטביחה, כי היות ורשות ביד הגנב לקנותה לעצמו, לא שייך לחייבו על טביחה ומכירה, וגם אין לו חיוב השבה על הגניבה מאחר שיכול הוא לקנותה; ואם כן ניחא קושיית הגמרא על רב, שלשיטתו אין לחייבו על הטביחה והמכירה שלאחר יאוש. [ופירושו מדוקדק בלשון הגמרא, שלא הקשתה: "אילימא לפני יאוש מי איכא נשתרש", והרי המכירה לא גרעה כלום שעדיין של בעלים היא, "ואי נמי לאחר יאוש מי איכא נשתרש", והרי המכירה לא גרעה כלום שכבר יצאה מרשות בעלים בשעת יאוש; ולפי צד זה של התוספות וכביאור ה"חזון איש" ניחא, שכל הקושיא היא, דאי לאחר יאוש הרי אין כאן סיבה לחייבו דכאילו שלו הוא טובח ומוכר, מאחר שיכול הוא לקנותה]. ב. לעיל סו א בתחילת סוגיית יאוש, הובא שם בהערות נידון האחרונים, אם יאוש [באבידה, או כשלא קנהו הגזלן, או למאן דאמר יאוש לא קני], עושה הפקר, או שברשות בעלים הוא, עד שיבוא ליד זוכה ; וב"חידושי רבי שמעון" [סימן לח אות ב], הוכיח מכאן שלא יצא מרשות בעלים, שאם כן תיקשי אפילו למאן דאמר: יאוש אינו קונה, למה מתחייב הוא על הטביחה והמכירה שלאחר יאוש, והרי "לאו דמריה קטבח", ובהכרח שעדיין של בעלים היא, ראה עוד שם שהאריך בזה. ומיהו לפי מה שהובא שם בשם "שיעורי רבי שמואל" שצידד בשיטת רש"י [שלא כהתוספות סט א, וראה גם שם בהערות], שלמאן דאמר: יאוש לא קני, לא חל היאוש כלל, ואפילו להוציאו מרשות בעלים - אין ראיה מכאן למקום שחל יאוש, ולא קנהו הגזלן.

^[2] פירש רבינו יהונתן: שגנבו ועדיין היצר תוקפו, שלא שב מרשעותו, והוא בא ליהנות מדמי גזילתו, [ויש לעיין, שהרי חייבה תורה אף כשנתן במתנה]. והמאירי כתב: שנשתרש בחטא לאו דוקא "נשתרש", רוצה לומר שהועילו מעשיו, אלא כך פירושו שנשתרש בחטא, רוצה לומר ששנה באיולתו, כאדם המושרש בה, ואינו יכול לזוז ממנה.

^[3] לשון "הכא נמי מפני ששנה בחטא", צריך ביאור, כי רבא אמר את דברי על ברייתא זו עצמה; וראה מה שכתב על זה ה"שיטה" ב"שיטה מקובצת", [וראה עוד ברש"ש פסחים נד ב ד"ה שם].

^[4] ראה הערה 3.

^[5] א. בהמשך הסוגיא מתבארים שני אופנים בהבנת הברייתא, או שהיא עוסקת לאחר יאוש ויאוש אינו קונה, או שהיא עוסקת קודם יאוש. ב. לשון רש"י הוא: "ושני אינו משלם אלא קרן: לגנב ראשון, דכתיב: "וגונב מבית האיש [אם ימצא הגנב ישלם שנים] "; ויש לפרש כוונת רש"י בהבאתו את הפסוק בשני אופנים: האחד: טעם הוא למה שכתב רש"י, שהוא משלם קרן לגנב ראשון, ולא לנגנב. השני: טעם הוא למה שאמרו "אינו משלם אלא קרן" לגנב ראשון, אבל לא כפל, ולזה נתן רש"י טעם, משום "וגונב מבית האיש"; וכאשר כן מבואר לקמן סט ב, שהגונב מן הגנב אינו משלם תשלומי כפל לגנב ראשון, משום שנאמר: "וגונב מבית האיש". וראה בהערות בתחילת הפרק, שלדעת ה"קצות החושן" בסימן לד, המיעוט של "וגונב מבית האיש" הוא מיעוט הן על תשלומי קרן לנגנב והן על תשלומי כפל לנגנב, ואילו לדעת ה"נתיבות המשפט", המיעוט אינו אלא לענין כפל, שבזה עוסק הפסוק, אבל מה שאינו משלם קרן לנגנב הוא משום שלא הוסיף בגניבתו כלום ביחס לנגנב. ג. הקשה ב"קובץ שיעורים" אות יז, למה צריך הוא לשלם קרן לגנב ראשון, והרי אינו שלו, ומתחילה רצה לומר שהוא מדין "גרמי", כי הוא מפסידו שאינו יכול להשיב הגניבה לבעליה, ומתחייב דמים, ולפי פירוש זה, אין חיובו מדין "גנב", אלא מדין "מזיק"; [ובפשוטו, לפי צד זה צריך לשלם כפי ערך הגניבה בשעה שגנב אותה הגנב הראשון, ולא כערכה בשעת גניבה, שהרי הפסד הממון בגרמתו הוא כפי הערך בשעת הגניבה, שהגנב הרי משלם כשעת הגניבה]. אך הקשה על זה ממה שאמרו בגמרא עא ב, שמשום "וגונב מבית האיש", אינו משלם כפל לגנב ראשון, ואם כן אף לאחר שנתמעט מן הכתוב הרי לא נתמעט אלא מכפל, אבל קרן חייב מטעם "גנב" ולא מטעם "מזיק", [דבריו הם כשיטת ה"נתיבות המשפט" שהמיעוט הוא על כפל בלבד, אבל לדעת ה"קצות החושן" שהמיעוט הוא גם לגבי קרן, אם כן גם לגבי גנב שני המיעוט הוא גם לענין קרן, ואדרבה מוכח שלגנב ראשון הוא חייב מטעם "מזיק"]. וכתב לבאר בזה: "דהגזלן מיקרי בעלים משעת הגזילה, על הזמן שלאחר הפקעת חיוב השבה, ומשום הכי סלקא דעתין בלא קרא שצריך לשלם לו כפל", וראה עוד שם. ד. ראה בתוספות לקמן סט א ד"ה כל, שכתבו, דכשנתייאשו הבעלים ולא זכה בהם הגזלן [או משום דיאוש אינו קונה, או באופן שהיה ברשות הרבים ולא זכה בו, ראה שם], ובא אחר והחזיק בו, אף שזכה, מכל מקום לכתחילה אסור הוא להחזיק בו מפני שהגניבה נצרכת לגנב להיפטר בה מחיוב השבה שלו, ואם החזיק בה אחר צריך הוא לשלם לו דמים, "כדאמר לעיל - היינו בסוגייתנו - דאפילו למאן דאמר יאוש לא קני, חייב גנב שני לשלם קרן לגנב ראשון"; [וראה עוד מה שכתב ב"אבן האזל" גזילה ואבידה יב ח ד"ה וראיתי, בשיטת הרשב"א].

^[6] בהמשך הסוגיא תמהה הגמרא על דין זה, למה לא ישלם כפל על הבשר לגנב שהבשר שלו, שקנאו בשינוי מעשה.

^[7] ממה שלא תירצה הגמרא, ש"השני משלם תשלומי כפל" לנגנב ולא לגנב [כי הוא אכן לא קנאו קודם יאוש], מוכח, שדין "הגונב אחר הגנב" שאינו חייב כפל לבעלים, אינו דוקא אם גנבו מבית הגנב עצמו, אלא אפילו אם גנבו מבית הלוקח שקנה מן הגנב, ואף שהלוקח אינו גנב, ובטעות באה לידו, שהיה חושב ששל גנב הוא; וראה מה שביאר דין זה ה"קצות החושן" [שנד ג], ומה שכתב על דבריו ב"דברי יחזקאל" סימן נד אות ג, והובאו עיקרי דבריהם בעמוד ב הערה 10 אות ג.

^[8] ראה לעיל סז ב, שרבא עצמו סובר: יאוש אינו קונה, ואם כן צריך לפרש, שבא רבא ליישב את דעת רב החולק עליו.

^[9] נתבאר על פי רש"י לעיל סו ב ד"ה מי איכא למאן דאמר שינוי מעשה לא קני, שפירש כן; ומה שהכריחו לרש"י שם לפרש כן, הוא משום שיש הסוברים "שינוי מעשה אינו קונה", וראה מה שנתבאר בהערה שם. אלא שלעיל בגמרא ניחא יותר לפרש כן, כיון שהקדים שם רבה ששינוי מעשה קונה, ולא נחלקו עליו; אבל בסוגייתנו שאנו דנים על רב שלא דיבר אלא מענין יאוש, מנין לנו מה דעתו בשינוי מעשה! ?

^[10] יש להסתפק, אם לגנב ראשון משלם הוא את הקרן, או ללוקח משלם הוא את הקרן, ויש בזה צדדים לכאן ולכאן.

^[11] נתבאר על פי רש"י, ובתוספת דברי התוספות; וראה בפירוש הראב"ד והובא ב"שיטה מקובצת", שמפרש בדברי רב פפא שלא כרש"י, ראה שם.

^[12] בפנים נתבאר על פי פשטות משמעות הסוגיא, שכשנתייאשו הבעלים ביד לוקח ונגנב הימנו, משלם הגנב את תשלומי הכפל ללוקח. ומיהו יש לדון בזה, לפי מה שצידדו התוספות [לקמן סט א ד"ה כל], שכשמתייאשים הבעלים זוכה בהם הגנב, אפילו כשאינם ברשותו שיזכה בהם על ידי חצירו, ואם כן יש לדון בעניננו, כשמכר הגנב את הגניבה ללוקח ונתייאשו הבעלים, שיזכה בו הגנב [וישלמו לו את הכפל], כי מה לי אם הוא ברשות הרבים מה לי אם הוא ביד הלוקח, [ויתכן שכשהוא ברשותו של לוקח יזכו בו שניהם].

^[13] א. הגר"א מחק תיבות אלו, ובפשוטו אכן אין לתיבות אלו מובן, ומיהו ב"חזון איש" [ליקוטים חדשים כאן במוסגר], כתב שאין למחוק, ראה שם; וראה "ספר שינויי נוסחאות".

^[14] הלשון "לא שנא לפני יאוש לא שנא לאחר יאוש", משמע, שלפני יאוש הוא פשוט יותר מאשר לאחר יאוש, אך אין זה כן, והיה לה לגמרא לומר בהיפוך: "לא שנא לאחר יאוש [שהועילה מכירתו], לא שנא לפני יאוש [שלא הועילה מכירתו] ".

^[15] א. לעיל דף סז א בהערה 9 אות ב, הובאו דברי ה"ים של שלמה", הסובר: שבכל יאוש ושינוי רשות קנאו הגנב תחילה, וראה בדבריו בסימן ז, שהוכיח כשיטתו מסוגייתנו, שהרי לפי דעת הסובר דבעינן "אהנו מעשיו", משמע, ש"מכירה" המחייבת בארבעה וחמשה, היינו מכירה אמיתית שמכר הגנב את הדבר הגנוב לאחר; ואם תאמר שלא קנה תחילה את הגניבה אם כן אין הלוקח חייב לו דמים על מכירה זו, שהרי לא משלו הקנה לו, וכל שאין חיוב דמים, אין זו נקראת "מכירה", ראה שם ובמה שכתב על דבריו ב"אבן האזל" פרק ה מגניבה הלכה ב בסוף דבריו. ב. ברש"ש מבואר כאן, שבאמת לא הועילה מכירתו, משום "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", וחיובו הוא משום ד"עבר אמימרא דרחמנא" שלא לעשות מכירה המועילה.

^[16] נתבאר על פי תוספות בד"ה מה טביחה בפירושם הראשון; ולפי פירושם השני אין הנידון על קנית הבשר, אלא על השחיטה עצמה, שהיא הועילה.

^[17] בפשוטו יכולה היתה הגמרא להוכיח בקצרה, שהרי "נשתרש בחטא" היינו שהועילה מכירתו, וזה כרב ששת.

ומעירים: ואף ר' אלעזר סבר כרב ששת כי חיוביה [חיובו] של הגנב המוכר דווקא לאחר יאוש הוא, שאמר ר' אלעזר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is it possible to say that there is any entrenchment in sin? The sale does not take effect, as it occurred before the owner despaired, which means that the thief did not in fact deepen his sin by selling the animal. Rather, it must be that the sale occurred after the owner’s despair. And if it enters your mind that the owner’s despair causes the thief to acquire the animal, why does he pay the fourfold or fivefold payment? Since the animal belongs to him after the owner’s despair, in effect he slaughters his own animal or sells his own animal.

The Sages say: It is possible to explain the term: Entrenched in sin, in accordance with what Rava said: The thief is liable because he repeated his sin, i.e., he sinned a second time by going through the motions of the sale, regardless of the fact the sale was not legally binding. Here too, one can say that the thief is liable because he repeated his sin.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: It is written: “If a man steal an ox or a sheep, and slaughter it or sell it” (Exodus 21:37). Just as slaughter is an act that cannot be undone, so too the selling referred to here is an act that cannot be undone.

The Gemara analyzes the baraita: Now, when is a sale irreversible? If we say this sale occurred before the owner’s despair of recovering his stolen animal, why can it not be undone? Since the thief’s sale of the animal before the owner’s despair is ineffective, the sale is easily undone. Rather, the baraita must be speaking about a case where the thief sold the animal after the owner’s despair. And if it enters your mind that a thief acquires a stolen item after the owner’s despair, why does he pay the fourfold or fivefold payment for slaughtering or selling the animal at this point? He slaughters his own animal or he sells his own animal. Apparently, a thief does not acquire the stolen item after the owner’s despair.

The Gemara rejects this proof: The explanation for this baraita is as Rav Naḥman said in reference to a different baraita. Rav Naḥman said that when that baraita speaks of a sale that cannot be undone, this excludes one who transferred ownership of the animal to another in a temporary manner, e.g., for thirty days. Here too, one can answer in the same way, that it excludes one who transferred ownership of the animal for thirty days. Accordingly, if one sold the animal permanently, even if the sale was performed before the owner despaired and is therefore not legally binding, he is nevertheless required to pay the fourfold or fivefold payment.

The Gemara raises an objection from another baraita: If one stole an animal, and another person subsequently came and stole it from him, the first thief pays double payment to the owner, and the second thief pays only the principal to the first thief. This is because one who steals from a thief does not pay the double payment, as the mishna teaches.

If one stole an animal and sold it, and another individual came and stole it from the purchaser, the first thief pays the fourfold or fivefold payment to the owner, and the second thief pays the double payment to the purchaser, who has become the new owner of the animal. If one stole an animal and slaughtered it, and another person came and stole the slaughtered animal, the first thief pays the fourfold or fivefold payment to the owner, and the second thief does not pay the double payment but only the principal, in accordance with the halakha that one who steals from a thief does not pay the double payment.

The Gemara analyzes this baraita: In any event, the baraita teaches in the middle clause: If one stole an animal and sold it, and another came and stole it from the purchaser, the first thief pays the fourfold or fivefold payment to the owner, and the second thief pays the double payment to the purchaser.

When did this sale occur? If we say it happened before the owner’s despair, why does the second thief pay the double payment to the purchaser? Is there anyone who says that a change in possession of a stolen item, i.e., when it leaves the possession of the thief and enters the possession of another, without the additional factor of the owner’s despair, causes the one who has it to acquire the item? There is no such opinion. Therefore, the so-called purchaser of the animal does not become its owner, as the sale is invalid. This should be considered as a case of one who steals from a thief, and consequently there should be no double payment.

Rather, it is obvious that the sale occurred after the owner’s despair. And if it enters your mind that a thief acquires a stolen item after the owner’s despair, why should the first thief pay the fourfold or fivefold payment? After all, it is his own animal that he sold, having acquired it immediately upon the owner’s despair.

And furthermore, consider that which the baraita teaches in the first clause: If one stole an animal, and another subsequently came and stole it from him, the first thief pays the double payment to the owner, and the second thief pays only the principal to the first thief.

Now, in this baraita we are dealing with a situation after the owner’s despair, as the Gemara just established. And if it enters your mind that the owner’s despair causes the thief to acquire the item, why does the second thief pay only the principal? After the owner has despaired of recovering his item, the thief becomes the owner of the item, and the second thief should have to pay him double payment for stealing his property. Rather, must one not conclude from the baraita that the owner’s despair does not cause the thief to acquire the item? And this presents a difficulty to the opinion of Rav.

Rava said: And can you understand that the text of this baraita is accurate? But consider that which it teaches in the last clause: If one stole an animal and slaughtered it, and another came and stole the slaughtered animal, the first thief pays the fourfold or fivefold payment to the owner, and the second thief pays only the principal to the first thief. And is there anyone who says that a physical change brought about by an action does not cause the thief to acquire the item? There is no such opinion; the thief certainly becomes the owner of the animal after slaughtering it. Consequently, the second thief should have to pay the double payment to the thief for stealing his slaughtered animal. It must therefore be concluded that the text of the baraita has been corrupted and must be reformulated.

Rather, actually the entire baraita is referring to the stage before the owner’s despair. And you must reverse the halakha stated in the last clause with that stated in the middle clause, and reverse the halakha stated in the middle clause with that stated in the last clause, and say like this: If one stole an animal and sold it, and another came and stole it from the purchaser, the first thief pays the fourfold or fivefold payment to the owner, and the second thief pays only the principal to the purchaser, as a change in possession without the additional factor of owner’s despair does not cause one to acquire the item.

If one stole an animal and slaughtered it, and another came and stole the slaughtered animal, the first thief pays the fourfold or fivefold payment to the owner, and the second thief pays the double payment to the first thief, as the first thief acquired it through the physical change brought about by an action, i.e., slaughter.

Rav Pappa said: Actually, do not reverse the middle and last clauses of the baraita. With regard to the difficult last clause, it is in accordance with the opinion of Beit Shammai, who say: Even if an item has undergone a physical change, it remains in its place, i.e., a stolen item remains the property of the owner. A thief never attains ownership of it, even if it undergoes a physical change.

The Gemara asks: If so, if the baraita is not reversed, and if it is referring to the stage after the owner’s despair, then the first clause and the middle clause of the baraita present a difficulty to the opinion of Rav, who maintains that after the owner’s despair the item belongs entirely to the thief.

Rav Zevid said: Actually, the entire baraita is dealing with the stage before the owner’s despair. And with what are we dealing here, in the middle clause of the baraita? We are dealing with a case where the owners despaired of recovering the item when it was already in the possession of the purchaser, but they had not yet despaired when the item was in the possession of the thief. The purchaser is considered the owner because after the despair occurred, there were two factors in play, both the owner’s despair and a change in possession. The combination of these two factors effects acquisition of the item on behalf of the purchaser.

Rav Zevid continues: And do not say that in the middle clause the reason the owner’s item is acquired by another is only because we require two factors, i.e., the owner’s despair and change of possession. Rather, even in a case of the owner’s despair by itself, the item is acquired by the thief, in accordance with Rav’s opinion that despair alone effects acquisition on behalf of the thief.

Nevertheless, the baraita chose a case in which both of these factors are present because you will not find a case in which both of them, the first thief and the second thief, pay a penalty except in such a case. The first thief pays the fourfold or fivefold payment, and the second thief pays the double payment. Had the owner despaired before the sale, the first thief would have been considered the owner and would therefore be exempt from the additional payment.

§ It was stated: With regard to a thief who sells a stolen animal before the owner’s despair, Rav Naḥman says: He is liable to pay the fourfold or fivefold payment, despite the fact that the sale is invalid. Rav Sheshet says: He is exempt from this payment.

The two amora’im explain the reasons for their respective rulings. Rav Naḥman says: He is liable, because the Merciful One states with regard to the fourfold or fivefold payment: “And slaughter it or sell it” (Exodus 21:37), and he has sold it. There is no difference if the sale occurs before despair, and there is no difference if it takes place after despair. Rav Sheshet says: He is exempt, as his liability is in effect only if he sells the animal after the owner’s despair, when his action, i.e., the sale, is effective. But if he sells it before the owner’s despair, when his action is not effective, he is not liable, as we require that the sale be similar to the slaughter, as they are mentioned together, and when he slaughters the animal his action is effective.

Rav Sheshet said: From where do I say he is exempt? As it is taught in a baraita that Rabbi Akiva said: For what reason did the Torah say that a thief who slaughtered or sold a stolen animal pays the fourfold or fivefold payment? It is because he has become entrenched in sin by slaughtering or selling the animal he stole.

Rav Sheshet analyzes the baraita: When did this sale, referred to by Rabbi Akiva, occur? If we say that it happened before the owner’s despair, is it possible that there is any entrenchment in sin here? A sale before the owner’s despair is invalid, which means there is no deepening of his earlier sin. Rather, is it not the case that this is referring to a sale after the owner’s despair? Rava said: This is not a proof, as one can explain that the thief is entrenched in sin because he repeated his sin, i.e. sinned a second time, by his act of sale, regardless of the fact that the sale is invalid.

The Gemara suggests: Come and hear a proof for the opinion of Rav Sheshet from a different baraita: It is written: “And slaughter it or sell it” (Exodus 21:37). Just as slaughter is an act that cannot be undone, so too the selling referred to here is an act that cannot be undone. The Gemara analyzes this baraita: When did this sale take place? If we say that it happened before the owner’s despair of recovering his stolen item, why can it not be undone? The thief’s sale of the animal is invalid before the owner’s despair, and therefore the sale is easily undone. Rather, it must be referring to a sale that took place after the owner’s despair. And one can conclude from the baraita that there is liability to pay the fourfold or fivefold payment only if the animal is sold after the owner’s despair. Rav Naḥman rejected this proof, as he interpreted that baraita as serving to exclude one who transferred ownership of the animal temporarily, e.g., for thirty days.

The Gemara adds: And Rabbi Elazar also holds that the liability of a thief to pay the fourfold or fivefold payment applies if he sells it after the owner’s despair of recovering his stolen animal, as Rabbi Elazar says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי הכי קשיא מציעתא לרב. כלומר כיון דאשכחן לה אוקימתא לברייתא כדתניא ליכא לאפוכה לפרוקה לדרב דע"כ לא מהפך לה רבא אלא משום דמשמע ליה דע"כ לא מתרצא.

מכירה זו שאדם חייב עליה תשלומי ארבעה וחמשה דוקא במכירה מוחלטת הא אם מכרה לזמן כגון שהקנה אותם לשלשים יום אין מכירה זו מחייבתו בתשלומין מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה דוקא כשנעשית בדרך שלא תחזור ר"ל שימכרנה לחלוטין:

מאחר שביארנו שיאוש בלא שנוי רשות אינו קונה וכן שנוי רשות בלא יאוש אינו קונה עד שיצטרפו שניהם אבל שנוי מעשה אף בלא יאוש גנב ובא אחר וגנב מגנב ראשון הרי גנב ראשון משלם תשלומי כפל ושני אינו משלם אלא הקרן אפילו נתיאשו הבעלים כמו שבארנו במשנה:

גנב ומכר ובא גנב וגנבו מיד הלוקח גנב ראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה לבעלים וגנב שני אם נתיאשו הבעלים משלם תשלומי כפל ללוקח ותשלומי ארבעה וחמשה בטביחה ומכירה ואם לא נתיאשו אינו משלם אלא הקרן:

גנב וטבח ובא אחר וגנב הבשר מן הגנב הרי גנב ראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה והשני משלם לגנב ראשון תשלומי כפל אפילו לא נתיאשו הבעלים:

גנב ומכר ובא גנב שני וגנבו מיד הלוקח שבארנו עליו שאם נתיאשו הבעלים משלם לא סוף דבר שכבר נתיאשו בשעת מכירה אלא אפילו לא נתיאשו בשעת מכירה הואיל ונתיאשו אחר שהיתה הבהמה ביד הלוקח קנה הלוקח והגונב ממנו משלם לו כפל יאוש ושנוי רשות אין הפרש בין שיהא שנוי רשות קודם בין שיהא יאוש קודם:

נשתנית הבהמה ביד גנב ראשון קודם טביחה ומכירה כגון טלה ונעשה איל הרי זה בדמיון שנוי מעשה ואף בלא יאוש קנאה ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה על טביחתו ומכירתו שלו הוא טובח שלו הוא מוכר:

מאחר שבארנו במכירה לפני יאוש שלא נקנית ללוקח הרי היא חוזרת בעינה ואין הלוקח יכול לסלק את הבעלים בדמים נמצא שהטביחה שהיא שנוי מעשה מקנה את הגזלה לבעליה עד שאינו זקוק להחזירה בעין ובמכירה אינו כן אא"כ ביאוש ומ"מ אע"פ שלא הועילה להקנותה ללוקח והרי היא חוזרת מ"מ הועילה לחייב את מוכרה בתשלומי ארבעה וחמשה ואין אומרין מה טביחה דאהנו מעשיו אף מכירה דאהנו מעשיו אלא כל שגנב ומכר בין שמכר לפני יאוש בין שמכר לאחר יאוש חייב בתשלומי ארבעה וחמשה וזה שאמרו מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה מפני שנשתרש בחטא לאו דוקא נשתרש ר"ל שהועילו מעשיו שהרי במכירה מיהא כל שלפני יאוש לא הועילו מעשיו אלא כך פירושו שנשתרש בחטא ר"ל ששנה באולתו כאדם המושרש בה ואינו יכול לזוז ממנה מעתה כל שמכר שור ושה שגנבם בין שנודע לנו שנתיאשו הבעלים בין שנודע לנו שלא נתיאשו הבעלים בין בסתם משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואין צריך לומר בטביחה שהוא שנוי מעשה:

ששנה בחטא גנבו ואכתי היצר תוקפו שלא שב מרשעתו והוא בא ליהנות מדמי גזלתו. ה"ר יהונתן ז"ל.
וכן פירש הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שנשתרש בחטא לאו דוקא נשתרש (אלא) רוצה לומר שהועילו מעשיו אלא כך פירושו שנשתרש בחטא רוצה לומר ששנה באולתו כאדם המושרש בה ואינו יכול לזוז ממנה. ע"כ.

כדקאמר רבא מפני ששנה בחטא הכי נמי וכו'. כדקאמר רב נחמן וכו' הכא נמי וכו'. קצת קשה לי דרבא ורב נחמן אהנך מתניתא גופייהו אמרי למילתייהו לקמן בשמעתין וכהאי גוונא לא שייך לומר כדקאמר הכא נמי וכו' אלא הכי הוה ליה למימר הא אמר רבא אמר רב נחמן כמו שבא בתלמוד כי האי לישנא על כיוצא בזה דלא שייך כי האי לישנא אלא היכא דמיירי במילתא אחריתי ורוצה התלמוד לתרץ בכאן כמו שאומר לשם והיינו לישנא דהכא נמי. ושמא יש לחלק משום דרבא ורב נחמן לא איירו לקמן באנפי נפשייהו אלא לדחות סייעתא דרב ששת והכי קאמר כדקאמר רבא לדחות הסיוע הכא נמי נאמר לתרץ מה שמקשים לרב. שיטה.

אף מכירה שאינה חוזרת ואי סלקא דעתך יאוש קני שלו הוא טובח וכו'. אלא שמע מינה יאוש לא קני ומכל מקום הוי שפיר מכירה משום דלוקח קני ליה ביאוש ושינוי רשות דנהי דשינוי רשות דידיה לא קני משום דבאיסורא אתא לידיה דלוקח קני דהוי דומיא דאבדה. וא"ת לוקמה להך ברייתא לעולם שמכרה לפני יאוש ומכל מקום מכירה שאינה חוזרת כגון שנתיאשו הבעלים בבית לוקח דאיכא יאוש ושינוי רשות ביד לוקח. וי"ל דכהאי גוונא לא יועיל שינוי רשות דלוקח דהא באיסורא אתא לידיה כיון שקנאה קודם יאוש. כך פירש בשיטה. מיהו נראה למורי רבי שיחיה דאפילו מהני שינוי רשות כהאי גוונא ליכא לאוקמה בהכי משום דחיוב ארבעה וחמשה משעת מכירה קא אתי והאי שעתא מכירה חוזרת הואי כיון שמכרה קודם יאוש. סיפא בית שמאי היא דאמרי שינוי במקומו עומד פירוש דרישא ומציעתא איירי לאחר יאוש ולהכי פריך אי הכי קשיא מציעתא והוא הדין דמרישא קשיא ליה לרב כדפרישית לעיל אלא עיקר הקושיא היא ממציעתא ולכך נקט מציעתא. ויש ספרים גורסים קשיא רישא ויש לתמוה קצת מאי פריך קשיא מציעתא לימא דרב אמר איפוך וסיפא מתוקמא כבית הלל. ויש לומר דכיון דאיכא לאוקמה כבית שמאי ולא תיפוך. אם כן ברייתא לא מוכחא מידי שצריך לתרצה ולהפכה אם כן אין לנו להפכה. ויש ספרים גורסים אי הכי קשיא מציעתא ולא גרסי לרב ומפרשים דרב פפא בעי למימר דאיירי לפני יאוש ולהכי פריך דאי הכי קשיא מציעתא פירוש דשינוי רשות בלא יאוש מי איכא למאן דאמר דקני כדפירשתי לעיל. כך מצא מורי שיחיה מוגה בספרים ולהכי לא פריך מרישא. תלמידי הר"פ ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל רב פפא אמר לעולם לא תיפוך ולפני יאוש קא מיירי ומשום הכי רישא השני אינו משלם אלא קרן וסיפא דקתני בשינוי מעשה והשני אינו משלם אלא קרן בית שמאי היא לבית שמאי אף על גב דשינוי לא קני יאוש קני דקא דרשי לגבי אתנן גם לרבות שינוייהן אבל יאוש קני מידי דהוה אמוצא אבדה ומשום הכי ליכא לאוקמה אלא לפני יאוש. אי הכי קשיא מציעתא כיון דלפני יאוש קיימינן מציעתא שני אמאי משלם תשלומי כפל לראשון שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למאן דאמר דקני ולא גרס קשיא מציעתא לרב אלא קשיא מציעתא בלחוד. פ"א. רב פפא אדרב זביד קא סמיך ורב זביד לפרושי למילתיה דרב פפא אתא ולאחר יאוש מוקי לה. מיהו לאו ברשותיה דגנב אייאש אלא בלוקח אייאש וקשיא מציעתא לרב גרסינן כלומר כיון דלא מפכינן לה לברייתא וברייתא כפשוטה על כרחך לאחר יאוש היא כדאמרן אי הכי קשיא לרב מציעתא ורישא והאי דקאמר מציעתא משום דעיקר קושיא ממציעתא אתיא ליה. ע"כ.

ולא תימא משום דבעי יאוש ושינוי רשות. פירש ר"י ולא תימא משום דבעי יאוש דודאי לא בעינן תרווייהו וכל ענין הקנין לא הוי אלא משום יאוש לחודיה ואם איתא דבעינן תרווייהו הכא לא מהני כיון דהיאוש בא אחר שינוי רשות דטעמא מאי אהני בעלמא שינוי רשות עם יאוש משום דבהיתרא אתא לידיה דומיא דמכירה כיון שהיאוש קדם לשינוי רשות אבל כאן שקדם השינוי רשות ליאוש ובא לידיה באיסורא הלכך לא מהני שינוי רשות לקנות. ותדע דכל עיקר הקנין דשינוי בהדי יאוש משום דבהיתרא אתא לידיה הוא דאם לא כן וכי גנב וגזלן נמי איכא שינוי רשות אלא שמע מינה כדפירשתי. דלא משכחת לה דמשלמי תרווייהו גנב ראשון וגנב שני אלא בהכי פירוש גנב ראשון ארבעה וחמשה וגנב שני כפל אלא בהכי. וא"ת בלאו הכי משכחת לה שפיר כגון דגנב ראשון טבח לפני יאוש וגנב שני גנב לאחר כן דראשון משלם ארבעה וחמשה ושני משלם כפל משום דראשון קנייה בשינוי. וי"ל מכל מקום גנב שני לא משלם כפל דהא אתא כבית שמאי דאמרי שינוי במקומו עומד. וא"ת אכתי שפיר משכחת לה כגון שגנב שני גנב לאחר שטבח הראשון ולאחר יאוש דהשתא קנייה גנב ראשון ביאוש. ויש לומר דאין הכי נמי אלא חדא מינייהו נקט. ועוד יש לומר דבעי למתנייה שמשלמין תשלומין שלמים גנב ראשון וגנב שני וכהאי גוונא לא משלם גנב ראשון תשלומין שלמים דהא אותם ארבעה וחמשה דמשלם לא משלם גנב ראשון כלהו דהא נוטל כפל משל גנב שני דמשלם לראשון. תלמידי הר"פ ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל כגון שנתיאשו הבעלים בי לוקח ולא נתיאשו בי גנב דהוי ליה יאוש ושינוי רשות ולאו משום דצריכינן ליאוש ושינוי רשות אלא דלא משכחת ראשון משלם ארבעה וחמשה ושני משלם תשלומי כפל לראשון אלא ביאוש ושינוי רשות שאם נתיאשו בי גנב אין הראשון משלם ארבעה וחמשה ואם לא נתיאשו כלל ראשון משלם ארבעה וחמשה אבל שני אינו משלם אלא קרן שהרי לא קנאו ראשון ומשום הכי איירי מתניתא ביאוש ושינוי רשות כהאי גוונא. ע"כ.

שהרי אמרה תורה טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה ודילמא לא אייאש. קשה קצת מה לו להזכיר טבח דבטביחה לא איכפת לן ביאוש כלל והכי הוי ליה למימר שהרי אמרה תורה מכר משלם ארבעה וחמשה ודילמא לא אייאש וכו'. ואיכא למימר דלאו דוקא אלא לישנא דקרא נקט דכתיב וטבחו או מכרו. אי נמי משום דמאי דבעינן יאוש במכירה נפקא מטביחה כדמפרש ואזיל דומיא דטביחה בעינן וכו' הילכך נקט טבח ומכר וכו'. שיטה.

מה טביחה דאהנו מעשיו. לכאורה משמע דאית ליה לרבי אליעזר שינוי מעשה קונה. וקשה דהא בפרק קמא אית ליה לרבי אליעזר שמין לגנב ולגזלן את פחת הנבלה ויהא על הניזק אלמא לא קנו לה בשינוי מעשה. וי"ל דהא דקאמר מה טביחה שאינה חוזרת לאו משום דקני לה אלא הכי פירושו מה טביחה דאהנו מעשיו שאינה חוזרת כמו שהיתה דהא לא אפשר אף מכירה דאהנו מעשיו שאינה חוזרת דהיינו לאחר יאוש. ה"ר ישעיה ז"ל.

אף מכירה לאלתר. וא"ת ולאלתר היכי מחייב דילמא לא ידעו הבעלים וקיימא לן דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש. ויש לומר דסתם טביחה אינה לאלתר ממש עד שיוליכנה הגנב לביתו ורגילות הוא שבתוך כך ידעו הבעלים. הרא"ש ז"ל.
וכן כתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל אף מכירה לאלתר לאו דוקא לאלתר קאמר דהא צריך שיבוא לאזניו שיוכל להתיאש אלא כלומר דלא צריך כולי האי דנשמע דיאשי. ע"כ.
וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל אף מכירה לאלתר. וא"ת נהי דסתם גנבה מיאשי מכל מקום לאלתר לא ידעי הבעלים והוי יאוש שלא מדעת דקים לן דלא הוי יאוש. וי"ל דלאו דוקא לאלתר קאמר אלא לאלתר לאחר שהוליכה הגנב לביתו קאמר משום דסתם טביחה הוי יאוש דסתם טביחה ומכירה אין רגילות להיות עד שיוליכנה הגנב לביתו ורגילות הוא שבתוך כך יודעים הבעלים בו. ע"כ.

גנבה בנפש תוכיח. וא"ת גנבה בנפש שאני דלא איתקש לטביחה. וי"ל וכו' ככתוב בתוספות. והרשב"א ז"ל תירץ דרבי יוחנן סברא בעלמא קאמר ליה דכיון דאשכחן גנבה דלא הוקשה לטביחה הכי נמי לא הוקשה לדבר זה אלא לפרט לשהקנה לשלשים יום. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר לו רבי יוחנן גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש לבעלים וחייב. קשה לי מידי איריא והא מכירה דומיא דטביחה קאמרי. אלא דאיכא למימר דהכי מקשה ליה אדילפת מכירה מטביחה תילף מכירה דשור ושה ממכירה דנפש גנבה דלא אהנו מעשיו וחייב ואידך אמר לך דנין מכירה דבהמה מטביחה דבהמה ואין דנין מכירה דשור ושה ממכירה דגנבת אדם ורבי יוחנן סבירא ליה דיאוש לא קני. ע"כ.

ואי סלקא דעתך יאוש קני וכו'. אלא שמע מינה יאוש לא קני. וא"ת אם כן היכי מצי מקדיש לה. וי"ל משום דקני לה ביאוש ושינוי השם כדאמרינן לעיל. והא אמר רבי יוחנן גזל וכו'. וא"ת היכי מותיב מרבי יוחנן לריש לקיש גברא אגברא קא רמית. וי"ל משום דסתם משנה כרבי יוחנן כדאמרינן לקמן וקרא נמי מסייע ליה כדאמרינן לקמן. תלמידי הר"פ ז"ל.

הוא דקאמר כצנועים. ומיהו דבר תימה דהיכי מדמה הקדש כלל לחילול וכו' ככתוב בתוספות. ובתוספות בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ו) דיבור המתחיל מתקיף לה רבי ירמיה וכו' מתרצים קושיא זו משם הר"מ עיין שם וגם תלמידי הר"פ ז"ל כתבו התירוץ ההוא וגם הרא"ש ז"ל בתוספותיו. וכתבו עוד תלמידי הרב ז"ל וזה לשונם וא"ת למאן דאמר סתם גנבה יאוש הבעלים אם כן שפיר מהני מטעם זכות דהא קנינהו גנבי ביאוש. וי"ל דלמאי דפירשנו ניחא דהוי יאוש שלא מדעת ולמאן דאמר הוי יאוש מתוקם כמאן דאמר סתם גנבה לאו יאוש בעלים. ע"כ.

והרי חזרה קרן לבעלים. כי כשהקדישו בעלים כאלו לקחו מבית גנב ומסרו להקדש שאף על פי שלא מסרו כמי שמסרו דמי כשנגמר בדין קודם שהקדישו בעלים ונתחייב לו הכפל ואם טבחו גנב אחר מכאן של הקדש הוא טובח. הראב"ד ז"ל.

כשעמד בדין. ואם תאמר מה אנו צריכין לשינויא דצנועים תיפוק ליה דכיון דעמד בדין דנתחייב הגנב הויא ליה פקדון ביד הגנב ואפילו רבי יוחנן דאמר אדם יכול להקדיש פקדון שאינו ברשותו כי אם ביד חבירו כדמוכח פרק המוכר את הספינה. ויש לומר נהי דעמד בדין מכל מקום אין הגנב מודה שהוא של נגנב דטוען שלא כדין נתחייב הילכך לא חשיב ברשותו הפקדון. תלמידי הר"פ ז"ל.

צא תן לו טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה חייב אתה ליתן לו טבח ומכר משלם וכו'. וטעמא משום דצא תן לו הוי גמר דין הילכך מכי אמרו לו צא תן לו טבח ומכר לא קאי עלה בתורת גנבה אלא בתורת גזלה ובגזלה ליכא תשלומי ארבעה וחמשה אבל חייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין ועדיין היא אצלו בתורת גנבה להתחייב עליה בטביחה ומכירה. ויש ספרים דגרסי הכי בהדיא במילתיה דרבא בגמרא. שיטה.
וזה לשון הראב"ד ז"ל דאמר רבא אמרו לו צא תן לו וטבח ומכר משלם ארבעה וחמשה מפני שהוא כפקדון בידו וכבר יצא מתורת גנבה אבל חייב אתה ליתן לו לא סמכא דעתיה סבר מעייני בדינאי ועדיין בתורת גנבה הראשונה הוא עומד. ע"כ.

חייב אתה ליתן לו. ואף לדעת רב זביד שאמר בפרק שני דמסכת מציעא דאף חייב אתה ליתן לו הוי גמר דין ואם אמר פרעתי נאמן דוקא בחוב שנותנין לו זמן אבל לנזק שאין נותנין בו זמן היה להם לומר צא תן לו. הרב המאירי ז"ל. חייב אתה ליתן לו וכו'. בפרק קמא דמציעא מפורש.

כרם רבעי וכו'. תימה דלא נקט ערלה תחילה. וי"ל משום דבמסכת מעשר שני היא שנויה ומעיקרא קתני כל דין מעשר שני ולבתר קתני דין כרם רבעי והדר ערלה. הרא"ש ז"ל.

ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם כרם רבעי וכו'. ותימה אמאי לא הזכיר ערלה תחילה ושמא דאיסור החוזר נקט באחרונה. וי"ל דשוין לשל בית הקברות דהוי איסורי הנאה כמו ערלה. כך נראה למורי שיחיה. ע"כ.

חרסית היא מין אדמה שאינה מוציאה פירות שמנים. הרשב"א והרא"ש ז"ל.

כל הנלקט מזה יהא מחולל. כתוב בתוספות תימה מתי היו אומרים וכו' עד מכל מקום לא היתה תקנה וכו' בשלמא גבי לקט דרך עניים להביא לקט לביתם ואחר כך דשין ואוכלין אבל עוברי דרכים בעודו בכפו יבלענה. הרא"ש ז"ל.

עוד כתוב בתוספות ואומר ר"י דבכל הנלקט לא דוקא וכו'. עד לכשיהיה נלקט יהיה מחולל ואין שייך ברירה בענין זה הואיל ולא חל על החילול עד שתלקט דדוקא כל המתלקט הוי ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אחר כך והא דקאמר רבי דוסא לעתותי ערב וכו' כמו שכתוב בתוספות. אי נמי להכי נקט לעתותי ערב למימר דאפילו לעתותי ערב שכבר הפירות ביד עניים מהני הפקר וממילא שמעינן דכל שכן שחרית רק שיפרש דלאחר לקיטה יחול הפקר ולפי זה בכהאי גוונא לא שייכא ברירה. והא דאמר בפרק בכל מערבין וכבר בא חכם אין לומר שבא קודם הנחת עירובו אלא אפילו בא אחר הנחת עירובו רק שבא מבעוד יום לא שייכא ברירה כהאי גוונא כיון דאמר למקום שיבא חכם לשם יקנה לי עירובי לכשיבא. תוספות שאנץ.

וכן פירש ה"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו ואומר כל הנלקט וכו'. תימה אם בבוקר מה היה מועיל הרי עדיין לא נלקט אלא דבר מועט ואם לערב מה היה מועיל הרי כבר אכלו כל היום באיסור דבשלמא גבי לקט דקאמר רבי יוסי לעתותי ערב ניחא טפי שדרך עניים לאסוף הלקט עד הערב ואין אוכלים ממנו רק מעט אבל הכא דמשום עוברי דרכים הוא הרי דרכם לאכול מיד. ונראה לפרש שבבוקר היו אומרים שהנלקט כל היום מיד שיבוא ליד הלוקח יהא מחולל ולא היו אומרים יהא מחולל דאם כן היה צריך לטעם ברירה אלא כשיבא נלקט קאמר והשתא לא שייך ברירה הואיל ואינו מחולל עד אחר שנלקט. וכענין זה יש לפרש גבי וכבר בא חכם גבי עירוב שבא קודם שחל העירוב ואין צריך לפרש שבא קודם התנאי להוציא מטעם ברירה דכיון שבא קודם שחל העירוב שוב אין צריך לטעם ברירה. ואי קשיא כי אמר כל המתלקט הרי אין מתחלל מה שגדל הפרי לאחר כן קודם הלקיטה. יש לומר דבטל ברובא. ואף על גב דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל והכא יש לו מתירין על ידי חילול יש לומר דהכא כיון דלא אפשר הוי כדבר שאין לו מתירין. אי נמי הא דאמרינן דלא בטיל היינו באיסור שניכר ואחר כך נתערב אבל זה שלא הוכר מעולם מתבטל. רבי דוסא אומר לעתותי ערב וכו'. תימה והלא שמא אכלו מהם בלא חילול ולמה לא אמר רבי יוחנן כצנועין שמניחין המעות ואומרים כל הנלקט ובענין שכתבתי דמהני בלא טעם ברירה. ויש לומר דהיו יראים אם יאמר כך בבוקר יתפרצו העניים להרבות לקחת על סמך חילול זה. אי נמי שלא ידעו הבעלי בתים לפרש החילול כמו שצריך לפרשו שלא יהא מחולל עד שבאו ליד עניים כדי שיהא בלא טעם ברירה. ע"כ.
וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל מה שלקטו עניים אבל לא בעי למימר כל שילקטו משום דסבר אין ברירה דלא אמרינן כשלוקחים יותר מדינם דהוברר הדבר דהיינו מה שהפקיר כבר בשחר אבל כי אמר מה שלקטו אין צריך לברירה שכבר נתברר בשעת חילול והשתא פריך דכי אמרי צנועים המתלקט אלמא אית להו ברירה ואם כן היינו כרבי דוסא אלא שאני אומר דכל הנלקט קאמרי. וא"ת כי נמי אמרי כל הנלקט דפירשנו לעיל הדבר תלוי בברירה למאי דפירשנו לעיל דבבוקר היו אומרים שאז לא היו נלקטים עדיין הפירות. וי"ל דנהי דבשעת אמירה לא היו נלקטים מכל מקום כיון שאמר שיהא מחולל לכשילקט ולא מעכשיו הילכך לא צריך ברירה שהרי בשעת החילול כבר נלקטו הפירות ונתבררו יפה סבר דדווקא כשאומרים המתלקט שמחללין מעכשיו מה שעתיד להתלקט אז צריך ברירה. וא"ת לרבי דוסא נמי דלית ליה ברירה מכל מקום יאמר בשחרית כל הנלקט יהא הפקר פירוש לכשיתלקט דמהני שפיר ובלא ברירה כדפירשנו. וי"ל משום דילמא אתי לאטעויי ולומר כל דלקטו יהא מחולל משום דלא הוה מהני למה שאכלו כבר הגנבים שרגילות הוא שאוכלים מיר עוברי דרכים שמלקטים את הפירות אבל הכא גבי עניים בלקט אין אוכלין מיד ואפשר לתקוני ולומר לעתותי ערב לכך לא תקנו בשחרית לומר כל הנלקט כיון דאיכא למיטעי כדפירשתי. ע"כ.

בד"ה מה טביחה כו' וקשה לפירוש רשב"ם כו' דלא קני לה גזלן בשינוי כו' עכ"ל גם יש להקשות לפירושו וכי פליג אב"ה דאית להו שינוי קונה כמו שהקשו התוס' לעיל לר"י ולרב חסדא גבי הן ולא שינוייהם ודו"ק:

גמ' מיתיבי גנב ובא אחר וכו'. אימתי אילימא לפני יאוש שני אמאי משלם תשלומי כפל וכו' פי' רש"י ואי קשיא הא יכול לתרצה כגון שנתייאשו בעלים לאחר מכירת הגנב דקונה לוקח וביד הגנב לא היה יאוש לקנותם ה"נ משני ליה לקמן כצ"ל. ויש לתמוה על דבריו מ"מ קשה ודקארי לה מאי קארי לה ונראה דהמקשה הוה ס"ד דליכא לשנויי הכי דא"כ הדר קשיא לרב דאם איתא דיאוש גרידא קונה למה ליה לתנא למנקט חיובא גבי לוקח וכשנתייאשו הבעלים ביד לוקח דה"ל יאוש ושינוי רשות ה"ל למנקט חיובא דגנב שני גבי גנב ראשון ותוקמא נמי בלאחר יאוש והיינו מסיים רב זביד בשינויא דלקמן דקאמר לעולם לפני יאוש וכו' ולא תימא משום דבעינן יאוש ושינוי רשות וכו' שזה היה קשה להמקשה דלא שני ליה לעצמו הכי וק"ל:

רש"י בד"ה ואיפוך כו' בלא יאוש הס"ד:

גמרא כדאמר רבא מפני ששנה בחטא ה"נ כו'. ולקמן בסמוך כדאמר ר"נ כו' ה"נ כו'. עמש"כ (בפסחים נד ב):

שם רנ"א חייב ומכרו א"ר והא זבין כו' רש"א פטור כו' דומיא דטביחה בעינן דאהני מעשיו. לכאורה משמע דתרוייהו (וכן ריו"ח ור"ל לקמן) ס"ל כרבא (בתמורה סד"ד) דכ"מ דא"ר ל"ת אם עבד לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ודלא כאביי דאמר דאס"ד ל"מ אמאי לקי והאחרונים נסתפקו בדעת הרמב"ם בזה ולפמש"כ ראוי לפסוק כרבא אבל יש לדחות דילפי מגנבת נפש כדריו"ח לקמן אולם לסברת אביי יקשה מגניבת נפש גופה דענשו הכתוב אע"ג דלא אהנו מעשיו וי"ל:

בפרש"י בד"ה אלא לאחר יאוש דאיכא תרתי וכו' ואי ס"ד וכו' ואי קשיא הא יכול לתרוצי וכו' ה"נ משני לה לקמן עכ"ל. הלשון תמוה דמאי חידש רש"י בזה ולפי מאי שאפרש בסמוך יהיה אפשר לפרש כוונת רש"י דוקא לקמן שייך לתרץ כן משא"כ לפי הסוגיא דהשתא ויתיישב ג"כ הא דאייתי ג"כ המקשה החלוקה של גנב וטבח כיון שאינה צורך לקושיא שלו:

בגמרא א"ר זביד וכו' והב"ע כגון שנתייאשו וכו' ולא תימא משום דבעינן יאוש ושינוי רשות וכו' אלא דלא משכחת וכו' עכ"ל. וקשה דא"כ האי בבא דמציעתא מאי אתי לאשמעינן דמה שהראשון שגנב ומכר משלם ד' וה' מקרא מלא הוא ואי לאשמעינן דשני משלם כפל משום דיאוש לחוד קני אכתי לא שמעינן מידי דהא איכא למיטעי דדוקא יאוש ושינוי רשות הוא דקני ול"ל דכיון ששינוי רשות דהכא הוא קודם יאוש הו"ל כמו יאוש גרידא דהא ר"ז ס"ל דל"ש יאוש ואח"כ שינוי רשות ול"ש שינוי רשות ואח"כ יאוש כי הדדי נינהו דהכי משמע פשטא דלישנא ועוד דהכי שמעינן ליה בהדיא בפ' הגוזל בתרא אליבא דרב וקיימינן נמי הכא אליביה מיהו יש לדחות דהתם רב משמיה דר"ח קאמר ובלא"ה צ"ל כן כמו שיתבאר שם בעז"ה אבל מ"מ קשיא דאי לאשמעינן דיאוש קני הוי מצי לאשמעינן בבבא דרישא גופא כה"ג דגנב ואחר שנתייאש גנבה אחר השני משלם כפל לראשון כמ"ש רש"י גופא בד"ה ולא תימא וכו' שזה עיקר הדיוק דסד"א דבעינן יאוש ושינוי רשות ומה הוסיף בזה במאי דקאמר אלא משום דלא משכחת דמשלמי תרוייהו גנב ראשון ושני אלא בהכי דמאי איכפת לן בזה אי משכחת או לא משכחת כיון דליכא נ"מ לדינא אדרבא יש מקום לטעות. לכך נ"ל דעיקר הרבותא בבבא דמציעת' הוא דזימנין דמשכחת שהגנב הראשון זוכה בכפל מגנב שני וכה"ג בלוקח קודם יאוש דבאיסורא אתי לידיה סד"א דלא זכי ליה רחמנא כפל קמ"ל בהאי בבא דמציעתא שזוכה משום דלא תימא דגזירת הכתוב הוא וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ואע"ג דקנייה גנב מ"מ לא קרינן בו וגונב מבית האיש כיון דבאיסורא אתי לידיה קמ"ל דלא אמרינן הכי אלא כל היכא דקניא אפילו באיסורא קרינן ביה שפיר וגונב מבית האיש ובזה נתיישב רש"י דלעיל דהאי שינויא דרב זביד לא שייך אלא לבתר דאוקמינן בבא דסיפא כב"ש דהא דאינו משלם גנב שני אלא קרן הוא משום דאינו קונה בשינוי מעשה וא"כ אכתי היכא דקנאו גנב ראשון לא שמעינן בהדיא דנוטל כפל לכך אשמעינן בבבא דמציעתא דגנב ומכר קודם יאוש ונתייאש אח"כ נוטל הלוקח כפל אע"ג דבאיסורא אתי לידיה שהרי קנאו קודם יאוש לא איכפת לן כיון דקרינן ביה עכשיו וגונב מבית האיש א"כ ה"ה לגנב מגנב גופא אחר יאוש והאי מלתא לא מצי לאשמעינן בבבא דרישא לאוקמא אחר יאוש דרישא הוא גופא אתי לאשמעינן דאע"ג דעדיין לפני יאוש הוא וברשות הבעלים הוא אפ"ה אין השני משלם כפל לבעלים לפי שזו עיקר מאמר הכתוב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב כל זה לפי המסקנא אבל מעיקרא לא הוי שייך לומר כך משום בבא דסיפא דממ"נ א"א דסיפא בגנב וטבח ובא אחר וגנבו אין השני משלם אלא קרן כאמור וע"כ היינו מה"ט גופא דאע"ג שקנאו בשינוי מעשה אפ"ה לא קרינן ביה וגונב מבית האיש כיון דבאיסורא אתא לידיה וא"כ א"א לאוקמי בבא דמציעתא שלא נתייאשו ביד הגנב דא"כ הרי באיסורא אתי לידיה ואמאי זוכה בכפל ואם היינו אומרים להגיה הסיפא ולומר דהשני משלם כפל קאמר וע"כ דכיון שקנאו בשינוי מעשה זוכה בכפל וא"כ דבגנב גופא אמרינן כן קשיא בבא דמציעתא מאי אתי לאשמעינן בלוקח כיון דמ"מ קנאו וכדכתיבנא אבל למאי דמשני ב"ש היא א"ש ונראה לי דלישנא דגמר' במאי דקאמר אלא דלא משכחת משמע כדכתיבנא משום דעיקר הרבותא דאף ע"ג דגנב הראשון משלם ד' וה' ע"כ דבאיסורא אתיא לידיה דלוקח דאלת"ה שלו הוא מוכר אפ"ה משלם השני כפל כיון שקנאו לבסוף ודו"ק:

בתוספות בד"ה א"ה וכו' דאין להופכו כיון דמברייתא לא מוכחא מידי וכו' עכ"ל. כוונתן נראה בזה דלא תימא דר"פ לא קאי אמלתא דרב אלא בא ליישב סיפא דברייתא למאי דקי"ל דיאוש לא קני אבל רב גופא לעולם משני הברייתא כשינויא קמא דאיפוך לכך כתבו דכיון דאיכא לאוקמי הבריית' כפשטא אי לא מילתא דרב לא שייך לומר איפוך:

מי איכא נשתרש. הא לא אהנו מעשיו דשינוי רשות ששינהו מרשותו לרשות לוקח בלא יאוש ליכא למ''ד דקני: לאחר יאוש. דאהנו מעשיו דהשתא קני לוקח בתרתי יאוש ושינוי רשות: ואי ס''ד יאוש. גרידא קניה גנב אמאי משלם ארבעה וחמשה הא דמי בעלמא הוא דאית להו לבעלים גביה ושלו טבח ומכר: כדאמר רבא. לקמן בשמעתין: ששנה בחטא. ולעולם לפני יאוש ואע''פ דלא אהנו מעשיו מחייב: שאינה חוזרת. קס''ד דה''ק דלא מחייב אלא היכא דמכירתו מכירה גמורה וקנייה לוקח: אמאי אינה חוזרת. שינוי רשות בלא יאוש מי קני: לאחר יאוש. דכי מטא ביד לוקח איכא תרתי יאוש ושינוי רשות וקנייה: ואי ס''ד קנייה. גנב ביאוש גרידא אמאי משלם כו': כדאמר רב נחמן. לקמן בשמעתין: פרט לשהקנה לו לשלשים יום. כלומר לעולם לפני יאוש והאי אינה חוזרת דקתני לא למעוטי היכא דלא אהנו מעשיו דאע''ג דלא אהנו חייביה רחמנא הואיל ושנה בחטא אלא למעוטי היכא דלא מכר גנב ללוקח אלא לעשות בה מלאכה שלשים יום דהוא כשכירות בעלמא: ושני אינו משלם אלא קרן. לגנב ראשון דכתיב וגונב מבית האיש: גנב ומכר. קנייה לוקח בשינוי רשות הלכך (ראשון משלם ד' וה') שני משלם כפל ללוקח: ושני אינו משלם אלא קרן. ולקמן פריך אמאי לא משלם כפל הא קנייה גנב ראשון בשינוי מעשה: אימת. מכרה אילימא לפני יאוש השני אמאי משלם כפל: אלא פשיטא לאחר יאוש. דאיכא תרתי ביד לוקח: ואי ס''ד כו'. ואי קשיא הא יכול לתרוצה כגון שנתייאשו בעלים לאחר מכירת גנב דקונה לוקח וביד גנב לא היה יאוש לקנותה ה''נ משני ליה לקמן: מכדי לאחר יאוש קיימינן. דע''כ הכי מוקמת לה משום מציעתא: אלא כולה לפני יאוש. ומש''ה רישא שני פטור מכפל: ואיפוך סיפא למציעתא כו'. ותני במציעתא שני אין משלם אלא קרן דלא קנייה לוקח בשינוי רשות בלא יאוש. א''ה דלאחר יאוש מוקמת לה קשיא רישא ומציעתא לרב: א''ר זביד כולה לפני יאוש. ואפוכי נמי לא תפכה וסיפא כדאוקימנא כב''ש ומציעתא דקתני שני משלם כפל כגון שנתייאשו הבעלים לאחר מכירה ולא נתייאשו ביד גנב ולהכי ראשון משלם ד' וה' דלא הוי יאוש גבי' דליקנייה ורישא נמי לפיכך שני פטור מכפל: ולא תימא. הא דנקט מתני' חיובא דשני גבי לוקח ולא נקט לה לחיוב דשני גבי ראשון ותוקמה נמי בלאחר יאוש כדמשני בלוקח משום דבעי יאוש ושינוי רשות אלא ביאוש לחודיה נמי קני כרב ואם גנבה מראשון לאחר יאוש משלם לו כפל: אלא. להכי נקט תנא לכוליה מלתא בדליכא יאוש גבי גנב משום דלא משכחת לה דמשלמי תרוייהו האי תשלומי ד' וה' והאי כפל: אלא בהכי. דאי הוי יאוש ביד גנב לא מיחייב קמא במכירתו ד' וה' וכיון דמציעתא לא סגי לה אלא לפני יאוש תנא נמי לרישא בלפני יאוש ופטרו מכפל: חיובא לאחר יאוש הוא דאהנו מעשיו. משקנאו לוקח ותלתא אמוראי נינהו רב סבר יאוש קני הלכך לא מיחייב אלא בלפני יאוש דאי לאחר יאוש שלו הוא טובח ומוכר ורב נחמן ורב ששת סברי יאוש גרידא לא קני ומשום הכי לאחר יאוש מיחייב ומיהו בהא פליגי דרב נחמן לא בעי אהנו מעשיו הלכך אפילו לפני יאוש גרידא נמי חייב ורב ששת בעי מכירה גמורה: נשתרש. עשה שרשין משמע דאהנו מעשיו:

אי הכי קשה מציעתא לרב. דאין להופכו כיון דברייתא לא מוכחא מידי שצריך לתרצה ולהפכה: מה טביחה דאהנו מעשיו. משמע דסבר ר''א דשינוי קונה דאהנו מעשיו משמע לאפוקי מרשות בעלים דומיא דאהנו מעשיו דמכירה וקשה לפי' רשב''ם דמפרש בפ''ק (ד' יא.) אהא דאמר עולא א''ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן דהיינו לענין פחת נבילה דהוי דנגזל משום דלא קני לה גזלן בשינוי וי''ל דדוקא בשינוי שאין הגזלן עושה בידים לא קני כגון שמתה הבהמה אבל שינוי שעושה הגזלן בידים כגון טביחה מודה ר''א דקני א''נ אהנו מעשיו דטביחה היינו שמחסרה מן הבעלים ולאו דקני ליה ולא הוי כאהנו מעשיו דמכירה.:

בבא קמא סח ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף סח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד