בבא קמא סה ע"א

דף סה - א

ואין לי אלא כשגנבו בידו ממש, שהוא חייב כפל -

אבל אם נכנסה לגגו חצירו וקרפיפו, ונעל בפניה כדי לגונבה ^[1] מנין שהוא חייב כפל?

לפיכך תלמוד לומר: "אם המצא תמצא בידו הגניבה", כפל הכתוב את לשונו כדי להשמיענו: גניבה מכל מקום.

ואם כן תיקשי: האיך נלמד מ"אם המצא תמצא" למודה בקנס ואחר כך באו עדים!?

ומשנינן: אם כן - שלא בא הכתוב אלא ללמד את אחד מהם - לימא קרא לשון מציאה שוה: או "המצא המצא" או "תמצא תמצא", ונלמד מן היתור את אחד הדינים. אך מדשני קרא [שינה הכתוב את לשונות המציאה], הרי שמע מינה: תרתי דינים.

גופא: אמר רב:

הגונב בהמה וכחשה או הוזלה בין שעת גניבה לשעת העמדה בדין, וכן אם הושבחה או שנתייקרה בין גניבה להעמדה בדין, וכבר אבדה ואינה בעין, ^[2] הרי הגנב משלם: קרן כעין שגנב, כפי מצבה ומחירה שבשעת הגניבה. ואילו תשלומי כפל וכן תשלומי ארבעה וחמשה משלם הגנב כשעת העמדה בדין. ^[3]

ומפרשת הגמרא: מאי טעמא דרב? כי אמר קרא: גניבה וחיים [וכמבואר לעיל סד ב], ואמאי קאמר רחמנא: חיים בגניבה, כדי ללמד: אחייה [החייהו] ^[4] לקרן שיהיה שלם כעין שגנב. ^[5]

אמר רב ששת: אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא [סבור אני, שאמר רב את שמועתו זו, כאשר היה מנמנם בשכיבה], דהרי תניא שלא כדבריו.

דתניא: גנב בהמה כחושה והשמינה, הרי זה משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב, דהיינו כפי ערך בהמה כחושה. הרי שמבואר בברייתא שלא כדברי רב, אלא אף תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה משלם הוא כעין שגנב, ולא כשעת העמדה בדין!? ^[6]

אמרי בני הישיבה לתרץ את דברי רב:

עד כאן לא קאמר רב שמשלם הוא כשעת העמדה בדין, אלא כשהושבחה הבהמה מחמת עצמה, כגון שנתפטמה מאליה, או שהוקרו בהמות בשוק, אבל אם פיטמה הגנב, אין הוא משלם כשעת העמדה בדין, ומשום דאמר ליה הגנב לנגנב: וכי אטו אנא פטימנא ואת שקלת [אני אפטם ואתה תקח]!?

תא שמע מברייתא אחרת שלא כדברי רב: דתניא:

גנב בהמה שמינה והכחישה הגנב בידים, כגון שהטריחה במלאכה יותר מדאי, או במקל: הרי זה משלם תשלומי כפל על הגניבה, ותשלומי ארבעה וחמשה אם טבחה ומכרה אחר שהכחישה, כעין שגנב.

הרי למדנו שלא כדברי רב, הסובר: "כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין"!?

ומשנינן: התם - בהכחישה בידים ואחר כך טבחה - נמי לא אמר רב שישלם כשעת העמדה בדין, ומשום דאמרינן ליה לגנב: כשם שאם טבח הגנב את כל הבהמה כאחת, הרי ודאי שהוא משלם כשעת הטביחה, ולא כערכה שלאחר הטביחה, ואם כן אף אם הכחישה תחילה בידים ואחר כך טבחה יש לחייבו כשעת ההכחשה, כי: מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא [מה לי אם טבח את כל הבהמה, מה לי אם טבח חצי בהמה] -

כלומר: מאותה שעה שהתחיל הגנב להכחיש את הבהמה, זו היא שעת תחילת הטביחה, והרי הוא משלם כפי ערכה באותה שעה. ^[7]

וכי קאמר רב - שהוא משלם כפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין - ביוקרא וזולא [כשנתייקרה הבהמה או שהוזלה] הוא דקאמר, אבל פיטמה הגנב בידים או הכחישה, באופנים אלו לא אמר רב. ^[8]

תו מקשינן לרב: היכי דמי, באיזה אופן אמר רב את דינו:

אילימא דמעיקרא שויא זוזא [מתחילה בשעת הגניבה היתה הבהמה שוה זוז אחד בלבד], ולבסוף בשעת טביחה ואבידה מן העולם שויא הגניבה ארבעה זוזי, ובאופן זה אמר רב שישלם קרן כעין שגנב וכפל ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין: כך הרי אי אפשר לומר, כי:

וכי אטו משלם הוא לדעת רב קרן כעין שגנב בלבד, כאשר טבח את הבהמה בהיותה שוה ארבעה!?

לימא, וכי נאמר דפליגא הא דרב אדרבה!?

דאמר רבה:

האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה [מי שגזל חבית יין מחבירו], מעיקרא בשעת הגניבה הוה שויה זוזא, ולבסוף שויה ארבעה זוזי [עלה מחיר היין משעת גזילה ועד שעת שבירה, מזוז אחד לארבעה זוזים], הרי דינו חלוק:

אם תברה [שבר את החבית בידים, והפסיד את היין], או שתייה [או שתה את היין שבחבית]: הרי זה משלם ארבעה זוז על הגזילה, כשווי היין בשעה שהפסיד את היין, כי על שעת שבירה והפסד אנו מחייבים אותו.

ואם איתבר ממילא [נשברה החבית מאליה ונפסד היין שבתוכה]: הרי זה משלם זוז אחד בלבד כשווי היין בשעת הגזילה, שהרי אין לנו לחייבו אלא על הגזילה, היות ובשעת שבירה והפסד לא עשה הוא כלום.

ונמצא לפי סברתו של רבה, שיש לחייב את הגנב קרן כשעת טביחה שהיא השעה בה הפסיד בידים את הגניבה, וודאי שלא נחלק עליו רב בזה, ואי אפשר שיאמר רב באופן זה שהוא משלם קרן כעין שגנב בלבד. ^[9]

אמרי בני הישיבה ליישב: כי קאמר רב את דינו: כגון דמעיקרא - בשעת גניבה - שויה ארבעה זוזי, ולבסוף - בשעת טביחה - שויא זוזא, ואז משלם הוא קרן כעין שגנב, ואילו תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין.

ואם כן, אין בכך סתירה לדברי רבה, שלא אמר רבה אלא שיש לחייבו לחומרא אף על שעת שבירה והפסד, אך כשהיתה הגזילה שוה יותר בשעת גזילה, מודה רבה שיש לחייבו לחומרא כשעת גזילה, שהן הגזילה והן השבירה וההפסד, הן סיבות לחייבו.

תני רבי חנינא ברייתא לסיועיה לרב מדין "טוען טענת גנב", שאף הוא משלם - לדעת רב - קרן כשעת הטענה שהיא כמו שעת הגניבה בגנב, ואילו כפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין:

דתניא: בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון, ונשבע על כך, ושוב הודה שהפקדון בידו, וגם באו עדים שהפקדון בידו.

אם עד שלא באו עדים - הודה, הרי זה משלם קרן וחומש ואשם, כדין כופר בפקדון בשבועה והודה, שהוא משלם קרן וחומש ואשם, אבל אינו משלם כפל כדין "טוען טענת גנב", שחיוב זה קנס הוא, ו"המודה בקנס פטור". ^[10]

ואם משבאו עדים - הודה, הרי זה משלם תשלומי כפל מחמת העדים כדין טוען טענת גנב, ואשם מדין "שבועת הפקדון", שהרי הודה - ^[11] וחומשו - שהיה צריך לשלם מדין שבועת הפקדון - עולה לו בכפילו, כלומר: אם היה שיעור החומש שוה לשיעור הכפל, הרי הוא משלם כפל, ונפטר בכך מן החומש. ^[12] דברי רבי יעקב.

אמר רב קרן כעין שגנב ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. איכא למידק דמקרן כעין שגנב מאי קא משמע לן רב מתניתין היא כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה (לקמן בבא קמא צג, ב), וליכא למימר דמתניתין כשנשתנה וכדתניא ברישא דמתניתין הגוזל עצים ועשאן כלים אי נמי פרה ונתעברה וילדה אצלו רחל ונטענה אצלו וגוזזה אבל ביוקרא וזולא לא איירי מתניתין ורב הא אשמועינן דלא איירי מתניתין אלא ביוקרא וזולא, לא היא דמתניתין דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה כללא הוא ואפילו ליוקרא וזולא וכדמוכח בפרק המפקיד (ב"מ מג, ב) דאמרינן התם אמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שוייא זוזא והשתא שוה ארבעה תברא או שתיא משלם ארבעה איתבא ממילא משלם זוזא וכו' ואייתינן עלה הא דתנן התם בית הלל אומרים כשעת הוצאה ודייקינן מאי כשעת הוצאה אילימא כשעת הוצאה מן העולם מי איכא למאן דאמר והתנן (כל) הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, אלמא מתניתין כללא הוא ואפילו ליוקרא וזולא. ויש לומר דעיקרא מאי דאתא רב לאשמועינן לא קרן כעין שגנב אלא לאשמועינן כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין והא דקא בעי הכי מאי טעמא דרב אכפל תשלומי ארבעה וחמשה קאי והא נמי דקאמר אמר קרא גנבה וחיים אמאי קאמר חיים בגניבה אחייה לקרן כעין שגנב הכי פירושו אחייה לקרן דוקא כעין שגנב אבל שאר התשלומין לא ולא גרסינן קרן כעין שגנב מאי טעמא דרב ואפילו לפי אותה גירסא נראה דהכי נמי פירושו לומר קרן לבד כעין שגנב מנא לן.

הא דאמרינן: דאמר ליה אנא מפטמנא ואת שקלתיה. פירות מפטמנא מילתא בעלמא הוא דקאמר דלאו דוקא כשפטמה הוא הא נתפטמה ממילא שקיל דהא אמר ליה אטו שמנה גזל מינך וכדאמרינן לקמן (בבא קמא סה ע"ב) בטלה ונעשה איל דאמר ליה אטו תורא גזלי מינך דכא גזלי מינך, וכחושה ושמנה דקתני בברייתא לא השמינה הוא קתני אלא כשהשמינה מעצמה קתני, אבל ביוקר לא שייך למימר יוקר גזל מינך דיוקרא לא נתחדש בגופה של בהמה.

הא דאמרינן בשמנה והכחישה: דאמרינן ליה מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא. פירש רש"י ז"ל דכחש תחלת קטלא היא, והקשו עליו בתוספות אם כן הכחישה ומתה מתוך כחשותה לשלם ארבעה וחמשה, ומפרשים הם מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא כלומר אפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ולא מחייב בארבעה וחמשה אלא אמשהו אחרון אפילו הכי לא אזלינן בתר חשיבות ההיא שעתא כפי מה שהיא שוה במשהו אחרון אלא כפי מה שהיתה שוה קודם לכן כשהיא חיה גמורה אם כן כי קטלא פלגא נמי דהיינו הכחשה לא אזלינן בתר הכחשה דהשתא אלא בתר מעיקרא.

חומשו עולה לו בכפלו. כלומר שמשלם החומש ועולה לו לכפל שאינו חייב ליתן את הכפל ומשום הכי פריך ליה אילימא דמעיקרא שוה ארבעה השתא ארבעה היאך אפשר שיהא חומשו דלא הוה אלא זוזא פוטרו מן הכפל שהוא ארבעה וכי (מפני) שמחוייב שני חיובין נאמר כן שיתן המעט ויפטר מן המרובה.

מי שגנב בהמה כחושה והשמינה הוא ושחטה משלם קרן ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב ולא כשעת העמדת בדין שהרי הוא פיטמה ואף הוא אומר אנא מפטימנא ואת שקלת ומנכין לו מן הכפל שיעור שבח שהשביח הוא יתר על שהיתה שוה בשעת גנבה הואיל ולא השמינה מאליה אלא שהוא פיטמה הא אם השמינה מאליה משלם הכל כשיעור של עכשו:

גנב שמנה והכחישה אף זה משלם תשלומי כפל וארבעה וחמשה כעין שגנב ואין צריך לומר בקרן אם הוא הכחישה אנו אין לנו ואם כחשה מאליה בזו אמרו שמשלם קרן כעין שגנב והשאר כשעת העמדה בדין ר"ל כשעת טביחה:

לא נשתנית הבהמה מכחש לשומן או משומן לכחש אלא שנשתנית ביוקר וזול אם היתה שוה בשעת הגנבה דינר ובשעת העמדה בדין ארבעה משלם בין הקרן בין תשלומי כפל בין תשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין ואם מתה מאליה משלם כשעת הגנבה:

וכן אם גזל מחברו חבית והיתה שוה בשעת הגנבה דינר ובשעת העמדה בדין ארבעה אם שברה או שתה את יינה משלם כשל עכשו ארבעה ואם נשבר מאליו משלם דינר כשעת הגזלה:

היתה שוה בשעת הגנבה ארבעה ובשעת טביחה ומכירה דינר בזו אמרו אחייה לקרן כעין שגנב ומשלם קרן כשעת הגנבה ותשלומי כפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין והוא הדין בכחשה מאליה כמו שבארנו שהשומן והכחש הבא מאליו הרי הוא כיוקרא וזולא וזה שלא העמידוה בכחש או שומן הבא מאליו מפני שאינו מצוי בבהמה שתכחיש או תשמין בלא סבה ויש חולקין לומר דהשמינה והכחישה לאו דוקא והוא הדין לנתפטמה או כחשה מאליה וכן הא דרישא אנא מפטימנא לאו דוקא דאף בנתפטמה מאליה כן לא נאמרה זו של רב אלא ביוקרא וזולא ואין נראה לי אע"פ שגדולי עולם כתבוה:

נשתנית בגופה מטלה לאיל ומעגל לשור יתבאר למטה שתשלומי כפל משלם כעין שגנב אבל תשלומי ארבעה וחמשה אינו משלם כלל שנעשה שנוי בידו וקנאו ושלו הוא טובח וכו':

הגונב שגנב והודה מעצמו פטור מן הכפל שנאמר אשר ירשיען אליהם פרט למרשיע את עצמו מודה בקנס ואחר כך באו עדים יש צדדים בגנבה שהוא חייב ויש שהוא פטור ולמטה יתבאר דין זה כל צרכו ובשאר קנסות מיהא מודה בקנס פטור אפילו באו עדים אח"כ:

תשלומי כפל שאמרנו לא סוף דבר שנמצאת הגנבה בידו אלא הוא הדין שנמצאת בגנו או חצרו או קרפיפו כגון שנכנסה הבהמה ברשותו ונעל בפניה על דעת גנבה שנאמר אם המצא תמצא מ"מ:

בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה משלם קרן וחומש ואשם ואפילו באו עדים אחר הודאתו אינו משלם כפל ואם באו עדים אחר שנשבע ולא הודה משלם תשלומי כפל ואפילו הודה אח"כ אינו משלם חומש ואשם שאין אלו התשלומין במקום שיש כפל:

טען טענת גנב ונשבע ובאו עדים שהיא ברשותו וחזר וטען שנגנבה אחר כן ובאו עדים שהיא עדיין ברשותו אפילו כמה פעמים חייב לשלם כפל על כל אחת ואחת:

כי קאמר רב כגון דמעיקרא הוא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין. מה שהקשיתי במה"ק אמאי לא ישלם כפל כעין שגנב. והא בההיא שעתא איחייב בכפל. וההיא שעתא ד' זוזי הוי שויא. ותירצתי ודמיתי כפל דגנבה לקרן דגזילה. שאם הוזלה הגזילה אינו משלם כעין שגזל. אלא אומר לו הרי שלך לפניך. ה"נ בכפל דגניבה והילכך כי טבח לי' כדהשתא משלם. אינו נראה לי כלל דבגזיל' נמי דוקא כי איתא בעין דמשלם ליה ההיא ממש דגזל מיני' אומר לו הרי שלך לפניך ונפטר בו אבל אם אכל' או אם נאבד משלם לו כעין שגזל ולאו כדשוי השתא כיון שאינו משלם לו את שלו. והכי משמע מאי דתנן בפ' הגוזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח. בהמה ונעבדה בה עברה או שנפסלה מעל גבי המזבח. או שהיתה יוצא' ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך דוקא אי אתניין בעין. אבל אם אבדו משלם דמיהן ואע"פ שלא היו שוים כלום כיון שאינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך והכי אמרי' לקמן בפירקן בה' גנב וטבח ביוה"כ. והתניא גנב וטבח בשבת. גנב וטבח לע"ז גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ד' וה' דברי ר"מ. ומקשי' על השור הנסקל והא לאו דידי' הוא איסורי הנאה הוא. ואמר רבה כגון שמסרו לשומר. והזיק בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר וגנבו הגנב מבית שומר ור"מ סבר לה כר' יעקב וסבר לה כר"ש. סבר לה כר' יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר וסבר לה כר' שמעון. דתנן ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב אלמא דבר הגורם לממון כממון דמי. למדנו מיכן. שאע"פ שאין השור שוה כלום כי איתי' בעיני אומר לו הרי שלך. ואם אינו בעין משלם כדשוי מעיקרא. ה"נ ביוקרא וזולא. דהכי תנן לקמן בפ' הגוזל עצים מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן א"צ לילך אחריו. ואמרי עלה אמר רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים. והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחת. ותנא תונא. גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. טעמא דאיתי' בעיני' אבל ליתי' בעינא אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא כיון דמעיקרא ממונא הוי בעי שלומי ה"נ אע"ג דהשתא לא שויה פרוטה. כיון דמעיקרא הוי שויא פרוטה בעי לשלומי. וכתבתי עליו במהדורא תנינא. ואי ליתי' להאי אגודה אינו משלם לו פרוטה כדשוי' מעיקרא. דהא לא קנאה בשום שינוי וכי הוזלה ברשותא דמרה הוזלה. הילכך יהיב לי' מה דשוי' השתא. ול"ד לחמץ. דחמץ שעבר עליו הפסח לא משתכח למיזבן הילכך בע"כ יהיב לי' דמי חמץ המוכר לאכילה. אבל אגודה אי לא מקבל מאי דשויא השתא זבין חדא ויהיב ליה וכל זה אינו נראה לי כלל. שא"כ אם ימצאו חמץ שעבר עליו הפסח או תרומה טמא' פוטר עצמו בהן. אע"פ שאינן אלא עפרא בעלמא. ומפני שאינו מוצא אותם צריך ליתן לו דמים כדמעיקרא בתמיה. ותו אם איתא שאם אבד' אותה האגודה יכול לפטור עצמו באגודה אחרת א"כ לעולם לא תעמוד עליו בפרוטה ולשמא תייקר לא חיישי' כדאמרי' התם א"כ אמאי חייב להחזיר לו והא פחות מש"פ בקרן הוא. ואי אמרת טעמא דמילתא אע"ג דהשתא לא שויא זוזא כיון דבשעת גזלה הוה שויא זוזא ונתחייב להשיב' אין לו תקנה עד שיקיים מצות השבה. א"כ פשיטא ליה השתא דאע"ג דגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן. והילכך צריך להחזיר ואמאי הדר תו בעי התם גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו מי אמרי' השתא הא ליכא גזילה גבי' או דילמא הא לא אהדר גזילה דהות גבי'. ומסיק בתר דבעי הדר פשטא. אע"פ שגזלה אין כאן מצו' השב' אין כאן. ואמאי איסתפיק בה כלל. והא מקדמייתא מצינן למיפשטא. דאע"ג דמעיקרא הוי' שויא פרוטה כיון דהשתא לא שויא אמאי מחייב לאהדורה אי לאו משום דצריך לקיים מצות השבה שנתחייב בה. אלא לאו ש"מ טעמא דקדמייתא ליתא אלא משום דאם לא יחזיר לו אותה האגודה עצמו חייב ליתן לו פרוטה ואינו יכול לפטור עצמו באגודה אחר' דדוקא כשניתן לו אותה האגודה עצמה אומר לו הרי שלך לפניך. אבל אם אינה בעין חייב ליתן לו פרוטה כדשויא בשעת גזילה. ומש"ה חייב להחזירה לו. ואע"פ שאין בה ש"פ שאם לא יחזירנה יתחייב בפרוטה. ונמצא שפרוטה של גזילה יש בידו. וכיון שנתברר דגם בגזילה אי ליתא בעין משלם כדמעיקרא א"כ מאי איצטריך קרא בגניבה למימר אחייה לקרן כעין שגנב והא כיון דטבח וליתא בעין אפילו בגזילה נמי כדמעיקר' בעי שלומי. ונראה לי לומר דבע"כ לא אתא רב לאשמועי' אלא אע"ג דהיא בעין דמשלם קרן כעין שגנב ובכפל אומר לו הרי שלך לפניך. ואם טבח ומכר משלם הגנבה כדהשתא משום דהשתא כשהוזלה טבח ונמצאו שיש חומר בגניבה מדגזילה. שאלו בגזילה אם הוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך. ובגניבה אע"ג דהוא בעין אמרי' אחיי' לקרן כעין שגנב כדכתבית במה"ק. וה"ג בירושלמי בריש הגוזל עצים זה הכלל שהיה ר' יעקב אומר כל גזילה שהיא קיימת בעינא ולא נשתנית מבריתו אומר לו הרי שלך לפניך והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה. ומה דקשיא לי על הכפל אמאי משלם כדהשתא אם טבח ומכר. יש לומר דלא אמ' כפל כדהשת' אלא כדאיתא בעינא. אבל כי טבח ומכר אפי' כפל נמי כדמעיקרא משלם. והכי בעית לפרושי מלתי' דרב קרן כעין שגנב אפי' איתא בעינא. תשלומי כפל כי איתא בעינא ותשלומי ד' וה' אם טבח כדהשתא אבל כפל כי טבח כדמעיקרא משלם דבתר גניבה אזלי' ולא בתר טביחה. אי נמי יש לומר כיון דאלו הוה בעין הוי מיפטר בכפל כדהשתא כי טבח נמי כדהשת' משלם כפל. ולא דמי לקרן דגזילה דכתב בי' אשר גזל דבעינן כעין שגזל. אבל בכפל דלא כתב קרא הכי כיון דאי איתא מיפטר בה. כי טבח נמי כי השתא משלם:

וחומשו עולה לו בכפילו. מה שפירש המורה האי עולה דלא משלם לי' אינו נראה לי כלל. מפני שנדחק הרבה בפירושו. והנכון בעיני לפרש כך. דר' יעקב סבר אע"פ שנותן לו כפילו חייב ליתן לו חומשו. ופעמים שעולה לו בכפילו. כדמפרש היכי דמי ובכ"ף גרסי' ולא בבי"ת:

גופא אמר רב קרן כעין וכו'. מסקינן דרב איירי לענין יוקרא וזולא. וא"ת מאי קא משמע לן רב וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דלא נקט רב קרן אלא משום דבעי למימר כפל ארבעה וחמשה והכי קאמר רב קרן ודאי כעין שגנב כדתנן במתניתין לקמן אבל כפל ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. והא דקאמר מאי טעמא דרב אחייה לקרן וכו' לא בא ליתן טעם לתשלום הקרן דאם כן אמתניתין דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה היה לו לפרש טעם זה אלא הכי קאמר מאי טעמא דרב אכפל ארבעה וחמשה דהיינו עיקר חידושיה דרב וקאמר גנבה וחיים כתיב דוקא אגנבה כתיב חיים ובעינן כעין שגנב אבל כפל ארבעה וחמשה דהיינו עיקר חידושיה דרב וקאמר גנבה וחיים כתיב דוקא אגנב כתיב חיים ובעינן כעין שגנב אבל כפל ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. הרא"ש ז"ל.
וכן פירש הרשב"א ז"ל וכתב לא גרס קרן כעין שגנב מאי טעמא דרב דלאו קרן קמיבעיא לן. ומיהו יש ספרים דגרסי קרן כעין שגנב מאי טעמא דרב ואפילו לפי אותה גירסא נראה דהכי נמי פירושו לומר קרן לבד כעין שגנב מנא לן. ע"כ.
וכן פירש ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל רב תשלומי ארבעה וחמשה אתא לאשמועינן והכי מייתי לה מקרא מדסמך חיים לגנבה לומר דוקא גנבה מחייב כעין שגנב אבל תשלומי כפל לא אבל קרן ממתניתין דכל הגזלנין שמעינן בכל ענין. והא דמסיק תלמודא לקמן בפרק הגוזל גבי מתניתא דכל הגזלינן כל לאיתויי מאי לאיתויי הא דרבי אלעזר גנב טלה ונעשה איל וכו' הוא הדין דהוה מצי למימר לאיתויי דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא אלא משום דפשטיה דמתניתא לענין שינוי איירי דקתני בבבא דלקמן גזל עצים ועשאן כלים וכו'. ויש מקשים דאמרינן לקמן בפרק הגוזל גזל שלש אגודות בשלש פרוטות וכו' ככתוב בתוספות. יש לומר דלא דמי למתניתין כי אזלת בתר השתא ממונא גזל מיניה משום הכי משלם כשעת הגזלה אבל ההיא דשלש אגודות דהשתא לאו ממונו קא גזל ליה דהא לא שויא פרוטה אימא לא לשלם משום הכי מייתי ההיא דחמץ ועבר עליו הפסח דכי אזלת בתר השתא לא שוי שוה פרוטה ואפילו הכי כי ליתיה בעיניה משלם. ע"כ.
וזה לשון הרא"ש ז"ל לקמן בפרק הגוזל קמא לא מצי לאיתויי ממתניתין דכל הגזלנין דאי ממתניתין הוה אמינא דוקא שנשתנית הגזלה אבל היכא שהגזלה בעין והוזלה ויכול לפטור עצמו בהרי שלך לפניך אף על פי שאינה שוה פרוטה הוה אמינא שבלא השבה יביא קרבנו כיון שיכול לפטור עצמו על ידה אף על פי שאין בה שוה פרוטה. ע"כ.

אחייה לקרן כעין שגנב. משום דכתיב גנבה וחיים מיותרים בפסוק ודרשינן חיים בגנבה כלומר אחייה לקרן כעין שגנב אבל כפל לא מיקרי גנבה שהרי לא גנבו משום הכי כפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. ה"ר יהונתן ז"ל.

ובשיטה כתוב וזה לשונה דכתיב גנבה וחיים אחייה לקרן וכו'. קצת קשה דאי מגנבה וחיים קא מייתית לה אפילו כפל ארבעה וחמשה נמי נימא כעין שגנב דהיכן הוזכר קרן דנקט. ויש לומר דלא מיקרי גנבה אלא קרן בלחוד שהקרן הוא הנגנב אבל כפל ארבעה וחמשה אין משתלמין כעין שגנב שהרי אין חיובן חל מיד שאם היה מודה הוה מפטר ומשום הכי קאמר כשעת העמדה בדין. ע"כ.

הא דתניא שמנה והכחישה משלם תשלומי כפל לחודיה גרסינן ובכחישה דלא הדרא דקנייה בשנוי והוי ליה כמאן דקטלה פלגא. הראב"ד ז"ל.

אנא מפטימנא ואת שקלת. משמע דוקא כשפטמה אבל נתפטמו ממילא הוי כשעת העמדה בדין. ולא הוה מצי לאוקמי מילתיה דרב כשהשמינה מאליה דאם כן אפילו קרן הוי כשעת העמדה בדין כדאמרינן לקמן מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה תברה או שתייה משלם ארבעה לכך אוקמה ביוקרא וזולא. ומיהו לפי מסקנא דשמעתין אין חילוק בין פטמה לשנתפטמה וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.

מה לי קטלח כולה מה לי קטלה פלגא. פירש הקונטרס דהכחשה התחלה דטביחה היא. וקשה לר"י דלא שייכא הכחשה לטביחה וכו'. לכן נראה למ"ר מה לי קטלה כולה וכו' כלומר כי היכי דבקטלה לא משלם לפי דמים דהשתא לפי שנשתנית משעת הגנבה כמו כן בקטלה פלגא דהיינו בהכחשה לא משלם כדהשתא דכיון שנשתנית גוף הגנבה דמשעת הגנבה בעי לשלומי כעין שגנב ולא כדהשתא כיון דבענין שהיא השתא לא גנבה ממנו. ואף על גב דמחייב ארבעה וחמשה אטביחה גם לאחר שינוי זה דלא חשיב שינוי זה לקנותה לומר שלו הוא טובח וכו' ואכתי שם הראשון עליה גם לאחר הכחשה שקורין אותה פרה כבתחילה ושינוי גמור נמי לא הוי מכל מקום לענין שלומי לא משלם כי השתא כיון דאיכא שינוי כלל בגוף הגנבה. וכהאי גוונא אמרינן לקמן גבי טלה ונעשה איל דקאמר היינו טעמא דלא משלם כי השתא משום דאמר ליה תורא גנבי מינך דיכרא גנבי מינך בתמיה אף על גב דבעי למימר דלא חשיב ליה שינוי לקנותם להפטר אטביחה ואמכירה הכא נמי שייך למימר כחושה גנבי מינך כי קאמר רב ביוקרא וזולא. תימה אמאי לא קאמר ליה כי קאמר בכחושה ממילא דלא שייך למימר מה לי קטלה כולה וכו' או בנתפטמה ממילא דלא שייך למימר אנא מפטימנא ואת שקלת. וי"ל דלמאי דפרישנא ניחא דהיכא דאיכא שינוי הגוף לא משלם כי השתא ואפילו נשתנה ממילא נמי שלא על ידי גנב דשייך למימר וכי שמנה גנבי מינך כחושה גנבי מינך אבל ביוקרא וזולא לא שייך למימר הכי כיון שלא נשתנה הגוף. והא דקאמר מה לי קטלה כולה וכו' לאו דוקא משום כעין שגנב דהוא הדין נמי בשינוי הגוף דממילא כגון כחשה ממילא דהתם נמי שייך למימר מה לי מתה כולה מה לי מתה פלגא. וברייתא נמי דנקט והשמינה והכחישה לאו דוקא הוא הדין ממילא. ושמא לרבותא נקט הכי לאשמועינן דלא חשיב שינוי לקנות אף על גב דבידים הוא. תלמידי הר"פ ז"ל.
וריב"א ז"ל אומר דבתוספתא משמע דבכפל בשמנה והכחישה משלם כעין שגנב ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין ולא פריך הכא לרב אלא מתשלומי כפל והשתא משני שפיר דאף כחשה ממילא משלם כפל והכחשה תחילת מיתה היא ואומר לפי ספרים דגרסי הכא תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב אין נראה פירוש ריב"א ז"ל. ה"ר ישעיה ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו היתה שוה בשעת הגנבה ארבעה ובשעת טביחה ומכירה דינר בזו אמרו אחייה לקרן כעין שגנב ומשלם קרן כשעת הגנבה ותשלומי כפל ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. והוא הדין בכחשה מאליה כמו שביארנו שהשומן או הכחש הבא מאליו הרי הוא כיוקרא וזולא וזה שלא העמידוה בכחש או שומן הבא מאליו מפני שאינו מצוי בבהמה שתכחיש או תשמין בלא סיבה. ויש חולקין לומר שהשמינה והכחישה לאו דוקא והוא לנפטמה או כחשה מאליה. וכן הא דאמר אנא מפטמנא לאו דוקא דאף בנפטמה מאליה כן לא נאמרה זו של רב אלא ביוקרא וזולא. ואין נראה לי אף על פי שגדולי עולם כתבוה. ע"כ.

בד"ה גופא אמר רב כו' ועוד אר"י דמגזל חמץ לא מצי למידק כלל דלפי דמים משלם כו' עכ"ל מיהו אהך דג' אגודות בג' פרוטות והוזלו כו' מייתי שפיר ראייה מגזל חמץ דמקרי בת השבה כשעת הגזילה אע"ג דהשתא לאו בת השבה הוא ודו"ק:

בד"ה דתניא כחושה כו' טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו משמע אפילו מעיקרא שויא זוזא ולבסוף ד' דומיא דטלה ונעשה איל משלם כפל כי השתא כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל לפר"י לקמן דדמים כשל עכשיו בכל גוונא אף בנשתנו למעליותא דהיינו דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף ד' דומיא דקאמר טלאים כדמעיקרא דהיינו נמי בנשתנו למעליותא כגון טלה ונעשה איל ודקדקו לומר מדמשלם כפל ד' זוזי כי השתא מוכח דמגרע כח הקרן דלא משלם אלא זוזא כדמעיקרא היכא דאיתבר ממילא אבל מד' וה' אינו מוכח מידי דלהוי מגרע כח הקרן דטביחה ומכירה הוי כתברא או שתייה וקרן נמי משלם ארבע זוזי כי השתא כדקאמר רבה ודו"ק:

בד"ה מה לי קטלה כו' ולפי טעם זה ה"מ לאוקמי מלתיה דרב בהוכחשה ממילא עכ"ל מיהו לפי האמת דמסיק טלאים כדמעיקרא לפר"י לקמן ניחא דבהוכחשה ממילא נמי משלם כפל ד' וה' כעין שגנב ודוקא גבי דמים כשל עכשיו ודו"ק:

תוס' ד"ה לכתוב או המצא תמצא וכו' משמע דאורחא דקרא לכתוב שני פעמים תיבה אחת וכו'. ר"ל תיבה אחת שוה בשוה בלא שום שינוי וכשכתבה בשינוי אפי' באות אחת הוי יתירה ואתי לדרש כדמשמע הכי בשביל שכתבה רחמנא המצא תמצא בשינוי אתא למדרשה משום דה"ל למכתב בשוה:

בא"ד וקשה דבריש היו בודקין קאמר וכו' ואמאי הא אכתי היה מופנה מדה"ל למכתב או דרוש דרוש או חקור חקור וכו' כצ"ל. ור"ל דהתם יליף דבעי שבע חקירות מדכתיב גבי עיר הנדחת ג' חקירות דכתיב ודרשת וחקרת ושאלת היטב ושאלת היטב חשיב חדא דמושאלת לא משמע חקירה אלא עד דכתב בהדיה היטב כך פרש"י שם:

(בא"ד) וביחיד העובד עכו"ם כתיב ודרשת היטב ובעדים זוממים כתיב ודרשו השופטים היטב וילפי להו אהדדי בג"ש ואמר התם דג"ש מופנה הוא דהיטב דכתיב גבי עיד הנדחת הוא מיותר דאפי' לא הוה כתיב היטב הוי נמי מצי להשמיענו שלש חקירות מלשון חקירה ודרישה לחוד דלכתוב או דרוש תדרוש וחקרת או חקור תחקור ודרשת דהוה משמע מיניה ג' חקירות ומדכתיב חקירה השלישית בלשון ושאלת היטב שמע מינה לאפנויי אתי כדי למילף מהיטב דכתב גבי עדים זוממין וע"ז דיחיד:

בא"ד משמע דאי הוה כתיב דרוש תדרוש וחקרת וכו' לא הוה משמע מיניה אלא שלש חקירות ולא היה מופנה רצה לומר לא הוה שום יתור בכתוב ומקשו התוס' והא אכתי היה מופנה ר"ל אכתי הוה יתור בכתוב מדהוי ליה למכתב או דרוש דרוש וחקרת או חקור חקור ודרשת דהא משמע הכא דאורחא דקרא למכתב תיבה אחת שני פעמים בשוה ומדהוה כתיכ דרוש תדרוש הוה יתירה ולשון התוס' דקאמרי והא אכתי מופנה לאו דוקא דלא שייך לומר בזה מופנה לגזרה שוה דמלשון זה לא היינו יכולין למילף שום ג"ש אלא ר"ל היה יתור בכתוב:

בא"ד וי"ל דאין הכי נמי ר"ל דאי הוה נמי כתיב דרוש תדרוש וכו' הוה נמי יתירה וה"ל לגמרא לומר דהוה ליה למכתב או דרוש דרוש וחקרת או חקור חקור ודרשת והא דנקטה הגמרא דרוש תדרוש וכו' נקט כפל הלשון השגור בתורה בכמה מקומות ואין ה"נ בכל מקום דכתיב האי לישנא ליתורא אתי והגמרא לא נחית עתה לאותה סברא וק"ל:

ד"ה גופא אמר רב קרן בעין שגנב וכו'. והא דקאמר מ"ט דרב אתשלומי כפל ותשלומי ד' וה' קא בעי והכי פירושא אמר קרא גנבה וחיים וכו' כצ"ל:

בא"ד וא"ת דאמר רבא גזל ג' אגודות וכו'. חייב להחזיר לו אחת פירוש אם היא בעין חייב להחזיר אותה בעצמה ואם אינה בעין משלם לו פרוטה כמו שהיתה שוה בשעת הגזלה ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך טעמה דאיתיה בעיניה הא ליתיה בעיניה בעי שלומי אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא כיון דמעיקרא ממונא הוא בעי שלומי ה"נ אע"ג דהשתא לא הוי שוה פרוטה בעי שלומי כן הוא לקמן בגמרא וע"ש בתוס':

ד"ה דתניא כחושה והשמינה וכן משמע לקמן בשמעתין דקאמר טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו כצ"ל. ור"ל דלקמן בשמעתין מסיק אליביה דרב טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו ופירש ר"י טלאים כשהשינוי בא בגוף הבהמה כגון טלה ונעשה איל או כחושה והשמינה או איפכא ס"ל לרב דמשלם כפל ותשלומי ד' וה' כשעת הגזלה דמים ר"ל כשהשינוי בא מצד הדמים כגון יוקרא וזולא משלם כפל ד' וה' כשל עכשיו ואין חילוק בין היתה יוקרא בשעת הגנבה או הגזלה והוזל בשעת העמדה בדין ובין שהיתה זולא בשעת הגנבה והוקרה בשעת העמדה בדין לעולם משלם כפל וד' וה' כשל עכשיו והשתא לפי זה הא דקאמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין לא בא ליפות כח הקרן ולגרוע כח הכפל בכל מילי דהא כשהיתה שוה מעיקרא זוזא ולבסוף שוה ד' משלם כפל וד' וה' כשל עכשיו א"כ אדרבה מצינו שיפה כה הכפל לפעמים דהכפל ותשלומי ד' וה' משלם כיוקרא דהשתא והקרן בשלמא אי תברה או שתיה או טבחו (לא) משלם הקרן ג"כ ארבע כדהשתא כדרבה בשמעתין אבל היכא דאתבר ממילא או נאבד לא משלם הקרן אלא כעין שגנב והכפל כשל עכשיו א"כ אדרבה יפה כה הכפל מכח הקרן ש"מ דהחייהו לקרן כעין שגנב דקאמר רב אינו לשון יפוי כח ולפירושו של ר"י הא דקאמר בשמעתין גבי כחושה והשמינה דמשלם כעין שגנב מטעם דאמר אנא פטימנא ואת שקלת דמשמע דהיכי שנתפטמה מאיליה משלם כפל כשעת העמדה בדין אינה לפי האמת דלפי האמת אפי' נתפטמה מאיליה משלם כדהשתא לפירוש ר"י וכן הא דקאמר גבי שמינה והכחישה דמשלם כעין שגנב מטעם דמה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא הוא הדין בהכחישה מעצמה דמשלם ג"כ כעין שגנב לפירוש ר"י אבל ביוקרא וזולא משלם כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין בין היכא דמעיקרא שוה ד' ולבסוף שוה זוזא ובין היכא דמעיקרא שוה זוזא ולבסוף שוה ד' והקרן היכא דתבריה או שתיה או טבחו משלם ג"כ ד' כדהשתא אבל באתבר ממילא לא משלם אלא זוזא כדמעיקרא וא"כ לא מצינו שיפה כח הקרן מכפל אלא היכא דמעיקרא שוה ד' ולבסוף שוה זוזא דמשלם קרן כעין שגנב ותשלומי כפל ד' וה' משלם כשעת העמדה בדין אבל לפי' ר"ת לקמן דמפרש טלאים כדמעיקרא פירוש כשנשתנה למעליותא כגון טלה ונעשה איל או ביוקרא וזולא כגון דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שוה ארבע או השמינה או נתפטמה בכולן משלם כפל וד' ה' כדמעיקרא דמים כשל עכשיו לפי שכשנשתנה לגריעותא כגון שהכחישה דמעיקרא שויא ארבע ולבסוף שוה זוזא משלם כפל וד' וה' כשל עכשיו ולפירושו לעולם גרע כח הכפל מהקרן וק"ל:

ד"ה אנא מפטימנא ואת שקלתא וכו' כמו בטלה ונעשה איל דאמר לקמן דמשלם כפל וד' וה' כעין שגנב אפי' שינוי לא קני וכו'. פי' אפי' למאן דאמר שינוי לא קני אפי' הכי בטלה ונעשה איל משלם כעין שגנב מטעם משום דא"ל אטו תורא גנבי מינך דיכרא גנבי מינך:

בא"ד ודוקא ביוקרא וזולא הוא דקאמר רב וכו'. אפי' שהיה זולא בשעת הגניבה ונתיקרה השתא כגון דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' דקאמר דמשלם כפל וד' וה' כדהשתא כמו שכתבתי לעיל והיינו דוקא לפירוש ר"י דלקמן כדלעיל:

תוס' בד"ה ליכתוב או כו' בדבוריה בהטיב כו' משמע כו' כצ"ל:

בא"ד אכתי היה מופנה [כו' נ"ב] דהכא לאו מופנה לג"ש קאמר דהא בעינן לשם מופנה בג' מקומות בעדים זוממין ובעיר הנדחת ובעובדי כוכבים ולא ילפינן ג"ש אלא ממיטב דכתיב בכולהו והכא ה"ק עדיין הוא מופנה כלומר מיותר הוא ודו"ק:

בד"ה גופא כו' דמילתא אמרינן דרב איירי כו' וכן בפרק כל שעה כו' לגזילה בעין הויא כו' כצ"ל:

בד"ה דתניא כו' דמים כדמעיקרא משלם כפל ארבעה וחמשה כו' כצ"ל:

תד"ה אין לי שהכישה במקל כו'. לכאורה זה הוי משיכה עיין (לעיל נו ב) וליסטים נמי דהכישוה וברש"י ותוס' שם (ובקדושין כב ב) כיצד במשיכה כו' או שהכישוה במקל וא"כ ל"ל גגו כו' אפי' בסימטא ולרבינא בכתובות (לא ב) אפי' בר"ה נמי ועי' (לקמן עט) במשנה ורש"י בגיטין ובב"מ פי' שנכנסה שם ונעל בפניה ומש"כ עוד לאשמעינן דחצר קונה אף לחובתו הלשון תמוה דמה בכך שהוא לחובתו כיון דמדעתו הוא והכי הל"ל אף לדבר עבירה וכדמסקי:

גמרא אמר רב ששת אמינא כי ניים. לעיל דף מז ע"ב וש"נ:

תוס' ד"ה לכתוב וכו' וכן בהחובל גבי ורפא ירפא. וכן תענית ג ע"א מנחות יז ע"ב:

בגמרא אחייה לקרן כעין שגנב. לפי פשוטו יש לפרש דהא דתשלומי כפל ד' וה' משלם כשעת העמדה בדין לא צריך קרא דמילתא דפשיטא היא שהרי אין החיוב שלהם חל אלא משעת העמדה בדין ואילך ומקמי הכי אי מודה מיפטר ועיקר קרא לא איצטריך אלא על מאי דקאמר קרן כעין שגנב ומוקמינן לקרא בדדמי דהיינו על הקרן בלחוד אבל ל' התוספות לא משמע כן אחר זה מצאתי בל' הרא"ש כדברי ע"ש אלא במה שכתב דבטביחה ומכירה משלם כשעת הטביחה יש לתמוה דהא להאי טעמא דאי מודה מיפטר אין לנו לחייבו אלא כשעת העמדה בדין ובישיבה הארכתי:

בתוספות בד"ה גופא כו' במסקנא דמילתא כו' וא"ת ומאי קמ"ל מתני' היא כו' עכ"ל. ויש לדקדק דהא למסקנא דמילתא דעיקר מילתא דרב מיתוקמא כגון דבשעת הגניבה שוויא ד' ולבסוף שוויא זוזא וא"כ שפיר איצטריך מילתא דרב כגון שבשעה שאיבדה מן העולם נמי היתה שוויא זוזא וקמ"ל דאפ"ה משלם ד' כעין שגנב ממש והא מילתא ודאי לא שמעינן ממתניתין דכל הגזלנים דהא ע"כ שעת הגזילה דהתם היינו נמי שעה שמאבדה מן העולם כדמסיק רבה להדיא בפרק המפקיד תברה או שתיה משלם ד' דההיא שעתא גזלה ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וא"כ משמע לכאורה מלשון המשנה להיפך דהיכא דהוזלה בשעה דתברה משלם כשעת הזול קמ"ל רב כעין שגנב ויש ליישב דאפשר מש"ה הציעו התוספות תחילה דלמסקנא איירי לענין יוקרא וזולא וכל המעיין בצדק ישפוט שדברי מותר הם דממ"נ אף למאי דס"ד עכשיו דאפי' לענין כחושה והשביחה אמר רב נמי הוי מקשה שפיר מתניתין היא לכך נראה דעיקר כוונת התוספות על לשון הש"ס דקאמר כי קאמר רב לענין יוקרא וזולא משמע דלענין יוקרא נמי משמע שפיר מילתא דרב והיינו אם נאמר דעיקר מילתא דרב דאמר כעין שגנב לא אתי אלא לאפוקי משעת העמדה בדין דנקט בסיפא אבל אם נאמר דרב אתי לאפוקי משעה שמאבדה מן העולם תקשה דהא לענין יוקרא משלם כשעת אבידה מן העולם מיהו לפר"ת לקמן דביוקרא אפילו ד' וה' משלם כעין שגנב ממילא משמע דרב לא איירי אלא לענין זולא אלא דממ"נ סתמא דלישנא דכעין שגנב משמע שעת גניבה ממש ולאפוקי משעת העמדה בדין דנקט בסיפא וק"ל ועמ"ש בסמוך בלשון הגמרא בזה:

בא"ד וא"ת ומאי קמ"ל מתני' היא כו' עכ"ל. לא משמע להו כלל מסברא לומר דאשמועינן לענין גנב דסד"א כיון דמשלם כפל אין לחייבו יותר אלא דאכתי קשיא לי טובא בדבריהם דהא ע"כ הא דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה לאו הלכה פסוקה היא דהא ר"ע פליג ס"פ המפקיד וסובר דלענין יוקרא וזולא משלם הקרן כשעת העמדה בדין וכן פסקו שמואל ור' יוחנן וכמ"ש שם התוספו' גופייהו להדיא וע"ש במהרש"א ובחידושינו:

בא"ד ומשמע ליה דוקא לקרן ולא תשלומי כפל ד' וה' עכ"ל. משום דל' הגניבה משמע מה שגנב והיינו הקרן וברא"ש הוא בענין אחר ע"ש:

בא"ד וא"ת בהגוזל קמא כו' כיון דלענין יוקרא וזולא איירי עכ"ל. לכאורה קושיא זו אינו ענין לכאן ויש ליישב דבל"ז היה אפשר לומר דהא דלא מייתי ראיה ממתניתין דכל הגזלנים משום דבמתניתין לא איירי בהדיא ביוקרא וזולא אלא סוגיא דתלמודא מפרש מסברא שאין לחלק וא"כ ניחא ליה לאתויי ממתניתין בהדיא אבל לדבריהם הקודמים דעיקר קרא דחיים וגניבה אתא למעט כפל ד' וה' משעת הגניבה ואי לאו קרא ה"א דאפילו בכה"ג שאין עיקר החיוב אלא מהעמדה בדין אפ"ה משלם כשעת הגניבה והיינו ע"כ משום דסברא אלימתא היא דלעולם בתר שעת הגזילה אזלינן לכל מילי וא"כ מקשה שפיר אמאי לא מייתי ממתניתין דהתם כיון שהסברא פשוטה כ"כ דלכל מילי איירי וק"ל:

בא"ד אבל גבי אגודה דאם איתא בעין לא הוי בת השבה כו' עכ"ל. דבריהם אינן מובנים לי דהא עיקר מילתא דרבא התם משמע דאיירי אפי' היא בעין וכן פי' רש"י וכן התוספות בעצמם ונראה דלאו לקושטא דמילתא כ"כ אלא דאי לא הוי מייתי ראיה מחמץ בפסח הוי ס"ד הכי דהא האי מלתא לא שמעינן מכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה כיון שאף אם מחזירה בעין לאו השבה מיקרי שאינו שוה פרוטה ועי"ל דמ"ש דלאו בת השבה היא היינו שאין הדיינים נזקקין לפחות משוה פרוטה:

בגמרא לימא פליגא דרב אדרבה כו' וקשה דלמא האי כעין שגנב שאמר רב היינו לאפוקי משעת העמדה בדין ולעולם היכא שנתייקרה בין גניבה לשעת איבודה מן העולם בידים משלם כשעה שמאבדה מן העולם דהאי שעתא מיקרי שפיר נמי כשעת גניבה דהא רבה גופא מפרש הכי לישנא דמשלמין כשעת הגזילה בפרק המפקיד ויש ליישב דודאי ל' כשעת הגזילה משמע שפיר על שעה שמאבדה מן העולם כיון דשולח יד מקרי גזלן אבל ל' כעין שגנב לא משמע אלא שעת הגניבה ממש וזה מוכרח מל' הברייתא דלעיל בכחושה והשמינה דנקט משלם כעין שגנב והתם עיקרא דמילתא לא אתא אלא לאפוקי משעה שאבדה מן העולם והיינו הטביחה דמטביחה ואילך עד שעת העמדה בדין לא שייך בה כחושה ושמנה וא"כ מוכח דלישנא כעין שגנב היינו דוקא שעת הגניבה ממש:

בתוספות בד"ה אנא מפטימנא כו' ולפ"ז הו"מ לאוקמי מלתא דרב כשנתפטמה מאליה עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה דלא מצי לאוקמי הכי דא"כ לא הוי א"ש לישנא דכשעת העמדה בדין אלא דכשעת איבודה מן העולם הל"ל דמשם ואילך תו לא שייך כחשא ושומנא אבל אי איירי לענין יוקרא וזולא א"ש דקמ"ל שאפילו הוקר' או הוזל' בין שעת העמדה בדין ובין שעת איבודה מן העולם אפ"ה משלם כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין מיהו הרא"ש כתב להדיא דבד' וה' קושטא דמלתא דלא משלם אלא כשעת הטביחה ע"ש באריכות ודבריו צ"ע מאין הוציא כן דלישנא דתלמודא לא משמע כן ובסמ"ע סי' שנ"ד האריך בזה:

בגמרא אם עד שלא ראו העדים הודה משלם קרן וחומש ופי' רש"י משלם קרן כו' ואין כאן כפל דמודה בקנס פטור עכ"ל. ומשמע להדי' דאף ע"ג שבאו עדים אחר הודאתו אפ"ה פטור מכפל והיינו כמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אבל קשה אמאי לא מקשה מהכא לשמואל דס"ל לקמן בהאי פירקין דחייב בכה"ג מיהו בלא"ה מיתוקמא התם מלתא דשמואל כתנאי ואיהו אשכח תנא דסבר כוותיה:

אמר רב קרן כעין שגנב כו'. בתוס' הקשו מקמ"ל מתניתין היא דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. הנה לכאורה הי' אפשר לפרש דב' מילי נינהו. וקרן כו' אף שהוא בעין והוזל ג"כ מחוייב להשלים שווי' שהיה בשעת הגניבה דמתחייב מיד בשעת גניבה לשלם שווי' וכמו שבאחריותו לענין אונסין כן באחריותו לענין זולא. ולכך פריך מ"ט על הקרן ויליף לה מקרא דחיים אחיי' לקרן כעין שגנב היינו כשוויו שהיה אז דאל"כ מפסיד השיווי שהיה יכול למכור אז. וי"ל דרב לטעמי' דאמר בסנהדרין ע"ב בא במחתרת ונטל כלים פטור דסבר דכל גנב קונה הגניבה מדאוקמי רחמנא ברשותו לאונסין רק חיוב עליו והשיב כחיוב פרעון ושפיר פוטרו קלבדר"מ ע"ש. ודחי שם ולא הוא כי אוקמי לאונסין מ"ד אשואל ע"ש. ולא מפרש שם טעם ארב שאינו סובר דחי' הנ"ל. ולמ"ש באמת מה"ט משלם הקרן כעין שגנב אף שבעין וע"כ לא בתורת שואל אוקמי רחמנא ברשותו רק שקנאו כנ"ל. ושפיר מהך קרא דאחיי' לקרו כו' יליף רב התם דקונה כנ"ל. ואנן באמת לא קיי"ל כרב בהא כשהוא בעין כדדחי התם רק בנאבד לענין זולא אבל רב שפיר מיירי קרן כעין שגנב בין שבעין והוזל ובין שנאבד אח"כ. ואך תקשה ממתני' דהגוזל מטבע ונפסלה דאומר הרי שלך לפניך דהוי כהוזל כנ"ל. וכן תרומה ונטמאת חמץ ועעה"פ ואף די"ל דלא קשה דהא אפשר לפרש במשנה דבהמה והזקינה כו' דהוי היזק ניכר ושינוי קנה ומחויב לשלם דמים כשעה"ג וא"י ליתן הבהמה בשויו דעכשיו דאין שמין לגנב וגזלן לעיל י"א. משא"כ מטבע ונפסל דלא הוי שינוי אומר הש"ל ומ"מ המותר לשויו צריך להשלים מקרא דאחיי' כנ"ל דלענין זה קנאו שהוא באחריותן גם כשהוא קיים לזולא כנ"ל. אך חמץ ועעה"פ דאינו שוה כלום ע"כ הפי' הש"ל שאין צריך לשלם. אמנם הא שם צ"ח ע"ב יליף לה מקרא מה ת"ל אשר גזל יחזיר כעין שגזל מכאן תרומה ונטמאת חמץ ועעה"פ כו' ע"ש. א"כ כיון דצריך קרא י"ל דוקא גזל אבל גנב ממילא כיון דכ' אחיי' לקרן דהוי למעליותא כמ"ש תוס' לא לגרוע ממילא א"י לומר הש"ל דלעיל י"א כ' תוס' מירושלמי דאין שמין בגזלן מאשר גזל ובגנב מחיים אחיי' לקרן כו' וע"כ דלא ילפינן מהדדי. ממילא י"ל כנ"ל ואף בזולא חייב להשלים:

אך לא משמע להו לתוספות לפרש כן דא"כ מה פריך לימא פליגא דרב אדרבה תברי' כו'. הא קרן כעין שגנב לא מיירי כלל בטבח כו'. ומ"מ אין כ"כ ראיה דלמאי דבעי למימר בהוקר מיירי וע"כ הפי' אחיי' לא למעליותא כמ"ש תוס' א"כ א"א לפרש כנ"ל משא"כ למאי דמסיק בזולא ואחיי' למעליותא י"ל כן אף שבעין. ועוד דעכ"פ משמע דקאי על שניהם קרן כו' בין שבעין ובין טבח כו' ופריך שפיר דבטו"מ גם הקרן משלם כיוקרא

אך למ"ש תוס' סנהדרין שם דוקא במחתרת שיש חיוב מיתה שפוטרו קנאו משא"כ שאר גנב דא"כ שלו הי' טובח כו' ע"ש. ונראה לפרש דאף דאמר התם דגנב קנה מדאוקי ברשותיה לאונסין וא"כ בכל גנב קאי מ"מ הא כיון דחייבה תורה בהשבה גוף החפץ. ניהו דחיוב זה הוא חיוב לשלם חפץ שלו. מ"מ הא שוב הוי עכ"פ כאפותיקי מפורש דא"א לסלקו בזוזי. ולמפרע גובה כמ"ש תוס' גיטין פרק השולח. ולכך פוטרו שפיר החיוב מיתה כשאר חיוב דרק חיוב עליו להשיב וכיון שפטור אינו גובה ואינו שלו כיון דלא גבאו לבסוף. משא"כ כשאין פטור שוב כשגובה החפץ הוי דבעלי' למפרע. ומ"מ לא אמרי' שלו הוא טובח אף דקנאו בשינוי ולא גבאו ושלו למפרע מ"מ כיון שהוא עשה זה בטביחתן כו' שפיר חייבתו תורה ד' וה' דבלא הטביחה הי' דבעלים אף שגרם אלמפרע כנ"ל:

ומיושב בזה לשון הגמרא לימא פליגי דרב אדרבה כו' והא מיירי בדברי רב ועלה קאי והול"ל לימא פליגא אדרבה ולמה עוד הפעם הזכיר רב. וגם הול"ל למפריך ארבה. ולמ"ש י"ל דהא יש סברא לרב דאף תברי' משלם כדמעיקרא דרבה לדידן דלא קי"ל כרב בסנהדרין ולא קנאו ובדחברי' קעביד חייב כדהשתא בכל מזיק משא"כ לרב דקנאו ועכ"פ כשלא גבאו הי' שלו למפרע א"כ גרם רק שהפסיד שלו ולא ישלם רק כדמעיקרא דקנאו אז כנ"ל. ולכך אמר לימא פליגא דרב אדרבה דמספקא לי' משום דרב לטעמי' כנ"ל לכך פליג דבתברי' רק כדמעיקרא ומסיק דגם לרב חייב משום דמ"מ קודם שתברי' היה החיוב על גוף החפץ וכשגובה שלו למפרע שפיר חייב דגם בעבד שעשאו אפותיקי קי"ל דחייב מזיק שיעבודו כו' ע"ש כנ"ל. בתוס'. לענין יוקרא וזולא כו'. לכאורה אינו מובן דנהי דמייתי בפסחים ראיה היכא דמעיקרא שוי' ד' ולבסוף זוזא דמשלם ד' שם הפי' מעיקרא כשאכלו שאבדו מעולם ודאי דמשלם ד'. וכן בהמפקיד מייתי לה רבה על תברי' כו' בהוקר. משא"כ בהוזל דכשהיה בעין היה מחזירו וכשנאבד לא מוכח שישלם כשעת הגזילה. דהא בשומרין משלם רק כשיויו שבשעת פשיעה ואונסין כמ"ש הה"מ ה' שאלה. אף למ"ד משעת משיכה איחייב באונסין הוא שנתחייב כשויו שבשעת אבדה מעולם. וממילא גזלן דמדמי בסנהדרין דאוקמי' ברשותיה לענין אונסין י"ל כשויו דאז וקמ"ל רב כעין שגנב. דבהוזל גם תברי' כו' מחייבן כדמעיקרא רק מצד איתבר ממילא כנ"ל. וצ"ל דמשמע לתוס' דהא מתני' לענין שינוי שאינו מחזיר הכלי רק דמים וע"כ דמשמע להו לגמרא דגם לענין יוקרא וזולא דלשון משלמין כשעה"ג משמע בין הוקר בין הוזל. ומוכח ממילא גם הוזל. ומ"מ הא י"ל דזה אחר דאשמעינן רב מפרשינן המשנה כנ"ל:

והנה הטעם דחלוק מדין שומרין ושואל תמה בשיטה מקובצת פרק המפקיד למה באיתבר ממילא וכ' וי"ל דשאני שואל דלא מחייב באונסין עד שעת שבירה ומתה וברשותי' דמרי' למכירה והקדש. אבל גזלה כיון דמשעת משיכה מחייב באונסי' ונפקא נמי מרשות בעלים להקדש כו' ע"ש בשם רמב"ן ז"ל. ואינו מובן הא ע"ז דנין כיון דכשבעין לא מחייב ממילא החיוב כשנאבד ומה בכך דאינו ברשותו להקדש:

והנה הטעם כדאמר לעיל י"א דאין שמין לגנב וגזלן ולשואל שמין וכ' תוס' הטעם דמזיק אינו מתחייב רק מה שהזיק ולא הזיק יותר דמה שנשאר מהכלי לא הזיק אבל גנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים כו' ע"ש. והא מסיק בסנהדרין שלא קנו דלא כרב רק מ"ד אשואל. וצ"ל דמדמי לשואל רק לענין דאוקמי ברשותי' לאונסין אף שלא קנאו אבל לא לענין החיוב. אך מנ"ל באמת. ותוס' כ' דבירושלמי יליף בגנבה מחיים ולא מתים ובגזלה מאשר גזל וצ"ל דהלימוד הוא דלכאורה בשינוי דיליף מאשר גזל שכשאינו כאשר גזל לא יחזיר רק דמים בעי' שלומי ומנ"ל כיון שאין עליו והשיב מנ"ל דדמים חייב. וע"כ דהא יש בחפץ ב' דברים גוף החפץ שהוא דבעליו אף שרוצים ליתן דמיו. וגם יש בו זכות שוי' דמיו. ולכך כשהוא אשר גזל חייב להשיב גוף החפץ. וכשנשתנה או נאבד הוי אונס דא"א לו להשיב גוף החפץ שגזל. ומ"מ על שווי דמים שגזל אינו אונס דאפשר לו לקיים להשיב עכ"פ דבר השוה ממון שגזל דזה יתקן בתשלומין ומה"ט חייב באונסין לא מטעם שומרין דהא לא קיבל שמירה כמ"ש תוס' פרק הכונס נ"ו. א"כ החילוק הוא דבשלמא בשומרין לשואל שאמרה תורה חייב לשלם בפשיעה או אונס א"כ חייבתו תורה על הפשיעה או שואל על האונס דכ' ונשבר כו' ישלם. א"כ לא מחייב רק כשעת שוי' בשעת אונס דלא מחייב יותר ממזיק בידים. משא"כ גזלן דהחיוב ע"כ רק כשאינו מקיים והשיב גוף החפץ חייב והשיב על השיווי שלענין השווי הוא אשר גזל א"כ ממילא חייב השווי שבשעת גזילה דשווי שבשעת אונס אינו אשר גזל. ודוקא כשהוא בעין אף שהוזל מ"מ הוי אשר גזל החפץ כמו שהוא והש"ל והיינו דיליף צ"ח ע"ב תרומה ונטמאת כו' מאשר גזל דאף דהי' סברא דחייב והשיב על השווי יותר משומרין קמ"ל כיון דחשוב אשר גזל קיים והשיב אין חיוב דמים כלל. משא"כ בנאבד והחיוב ג"כ מוהשיב צריך להיות השווי אשר גזל כנ"ל וממילא משלם כמעיקרא כנ"ל. והיינו דיליף בירושלמי דאין שמין מאשר גזל היינו שלא נאמר דדינו כשואל ושומר שהחיוב על שעת אונסין וממילא מה שנשאר שלא נפסד אין חיוב רק המותר שהפסיד ושמין ויליף מאשר גזל כיון דנשתנה ואינו השבת גוף החפץ אשר גזל החיוב והשיב דמיו אשר גזל כנ"ל. ובגנבה יליף לה מחיים ולא מתים וע"כ מוכח ג"כ כנ"ל דהחיוב מיד. וא"כ זה עצמו הוא הטעם דאמר הכא מ"ט כו' חיים בגניבה אחיי' לקרן כעין שגנב דא"א ללמוד מגזלה כירושלמי הנ"ל. ומיושב קושית תוס' שפיר אמר מ"ט על הקרן בגנב כנ"ל. וי"ל דאי לאו אשר גזל מוהשיב לחוד לא הוי ידעינן. דהא קי"ל כרשב"ג באיצטלית דחזרת דמים הוי חזרה דמה לי הן ומה לי דמיהן כיון דש"כ ככסף כ"ש שוה החפץ. וכ"פ הרא"ש סוכה פרק לו"ע במתנה עמ"ל דכ"ע היכא דלא שייך לצעורי' הוי חזרת דמים כחזרת החפץ כשנאבד ואינו בעין ע"ש. וא"כ בגזלה כיון דאם בעין אף שהוזל או נאסר פטור דהש"ל ואין חיוב כלל בדמיו כיון דמקיים והשיב רק כשאין מקיים כנ"ל חייב דמיו. וא"כ בהוזל ונאבד למה יהי' חייב יותר משויו שבשעת אבדה הא כשמחזיר שויו של אז הוי כחזרת גוף החפץ דהוי חזרה כנ"ל. וכשמחזיר החפץ מקיים והשיב ושוב אין חיוב כלל יותר כאם הי' החזיר החפץ השוה כך. דא"ל בין כלשון ב"א דמשמע שם דמדינא כן בכל דבר ע"ש. אך מדכ' אשר גזל א"כ כשהחפץ קיים הוי זה עצמו שגזל. אבל הדמים ניהו דהוי כחזרה של חפץ מ"מ הוי רק כחזרת חפץ שבשעת אבדה לא אשר גזל דכשגזל הי' החפץ שוה יותר שאין דמים אלו שוים. וע"כ חייב כשעה"ג ושפיר רק מאשר גזל יליף. ובגנבה מחיים כנ"ל. דכמו דאין שמין אף דש"כ ככסף אפילו סובין גלי קרא דדוקא כעין שגזל חיים או דמים דטוב כאותן של אז כשגזל ממילא דוקא כשוים של שעה"ג ולא אמרינן מה לי הן כו' כנ"ל. ובשומרין ושואל דליכא לימוד מה"ט באמת משלם בהוזל ונאבד כאח"כ דחשוב חזרת החפץ כשויו של אז דמ"ל הן כנ"ל. גם א"א ללמוד מגנב וגזלן דשם חייבתו תורה מצד איסורא דעביד י"ל דלצעורי' דקפידא ולא סגי בחזרת דמים כמו בגט משא"כ שומר דמצד החיוב שקיבל עליו כנ"ל. ועיין מ"ש לקמן בעי עיקר הטעם:

שם כפל ודו"ה כו' אחיי' לקרן כו'. ותוס' פי' דוקא קרן ולא הכפל. והיינו דלא קאי חיים על שנים ישלם רק אלעיל אם תמצא כו' הגנבה חיים אז ישלם ב' והא גם כשלא נמצא חיים משלם כפל. וע"כ דאמרה תורה דלעולם קרוי שנמצא בידו חיים הגניבה דצריך לשלם כחיים כעין שגנב. א"כ קאי על הקרן ולא אכפל. והא אקרן לא צריך דבל"ז כל הגזלנין כו'. וע"כ למעוטי כפל אתי. וא"כ לירושלמי דיליף מחיים דאין שמין א"כ מנ"ל למעט כפל הא צריך לגופי'. ובפשיטות י"ל כמ"ש תוס' לקמן ע"ב דאי לאו קרא יש להשוות קרן וכפל וכן מבואר בירושלמי ריש המפקיד דכ' שנים כו' דמשמע שהן שוין. וא"כ זה לרב מסברא דכפל ודו"ה שהוא קנס והחיוב בשעת העמדה בדין דקודם גמ"ד לאו בר חיובא כלל כדאמר פ"ק דמכות ואף לצי"ש פטור. ממילא כשויו דהעמדה בדין. רק דשוב ה"א דיש להשוותם וממילא גם הקרן כשעת העב"ד היכא דאיכא כפל. וזה לא מוכח כלל ממשנה דגזלנין משלמין כשעה"ג דגם גנב היכא דליכא כפל משלם כשעה"ג רק כשמשלם כפל שהוא קנס שפיר י"ל דכך היא הקנס שישלם ב' כשויו דשעת העמדה בדין. וקמ"ל רב דאף דאיכא כפל מ"מ הקרן כעין שגנב וע"ז יליף דאחייה לקרן כו' אף כשמשלם כפל כנ"ל. ושפיר הזכיר הגמ' הטעם רק על הקרן דעל הקנס מסברא רק יליף דאין שוים כנ"ל:

לכאורה לרבה לר"מ דבקנס אינו פוטר קלבדר"מ והאי קרא אמחתרת כ' וא"כ י"ל דוקא נמצא חיים דהוי נטל ומחזיר כדאמר סנהדרין לרבא אז ישלם שנים דמכפל אינו פוטר. משא"כ כשאינו חיים פוטר מהקרן דהוי שיבר וממילא אם אין קרן כו' וא"כ חיים דוקא ולא מוכח לכעין שגנב. דבשלמא לדידן דגם מקנס פוטר א"כ ע"כ ישלם ב' קאי על אם זרחה כו' ומוכח כרב משא"כ לר"מ מנ"ל דקאי על רישא. וא"כ מה פריך מברייתא דלמא כר"מ. אך ז"א דהא רב סבר אפילו נטל. וע"כ קאי על אם זרחה דאל"ה אף חיים פטור. ועוד גם לדידן דנטל חייב מ"מ לא מיקרי גנב לחייב כפל כיון שאינו באחריותו כדאמר רבה פ"ג דכתובות להדיא גנב וטבח במחתרת ע"ש ומסתמא כרבא מ"מ דנטל חייב. וי"ל. ועוד דלא איצטרך קרא לאשמעינן הך דבל"ז ידעינן דקלבדר"מ אינו פוטר מגוף החפץ דזה לרבא מסברא. ועוד דכ' חיים ואח"כ ישלם דמשמע שהתשלומין כעין חיים אף שאין בעין וע"כ דקאי אאם זרחה שמש כו':

שם כחושה והשמינה כו' בתוס' תמהו דאי בהשמינה א"כ הי' מגרע כוחו של קרן כו'. ולע"ד די"ל דרב מיירי שפיר בזולא או בהכחישה רק כיון דע"כ הטעם דבשלמא כפל שייך כיון דחיוב קנס בהעמדה בדין אמרה תורה ישלם כשיוי הפרה בשעה שמחזירה בב"ד דגם הקרן קיים וממילא גם באינו קיים ג"כ כנ"ל. אבל טבח תשלומי דו"ה דלעולם אינו קיים למה ישלם כשעת העב"ד כיון דהחיוב על שעת טביחה ואי שוה יותר ואובד דבר השוה כו"כ. ומה בכך שהוזל אח"כ בהמה כזו כיון שאינה קיימת איך שייך לדון על מה שהוזלה. וע"כ ס"ל לרב כמו כפל דג"כ החיוב בב"ד על שעת הגניבה מ"מ כיון שבלא העמדה בדין אינו חייב רק בצירוף שניהם. א"כ החיוב מה שגנב דבר והוצרכו להוציא ממנו בב"ד דאם הי' מחזיר קודם שעב"ד הי' פטור. א"כ כיון שהוזל ואם לא גנב והי' ברשותו בשעה שמוציאין בב"ד ג"כ לא הי' לו רק פרה השוה כפי הזול דעכשיו ממילא גם החיוב כפל רק על שיוי זו דע"ז הוא שחייבתו תורה שגנב ולא החזיר עד שמוציאין בב"ד וכנ"ל. וא"כ בטבח ג"כ דהחיוב דו"ה על ששנה או נשתרש כו' ואיבד הפרה מהבעלים א"כ כיון דאם לא עמד בדין והודה הי' פטור א"כ החיוב ג"כ בצירוף שטבח ואיבד הפרה שאם לא הי' טובחה הי' עתה חוזרת בעינה בב"ד. וממילא ג"כ החיוב רק על שוי' דעכשיו דאם לא טבחה והיתה קיימת לא הי' לו רק פרה השוה כזולא כהשתא וע"ז האיבוד דטביחה שאינה קיימת בשעת העמדה בדין הוא החיוב ושפיר כשעת העמב"ד. א"כ פריך שפיר דממילא גם בהוקרה כן בטו"מ דאם היתה קיימת היתה כהשתא א"כ בטביחתו איבד שלא יהי' לו הפרה בשעת העמדה בדין. ואם לטובת הגנב אמרה תורה כנ"ל דחשיב הטו"מ איבוד כהשתא ממילא גם לגריעותא כן דהחיוב ע"כ דנין כאם היתה קיימת כנ"ל. ושפיר אף דרב מיירי בזולא מ"מ כן ממילא בהוקר והשמינה ג"כ דהי' חוזרת בעין כמו ששמינה כנ"ל:

אך הא קי"ל שבח שע"ג גזלה דגזלן וא"כ גם אם היתה קיימת הי' השבח של גזלן ולמה ישלם כהשתא. אך זה רק מדרבנן מתקה"ש. וי"ל דאין התקנה פוטרתו מדו"ה כדאמר לקמן ע"ב אי חולין בעזרה ל"ד ע"ש. ועוד דמסקינן דצריך לשלם רק דמים לגזלן וניהו דקודם שמשלם הוא שלו מדרבנן מ"מ שוב אינו חשוב שלו לפוטרו מדו"ה אך תוס' סוברים דלר"י גוף השבח שלו. ולהרמב"ם ז"ל פשוט דהא סובר דקודם יאוש נתפטמה מעצמה לא קני השבח רק אחר יאוש או פטמה בידים. וא"כ למ"ד דלא מחלק בין בידים א"כ לא קנה השבח קודם יאוש פריך שפיר. דאף דלר"ש חיוב טו"מ לאחר יאוש מ"מ ע"כ מה שהשמינה הי' קודם יאוש ופריך כנ"ל. ומשני אנא מפטימנא כו' דבפטמה מודים מדינא השבח דגזלן כמ"ש הרמב"ם ז"ל גם קודם דאף אי אין אומן קבשב"כ מ"מ היינו שעושה השבח ע"ד בעה"ב משא"כ גזלן וא"כ גם אם היתה קיימת הי' השבח שלו ואיך ישלם כהשתא. ושפיר הוכיח הרמב"ם ז"ל דין שלו מכאן דהלח"מ כ' דאינו מוכח. ולמ"ש שפיר מוכח כנ"ל. דעיקר התירוץ כנ"ל:

ומיושב קושית תוס' דלמה אמר כי קאמר רב ביוקרא ולא בנתפטמה מאלי' וכ' דבאמת כו' וקשה למה נקיט אנא מפטימנא כו'. ולהנ"ל מיושב דר"ש דסבר לקמן דיאוש לא קנה א"כ שפיר פלוגתא דר"י ור"ש בשבח שעג"ג מיירי אחר יאוש כנ"ל וכמו שפ'. ולכך נתפטמה מאלי' אי כרב הי' משלם כהשתא כיון דנתפטמה קודם יאוש. ומשני דרק משום אנא מפטימנא היינו דגם לר"ש לא קשה. אבל רב גופי' דסבר לקמן יאוש כדי קני וע"כ ר"י ור"ש בקודם יאוש מיירי ומ"מ שבח שעג"ג דגזלן. א"כ א"א לאוקמי לרב בנתפטמה מאלי' דגם אם הי' קיימת הי' שבח דגזלן. ואף שמדרבנן י"ל דג"כ פוטר כנ"ל. ומוקי דוקא ביוקרא ושפיר הלשון מדויק דר"ש דפריך כנ"ל דחי לי' דאמר אנא מפטימנא כו' וכי קאמר רב ביוקרא דרב גופי' ע"כ רק ביוקרא לא בנתפטמה מאלי' כנ"ל:

עוד י"ל דהא קשה להפ' דפטום לא הוי כיוקרא רק כדבר הנוסף כגיזות וולדות א"כ כיון דקי"ל שבח שע"ג גזלה דגזלן ולתוס' צ"ה ע"ב קי"ל כר"י דכיון דכולה שבחא דידי' מתקה"ש פשיטא דמגופי' שקל ע"ש ד"ה לר"ש. וא"כ למה חייב דו"ה בכחושה והשמינה הא מקצת שלו ולא קרינן בי' וטבחו כולא באיסורא כגנב משל אביו דפטור כיון שיש לו חלק. ואף שהוא מדרבנן מ"מ הפקר ב"ד כו'. וכן תוס' לקמן מספקא להו בדרבנן ע"ש. ולענין כולא באסורא י"ל לכ"ע דמ"מ יש לו חלק. וי"ל דזה טעמא דר"ש דפריך דסבר דע"כ השמינה הוי כיוקרא דלא שייך אטו יוקרא גנבי ממך כמ"ש תוס' שאינו דבר נוסף. וזה עצמו החילוק בשבח שעג"ג ג"כ דביוקרא לא זכי שאינו דבר נוסף משא"כ נתעברה כו' וכן נתפטמה אם הי' חשוב דבר נוסף שיהי' שייך אטו שומן גנבי ממך ממילא השבח פיטום שלו כנתעברה ופטור לגמרי מדו"ה דלא הוי וטבחו כו'. וע"כ דהוי כיוקרא ואעפ"כ משלם כמעיקרא ופריך שפיר. ומשני דא"ל אנא מפטימנא היינו אף דהוי כיוקרא מ"מ כאן צריך לשלם לו כיון שהשביח בידים ואף דלא קני בגופה מ"מ הוי כשדה העשוי' ליטע. וממילא אף דקרי כולו באיסורא שאין לו בגופו מ"מ לענין דו"ה לא שייך חיוב הנ"ל שלולא שטבחו והי' קיימת הי' לו שמינה כמו שהוא דהא הי' צריך לשלם לו בעד הפיטום א"כ לענין השיוי טבח רק השוה כחושה אם לא הי' טובח ושפיר משלם כדמעיקרא כנ"ל. ומטלה ונעשה איל לא קשה כמ"ש לקמן:

או די"ל להיפוך דגם לתוס' לר"י שתיקנו דשקיל מגופי' היינו דבלא התקנה הי' מפסיד כיון שהשביח ממילא. משא"כ בהשמינה דבלא התקנה ג"כ צריך לשלם לו לא שייך תקנת השבים וממילא לא קני כלל בגופי'. ומשני שפיר דא"ל אנא מפטימנא כו'. ואין לו בגופי' רק הדמים ולא הפסידו כלל השיוי ולכך דו"ה כמעיקרא וא"כ לא מצי לאוקמי דרב בנתפטמה מאלי' דאדרבא י"ל דבזה פטור מדו"ה לגמרי דלא קרי כולא באיסורא דקני השבח מתקה"ש כנ"ל. כיון דחשיב דבר נוסף כנ"ל. וקי"ל כר"י דשבח שעג"ג דגזלן וקי"ל מה שהשביח מכר כנ"ל. ורש"י והש"ך ז"ל כ' דפטום כיוקרא ע"ש:

עוד י"ל דהא השמינה הוי שינוי ככחשה וא"כ שלו טובח. וע"כ משום דהוי שינוי החוזר דלא קני. ועיקר הטעם בשינוי החוזר דהא עדיין עליו חיוב והשיב על אז כשיחזור לברייתו ויהי' אשר גזל ובואלו מחזירו אז. וא"כ כל מה שמחייבן בדו"ה הוא רק משום שדנין אותה כאלו חזרה להיות כחושה א"כ משלם כדמעיקרא כחושה. דא"א לחייבו כמו ששמינה דהא כמו שהוא עכשיו אין חיוב דו"ה כלל רק מצד שכאלו כבר חזרה להיות כחושה כנ"ל. וא"כ י"ל דמאלי' תלי' אי שינוי ממילא קונה שפיר שייך ג"כ כנ"ל כיון דהחיוב דו"ה רק משום דהוי שינוי החוזר כנ"ל. אבל למ"ד שינוי ממילא לא קני אף דאינו חוזר כמ"ש תוס' לקמן ס"ח א"כ החיוב לא מצד חוזר רק אף כמו שהיא לא קני בנתפטמה מאילי' ושפיר כדמעיקרא ורק בפיטמה כנ"ל. ולכך נקיט הגמ' מה שהוא לכ"ע אנא מפטימנא כו' ורק ביוקרא וזולא דממילא תלי' כנ"ל:

שמינה והכחישה כו' י"ל קטלה כו' פלגא כו'. ותמוה כמ"ש תוס' ואין תירץ מובן לכאורה מ"ש דאין הולכי' לבתר דמים דהשתא כו'. הא אמר ד' וה' כדהשתא אף שטבח וקני בשינוי. וצ"ל דהא המיעוט אחיי' לקרן הוא רק למעט כפל דכ' ב' ישלם. ומנ"ל דו"ה שאינו כשעת טביחה וע"כ דממילא דינם שוה דכ' ארבע כו'. ונכלל כפל. ולענין כפל יש סברא לחלק דכשהוא בעין בשעת העמב"ד קאי ישלם ב' בשעת תשלומין דהא הבהמה חוזרת משא"כ נאבד דאין חיוב רק מצד שעת הגניבה דאיתבר ממילא כו' י"ל דגם הכפל כאז כיון שאין תשלומין אחרים רק על שעת גניבה. רק בטבח אף דהי' ראוי להיות הכפל כשגנב דהא אינו חוזרת רק כיון דחיוב דו"ה על הטביחה על שאבדה ואינה קיימת והא אלו הי' קיימת היתה חוזרת והי' הכפל רק כהשתא שהוזל ולא הוסיפה תורה בטו"מ רק הב' על הכפל שהי' בלא הטביחה ולא שיהי' הכפל יותר. ולכך בטבח ג"כ משלם כל הדו"ה כהשתא כנ"ל. וי"ל דנקיט רב קרן כשגנב בנאבד וטבח כנ"ל. וכפל ודו"ה היינו כפל כשבעין או טבח כשיש דו"ה ממילא הכפל נכלל וכל דו"ה בהעמדה בדין כנ"ל. אבל בנאבדה או שינוי שיש כפל לחוד ואין חוזרת עתה שוב הכפל כשגנב כנ"ל. וזהו שכ' תוס' דאם היתה מיתה מאלי' הי' החיוב כפל כשגנב כנ"ל. ואף הרגה בידים ג"כ דזהו אינו גניבה וג"כ אין תשלומין מצד גניבה רק כאז. רק בטו"מ כפל ג"כ כעכשיו כמו שהי' הכפל בלא הטביחה כנ"ל. ומשני שפיר דגם בהכחישה מ"ל קטלה כולא דהי' החיוב כפל כמעיקרא כנ"ל כן פלגא הא קנאו בשינוי וע"כ דסבר דמ"מ לא אמרינן שלו טובח כו'. ועכ"פ גם בלא הטביחה הי' הכפל כמעיקרא דקנאו ואין תשלומין כעכשיו כנאבדה והי' כפל כמעיקרא. ושוב כשטבח אח"כ גם הדו"ה כמעיקרא דלא אימעוט רק משום דשוה לכפל כנ"ל. אך מ"מ תמוה דצריך לימוד רק שלא יהי' כשעת טביחה אבל מנ"ל כשגנב. אך ממילא שוה לקרן כל דליכא קרא כמ"ש תוס' לקמן:

או י"ל דעכשיו דסוברים תוס' דהוי שינוי הכחיש וע"כ דאף דשלו טובח מ"מ חייב וע"כ שאין השנוי פוטרו וע"כ דנין כקודם השינוי דעכשיו בשעת טביחה שלו. א"כ ע"כ גם השיוי על מעיקרא קודם שהוכחשה ופי' התוס' אילו מתה היינו לענין הכפל כמו שיש לחלק בכפל כשיש תשלומין כעכשיו ישלם כזול משא"כ מתה קאי ישלם כשגנב כיון דא"א על עכשיו כן לענין דו"ה כשבלא שינוי דאפשר לחייבו על שעת טביחה כעכשיו משלם כזול כנ"ל משא"כ בשינוי קודם ומ"מ חייב דא"א לחייבו על שעת טביחה דשלו וע"כ החיוב שטבח דבר שגנב ולא הי' שלו קודם השינוי. ממילא התשלומין כמעיקרא. מ"מ דוחק גדול דלא מצינו מאן דפליג על שלו טבח. וע"כ בשינוי החוזר מיירי. ולפירש ב' התוס'. דדוקא בגניבה קיימת שחוזרת אז כפל כהשתא דשייך ישלם ב' משא"כ בנאבד דאין כאן תשלומי קרן רק משום הגניבה. רק רבותא דרב דקמ"ל דקרן כעין שגנב בנאבד משום דהחיוב על הגניבה אבל כפל (אף דכפל) אף כשבעין מ"מ החיוב על שעת הגניבה והוי כלענין הקרן כשאינו בעין דל"ש הש"ל להכפל מ"מ משלם הכפל רק כהעמדה בדין כמו הקרן שחוזר בעין כשווי דהשתא. ואמר גם תשלומי דו"ה כן. היינו דהא במכר שפיר ג"כ משלם כזולא דהשתא דהא לרב חיובי' לפני יאוש כדאמר לקמן שהמכירה אינו מועיל רק שנה בחטא כו'. וא"כ שפיר חוזר הקרן וממילא דו"ה כהשתא כנ"ל. רק די"ל גם טבח ממילא כהשתא דהא איתקוש למכירה כדאמר בש"ס וכיון דבמכירה הי' משלם כזול דעכשיו ממילא גם טביחה כן. אבל בהכחישה מקודם. כמו אם מתה כו' דהי' כפל כמעיקרא וכן במכר ממילא אותו המותר נאבד וחייב דלזה הוי שינוי אף שאינו קונה קני עכ"פ לשלם ושוב יש תשלומין כדמעיקרא וחייב כנ"ל:

אך לשון תוס' משמע דקני בשינוי ואעפ"כ משלם. ואפשר דגם לתי' א' הוא דילפינן דלא אמרינן בשנוי שלו טובח אי אין לשחיטה אלא בסוף הוי תמיד שינוי קודם גמר וחייבו תורה שוב אף שאר שינוי כן ופליג אדר"א לקמן. ודוקא ביאוש אמר רב שלו טובח אבל בקנין שמחמת שינוי אינו פוטר מדו"ה ככל טביחה דיש שינוי כנ"ל. וא"כ בזה ע"כ חייבתו תורה כדמעיקרא קודם השינוי דעל אח"כ אין חיוב דשלו טובח. וממילא אף בשינוי ממילא ג"כ משלם כדמעיקרא כיון דשינוי ממילא ג"כ קני ומ"מ חייב ע"כ כשעת הגניבה משא"כ בלא שינוי כנ"ל:

ולתי' הב' סוברים דקודם גמר טביחה לא חשיב שינוי כמ"ש תוס' לקמן רק עכ"פ לענין השווי למ"ד אין לשחיטה אב"ס והוא שוה פחות כשעת גמר טביחה ומ"מ משלם כקודם התחלת טביחה וילפינן מזה דבשביל שעשה בידים בבהמה שתהי' פחות אמרה תורה שלא יהי' נשכר עי"ז ומשלם כקודם שהפחתה ושוי' וממילא גם הוכחשה בידים קודם ג"כ משלם כקודם שהכחישה דמ"ל כולה כו' שלא יהיה נשכר כנ"ל משא"כ בזולא או הכחישה ממילא א"א ללמוד ומשלם כהשתא כנ"ל. ובאמת י"ל גם פירש"י כן דהכחשה בידים אתחלתא דטביחה כו'. אף דקטלה באופן זה אינו חייב מ"מ הכחישה ואחר כך טבחה כמו דהתחלת טביחה אינו מגרע התשלומין כיון שטובח בסוף הגמר כן ההכחשה מקודם אינו מגרע כנ"ל:

ולע"ד נראה דיש לפרש לשון הגמרא כפשטי' דדוקא בזולא דכשהיא קיימת הטעם דפטור לשלם המותר משום הרי שלך לפניך דחשיב זה שגנב אף שהוזל ממילא גם הדו"ה כשעת העב"ד היינו כשעה שחוזרת כנ"ל. משא"כ הכחישה דע"כ בהכחשה דהדר דאל"ה קני כ"מ ריש הגוזל. וא"כ בכחש דהדר דהוי היזק ניכר דמ"ל קטלה כולה או פלגא דעלה אמר בגמ' הך לישנא גבי שואל וא"כ הטעם דפטור לשלם המותר שהכחישה אינו משום היזק שא"נ ל"ש היזק רק משום דהוי שנוי החוזר לברייתו וע"כ הטעם דפטור אף דהחיוב לשלם עכשיו ועתה חסר ממנה ע"כ משום דהא תוקף ועושה מלאכה פטור דעל מה שמשהה אותה הגזלן לא חייבתו תורה כשמחזיר כמו שגזל. ולכך כיון דאם הי' משהה עד שתחזור לברייתה הי' השבה כן חשוב שנוי החוזר מה שמחזירה עכשיו כאלו מחזירה כשכבר הדרא לברייתה דהוי חזרה עכשיו על אז שתהי' כמו שגזל. וא"צ לשלם דכל שהוא בעין אין חיוב דמים וזה חשיב שמחזירה מה שתהי' אחר זמן כמו שגזל וכריש ב"ק שקול כיוקרא דלקמי' כו'. וא"כ בזה שפיר משלם דו"ה כעין שגנב בלי הכחשה כיון דבלא הטביחה הי' החזרה רק מצד דמחזירה כמו שכבר חזרה לקודם הכחשה. וכמו אם חזרה והי' טובחה דהי' החיוב כן בהכחישה דהדרא כנ"ל. ושפיר אמר מ"ל כולא כו'. ודוקא בזולא או שאר היזק שאינו ניכר כמו אם הי' נעשה שור הנסקל או גנב תרומה ונטמאת הי' משלם כפל כהשתא דבזה אם הי' קיים הי' חזרה מצד דחשיב עכשיו כמקודם משא"כ הכחשה דאי לא הי' הדרא לא הי' משלם כלל דו"ה דשלו טובח. וכל החיוב רק מצד דהדרא כבלא הכחשה ושפיר כעין שגנב כנ"ל. גם י"ל דעל הכפל משלם מדינא דגרמי במה שהכחישה כשורף שטר דכ"ז הי' משלם כמו שמינה ואף בקנס י"ל דחייב גורם. וממילא דו"ה ג"כ. אך ז"א כיון דאין המותר בתורת כפל רק גורם הדו"ה כדהשתא:

אדרבה כשתברי' כו'. לכאורה מה קמ"ל הא לא גרע מאם הזיקו אחר. וכן פרק המפקיד אמר השתא דגזלי' וכל הגזלנין כו' למה ליה מטעם גזלן. וי"ל דאם אחר תברי' שמין כשויו הגוביינא מן הגזלן אם קשה להוציא ממנו אינו משלם יותר רק כשיוי הספק. וכמ"ש בש"ע בשורף שטר שמין כשויו אם קשה לגבות. וכן במוחל אף במוחל לעצמו כן א"כ גם גזלן עצמו משום מזיק לא הי' חייב רק כהפסד הספק אם יבוא לגוביינא ממנו. והשאר הוי כאיתבר ממילא כשעת גניבה. וקמ"ל דלא רק דחשיב עתה גזלן גמור דמה שקשה להוציא מחמת גזלנותא אינו מפחית השווי לגבי עצמו. גם ס"ד דלא חשיב הפסידו דהא יש לו החיוב אחריות מצד הגזילה ודוקא בא אחר ואכלו דא"צ להיות לו דו"ד עם הגזלן משא"כ בעצמו. או דס"ד דמטעם מזיק שמין השברים ורק על השיוי דשעת גזילה אין שמין משא"כ על המותר דתברי' וקמ"ל דגם ע"ז חשיב גזלן ואין שמין גם לענין המותר שהוקר וי"ל ממילא משלם זוזא. קושיא הנ"ל למה חלוק משואל וע"כ דחיובו מיד כשגנב כמ"ש תוס' י"א. וקשה דרש"י ז"ל סנהדרין פ' דחיוב אונסין בגזלן ילפינן משליחות יד דכ' אם לא ש"י כו' משום דאי שליחות יד לא מיפטר באונס ע"ש. וא"כ כיון דאמר פרק המפקיד דש"י אצ"ח דלא יאמר שליח' יד כו' דלא גרע משואל ע"ש. ומבואר דדינו כשואל דאל"ה הא צריך לגופיה שיתחייב בהוזל כשעת ש"י וגם למאן דפליג למה אמר דיו לפטור בבעלים ולא אמר דיו להתחייב כשעת אונסין כנ"ל. וזה בהוזל וכן בהוקר קשה למה יגרע בשואל דחייבו כשעת אונסין וגזלן הא אמר התם דלא גרע משואל עכ"פ. ודוקא ש"י כשלא נשתמש עדיין כ' התוס' דא"א ללמוד משואל דלא יצא עדיין מרשות בעלים כלל. משא"כ גזלן וגנב גמור שמושך להשתמש בלי רשות לא עדיף מברשות כסברת הש"ס שם דחייב. ולכאורה י"ל דשוים דדוקא ש"ח וש"ש שחיובם על שלא שמרו כראוי א"כ חייבתם תורה ההפסד שבגרמתו כאלו עשוי בידים וע"כ החיוב רק על שעת אבדה בין יוקרא ובין זולא כנ"ל. משא"כ שואל דחייבתו תורה באונס שאינו ע"י מעשה שלו וע"כ דקני ליה לענין זה שהתורה אוקי ברשותיה לאחריות שיהי' כאלו שלו נאבד באונס והוי השואל הבעלים לענין ההפסד א"כ י"ל גם בשואל דשוה לגזלן דחיובו משעת משיכה. והי' נראה דתלוי בב' לישני דגמ' לקמן קי"ב בהיתה פרה שאולה לו וטבחה דדמי לגניבה דחיוביה משעת משיכה לרבא ולל"ב היינו דר"פ דחיוביה דשואל משעת אונסין. וי"ל דללישנא דמשעת משיכה בשואל ג"כ החיוב כשוי' דמעיקרא. והגמ' דאמר דלא גרע משואל הוא להך לישנא ונקיט דיו על בבעלים ששייך לב' לישנא הנ"ל. אולם לא משמע כן. דהא פשוט לש"ס פרק המפקיד דאמר דפליגי אי שואל של"מ גזלן חייב כמעיקרא ואי שואל הוי חייב כשעת אונסין ע"ש בפלוגתא דב"ש וב"ה. ומשמע דגם אי שואל משעת משיכה מ"מ החיוב רק כשיוי שיהי' בשעת אונסין רק דאותו החיוב הוא למפרע מיד משא"כ בגזלן כנ"ל. וי"ל דשואל שהחיוב מצד קבלת שמירה ג"כ אינו חייב בהוקרה קודם שנאנס כמו. טבעת כסף ונמצא זהב דדהבא לא קבלית עליה כו' סוף הכונס רק במזיק ע"ש. ובש"ח י"ל דחיוב בפשיעה בהוקרא די"ל נהי דלא קיבל אז שמירה כשיוי זה מ"מ כיון דאפשר שיתיקר והנח לפני ג"כ ש"ח א"כ עכ"פ אז כשנתיקר נעשה ש"ח על שויו דהשתא כיון שאינו מקזירוו. ונשאר בידו הוי כהנח. וש"ש ושואל לחיוב דידהו י"ל. דפטורים מהמותר. וממילא גם גזלן לא עדיף מינייהו וגם בפשיעה פטור דלא קיבל כמ"ש הרא"ש ורק כדמעיקרא כנ"ל. רק בהוזל קשה ועיין מ"ש:

ועיקר נראה דגנב וגזלן הוי מזיק מיד דהא הוציא החפץ מרשות בעלים והפסידם. וכאלו א' מוציא חפץ ונותנו לגנב מתחייב מיד לשלם לבעליו. וש"ת שנגנב בפשיעתו חייב מיד וא"י לומר שימתין אולי ימצא הגנב וחשיב מזיק מיד וכ"ש הגזלן עצמו כשמוציא החפץ מבעליו מה חילוק בין לוקחו לעצמו בגזלה או שנותנו לגזלן אחר. ומה"ט חשיב ריש מס' ב"ק גנב וגזלן בכלל כ"ד א"נ לשלם ממיטב דמזיק נקרא כנ"ל. וא"כ יש עליו חיוב תשלומין בעד החפץ מיד ככל מזיק. רק דאם מחזיר החפץ בעין פטור מצד דהא גם במזיק שנתנו לגנב וגזלן או שומר שפשע ונגנב והוצרך לשלם ואח"כ הוכר הגנב קי"ל דהחפץ חוזר לבעליו וחוזר המעות לשומר ששילם או להמזיק שמסר החפץ לגזלן. והטעם דאף דהיה צריך לשלם היינו דאף שנשאר ספק שמא יוציא החפץ מהגזלן ואף דספק הזה שוין ממון מ"מ אין שמין ס' כזה וא"י לנכות משיוי זה מהתשלומין דאין הבעלים צריכין להיות בספק ולכך צריך לשלם מיד ומ"מ נשאר ספק זה של בעליו שכשיוציא החפץ יהי' של בעליו והתשלומין יהיו חוזרין. וכן בגזלן עצמו אף דהחיוב עליו לשלם דמים כשאינו מחזיר החפץ כשאר מזיק אם היו הבעלים רוצים. מ"מ כשמחזיר אח"כ החפץ נפטר מחיוב דמים דמזיק כהוכר הגנב כנ"ל דהיו הדמים חוזרין אף ששילם כבר מכ"ש שלא שילם עדיין ושפיר אמר הש"ל אף שהוזל משא"כ בנאבד נשאר החיוב דמים דמזיק כנ"ל דכבר נתחייבו כנ"ל. וכמו דאמר פרק המפקיד דאף למ"ד ת' בפשיעה וסופו באונס פטור מ"מ מודה כשגנב בפשיעת השומר ומתה בי גנב דחייב השומר דהא אי שבקה כו' בי גנב הוי קאי ונשאר החיוב דפשיעה כל שאינה חוזרת כנ"ל. וא"כ לא נפטר הגזלן במה שנאנס דהא גם בלא האונס היתה נפסדת מהבעלים ע"י גניבתו כמו שם כנ"ל. ושפיר משלם כשהוזלה כשעת גניבה דכל שאין חוזר גוף החפץ נשאר חיוב דמזיק דמיד שהפסידו כיוקרא דאז כנ"ל. וזו כוונת רמב"ן ז"ל שם בין שואל דברשותיה דמריה קאי א"כ קודם שנאנס הי' לבעלים חפץ שלהם הוי' החיוב רק כשעת אונס משא"כ גזלן דלאו ברשותיה והקדש ולשאר דברים א"כ הפסידוהו מיד בגזלתו כנ"ל. ומיד נתחייב כנ"ל. רק אף דזכי מיד בחיוב וכאלו שלם מ"מ כשהגזלה חוזרת בטל החיוב למפרע דזה הספק נשאר של בעלים כנ"ל. אף שזכה בכל התשלומין רק שא"צ להמתין ולהיות בס' אבל כשמוחזר בטל משא"כ נאבד כנ"ל. ולכך תבריה או שתי' אח"כ משלם כיוקרא אף דלענין ההיזק כבר שלם בעד החפץ מ"מ כיון שזה הס' שיהי' מוחזר הי' דבעלים לא גרע מגזל כו' ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה כו'. כן גובה מגזלן גופיה בתורת מזיק על תברי' דרצה גובה שלא בתורת גזלה. משא"כ איתבר שהחיוב רק מצד הגזילה והא זה כבר נתחייב אז על ההיזק זה עצמו. ואף בפשיעה הוא רק שהכניסו לס' הפסד וזה עצמו כבר הי' בשעת גזילה וע"ז נתחייב אז משום ספק הפסד. וכמו שנראה אם הגזלן נתנו לגזלן אחר דלא הוי כתברי' כו' ואינו משלם כיוקרא דשעה שנתנו להגזלן דדוקא בתברי' זה גזילה חדשה שהי' של בעליו ונפסד כדאמר בגמ' אבל זה ההפסד שנתנו לגזלן לא נפסד רק זה ההפסד עצמו שהי' קודם שנתנו לגזלן הב' דג"כ כבר הופקע מרשות בעליו ע"י ומה חילוק בינו להב'. וע"ז החיוב כבר נתחייב על שעת הגזילה כנ"ל. וקנה זה כששילם ככל מזיק דאף שהוקר פטור שכבר הזיקו קודם שהוקר כנ"ל:

(סה א) כי קאמר רב ביוקרא וזולא.—אבל בתוספתא פ"ז יש כעין זה שאמר רכ בשמינה והכחישה וכחושה והשמינה, דהכי תני התם: שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה ותשלומי ד' וה' כשעת טביחה ומכירה, כחושה והשמינה משלם תשלומי כפל כשעת גניבה ותשלומי ד' וה' כשעת טביחה ומכירה.