בבא קמא סד ע"ב

דף סד - ב

אי הכי שפיר קשיא ליה לתנא דבי חזקיה: "אם המצא תמצא למה לי", ומה היא התשובה לקושיא זו, וגם הרי לא מסתבר שהתנא משאיר את הענין בקושיא!?

ומשנינן: זו שאמרנו: אילו היה כתוב כללי גניבה וחיים עם הפרטים, כי אז בהכרח היינו אומרים שה"כלל ופרט וכלל" מרבה כל דבר - זה אינו, ומשום דאית ליה פירכא [יש לפרוך על הלימוד הזה], וכדמפרש ואזיל, ופירכא פשוטה היא, ולא חש התנא לשנותה, וכך יש לך לפרוך:

הטעם שב"כלל ופרט וכלל" אנו דנים כעין הפרט, הוא משום שהכלל הראשון והפרט שאחריו, הרי ממעטים את הכל חוץ מה שיש בפרט ["כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט"], ולכן בא הכלל השני לרבות יותר מאשר אילו היה "כלל ופרט", ואי אפשר שהוא בא לרבות הכל, כי אז למה נכתב ה"פרט", ולכן אנו אומרים שהכלל השני לא בא לרבות אלא כעין הפרט.

לרבות כל דבר מהיכא קמייתי ליה [מנין רצונך לרבות כל דבר]? הרי מכלל בתרא [מן הכלל השני], כלומר: הכלל השני שהוא מלמדך להוסיף יותר מאשר הפרט, ממנו אתה בא ללמוד שכל דבר בכלל, [ומשום שלבעלי חיים אין צריך מידת "כלל ופרט וכלל" ודי במילת "חיים"], וזה הוא דבר שאי אפשר, כי:

כללא גופיה השני - שהוא המרבה - "חיים" כתיב ביה, ואם כן "כלל ופרט וכלל" מאי קא מהני ליה!? דאי לאתויי "כל דבר", הא חיים כתיב בכלל האחרון, ומשמע: בעלי חיים אין, מידי אחרינא לא.

ואם כן הרי נמצא שאילו היתה כותבת התורה: גניבה וחיים ופרטים בלבד, לא הייתי יכול ללמוד מזה לרבות כל דבר.

ומשום הכי איצטריך "אם המצא תמצא" שהוא כלל שלא מתיחס לבעלי חיים בלבד; ויכול אתה לומר: היות ובהכרח שאין ה"כלל ופרט וכלל" בא לרבות בעלי חיים בלבד כי הם כבר כתובים במילת "חיים", בהכרח ש"כלל ופרט וכלל" זה בא לרבות כל דבר.

אמרי בני הישיבה להקשות על מה שביאר רבא ש"אם המצא תמצא" הוא בעצמותו שני כללות:

והא שני כללות דסמיכי אהדדי נינהו [הרי שני כללות הסמוכים זה לזה הם], ואין זה "כלל ופרט וכלל", אלא "כלל וכלל ופרט"!?

אמר תירץ רבינא:

כדאמרי במערבא [כאשר אומרים בארץ ישראל]: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט - שנכתב בצידי הכללות - ביניהם, ודונם ב"כלל ופרט וכלל".

כבר נתבאר בגמרא לעיל דף סג תחילת עמוד א, שכאשר יש כמה פרטים, אין אנו דנים את הכל כ"כלל ופרט וכלל" אחד, אלא אנו דנים כל פרט כאילו הוא היה "כלל ופרט וכלל" בפני עצמו; ונמצא לפי זה, שהפרטים שהוזכרו בפסוק זה, דהיינו: שור, חמור, שה, חיים, כולם נידונים כארבעה "כלל ופרט וכלל", ובכל אחד יש לך למצוא מה הוא בא ללמד, ואת זאת באה הגמרא לפרש. ^[1]

א. שור: שדי [הטל] "שור" בין "המצא" ל"תמצא" - שהוא כלל ופרט וכלל - לאתויי מאי, מה נדרוש במידת "כלל ופרט וכלל" לרבות כעין הפרט?

אי לאתויי בעלי חיים, כלומר: ללמד שאינו חייב אלא על בעלי חיים כעין הפרט של "שור", הרי מן הפרט של "חיים" נפקא [הם נלמדים]!?

אלא - לכך נאמר "כלל ופרט וכלל" של שור - לאתויי [לרבות] שהוא חייב כפל על דבר שאין בעלי חיים, שאף עליו חייבים.

ודרוש הכי: מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון. ^[2]

ב. חמור: ותו שדי "חמור" בין "המצא" ל"תמצא" לאתויי מאי?

אי לאתויי דבר שאין בעלי חיים והוא מטלטל וגופו ממון, הרי כבר מ"שור" נפקא!?

אלא לאתויי דבר מסוים [יש בו סימן], כלומר: ללמדך שאין הריבוי מרבה אלא דבר המסוים. ^[3]

ואכתי מקשינן: אי הכי "שה" למה לי!? כלומר: עדיין תיקשי לך, מה בא ללמדנו "כלל ופרט וכלל" של שה!?

אלא אומרת הגמרא, שבכל מקום ^[4] שנאמרו שני כללות ופרט בצידיהם, אין פסוק זה נדרש במידת "כלל ופרט וכלל", אלא במידת "ריבה ומיעט וריבה" הוא נדרש, שלפי מידה זו מתרבה הכל, וכל פרט בא למעט דבר אחד, ומפרש לה ואזיל.

ומנין שכן הוא, כדתנא דבי רבי ישמעאל:

דתנא דבי רבי ישמעאל: כתיב "במים במים" שני פעמים סמוכים, שנאמר [ויקרא יא ט]: "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים", ונאמר אחריו פרט: "בימים ובנחלים אותם תאכלו", ופרט זה משמע רק דגי ימים ונחלים צריך שיהיה בהם סנפיר וקשקשת, ואילו דגי שיחין ומערות אינם צריכים -

אין זה "כלל ופרט וכלל" אלא "ריבה ומיעט וריבה", וריבה הכל, ומיעט דבר אחד בלבד והוא: דגים שבכלים ^[5]; ואף כאן תדרוש כן:

מאי רבי [מה בא לרבות] הריבוי השני של "תמצא"? רבי כל מילי [ריבה הכל].

אי הכי: כל הני פרטי - חמור, שור, שה וחיים - למה לי?

חד למעוטי קרקע.

וחד למעוטי עבדים.

וחד למעוטי שטרות.

ועדיין צריכים אנו לפרש מיעוט ד"חיים" למה הוא בא, ומפרשת הגמרא:

גניבה וחיים, כלומר: לכך אמרה התורה לשון "חיים" לענין גניבה, ללמד כדרב, דאמר: הגונב בהמה והוכחשה או הוזלה, הרי הוא משלם [כשאינה בעין] כערך הבהמה בשעת הגניבה, ומשום שנאמר "חיים" ולמדנו: "אחייה [החייהו] לקרן כעין שגנב" שיהיה שלם כמותו. ^[6]

ומאחר שנתבאר בארוכה מנין נלמדת פרשת גנב עצמו, לדעת הסובר: תרוייהו בטוען טענת גנב, חוזרת הגמרא לפרש את דעת החולק:

ולמאן דאמר: שני חיובי כפל שנאמרו בתורה גבי שומר חינם, חד בגנב, וחד בטוען טענת גנב, וגנב עצמו נפקא ליה מ"אם ימצא הגנב ישלם שנים" האמור שם, אם כן:

האי "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם", מאי דריש ביה!? שהרי פרשה מיותרת היא שכבר יש לנו ללומדה מ"אם ימצא הגנב ישלם שנים" שהוא בא ללמד על הגנב שישלם שנים.

ומשנינן: מיבעי ליה להאי "אם המצא תמצא" ללמד כדרבא בר אהילאי!

דאמר רבא בר אהילאי: מאי טעמא דרב, דאמר [לקמן עד ב]: מודה בקנס, ואפילו אחר כך באו עדים, הרי זה פטור מפני שהודה תחילה:

משום דכתיב גבי תשלומי כפל שהן קנס: "אם המצא תמצא", כדי ללמד: אם המצא תחילה ^[7] בעדים שגנב, כי אז תמצא הכפל שהוא קנס בדיינים שיחייבוהו -

פרט למרשיע את עצמו ואמר "גנבתי", שאינו חייב כפל, אף אם באו עדים אחר כך.

שבה הגמרא ומבארת את דעת החולק:

ולמאן דאמר: "תרוייהו בטוען טענת גנב", דלפי דבריו: האי "אם המצא תמצא" מפיק ליה לגנב עצמו לעשות מהם שני ריבויים וכמבואר לעיל -

אם כן מרשיע עצמו מנלן שהוא פטור?

ומפרשינן: למאן דאמר זה נלמד מודה בקנס שהוא פטור מ"אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו", הרי למדת: הרשיעוהו אלהים שהם הבית דין ישלם שנים, ולא המרשיע את עצמו. ^[8]

שבה הגמרא ומבארת את דעת החולק:

ולמאן דאמר: "חד בגנב וחד בטוען טענת גנב" דאייתי ליה [שכבר למד] מ"המצא תמצא" למרשיע את עצמו שהוא פטור - אם כן האי "אשר ירשיעון אלהים" מאי דריש ביה, שהרי כבר ידענו למודה בקנס שהוא פטור!?

ומפרשינן: אמר לך: ההוא "אשר ירשיעון אלהים" מיבעי ליה למודה בקנס ולא באו עדים אחר כך דהוא פטור. ^[9]

כלומר: אם לא שהיתה התורה מלמדתנו ממקום אחר שהמודה בקנס פטור, לא הייתי לומד מ"אם המצא תמצא" שהוא פטור אפילו כשבאו עדים אחר כך, אלא מאחר שכבר לימדתנו תורה ב"אשר ירשיעון אלהים" שאינו חייב על פי הודאתו, אם כן יש לנו ללמוד מ"אם המצא תמצא" שאף המודה בקנס ואחר כך באו עדים שהוא פטור.

שבה הגמרא ומפרשת את דעת החולק:

ומאן דאמר: תרוייהו ב"טוען טענת גנב"

- והוצרך "המצא תמצא" לשני ריבויים - אכן קסבר מודה בקנס ואחר כך באו עדים, הרי זה חייב, שהרי לדעתו אין לנו מקור נוסף ללמד ל"מודה בקנס ואחר כך באו עדים" שהוא פטור. ^[10]

תו מקשינן: ולמאן דאמר: חד בגנב וחד בטוען טענת גנב, דכבר נפקא ליה גנב מהתם [מ"אם ימצא הגנב ישלם שנים"], הרי בשלמא "אם המצא תמצא" אינו מיותר כי הוא בא ללמד כדרבא בר אהילאי, שמודה בקנס ואחר כך באו עדים, פטור, וכאשר נתבאר.

אבל כל הני פרטי "שור, חמור ושה" - האמורים באותה פרשה, וכמו שנאמר: "משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם"

- למה לי!? והרי אם באים הם למעט קרקעות עבדים ושטרות, הרי כבר למדנו למעטם מן הכתוב "על כל דבר פשע"!? ^[11]

ומשנינן: כדתנא דבי רבי ישמעאל!

דתנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא לדבר שנתחדש בה! כלומר: פעמים ששנתה התורה פרשה שלימה אך ורק כדי לחדש בה פרט אחד שלא נלמד מן הפרשה האחרת, ^[12] והרי נתחדש בפרשה זו, שמודה בקנס, ואחר כך באו עדים פטור.

תו מקשינן: ואימא אפילו גנב עצמו אינו חייב כפל אלא בשבועה!? ^[13]

ומשנינן: לא סלקא דעתך לומר שלא חייבה תורה את הגנב אלא כשנשבע, וכדתניא:

רבי יעקב אומר: "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם" אפילו שלא בשבועה.

אתה אומר שלא בשבועה, או אינו אלא בשבועה. ^[14]

אמרת [אמור מעצמך]: וכי אטו לא כך היה!? ^[15]

ומפרשינן: מאי "לא כך היה"?

אמר אביי:

אם תמצי לומר שאין גנב חייב אלא בשבועה, אם כן: לא לכתוב רחמנא "שנים ישלם" בגנב שנשבע, וליתי [ונלמדנו לגנב] בקל וחומר מ"טוען טענת גנב" שהוא חייב; וכך נלמד:

ומה "טוען טענת גנב" דבהתירא אתא לידיה [בהיתר באה לידו, שהרי שומר היה], מכל מקום אמר קרא: לישלם תרי [לשלם שנים] אם נשבע. ^[16]

גנב עצמו דבאיסורא אתי לידיה [שמתחילה באה הגניבה לידו באיסור] לא כל שכן שהוא חייב שנים אם נשבע!?

אלא ודאי "שנים ישלם" דכתב רחמנא בגנב עצמו למה לי, כדי ללמד דגנב חייב שנים אפילו שלא בשבועה.

כאן שבה הגמרא לאמור לעיל, ש"אם המצא תמצא" בא ללמד שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים שהוא פטור; ומקשה:

וכי אטו האי "אם המצא תמצא" להכי [למודה בקנס] הוא דאתא!?

הא מיבעי ליה לפסוק זה לכדתניא: כתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה" -

אי הכי שה למה לי. הוא הדין דהוי ליה למימר שה וגנבה למה לי דהשתא תרווייהו מייתרי אלא דכי מיפרך אפילו מיתור חד לא מעייל נפשיה לאקשויי טפי.

אלא האי ריבה ומיעט הוא. כלומר ולא דרשינן בכללא ופרטי. וקשיא לי אי דרשינן בכללי ופרטי מאי הוי ונראה לי דאתא תנא דבי חזקיה ללמוד דרך היקשות אלו שאי אפשר לפרשים בכללי ופרטי אלא בריבה ומיעט וריבה.

הא דאמרינן: אימא גנב עצמו בשבועה. למאן דאמר חד בגנב עצמו וחד בטוען טענת גנב קאמר משום דבהא כתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים דדרשינן ונקרב לשבועה וכיון דתרווייהו מההוא פרשתא נפקי אימא דתרווייהו דווקא בשבועה [דאי, ש"מ] למאן דאמר גנב עצמו לא כתיב באותה פרשה אלא משנים ישלם מאי קאמר אימא בשבועה ואמאי דמנא תיתי אי מטוען טענת גנב לא אתא דאיכא למפרך מה לטוען טענת גנב דבהיתרא אתי לידיה. אלא דאיכא למידק למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב מאי קאמר לא ליכתב רחמנא שנים ישלם בגנב עצמו ותיתי בקל וחומר מטוען טענת גנב והלא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב לא משנים ישלם נפיק ולא לקל וחומר אצטריך דבהדיא כתיב. ונראה לי דהכי קאמר אמרת לא כך היה דלכולי עלמא שנים ישלם לא בא אלא לחייב גנב עצמו בלא שבועה דלא יאמר שנים ישלם ותיתי גנב עצמו מקל וחומר אפילו למאן דאמר דתרווייהו בטוען טענת גנב א"ו לא אצטריך אלא לחייבו גנב בלא שבועה וכיון שכן כל שכן למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דלא אצטריך שנים ישלם דגנב בהדיא כתיב אלא לחייב את הגנב אפילו בלא שבועה וכי קאמרינן לדידיה שנשנית אותה פרשה משום דבר שנתחדש בה היינו בשביל המצא תמצא בדיינין ושנים ישלם בלא שבועה. כך נראה לי.

שדי שור בין המצא תמצא אי לאתויי בעלי חיים מחיים נפקא. ואם תאמר ולשני ליה דשור אתא למעוטי דלא מחייב אלא נקרב לגבי המזבח דומיא דשור. ויש לומר דאם כן לשתוק מחיים אף על גב דלעיל דרשינן הכי גבי יאמר אף על גב דכתיב חיים היינו משום דלעיל הוי חיים כללא בתרא ולא מצי שתיק מיניה דאי הוה שתיק מיניה אם כן הוי גנבה כלל ושור פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שור אין מידי אחרינא לא אבל הכא דאיכא תרתי כללי בלא חיים. המצא תמצא לאיתויי דבר המסויים הכי גרסינן בקונטרס ופירושו לאשמועינן דבר המסויים אבל דבר שאינו מסויים לא. ולא ממשמעות דריש דהרבה יש בהמות שאין בהן סימן אלא מייתורא דקרא דריש ליה. ואף על גב דכבר מיעטיה בטוען טענת גנב לעיל מכל מקום איצטריך קרא למעוטי גנב עצמו כמו שמצינו לענין קרקעות עבדים ושטרות דאיצטריך למעוטי בתרווייהו כדאיתא בסמוך. וא"ת נהי דלא יליף גנב מטוען טענת גנב למעוטי מקרקעות ועבדים ושטרות דגנב חמור מכל מקום נמעטינהו בטוען טענת גנב מדממעיט בגנב דחמור כל שכן בטוען טענת גנב הקל. ויש לומר מהו דתימא נחמיר טפי בטוען טענת גנב דנשבע לשקר דהא טוען טענת גנב לא מיחייב אלא בשבועה. ורבנו חננאל ז"ל גריס לאיתויי דבר שאינו מסוים ואף על גב דבטוען טענת גנב מיעטיה קרא בגנב עצמו מרבה ליה קרא. וקשה דאיצטריך קרא למעוטי בטוען טענת גנב אלמא אי לאו מיעוטא דקרא אתא ממשמעותא דקרא ואם כן אמאי איצטריך קרא לרבויי בגנב עצמו הא ממשמעותיה דקרא אתי כיון דליכא מיעוטא. וכי תימא דאיצטריך דלא ניליף ליה למעוטי מטוען טענת גנב הא ליתא דהא הך פרשה עצמה דגנב עצמו דאם תמצא נאמרה תחילה ואם כן היה לו להתלמוד לדרוש ההוא קרא למעט שנאמר תחילה וההוא דלעיל לרבות לפי שהוא אחרון שלא נלמדנו מן הראשון. ועוד קשה דשפיר איצטריך קרא למעוטינהו הכא והכא דלא יליף חד מחבריה כמו שמצינו לענין קרקעות ועבדים כדפירשתי. לכן נראה כדפירש הקונטרס. ויש ספרים דגרסי בהדיא למעוטי דבר שאינו מסויים. תלמידי הר"פ ז"ל.
אבל הראב"ד ז"ל כתב וז"ל אלא לאיתויי דבר שאינו מסויים לפי שלענין מודה מקצת בעינן דבר מסויים כמו שאמרנו למעלה שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים כי השלמה דבר מסויים כמה ארכו וכמה רחבו ולפיכך הוצרך לומר כי לענין גנב עצמו ואפילו לטוען טענת גנב האמור למטה לא בעינן דבר מסויים. עד כאן. וכבר כתבתי יותר מזה לעיל.

אי הכי שה למה לי. היה יכול להקשות שור ושה למה לי וכו' אלא התלמוד התחיל דבריו בשור שהוא ראשון ועל כן מקשה לו שה למה לי אבל אם היה מתחיל מחיים היה יכול להקשות מהשנים למה לי וגם עתה כשמתחיל בשור היה יכול להקשות תתחיל בחיים ויהיו השנים מיותרים. תוספות שאנץ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל אי הכי שה למה לי. הוא הדין דהוה מצי למימר שה ושור למה לי דיכול להתחיל ולעשות כלל ופרט וכלל מחיים ומהמצא תמצא לרבות אף שאינן בעלי חיים ומחמור דבר שאינו מסויים ואייתר שור ושה אבל התלמוד התחיל בשור שהוא ראשון במקרא.
וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל אי הכי שה למה לי אבל מחיים לא פריך חיים למה לי דהא שפיר איצטריך חיים לגלויי למדרש כעין הפרט לכל חד כדקאמר אי לאתויי בעלי חיים מחיים נפקא דאי לאו חיים והוה כתיב שור לחודיה הוה אמינא דומיא דשור קרב לגבי המזבח אין ומשור וחמור הוה ממעט דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא דהא צד טומאה חשיב ליה שפיר האי תנא דהא דפירשנו לעיל דלא חשיב ליה היינו כי מרבינן עופות כדפירשנו לעיל. ומיהו תלמודא הוה מצי למינקט מעיקרא שה חיים בין המצא תמצא לאיתויי כל דבר המטלטל ושור לדבר המסויים והשתא מצי לאקשויי חמור למה לי אלא התלמוד התחיל בשור שהוא ראשון ולפי זה מקשה שה למה לי. ע"כ.
וכתב הרשב"א ז"ל דהוה מצי לאקשויי שה וגנבה למה לי דהשתא תרווייהו מייתרי אלא דכי פריך אפילו מייתור חד לא מעייל נפשיה לאקשויי טפי. ע"כ.

אלא ריבוי ומיעוט וריבוי הוא ולא דרשינן בכללי ופרטי. וקשה לי היכי דרשינן לעיל בכללי ופרטי. ונראה לי דהאי תנא דבי חזקיה ללמוד דרך הקושיא אתי שאי אפשר לפרשה בכללי ופרטי אלא בדריבה ומיעט וריבה. הרשב"א ז"ל.

כל הני פרטי למה לי. ודאי פרטא קמא איצטריך לדרוש בריבה ומיעט וריבה ומניה ממעטינן שטרות דמסתבר טפי למעוטי אלא כל הנך למה לי. חד למעוטי קרקעות וכו'. ואף על גב דכבר מיעטם בטוען טענת גנב איצטריך למעוטינהו בגנב עצמו כדפרישנא לעיל. אך תימה דהשתא למעוטי דבר שאינו מסויים מנא ליה דהא אייתור לפי מסקנא זו. וי"ל דבתר דגלי לעיל בטוען טענת גנב נגמר מיניה בגנב אף על גב דקרקעות ועבדים ושטרות איצטריך למעוטי בתרווייהו דלא יליף חד מחבריה כדפרישנא לעיל. מכל מקום למעוטי דבר שאינו מסויים גילוי מילתא הוא. ועוד דכיון דגלי קרא שהם שוים לענין מיעוטא דעבדים קרקעות ושטרות מעתה איכא למילף לענין דבר שאינו מסויים ומיהו כי הוה דריש ליה בכלל ופרט ומצריך קרא לדבר שאינו מסויים לא הוה סבירא ליה להאי סברא. תלמידי הר"פ ז"ל.
וכתב הראב"ד ז"ל וז"ל אכתי שה למה לי אלא הני תרי כללי דסמיכי אהדדי ריבה ומיעט וריבה נינהו לכל דבר המטלטל וגופו ממון ואפילו שאינו מסוים וכל הני פרטי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות גנבה וחיים לכדרב. ואי קשיא לך שה למה לי למימר ריבה ומיעט וריבה לימא כלל ופרט וכלל כדאמר מעיקרא. ואי קשיא לך שה למה לי לימא ליה למידרש מיניה מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון למעוטי עבדים וקרקעות ושטרות דאי מהנך פרטי אחריני אכתי לא ממעטי הני. איכא למימר משום דגנבה נמי קא קשיא שה וגנבה למה לי ואי אמרת גנבה וחיים לכדרב קא ממעיט ליה חיים מפרטא ואם כן חד מהני פרטי איצטריך לכל בעלי חיים ואידך לשאר דברים שאינן בעלי חיים ואידך לאיתויי דבר שאינו מסוים ואכתי עבדים וקרקעות ושטרות לא ממעטי מהכא משום הכי איצטריך למעוטי ריבה ומיעט וריבה. עוד יש לומר דהא לאו קושיא כלל דכל מה שמרבה קרא בפרטי לריבויא דרשינן ליה כדאמרינן לעיל אם כן כל הני פרטי למה לי ודרשינן מריבויא דפרטי כל המטלטל וגופו ממון והכא נמי קשיא ליה מריבויא דשה מאי מרבינן דהא כל בעלי חיים מחיים נפקא דלאו בעלי חיים משור ודרשינן מיניה דבר המטלטל וגופו ממון. ע"כ.

אם המצא תמצא מאי דריש ביה. הוה מצי למימר גנבה דחיים לכדרב ואידך פרשה שנאמרה ונשנית. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.
ולמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב בשלמא המצא תמצא לכדרבא בר אהילאי אלא כל הני פרטי למה לי דליכא למימר למעוטי קרקעות ועבדים ושטרות דהא איתקש לטוען טענת גנב דהא כתיבי בהדי הדדי. שיטה. ומיהו נראה יותר דמפרטי דעל כל דבר פשע מימעיט גנב כמו טוען טענת גנב דהאי קרא דעל כל דבר פשע קאי אתרווייהו דהא דאצריכינן לעיל היקשא היינו לענין תשלומי ארבעה וחמשה דלא כתיבי בהאי עניינא. ע"כ לשון תלמידי הר"פ ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל בשלמא אם המצא תמצא לכדרבא בר אהילאי אלא שור וחמור ושה למה לי דהא מיעוטא דעבדים ושטרות וקרקעות מכללא בתרא נפקי על כל דבר פשע על שור על חמור וגו' כדדרשינן לעיל. ומיהו פרטי קמא דגנב עצמו למה לי ולאו דמייתרי כלהו דחד מינייהו מיהא צריך לאיתויי דבר שאינו מסויים לגנב עצמו ולטוען טענת גנב שהוא נחשב גנב כמותו אלא לכדתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית וכו' וזו נתחדש בה המצא בעדים תמצא בדיינים. ע"כ לשונו.

כדתני רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית כגון הכא דכתיב מלעיל על שור ועל חמור וכו'. והדר נשנית וכתיבא לבתר הכי משור ועד חמור ועד שה אינו אלא אגב דבר שנתחדש בה כגון הכא דאיצטריך לן לכדרבא בר אהילאי אם המצא בעדים תמצא בדיינין הדר אמר להו שור וחמור ושה לאו משום למדרש ביה. גאון ז"ל.

קצת קשה דהני מילי כשהחידוש הוא בפרשה האחרונה וכן הוא בכל מקום אבל הכא החידוש הוי בפרשה הראשונה דהיינו אם המצא תמצא שנאמרה קודם לפרשה דאם ימצא ואם כן לא שייך הכא לומר כל פרשה שניה שנאמרה וכו'. ושמא יש לומר דנשנית אינו רוצה לומר באחרונה דוקא אלא פעם אחרת קאמר מה לי בראשונה מה לי באחרונה. שיטה.

ואימא גנב עצמו בשבועה וכו'. למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב קא מקשינן משום דבההיא פרשה ונקרב בעל הבית כתיב ודרשינן ונקרב לשבועה וכיון דתרווייהו מהאי פרשתא נפקי אימא דתרווייהו דוקא בשבועה דאי למאן דאמר גנב עצמו לא כתיב באותה פרשה אלא משנים ישלם מאי קאמר אימא בשבועה ואמאי דמנא תיתי אי מטוען טענת גנב לא אתיא דאיכא למפרך מה לטוען טענת גנב דבהיתרא אתי לידיה. אלא דאיכא למידק דלמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב מאי קאמר לא לכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב עצמו ותיתי בק"ו מטוען טענת גנב והלא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב לא משנים ישלם ולא לק"ו איצטריך בהדיא כתיב. ונראה לי דהכי קאמר אמרת לא כך היה דלכולי עלמא שנים ישלם לא בא אלא לחייב גנב עצמו בלא שבועה דלא יאמר שנים ישלם ותיתי גנב עצמו מק"ו אפילו למאן דאמר דתרווייהו בטוען טענת גנב אלא ודאי לא איצטריך אלא לחיובי גנב בלא שבועה וכיון שכן כל שכן למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דלא איצטריך שנים ישלם דגנב בהדיא כתיב אלא לחייב את הגנב אפילו בלא שבועה וכי קאמרינן לדידיה שנשנית אותה פרשה משום דבר שנתחדש בה היינו בשביל המצא תמצא בדיינין ושנים ישלם בלא שבועה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל ואימא דשבועה בטוען טענת גנב דהא כתיב אתרווייהו ונקרב בעל הבית. ע"כ.
וכתבו תלמידי הר"פ ז"ל ואימא גנב עצמו בשבועה למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב פירוש דהיקישא הוא. ויש מפרשים דיש להשוותן דאפילו למאן דאמר תרווייהו בטוען טענת גנב יש להשוותן בדבר זה. ע"כ.

לא יאמר שנים ישלם וליתי בק"ו מטוען טענת גנב. וליכא למימר דאיצטריך למכתב גנב למעוטי קרקעות ועבדים ושטרות דלענין קולא לא יליף מטוען טענת גנב לאו מילתא היא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. שנים ישלם דכתיב בגנב עצמו למה לי שמע מינה לשבועה. הקשה השר מקוצי למה לי גזירה שוה דשליחות למימר דטוען טענת גנב לא משלם אלא בשבועה תיפוק ליה מדאיצטריך למכתב שנים ישלם בגנב עצמו שמע מינה דבטוען טענת גנב בעי שבועה דאי שלא בשבועה אם כן נשתוק מגנב עצמו וליתי מקל וחומר מטוען טענת גנב דאף על גב דאיצטריך הגזירה שוה לומר דשומר חנם מפטר מגנבה בשבועה כדפירש הקונטרס לעיל מכל מקום משמע לעיל דאיצטריך קרא נמי למימר דטוען טענת גנב לא משלם ליה לא בשבועה קאמר לעיל וממאי דבשבועה וכו'. וי"ל דלמאן דאמר דתרווייהו בטוען טענת גנב וגנב עצמו מהמצא תמצא ניחא דאי לאו דגלי קרא בהדיא דטוען טענת גנב בשבועה הוה אמינא דהוה שלא בשבועה וגנב עצמו ודאי אתי מטוען טענת גנב והמצא תמצא הוה מוקמינן ליה לאם המצא בעדים תמצא בדיינים ופרטי משום דבר שנתחדש בה אבל למאן דאמר חד כגנב וחד בטוען טענת גנב והמצא תמצא כדפירשתי אם המצא בעדים תמצא בדיינים. תלמידי הר"פ ז"ל.
וכבר כתב בזה לעיל הרא"ש ז"ל בשם הר"מ ז"ל דיבור המתחיל נאמרה שליחות יד. עיין שם.

דאפילו שלא בשבועה. כלומר לא בעינן שיחשדוהו תחילה ויכפור וישבע מאליו על זה ואחר כך נודע שהוא גנבו אלא אף על פי שלא חשדוהו בדבר עד שהוכר הגנב ישלם שנים. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא גנבה וחיים לכדרב וכו'. אין להקשות א"כ למה הדרה הגמ' מדרוש בכלל ופרט וכלל דלעולם נימא דחזקיה בכלל ופרט וכלל דריש ליה מאי אמרת אם כן שה ל"ל דמדשדי שור בין המצא לתמצא אתי כל דבר דאי לאתויי בעלי חיים הא כתיב חיים נימא דחיים אתי לכדרב החייהו לקרן כעין שגנב דזה אין קושיא כלל דא"כ דלא דרשי' חיים לענין זה א"כ הוה כאלו כתיב כלל ופרט דשור ושה וחמור וכלל וא"כ הוה פרכינן מה הפרט מפורש בעלי חיים וכו' מאי אמרת א"כ נכתוב חד פרטא אי כתב רחמנא שור ה"א מה הפרט מפורש קרב לגבי המזבח ואי כתיב שור ושה ה"א מה הפרט מפורש קדוש בבכור לכך כתיב חמור ואתי בכעין הפרט אפי' צבי ואיל דמטמא במשא מאי אמרת לכתוב שור וחמור ולא לכתוב שה ה"א דשה אתי לאתויי עופות דנדרש מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים אבל כל מידי דלאו בעלי חיים לא הוי אתי לכך ע"כ אי דרשינן לה בכלל ופרט וכלל ע"כ חיים לפרט אתי ולרבות בעלי חיים אתי כרי דנימא שדי שור בין המצא תמצא לאתויי מאי אי לאתויי בעל חיים מחיים נפקא אלא לאתויי כל דבר וכו' כדלעיל וא"כ שה ל"ל או אפי' שה ושור למה לי דנימא שדי חיים בין המצא תמצא לאתויי מאי אי לאתויי בעלי חיים הא כתיב חיים וא"כ לכתוב חיים לחודיה והתרי כללי ל"ל אלא לאתויי מכעין הפרט כל דבר אפי' דלאו בעלי חיים כמו שכתבו התוס' בד"ה א"ה שה ל"ל הלכך ע"כ א"א ליה לתנא דבי חזקיה אלא למדרשיה בריבה ומיעט וריבה וק"ל:

רש"י בד"ה ה"ג כו' פורתא חדא מילתא ותו לא כצ"ל:

גמרא אלא ריבה ומיעט כו' א"ה כ"ה פרטי ל"ל חד למעוטי קרקע כו'. ונראה דהשתא לפי המסקנא אין לנו למעוטי דבר שאינו מסויים בגנב עצמו ועי' לעיל (סג סע"א) בתוס' אבל לתנא דחד בגנב וחד בטוען טע"ג אפי' גנב עצמו א"ח בדבר שא"מ וכעת לא מצאתי להרמב"ם שהוציא דשא"מ אפי' בטוען טע"ג ומדבריו בפ"ב מהל' גניבה ה"ב נראה דפוסק כתנא דחד בגנב כו'. וכ"מ ממה שפסק בפ"ג שם ה"ח כרב דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וזה אתיא כמ"ד חד בגנב כו'. ועי' (לקמן סז ב) בתד"ה אין הגונב וא"כ אף גנב עצמו פטור בדבר שא"מ וצ"ע:

תוס' ד"ה אי הכי שה למה לי ה"מ לאקשויי. עיין תשובת מהר"י אדריבי סי' שלד:

בגמרא כללא גופיה חיים כתיב ביה ובתוספות בד"ה א"ה שפיר קשיא ליה כו' היינו משום דלא חש לפרשה עכ"ל. לפר"י דלעיל לא יתכן לומר כן שהרי אדרבה כל הברייתא מתחילתה ועד סופה בנויה על זאת הסברא דשייך שפיר לדרוש מחיים לרבות כל דבר או משום דלשון חשיבות הוא או באם אינו ענין וא"כ איך שייך לומר כללא גופיה חיים כתיב ביה אלא דלפר"י דהברייתא מיפרשא בל' מקשן ותרצן משמע דתרי תנאי איירי בהו וא"כ מחולקים בזו הסברא גופא דהמקשה סובר דשייך שפיר לרבות מחיים אפי' מידי דלאו ב"ח וא"כ אייתר ליה המצא תמצא והמתרץ ס"ל דלא שייך לומר כן אלא דאדרבא יותר יש סברא לומר דחיים איצטריך וכל הני פרטי לרבויי עופות טמאים דאיהו נחית לחלק בין טומאת מגע כו' משא"כ המקשה סובר להיפך וכדמסיק ר"י בדיבור הסמוך להדיא ומה שכתבו התוספות שלא חש לפרשה היינו לתירוץ השני שכתבו התוספות לעיל דלעולם לא מרבינן מכללא דחיים אלא ב"ח דוקא אלא דמעיקרא לא ס"ד כלל לחלק בין ב"ח לשאינו ב"ח אבל כיון שכבר תירץ אי מה הפרט מפורש ב"ח הדר מקשה לנפשיה כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור וע"כ דכלל ופרט וכלל אתא לרבות כל דבר ע"ז ודאי לא חש להשיב דממילא משמע דכללא גופא חיים כתיב ביה וק"ל. ומפי' רש"י נמי משמע קצת כפר"י דתנא דברייתא לא אסיק מידי אלא אדרבא קשיא ליה באמת המצא תמצא ל"ל אלא דסוגיא דש"ס מסיק לתרץ אותה הקושיא כן נ"ל מל' רש"י וק"ל:

בד"ה מהיכא קמייתי לה כו' ג"ז שאל הרא"ש מלוני"ל כו' דאכתי תקשה כו' ומפרט דחיים לחוד נרבה כל ב"ח ומכל הני פרטי נרבה כל דבר עכ"ל. ויש לדקדק ממ"נ אם כל קושיות הרא"ש מלוני"ל היו בפעם אחד יש סתירה בדבריו ואם נאמר שלאחר שתירץ לו הראשונה הקשה זאת הקושיא יהיה קיצור גדול בדבריו ובמאי דסיים נפתח שאם זאת הקושיא נמשכת אחר תירוצו של ר"י על הקושיא ראשונה דלעיל א"כ כל האריכות הלשון בקושיא השניה היא אך למותר שכיון שר"י עצמו פירש כל הברייתא דשייך שפיר לרבות אפילו דלאו ב"ח ממשמעות הכופר"כ דחיים א"כ הו"ל להרא"ש מלוני"ל להקשות בקיצור א"כ אמאי מסקינן לקמן דאית ליה פירכא משום דכללא גופא חיים כתיב ביה דהא לדבריך משמע שפיר לרבות מחיים כל מילי ובאמת קושיא זו לא מתרצא אלא במאי דמסיק ר"י עצמו כאן דלמסקנא יותר שייך לחלק בין דבר שטומאתו שייך במגע כו' משנאמר דחיים משמע לרבות מידי דלאו ב"ח וא"כ ממילא מתרצא קושיא זאת האחרונה של הרא"ש מלוני"ל דהא איצטריך המצא תמצא כי היכי דלא נדרש דחיים כלל הוא והוי כלל ופרט וכלל ולמעט עופות טמאים הוא דאתי וא"כ ע"כ שזאת הקושיא הקשה הרא"ש מלוני"ל בהדי הנך דלעיל קודם שתירץ לו ר"י שום דבר א"כ קשה ממ"נ כיון שהוא עצמו הרגיש בזו הסברא דמצי למיכתב גניבה וחיים לחוד וכתב פרטי יותר ממילא משמע לרבות כל מילי דלאו ב"ח באם אינו ענין כמו שהקשה כאן א"כ מעיקרא מאי ס"ד להקשות קושיא הראשונה דא"א בשום ענין למילף מידי דלאו ב"ח כיון דחיים כללא בתרא הוא דהא שפיר מצינן למילף עכ"פ באם אינו ענין והיינו כתירוץ ר"י דלעיל והן דברי הרא"ש מלוני"ל עצמו כאן כמו שיתבאר. ויש ליישב דודאי כל הקושיות היו קודם שתירץ ר"י שום דבר אלא דלעיל הקשה הרא"ש דמשמע בגמרא דבכלל ופרט וכלל ילפינן וחיים כללא בתרא הוא ומדת כלל בתרא בכל עולם בא לרבות דעיקר כעין הפרט מכלל בתרא ילפינן א"כ משמע ליה דלא שייך לרבות יותר נגד משמעות הכלל אפי' באם אינו ענין אבל כאן מקשה להיפך על גוף הברייתא דמסיק דאי לאו המצא תמצא לא הוי שייך לעשות כלל ופרט וכלל מחיים ע"ז מקשה דא"כ ע"כ נאמר דכלל ופרט גרידא הוא והני פרטי יתירא לרבות כל מילי באם אינו ענין דכופר"כ גרידא סבר הרא"ש דשייך שפיר אם אינו ענין שהרי זה הפרט היתר לאו ממדת כו"פ הוא ומבלעדו נבנה הכלל ופרט אבל ר"י מסיק להיפך לעיל כיון דלא ס"ד לחלק בין צד טומאה ע"כ היינו מוכרחים לומר דאפי' אי חיים כלל בתרא הוא שייך שפיר לרבות כל דבר באם אינו ענין או לומר דל' חשיבות הוא כיון שא"א בענין אחר אבל בסוף מסקינן דלא שייך לומר כן ולרבות מילי דלאו ב"ח כיון דחיים בתרא כלל הוא וכן אם נאמר דחיים נמי פרט הוא אפ"ה לא שייך לרבות כל מילי משאר פרטי כיון דליכא כללא בתרא לרבויי ויותר יש לחלקו מחמת פרטי יתירי בין צד טומאה שבזו הסברא עצמה מחולקין המקשה והתרצן לכך מסקינן דאיצטריך המצא תמצא וק"ל:

בגמרא גניבה וחיים לכדרב כו' עמ"ש מהר"ם בזה ודבריו נכונים:

שם בגמרא ולמ"ד חד בגנב כו' האי אם המצא תמצא מאי דריש ביה כו'. הא דלא קאמר דקמיבעיא לאתויי גגו וחצירו וקרפיפו כדמייתי בסמוך אפשר דס"ד דההיא מהמצא לחוד נפקא ואכתי אידך ל"ל ומשני דקמיבעיא ליה לדרבא בר אהילאי והא דמקשה בסמוך ההיא מיבעיא ליה לכדתניא נראה דמקשה למאן דמפיק המצא תמצא לריבה ומיעט וא"כ שפיר איצטריכו תרווייהו דאי מחדא הוי יליף מכלל ופרט וא"כ מקשה שפיר ואע"ג דבפרק קמא דמציעא דף י' כתבו תוס' דלדר"ש דגגו וקרפיפו נמי מיבעי תרווייהו אפשר דהיינו למסקנא דהכא דההיא דרבא בר אהילאי ילפינן מדשני בדבוריה וא"כ שפיר מייתרי תרווייהו ואין להאריך ושם יתבאר בעזה"י:

שם ואימא גנב עצמו בשבועה. ויש לדקדק כיון דע"כ למאן דיליף גנב עצמו מאם ימצא הגנב פריך הכי וכן משמע להדיא מל' רש"י וכמו שיתבאר לשונו בסמוך א"כ מאי ענין קושיא זו לכאן לעיל בדף הקודם ה"ל לאקשויי ולכאורה היה נראה דאמאי דמשני כל פרשה שנאמרה ונשנית לדבר שנתחדש בה וא"כ תקשה להיפך ל"ל קרא דאם ימצא הגנב דנפקא לן שפיר מאם המצא תמצא דכתיב לעיל מיניה ומכח זה מקשה דמקרא דאם ימצא נמי נתחדש בה דבר והיינו דוקא בשבועה דקרא ונקרב התם כתיב אלא דא"א לומר כן דהא בלא"ה להאי מ"ד איצטריך קרא דאם ימצא הגנב לרבות כל מילי דלאו ב"ח דמקרא דאם המצא תמצא לא משמע למידרש בריבה ומיעט דמיבעיא ליה לכדרבא ב"א ונראה דמה"ט גופא מקשה שפיר דמסוגיא הקודמת מוכח דמאן דדריש חד בגנב סובר בע"כ דקרא דעל כל דבר פשע דכתיב בסוף הפרשה קאי נמי אגנב עצמו וא"כ כ"ש די"ל דקרא דונקרב הקודם קאי נמי אגנב עצמו והוכיח זה משום דאלת"ה דקרא דעל כל דבר פשע קאי נמי אגנב תקשה מנ"ל לרבות כל ב"ח בגנב עצמו דהא ברישא דקרא כסף או כלים כתיבי וא"ל דב"ח יליף מהני פרטי דכתיבי בקרא דאם המצא תמצא דא"כ אכתי דלמא דוקא הני דפרט בהו קראי דהא לית לן שום כללי לרבות שאר מילי דאם המצא תמצא לכדרב וגניבה וחיים נמי לאידך דרב וא"כ שאר ב"ח מנ"ל אע"כ משום דסבר דקרא דעל כל דבר פשע קאי נמי אגנב עצמו וא"כ א"ש הא דקאמרינן דכל הני פרטי דקרא דאם המצא תמצא לא נאמרו אלא לדבר שנתחדש בה וא"כ מקשה שפיר ואימא גנב עצמו בשבועה משום דקרא דונקרב נמי עליה קאי ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ואימא גנב עצמו כו' הואיל ומקראי דלעיל נפקא לן גנב עצמו עכ"ל. מ"ש ומקראי דלעיל היינו קראי דפרשת כי יתן עד על כל דבר פשע ואף ע"ג דקרא דאם המצא נכתב קודם לו מ"מ כתב רש"י ומקראי דלעיל כוונתו דאייתינן להו לעיל בריש פרקין וק"ל ויש לי דרך אחר בזה אלא דזה נראה פשוט:

אי הכי שפיר קא קשיא ליה. ומאי תשובה יש בדבר: ה''ג לרבות כל דבר מהיכא מייתי לה מכלל בתרא כללא גופא חיים כתיב ביה. כלומר איצטריך אם המצא תמצא דאי מגניבה וחיים דרשת לכלל איכא למיפרך שאר דברים מהיכא מייתית להו מכללא בתרא אף כל כללא גופיה חיים כתיב ביה דכל היכא דדרשינן כלל ופרט וכלל אף כל מכללא בתרא מידרש דכללא קמא למעוטי הוא דאתי דבלאו איהו הוי פרט וכלל דאיתרבו כל מילי ומהני כללא קמא למעוטי מאי דלא דמי ליה לפרטא וכללא בתרא לרבויי אתי דאי לאו איהו ה''ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט הלכך לא דרשינן מיניה אלא בעלי חיים ובטיל ליה כלל ופרט דאע''ג דדריש תנא דבי ר' ישמעאל בעלמא כללא דלא דמי (ליה פרטא) הני מילי לרבויי מידי דהוי בכללא בתרא: להכי איצטריך אם המצא תמצא. למידרש כללי מיניה כדמפרש ואזיל: והא תרי כללי דסמיכי נינהו. המצא תמצא והיכי מצי למדרש מינייהו כלל ופרט וכלל: הטל פרט. הכתוב בצידן ביניהן: אלא לאתויי דבר המסויים. אין אבל דבר שאינו מסויים לא ומריבויא דרשינן לה ולא ממשמעותא דיש בהמות הרבה שאין בהן סימן דאי ממשמעותא דקרא נפקא תיפוק מכעין הפרט דשור: ה''ג דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים ב' פעמים. ולא גרס כל מקום שנאמר במים במים תאכלו כל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים הואיל וכללים סמוכים הם והפרט אינו ביניהן אלא אחריהם כתיב בימים ובנחלים דמשמע דימים ונחלים הוא דבעינן סנפיר וקשקשת אבל שיחין ומערות לא אין זה נדרש בכלל ופרט דלא ליתרבי אלא כעין הפרט אלא בריבה ומיעט וריבה ואתרבי כל מילי אלא דמיעוט מהני למעוטי פורתא חדא מילתא ותו לא: חד למעוטי קרקע כו'. ועד השתא לא מצי לתרוצי הכי דכי הוה דיינינן להו בכלל ופרט לא הוה מתרבי כעין הפרט אלא דבר המטלטל וגופו ממון וממילא הוי ממעטי כל הני: אחייה לקרן כעין שגנב. לקמן היא בשמעתין דאם גנב בהמה והוכחשה או הוזלה משלם כשעת הגניבה דכתיב חיים החייהו לקרן של גניבה שיהא שלם: מ''ט דרב. לקמיה היא בהאי פירקא: אם המצא בעדים. אם תחלה תמצא בעדים תמצא הכפל שהוא קנס בדיינין: פרט למרשיע את עצמו. אע''פ שבאו עדים אחרי כן אין משלם כפל: ההוא מיבעי לי' למודה בקנס דפטור. אם לא באו עדים אחרי כן ואייתר ליה אם המצא תמצא לפטור אפילו באו עדים דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה בלא באו עדים: כל הני פרטי למה לי. אי למעוטי קרקעות ועבדים ושטרות כדאמרן הא אימעיטו להו להנך מהנך פרטי דכתיבי בעל כל דבר פשע: שנתחדש בה. אם המצא בעדים תמצא בדיינין פרט למודה בקנס: ואימא גנב עצמו. לא ישלם כפל עד שישבע לשקר הואיל ומקראי דלעיל נפקא לן גנב עצמו:

אי הכי שפיר קשיא ליה. ומשני משום דאית ליה פירכא אע''ג דהאי פירכא ליתא בברייתא היינו משום דלא חש לפרשה: מהיכא קמייתי ליה מכללא בתרא כללא גופי' חיים כתיב ביה. גם זה שאל ה''ר אשר מלוני''ל את ר''י דאכתי תקשה המצא תמצא ל''ל דהא כיון דלא מצי לרבויי בכלל ופרט וכלל טפי אלא בעלי חיים משום דכללא גופיה חיים כתיב ביה א''כ ע''כ חיים לכללא לא אתיא דאי כללא אמאי איצטריך כל הנהו פרטי לא לכתוב אלא גניבה וחיים והוה מרבינן נמי כל בעלי חיים אלמא לאו כללא הוא אלא פרטא ומפרט דחיים לחוד נרבה כל ב''ח ומכל הני פרטי נרבה כל דבר והכי איתא בסמוך אי לאתויי בעלי חיים מחיים נפקא והשיב ר''י דלקמן ודאי דאיכא כללא ופרטא וכללא כדאמר שדי שור בין המצא תמצא קאמר שפיר דמכעין הפרט דשור מרבינן אפילו דלאו ב''ח דכל ב''ח מפרטא דחיים נפקא אבל הכא בלא המצא תמצא אי חיים לא הוי כלל היכי מתרבו דלאו ב''ח מפרטי כיון דליכא כלל בתרא לרבויי מיניה כעין הפרט והואיל שאין לרבות מהן כלום אם נעשה חיים פרט ע''כ צריכין אנו לעשות מחיים כלל ויבואו הפרטות למעט מן הכלל ונאמר מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה ונמעט מהם עופות טמאים ואע''ג דהאי תנא אין נראה לו לתפוס צד טומאה היינו דוקא לפי מה שהיה יכול לתפוס צד ב''ח ורוצה לעשות כלל דחיים כמו כלל דגניבה אבל השתא דמסיק דמחיים לא משמע אלא ב''ח ואין יכול לתפוס צד ב''ח דא''כ פרטי למה לי ע''כ היה צריך לתפוס צד טומאה להכי איצטריך המצא. תמצא לרבות כל דבר כדמסיק: למעוטי דבר שאין מסוים. אית ספרים דגרסי לאתויי ולעיל (דף סג. ד''ה דבר) מפורש: אי הכי שה ל''ל. ה''מ לאקשויי שור ושה ל''ל דמכעין הפרט דחיים לחוד מרבינן כל דבר אפילו דלאו ב''ח ולפי שהגמרא התחיל דבריו בשור שהוא ראשון נקט הכי אבל באמת הוא ששניהם מיותרים: