בבא קמא סג ע"ב

באבידה, שמצא אבידה ואינו רוצה להשיב אותה וטוען בשקר שנגנבה ממנו — אף הוא משלם תשלומי כפל, שנאמר: "על כל אבדה אשר יאמר" (שמות כב, ח).

תנן התם [שנינו במשנה שם]: אמר המפקיד למחזיק הפקדון: היכן פקדוני? אמר ליה [לו]: אבד. אמר המפקיד: משביעך אני שאכן אבד ממך, ואמר מחזיק הפקדון: אמן, והרי זה כקבלת שבועה על עצמו, ולבסוף העדים מעידים אותו, את מחזיק הפקדון, שאכלו, כלומר, שלקחו לעצמו והשתמש באותו פקדון — משלם את הקרן. אם הודה על פי עצמו בלא עדים — הרי זה משלם קרן וחומש (חמישית) נוסף לכך כקנס, ומביא קרבן אשם גזילות על חטאו בגניבה (ראה ויקרא ה, כ–כו).

אמר המפקיד לנפקד: היכן פקדוני? אמר לו: נגנב. אמר לו המפקיד: משביעך אני שאכן נגנב ממך, ואמר הנפקד: אמן, והעדים מעידים אותו שהוא עצמו גנבו — הרי זה משלם תשלומי כפל. אם הודה מעצמו בלא עדים שהוא גנבו — משלם רק קרן וחומש ואשם. עד כאן לשון המשנה.

ומעירים: קתני מיהא [שנה על כל פנים] בטוען טענת גנב שמשלם תשלומי כפל, אבל בטוען טענת אבד — לא משלם תשלומי כפל. ועוד שנה: ואפילו טוען טענת גנב רק בשבועה הוא שמשלם תשלומי כפל, אבל שלא בשבועה שאם כיחש ולא נשבע לשקר על כך — אינו משלם תשלומי כפל.

ושואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו], מה המקור בתורה לחלוקת הדינים הללו? ומסבירים: דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים" (שמות כב, ו) — בטוען טענת גנב ונמצא לבסוף שהוא עצמו הגנב. הכתוב מדבר ודנים בדבר:

אתה אומר כי בטוען טענת גנב הכתוב מדבר, או אינו אלא בגנב עצמו? ועל כך משיבים: כשהוא אומר בהמשך אותו כתוב "אם לא ימצא הגנב" (שמות כב, ז) משמע כי בטוען טענת גנב הכתוב מדבר, שאין גנב אחר בנמצא, כדברי הנפקד, אלא הוא עצמו גנבו, ואף האמור מקודם הריהו בטוען טענת גנב.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "אם ימצא הגנב" — בגנב עצמו הכתוב מדבר. ודנים בדבר: אתה אומר בגנב עצמו, או אינו אלא בטוען טענת גנב? לכך משיבים: כשהוא אומר בהמשך "אם לא ימצא הגנב" — הרי טוען טענת גנב אמור, הא [הרי] מה אני מקיים "אם ימצא הגנב" — בגנב עצמו הכתוב מדבר.

ומעירים: אף שנחלקו הברייתות בפירוש מה שנאמר "אם ימצא הגנב", אם בגנב עצמו אם בטוען טענת גנב נאמרו הדברים, דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל על כל פנים] מה שנאמר "אם לא ימצא הגנב" בטוען טענת גנב כתיב [נאמר], ויש לשאול: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד נובע הדבר מן הכתובים? אמר רבא, כך יש להבין: "אם לא ימצא" כמה (כמו) שאמר, אלא יתברר שהוא עצמו גנבו — הרי זה ישלם שנים. עד כאן בבירור מקור הדין שהטוען טענת גנב חייב בכפל.

ומעתה פונים לדיון השני: מנלן [מניין לנו] שחיוב כפל זה הוא דווקא כאשר היה בשבועה?

ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר בכתוב "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כב, ז), כוונתו — שיבוא לשבועה. ויש לדון: אתה אומר שהכוונה שיבוא לשבועה או אינו אלא שיבוא לדין? על כך יש להשיב כי נלמד מגזירה שווה, נאמר שליחות יד למטה בהמשך הפרשה ("שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". (שמות כב, י), ונאמר שליחות יד למעלה בענייננו ("אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". (שמות כב, ז), מה להלן הכוונה היא בשבועה, שכן נאמר במפורש בכתוב, אף כאן לשבועה.

ודנים בברייתות שהובאו: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר], הברייתא השניה, כי חד [פסוק אחד] ("אם ימצא") נדרש בגנב, וחד [ואחד] ("אם לא ימצא") בטוען טענת גנב — היינו דכתיבי תרי קראי [זהו הטעם שנאמרו שני כתובים], אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר], הברייתא הראשונה, כי תרוייהו [שניהם] שני הפסוקים עוסקים בטוען טענת גנב, תרי קראי [שני כתובים] לאותו דבר למה לי? הלא די היה באחד!

אמרי [אומרים]: יש טעם בדבר, חד למעוטי [פסוק אחד מאלה בא למעט] ולהדגיש שמדובר רק בטוען טענת גנב ולא בטוען טענת אבד.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] חד [פסוק אחד] מדבר בגנב, וחד [ואחד] בטוען טענת גנב, שלא מייתר [מיותר] מעתה שום פסוק, למעוטי [למעט] טענת אבד מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: ממה שיכול היה לומר "אם לא ימצא גנב" ונאמר "הגנב", הרי זה להדגיש: דווקא הטוען טענת גנב הוא המשלם כפל, ולא הטוען טענה אחרת כגון טענת אבידה.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר], הברייתא הראשונה, כי תרוייהו [שניהם שני הכתובים] מדברים בטוען טענת גנב, שמיעט ליה [לו] הכתוב בכך טוען טענת אבד, הריבוי של "גנב" "הגנב" מאי דריש ביה [מה הוא דורש בו, למד ממנו]?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך כי מבעי ליה [צריך לו] ריבוי זה לכ פי שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון — משלם תשלומי כפל, ואם טבח ומכר — אף משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

ושואלים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי חד [פסוק אחד] מדבר בגנב וחד [ואחד] בטוען טענת גנב, דהאי [שריבוי זה] "גנב" "הגנב" אפקיה [הוציא אותו] ודרש בו למעוטי [למעט] טענת אבד, הלכה זו של ר' חייא בר אבא לחייבו אף ארבעה וחמישה אם טבח או מכר מנא ליה [מניין לו]?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך שלימוד זה הקישא [היקש] הוא שבסמיכות הכתובים מקיש הכתוב גנב לטוען טענת גנב, ומוסיפים: וגם אם מצד הסברה אין הדברים דומים לגמרי זה לזה והיה מקום לשאול על היקש זה, הכלל הוא שאין משיבין על הקישא [היקש].

ושואלים עוד: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי חד [פסוק אחד] בגנב וחד [ואחד] בטוען טענת גנב — שפיר [יפה], אלא למאן דאמר תרוייהו [לדעת מי שאומר ששניהם] עוסקים בטוען טענת גנב, גנב עצמו שמשלם כפל מנא ליה [מניין לו]?

וכי תימא ליתי [ואם תאמר שיבוא, יילמד] הדבר בקל וחומר מטוען טענת גנב, ונאמר כך: אם רק טוען טענה זו חייב, גנב עצמו כל שכן שחייב בכפל וארבעה וחמישה. ואולם אם קל וחומר הוא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ויש לדון בו כבכל דיני קל וחומר, שהדבר שנלמד מקל וחומר אינו יכול להיות חמור יותר מהמלמד עצמו, ואם כן נאמר: מה להלן בטוען טענת גנב (שהוא המלמד) הרי חיוב זה הוא דווקא בשבועה של שקר — אף כאן הגנב לא יתחייב אלא בשבועה!

ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד, לו] הדבר מדתנא דבי [ממה ששנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה, דתנא דבי [שכן שנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה על הפסוק האמור בגנב "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם" (שמות כב, ג): יאמר הכתוב שור וגניבה והכל בכלל, ומפני מה נמנו כל הפרטים האחרים (חמור, שה)?

על כך יש להשיב: אילו היה כתוב כך הייתי אומר: מה הפרט מפורש — שור שהוא דבר הקרב לגבי מזבח, אף כל דבר הקרב לגבי מזבח חייב עליו הגנב תשלומי כפל, מה יש לך להביא (להוסיף) מדיוק זה — שה, שאף הוא קרב לגבי מזבח, אבל דברים אחרים אינם בכלל "גניבה",

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - ב

הטוען טענת גנב באבידה, המוצא אבידה וטען שנגנבה הימנו, ונמצאת בידו, הרי זה משלם תשלומי כפל, משום שנאמר: "על כל אבידה אשר יאמר".

א. הגמרא מוסיפה לבאר פרטי דינים נוספים ב"טוען טענת גנב", ומפרשת מהיכן הם נלמדים.

ב. שני חיובים יש במי שמשקר בשבועה על פקדון שהפקד אצלו:

האחד: "טוען טענת גנב" שהוא מתחייב כפל, והוא נלמד מן הפסוקים שנזכרו לעיל.

השני: "כופר בפקדון" והיא פרשת "שבועת הפקדון", שנאמר [ויקרא ה]:

"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו. או מצא אבידה וכיחש בה ונשבע על שקר, על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה. והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו או את האבידה אשר מצא. או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו בראשו [את הקרן שהוא ראש הממון] וחמישיתו יוסף עליו, לאשר הוא לו [למי שהקרן שלו] יתננו ביום אשמתו. ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן", והוא הנקרא: "אשם גזילות".

בכלל פרשה זו כל הכופר לחבירו בשקר בממון שהוא חייב לו, והכפירה היא בשבועה, ובכלל זה גם "טוען טענת גנב", כשהתקיימו בו התנאים המחייבים חומש ואשם מדין "שבועת הפקדון".

ג. שונה הוא דין "שבועת הפקדון" לענין חומש ואשם, מדין "טוען טענת גנב" לענין כפל, שה"טוען טענת גנב" אינו חייב כפל אלא כשבאו עדים, ואמרו: "שבועת שקר נשבע האיש, והפקדון אצלו", אבל אם מודה הוא בעצמו, אינו חייב, כי חיוב כפל קנס הוא, וה"מודה בקנס פטור".

ואילו לגבי שבועת הפקדון אין די בעדות עדים אלא צריך הודאה, ובה הוא מתחייב אף כשלא באו עדים, ודין זה נלמד ממאמר הכתוב [במדבר ה] שם נכפלה פרשת שבועת הפקדון, ונאמר בה: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה', ואשמה הנפש ההיא. והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו [הוא הקרן] בראשו, וחמישיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם [נתחייב] לו. ואם אין לאיש גואל [קרוב] להשיב האשם אליו [כגון שגזל את הגר, ומת], האשם המושב לה' לכהן [ישלמנו לכהנים], מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו [הוא אשם של שבועת הפקדון] ", הרי שלא חייבה התורה אשם אלא כשנתקיים "והתודו", והיינו שהודה, וכל שאין אשם אין חומש.

ד. במשנה שלפנינו מתבאר החילוק בין חיובים אלו.

תנן התם לקמן בפרק הגוזל עצים:

האומר לחבירו: "היכן פקדוני שהפקדתי אצלך"? ואמר לו הנפקד: "אבד פקדונך"

חזר ואמר לו המפקיד: "משביעך אני על דבריך" ואמר הנפקד "אמן", והרי זה כאילו נשבע על כך שאבד פקדונו -

והעדים מעידים אותו שאכלו, אבל הוא עצמו לא הודה שנשבע לשקר, הרי זה משלם את הקרן בלבד, שאף כי כופר הוא בפקדון בשבועה, אינו מתחייב לשלם "קרן וחומש ואשם" מפרשת "שבועת הפקדון", ומשום שלא חייבתו התורה בתוספת חומש ובאשם, אלא כשהודה בלבד. ^[1]

ואם הודה על פי עצמו, ^[2] הרי זה משלם קרן וחומש ואשם מדין "שבועת הפקדון".

אבל אם אמר לו "היכן פקדוני", ואמר לו "נגנב", "משביעך אני" ואמר "אמן", הרי שדינו חלוק, כי הוא "טוען טענת גנב" שחייבתו התורה כפל, וכך הוא דינו:

והעדים מעידים אותו שגנבו, ^[3] הרי זה משלם תשלומי כפל כדין "טוען טענת גנב", ואינו משלם מדין "שבועת הפקדון" כי לא הודה מעצמו.

אבל אם הודה מעצמו, ^[4] הרי זה משלם קרן חומש ואשם מדין "שבועת הפקדון" אבל בכפל אינו חייב שה"מודה בקנס פטור".

קתני מיהא במשנה זו:

א. בטוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל.

ב. אבל בטוען טענת אבד לא משלם תשלומי כפל, ולכן פטרה המשנה אותו מכפל, אף כשבאו עדים.

ג. ואפילו טוען טענת גנב - בשבועה הוא דמשלם תשלומי כפל, אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל.

וכל זאת מנהני מילי, מנין הוא נדרש?

דתנו רבנן: כתיב: "כי יתן איש אל רעהו, כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש, אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. על כל דבר פשע, על שור חמור על שה על שלמה על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה, עד האלהים יבא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו: ^[5]

"אם ימצא הגנב" בטוען טענת גנב הכתוב מדבר, כלומר: אם יימצא שהוא גנבו ישלם שנים.

אתה אומר בטוען טענת גנב הכתוב מדבר, או אינו אלא בגנב עצמו וכך אמרה תורה: אם יימצא הגנב כפי שאכן טען הנפקד, כי אז ישלם אותו גנב שנים -

אין אני אומר כן, כי:

כשהוא הכתוב אומר: "אם לא ימצא הגנב ... ונקרב ... אשר יאמר כי הוא זה ... ישלם שנים לרעהו", הרי שפרשה זו באה ללמד דין "טוען טענת גנב", והוי אומר בהכרח, שכל הפרשה בטוען טענת גנב לחייבו כפל הכתוב מדבר, שכלל הוא בידינו: "בא זה ולימד על זה". ^[6] ותניא אידך, ולמדנו עוד ברייתא אחרת חלוקה על הברייתא הקודמת:

"אם ימצא הגנב ישלם שנים", בגנב עצמו הכתוב מדבר.

אתה אומר בגנב עצמו, או אינו אלא בטוען טענת גנב?

אין אני אומר כן, כי:

כשהוא אומר: "אם לא ימצא הגנב" ומחייבתו התורה בכפל, הרי טוען טענת גנב שהוא חייב בכפל כבר אמור, הא מה אני מקיים "אם ימצא הגנב ישלם שנים", בגנב עצמו הכתוב מדבר, שאם לא כן, למה לו לכתוב להזכיר שני פעמים את חיוב הכפל בטוען טענת גנב.

דכולי עלמא - בין התנא שבברייתא הראשונה, ובין התנא שבברייתא השניה - מיהת: "אם לא ימצא הגנב" בטוען טענת גנב כתיב!

מאי משמע, האיך משתמע מכאן שטוען טענת גנב משלם שנים!?

אמר פירש רבא: כך אמר הכתוב: אם לא ימצא "הגנב", כלומר: אם לא ימצא כמה שאמר: "נגנב הפקדון", ^[7] אלא שהוא עצמו גנבו, כי אז ישלם שנים.

הרי למדנו שה"טוען טענת גנב" משלם כפל.

ומנלן דבשבועה בלבד הוא מתחייב כפל?

דתניא: "ונקרב בעל הבית אל האלהים" לשבועה, וללמד: שומר חינם [בו מדברת הפרשה] הטוען "נגנבה" נפטר בשבועה; וללמד שרק בשבועה הוא מתחייב כפל.

אתה אומר נקרב לשבועה, או אינו אלא נקרב לדין כדי לשלם, ולומר לך: שומר חינם הטוען טענת נגנבה, הרי הוא חייב לשלם קרן לבעלים? ^[8]

אין אני אומר כן, כי בגזירה שוה יש לי ללמוד שקריבה זו לשבועה היא, שהרי:

נאמר "שליחות יד" למטה בפרשת שומר שכר, וכדכתיב: "שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" -

ונאמר "שליחות יד" למעלה - בפרשתנו שהיא פרשת שומר חינם - כדכתיב: "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו".

מה להלן - גבי שומר שכר - לשבועה, שהרי אמרה תורה "שבועת ה' תהיה בין שניה ם".

אף כאן - גבי שומר חינם - קריבה זו לשבועה היא.

ומקשינן: בשלמא למאן דאמר: חד מן הפסוקים עוסק בגנב, וחד מהם בטוען טענת גנב:

היינו דכתיבי תרי קראי [לכן נכתבו שני פסוקים ש"ישלם שנים"].

אלא למאן דאמר: תרוייהו [שני הפסוקים המחייבים כפל] עוסקים בטוען טענת גנב, אם כן תרי קראי [שני פסוקים לומר ש"ישלם שנים"] למה לי!?

אמרי בני הישיבה: חד מן הפסוקים בא למעוטי טוען טענת אבד ונשבע ונמצא בידו שאינו משלם כפל.

הרי למדנו מקור לכך ש"טוען טענת אבד" אינו משלם תשלומי כפל.

ומקשינן למאן דאמר: חד בגנב וחד בטוען טענת גנב, דלא מייתר שום כתוב, אם כן למעוטי טענת אבד מנא ליה!?

ומשנינן: מיתור הכתוב "גנב הגנב". שהיה לו לומר "אם לא ימצא גנב", ואמר "אם לא ימצא הגנב" דמשמע הגנב המיוחד, ^[9] ללמד הוא בא שאינו חייב כפל אלא בטוען טענת גנב ולא בטוען טענת אבד.

ומקשינן למאן דאמר: תרוייהו בטוען טענת גנב, ונמצא דכבר מיעט ליה הכתוב טוען טענת אבד מאחד מן הפסוקים המיותרים, אם כן "גנב הגנב" מאי דריש ביה!?

אמר לך: מיבעי ליה לכדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן!

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון, הרי זה משלם תשלומי כפל, ואם טבח ומכר את הפקדון לאחר מכן, הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה; ודין זה נלמד מ"גנב, הגנב", שהוא יתור כדי ללמד שדינו כגנב עצמו. ^[10]

ומפרשינן למאן דאמר: חד בגנב וחד בטוען טענת גנב, דהאי "גנב הגנב" אפקיה [הוציאו כדי ללמד] למעוטי טענת אבד -

אם כן דרבי חייא בר אבא - לחייב על טביחה ומכירה ב"טוען טענת גנב" - מנא ליה!?

אמר לך: הקישא הוא, הרי הקישה התורה גנב ל"טוען טענת גנב", שהרי הפסוק הראשון עוסק בגנב, והסמוך לו ב"טוען טענת גנב", ולמדים הם זה מזה: כשם שהגנב משלם ארבעה וחמשה אם טבח את גניבתו, כך הנפקד מתחייב ארבעה וחמשה על פקדונו אם טבחו ומכרו לאחר שטען עליו טענת גנב -

והרי אין משיבין [מקשין] על הקישא, ואין לך לפרוך: מה לגנב שכן מתחייב אף בלי שבועה, תאמר ב"טוען טנת גנב" שאינו חייב אלא בשבועה.

בשלמא למאן דאמר: חד מן המקראות המחייבים כפל עוסק בגנב עצמו, וחד מהם עוסק ב"טוען טענת גנב" - הרי שפיר, כי יש לנו מקור לשני חיובי הכפל האלו!

אלא למאן דאמר: תרוויהו ב"טוען טענת גנב", אם כן גנב עצמו שהוא משלם כפל מנא ליה [מהיכן הוא נלמד]?

וכי תימא ליתי בקל וחומר מ"טוען טענת גנב" [שמא תאמר בקל וחומר הוא נלמד] - ^[11]

כך הרי אי אפשר לומר, שהרי "דיו לבא מן הדין [די לו לנלמד בקל וחומר] להיות כנדון [שלא יהא חמור מן המלמד], ויש לנו לומר: מה להלן - גבי טוען טענת גנב - לא חייבתו תורה אלא בשבועה, אף כאן בגנב עצמו לא תחייבנו כפל אלא בשבועה. ^[12]

ומשנינן:

פרשה שלישית של תשלומי כפל [והיא ראשונה בתורה] נאמרה [שמות כב לז]: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו. אם במחתרת ימצא הגנב. אם זרחה השמש עליו. אם המצא תמצא בידו הגניבה [שלא מכרה] משור עד חמור עד שה חיים [שלא טבחם], שנים ישלם".

נפקא ליה לדין גנב עצמו שהוא משלם כפל מדתנא דבי חזקיה!

היינו, שלדעת התנא דתרוייהו ב"טוען טענת גנב" נלמד גנב עצמו מפרשת "אם המצא תמצא", שהיא הרי עוסקת בגנב עצמו, אלא, שמן הכתוב המפורש באותה פרשה, הרי לא ידענו אלא על הגונב בעלי חיים שהוא משלם כפל, ומדרשתו של תנא דבי חזקיה באותה פרשה, ידענו שכל הגונב דבר המטלטל וגופו ממון, הרי הוא חייב עליו כפל כשגנבו.

דתנא דבי חזקיה:

יאמר הכתוב בפרשת "אם המצא תמצא" שור וגניבה. והכל בכלל.

כלומר, די אם היה כתוב "אם המצא תמצא בידו הגניבה" שהוא כלל, ויחזור ויכלול כפי שכלל, ^[13] ולא יפרט אלא "שור" בלבד, ואנו נדע ממידת "כלל ופרט וכלל", שכל גניבה שהיא כעין הפרט שהוא מיטלטל וגופו ממון, הרי הגנב חייב עליה כפל, ולמה הוצרכה התורה לפרט עוד "חמור ושה"!?

אילו היה אומר הכתוב כך, כי אז הייתי אומר: מה הפרט - שור - מפורש שהוא קרב לגבי מזבח, אף כל דבר גנוב שהוא קרב לגבי מזבח הרי הגנב חייב עליו כפל, ולא הייתי אומר שעל כל דבר המטלטל וגופו ממון חייבים עליו כפל, ואילו עכשיו שנאמר בתורה גם "שה" הרי אני לומד, שאף מי שאינו קרב לגבי מזבח חייבים עליו; כיצד [והלוא אף שה קרב לגבי מזבח]:

שהרי מה יש לך להביא ולרבות במידת "כלל ופרט וכלל" [אילו לא היה נאמר "שה" במפורש], הרי רק "שה" והדומים לו שקרבים לגבי מזבח -

הערות

^[1] ומה שאינו מתחייב על האכילה שאכל מדין גנב, ראה "אור גדול" על המשניות, שבועות פרק ח משנה ג, וחלק שם על ה"מנחת חינוך" מצוה ד אות טו בנדמ"ח.

^[2] אין הבדל בין הודה קודם שבאו עדים, לבין הודה אחר שבאו עדים; ובתוספות לקמן קח א ד"ה ובאו, כתבו, שאם כי הלשון משמע שהודה קודם שבאו עדים, לאו דוקא, אלא אגב סיפא בטוען טענת גנב נשנה כאן לשון זו, [ומלשונם שם משמע שהיו גורסים "הודה מעצמו" כמו בסיפא].

^[3] א. כתבו התוספות בביאור הטעם שגבי טענת אבד כתוב "שאכלו", ואילו גבי "טוען טענת גנב" כתוב "שגנבו"; שהוא משום שבכל מקום חידוש יש בו, כי בטענת אבד הרי הוא פטור מכפל אפילו כשאכלו ואינו בעין, ואילו בטוען טענת גנב הרי הוא חייב כפל, אף שלא אכל את הגניבה והיא בעין. ב. אין הכוונה "שגנבו" קודם לשבועה, כי אז תיפוק ליה שהוא חייב כפל משום מעשה הגניבה הקודם לשבועה, אלא כוונת המשנה "שגנבו" על ידי השבועה שנפטר מן הבעלים.

^[4] כלומר, שהודה קודם שבאו עדים ואינו חייב כפל, ואם הודה אחר שבאו עדים שכבר נתחייב בכפל, הרי דינו מתבאר בברייתא לקמן סה א, וראה תוספות לקמן קח א ד"ה ובאו.

^[5] ביאור הפסוק ראה בתחילת הפרק.

^[6] נתבאר על פי תוספות; ובהמשך מקשה הגמרא: אם כן למה לי שני פסוקים ל"טוען טענת גנב".

^[7] שהרי בכך מדבר הכתוב, כמו שנאמר: "וגונב מבית האיש", רש"י.

^[8] נתבאר על פי רש"י כאן; ואם תאמר: אם חייבתו התורה כשטוען טענת גנב לשלם את הקרן, אם כן למה ישלם כפל, והרי לא הפסידו כלום! ? ראה מה שכתב בזה המהרש"א, וראה עוד ב"ספר המפתח". ועוד הקשו אחרונים על דברי רש"י: אם כן מה בין שומר חינם לשומר שכר שחילקה אותם התורה בשתי פרשיות! ? וראה "ספר המפתח". ורש"י בבבא מציעא מא ב פירש באופן אחר: "או אינו אלא קריבה לדין, שמשעה שטען בבית דין נגנבה אף על פי שלא נשבע ישלם כפל, אם באו עדים".

^[9] נתבאר על פי התוספות, שהביאו דוגמאות לזה.

^[10] ביארו התוספות שאף כי לעיל דרשנו מ"גנב הגנב" למעט טענת אבד, ואילו כאן אנו באים לרבות טביחה ומכירה, אין בזה תימא, כי הכל לפי סברת הדרש.

^[11] יש לעיין, הרי יש מקרא מפורש בגנב שהוא חייב כפל, וכפי שמביאה הגמרא בהמשך, ואם כן לשם מה דנה הגמרא, ורוצה ללמוד דין זה בקל וחומר! ? ויש לומר, על פי מה שכתב רש"י בד"ה מדתנא, שאותה פרשה אינה עוסקת אלא בבעלי חיים, ועדיין לא ידענו לשאר גניבות שהוא חייב עליהם כפל; ולזה מביאה הגמרא בהמשך את תנא דבי חזקיה הדורש מאותו פסוק לכל הגניבות.

^[12] העירו אחרונים מכאן על דברי ה"אור שמח", שהובאו בתחילת הפרק בהערות, שלדעתו, אף טוען טענת גנב עצמו, כשאינו מחוייב שבועה, ונשלמה הגניבה בלי שבועה, הרי הוא חייב לשלם כפל, שלא הצריכה התורה שבועה אלא כדי להשלים את הגניבה; ולפי שיטתו תיקשי: למה לא נלמד שגנב חייב כפל אפילו בלי שבועה, כשם שטוען טענת גנב עצמו חייב כפל בלי שבועה כשאינו נצרך לה.

^[13] כך הוא הפירוש בברייתא למסקנת הגמרא בהמשך הסוגיא, ושם מתבאר מה הוא הכלל השני שעליו מסתמך התנא לעשותו "כלל ופרט וכלל".

ומעתה פונים לדיון השני: מנלן [מניין לנו] שחיוב כפל זה הוא דווקא כאשר היה בשבועה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a lost item that he had found, which he had been obligated to safeguard until it could be returned to its owner, he pays double payment, as it is stated: “For any manner of lost thing about which one shall say: This is it…the one whom the judges convict shall pay double to his neighbor” (Exodus 22:8).

§ We learned in a mishna elsewhere (108b) about a case where an owner of an item said to the bailee: Where is my deposit? The bailee said to him: It was lost. The owner said: I administer an oath to you that it was actually lost, and the bailee said: Amen, thereby accepting the oath; and subsequently the witnesses testify about the bailee that he himself consumed the deposit. In this case, the bailee pays the principal, i.e., the value of the deposit, to the owner. If the bailee admitted on his own that he stole the deposit before any witnesses testified to this effect, he pays the principal and an additional one-fifth of the principal amount to the owner, and he brings a guilt-offering to atone for his sin (see Leviticus 5:20–26).

The mishna continues with another case: The owner said to the bailee: Where is my deposit? The bailee said to him: It was stolen. The owner said: I administer an oath to you, and the bailee said: Amen; and the witnesses testify about the bailee that he stole the deposit. In this case, the bailee pays double payment. If he admitted his theft on his own, he pays the principal and an additional one-fifth to the owner, and he brings a guilt-offering to atone for his sin.

The Gemara says: In any event, the mishna teaches that in the case of a bailee who falsely states the claim that a thief stole the deposit, he pays double payment, but in the case of a bailee who falsely claims that a deposit was lost, he does not pay double payment. And it also teaches that even with regard to one who falsely states the claim that a thief stole the deposit, it is only by taking an oath to substantiate his claim that he pays double payment, but for simply lying without taking an oath he does not pay double payment.

From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita: The Torah states: “If a man gives his neighbor money or vessels to safeguard and it was stolen from the house of the man, if the thief shall be found he shall pay double” (Exodus 22:6). The verse is speaking of a bailee who falsely states the claim that a thief stole.

The baraita continues: Do you say that the verse is speaking about one who falsely claims that a deposit was stolen, or is it speaking only about the thief himself, teaching that if the actual thief is caught he must pay double payment? When the Torah says in the following verse: “If the thief shall not be found…the one whom the judges convict shall pay double to his neighbor” (Exodus 22:7–8), the verse is speaking of one who falsely states the claim that a thief stole the deposit, as it states that no other thief was found. Since the latter verse is speaking of one who falsely claims that a deposit was stolen, it stands to reason that the earlier verse is speaking of this case as well.

It is taught in another baraita: When the Torah states: “If the thief shall be found he shall pay double” (Exodus 22:6), the verse is speaking of the thief himself. Do you say that it is speaking about the thief himself, or is it speaking only about one who falsely states the claim that a thief stole? If so, then when the verse then says: “If the thief shall not be found…the one whom the judges convict shall pay double to his neighbor” (Exodus 22:7–8), the case of one who falsely states the claim that a thief stole the deposit is already stated. How, then, do I realize the first verse about paying double: “If the thief shall be found,” so that it not be superfluous? It must be that the first verse is speaking of the thief himself.

The Gemara comments: Although the two baraitot disagree about the meaning of the earlier verse, in any event everyone agrees that the latter verse, which states: “If the thief be not found [im lo yimmatze hagannav]…shall pay double to his neighbor,” is referring to a bailee who falsely states the claim that a thief stole the deposit. From where is this interpretation inferred from the verse? Rava said that the verse should be understood as follows: If it is not found [im lo yimmatze] to be as he said, i.e., if his claim that the deposit was stolen is found to be untrue, but he himself stole it, he shall pay double to his neighbor.

The Gemara turns its attention to another facet of this halakha: And from where do we derive that this double payment of one who falsely claims that the deposit was stolen applies only when the bailee has taken an oath that it was stolen?

The Gemara answers: As it is taught in a baraita with regard to the verse: “If the thief shall not be found, the homeowner shall approach the judges to determine if he laid his hand [shalaḥ yado] on his neighbor’s goods” (Exodus 22:7). This means that he shall come to court for the purpose of taking an oath. Do you say he comes to court for the purpose of taking an oath, or is it only for the purpose of facing judgment? The meaning may be determined by means of a verbal analogy. Laying the hand [shliḥut yad], referring to misappropriation, is stated later, in the verse: “The oath of the Lord shall be between them both, to see whether he has not laid his hand [shalaḥ yado] on his neighbor’s goods” (Exodus 22:10), and laying the hand is stated above, i.e., Exodus 22:7. Just as laying the hand later is referring explicitly to an oath, so too laying the hand here is referring to an oath.

The Gemara analyzes the two baraitot cited earlier: Granted, according to the one who says in the second baraita that one verse about double payment is speaking about the thief and one verse is speaking about a bailee who falsely states the claim that a thief stole the deposit, this is why two verses are written, as each verse teaches a different halakha. But according to the one who says in the first baraita that both of the verses are speaking about a bailee who falsely states the claim that a thief stole the deposit, why do I need two verses? One verse should be sufficient.

The Sages say: Both verses are necessary because one verse serves to exclude from double payment the case of one who falsely states the claim that the item has been lost. Double payment is paid only when the bailee falsely claims that the item under his care was stolen.

The Gemara asks: And according to the one who says that one verse is speaking about the thief and one verse is speaking about a bailee who falsely states the claim that a thief stole the deposit, so that there is no superfluous verse, from where does he learn to exclude from double payment a bailee who falsely states the claim that the item has been lost? The Gemara answers: He derives it from the fact that the verse could have stated: If a thief [gannav] shall not be found, but it states instead: “If the thief [hagannav] shall not be found.”

The Gemara asks: And since according to the one who says that both verses are speaking about a bailee who falsely states the claim that a thief stole the deposit one of the verses excludes the case of a bailee who falsely claims that the deposit was lost, what does he derive from the fact that the verse did not state: If a thief shall not be found, but it states instead: “If the thief shall not be found”?

The Gemara answers: He could have said to you that this terminology is necessary to teach what Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says, as Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: One who falsely states the claim that a thief stole the deposit pays double payment, and if the deposit was an ox or sheep and he slaughtered or sold it, he pays the fourfold or fivefold payment.

The Gemara notes: According to the one who says that one verse is speaking about a thief and one verse is speaking about a bailee who falsely states the claim that a thief stole the deposit, who employed this change in terminology, i.e., the fact that the verse could have stated: If a thief shall not be found, but states instead: “If the thief shall not be found,” to exclude the case of a bailee who falsely states the claim that the deposit was lost, there seems to be no source to teach the halakha stated by Rabbi Ḥiyya bar Abba. Accordingly, from where does he derive the halakha taught by Rabbi Ḥiyya bar Abba, that if the bailee slaughtered or sold the animal he pays a fourfold or fivefold payment?

The Gemara answers: He could have said to you: It is a juxtaposition, as liability for double payment for a thief and for a bailee who falsely claims that the deposit was stolen are juxtaposed to each other. Therefore, just as a thief pays a fourfold or fivefold payment if he slaughtered or sold the animal, so must the bailee. And although these two cases are not entirely comparable, this derivation cannot be refuted on that basis, as there is a principle that one cannot refute a derivation based on juxtaposition by drawing distinctions between the two juxtaposed cases.

The Gemara asks further: Granted, according to the one who says that one verse is speaking about the thief and one verse is speaking about a bailee who falsely states the claim that a thief stole the deposit, it is well. But according to the one who says that both verses are speaking about a bailee who falsely states the claim that a thief stole the deposit, from where does he derive that a thief himself must pay double payment for stealing?

And if you would say: Let it be derived by an a fortiori inference from the case of the bailee who falsely states the claim that a thief stole the deposit, because if one is obligated to pay double payment for falsely claiming that a deposit was stolen, which constitutes passive theft, all the more so must a thief himself pay double payment, this derivation is not possible. The reason is that it is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. In other words, a halakha derived by means of an a fortiori inference cannot be more stringent than the halakha of the source from which it is derived. Consequently, on the basis of this a fortiori inference, it would have to be concluded that just as there, in the source case, the double payment is required only when the guilty party took an oath, so too here, when the thief himself pays double, it is only when he took an oath that he did not steal it.

The Gemara responds: He derives the obligation of a thief to pay double payment without having taken an oath from a third verse: “If the theft shall be found in his possession alive, whether it is an ox, or a donkey, or a sheep, he shall pay double” (Exodus 22:3). The double payment in this verse applies to all items, as is derived from what the school of Ḥizkiyya taught. As the school of Ḥizkiyya taught: Let the verse state only “ox” and “theft,” and all items would be included. Why was it necessary to also mention “donkey” and “sheep”?

Had the verse had been written this way I would have said: Just as the item mentioned in the detail is clearly defined as an item that is sacrificed on the altar, so too everything that is sacrificed on the altar is subject to double payment, but other items are not. What else is there for you to include in this category? Sheep, which, like oxen, can be sacrificed on the altar.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והעדים מעידים אותו שאכלו. הא דנקט ברישא אכלו ובסוף נקט שגנבו רבותא נקט הכי דברישא שטוען טענת אבידה אף על פי שנמצא שהוא אכלו והוא הוציאו מן העולם אינו משלם תשלומי כפל שאין כפל בטוען טענת אבדה ובטוען טענת גנב אף על פי שהוא בעולם והחזירו בעין משלם תשלומי כפל.

אין משיבין על ההיקש. [פירש רש"י ז"ל] אף על פי שיש להשיב דמאי אמרת הוקש טוען טענת גנב לגנב עצמו ומה גנב משלם ארבעה וחמשה אף טוען טענת גנב איכא למיפרך מה לגנב שכן משלם כפל בלא שבועה תאמר בטוען טענת גנב שאינו משלם בלא שבועה אלא כיון שהקישא היא לא פרכינן. ויש מפרשים מה לגנב דבאיסורא בא לידו תאמר בטוען טענת גנב דבהתירא בא לידו, והראשון נראה עיקר דיש להשיב בגופן של תשלומין, (נמי) [ומיהו, ש"מ] איתנהו לתרווייהו ואפילו הכי לא פרכינן.

אמר רבא מדתנא דבי חזקיה. כלומר דמפקינן לי מונמצא בידו חיים שנים ישלם כדמסקינן לקמן בשמעתא ולא הוי ליה לרבא למימר אלא נפקי ליה מונמצא בידו חיים שנים ישלם אלא משום דבטוען טענת גנב מרבינן כל דבר המטלטל וגופו ממן ומדתנא דבי חזקיה (¨?¨חסר כאן כמה תיבות¨?¨).

יאמר גנבה ושור וחיים והכל בכלל. תימא היאך אפשר לומר שיהא בכלל לא יהא אלא פרט וכלל שהכל בכלל הא כללא חיים כתיב ואין בכלל אלא בעל חי אכתי גנב מנא ליה, וזו שאל ה' ר' אשר (לפניו) [לפני ר"י] והשיב דהשתא משמע ליה דכיון דאייתינן ליה לכלל ופרט וכלל דשור הוה פרט על כרחך חיים כלל גמור הוא בכלל דגנבה להיות כל דבר דאם אינו אלא לבעל חי על כרחך לא היה בכלל יותר מכעין הפרט א"ו משמע ליה דהאי כללא דחיים כלל גמור הוא כדאמרן ואף על גב דחיים כתיב ואי נמי משום דכיון שבא לכלל ופרט האי חיים ענין שוה ממון וכאלו אמר כל דבר שוה פרוטה דחשיבות ממון קרי חיות דומיא דהא דאמר רב (סה, א) חיים אחייה לקרן כעין שגנב. ואם תאמר אם כן מאי קא פריך והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא דהא למאי דפרשינן ודאי דמיא יש לומר דהכי קאמר והא לא דמי לפי פשט הלשון דלא משמע חיים אלא בעל חי וכיון דהיינו מפרשים גנבה וחיים כמשמעות פשט שלהם אין לעשות ממנו כלל האחרון ופריק דהאי תנא דברי ר' ישמעאל הוא דדריש בכללי ופרטי כי האי גוונא ולבסוף אמר דאית ליה פירכא דליכא למימר הכי דלא משמע חיים אלא בעל חי אלא על כרחך לא הוה מרבינן אי לא כתיב המצא תמצא.

הטוען טענת גנב באבדה שמצא ונמצא שהוא גנבה משלם תשלומי כפל אם נשבע ואח"כ באו עדים ודוקא בטענת ליסטים מזויין שהוא פוטר עצמו בכך הא בטענת גנב אחר פטור שהרי לא פטר בה עצמו שהרי שומר אבדה שומר שכר הוא כמו שהתבאר:

כבר בארנו שטוען טענת גנב אינו משלם כפל אא"כ נשבע קודם שיבאו עדים וכן שאין תשלומי כפל אלא לפוטר עצמו בטענת גנבה הא לטענת אונס או לטענת אבד אין כאן תשלומי כפל וטענת לסטים מזויין מיהא טענת גנבה היא כמו שהתבאר מעתה תבעו ואמר לו היכן פקדוני ואמר לו אבד משביעכני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן שאין כפל בטענת אבד הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם כדין האמור בסדר ויקרא בפרשת כי תמעול מעל היכן פקדוני אמר לו גנוב משביעכני ואמר אמן והעדים מעידים שהוא גנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו לאחר שנשבע משלם קרן וחומש ואשם הא אם הודה קודם שנשבע אינו משלם אלא קרן וגנב עצמו כל שבאו עדים משלם בכל אע"פ שלא נשבע:

ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. פי' מעצמו דסיפא דוקא דדוקא מעצמו קודם שבאו עדים משלם חומש ואשם. אבל אם הודה לאחר שבאו עדים כיון שמשלם כפל אינו משלם חומש ואשם כדבעי' למימר לקמן. דממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש. אבל מעצמו דרישא לאו דוקא שהרי אין שם כפל. ואיידי דתנא סיפא מעצמו תנא רישא נמי מעצמו:

נאמרה שליחות יד למטה. ותימה ואמאי איצטריכא הך גזירה שוה תיפוק ליה מדאיצטריך למכתב גנב דהוי בשבועה דוקא דאי לא בשבועה למה ליה למכתב גנב תיתי בק"ו בטוען טענת גנב. ותירץ ר"מ דאפילו אי טוען טענת גנב מחייב בלא שבועה בעינן לכל הפחות שיכפור בבית דין כדכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים ומוקמינן לכל הפחות לדין ולהכי איצטריך למכתב גנב דאפילו נמצא בידו בלא כפירת בית דין. הרא"ה ז"ל.

אלא למאן דאמר תרווייהו בטוען טענת גנב תרי קראי למה לי. תימא תיקשי ליה פשטיה דקרא היכי מיתוקם דלא ימצא ואם ימצא חדא הוא. ופירש הר"מ דבהכי מיתוקם אם ימצא הגנב פירוש שהוא עצמו גנבו עד ונקרב בעל הבית אל האלהים פירוש אינו משלם אלא בשבועה ומכל מקום קא בעי תרי קראי למה לי דבלא ימצא הגנב הוה סגי. תלמידי הר"פ ז"ל.

למעוטי טענת אבד. וא"ת ואמאי לא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ושמא יש לומר דגנב לא משמע למעוטי אבדה. הרא"ש ז"ל.

נפקא ליה הגנב. רצה לומר ממה שיכול לכתוב גנב וכתיב הגנב דה"א יתירה לדרשא אתא וכיוצא בזו בכמה דוכתי כי ההיא דפרק היה קורא דברים הדברים. ואידך גנב הגנב מאי עביד ליה מיבעי ליה וכו'. וקצת קשה ולימא גנב הגנב לא דריש כדאמרינן התם בפרק היה קורא ורבנן דברים הדברים לא משמע להו. ואינה קושיא שכיון שמוצא לדרוש דורש ועדיף טפי. והתם בפרק היה קורא קאמר משום דלא אשכח שום דרשא. שיטה.

היקשא הוא ואין משיבין על ההיקש. פירש רש"י ז"ל היקשא הוא כיון דסמיכי להדדי הני קראי עד ואף על גב דאיכא למיפרך מה לגנב עצמו שכן חייב כפל בלא שבועה. ויש מפרשים מה לגנב דבאיסורא בא לידו תאמר בטוען טענת גנב דבהיתרא בא לידו. ופירוש רש"י ז"ל עיקר דיש להשיב בגופן של תשלומין ומיהו איתנהו לתרווייהו ואפילו הכי לא פרכינן. הרשב"א ז"ל.

בפרש"י בד"ה או אינו אלא לדין לפרעון דש"ח שטוען נגנבה ישלם כו' עכ"ל מפירושו נראה דר"ל דש"ח לא יפטר בטענת גניבה וישלם הקרן אבל קשה כיון דקרנא בעי שלומי כפילא היכא ישלם בטוען טענת גנב ובפרק המפקיד פרש"י או אינו אלא קריבה לדין שמשעה שטען בב"ד נגנבה אע"פ שלא נשבע ישלם כפל כו' עכ"ל והשתא ל"ק מידי ומיהו יש לדקדק מאי קשיא ליה או אינו אלא לדין הא ע"כ קריבה נמי לשבועה וטוען טענת גנב אינו חייב כפל אלא בשבועה דאל"כ לא לכתוב כפל בגנב ותיתי ק"ו מטוען טענת גנב כדלקמן בשמעתין ומזה נראה לקיים פירושו דהכא וה"ק דגזירת הכתוב הוא בטוען נגנבה שישלם הקרן ואפ"ה דאם נמצא שהוא גנב שישלם כפל והשתא שפיר איצטריך לגנב עצמו ודו"ק:

רש"י ד"ה או אינו אלא לדין לפרעון דשומר חנם שטוען נגנבה ישלם וכו'. ויש לתמוה הא שומר חנם אינו חייב בגנבה ואבדה וצריך לפרש דר"ל דשומר הגם שטוען נגנבה ובאו עדים שהוא עצמו גנבו ישלם אפילו בלא שבועה וכן מצאתי בגליון תוס' ישנים וכן פרש"י עצמו בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ"א) ועוד כתב שם בגליון הקשה ה"ר שמשון מקוצי דהיאך בעי למימר דטוען טענת גנב ישלם כפל בלא שבועה א"כ למה ליה דכתב רחמנא כפל בגנב עצמו תיתי בק"ו מטוען טענת גנב דבהיתרא בא לידיה משלם כפל כ"ש גנב עצמו דהכי אמרינן לקמן בשמעתין דאי גנב בשבועה לא לכתוב גנב עצמו ותיתי מטוען טענת גנב ונראה דהוה אמינא דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא א"נ האי תנא דברייתא ס"ל דתרוייהו אם ימצא הגנב ואם לא ימצא אתי לטוען טענת גנב וגנב עצמו נפקא ליה מקרא דאם המצא תמצא הגנבה ונו' כדדריש תנא דבי חזקיה ולהכי קאמר או אינו אלא לדין וטוען טענת גנב משלם כפל בלא שבועה ואין ה"נ דגנב עצמו ילפינן מק"ו מטוען טענת גנב וקרא דאם המצא תמצא נדרוש להא דרבה בר אהילאי למודה בקנס ואחר כך באו עדים כדלקמן בשמעתין ועוד אפי' למאן דאמר דנפק גנב עצמו מקרא דאם ימצא הגנב איכא למימר דה"ק או אינו אלא לדין וטוען טענת גנב ישלם כפל אפילו בלא שבועה והא דאיצטריך למכתב גנב עצמו על כרחך אתי לאתויי לחייב בגנב עצמו אפי' קרקעות ועבדים ושטרות והני מיעוטא דממעטי קרקעות ועבדים ושטרות לא ממעטי אלא בטוען טענת גנב ולא קאי אלא אקרא דאם לא ימצא אבל לא אקרא דאם ימצא הגנב דלעיל מיניה דאיירי בגנב עצמו אבל אחר דנפקי דטוען טענת גנב לא משלם כפל אלא בשבועה אית לן לאוקמי הא דכתב רחמנא גנב עצמו היינו לחייב גנב עצמו אפילו בלא שבועה ולא לחייבו בקרקעות ועבדים ושטרות ודבר שאינו מסויים זהו העולה מדברי הגליון אך שהוצרכתי להוסיף ולגרוע בדבריו ודו"ק:

רש"י בד"ה כשהוא אומר כו' בעצמו גנב הס"ד:

בד"ה או אינו כו' שטוען נגנבה משלם כו' נ"ב אין רצונו שיהיה חייב שומר חנם בגניבה דלזה לא צריך קרא למעט דאי חייב בגניבה א"כ איך מצינו כפל בטוען טענת גנב ולעיל מרבינן לכ"ע מלא ימצא טוען טענת גנב לכפל אלא כך פי' הפשט ש"ח שטוען נגנבה ונמצא שקרן ישלם כפל בלא שבועה וכן פרש"י להדיא בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ"א) וכן בפי' החומש:

בפרש"י בד"ה או אינו אלא לדין לפרעון כו' עיין מ"ש מהר"ם בשם הר"ש מקוצי וכן בקיקיון דיונה כתב פירוש ע"ז אבל אין פירושם מתיישב לפי ל' רש"י שלפנינו דבדיבור שלפני זה כתב לשבועה כו' ישבע שנגנבה ויפטר וע"ז כתב או אינו כו' דשומר חינם שטוען נגנבה ישלם כו' והאי לישנא ודאי משמע דבגניבה ממש איירי אם יש לפטור הש"ח או לא. וכן מ"ש דהאי קרא בש"ח איירי כדקאמרינן בהשואל עכ"ל אין לו שום ענין לכאן אם לא שנפרש לענין נגנבה ממש וכמו שיתבאר לכך נראה דאיירי מנגנבה ממש דדוקא בפרק המפקיד פי' רש"י לענין ט"ג שיתחייב כפל אפילו שלא בשבועה משום דליכא לאקשויי א"כ ל"ל דכתב רחמנא כפל בגנב עצמו די"ל כמו שפי' הר"ש מקוצי דבאמת לגנב עצמו לא צריך קרא וקרא דאם המצא תמצא אתיא לכדרבא בר אהילאי לקמן בשמעתין אבל הכא דבהאי שקלא וטריא אכתי לא אסקינן ההיא דרבה ועוד דהא מייתי הכא חדא ברייתא דאם ימצא הגנב בגנב עצמו איירי א"כ לא מצינן למימר דטוען טענת גנב לחייב כפל בלא שבועה לכך הוצרך לפרש דהא דקאמר או אינו אלא לדין היינו דבנגנבה ממש לחייב ש"ח אבל קשה דא"כ דקריבה היינו לדין ולפרעון מאי האי דקמסיים קרא אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דכ"ש אי שלח יד דמחייב וי"ל דאי לא שלח יד משלם הקרן לבד אבל אי שלח יד משלם כפל השומר עצמו והיינו קרא דעל כל דבר פשע ובלא"ה צריך לפרש כן משום דלמאי דלא משמע להאי תנא פשטא דקרא דונקרב לשבועה אלא בלא שבועה א"כ אי אפשר לפרש כפל דקרא דעל כל דבר פשע בטוען ט"ג דא"כ בגנב עצמו ל"ל תיתי מק"ו אע"כ היינו מפרשי' דלא איירי כלל מט"ג אלא הכל מדין שומר ממש שאם נגנב משלם הקרן ואי פשע או שלח יד משלם כפל אבל למאי דמסקינן דונקרב בשבועה משמע דרשינן שפיר קרא דאם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב ועליה קאי כפל דעל כל דבר פשע דתו ליכא לאקשויי מידי כן נ"ל:

בא"ד דהאי קרא בש"ח כתיב כדאמרינן בהשואל עכ"ל. וקשה דהא בהשואל גופיה לא מוקמינן האי קרא בש"ח אלא משום דפטר בו על הגניבה עיין שם א"כ למאי דס"ד השתא דבהאי קרא אדרבא חייב על הגניבה א"כ יותר ראוי לומר דהאי קרא בש"ש איירי שכן יש בו חיוב כפל וקרא דפ' שניה אדרבא בש"ח וכדמקשה שם בגמרא ויש ליישב דמ"מ מקשה שפיר או אינו אלא לדין והיינו לחייב על הגניבה וא"כ מנ"ל דש"ח שטוען נגנבה פטור כיון דבשני המקראות משמע לחייב בטענת נגנבה וא"כ יש לחייב ממ"נ בין בש"ח ובין בש”ש וזה כונת התנא עצמו במאי דקאמר או אינו אלא לדין ומנ"ל דש"ח פטור וע"ז מסיק רש"י וכתב דהאי קרא בש"ח איירי כדאמרי' בהשואל כוונתו בזה דהתם משמע דלית לן קרא אחרינא לפטור ש”ח מגניבה אי לאו מהאי קרא א"כ קשה היא גופיה מנ"ל כיון דבהאי קרא נמי חייב על הגניבה כן נ"ל ליישב לשון רש"י:

בגמרא גנב עצמו מנ"ל כו' דיו לבא מן הדין כו'. כל האי קושיא היינו משום דלאו ב"ח דאי ב"ח בהדיא כתיבי בקרא דאם המצא תמצא וכדפי' רש"י בסמוך:

באבידה. מוצא אבידה שטוען נגנבה הימני לאחר שמצאתיה: שנאמר על כל אבידה וגו'. ובטוען טענת גנב מוקמינן ליה להאי קרא לקמן בשמעתין: תנן התם. בהגוזל עצים: משלם את הקרן. דאין כפל אלא בטענת גנב: הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. דכתיב (ויקרא ה) או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' וזהו אשם גזילות ואינו בא אלא על הודאת פיו דאע''פ דלא כתב בההיא פרשה הודאה כתב רחמנא באשם גזל הגר בפרשת נשא והתודו את חטאתם וגו' וחומש נמי אינו בלא אשם: טענת אבדה. אבד הימנו: בשבועה. לאחר שנשבע לשקר כדקתני משביעך אני: בטוען טענת גנב. בבעל הבית שטוען טענת גנב בפקדון זה כדכתיב וגונב מבית האיש וגו' הכתוב מדבר וקאמר דאם ימצא שהוא גנב שישלם שנים: או אינו אלא בגנב עצמו. שבעל הבית אמת טען ונמצא הגנב שגנבו: כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב. ולקמיה מוקמינן לה בטוען טענת גנב שנמצא הוא בעצמו גנב הוי אומר דהאי קרא דלעיל נמי כשנמצא בעל הבית שקרן קאמר ולקמיה פרכינן תרי קראי למה לי: בגנב עצמו. מגיד הכתוב שגנב משלם כפל: או אינו אלא בטוען טענת גנב קאמר. דאם נמצא הוא גנב משלם כפל: ה''ג. כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב הרי טוען טענת גנב אמור הא מה אני מקיים כו': אם לא ימצא כמו שאמר. שטוען נגנבה כדכתיב וגונב מבית האיש: אלא הוא עצמו גנבו. ונקרב בעל הבית כלומר והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח ידו מה כתיב אחריו על כל דבר פשע וגו' ישלם שנים: וממאי. דהאי ונקרב בעל הבית לשבועה קאמר: לשבועה. שכיון שטוען וגונב מבית האיש ישבע שנגנבה ויפטר: או אינו אלא לדין. לפרעון דשומר חנם שטוען נגנבה ישלם דהאי קרא בשומר חנם כתיב כדאמרי' בהשואל (ב''מ דף צד:): שליחות יד למטה. בשומר שכר שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח וגו': שליחות יד למעלה. ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו: למעוטי טענת אבד. אם טען נאבדה הימנו ועדים מעידים שגנבו פטור מכפל אפילו נשבע: משלם תשלומי ארבעה וחמשה. כגנב עצמו דנפקא ליה מגנב הגנב: הקישא הוא. כיון דסמיכי להדדי הני קראי איתקש גנב וטוען טענת גנב להדדי מה גנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה אם טבח ומכר אף טוען טענת גנב משלם ארבעה וחמשה ואע''ג דאיכא למיפרך מה לגנב עצמו שכן חייב כפל בלא שבועה תאמר בטוען טענת גנב שצריך שבועה אין משיבין על ההיקש כדאמרינן להא מילתא בהגוזל עצים (לקמן דף קח:) ואיכא דאמרי הקישא כדמפרש התם הואיל וגנב משלם כפל וטוען טענת גנב משלם כפל מה גנב טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה אף טוען טענת גנב טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה ולאו מילתא היא דהאי מה מצינו בנין אב הוא ולא הקישא אלא סמיכות המקראות קרי היקש והכי נמי שמעינן התם: הניחא למ''ד חד בגנב וחד בטוען [טענת גנב] שפיר. נפקא ליה גנב מהכא אלא למ''ד כו': מדתנא דבי חזקיה. דדריש קרא אחרינא דמשתעי בגנב עצמו אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' והאי דנקט דרשה ולא נקט קרא משום דמקרא לא נפקא לן בהדיא אלא בעלי חיים כדכתיב משור ועד חמור עד שה חיים ומדרשה מרבה להו תנא דבי חזקיה לכולהו: יאמר שור וגניבה והכל בכלל. דמרבינן כל כעין הפרט דבר המטלטל וגופו ממון חמור ושה למה לי ומשני אילו כן וכו' ולקמיה מפרש מאי קאמר הא לאו כלל ופרט וכלל הוא דקדריש ליה כעין הפרט: אף כל קרב. ולא מתרבי מכעין הפרט אלא הקרב למזבח להכי כתב שה דלא תימא כל לאתויי קרב למזבח קאתי דמה יש לך להביא שקרב למזבח ולא נכתב בפירוש שה כשהוא אומר שה הרי שה אמור הא מה אני מקיים גניבה שאני דורש בכעין הפרט:

והעדים מעידים אותו שאכלו. אכלו נקט לרבותא אף על פי שאבדו מן העולם פטור מן הכפל בטענת אבד וסיפא נקט שנגנבו לרבותא דאע''פ שהוא בעין חייב כפל כיון שטוען טענת גנב: הוי אומר בטוען טענת גנב דבר הכתוב. דבא זה ולימד על זה: מגנב הגנב. דהגנב משמע המיוחד כמו העולה עולה ראשונה (פסחים דף נח:) הירך המיומנת שבירך (חולין דף צא.): ואידך הגנב לכדר' חייא בר אבא. אע''ג דהאי דריש לריבוי והאי למיעוט אין לחוש דהכל לפי סברת הדרש:

בבא קמא סג ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף סג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד