בבא קמא סב ע"ב

דף סב - ב

מתניתין:

גץ, ניצוץ של אש, שיצא מתחת הפטיש, והזיק, חייב המכה בפטיש על הנזק. ^[178]

גמל שהיה טעון פשתן, ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות, ודלקו, נדלק הפשתן בנרו של חנוני, שהיה דולק בתוך החנות, והדליק הפשתן הבוער את הבירה [בית גדול], הרי בעל הגמל חייב על נזקי הבית, מפני שלא היה צריך להרבות כל כך בהעמסת פשתנו על הגמל, עד שיכנס לחנות.

הניח החנוני את נרו מבחוץ לחנות, וכתוצאה מכך נדלק הפשתן שעל הגמל, ושרף את הבירה, החנוני חייב, כי הוא הפושע. ^[179]

רבי יהודה אומר: בנר חנוכה, אם הנר שהניח החנוני בחוץ היה נר חנוכה, הוא פטור, ^[180] מפני שעשה זאת ברשות, שהרי מצוה להניח נר חנוכה על פתח הבית מבחוץ, משום פירסומי ניסא. ^{[181] [182]}

גמרא:

אמר רבינא משמיה דרבא: שמע מינה מדרבי יהודה, הפוטר בנר חנוכה, שמצוה להניחה, את נר החנוכה, בתוך עשרה טפחים מהארץ.

דאי סלקא דעתך שאפשר גם להניחה למעלה מעשרה טפחים, אם כן אמאי אמר רבי יהודה שבנר חנוכה החנוני פטור? לימא ליה בעל הבירה לחנוני: הוה ליה לאנוחה, היה לך להניח את נר החנוכה למעלה מגמל ורוכבו, כדי שלא תישרף הבירה כשיעבור גמל טעון פשתן, ומאחר שלא עשית כן, פשעת, ואתה חייב לשלם!

אלא, לאו, שמע מינה: מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים מהארץ, ולכן לא היתה לו אפשרות להניחה למעלה מהגמל. ^[183]

ודחינן את הראיה: אמרי: לעולם אימא לך שאפשר להניח את הנר חנוכה אפילו למעלה מעשרה טפחים.

מאי אמרת, שאם כן יאמר בעל הבירה לחנוני: אבעי לך לאנוחה את הנר חנוכה למעלה מגמל ורוכבו. אין זו טענה ! כיון דבמצוה קא עסיק, מאחר שהחנוני עוסק במצות נר חנוכה, כולי האי לא אטרחוה רבנן, עד כדי כך לא הטריחו אותו חכמים שיניח את הנר כל כך גבוה למעלה מהגמל. ולכן אין הוא נחשב פושע. ^[184]

אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה, פסולה. ^[185] כי האנשים אינם רואים בגובה כזה, ואין כאן פירסומי ניסא, ^[186] כסוכה וכקורת המבוי, שאף הם פסולים למעלה מעשרים אמה. ^[187]

הדרן פרק עלך הכונס

פרק שביעי - מרובה

א. פרק זה עוסק, רובו ככולו, בעניני גניבה, טוען טענת גנב, טביחה ומכירה, וכן במסתעף מזה לענין עדים שזממו בשקר לחייב אדם על גניבה טביחה או מכירה.

ב. גנב משלם תשלומי כפל, ואם טבח או מכר את השור או את השה שגנב, הרי זה משלם חמשה בקר תחת השור, וארבע צאן תחת השה.

ג. נפקד שהפקידו בידו כל חפץ וטען שנגנב החפץ ממנו באופן שפטור הוא מלשלם לפי דיני השמירה המוטלים עליו, ונשבע על כך, ונמצא החפץ בידו, הרי זה משלם כפל; ואם היה הפקדון שור או שה, וטען עליו שנגנב, ונשבע עליו, ואחר כך טבחו או מכרו, הרי זה משלם ארבעה וחמשה.

ודינים אלו מתבארים במשנתנו, ובסוגיא שעליה. ^[1]

מתניתין:

מרובה היא מדת תשלומי כפל ^[2] שמשלם גנב, או נפקד ה"טוען טענת גנב" על פקדון שבידו, ונמצא שהוא בידו -

ממדת תשלומי ארבעה וחמשה שמשלם גנב אם טבח או מכר את גניבתו, [או את הפקדון אחר שטען עליו טענת גנב]; כלומר: מדת תשלומי כפל נוהגת במידה מרובה מאשר תשלומי ארבעה וחמשה:

שמדת תשלומי כפל המשתלמת על גניבה או כשטען טענת גנב, נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים, ובין בדבר שאין בו רוח חיים.

ואילו מדת תשלומי ארבעה וחמשה המשתלמת על הטביחה או המכירה, אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד, שנאמר:

"כי יגנוב איש שור או שה, וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה".

אבל לענין הבא אין הבדל בין תשלומי כפל לתשלומי ארבעה וחמשה:

אין הגונב אחר הגנב [הגונב מבית הגנב] משלם תשלומי כפל לא לנגנב ולא לגנב. ^[3]

ואף לא הטובח ולא המוכר אחר הגנב, כלומר: הגונב מבית הגנב וטבח או מכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

גמרא:

שנינו במשנה: מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה, שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים, ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד: מדייקת הגמרא: ואילו את ההבדל הבא בין תשלומי כפל לתשלומי ארבעה וחמשה, דהיינו:

"מדת תשלומי כפל נוהגת בין בגנב בין בטוען טענת גנב", כשם שהגנב משלם תשלומי כפל, כך הטוען על פקדון שהפקד בידו שהוא נגנב, ונמצאת הגניבה בידו הרי זה משלם תשלומי כפל.

"ואילו מדת תשלומי ארבעה וחמשה, אינה נוהגת אלא בגנב בלבד", שאם לאחר שטען הנפקד על הבהמה שהיא נגנבה, הלך הוא עצמו וטבח או מכר את הבהמה, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה -

חילוק זה לא קתני במשנתנו. ואם כן:

משנתנו מסייע ליה לרבי חייא בר אבא המחייב על טביחה ומכירה לאחר שטען טענת גנב!

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון, הרי זה משלם תשלומי כפל; ואם טבח ומכר את הפקדון שבידו אחר שטען עליו טענת גנב, הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ^[4]

ומשנתנו מסייעת לדין זה, כי לכן לא חילקה המשנה בדין זה בין תשלומי כפל לתשלומי ארבעה וחמשה.

איכא דאמרי [יש שאמרו את השמועה הזו באופן אחר]:

לימא, האם אכן נאמר שמשנתנו - שלא חילקה בין כפל לארבעה וחמשה לענין טוען טענת גנב - מסייע ליה לרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה?

ועל כך אמרו בבית המדרש: לא תסייע לדברי רבי יוחנן ממשנתנו, כי מי האם קתני במשנתנו "אין בין" מדת תשלומי כפל למדת תשלומי ארבעה וחמשה אלא החילוק ששנינו במשנתנו, עד שנכריח מזה, שאין הבדלים נוספים ביניהם!?

והלא לא כך קתני, אלא "מרובה" קתני במשנתנו -

ואם כן, יש לומר שתנא [שנה] התנא חילוק אחד, ושייר חילוקים נוספים שבין כפל לארבעה וחמשה, וכגון בטוען טענת גנב.

שנינו במשנה: שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים:

ומפרשת הגמרא: מנא הני מילי שתשלומי כפל נוהגים אף בדבר שאין בו רוח חיים?

דתנו רבנן: כתיב בתורה בפרשת "שומר חינם":

"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש [ואמר הנפקד שהפקדון נגנב מביתו].

אם ימצא הגנב [נחלקו תנאים לקמן סג ב בפירוש הפסוק: יש אומרים כפשוטו, ובגנב הכתוב מדבר; ויש אומרים: אם יימצא שהנפקד עצמו גנבו ^[5]] ישלם שנים [הגנב, או הנפקד שטען: "נגנב ממני"].

אם לא ימצא הגנב [כאשר טען הנפקד], ונקרב בעל הבית אל האלהים [וכבר נקרב הנפקד אל בית הדין לשבועה] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.

[כי אז] על כל דבר פשע [שיימצא שקרן בשבועתו], על שור על חמור על שה על שלמה [שהופקדו אצלו, או] על כל אבידה [שמצא] אשר יאמר [העד, כלומר: שני עדים] כי הוא זה [אשר נשבעת עליו שנגנב, הרי הוא אצלך], עד האלהים [הדיינים] יבוא דבר שניהם [שני העדים כדי שיחקרו בית הדין את העדות, ואשר ירשיעון אלהים [הוא] ישלם שנים לרעהו" [כלומר: אם כשרים הם העדים וירשיעוהו לשומר, כי אז ישלם השומר שנים, ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממים, כי אז ישלמו הם שנים לשומר, כאשר זממו להפסידו], וזו היא פרשת "טוען טענת גנב".

ואנו למדים, לפי המידה האומרת ש"כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", על מה חייבה התורה כפל בטוען טענת גנב. ^[6]

"על כל דבר פשע", הרי כלל.

"על שור על חמור על שה על שלמה", הרי פרט.

"על כל אבידה", הרי חזר הכתוב וכלל -

וכך היא המידה בתורה: "כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט".

מה הפרט - שור חמור שה שלמה - מפורש: דבר המטלטל וגופו ממון [הוא בעצמו שוה ממון], אף כל דבר המטלטל וגופו ממון חייבים עליו כפל.

יצאו - מדין טוען טענת גנב ומדין כפל בכלל - קרקעות, שהרי הן אינן מטלטלין. ^[7]

וכן יצאו עבדים, שהרי הם הוקשו לקרקעות במאמר הכתוב: "והתנחלתם אותם [את העבדים] לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו", וכשם שאין משלם כפל על הקרקעות, כך אינו משלם כפל על העבדים.

וכן יצאו שטרות חוב שהופקדו בידי שומר, שאף על פי שהן מטלטלין, הרי אין גופן ממון, אלא גורמים הם לגבות ממון מן הלווה. ^[8] ויצא אף ההקדש. שהרי "כי יתן איש אל רעהו" כתיב בתחילת הענין, ואין השומר רעהו של ההקדש. ^[9] שמא תאמר: אי מה הפרט שור, חמור ושה - מפורש: דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא חייבים עליו כפל - אבל עופות - שאין נבלתן מטמאה במגע ובמשא ^[10] - לא חייבים עליהם כפל?

ועד שלא ביארה הגמרא מהיכן יודעים אנו לרבות את העופות לכפל, תמהה הגמרא על עצם העמדת השאלה:

ומי מצית אמרת הכי, שלא יהא חייב כפל אלא על דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא!?

והא אף "שלמה" כתיב בתורה בין הפרטים, והשמלה, שהיא בגד, הרי אינה מטמאה במגע ובמשא, ושוב יכולים אנו ללמוד אף את אלו שאין נבלתם מטמאה במגע ובמשא מ"שלמה", שהרי הם על כל פנים דומים לפרט של "שלמה"!?

אמרי בני הישיבה לפרש: אנן בבעלי חיים בלבד הוא דקאמרינן, דהיינו: אימא [שמא נאמר]: בבעלי חיים, דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אין אכן חייבים עליו כפל -

אבל דבר שאין נבלתו מטמא במגע ובמשא - לא יתחייב עליהם כפל.

ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות. כלומר ברשות דמצוה וכדאמרינן בפרק המניח את הכד גבי המוציא את תבנו ומיהו לא כל מוציא ברשות מצוה פטור שאלו עשה סוכה דמצוה על פתח ביתו מבחוץ והוזקו בו חייב כדאיתא בירושלמי כגון אלו שעושין סוכות בפתח חניותיהם בחג מפני שהוא מצוה להניחה על פתח ביתו משום פרסומי מצוה.

פסולה כסוכה וכמבוי. ואע"ג דנר חנוכה מדרבנן ובדרבנן תניא תקנתא וכדאמרינן בריש פ"ק דסוכה סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא הכא לא אפשר למתני תקנתא דהיכי לימא ימעט כדקתני במבוי לא אפשר משום דהדלקה עושה מצוה והלכך אי אפשר אלא שימעט ויכבה ויחזור וידליק ואין זה תיקון אלא הדלקה אחרת.

מי קתני אין בין מרובה קתני ותנא ושייר. ואם תאמר מאי שייר דהאי שייר. יש לומר הטוען טענת גנב באבדה דמשלם תשלומי כפל וכדאיתא לקמן (בבא קמא סג, א) ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. והראב"ד ז"ל כתב אי תנא אין בין ושייר חד הוה לן לאקשויי מאי שייר דהאי שייר אבל השתא דתנא מרובה משמע רבויא טפי אלא שלא פרטן. ונראה לי דהאי תנא ושייר לאו היינו כשאר תנא ושייר דתלמודא דפירושו תנא קצת ושייר קצת אלא הכי קאמר מרובה דקתני ותנא הדינין שזה נוהג בהן וזה אין נוהג בהן ושייר הדינין שיש בין זה לזה ובדינין דתנא לא שייר כלום.

מנא הני מילי דתנו רבנן על כל דבר פשע וכו'. תמיהא לי מאי קאמר מנא הני מילי הני דתנן במתניתין מפורשין הן בכתוב דבמדת תשלומי ארבעה וחמשה שור או שה כתיב ובמדת תשלומי כפל שנוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים נמי בהדיא כתיב (¨?¨) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וכתיב שור ושה וחמור וחיים וגנבה. יש לומר דאורחא דתלמודא הוא בהכין דכיון דתני שנוהגת בזה ובזה וידענו שיש דברים שבאים מכלל ופרט וכלל שואל מנא הני מילי כדיע לבאר כל מה שנוהגת בו מדת תשלומי כפל כאלו נשנו כולן במשנתינו.

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השביעי ואמר על זה גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים נכנסה פשתנו לתוך החנויות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב ר' יהודה אומר בנר חנכה פטור אמר הר"ם ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי גץ היוצא וכו' כלומר שביב היוצא מתחת הפטיש ונתאחז בפשתן העובר ברשות הרבים והזיק חייב שהיה לו להכנס בתוך שלו עד שלא יזיק:

גמל טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו בתוך החנות מצד אורך המשוי ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב ואפילו לא פשע בעמידת הגמל ועכבתו כגון שעמדה להטיל מימיה שאין בידו להעבירה ואם הוציא חנוני נרו בחוץ חייב ור' יהודה אומר בנר חנכה פטור מפני שברשות בית דין עשה ולא עוד אלא שהוא רשות של מצוה ואינו בכלל אותם שאמרו פותקין ביבותיהם וכו' בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות אם הזיקו חייבים לשלם ולדעת חכמים אף ברשות מצוה אומרים כן והלכה כדבריהם וזהו שאמרו בתלמוד המערב אלו שעושים סוכתם בפתחי חנויותיהם מבחוץ הוזק בה אדם חייבים:

זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

נר חנכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסכה וכמבוי אבל למטה אין לה שיעור ויש מצריכים בגובה עשרה טפחים כדין סכה ולענין הדור מצוה כך הוא הראוי ומ"מ אין בזה הכרח:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

מרובה מדת תשלומי כפל וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שהחלק השני בזאת המסכתא הוא לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק מאדם לחברו מצד גופו דרך גנבה ובא זה הפרק לבאר עניני זה החלק כלם על שלמותם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון במינים שתשלומי כפל לגונב ותשלומי ארבעה וחמשה לטובח ומוכר נוהגים בו השני לבאר בו סבות הפוטרות מתשלומי כפל וארבעה וחמשה אע"פ שגנב וטבח ומכר ואיזו סבה אינה פוטרת השלישי בעדים שהוזמו על איזה צד משלמים לזה שהעידו עליו שגנב או טבח ומכר הרביעי על איזה צד יתחייב בכפל ולא בארבעה וחמשה אע"פ שטבח ומכר ואע"פ שנתחייב בכפל החמישי על איזה צד ואימתי קנאו הגנב להתחייב בכפילו ובתשלומי ארבעה וחמשה שבו הששי בקצת דברים שאסור לגדלם בקצת מקומות וקצת דברים שנאסרו בכל מקום זהו שרש הפרק כלו אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה אלא בשור ושה בלבד שנאמר כי יגנוב איש שור או שה אמר הר"ם אמרו בספרא על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע"פ שהם מטלטלין אין גופן ממון ומזה הדין יתבאר לך כי תשלומי כפל נוהג בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים:

אמר המאירי מרובה מדת תשלומי כפל לגונב ממדת תשלומי ארבעה וחמשה לטובח ומוכר שמדת תשלומי כפל לגונב נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר ואין בו רוח חיים שהרי בטוען טענת גנב כתוב על כל דבר פשע ואין יוצא מכלל זה לא דבר שיש בו רוח חיים ולא דבר שאין בו רוח חיים חוץ מעבדים וקרקעות ושטרות שאין בהם דין כפל בגנבתם כמו שהתבאר בגמרא וגניבת קרקע אתה מפרשה בהשגת גבול או בגניבת גפנים טעונות שאין עומדות ליבצר ומדת ארבעה וחמשה אינה נודעת אלא בשור ושה בלבד אפילו בשאר בעלי חיים הטהורים שהם בכלל טביחה אין מדה זו נוהגת בהם ואין צריך לומר בבעלי חיים הטמאים ובדבר שאין בו רוח חיים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תשלומי כפל לגנב עצמו לשלמם לכל הדברים לא נתבררו כל כך שהרי בפרשת טביחה ומכירה שנאמר בה אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם לא הוזכרו בה אלא פרטים וגם בפרשת כי יתן איש וכו' שנאמר בה על כל דבר פשע וכו' ישלם שנים הרי בטענת גנב היא אמורה וכמו שדרשו אם לא ימצא הגנב כמו שהוא טוען אלא שהוא גנבה ואם שתביא גנב עצמו מטענת גנב מקל וחומר הרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון וטענת גנב אינו אלא בשבועה אלא שיש באותה פרשה פסוק אחר והוא אם ימצא הגנב שבברייתא אחת שהעמידוהו לטענת גנב שאלו בגמ' תשלומי כפל לגנב עצמו לכל הדברים מהיכן והעלוה מדחזקיה וכו':

ולענין ביאור הסוגיא מבולבלת אלא שאפשר לישבה בנקל ובקצור דברים אומר נאמר בפרשה ראשונה שור וגנבה וכו' ומקשה ואלו נאמר כן הרי הכלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי אלא גנבה ושור קאמר כדכתיב קרא כתיבא ברישא גנבה והדר שור והקשה וא"כ הוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ותירץ דאחיים קא סמיך והכונה שיהא גנבה ושור וחיים כלל ופרט וכלן וכן כלם כל חד וחד בהדי חיים ואע"ג שכלל אחרון אינו דומה לראשון שהרי חיים אינו כולל אלא בעלי חיים וגנבה כולל כל דבר איכא ר' ישמעאל דדריש כי האי גונא אשר לא כרעים כלל ארבה סלעם פרט למינהו חזר וכלל והרי למינהו כולל יותר מכלל ראשון והכונה שכל שהכללים מוסיפים על הפרט דיו אע"פ שאין הכלל האחד כולל כמו השני והכי קאמר יאמר שור וגנבה וחיים והכל בכלל לרבות כל שבמין הפרט אלו כן וכו' ומ"מ בסוף הסוגיא סובב את הכל לומר דאי אפשר שתהא מלת חיים מרבה מה שאינו בעל חיים מצד איזה דמיון שבפרט והוצרך על כל פנים להמצא תמצא והאי דאמר בכל חדא מינייהו לרבות כל דבר לאו דוקא אלא כלומר דאתי לטפויי מילתא אחרינא עד דאתא חיים וטפי כל מלי והוא ששאל אם כן המצא תמצא למה לי והשיב דאי אפשר שתהא מלת חיים כוללת מה שכנגדה ר"ל מה שאינו בעל חיים עד שמתוך כך הוזקק להם המצא וכו' כל שהוא בר מציאה דהיינו כל מילי ומה ששאל אי הכי שה למה לי לאו דוקא דהא גנבה נמי מייתר אלא דחד מניהו נקט ומתוך כך נעתק לומר דלאו בכללי ופרטי דריש אלא בריבה ומיעט שהרבוי מרבה כל דבר אע"פ שלא כעין הפרט שהרי אף הפרט כולל במדה זו כל שכעין פרט ואין כל אחד מהם ממעט אלא צד רחוק שברחוקים ואתי שור ושה וחמור למעוטי עבדים וקרקעות ושטרות וגנבה וחיים לאחייה לקרן על הדרך שיתבאר:

ויש קורין בכלם מה יש לך להביא דרך קושיא כלומר המצא למה נאמר יאמר שור וגנבה וחיים אלו כן וכו' כלומר להכי אצטריך המצא ומקשה ומה יש להביא בכך מכח כעין הפרט שה והרי כשהוא אומר שה הרי שה אמור וא"כ שה בא לרבות כל דבר ואכתי המצא מאי איצטריך וכן בכלם ושאר הסוגיא פשוטה היא:

כשם שגנב עצמו משלם תשלומי כפל בכל הדברים ותשלומי ארבעה וחמשה בשור ושה בטבח ומכר כך מי שהיה בידו פקדון וטען שנגנב והוא הנקרא טוען טענת גנב ונמצא שהוא גנבה משלם תשלומי כפל ואם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומ"מ דוקא כשנשבע שנגנבה הימנו ואח"כ באו עדים שהיא אצלו אבל אם באו עדים קודם שישבע אינו משלם אלא קרן כמו שיתבאר:

כבר ביארנו במשנה שאע"פ שמדת תשלומי כפל נוהגת בכל דבר יצאו מכלל זה עבדים ושטרות וקרקעות ודבר זה יצא לנו מן המקרא שנאמר על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון ולענין טענת גנב אין צורך שהרי אין נשבעין עליהם וטענת גנב אין חיובה אלא כשנשבע ויש מזקיקין למעטן כגון שכפרו והוצרכו לישבע על ידי גלגול כדקיימא לן זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם ושמא תאמר ובקרקע מיהא היאך אתה מוצא טענת גנב ופירשוה כשאמר עשר גפנים טעונות שאין עומדות ליבצר מסרתי לך והלה אומר נגנבו וכן שמא תאמר בשטרות מיהא מה תועלת בתשלומי כפל והיאך שייך לומר בהם כפל אפשר בנתינת סך מעות כמה שמחזיק השטר:

אף הגונב מן ההקדש אינו משלם תשלומי כפל שנאמר כי יתן איש אל רעהו ולא של הקדש ואין צריך לומר שכן הדין בתשלומי ארבעה וחמשה:

כבר בארנו בפרק חמישי שבהמה וחיה נבלתם מטמאה במגע ובמשא ועוף טהור נבלתו מטמאה בגדים בבית הבליעה מה שאין כן בנבלת עוף טמא וכן בארנו שם איזה מין ראוי למזבח ואיזה אינו ראוי וכן איזה מין קדוש בבכורה ואיזה אינו קדוש בבכורה וכן בארנו שם הדברים שהם נקחים בכסף מעשר שני:

מה"מ פי' דאי מדכתי' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים. משם למדנו מטלטלין שאינן בעלי חיים. אבל בע"ח מנין. ואי מדכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם. שאר בע"ח כגון עופות מנלן. להכי בעי לאתויי קרא דמרבה כולהו:

א"ח תרע"ח רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות. כלומר ברשות דמצוה וכדאמרינן בפרק שני דשבת דמניח על פתח ביתו משום פרסומי ניסא. ומיהו לאו כל מוציא ברשות מצוה פטור שאלו עשה סוכתו סוכה דמצוה על פתת ביתו מבחוץ והוזקו בו חייב כדאיתא בירושלמי כגון אלו שעושין סוכות בפתחי חנויותיהן בחג מפני שהוא רשות ובא אחר והוזק בו חייב אלא כי קאמר רבי יהודה בנר חנוכה שהוא מצוה להניחה על פתח ביתו משום פרסומי מצוה. הרשב"א ז"ל.

נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה. פירשו בשיטה דוקא בדורות הראשונים שהיו מדליקין מבחוץ אבל לדידן שמדליקין מבפנים אין להקפיד. מיהו ר"י היה מקפיד לעשות בתוך עשרה דאף על גב דדחי ליה תלמודא מכל מקום נהי דליכא סייעתא ממתניתין מכל מקום לא נדחו דברי האמוראין. תלמידי הר"פ ז"ל.
סליק פרק ששי
פרק שביעי
נתחיל פרק מרובה בסייעתא דשמיא
כבר ביארנו בראש המסכתא שהחלק השני בזאת המסכתא הוא לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק מאדם לחבירו מצד גופו דרך גנבה ובא זה הפרק לבאר עניני זה החלק כולם על שלמותם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים האחד במינים שתשלומי כפל לגונב ותשלומי ארבעה וחמשה לטובח ומוכר נוהגין בו. השני לבאר בו סבות הפוטרות מתשלומי כפל ארבעה וחמשה אף על גב שגנב וטבח ומכר ואיזו סבה אינה פוטרת. השלישי בעדים שהוזמו על איזה משלמין לזה שהעידו עליו או טבח ומכר. הרביעי על איזה צד יתחייב בכפל ולא בארבעה וחמשה אף על פי שטבח ומכר ואף על פי שנתחייב בכפל. החמישי על איזה צד ואמאי קנאו הגנב להתחייב בכפל ובתשלומי ארבעה או חמשה שבו. והששי בקצת דברים שאסור לגדלם בקצת מקומות וקצת דברים שנאסרו בכל מקום. זהו שורש הפרק כלו אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר. הרב המאירי ז"ל.

וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל מרובה מדת תשלומי כפל וכו'. לפי שתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה הם מעשרים וארבעה אבות נזיקין כדתני רבי חייא בפרק קמא ועד השתא פירש שור ובור והמבעה וההבער שלא שמרן כהוגן שהוא מתחייב עליהן ותנא נמי שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר כדקתני מסרו לשומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים ואלו הם נמי מעשרים וארבעה אבות נזיקין שעל ידי פשיעתו שלא שמרן כמשפט היו מפסידין לחבירו ועל כן מתחייב הוא עליהם לפיכך הוא מתחיל עתה לפרש גנב וגזלן שהם גם הם מעשרים וארבעה אבות נזיקין ומפרש להו ואזיל בהאי פירקא עד סוף המסכת והכניס פרק החובל ביניהם שהוא גם הוא מעשרים וארבעה אבות נזיקין והם חמשה דברים נזק צער ריפוי שבת ובושת ושנאן אחר גנב לפי שדרך העולם שאדם בהול על ממונו שנגנב ממנו וחושד הרבה בני אדם ועל ידי החשד הם באים לידי מכות ופצעים והדר תנא גזלן. ע"כ.

מי קתני אין בין. תירצו בתוספות דהתם לא בא למנות כל הענינים. תימא דילמא הכא נמי הוי הכי. וי"ל דהכי פירושו מי קתני אין בין דאז צריך לדחוק דלא בא למנות אלא מילי דהוי בגנב עצמו. תירוץ שני של התוספות לא בא לומר אלא שמנדרים ונדבות לא תיקשי אבל צריך תירוץ ראשון בשביל יום טוב ושבת ויום הכיפורים. הר"א מגרמישא ז"ל.

מרובה קתני תנא ושייר. וא"ת מאי שייר דהאי שייר. ויש לומר דשייר שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו דלא משלמי ארבעה וחמשה כדאיתא לקמן בפרקין. ואם תאמר ללשון ראשון היכי מסייע לרבי יוחנן הא ממה נפשך שייר הני. וי"ל דלא חשיב הני שיור דשייך בהו שפיר ארבעה וחמשה אלא משום דלא טבחו כולהו באיסורא. תוספות שאנץ. כלומר לא איירי אלא היכא דעושה טביחה דקרא ואפילו הכי פטור. הר"א מגרמישא ז"ל.
ואם תאמר אם כן תיקשי לך שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהם דאמרינן לקמן חמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר. וי"ל דהא נמי לא חשיב שיור כיון שאם לא הודה חייב. אי נמי לפי מה שהיה רוצה לומר כן לפנים היה סובר כאיכא דאמרי דהכא. אי נמי בלא הודאה מיירי בהודאה לא קא מיירי. ואם תאמר אכתי היכי מייתי סייעתא דילמא שייר הני תרתי טוען טענת גנב בפקדון ובאבדה. ויש לומר דכל זמן שאני יכול לומר שלא שייר אין לנו לומר ששייר. ועוד יש לומר דלשון ראשון סובר דכיון דקתני מרובה אין לומר תנא ושייר כמו באין בין וכן משמע הלשון וכו'. תוספות שאנץ.
וכהאי תירוצא בתרא תירצו תלמידי הר"פ ז"ל וזה לשונם יש לומר דלשון ראשון סובר כיון דקתני מרובה אין לומר דשייר כמו באין בין ולכך לא הוה בעי לישנא קמא למידחי הני תרתי פקדון ואבדה כיון דליכא למימר שייר ומכל מקום צריך לשנויי דתריצנא גבי שותף ואינך דאם לא כן צריך לומר על כרחך דשייר ונצטרך לומר על כרחך דלא הוי כאין בין. עוד תירצו דשמא פקדון ואבדה לא חשיב להו תרתי אלא כחד חשיבי כיון דהא בהא תליא כדפירשתי. כך נראה למורי רבי שיחיה. ע"כ.
והראב"ד ז"ל כתב אי תנא אין בין ושייר חד הוי ליה לאקשויי מאי שייר דהאי שייר אבל השתא דתנא מרובה משמע ריבוייא טפי אלא שלא פרטן. ונראה לי דהאי תנא ושייר לאו היינו כשאר תנא ושייר דפירש תנא קצת ושייר קצת אלא הכי קאמר מרובה קתני ותנא המינים שזה נוהג בהם וזה אין נוהג בהם ושייר הדינין שיש בין זה לזה ובמינין דתנא לא שייר כלום. הרשב"א ז"ל.

מנא הני מילי דתנו רבנן. תימה לי מאי קאמר מנא הני מילי הני דתנן במתניתין מפורשים הם בכתוב ומדת תשלומי ארבעה וחמשה שור או שה כתיב ובמדת תשלומי כפל נמי בהדיא כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וכתיב שור ושה וכו'. וי"ל דאורחיה דתלמוד היא בהכין דכיון דתני שנוהגת בזה ובזה וידענו שיש דברים שבאין מכלל ופרט וכלל שואל מנא הני מילי כדי לבאר כל מה שנוהגת בו מדת תשלומי כפל כאלו נשנו כולם במשנתנו. הרשב"א ז"ל. ולקמן תמצא לשון הראב"ד ז"ל בפירוש האי ברייתא.

יצאו קרקעות. תימה דבפרק הזהב דריש מכלל ופרט וכו' דאין נשבעין על הקרקעות וכו' ואם כן למה לי האי כעין הפרט למעטן מכפל בטוען טענת גנב והאי קרא גבי כפל דטוען טענת גנב כתיב כדאמרינן לקמן. וליכא למימר להיכא דגלגל שבועה עליהן ממקום אחר דבהקדש אין לומר כן דאין חייבין שום שבועה בהקדש ואיך יוכל לגלגל על אלו. וצריך לומר דסמיך אמסקנא דשמעתין דבין שבועה בין כפל נפקא מכל אבדה דריבויא ומפדש למאי צריכי פרטי דקרא דעל כל דבר פשע. ואף על גב דבפרק הזהב דריש כלל ופרט לענין שבועה מכי יתן איש כסף או כלים צריך לומר דאריבויא דהכא סמיך ואלו לא נאמר קאמר דהא הכא נמי דריש בברייתא דלעיל על כל דבר פשע לכלל ופרט וכלל אף על גב דלמסקנא דהכא לאו מכלל ופרט קא אתי אלא מריבויא דכל. ה"ר ישעיה ז"ל.
כתוב בתוספות ויש לומר במשיג גבול. זה התירוץ לא שייך אלא אגנב ממש דטוען טענת גנב לא שייך ביה. הר"א מגרמישא ז"ל.
ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם יש לומר במסיג גבול. וטוען טענת גנב נמי שטוען אחרים השיגו הגבול ונמצא שהוא המשיג וכגון שמינהו בקרקע לשמרה. ע"כ.

יצאו שטרות. וא"ת בשטרות מיהא מה תועלת בתשלומי כפל והאיך שייך לומר בהן כפל אפשר בנתינת סך מעות כמה שמחזיק השטר. הרב המאירי ז"ל.

רעהו אמר רחמנא ולא הקדש. כתוב בתוספות ולא משום דכתיב ה' איש מלחמה מפרש מה דאמר ליה דאם כן בכלל רעהו נמי הוי דכתיב רעך ורע אביך אל תעזוב. עוד כתוב בתוספות דבכל דבר שהוא לשון זכר וכו'. והקשה אחי אמאי לא מהני הא דהוקשה אשה לאיש היכא דכתיב איש. ויש לומר דהוי טפי לשון זכר מהיכא דכתב לשון זכר. הר"א מגרמישא ז"ל.

תוספות בד"ה מרובה קתני כו' ועוד שמשייר שותף שגנב מחבירו ושותפין כו' עכ"ל ויש להקשות ללישנא קמא דס"ל דכיון דקתני מרובה אין לומר שייר והא שייר כל הני וי"ל דשותף שגנב מחבירו כיון דקתני לה במתני' בפרקין לאו שיורא הוא ושותפין שגנבו נמי מכללא שמעינן ליה דחד טעמא אית להו וטבחו כולו בעינן כדאיתא לקמן ודו"ק:

גמ' אמרי לעולם אימא לך כו' איבעי ליה לאנוחה כו' כצ"ל:

מתני' החנוני חייב. עיין לעיל דף כז ע"ב תוס' ד"ה ה"ג אמאי:

בתוספות בד"ה מי קתני אין בין וכו' והקשה הר"י מאורלייניש מהא דתנן בפרק קמא דמגילה וכו' עד כאן לשונו. במס' מגילה תירצו התוס' עוד תירוץ אחר דמצינו בפ"ק דתענית דאין בין נמי זימנין דלאו דוקא וכו' ע"ש אבל בסוגיא דהכא א"א לומר כן דקאמרינן בהדיא מדקתני אין בין משמע להדיא דאין בין לא שייך תנא ושייר ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בתענית דף י"ב ותסברא אין בין דוקא היינו דמעיקרא ס"ד הכי משום קושיא דקא שייר תיבה מיהו למאי דאסקינן דתיבה לאו שיורא היא לעולם נימא דאין בין דוקא בכ"מ. ומ"מ יש ליישב תירוץ התוס' דמס' מגילה אף לפי הסוגיא דהכא והיינו למאי דמסקו התוס' בד"ה מרובה קתני בשם יש מפרשים דהיכא דנקט מרובה משייר אף דבר אחד וא"כ י"ל דהא דקאמר מי קתני אין בין היינו דבאין בין נמי שייך תני ושייר אלא שצריך לשייר שני דברים וא"ש בתענית דלמאי דס"ד דשייר נמי תיבה הוי שני דברים וכן במגילה נמי יש לומר דשייר תו מידי אחרינא וכמ"ש מהר"מ כאן ודו"ק:

בד"ה מרובה קתני וכו' לשון ראשון וכו' וא"ת ומאי שייר דהאי שייר עכ"ל. נראה שהקושיא נמשך אחר דבריהם הקודמים דלישנא קמא ולישנא בתרא לא פליגי אלא אי חשיב מרובה כמו אין בין או לא וא"כ מקשו לו יהא דלא חשיב כמו אין בין ויכולין אנו לומר שפיר תנא ושייר כדמצינו בדוכתי טובא בש"ס דאמרינן תנא ושייר היכא דלא קתני אין בין מ"מ בעינן מיהא דלישייר תרי מילי וא"כ מאי שייר הכא דהאי שייר וק"ל:

בא"ד ועוד שמשייר שותף וכו' ושותפים שגנבו וכו' עכ"ל. ויש לדקדק א"כ ללישנא קמא דלא אמרינן תנא ושייר היכא דקתני מרובה א"כ אמאי שייר מילי דשותפים וכה"ג מקשה בהדיא בירושלמי ונראה ליישב משום דללישנא קמא איירי מתני' דהכא בטט"ג כמו בגנב עצמו וא"כ לא מצי למיתני מילי דשותפין משום דשותפין לא מצי למפטר נפשיה בטט"ג מחבריה דשותפים ש"ש הם זה לזה כשנתעסקו כ"א יומו וכשנתעסקו שניהם ביחד כ"ש דלא שייך טט"ג דהא פטור אפילו בפשיעה משום שמירה בבעלים ולא שייך שבועה גביה דלחייב כפל וכן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו לא שייך למיתני בטט"ג וכגון ששניהם היו שומרים עליה ואח"כ טבח או מכר אחד מהם דבכה"ג ליכא טעמא למיפטרי' דהא רמיא כוליה נטירותא על זה כמו על זה ולא מיקרי בהכי שותף דעיקר טעמא בשותפים שגנבו היינו משום דעל חלק השותף הוי כמו גונב אחר הגנב כמ"ש ר"י שם ובט"ג לא שייך האי טעמא מש"ה לא פסיקא ליה למיתני אבל הכא איירי התוס' ללישנא בתרא דדחינן דמתני' לית ליה דר' חייא בר אבא וא"כ לא איירי מתני' אלא בגנב עצמו וא"כ הוי שפיר שיור מלתא דשותפין וק"ל:

בא"ד ועוד י"ל דאין לחוש וכו' כיון דלא נחית למניינא עכ"ל. נראה דלאו דוקא היכא דנקט מניינא בהדיא שייך דוקא לדקדק מאי שייר דהאי שייר דהא בפ"ק שנינו חומר בשור מבבור וכו' ולא קתני מניינא ואפ"ה מקשה הש"ס מאי שייר דהאי שייר (משא"כ הכא דלא קתני אלא חדא מלתא כתבו שפיר דאין לחוש) וכהנה רבות בתלמוד אלא כיון דקתני מילי טובא שיש באחד מה שאין בחבירו הוי כמו נחית למניינא וכן בכל דוכתי נקט מילי טובא משא"כ הכא דלא קתני אלא חדא מלתא כתבו שפיר דאין לחוש:

בגמרא מנה"מ דת"ר על כל דבר פשע וכו' אע"ג דהאי קרא לא כתיב אלא בטט"ג ילפינן שפיר אף לענין גנב עצמו מואם ימצא הגנב דרישא דקרא ועל כל דבר פשע נמי קאי עליה כדדרשינן לקמן ואף למאן דיליף גנב עצמו מאם המצא תמצא אפ"ה לא מייתי לה הכא משום דדבר שאין בו רוח חיים לא כתיב התם בהדיא וניחא ליה לאתויי מעל כל דבר פשע דכתיב בהדיא שלמה ואפ"ה הוצרך לאתויי הברייתא ולא מקרא גופיה משום עופות דלא כתיבא בהדיא:

שם אבל עופות לא. הא דלא משני דילפינן שור שור משבת משום דכל היכא דדרשינן כללא ופרטא לא שייך למילף משבת כ"כ התוס' בפרק הפרה דף נ"ד ואף למאי דמסקינן דלא שייך הכא למדרש כללא ופרטא אלא מריבויא דכל מרבינן עופות אפ"ה איצטריך משום דכתיבי כמה פרטי וכולהו צריכי וא"כ סד"א דכל הני פרטי דוקא הם ולא שייך תו למילף משבת כמ"ש שם בפ' הפרה דכל היכא דכתיבי תרי פרטי שייך יותר לומר דקרא דוקא כתיב ולמעט אינן משנאמר דילפינן משבת לכך איצטריך ריבויא דכל וק"ל:

בתוס' בד"ה יצאו קרקעות וכו' וי"ל דאיצטריך להיכא דנשבע ע"י גלגול עכ"ל. ובשטרות נמי שייך גלגול אף למה שכתב בסמוך דאפילו אבדו בידים פטור מדאורייתא וא"כ לא שייך להשביעו אפילו ע"י גלגול שלא פשע ושלא שלח יד דשבועה זו מה טיבה כיון דאפי' אי מודה דפשע מיפטר מ"מ שייך מיהא שבועה שאינו ברשותו ע"י גלגול וכן משמע בש"ע ח"מ סי' כ"ה וע"ש בש"ך שהאריך:

נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה. וכל הסוגיא. עיין מ"ש הרשב"א בחידושי שבת דף כ"א ועמ"ש אני בעניי על דבריו ודברי הראשונים והאחרונים בזה בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן תרע"א בס"ד:

מתני' גץ. אשטנציי''ל: גמ' למעלה מעשרים אמה. לא חזו לה אינשי ולא מפרסם ניסא ואנן לפרסומי ניסא בעינן: מתני' מרובה. אין הגונב אחר הגנב כו'. דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב: גמ' בטוען טענת גנב. גנב בא וגנבו ודרשינן לקמן בשמעתין דחייבו רחמנא כפילא אם נשבע ונמצא שקרן: לא קתני. אלמא נהגי ד' וה' בטוען טענת גנב אם טבח ומכר: מי קתני אין בין. דהוי דוקא ולא שייר מידי: קתני. קצת דברים שזו מרובה על זו ושייר: שהוקשו לקרקעות. דכתיב והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה): אין גופן ממון. אלא גורמין לגבות ממון:

פסולה כסוכה וכמבוי. תימה דהוה ליה למימר ימעט כדאמרי' בריש מסכת סוכה (דף ב.) מבוי דרבנן תני תקנתא וי''ל משום דבעי למימר כסוכה נקט לשון פסולה אי נמי לפי שהיה צריך להאריך בלשון ולומר יכבה וימעט ויחזור וידליק דלמעט כמו שהיא מודלקת לא סגי כדאמרינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כב:) הדליקה בפנים והוציאה בחוץ לא עשה ולא כלום והכא נמי לא שנא: מתני' מרובה. מי קתני אין בין כו'. משמע הכא היכא דתני אין בין לא שייך למימר תנא ושייר והקשה הר''י מאורלינ''ש מהא דתנן בפ''ק דמגילה (ד' ח. ושם ד''ה אין) אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן ואכתי הא איכא שהנדבה באה מן המעשר ונדר שהוא דבר שבחובה אין באה אלא מן החולין כדתנן בהתודה (מנחות ד' פא.) וי''ל דהתם לא בא לשנות כל ענין שנדר ונדבה חלוקים זה מזה אלא בא לומר שאין חיוב הבאה בזה יותר מבזה אלא אחריות אבל לענין בל תאחר זה וזה שוין וכן אין בין שבת ליום הכפורים לא איירי לכל דברים שביניהם כגון איסור אכילה וכן אין בין י''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד לא איירי בחומר שבשניהם כגון לאו ומיתה אלא בדבר האסור או מותר לעשות בהן ועוד י''ל דהך משנה דמגילה שנויה במסכת קנים (פ''א מ''א) גבי עולת העוף ועולה בין נדר בין נדבה אין באה מן המעשר כיון דאין בה אכילת אדם כדדריש בסיפרי בפ' עשר תעשר ת''ל ואכלת ושמחת שמחה שיש בה אכילה יצאו עולות שאין עמהן אכילה ואין להאריך כאן יותר.: מרובה קתני תנא ושייר. לשון ראשון דמייתי סייעתא . לא בעי למימר דשייר דסבר ההוא לישנא דכיון דקתני מרובה אין לומר שייר כמו באין בין וכן משמע הלשון דקאמר ללישנא בתרא מי קתני אין בין מרובה קתני משמע שתחילה היה סבור דמרובה הוי כמו אין בין וא''ת ומאי שייר דהאי שייר וי''ל דשייר טענת גנב באבידה דדריש לקמן רבי יוחנן דמשלם כפל ואי טעין טענת גנב בפקדון לא משלם ארבעה וחמשה בטבח ומכר הכי נמי טוען טענת גנב באבידה ועוד שמשייר שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו לא משלם ארבעה וחמשה כדאמר לקמן בפירקין (ד' עח:) ועוד יש מפרשים דאין לחוש הכא אם אינו משייר כי אם דבר אחד כיון דלא נחת למניינא אלא דגלי לן שיש ריבוי בכפל מארבעה וחמשה: יצאו קרקעות כו'. וא''ת כיון דאמעיטי משבועה. כדאמרינן בפרק הזהב (ב''מ ד' נז:) תיפוק ליה דאין בהם כפל בטוען טענת גנב דלא משלם אלא בשבועה כדאמרינן לקמן בשמעתין וליכא למימר דאצטריך לקופץ ונשבע דבהגוזל קמא (לקמן ד' קו.) מוכח דלא משלם אא''כ ב''ד משביעין אותו וי''ל דאצטריך להיכא דנשבע ע''י גלגול כדתנן (קדושין ד' כו.) זוקקין הנכסים שיש להם אחריות עם הנכסים כו' לישבע עליהן ומיהו לפי מאי דמסקינן לקמן האי כל ריבוי הוא מדלא כתיב הני פרטי גבי כסף וכלים וס''ל . דכפל ושבועה הכל אחד ניחא דליכא אלא חד קרא לתרוייהו וא''ת וגניבה בקרקע היכי שייכא וי''ל במשיג גבול א''נ במחובר לקרקע כי ההיא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם (שבועות ד' מב:): יצאו שטרות. ואם תאמר למה לי קרא למעט מכפל והא אפי' אבדו בידים לא משלם קרן למאן דלא דאין דינא דגרמי ואפי' מאן דדאין לא הוו אלא מדרבנן כדפרישית בסוף [הפרה] (ד' נד. ד''ה חמור) וי''ל כיון דאי איתיה לשטר בעין חייב להחזיר (משלם) סלקא דעתך. דכשמחזיר [משלם] (מחזיר) הכפל עמו: