בבא קמא ס ע"א

דף ס - א

סלתא, עצים דקים, ושרגא, נר. דההוא, ודאי מעשה דידיה, של המשלח, שמסר לו את כל אלו, גרמו את הדליקה, והוא הפושע. ^[104]

שנינו במשנה: שלח ביד פקח הפקח חייב וכו' בא אחר וליבה, המלבה חייב.

אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני במשנה "ליבה" לא משתבש, אין זה שיבוש, וגם מאן דתני במשנה "ניבה", גם כן לא משתבש. ^[105]

ומבאר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני "ליבה" לא משתבש, שמצינו לשון זה ביחס לאש, דכתיב "בלבת אש".

ומאן דתני "ניבה" לא משתבש, שהוא מלשון דיבור, דכתיב "בורא ניב שפתים". וכשאדם מדבר ומנענע, משפתיו יוצאת רוח. וכוונת המשנה היא לומר, שברוח פיו ליבה את האש.

שנינו במשנה: לבתה הרוח, כולן פטורין.

תנו רבנן: ליבה הוא וגם ליבתה הרוח, ששניהם יחד ליבו את האש:

אם יש בלבויו כדי ללבותה, שהלבוי שלו בלבד היה בו די כדי ללבות את האש, חייב המלבה.

ואם לאו, שמהליבוי שלו לבד לא היתה האש מתלבית, אלא רק בצירוף הליבוי של הרוח, פטור. ^[106]

והוינן בה: אמאי הוא פטור? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו, כמי שזורה את התבואה באויר לאחר הדישה, כדי להפריד ממנה את המוץ, שאף על פי שהרוח מסייעתו בהפרדת המוץ, בכל זאת נחשב שהוא לבד עשה את מלאכת הזרייה, והוא חייב עליה בשבת משום מלאכת "זורה". ומדוע לא נאמר גם כאן, שלמרות שהרוח מסייעת לו בליבוי האש, בכל זאת נחשב כאילו הוא לבד ליבה את האש, ונחייב אותו על כך!? ^[107]

אמר אביי: הכא במאי עסקינן, כגון שליבה הוא מצד אחד של האש, ולבתו הרוח מצד אחר של האש, שבכגון זה לא הועיל כלום בליבויו. ^[108] רבא אמר: הברייתא מדברת כגון שליבה ברוח מצויה, כשהתחיל ללבות עדיין לא נשבה רוח חזקה אלא רוח מצויה והאש לא היתה מתלבית מאותה הרוח, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. שפתאום הגיעה רוח שאינה מצויה וליבתה את האש [בצירוף הליבוי שלו מלפני כן], שאין לחייב אותו על כך, כי לא היה לו להעלות על דעתו שתבא פתאום רוח שאינה מצויה ותלבה את האש. ^[109]

מה שאין כן בזורה בשבת, שדי ברוח מצויה בלבד כדי לסייע לו בזרייה, והוא נתכוון לכך שהרוח תסייע לו במלאכה, ולכן הוא חייב. ^[110]

רבי זירא אמר: הברייתא מדברת כגון דצמרה צמורי. שלא נשף בחזקה על האש אלא רק נשם עליה כדרך שאדם מחמם את ידיו בנשימתו, שזה לא נחשב כלל ליבוי, והרוח בלבד היא שליבתה את האש, ולכן הוא פטור. ^[111] רב אשי אמר: כי אמרינן "זורה ורוח מסייעתו" שהפעולה מתייחסת לאדם גם אם היא לא נעשתה רק בסיוע הרוח, הני מילי לענין שבת, ד"מלאכת מחשבת" אסרה תורה. שדי בכך שנתקיימה מחשבתו של האדם כדי לחייב אותו על מלאכת שבת, והרי זו היתה מחשבתו שהרוח תסייע לו בזרייה.

אבל הכא, כיון שעל ידי ליבויו בלבד לא היתה האש מתלבית, הרי זו גרמא בעלמא מצד המלבה.

וגרמא בנזקין, פטור. ^[112]

מתניתין:

השולח את הבערה, ואכלה ושרפה האש עצים או אבנים או עפר של חבירו, שליחכה את האדמה החרושה ונתקלקלה החרישה, חייב, שנאמר "כי תצא אש, ומצאה קוצים, ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה". ו"שדה" משמע גוף השדה, דהיינו האבנים והעפר.

גמרא:

אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא "קוצים" "גדיש" "קמה" ו"שדה"? ^[113]

צריכי: דאי כתב רחמנא "קוצים" בלבד, הוה אמינא, קוצים הוא דחייב רחמנא, משום דשכיח אש גבייהו. אנשים אינם נזהרים מלהדליק אש ליד קוצים, שהרי הם עומדים לכך, ושכיח דפשע. ויתכן שהוא פשע בשריפת הקוצים, לכן חייבה אותה התורה על כך.

אבל גדיש, דלא שכיח אש גבייהו, אנשים נזהרים שהאש לא תשרוף את הגדיש, ולא שכיח דפשע, ומן הסתם היה זה אונס מצד המדליק את האש, אימא לא חייבה התורה על שריפת גדיש.

לכן כתבה התורה גם "גדיש".

ואי כתב רחמנא "גדיש" בלבד, הוה אמינא שרק על שריפת גדיש חייב רחמנא, משום דהפסד מרובה הוא. אבל קוצים, דהפסד מועט הוא, אימא לא חייבה התורה עליהם. ^[114]

לכן כתבה התורה גם "קוצים".

"קמה", למה לי?

לומר לך: מה "קמה" היא בגלוי, שגלויה היא לעין כל אף כל שחייבים עליו בנזקי אש, הוא דוקא בדבר שהוא בגלוי, אבל אם שרפה האש דבר שהיה טמון ומכוסה אין חייבים עליו.

והוינן בה: ולרבי יהודה, דמחייב אנזקי "טמון" באש, שגם אם היה טמון חייבים עליו, "קמה" למה לי?

ומשנינן: לרבות כל בעלי קומה, שאפילו על בעלי חיים ואילנות [שאינם בכלל המנויים בפסוק], חייבים באש. ^[115]

והוינן בה: ורבנן, הדורשים מ"קמה" לפטור טמון, דרשא זו של לרבות כל בעלי קומה, מנא להו?

ומשנינן: נפקא להו מ"או הקמה". מהייתור של "או" הם דורשים לרבות כל בעלי קומה.

והוינן בה: ורבי יהודה מה הוא דורש מ"או"?

ומשנינן: "או" מיבעי ליה לחלק. שאם לא היה כתוב "או" היינו אומרים שאינו חייב עד שיבעיר גם קוצים וגם גדיש וגם קמה, לכן כתוב "או" לחלק ביניהם, שחייב על אחד מהם בלבד.

והוינן בה: ורבנן שדורשים "או" לרבות כל בעלי קומה, "לחלק" מנא להו?

ומשנינן: נפקא להו מ"או" השני של "או השדה ".

והוינן בה: ורבי יהודה מה הוא דורש מה"או" השני?

ומשנינן: ה"או" השני אינו בא לדרשא. אלא איידי דכתב רחמנא "או הקמה", כתב נמי "או השדה".

וממשיך רבא: "שדה" למה לי?

לאתויי לרבות לחכה נירו, וסכסכה אבניו. שגם על שריפת האדמה החרושה והאבנים חייבים.

והוינן בה: ולכתוב רחמנא "שדה" בלבד, ולא בעי הנך, ולא תצטרך לכתוב את כל היתר, שהרי שדה כוללת הכל, קוצים גדיש וקמה? ^[116]

ומשנינן: צריכא: דאי כתב רחמנא רק "שדה", הוה אמינא: מה שבשדה, אין, שחייבים רק על שריפת התבואה שבשדה, אבל מידי אחריני, על שריפת הקרקע עצמה, לא חייבים.

קא משמע לן המקרא שכתב בפירוש "קמה", כדי שה"שדה" ישאר מיותר, ללמוד ממנו על שריפת הקרקע החרושה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם.

ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה.

שנאמר "כי תצא אש ומצאה קוצים". ודרשינן: אימתי אש יוצאה, שבאה פורענות לעולם? בזמן שקוצים מצוין לה, כשהרשעים בעולם.

ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר "ונאכל גדיש".

ואכל גדיש" בלשון הווה לא נאמר, אלא "ונאכל גדיש" בלשון עבר. ומשמע שנאכל גדיש כבר קודם שריפת הקוצים, שהפורענות התחילה מהצדיקים שמשולים לגדיש. ^[117]

תאני רב יוסף: מאי דכתיב במכת בכורות "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר". מלמד הכתוב שכיון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים ולכן נצטוו ישראל שלא לצאת מפתח ביתם עד בקר שמא אף בהם יפגע המשחית.

ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר [יחזקאל כא ח] "והכרתי ממך צדיק ורשע", משמע הצדיק לפני הרשע. ^[118]

בכי רב יוסף: כולי האי נמי, לאין דומין! כלומר, וכי הצדיקים נחשבים להבל, שעד כדי כך, אפילו קודמים הם לפורענות לפני הרשעים?

אמר ליה אביי: טיבותא הוא לגבייהו. טובה היא להם שהם מתים קודם, כדי שלא יראו ברעה העתידה לבא, דכתיב [ישעיה נז א] "כי מפני הרעה נאסף הצדיק". ^[119]

גמרא: תנו רבנן לבה ולבתו הרוח אם יש בלבויו כדי ללבות חייב. כלומר שלבה וכבר בא הרוח רוח שאינה מצויה אם יש בלבויו כדי ללבות חייב שהרי אפילו בלא סיוע הרוח היה בלבויו כדי ללבות ולהדליק את הגדיש ומתכוון הוא להדליק ולפיכך חייב ומדקתני חייב סתם משמע שחייב בכל.

וקשיא לי אמאי חייב בכל כיון שיש גם בלבוי הרוח כדי ללבות וא"כ להוו כשנים שהביאו את האש ואת העצים ששניהם חייבים וכדאמרינן בפ"ק דמכלתין דמרבה בחבלות ואם נפשך לומר שאין אומרים בסיוע הרוח שא"כ אשו שהוא חייב עליו נזק שלם לא משכח לה אלא במדליק בידו ממש את הגדיש אבל ע"י הרוח ואפילו ע"י מצויה לא. לא היא דכל שברוח מצויה הרי הוא כאלו עשה הוא את הכל וי"ל דאתיא כר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וא"נ י"ל דכיון שבא הרוח בשעת לבויו ויש בליבוי כדי ללבות מטילין עליו את הכל דהו"ל כמביא את האש ויש בו כדי לילך ברוח מצויה ולהחזיק ואם לאו שאין בלבויו כדי ללבות פטור שאין במעשיו כלום ואמאי והא בזורה והרוח מסייעתו כיון שכבר באה רוח כשהתחיל ללבות שהרי גלה שרוצה ללבות ולהזיק כזורה שזורה לדעת שיסייענו הרוח הכא נמי ליחייב והכא כשאין כח ברוח מעצמה ללבות ולהזיק בלא לבויו שאלו היה ברוח כדי ללבות בפני עצמה לבויו של זה מאי קא עביד ואפילו לפי מה שכתבתי שם שלא אמר אלא שאינו חייב בכל הנזק אבל כולן משלמין בכאן היה לנו לפטור דלא אמרו שם אלא במרבה בחבלות שיש בו להלך ולהזיק כזה חפר עשרה ובא זה והשלימה לעשרים אבל זורק קיסם לתוך המדורה ודאי פטור. והכא נמי כיון שאין בלבויו כדי ללבות אלו היה ברוח כדי ללבות המלבה פטור דלאו מידי קא עביד דמסייע אין בו ממש אלא ברייתא כשאין באחד מהם לעצמו ללבות ומשום הכי אקשינן אמאי פטור להוי כזורה ורוח מסייעו דחייב ואוקמה אביי בשלבה זה מצד אחד ורבה הרוח מצד אחר שמה שזה מלבה אין זה מלבה אלא ששני האישים נתערבו והלכו והזיקו.

ורבא אמר לא כמו שהיינו סבורין שכבר בא אותו הרוח שאינה מצויה בשעת לבויו אלא כשהתחיל ללבות עדיין לא בא ואח"כ בא דלאו פושע הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה.

לרבות כל בעלי קומה. פירש רש"י ז"ל בעלי חיים ויש שפירשו אפילו ירקות ויש שפירשו לרבות כל דבר שאין לו גשם שאינו בעל קומה גדולה או קטנה ובירושלמי פירשו מה שהוא מחובר לקרקע שעומד בקיומא שלא נקצר ואינו גדיש דגרסינן התם אי מה גדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש ת"ל או הקמה.

הוה אמינא מה שבשדה אין מידי אחרינא לא. פירוש מה שבשדה כגון נירו ואבנו.

האש שאין בה כדי להדלק מעצמו או ברוח מצויה ובא זה וליבה וסייעה רוח שאינה מצויה בלבוייו אם יש בלבויו כדי ללבותה בלא רוח חייב ואם לאו פטור ואע"פ שאף לבוי הרוח לבד אינו מדליקו ואין צריך לומר אם לבה הוא מצד אחד ולבתה הרוח מצד אחר שכל שדלק מצד לבויו הוא חייב וכל שדלק מצד לבוי הרוח פטור:

לענין שבת אמרו זורה ורוח מסייעתו חייב אע"פ שאין בזרויו כדי לזרות מפני שמלאכת מחשבתו כך הוא אבל בזו אינה אלא גרמא ופטור ואע"פ שלענין שבת שנים שעשאוה פטורים דוקא בשני בני חיוב יש מקשים לדעת זה אם כן זורה ורוח מסייעתו לענין נזקים פטור והלא בפרק לא יחפור אמרו בבי מר מריון שהיו נופצין פשתן והרקתא הולכת ומזקת ופטר רבינא מחמת שמעשה הרוח הוא ואינו בידים והקשו עליו וליהוי כזורה ורוח מסייעתו אלמא אף לענין נזקים נאמר כן ותרצו גדולי הפוסקים שלא הקשו כך אלא לענין אסור אבל לענין תשלומין פטור ואין אותה סוגיא מוכחת כן אלא שנראה משם שאף לענין תשלומין כן ואף גדולי המפרשים תרצו בה דברים שלא נראו לנו ורבותי תירצו בה עיקר הדברים והוא שזו שבכאן הרוח מסייעת לעשיית גוף המזיק אבל בענין הרקתא כבר נגמר גוף המזיק ואין הרוח מסייע אלא בהולכה ונמצא שנפוצו מסייע לרוח להוליכו ומ"מ המזיק נעשה בלא הרוח ומתוך כך חייב:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי ואמר על זה השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות או דרך הרבים או נהר פטור המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה ר' אלעזר בן עזריה אומר רואין אותה כאלו היא באמצע בית כור ר' אליעזר אומר שש עשרה אמה כדרך הרבים ר' עקיבא אומר חמשים אמה ר' שמעון אומר ישלם המדליק את הבערה הכל לפי הדלקה אמר הר"ם מה שאמר ר' שמעון הכל לפי הדלקה רוצה לומר שנראה שעור האש שהבעיר ונשער כמה הוא סוף מה שיוכל לצאת ונאמר על דרך משל כי אפשר על הרוב שתדליק בלהב שלה עד מרחק עשרים אמה וכל מה שתאכל באותן העשרים אמה הוא חייב אם אכלה חוץ לרשותו ואם הוסיפה חוץ לעשרים אמה והדליקה במרחק יותר פטור לפי שהוא דבר חוץ מן השיעור הידוע וכאלו עברה נהר או גדר גבוה ארבע אמות והלכה כר' שמעון:

אמר המאירי השולח את הבערה ואכלה עצים ואבנים או עפר חייב כגון לחכה נירו וסכסכה אבניו אע"פ שאין אבנים ועפר ראויים לה והוא שנאמר או השדה:

עברה גדר וכו' כלומר שהדליק בשלו ולא שימר את אשו שלא להתפשט בחוצה לו ומ"מ גדר היה מפסיק בינו לקוצים שחוצה לו והיה טועה בסבתו והיה חושב שלא תעבור הדלקה את הגדר אם היה אותו הגדר גבוה משפת קוצים ולמעלה ארבע אמות פטור ומה שפירשו בגמרא עד ארבע אמות פירושו עד ועד בכלל שהוא חושב מלמעלה למטה שש אמות פטור חמש פטור עד ארבע אמות פטור ועד בכלל ר"ל שאם גבוה ארבע אמות פטור וכן אם היה דרך הרבים מפסקת בין הדלקה לחוצה לה פטור ודרך זה שיעורו שש עשרה אמה כמו שהתבאר במסכת שבת וכן אם היה נהר מפסיק אע"פ שאין בו רוחב שש עשרה הואיל והוא עמוק ומ"מ פרשוה בגמרא ברוחב שמנה אמות ולא סוף דבר בשיש בו מים אלא אף בשאין בו ופירש בגמרא שלא פטרנו בהפסק דרך הרבים אע"פ שהוא שש עשרה אמה אלא בשהדלקה קולחת ר"ל מתמרת ועולה אבל בנכפפת לצדדיה אם היו עצים מצויים לה חייב אפילו עד מאה מיל או יותר:

המדליק בתוך שלו וכו' משנה זו חולקת עם שלפניה שאף שלפניה במדליק בתוך שלו היא ושאל בה עד כמה תעבור הדלקה ויהא פטור ופירש בה רואין אותה כאלו היא באמצע בית כור וכל שיש חצי בית כור לכל רוח פטור בקולחת ור' אליעזר אומר שש עשרה אמה והוא כסתם משנה שלפניה וכן הלכה ור' עקיבא אומר חמשים אמה ור' שמעון אומר הכל לפי הדלקה והקשו בגמרא עליו שהיו מבינים מדבריו שכל שתעבור הדלקה והזיק חייב בין עברה מעט בין עברה הרבה ונמצא שאין לו שיעור לפטור ומתוך כך פרשו לדבריו הכל לפי גבהה של דליקה כלומר שאם הדלקה בהרבה עצים צריך להיות גבוה יותר מארבע אמות ואין בזה אלא מה שעיני הדיין רואות ולא נאמר ארבע אמות אלא להדלקה בינונית וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכבר למדת מדברינו פסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר בארנו במשנה שאפילו באבנים ועפר אדם חייב בקלקול דליקה כגון ליחכה נירו וסכסכה אבניו וכן בכל דבר אע"פ שהפסדו מועט כגון קוצים וכיוצא בהם וכן אף בבעלי חיים הכפותים:

לעולם אל יתרשל אדם בתוכחת הרעים והרקים ואל ידון בעצמו מכיון שהטובים הולכים בישרת לב מה לנו ולרקים שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל הרעים וכשהיא באה אינה מתחלת אלא בצדיקים דרך סמך דרשו כי תצא אש מה הוא סבתו ומצאה קוצים ואמר ונאכל גדיש שכבר נאכל תחלה שכיון שנתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע הדא הוא דכתיב איוב ט' אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג ונאמר יחזקאל כ"א והכרתי ממך צדיק ורשע והכל במשפט על צד עונש כמו שבארנו במקומו באחרון של סנהדרין במה שכתבנו שם מעיקרי האמונות ולפעמים קודמת על הצדיק לטובתו שנאמר כי מפני הרעה נאסף הצדיק ונאמר הנני אוסיפך אל אבותיך וגו' ולא תראינה עיניך את הרעה וגו':

כבר בארנו באשו שחיובו אף משום חציו ונמצא שהוא חייב עליו בארבעה דברים אלא שיש בזו תנאים וצדדים ידועים וכבר ביארנו הענין יפה בפרק שני וכן בארנו שם אימתי הוא חייב משום ממונו ואימתי הוא חייב משום חציו:

אסור לאדם שיציל עצמו בממון חברו על דעת שלא ישלם הא מ"מ מותר להציל עצמו בממון חברו על דעת שישלם ודברים אלו דוקא באבדת גופו וכמו שאמרו שיציל עצמו הא הצלת ממונו בממון חברו אפילו על דעת שישלם אסור ודבר זה יתבאר בפרק אחרון:

כשם שאסור להציל ממונו בממון חברו כך אסור לגזלו על דעת להחזיר וכן להחליף את שלו בשלו ואפילו בשויו בלא ידיעתו ואם עשה כן אע"פ שמחזיר נקרא רשע שנאמר חבול ישיב רשע גזלה ישלם אע"פ שמשלם נקרא רשע:

דרך המלך אין לה שיעור ורשאי לפרוץ גדר ולעשות דרך ושביל לו ולסיעותיו ואין ממחין בידו ומ"מ להציל עצמו או ממונו בממון חברו ולהחליף בשוויו אע"פ שאין יד הדין שולטת עליו אסור לו לעשות כן ויזהר מדיני שמים:

ארבע אמות שאמרו אפילו בשדה קוצים פטור ר"ל אפילו היה השדה שקפצה הדליקה לתוכה מלאה קוצים פטור הואיל ויש כאן גדר ארבע אמות משפת קוצים ולמעלה:

שלולית והוא חריץ שמי גשמים שלולים לתוכה אם יש בו רוחב שמונה פוטר בדלקה וחריץ העשוי להשקות את השדות הנקרא אריתא דדלאי אם יש בו מים פוטר ואם לאו אינו פוטר:

אין מניחין פאה משדה זו על שדה אחרת ואע"פ שמ"מ שיעורה בששים ואין השיעור מתנכה בכד מ"מ אמרה תורה לא תכלה פאת שדך הא למדת שצריך שיניח בכל אחד פאה הראויה לו האם הניח מאחד לחברו אינה פאה אלו מפסיקין לפאה ועושין את השדה שתי שדות להניח פאה בכל אחד מהם הנהר והשלולית והיא אמת המים המחלקת שלל לאגפיה ר"ל שכשהיא גדלה מתמלאין ממנה בורות שיחין ומערות ודרך היחיד הרחבה ארבע אמות ודרך הרבים הרחבה שש עשרה אמה ואע"פ שאין דרכים אלו קבועים בימות הגשמים אבל שביל היחיד שאין בו ארבע ודרך הרבים שאין בו שש עשרה הוא תלוי בקביעות אם היו קבועים בין בימות החמה בין בימות הגשמים מפסיקין ואם אינו קבוע בימות הגשמים אינו מפסיק:

לא יעמיד אדם תנור בתוך ביתו אלא אם כן יש על גביו אויר ארבע אמות היה מעמידו בעליה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואע"פ שהרחיק בשיעורין הללו אם הזיק משלם מה שהזיק ואע"פ שבמשנתנו השיעור פוטר אין התנור דומה לזו שהתנור הואיל ותמיד הוא מדליק היה לו לעיין תמיד אם יוצא ממנו היזק אם לאו וכשנתרשל בכך חייב:

רבותי הורו שיש חלוק בין מדליק לתוך שלו למדליק בתוך של חברו שהמדליק בתוך שלו די לו בהרחקה בלא גדר ונהר ודרך הרבים ולא אמרו גדר גבוה אלא במדליק בסמוך אבל בשל חברו הואיל ושלא ברשות הדליק צריך לגדר ונהר וכל שכן שמדליק בתוך שלו דיו באלו בלא הרחקה וכן הורו שבכלל מה שאמר ר' שמעון שהכל לפי הדלקה הרבה ענינים שלא הזכרנו כגון שלא היה שם הפסק ולא שיעור הרחקה אלא שהדליק בשלו אפשר שהדליקה כל כך מעוטה שאין לחייב בה וכן הרבה דברים כיוצא באלו:

המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי ואמר על זה המדליק את הגדיש והיו בו כלים ר' יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטים או גדיש של שעורים היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב היה גדי סמוך לו ועבד כפות לו ונשרף עמו פטור ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שדרך בני אדם להניח בבתים אמר הר"ם כשהדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חברו בכגון זה חכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש אבל לא כלים אבל משערין מקום אותם הכלים והוא מלא גדיש אבל אם הדליק גדיש חברו משלם כלים שבתוכו ובלבד כלים שדרכן להניח בגדיש כגון המחרישות והמזרה אבל זולת אלו המינין מן הכלים אינו חייב אלא בשיעור גופן מן הגדיש כמו שזכרנו ואם הדליק את הבירה ישבע בעל הבירה על מה שהיה בתוכה שבועה בתורה וישלם המדליק כל מה שישבע עליו ובלבד שיהא אמוד שיש לו כמה שטען שאבד בתוך הדליקה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המדליק את הגדיש והיו בו כלים ר' יהודה מחייב אף על הכלים שהוא מחייב על נזקי טמון באש וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטים או גדיש של שעורים לפי מה שהיא אם חטים חטים ואם שעורים שעורים אבל על מה שבתוכו פטור שנאמר או הקמה מה קמה בגלוי אף כל גלוי:

היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף הכל הגדי והגדיש והעבד חייב על הגדי ועל הגדיש שהרי אינו חייב במיתה על העבד הואיל והיה לו לברוח היה עבד כפות וגדי סמוך לו קם ליה בדרבה מיניה על העבד ואע"פ שלא התרו בו ואין כאן מיתה מ"מ דין מיתה יש כאן כמו שהתבאר ופטור על הכל הא אפילו בגדי סמוך אומרים שהיה לו לברוח ואין בו תשלומין ומה שאמרו בפרק שני כ"ז א' שאם הניח עליו גחלת ונשרף חייב בשאינו יכול להסירו ואע"פ שיש פירושים אחרים במשנה זו הן לחייב על הגדי בסמוך הן לדברים אחרים זה עיקר וכבר הארכנו בה בפרק שני ובארנו שם שמשנה זו שנויה לדעת האומר אשו משום חציו:

ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבית כגון שנכנס שלא ברשות והסיק את האור והודלק ברוח מצויה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח בבתים:

זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים וכבר ביארנוה בביאור יותר מרווח בפרק שני ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

זה שאמרו חכמים שהוא פטור על טמון באש בכל הכלים דוקא במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חברו אבל אם הדליק בתוך של חברו חייב אף לדעת חכמים בכלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר ופטור בשאר כלים:

כל שפטרנו בטמון באש רואין מקום הכלים הטמונים כאלו הם תבואה ממין הגדיש וכל שהכלי שוה יותר על התבואה משלם דמי התבואה:

אמר רב נחמן בר יצחק מאן דתני ליבה לא משתבש. קשה שאין דרך התלמוד לומר כן אלא כשאומר מתחילה איכא מאן דתני הכי ואיכא מאן דתני הכי והדר אומר מאן דתני הכי לא משתבש ומאן דתני הכי לא משתבש כמו חד תני אידיהן וחד תני עידיהן וכו' ודכוותיה הרבה בתלמוד. וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ביבמות בפרק כיצד על כיוצא בזה ושם מתרץ לה עיין שם. שיטה.

ליבה וליבתו הרוח. כתוב בתוספות ולא דמי השתא לזורה ורוח מסייעתו דכמה שליבה וכו' האי לאו עיקר טעמא דכל שכן שיתחייב אלא כמה שליבה הרוח לא סייע הוא כלום ואפילו איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיצטרפו פטור משום האי טעמא. הר"א מגרמישא ז"ל.

ליבה וליבתו הרוח אם יש וכו'. כלומר שליבה וכבר בא הרוח רוח שאינה מצויה אם יש בליבויו כדי ללבות חייב שהרי אפילו בלא סיוע הרוח היה בליבויו כדי ללבות ולהדליק את הגדיש ומתכוון הוא להדליק ולפיכך חייב נמי דקתני חייב סתם משמע שחייב בכל. וקשיא לי אמאי חייב בכל כיון שיש גם בליבוי הרוח כדי ללבות ואם כן להוו כשנים שהביאו האש והעצים ששניהם חייבין כדאמרינן בפרק ה' במרבה בחבילות. ואם נפשך לומר שאין אומרים כן בסיוע הרוח שאם כן אשו שהוא חייב עליו נזק שלם לא משכחת ליה אלא במדליק בידיו ממש את הגדיש אבל על ידי הרוח ואפילו על ידי רוח מצויה לא. לא היא דכל שברוח מצויה הרי הוא כאלו הוא עשה את הכל. וי"ל דאתיא כרבי נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ואי נמי יש לומר דכיון שבאה הרוח בשעת ליבויו ויש בליבויו כדי ללבות מטילין עליו את הכל דהוי ליה כמביא את האש ויש בו כדי לילך ברוח מצויה ולהזיק. הרשב"א ז"ל.

אמאי להוי כזורק ורוח מסייעתו וכו'. והא דלא פרכינן אמתניתין אלא אברייתא משום דמתניתין איכא לפרושי ליבתו הרוח לאתר שנסתלק הוא אבל מתניתא תנא ליבה וליבתו הרוח בחד. אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד זה וליבתה הרוח מצד אחר פירוש שנמצא שאין הרוח משתתפת במלאכתו אלא מלאכתו מיוחדת בפני עצמה ומלאכת הרוח מיוחדת בפני עצמה ולפיכך אינם מצטרפות אבל כשהוא מלבה עם הרוח מצד אחד נמצא מלאכתן משותפת. רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתה רוח שאינה מצויה כלומר ולא היה ברוח מצויה כדי ללבותה וכי ליבתה נמי רוח שאינה מצויה לאו אדעתיה מה שאין כן בזורה ורוח מסייעתו דאפילו ברוח שאינה מצויה חייב דהתם בכלל רוח שאינה מצויה הוי רוח מצויה וכי מחייב ארוח מצויה מחייב. הרא"ה ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל וליהוי כזורה ורוח מסייעתו. תימה היכי בעי למימר דמחייב הא קתני במתניתין ליבתה הרוח פטור ומיירי נמי ברוח מצויה כדמשמע בירושלמי וכדפירשתי. וי"ל דודאי כשמחוסר ליבוי שלא ליבה האדם כלל ובאה הרוח וליבתה בפני עצמה פטור גם ברוח מצויה דלא מיקרי המבעיר הבעירה כיון שלא ליבהו כלל כדקתני במתניתין אבל הכא שהאדם ורוח מלבים יחד פריך שפיר דליחייב האדם כשעושה הליבוי על ידי סיוע הרוח כאלו עשאו לליבוי בפני עצמו כמו שלענין שבת כשזורה ורוח מסייעתו כאלו הוא עושה המלאכה בפני עצמו. ומשני אביי כגון שליבה מצד האחד ולבתו הרוח מצד אחר שבענין זה אין רגילות לרוח לסייעו כיון שאינה באה מאותו צד שליבה האדם ולכך פטור דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה. רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה פירוש שבשעה שליבה לא היה בעולם רק רוח מצויה וברוח מצויה לא היה מתלבה גם עם ליבויו וליבתו הרוח שאינה מצויה שבא לאחר מכאן דרוח שאינה מצויה לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה ובקוצר הוה ליה למימר דהך רוח מיירי ברוח שאינה מצויה והא דקאמר שליבה ברוח מצויה כדי נסבה. אי נמי לרבותא נקט והכי קאמר אם יש בליבויו כדי ללבות בפני עצמו בלא סיוע רוח שאינה מצויה אף על גב דאין בו כדי ללבות רק בהדי רוח מצויה דשפיר מיקרי עושה כל הליבוי בפני עצמו וחייב. וכל שכן אם ליבה ברוח מצויה ולבתו רוח מצויה לפי שהתחיל מלאכתו על דעת אותו הרוח. ע"כ.

כגון שצמרה צמורי. פירוש שלא ליבה אותה בכדי שתוסיף אלא שתעמוד כמו שהוא שלא תרבה דהשתא לאו כלום קא עביד ובא הרוח וליבתה אותה. הרא"ה ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל דצמרה צמורי פירוש כגון אישתא צמירתא כאדם שמנפח בבגדו או בכלי שבידו שאינו ניפוח גמור. וזורה ורוח מסייעתו הוא עשה מה שראוי לעשות. ע"כ.

ורב אשי אמר וכו'. כתוב בתוספות ולא רצה להעמיד וכו'. דאין לפרש דכך מתרץ מדקאמר התם ניחא ליה דתיזיל משמע מעצמו. הר"א מגרמישא ז"ל.

רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו וכו'. וגרמא בניזקין פטור ואפילו ברוח מצויה פטור כיון שלא היה נעשה האש אלא בסיוע הרוח. והשתא דפרישנא הא מפרשינן הא דאמרינן בפרק לא יחפור גבי רקתא וכו'. ובעיקרא דשמעתא תימה לי מילתא היכי מדמינן ליה להאי עובדא דרקתא לגרמי ולא חשבינן ליה כאבנו וסכינו וכו'. ומסתבר לי דכי אמרינן אבנו וסכינו וכו' דחייבים לכולי עלמא בשאין הרוח גורם להם אלא נפילתן דהשתא אמרינן דכיון דהוא הניחן בראש גגו במקום שראוין ליפול חשבינן ליה ודאי כאלו נפלו מידו לדעתו אבל הניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו מחמת דחיפת הרוח יותר ממה שהיו מזיקין אלו נפלו מאליהן מידו לדעתו בזו לא שמענו שיתחייב באותו מותר שהוא מחמת דחיפת הרוח דאיכא למימר דההוא חשבינן ליה כאלו הרוח בלבד הוא שעושה אותו. ולא דמי לאש כלל דשאני אש דמעיקרא כך הוא דכח אחר מעורב בו ואין הרוח גם כן עושה בו אלא שמוליכו וכיון דהכי אורחיה חשבינן ליה מעשה הבעלים אבל כאן מחמת כח הרוח באבן הנזק מתרבה ואסתלקו ליה מעשה ראשון. והאי עובדא נמי הכי הוה דכי הוו נפצי כיתנא נתרה רקתא וניחא אארעא ובא הרוח ונוטלתה וטופחה על פני העוברים ועוקצת פניהם או בשוקיהם ורגליהם ואלו היתה נופלת מדעתו לידו אפילו ממקום גבוה לא היתה מזקת כלל לעוברים אבל עכשיו הוא שמזקת מפני הרוח שמטפחת על בשר העוברים ובהא פשיטא ליה לרבינא דליכא לחיובי מדין אשו דלא איצטריך ליה לפרושי אלא למימר דליכא לחיובי נמי מדינא דגרמי דלא אמרינן הכי אלא היכא דהוי מכחו אבל הכא זיקא הוא דממטי ליה ועביד ליה להיזקא בידים ולגבי דידיה הוה ליה כמי שנסתלקו מעשיו. מתקיף לה רב אשי מאי שנא אף על גב דאמרינן הכא דכי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת בלחוד דמלאכת מחשבת וכו' האי טעמא שייך למימר בעיקר בריאת האש ותחילת עשייתו דלגבי נזיקין כיון דלא מתעביד כולי אש על ידו אלא בסיוע הרוח הוי ליה גרמא בעלמא ופטור אבל הכא כיון שהוא הכשיר הנזק שמניח אותו רקתא בענין שתלך ברוח מצויה על בני אדם חשבינן לה כאלו היא נופלת מידו אף על פי דמחמת דחיפת הרוח הנזק מתרבה כולה מילתא חשבינן לה מעשיו ואכולה מילתא מחייב. אמרוה קמיה דאמימר אמר להו היינו זורה לרוח ורוח מסייעתו. ורבינא לא חייש לה דסבר לה דאפילו בכהאי גוונא איכא למימר הפרישה דהתם הוא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל גבי נזיקין פטור. ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב פירש גץ שביבי אש ואין בהם כדי להזיק אלמלא מפני הרוח שבאה ומטפחת אותם על פני העוברים והוי ליה כי ההיא רקתא לגמרי ואפילו הכי מיחייב ומהדרינן התם ניחא ליה דליזיל הכא לא ניחא ליה דליזיל פירוש התם גבי גץ היוצא מתחת הפטיש ניחא ליה לנפח שילכו הניצוצות וכיון שכן לעולם מכה בענין שילכו מחמתו ולאו כדקא סלקא דעתך שהרוח היא שבאה ומטפחת אותם על פני העוברים אלא מכחו הוא שהולכים מן הסתם דמינח ניחא ליה בהכי שלא ישארו ויצרפו לשם ומכחו הוא שבא אבל גבי רקתא לאו מכחו הוא בא אלא הרוח בלבד היא שבאה ומטפחת אותם על פני העוברים. כן נראה לי לפרש והלכתא כמר בר רב אשי. הרא"ה ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל ורבותי תירצו שבזו שבכאן הרוח מסייעתו לעשיית גוף המזיק אבל בענין הרקתא כבר נגמר גוף המזיק ואין הרוח מסייעת אלא בהולכה ונמצא שניפוצו מסייע לרוח להוליכו ומכל מקום ההיזק יעשה בלא הרוח ומתוך כך חייב. ע"כ לשונו.

למה לי דכתב רחמנא קוצים. קשה קצת דלא נכתב קוצים בפסוק לחייב עלייהו אלא אורחא דמילתא בא לומר אם יצאה האש ומצאה קוצים ונסתבכה בהם מתוך כך נאכל גדיש או הקמה או השדה. וכן בפירוש החומש לרש"י ז"ל ואם כן לא היה לו להצריך זולתי גדיש קמה ושדה בלבד. ושמא יש לומר דאין הכי נמי דפשטיה דקרא הכי הוא אלא מיהו בתלמוד רוצה להשוות כולם ולהצריכה הואיל ואפשר וכל היכא דאיכא למדרש דרשינן. שיטה.

לרבות כל בעלי קומה. פירש רש"י ז"ל בעלי חיים. ויש שפירש אפילו ירקות. ויש מי שפירש לרבות כל דבר שאין לך גשם שאינו בעל קומה גדולה או קטנה. ובירושלמי פירשו מה שהוא מחובר לקרקע שעומד בקיומה שלא נקצר ואינו גדיש דגרסינן התם אי מה גדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע תלמוד לומר או הקמה. הרשב"א ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש וז"ל לרבות כל בעלי קומה אף על פי שאין עושין מהן גדיש כגון ירק. ע"כ.

ורבי יהודה אומר מיבעי ליה לחלק. קצת קשה דלעיל גבי כלים בבור שמעינן ליה לרבי יהודה איפכא או לרבות ולחלק נפקא ליה מונפל דכוותה הכא נמי תיפוק ליה לחלק מונאכל. ושמא יש לחלק שאין דומה. שיטה.

מה שבשדה אין מידי אחריתי לא. פירוש מה שבשדה כגון נירו ואבניו. הרשב"א ז"ל.

אין פורענות באה לעולם וכו'. בא ללמדנו שאל יתרשל אדם מתוכחות הרעים והרקים ולא ידון בעצמו מכיון שהטובים הולכים בישרות לב מה לנו ולרקים. שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל הרעים ואינה מתחלת וכו'. הרב המאירי ז"ל.

אין פורענות כו' בזמן שהקוצים מצויין כו'. לפי ששינה והתחיל במצאה קוצים וסיים בנאכל גדיש דרשו ומצאה מלשון מצויין שע"י קוצים האש נסרך מהר כנאמר דעכו כאש קוצים כך ע"י הרשעים שנמשלו לקוצים כדכתיב ובליעל כקוץ מונד וגו' האש שנמשל לפורענות נסרך ע"י ונאכל כבר הגדיש שנמשלו בו הצדיקים שעושין פירות:

משניתן רשות למשחית כו'. ופרש"י בחומש מגיד שמאחר שניתן רשות למשחית כו' והלילה רשות כו' וטען הרמב"ן וכי אסור לאדם בכל לילה לצאת כו' ע"ש עכ"ל אבל דברי המכילתא מפורש כפירוש רש"י דקאמר מגיד משניתן רשות כו' ללמדך שתהא נכנס בכי טוב כו' וכה"א תשת חשך ויהי לילה כו' וכן מוכח מתוך שמעתין דתרתי שמע מיניה חדא דבעת הדבר אל יצא משום דניתן רשות כו' וכדאמר דבר בעיר כנס כו' שנאמר ואתם אל תצאו גו' ומדכתיב עד בקר ומכת בכורות לא היה רק עד חצות ילפינן מיניה ד"א לדעלמא דלילה רשות למחבלים ולעולם יצא בכי טוב כו' והרא"ם כתב בזה דברים דחוקים ואין להאריך:

שמתחיל מן הצדיקים כו' צדיק ורשע וכו'. גם שא"א להוציא שני שמות כאחד מדלא כתיב צדיק עם רשע כדכתיב להמית צדיק עם רשע גבי אברהם דהיינו בכליון אחד שלא יבחין מי הוא צדיק ומי הוא רשע אבל צדיק ורשע משמע שלא ימות עמהם אלא קודם להם שיהיה ניכר שהוא צדיק וז"ש טיבותא הוא לגבייהו שלא ימות הצדיק בכללן ולישנא דולא עוד דקאמר היינו לפי הנראה למראית בני האדם וכדסבר מעיקרא רב יוסף אבל לפי האמת טיבותא הוא לגבייהו וק"ל:

ד"ה רב אשי אמר וכו'. אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמו לא אקרי לכך הכא לא אקרי מבעיר כן נראה לי להגיה וכן מצאתי בתוס' ישנים וכן הוא בהר"ן ורוצה לומר דבשלמא לענין שבת הגרמת זרייה מקרי שפיר מלאכת מחשבת דהכי היא לעולם מלאכת הזרייה שזורין על יד הרוח אבל לענין נזיקין שיהא נקרא מבעיר אש לא נקרא מבעיר אלא כשהוא לבדו מבעיר האש בלתי שום סיוע מזולתו אבל כשהרוח מסייעו לא מקרי מבעיר הוא לבדו אלא גורם והיינו ר"ל במה שאמר אבל עושה מעשה זרייה בפני עצמו ר"ל לבדו בלתי שום סיוע לא מקרי דהא הרוח מסייעו ולא מקרי שהוא עושה מעשה זרייה לבדו הלכך ה"נ לא מקרי הכא מבעיר לבדו אלא גורם וכו':

רש"י בד"ה נירו חרישה שלא נזרע סכסוך כו' הד"א:

תוס' בד"ה ליבה כו' ממש בפרק המצניע כו' שאין מצויה כך פי' ר"י כו' כצ"ל:

בד"ה רב אשי כו' ולא הגורם הבערה כצ"ל:

דלא שכיח אש גביה כצ"ל:

אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם (שמות כב, ה). קשא פשיטא ומאי קא משמע לן? ונראה לי בס"ד דבא ללמד דאין הפרענות באה לכללות העולם בעבור העבירות אלא בזמן שהרשעים העושים את העבירות הם עודם בעולם ועושים העבירות דאז הפרענות באה לכללות העולם בעבור העבירות שנעשים כאשר הוא שם אבל בעבור שנעשו מכבר דאותם העושים אותם מתו או הזקינו באופן דלעת עתה אין עושים עבירות לא תבא פרענות לכללות העולם בעבור מה שנעשה מכבר.
ומסתבר טעמיה דבשלמא אם עתה כאשר הוא שם נעשים העבירות לכך תבא הפרענות לעולם שלוקין גם אותם שלא חטאו כדי לעורר אותם שישימו לב לחפש על עושי רשעה שיסירו המכשולות מביניהם וכמו שנאמר וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי (ישעיה נז, יד) אך אם עתה אין עושים עבירות למה ילקו כללות העולם אשר לא חטאו בעבירות שנעשה מקודם? דסבירא ליה להאי תנא בעולם הזה אין לוקים הזכאין בשביל הרשעים ורק לוקין כדי שיתעוררו לבדוק ולחפש. ואמרתי רמז נכון לסברא זו אותיות פּוּרְעָנוּת הם אותיות 'פנו רעות' כי פורענות יש בה שני וא"ו.
ובזה ניחא מה שאמר כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ (שמות כב, ה) דאם הרשעים מתו או הזקינו שאין עושים לעת עתה רשעה אין נקראים קֹצִים דדמו לקוצין שנשרפו ונעשו אפר אך קוצין שהם מכאבים הם הרשעים שעודם בעולם ועושים עבירות אז תצא אש זו הפורענות.

וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים" (שמות כב, ה). נראה לי בס"ד הטעם דמכנה לצדיקים בשם גָּדִישׁ כי הם עושים דיש בברור ניצוצי קדושה להפריד הקליפה מן הפרי וזה הדיש עושים אותם בשלשה חלוקות אחד במעשה ואחד בדבור ואחד במחשבה לכך נקראים גָּדִישׁ שהוא ג' דיש.
או יובן נקראים גָּדִישׁ מפני שטורחין ומביאים מצות במדה גדושה ולא במדה מחוקה והוא על דרך המעשה שכתבתי לעיל על דף י"ז בהפרש שיש בין גודש למחק והצדיקים עושין בכל כוחן ולכן מנחתם נחשבת במדה גדושה.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּתְחִיל מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע" (יחזקאל כא, ח) (שמות יב, כב). קשא מנא ליה דפוגע בצדיקים תחלה דילמא פוגע בכולם בשוה ואין קדימה לצדיק ומה דנקיט 'צַּדִּיק תְּחִלָּה' אין הוכחה דמקדים לצדיק אלא לעולם שוין הם אך אי אפשר למנקט שנים שוים בבת אחת ומוכרח להקדים אחד מהם?
ונראה לי בס"ד דאם הם שוין בזה הוה ליה להזכיר רשע תחלה כיון דהוא דבר של פרענות וידוע דבקללה מתחיל מן הקטן אלא ודאי שינה המנהג להזכיר צדיק תחלה ללמדך דהוא קדים בפורענות.

גמ' או מיבעי ליה לחלק. עיין חולין דף פו ע"ב תוס' ד"ה לחלק וצ"ע:

בתוספות בד"ה ליבה וליבתה הרוח וכו' כשאין ברוח בפני וכו' דאי כשיש בו וכו' למה יתחייב עכ"ל. כי בפשוטו למה יתחייב משום דאם נאמר דאיירי כשיש ברוח כדי ללבות ע"כ נמי דאיירי בברייתא שזה המלבה אינו בעל האש דאל"כ ליחייב ממ"נ כיון שיכול להזיק ברוח מצויה דבהכי איירי ולא גרע מהביא את האור או העצים במקום שיכול להזיק ברוח מצויה דחייב וא"כ וכי בשביל שהוסיף בנזק וליבה בעצמו יפטור אע"כ דאיירי שהמלבה אינו בעל האש לכך הקשו שיתחייב בעל האש והמלבה יפטור אבל למאי דמסיק התוס' דאיירי כשאין ברוח כדי ללבות מצינן למימר שפיר דאף אם המלבה הוא בעל האש אפילו הכי פטור כשאין בכל אחד כדי ללבות בפני עצמו וכן משמע להדיא מלשון התוספות שכתבו ולכך כאן פטור דבלאו ליבוי לא היתה יכולה להזיק וכו' והטעם יתבאר בסמוך:

בד"ה רב אשי אמר וכו' לכך הכא לא מיקרי מבעיר אלא גורם וכו' ע"י הרוח המסייעו עכ"ל. דבריהם סתומים קצת דלכאורה קשה מ"ש מכל דיני אש כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב ולא אמרינן דהוי גורם ע"י הרוח המסייעו וכן בהמביא את האור או עצים אע"ג שלא ליבה כלל אלא הרוח בלבד אפ"ה חייב ולא אמרינן גרמא בעלמא הוא אלא דנראה דלא דמי משום דחיוב האש הוא משום חציו או ממונו וא"כ באבנו וסכינו ומשאו או בהביא את העצים על האש או איפכא תיכף בהנחה זו מיקרי המבעיר את הבערה כיון שהוא בעל האש שחץ או הממון שלו מוכנין להזיק ואינו מחוסר אלא מעשה הולכה בעלמא וא"כ כשבסוף בא הרוח מצויה והוליכה את התקלה שלו למקום הניזק יש לנו לחייב את בעל התקלה כיון שפשע מעיקרא בהנחת התקלה אבל זה המלבה באש שהיה כבר אין לנו לקרותו המבעיר את הבעירה שהרי אין זה החץ שלו ולא ממונו אלא עיקר החיוב של המלבה הוא שמוליך החץ וממטה כחו למקום הניזק וכיון שאין בליבויו כדי ללבות הרי אינו זורק החץ עד מקום הניזק והרוח נמי אינו מוליך התקלה שלו אלא כ"א מסייע בהולכת התקלה והוי גרמא בעלמא ובמה יש לנו לקרותו המבעיר את הבעירה אלא דלפ"ז אכתי תקשה הניחא כשהמלבה אינו בעל האש אבל אם הוא בעל האש בעצמו למה יפטר שהרי החץ הוא שלו והוא בעצמו מוליכו למקום הניזק עם הרוח המצויה ושניהם יחד מוליכים התקלה שלו והוי פושע גמור ומדברי תוס' ודאי משמע דאפי' בכה"ג פטור כמ"ש לעיל בסמוך וכן משמע מל' התוס' בהדיא בסמוך בד"ה והכא גרמא וכו' דאם שנים הביאו עצים וכו' פטור אף ע"ג שהתקלה הוא שלהם ויש לנו לקרותו המבעיר את הבעירה אלא דבאמת לק"מ שהרי בשעת הנחת העצים או האור לא שייך לקרותו המבעיר שאין כאן שום תקלה כיון שאין סופו להזיק מאליו שהרי אין ברוח כדי ללבותו וא"כ בשעת הנחה פסוקי מפסקי גיריה ובמה שליבה אח"כ נמי אין לקרותו המבעיר כיון שאין בו כדי ללבות וכמ"ש והרי זה דומה לזורק כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא בעצמו וסילקן דפטור דכיון דבעידנא דשדא מפסיק גיריה ועל סלוק הכרים גורם בעלמא הוא וה"נ דכוותיה. הוצרכתי להאריך בדברים פשוטים ומבוארים בלשון תוס' כדי להוציא מלב המתמיהים ולהקל על המעיין ועיין בתוספות בפ' לא יחפור ובמהרש"א שם אלא שקצרו ובכלל דברי דבריהם ודו"ק:

בא"ד ומר בר רב אשי דפריך גבי רקתא וכו' עכ"ל. משום דרקתא דומה ממש לליבוי דהכא שגוף הרקתא אינו דבר תקלה שמתחייב בה משום הנחתן שהרי הוא אין רצונו להניחו שם אלא שהלכה מעצמה מכחו ע"י הניצוץ שלו והניצוץ בא מלבה דהכא ובשניהם אין בכח שלהם להזיק אם לא ע"י הרוח המסייע ודמי לגמרי להדדי וכן הוא במהרש"א שם ע"ש וכן בגץ היה משמע לכאורה דדמיא לנדון דידן כיון שאין הנזק אלא ע"י כחו עם הרוח המסייעו וע"ז כתבו התוס' דאכתי לא דמי משום דבגץ מכה בכח גדול כ"כ כדי שתלך לחוץ ואם כן בהכאה עושה התקלה והרוח מוליך גוף התקלה שלו ומזיק והוי פושע אבל בליבוי דהכא אין במעשיו שום תקלה שהרי אין בה כדי ללבות כלל וכן ברקתא אין שם תקלה ע"י מעשיו כמ"ש ובהביא את העצים או באבנו וסכינו ומשאו אע"ג שאין במעשיו תקלה חייב על הנחתן במקום הזה דבהנחה זו נעשית התקלה ונגמרה אלא שמחוסרת הולכה וכיון דשכיחא ע"י רוח מצויה חייב ועיין בתוס' פרק לא יתפור ובמהרש"א ודוק היטב:

בא"ד ולא רצה להעמיד וכו' נראה שזה נמשך לדבריהם הקודמים דמה שאמרו בגץ ניחא ליה דתיזל היינו שמכה בכח גדול יותר ממה שצריך למלאכתו כדי שיצאו הניצוצות לחוץ וזה מוכרח דאל"כ ה"ל גרמא בעלמא כמו שיתבאר וא"כ ע"כ לא איירי מתני' מסתם ניצוצות היוצאים מאיליהם ע"י צורך המלאכה אלא דוקא מאותן שיצאו ע"י הכאתו בכח גדול כדי שיצאו וא"כ קשיא להו לתוס' שפיר אמאי לא מוקי לה כשמכה בכח גדול עד שיש כדי להזיק בלא הרוח כיון דבלא"ה מתני' לא איירי בכל ענין אבל לולי דבריהם הקודמים לא היה מקום להקשות כן די"ל דלישנא דמתני' סתמא משמע שהניצוצות יצאו מאיליהם בלא הכאה יתירה כלל אלא כפי הצורך למלאכתו ומה שאמרו בפ' לא יחפור ניחא להו דתיזל היינו מפרשים משום דמסתמא ניחא להו בהכי לכך לא רצו להקשות כן אסתמא דתלמודא דפרק לא יחפור רק ע"פ המשך דבריהם הקודמים וק"ל:

בגמרא ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך. וקשה דהא קמה ודאי איצטריך לרבנן למעוטי טמון ודוחק לומר דלר"י לחוד פריך וא"ל דמ"מ פריך שפיר אפי' לרבנן דלא לכתוב אלא שדה וקמה דא"א לומר כן דאי כתב רחמנא הני ה"א דוקא הני דאיכא הפסד מרובה אבל קוצים דאיכא הפסד מועט לגמרי טפי מליחכה נירו ה"א דפטור איצטריך נמי קוצים בשלמא אי הוה מקשה דלכתוב שדה לחוד ודאי איתרבו אפי' קוצים דסתם שדה משמע כל מה שבשדה אבל כיון דקמה איצטריך למעט טמון איצטריך נמי למכתב קוצים דלא תימא דאיתמעטו מקמה וע"כ צ"ל דקוצים הוי טפי הפסד מועט מליחכה נירו דאלת"ה מאי משני בגמרא אי כתב שדה הו"א מה שבשדה אין ופרש"י דסד"א דתבואה קאמר קרא ולא קרקע ממש להכי כתיב קמה בהדיא דהשתא אייתר שדה לגופה של קרקע עכ"ל. וא"כ אכתי קשה גדיש וקוצים ל"ל ותיפוק לי מק"ו מליחכה נירו מיהו מגדיש ודאי משני שפיר דאי לאו גדיש לא הוי ידעינן למעט טמון מקמה דהא קמה איצטריך לגלויי על שדה דאיירי מליחכה נירו ולא תבואה אבל מדכתיב גדיש ע"כ דשדה היינו קרקע ממש ואייתר קמה למעט טמון וא"כ שפיר צריכי גדיש וקמה ושדה אבל מקוצים לא הוי משני מידי דכיון דליחכה נירו איתרבי משדה מהיכא תיתי למעט קוצים אע"כ דקוצים הוי הפסד מועט טפי מליחכה נירו וא"כ משני שפיר דכיון דאיצטריכו למיכתב הני פרטי איצטריך נמי קוצים דל"ת דוקא הני דהפסד מרובה ולא קוצים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דאף לסברת המקשה איצטריך קמה למעט טמון ע"כ איצטריך נמי קוצים כדפרישית ואי מגדיש לחוד פריך לא שייך לישנא דלא בעי הנך והנלע"ד ליישב דהא דמקשה ונכתוב רחמנא שדה היינו כדי למעט טמון אבל לגופה לא צריך שום קרא דאף אי כתב סתמא כי תצא אש ומבעיר שלם ישלם אתרבו כל מילי דמהיכא תיתי לחלק ואפי' קוצים וליחכה נירו הכל במשמע אלא ע"כ דשדה גופא אתי למעט טמון ושפיר שייך טפי למעט טמון משדה כדאשכחינן דממעטינן טומאה טמונה מוכל אשר יגע ע"פ השדה וא"כ מקשה שפיר דלא לכתוב אלא שדה למעט טמון וממילא איתרבו כל מילי דמהיכא תיתי למעוטינהו ע"ז משני שפיר דאי לא כתב אלא שדה הו"א דשדה אדרבא למעוטי אתא דדוקא מה שבשדה לאפוקי קרקע גופא לכך איצטריך נמי קמה לגלויי על שדה דהיינו קרקע ממש ואכתי לא הוי ידעינן למעט טמון לכך כתב נמי גדיש כי היכי דלייתר קמה למעט טמון ושדה לגופה של קרקע ואכתי ס"ד דכל הני פרטי אתי למעט קוצים דהוי הפסד מועט לכך כתב נמי קוצים ודוק:

סלתא. עצים דקים: ניבה. כשאדם מדבר מנענע שפתיו ורוח יוצא: ליהוי כזורה. דחייב משום מלאכה בשבת אע''פ שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי''א: מצד אחר. דלא אהני איהו: כגון שליבה ברוח מצויה. כשמתחיל ללבות לא היתה הרוח נושבת בחזקה ולא היה מבעיר בכך ובאתה רוח שאינה מצויה ולבתו דמילתא דלא סליק אדעתא הוא אבל זורה לענין שבת סגי לה ברוח מצויה ולהכי איכוין: צמרה צמורי. לשון אישתא צמירתא (שבת דף סז.) חמימות כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו את ידיו דאין זה ליבוי כלל: מלאכת מחשבת. נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו: מתני' או עפר. לחכה נירו ונתקלקל: גמ' דשכיח אש גבייהו. אין בני אדם מזדהרין בהן דלכך עומדין הלכך איכא למימר זה פשע: אבל גדיש כו'. דאיכא למימר אנוס היה: [ולר''י]. פלוגתא דרבי יהודה בהאי פירקא (ד' סא:): כל בעלי קומה. אף בעלי חיים ואילנות: נירו. חרישה שלא נזרע סכסוך שייך באבנים לחיכה בשאר דברים: הוה אמינא מה שבשדה. תבואה קאמר קרא ולא קרקע ממש להכי כתב קמה בהדיא דהשתא אתרבי שדה לגופה של קרקע: הכי גרסינן כולי האי נמי לאין דומין. כלומר להבל חשובים הצדיקים שקודמים לפורענות: טיבותא הוא. שלא יראו ברעה העתידה לבא דכתיב כו':

ליבה ולבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור. בשאין ברוח בפני עצמו כדי ללבות מיירי דאי בשיש בו כדי ללבות אפילו כשיש בליבוי המלבה כדי ללבות למה יתחייב דבלאו איהו נמי היה הולך ומזיק אלא ודאי כשאין ברוח כדי ללבות מיירי ולכך כשיש בליבויו כדי ללבות חייב המלבה כי הוא עשה הכל דהוה ליה כמו זה יכול וזה אינו יכול דחשיב אינו יכול מסייע שאין בו ממש בפרק המצניע (שבת ד' צג. ושם) ואם אין בליבויו כדי ללבות אע''פ שגם ברוח אין כדי ללבות פטור דלא מיחייב משום אשו אלא אם כן עשה כל כך בפני עצמו בלא סיוע הרוח או דבר אחר שיוכל להזיק ברוח מצויה אחר גמר המעשה שלו דהכי משמע המבעיר את הבערה שבפני עצמו עשה את הבערה שיכול להזיק ברוח מצויה ולכך כאן פטור דבלאו ליבוי לא היתה יכולה להזיק והליבוי דהיינו גמר עשייתה לא עשה המלבה בפני עצמו ופריך אמאי פטור ליהוי כשעושה הליבוי ע''י סיוע הרוח כאילו עשאה בפני עצמו כמו לענין שבת דחשיב זורה ורוח מסייעתו כעושה בפני עצמו ומשני אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד שבענין זה אין דרך הרוח לסייעו ולכך כי מתרמי שנסתייע בליבוי הרוח פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיצטרף ליבוי הרוח עם ליבויו דלא שכיח שיצטרפו ולא הו''ל להזהר בכך יותר מברוח שאין מצויה כך פר''י ועוד יש לפרש כגון שליבה מצד אחד שאין בליבויו ללבות כל המדורה ולא ברוח אלא צד אחד דמדורה ליבה הוא וצד אחר ליבה הרוח ואם לא היתה המדורה מתלבה כי אם מצד אחד היה הולך וכבה מחמת שהוא מועט ומחמת שהאשות מתחברות יחד מתגדלת האש ומזקת ולא דמי השתא לזורה ורוח מסייעתו דמה שליבה לא סייע הרוח כלום: רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתה הרוח ברוח שאין מצויה. וה''פ אם יש בליבויו כדי ללבות עם רוח מצויה חייב דחשיב כאילו עושה הכל בפני עצמו ואם לאו שאין בליבויו בהדי רוח מצויה כדי ללבות אלא ע''י רוח שאין מצויה שסייעתו נעשה המלבה פטור דברוח שאינה מצויה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה: רבי זירא אמר כגון דצמרה צמורי. לא נפח באור כעין נשיבת הרוח אלא חום הבל פיו הוציא על האור ללבותו והכי קאמר אם יש בליבויו בפני עצמו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור אע''פ שבסיוע הרוח מלבה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שתצטרף נשיבת הרוח לצימור שלו ויסתייע על ידה ללבות דלא שכיח שתצטרף נשיבת הרוח עם הצימור לסייעו כי הם מקלקלים זה את זה אע''פ ששניהם מצד אחד כי הצימור חם והרוח קר: רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכשגורם לזרות הרוח המסייעתו הוי מלאכת מחשבת ולהכי חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמו לא אקרי (זורה) לכך הכא לא מקרי מבעיר אלא גורם והתורה לא חייבה אלא מבעיר ולא הגורם (אלא) הבערה ע''י רוח המסייעתו ולהכי חשיבא הא גרמא לענין האש ככל שאר גרמות דקי''ל גרמא בנזקין פטור ומר בר רב אשי דפריך גבי רקתא בלא יחפור (ב''ב דף כו. ושם) מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו מצי סבר כרב אשי דהכא דהתם לענין חיוב הרחקה חשיב גירי דיליה וצריך להרחיק ואפי' ר' יוסי כמו הרחקת סולם מהשובך חשיב גירי דיליה לענין הרחקה אע''ג דלא חשיב ליה התם אלא גרמא דפטור מתשלומין מ''מ אסור וצריך להרחיק וגץ היוצא מתחת הפטיש דחשיב מזיק משום דניחא ליה דתיזל ומכה בכח כל כך שאחר גמר כחו יזיק ברוח מצויה וכך משני בלא יחפור ולא רצה להעמיד שמכה כל כך בכח עד שמזיק בכח אדם לבדו בלא רוח דאם כן לא הוה תני לה גבי נזקין דאש אלא גבי נזקין דאדם: והכא גרמא בנזקין. מתוך כך נראה דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות פטור ותימה הוא: לרבות כל בעלי קומה. בקונטרס פירש כל ב''ח אבל בירושלמי משמע דמרבי אילנות וכל דבר המחובר והכי איתא התם אי מה הגדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע ת''ל או הקמה: