בבא קמא נט ע"ב

דף נט - ב

דהוה סיים מסאני אוכמי. שהיה נועל נעליים שחורות, ^[91] כמנהג אבלים, וקאי עמד בשוקא דנהרדעא.

אשכחוהו דבי ריש גלותא פגשו אותו אנשי ריש גלותא וואמרו ליה: מאי שנא הני מסאני? מדוע אתה נועל נעליים שחורות כמנהג אבלים? אמר להו: דקא מאבילנא אירושלים, משום שאני מתאבל על חורבן ירושלים! ^[92]

אמרו ליה: את חשיבת, וכי הנך חשוב כל כך לאיתאבולי אירושלים? ^[93]

סבור, יוהרא הוה. אנשי ריש גלותא ראו זאת כמנהג גאוה מצידו של אליעזר זעירא. ^[94] אתיוה, וחבשוה, חבשו אותו בבית הסוהר על כך.

אמר להו אליעזר זעירא: הניחו לי כי גברא רבה אנא! ^[95]

אמרו ליה: מנא ידעינן שהנך גברא רבה?

אמר להו: או אתון בעו מינאי מילתא, או שאתם תשאלו אותי דבר הלכה או אנא איבעי מינייכו מילתא. או שאני אשאל אתכם, ועל ידי כך תוכלו להיווכח שאכן גברא רבה אני.

אמרו ליה אנשי הריש גלותא: בעי את, שאל אתה!

אמר להו: האי מאן דקץ כופרא, מי שקצץ מדקל של חבירו תמרים כשהם עדיין בוסר, מאי משלם?

אמרו ליה: משלם דמי כופרא, כמה שהם שוים עתה כשהם בוסר.

אמר להו: והא הוו תמרי, הרי עתידים היו לגדול ולהיות תמרים בשלים, שהם שוים יותר!?

אמרו ליה: אכן משלם דמי תמרי כאילו הם בשלים.

אמר להו: והא לאו תמרי שקל מיניה! הרי לא גזל לו תמרים בשלים אלא בוסר ולמה שישלם כאילו הם בשלים?

אמרו ליה: אימא לן את, אמור לנו אתה מה הדין!

אמר להו: בששים. מעריכים כמה נפחת ערכה של השדה שמסביב בגודל פי ששים משטח הדקל עקב קציצת התמרים ומשלם את ההפרש. ובצורה כזאת הוא משלם גם עבור התמרים כאילו הם בשלים, כי מי שקונה שדה שצומחים בה פירות, לוקח קצת בחשבון גם את השבח העתידי של הפירות, ומשלם עבורה לפי זה, ונמצא שגם השבח העתידי נכלל בהערכת הפחת.

אמרו ליה: מאן אמר כוותיך מי פוסק כך? אמר להו: הא שמואל חי ובית דינו קיים, וניתן לברר אם אכן כך הדין.

שדרו קמיה דשמואל. שלחו את השאלה לשמואל.

אמר להו: שפיר קאמר לכו, שמעריכים את הנזק בששים!

ושבקוהו שיחררו אותו מבית הסהר.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים, אם סאה סאה, אם סאתים סאתים.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי שמעון שבפירות גמורים משלם לפי ערך הפירות עצמם, ולא ביחס לשדה?

ומשנינן: משום שהוא סובר, כי הא דאמר רחמנא "ובער בשדה אחר", שמזה אנו דורשים: מלמד ששמין על גב השדה ביחס לשדה אחר ולא את הפירות עצמם שנאכלו, הני מילי, זה רק אמור בפירות שאינם גמורים, שהם מידי דצריך לשדה, שצריכים לגדול עדיין בשדה, אבל הני, הפירות הגמורים דלא צריכי לשדה, בעינייהו בעי שלומי, משלם לפי שווי הפירות עצמם.

אמר רב הונא בר חייא אמר רבי ירמיה בר אבא: דן רב, פסק הלכה למעשה, כרבי מאיר. ופסק הלכתא, לימד לתלמידים הלכה פסוקה לדורות שהלכה כרבי שמעון. ^[96] ומבאר רבי ירמיה בר אבא:

דן רב כרבי מאיר: דתניא: כתב הבעל ללוקח ראשון שטר מכר על שדה אחת, ולא חתמה לו האשה ללוקח הראשון על המכירה, שלא הודתה במכר של בעלה. והיינו, שלא ויתרה על אותה קרקע מלגבות ממנה את כתובתה. ושוב כתב הבעל שטר מכר על שדה אחרת ללוקח שני, וחתמה לו האשה שהיא מוותרת על הזכות לגבות ממנה כתובתה, ומת הבעל, ולא השאיר נכסים אחרים לגבות מהם את כתובתה.

הרי אשה זו אבדה כתובתה! שאינה יכולה לגבות אותה לא מן הראשון ולא מן השני. כי מהראשון אינה יכולה לגבות ואף שלא חתמה לו, היות והוא לקח ראשון, ובשעה שלקח עדיין נשארה השדה השניה בידי הבעל, ויכול הוא לומר לאשה: הנחתי לך מקום לגבות הימנו את כתובתך. ולכן אף שחזר הבעל ומכר גם את השדה השניה לאחר לא תגבי ממני, אלא מהשדה השניה שהיתה "בני חורין" בשעה שקניתי.

ואף מן השדה השניה היא אינה גובה, שהרי חתמה לו, וויתרה על שעבודה על אותה שדה, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אף שמן הראשון לא תגבה, כיון שהניח לה מקום לגבות הימנו, מכל מקום, יכולה היא לגבות מן השני, על אף שחתמה לו על וויתורה, משום שיכולה היא שתאמר: נחת רוח בלבד עשיתי לבעלי! ולא נתכוונתי כלל לוותר על השדה כשעבוד לכתובתי. ולכן, אתם, מה לכם תביעה עלי, לקחת ממני שת השדה המשועבדת לי!? ^[97]

ופסק רב הלכתא כרבי שמעון: כי הא דתנן במשנתנו: רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין, אם סאה סאה אם סאתים אם סאתים. ^[98]

מתניתין:

המגדיש, ^[99] העושה גדיש מתבואתו בתוך שדה חבירו שלא ברשות בעל השדה, ואכלתן בהמתו של בעל השדה, פטור בעל השדה מלשלם על התבואה, מאחר והגדיש שלא ברשות.

ואם הוזקה בהן בהמתו של בעל השדה, בעל הגדיש חייב לשלם על הנזק.

ואם הגדיש בשדה חבירו ברשות בעל השדה, ואכלה בהמתו של בעל השדה את התבואה, בעל השדה חייב לשלם לו על התבואה.

גמרא:

והוינן בה: לימא תנן במשנתנו דלא כרבי!

דאי כרבי, האמר רבי שאין בעל הבית חייב על הנזקים שגרמה בהמתו לפירותיו של אדם אחר שהכניס אותם לרשותו, ואפילו ברשות, עד שיקבל עליו בעל הבית בפירוש לשמור על הפירות. אבל נתינת רשות לבד אין משמעותה קבלת שמירה, אלא הרי זה כאילו אמר לו: היכנס ושמור בעצמך על הפירות שלך, ולפיכך הוא אינו חייב על נזקי בהמתו בהם.

ואילו במשנתנו מבואר, שדי בנתינת רשות של בעל השדה בלבד בכדי לחייב אותו על כך שאכלה בהמתו מהגדיש של חבירו.

ומתרצינן: אמר רב פפא: הכא בנטר בי דרי [בשומר הגרנות], עסקינן. המשנה מדברת בבקעה, שכל בעלי השדות שבה עושים את גדישיהם במקום אחד, זה לצד זה, וממנים שם שומר, ^[100] והשומר הזה נתן לו רשות לעשות שם גדישו. ובזה אפילו רבי מודה שהשומר הוא שחייב על הנזקים שנגרמו לתבואה.

דכיון דאמר ליה השומר: עייל וגדוש! שנתן לו רשות להגדיש שם, "עייל ואנטר לך" הוא. כאילו אמר לו השומר: עשה כאן גדישך, ואני אשמור עליו!

ולכן חייב השומר על הנזקים. אבל נתינת רשות סתם של בעל הבית, אינה מחייבת אותו בשמירה.

מתניתין:

השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן, והלכו והדליקו בשל אחרים, פטור השולח בדיני אדם, שאין בית דין מחייבים אותו לשלם על מה שנשרף, וחייב בדיני שמים.

שלח את הבערה ביד אדם פקח, הפקח חייב לשלם את הנזק. ^[101]

אחד הביא את האור האש, ואחד הביא את העצים אחר כך, והדליק אותם באש, והאש התפשטה והזיקה, המביא את העצים חייב, כי לולי העצים שהוא הביא לא היתה האש מתפשטת ומזיקה.

אחד הביא את העצים תחילה, ואחד הביא לאחר מכן את האור, והדליק את העצים, המביא את האור חייב, שהרי הוא עשה את הדליקה.

בא אחר וליבה, נפח או נשף באש והעלה את השלהבת, המלבה חייב, והשנים הראשונים שהביאו את האור ואת העצים פטורים.

ליבתה הרוח את האש כולן פטורין. ^[102]

גמרא:

אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו במשנה שהשולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור בדיני אדם, אלא כשמסר לו המשלח גחלת, וליבה אותה החרש עד שנעשתה שלהבת, ויצאה והזיקה. אבל אם מסר לו שלהבת, חייב המשלח.

מאי טעמא?

משום שמעשיו של המשלח, שמסר לו שלהבת, שהיא מזומנת להזיק, קא גרמו לו לדליקה.

ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת נמי פטור המשלח.

מאי טעמא?

משום שצבתא [מלשון צבת] דחרש גרמה לו. אחיזתו של החרש בשלהבת, שנטלה והוליכה לגדיש, היא גרמה את הדליקה. ^[103]

ולא מחייב המשלח עד שימסור לו לחרש גווזא קוצים,

קא מסיים מסאני אוכמי וקאי בשוקאי. הכא משמע דלא מסיימי ישראלין מסאני אוכמי והכי נמי משמע במסכת תענית דגרסינן התם אדהכי אתא ההוא גברא דהוה סאים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ואיכא למידק דבפרק קמא דביצה תנן אין משלחין מנעל לבן בי"ט מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו משמע שלא היו נועלין אלא שחור ותירץ ר"ת שהעכו"ם היו נועלין שחור ורצועותיו שחורות וישראל מנעלו שחור ורצועותיו לבנות וברצועות לבד היו נבדלים והיינו ערקתא דמסאני דאמרינן בשלהי פרק בן סורר ומורה דבשעת השמד אין שומעין להן ור' אלעזר זעירא חביבא ליה ירושלים שלא רצה ללבוש שום לבן.

כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו אבדה כתובתה. ואיכא למידק דאלו בפרק מי שהיה נשוי אמר רב אשי דלא אמר ר' מאיר אלא בשני לקוחות דאמרי לה אי נחת רוח עשיתי לבעלי ואלו לרב משמע דכל שחתמה אבדה כתובתה מדאמר רב בפרק הניזקין גבי לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל דיכול לומר נחת רוח עשיתי לסקריקון. אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קני ואקשינן עלה מן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחה בטל ופריק דהתם נמי דאמרה ליה לך חזק וקני אלמא לרב כל בשטר אפילו גבי אשה אבדה כתובתה דמקחה קיים. ובתוס' אמרו דחתמה לו דאמר ר' מאיר לא שמכרה עמו בשטר אלא שמחלה שעבודה והיינו דקתני וחתמה לו אבל אם מכרו שניהם שהיא עצמה מוכרת ללקוחות ס"ל לרב יוסף דאף בלוקח אחד הפסידה כתובתה לר' מאיר. וההיא דבפרק הנזיקין דפליגי בה רב ושמואל כתבתיה בארוכה בפרק הניזקין בס"ד.

המגדיש בתוך שדה חברו וכו'. אע"פ ששנינו בפרק הפרה הכניס פירותיו לחצר ב"ה שהיא כיוצא במשנה זו ממש הכא אצטריך למתנייה או לאפוקי מדר' דאמר בכולן עד שיקבל עליו ב"ה לשמור או לאשמועינן דינא דנטר בי דרי דלכ"ע הו"ל כמ"ד עול ואנטר לך כדאיתא בגמרא.

מתניתין: אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב. מסתברא דפירושא דמתניתין הכי המביא את העצים חייב שהראשון לא היה במעשיו כלום אבל האחרון עושה את הכל והוא שהלכה האש ברוח מצויה וא"נ ברוח שאינה מצויה אם היתה כבר קודם שהביא העצים הא לאחר מכן פטור דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האש המביא את האש חייב על הדרך שפירשנו.

בא אחד ולבה. כלומר שלא היתה מתלבה מעצמה וליבה זה והלכה בלבויו הוא חייב ובעל האש והעצים פטורין שאין מעשיהם כלום בלתי המלבה.

לבתו הרוח. כלומר רוח שאינה מצויה כולן פטורין והוא שבא הרוח לאחר מעשיהן וכולן דקאמר אפילו המלבה וכגון שלא היה בלבויו כדי ללבות וכדתניא בברייתא דמתניתין בגמרא. וגרסינן בירושלמי לבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרן ברוח של אונסין היא מתנינין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב.

ר' יוחנן ור"ל תרוייהו אמרי אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא ונ"ל דרוח שהעולם מתנהג בו לאו רוח מצויה היא דברוח מצויה לעולם חייב מביא אש או העצים אלא רוח שהעולם מתנהג בו לעתים ולאפוקי ממ"ד תמן דאינם פטורין אלא בשלבתו הרוח של אונסין שהיא רוח סערה שאין העולם מתנהג בו שאינה נושבת אלא לעתים רחוקות ולפיכך פטורין דלא הוו להו לאסוקי אדעתייהו כלל כשהביאו האש והעצים או שלבה מי שלבה אבל ברוח שהוא חזק יותר ממה שהוא מצוי תדיר שהוא רוח היום חייב שהיה לו לחוש שמא יבא שפעמים שהוא בנוהג שבעולם ואתו ר' יוחנן ור"ל למימר כל שנשבה הרוח לאחר מעשיהם אם הוא יותר מרוח המצויה תדיר פטורין דלא הוה להו לאסוקי אדעתייהו שפעמים אינו בא אבל ברוח מצויה כולן מודים שהן חייבין דהיינו אשו והיינו אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצויה.

לעולם יהא אדם נזהר שלא להראות עצמו מתיהר ביותר ממה שאין ראוי לו הנזכר בסוגיא זו מעשה אלעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא אשכחוה דבי ריש גלותא אמרו ליה מאי האי דסיימת מסאני אוכמי אמר להו דקא מאבילנאה על ירושלים אמרו ליה ומי חשיבת את להיאבולי על ירושלים סבור גברא יהירא הוא וחבשוהו עד דחזו דגברא רבא הוא ושבקוהו ולגוף השמועה שאלו בתוספות שבזו מוכיח שלא היו רגילים במנעל שחור וכן בפרק סדר תעניות אמרו אדהכי אתא ההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כלומר כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ואם כן מהו שאמרו בראשון של יום טוב אין משלחין מנעל לבן ביום טוב מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו דמשמע שלא היו נועלין אלא שחור ותירצו אחרוני הרבנים שנוהגים היו במנעל שחור אלא שהרצועות היו לבנות ונבדלים היו מן האומות ברצועות לבד והוא שאמרו בפרק סורר דבשעת השמד אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא לא צייתינן להו וזו שבכאן ושבסדר תעניות אף הרצועות היו שחורות ויש מתרצין שיש לחלק בין שחור לאוכם והוא שבמסכת סוטה ט"ו ב' אמרו נתאכמו במקום נתפחמו כלומר שחורות כפחם ואינו מצהיב כלל והוא פחות וגרוע ראוי לאבלות או לבני אדם העסוקים בעבודת קרקע אבל מנעל שחור הוא מתוקן יפה ומצהיל:

הבעל שמכר נכסיו ולא נשאר לו מקום להגבות לאשתו כתובתה ואחר כך חתמה האשה ללוקח הן באותו שטר הן בשטר מיוחד שהיא מסכמת לאותה מכירה ודין ודברים אין לה עמו וקנו מידה הרי זו טורפת מ"מ נחת רוח הוא שעשתה לבעלה בין שדה שכתב לה בכתבתה בין ייחדו לכתבתה אף באפותיקי מפורש בין הכניסו לה שום משלו בין כל צד שבנכסי צאן ברזל כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים ומ"מ אם כתב לאחד ולא חתמה לו ונתבטל המכר וחזר ומכרו לאחר וחתמה לו אינה יכולה לומר עוד כן שהרי כשלא רצתה לא חששה לנחת רוח:

יש מי שאומר שאם היו לו שני שדות ומכר האחד ולא רצתה לחתום ומכר השני וחתמה שאבדה כתובתה מן השני ומן הראשון אין צריך לומר שהרי הניח לה מקום אלא שמן השני אינה יכולה לטעון נחת רוח הואיל ולא חששה בזה על הראשון ואף גדולי המחברים כתבו כן ולא יראה לי כן שאין הראשון מתעקש לפרוע על שאינה חותמת שאין מקפיד כל כך אחר שהוא מניח מקום ואין כאן אלא חשש אם נשרפו בני חורין שחוזרת על המשועבדים או שמא יהא השדה הנשאר נמצא שאינו שלו כמו שיתבאר במקומו ואין כאן מריבה כל כך אבל האחרון אין הלוקח פורע עד שתחתום ויש כאן מריבה:

נכסי מלוג לעולם אינן בדין זה שאין נחת רוח במה שהוא שלה וכל שחתמה לו קיים הוא:

לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש אף זו אין בה דין נחת רוח אף בנכסי צאן ברזל שהרי היא מכרה והוא אינו אלא כמסכים על ידה ומ"מ יראה לי שכל שבשטר אחד אין דנין בו תחלה וסוף וכן מצאתי לקדמונינו שבנרבונה שכתבוה בלקוטיהם ובחמישי של גיטין יתבאר שלא אמרו בלקח מן האיש תחלה שלא עשה כלום בנכסי צאן ברזל אלא בשלא קבלה אחריות הא אם קבלה אחריות אינה בדין נחת רוח וגדולי המפרשים כתבו שאם קנו מידה הואיל וסתם קנין לכתיבה עומד וסתם שטר אחריות הוא אינו בדין נחת רוח אלא אם כן התנה בפירוש שאין לו עליה אחריות ומ"מ בזו יראה לי דוקא בשקבלה אחריות בפירוש על הדרך שכתבנו בפרק הנזקין ובפרק חזקת הבתים בענין לקח מן הסקריקון ואף לקצת מפרשים ראיתי שכתבו שלא אמרו בלקה מן האשה תחלה שמועיל אלא שמכרה בלא פיוס הבעל דומיא דלקה מבעל הבית וחזר ולקח מסקריקון האמור בחמישי של גיטין אבל כל שבפיוס הבעל אינו כלום והדברים נראין וכן יש מי שאומר שאם נתנו לה המעות גמרה ומקנייה ומ"מ דוקא בכדי שוויין כמו שפירשנו בענין מכירת האונס בבבא בתרא וכן יש מפרשים דוקא בשנתנו לה על מנת שאין לבעל רשות בהם ושהודה הבעל כן וחכמי הדורות שלפנינו חולקין אף בזו ולעולם אף מעות אינן קונות בזו:

כל שהניח לה מקום לגבות הימנו אין בראשון דין נחת רוח הואיל ולא היה אפותיקי מפורש שהרי מ"מ אפשר לה לחזור על זה:

ונמצאו ששה דברים שאין בהם דין נחת רוח והם הניח מקום ואחריות וכתב לראשון ולא חתמה ולקח מן האשה תחלה ומעות ונכסי מלוג והרבה מפרשים חולקין בקצתם והם אחריות שלא נכתב בפירוש ומעות ואם חתמה לו משנתגרשה אין צריך לומר שאינה יכולה לטעון דין נחת רוח כמו שבארנו בעשירי של כתבות אלא שזו אינה צריכה למנות:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה המגדיש לתוך שדה חברו שלא ברשות ואכלתו בהמתו של בעל שדה פטור ואם הזיק בהם בעל השדה חייב ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב אמר הר"ם כיון שיאמר שומר השדות בבקעה לשום אדם שיגדיש בתוך השדה ויתן לו רשות הרי הוא כאלו קבל עליו לשמור ולפיכך יהיה השומר חייב ואע"פ שלא אמר לו אני אשמור:

אמר המאירי המגדיש לתוך שדה חברו שלא ברשות ואכלה בהמתו של בעל הבית את גדישיו פטור שהרי אומר לו מאי בעית ברשותי ואם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית הרי בעל הגדישים חייב ומ"מ דוקא שהוזקה בהחלקה וכיוצא בה אבל אם הוזקה באכילה פטור שהרי היה לה שלא תאכל כמו שבארנו למעלה ואם הגדיש ברשות והוא שאמר לו הכנס אע"פ שלא אמר לו הכנס ואני אשמור חייב בעל השדה בשמירת הגדישים הן בנזקים שהגדישים מקבלין מזולתם הן מאותם שהם מזיקות לזולתם להתחייב בעל השדה בתשלומיהם ואע"פ שבארנו למעלה שכל מן הסתם אינו מקבל עליו שמירה וכשאומר הכנס פירושו הכנס ושמור לעצמך פירשו משנה זו בגמרא בשומר הגרנות והוא שכל בני הבקעה היו מאספים גדישים בשדה אחד וממנין שומר בעל השדה עצמו ואחר שנתמנה לכך כל שאומר לו הכנס הרי הוא כאומר לו הכנס ואשמור לך:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה הרביעית והכונה להתחיל בה בנזקי האש ויבאר בו במבעיר על ידי אחר או בסיוע אחר על איזה צד חייב ועל איזה צד פטור ואמר על זה השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שלחה ביד פקח הפקח חייב אחד הביא האור ואחד הביא העצים המביא את העצים חייב אחד הביא העצים ואחד הביא האור המביא את האור חייב בא אחד ולבה המלבה חייב ליבתו הרוח הרי כולם פטורין אמר המאירי השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם ודבר זה אתה מפרשו אף בשאמר לו לך והדלק כמו שנבאר בסוף המשנה ונחלקו בו בגמרא ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בשם חזקיה שלדעת ר' יוחנן לא סוף דבר שמסר לו גחלת שיכול לומר שעשויה היא לכהות ולכבות אלא אפילו מסר לו שלהבת כגון אבוקה וכיוצא בה פטור אף זו עשויה לכבות עד שימסור לו שלהבת באבוקה או בנר דולק ועצים דקים שהאור מתאחז בהם וסלתא וגזא האמורה בגמרא הכל אחד ופירושו עצים דקים וקוצים שבכיוצא בזו מעשיו גמורים הם ויש מפרשים סלתא בקעת גסה להעמיד האור עד אותו מקום ומ"מ הכל לפי מרחק המקום ולמראית עיני הדיין ולדעת ר' שמעון בן לקיש אף בשלהבת לבד חייב לא נאמר שפטור אלא בגחלת וליבה החרש וכבר בארנו בפרק ראשון שגדולי המחברים פסקו כר' שמעון בן לקיש ורוב מפרשים פסקו כר' יוחנן ובכלם חייב בדיני שמים וחרש שוטה וקטן פטורים מ"מ שהרי אינן בני דעת:

שלח ביד פקח הפקח חייב אף בשלהבת ועצים שאין שליח לדבר עבירה ואפילו כשאמר לו לך והדלק כמו שבארנו בראש המשנה שהרי בשני של קדושין היו מחזירין בזה לחייב את המשלח מדין שלוחו של אדם כמותו אלא שהפקיעוהו ממה שאין שליח לדבר עבירה כמו שביארנו והמשלח פטור אף מדיני שמים ואע"פ שבשוכר עדי שקר לחברו אמרו שבדיני שמים חייב בזו הוא מפסידו אבל כאן הרי הפקח חייב לשלם לו והוא הדין שאם לא יהיה לו במה לשלם שהמשלח יש לו עליו עונש שמים:

הביא ראשון את האור ושני את העצים או ראשון את העצים ושני את האור השני חייב ודוקא שנתלבה מעצמו או ברוח מצויה או אף בשאינה מצויה אם באה קודם הבאתו העצים או האור שכל אלו כמזיק בידים הוא וכאלו לבה מעצמה אבל ברוח שאינה מצויה פטור לא נתלבה מעצמו ולא ברוח מצויה ובא אחר וליבה המלבה חייב ואם לבתה הרוח ר"ל רוח שאינה מצויה שבאה אחר הבאתו כלם פטורים שאין זה אלא אונס ויש מפרשים אותה במצויה ואין נראה כן:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

פיסקא השולח את הבערה ביד חרש כו' ור' יוחנן אפילו מסר לו שלהבת פטור מ"ט צבת' דחר' קא גרים כו' מה דכתבי' במהדורא תנינא דהלכתא בהא כריש לקיש------------דחזקי' ואע"ג דפסקי' הלכתא דאשו משום חציו כר' יוחנן בהא הלכה כריש לקיש אינו כלום דהא בהא תלי' דכיון דקי"ל אשו משו' חיציו והיכא דמסר לו שלהבת חצי חרש הן אע"ג דאית לי' לר' יוחנן אשו משום ממונו ה"מ היכא דאזיל ומזיק מנפשי' אבל היכא דחרש קא עביד מעשה בידים בתר מעשה דחרש קאזלינן והפקח שמסר לו פטור. שכך דומה אש המהלכת לר' יוחנן במקום גחלת לר"ל וכי היכי דעל מקום גחלת לא מחייב ריש לקיש לפקח מפני שהוא מעשה חרש ה"נ בכל הגדיש לא מחייב ר' יוחנן מפני שהן חצי חרש כדתבית בהאי מהדורא. בפ' כיצד. ובמה"ק:

הוה סיים מסאני אוכמי משמע שלא היו רגילין במנעלים שחורים וכו'. כמו שכתוב בתוספות. ויש מתרצין שיש לחלק בין שחור לאוכם והוא שבמסכת סוטה אמרו נתאכמו במקום אתפחמו כלומר שחורות כפחם ואינו מצהיב כלל והוא פחות וגרוע ראוי לאבלות או לבני אדם העסוקים בעבודת קרקע אבל מנעלים שחורים הם מתוקנים יפה ומצהיל. הרב המאירי ז"ל.

והא לא תמרי שקל מינייהו. תימה תיקשי לעיל דאמר בענבים עומדין ליבצר והא לאו ענבים שקל מינייהו. וי"ל דלעיל מיירי ששמין אגב קרקע ובששים כדפירשתי אבל הכא קאמרי ליה דמי תמרי תלושים ולכך קפריך להו. תלמיד הר"פ ז"ל.
הני מילי מידי דצריך לשדה דאכתי לא נגמרה פריו וכיון שהוא כן ויכולין לעבור עליהם כמה הרפתקי שלא יגמרו דינא הוא דלא לכחוש מזיק אבל פירות שאינם צריכין לשדה שכבר נגמרה מלאכתן דינא הוא דלכחוש מזיק ומשום הכי נישום בפני עצמו שלא להכחיש את הניזק ויהא חוטא נשכר אבל רבנן לא מפלגי בין דגמר בישולן בין שלא נגמרו דכל מידי אף על פי שכוונתו להזיק אין לנו להכחיש את המזיק. והכי חזינן בגמרא בההוא גברא דקץ קשבא מחבריה וכו' דשמו ליה בששים אף על פי שכוונתו להזיק. ה"ר יהונתן ז"ל.

דן רב כרבי מאיר ופסק הלכה כרבי שמעון. קשה לי מאי שייכי הנך מילי אהדדי ולמה הזכירם ביחד והיה לו לקבוע כל אחד במקומו הראוי לו הלכתא כרבי שמעון בכאן ודן כרבי מאיר בכתובות או במקום אחר. ושמא יש לומר משום דקיימא לן בעירובין רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ומשמע ליה לרב בהנך מילי לפסוק כרבי מאיר וכרבי שמעון נגד הכלל הילכך נקטינהו ביחד לומר לך באלו פסק רב כרבי מאיר וכרבי שמעון ואף על פי שאין כן בשאר מקומות. שיטה.

דן רב כרבי מאיר מאי דעבד רב כיחידאה חשיב. הרא"ה ז"ל.

כתב לראשון ולא חתמה לו. כתוב בתוספות וה"ר אליעזר משינץ פירש דטעמא דרב התם דבשטר קונה וכו' ולא משום שטר לחודיה אומר שאבדה אלא משום דהוי כאלו קבלה עליה אחריות וכו' דשמעינן להו דפליגי בהכי בפרק קמא דבבא מציעא דשמואל אמר בהדיא דשעבוד צריך להמלך ורב נמי קאמר התם נמצאת שאינה שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר שבח אין לו וקא בעי ושמואל פירש לו את השבח מהו טעמא דשמואל דלא פריש ליה שבחא וכו' אבל לרב לא בעי מידי משמע דפשיטא ליה דאפילו לא פירש לו את השבח יש לו שבח משום דרב איירי נמי בלא פידש הוא דקא בעי לשמואל דוקא איירי בלא פירש או אפילו בפירוש ומדקאמר רב יש לו שבח אפילו בלא פירש שמע מינה דאית ליה אחריות טעות סופר הוא. וכי תימא הני מילי בנמצאת שאינה שלו דאפילו ליומיה לא היתה לו שצריך להחזיר הכל לגבי קרן הוא דשייך לחלק אבל גבי שבח כיון דנמצאת שאינה שלו יש לו אף על פי שלא פירש הוא הדין בב"ח וטרפה. תוספות שאנץ.

א"ה צ' כתב לראשון ולא חתמה לו וכו'. יש מי שאומר שאם היו לו שתי שדות ומכר האחת ולא רצתה לחתום ומכר השניה וחתמה שאבדה כתובתה מן השני ומן הראשון אין צריך לומר שהרי הניח לה מקום לגבות אלא שמן השני אינה יכולה לטעון נחת רוח הואיל ולא חששה בזו על הראשון. ואף גדולי המחברים כתבו כן. ולא יראה לי כן שאין הראשון מתעקש מלפרוע על שאינה חותמת שאינו מקפיד כל כך אחר שהוא מניח מקום ואין כאן אלא חשש אם נשרפו בני חורין שחוזרת על המשועבדים או שמא תהא שדה הנשארת נמצאת שאינה שלו כמו שיתבאר במקומו ואין כאן מריבה כל כך אבל האחרון אין הלוקח פורע עד שתחתום ויש כאן מריבה. הרב המאירי ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל כתב לראשון ולא חתמה לו בשדה המיוחדת לכתובה מיירי דקיימא לן שאין כח לבעל למכרה בלא רשות האשה דכיון שקדם שעבודה על אותה שדה היא מוציאה אותה מיד הלקוחות אבל אם מכרה היא תחילה ואחר כך מכר הבעל שוב אין יכולה להוציאה מיד הלקוחות אליבא דדברי הכל ואם מכר האיש תחילה ואחר כך מכרה היא אליבא דדברי הכל היא מוציאה מיד הלקוחות דמצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. והשתא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה אם מכר הבעל אותה שדה המיוחדת בכתובה לראובן ולא חתמה לו ולא רצתה להודות לו בפני עדים המכירה ונתבטל המקח ולמחר חזר הבעל ומכר אותו קרקע עצמו לשמעון וחתמה לו והסכימה במכירה וזכה שמעון במקחו ולאחר זמן מת הבעל ולא נשאר לו שום קרקע בעולם שתגבה ממנו כתובתה אבדה כתובתה דברי רבי מאיר דסבירא ליה לרבי מאיר דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי כשהודיתי במכירתו לשמעון דמצי לוקח שני לומר לה אם איתא דנחת רוח עבדת מקמא אי בעי לך למעבד כלומר כשרצה למכרה לראובן היה לך להודות במכירתו וכיון דלא עבדת איגלאי מילתא למפרע שלא היית יראה מבעלך וברצון לבך מכרת לשמעון ומחלת שעבוד כתובתך מעל אותו קרקע וכיון שאין לו קרקע אחר אבדה כתובתך לגמרי. ורבי יהודה פליג ואמר דאפילו בכי האי גוונא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון שראיתיו שכעס עלי בפעם ראשונה שבטלתי מקחו שמכרו לראובן וראיתי שמכרה פעם שנית לשמעון לא יכולתי לסבול כעסו והודיתי במכירתו אך לא לרצון נפשי ולא מחלתי זכות שעבוד כתובתי כשיגרשני או כשימות. ויש לפרש אותה בשתי שדות ומכר הראשונה לראובן ולא חתמה לו וכשמכר השדה השניה לשמעון חתמה לו אבדה כתובתה דמראשון לא מציא לגבות ממנו דמצי למימר הנחתי לך מקום לגבות ומשני נמי לא דאם איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למעבד. ואם תאמר כיון דשתי שדות היו למה היה לוקח ראשון רוצה בחתימת האשה הא מצי למימר לה הנחתי לך מקום וכו'. יש לומר לפי שהיה חושש דילמא פסיד בני חורי וקיימא לן אשתדוף בני חורי שאינם כלל בעולם טריף ממשעבדי. ע"כ.

נכסי מלוג לעולם אינן בדין זה שאין נחת רוח במה שהוא נחלתה וכל שחתמה לו קיים הוא. לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש אף זו אין בה דין נחת רוח אף בנכסי צאן ברזל. ומכל מקום יראה לי שכל שבשטר אחד אין דנין בו תחילה וסוף. וכן מצאתי לקדמוננו שבנרבונה שכתבוה כן בליקוטיהם. ובה' של גיטין יתבאר שלא אמרו ולקח מן האיש תחילה שלא עשה כלום בנכסי צאן ברזל אלא בשלא קבלה עליה אחריות הא אם קבלה עליה אחריות אינה בדין. וגדולי המפרשים כתבו שאם קנו מידה הואיל וסתם קנין לכתיבה עומד וסתם שטר אחריות הוא אינה בדין נחת רוח אלא אם כן התנה בפירוש שאין לו עליה אחריות. ומכל מקום יראה לי בזו דדוקא מי שקבלה אחריות בפירוש על דרך שכתבנו בפרק הניזקין ובפרק חזקת הבתים בענין לקח מן הסקריקון. ואף מקצת מפרשים ראיתי שכתבו שלא אמרו בלקח מן האשה תחילה שמועיל אלא שמכרה בלא פיוס הבעל דומיא דלקח מן בעל הבית וחזרו ולקח מן סקריקון האמור בה' של גיטין אבל כל שבפיוס הבעל אינו כלום והדברים זרים. וכן יש מי שאומר שאם נתנו לה המעות גמרה ומקניא. ומכל מקום דוקא בכדי שווין כמו שפירשנו בענין מכירת האונס בבבא בתרא. וכן יש מפרשים דוקא בשנתנו לה על מנת שאין לבעל רשות בהם ושהודה הבעל כן. וחכמי הדורות שלפנינו חולקים אף בזו ולעולם אף מעות אינם קונות בזו. כל שהניח לה מקום לגבות ממנו אין בראשון דין נחת רוח הואיל ולא היה אפותיקי מפורש שהרי מכל מקום אפשר לה לחזור על זה ונמצאו ששה דברים שאין בהם דין נחת רוח והם הניח מקום ואחריות כתב לראשון ולא חתמה, ולקח מן האשה תחילה, ומעות ונכסי מלוג. והרבה מפרשים חולקים בקצתם והם אחריות שלא נכתב בפירוש ומעות ואי חתמה לו משנתגרשה אין צריך לומר שאינה יכולה לטעון דין נחת רוח כמו שכתבנו בי' של כתובות אלא שזו אינה צריכה למנות. הרב המאירי ז"ל.

המגדיש בתוך שדה חבירו וכו'. ואף על פי ששנינו בפרק הפרה הכניס פירותיו בחצר חבירו שהיא כיוצא במשנה זו הכתוב איצטריך למתנייה כמו שכתבו התוספות וכו'. הרשב"א ז"ל.

אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי. כבר כתיבנא לעיל דהלכתא כרבנן ואפילו הכי שמעינן מיהא דדין שדה ובית שוין דמקשינן להו אהדדי ומתרצינן ושלא כדברי הירושלמי. הרא"ה ז"ל.
מתניתין שלח ביד פקח הפקח חייב אף בשלהבת ועצים שאין שליח לדבר עבירה ואפילו כשאמר לו לך והדלק והמשלח פטור אף מדיני שמים. ואף על פי שבשוכר עידי שקר לחבירו אמרו שבדיני שמים חייב בזו הוא מפסידו אבל כאן הרי פקח חייב לשלם לו והוא הדין שאם לא יהא לו במה לשלם שהמשלח יש עליו עונש שמים. הרב המאירי ז"ל.

המביא את העצים חייב. מסתברא דפירושא דמתניתין הכי המביא את העצים חייב לפי שהראשון לא היה במעשיו כלום והאחרון עושה את הכל והוא שהלכה האש ברוח מצויה. ואי נמי ברוח שאינה מצויה אם היתה כבר קודם שהביא העצים הא לאחר מכאן פטור דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל המביא את האור חייב וכגון שלבהו הוא בעצמו. אי נמי שלבתו הרוח מצויה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דכל היזק דרוח מצויה פשיעותא היא וכהיזקא דבידים דמי והכי אמרינן בפרק קמא לאתויי אבנו וסכינו וכו' והילכך אף על גב שהרוח תיקן את ההיזק כאן מחייבין ליה כאלו הוא עצמו עשאו בידים משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה וכי קתני כאן לבתו הרוח הרי כולן פטורין בלבתו רוח שאינה מצויה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה. ע"כ.

בא אחר וליבה. כלומר שלא היתה מתלבה עצמה וליבה הוא והלכה בליבויו הוא חייב וכולן פטורין שאין במעשיהן כלום בלתי המלבה. הרשב"א ז"ל.

ליבתה הרוח כולן פטורים. פירש ר"י דברוח מצויה איירי וכו'. ואם תאמר כיון דמתלבה ברוח מצויה יתחייב האחרון של הנחת עצים ואור דבכל דוכתא וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דליבתו הרוח דמתניתין דפטור ליהוי פירושיה ליבה וליבתה הרוח ואין בליבה כדי ללבות כדפטר ליה בברייתא בגמרא. והכי משמע לישנא דמתניתין דקאמר בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתה הרוח כולן פטורין ומשמע דכולם קאי אכל הנהו דלעיל מביא עצים ומביא עץ וליבה ואם כן הוי הכי פירושו ליבתו הרוח בהדי מלאכה כולן פטורין המביאין עצים ואור גם המלבה כיון שאין בליבוי כדי ללבות אלא אם כן רוח מסייעתו ומאי דקתני פטור במתניתין מפרש בברייתא ועל ברייתא אפרש טעמא דפטורא. ליבה וליבתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב וכו' כשאין הרוח בפני עצמו כדי ללבות מיירי וכו' ככתוב בתוספות. ומשני אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד שבענין זה אין רגילות לבוי הרוח לסייעו ולא היה לו לחשוב שיתלבה אף על פי שאין בליבויו כדי ללבות לפי שיסתייע מליבוי הרוח ולכך כי איתרמי שנסתייע בליבוי הרוח פטור כי זה לא היה לו להעלות על דעתו שיצטרף ליבוי הרוח עם שלו לסייעו דבכהאי גוונא לא שכיח שיצטרפו ולא היה לו ליזהר בכך יותר מברוח שאינה מצויה והכי קאמר אם יש בליבויו ובפני עצמה כדי ללבות חייב ואם לאו פטור אף על פי שעל ידי רוח מצויה הועיל לו ליבויו לפי שלא היה לו ליזהר בזה משום דלא שכיח. רבה אמר שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח שאינה מצויה והכי פירושא דברייתא אם יש בליבויו בינו ובין רוח מצויה כדי ללבות חייב לפי שמצטרף הרוח עמו כמו זורה ורוח מסייעתו ויש בליבויו כדי ללבות מקרי דחשיב כאלו עשאה הכל בפני עצמה ואם לאו שאין בליבויו בהדי רוח מצויה כדי ללבות אלא על ידי רוח שאינה מצויה שסייעתו נעשה הליבוי פטור דמרוח שאינה מצויה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה. ר' זירא אמר כגון דצמיר צמורי לא נפח באור וכו' ככתוב בתוספות והוי טעמיה כעין טעמא דמצד אחד ומצד אחר דמילתיה דאביי. ובחנם דוחק ר"י לומר דליבתו הרוח כולם פטורים היינו ליבה וליבתו הרוח וברוח מצויה דיותר היה נראה לפרש דליבתו הרוח בפני עצמו ברוח שאינה מצויה וכו' ככתוב בתוספות בדיבור המתחיל ליבתו הרוח כולן פטורים. וכן משמע בירושלמי דמתניתין איירי ברוח שאינה מצויה דגרסינן התם ליבתו הרוח כולן פטורים תמן אמרין ברוח של אנסין היא מתניא אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייבין רבי יוחנן וריש לקיש תרווייהו אמרין אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים שהוא בא. משמע דכולן פטורין דמתניתין משום דפעמים שאינו בא. ונלמד נמי משם לאפוקי מדברי האמוראים ולא מחייב מביא עצים ואור אפילו יכול להתלבות ברוח מצויה. ועוד דתימה גדולה לפירושו דמתניתין קתני סתם ליבתו הרוח כולן פטורין ולפירושו צריך לומר שאין ברוח כדי ללבות שאם היה ברוח כדי ללבות היה מתחייב אחרון של מביא עצים ואור. על כן נראה כמו שפירשתי דליבתו הרוח היינו רוח שאינה מצויה וליבה וליבתו הרוח דגמרא בין במצויה בין שאינה מצויה דכיון שהרוח באה קודם שהתחיל הוא ללבות האש התחיל הוא והרוח ללבות בבת אחת כמו שמשמע הלשון כך שייך לפטור או לחייב בזה כמו זה וכל שאר הסוגיא כמו שפירשה ר"י. תוספות שאנץ.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל ליבתו הרוח. כתוב בתוספות מדפריך עלה דברייתא וכו' אף על גב דרבא מוקי לה ברוח שאינה מצויה מכל מקום לאו סלקא דעתך למפרך אי לא דסתם מתניתין משמע ברוח מצויה משום הכי סלקא דעתך לפרושי ברייתא נמי ברוח מצויה. עוד כתוב בתוספות ובאין בליבויו וכו' ולא ברוח וכו' דאי יש ברוח כדי ללבות המביא את האור היה לו להתחייב ומעתה גם המלבה צריך לומר דאין בו כדי ללבות דאי לאו הכי הוי ליה זה יכול וזה אינו יכול. וכן כתוב בתוספות משמע בירושלמי וכו' אומר רב נחמן דלרבה אינו ראיה דדילמא לעולם קאי אבא אחר וליבה ושוב בא רוח של אנסין. וטעות היא דכיון דסוף סוף אנו צריכים לומר דאיירי ברוח שאינה מצויה אם כן למה נדחוק לומר דקאי אבא אחר וליבה. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל ליבתו הרוח כלומר רוח שאינה מצויה כולן פטורין והוא שבא הרוח לאחר מעשיהן וכולן דקאמר במתניתין אפילו המלבה וכגון שלא היה בליבויו כדי ללבות וכדתניא בברייתא דגמרא. וגרסינן בירושלמי ליבתה הרוח כולן פטורין תמן אמרין ברוח של אונסין היא מתניתין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב רבי יוחנן וריש לקיש תרווייהו אמרי אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא וכו'. ונראה לי דרוח שהעולם מתנהג בו לאו רוח מצויה היא דברוח מצויה היא לעולם חייב מביא אש או העצים אלא שהרוח שהעולם מתנהג בו לעתים ולאפוקי מן מאן דאמר תמן דאינן פטורין אלא בשליבתה הרוח של אונסין שהיא רוח סערה שאין העולם מתנהג בו שאינה נושבת אלא לעתים רחוקות ולפיכך פטורים דלא הוי לאסוקי אדעתייהו כלל כשהביאו האש והעצים או שליבה מי שליבה אבל ברוח שהיא חזקה קצת יותר ממה שהיא מצויה תדיר שהיא רוח היום חייב שהיה לו לחוש שמא תבוא שפעמים שהוא בנוהג שבעולם. ואתו רבי יוחנן וריש לקיש למימר כל שנשבה הרוח לאחר מעשיהן אם הוא יותר מרוח המצויה תדיר פטורין דלא הוו להו לאסוקי אדעתייהו שפעמים אינה באה אבל רוח מצויה כולם מודים שהם חייבים. ע"כ.
אבל הרא"ה ז"ל כתב וז"ל ליבתו הרוח הרי כולן פטורין ואף על גב דאש כשהולך ברוח מצויה ומזיק חייב התם הוא אחר שנעשה האש דברי היזקא כי אזיל ברוח מצויה חייב אבל עד שלא נעשה האש והרוח עושה אותו נמצא שהרוח הוא שעשה הנזק לגמרי. ע"כ.
וכתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל ליבתו הרוח כולן פטורין. בירושלמי פליגי דגרסינן התם תמן אמרין מתניתין ברוח של אונסין פירוש ברוח שאינה מצויה אבל ברוח שהעולם מתנהג בו פירוש היינו רוח מצויה חייב. רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברוח שהעולם מתנהג פטור פעמים הוא בא פעמים אינו בא. ויש לתמוה למאן דאמר דאיירי ברוח מצויה אמאי פטור הא כל חיובא דאש הוא על ידי דבר אחר דהיינו רוח מצויה כדאמרינן אבנו וסכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו וכן הכופף קמת חבירו בפני הדליקה ואמטייה ברוח מצויה דמחייב. ויש לומר דהני מילי היכא שכבר נעשה האש מלובה ששם האש עליו ואינו צריך רק הולכת הרוח דאבנו סכינו ומשאו מצויין להזיק ואינן מחוסרים רק הולכה אבל בזמן שהאש מחוסר ליבוי ואין שם אש עליו לא קרינן ביה המבעיר את הבערה ולכך לא מחייב אף על גב דיכול להדליק על ידי רוח מצויה. ובתוספות הקשו מההיא דלעיל פרק קמא דאמרינן דגחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא פירוש אף על גב שמתנדנדת בטלטול של חרש מעמיא עמיא ואזלא הא אם היה דרכה להתלבות על ידי טלטול של חרש היה המוסרה חייב אף על פי שמסרה לו בלא ליבוי הכא נמי לחייב אף על גב דמחסרה ליבוי כשמסרה לו כיון שמתלבה ברוח מצויה. מיהו יש ליישב דלא דמי למסירת חרש דהוה מחייב אי דרכה להתלבות פירוש בנדנודו של חרש דהכא נמי אי היה הרוח מצויה בעולם בשעה שהביא הגחלת יכול להיות דמחייב דאז הוי דמי למסירת החרש אבל הכא כיון שבשעה שהביא הגחלת עדיין לא היה נושבת הרוח מצויה ולאחר מכאן הוא דבאה רוח מצויה וליבה הגחלת ודאי לא מחייב כדאמרינן בירושלמי דפעמים שאינה באה ולכך לא מקרי מבעיר בהכי. ולא דמי למסירת החרש דהתם החרש היה בעולם ודמי להיכא דכבר באה הרוח בעולם דהתם מחייב. כך נראה למורי שיחיה. ולפי פירוש זה רישא דמתניתין אחד הביא את האור המביא את האור חייב מיירי שהאור היה מלובה והא דקתני בתר הכי בא אחר וליבה מיירי שהאור שהביא הראשון לא היה מלובה. ע"כ.
ולענין פסק כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו שנים שהדליקו אחד הביא את האור והשני את העצים או הראשון הביא עצים והשני אור והניחו שם השני שהוא גומר חייב אם נתלבה ברוח מצויה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה הכי. מיחזי מלישנא דמתניתין דקתני המביא את האור חייב ולא קתני אם ליבה אלמא דאף על גב דלא ליבה נמי חייב כיון שנתלבה ברוח מצויה. ליבתו מעט ואין בו כדי להדליק לגמרי ובאה רוח שאינה מצויה וליבתו פטור. ליבתו רוח מצויה והלכה והזיקה חייב דהוה ליה לאזדהורי. מדברי הר"מ ז"ל נראה שסובר דליבה וליבתה רוח אפילו רוח שאינה מצויה אף על פי שלא היה בליבתו כדי ללבות שחייב הוא דגרמא בנזקין חייב ואם נתלבתה מעצמה ברוח מצויה חייב ואם נתלבתה מעצמה ברוח שאינה מצויה פטור. מכל מקום ממסקנא שמעתא משמע דאפילו ליבה וליבתו רוח מצויה אם אין בליבתו כדי ללבותה שהוא פטור והכי אוקמה רב אשי דהוא בתרא ופליג עליה דרבא דאוקמה כשליבתו רוח שאינה מצויה וצריך עיון. ע"כ.

אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה לא שנו וכו'. דפטור מדיני אדם אלא שמסר לחרש שוטה וקטן גחלת דכיון דדרכה של גחלת לעמויי לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שילבה אותה החרש וכשילבה אותו נמי לאו מעשה השולח גרמו אבל שלהבת חייב שדרך שלהבת להתארך ולדלג ברוח מצויה ממקום למקום. ורבי יוחנן קרי לשלהבת נמי גרמא בעלמא שהרי השלהבת לא תעמוד רגע אחד אלא אם כן יהיו עצים מזומנים לה תדיר תדיר והוא לא הניח ביד החרש עצים קטנים או גדולים שישים על השלהבת שלא תכבה ותתבשל בה תבשיל אלא שהחרש הולך לו לקושש קש לבשל התבשיל שעל גבי הכירה. ה"ר יהונתן ז"ל.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל לדעת רבי יוחנן לא סוף דבר שמסר לו גחלת שיכול לומר שעשויה היא לכהות ולכבות אלא אפילו מסר לו שלהבת כגון אבוקה וכיוצא בה פטור אף זו עשויה להכבות עד שימסור לו שלהבת באבוקה או בנר דולק ועצים דקים שהאור מתאחז בהן. וסילתא וגווזא האמורה בגמרא הכל אחד ופירוש קוצים ועצים דקים שבכיוצא בזו מעשיו גרמו. ויש מפרשים סילתא בקעת גסה להעמיד האור עד אותו מקום ומכל מקום הכל לפי מרחק המקום ולמראות עיני הדיין. ולדעת ריש לקיש אף בשלהבת לבד חייב לא נאמר שפטור אלא בגחלת וליבה החרש. וכבר ביארנו בפעם אחרת שגדולי המחברים פסקו כריש לקיש ורוב מפרשים פסקו כרבי יוחנן. ע"כ.
וכתב הרא"ה ז"ל וזה לשונו אמר ריש לקיש לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה שהוא עשה כל הנזק לגמרי אבל מסר לו שלהבת חייב פירוש ואף על פי שבא החרש והרבה בעצים והגדיל המדורה מאי טעמא מעשיו דידיה קא גרמו. ורבי יוחנן אמר אפילו מסר לו שלהבת כלומר ובא החרש והגדיל המדורה פטור מאי טעמא צוותא דחרש קא גרים עד דמסר ליה גווזא וסילתא ושרגא דהשתא אף על גב דמדליק להו חרש חייב דכיון דהוא יהבינהו ליה מעשיו חשבינן להו. אבל מודה רבי יוחנן כשבא החרש והוליך האש לגדיש והדליק את הגדיש שהפקח חייב דהוה ליה ככלב שנטל חררה והלך לגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש דהיכא דפשע בעל גחלת בגחלתו חייב. הכי מסתברא לי והכי פרישנא לעיל. ע"כ.

את חשיבת לאתאבולי אירושלים סבר יוהרא כו'. בההיא דס"פ היה קורא בחתן דרוצה לקרות כו' דפליגי אי חיישינן ליוהרא וכן בההיא דפרק מקום שנהגו דבתשעה באב בכל מקום ת"ח בטלים דפליגי נמי אי חיישינן ליוהרא לא דמיא להך דהכא דלכ"ע הוה יוהרא ע"ש בסוגיא ואמר דאתיוה וחבשוה א"ל גברא רבה אנא כו' והא דאמרינן דרבי טרפון היה מצטער על שהציל עצמו בכתרה של תורה י"ל דהכא לאו הצלה הוה אלא דחבשוהו עד שישאלו עליו אם ת"ח הוא וראוי להתאבל ומה דבעו לידע הודיע להם ועוד הא אמרינן התם דשאני ר"ט דעשיר גדול היה והוה ליה לפיוסי בדמים ודו"ק:

רש"י בד"ה בששים עם הקרקע דהכל בכלל כו' נ"ב וז"ל רבינו נסים עם הקרקע שיימינן דהכל בכלל שהקונה הקרקע בפירותיה נותן עיניו קצת בשבח שלאחר זמן הלכך אם קץ דקל בפירותיו שאינן גמורין אינו בדין שישלם פירות גמורין וגם שלא ישלם כלום הואיל שאינן ראוים אינו בדין דהא לבסוף יהיה תמרים גמורים אלא שמין ששים דקלים עם הקרקע בפירות אלו כמה שוה וכמה יחסר ערכו בעבור דקל זה שקצץ וכל מה ששמין חסרון זה כזה ישלם עכ"ל ר"ן:

בד"ה נטר כו' הגרנות שמנהגן היה כו' כצ"ל ואחר דבור זה נרשם מתני'. אחר ד"ה המביא נרשם גמרא:

תוס' בד"ה לבתה הרות כו' הנחת עצים ואור דבכל דוכתא כו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דלבתר כו' נ"ב כל זה מפירוש ר"י הוא:

תד"ה ופסק הלכה כר"ש כו' דכל העומד ליגזז כגזוז דמי. וכה"ג ס"ל לר"ש (לקמן עו ב) דכל העומד ליזרק וכה"ע ליפדות כזרוק וכפדוי דמו וכן קי"ל בכ"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי עיין ס"פ כסוי הדם:

אָמַר לְהוּ: גַּבְרָא רַבָּה אֲנָּא. הקשה מהרש"א ז"ל והלא בנדרים (נדרים סב.) היה מצטער רבי טרפון על שהציל עצמו בכתרה של תורה, ואיך אלעזר זעירא לא חש להא הכא ותירץ דחבשוהו עד שישאלו עליו ומה דבעו למנדע הודיע להם? ונראה תירוץ זה דוחק גדול דהסברא להפך למה הקדים להציל עצמו שעה אחת קודם מן החבישה בכתרה של תורה ימתין עד שידעו הם?
ולי אנא עבדא נראה לתרץ בס"ד כי הם אמרו לו אתה לובש זה בשביל יוהרא וגונב דעת הבריות בזה כדי שיכבדו אותך בכבוד תלמיד חכם ואין אתה חכם, ובשביל השגת הכבוד אתה לובש זה ולכך חבשוהו לייסר אותו על כך. ולכן לנקות עצמו מן החשד הגדול הזה השיב להם ודאי אני כונתי בשביל ירושלים ואין כונתי כדי שיכבדוני יען כי אני ידוע לכל דגברא רבא אנא ונוהגים בי כבוד ואינני צריך להשיג הכבוד מלבישת מנעלים אלו ואין כונתי בשביל יוהרא כאשר חשבתם והוא היה מוכרח להגיד זאת משום והייתם נקיים.
והא דאמר להו 'גַּבְרָא רַבָּה אֲנָּא' ולא אמר להו 'חכם אנא' אמר כן מדרך הענוה שלא רצה להתכבד בכתרה של תורה לומר על עצמו בפירוש שהוא חכם אלא 'גברא רבא' דמשמע שהוא עשיר ונכבד דנקרא גם כן גברא רבא ואפשר נמי דאמר בלשון זה משום דהוא קרו ליה זעירא ולכך אמר להו 'אֲנָּא גַּבְרָא רַבָּה' ולא זעירא על דרך מה שאמר החכם האזובי בשירו [קערת כסף לרבי יוסף האזובי] 'שְׁמִי אֵזוֹב אֲבָל מִלַּי אֲרָזִים' וגם הוא דבר דבריו ברמז.

אָמַר לְהוּ: אוֹ אַתּוּן בָּעוּ מִינָאִי מִלְּתָא, אוֹ אֲנָא אִיבָּעִי מִינַיְכוּ מִלְּתָא. יש להקשות למה הקדים אופן זה שהם ישאלו ממנו דבר הלכה וישיב להם, והיה לו לומר תכף ומיד לפניהם שש ושבע הלכות הן בדרך שאלה הן בדרך הלכה פסוקה ובזה ניכר שהוא תלמיד חכם?
ונראה לי בס"ד דאם יעשה כן אפילו אם יאמר לפניהם עשרים הלכות ויותר יאמרו אין מזה הוכחה שאתה גברא רבא כי יזדמן אדם המוני פשוט ישמע בימיו עשרה או עשרים הלכות ויחזור עליהם כמה פעמים עד שיהיו שגורים בפיו כמו פסוקים של פרשה ושל תהלים ובשביל עשרה או עשרים הלכות שהיו שגורים בפיו ושמורים אצלו אינו נקרא תלמיד חכם וגברא רבא כי בשאר הלכות ודברי תורה הוא עם הארץ גמור!
לכן התחכם להניח הבחירה בידם באומרו שהם ישאלו ממנו בכל מקום שירצו והוא ישיב כהלכה ובזה נודע שהוא חכם גדול ובקי בכל ששה סדרי משנה דהא מבטיח שישיב כהלכה לכל שאלה שישאלו ממנו ואם רק הוא יודע הלכות עשר או עשרים ובשאר דברים הוא עם הארץ וכי הוא יודע שישאלו ממנו באותם הלכות שהוא יודעם דוקא ושמא ישאלו ממנו במקומות אחרים שאין יודע מהם כלום על כן מוכרח לומר שהוא גברא רבא דבקי בכל ששה סדרי משנה.
ובזה יובן הטעם ששאלם בדין הַכּוּפְרָא שדינו בְּשִׁשִּׁים לרמוז להם שהוא בקי בשש סדרים של תורה שבעל פה כי ידוע דתורה שבעל פה מכונית בשם 'ארץ' ומכונית בשם 'ים' דכתיב וּרְחָבָה מִנִּי יָם (איוב יא, ט) ותיבת שִׁשִּׁים תחלקנה ותהיה 'שש ים' רצונו לומר שש סדרים של ים שהיא תורה שבעל פה.
והא דעשה השאלה ב'קָץ כּוּפְרָא' שהוא תמר ולא באילן אחר דבכולהו פירות של האילנות שייכה שאלה זו, נראה לי בס"ד דודאי אם היה נותן קנס ממון בעבור זאת לא היו חובשים כי כן דרכם ליקח ממון קנס לקופה של צדקה מכל אדם שעושה דבר שאינו הגון. ועל זה קשא למה הציל עצמו בכתרה של תורה שהגיד שהוא גברא רבא היה לו לתת קנס ממון וינצל?
אך הוא היה עני ואין לו יכולת ליתן קנס ואם ילוה לפי שעה מאחרים אין לו לשלם להם אחר כך ולכן הוכרח לגלות על עצמו שהוא תלמיד חכם כדי שיפטרוהו כי לא חבשו אותו אלא בעבור שיתן קנס ואם לא היה נותן לא היו פוטרים אותו, ולכן אמר שאלה זו על התמר שאין גזעו מחליף לומר אל תאשמו אותי על אשר הצלתי עצמי בכתרה של תורה ולא הצלתי עצמי בממון כי אצלי חסרון הממון לא יתמלא דלגבי דידי אין גזעו מחליף ואם אלוה מאחרים ואתן לכם לא הייתי יכול לפרוע להם אחרי זה.
גם נתחכם לומר להם שאלה זו שהיא הלכה פסוקה בבית דין של שמואל כדי שאחר כך מוכרח שישאלו משמואל לומר לו פלוני כך וכך אמר בשמך? ואז שמואל יגיד להם שהוא גברא רבא כי שמואל יודעו ומכירו ולא יאמרו אחר כך אין ראיה מהלכה אחת שהיה יודע ובודאי שהם הגידו המעשה כמו שהיא וקראו אותו בשמו אֶלְעָזָר זְעִירָא ולהכי אמר לו שמואל 'שַׁפִּיר קָאָמַר לְכוּ' נמצא ידע מי הוא זה ובודאי הגיד להם בפירוש שהוא גברא רבא כיון ששמע מהם הענין איך נפל הדבר הזה והשאלה הזאת.

בגמרא אליעזר זעירא וכו' אמר להו האי מאן דקץ כופרא מאי משלם א"ל משלם דמי כופרא וכו' א"ל בששים אמרו ליה מאן אמר כוותיך. וקשה ואינהו דאמרי מעיקרא משלם דמי כופרא מאן קאי כוותייהו דשום תנא לא סבר הכי ויש ליישב קצת ע"פ הסברא שכתבתי לעיל די"ל דהא דקי"ל ששמין ע"ג השדה היינו לתועלת המזיק אם אינו רוצה לשלם דמיהן כגון שגוף הפרי שוה יותר אבל אם רוצה לשלם כמו ששוה הפרי עכשיו לא מחמרינן עליו יותר דלא גרע מגזלן שמשלם כשעת הגזילה ואם כן מעיקרא הוי סברי הכי הני דבי ריש גלותא דתנא דמתני' נמי מודה בהא וכן משמע קצת מלשון התנא דברייתא דלעיל דקתני אין אומרים ישלם דמיהן משמע דאם רוצה לשלם דמיהן שמין לו כל זה י"ל למאי דהוי ס"ד מעיקרא אבל למסקנא כולהו תנאי מודו דלעולם שמין ע"ג השדה ובששים וק"ל:

בתוספות בד"ה המגדיש וכו' איצטריך למיתני או למסתמא דלא כרבי וכו' עכ"ל. כוונתם דאע"ג דכבר שנינו בפרק הפרה לגמרי כל הני בבי דמתני' במשנה דהקדר וכו' הכניס פירותיו לחצר בע"ה וכו' ע"ז כתבו דאפ"ה איצטריך למתני' הכא למסתמא דלא כר' והיינו לפי סברת המקשה דלא סלקא אדעתיה לחלק בין ההיא דהכא לדהתם ומה שכתבו או לאשמעינן דאפי' ר' מודה היינו למסקנת התרצן וק"ל:

בד"ה ליבתה הרוח כולם פטורים וכו' וכן משמע בירושלמי וכו' תמן אמרינן ברוח של אונסין וכו' עכ"ל. וכצ"ל ופירושו רוח סערה דלא שכיח אבל ברוח שהעולם מתנהג בו היינו סתם רוח שאינה מצויה חייב ור"י ורבי שמעון סברי דאפילו בכה"ג פטור כיון שאינה מצויה תדיר לא הו"ל לאסוקי אדעתיה ומייתי התוספ' ראיה מר"י ור' עקיבא דקיי"ל הלכתא כוותייהו וק"ל:

הוה סיים מסאני אוכמי וכו'. התוס' הקשו דבשילהי פ"ק דביצה משמע דכלן לובשים שחורים ותירצו ע"ש והרב המאירי הובא בשיטה מקובצת משם יש מתרצים לחלק יצא בין שחורים ובין אוכמי דהשחורים הם מתוקנים והם מצהילים ואוכמי הם כפחם עש"ב ומההיא דתעניות שהביאו התוס' דהוה לביש מסאני אוכמי מוכח התם שהוא מנהג הגויים ומסתמא הגוים לובשים שחורים מצהילים. ובזה יש להרגיש קצת על מ"ש במקובצת ביצה שם דהוכיח מסוגית תעניות דלא היו רגילים בשחורים אלא חסידים ואנשי מעשה ע"ש וק"ק דמהתם מוכח דהגוים היו לובשים שחורים. ומ"ש לו מ"ט סיימת מסאני אוכמי פירושו דמה ראה לנעול אוכמי מאחר שהוא מנהג הגוים דלובשים שחורים:

מסאני אוכמי. מנהג אבלים: כופרא. בתמרים כבוסר בענבים: דמי כופרא. אינו כלום לימכר עכשיו: והא הוו תמרי. לאחר זמן: בששים. עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיה נותן עיניו קצת בשבח של אחר זמן: דן רב. מעשה עבד: פסק הלכתא. כלומר לימד לתלמידים שהלכה כר''ש הלכה פסוקה לדורות: לא חתמה לו. שדה המיוחדת לכתובה: אבדה כתובתה. ולא מצית לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דא''כ הוה לה למעבד לראשון אלא ודאי גמרה ומקניא: נטר בי דרי. שומר הגרנות שמנהגן היה לעשות כל בני הבקעה בגורן אחד זה גדישו וזה גדישו וממנין שומר ובההיא אפי' רבי מודה: מתני' המביא את העצים חייב. דאי לאו אחרון קמא לא עביד מידי: גמ' צבתא. צבת טנליי''ש: גווזא. קוצים:

הוה סיים מסאני אוכמי. משמע שלא היו רגילין במנעלים שחורין וכן משמע בסדר תעניות אלו (תענית כב. ושם) דקאמר אדהכי אתא ההוא גברא דסיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ותימה דבפ''ק דביצה (דף טו.) תנן אין משלחין מנעל לבן ביו''ט מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו משמע שלא היו נועלים אלא שחור ואומר ר''ת דהמנעל ודאי היה שחור אבל הרצועות היו לבנות ומסאני אוכמי דהכא ודמסכת תענית היינו המנעל והרצועות הכל היה שחור והיינו דאמרינן בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד: ושם) בשעת השמד אפי' לשנויי ערקתא דמסאני אסור שהרצועות היו משונות משל נכרים ואבילות דאליעזר היה כזה שהיה לבוש שחורים ומתכסה שחורים והיה רוצה שאפי' הרצועות יהיו שחורים שלא יהא עליו כלל צד לבנונית מפני חיבתה של ירושלים: כתב לראשון ולא חתמה לו כו'. בסוף מי שהיה נשוי (כתובות דף צה. ושם.) מפרש רב אשי דאפילו ר''מ לא קאמר אלא בשני לקוחות דאם איתא דנחת רוח עבדה מקמא אבעי לה למעבד אבל בלוקח אחד אפילו ר''מ מודה וא''ת דבפ' הניזקין (גיטין נח. ושם) גבי לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אמר רב לא שנו אלא דא''ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ואלקח מן האיש וחזר ולקח מהאשה קאי כדמוכח בסוגיא ואור''י שיש לחלק בין כתבה בשטר עצמו של בעל לכתבה שטר בפני עצמו ועוד אומר ר''י דאפילו בשטר של בעל איירי התם אלא שכתבה שהיא עצמה מכרה ללקוחות אבל חתמה לו דהכא היינו שמחלה שעבוד כתובתה שיש לה על שדה זו וכן משמע לשון חתמה כלומר שנתרצית במקח ולא מחתה בו וה''ר אלעזר משנ''ץ פי' דטעמא דרב התם דבשטר קונה משום דס''ל אחריות טעות סופר הוא והוי כאילו קבל עליה אחריות אבל אם פירש בלא אחריות לא קנה אפי' בשטר ושמואל דאמר עד שתכתוב לו אחריות משום דקסבר אחריות לאו טעות סופר הוא דפליגי בהכי בפ''ק דבבא מציעא (דף יד.) דשמואל קאמר בהדיא דשעבוד צריך לימלך ורב נמי אמר התם נמצא שאינו שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ומשמע דפשיטא ליה דאפי' לא פירש לו את השבח קאמר רב דיש לו שבח והיינו משום דאית ליה דאחריות טעות סופר הוא: ופסק הלכה כר''ש דאמר אכלה פירות גמורין כו'. פי' ר''ח דמהכא פשיטא לן בפרק נערה בכתובות (דף נא. ושם.) דכל העומד לגזוז כגזוז דמי לענין בעל חוב דלא טריף להו אע''ג דפלוגתא לענין שבועה בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מג. ושם) בענבים העומדים ליבצר אי כבצורות דמיין אי לא: המגדיש בתוך שדה חבירו וכו'. אצטריך למיתנייא או למסתמא דלא כרבי או לאשמועינן דאפילו רבי מודה בהא כדמפרש בגמרא: לבתה הרוח כולן פטורין. פר''י דברוח מצויה איירי כדמשמע בגמ' דסתם ליבוי דרוח מיירי ברוח מצויה מדפריך עלה דברייתא וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ואי ברוח שאין מצויה הא לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה וא''ת כיון דמתלבה ברוח מצויה יתחייב האחרון של הנחת עצים [ואור] דבכל דוכתי אשכחן שמתחייב לענין אש בשיכול להזיק ברוח מצויה כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה דמטיא ליה ברוח מצויה ואין לחלק משום דבהנהו אין מחוסר אלא הולכת האש בעלמא ע''י רוח מצויה אבל כאן מחוסר ליבוי ואין שם אש עליו ולא קרינא ביה המבעיר את הבערה דהא בפ''ק (דף ט:) אמר גחלת כמה דשביק ליה מעמיא עמיא ואזלא אע''פ שמתנדנדת בטלטולו מעמיא עמיא ואזלא הא אם דרכה להתלבות ע''י נדנודו של חרש המטלטלה היה המוסר לו חייב הכא נמי יהיה האחרון חייב אע''פ שמחוסר ליבוי וי''ל דלבתו הרוח דמתני' קאי אבא אחר וליבה דהשתא הוי ליבה וליבתה הרוח כברייתא דגמ' וכן משמע לישנא דכולן ובאין בליבויו כדי ללבות ולא ברוח בפני עצמו כדי ללבות כמו שאפרש בגמ' ובחנם דחק לפרש דליבתו הרוח היינו ליבה וליבתו הרוח אלא נראה לפרש דליבתו הרוח היינו שליבתה הרוח בפני עצמה ברוח שאין מצויה וליבה וליבתו הרוח בגמ' בין מצויה בין אין מצויה וכגון שקודם ליבוי כבר בא הרוח שליבתו לבסוף איזה רוח שיהיה דמאחר שבא כבר כך לי שאינו מצויה כמצויה וכן משמע מתוך תירוצו של רבא שתירץ כגון שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח ברוח שאינה מצויה מכלל דמעיקרא ס''ד שמעיקרא בא הרוח שלבסוף ליבה וכן משמע בירושלמי דמתניתין איירי ברוח שאינה מצויה דגרסינן התם ליבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרינן ברוח של אנוסים אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב ר' יוחנן ור''ל תרוייהו אמרי אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אין בא: