בבא קמא נט ע"א

אכלה הבהמה את הענבים בעודם סמדר (מיד בתחילת גידולם) — ר' יהושע אומר: רואין אותן את הענבים שניזוקו כאילו הן ענבים העומדות ליבצר, ולפי שיעור זה מעריכים את הנזק, ואילו חכמים אומרים: רואין את החלקה כמה היתה יפה (שווה) קודם לכן וכמה היא יפה לאחר הנזק, ואת ההפרש ישלם, ואין מעריכים את הפירות לעצמם. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: במה דברים אמורים שמעריכים את החלקה שניזוקה — בזמן שאכלה לולבי גפנים (ענפים צעירים של גפנים) או יחורי (שתילי) תאנים, אבל כאשר אכלה פגים של תאנים שעדיין לא הבשילו, או בוסר של ענבים — רואין אותן כאילו היו ענבים עומדות ליבצר.

קתני מיהת [שנה מכל מקום], וחכמים אומרים: רואין אותן כמה היתה יפה וכמה היא יפה, ולא קתני [שנה] שמעריכים זאת בששים.

אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] — שהכוונה בלשון זו היא שמעריכים בששים, הכא נמי [כאן גם כן] בברייתא העוסקת באדם הגורם נזק בעצמו, יש להבין את הלשון "רואים כמה היתה יפה" וכו', שמעריכים את הנזק בששים.

אגב שהובאה ברייתא זו דנים במה שנאמר בה. אמר אביי: ר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, כלומר, שניהם הולכים בשיטה אחת לגבי אומדן הנזקים, שמעריכין לפי שארית הפירות שלא נאכלו באותו שדה, כמה הם שווים לאחר שהבשילו.

ר' יוסי הגלילי — הא דאמרן [זו שאמרנו] בברייתא, שנידון במשוייר שבו.

ר' ישמעאל — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד), וכוונתו: מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, שהמזיק משלם ממיטב שדהו וכרמו, שאם משלם לו בקרקעות נותן לו מן העידית שבקרקעותיו, וקל וחומר להקדש, שאם הזיק להקדש משלם מן העידית.

ולא תימא [תאמר, תפרש] את דברי ר' ישמעאל כהסברו של רב אידי בר אבין, שאמר רב אידי בר אבין: כאן מדובר כגון שאכלה הבהמה ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן [יודעים אנו] אי [אם] ערוגה זו כחושה [רזה ופחותה] הואי [היתה], אי [אם] שמינה הואי [היתה], דאמר [שאומר] הכתוב: קום שלים [עמוד ושלם] שמינה במיטב דאיכא השתא [שיש עכשיו], ואין אומרים שערוגה זו שניזוקה לא היתה מטופחת כל כך. דהכי לא אמרינן [שכך אין אנו אומרים],

מאי טעמא [מה טעם] לא ניתן לפרש כך? לפי הכלל הגדול: המוציא מחבירו עליו הראיה, שצריך הניזק להוכיח שהערוגה שניזוקה היתה מן המיטב. אלא כוונת ר' ישמעאל לפרש "מיטב שדהו" של ניזק — במיטב דלקמיה [שלפניו], ומאי ניהו [ומה הוא] — כי היאך דסליק [כמו זה שהוא צומח ועולה] לאחר מכן, דהיינו המשוייר שבו, שלפי זה מעריכים את תשלום הנזק.

ועוד בברייתא: אמר מר [החכם], ר' שמעון בן יהודה אומר משום [בשם] ר' שמעון: במה דברים אמורים שמעריכים את חלקת השדה שניזוקה, כמה היתה יפה וכמה היא יפה — שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם אכלה סמדר — רואין אותן כאילו היו ענבים עומדות ליבצר. ואולם, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: אכלה פגים או בוסר שהוא שלב מאוחר יותר בהבשלה הוא שרואין אותן כאילו היו ענבים עומדות ליבצר, הא [הרי] אם אכלה סמדר — רואין אותן כמה היא יפה וכמה היתה יפה, ואם כן יש סתירה מן הדיוקים של התחלת הדברים ושל סופם!

אמר רבינא: כרוך את הדברים ותני [ושנה] אותם יחד וכך תשנה: במה דברים אמורים שמעריכים כמה שווה השדה בזמן הנזק — בזמן שאכלה הבהמה לולבי גפנים ויחורי תאנים, אבל אכלה סמדר פגין או בוסר, רואין אותן כאילו היו אלה ענבים עומדות ליבצר, שדין הסמדר כדין הפגים והבוסר.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, נמצא כי שיטת ר' שמעון בן יהודה היינו [הוא] כשיטת ר' יהושע לענין סמדר, ואין כל הבדל בין השיטות!

ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם] לגבי כחש גופנא [פחת של הגפן עצמה] שהגפן שניזוקה היתה נחלשת על ידי הענבים הצומחות בה, ועתה שנאכלו הענבים לא נחלשה הגפן, שלשיטה אחת מתחשבים בפחת הזה (ומנכים אותו מתשלום הנזק), ולשיטה אחרת אין מחשיבים אותו, ולא מסיימי [ואין הם מוגדרים], כלומר, נראה לנו כי בנושא זה חלקו ר' יהושע ור' שמעון בן יהודה, אלא שלא ברור לנו מה דעת כל אחד מהם בענין זה.

ואילו אביי אמר: מסיימי ומסיימי [מוגדרים ומוגדרים הם] ויש אפשרות לברר מי האומר כשיטה זו ומי האומר כשיטה האחרת, שכן מאן [מיהו] התנא דחייש לכחש גופנא [החושש לפחת של הגפן עצמה] — ר' שמעון בן יהודה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] בענין אחר: ר' שמעון בן יהודה אומר משום [בשם] ר' שמעון בן מנסיא: אונס אינו משלם לאנוסה (בתולה) את תשלום הצער שגרם לה במעשהו, מפני שסופה להצטער תחת בעלה, שאם היתה נישאת היתה סובלת אותו צער עצמו, ואם כן אין לחשב צער זה בתשלומים שמשלם האונס. ואמרו לו חכמים: אינו דומה צערה של הנבעלת ברצון (אשה נשואה) לצערה של הנבעלת באונס, שנבעלת באונס יש לה צער גדול יותר. על כל פנים רואים שר' שמעון בן יהודה מנכה מן התשלומים של עכשיו כל פחת שהיה בא ממילא לאחר מכן, והוא הסבור כן לענין פחת הגפן.

אמר אביי: הני תנאי [תנאים אלה] שיבואר הלאה מי הם, ור' שמעון בן יהודה, אמרו דבר אחד לענין זה. ר' שמעון בן יהודה — הא דאמרן [זו שאמרנו] לגבי אונס ופחת הגפן. הני תנאי מאי היא [תנאים אלה מה הוא] —

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בדין אדם המזיק אשה הרה וגורם לה להפיל את עוברה, שאמרה תורה שחייב לשלם לבעלה את דמי הוולדות, ר' יוסי אומר: תשלום זה הוא דמי הוולדות נכי [פחות] התשלום שהיו מוציאים עבור חיה (מילדת), שכיון שהפילה שוב אין הבעל צריך לשלם למילדת, ומנכים דמים אלה. בן עזאי אומר: נכי [פחות] דמי מזונות, שצריך היה הבעל להוסיף לאשתו בזמן הריונה. ואגב הבאת ברייתא זו מסבירים את טעם המחלוקת.

מאן דאמר נכי [מי שאומר פחות] דמי חיה, כל שכן שהוא מסכים כי נכי [פחות] דמי המזונות, ומאן דאמר נכי [ומי שאומר פחות] דמי מזונות, אבל נכי [פחות] דמי חיה — לא, דאמר ליה [שיכול הבעל לומר לו] למזיק: אתתא דידי פקיחא [אשתי שלי פיקחת וזריזה] היא ולא מבעיא [צריכה] חיה כדי ללדת.

א ושוב לעיקר הענין כיצד מעריכים, מסופר: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע עבוד עובדא כוותיה [עשו מעשה כשיטתו של] רב נחמן והעריכו דקל שניזוק בששים אגב הקרקע.

והלכה זו נאמרה בלישנא אחרינא [לשון אחרת]: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שמו (העריכו) את הנזק שנגרם לדקלא [דקל] אגב הערכת קטינא דארעא [חלקת האדמה] שבה עמד הדקל, כמה היתה שווה עם הדקל וכמה בלעדיו.

ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע בדקלא דארמאה [בדקל ארמי] שאיננו משובח, שנאמד אגב הקרקע, והלכתא כוותיה דריש גלותא [והלכה כשיטתו של ראש הגולה] בדקלא פרסאה [בדקל פרסי] שהוא משובח, ויש לו חשיבות לעצמו, ואין מעריכים אותו אגב הקרקע.

ובענין זה מסופר: אליעזר זעירא [הקטן]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

אכלה הבהמה סמדר, שהם ענבים שלא בשלו:

רבי יהושע אומר: רואין אותן כאילו הן ענבים בשלים לגמרי, שעומדות ליבצר, ולפי זה הוא משלם. ^[82] וחכמים אומרים: רואין כמה היתה יפה, כמה היה שוה הכרם לימכר כשהוא סמדר, וכמה היא יפה עתה, לאחר שנאכלו הענבים, ומשלם את ההפרש [וזה פחות מאשר מחייב רבי יהושע].

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: במה דברים אמורים שמעריכים את הנזק ביחס לכל הכרם, בזמן שאכלה לולבי גפנים, כשעדיין לא פרחו הענבים [והוא שלב לפני סמדר], ויחורי תאנים, לפני פריחת התאנים. אבל אם אכלה פגים בתאנה או בוסר בענבים, שכבר גדלו והגיעו לגודל של פול הלבן [והוא שלב אחרי סמדר, ותיכף תדון הגמרא מה דין הסמדר עצמו], אז מעריכים את שווי הפרי עצמו שאכלה, ורואין אותן כאילו הן ענבים בשלות לגמרי שעומדות ליבצר, ולפי זה הוא משלם.

ומוכיח אביי: קתני מיהת בברייתא, וחכמים אומרים: רואין אותן כמה היתה, יפה וכמה וכמה היא יפה. ששמין לפי הכרם הקיים, ולא קתני ששמין את מה שהבהמה אכלה בשישים, ביחס לכרם הגדול פי ששים ממה שאכלה, כמה הוא נפחת משוויו בשל האכילה.

והרי בנזקי ממונו ודאי ששמין בששים!

אלא מאי אית לך למימר, שכוונת חכמים היא לומר שאכן שמים בששים.

ואם כן, הכי נמי בברייתא של נזקי גופו, תבאר שהכוונה היא ששמין בששים, ואין לך ראיה לחלק בין נזקי ממונו לנזקי גופו.

אמר אביי: רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד, שמעריכים את מה שאכלה הבהמה לא לפי מצב הפרי עכשיו אלא כמה היה שוה אילו היה נשאר בשדה וגדל עד הסוף.

ומבאר אביי: רבי יוסי הגלילי, הא דאמרן. שאמר בברייתא לעיל שנידון במשוייר שבו.

רבי ישמעאל מצינו שסובר כן, דתניא: נאמר בתורה בפרשת שן ורגל "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" - מיטב שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק. שישלם בעל הבהמה לפי הערוגה המשובחת ביותר בשדה הניזק, ולא לפי ערוגה זו שהזיקה, דברי רבי ישמעאל [ולקמן תבאר הגמרא את משמעות דבריו בצורה אחרת].

רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב להחמיר כל כך על המזיק שישלם יותר ממה שהזיק, אלא הכתוב בא לגבות לניזקין, שישלמו לניזק את שווי הערוגה שהזיקו לו, מן העידית. שאם אין למזיק כסף והוא משלם בקרקע, צריך לשלם לו מהקרקע המשובחת ביותר שיש לו.

וקל וחומר להקדש. שהמזיק את ההקדש צריך לשלם להקדש מעידית נכסיו.

ושואלת הגמרא לעיל, בפרק ראשון [ו ב] על דברי רבי ישמעאל: כיצד יתכן לומר שאם אכלה הבהמה ערוגה כחושה, ישלם המזיק לפי ערוגה שמינה?

ולא תימא שהתשובה לכך היא כפי שתירץ רב אידי בר אבין.

דאמר רב אידי בר אבין, הפסוק מדבר כגון שאכלה ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן אי הערוגה הזאת שאכלה, כחושה הואי, אי שמינה הואי, דאמר הכתוב [לדברי רבי ישמעאל]: קום שלים שמינה במיטב דאיכא השתא! שישלם המזיק במיטב שדהו של ניזק, דהיינו, כאילו הערוגה הנאכלת היתה הערוגה המשובחת ביותר של הניזק.

כי אין זו התשובה הנכונה לבאר דברי רבי ישמעאל, דהכי לא אמרינן שישלם המזיק מספק, לפי הערוגה המשובחת ביותר.

מאי טעמא? כי המוציא מחבירו עליו הראיה! והניזק, עליו להביא ראיה שאכן הזיק לו ערוגה משובחת, וכל עוד לא הביא ראיה כזו, אין המזיק חייב לשלם לו אלא לפי הערוגה הכחושה ביותר שבשדהו.

אלא הפסוק אינו מדבר כלל כשיש ספק איזו ערוגה נאכלה. ומה שאמר רבי ישמעאל "מיטב שדהו של ניזק" היינו שהמזיק ישלם לניזק על אותה ערוגה שנאכלה, לא לפי מה שהיא שוה עכשיו, באמצע גידולה, אלא במיטב דלקמיה, לפי מה שהיא עתידה להיטיב ולהשביח.

ומאי ניהו כיצד משערין זאת?

כי היאך דסליק. לפי כמה שהיתה יכולה להיות שוה בשעת הקציר.

ובא רבי עקיבא וחולק, שאינו משלם לפי מחיר הפירות בעתיד, אלא לפי שווי הערוגה עתה. ^[83]

ועתה דנה הגמרא בביאור דברי הברייתא:

אמר מר: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: במה דברים אמורים שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים.

ומדייקת הגמרא, שרק אם אכלה לולבי גפנים, שהוא השלב של לפני הפריחה, אז אומר רבי שמעון בן יהודה שמעריכים את הנזק ביחס לכרם כולו, ולא לפי שווי הפרי עצמו שניזוק.

הא אם כבר פרחו הענבים, והגיעו לסמדר, דינם כפרי גמור, ומעריכים את הפרי עצמו שניזוק, ורואין אותן כאילו הן ענבים העומדות ליבצר.

ולפי זה קשה, כי אימא סיפא של דברי רבי שמעון בן יהודה, שמשמע מהם שדוקא כאשר אכלה פגים או בוסר, שהוא שלב יותר מאוחר מסמדר, הוא דרואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר.

הא אם היו רק סמדר, אין דינם כפרי גמור, אלא מעריכים את הנזק ביחס לכרם כולו, ורואין אותן כמה היא יפה עתה לאחר ההיזק, וכמה היתה יפה מקודם.

ונמצא, שביחס לסמדר, סותרים דברי רבי שמעון בן יהודה את עצמם מהרישא לסיפא!?

ומתרצת הגמרא: אמר רבינא: כרוך ותני, הוסף את הסמדר בדברי רבי שמעון בן יהודה, שכבר מהשלב הזה הוא סובר שדינו כפרי גמור כפגין ובוסר.

וכך אמר רבי שמעון בן יהודה: במה דברים אמורים שמעריכים את הנזק ביחס לכרם, בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים. אבל אכלה סמדר או פגין או בוסר, רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר. ^[84]

ומקשינן: אי הכי רבי שמעון בן יהודה היינו רבי יהושע! שגם הוא סובר בסמדר שהוא כפרי גמור, ובמה נחלקו, אם כן, רבי שמעון בן יהודה ורבי יהושע!?

ומשנינן: איכא בינייהו כחש גופנא, האם צריך להפחית מהתשלום את הריוח של הניזק מכך שהענבים שנאכלו היו מכחישים את עצי הגפנים, ויונקים מהם את הלחלוחית אילו היו נשארים עד הבציר. ^[85] שבזה נחלקו רבי שמעון בן יהודה ורבי יהושע. ^[86] ולא מסיימי, לא ידוע לנו מי מהם סובר שמפחיתים את כחש הגופנא, ומי מהם סובר שאין מפחיתים את כחש הגופנא.

אביי אמר: מסיימי ומסיימי! ניתן להוכיח ממקום אחר מי מהם סובר שמפחיתים את כחש הגופנא.

וממשיך אביי: מאן תנא, מי משני התנאים הללו הוא דחייש, שסובר שמתייחסים בזמן התשלום לכחש גופנא?

רבי שמעון בן יהודה היא!

דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון בן מנסיא: האונס נערה בתולה, אינו משלם את הצער שנצטערה מחמת האונס, מפני שסופה להצטער את הצער הזה תחת בעלה.

אמרו לו: אינו דומה נבעלת ברצון לבעלה, שאין לה צער, לנבעלת באונס, שיש לה צער.

הרי שרבי שמעון בן יהודה סובר שבהערכת הנזק לוקחים בחשבון גם את המאורעות העתידיים, ומפחיתים מהתשלום כתוצאה מחישוב זה. ואם כן, הוא זה שסובר שחיישינן לכחש גופנא.

אמר אביי: הני תנאי, המובאים להלן, ורבי שמעון בן יהודה, אמרו דבר אחד. שמתייחסים למה שעלול לקרות בעתיד, בעת הערכת הנזק.

מי שדחף אשה מעוברת, וכתוצאה מכך הפילה האשה את עוברה, חייב לשלם האדם המכה "דמי ולדות" לבעל, בנוסף ל"נזק" ו"צער" שהוא חייב לשלם לאשה.

דתניא: רבי יוסי אומר: נכי חיה. מנכים [מפחיתים] מתשלום דמי הולדות את הסכום שהבעל חסך והרויח בכך שאינו צריך לשכור מיילדת לאשתו כתוצאה מההפלה.

בן עזאי אומר: נכי מזונות. מנכים מה שהרויח הבעל בכך שאינו צריך להוסיף על מזונותיה של אשתו בזמן חולשתה לפני הלידה. ^[87]

הרי שגם התנאים הללו סוברים שלוקחים בחשבון את ההוצאות העתידיות שיחסכו כתוצאה מהנזק, ומפחיתים אותם מהתשלום.

ומבארת הגמרא את מחלוקת התנאים בענין הניכוי מדמי הולדות.

מאן דאמר: נכי חיה, כל שכן שהוא סובר נכי מזונות, שמפחיתים את הוצאות המזונות, שהרי ודאי שהיא היתה זקוקה לתוספת מזונות אילו היתה מגיעה לסוף ההריון.

ומאן דאמר: נכי מזונות, סובר שדוקא את המזונות מפחיתים, אבל נכי חיה, את הוצאות המיילדת לא מפחיתים כיון דאמר ליה הבעל: איתתא דידי, פקיחא היא! היא עצמה "חכמה" [מיילדת], ולא מבעיא חיה, אינה זקוקה למיילדת אלא יכולה ללדת בעצמה, ולא חסכת לי את הוצאות המיילדת. ^[88]

ועתה הגמרא חוזרת לתחילת הסוגיא, בענין ההוא גברא שקצץ דקל חבירו, כיצד משערין את הנזק.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, עבוד עובדא, פסקו הלכה למעשה, כוותיה דרב נחמן, שמשערין את הדקל שנקצץ בששים, ביחס לפי ששים ממנו. והיינו, שלא רק בנזקי ממונו, אלא אפילו בנזקי גופו של האדם גם כן לא מעריכים את הדבר עצמו שניזוק, אלא ביחס לשטח יותר נרחב, בכמה הוא נפחת מערכו כתוצאה מהנזק.

לישנא אחרינא: רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שמו דקלא אגב קטינא דארעא. הם העריכו את הנזק של קציצת הדקל ביחס לחלקת שדה קטנה שם היה הדקל. ^[89]

והלכתא כוותיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדקלא דארמאה. בדקל רגיל, שלא משערין אותו בפני עצמו אלא ביחס לשטח גדול ממנו.

והלכתא כוותיה דריש גלותא, שהעריך את שווי הדקל בפני עצמו, בדקלא פרסאה, שהוא חשוב מאוד, ולכן שמים אותו בפני עצמו. ^[90]

ומביאה הגמרא מעשה באליעזר זעירא,

הערות

^[82] התוס' מבארים שרבי יהושע מחמיר יותר מרבי יוסי הגלילי, שאינו נידון במשוייר שבו. אלא, אפילו נתקלקלו שאר הענבים, בכל זאת משלם עליהם כאילו היו בשלים לגמרי. ועוד כתבו, שהטעם שנקט רבי יהושע סמדר ולא נקט תבואה שהיא בשלב המקביל לסמדר, כמו הרישא במחלוקת רבי יוסי הגלילי וחכמים, הוא משום שדוקא בענבים סובר רבי יהושע שאינו נידון במשוייר שבו, היות וענבים לפעמים אלו מתקלקלים ואלו ניצולים ואין הוכחה מאלו על אלו. ולכן הוא משלם עליהם כאילו היו בשלים מבלי להתייחס לענבים שנשארו. אבל בתבואה שרגילה להתקלקל הכל ביחד, יודה רבי יהושע לרבי יוסי הגלילי שנידון במשוייר שבו [ודוקא בתבואה גדולה כמו סמדר, אבל בחזיז, שאין עדיין פרי כלל, יתכן שרבי יהושע יסבור כרבנן, שמשערין אותן כפי שווים עתה]. ועוד כתבו פירוש אחר, שרק בענבים סובר רבי יהושע שקנסו אותו לשלם כאילו הן ענבים שנגמר בישולם. אבל בתבואה, שאינה חשובה כל כך, לא קנסו, ומשלם רק כפי שווים עתה. ועוד כתבו, שאף על גב שרבי יהושע סובר שמשלם כאילו הענבים בשלים, מכל מקום, גם הוא מודה ששמין אותן אגב הקרקע כמה, היתה שוה עם ענבים בשלים וכמה היא שוה בלעדיהם [וחכמים חולקים רק כשעושים את השומא לפי שווי הענבים עכשיו, ולא כאילו הם בשלים]. והוכיחו כן מרבי שמעון לקמן, שגם הוא אומר בפגים ובוסר שרואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר, ושם ודאי אין הכוונה שמשערין אותן בפני עצמן אלא אגב הקרקע, שהרי הם צריכין עדיין לקרקע, ורבי שמעון לא אמר במשנה שמשלם את שווי הפירות עצמן אלא רק בפירות גמורים שאין צריכין לקרקע. תוס' ד"ה אכלה. והים של שלמה [יט] תמה עליהם, שזה שני הפכים! שלענין התשלום מתייחסים כאילו הן פירות גמורים ואילו לגבי צורת השומא דנים אותם כפירות שלא נגמרו, ושמין אותן אגב הקרקע. ואיפכא מסתברא, שלענין צורת השומא הם נחשבים כפירות גמורים ושמים אותם בפני עצמן, ולענין התשלום אין לשלם עליהם יותר משווים. וגם רש"י אינו מפרש כהתוס', אלא שלפי רבי שמעון בפגים ובוסר שמים אותם בפני עצמם ולא אגב הקרקע [וכך נתבאר בפנים]. וכתב, שלכן נראה לפרש, שמה שאמרו רבי יהושע ורבי שמעון שרואין את הענבים כאילו עומדות ליבצר, אין הכוונה שישלם עליהם כאילו הם בשלים, וכמו שרבי יוסי הגלילי אמר נידון כמשוייר שבו, אלא שלגבי השומא קאמר שאין שמין אותן על גבי שדה אחר בששים אלא שמים אותם בפני עצמם כמה הם שוים. וכמו ענבים שעומדות ליבצר, שבודאי שמים אותם בפני עצמם, שהרי פירות גמורים הם, הוא הדין סמדר ובוסר, שמין אותם בפני עצמם, כמו שהם שוים עכשיו לימכר על גבי השדה, כשיגמר בישולם. אבל לא לשלם יותר משווים [ולכן לא נקטו בדבריהם "נידון כענבים העומדות ליבצר" כדברי רבי יוסי הגלילי, אלא "רואין" שהנידון הוא רק איך לעשות את השומא]. ועוד כתב, שלהלכה לא קיימא לן כרבי שמעון כאן שמחשיב פגים וסמדר ובוסר כפירות גמורים, אלא כרבי שמעון במשנה, שרק פירות שאינם צריכים לקרקע הם כפירות גמורים, ושמים אותם בפני עצמם.

^[83] כתבו התוס', שעל אף שאביי עצמו סובר במסכת גיטין [מח ב] שהמחלוקת של רבי ישמעאל ורבי עקיבא היא אם המזיק משלם לפי שדה העידית שלו או לפי שדה העידית של הניזק [ונפקא מינה בכגון שהזיבורית של המזיק היא כמו העידית של הניזק], מכל מקום, משמע לאביי שהם חולקים גם במחלוקת זו, אם מעריכים את הנזק לפי השווי העתידי או לא. ודייקו כאן מלשון רבי עקיבא, שאמר "לא בא הכתוב". ומשמע שרבי עקיבא בא לומר, שהכתוב לא בא להחמיר על המזיק כמו שאמרת, אלא רק לגבות מן העידית בלבד. ואם היו חולקים רק לענין איזה עידית הוא משלם, נמצא שרבי עקיבא הוא המחמיר ולא רבי ישמעאל. אלא על כרחך, שחולקים גם במחלוקת זו, ורבי עקיבא מקיל שאין מתייחסים לשווי העתידי. תוס' ד"ה ומאי.

^[84] הקשו התוס': למה לא אמרה הגמרא להיפך, "כרוך ותני: במה דברים אמורים, בזמן שאכלה לולבי גפנים וסמדר"? ותירצו, שאם כן, לא היתה צריכה הברייתא כלל לומר לולבי גפנים, אלא רק סמדר. אבל אם סמדר נכלל עם פגים ובוסר, ניחא, שבאה הברייתא לומר שזה הטעם, משום נחשב כבר בבוסר. תוס' ד"ה רבי שמעון. וראה במהרש"ל ומהר"ם ופני יהושע שביארו דבריהם, למה אי אפשר לומר כן גם אילו היה נכלל סמדר עם לולבי גפנים, שבא לומר הטעם משום שסמדר נחשב כלולבים? והשיטה מקובצת תירץ בשם הרא"ה, שהגמרא אינה מתכוונת לומר שגורסים בברייתא סמדר, אלא שסמדר נכלל בפגים ובוסר, שגם הוא נקרא בוסר. אבל להיפך אי אפשר לומר, שסמדר הוא בכלל לולבי גפנים, שהרי הוא דבר אחר לגמרי.

^[85] כך פירש רש"י. ובשיטה מקובצת הביא מתשובות הגאונים, לפרש להיפך, שכחש גופנא, היינו שהמזיק ישלם גם על מה שהכחיש את הגפן בכך שקטף אותו כשהוא סמדר, ועל ידי זה נסתתמו המשקין המגיעין את הלחלוחית לענפיו. וראה שם ביאור המשך הסוגיא לפי זה.

^[86] מכאן הוכיח הים של שלמה [יח], שכשמים אגב השדה, אין שמין כאילו מוכר את השדה לצמיתות, שאם כן, כבר נכלל בשומא הזאת הניכוי של כחש גופנא, שהלוקח לוקח בחשבון שהוא מרויח שהשדה שלו לא הוכחשה ולכן הוא מוריד פחות מהמחיר עבור הנזק. אלא מוכח ששמין כאילו מוכר את השדה לפירותיה בלבד, שאז לא איכפת ללוקח מכחש השדה. וראה הערה 70.

^[87] כך פירש רש"י. והרשב"א הביא שיש מפרשים תוספת מזונות האשה בזמן הנקתה. ועוד הביא מהראב"ד: מזונות הולד עד שיהא בן שש שנים. ותמה עליו הרשב"א, שאם כן, יעלו המזונות יותר משומת דמי הולדות ומה ישלם לו?

^[88] קשה, דהא אמר במסכת סוטה [יא ב] "אטו חיה לא בעי חיה אחריתי"? ויש לומר, שאם היא עצמה חיה, אינה צריכה חיה בשכר, אלא היא אומרת לחברותיה מה לעשות בה ולוולדה, והן עושות זו בחנם. יד דוד.

^[89] הרי"ף כתב שגם ללשון זה שמין בששים. וכן כתב בתוס' רבינו פרץ.

^[90] כך פירש רש"י. והשיטה מקובצת הביא שיש מפרשים להיפוך שדקלא ארמאה הוא דקל חשוב ולכן אינו נישום בפני עצמו, כי אז היה מפסיד המזיק הרבה, אלא הוא נישום אגב הקרקע. ודקלא פרסאה אינו חשוב כל כך, ואם היה נישום אגב קרקע היה מפסיד הניזק, לפיכך הוא נישום בפני עצמו, כדי שלא יהיה חוטא נשכר. והרא"ש מפרש, שדקלא ארמאה הוא דקל שלא נגמר גידולו, ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעוקרו ולשותלו במקום אחר. הלכך, הוי כפירות שאינם גמורים ונישום בששים. ודקלא פרסאה היינו דקל שנגמר גידולו והגיע לכך שאם יעקרוהו וישתלוהו במקום אחר יתקיים, הלכך הוי כפירות גמורים, ושמין אותו בפני עצמו. וריש גלותא טעה בזה, שהיה נראה לו שכל אילן חשוב כפירות גמורים. ומדברי הרא"ש נראה, שהוא אינו סובר כהר"ח שהובא בתוס' לקמן עמוד ב ד"ה ופסק, שהטעם של רבי שמעון באכלה פירות גמורים ששמין אותם בפני עצמם הוא משום שכל העומד ליתלש כתלוש דמי, שאם כן לא שייך לומר כן באילן, שאף שנגמר גידולו ואפשר לעוקרו ולנוטעו במקום אחר, מכל מקום נחשב כמחובר לכל דיני התורה. אלא הטעם של רבי שמעון הוא משום שפירות גמורים שאינם צריכים לקרקע אינם בכלל גזירת הכתוב של "ובער בשדה אחר" ששמין אגב הקרקע. וזה שייך גם באילן. חידושי רבי שלמה היימאן [יג י].

ר' יוסי הגלילי — הא דאמרן [זו שאמרנו] בברייתא, שנידון במשוייר שבו.

ובענין זה מסופר: אליעזר זעירא [הקטן]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If the animal ate the grapes while they were in the budding stage, Rabbi Yehoshua says: The court views the grapes that were damaged as if they were grapes about to be picked, and appraise the damage based on this. And the Rabbis say: The court views how much the vineyard was worth before the animal ate the grapes, and how much it is worth now. Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: In what case is this statement, that the court appraises the vineyard or group of trees that were damaged, said? It is when the animal ate young branches [lulevei gefanim] of vines or shoots of fig trees, but where it ate unripe figs or unripe grapes, the court views them and appraises them as if they were grapes ready to be picked.

Abaye continues: In any event, it teaches that the Rabbis say: The court views how much the vineyard was worth before the animal ate the produce and how much it is worth now, and it does not teach that the court appraises the damage relative to an area sixty times greater.

Rather, what have you to say? You must say that the wording employed by the baraita is to be understood to mean that the court appraises the damage relative to an area sixty times greater, so here too, in the baraita dealing with one who himself causes damage, the wording is to be understood to mean that the damage is valued relative to an area sixty times greater.

Abaye said: Rabbi Yosei HaGelili and Rabbi Yishmael both said the same thing. They are of the same opinion that the appraisal for damages is based on the value of the produce remaining in the field once it ripens.

The opinion of Rabbi Yosei HaGelili is this that we stated above in the baraita, i.e., that the damages paid for an animal eating unripe grain are assessed according to what remains of the grain.

The opinion of Rabbi Yishmael is as it is taught in a baraita: The verse states: “The best of his field and the best of his vineyard he shall pay” (Exodus 22:4), which means he must pay according to the best-quality field of the injured party or the best-quality vineyard of the injured party. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: The verse comes only to allow injured parties to collect compensation from the superior-quality land of the one liable to pay for the damage, and by an a fortiori inference it is derived that this applies to consecrated property. Compensation for damaging consecrated property is paid from one’s best-quality assets.

And do not say that Rabbi Yishmael’s statement should be interpreted in accordance with the opinion of Rav Idi bar Avin, as Rav Idi bar Avin says: Here it concerns a case where the animal ate the produce of one garden bed from among several garden beds, but we do not know whether the garden bed it ate from was lean or choice. Therefore, the verse says to the owner of the animal: Arise and pay choice land, equivalent to the best-quality land that there is now remaining, and the court does not assume that the animal ate produce from the lesser-quality garden bed, as we do not say this.

What is the reason that Rabbi Yishmael does not hold in accordance with the opinion of Rav Idi bar Avin? It is because he accepts the principle that the burden of proof rests upon the claimant; without such proof, the owner of the animal pays only the value of a lesser-quality garden bed. Rather, Rabbi Yishmael interprets the Torah’s expression “the best of his field” as requiring payment with the best-quality land before him, and what is this? It is that which remained in the field and subsequently sprouted, and the compensation is based on the value of this.

The Gemara examines the baraita. The Master said: Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: In what case is this statement that the court appraises the vineyard or group of trees that were damaged said? It is when the animal ate young branches of vines or shoots of fig trees. The Gemara comments: This indicates that if the animal ate budding grapes the court views them and appraises them as if they were grapes ready to be picked. But say, and try to explain accordingly, the latter clause of the baraita, which teaches that if the animal ate unripe figs or half-ripe grapes, that is where the court views them as if they were grapes ready to be picked, indicating that if the animal ate the grapes in the budding stage, the court views how much the vineyard was worth before the animal ate them and how much it is worth now. Therefore, the two clauses of the baraita appear to be contradictory.

Ravina said: Bind them together and teach them as a single statement, as follows: In what case is this statement said that the court appraises how much the field was worth when the animal ate from it? It is said in a case when the animal ate young branches of vines or shoots of fig trees. But if it ate grapes in the budding stage, unripe figs, or half-ripe grapes, the court views them and appraises them as if they were grapes ready to be picked.

The Gemara asks: If so, the opinion of Rabbi Shimon ben Yehuda is identical to the opinion of Rabbi Yehoshua with regard to grapes in the budding stage. Why would the mishna state their opinions separately?

The Gemara answers: There is a difference between them with regard to the weakening of the vine. A vine is weakened by the grapes growing on it, as they draw nutrients from the roots and branches. Now that the grapes have been eaten, the vine is no longer weakened. Therefore, according to one opinion, the court takes into consideration this reduction of the weakening of the vine, and that amount is deducted when calculating the damages, whereas according to the other opinion, the court does not take this into account. But their respective opinions are not defined, and it is not clear which tanna takes this weakening into account and which does not.

Abaye said: Their respective opinions are certainly defined, and it is possible to know which Sage held which opinion, since who is the tanna who is concerned for the weakening of the vine? It is Rabbi Shimon ben Yehuda, as it is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon ben Menasya: With regard to the indemnity payments that a rapist must pay his victim, who had been a virgin, he does not pay compensation for the pain caused by the rape. This is due to the fact that she will ultimately suffer the same pain during her first act of sexual intercourse with her husband when she marries. The Rabbis said to him: The pain of a woman who has intercourse willingly is not comparable to the pain of a woman who has intercourse by rape. Rabbi Shimon ben Yehuda considers future pain when considering payment of damages, and similarly, he considers the reduced weakening of the vine.

Abaye said: These tanna’im following and Rabbi Shimon ben Yehuda said the same thing concerning this matter. Rabbi Shimon ben Yehuda said this ruling that we said with regard to the case of rape and the case of the vine. As to these other tanna’im, what is the case about which they gave a similar ruling?

This is as it is taught in a baraita concerning the halakha of one who injured a pregnant woman, thereby causing her to miscarry, for which the Torah holds him liable to pay her husband compensation. Rabbi Yosei says: The court appraises the compensation for the miscarried offspring and deducts the amount they would have paid for a midwife. Since she miscarried, the husband no longer has to pay for a midwife, so that is deducted from the compensation. Ben Azzai says: The court deducts the value of the extra sustenance the husband would have been required to provide for his pregnant wife.

The one who says that the court appraises the compensation for the miscarried offspring less the amount they would have paid for a midwife would all the more so concede that the appraisal is less the value of the extra sustenance. But the one who says that the appraisal is less the value of the extra sustenance does not necessarily hold that the court appraises the compensation for the miscarried offspring less the money they would have paid for a midwife, since the husband can say to the assailant: My wife is capable and does not require a midwife to assist her when giving birth.

Returning to the discussion of the appraisal of compensation for damage, the Gemara relates: Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, acted in accordance with the opinion of Rav Naḥman and appraised a damaged date palm relative to an area sixty times greater than the particular area where the tree was standing.

A different version of this halakha is also stated: Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, appraised the damage caused to a date palm relative to the assessment of the patch of land where the tree stood, i.e., how much it was worth with the tree and how much it was worth without it.

The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, with regard to an Aramean date palm, i.e., one of lesser quality, and it is assessed relative to the land, but the halakha is in accordance with the opinion of the Exilarch with regard to a Persian date palm, as they are of higher quality and each one is valuable, and it is not assessed relative to the land.

The Gemara relates: Eliezer Ze’eira

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אכלה סמדר ר' יהושע אומר רואין אותן כאלו הן ענבים העומדות ליבצר. ולא זהו כמשוייר שבו דמשוייר פעמים שלוקה ולר' יהושע אפילו לקה המשוייר אין הניזק מפסיד אלא משלם מזיק כענבים העומדות ליבצר. ומדנקט סמדר ושביק תבואה שכנגד סמדר דאיירו בה ר' יוסי הגלילי וחכמים אמרו בתוספתא דמינה איכא למשמע דבתבואה מודה ר' יהושע לר' יוסי הגלילי או לחכמים וטעמא משום דתבואה עשויה להתקלקל כולה כשמתקלקלת מקצתה אבל ענבים פעמים שיתקלקלו מקצת הענבים ומקצתן מצליחין. והא דקאמר רואין אותן כאלו הן ענבים העומדות ליבצר לא לשומן בפני עצמן כפירות גמורין קאמר דלעולם אין שמין אלא אגב קרקע הן נישומין ותדע לך דהא ר' שמעון נמי אכלה פגין או בוסר רואין אותן כענבים העומדות ליבצר קאמר וע"כ לדידיה אגב קרקע שמין אותה דהא איהו אמר כשנתנו פירות גמורים משלם פירות גמורים הא שאינן גמורים לא וכדמפרש רש"י ז"ל טעמיה דכי אמר רחמנא ובער בשדה אחר ה"מ דהוא צריך לשדה הני כיון דלא צריך לשדה בעינייהו בעי לשלומי ופגין ובוסר צריכין הן לשדה ומדר' שמעון נשמע לר' יהושע ועוד דהא אמרינן דר' שמעון היינו דר' יהושע וליכא בינייהו אלא כחוש גופנא.

הא דאמר אביי ר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל אמרו דבר אחד. וקא מפרש דר' ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן היינו מיטב דלקמיה ומאי ניהו כי האיך דסליק. איכא למידק דא"כ לדבריו ר"ע ור' ישמעאל בהא הוא דפליגי ולא בדניזק ובדמזיק שימינן ואלו בריש פרק הנזיקין קאמר אביי גופיה דבניזק או במזיק שיימינן פליגי. ועוד תמיהא לי איך לא אקשו לו לאביי מאותה ברייתא דמייתא בפרק קמא דמכלתין דמפרש' בהדיא דבניזק ובמזיק שיימינן פליגי דתניא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק וי"ל דודאי מודה אביי דעיקר פלוגתייהו כמה הם משלמין דעיקר פשטיה דקרא בהכין כתיב אלא מיהו מדקאמר ר"ע לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית משמע דבדבר אחד פליגי דבדידיה ר' ישמעאל לחומרא ור"ע לקולא מדקאמר לא בא דאלו לא פליגי אלא בדניזק ומזיק בההיא ר"ע לחומרא ור' ישמעאל לקולא וכדכתבי' התם הלכך משמע ליה לאביי דבהא נמי הוא דפליגי דר' ישמעאל סבר דמשלם כמשוייר שבו כר' יוסי הגלילי ור"ע אומר דלא אלא שמין כמה היא יפה וכמה היתה יפה כרבנן ר' ישמעאל לחומרא ור"ע לקולא.

הא דאמר אביי מאן תנא דשמעת ליה דאית ליה כחש גופנא ר' שמעון בן יהודה דתנא. לאו לאפוקי מדרבנן דר' שמעון בן יהודה קא אתי דאינהו נמי מודו ליה בכחש גופנא אלא דפטרי ליה מצד אחר משום דאמרו ליה אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון. אלא משום דהדר לדר' שמעון בן יהודה צריכין לסיומי בהא בפלוגתא דר' יהושע קאמר ר' שמעון בן יהודה.

בן עזאי אומר גבי מזונות. פרש"י ז"ל שהיא צריכה מזונות יתרים בימי קושיה ור"ת ז"ל פירש דימי לידתה שהיולדת כחולה וצריכה מטעמים יפים וטובים ומתוקים וי"מ מזונות הולד במניקה ושאר מזונות ולא פירש אפילו מזונות כמה שנים והראב"ד ז"ל פירש מזונות עד שיהא בנו בן שש דקטני קטנים חייב לזונם. וזה תימא דא"כ יעלו המזונות יותר משומת דמי הולדות ואם ינכו כל כך מה ישלם לו וי"מ מזונות שצריך להוסיף לאשתו כל ימי מניקתה כדתנן אם היתה מניקה פוחתין ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה.

במה דברים אמורים בשהגיעו לכלל פרי כגון תאנים שהגיעו לפגים וענבים לבוסר ומכיון שבשעה שאכלתם היו פגים או בוסר רואים אותם כאלו הם תאנים או ענבים העומדים ליבצר אבל אכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים או סמדר או כל כיוצא בזה שלא הגיע לכלל פרי אין רואים אותם אלא כמות שהם ומשערים כמות והם בששים וגדולי הרבנים פרשו בלולבי גפנים שהוא האשכול עצמו קודם שיפרח ויצא לכלל סמדר והוא נראה בחנטת הגפנים וכן יחור בתאנים ויש חולקים בסמדר לומר שהוא נדון כפגים ובוסר וכן יראה לפי שטת הסוגיא:

אע"פ שבארנו בשטתנו שאף באילנות הדין כמו שבארנו בנטיעות גוזרי גזרות שבירושלים אמרו שבהמה שקטפה נטיעה אם בת שנתה שתי כסף ואם בת שתי שנים ארבעה כסף מכאן ואילך כדין שהזכרנו אם לשטתנו ואם לשטת גדולי המחברים:

אכלה חזין והוא שחת שאינו נגמר רואין אותה כאלו נגמרה ומשערים בששים:

כל שרואים אותו כאלו נגמר אין אומרים שנדון אותו כמשוייר שבו לכמה יעלה בשעת הגמר עד שאם נשדף המשוייר יפטר זה אלא שנדון אותו כאלו נגמר עכשו בשעת ההיזק ואפילו נשדף המשוייר אנו אין לנו וכן אין משגיחין לנכות מתשלומין אלו מה שתכחיש את הגפן יותר אלו היו עומדים שם הענבים עד הבציר:

המפתה את הבתולה משלם חמישים כסף של קנס ומשלם בשת ופגם ואינו משלם את הצער שהנבעלת ברצון אין לה צער מעתה האונס משלם את הצער ושיעורו לפי קטנותה ובנין גופה וכן לפי שניו ובנין גופו ואין מנכין לה על מה שהיה סופה להצטער תחת בעלה שהנבעלת ברצון אין לה צער:

הנוגף את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות על הדרך שכבר ביארנו ואין מנכין לו שכר מילדת ולא הוצאת מזונות שהיה צריך לעשות לה ביותר בימי לידתה אם ילדה כדרכה ואין צריך לומר מזונות הולדות עד כדי שהוא חייב לזונם והוא כשהם קטנים כמו שיתבאר במקומו:

אכלה סמדר. ר' יהושע אומר רואין אנו כאלו הן ענבים עומדות ליבצר. פי' יותר חומר היא זו מנידון כמשוייר שבה. דהמשוייר היא ספק יצליח ספק לא יצליח. אלא הסמדר כיון שהפרי ניכר רואין אותן כאילו הן ענבים עומדת ליבצר:

אכלה סמדר רבי יהושע אומר וכו'. אין זה כמשויר שבו דפעמים שהמשויר מתקלקל ולרבי יהושע אפילו נתקלקל המותר משלם כענבים העומדים ליבצר ודוקא בסמדר אבל בחזיז מודה רבי יהושע או כרבי יוסי הגלילי או כרבנן. ודבר תימה הוא אמאי נקט סמדר דהוי ליה למנקט בתבואה מה שכנגד הסמדר בענבים הואיל ואיירי רישא בחזיז. ושמא תבואה ניחא להתקלקל יותר ולא הייתי חושבה בעומדת ליקצר. ועוד נראה דאין זה אלא קנסא בעלמא ובענבים שייך למקנסיה טפי מתבואה דאי דינא הוא מה טעם שיש יותר מן המשויר שבו. ושמא יש לומר דענבים פעמים שאלו מתקלקלים וכו'. ונראה דאף על גב דאמר רבי יהושע שרואים אותם כאלו עומדות ליבצר מכל מקום וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדיבור. ולקמן נמי מפדשינן טעמא לרבי שמעון דמיירי דצריך לשדה שמין אגב שדה לרבי שמעון ופגין או בוסר צריכין לשדה נינהו. תוספות שאנץ.
וכן כתבו תלמידי הר"פ ז"ל דאין לומר דרבי יהושע סבר כמשויר שבו דאם כן לימא הכי בהדיא כדאמר רבי יוסי הגלילי אלא עיקר כמו שפירשו בתוספות. וכן אין לומר דרבי שמעון בן יהודה דאמר רואין אותם כאלו הם ענבים עומדים ליבצר דמשלם כאלו הם ענבים תלושים דאמאי אין שמין אותם על גב קרקע דהא בוסר לאו פירות גמורים דהא תנן במתניתין אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים אלמא דוקא גמורים אבל שאין גמורים שמין אותם אגב קרקע. וכן משמע נמי לקמן דמפקי טעמא דרבי שמעון מובער בשדה אחר דמשמע מידי דצריך לשדה אחר ובפגין ובוסר מידי דצריך לשדה אחר הוא אלא ודאי אף על פי שרואין אותם כענבים העומדים ליבצר מכל מקום שמין אותם אגב קרקע. וכן רבי יהושע נמי דאמר בסמוך רואין אותן כאלו הן ענבים עומדים ליבצר שמין אותן אגב קרקע. ע"כ.
וכתב כן הדשב"א ז"ל דהא דקאמר רבי יהושע רואין אותם כאלו הם ענבים עומדין ליבצר דאין שמין אלא אגב קרקע דהא רבי שמעון נמי קאמר בענבים העומדות ליבצר ועל כרחך לדידיה אגב קרקע שמין אותה דהא איהו אמר במשנתנו פירות גמורים לא וכדמפרשינן טעמיה בגמרא משום דכתיב ובער בשדה אחר הני מילי היכא דהוא צריך לשדה אחר הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי לשלומי ופגין ובוסר צריכין הן לשדה ומדרבי שמעון נשמע לרבי יהושע. ועוד דהא אמרינן דרבי שמעון היינו דרבי יהושע וליכא בינייהו אלא כחש גופנא. ע"כ.

ומאי ניהו כי האיך דסליק הכא משמע דסבר אביי דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בנדון במשויר שבו. והקשה רבינו תם ז"ל דבריש הניזקין סבירא ליה לאביי בהדיא וכו'. ועוד תמיהה לי איך לא הקשו לו לאביי מאותה ברייתא דמייתי בפרק קמא דמכלתין דמיפרשא בהדיא דבדניזק ובדמזיק שיימינן פליגי דתניא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק. הרשב"א ז"ל. ותירץ רבינו תם דאביי דייק מדברי רבי שמעון דסבירא ליה נידון במשויר שבו דהא פשטיה דקרא משמע כרבי עקיבא דבמזיק שיימינן מיטב שדהו ישלם משמע דהאיך דקא משלם כדקאמר רבי עקיבא ואף על גב דרבי ישמעאל קאמר גזירה שוה אין זה גזירה שוה גמורה שלמדה מרבותיו שכל מקום שאומר נאמרה למעלה ונאמרה למטה אינו אלא כמו ילמד סתום מן המפורש הילכך לא הוה מפיק ליה לקרא מפשטיה אי לא משום דמשמע ליה מיטב דהאיך דסליק דקאי השתא מיטב דקרא כמו שתטיב שדה של ניזק לבסוף ובמיטב דלקמיה לחודיה לית לן לאוקמיה דפשטיה דקרא משמע נמי דבתשלומי עידית מיירי. ועוד מדקדק רבינו תם מדקאמר דלא כרב אידי בר אבין ולא קאמר ודלא כרב אחא בר יעקב דמוקי פלוגתייהו בדניזק שיימינן או בדמזיק משמע משום דאית ליה לאביי שפיר ההיא דרב אחא בר יעקב. ומיהו זו אינה ראיה דמצינן למימר דלא איצטריך ליה למימר ודלא כרב אידי בר אבין אלא משום דשייכא לדאביי דלרב אידי בר אבין מחייב רבי ישמעאל לשלומי טפי ממאי דאזיק. ועוד נראה לפרש דאף על גב וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ. וכהאי תירוצא בתרא תירץ תלמיד הר"פ ז"ל וכתבו עוד דליכא למימר נמי דלא פליגי אלא במשויר שבו ולא בדניזק ובדמזיק דאם כן מאי ק"ו להקדש. ועוד תניא בהדיא מיטב שדהו של ניזק דברי רבי ישמעאל וכו' כדאמרינן בפרק קמא הילכך בתרתי פליגי כדאמרן. ע"כ.
אבל הרא"ה ז"ל פירש וז"ל תמיה מילתא דחא במסכת גיטין אית ליה לאביי אוקמתא דרב אחא בר יעקב דאמר כגון שהיתה עידית דניזק כזבורית דמזיק. ואפשר לומר דהא דהכא מקמי דשמיע לן דרב אחא בר יעקב אבל לבתר דשמיע לן הדרינן לגביה וסביר לן כוותיה. ע"כ.

כרוך ותני במה דברים אמורים בזמן שאכלה לולבי גפנים וכו'. תמיהא מילתא ואימא כרוך ותני איפכא במה דברים אמורים בזמן שאכלה לולבי גפנים או סמדר וכו' וכי תימא אם כן לולבי גפנים תאנים ויחורי תאנים למה לי השתא סמדר אמרת לולבי גפנים מיבעיא. הא ליתא דאם כן השתא נמי קשיא באידך פגין ובוסר למה לי השתא סמדר אמרת דמחייב פגין ובוסר מיבעיא אלא מסתבר לי דכרוך ותני דאמרינן לאו דוקא אלא דתני פגין ובוסר והוא הדין לסמדר דסמדר נמי בוסר קרי. והא ליכא למימר ברישא דתני לולבי גפנים והוא הדין לסמדר דלא שייך סמדר בהדי לולבי גפנים דליתנהו בכלליה. הרא"ה ז"ל.
והרא"ש ז"ל תירץ בתוספותיו דאין שייך לכלול סמדר בהדי לולבים דלא היה לו להזכיר כלל לולבים אלא הכי הוי ליה למימר במה דברים אמורים בזמן שאכלה סמדר אבל בהדי פגין ובוסר שייך לכללו והוי כמו נעשה. ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ דלהכי לא קאמר כרוך ותני במה דברים אמורים שאכלה סמדר או לולבי גפנים דאם כן היינו חכמים דרב. וכתב בשיטה כרוך ותני אבל אכלה סמדר וכו'. וקצת קשה וליתני סמדר ולא מיבעיא פגין ובוסר. וי"ל דלאו דוקא שהברייתא חסרה אלא הוי קצת כמו נעשה והכי קאמר אבל סמדר כמו פגין או בוסר וכו' הלכך לא קשיא מידי. ע"כ. הקשה ר"מ אמאי לא קאמר דהכי קאמר רבי שמעון כשאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים שמין כמה היתה יפה וכמה היא יפה הא סמדר נידון כמשויר שבו אכלה פגין או בוסר כאלו עומדים ליבצר ולא תיקשי השתא רבי שמעון היינו רבי יהושע דאיכא בינייהו סמדר. ותירץ מדלא הזכיר כלל סמדר בדבריו אין סברא לומר שיתן לסמדר דין חדש דלא כרבי יהושע ודלא כרבנן דפליגי עליה. הרא"ש ז"ל.

אי הכי רבי שמעון היינו רכי יהושע. הקשה ר"מ לימא איכא בינייהו תאנים דלרבי יהושע איכא למימר דלא אמר אלא בענבים כי היכי דלא אמר בתבואה כמו שפירש ר"י. ותירץ דשמא ענבים רגילין להתקלקל יותר מתאנים ואם כן מי שאמר בענבים כאלו עומדים ליבצר כל שכן תאנים. הרא"ש ז"ל.

כחש גופנא. פירש רש"י ז"ל לנכות מן התשלומין מה שיכחישו הענבים בגפנים אם יעמדו עד הבציר כי הם מכחישין ומתישין כח הגפנים וזה שלקח אותם סמדר הועיל בכך מר סבר דחוששין לכחש זה העתיד להיות וגובהו המזיק מן התשלומים ומר סבר דאין חוששין לזה ומשלם לו הסמדר כאלו הם ענבים העומדות ליבצר ואין מנכין דבר. ולפירוש זה צריך לגרוס בגמרא בסמוך בדאביי מאן תנא דחייש לכחש גופנא רבי שמעון בן יהודה דחייש כהאי גוונא בענין אחר דתניא רבי שמעון בן יהודה אומר אונס אינו משלם את הצער וכו' וכן כתוב בפירושי רש"י ז"ל וכן מצאתיה במקצת גמרות. אך מתשובות הגאונים נראה להיפך דכחש גופנא רוצה לומר שמיד כשקטף זה אותו כשהוא סמדר הוכחש הגפן כי נסתתמו משקין המגיעין לחלוחית לענפיו וחולקין אם יש לו עוד לבעל השדה על המזיק זה הכחש חוץ מדמי סמדר שרואין כאלו הן ענבים העומדות ליבצר. מר אית ליה כחש גופנא כלומר וישלם לו אותו הכחש גם כן ומר לית ליה כחש גופנא ולא ישלם. ולפי זה צריך לומר בגמרא מאן תנא דאית ליה כחש גופנא שישלם עוד אותו הכחש האי תנא הוא דתניא וכו' ולא גרסינן דחייש לכחש וכו' ורוצה לומר מאן תנא דאית ליה כחש גופנא שישלם עוד אותו הכחש האי תנא הוא כלומר דפליג אדרבי שמעון בר יהודה ואומר דאונס משלם את הצער וממילא רבי שמעון דקאמר אינו משלם את הצער למה ליה כחש גופנא ולא ישלם כלום. וכך כתובה הנוסחא בדברי הגאונים ז"ל וכן מצאתי במקצת ספרים מאן תנא דאית ליה כחש גופנא האי תנא הוא דתניא וכו'. כן נראה לי. שיטה.

אונס אינו משלם את הצער. אומר ר"י דצער דמשלם בכל מקום היינו צער שבשעת חבלה עצמה אבל מה שצערו מאריך אחר כך ימים אותו צער אינו משלם בשום מקום דבענין זה לא מתרצא מתניתין דכתובות בפרק אלו נערות גבי הא דתנן האונס נותן את הצער ובעי בגמרא צער דמאי. ותימא מאי קא בעי וכו' ככתוב שם בתוספות דף ל"ט א'. וא"ת והא בפרק החובל אמרינן כמה אדם רוצה ליתן על ידו המוכתבת למלכות בין סם לסייף ובכלל זה הוי כל הצער שמצטער אחר כך. וי"ל דאין אומרים אלא להנצל מצער של שעת חתיכה לבד. ובחנם דוחק ר"י דכמדומה דבפשיטות אתיא כולה סוגיא דכתובות דמה שמצטערת וכו' ככתוב בתוספות כאן. תוספות שאנץ.

בן עזאי אומר נכי מזונות. פירש רש"י ז"ל שהיא צריכה מזונות יתרים בימי קשויה. ורבינו חננאל ז"ל פירש בימי לידתה שהיולדת כחולה וצריכה מטעמים יפים. ויש מפרשים מזונות הולד במניקה ושאר מזונות ולא פירש מזונות כמה שנים. והראב"ד ז"ל פידש מזונות עד שיהיו בני שש דקטנים חייב לזונם. וזה תימה דאם כן יעלו המזונות יותר משומת דמי הוולדות ואם ינכו לו כל כך מה ישלם לו. ויש מפרשים מזונות שצריך להוסיף לאשתו כל ימי מניקתה כדתנן אם היתה מניקה פוחתין ממעשיה ומוסיפין לה על מזונותיה. הרשב"א ז"ל.
שצ"ד כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה שאינו נישום על גבי הקרקע כלל מפני שהוא חשוב בפני עצמו ואינו נמכר על גבי קרקע מפני שהוא כחרוב המורכב. הראב"ד ז"ל. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל ורש"י ז"ל. אבל ה"ר יהונתן ז"ל פירש וז"ל בדקלא ארמאה שהוא חשוב הרבה ולפיכך הוא אינו נישום אגב עצמו אלא אגב שדה שלא להכחיש את המזיק אבל דקלא פרסאה אינו חשוב כל כך ואם היה נישום אגב שדה אתה מפסיד את הניזק לפיכך שמין אותו בפני עצמו שלא יהא חוטא נשכר ע"כ. וכן פירש הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל וכן אם קיצץ דקל חשוב כגון דקלא ארמאה שיימינן דקלא אגב קטינא דארעא בששים ועל נזקי דיקלא פרסאה דלא חשיב שמין אותו בשלשה כמותו כי ההוא דאתי קמי ריש גלותא דהלכתא כוותיה בדקלא פרסאה. כן נראה וצריך עיון. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו אדם שקצץ אילן של חבירו או השחית פירותיו המחוברין וצריכין לקרקע שמין אותם בששים כדרך שאמרנו בנזקי בהמתו. ומכל מקום בפירות גמורים ואין צריך לומר בתלושים שמין אותם על פי עצמן אם כן למה אמרו באילן עצמו ששמין בששים והלא כפירות גמורים הם אומר אני מפני שמכל מקום צריך הוא לקרקע. ואילן שאמרנו דוקא אילן בינוני אבל אילן החשוב במינו כגון דקלא פרסאה שמין אותו על גבי שדה שנטע בו ולא בששים. ולענין ביאור קשבא הוא דקל זקן ותילתא הוא דקל בחור כמו שאמרו בפרק החובל חזא תילתא ביני גופני. וגדולי המחברים נוטים בזה לדרך אחרת. ונראה שלדעתם אילן עצמו אינו בדין זה אלא ששמין אותו בפני עצמו ולא נאמר לדבריהם דבר זה אלא בפירות אילן שאם אכלתן בהמתו או קצצן הוא לחבירו אם פירות של אילן בינוני הוא שמין אותן בששים ואם של אילן חשוב שמין אותן על גבי האילן. כל פירות שאינם גמורים שאכלם בהמתו או קצצן הואיל והקלנו עליהם לשומן בששים מחמירין בהם מצד אחר ורואין אותם כאלו נגמרו ושמין כמה קרקע בששים של ערוגה זו נפחת מדמיו בחסרון פירות גמורים שבערוגה זו ואין כאן חומר למזיק אף על פי שאפשר שהם נושרים ברוח שהכל נבלע בשומא שהלוקח שם בעצמו ונותן עינו בכל. במה דברים אמורים בשהגיעו לכלל פרי כגון תאנים שהגיעו לפגין וענבים לבוסר ומכיון שבשעה שאכלתן היו פגין או בוסר רואין אותם כאילו הם תאנים או ענבים העומדים ליבצר אבל אכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים או סמדר אוכל כיוצא בזה שלא הגיע לכלל פרי אין רואין אותם אלא כמות שהן ומשערין כמות שהן בששים. וגדולי הרבנים פירשו בלולבי גפנים שהוא האשכול עצמו קודם שיפרח ויצא לכלל סמדר והוא נראה בחנטת הגפנים וכן יחור בתאנים. ויש חולקין בסמדר לומר שהוא נידון כפגין ובוסר. וכן יראה לפי שיטת הסוגיא אף על פי שביארנו בשיטתנו שאף באילנות הדין כמו שביארנו בנטיעות גוזרי גזירות שבירושלים אמרו שבהמה שקטעה נטיעה אם בת שנתה שתי כסף ואם בת שתי שנים ארבע כסף מכאן ואילך כדין שהזכרנו אם לשיטתנו ואם לשיטת גדולי המחברים. אכלה חזיז והוא שחת שאינו נגמר רואין אותם כאלו נגמרה ומשערים בששים. כל שרואין אותו כאלו נגמר אין אומרים שנדון אותו כמשויר שבו לכמה יעלה בשעת הגמר עד שאם נשרף המשויר יפטר זה אלא שנדון אותו כאלו נגמר עכשיו בשעת ההיזק ואפילו נשרף המשויר אנו אין לנו. וכן אין משגיחין לנכות מתשלומין מח שתכחיש הגפן יותר אלו היו עומדים הענבים שם עד הבציר. ע"כ.

והלכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה הני מילי בנזקי גופו אבל בנזקי ממונו בששים. הרא"ה ז"ל.

בד"ה אכלה סמדר כו' ובחזיז מודה ר"י או כר"י הגלילי או כרבנן ובתבואה כו' עכ"ל כיון דסבר ר"י דנידון כסמדר לפי מה שתעלה לעתיד ע"כ בתבואה גדולה כמו סמדר כיון דמתקלקל יחד ס"ל נידון כמשויר שבו אבל בחזיז דעדיין ליכא פירי כלל אפשר דס"ל כרבנן דאינו נידון כלל כפי שתעלה לעתיד או דס"ל כר"י הגלילי דנידון נמי כמשויר שבו אך קשה לי דאי קסבר ר"י בחזיז דעדיין לית ביה פרי ואפ"ה נידון כמשויר א"כ ה"נ אית ליה בלולבי גפנים דאע"ג דליכא פרי נידון כמשויר שבו וא"כ הא איכא בין רבי יהושע ובין ר"ש בן יהודה ומאי קפריך אי הכי ר"ש בן יהודה היינו ר"י ודו"ק:

ד"ה אכלה סמדר וכו' ודוקא בסמדר דענבים פעמים שאלו מתקלקלים וכו'. ר"ל דסמדר יש לו תרתי לטיבותא חדא דגדול הוא וחשוב כפרי גמור ועוד הדורך ענבים שלפעמים אלו מתקלקלים ואלו נצולים משא"כ בחזיז דהוי תרתי לגריעותא בהפוך בסמדר ולכך מצי סבר רבי יהושע בחזיז או כרבי יוסי הגלילי דנידון במשויר שבו או אפילו כרבנן דכיון דקטנה היא ולא משערינן ליה אלא כאשר היא עכשיו ומשערין אותה אגב שדה כמה היתה יפה וכו' ובתבואה גדולה וכו' יסבור דנידון כמשויר שבו הואיל וגדולה וחשובה כמו סמדר בענבים אלא שדרך תבואה שמתקלקלת כולה ולכך נידון כמשויר שבו א"נ בתבואה לא קנסו וכו' דאינו חשובות כ"כ כמו ענכים ולכך [לא] ס"ל לר' יהושע דנידון כמשוייר שבו אלא שמין אותה כמה היתה יפה וכו' וק"ל:

בא"ד ונראה דאע"ג דאמר ר' יהושע רואין אותן וכו'. מ"מ שמין אותן אגב שדה ור"ל רואין כאלו היו ענבים עומדים ליבצר ושמין כמה היתה שדה זו שוה כשעומדין עליה ענבים ליבצר וכמה היא שוה עכשיו כשאין בה שום ענבים:

ד"ה ומאי ניהו כו האיך דסליק וכו'. ואי בעידית לחודיה פליגי וכו' דאין חייב לקנות כו'. דר"ל דר"ע מחמיר טפי משום דלר' ישמעאל דס"ל דבניזק שיימינן ואי אית ליה למזיק עידית ובינונית וזיבורית וזיבורית דמזיק הוי כעידית דניזק א"צ המזיק ליתן מעידית שלו אלא מזיבורית שלו מאחר שהן טובים כל כך כעידית דניזק אבל לר"ע דס"ל דבמזיק שיימינן מחויב המזיק ליתן לו דוקא מעידית שלו ואין לומר דלעולם איכא צד דרבי ישמעאל מחמיר טפי כגון דעידית דמזיק לא שוו אלא כזיבורית דניזק דמחוייב המזיק לקנות קרקעות שיהו שוין כעידית דניזק וליתן לו אבל לר"ע דמיקל א"צ לקנות אלא יהיב ליה מזיק מעידית שיש לו זו אין סברא אלא דאף לר' ישמעאל א"צ לקנות עידית דניזק ולא פליגי ר' ישמעאל ור"ע אלא כשהזיבורית דמזיק הוו כעידית דניזק דלרבי ישמעאל יהיב ליה זיבורית דבניזק שיימינן ולר"ע חייב ליתן מזיק עידית דידיה דבמזיק שיימינן וע"ל בפ"ק:

ד"ה ר"ש בר יהודה וכו' אבל בהדי פגין ובוסר שייך לכוללו שפיר וכו'. דברי תוס' הללו צריכין ביאור דמ"ש אם כולל סמדר עם לולבין או עם פגין הא בסיפא נמי ה"ל למיתני סמדר לחוד דרואין כאלו עומדין ליבצר ואנא אמינא דכ"ש פגין ובוסר. ונראה דבשלמא בסיפא דמלתא בתר דקתני דבלולבים גם ר"ש מודה לדברי חכמים דשמין כמה היתה יפה וכו' אי הוה קתני אבל סמדר רואין כאלו הן ענבים וכו' היה צריך ליתן טעם מה נשתנה לר' שמעון סמדר מלובלין לכך כוללן עם פגין ובוסר לומר דמש"ה בסמדר רואין כאלו הן ענבים דכבר גדלו וחשובים כפגין ובוסר אבל ברישא דמלתא דקתני בד"א ר"ל דשמין כמה היתה יפה לא צריך עדיין ליתן שום טעם לדבריו דלמה שמין כמה היתה שוה דהא חכמים דלעיל מיניה עדיפא מיניה סבירא להו דבכל ענין שמין כמה היתה שוה וכו' אפילו היו גדולים יותר מסמדר ולכך אי ס"ד דר"ש ס"ל דבסמדר שמין כמה היתה שוה לא ה"ל למתני לולבין אלא סמדר לחוד וכלל הדבר דארישא דמלתא א"צ שום נתינת טעם אבל אסיפא דמלתא צריך שפיר נתינת טעם וק"ל:

ד"ה אונס אינו משלם וכו' דתנא דמתני' דהתם חייש לכחש גופנא מדקתני שהאונס נותן את הצער ומפתה פטור וכו'. ויש להקשות דלעולם אימא לך דצער ר"ל צער השרת בתולים ומה שהמפתה פטור מאותו צער משום דנבעלת ברצון ולכך פטור מאותו צער שסופה להבעל ברצון תחת בעלה ולהצטער תחת בעלה אבל במאנס חייב בצער ולא אמרינן סופה להצטער תחת בעלה לפי שאינו דומה נבעלת ברצון לנבעלת באונס וצריך לומר דבצער השרת בתולים אין סברא לחלק בין נבעלת באונס לנבעלת ברצון דהא אנו רואים דרוב קטנות חולות מזה אפי' בנבעלת ברצון וק"ל:

ד"ה לבתה הרוח כו' דלבתו הרוח דמתני' כו' וכן משמע לישנא דכולן ובאין בליבויו כדי ללבותו ולא ברוח בפני עצמו וכו' משום דאי היה ברוח בפני עצמו ללבותו היה האחרון חייב דברוח מצויה איירי כמו שפירשו התוס' בדבור שאחר זה:

גמ' אתתא דידי פקיחה נ"ב לשון חיה הוא בתלמוד:

שם ולא מבעיא חיה רב פפא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה סמדר כו' מיד הס"ד ואח"כ מ"ה וכמה היא כו' כצ"ל:

בד"ה בזמן שאכלה לולבי גפנים כו' כצ"ל:

בד"ה כחש גופנא לנכות מן התשלומין כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

תוס' בד"ה אכלה כו' להתקלקל כולה יחד כו' נ"ב פי' הלכך אם נתקלקל המשויר אמרינן בודאי מה שנאכל ג"כ הוה מתקלקל וק"ל:

בד"ה ר"ש כו' דחשיב כפגין נ"ב אבל להיפך לא שייך לכוללו דטעמא משום דחשיב כלולבים דגבי בד"א לעולם לא צריכין אנו לטעמא אלא במה שאתה מחלק ממנה שהוא חדוש כגון הכא סמדר אתה מחלק ממנה אבל בתחלת הבבא של בד"א אין אתה מחלק אלא אדרבה אתה מדמה להדדי ודו"ק היטב:

גמ' כחש גופנא. עיין בב"מ דף קד ע"ב ובתוספות שם ד"ה סבר:

בתוספות בד"ה אכלה סמדר ודוקא בסמדר וכו' ובחזיז מודה ר' יהושע או כר"י הגלילי או כרבנן וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א א"כ דרבי יהושע מצי סבר בחזיז כרבי יוסי דאע"ג דליכא פירי אפ"ה משערינן במשוייר א"כ ה"ה בלולבי גפנים נמי משערינן במשוייר וא"כ מאי פריך בגמרא ר"ש בן יהודא היינו רבי יהושע דהא לר"ש בן יהודה בלולבי גפנים רואין כמה היה יפה ולרבי יהושע נידון כמשוייר עכ"ל מהרש"א. ודבריו אינם מובנים לי שהרי כתבו התוספות דבסמדר דענבים לא שייך לידון כמשוייר לפי שאלו מתקלקלים ואלו ניצולים וא"כ כ"ש דבלולבי גפנים לא שייך לידון כמשוייר מה"ט גופא אע"כ דבלולבי גפנים נמי מודה רבי יהושע דרואין כמה היה יפה והנראה מזה דמהרש"א סבר דדוקא לתועלת הניזק אמרינן דלא שייך בענבים נידון כמשוייר והיינו אפילו נתקלקל המשוייר מצי למימר דלמא הנך לא הוו מתקלקלי אבל אם המשוייר הוא טוב לא מצי המזיק למימר דלמא הוו הנך מתקלקלי דקלקול לא שכיח וא"כ אכתי שייך בלולבי גפנים נידון כמשוייר לטובת הניזק יותר משנאמר רואין כמה היתה יפה אבל לא ידעתי מאין הוציא הסברא זו כדי להקשות על תוס' דמסברא נראה להיפוך דכל שכן לתועלת המזיק יש לנו לומר יותר שלא להוציא ממון מספק וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ר"ש בן יהודה וכו' משום דלא הוי ליה להזכיר לולבי וכו' אבל בהדי פגים ובוסר שייך לכוללו שפיר דטעמא משום דחשיב כפגים עכ"ל. פי' דודאי אי אמרינן דרשב"י ס"ל סמדר דינו כפגים וא"כ פליג אדרבנן לכך הוצרך ליתן טעם משום דחשיב כפגים אבל אם נאמר דס"ל סמדר דינו כלולבים לא הוצרך ליתן שום טעם כיון דקאי אמלתא דחכמים ואינהו נמי הכי סברי בסמדר ועוד נראה דבשלמא אי סבר סמדר דינו כפגים הוצרך להזכיר פגים משום דמשמע דבפגים כו"ע מודו דרואין כאילו עומדין ליבצר וא"כ שפיר קאמר כי היכי דמודו בפגים אודו נמי בסמדר אבל א"א דסמדר כלולבים ס"ל לא הוצרך להזכיר לולבים דהא בלולבים גופייהו לאו כ"ע מודו דרבי יוסי ס"ל נידון כמשוייר דע"כ לא גרע משחת ור' יהושע נמי מצי סבר הכי כמ"ש תוס' לעיל וק"ל:

סמדר. ענבים דקין בהתחלתן לאחר שפרחו מיד: וכמה היא יפה. הקרקע לימכר כשהיא סמדר ולהקל באו: בד''א. בנישומין אגב קרקע: בזמן שאכלה לולבי גפנים. האשכולות נראה בחניטת הגפנים וניכר ועדיין לא פרח להיות הענבים גמורים והוא לולב וכן יחור בתאנים: אבל אכלה פגים. בתאנה או בוסר בענבים שהן כפול הלבן והוו כפירות גמורים רואין אותן כו': לנזקין מן העידית. אותה שומא ששמו ב''ד מאה או מאתים יגבה קרקע במאה או במאתים מן העידית שבנכסיו: ולא תימא. דהאי מיטב של ניזק דקאמר ר' ישמעאל וקשיא לן בפ''ק אכלה כחושה משלם שמינה ותרצה רב אידי כגון שאכלה כו' דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכחושה הוא דמשלם אלא מאי מיטב דניזק דקאמר ר' ישמעאל לאו בספיקא מיירי וה''ק אותה ערוגה שאכלה ישלם כפי מה שהיתה ראויה להטיב ולהשביח לקמיה: כי היאך דסליק. בימות הקציר: סמדר. לאחר שפרחו הענבים מיד ולולבין קודם שפרחו: כרוך ותני. הוסיף סמדר עמהם במשנה: כחש גופנא. לנכות מן התשלומין מה שיכחישו הענבים בגפנים אם יעמדו שם עד הבציר שתמיד יונקים לחלוח הגפן: אביי אמר מסיימי ומסיימי ומאן תנא דחייש לכחש גופנא ר''ש. דשמענא ליה בדוכתא אחריתי: שסופה להצטער. אלמא מנכין מן התשלומין כפי מה שעתידה להכחיש: נכי חיה. בדמי ולדות קמיירי דמנכה לו מה שהבעל עתיד ליתן בשכר המיילדת ונזק האשה שהיא נזוקה ומצטערת עכשיו יותר משיש לה חיה הרי הוא משלם לאשה נזק וצער ונמצא הכל בכלל ומדמי ולדות שהוא נותן לבעל מנכין שכר חיה: נכי מזונות. שהוא צריך להוסיף על מזונות אשתו בימי קישויה והשתא אין קישוי אלמא מנכינן מה שהוא עתיד להוציא: דקלא פרסאה. חשוב הוא מאד ונישום בפני עצמו:

אכלה סמדר ר' יהושע אומר רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר. ואפילו אם נתקלקל המשויירת משלם כענבים העומדות ליבצר ודוקא בסמדר דענבים פעמים שאלו מתקלקלים ואלו ניצולים לפיכך אין נידונין במשוייר אבל תבואה רגילה להתקלקל כולה יחד ובחזיז מודה ר' יהושע או כרבי יוסי הגלילי או כרבנן ובתבואה גדולה כמו סמדר בענבים יסבור כמשוייר שבו אי נמי בתבואה לא קנסו כל כך כמו בענבים ולא יהא נידון כמשוייר שבו לרבי יהושע ונראה דאע''ג דאמר ר' יהושע רואין אותן כאילו עומדות ליבצר מ''מ שמין אותן אגב קרקע דהא ר''ש נמי קאמר הכי בפגים או בוסר וע''כ אגב קרקע שמין אותן כיון דצריכי לשדה ובפירות גמורים דוקא קאמר רבי שמעון דמשלם פירות גמורים במשנתנו: ומאי ניהו כי היאך דסליק. הכא משמע דסבר אביי דפליגי דנידון במשוייר שבו והקשה ר''ת דבריש הניזקין (גיטין דף מח: ושם) ס''ל לאביי דפליגי אי שיימינן בדניזק או בדמזיק וי''ל אע''ג דמשמע דפליגי אי בדמזיק אי בדניזק דהא תניא פ''ק (דף ו:) בהדיא מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל ר''ע אומר כו' מ''מ משמע ליה לאביי דבמשוייר נמי פליגי מדקאמר ר''ע לא בא הכתוב דמשמע שרוצה לומר לא בא הכתוב להחמיר על המזיק כמו שאמרת אלא דוקא לגבות לנזקין מן העידית לבד ואי בעידית לחודיה פליגי א''כ לא היה ר' ישמעאל מחמיר על המזיק טפי מר''ע אלא אדרבה היה ר''ע מחמיר טפי דאין חייב לקנות מעידית דניזק אם אין לו כדפרישית בפ''ק (דף ו: ושם ד''ה כגון): ר' שמעון בר יהודה היינו רבי יהושע. תימה אמאי לא קאמר כרוך ותני בד''א בזמן שאכלה לולבי גפנים וסמדר וי''ל משום דאין שייך לכלול סמדר בהדי לולבים דלא הוה ליה להזכיר לולבים אלא הכי ה''ל למימר בד''א בזמן שאכלה סמדר אבל בהדי פגים ובוסר שייך לכוללו שפיר דטעמא משום דחשיב כפגין: איכא בינייהו כחש גופנא ולא מסיימי. וא''ת לימא תנא בתרא לטפויי ולהחמיר בתשלומין קאתי כדאמר בריש המוכר פירות (ב''ב דף צג:) וי''ל דשאני הכא דדלמא לא בא לטפויי כי אם על חכמים דאמילתייהו דרבנן קאי: מאן תנא דחייש לכחש גופנא ר''ש היא. אביי בא לומר דמסיימי שפיר ולא לאפוקי רבנן דפליגי עליה דר''ש באונס קאתי דאינהו נמי חיישי וטעמייהו משום דאינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון כדקאמרי: אונס אינו משלם את הצער. בפרק אלו נערות (כתובות דף לט. ושם) גבי הא דתנן האונס נותן את הצער בעי בגמרא צער דמאי אע''פ דדבר פשוט הוא שיש צער גדול לבתולה שנבעלה מתחילה כשמשיר בתוליה ורוב קטנות חולות מזה היינו משום דצער דהשרת בתולים פשיטא ליה דלא משלם לפי שסופה להצטער תחת בעלה דתנא דמתניתין דהתם חייש לכחש גופנא מדקתני שהאונס נותן את הצער ומפתה פטור ומדפטרינן מפתה אלמא חייש לכחש גופנא מה שסופה להצטער תחת בעלה הלכך בעי צער דמאי:

בבא קמא נט ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף נט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד