בבא קמא נח ע"א

לא מבעיא קאמר [נצרכה אמר] וכך יש להבין את דבריו: לא מבעיא [נצרכה] לומר שאם הבהמה נפלה לגינה ואכלה מפירות אותה גינה — שמשלמת מה שנהנית, אבל אם נחבטה באותם פירות, ומשום כך לא ניזוקה — אימא [אמור] שעל כך אין בעל הבהמה חייב לשלם, כי נמצא בעל הגינה הריהו כמי שמבריח ארי מנכסי חבירו הוא שאף שחבירו נהנה ממנו אינו חייב לשלם לו על כך, ולכן מה שנהנית נמי [גם כן] לא משלם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת משלם מה שנהנית.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] שיהא זה הדין, ולא יצטרך בעל הבהמה לשלם כלל עבור הנאה זו!

ומשיבים: מבריח ארי מנכסי חבירו שאינו זכאי לתשלום — מדעתו הוא שעושה כן, האי [זהו] בעל הגינה — לאו [לא] מדעתו עשה, שלא רצה בכך. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר: מבריח ארי מנכסי חבירו — לית ליה פסידא [אין לו הפסד] בכך, האי [זהו] בעל הגינה — אית ליה פסידא [יש לו הפסד].

א ועוד בבירור דין המשנה בבהמה שנפלה לגינה, שאינה משלמת מה שהזיקה, שואלים: היכי [כיצד] נפל? באיזו דרך נפילה הדין כך? רב כהנא אמר: שהוחלקה במימי רגליה, רבא אמר: שדחפתה חברתה, בהמה אחרת של אותם בעלים, והפילתה לשם.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] שמדובר כאן שדחפתה חברתה פטור מלשלם מה שהזיקה — כל שכן שכך הוא הדין במקרה שהוחלקה במימי רגליה שהוא אונס גדול יותר. ומאן דאמר [ומי שאומר] שמדובר כאן שהוחלקה במימי רגליה, סבור: אבל דחפתה חברתה — פשעה ואין זה אונס, ומשלמת מה שהזיקה, דאמר ליה [שאומר לו] בעל הגינה לבעל הבהמות: איבעי לך עבורי חדא חדא [היה לך להעביר את בהמותיך אחת אחת] שלא תדחוף בהמה אחת את חבירתה.

ב אמר רב כהנא: לא שנו שמשלמת רק מה שנהנית אלא כשאכלה באותה ערוגה עצמה שנפלה לתוכה, אבל אם הלכה מערוגה זו לערוגה אחרת ואכלה משם — משלמת כל מה שהזיקה. ור' יוחנן אמר: אפילו הלכה מערוגה לערוגה ואכלה, ואפילו שהיתה בגינה זו כל היום כולו ואכלה שם — משלמת רק מה שנהנית ולא מה שהזיקה, עד שתצא מן הגינה ותחזור לדעת (בידיעת הבעלים).

ובפירוש דברי ר' יוחנן אמר רב פפא: לא תימא [תאמר] עד שתצא לדעת ותחזור לדעת, אלא כיון שיצתה (יצאה) מן הגינה לדעת הבעלים, אף על פי שחזרה שלא לדעת, שלא ידעו שחזרה לשם, בכל זאת חייב לשלם כל מה שהזיקה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? דאמר ליה [שאומר לו] בעל הפירות לבעל הבהמה: כיון דילפא [שלמדה] שיש פה גינה שבה אפשר לאכול, כל אימת דמשתמטא [פעם שהיא משתמטת] ממקומה — להתם רהטא [לשם היא רצה].

ג שנינו במשנה: ירדה הבהמה כדרכה לגינה והזיקה שם — משלמת כל מה שהזיקה. בעי [שאל] ר' ירמיה שאלה זו: ירדה הבהמה כדרכה, והזיקה את פירות הגינה במי לידה, שילדה שם ולד, ונגרם נזק לפירות על ידי מי הלידה, מהו? האם צריך בעל הבהמה לשלם גם עבור נזק זה?

ומעירים: אליבא דמאן דאמר [לשיטתו של מי שאומר] כל שתחלתו בפשיעה (ברשלנות) וסופו באונס — חייב על הכל, לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, שוודאי חייב. שאף כאן הרי זה נזק שתחילתו בפשיעה, שבהמתו נכנסה לחצר חבירו, וסופו באונס. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך שאלה זו, הרי זה אליבא דמאן דאמר [לשיטתו של מי שאומר] שאם תחלתו בפשיעה וסופו באונס — פטור. מאי [מה] הדין כאן?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] כיון שתחלתו היתה בפשיעה וסופו באונס — פטור, או דלמא [שמא] הכא [כאן] כולה בפשיעה הוא, שכיון דקא חזי דקריבה לה למילד, איבעי ליה לנטורה [שהוא רואה שהיא מתקרבת ללדת, היה לו לשומרה]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - א

ומסקינן: אלא, רב, בדרך של "לא מיבעיא" קאמר:

לא מיבעיא, אכלה, דמשלמת מה שנהנית, ^[62] שהרי נהנתה באכילתה. אבל נחבטה, אימא, נאמר שאין חיוב תשלומים על הנאה שניצלה בהמתו מחבטה, ודינו, כדין "מבריח ארי מנכסי חבירו" הוא. שכך הוא הדין אם הבריח אדם אריה שהא לטרוף את צאן חבירו, שאין בעל הצאן חייב לשלם לו על כך שההנהו בהצילו את נכסיו, אלא אנו אומרים שהוא עשה מצוה בלבד, ואין על כך חיוב תשלום. וגם כאן, בעל השדה הציל באמצעות תבואתו את בהמת חבירו מחבטה, ומה שנהנית, נמי לא משלם.

קא משמע לן רב, שאפילו בנחבטה משלמת מה שנהנית.

והוינן בה: ואימא הכי נמי! מדוע באמת נחבטה אינו כמבריח ארי, ויפטר מלשלם על ההנאה!?

ומשנינן: מבריח ארי מנכסי חבירו, מדעתו הוא, המבריח עושה זאת מרצונו. ואילו האי, בהמה שנחבטה, לאו מדעתו! הרי בעל השדה לא הציל את בהמת חבירו מרצונו, אלא הבהמה נפלה שם מאליה, ולכן בעל הבהמה חייב לשלם לו.

אי נמי: מבריח ארי מנכסי חבירו, לית ליה פסידא למבריח, שהוא לא מפסיד כלום על ידי הצלתו. אבל האי, בנחבטה, אית ליה פסידא לבעל השדה בריסוק פירותיו, הלכך חייבים לשלם לו מה שהבהמה נהנתה. ^[63] והוינן בה: היכי נפיל? כיצד נפלה הבהמה לגינה, שהמשנה אומרת שמשלמת מה שנהנית?

רב כהנא אמר: שהוחלקה, שהתחלקה הבהמה במימי רגליה ברשות הרבים, ומשם נפלה לגינה. ^[64]

רבא אמר: שדחפתה חבירתה לתוך הגינה.

ומבארת הגמרא את המחלוקת:

מאן דאמר שדחפתה חבירתה, סובר, כל שכן כשהוחלקה במימי רגליה, שהוא יותר אונס, שהיא משלמת רק מה שנהנית ולא מה שהזיקה.

ומאן דאמר שהוחלקה במימי רגליה, סובר, דוקא כאן, שהוא אונס גמור, שלא היה לבעלים להעלות על דעתם שזה יקרה, הם משלמים רק מה שנהנית. אבל דחפתה חבירתה, פשעה, הבעלים פשעו, ומשלמת מה שהזיקה, ^[65]

משום דאמר ליה בעל הגינה לבעל הבהמה: איבעי לך עבורי חדא, חדא! היית צריך להעביר את הבהמות אחת אחת, כך שלא תדחוף אחת את השניה.

אמר רב כהנא: לא שנו במשנתנו, שנפלה לגינה משלמת רק מה שנהנית, אלא שאכלה רק באותה ערוגה שנפלה לתוכה, היות וכמו שהיא אנוסה על הנפילה כך היא אנוסה על אותה אכילה, שאינה יכולה להתאפק מלאכול את אותה ערוגה שהיא רואה מתחתיה. ^[66]

אבל אם הלכה מערוגה לערוגה ואכלה שם, משלמת מה שהזיקה.

ורבי יוחנן אמר: אפילו הלכה מערוגה לערוגה, ואפילו אם כל היום כולו הסתובבה שם ואכלה, אינה משלמת אלא מה שנהנית, עד שתצא מהגינה, ותחזור אליה לדעת הבעלים.

אמר רב פפא: לא תימא שכוונת רבי יוחנן האומר "עד שתצא ותחזור לדעת", היא "עד שתצא לדעת", שיידעו הבעלים שיצאה מהגינה, ותחזור אל הערוגה לדעת הבעלים, והיינו, שאחר שתשוב למקומה, לא ינעול הבעלים בפניה כראוי, ולכן היא חוזרת ויוצאת אל הגינה כדי לאכול שם, והרי זה כאילו היא חוזרת אליה שנית מדעת בעליה, כיון שלא נעל בפניה כראוי.

אלא כיון שיצתה לדעת, שידעו בעליה שיצאה מהגינה ושבה למקומה, אף על פי שחזרה פעם שניה אל הגינה שלא לדעת, שמעתה נעל בעליה בפניה כראוי, ואין זו "חזרה" לדעת הבעלים, מכל מקום, משלמת מה שהזיקה.

מאי טעמא? הרי שמר עליה כראוי?

משום דאמר ליה בעל הגינה לבעל הבהמה: כיון דילפא, מאחר שהתרגלה לאכול בגינה הזאת, מעתה, כל אימת דמשתמטא, מתי שתברח ממקומה, להתם רהטא, תרוץ מיד לגינה הזאת. ולכן, לא די לה עכשיו בנעילה כראוי ככל הבהמות, דהיינו בשמירה מועטת, אלא היא צריכה שמירה מעולה.

וכיון שאתה לא שמרת אלא שמירה רגילה, הרי זו פשיעה לגביך, וחייב אתה בנזקיה. ^[67]

שנינו במשנה: ירדה כדרכה והזיקה, משלמת מה שהזיקה.

בעי רבי ירמיה: ירדה כדרכה, והזיקה ב"מי לידה", שילדה שם וולד, והזיקה ב"מי הלידה" היוצאים בשעת לידה, את התבואה. מהו? האם חייבים הבעלים לשלם?

ומבארת הגמרא את צידי הספק:

אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, לא תיבעי לך שודאי הוא חייב, משום שתחילתו היה בפשיעה, שהיה צריך לשמור עליה גם בלי הלידה שלא תרד ותאכל, וסופו באונס, שלא אכלה אלא הזיקה במי הלידה, שזה אונס, כיון שלא ידעו הבעלים שתלד שם.

כי תיבעי לך, אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, מאי?

מי אמרינן: כיון דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא, הרי הוא פטור.

או דלמא: הכא, כולה בפשיעה הוא! דכיון דקא חזי דקריבה לה למילד, שהיות והבעלים רואים שהיא קרובה ללדת, אם כן, איבעי ליה לנטורה, הם היו צריכים לשומרה,

הערות

^[62] שתי דיעות נאמרו בזה בגמרא לעיל [כא]. לרבה, משערים כמה היה צריך לשלם אילו היה מאכילה בעליה קש ותבן. ולרבא, משערים מה היה עולה לו אילו היה מאכילה שעורים, ומשלם שני שליש מהמחיר.

^[63] כתבו התוס', שאין כאן מחלוקת בין שני הטעמים. ודי באחד משניהם כדי שיחשב כמבריח ארי, והיינו: או כשהמבריח את הארי עושה זאת מדעתו, ואז אפילו יש לו פסידא, כגון הפורע חובו של חבירו, שמבואר בגמרא דהוי כמבריח ארי [והיינו, כיון שהוא עושה זאת מדעתו, אמדו חכמים את דעתו, שמסתמא לשם מצוה עשה, ובדעתו לפוטרו מתשלום על כך. ש"ך חושן משפט קכח ח]. או שאין לו למציל פסידא, ואז אפילו שלא מדעתו, כגון שחבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו, כיון שאין למבריח הפסד מכך, הוא נחשב למבריח ארי ואינו נוטל שום שכר. ועוד כתבו, שמבריח ארי זה רק באופן שלא ברור שיבוא לידי הפסד, וכגון שהארי רחוק, ולא בטוח שיגיע לכאן, והוא מציל אותו רק מהדאגה והפחד שמא יבוא. אבל כשברור שההפסד יבוא, כגון שמציל מפי הארי עצמו, אז ודאי נוטל שכרו. ויישבו בזה כמה סוגיות בש"ס, שמוכח מהן שהמציל ממון של חבירו נוטל שכרו על כך. וכן המשיב אבידה, נוטל שכרו כפועל בטל. ולא אמרינן שאינו אלא כמבריח ארי בעלמא, כיון שהצילו מהפסד ברור. וכאן בסוגיין, לא מדובר שהבהמה היתה ניזוקה ופוחתת מערכה על ידי החבטה, אלא שהיה נגרם לה צער בעלמא, והירקות הצילו אותה מכך, והבעלים אינם רוצים שבהמתם תיחבט ותצטער, ולכן היה מקום לדון מצד מבריח ארי. וגם בפורע חובו של חבירו, אין נחשב הפורע כמי שמציל את הלווה מ"הפסד", כי מה שהלווה חייב לפרוע למלוה אין זה "הפסד", שהרי הלווה התחייב לפרוע למלוה את ההלואה שלוה ממנו, אלא מי שפורע עבורו את החוב הוא מציל אותו מצער בעלמא, ולכן הוא נחשב כמבריח ארי. או כמו שמפרש בירושלמי, שבפרעון חוב, ההפסד אינו ברור, כי שמא היה הלוה מפייס את המלוה שימחול לו את החוב. ואפילו כשהמלוה דוחק את הלוה, יכול הלוה לומר [למי שפורע לו את החוב]: הייתי מוצא הרבה אנשים שהיו פורעים עבורי את החוב, שדרך האוהבים שהם מרחמים על אהוביהם להציל אותם מהצער הזה [וראה בשערי יושר ש ג כה, בביאור דבריהם]. ואילו המשביח נכסי חבירו, כגון שירד לתוך שדהו, ונטע שם, שזכאי היורד ליטול מבעל השדה את הוצאותיו על השבחת שדהו, אינו דומה כלל למבריח ארי. שהרי כאן השביח לו ממש את נכסיו ולא רק הצילו מהפסד. ולכן הוא נוטל שכר על כך. תוס' ד"ה אי נמי. הרמב"ן בבבא מציעא [ל ב] כתב, שהכלל במבריח ארי הוא, שכל דבר שאינו מוטל עליו להבריח את הארי, הרי אף שיש לו הפסד, פטור הלה מלשלם לו, שהיות והוא עושה זאת מדעתו, ודאי מוחל הוא לו על התשלום. אבל אם הדבר מוטל עליו להבריח את הארי, חייב לשלם לו במקום הפסד, כי לא הטילו עליו רבנן להבריח ארי מנכסי חבירו כשיש לו הפסד מכך. וזה הטעם שבמשיב אבידה משלם לו המאבד שכר כפועל בטל, משום שהוא חייב להשיב לו אבידתו. ועוד כתב לחלק, שבמשיב אבידה הוא נותן לו ממון ממש, ודומה לפועל שעושה מלאכה בשל חבירו שלא מדעתו, שנוטל מבעל הבית מה שנהנה. אבל פורע חובו של חבירו, וכדומה, הלוה אינו מקבל לידו ממון, אלא רק מחילת חוב וסילוק נזק בלבד. ולכן, אפילו אם יש לו הפסד, פטור הלוה מלשלם לו, שאין זה אלא מבריח ארי מנכסי חבירו.

^[64] משמע דוקא כשהתחלקה. אבל אם נפלה מעצמה הוי פשיעה. וקשה מהסוגיא דלעיל [כא ב], בכלב וגדי שקפצו מראש הגג, דמשמע שנפילה הוי אונס! ? ויש לומר, ששם מדובר ביום, ולכן הוי אונס, אבל כאן מדובר בלילה, שהיה לו לרועה להעבירם אחד אחד, ולהיזהר שלא יפלו. תוס' רבינו פרץ. והאבן האזל [נזקי ממון ג יא] תירץ, ששם הם עמדו במקום אחד, ונפלו. וזה אינו מצוי כלל, ולכן הוי אונס. אבל כאן, שנפלה דרך הילוכה, לא הוי בגדר "שאינו מצוי", דאפשר שתיכשל ותפול, לכן אינו אונס לגבי הבעלים.

^[65] הקשה הפני יהושע: אם כן, למה נקטה המשנה בסיפא שירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה, ולא נקטה רבותא יותר גדולה, שאפילו בדחפה חברתה משלמת מה שהזיקה, וכל שכן בירדה כדרכה? ותירץ, שלפי מה שהגמרא אומרת בסמוך, בירדה כדרכה והזיקה במי לידה, שהוא חייב למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב [וכן הלכה]. לכן נקטה המשנה "ירדה כדרכה", להשמיענו שאז חייב אפילו הזיקה במי לידה. אבל בדחפה חברתה, אף שהוא נחשב פשיעה, זה רק באופן שהזיקה בנפילה עצמה, אבל אם הזיקה במי לידה אינו נחשב לתחילתו בפשיעה, כי דחיפה היא מילתא דלא שכיחא [שהרי היא תולדה דקרן ומבואר בגמרא שקרן אין הזיקו מצוי]. וכל דבר שאינו שכיח, לא נחשב תחילתו בפשיעה לענין סופו באונס.

^[66] רש"י כתב "שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם". ומשמע שהטעם הוא משום שהבעלים לא הספיקו להוציא אותה משם עד שאכלה את הערוגה. וכן כתב השיטה מקובצת בשם הרא"ה, שאפשר, ש"מערוגה לערוגה" לאו דוקא, ולפעמים גם באותה ערוגה עצמה אם היא גדולה, שהבהמה שוהה הרבה באכילתה, הוי הבעלים פושע בכך שלא הוציאה משם. אולם הרא"ש כתב, שבאותה ערוגה הוא פטור אפילו אם הרועה יכול לטרוח ולהוציא אותה. שאם לא כן, מה ההבדל בין אותה ערוגה לערוגה אחרת, שכמו שהוא אנוס על אותה ערוגה, כך הוא אנוס בכל הערוגות. והטעם, כיון שהנפילה היתה באונס, לא קרינן ביה "ובער בשדה אחר", שמשמע ממנו שהפשיעה היא מצד הבעלים הוא על עצם הכניסה לשדה אחר, אבל אם הכניסה לשדה היתה באונס, שוב אינו חייב על הפשיעה שלאחר מכן. אבל אם יצא מערוגה זו ונכנסה לערוגה אחרת, הרי זה נחשב לכניסה חדשה, וחייב עליה, שהרי היה יכול להוציאה לפני כניסתה. ורבי יוחנן סבר, שכל הגינה שנפלה שם נחשבת כערוגה אחת, ואינה נקראת "שדה אחר" עד שתצא משם, ותחזור. גם הרשב"א והראב"ד כתבו שרבי יוחנן פוטר בערוגה אחרת אפילו כשהבעלים רואים אותה שהיא רועה שם [שאם לא כן גם רב כהנא לא היה מחייב שהרי אנוס הוא]. והטעם, כיון שתחילתו באונס, אין מחייבין אותו לירד אחריה לגינת חבירו, ומן השמים קנסו את בעל הגינה. והמאירי כתב, שאין אומרים לבעלים שהיה לו להוציא אותה משם, שמכל מקום, יראים הם להיכנס לגינתם של אחרים.

^[67] כן כתב רש"י. והים של שלמה [יז] ביאר את דבריו, שבשלמא בהמה אחרת, דיה בשמירה פחותה, שאפילו אם תברח יתכן שלא תיכנס לשדות אחרות, כיון שאינה רגילה לילך לשם. אבל בהמה זאת, אם תברח, ודאי תרוץ לאותה שדה שהורגלה שם. לכן לא די לה בשמירה פחותה. אולם החזון איש [ו ב] כתב לדעת רש"י, שהביאור הוא, כיון שהורגלה ללכת לשם, היא תתעקש להפיל את הדלת בשארית כוחה כדי להגיע לשם. ולכן לא מספיק לה אלא שמירה בדלת שלא תוכל בשום אופן להפילה [גם הרשב"א מפרש כן לפי שיטה זו]. וכתב, שלשון הגמרא "כל אימת דמשתמטא להתם רהטא" לא משמע כן. אלא היה לה לומר, לפי הפירוש הזה, "כל טצדקי דמצי למיעבד", כדלעיל נו א. והרשב"א הקשה על פירוש זה. שאם כן, כל שהבהמה רועה פעם אחת בשדה אחת, יהא חייב לעולם על אותה שדה, אף שנעל בפניה כראוי! והביא בשם הראב"ד לפרש באופן אחר, ש"חזרה שלא לדעת" היינו, שהבעלים העבירו אותה ליד אותה גינה, ונפלה שם פעם שניה, או שלא נעלו בפניה כראוי ויצאה ונפלה שם שנית, שעל אף שהנפילה היא באונס, מכל מקום, בבהמה זו הנפילה היא קרובה לפשיעה. כי היות הורגלה לשם, היא תעשה כל תחבולה, ואפילו להפיל את עצמה לשם. והבעלים היו צריכים ליזהר ולא להוליך אותה באותה דרך אלא אם כן יאחזו בה בכח או לנעול בפניה כראוי. והראב"ד בהשגות מפרש, שהבעלים נעלו בפניה כראוי, ונפל הגדר באונס והבהמה יצאה. והבעלים יודעים מכך אך אינם יודעים להיכן יצאה. שבבהמה רגילה היה פטור, אך בבהמה זו, חייב, כיון שהיה לו לידע שחזרה לאותה גינה [על פי ביאור החזון איש שם].

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] שיהא זה הדין, ולא יצטרך בעל הבהמה לשלם כלל עבור הנאה זו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one cannot make such an inference from Rav’s statement. Rav is speaking utilizing the style of: It is not necessary, and this is how to understand his statement: It is not necessary to state that if the animal fell into the garden and ate from its produce, that the owner pays for the benefit that it derives. But if the produce softened the blow of striking the ground and thereby the animal avoided injury, one might say that the owner of the animal should not pay, on the grounds that the owner of the garden may be viewed, analogously, to one who repels a lion from another’s property. In such a case, although the latter benefited from his action, he is not obligated to pay for it. Similarly in this case, one might think that the owner of the animal does not pay even for the benefit that the animal derived. For this reason Rav teaches us that the owner of the animal must pay for this benefit as well.

The Gemara asks: But why not say that this is indeed the halakha, and the owner of the animal should be exempt for paying for the benefit of his animal not being injured?

The Gemara answers: One who repels a lion from another’s property does so with intent, knowing that he would be ineligible for payment. By contrast, this owner of the garden did not act with intent and would have preferred for the incident not to have happened. Alternatively, one could say that one who repels a lion from another’s property does not thereby have any loss himself. By contrast, this owner of the garden has a loss, in that his produce is damaged.

The Gemara asks: How did the animal fall? In which case does this halakha apply? Rav Kahana says: It slipped on its own urine. Rava says: Another animal belonging to the same owner pushed it, causing it to fall there.

The Gemara explains: Rava, the one who says that the mishna is referring to a case where another animal pushed it, in which case the owner pays only for the benefit that the animal derived and is exempt from paying for the damage caused, holds that all the more so this halakha would apply in a case where it slipped on its urine, which is beyond the owner’s control. But Rav Kahana, the one who says that the mishna is referring to a case where the animal slipped on its urine, holds that if, however, another animal pushed it, this indicates that the owner was negligent and should have prevented this happening. Therefore, in such a case, the owner pays for what his animal damaged, since the owner of the garden can say to the owner of the animal: You should have led your animals across one by one, so that they would not be able to push each other.

Rav Kahana says: They taught only that the owner pays for the benefit that it derives in the same garden bed into which it fell, but if it went from one garden bed to another garden bed and ate from that one, the owner pays for what it damaged. And Rabbi Yoḥanan says: Even if the animal goes from one garden bed to another garden bed and eats, and even if the animal continues going from one bed to another and eating for the entire day, the owner pays only for the benefit that the animal derived and not for what it damaged, unless it leaves the garden entirely and returns with the owner’s knowledge.

Rav Pappa said, explaining Rabbi Yoḥanan’s statement: Do not say this means: Unless the animal leaves with the owner’s knowledge and returns with his knowledge; rather, once it leaves the garden with the owner’s knowledge, even if it returned without his knowledge, the owner is liable to pay for what it damaged. What is the reason for this? It is that the owner of the garden can say to the owner of the animal: Since the animal has now learned that the garden is there with food to eat, every time it strays it will run to there.

§ The mishna teaches: If the animal descended into the garden in its usual manner and caused damage there, the owner pays for what it damaged. Rabbi Yirmeya asks: If the animal descended in its usual manner and gave birth to a calf there and damaged the produce with amniotic fluid, what is the halakha? Does the owner of the animal have to pay for this damage?

The Gemara clarifies Rabbi Yirmeya’s question: Do not raise the dilemma in accordance with the opinion of the one who says that one is liable in a case of damage that is initially through negligence and ultimately by accident, since in this case the owner was negligent in allowing the animal to enter another person’s courtyard, although the actual causing of the damage was ultimately by accident. When should you raise this dilemma? Raise it in accordance with the opinion of the one who says that one is exempt in a case that is initially through negligence and ultimately by accident. What is the halakha in this case?

The two sides of the question are as follows: Do we say that, since this case is initially through negligence and ultimately by accident, he is exempt from liability? Or perhaps here, in this case, it is entirely due to his negligence; since he saw that the animal was close to giving birth, he should have safeguarded it adequately

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי נמי מבריח ארי מנכסי חברו לית ליה פסידא הא אית ליה פסידא וכו'. איכא למידק דהא משמע בריש פרק אין בין המודר דאמרינן מבריח ארי מנכסי חברו אפילו במקום פסידא כגון פורע חובו של חברו וזן את אשתו וי"ל דהכא הכי קאמר ה"מ מדעתו ואע"ג דאית ליה פסידא וא"נ בלית ליה פסידא ושלא מדעתו וכגון שהבריחו ולהבריח ארי מנכסיו דאית ליה פסידא אינו נוטל אפילו שכר אבל היכא דאיכא פסידא ושלא מדעתו כי הכא אין זה מבריח ארי אלא מהנה ונוטל מה שההנהו ולעולם מדעת אפילו אית ליה פסידא הוי מבריח ארי ואינו נוטל כלום וא"ת והא אמרינן בפרק הגוזל בתרא שטף נהר חמורו וחמור חברו והניח שלו והציל של חברו אין לו אלא שכרו דהא שכרו מיהא שקיל ולא אמרינן מבריח ארי מנכסיו הוא ומשיב אבדה נמי דנוטל שכרו ולא אמרינן דלהוי כמבריח ארי ולא יטול כלום ותירצו בתוס' שאין מבריח ארי במקום שמציל ממש מן ההפסד דההוא מהנה גמור הוא ואיזהו מבריח ארי זה המצילו מפחד ההפסד מקודם שיבא ההפסד ופורע חובו של חברו הוי טעמא כדאמור בירושלמי מפייס הוינא ביה והוה שבק לי הגע עצמך שיש בידו משכון מפייס הוינא ליה והוה מהדר משכוני וזן את אשתו נמי שהיא שמא תעשה מלאכה ויספיקו מעשה ידיה למזונותיה או אביה וקרוביה יספיקו לה מזונותיה וכן אמרו גם משמו של רבינו יעקב ז"ל דמתוך מה שכתב נראה שכל שמציל ממש מן ההפסד אינו קרוי מבריח ארי אלא מהנה גמור ונוטל מה שההנהו.

אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא. אפשר לומר דהא אתיא דלא כרב פפא דאמר בפרק הפועלים גבי עובדא דבר אדא סבולה דהוה מעבר חיותא אגמלא דנרש ואתא חדא מנייהו דחפה לחברתה ודחפה במיא וחייביה רב פפא דאמר ליה הוה לך לעבורי חדא חדא דמשום הכי יהבי לך אגרא כי היכי דתנטר נטירותא מעלייתא אלמא לאו פשיעה היא דאם איתא אפילו שומר חנם דלא שקיל אגרא חייב וי"ל דגבי בע"ה פשיעותא היא אבל לגבי שומר חנם פטור משום דלא קביל עלי' למטרח בהו כולי האי ויותר מזה כתבתי שם בפרק הפועלים בס"ד.

הא דאמרינן: שנפלה לגנה ונהנית פטור. יש מי שפירש דוקא כשאינה יכולה לילך כדרכה הא יכולה לירד כדרכה אע"פ שנפלה חייב משום דהוה ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס וחייב והא דקתני סיפא ירדה כדרכה לאו דוקא ירדה אלא אפילו נפלה והראב"ד ז"ל פירש דוקא ירדה אבל יכולה לירד ונפלה פטור כדקתני ולא קרינן ליה תחילתו בפשיעה וכי אינו רשאי להעביר צאנו ברה"ר אי יאחזנה בזנבה אלא ודאי כל נפלו פטור.

הא דאמר: ר' יוחנן אפילו מערוגה לערוגה. אפילו כשראוה הבעלים שנפלה וכי רועה היא ותדע מדאמר רב כהנא מערוגה לערוגה חייב דעל כרחין היא כשהבעלים יודעים היא דאי לא אמאי חייב והא אונס הוא אלא ודאי כשידעו הוא ואפ"ה לר' יוחנן פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסוה וכן פירש הראב"ד ז"ל.

דכל היכא דמשמטא להתם רהטא. יש לפרש כל שיצאה לדעת הבעלים אע"פ שקשרוה או שנעלו בפני' כראוי חייב דכיון דילפא לה להתם טצדקי הוא דעבדא עד דמשמטא ורהטא התם ותימא הוא דא"כ כל שרועה פעם אחת בשדה אחד אינו פטור לעולם על אותה שדה אלא כשנעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד על כל רוח ולעולם אינו פטור במקום אחת אלא פעם אחת בשמירת דלת הראוי' לעמוד ברוח מצויה. והראב"ד ז"ל פירש כיון שיצאה לדעת בעלים אף על פי שחזרה שם שלא לדעת שהעבירה על אותו מקום ונפלה שם א"נ שלא נעל בפניה כראוי ויצאה ונפלה שם פעם שניה ואכלה חייב משום דנפילה זו קרובה לפשיעה היא משום דאמדה נפשה להתם וכל טצדקי דאית לה עברה בההוא אורחא עד שיאחז בה בכח או שינעול לפניה כראוי.

מה שבארנו במשנה שאף בנתחבטה על הירקות משלמת מה שנהנית כשלא נפלה על הקרקע אמרו עליה בגמרא מהו דתימא מבריח ארי מנכסיו הוא ולא לישלם מידי שאין כאן אלא הברחת ארי ר"ל הצלת בהמתו שלא נחבט בקרקע ופירשו גדולי המפרשים דמצוה הוא דקא עביד קמ"ל דכי הוי חייב להצילו מדעתו כלומר דאיתיה תמן אבל היכא דליתיה לא מיחייב אי נמי מבריח ארי דוקא דלית ליה פסידא האי אית ליה פסידא והקשו בתוספות שהרי בפרק אין בין המודר אמרו המודר הנאה מחברו פורע לו חובו וזן את אשתו ואינו חייב לשלם ובאו בה מטעם דאברוחי ארי בעלמא הוא אלמא מבריח ארי אף במקום פסידא הוא ותירצו ששני הטעמים שהוזכרו מצטרפין לאחד כלומר ה"מ מדעתו אע"ג דאיכא פסידא ופירוש מדעתו שהוא עושה הדבר מרצונו אי נמי לית ליה פסידא אע"פ שלא מרצונו נעשה אלא שהוכרח בכך אבל הכא איכא תרתי שלא מדעתו ופסידא אין זה הברחת ארי אלא נוטל מה שההנהו וזו שאמרו בפרק הגוזל בשטף נהר חמורו וחמור חברו והציל את של חברו והניח את שלו שנוטל שכרו ואין דנין אותו כמבריח ארי אע"פ שמדעתו עשה וכן שבמשיב אבדה אמרו היה בטל מן הסלע נותן לו כפועל בטל אע"פ שמדעתו עשה תירצו הם שכל שמציל לגמרי אינו קרוי מבריח ארי ואין הברחת ארי אלא כל שמציל מפחד ההפסד קודם שיבא ופורע חוב חברו אינו הצלה ממש שהרי אמרו בתלמוד המערב מפייס הוינא ליה ומחיל וכן זן את אשתו שמא תצמצם ותספיק במעשי ידיה או ירויח לה אביה או אחיה ומתוך כך קראוהו מבריח ארי ויש מתרצים דכל שאין לו עליו שום סרך צווי בית דין כגון פורע חוב חברו וזן את אשתו הוא מבריח ארי אבל שומר אבדה ושופך יינו מפני דבשו של חברו ומציל חמורו של חברו ששוה יותר צד מצוה איכא ואינו קרוי מבריח ארי ואף בכל זה אי אפשר להסכים כל השמועות לענין אחד וצריך לחזור בטעמים אחרים להרבה מהם:

זה שאמרנו אם נפלה באונס פירושו שהוחלקה במי רגליה או שדחפתה חברתה או שנתקלה או כל צד שנפלה מחמת אונס שלא בפשיעת בעלים אבל כל שבפשיעה משלמת מה שהזיקה ואם היתה יכולה לירד לשם שלא באונס אע"פ שירידתה באונס פרשו גדולי המפרשים שהוא חייב בכל מה שהזיקה שהרי תחלתו בפשיעה הוא ואף הם חזרו לומר במקום אחר שכל נפלה פטור כסתמא דמתני' דקתני ירדה כדרכה דאטו מי שאינו רשאי להעביר צאנו ברשות הרבים יאחזנה בזנבה וילך ויראה לי דוקא בשאין בעלים עמה הא אם היו בעלים עמה לא היה לו להעלות על לב שתרד לשם אלא שתלך על פי הנהגתו:

ואם ירדה כדרכה ולא אכלה אלא שטנפה פירות במי לידה אפילו לא היתה קרובה לילד אלא שהפילה שאין כאן פשיעה לענין לידה חייב שהרי תחלתו בפשיעה הוא הואיל והיתה יכולה לירד כדרכה:

גדולי המחברים פסקו כלשון אחר שבגמרא והוא שאם דחפתה חברתה פשיעה היא שלא היה לו להעבירם אלא אחת אחת וכן דעת גדולי הפוסקים וקשה לדבריהם מה שאמרו במציעא פרק הפועלים צ"ג ב' בההוא דהוה מעבר חיותא אגמלא דנרש דחפה חד מיניהו לחברתה במיא וחייביה רב פפא מטעמא דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דתינטר נטירותא מעליא ואם איתא דפשיעה היא אף בשומר חנם כן ומ"מ יראה לדבריהם דלגבי בעל הבית הויא פשיעה אבל לגבי שומר חנם לא:

זה שאמרנו שאינה משלמת אלא מה שנהנית לא סוף דבר שאכלה באותה ערוגה שנפלה עליה אלא אף מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כלו ואפילו ידעו הבעלים כשירדה אין אומרים היה לו להוציאה שמ"מ יראים הם להכנס לגנתם של אחרים ואינו חייב במה שהזיקה עד שתצא בידיעת הבעלים ותחזור ותזיק ומ"מ מכיון שידעו הבעלים ביציאתה אע"פ שלא ידעו בחזרתה חייבת בכל מה שהזיקה שבודאי היה לו להעלות על לב שמכיון שמצאה שם לאכול מגמת פניה לשם תמיד ופירשוה רבים אפילו היה שם קצת אונס כגון שנעל כראוי הא אם נעל בדלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה פטור ואיני מודה להם במה שמחייבים אף בנעל כראוי שאם כן הרי מצינו מועד שאין חיובו נפקע בשמירה פחותה ולדעתי לא בא בכאן ללמד אלא שמכיון שיש שם פשיעה אין אומרים דרך הבהמה לצאת ולבא וכלם נדונים אחר ביאה ראשונה שהיתה באונס הא מ"מ כל שנעל כראוי פוטר:

אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו. כתוב בתוספות אבל רש"י ז"ל פירש בהניזקין גבי גוי הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות וכו' עד הילכך אין מכירת הגוי מכירה כלל. ור"י אומר שיש לחלק בדבר כי במקום שקנאו הישראל מיד הגוי בדבר מועט ומצינו שבעל הבית מפסיד שאם היה משתקע בידו או היה נותנו או מכרו לשום גוי היה אבוד מן הבעלים לגמרי אז היה ראוי לבעלים ליתן לו שכרו כמו מקדם ברועים ובמקלות בשכר ושטף נהר חמורו וחמור חבירו ולא מיקרי מבריח ארי במה שמצילו מן ההפסד כמו שפירשתי אבל במקום שקונה אותו בשוויו אינו מציל את הבעלים מן ההפסד דומיא למבריח ארי וחייב להחזיר בחינם כדברי רש"י ז"ל. ומיהו דבר תימה הוא לומר דאם קנאו בדמים מועטים אז משלמין לו הבעלים ואם קנאו בדמים מרובים מחזיר לבעלים בחנם. אתמהא. ונראה לומר דאפילו קנאו בשוויו לא דמי למבריח ארי דאם היה משתקע בידו לא היה הבית חוזר לו לעולם אפילו בשוויו ודמיא למקדם ברועים וכו'. תוספות שאנץ.

שהוחלקה במימי רגליה. משמע דאם נפלה מאליה בלא הוחלקה במימי רגליה דחשיב פשיעה. ותימה דלעיל גבי הכלב והגדי פטרינן בשנפלו רק בכותל צר. ושמא יש לומר דהכא מיירי בשור פקח בלילה דהיה לו לרועה להעבירם חדא חדא ולהזהר ומדלא העבירם מחייב ולעיל מיירי בשור פקח ביום לכך חשבינן ליה אונס וצריך עיון. תלמיד הר"פ ז"ל.

אבל דחפתה חברתה פשיעה היא. גדולי המחברים פסקו כן וכן דעת גדולי הפוסקים. וקשה לדבריהם מה שאמרו בפרק הפועלים בההוא דהוה מעבר חיותא אגמלא דנרש דחפה חדא מינייהו לחברתה במיא וחייביה רב פפא מטעם דלהכי יהבית ליה אגרא כי היכי דנטיר נטירותא מעליא ואם איתא דפשיעה היא אף בשומר חנם כן. ומכל מקום יראה לדבריהם דלגבי בעל הבית הויא פשיעה אבל לגבי שומר חנם לא. הרב המאירי ז"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא. אפשר לומר דהא אתיא דלא כרב פפא דאמר בפרק הפועלים היה לך לאעבורינהו חדא חדא דמשום הכי יהבי לך אגרא וכו' אלמא לאו פשיעה היא דאם איתא אפילו שומר חנם נמי דלא שקיל אגרא חייב. וי"ל דגבי בעל הבית פשיעותא היא אבל לגבי שומר חנם פטור משום דלא קביל עליה למטרח בהו כולי האי. ויותר מזה כתבתי שם בפרק הפועלים בסייעתא דשמיא. ע"כ.
אבל מערוגה לערוגה לא דהתם פושע הוא משום דמשהי ליה התם אבל באותה ערוגה לא משלם אלא מה שנהנית דחשבינן ליה אונס. ואפשר דמערוגה לערוגה לאו דוקא אלא זימנין דאפילו באותה ערוגה בערוגה גדולה דשהי כמה באכילתה דהשתא נמי פושע דמשהי לה התם. ורבי יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כלו כיון דלא פשע בנפילתה משום שהייתה לא מחייבי אלא מה שנהנית עד שתצא ותחזור. הרא"ה ז"ל.
הא דאמר רבי יוחנן אפילו מערוגה לערוגה אפילו כשרואה הבעלים שנפלה וכי רועה היא ותבע מדאמר רב כהנא מערוגה לערוגה חייב דעל כרחך ההיא בשהבעלים יודעים היא דאי לאו אמאי חייב והא אנוס הוא אלא ודאי כשידע הוא ואפילו הכי לרבי יוחנן פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסוהו. וכן פירש הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל הא דאמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה מה שהזיקה נמי משלמת הא ודאי נמי שנפלה שם ובעלים רואין בנפילתה שם והיה לו לירד אחריה ולהוציאה ורבי יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום דכיון דתחילתה באונס אין מחייבין אותו לירד שם אחריה לדעת חבירו משמים הוא דקנסוה להאיך עד שתצא ותחזור. ע"כ.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לא שנו אלא באותה ערוגה וכו'. דכיון שמתחילתה נפלה באונס באותה ערוגה אינו חייב להעלותה באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה הוי כשדה אחרת. ע"כ.
הקשה בשיטה לרב כהנא דאמר לא שנו אלא באותה ערוגה אם כן לפלוג במתניתין וליתני בדידה בנפילת אונס גופה וליתני הכי נפלה לגינה משלמת מה שנהנית במה דברים אמורים באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה. ע"כ.

כל היכא דממטא להתם רהטא. יש לפרש כל שיצאה לדעת הבעלים אפילו שקשרוה או שנעלו בפניה כראוי חייב דכיון דילפה לה התם טצדקי היא דעבדה עד דמשמטה ורהטא התם. ותימא הוא דאם כן כל שרועה פעם אחת בשדה אחת אינו פטור לעולם על אותה שדה אלא כשנעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד על כל רוח ולעולם אינו פטור במקום אחד אלא פעם אחת בשמירת דלת הראויה לעמוד ברוח מצויה. והראב"ד ז"ל פירש כיון שיצאה לדעת בעלים אף על פי שחזרה שם שלא לדעת שהעבירה על אותו מקום ונפלה שם פעם שניה אי נמי שלא נעל בפניה כראוי ונפלה שם שנית ואכלה חייב משום דנפילה זו קרובה לפשיעה היא משום דאמדה נפשה להתם וכל טצדקא דאית לה למעבד עבדא ונחתא הלכך הוי ליה לאיזדהורי מינה דלא ליעברא בההוא אורחא עד שיאחז בה בכח או שינעול לפניה כראוי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל ולא תימא שתצא לדעת בעלים ותחזור לדעת בעלים שידע ביציאתה ופושע בחזרתה אלא כיון דידע ביציאתה אף על פי שנאנס בחזרתה כגון שנעל בפניה בדרך שיכולה לעמוד ברוח מצויה ופתחה וחזרה שם חייב דמידע ידעי כיון דרגילה שם ומצאה כדי ספקה כל מה שיכולה להשמט שם היא הולכת ופשיעה היא דנטירותא יתירתא בעיא. נמצא לזה הפירוש שיעור השמירה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה אינו אלא לפעם ראשונה אבל לפעם שניה של אותו מקום עצמו לא הוי שימור וזהו תימה. וי"ל כיון שיצאה לדעת בעלים אף על פי שחזרה שם שלא לדעת שהעבירה על אותו הדרך וכו' ככתוב לעיל בלשון הרשב"א ז"ל. ע"כ.
וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל דחפתה חברתה ונפלה משלם הרועה הכל דפושע הוא דהוה ליה לאעבורינהו חדא חדא. וכן אם עלתה משם והוחלקה ונפלה שם פעם שניה והזיקה משלם הרועה נזק שלם על היזק נפילה שנייה דכיון דאליפא להתם כל אימת דמשתמטת להתם נפקא הילכך אף על פי שראינו שהוחלקה במי רגליה אית לן למימר דנתכוונה ליכנס שם. ורבינו חננאל ז"ל פירש אף על פי שחזרה שלא לדעת בעלים כגון ששמרוה כראוי שנעלו בפניה ויצתה או קשרוה ויצתה והלכה ונכנסה שם בגינה ברצונה. ע"כ. ולפי דברים אלה נראה שאם הוחלקה פעם שניה במי רגליה ונפלה שם שהבעלים פטורים. ודבר זה רחוק דהא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דתיזיל להתם ותחילתו בפשיעה וסופו אינו אונס ידוע אלא קרוב למתכוון הוא כיון שכבר נפלה שם פעם אחרת הילכך קרוב לומר כפירוש ראשון שאף על פי שהוחלקה שם במימי רגליה חייב על נזקי נפילה שנייה שהיה לו לשמרה שלא תלך שם על שפת אותה הגינה. ועוד שדבר רחוק הוא לומר שמה שפטרה תורה שן ברשות הניזק היכא דלא עביד כעין ושלח אלא שנעלו בפניה כראוי שלא נאמר דבר זה אלא בפעם ראשונה של כל מקום ומקום אבל בפעם שנייה לא שדבר זה לא רמז לנו במקרא כלל וגם ההלכה אינה מבררת זה והדבר צריך עיון ושאלה והמקום יצילנו משגיאות. והר"ם ז"ל נראה שהלך על דרך רבינו חננאל ז"ל. ע"כ.

וזה לשון הרא"ה ז"ל אמר רב פפא לא תימא וכו'. אלא כיון שיצאה לדעת אף על פי שחזרה שלא לדעת. מסתברא שהפילה עצמה ממקום גבוה משם לתוכו דבסתמא חשבינן ליה משומרת כיון דגבוהה כולי האי אפילו הכי בהא חייב כיון שהיתה שם ואכלה שם דכיון דרגילה להתם אזלא הילכך חייב לשמרה שלא תקרב לשם כלל. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל זה שאמרנו שאינה משלמת אלא מה שנהנית הוי אפילו מערוגה לערוגה אפילו כל היום כלו ואפילו ידעו הבעלים כשירדה אין אומרים היה לו להוציאה שמכל מקום יראים הם מליכנס לגינתם של אחרים ואינו חייב במה שהזיקה עד שתצא בידיעת הבעלים ותחזור ותזיק ומכל מקום מכיון שידעו הבעלים ביציאתה אף על פי שלא ידעו בחזרתה חייבת בכל מה שהזיקה שבודאי היה לו להעלות על לב שמכיון שמצאה שם לאכול מגמת פניה לשם תמיד. ופירשוה רבים אפילו היה שם קצת אונס כגון שנעל כראוי הא אם נעל בדלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה פטור. ואיני מודה להם במה שמחייבין אף בנעל כראוי שאם כן הרי מצינו מועד שאין חיובו נפקע בשמירה פחותה. ולדעתי לא בא בכאן ללמד אלא שכיון שיש שם פשיעה אין אומרין דרך הבהמה לצאת ולבוא וכולם נידונין אחר ביאה ראשונה שהיתה באונס הא מכל מקום כל שנעל כראוי פטור. ע"כ.

אליבא דמאן דאמר תחילתו בפשיעה וכו'. לא תיבעי לך ומיהו היכא דמזקת במי לידה במאי דלא מזקא בשן ורגל דהשתא ליכא למימר בה תחילתו בפשיעה שהרי לא בא האונס בדבר שפשע. הרא"ה ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו ואם ירדה כדרכה ולא אכלה אלא שטנפה פירות במי לידה אפילו לא היתה קרובה לילד אלא שהפילה שאין כאן פשיעה לענין לידה חייב שהרי תחילת פשיעה היא הואיל והיתה יכולה לירד כדרכה. ע"כ. בספרי היד כתוב אי נמי לכתוב רחמנא וביער בשדה חבירו אי נמי וביער בשדה של אחר. וכן הוא הגירסא להראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ה ז"ל אם כן לכתוב רחמנא וביער בשדה חבירו אי נמי וביער בשדה של אחר לומר לך ששמין על גבי שדה אחר והיינו דקרי ליה שדה אחר שזה מבוער וזה אינו מבוער. ע"כ.

כתבו בתוספות ועוד קשה דפריך בגמרא אכלהו אמוראי מהא דתניא אכלה קב וכו'. עד תיקשי ליה ממתניתין פירוש תיקשי ליה ברייתא אמתניתין. הרא"ש ז"ל.
עוד כתבו בתוספות ועוד למאן דאמר בגמרא קלח בששים קלחים אמאי נקט סאה והא לא קשה למאן דאמר תרקב בששים תרקבים דהיינו כמה שמגיע לסאה ותרקב דנקט לאו דוקא. הר"א מגרמישא ז"ל.
עוד כתבו בתוספות רבי ינאי אומר תרקב בששים תרקבים ובין אכלה פחות ובין אכלה יותר משלם לפי חשבון. ופירש בקונטרס דקסבר דשלושים סאין שמין ולא ששים דאם כן מפסדת ליה לניזק שאין קונין מצויין לששים סאין לפי שמרובין וכו' משמע שרוצה לומר דחש רבי ינאי לתקנת ניזק יותר מרבי יוסי בר חנינא. ונראה שיכול להיות דרבי ינאי משביח את המזיק יותר דקרחת תרקב וכו' ככתוב בתוספות. עוד כתוב בתוספות ונראה לר"י דכי משערינן למר בתרקב ולמר בסאה לאו בבית סאה זרע קאמר וכו' עד ואין לתמוה והא דקתני בית סאה לסאה פירות קרי בית סאה נמי. והא דפריך נמי אברייתא האי ולא בית כור ולא כור מיבעי ליה ולא פריך אמתניתין ולא סאה מיבעי ליה אברייתא דוקא פריך לפי שלשון הסיפא משונה מן הרישא דברישא קתני קב ובסיפא קתני בית כור אבל אי הוה תני ברישא בית קב כדקתני בסיפא בית כור לא הוה קשה ליה מידי. ומה שלא הקשה להיפך ולא בית קב מיבעי ליה לפי שבאותו לשון שהתחיל לשנות ברישא לסיים הסיפא. ועוד כיון דבקב פירות ובכור פירות איירי יותר ראוי לשנות לשון קב וכור מלשון בית קב ובית כור. ואין לתמוה על לשון בית דכיון שהפירות מחוברין בקרקע שייך שפיר לקרות לסאה פירות הנאכל בית סאה. ומיהו אי הוה מפרשים דבבית סאה זרע וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל רבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים. פירש הקונטרס דוקא בששים תרקבים דהיינו בשלושים סאה ולא בששים סאים דאם כן מפסדת ליה לניזק לפי שיש בששים סאים מעט ויתר לבינוני. וקשה דאם כן הוי ליה למימר בהדיא בשלושים סאים כיון דעיקר מילתיה לומר דלא שיימינן בששים סאים כדפירש הקונטרס. לכן נראה דרבי ינאי משביח את המזיק דשמין כפי תרקב הנאכל ולא כפי סאה וקרחת תרקב אינה ניכרת בשלושים סאים כמו קרחת סאה בששים סאים. וכהאי גוונא אמר רב פפא בסמוך אין שמין כור בששים כורים מפני שפוגם מזיק ובין שאכלה פחות ובין שאכלה מרובה לעולם כפי חשבון זה של תרקב בששים תרקבים. והאי דנקיט בית סאה במתניתין לאו לשיעורא נקטיה לרבי ינאי דאין משערין בו כלל אלא בתרקב משערינן ולא באה מתניתין לאשמועינן אלא דשמין אגב שדה אחר. וגם מכאן קשה לפירוש הקונטרס ותיקשי לרבי ינאי דקתני מתניתין שמין הערוגה כבית סאה לכל הפירות. אכלה קב או קבים פירוש כאן מעט וכאן מעט אין אומרין תשלם דמיהן פירוש כאלו הם תלושין ואכלתן אלא רואין אותם כאלו הם יחד בערוגה קטנה ומשערינן אותה מאי לאו בפני עצמה דמשערינן בפני שוויה עצמה וקשה לכלהו. גם מכאן קשה לפירוש הקונטרס דמתניתין דתיקשי ליה אמתניתין גופה דקתני ששמין ערוגה בבית סאה כדפירש הקונטרס. אבל לפירוש ר"י ניחא ואיכא לפרושי מתניתין דהכי קאמר שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה הקרקע של הבית סאה קודם שנאכל עם הפירות וכמה היא יפה עכשיו הקרקע בלא הפירות ואשמועינן מתניתין דאין שמין הפירות שאכלה כמה הן יפין להמכר בלא קרקע אלא עם הקרקע שמין אותם כדפירשנו. וברייתא נמי הכי קאמר ששמין קרקע הערוגה בפני עצמה כמה היתה יפה עם הפירות קודם שאכלתם הבהמה וכמה היא יפה עכשיו בלא הפירות ובאותה שדה דנקט היינו ששמין עם הקרקע כדפירשנו. ובאותה שדה שמין כפי אותה שדה שאכלה לפי שבחה ולא בעי למימר ששמין אגב מה שנשאר מן השדה אבל לכלהו אמוראי קשה שמפרשים בהדיא ששמין בששים. הר"מ ז"ל. ובתוספות נמי פירשו כן. ע"כ.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל הרבה פירושים נאמרו באוקמתות אלו והמחוור בעיני מה שכתב הראב"ד ז"ל והוא כעין פירוש רבינו חננאל ז"ל והכי פירש סאה בששים סאים ומפני שהוא דבר גדול שלא להכחיש את המזיק שמין בששים והיינו דתנן במתניתין סאה אבל אם הוא פחות מסאה שמין בפני עצמו. חזקיה אמר אפילו קלח בששים קלחים וסאה דמתניתין לאו דוקא ורבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים הא פחות מכאן שמין אגב קרקעו. והא דאקשיה מאכלה קב או קביים דמשמע ליה למקשה דבפני עצמה שמין אותה אין לומר דלחזקיה בלחוד קא מקשה דלדידיה אפילו קלח שמין בששים קלחים כל שכן קב אבל לרבי יוסי בר חנינא ולרבי ינאי לא קאמר דאפשר דלאו דוקא נקטה ברייתא קב או קביים אלא הוא הדין לרבי יוסי כל פחות מסאה וכל שכן לרבי ינאי דלדידיה אפשר דדוקא נקט קב או קביים הא שלשה קבין שמין בששים תרקבין ואי משום קביים וחצי חצי לא תני ליה. ואפשר דבדוקא משמע ליה למקשה וקשיא לכלהו. כך נראה לפי פירושם. וזה נראה לי יותר דאי לפי פירוש ראשון מאן דמתרץ בששים לא מתרצה אלא לחזקיה אבל לרבי יוסי ולרבי ינאי אכתי קשיא כדמעיקרא. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל היכי שיימינן על גבי שדה רבי יוסי בר חנינא אמר סאה בששים סאה אבל אם אכלה פחות מסאה אין שמין אותה בששים אלא שמין אותה על גב קרקעה בלבד כמה היתה יפה ערוגה זו עם פירותיה וכמה היא שוה בלא פירותיה. מכל מקום אין שמין את הפירות עצמן מפני שפוגמין את המזיק הרבה והתורה אמרה בשדה אחר ששמין אותה על גב שדה ומדכתב אחר שמע מינה שצריך לשום אותם על גב קרקע אחר חוץ ממקום פירות והיינו בששים. וחזקיה אמר אפילו קלח אחד שמין אותו בששים קלחים אף על פי שניזק פוגם לפי שאין שבח קלח אחד ניכר בששים קלחים ועל גב קרקעם ואם הוא בית סאה או תרקב שמין בית סאה בששים בית סאין ואינו רוצה לומר חזקיה שכל קלח וקלח מבית סאה נשער בששים קלחים שהרי שנינו שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכו' אלא אם אכלה בית סאה שמין בית סאה באותה שדה על גב ששים סאין ואם לא אכלה כי אם קלח אחד שמין גם כן בששים קלחים. ולא ידעתי זה השיעור מאין יצא להם ושמא קבלה היתה בידם. וכתב ז"ל דסוגיין כחזקיה מדאמרינן לקמן אין שמין קב בפני עצמו כלומר על גב קרקעו בלבד מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק שהוא אחד במאה ושמונים אלא קב בששים קבים הילכך אפילו קלח אחד נמי בששים. ע"כ.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל היכי שיימינן אמר רבי חנינא סאה בששים סאין וכו'. פירוש כלהו אית להו דאין שמין אלא על גב שדה אחר ואין שמין אלא בששים וכלהו סבירא להו דאין שמין המקום הנאכל לבדו משום שבח הניזק ואם שמין אותו ביותר מששים מפסיד ניזק. ובפירוש משנתנו נחלקו רבי חנינא סבר זה ששנינו שמין בית סאה פירוש אם נאכלה בית סאה שמין אותו בשדה שיש בה ששים סאה שהם בית שני כורים וכן אם הוא בת סאתים בששים סאה וכן שלשה סאים וכן ארבעה סאים ואם הם פחות מסאה בפני עצמו שמין אותו. חזקיה אמר אפילו קלח אחד בששים קלחים בין מעט בין הרבה מקום הנאכל שמין אותו בששים כמותו. וזה ששנינו בית סאה כגון שהוא הנאכל אחד מששים לסאה והוא יתר מעט ממקום שליש בית רובע בסאה. דבי רבי ינאי אמרו תרקב שהוא חצי סאה כששים תרקבים שהם בית כור והם שלושים סאה ומשנתינו כגון שאכלה שני סאין ששמין אותה בבית כור וכן חציה אבל פחות מזה לא. הא דתנו רבנן אין שמין בית קב מפני שמשביח ניזק הא לא דייקא ותירוצה היא דתרצי לה הכי אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק ולפיכך לא מקשים מינה דכל מתניתין דלא מיתרצא לא מקשים מינה וסוגיין כל הנאכלים ואינן פירות גמורין אינן נישומין בפני עצמן אלא בששים. ולא אתפרש הלכתא כהי מינייהו אלא מדאשכחינן רב נחמן דשם קב אחד בששים שמע מינה דהלכתא כחזקיה דאמר קלח בששים קלחים ושמין אותו הנאכל בששים כמוהו. ע"כ.

וזה לשון הרא"ה ז"ל שכתב במשנה שמין בית סאה וכו'. מסתברא ודאי לפום מתניתין דסוגיין דלא שיימינן הפירות לעולם אלא עם הקרקע ופירושא דמתניתין שמין בית סאה הניזק באותה שדה וממשמע מתניתין ודאי שאין שמין אלא עם הקרקע אבל לא משמע מינה עם הקרקע עצמו כיצד שמין אם שמין בית סאה הניזק עם קרקעו או עם יותר. ע"כ. ובגמרא כתב וזה לשונו היכי שיימינן רבי יוסי בר חנינא אמר סאה בששים סאה כלומר סאה הניזק שמין בששים סאה ואם הנזק פחות מבית סאה שמין אותו לפי שיעור זה. חזקיה אמר קלח בששים קלחים כלומר הנזק כמו שהוא בין מרובה בין מועט שמין אותו בששים. רבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים כלומר כל נזק למעלה מתרקב ועד תרקב שאכלה תרקב שמין אותו בששים פחות מכאן שמין אותו לפי שיעור זה דתרקב בששים תרקבים וטעמייהו לא ידענא אלא אם כן פליגי בגמרא. ומיהו ממתניתין ליכא הכרעה כלל לא כדברי זה ולא כדברי זה. ע"כ.
והרב המאירי ז"ל הביא שני הפירושים פירוש רש"י והראב"ד ז"ל וז"ל רבי יוסי בר חנינא אמר סאה בששים סאים פירוש שאם אכלה ערוגה אחת שמין בית סאה מלא ערוגות כזו בתוך ששים סאה כמה קרקע זה של ששים סאים נמכר וחוזרין ומחשבין כמה עולה לבית סאה ואחר כך מחשבין ערך זה של בית סאה כמה נפחת בשביל ערוגה זו החסרה ממנו. ואם תאמר ומה ריוח בחשבון זה והלא מכל מקום אתה חוזר ומחשב בית סאה זה כמה נפחת מדמיו בדמי ערוגה זו ומה לך לחשוב סאה בששים. תדע שקרקע בית סאה לבד נמכר ביוקר שהרבה יכולין לקנותו אבל קרקע של ששים סאין אינו ניקח אלא לעשירים גדולים ודמיו קלים יותר משימכור סאה ומתוך כך אתה מחשב היזק זה כמה שהוא בדרך זה שתשער בית סאה הנבלע בששים כמה ערך הסאה בין הששים ואחר כך תחשוב ההיזק בדמי הסאה אם חציה חציה ואם ערוגה לפי חשבון ערוגות שבסאה וכן בכולן אם פחות ואם יותר. ורבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים וזה הוא בחשבון ראשון אלא שאינו משער הסאה אלא בשלושים סאים שהתרקב הוא חצי סאה מפני שקרקע של ששים סאין אינו ניקח אלא למיעוט בני אדם ודמיו קלים לפי חשבון הקרקע ביותר אבל של שלושים סאין נמכר בשוויו. ופירוש המשנה לדעתם שמין בית סאה מלא ערוגות כזו או כאלו נאכלו ואחר כך מחשבין סאה זו המובלעת בששים או בשלושים כל אחד לפי שיטתו כמה עולין דמי הסאה ואחר כך מחשבים ההיזק לפי חשבון הסאה. וחזקיה אמר אפילו קלח בששים קלחים כלומר שאין מבלבלין חשבון זה כל כך אלא שמין ההיזק על גבי קרקע ששים רוצה לומר שאם אכלה סאה כולה חושבין קרקע ששים סאין מלא ערוגות כמה נפחת לחסרון פירות שבסאה זו הנאכלת וכן אם אכלה ערוגה שמין שדה מחזיק ששים ערוגות כאלו כמה נפחת לחסרון פירות שבערוגה זו וכן בכולן אם מעט ואם הרבה אפילו קלח בששים קלחים. וכן הלכה. ויש מפרשים דבר זה בדרך אחרת והוא שהם מפרשים סאה בששים סאין כלומר סאה שהוא הפסד גדול הוא ששמין על גב קרקע ובששים הא פחות מכאן שמין בפני עצמו. וחזקיה אמר אפילו קלח שאין הפסדו מרובה אנו שמין בששים ומכל מקום הלכה כחזקיה. ע"כ.

בד"ה א"נ מבריח ארי כו' ואין להקשות בשטף נהר חמור חבירו למה אין לו אלא שכרו כו' עכ"ל אין לזה מקום כאן אבל דה"מ להקשות כן בפשיטות אהך דמשיב אבידה שנותנין להן שכר כפועל בטל וכ"ה בתוספות בפרק אלו מציאות ע"ש:

ד"ה א"נ מבריח וכו' ורבינו גרשון פסק בתשובה וכו'. ר"ל דרבינו גרשון נמי ס"ל דבמקום שהפסד מבורר אין לו דין מבריח ארי ורש"י ס"ל דזה מקרי מבריח ארי:

תוס' בד"ה אי נמי מבריח כו' אם ירצה יאמר עם המציל שישלם חמורו כו' כצ"ל ונ"ב כך נ"ל וכן משמע להדיא בהגהות מיימוני בפ' ג' דהלכות נזקי ממון וז"ל מאחר דאיכא שם בעלים א"כ מה להן לחכמים לחוש בתקנתם כו' אבל בפי' רבינו נסים בפרק אלו מציאות מצאתי בענין אחר וז"ל התם היינו טעמא כיון שהיה חבירו בפניו והיה יכול להתנות ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה:

גמרא לא תימא עד שתצא לדעת כו'. רש"י פירשו אגינה ועיין ביש"ש בשם הרמב"ם ע"ש:
נוסחא א בתוס' בד"ה אי נמי כו' ומשמע דש"ח לא מיחייב לקדם בשכר אבל כ"ש כ? ומסתברא דה"ה אינש דעלמא כו'. לא נתחוור הכ"ש דדלמא אה"נ כיון שאינו מחויב לקדם בשכר הוי כמבריח ארי ואם סברתם כיון דהוי שומר ומחויב לשמור אף שאינו חייב לקדם בשכר לא מסתבר שיהיה מיקרי מבריח ארי א"כ מנ"ל ה"ה אינש דעלמא ולהקשות ועיין:

בא"ד ואין לומר דבכל הני אע"ג דמן הדין היה פטור מ"מ תקנת חכמים היא כו'. ולפי"ז מבריח ארי אה"נ דחייב אע"ג דמדעתיה הוא וליכא פסידא כמ"ש וגם שכר עצמו נוטל ופורע חובו דחשבינן כמבריח ארי היינו כמו מבריח ארי דפטור מן הדין ואף שמבריח ארי עשו תקנה מ"מ בפורע חובו אין שייך לעשות תקנה וכן בשמעתין דקאמר אימא מבריח ארי כו' ר"ל כמו מבריח ארי דפטור מצד הדין ותקנה לא שייך הכא כיון דשלא מדעתו הוא לכך סתרו מהא דלמאי דמשני משמע דאי הוי מדעתו הוי מבריח ארי ופטור והא אלו הוי מדעתו הוי שייך שפיר תקנה וק"ל:
נוסחא ב בתוס' בד"ה אי נמי כו' ומשמע דש"ח כו' אבל כ"ש כו'. מסברא דנפשיה:

בא"ד ועוד דאמרי' בהגוזל בתרא שטף כו'. ולא מקשו מרישא דשפך יינו משום דעביד היזק בידים כדעביד בגמרא צריכותא:

בא"ד ונראה לר"י דמבריח כו'. ונשאר תירוץ דלעיל (ז) עיין באשר"י:
וא"ל לישני הואין לומר באמת מאי קשה מהכא שאני הכא דאין כאן הפסד [רק מצילה מן הנער] ואין צריך לטעמים דחוקים בפורע חובו כיון שנתחייב לו מן הדין אין כאן הפסד כו' רק ודאי מיקרי הפסד אפ"ה הואיל והוא מדעתו מיקרי מבריח ארי מאי אמרת מ"ש משטף נהר כו' וכי ש"ח שקדם וכו' התם משום תקנה אבל פורע חובו לא שייך תקנה וכ"ת הכא במדעתו הוא פטור אמאי לא עשו תקנה היינו לפי שאינו מצילו מן ההפסד רק מן הצער ועיין וק"ל:

בא"ד ופורע חובו אינו מצילו מהפסד כו'. נראה דלא הוי צריכין לדוחק זה והוי מצי למימר לפי האמת סברת הוא"ל דמבריח ארי לעולם פטור מצד הדין ובכל הני דאיכא פסידא חייב משום תקנת חכמים ופורע חובו לא שייך לעשות תקנה אע"ג דאיכא פסידא ובשמעתין כיון דליכא הפסד [ואינו מצילה רק מצער בעלמא] אלו הוי מדעתו היה פטור וק"ל. ולפי פי' ר"י השתא אפשר לפרש אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא אחברו קאי ואצ"ל שחד שינויא הוא כתי' התוס' לעיל:

בא"ד ור"י אומר דלא מיבעיא במקום שלא קנאו ישראל כו'. וראיות רש"י יש ליישב אין בו דין סיקריקין ולהחזיר רביע רק (בעל הקרקע) נותן לו כל דמיו [ונוטל ממנו הקרקע]:

בא"ד ואין להקשות בשטף נהר כו'. עיין בתוס' פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"א ע"א) בד"ה אם יש שם ב"ד כו':

בתוס' בד"ה לא שנו כו'. כיון שתחלת נפילתה באותה ערוגה באונס אינו חייב להעלותה כו'. דבעינן תחלתו בפשיעה מקמי דתיעול לשדה חבירו. ובאשר"י מפורש דבריהם יותר:
נוסחא א

גמרא היכי נפל רכ"א כו' רבא אמר כו'. עתוי"ט שרוצה להכריע להלכה כרבא מדיוקא דמתני' דתני ירדה כו' ול"ת רבותא דאפי' דחפתה ולכאורה תמוה הכי לא ידע ר"כ למידק כוותיה וכן הש"ס לא הוה שתיק מלומר דיקא מתניתין כוותיה דרבא אלא ע"כ דאין זה דיוק וכמש"כ התו"ח או די"ל הא דחפתה נעשה כמו ירדה כו' וכדמשני הש"ס כן בכ"ד. אולם מצינו בפוסקים שהכריעו הלכה מפני פשטא דמתניתין:

גמ' איבעי לך עבורי. עיין בב"מ דף צג ע"ב תוספות ד"ה איבעי לך:

בתוספות בד"ה אי נמי מבריח ארי וכו' וא"ת והרי פורע חובו וכו' וי"ל דהכי פי' וכו' וכיון דאיכא תרתי וכו' לא חשיב מבריח ארי וכו' עכ"ל. לולא דברי התוספות היה אפשר לתרץ בענין אחר דהא דפורע חובו חשיב מבריח ארי היינו משום דהו"ל לאתנויי וכמ"ש התוספות בסוף הדיבור וכוונתם דמי הכריח לזה לפרוע שלא מדעת הלוה הו"ל להמתין עד שיגוש המלוה את הלוה ואז יפרע מדעת הלוה ויתנה עם הלוה שיחזור ויפרע לו ומדלא עשה כן מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה משא"כ בנדון דידן ובשאר דוכתי דמבריח ארי שהשעה עוברת שאינו יכול להודיע ולהתנות שפיר נוטל שכרו וא"כ לפ"ז מצינו למימר דאדרבא לעולם מבריח ארי נוטל שכרו היכא דאיכא חדא למעליותא כגון דאית ליה פסידא אף ע"ג דמדעתו א"נ שלא מדעתו אף ע"ג דליכא פסידא וא"כ לא קשיא נמי קושיא שניה של התוספות מההיא דהשוכר את הפועלים שחוזר ונוטל שכרו וכן בשטף נהר חמורו משום דבהני ה"ל כמאן דהתנה דמסתמא ניחא ליה ליתן שכרו כמ"ש התוספות בסוף הדיבור אבל באמת דברי התוספות בלא"ה מוכרחים דע"כ הא דמשני הכא תרתי שינויי בגמרא היינו דתרתי למעליותא דוקא בעינן דא"ל דתירוצא קמא סובר דאף ע"ג דלית ליה פסידא שקיל אגרא כיון שהוא שלא מדעתו דאין שום סברא לומר כן אם לא שנאמר דזה נהנה וזה לא חסר חייב ואנן אסקינן לעיל פרק כיצד הדר בחצר חבירו שלא מדעתו פטור משום דלא חסר מידי אף ע"ג שהלה נהנה אלא ע"כ דאדרבא לישנא בתרא לאוסופי אתי דאע"ג דשלא מדעתו אפ"ה פטור היכא דלית ליה פסידא דלעולם אינו נוטל אלא בדאיכא תרתי והיינו כמ"ש התוספות וא"כ מקשו התוספות שפיר קושיא שניה מההיא דהשוכר וכו' וכמו שאכתוב עוד בסמוך:

בא"ד וא"ת דבסוף השוכר וכו' ואין לומר דבכל הני וכו' דהא הכא בשמעתין משמע וכו' ולא היה נוטל כלום וכו' עכ"ל. לכאורה אין זו הקושיא נמשך לדבריהם הקודמים דאפשטא דגמ' נמי יש להקשות כן אהא דמקשה בגמ' ואימא ה"נ משמע דמשום דה"ל מבריח ארי אין לו ליטול כלום וכן אהא דמשני מבריח ארי לית ליה פסידא משמע דלא שקיל אפילו שכרו וא"כ קשה מכל הני דמייתי התוספות ולפמ"ש בסמוך א"ש דאפשטא דגמ' לא מצי לאקשויי דמצינו למימר דההיא סוגיא דהכא לא איירי כלל משכר בטילה דההיא ודאי שקיל אלא כל השקלא וטריא היינו שאינו נוטל מה שנהנה הלה דהיינו כל ההיזק שהיה נעשה לולא הצלתו ולענין זה מדמה ליה שפיר למבריח ארי שאינו נוטל אלא שכרו ולמסקנא נמי שמשני מבריח ארי לית ליה פסידא היינו ליטול יותר משכרו אבל שכרו מיהא נוטל דשכר טרחא חשיב שפיר אית ליה פסידא ועוד דלענין שכרו ה"ל כמאן דהתנה כמ"ש התוספות בסוף הדיבור אבל למ"ש התוספות דקשה מהאי דפורע חובו ומשני דבע"כ תרתי בעינן דאית ליה פסידא ושלא מדעתו משמע דמדעתו אע"ג דאית ליה פסידא לא שקיל מידי וא"כ כ"ש שכר טורחו שאינו נוטל דלא עדיף מאית ליה פסידא וא"כ מקשו שפיר מיהו למ"ש לחלק בין פורע חובו של חבירו בענין אחר היה אפשר ליישב קושיית התוספות ואין להאריך וצ"ע:

בגמרא ומ"ד שהוחלקה במימי רגליה אבל דחפה חברתה פשעה ומשלמת מה שהזיקה וכו' וקשה דא"כ אדנקט בסיפא ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה ליתני דחפה חברתה וכ"ש ירדה כדרכה והכא לא שייך לשנויי אורחא דמלתא נקט כמ"ש התוס' בד"ה נפלה לגינה דהתם כיון דלא מצי לאפלוגי אלא כשיכולה לירד כדרכה א"ש דאורתא דמלתא נקט אבל הכא מצי למיפלג וליתני בדידיה דומיא דרישא שאינה יכולה לירד ואפ"ה חייב בדחפה חברתה ונ"ל ליישב למאי דאמרינן בסמוך דירדה כדרכה והזיקה במי לידה חייב למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהכי קי"ל ולפ"ז א"ש דנקט במתני' ירדה כדרכה והזיקה חייב בכל ענין אפילו במי לידה אבל בדחפה חברתה אף ע"ג דחשבינן לפשיעותא היינו לענין הזיקה בנפילה גופא דהו"ל למיסק אדעתיה אבל מ"מ לענין הזיקה במי לידה לא חשבינן לה תחילתו בפשיעה דדחיפת חברתה גופא מלתא דלא שכיחא היא דהא דחיפה תולדה דקרן היא ואמרינן בכולה תלמודא דקרן אין הזיקו מצוי וכל כה"ג דלא שכיחא לא חשיב תחילתו בפשיעה לענין סופו באונס כדמשמע בהדיא בפרק הפרה גבי התליע מתוכו דלא קמיבעיא ליה אלא היכא דשכיחי גמלים וכמו שכתבתי באריכות בדף נ"ג בתוספות בד"ה ובעל הבור ע"ש ודו"ק:

לא מבעיא אכלה דמשלמת. מיהא מה שנהנית אע''ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית: אבל נחבטה. דאפי' בההיא הזיקא אנוסה הואי: אימא. האי בעל השדה מבריח ארי מנכסי חבירו הוא שהציל את בהמת חבירו שלא נחבטה בקרקע ומצוה הוא דעבד ומידי לא לשקול קמ''ל: שהוחלקה במימי רגליה. מרה''ר לגינה דאונסא דלא סלקא אדעתיה הוא: לא שנו. דמה שנהנית הוא דמשלמת ולא מה שהזיקה: אלא. שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם דכיון דאנוסה היא בנפילה אנוסה היא נמי באכילתה דכיון דחזיא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה: אבל. הלכה מערוגה לערוגה ואכלה משלמת מה שהזיקה: לא תימא עד שתצא לדעת. שידעו הבעלים שיצאת: ותחזור לדעת. שלא נעל בפניה כראוי: אלא כיון שיצאת לדעת. שידעו ביציאתה: אף על גב שחזרה שלא לדעת. דהשתא לא סגי לה בשמירה פחותה דאמר ליה כיון דילפא כו': תחלתו בפשיעה. בלאו לידה היה לו לשומרה שלא תכנס ותאכל: וסופו באונס. לא היה יודע שתלד:

א''נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא. וא''ת והרי פורע חובו דחשבינן ליה מבריח ארי בריש אין בין המודר (נדרים ד' לג.) אע''ג דאית ליה פסידא וי''ל דהכי פי' מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו וכיון דמדעתו אפי' אית ליה פסידא כמו פורע חובו חשיב מבריח ארי האי שלא מדעתו א''נ מבריח ארי מנכסי חבירו אפי' כשאינו מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו לית ליה פסידא למבריח האי אית ליה פסידא וכיון דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מבריח ארי אבל מדעתו אפי' אית ליה פסידא או שלא מדעתו ולית ליה פסידא חשיב מבריח ארי ואין נותן לו אפי' שכרו וא''ת דבסוף השוכר [את] הפועלים (ב''מ צג:) אמר דשומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב ומפרש שומר חנם בחנם וש''ש בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מב''ה ומשמע דשומר חנם לא מחייב לקדם בשכר אבל כ''ש אם קדם בשכר דשפיר עבד ונותנים לו מה שהוציא ומסתברא דה''ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו נוטל ואין סברא לחלק בין רועה עצמו שמוטל עליו להתעסק ולשמור לאיניש דעלמא ועוד אמרינן בהגוזל בתרא (לקמן דף קטו:) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ולא אמרינן מבריח ארי בעלמא הוא וכן משיב אבידה שנותנין לו שכר כפועל בטל (ב''מ דף לא: ושם) לא אמר דליהוי כמבריח ארי בעלמא ולא יטול כלום ואין לומר דבכל הנהו אע''ג דמן הדין היה פטור מ''מ תקנת חכמים הוא שישלם לו כדי שישיב אבידתו של חבירו אבל פורע חובו אין לנו לעשות תקנה ע''י זה דהא הכא בשמעתין משמע דאי הוה מדעתו הוה חשיב מבריח ארי ולא היה נוטל כלום אעפ''י שהוא מציל חבירו מן ההפסד לא עשו תקנה ונראה לר''י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין יודע אם יבא כאן הארי אם לאו ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו כמו שטף נהר חמור חבירו והך דשמעתין מיירי שהצילו ירקות מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתחבט בהמתו בארץ ותצטער אע''פ שלא היו דמיה נפחתין בכך ולכך היה נחשב מבריח ארי אי הוה מדעתו ופורע חובו אין מצילו מהפסד דמה שהיה הלוה זקוק לפרעו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשיב מבריח ארי א''נ כדמפרש טעמא בירושלמי דכתובות (פי''ג) ובנדרים (פ''ד) מפייסא הוינא ליה ומחיל לי ואפי' במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני ואפי' בב''ח דוחק עצמו מסיק לה בירושלמי ונראה דהטעם משום שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעין עבורי כי דרך אהובים שמרחמים על אהוביהם להציל מן הצער הזה דהיינו מעין אותו טעם והא דקרי בחזקת הבתים (ב''ב דף נג.) מבריח ארי נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל דסכר מינה מיא והוציא מינה מיא אע''פ שמצילה מהפסד שהיה נהר שוטפה לא נקט לשון מבריח ארי לענין שיפטר חבירו משכר הברחתו אלא כלומר דאין זה חזקה דאין זה תיקון כמו רפק בה פורתא או נעל וגדר ופרץ אלא מגין עליה פורתא שלא תבא לידי קלקול ורבינו גרשון פסק בתשובה אחת על אנס עכו''ם שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחו ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אבל רש''י פי' בהנזקין (גיטין דף נח:) גבי עכו''ם הכא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון שאם החזיק עכו''ם בקרקע של ישראל מחמת חוב שהיה לו עליו או מחמת אנפרות בגזל בעלמא ואינו מסור בידו להרגו אין בו דין סיקריקון אפילו אם שהתה י''ב חדש לתת רביע לבעלים כתיקון חכמים אלא מחזיר לו הקרקע בחנם דכיון דאין כאן סיקריקון לא גמר ומקני מידי ואע''ג דשהתה י''ב חדש לא בא לו שעה לכופו הלכך אין מכירת העכו''ם מכירה כלל ור''י אמר דלא מבעיא במקום שאם לא קנאו ישראל לא היה חוזר לבעלים לעולם שהיה מוכרו או נותנו לעכו''ם אחר והיה אבוד מן הבעלים לגמרי דלא חשיב מבריח ארי כיון שמצילו מן ההפסד ואפי' קנאו בשויו מצילו מהפסד הוא כמו מקדים ברועים ובמקלות בשכר דאמרינן שנותן שכר עד כדי דמיהם ונ''מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירתא אלא אפי' יודע ודאי שאם לא מהדר זה לקנות היה חוזר לבעלים בדמים הללו כל שעה שירצו דהשתא אין מצילו מן ההפסד אעפ''כ אין לדמותו כלל למבריח ארי דכיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד הנכרי וזה מוציאו מיד הנכרי ומחזירו ליד ישראל לא דמי למבריח ארי ונוטל מה שההנהו ואותם היהודים הבורחים מעירם והשר מחזיק קרקעותיהם שאין בהן טסקאות ואפי' יש בהן טסקא אם הניח הקרקעות ביד אחרים לפרוע מהן טסקא אומר ר''י שאם בא ישראל וקנאו מיד השר מחזירם לבעלים ונוטל מה שההנהו דאין זה דינא דמלכותא אלא גזילה כי ראינו במדינה שסביבותינו שמשפט היהודים לעמוד כמו פרשים בכל מקום שירצו ובדין מלכותא היו תופסין שלא יחזיק המושל בנחלת היהודים כשיצאו מעירו וכן היו נוהגין בכל ארץ בורגוני''א ואם יש שר שבא לשנות את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא שהרי זה הדין אין הגון כלל ודמיא למוכס שאין לו קצבה (לקמן דף קיג.) והיכא שמשביח נכסי חבירו אין דומה כלל למבריח ארי כגון יורד לתוך שדה חבירו ונטעו שלא ברשות ומקיף את חבירו משלש רוחותיה וכגון ההוא דהאומנין (ב''מ דף עו.) השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דנוטל מבעל הבית מה שההנהו ואין להקשות בשטף נהר חמור חבירו למה אין לו אלא שכרו למה אין לו כל הפסדו דכיון דבעל חמור עומד שם מה לנו לעשות לו תקנה שלא מדעתו אם ירצה. יתנה (עם) המציל לשלם חמורי ועוד דע''כ מיירי ביכול להציל על ידי הדחק דאל''כ לימא ליה מהפקר קזכינא כדאמרינן התם על חבית של דבש ומ''מ שכרו נותן לו דמסתמא ניחא ליה שכל מי שיציל יטול שכר כל זמן שלא ימחה בידו כיון שאין יכול להציל אלא ע''י הדחק: לא שנו אלא באותה ערוגה. דכיון שתחלת נפילתה באותה ערוגה באונס אינו חייב להעלותה מאותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה הוי כשדה אחר:

בבא קמא נח ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף נח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד