ברכות טז ע"א

אֹהָלִים לִנְחָלִים דִּכְתִיב כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנּוֹת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע וְגוֹ' לוֹמַר לְךָ מָה נְחָלִים מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִטּוּמְאָה לְטׇהֳרָה אַף אֹהָלִים מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת
הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא וְכוּ' רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי הֲווֹ קָא קָטְרִין לֵיהּ גְּנָנָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר לְהוּ אַדְּהָכִי וְהָכִי אֵיזִיל וְאֶשְׁמַע מִלְּתָא דְבֵי מִדְרְשָׁא וְאֵיתֵי וְאֵימָא לְכוּ אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְתַנָּא דְּקָתָנֵי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן קָרָא וְטָעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן טָעָה בָּאֶמְצַע הַפֶּרֶק יַחְזוֹר לָרֹאשׁ בֵּין פֶּרֶק לַפֶּרֶק יַחְזוֹר לְפֶרֶק רִאשׁוֹן בֵּין כְּתִיבָה לִכְתִיבָה יַחְזוֹר לִכְתִיבָה רִאשׁוֹנָה אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָּתַח בִּלְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם אֲבָל פָּתַח בִּלְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם סִרְכֵיהּ נָקֵט וְאָתֵי אֲתָא וַאֲמַר לְהוּ אֲמַרוּ לֵיהּ אִלּוּ לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לִשְׁמוֹעַ דָּבָר זֶה דַּיֵּינוּ
מַתְנִי'
הָאוּמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּבְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בִּתְפִלָּה חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה וְעַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְקָרָא לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע אָמַר לָהֶם אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל הֵימֶנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת
גְּמָ'
תָּנוּ רַבָּנַן הָאוּמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּבְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ וּמִתְפַּלְּלִין בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּבְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה וּשְׁאָר כׇּל הָאִילָנוֹת יוֹרְדִים לְמַטָּה וּמִתְפַּלְּלִין וּבַעַל הַבַּיִת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יוֹרֵד לְמַטָּה וּמִתְפַּלֵּל לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו רָמֵי לֵיהּ רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל לְרָבָא תְּנַן הָאוּמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּבְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ אַלְמָא לָא בָּעֵי כַּוָּנָה וּרְמִינְהִי הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל מַה לְּהַלָּן בְּהַסְכֵּת אַף כָּאן בְּהַסְכֵּת אִשְׁתִּיק אֲמַר לֵיהּ מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת וְהוּא שֶׁבְּטֵלִין מִמְּלַאכְתָּן וְקוֹרִין וְהָתַנְיָא בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים עוֹסְקִים בִּמְלַאכְתָּן וְקוֹרִין לָא קַשְׁיָא הָא בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן הָא בְּפֶרֶק שֵׁנִי
תָּנוּ רַבָּנַן הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְאוֹכְלִין פִּתָּן וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלָּה שֶׁל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אֲבָל אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם וְהָתַנְיָא מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת לָא קַשְׁיָא הָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַאי אִירְיָא פּוֹעֲלִים אֲפִילּוּ כׇּל אָדָם נָמֵי אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְלָא קַשְׁיָא כָּאן בְּעוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן כָּאן בְּעוֹשִׂין בִּסְעוּדָתָן וְהָתַנְיָא הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלְּלִין וְאוֹכְלִין פִּתָּן וְאֵין מְבָרְכִים לְפָנֶיהָ אֲבָל מְבָרְכִין לְאַחֲרֶיהָ שְׁתַּיִם כֵּיצַד בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּתִקּוּנָהּ שְׁנִיָּה פּוֹתֵחַ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וְכוֹלְלִין בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן אֲבָל עוֹשִׂין בִּסְעוּדָתָן אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל הַבַּיִת מֵיסֵב עִמָּהֶן מְבָרְכִין כְּתִיקּוּנָהּ
חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע תָּנוּ רַבָּנַן בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ פְּרָט לְחָתָן מִכָּאן אָמְרוּ הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה פָּטוּר וְאֶת הָאַלְמָנָה חַיָּיב מַאי מַשְׁמַע אָמַר רַב פָּפָּא כִּי דֶרֶךְ מָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת אַף הָכָא נָמֵי רְשׁוּת מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה וַאֲפִילּוּ הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא לִיקְרֵי אִם כֵּן לֵימָא קְרָא בְּלֶכֶת מַאי בְּלֶכְתְּךָ שְׁמַע מִינַּהּ בְּלֶכֶת דִּידָךְ הוּא דִּמְחַיְּיבַתְּ הָא דְמִצְוָה פְּטִירַתְּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

ועוד אמר רבי חמא ברבי חנינא: למה נסמכו "אהלים" ל"נחלים" דכתיב [במדבר כד ו] "כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו'"? ^[1] - לומר לך: מה נחלים מעלים את האדם הטובל בהם מטומאה לטהרה, אף אהלים בתי מדרשות מעלים את האדם היושב ולומד בהם מכף חובה לכף זכות - ומועילה להחזירו למוטב גם אחר שחטא.

שנינו במשנה: הקורא למפרע לא יצא, קרא וטעה יחזור למקום שטעה.

רבי אמי ורבי אסי הוו קטרין ליה גננא, קושרים ומעמידים חופה לרבי אלעזר.

אמר להו רבי אלעזר: אדהכי והכי, בינתיים, עד שתסיימו להעמידה, איזיל ואשמע מילתא בבי מדרשא, ואיתי, ואימא לכו.

אזל, אשכחיה לתנא, לאמורא השונה ברייתות, דקתני ששנה קמיה דרבי יוחנן ברייתא האומרת: קרא קריאת שמע וטעה בדילוג תיבה או פסוק ואינו יודע להיכן טעה, ^[2] אם נודע לו שטעה כאשר הוא אוחז באמצע הפרק, ויודע באיזה פרק הוא אוחז, יחזור לראש הפרק ^[3] ויאמרנו עד סופו, כי אם יאמר רק את הפסוק שהשמיט, נמצא קורא למפרע ^[4].

ואם יודע שסיים פרשה אחת וכעת הוא עומד בין פרק לפרק, אך אינו זוכר איזו פרשה סיים, יחזור לרווח שאחר פרק הראשון, ^[5] ויתחיל לקרות פרשת "והיה אם שמע" ^[6].

ואם יודע שהוא עומד לפני קריאת "וכתבתם" אך הוא מסופק בין "כתיבה" לכתיבה" - שאינו זוכר אם עליו לומר "וכתבתם" ^[7] שבפרשה ראשונה או שניה, יחזור לקרא מ"כתיבה" שבפרשה ראשונה.

אמר ליה רבי יוחנן ל"תנא" ששנה לפניו: לא שנו שחוזר ל"כתיבה ראשונה", אלא באופן שלא פתח באמירת "למען ירבו ימיכם", אבל אם פתח באמירת "למען ירבו ימיכם", אינו צריך לחזור, כי תולים שסרכיה נקט ואתי. שקרא את הקריאה עד כאן כהרגלו, וכיון שהגיע לפסוק זה, ודאי סיים לקרות שתי פרשיות ראשונות ^[8].

אתא רבי אלעזר ואמר להו - לרבי אמי ורבי אסי - את מה ששמע בבית המדרש, אמרו ליה אילו לא באנו אלא לשמוע דבר זה, דיינו!

מתניתין:

האומנין שהיו עסוקים במלאכתם ^[9] בראש האילן, או בראש הנדבך, והגיע זמן קריאת שמע, קורין בראש האילן ובראש הנדבך [בנין של אבנים]. כי בקריאת שמע אין צריך כונה אלא רק בפסוק ראשון, וכוונה זו אפשר לכוון גם במקומות אלו. מה שאינם רשאין לעשות כן בתפילה. שאינם יכולים להתפלל שם. משום שתפילה היא בקשת רחמים וצריך לכוון בכולה, והמתפלל בראש האילן והנדבך חושש שמא יפול, ומחמת פחדו אינו יכול לכוון.

ב. חתן שנשא בתולה ביום רביעי [כפי שנהגו בזמן המשנה] פטור מקריאת שמע לילה הראשונה מליל חמישי ועד מוצאי שבת שהם ארבעה לילות אם לא עשה מעשה - כל זמן שלא בעל. משום שהוא טרוד במחשבת בעילה, ^[10] ואינו יכול לכוון, ופטור, משום שהיא מחשבת מצוה, והעוסק במצוה פטור מהמצוה.

ודוקא בקריאת שמע של הלילות שבהם מחשבתו טרודה, אבל קריאת שמע של שחרית חייב, כי ישראל קדושים הם וביום מסיח דעתו ממחשבת בעילה ^[11].

ומעשה ברבן גמליאל ^[12] שנשא אשה וקרא קריאת שמע בלילה הראשונה. אמרו לו תלמידיו: הרי למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע?!

אמר להם: איני שומע לכם לבטל הימני קריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים אפילו שעה אחת.

גמרא:

תנו רבנן: האומנין קורין קריאת שמע בראש האילן ובראש הנדבך. אבל לא מתפללין שם תפילת "שמונה עשרה", ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה בזמן שעסוקין בהן. מפני שענפיהם מרובין ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק, ואין שם פחד ליפול, ויכולין לכוון שם כראוי ^[13].

ואם עומדים בראש משאר כל האילנות - יורדים למטה ומתפללין.

ובעל הבית - בין כך ובין כך - בין מעצי זית תאנה ובין משאר אילנות יורד למטה ומתפלל. כי הוא ברשות עצמו ואינו משועבד למלאכה, וחייב לרדת. לפי שאין דעתו מיושבת עליו מפחד שמא יפול, ואם הקלו אצל פועלים מפני ביטול מלאכה, לא הקילו אצל בעל הבית, אבל לגבי קריאת שמע דין בעל הבית כדין פועל ואינו יורד ^[14].

רמי ליה רב מרי, ברה דבת שמואל לרבא: תנן: האומנין קורין קריאת שמע בראש האילן ובראש הנדבך אפילו בזמן שהם עסוקים. אלמא - לא בעי קריאת שמע כונה. שהרי אי אפשר לכוון בעודן עסוקין במלאכתן.

ורמינהי: הקורא את שמע צריך שיכון את לבו שנאמר "שמע ישראל". ולהלן [דברים כז ט] הוא אומר "הסכת ושמע ישראל". ["הסכת" - לתת אל הלב. דהיינו לכוון, ו"שמע" - שמיעת האוזן]. מה להלן צריך שתהא ה"שמיעה" ב"הסכת" אף כאן קריאת שמע צריך שתהא ב"הסכת".

אישתיק רבא.

אמר ליה רבא לרב מרי: מידי שמיע לך בהא?

אמר ליה רב מרי: הכי אמר רב ששת: ביאור המשנה הוא כך: האומנין קורין בראש האילן - והוא, שבטלין ממלאכתן וקורין. כדי שיהיו קורין בכונה, רשאין להיבטל ממלאכתן, ונמצא שגם המשנה סוברת כהברייתא, שקריאת שמע טעונה כוונה.

ומקשה הגמרא: והתניא "בית הלל אומרים: עוסקין במלאכתן וקורין קריאת שמע". ומוכח שאין צריך לכוון, שהרי אי אפשר לכוון בעת עיסוק במלאכה?

ומתרצת הגמרא: לא קשיא - הא - המשנה עוסקת בקריאת פרק ראשון שיש חיוב לכוון בקריאתו ^[15], ולכן צריך שיהיו בטלין ממלאכתן בעת קריאתו.

ואילו הא - הברייתא עוסקת בקריאת פרק שני שאין צריך לכוון בו, ולכן יכולין לקרא אפילו כשעוסקין במלאכתן.

תנו רבנן: הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית - קורין קריאת שמע, ומברכין לפניה ולאחריה. ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה. ומתפללין תפלה של שמונה עשרה. אבל אין יורדין לפני התיבה כשהם מתפללים בפני עצמם אינם מורידין שליח ציבור לחזור את התפילה, ואין נושאין כפיהם, כיון שיש בכך ביטול מלאכה יותר מדאי.

ומקשה הגמרא: והתניא שהפועלים מתפללין רק תפילה מקוצרת מעין שמונה עשרה, דהיינו תפלת "הביננו", [שהיא שלש ברכות ראשונות ואחרונות כהלכתן, ושאר יא ברכות כלולות בברכה האמצעית]

ומתרצת הגמרא: אמר רב ששת: לא קשיא - הא הברייתא שפועלים חייבים בכל תפילת שמונה עשרה, סוברת כרבן גמליאל, שאמר להלן [כח ב] בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה ברכות. ואילו הא הברייתא שפועלים מתפללים רק "הביננו", סוברת כרבי יהושע שאמר [שם] בכל יום מתפלל אדם מעין שמונה עשרה.

דוחה הגמרא: אי הברייתא שמתפללים "הביננו" כדעת רבי יהושע היא - מאי איריא שנקטה דין זה דוקא ב"פועלים"?והרי לדעתו אפילו כל אדם נמי מתפלל מעין שמונה עשרה!?

ולפיכך מבארת הגמרא שיש חילוק אחר בין הברייתות: אלא אידי ואידי רבן גמליאל, ובכל זאת לא קשיא, כי כאן - שמתפללין מעין שמונה עשרה - מדובר בעושין מלאכה בשכרן, שנוטלים שכר פעולתן נוסף על סעודתן שהיא על חשבון בעל הבית, לכן צריכין למהר המלאכה, ומתפללין רק מעין שמונה עשרה. ואילו כאן - שמתפללין שמונה עשרה - בעושין מלאכה בעד סעודתן בלבד, ולכן אינם צריכים למהר כל כך.

ומוכיחה הגמרא שיש חילוק בין עושין במלאכתן בשכרן, לעושין בסעודתן: והתניא [בניחותא]: הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית - קורין קריאת שמע, ומתפללין מעין שמונה עשרה ^[16], ואוכלין פתן, ואין ^[17] מברכין לפניה ברכת המוציא, שאינה של תורה ^[18]. אבל מברכים לאחריה שתים, לפי שחיוב ברכת המזון מן התורה. שנאמר, "ואכלת ושבעת וברכת".

כיצד מברכים שתים לאחריה?

ברכה ראשונה, הזן, מברכים במלואה כתק ונה. שניה - פותחים בברכת הארץ, וכוללים את "בונה ירושלים" בברכת הארץ, כי ברכת הארץ ובנין ירושלים דומות, ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל ^[19].

במה דברים אמורים, בעושין בשכרן, אבל אם עושין מלאכתן בעד סעודתן, או שהיה בעל הבית מיסב עמהן ומסתמא מוחל להם - מברכין את כל ארבע הברכות, כתקונה של ברכת המזון.

שנינו במשנה: חתן פטור מקריאת שמע.

תנו רבנן: "בשבתך בביתך" - פרט לעוסק במצוה, "ובלכתך בדרך" - פרט לחתן. מכאן אמרו חכמים: הכונס את הבתולה לחופה, פטור מקריאת שמע, והכונס את האלמנה חייב בקריאת שמע.

ומבארת הגמרא: מאי משמע? כיצד נלמד דבר זה ממשמעות הפסוק - אמר רב פפא: "בלכתך בדרך" ^[20] משמעותו שמצוות קריאת שמע חלה רק כשהוא במצב כי [כמו] "דרך", והיינו מה הליכה בדרך היא רשות, שהולך למסחרו וכדומה, אף הכא נמי חיוב קריאת שמע חל רק כשהוא עסוק בדבר הרשות, אבל כשהולך לדבר מצוה פטור.

ומקשה הגמרא: וכי מי לא עסקינן בפסוק זה גם באופן דקאזיל לדבר מצוה, ואפילו הכי אמר רחמנא ליקרי קריאת שמע, ובהכרח שהעוסק במצוה אינו נפטר מקריאת שמע.

ומתרצת הגמרא: אם כן, שהפסוק עוסק גם בהליכה לדבר מצוה - לימא קרא "בלכת". מאי "בלכתך?" שמע מינה: רק בלכת דידך הוא דמחייבת להפסיק ולקרא קריאת שמע - הא בלכת דמצוה פטירת.

הערות

^[1] רש"י פירש שקושיית הגמרא על סמיכת "נחלים" ל"אהלים" בפסוק זה, [והוכיח שלשון נטיעה נופלת על אהל]. אך רבינו נסים גאון ותוס' פירשו ש"אהלים" בפסוק זה הם בשמים, והכונה לסמיכות האהלים שבפס' הקודם "מה טובו אהליך יעקב".

^[2] תוס' [ד"ה הקורא] והרא"ש כתבו שבהכרח אינו יודע היכן טעה, כי אם ידוע לו שאמר עד מקום מסוים, ושם דילג תיבה או פסוק אינו חוזר אלא לתחילת הפסוק. וביאר רבינו יונה שאילו יחזור קודם לו נמצא כקורא למפרע. והדברי חמודות דייק מלשונם שאף אם דילג רק תיבה אחת חוזר לתחילת הפסוק, אך דעת הר"ן המאירי והכסף משנה [ק"ש ב יג] והלבוש שהמדלג תיבה אינו חוזר לתחילת הפסוק, אלא קורא ממנה ואילך. וראה בספר בני ציון שהשוה את דעות הראשונים, ונקט שדברי תוס' והרא"ש באופן שדילג תיבה באמצע ענין, ושאר הראשונים עסקו באופן שדילג בתחילת ענין שבאמצע הפסוק, ולכן חוזר רק לתיבה שדלג ממנה. אך באליהו רבה כתב שלדעת תוס' חוזר לראש הפסוק אף אם דילג תיבה בתחילת ענין, וראה במשנה ברורה [סד ה, סו ב-י] שאם דילג באמצע ענין חוזר לתחילת הפסוק לכ"ע.

^[3] כך הגירסא שלפנינו, וכן גרס מהרש"א. והב"ח גרס: "יחזור לראש, באמצע הפרק יחזור לראש הפרק". ודעת הלבוש שהטועה בפרק ראשון חוזר ל"ואהבת" [-תחילת הפרק], כי חזקתו שקרא פס' ראשון בכוונה. אך הדברי חמודות נקט שחוזרל"שמע" [-לראש], והב"ח ומג"א הסיקו שדין זה תלוי אם יודע שאמר "שמע" בכוונה או לא. והט"ז הוכיח שמדובר באופן שיודע שקרא פס' ראשון בכוונה, ולכן מתחיל ב"ואהבת", שהרי אם אינו זוכר שאמרו, ודאי שלא כוון בו, ואף אם אינו יודע היכן טעה צריך לחזור מראש כדי שלא יקרא למפרע. [לפי באר היטב].

^[4] משנה ברורה [סד ו]. ומשום כך כתב דהיינו דוקא כשחוזר לתחילת אותה פרשה, אך אם נזכר אחר פרשה שניה שדלג פסוק בראשונה, חוזר ואומר רק את הפרשה הראשונה, כי בפרשיות אין עיכוב בקריאה "למפרע".

^[5] כך פירש רש"י, אך הרמב"ם [ק"ש ב יג] כתב שחוזר ל"ואהבת", ותמוה, למה יחזור על פרשה ראשונה, והרי יודע שאמר לפחות פרק אחד. וכתב הכסף משנה שהרמב"ם ביאר "בין פרק לפרק" - בין הפסק להפסק, ולפיכך חוזר למקום ראשון שצריך להפסיק בו מעט, והוא בין "שמע" ל"ואהבת". וראה דברי חמודות [מח]. והלחם משנה ביאר שאם אינו זוכר בהכרח היתה קריאתו עראי, כי אף שאינה טעונה כוונה גמורה, צריך קצת כוונה שידע מה אמר ולכן יחזור. וראה פרי חדש [סד ד].

^[6] רבינו יונה הקשה לדעת שמואל [להלן כא ב] שהמסופק אם קרא אינו חוזר, כי ק"ש דרבנן, למה יחזור מספק לראש הפרק. ותירץ שרק בספק אם קרא וקיים חיובו מדרבנן אינו חוזר, אך כשהתחיל לקרא ואינו יודע היכן טעותו צריך לתקן כפי יכולתו, וכן כתבו פמ"ג ומשנה ברורה [סד ז] לגבי חזרה בפרשה שניה שהיא מדרבנן ש"כיון שעסוק בק"ש צריך לתקן הכל". וראה ביאור החילוק בשאגת אריה [י] ובאור שמח [ק"ש א ג] ובאבן האזל [ק"ש ב יג].

^[7] במעדני יו"ט [ו] ביאר שלא נקטה הגמרא "בין קשירה לקשירה" כי יש חילוק בניקוד ובטעמים בין תיבת "וקשרתם" שבפרשה ראשונה לפרשה שניה, ולא יטעה בינהם. וביאורו מתאים רק לדעת המפרשים שהנידון במי שכבר אמר "וכתבתם" ואינו יודע מאיזה פרשה, אך אם הנידון קודם שאמר מה יועיל החילוק ביניהם. והט"ז כתב שאין דרך לטעות אלא ב"וכתבתם" שהוא בסוף הקריאה, וסבור שמא כבר סייים פרשה שניה, אך לא ב"וקשרתם", כיון שהוא באמצע הפרשה ויכול להרגיש היכן אוחז לפי הזמן שעבר מתחילת הקריאה,

^[8] כך ביארו רבינו חננאל והרשב"א, והיינו שהוא המשך הנידון הקודם, ומשמע שנקטו שהנידון במי שכבר אמר "וכתבתם" ואינו יודע אם מפרשה ראשונה או שניה, ולכן אם אמר "למען ירבו" מוכח שאמר גם "וכתבתם" השני. אך רש"י ביאר לעיל שהנידון במי שעומד קודם "וכתבתם" ואינו יודע מה עליו לומר, ולכן פירש כאן: "אין לטעות מכאן עד אמת ויציב, ואין צריך לחזור אלא לאמת, שהפרשה שגורה בפיו". ובפשטות כוונתו שאם מצא עצמו אחר "אמת ויציב" ואינו יודע מהיכן טעה, אינו חוזר אלא ל"אמת" כי מסתבר שאמר כל פרשת ציצית כראוי, וכ"כ במראה הפנים לירושלמי. והרשב"א הבין שכוונת רש"י שאם מצא עצמו עומד באמצע פרשת ציצית, אינו חוזר וקורא מתחילת הפרשה, כיון שמ"למען ירבו" ואילך ודאי שגור על פיו. ודקדק מכך שלדעת רש"י בשאר הפרשיות אף אם מצא עצמו באמצע הפרשה חוזר לראשה. ותמה מה החילוק בין פרשת ציצית לשאר הפרשיות, ולמה דוקא בה מוחזק שלא יטעה. ולהנ"ל, הרי מסתבר יותר שטעה ב"אמת ויציב" מאשר בפרשת ציצית שהיא מק"ש, [וה"ה לגבי שאר הפרשיות] ורק כשהנידון באמצע אחת הפרשיות חוזר לראש.

^[9] כך פירש רש"י, ובפשטות כוונתו שאע"פ שאומנים רגילים לעמוד שם ואינם נטרדים כל כך, אינם פטורים מלרדת ממנו אלא בשעה שהם עסוקים במלאכתן, אך אם קורין בזמן אחר, גם הם חייבין לרדת כדי לקרא. וראה ראש יוסף שרש"י דייק מלשון "האומנין" שבמקום טירדא בעה"ב עצמו צריך לרדת גם לק"ש, ולדבריו כוונת רש"י לפרש שהטעם שאינם יורדין הוא משום שעסוקין במלאכתם, אך בעה"ב שאינו עסוק יורד, וראה להלן הערה 14.

^[10] הרמב"ם בפירוש המשנה כתב שטרוד במצות פריה ורביה, והעיר הצל"ח שלא מצינו בפוסקים חילוק בין מי שקיים כבר את המצוה או לא וכן לא מצינו שיחלקו בנושא אילונית, ולכן נקט שהכוונה למצוות עונה. ונפקא מינה בין הטעמים לגבי חיובו קודם נישואין, שעדיין לא חלה מצות עונה, אך חיוב פרו ורבו טורדו גם קודם נישואין, וראה עוד טעמים בגמרא.

^[11] כך ביאר רבינו מנוח [הביאו הכסף משנה שם], וכבר העיר הפרי חדש [ע ג] שמותר לשמש בבית אפל, וא"כ אינו חייב להסיח דעתו. ובתוס' רא"ש כתב שאם לא עשה מעשה, פטור גם ביום מק"ש, וכמבואר בסוכה [כו א] שהוא טרוד כל שבעת הימים. וראה בתוס' יו"ט שדן בזה.

^[12] תוס' [ד"ה מעשה] ביארו שאין מעשה זה סותר לדין פטור חתן, אלא בא להשמיענו שאם בטוח בעצמו שיוכל לכוון, הרשות בידו לקרא גם בלילה ראשונה. והגרע"א כתב שהמשנה מביאה ראיה מדברי תלמידיו, וכווונת תוס' שרבן גמליאל הודה להם, רק אמר שאדם גדול הרוצה לקרא ובטוח שיכוון, רשאי. וראה גם צל"ח שדן בביאור דברי תוס'.

^[13] כך פירש רש"י, וביאר ראש יוסף שדעת רש"י שבעה"ב עצמו אינו יורד לק"ש אלא בשאר האילנות משום טירדת הפחד, ולכן הוצרך לפרש שבזית ואילן אינו יורד משום שיכול לכוון בהם, ורק בתפילה יורד כי בכל זאת גם בהם יש קצת פחד. אך בירושלמי אמרו שזית ואילן טרחתן מרובה, וביאר רבינו יונה שמפני שיש בהם הרבה ענפים יש טורח בעלייתן וירידתן ויתבטלו ממלאכת בעה"ב, אך משום פחד אין יורדין לק"ש אלא רק לתפילה [ולדבריו כיון שנפסק בשו"ע קי ב שבזמננו אין דרך להקפיד, ירדו, אך לרש"י אין חסרון כוונה, ולא ירדו].

^[14] זו דעת רבינו יונה, [וביאר שהתנא נקט "האומנים" משום שעסק גם בתפילה שאסורה לבעל הבית העומד בראש האילן]. אך המאירי הביא שיש אוסרים לבעה"ב אפילו לקרא בראש האילן, וכן דעת הגר"א [בשנות אליהו] וכן דייק הראש יוסף מלשון "האומנין" שבשאר אילנות בעה"ב עצמו צריך לרדת, וכנ"ל. ובפשטות טעמם משום שרש"י נקט שדין בעה"ב חלוק מפועלים רק משום שהוא משועבד למלאכתו, וחילוק זה מחייבו גם בק"ש, אולם רבינו מנוח כתב [שם] שבעה"ב ירד משום שאינו עוסק במלאכה אלא עומד לזרז פועליו, ומשמע שאילו עוסק במלאכה, גם הוא פטור מלרדת. וכן ביארו הרא"ה והריטב"א שלא התירו לבעה"ב להתפלל על האילן כי אין דרכו לעלות על האילנות, אך בעל הבית אומן לא ירד.

^[15] תוס' [ד"ה הא] כתבו שרק לדעת רבי יוחנן [לעיל יג ב] צריך לכוון בכל פרק ראשון, אך רבא סובר שדי לכוון בפסוק ראשון, ואילו שאר הפרק אינו טעון כוונה, ויכולין לקרא גם כשעסוקין במלאכתן [ומה שנקטה כאן הגמ' שאמר לרבא "פרק ראשון" - לאו דוקא]. אך דעת הרי"ף והרא"ש שגם לרבא אסור לעשות מלאכה בכל פרק ראשון, כי נעשה כקורא עראי, ולכן קיבל את דברי רב מרי, אף שלדעתו האיסור מטעם אחר [ראה תפארת שמואל]. וכתב רבינו יונה שמדברי הרי"ף מוכח שרק חיוב קריאת פרשה ראשונה הוא מדאורייתא, ולכן בשניה יכולין לקרא גם כשעסוקין במלאכתן. אך הרשב"א כתב שהחמירו רק בפרשה ראשונה [אף שגם חיוב קריאתה אינו מהתורה, לשיטתו לעיל יג א] משום שנאמר בה "אשר אנכי מצוך היום על לבבך" שיהא הלב נח מעיסוק בעת קריאתה.

^[16] כך ביאר במעדני יו"ט, שהרי בברייתא זו מדובר בעושין בשכרן. אך הב"ח [קי] כתב שהרי"ף והרא"ש הביאו ברייתא זו כצורתה, ולא הזכירו חילוק בתפילה בין עושין בסעודתן או בשכרן, כי סברו שאין חילוק אלא בברכות, והאמת כתירוץ הקודם שמעין י"ח היא מחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע, ונקטו "פועלים" שלהם יש חובה להתפלל רק מעין י"ח [ראה תוס' ד"ה אפילו], וחילוק זה בין עושין בסעודתן או בשכרן נאמר רק לסברת המקשה, אך באמת כוונת הברייתא שמתפללין כל י"ח.

^[17] גירסת הרי"ף והרא"ש "ומברכין לפניה" וטעמם, משום שהיא קצרה ואין בה ביטול מלאכת בעה"ב. וראה מעדני יו"ט וביאור הגר"א [קצא] שהרא"ש לקמן [פ"ו טז] סותר משנתו:

^[18] כך פירש רש"י, והגרעק"א הבין שכוונת רש"י שהברכה מדרבנן, ולכן העיר שתוס' דנו בכך בכמה מקומות ולא הוכיחו מסוגיין. ולביאורו תמוה למה בברכות ק"ש לא יהא חילוק בין עושין בסעודתן או בשכרן, [ואמנם בטור ושו"ע לא נזכר אם מברכין ברכות ק"ש או לא]. אכן הרמב"ם [ק"ש ב ד] כתב שמברכין לפני ק"ש ואחריה, וביאר הלחם משנה שבברכות ק"ש אע"פ שהן דרבנן אין בהם חילוק בין עושין בסעודתן או בשכרן, כי כיון שק"ש היא דאורייתא ראוי לעשותה כתיקונה ולקראה עם ברכותיה. ולפיכך חילוק זה שייך רק בברכה על המזון, שאינה ברכה על מצוה דאורייתא, כי אין האכילה מצוה [ולכן לא הוכיחו מכאן שהיא ברכה דרבנן].

^[19] הב"י [קצא] הקשה למה עקרוה לגמרי, והרי יכולין לאמרה כשעוסקין במלאכתן. והעלה מכך כמבואר בירושלמי שאסור לברך בשעת עשיית מלאכה. ותוס' [ד"ה וחותם] כתבו שאע"פ ששתי ברכות אחרונות מדאורייתא, יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ומשמע מדבריהם שבברהמ"ז יש שלש ברכות נפרדות מהתורה. והמג"א [סק"א] כתב שלדעת רש"י שלשת ענייני הברכות הן מדאורייתא, אך יכול להזכיר שלשת העניינים בברכה אחת, ורק רבנן תקנו שיחתום על כל אחת בנפרד, ולדרכו אין כאן כלל עקירת דבר מהתורה. והב"י [שם] כתב שלדעת הרמב"ם אין מנין הברכות מדאורייתא, והסיק שרק חיוב ברכת הזן הוא מהתורה, ואילו המקור לשאר הברכות הוא אסמכתא בעלמא, וראה רשב"א להלן מו א [ושם הערה 15], ובזכרון שמואל [כא].

^[20] בראש יוסף ביאר שהלימוד מתוספת תיבת "בדרך", שהרי די לכתוב "ובלכתך". וראה רש"י לעיל [יא א ד"ה ובלכתך] שביאר שהכוונה להקיש "בשבתך" ו"בלכתך" ל"בדרך", ומהקש "בשבתך" למד שהחיוב להפסיק הוא רק באמצע עסק רשות, ואילו מהקש "בלכתך" למד שרק טרדת מחשבת מצוה פוטרת, ולא מחשבת רשות, ועי"ש בפני יהושע.

אהלים לנחלים בפסוק "כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים" (במדבר כד, ו) — לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה כשהוא טובל במימיהם — אף אהלים של תורה מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות.

א שנינו במשנתינו "הקורא למפרע לא יצא, קרא וטעה יחזור למקום שטעה",

ובענין זה של טעות בקריאת שמע מסופר: ר' אמי ור' אסי הוו קא קטרין ליה גננא [היו קושרים לו חופה, עוסקים בצרכי חופתו] של ר' אלעזר. אמר להו [להם]: אדהכי והכי איזיל [בין כה וכה עד שתסיימו אלך ] ואשמע מלתא דבי מדרשא [דבר בבית המדרש], ואיתי ואימא לכו [ואבוא ואומר לכם]. אזל אשכחיה [הלך ומצאו] לתנא (חוזר המשניות) דקתני קמיה [שהוא שונה ואומר לפני] ר' יוחנן תוספתא זו:

קרא קריאת שמע וטעה ואינו יודע להיכן בדיוק טעה, אם היה המקום שנזכר בו באמצע הפרק — יחזור לראש (לתחילת) הקריאה. ואם היה זה בין פרק לפרק, אך אינו זוכר בין איזה פרקים — יחזור לפרק (ההפסק) הראשון. וכן אם טעה בין כתיבה לכתיבה, בין הפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" שבפרשה הראשונה (דברים ו, ט) לפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" שבפרשה השניה (שם יא, כ) — יחזור לכתיבה ראשונה.

על כך אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא שנו דבר זה אלא במקרה שלא פתח ב"למען ירבו ימיכם" (שם יא כא), אבל אם פתח כבר ב"למען ירבו ימיכם" — סרכיה נקט ואתי [את שגרתו אחז והלך], שיש לשער שמתוך שיגרת הקריאה הגיע כבר לפרשה שניה ובה טעה,

אתא [בא] ר' אלעזר ואמר להו [להם] מה ששמע. אמרו ליה [לו]: אלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה — דיינו.

ב משנה השאלה מה מידת הריכוז לכוונה הראויה בשעת קריאת שמע היא עניינה של משנה זו. האומנין כשהם עסוקים במלאכתם — קורין (קוראים) קריאת שמע אם הם עומדים בראש האילן ובראש הנדבך (שורת אבנים או עצים) בבנין שהם בונים. מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה הדורשת כוונת הלב.

ובנושא אחר אמרו: חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה של נישואיו (שהיה כרגיל אור ליום חמישי) ועד מוצאי שבת אם עדיין לא עשה מעשה (ביאה), משום שהוא מוטרד במחשבה על הביאה ועל כל הקשור בכך. ואולם סיפרו מעשה ברבן גמליאל שנשא אשה וקרא קריאת שמע אף בלילה הראשונה. אמרו לו תלמידיו: והלא למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע? ענה להם: אף על פי כן, איני שומע לכם שלא לקרוא קריאת שמע, ובכך לבטל הימני (ממני) קבלת עול מלכות שמים אפילו שעה אחת.

ג גמרא ובענין זה של האומנים תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: האומנין כשהם עסוקים במלאכתם — קורין קריאת שמע אם הם עומדים בראש האילן ובראש הנדבך שהם בונים. ומותר להם שיהיו מתפללין כאשר הם עומדים בראש הזית ובראש התאנה, שענפי עצים אלה מרובים וסמוכים, והאומן יכול לעמוד שם ולהתפלל בכוונה. ואילו בשאר כל האילנות — יורדים למטה ומתפללין. ואולם בעל הבית בין כך ובין כך בין בעץ זית בין בשאר אילנות, יורד למטה ומתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו כראוי. ואף על פי שלפועלים התירו, בעל הבית היכול להרשות לעצמו לרדת מן האילן — לא התירו לו בכך.

רמי ליה [הקשה לו, הראה סתירה] רב מרי ברה [בנה] של בת שמואל לרבא, תנן [שנינו במשנתינו]: האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, אלמא [מכאן ] שלא בעי [צריך] כונה, ודיו בקריאה בלבד. ורמינהי [ואנו משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו, שנאמר: "שמע ישראל". ולהלן בספר דברים הוא אומר "הסכת ושמע ישראל" (כז, ט), ומה להלן ב"הסכת" (הקשבה ותשומת לב) אף כאן ב"הסכת".

אשתיק [שתק] רבא, שלא מצא לכך תשובה, ואולם אמר ליה [לו]: וכי מידי שמיע לך בהא [שמעת דבר בענין זה]? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב ששת: והוא שהתירו לאומנים לקרוא בראש האילן רק כשבטלין ממלאכתן וקורין, שאז ביכולתם לכוון לבם.

על כך מקשים: והתניא [והלא שנינו בברייתא] שבית הלל אומרים שהעובדים עוסקים במלאכתן וקורין!

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שאמרנו שצריכים להפסיק ממלאכתם — הרי זה מדובר בפרק ראשון של קריאת שמע, והא [זה] שעוסקים במלאכתם וקוראים — בפרק שני.

ד תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, הריהם חייבים להיות קורין קריאת שמע ומברכין את הברכות שלפניה ולאחריה. וכן כשאוכלין פתן מברכין את הברכות שלפניה ולאחריה, וכן מתפללין תפלה של שמונה עשרה. אבל אין הם יורדין לפני התיבה כשליחי ציבור, והכהנים שביניהם אין נושאין כפיהם, כדי שלא להיבטל מן המלאכה.

על כך מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שהפועלים מתפללים תפילה קצרה שהיא מעין שמונה עשרה, ואין הם מתפללים תפילת שמונה עשרה שלימה! ומשיבים: אין זה קשה, הא [זה] המחייב להתפלל שמונה עשרה - הוא רבן גמליאל, שלדעתו יש תמיד להתפלל שמונה עשרה ברכות שלמות. הא [זה] המתיר לקצר - הוא ר' יהושע, המתיר להתפלל אף "מעין" שמונה עשרה.

על כך מקשים: אי [אם] שיטת ר' יהושע היא ברייתא זו, אם כן מאי איריא [מה שייך] שיאמר דווקא בפועלים? אף כל אדם נמי [גם כן] מתפלל מעין שמונה עשרה!

אלא יש לומר כי אידי ואידי [זו וזו] כשיטת רבן גמליאל, ולא קשיא [קשה] מזו על זו, שכך יש לפרש: כאן שצריכים הפועלים להתפלל רק מעין שמונה עשרה, הרי זה מדובר בפועלים העושין (העובדים) בשכרן ומקבלים משכורת שלימה מבעל הבית מלבד סעודתם על חשבונו. וכאן שחייבום להתפלל שמונה עשרה שלמות, הרי זה מדובר בפועלים העושין רק בשכר סעודתן, שצריכים אלו להתפלל שמונה עשרה ברכות שלמות.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: הפועלים שהיו עושים במלאכה אצל בעל הבית — קורין קריאת שמע ומתפללין. וכשאוכלין פתן — אין מברכים לפניה, שהברכה שלפני האוכל היא מדברי חכמים, אבל מברכין לאחריה, כיון שהיא מן התורה, ואולם רק שתים, כלומר, רק שתי ברכות מתוך שלש ברכותיה של ברכת המזון כיצד? ברכה ראשונה מברכים כתקונה בשלימותה , ובברכה השניה פותח בברכת הארץ כרגיל ואולם כוללין את "בונה ירושלים" בברכת הארץ, ואין מברכים יותר.

במה דברים אמורים — בשהיו הפועלים עושין בשכרן, אבל אם היו עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן — הרי בגללו מברכין כולה כתיקונה.

ה שנינו במשנה שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון לנישואיו. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא מקור להלכה זו: מה שנאמר בקריאת שמע "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", מפרשים: "בשבתך בביתך" הרי זה בא למעט — פרט לעוסק במצוה, שאינו יושב במנוחה בביתו. "ובלכתך בדרך" — פרט לחתן. ומכאן אמרו: הכונס (נושא) את הבתולה — פטור מקריאת שמע, והנושא את האלמנה — חייב.

על כך שואלים בגמרא: מאי [מה] משמע, כיצד למדים מן הפסוק הלכה זו בחתן? אמר רב פפא: למדים זאת מן ההשוואה כי [כמו] דרך, מה דרך הריהי רשות, שכן בידו ללכת או שלא ללכת כרצונו, אף הכא נמי [כאן גם כן] החובה לקרוא בכל עיסוק של רשות, אבל העסוק בענין של מצוה כגון החתן — פטור. על כך מקשים:

מי לא עסקינן דקאזיל [האם אין אנו עוסקים בפסוק אף שהיה הולך] לדבר מצוה, ואפילו הכי אמר רחמנא [כך אמרה התורה]: ליקרי [שיקרא], שמעצם לשון הכתוב נראה שבכל דרך שהולך בה — רשות או מצוה — חייב לקרוא. ומסבירים:

אם כן, לימא קרא [שיאמר הכתוב] "בלכת" ("ובלכת בדרך"), מאי [מהו] הביטוי המודגש "בלכתך" — שמע מינה [למד מכאן]: בלכת [בהליכה] דידך [שלך] הוא דמחייבת [שאתה מחוייב], הא [הרי] אם זו הליכה של מצוה — פטירת [פטור אתה].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

tents juxtaposed to streams, as it is written: “As streams stretched forth, as gardens by the riverside; as aloes [ahalim] planted by the Lord, as cedars by the water” (Numbers 24:6)? The Gemara vocalizes the word ohalim, tents, rather than ahalim. They are juxtaposed in order to tell you: Just as streams elevate a person from ritual impurity to purity after he immerses himself in their water, so too tents of Torah elevate a person from the scale of guilt to the scale of merit.

We learned in our mishna: One who recited Shema out of order did not fulfill his obligation. One who recited and erred, should return to the place in Shema that he erred.

With regard to an error in the recitation of Shema, the Gemara recounts: Rabbi Ami and Rabbi Asi were once tying a wedding canopy in preparation for the wedding of Rabbi Elazar. He said to them: In the meantime, until you finish, I will go and hear something in the study hall, and I will come and say it to you. He went and found the tanna who recited mishnayot in the study hall, who was reciting this Tosefta before Rabbi Yoḥanan:

One who recited Shema and erred, and does not know where exactly he erred; if he was in the middle of a paragraph when he realized his error, he must return to the beginning of the paragraph; if he was between one paragraph and another when he realized his error but does not remember between which paragraphs, he must return to the first break between paragraphs. Similarly, if one erred between writing and writing, i.e., between the verse: “And you shall write them on the door posts of your house and on your gates” (Deuteronomy 6:9) in the first paragraph and the identical verse (Deuteronomy 11:20) in the second paragraph, he must return to the first writing.

Rabbi Yoḥanan said to him: They only taught this halakha in a case where one did not yet begin: “In order to lengthen your days” (Deuteronomy 11:21) which follows that verse at the end of the second paragraph. However, if he already began to recite: In order to lengthen your days, he can assume that he assumed his routine and continued and completed the second paragraph.

Rabbi Elazar came and told Rabbi Ami and Rabbi Asi what he heard. They said to him: Had we come only to hear this, it would have been sufficient.

MISHNA: The primary issue in this mishna is the requisite degree of concentration when reciting Shema. Laborers engaged in their work may recite Shema while standing atop the tree or atop the course of stones in a wall under construction, which they are not permitted to do for the Amida prayer, which requires intent of the heart.

The mishna continues: A groom is exempt from the recitation of Shema on the first night of his marriage, which was generally Wednesday night, until Saturday night, if he has not taken action and consummated the marriage, as he is preoccupied by concerns related to consummation of the marriage. The mishna relates that there was an incident where Rabban Gamliel married a woman and recited Shema even the first night. His students said to him: Didn’t our teacher teach us that a groom is exempt from the recitation of Shema? He answered them: Nevertheless, I am not listening to you to refrain from reciting Shema, and in so doing preclude myself from the acceptance of the yoke of the Kingdom of Heaven, for even one moment.

GEMARA: With regard to laborers, the Sages taught in a Tosefta: Laborers, while engaged in their labor, may recite Shema while standing atop the tree or atop the course of stones in a wall under construction. And they may pray atop the olive tree or the fig tree, as those trees have many branches close together, so one could stand on them and focus properly while praying. In the case of all the rest of the trees, however, they must climb down and pray. However, the homeowner, who is self-employed, in all cases, regardless of the type of tree, must climb down and pray, as he will be unable to focus appropriately. Since, in contrast to the laborers, it is his prerogative to climb down and pray, the Sages did not permit him to pray atop the tree.

Rav Mari, son of the daughter of Shmuel, raised a contradiction before Rava: We learned in our mishna: Laborers may recite Shema atop the tree or atop the course of stones in a wall under construction. We see that he does not require intent, simple recitation is sufficient. And he raised a contradiction from the verbal analogy taught in a baraita: One who recites Shema must focus his heart, as it is stated: “Hear [Shema], Israel.” And below, later in Deuteronomy, it says: “Pay attention, and hear [shema], Israel” (Deuteronomy 27:9). Just as there one must pay attention, so too here one must pay attention.

Rava was silent as he had no response. But he said to him: Have you heard anything on this matter? He replied: Rav Sheshet said as follows: And this halakha, that laborers may recite Shema atop the tree only applies when they are idle from their work and recite it so they can focus their hearts.

The Gemara challenges this: But wasn’t it taught in a baraita that Beit Hillel say: Laborers engage in their labor and recite Shema?

The Gemara responds: This is not difficult. This, which says that laborers must be idle from their labor, is referring to a case when they are reciting the first paragraph of Shema, while that, which says that they may continue to work, is in a case when they are reciting the second paragraph.

The Sages taught in a Tosefta: Laborers who were working for a homeowner are obligated to recite Shema and recite the blessings before it and after it; and when they eat their bread they are obligated to recite the blessing before and after it; and they are obligated to recite the Amida prayer. However, they do not descend before the ark as communal prayer leaders and the priests among them do not lift their hands to recite the Priestly Blessing, so as not to be derelict in the duties they were hired to perform.

The Gemara challenges this: Didn’t we learn in a different baraita that laborers recite an abridged prayer consisting of a microcosm of the Amida prayer in place of the full Amida prayer? Rav Sheshet said: This is not difficult. This baraita obligating laborers to recite the full Amida prayer is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, as he holds that one must always recite the full eighteen blessings. This baraita which allows laborers to abridge their prayers is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who permits one to abridge the Amida prayer.

The Gemara objects: But if this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, why did the baraita discuss a case involving laborers in particular? Rabbi Yehoshua holds that every person may also recite an abridged version of the Amida prayer.

Rather, we must say that this baraita and that baraita are both in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, and this is not difficult: Here, in the baraita where laborers pray the abridged version of the Amida prayer, refers to a case where laborers work for their wage beyond the meal provided by their employer; while here, in the baraita where laborers must pray the full Amida prayer, refers to a case where laborers work only for their meal.

And indeed it was taught in a baraita: Laborers who were performing labor for the homeowner recite Shema and pray; and when they eat their bread they do not recite a blessing beforehand because the blessing recited before food is only an obligation by rabbinic law, but they recite two of the three blessings normally recited in the blessing thereafter, the Grace after Meals, which is an obligation by Torah law. How so? The first blessing is recited in its standard formula; the second blessing, he begins to recite the blessing of the land and they include the blessing: Who builds Jerusalem within the blessing of the land, at which point they conclude the Grace after Meals.

In what case is this said? This is said with regard to laborers who work for their wage, but if they work for their meal or if the homeowner reclined and ate the meal with them, they recite the blessings in their standard formula.

We learned in the mishna that a groom is exempt from the recitation of Shema on the first night of his marriage. The Sages taught the source of this halakha in a baraita based on the verse: “When you sit in your home, and when you walk along the way.” When you sit in your home, to the exclusion of one who is engaged in performance of a mitzva, who is exempt from the recitation of Shema; and when you walk along the way, to the exclusion of a groom, who is also exempt from the recitation of Shema. The baraita adds that from here, from this interpretation of the verses, they said: One who marries a virgin is exempt from the recitation of Shema on his wedding night, but one who marries a widow is obligated.

The Gemara clarifies the meaning of this baraita, and asks: From where is it inferred that the verse: “When you walk along the way,” enables us to derive that a groom is exempt from the obligation to recite Shema? Rav Pappa said that it is derived: Like the way; just as the journey along a specific way described in the verse is voluntary and involves no mitzva, so too all of those who are obligated to recite Shema are engaged in voluntary activities. However, one engaged in performance of a mitzva is exempt from the obligation to recite Shema.

The Gemara asks: Are we not dealing with a case where one is walking along on his way to perform a mitzva; nevertheless, the Torah said to recite Shema, indicating that he is obligated even if he set out to perform a mitzva.

The Gemara explains: If so, that the intention was to obligate in all cases, let the Torah say: When walking along the way. What is the meaning of: When you walk along the way? Conclude from this: It is in a case of your walking, meaning that when you do this for your own purposes and of your own volition, you are obligated to recite Shema, but when you go with the objective of performing a mitzva, you are exempt.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

למה נסמכו אהלים לנחלים. והוא שנאמר בתורה (במדבר כ״ד:ה׳) משמו של בלעם מה טובו אהליך יעקב כנחלים נטיו:

למה נסמכו אהלים לנחלים. פירש רש"י ז"ל: דכתיב (במדבר כד, ו) כנחלים נטיו כאהלים נטע. ואינו מחוור, דההוא בשמים הוא כתרגומו מלשון מור ואהלות (תהלים מה, ט). אלא נסמכו אהלים לנחלים דכתיב (במדבר כד, ה) מה טובו אהליך יעקב, וסמיך ליה כנחלים נטיו.

הקורא למפרע לא יצא. כגון שהשמיט פסוק וקרא פסוק וחזר וקרא אותו פסוק שהשמיט. וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' קריאת שמע הי"א) שאם קרא את הפרשיות שלא כסדר שסדרו חכמים יצא דהא מוהיו דרשינן לה, ופרשיות לאו הכין כתיבי באורייתא.

אבל אמר למען ירבו ימיכם סירכיה נקט ואתא. פירש רש"י ז"ל: אין לטעות מכאן ועד אמת ויציב ואין צריך לחזור אלא לאמת ויציב שהפרשה שגורה בפיו, ע"כ. ונראה לי מלשונו שהוא מפרש שאם מצא עצמו מלמען ירבו ימיכם ולמטה, והוא מסתפק אם קרא מה שלמעלה ממה שהוא מוצא בו עצמו, כגון שמצא עצמו בועשו להם ציצית ואינו יודע אם קרא תחילת הפרשה אם לאו, חזקה אמרה כיון שהוא זכור שאמר למען ירבו ימיכם, לפי שכל אותה פרשה שגורה בפיו עד אמת ויציב וחזקה סירכיה נקט בה ולא השמיט ממנה כלום.
ומכלל דברים אלו שאם מצא עצמו באמצע שאר הפרשיות והוא מסתפק אם אמר מה שלמעלה ממנו אם לאו, צריך הוא לחזור עד המקום שהוא ברור לו שקרא, לפי שאין שאר הפרשיות שגורות בפיו כל כך ושמא השמיט בהן. וכעין ראיה לדבריו מדנקט למען ירבו ימיכם, דאם לא כן, הוה ליה למימר מצא עצמו באמצע פרשה חזקה סירכיה נקט ואתא ומאי שנא למען ירבו ימיכם דנקט. ומיהו לא מסתברא, דהוא הדין ודאי לכל שאר המקומות אם מצא עצמו בהן, שהוא חזקה שאמר כל שלמעלה ממנו משום דסירכיה נקט, ולמען ירבו דנקט משום טעה בין כתיבה לכתיבה נקט לה, כלומר אם ידע שאמר כתיבה ומסופק אם ראשונה ואם שניה, אם אמר אחריה למען ירבו חזקה מכתיבה שניה סליק וסירכיה נקט. ותדע לך דמ"ש פרשת ציצית שתהא שגורה יותר משאר הפרשיות, אדרבא שאר הפרשיות שגורות יותר שנוהגות בכל מקום בין ביום ובין בלילה. ועוד דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ד) גבי האי עובדא דר"א נחית וסליק אמר לון כן אמר ר"י קרא ומצא עצמו בלמען חזקה כיון. רבי אילא בשם ר' אחא רבה התפלל ומצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון.

ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. גרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ה): לפי שטרחותן מרובה.

בעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל. פירוש: אבל לקריאת שמע דינו כפועלים.

לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני. ורב מרי מפרש לה משום כוונה. אבל רבא מודה בה ולא משום כוונה אלא משום שלא תהא קריאתו בפרשה ראשונה כעראי. כן דעת הרב אלפסי ודעת הגאונים ז"ל. וכן נמי ההיא דלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו דפרק קמא דיומא (יט, ב) וכמו שכתבתי למעלה (יג, ב ד"ה א"ר נתן). ויש לי לומר לפי דבריהם דמה שהחמירו בפרשה ראשונה דלא לשוויה עראי טפי משאר הפרשיות, משום דכתיב בה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ונהי דלא קיימא לן הכי לכוונה ממש, מ"מ בעינן שיהא הלב נח מלהתעסק בדברים אחרים.

הכי גריס רש"י ז"ל: ואוכלין פתן ואין מברכין לפניה. ופירש הוא ז"ל לפי שאינה דאורייתא אבל מברכין לאחריה שהיא דבר תורה, אבל בכל הספרים שלנו גרסי ומברכין אחת לפניה. וכן היא בפירושי הגאונים ז"ל ובהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן היא שנויה בתוספתא (פ"ב, ה"ח).

בדרך פרט לחתן וכו'. האי שמעתא כולה פרשתיה למעלה בפרק ראשון בסייעתא דשמיא (יא, א ד"ה בלכתך).

מתני' האומנים קורין בראש האילן ובראש הנדבך. כלומ' בשורות החומה, מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה מפני שאינו יכול לכוין דחושש שמא יפול:

גמרא ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. פירש"י ז"ל מפני שענפיהם מרובין ואינו מפחד ליפול. אבל בירושלמי פירשו מפני שטרחותן מרובה יש שפירשו מפני שיש טורח גדול לגדל זית ותאנה ואם ירד כל כך ויעלה שמא ישבר ונמצא ההפסד מרובה, ויש מפרשים שמפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות יש טורח גדול בעלייתן ובירידתן ויתבטל ממלאכתו טפי אבל בשאר אילנות דליכא ביטול מחויב לירד:

כיצד ברכה ראשונה כתקנה. שהחמירו על ברכת הזן משום דמשה תקנה:

אבל אם בעל הבית מסב עמהם מברכים. דמסתמא מוחל להן:

מתני' חתן פטור מק"ש לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. פירוש מנהגם היה לכנוס את הבתולה ברביעי כדתנן בתולה נשאת ברביעי וכל אותן ד' לילות עד יום ראשון הוא טרוד לחשוב מחשבת מצוה ולפיכך פטור אבל מכאן ואילך אעפ"י שלא עשה מעשה חייב מכיון שעברו הד' לילות ולא עשה מעשה מתיאש מן הדבר ואינו טרוד וחייב חוץ מאותה לילה שיודע בודאי שיבעול:

גמרא בשבתך בביתך וכו'. פירשנו למעלה בפ"א:

כבר ביארנו במשנה שהקורא וטעה אם נתברר לו מקום שטעה אפילו גמר חוזר למקום שטעה ר"ל לאותה תיבה שטעה בה, לא נתברר לו מקום שטעה אבל יודע הוא באי זו פרשה טעה חוזר לראש הפרשה, לא נתברר לו באי זו פרשה חוזר לפרשה ראשונה, נסתפק בתיבות הדומות זו לזו שבשני פרשיות כגון שהיה עומד במלת וכתבתם או ובשעריך ואינו יודע באיזה וכתבתם או באיזה ובשעריך הוא חזור מן הראשון, ואם התחיל למען ירבו ימיכם ולבו נוקפו אם קרא פרשה שניה או שמא מתוך ובשעריך של פרשה ראשונה יצא ללמען ירבו ימיכם הואיל ולא נתברר לו שטעה והתחיל בלמען ירבו אינו חוזר חזקה שהלך הפה דרך סלולה ועל המנהג הרגיל, ומכל מקום כל שנתברר לו חוזר למקום הברור לו וכן הדין והענין בברכות הן שלפניה הן שלאחריה:

ממה שכתבנו אתה למד במה שאמר ר' יוחנן לתנא לא אמרן אלא דלא אמר למען ירבו וכו' פירושו מה שאמרת דבין כתיבה לכתיבה והוא הדין בין ובשעריך ולבשעריך חוזר לראשון דוקא דלא אמר למען וכו' על הדרך שכתבנו, אבל גדולי הרבנים כתבו אבל אמר למען סירכיה נקט וכו', כלומר אין לטעות מכאן עד אמת ויציב שהפרשה שגורה בפיו נראה מדבריהם שאם מולמען ולמטה נסתפק במה שקודם ולמען שחוזר, ואין נראה כן דמה ענין שתהיה פרשה זו שגורה בפיו יותר מן האחרות אלא כל שטעה בה ואינו יודע היכן הוא חוזר לראש הפרשה וכל שנסתפק במה שקודם מאחר שאמר למען אינו חוזר חזקה סירכיה נקט ואתי, והוא שאמרו בתלמוד המערב קרא ומצא עצמו בלמען חזקה כיון וכו' ונתפלל מצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון וכו':

המשנה החמשית האומנין וכו', בא להשמיענו שאע"פ שהעומד במקומות אלו אין לבו סמוך עליו ואי אפשר לו לכוין כראוי תקנו לו שיקרא כמו שיוכל כדי שלא יתבטל ממלאכתו ואמרו על זה האומנים שהן קורין נשכרים אצל בעל הבית ויש הפסד לבעל הבית בביטולן קורין בראש האילן אם מלאכתם שם כדי לפסגו או לאיזה ענין או בראש הנדבך כלומר טורי האבנים שבכותל שהוא בונה ואע"פ שאין הכונה מצויה כל כך במקומות אלו מכל מקום אנו חוששים להפסדו של בעל הבית, ומכל מקום בטלים הם ממלאכתם כל פרק ראשון לדעת רוב פוסקים כמו שכתבנו למעלה אלא שאין משתהין בירידה מה שאין ראשים לעשות כן בתפלה שהתפלה צריך בה כונה יתירה וצריכים לירד מן האילן או מן הכותל זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא, אע"פ שאמרנו שלענין תפלה צריך הוא לירד יש אילנות שאף לתפלה לא הטריחוהו לירד והן הזית והתאנה, וטעם לדבר פירשו בתלמוד המערב מפני שטרחת מרובה ר"ל שיש טורח גדול בעלייתם וירידתם ויש בטול יותר מדאי, ויש מפרשים מפני שאדם טורח בהם הרבה שיש הפסד מרובה אם ירבה בעליה וירידה בשבור הענפים, ויש מפרשים מפני שענפיהן גסים וגדולים ואדם עומד בטוח בהן אף מעומד כמי שעומד בקרקע והכונה מצויה בהם, אע"פ שהקלו באומנים העושין אצל אחרים בעל הבית העושה לעצמו יורד אף מזית ותאנה שבעל הבית אינו רגיל בכך ואינו עומד בטוח בהן, ואפי' תאמר שמא בעל הבית הזה אומן הוא מכל מקום אם הקלו בנשכר לא הקלו בעושה לעצמו, יש מי שאומר שאף לק"ש לא הקלו בבעל הבית ויש אומר שלא חלקו בין בעל הבית לאומן אלא לתפלה שהיא צריכה כונה יתירה אבל לק"ש אף לבעל הבית הקלו וכן עקר:

פועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית אם היום עושים בשכרן קורין ק"ש בברכותיה ומתפללין ג' ראשונות וגו' אחרונות וברכת הביננו באמצע שהיא כוללת כל האמצעיות ואוכלין ומברכים לפניה ברכת המוציא ואחר אכילה מברכין ברכת הזן וברכת הארץ ואינן אומרין ברכה שלישית אלא שכוללת ענין ירושלים בתוך ברכת הארץ ומ"מ פותחין וחותמין בברכת הארץ ואינו מצרף עם החתימה בונה ירושלים שאין חותמין בשתים ואינן אומרין ברכה רביעית כלל, ויש אומר שאין קורין בק"ש ברכות שלפניה ולאחריה ואין נראה כן ולא עוד אלא שאנו גורסים בהדיא ומברכים לפניה ולאחריה, וכן יש מי שאומר שאין מברכים המוציא הואיל ואינו אלא מדברי סופרים ואין זה כלום שהרי אין כאן בטול, ואף בקצת ספרים גורסים כן בהדיא ומברכים אחת לאחריהוכן היא בתוספתא, ואם היו נוטלים שכר אלא שהיו עושים בסעודן קורין ק"ש בברכותיה ומתפללים י"ח ואוכלין פתן ומברכים לפניה המוציא ואחריה ד' ברכות כתקנן, היה בעל הבית מסב עמהם בשעת אכילה אפילו עושין בשכרן מברכים ד' ברכות שבעל הבית הוא עקר המסבה אבל מכל מקום אין ישיבתו עמהם מועלת לתפלה להתפלל י"ח אלא לענין ברכת המזון אם הוא אוכל עמהם, וכן אין אחד מהם רשאי ליעשות שליח צבור באותו היום שנשכר בו אפילו במקומן אם היו שם י' להתפלל סדר תפלת הצבור וירידה לפני התיבה שהוזכרה לאו דוקא וכן אם היה כהן אינו נושא את כפיו, ובחבורי רבני צרפת ראיתי בשם תלמוד המערב היו מימיו על כתפיו קורא שמע ומתפלל שאין מלאכת המים מחוורה ר"ל לקרות מלאכה ומפני שאם הם נשפכים אינו חושש ומינה יין ושמן צריכים להורידו:

המשנה הששית חתן וכו' בא להשמיענו עכשיו אותם שהם פטורים מק"ש ומאיזה טעם נפטרו ואמרו על חתן פטור מק"ש מלילה הראשון עד מוצאי שבת ועד בכלל שהם ד' לילות אם לא עשה מעשה שמתוך טרדתו אי אפשר לו לכוין, אבל אם עשה מעשה מאותה לילה שעשה מעשה ואילך חייב אע"פ שטרוד לעניני חופתו הואיל ואינו טרוד לעיקר מעשה וממוצאי שבת ואילך אם לא עשה מעשה גדולי המחברים כתבו שהוא חייב שנתקררה דעתו ודיה לטרדה בשעתה ויש אומר שכל זמן שלא עשה מעשה פטור אף לאחר כמה זמן ומה שהזכיר התנא מוצאי שבת להשמיענו שאף לילי פטור ולפי בא ללמד שמותר לבעול לכתחלה בשבת, ויש שמכריעים לומר שעד מוצאי שבת אפילו מן הסתם פטור ומשם ואילך אינו פטור אלא אם כן נותן לבו לעשות מעשה באותה הלילה, ויש מפרשים שאף עד מוצאי שבת אם פרסה נדה או שלא הותקנה לו עדיין לאיזו סבה חייב בק"ש, ומעשה בר"ג שקרא וכו' כלומר שמאחר ששיער בדעתו שהוא יכול לכוין לא רצה לפטור עצמו זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא, חתן שאמרנו שהוא פטור הדבר פשוט שהוא נאמר אף בשכבר כנס שאם הוא הולך לכנוס או בא לכנוס עכשיו מה הוצרכה להביאה בפרט הרי כל העוסק במצוה פטור ואף באלמנה כן, אלא שכבר כנס ומתוך כך לא נאמר אלא בכונס את הבתולה ומשום טרדא דמצוה, וענין הטרדה גדולי המפרשים פירשוה שמא לא ימצא בתולים, ויש מפרשים שמא תעשנו כרות שפכה, ועיקר הדברים שעל טרדת הביאה לבד הוא אומר אבל כונס את האלמנה אין כאן טרדה וכן עוסק במצוה אין כאן שכבר כנס וכל שכן שאם היתה לו טרדה אחרת שאינה של מצוה כגון אבל אחר שנקבר מתו, וכן מי שטבעה ספינתו בים לא נפקע ממנו חיוב ק"ש בכך שאין פוטרין אותו משום טרדא אלא אם כן היתה טרדה של מצוה, וביאור הסוגיא מבולבל ביד מפרשים ומפני שהמקשה היה מתבלבל בהבנת דבריו של בעל הברייתא, ולדעתנו כך פירושה בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כלומר בעוד שאתה יושב ובטל או עוסק בדבר הרשות פרט לעוסק במצוה שהוא פטור, בלכתך בדרך פרט לחתן וכונתו היתה לומר אע"פ שאינו עוסק במצות נשואין כגון שאינו הולך לכנוס ולא רוצה עכשיו לכנוס אלא שכבר כנס דליכא תו מצוה אלא טרדא דמצוה אי איכא מצוה מבשבתך בביתך נפקא כשאר עוסק במצוה, אלא שבעל הברייתא לא פי' את הדברים אלא שאמר סתם חתן פטור ומקרא דבלכתך בדרך וחתן אין דרכו לילך ואחר כך פירש את דבריו דבתולה הוא דמפטר אבל באלמנה חייב והיינו דקא בעי מאי משמע דבבתולה ליפטר ובאלמנה ליחייב דהא כונס את האלמנה נמי חתן מיקרי ואין דרכו לילך שהרי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים, ותירץ לא משום שאין לילך קאמר אלא משום מצוה קאמר דמה דרך רשות וכו' וכונתו על טרדת מצוה לא על גוף מצוה אלא שוא מכינה על גוף מצוה וכהליכה לעשיית המצוה שאם בעשייה גופה מבשבתך נפקא, ומקשי ליה ובהליכה מיהא אמאי ומי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה ואפי' הכי אמר רחמנא ליקרי דאכתי בשבתך משמע שיושב ובטל מעיקר עסק המצוה, ושני ליה דבלכתך משמע לכתך דידך ר"ל הליכה של רשות, והקשה לו אם כן אף כונס את האלמנה ובהולך לכנוס ליפטר, ושני ליה דאין הכי נמי אלא דאיהו לאו משום מצוה קאמר שכבר כנס אלא משום טרדא וכונתו על טרדת מצוה אלא שהמקשה הבינה על כל טירדא והיינו דאקשי ליה מטבעה ספינתו והודיעו שמטרדת מצוה אמרה ואע"פ שאין בה גוף מצוה ובלכתך אע"ג דכל חתן אין דרכו לילך מכל מקום אינו ממעט אלא כל שיש בטרדתו סרך מצוה דתרויהו נפקא מבלכתך דטרוד טרדה דרשות חייב וחתן אף שלא במקום מצוה, ומכל מקום דוקא במקום סרך מצוה פטור הא כל שיש שם מצוה אף באלמנה כן כך נראה לי, אע"פ שבפירושנו כתבנוה בדרך אחרת אלא שלענין פסק הכל עולה לענין אחד, וגאוני פרשוה בדרכים אחרות שיצא לך מהם שכונס את האלמנה אף בשעת מצוה כגון שבא לכנוס או הולך לכנוס כיון דמצוה שאין בה טירדא היא חייב ואין הדברים נראין כלל, ושמא תאמר כונס השתא משמע כלומר בעוד שהוא מקיים מצות נשואין ואם כן באלמנה אמאי מיחייב ובבתולה מה הוצרכה אין זה כלום הכונס שכנס משמע כמה שאת אמר הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, המביא גט, השולח את הבערה, וכן הרבה:

מה שפטרנו חתן מק"ש יש אומרים שלא נאמר אלא בשל ערבית ואין צריך לומר שאף בברכותיה פטור אבל של שחרית חייב שאינו זמן טרדא לענין זה, ויש מפקפקים בדבר להקל בו אף בשל שחרית שהרי מכל מקום טרדת הלב יש כאן ודברים אלו כלן תפלה ותפלין כדין ק"ש הם, אבל חייב בשאר מצות שאין צריכות כונה כל כך, ולא כמי שסובר שפוטרים אותו מכל המצות, וגדולי הרבנים כתבוה כן במסכת סוכה ר"ל שהם כתבו שהמחייב חתן בשאר המצות אינו סובר שמועת העוסק במצוה, ומאחר שהלכה כדברי האומר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה פטור הוא בכל המצות, ומכל מקום לדעתנו אין אנו אומרים כן אלא במה שאי אפשר לקיים את המצוה השניה אלא בקצת בטול של ראשונה ולא עוד אלא שיש מי שמחייבו בתפלין הואיל ואין זמנן אלא ביום אלא שעקר הדברים כדעת ראשון בשעה שהוא עוסק וכי תעלה על דעתך דמי שיש לו תפלין בראשו או ציצית בבגדו יהא פטור מכל המצות, אם היה אבדה שאפשר לו להניחה במקום שאין לו עוד בה טרדת שמירה ודאי חייב ומפני שרוב אבדות הם בבהמות שטורח שמירתן בלא הפסק הוא אומרה מן הסתם כאלו נאמרה בכל אבדה, ואף בשאר אבדות אי אתה צריך לכך שמכל מקום בשעה שהכניסה לביתו נפטר מליתן פת לעני ועל אותה הנאה נעשה שומר שכר עליה וכן ביארנוה במציעא בפרק האומנין:

אהלים לנחלים. פרש"י דכתיב כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' ופשטיה דקרא איירי בבשמים כדכתיב מור ואהלות. וטפי נראה דדריש מדכתיב מה טובו אהליך יעקב וכו' וסמיך לי' כנחלים נטיו:

הקורא את שמע ואינו יודע להיכן טעה יחזור לתחלת הפרק. ודוקא שאינו יודע להיכן טעה אבל אם ידע שאמר כל הפרק ונזכר שדילג פסוק א' או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך והכי תניא בתוספתא דמכילתין הקורא את שמע וטעה והפסיק בו פסוק א' לא יתחיל בראש הפרק אלא יתחיל מאותו פסוק ואילך וגומר עד סוף וכן ע במגלה וכן בתפלה:

חתן פטור מק"ש לילה הראשון וכו'. ופטור בין ביום בין בלילה אם לא עשה מעשה אבל לאחר ד' לילות אע"ג דטריד וצעיר דלא מצי בעיל מ"מ לא טריד כולי האי כי כבר נתייאש קצת:

ומעשה בר"ג שנשא. כלומר אם אדם גדול כר"ג רוצה ליטול את השם הרי זה הרשות בידו ואין זה מעשה לסתור:

ובעל הבית בין כך ובין כך ירד למטה ויתפלל. לפי שאין דעתו מיושבת עליו, הא לאו הכי מצי להתפלל ולא דמי להא דאמרינן לעיל לא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל דכיון דעלה לאילן לעשות מלאכתו הוי כאדם שעלה לעליה ומצי להתפלל אי לאו משום שאין ק דעתו מיושבת עליו:

לא קשיא הא בפר' ראשון הא בפר' שני. פרשתי לעיל דלרבה) [דלרבא] לאו דוקא פרק ראשון אלא די בפסוק ראשון אבל הרי"ף פירש (דרב) [דרבא] מודה הכא דבעינן שיהו בטלין ממלאכתן בפרק ראשון דהא רבא קבלה להא דרב מרי ולאו משום דבעינן כונה בכוליה פרק [ראשון אלא] אי לא בטילי ממלאכתן משוי לי' עראי כי הא דאמרינן בפ"ק דיומא [דף י"ט:] דאסור לרמוז בעינים בפרק ראשון משום דכתיב ולא אותי קראת יעקב:

אי ר' יהושע מאי איריא פועלים אפילו כל אדם נמי. וליכא למימר דכל אדם רשות ופועלים חייבין דמילתא דפשיטא היא דכיון שכל אדם יכול להתפלל לכתחלה מעין י"ח דפועלים צריכין לעשות כן:

וחותם בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים באמצע. יש כח ביד חכמים לתקן ולקצר הברכות לפועלים כדי שישכרום בעלי בתים:

גמרא קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה באמצע הפרק יחזור לתחלת הפרק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מעשה בר"ג שנשא כו' לאו מעשה לסתור הוא דקמ"ל אם גדול כו' הרשות בידו עכ"ל וכה"ג קאמרי' לקמן אהא דשל ר"ג היו קורין אותן אבא פלוני כו' מעשה לסתור ומשני משום דחשיבי וק"ק אמאי לא מפרש לה תלמודא בכה"ג הכא אמתני' לפי דבריהם גם יש לדקדק בדבריהם דמשמע הכא דפסיקא ליה בשאר כל אדם אין רשות בידו ובסיפא איכא פלוגתא בהכי דת"ק ס"ל חתן אם רוצה לקרות ק"ש לילה הראשון קורא ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אפילו כל אדם כו' אם הפועלים אומרים אפילו לכתחלה עכ"ל הלשון מגומגם קצת כיון דשאר כל אדם נמי רשות לכתחלה נמי הוא והכי הל"ל אין זו שום חידוש אם הפועלים אומרים לחובה ויש ליישב דרשות דשאר כל אדם נמי לר"י אין לאדם להרגיל עצמו בכך ולעשות לכתחלה אבל פועלים ודאי דלכתחלה הוא ממילא דחובה עליהם לעשות כן מפני ביטול מלאכה וק"ל:

גמרא סרכיה נקיט ואתא נ"ב אבל סמ"ג וטור פי' דקאי אוכתבתם ה"ק שאם אמר למען ירבו ימיכם אינו חוזר לוכתבתם ראשונה דודאי בוכתבתם אחרונה הוא עומד כו':

גמרא ובעה"ב ב"כ וב"כ כו' לפי שאין דעתו מיושבת עליו. עפרש"י. ובפשוטו נראה דאומנין מפני רגילותם אינם מתפחדים משא"כ בעה"ב שאינו רגיל לכן מתפחד ואין דעתו מיושבת עליו. ונ"מ באומנין העוסקין במלאכת עצמן. וראיה דנקיט אומנין ולא פועלין כדתני לקמן הפועלים שהיו עושין מלאכה כו'. ועי' בירושלמי דז"ל שם כיני מתניתא הפועלין קורין כו' וע"ש במפרש. ועיין בשנו"א שפירש דבעה"ב יורד אף לק"ש והוא נגד תר"י והשו"ע. אך מצאתי לו חבר הר"ר מנוח בכ"מ בפ"ב מהל' ק"ש ה"ד:

שם רמי ליה כו' האומנין כו'. ופירש"י אפילו בזמן שהן עוסקין. נראה דדייק לה דאל"כ כיון דע"כ ירדו בשעת תפלה א"כ ירדו מקודם לק"ש:

שם והתניא בה"א עוסקין כו'. הוא לעיל י"א:

רש"י ד"ה מעין י"ח. שכולל י"ח ברכות בברכה אחת. ל"ד דכיון דג' ראשונות ואחרונות אומרים כהלכתן לא נשארו אלא י"ב:

גמרא א"כ לימא קרא בלכת כו'. לעיל י"א הגי' בשבת ובלכת כו'. ועי' בסוכה ברש"י ותוספות ומהרש"א:

תוס' ד"ה אהלים. דאהלים כו' לשון בשמים. ראיה ברורה לפירושם מסנהדרין ק"ה ב' ע"ש:

בא"ד מדסמיך מה טובו אוהליך כו'. כדבריהם מבואר להדיא בתנא דבא"ר פכ"א. אבל שם לקמן דריש ג"כ כאהלים כו' אלו ב"כ וב"מ כפירש"י ג"כ:

תוס' ד"ה וחותם. יש כח ביד חכמים לעקור כו' נ"ב בפרק ג' שאכלו (מו,א) משמע דלא עקירה היא:

מַה נְּחָלִים מַעֲלִים אֶת הָאָדָם מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה. אַף אֹהָלִים מַעֲלִים אֶת הָאָדָם מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת. נראה לי בס"ד היושב עראי בבית הכנסת ובית המדרש נקראים לגביה דידיה 'אהל', אבל היושב שם ולומד בקבע נחשבין לגבי דידיה 'בית', ואז בשכר זה יהיה נוסף מספר בית [412] על מספר חובה [21], ויהיה סך הכל מספר זכות [433], ולזה אמר מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות. ונראה לי בס"ד ענין הדמיון הזה לנחלים, כי הנחלים אם טבל בהם אדם טמא, נקרא הוא עצמו אחר הטבילה אדם טהור, וכן קדושת אהלים שהם בתי מדרשות מסייעין לאדם לעשות תשובה מאהבה, שהזדונות עצמן יתהפכו לזכיות.

רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, הֲווּ קָא קַטְרִין לֵיהּ גְּנָנָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר. נראה לי בס"ד דאשמעינן תלמודא בזה שיש מצוה רבה בעשיה ותיקון של החופה, דהא ר' אמי ור' אסי ביטלו תלמודם ועשו זה בידם, אף על גב דהוה אפשר על ידי אחרים, וכן תמצא בזוהר הקדוש פרשת תרומה בעובדא דבריה דרב ספרא, ולזה אמר אלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה דיינו, כלומר אלו לא באנו לעסק זה שבטלנו בו מתלמוד תורה, אלא רק להיות זה סיבה לשמוע דבר יקר וחדוש כזה דיינו, דאף על פי שעסק הגננא הוא זמן מרובה, ושמיעת דבר זה הוא זמן מועט יספיק.

רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, הֲווּ קָא קַטְרִין לֵיהּ גְּנָנָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר. נ"ל דאף על גב דזו מלאכה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, עם כל זה בטלו עסק התורה בחבורה וקטרי ליה גננא, מפני כי היו מכוונים כוונות על פי הסוד בדבר זה, שאין אחרים יודעים לכוין כמותם. והא דערב להם דבר זה ביותר והפליגו בשבחו, מפני כי סברא זו היו אומרים אותה קודם זה מדעתם ולא שמעו אותה מרבם, וכיון דחזו אדם גדול דסבר כן להדיא, ערב להם דבר זה דאיתמר משמיה דרבי יוחנן, דנמצא הם כוונו לדעתו של גדול.

רש"י ד"ה ואין מברכין לפניה שאינה מן התורה. עי' לקמן (דף לה ע"א) תוס' ד"ה לפניו וד"ה אלא. ויומא (דף עט ע"א) תוס' ד"ה ולא בירך. ובסוכה (דף כו ע"ב) תוס' ד"ה ולא בירך. וחולין (דף קז ע"א) תוס' ד"ה ולא בירך:

תוס' ד"ה וחותם כו' במלאכת בעה"ב. עי' לקמן (דף מו ע"א) תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה. וצ"ע:

בתר"י ד"ה ודברת בם כו' בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים כו' כלומר אפילו בק"ש כו', ודברת בם עשה אותם קבע שיהיו כל דבריך בזה, וכן אמרו בירושלמי, מכאן השח שיחת חולין כו'.
תמיהני הא ביומא (דף יט) איתא א"ר השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרי', דמשמע ולא בד"א היינו דדבורך יהי' רק בם, דהיינו בק"ש אבל בדברים אחרים לא תדבר היינו דלא תדבר שיחת חולין, ולא דקאי שלא יפסיק בק"ש בד"א, וההוא דעשה אותם קבע היינו שלא יקרא ק"ש דרך עראי שלא ירמוז בעיניו כמו שפירש"י שם:

בתוס' בד"ה הקורא את שמע כו' אבל היה יודע כו' א"צ לחזור עד סוף הדיבור. נראה שהוצרכו לפרש כן כי היכי דלא נימא דאפילו אם יודע שדילג באמצע אפ"ה צריך לחזור לגמרי לראש דכיון שצריך מיהו לקרות שנית א"כ מה שקרא בראשונה הו"ל כהפסק לגבי מה שקרא תחילה בראשונה ותו לא קרינן ביה והיו בהווייתן וכן בהלל ומגילה מש"ה הוצרכו לפ' דא"צ לחזור לראש כיון דבכה"ג כיון שקרא באותה פרשה תו לא הוי הפסק:

במשנה האומנין כו' חתן פטור מק"ש לילה הראשונה כו'. וי"ל אמאי לא קתני נמי הכא בחתן דפטור מק"ש ומתפילין ומכל מצות האמורות בתורה כדקתני לקמן בפרק מי שמת ולכאורה חד טעמא אית להו משום טרדא דמצוה ואפילו לאותן הספרים דל"ג לקמן ומכל מצות כו' מ"מ הו"ל למיתני פטור מק"ש ומתפלה ומתפילין דהא אפילו לשיטת רש"י וסייעתו בפ' הישן (סוכה דף כ"ו) בד"ה משום רבי שילא אמרו דלית להו להנך תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה משמע התם דקי"ל כרבי שילא מ"מ סוף סוף לכ"ע פטור מן התפלה ומן התפילין כדמשמע התם להדיא ומלבד זה נראה דוחק לומר דסתמא דמתניתין דהכא ובר"פ מ"ש פלוגתא דתנאי היא לענין דפטור משאר מצות ועי' מה שאכתוב בזה בר"פ מ"ש מיהו לאותן דל"ג נמי בר"פ מ"ש אלא תפלה ותפילין וכשיטת רבינו יונה דממילא ידעינן דכ"ש בשאר מצות וכמו שאבאר במקומו דלפ"ז יש ליישב בפשיטות הא דלא תני הכי תפילין לא מיבעיא לשיטת רוב הפוסקים דחתן אינו פטור מק"ש אלא בלילה דוקא דטריד בטרדא דבעילת מצוה משא"כ ביום א"כ ל"ש למיתני תפילין דלילה לאו זמן תפילין היא אלא דאפילו למאן דסבירא ליה דאפילו ביום פטור מק"ש אפילו הכי לא הוצרך למיתני תפילין בהדי ק"ש דאדרבה תפילין חמירי טפי ואיסורא נמי איכא ומי שרוצה להחמיר אינו רשאי שהרי אסור להסיח דעתו מתפילין וצריכין גוף נקי דאפילו מי שיש לו תאות אשה אסור להניחם כ"ש בחתן דלא סגי בלאו הכי ומה"ט נמי לא איצטריך למיתני תפלה דאתיא במכ"ש כיון דפטור מתפילין דאורייתא מכ"ש תפלה דרבנן ולקמן בר"פ מ"ש נמי לא איצטריך למיתני תפילין אלא משום סיפא דנושאי מטה וכמ"ש התוס' שם וק"ל ועי' עוד בר"פ מי שמתו באריכות:

בתוס' בד"ה מעשה בר"ג כו' לאו מעשה לסתור הוא דקמ"ל אם גדול הוא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא בסוכה בדף כ"ו שנינו במשנה כה"ג מעשה בריב"ז ומקשה בגמ' מעשה לסתור ומשני חסורי מחסרי והכי קתני אם בעי להחמיר על עצמו מחמיר ואין בו משום יוהרא ומעשה נמי כו' ולפ"ז לפי שיטת התוס' דהכא נמי היה להש"ס לומר חסורי מיחסרי ונלע"ד ליישב דשאני הכא דמילתא דפשיטא כיון שעיקר הטעם בחתן דפטור מק"ש אינו אלא משום דטריד ולא מצי מכוון לשיטת התוספות והרא"ש וכדמשמע נמי מסוגיא דהכא ודסוף פרקין א"כ מילתא דפשיטא היא דלא שייך לומר דכל מי שפטור מדבר ועושה מקרי הדיוט דכיון דבטעמא דכוונה תליא ומש"ה פטרו הכתוב א"כ היכי דמצי מכוין צריך לקרות דאפשר לו לקיים שניהם משא"כ בסוכה דלא שייך לומר כן והו"א דאין רשאי להחמיר משום הך ברייתא הובא בירושלמי דכל הפטור ועושה מקרי הדיוט ומש"ה איצטריך למיתני בהדיא שאם בא להחמיר על עצמו רשאי ומטעם שאבאר שם במקומו ומש"ה הוצרך הש"ס לומר חסורי מיחסרי. ובר מן דין י"ל בפשיטות לפי מה שמצאתי בירושלמי דאפילו למ"ד לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ואית ביה משום יוהרא אפ"ה מודה במי שנתמנה פרנס על הציבור דרשאי להחמיר וא"כ אין לך פרנס על הציבור יותר מר"ג שהיה נשיא לפ"ז לא הוי מעשה לסתור כלל ועיין עוד בזה בסוף פירקין:

בד"ה הא בפרק ראשון לאו דוקא נקט כו' ורבא אמר לעיל פסוק ראשון לבד כו'. אבל הרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו בענין אחר דהא דאמרינן הכא בפרק ראשון היינו דלא כהלכתא אלא אליבא דר"י דאמר כל פרק ראשון בעי כוונה ואף ע"ג דרבא דאיהו מרא דשמעתא דשני ליה רב מרי ורבא גופא ס"ל דבפסוק ראשון לבד בעי כוונה אלא משום דרבא אליבא דנפשיה ס"ל דטעמא דאומנין לאו משום כוונה הוא אלא הא דמפלגינן באומנין בין פרק ראשון לפרק שני היינו משום סוגיא דפ"ק דיומא דבפרק ראשון אסור לרמוז בעיניו כו' משום דמשוה ליה ארעי עיין באריכות בלשון הרי"ף והרא"ש אמנם לענ"ד לולי שיטת התוספות והרי"ף והרא"ש ז"ל היה נ"ל לפרש בפשיטות יותר דנהי דרבא ס"ל דפסוק ראשון לבד בעי כוונה היינו משום דפסק הלכה כר"מ דס"ל הכי משא"כ הכא דרב בא לתרוצי רומיא דמתני' אברייתא דמצריך כוונה מדרשא דהסכת ויליף ק"ש בגז"ש מדברי תורה וא"כ שפיר מסיק רבא דהך ברייתא היינו בפרק ראשון כיון דע"כ האי תנא פליג אדר"מ דהא ר"מ ע"כ לית ליה הך גז"ש כמ"ש לעיל בדף הקודם מדס"ל לר"מ דבק"ש א"צ להשמיע לאזנו ואי ס"ד דאית ליה גז"ש הא קיי"ל דאין גז"ש למחצה והו"ל למילף ק"ש מד"ת מיהו לכתחלה וכמ"ש לעיל באריכות ע"ש. ועוד י"ל דנהי דפסק רבא לעיל שאין צריך כוונה אלא פסוק ראשון היינו לענין דיעבד כדמשמע שם בברייתא שאם נאנס בשינה יצא וכדאמר ר"נ לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן טפי לא משא"כ הכא באומנין שמתירין להו לכתחלה לעסוק במלאכתן ולקרות משום פסידא קצת מש"ה מוקמינן לה בפרק שני דוקא אבל בפרק ראשון ודאי צריך לבטל ממלאכתו ולקרות לכתחלה ואפשר דהתוס' לשיטתייהו בסמוך בד"ה וחותם שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה משום פסידא כל דהו ושהיה מועטת דבונה ירושלים א"כ מכ"ש שיש להקל שאין צריכין לבטל ממלאכתם ובפרק ראשון דבפסוק ראשון לחוד סגי ודוק ועיין בסמוך:

בד"ה אפי' כל אדם כו' אין זה שום חידוש אם הפועלים אומרים עכ"ל. ונ"ל בכוונתן דהא דלא הוי חידוש משום דאתיא במכ"ש מנשיאת כפים שהתירו להפועלים לבטל מהמצוה לגמרי משום פסידא דבעה"ב א"כ כ"ש דפטורין מתפלת י"ח ואין מתפללין אלא מעין י"ח כיון דאפילו לכל אדם רשות וק"ל:

בד"ה וחותם בברכת הארץ אף ע"ג דמדאורייתא הם כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה אין זה מוכרח דהך מילתא דיש כח ביד חכמים לעקור לאו בחדא מחתא מחתינהו אלא היכא דאיתמר איתמר והיינו היכי דאיכא צד לאפרושי מאיסורא אבל אין שום סברא לומר דיעקרו חכמים דבר מן התורה משום הפסד ממון ובר מן דין לא ידעתי למה הוצרכו לזה דנהי דג' ברכות מדאורייתא הם היינו שצריך להזכיר בה"מ וברכת הארץ וברכת ירושלים משא"כ מה שצריך להזכיר בשם ומלכות בתחילה ובסוף ולחזור ולכפול ולחתום בהם סוף כל ברכה וברכה הא ודאי לאו מדאורייתא היא דהא לית לן שום דרשא ע"ז ויש ליישב וצ"ע אחר זה מצאתי שב"י בא"ח סימן קצ"ה כתב כן להדיא ע"ש:

יחזור לפרק ראשון. נחלקו רש"י והרמב"ם מהו פרק ראשון שרש"י פירש והי' אם שמוע והרמב"ם פירש ואהבת. ונתתי לבי לאיזה פירוש נכריע וראיתי להלח"מ בפ"ב מהלכות ק"ש הלכה י"ג שהקשה על מה שפסק הרמב"ם ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא וכו' תינח פסוק ראשון או לרבינו יונה שכל פרשה ראשונה היא מן התורה תינח פרשה ראשונה אבל למה יקרא פרשה שני' שהיא מדרבנן ותירץ כיון דחוזר וקורא מקצת צריך לקרות כולה כתיקנה. ואומר אני שזה תינח אם נסתפק בכל ק"ש כולה שמא לא קראה שאן עכ"פ צריך לקרות פרשה ראשונה וממילא צריך לקרות כולה מדרבנן אבל אם יודע בודאי שקרא פרשה ראשונה ומסופק רק על שאר ק"ש א"כ ספק דרבנן לקולא וזה דומה ממש לספק קרא ק"ש שצריך לקרותה עם ברכותי' אבל אם נסתפק רק על ברכותי' אינו חוזר. ומעתה מוכח כדעת הרמב"ם שגם ואהבת נקרא תחלת פרק וכשנסתפק בין פרק לפרק ממילא גם ואהבת הוא בכלל הספק וכיון שצריך להתחיל ואהבת מחויב לגמור את כולה כתקנה אלא דלפי"ז אם התחיל והי' אם שמוע ושוב נולד לו ספק באותו פרק עצמו שוב הוה ספק דרבנן ולקולא וא"כ למה אמר ר' יוחנן ל"ש אלא שלא פתח בלמען ירבו ומטעם סרכי' נקיט ואתי תיפוק לי' שאפי' אם התחיל רק והי' שוב א"צ לחזור מטעם ספק דרבנן לקולא ונראה דעכ"פ בויאמר עצמו אי לאו דסרכי' נקט ואתי הי' צריך לחזור דהרי זכירת י"מ ביום ודאי הוא דאורייתא ואין לומר שיסמיך על אמת ויציב דכיון שכבר מחויב בזכירת י"מ מן התורה צריך שיאמר כתיקנה מן ויאמר ואילך ולכן קמ"ל ר' יוחנן דמשם ואילך סרכי' נקט. אי כמי לפי מ"ש תר"י לתרץ כאן אליבא דשמואל דסבר ספק קרא ק"ש א"צ לחזור ולקרות דק"ש דרבנן א"כ למה כאן אמרינן לחומרא שיחזור לראש הפרק היינו משום שכיון שהתחיל עתה לקרות שוב שוי' עלי' חובה ולכך מחמרינן בספיקו א"כ הה"ד לענין והי' אם שמוע לדידן שמשם ואילך הוא דרבנן מ"מ אם כבר התחיל בו ספיקו לחומרא. ודעת רש"י בשמעתין אולי סובר שכל השלש פרשיות הם מן התורה:

חתן פטור מק"ש וכו' הטעם משום טרדה דמצוה והי' נראה דהיינו במי שלא קיים עדיין מצות פ"ו וכן הוא בפה"מ להרמב"ם וז"ל והוא שיהי' בענין ההוא מתעסק במצוה רוצה לומר מצות פ"ו עכ"ל רבינו. ותמהני שלא ראיתי בשום אחד מהפוסקים שיזכירו בחילוק זה. ורבינו עצמו בחיבורו פ"ד מק"ש לא חילק בזה כלל. ואולי כיון שכבר נשא אותה בחופה חייב הוא לקיים מצות עונה ובבעילה ראשונה טרוד טרדה דמצוה זו של עונה ועדיין צריך תלמוד:

והתני' בה"א עוסקין במלאכתן וכו'. הא דלא הקשה בל"ז הך דהקורא וכו' צריך שיכוין אהך דב"ה. נלע"ד שיש יכולת לעשות מלאכתו ואעפ"כ לכוין את לבו אבל לעמוד בראש האילן ולעשות שם מלאכה בהא ודאי שיבולבל מחשבת לבו מחמת אימת הנפילה בצירוף טרדת המלאכה ולכן הוקשה לו במשנתינו דתנן האומנין קורין בראש האילן וסתם עמידת האומן שם הוא שעוסק שם במלאכתו הי' להמשנה לפרש ובלבד שיבטל ממלאכתו בשעת ק"ש ומדלא פירשה המשכה כן מכלל שאינו צריך לבטל אפילו בראש האילן ולכן הקשה מהקורא וכו' צריך שיכוון וכדמשני לי' והוא שבטלין ממלאכתן הי' קשה לו א"כ למה לא התנה התנא במשנה שיבטל ממלאכתו א"ו שלא הוצרך לומר זה בעומד בראש האילן שאפי' הוא בבית ג"כ צריך לבטל ממלאכה בשעת ק"ש שהמלאכה לחוד ג"כ מבטלת הכוונה ואין זה תלוי בעומד בראש האילן שוב הקשה מב"ה דאמרי עוסקין במלאכתן וקורין וא"כ חזינן שהמלאכה לחוד איכה מבטלת הכוונה והי' לו לתנא במשנתינו להתנות בעומד בראש האילן שיבטל ממלאכתו:

ל"ק הא בפרק ראשון וכו'. הא לא דמשני גם על משנתינו דאיירי בפרק שני הא משום דא"כ למה מסיימה משנתינו מה שאין וכו' בתפלה ה"ל לחלק בק"ש גופא ולומר מה שאין רשאין לעשות בפרק ראשון:

תוס' ד"ה מעשה בר"ג וכו' לאו מעשה לסתור הוא וכו' ואף דמסיק במשנה שאח"ז דרבנן סברי דרשות ביד חתן לקרות מ"מ קשיא להו דמסתמא מעשה דר"ג אינו סותר לדברי רשב"ג שהוא בנו ולזה כתבו שאין זה מעשה לסתור דברי רשב"ג לפי דר"ג גדול הדור הי' והי' בוטח בעצמו וכו' וזה מרומז בדברי רשב"ג בעצמו שאמר לא כל הרוצה וכו' דמשמע דליחידי הדור מותר. ובזה מסולק תלונת מהרש"א מקבלת תנחומין על עבדים לקמן וממעשה דריב"ז בסוכה שהקשה הפ"י:

מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים וכו'. יש להרגיש אטו בלא הקשא לא ידעינן דבתי כנסיות ובתי מדרשות מעלין מחובה לזכות. ואפשר במ"ש הרמב"ם פ"א דמקואות ובי"ד סי' קצ"ח דנדה וטמאין שעשו טבילה בלי כונה עלתה להם טבילה דקי"ל כרב דנדה שנאנסה עלתה לה טבילה. והיינו דאשמועינן רבותא דאע"ג כי הולך האדם אל בית תפלה ובית המדרש בלי כונה ראויה אי נמי לאונסו מפני הכבוד או מפני הבושה ולא מלבו מ"מ אהנו ליה בית המדרש ובית הכנסת הללו מטהרין כמקוה דאף בלא כונה ואונס מעלין האדם מטומאה לטהרה כן ישיבתו בבית ה' אף באונס ובלי כונה מעלין אותו מחובה לזכות ותו דמתוך שלא לשמה בא לשמה. ומיהו היינו דוקא כמקוה דבשגם טבל בלי כונה או באונס הטבילה היתה הגונה וכדת של תורה ולכך הנה זאת עולה. אבל אם הטבילה לא היתה כתקנה כפי הדין או היה טובל ובידו שרץ לא עלתה לו טבילה אף אם ברצונו ובכונה טבל. וכן הוא הדבר בבית הכנסת ובית המדרש דאם ישיבתו שם הוא כהוגן בלי חטא הגם שלא יהיה בכונה או קצת באונס זכות הוא לו. אמנם אם שרץ בידו איזה חטא מדברים האסורים וכיוצא מישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ לא עלו לו והוי כטובל ושרץ בידו ולכך נסמכו אהלים לנחלים:
והנה רש"י פירש אהלים לנחלים כנחלים נטיו כאהלים נטע ה'. והתוספות כתבו ולי נראה דאהלים לשון בשמים אלא מדסמיך מה טובו אהליך לכנחלים נטיו עכ"ד ורש"י בפירוש החומש פירש בפ' כאהלים נטע ה' שני הפירושים בשמים או אהלים כדכתיב ויטע אהלי אפדנו. ואפשר דרש"י לא רצה לפרש דמדסמיך מה טובו אהליך דריש משום דמה טובו אהליך קאי על אהלי ישראל שדרים שם עם כל בני ביתם. ולהכי פירש כאהלים נטע ה' דאפשר לפרשו בתי כנסיות ובתי מדרשות ודוק:

רמי ליה רב מרי בריה דבת שמואל וכו' פירש"י בכמה מקומות קרי ליה בת רחל ובת שמואל היתה ונשבית וכו' ובא עליה אחד וכו' וכתוב בתוספות ישנים כתיבת יד ואין נראה לרבי דאמרינן בירושלמי דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא איטפל בקרובתך נסב קדמיתא ומתה נסב תנינא ומתה שקרון ח"ו לא שקרון אלא בגין חטאיה דחנניה בן אחי ר' יהושע שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל אלא ודאי לא היה מהם ואחרינא הוה עכ"ל והירושלמי דמייתו הוא בפ"ב דכתובות הלכה ו' ומ"ש בירושלמי אלא בגין חטאיה וכו' אינו מובן וכמו שהעיר עליו הרב יפה מראה. והרב פני משה בפירושו שם תריץ יתיב ועמ"ש הרב קרבן העדה. וראיתי בתוספות בתרא דף קמ"ט שהקשו על רשב"ם שפירש כרש"י מהירושלמי הנז' כמו שהק' בתוספות ישנים הנזכר וכתבו דהכי משמע בגמרא שם בכתובות דף כ"ג ע"ש. ועלה בדעתי לומר דרש"י ורשב"ם יאמרו דעוד היתה בת אחרת לשמואל דנאנסה מאיסור ונתעברה מרב מרי וזאת לא נכנסה לב"ד. וזכיתי ומצאתי בתוספות בשבת דף קנ"ד ע"א שכתבו ואע"ג דאתו לקמיה דרבי חנינא ואמרו נשבתי וטהורה אני לאו כלהו אמרו הכי ע"ש וכונתם דזו שנאנסה לא עיילא מעיקרא. ועד אחרן ראיתי להרב סדר הדורות דף ק"ל ע"ב שהקשה על דברי התוספות דשבת הנזכר ולק"מ כאשר יראה הרואה ודוק:

אהלים לנחלים. כנחלים נטיו כאהלים נטע: אף [אהלים]. בתי מדרשות. אהלים לשון נטיעה נופלת בהם שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא): קטרין ליה גננא. קושרין לו חופה להשיאו אשה: יחזור לראש. כגון שהיה יודע שבפרק זה טעה ודלג אבל אינו יודע באיזה מקום בו טעה: בין פרק לפרק. שיודע שגמר הפרשה וצריך להתחיל פרשה אחרת ואינו יודע באיזה מהן: יחזור לפרק ראשון. להפסק ראשון והיה אם שמוע: בין כתיבה לכתיבה. שיודע שצריך לומר וכתבתם ואינו יודע אם ראשון אם שני: וא''ר יוחנן. לתנא וכו': סרכיה נקט. אין לטעות מכאן עד אמת ויציב וא''צ לחזור אלא לאמת שהפרשה שגורה בפיו: מתני' האומנין. שהם עסוקים במלאכתן בראש האילן או בראש הנדבך והגיע זמן ק''ש קורין לשם מיד: נדבך. בנין של אבנים כמו נדבכין די אבן גלל (עזרא ו): מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה. דצלותא רחמי היא ובעי כוונה הלכך אין מתפללין בראש האילן ובראש הנדבך דמסתפי דילמא נפלי דאין יכולין לעמוד שם אלא על ידי הדחק ומחמת בעתותא לא מצי מכווני: גמ' ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. בזמן שעוסקין בהן מפני שענפיהם מרובים ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק ואין שם פחד ליפול לפיכך מתפללין בראשם אבל בשאר אילנות. אין מתפללין: בין כך ובין כך. כלומר בין מתאנה בין משאר אילנות: יורד ומתפלל. דהא אינו משועבד למלאכה שהוא ברשות עצמו: לפי שאין דעתו מיושבת עליו. מבעתותו ואם הקלו אצל פועלים מפני בטול מלאכה לא הקלו אצל בעל הבית: ברה דבת שמואל. בכמה מקומות קרי ליה בר רחל ובת שמואל היתה ונשבית לבין העמים כדאמר בכתובות (דף כג.) ובא עליה אחד ונתעברה הימנו ואח''כ נתגייר ושמיה איסור כדאמרי' בב''ב (דף קמט.) רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה הוה לכך לא היה נקרא על שם אביו: תנן האומנין קורין בראש האילן. אפי' בזמן שהן עסוקין אלמא לא בעי כוונה: שבטלין ממלאכתן וקורין. כדי שיהו קורין בכוונה רשאין להיבטל ממלאכתן: פרק ראשון. פרשת שמע בעי כוונה: קורין את שמע ומברכין לפניה ולאחריה. כתקונה וכן בזמן תפלה: אבל אין יורדין לפני התיבה. אינן רשאין ליבטל ממלאכתן ולירד לפני התיבה לעשות שליח צבור שיש שם בטול מלאכה יותר מדאי: מעין שמונה עשרה. הביננו לדעת דרכיך כו' שכולל י''א ברכות בברכה אחת וג' ראשונות וג' אחרונות כהלכתן: הא ר''ג הא רבי יהושע. דתנן בפרק תפלת השחר (דף כח:) ר''ג אומר בכל יום ויום מתפלל אדם י''ח ברכות רבי יהושע אומר מעין י''ח: עושין בשכרן. שנוטלין שכר פעולתן לבד סעודתן צריכין למהר המלאכה ומתפללין מעין י''ח: אבל עושין בסעודתן. בשביל האכילה לבדה מתפללין י''ח: והתניא. בניחותא דיש חלוק בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן: ואין מברכין לפניה. שאינה מן התורה: אבל מברכין לאחריה. שהיא מן התורה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת (לקמן דף מח:): וכוללין. שני ברכות באחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות: בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. כבר פירשתיה בפרק ראשון (דף יא.):

אהלים לנחלים. פי' הקונטרס דכתיב כנחלים נטיו כאהלים נטע. ולי נראה דאהלים דהאי קרא לאו לשון אהל אלא לשון בשמים אלא נראה מדסמיך מה טובו אוהליך לכנחלים נטיו: הקורא את שמע ואינו יודע להיכן טעה חוזר לראש. פי' מטעם שאינו יודע מהיכן טעה אבל אם היה יודע מהיכן טעה שדלג תיבה או פסוק אינו צריך לחזור אלא מאותו פסוק ואילך וכן בהלל ומגילה: מעשה בר''ג שנשא אשה וקרא ק''ש בלילה ראשונה. לאו מעשה לסתור הוא דקמ''ל אם גדול הוא ובוטח בעצמו שיוכל להתכוין והוא ראוי ליטול את השם הרשות בידו לפי שאין דעתו מיושבת עליו. ואם תאמר תיפוק ליה משום דאמרינן לעיל (דף י:) לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל. ויש לומר דהתם מיירי על גבי כסא או ספסל אבל באילן שעלה שם לעשות מלאכתו הוי כמו עלייה: הא בפרק ראשון. לאו דוקא נקט פרק א'. דהיינו אליבא דרבא ורבא אמר לעיל (יג.) פסוק ראשון לבד והכי הלכתא: אפי' כל אדם נמי. וא''ת הא שאר כל אדם רשות ופועלים חובה. וי''ל דפשיטא ליה כיון שיכול לומר מעין י''ח אין זה שום חדוש אם הפועלים אומרים אפילו לכתחלה: וחותם בברכת הארץ. אע''ג דמדאורייתא הם. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית: