בבא קמא נה ע"ב

א משנה הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה בשדה אחר על ידי אכילת פירות או רמיסה — הרי זה פטור, שהרי בעל הצאן עשה מה שהיה עליו לעשות. לא נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה — חייב, שרשלנותו היא שגרמה.

נעל כראוי ונפרצה דלת הדיר בלילה, או שפרצוה לסטים, ויצאה והזיקה בשן או ברגל — פטור בעל הצאן. אם הוציאוה לסטים בעצמם מן הדיר, ואחר כך הלכה הבהמה והזיקה — הרי לסטים חייבין על הנזק שגרמה.

הניחה את הבהמה בחמה וגרם לה צער בכך, או שמסרה לשמירתו של חרש שוטה וקטן, שאינם בני דעת לשומרה כראוי, ויצאה והזיקה — חייב, משום שגם כאן רשלנותו היא שגרמה לנזק.

מסרה לרועה לשמור — נכנס הרועה תחתיו, שעל הרועה מוטלת מעתה אחריות הנזקים.

נפלה הבהמה באונס לגינה ונהנית שם מפירות הגינה — משלמת, כלומר, בעליה משלמים רק על מה שנהנית, ולא על כל הנזקים שגרמה. ואולם אם ירדה הבהמה כדרכה לגינה והזיקה בגינה — משלמת מה שהזיקה גם אם היא עצמה לא נהנתה מכך. ומסבירים: כיצד משלמת מה שהזיקה, כלומר, כיצד מעריכים את הנזקים? שמין (מעריכים) שטח של בית סאה שניזוק באותה שדה כמה היתה יפה (שווה) אותו שטח לפני שהזיקה הבהמה וכמה היא יפה עכשיו. שאין מעריכים את הנזקים לעצמם, כמה היו שווים הפירות שאכלה לעצמם, ואף לא את ירידת ערך הקרקע המסויימת עליה היו הפירות, שהוא שיעור נזק גדול יותר למזיק, אלא מעריכים את הפחת של אותה ערוגה ביחס לשטח גדול יותר.

ר' שמעון אומר: דבר זה אמור כשאכלה פירות או תבואה שאינם גמורים, אבל אם אכלה פירות גמורים — משלמת פירות גמורים כפי הנזק. אם אכלה סאה — משלמת עבור סאה, אם אכלה סאתים — משלמת עבור סאתים.

ב גמרא שנינו בתחילת המשנה שנעל בפניה כראוי. ובהגדרת נעילה כראוי תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו נעילה כראוי, ואיזהו שלא כראוי? נעל דלת באופן שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלא ליפול — זהו נקרא כראוי. נעל דלת באופן שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה — זהו שלא כראוי.

על בסיס הבנה זו של המשנה, שנעילת דלת שעומדת ברוח מצויה נחשבת שמירה כראוי, אמר ר' מני בר פטיש: מאן [מי הוא] התנא של משנתנו הסבור לענין בעל חיים מועד דסגי ליה [שדי לו] בשמירה פחותה (כלשהי), שהרי לענין שן ורגל, בהן עוסקת משנתנו, כל בהמה מועדת — שיטת ר' יהודה היא, דתנן [ששנינו במשנה]: שור שקשרו בעליו במוסירה (רצועה) ונעל לפניו כראוי, ויצא השור והזיק, אחד תם ואחד מועד — חייב, שלא די בשמירה זו, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: תם — חייב אף ששמר כראוי, שגזירת הכתוב שחייב על מחצית נזקיו. מועד — פטור, שנאמר במועד: "ולא ישמרנו בעליו" (שמות כא, לו), ושמור הוא זה. ר' אליעזר אומר: אין לו שמירה כלל אלא סכין, כלומר כל עוד לא שחטו אינו נחשב לשמור כראוי. משמע שרק ר' יהודה סבור ששמירה כלשהי ("כראוי") מועילה כדי לפטור את בעל הבהמה המועדת.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו היא כשיטת ר' מאיר שמחייב בשור מועד בשמירה כזו, שאני [שונים] דיני שן ורגל אף שהם מועדים, ממועד של קרן, שהתורה מיעטה בשמירתן ולא חייבה לשומרם שמירה מעולה. שאמר ר' אלעזר (האמורא), ואמרי לה [ויש אומרים] כי במתניתא תנא [בברייתא שנוייה] הלכה זו: ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, שלא חייבה עליהם שמירה מעולה, ואלו הן: בור ואש, שן ורגל.

בור מניין — דכתיב [שנאמר] בו: "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו" (שמות כא, לג), למדנו מכאן: הא [הרי] אם כסהו — פטור, ודי בכך, ואין צריך למלא ולסתום את הבור לגמרי.

אש — דכתיב [שנאמר] בה: "שלם ישלם המבער את הבערה" (שמות כב, ה), וכוונתו: עד דעביד [שעושה] כעין (כמו) "מבעיר", שאינו חייב כשיוצאת אש מרשותו ומזיקה אלא כשהתרשל בשמירת האש.

שן — דכתיב [שנאמר] בה: "ובער בשדה אחר" (שמות, כב ד), וכוונתו: שאינו חייב אלא עד דעביד [שעושה] כעין "ובער", שהוא עצמו גורם ברשלנותו לכך.

וכן ברגל — דכתיב [שנאמר] בה "ושלח" (שמות כב, ד), וכוונתו: עד דעביד [שעושה] כעין "ושלח".

ותניא [ושנויה ברייתא]: "ושלח" — זה הרגל, וכן הוא אומר "משלחי רגל השור והחמור" (ישעיהו לב, כ). "ובער" — זה השן, וכן הוא אומר: "כאשר יבער הגלל עד תמו" (מלכים א יד, י).

ומכאן נדייק: טעמא [הטעם, דווקא] דעביד [שעושה מעשה] כעין "ושלח" "ובער", שהוא נוהג ברשלנות יתירה מתחייב בנזקים, הא [הרי] אם לא עביד [עושה] כן, אף אם שמר שמירה פחותה — לא מתחייב.

אמר רבה: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] באופן זה, דקתני [ששנה] במשנה דווקא "צאן". ויש מקום לשאול: מכדי [הואיל] ובשור קא עסקינן ואתי [עוסקים אנו ובאים] בכל המשניות הקודמות, ניתני [שישנה] אף במשנתנו שור, מאי שנא דקתני [במה שונה משנתנו זו ששנה] בה דווקא "צאן". לאו [האם לא] משום שהתורה מיעטה בשמירתן של אלו דווקא, שן ורגל, המצויות בצאן, ולא של שור שנגח? ונמצא שמשנתנו מדוייקת כשיטתו של ר' מאיר, הסבור שדווקא בשן ורגל די בשמירה פחותה אבל בשור מועד אין די בשמירה פחותה.

ומשיבים: לאו [לא], טעם הדבר שמדובר במשנה, העוסקת בשמירה פחותה, דווקא בצאן, הוא משום שכאן בצאן קרן לא כתיבא [נאמרה] בה, אלא רק שן ורגל הוא דכתיב ביה [שנאמרו בו], ולכן כשעוסק במשנתנו בנזקי שן ורגל מזכיר דווקא צאן (ואף שגם בשור מועד די בשמירה פחותה, כר' יהודה). וקא משמע לן [והשמיע לנו] אגב כך ששן ורגל שמועדין מתחילתם הוא, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ג תניא [שנוייה ברייתא], אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן דפטור מדיני אדם, שאין בית דין יכול לחייב אותו על כך, וחייב בדיני שמים, שיש עליו אחריות מוסרית על מה שעשה, וראוי לו שישלם. ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו ויצאה הבהמה וברחה, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו.

ומעתה מסבירים את הברייתא הזו על כל הלכותיה, אחת לאחת: אמר מר [החכם] בברייתא: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו. ודנים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] בכותל בריא (חזק) שלא היה נופל מעצמו והוא פרצו — בדיני אדם נמי ניחייב [גם כן יתחייב] לפחות על מה שהזיק ושבר את הכותל! אלא מדובר כאן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - ב

מתניתין:

המשנה שלפנינו מתחלקת לשני חלקים:

בחלק הראשון של המשנה מתבאר, מה היא השמירה שצריך האדם לשמור את ממונו שלא יזיק, וכן מתבאר בו חיוב הגזלן או השומר לשלם במקום הבעלים, על נזקים שהזיקה הבהמה.

ואילו בחלק השני מתבאר כיצד שמים את הנזק.

החלק הראשון:

א. הכונס צאן לדיר, שהוא מקום גדור, ונעל בפניה כראוי, בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה.

ויצאה הבהמה ^[1] והזיקה בשן ורגל, פטור בעל הצאן מלשלם הנזק, הואיל ושמרה כראוי, כיון שלא היה עליו יותר לעשות כדי לשומרה.

אבל, אם לא נעל בפניה כראוי, שנעל בדלת שאינה יכולה לעמוד אפילו ברוח מצויה, ויצאה והזיקה, חייב לשלם הנזק, שהרי פשע בשמירת הצאן.

ב. נפרצה חומת הדיר בלילה, ^[2] כגון שנפל כותל החומה, או שהבהמה חתרה תחת הכותל והפילה אותו.

או שפרצוה לסטים את דלת הדיר, ויצאה והזיקה. ^[3]

פטור בעל הצאן, שהרי הוא נעל בפניה את הדיר כראוי. ^[4]

ג. הוציאוה ליסטים מהדיר, והלכה והזיקה, הלסטים חייבין על הנזק, מפני שהם קנו לעצמם את הבהמה בקנין גזילה, המחייב אותם לשלם את נזקיה, וכפי שיתבאר בגמרא.

ה. הניחה, הניח בעל הבהמה את הבהמה בחמה בשמש, במקום מגודר אך ללא קירוי מעליו, ומתוך הצער מחום השמש פרצה הבהמה את הדלת, שהיתה נעולה כראוי.

או שמסרה את הבהמה לחרש שוטה וקטן. ויצאה והזיקה, חייב בעל הצאן, שהרי פשע בשמירתה כשהניחה בשמש, וצערה מן החמה גרם לה לפרוץ ולצאת משם, או כשמסרה לחרש שוטה וקטן, לפי שהם אינם בני דעת, ואינם יכולים לשמור.

ו. מסרה לרועה, נכנס הרועה תחתיו של בעל הצאן לחיוב שמירת הבהמה שלא תזיק, ולכן אם הזיקה חייב השומר בתשלום נזקיה.

ז. נפלה הבהמה לגינה מתוך אונס של הבעלים, כגון שנפלה מגג הבעלים לתוך גינת השכן, או שנפלה מתוך רשות הרבים שהיתה גבוהה מהגינה, לתוך הגינה, ונהנית, שאכלה שם מפירות הגינה, או שנהנתה בכך שנפלה על הירקות, שהם הצילו אותה מחבטה בקרקע, אך הירקות עצמם התרסקו, משלמת מה שנהנית. הבעלים משלמים רק לפי מה שנהנתה הבהמה, ולא לפי מה שהזיקה. ^[5]

ח. ירדה הבהמה כדרכה לתוך הגינה והזיקה, משלמת מה שהזיקה. הבעלים משלמים את מלא הנזק, היות והם פשעו בשמירתה.

ועתה מבארת המשנה בחלקה השני, את אופן הערכת הנזק במקרה של היזק שדה.

מבואר בגמרא, שדרשו חכמים ממה שנאמר [שמות כב ד] "ובער בשדה אחר" - מלמד הכתוב ששמין את נזקי השדה הניזוקית "על גב שדה אחר".

דהיינו, אין שמים את שווי הנזק בערוגה עצמה, כמה הוא ההפסד במה שאכלה או הזיקה הבהמה, אלא שמים את ההפסד שאירע לערך הכללי של השדה שבתוכה נמצאת הערוגה הניזוקית. והשומה של ההפסד הזה היא קטנה לעומת השומה של הערוגה עצמה, כי בערך הכללי של השדה אין ההפסד גדול כמו ההפסד של הערוגה כשלעצמה.

כיצד משלמת מה שהזיקה?

שמין בית סאה, שטח הראוי לזריעת סאה זרעוני חיטים, באותה שדה: כמה היתה יפה, שוה כל השדה, קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת, וכמה היא יפה, שוה עכשיו. ומשלם בעל הבהמה את ההפרש.

ונמצא שאין המזיק משלם את מלא שווי הערוגה, כי מי שקונה בית סאה בשדה כשהתבואה עומדת בה, אינו מפחית מהתשלום בגלל הערוגה החסרה כי אם סכום מועט.

רבי שמעון חולק על כך, ואומר: הערכה זו נעשית רק כאשר הבהמה אכלה פירות שלא נתבשלו עדיין כל צרכם.

אבל, אם אכלה פירות גמורים, שהתבשלו כל צרכם, משלמת פירות גמורים! את כל מלא הנזק.

דהיינו, אם אכלה סאה, משלמת סאה. ואם אכלה סאתים, משלמת סאתים.

גמרא:

תנו רבנן: איזהו "כראוי" ואיזהו "שלא כראוי", האמורים במשנתנו, שאם נעל בפני הצאן כראוי הוא פטור, ואם נעל שלא כראוי הוא חייב?

דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה - זהו "כראוי". ^[6]

ושאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה - זהו "שלא כראוי".

אמר רבי מני בר פטיש: מאן, מי הוא התנא שבמשנתנו, הסובר שמשנתנו העוסקת בחיוב של "מועד", סוברת דסגי ליה בשמירה פחותה? שהרי משנתנו מדברת ב"צאן", שהן בהמות המזיקות רק בשן ורגל, ולא בקרן. ושן ורגל הם דברים שהבהמה מועדת להם מתחילתה, ובכל זאת אומרת המשנה שדי להן בשמירה על ידי נעילה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלבד, שהיא שמירה פחותה.

הרי שמשנתנו סוברת שמועד די לו בשמירה פחותה בלבד, ומי הוא התנא שסובר כן?

רבי יהודה היא!

דתנן בסוף פרק רביעי: קשרו בעליו את שורם במוסירה, בחבל, או ונעל לפניו כראוי, בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, דהיינו שמירה פחותה, ויצא השור והזיק, אחד תם ואחד מועד, בין שהשור היה תם בין שהיה מועד, חייב הבעלים בנזקיו, דברי רבי מאיר, הסובר שלא די בשמירה פחותה אלא הבעלים צריכים לשומרו שמירה מעולה [דהיינו, לקושרו בשלשלת של ברזל, או לנעול לפניו בדלת העומדת אף ברוח שאינה מצויה].

רבי יהודה אומר: אם היה השור תם, הרי הוא חייב, משום שתם צריך שמירה מעולה. ואם היה השור מועד, הרי הוא פטור, שהמועד די לו בשמירה פחותה.

שנאמר בשור המועד "ולא ישמרנו בעליו". ומשמע דוקא משום שלא שמרו כלל הוא מתחייב בנזקיו, ושמור הוא זה!

כי שמירה פחותה נחשבת אף היא לשמירה. [הגמרא שם מבארת דרשא זו].

רבי אליעזר אומר: אין לו שמירה לשור המועד אלא סכין!

כלומר שישחטנו בעליו, ואפילו שמרו שמירה מעולה והפיל השור את הכותל ויצא והזיק, חייב הבעלים עליו.

נמצאנו למדים, שיש שלש מחלוקות מהי השמירה של שור המועד:

א. לדעת רבי מאיר, הוא צריך שמירה מעולה.

ב. לדעת רבי יהודה, די לו בשמירה פחותה.

ג. לדעת רבי אליעזר, אף שמירה מעולה אינה דיה בשור המועד.

הרי שרבי יהודה, הוא התנא הסובר שמועד די לו בשמירה פחותה. וסוברת עתה הגמרא, שלכל המועדים יש דין אחד ביחס לדרגת השמירה המוטלת עליהם, ואם כן, משנתנו סוברת כרבי יהודה.

ודחינן: אפילו תימא, יכול אתה לומר, כי משנתנו, אפילו בשיטת רבי מאיר היא אמורה!

כי אף על פי שהוא סובר ששור המועד צריך שמירה מעולה, זה רק ביחס לנזקי "קרן", שהוא נעשה מועד לה לאחר שלש נגיחות.

אבל ביחס לנזקי "שן ורגל", שהמשנה מדברת בהם, שהם מועדים מתחילתם, מודה רבי מאיר שאין צריך שמירה מעולה.

כי שאני שן ורגל, דהתורה מיעטה בשמירתן. שהרי התורה גילתה בהם בפירוש, שדי להם בשמירה פחותה.

דאמר רבי אלעזר, ואמרי לה, במתניתא תנא: ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן.

ואלו הן: בור, ואש, שן, ורגל. ^[7]

והיכן מצינו שהתורה מיעטה בשמירתן?

א. בור - דכתיב "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור, ולא יכסנו". ומשמע, שאינו חייב אלא כאשר לא כיסה את הבור כלל.

הא כסהו, ואפילו רק במכסה, פטור עליו. ולא הצריכה התורה שיסתום את הבור בעפר [שזו שמירה מעולה] אלא הסתפקה בכיסוי בעלמא, דהיינו שמירה מועטת. ^[8]

ב. אש - דכתיב "שלם ישלם המבעיר המבעיר את הבערה". ומשמע, שאינו חייב על נזקי האש עד דעביד "כעין מבעיר", שיפשע הבעלים לגמרי בשמירת האש. והרי הוא כאילו הבעיר בעצמו את הבערה. אבל אם רק שמר מעט על האש, אינו חייב בנזקיה.

ג. שן - דכתיב "כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה, ובער בשדה אחר" [וסוף הפסוק מדבר בנזקי שן, כפי שהגמרא תבאר להלן]. ומשמע, שאינו חייב על נזקי שורו באכילת שדה אחר עד דעביד כעין "ובער", שיפשע בשמירתה, והרי הוא כאילו האכילה בידים משדה אחר, אבל אם שמר, ואפילו מעט, אינו חייב על נזקי שן.

ד. רגל - דכתיב "ושלח את בעירה" [שמדבר בנזקי רגל כדלהלן], ומשמע שאינו חייב בנזקי רגל עד דעביד כעין "ושלח", שיפשע בשמירתה, וכאילו הוליך בעצמו את הבהמה על שדה חבירו והזיקה את השדה. אבל אם שמר מעט, שוב אינו חייב בנזקי הרגל.

ומבארת הגמרא מהיכן אנו למדים מהפסוק דלעיל נזקי שן ורגל.

ותניא: "ושלח" - זה הרגל.

וכן הוא אומר בישעיה [לב כ] "משלחי רגל השור והחמור". הרי ששילוח הוא לשון של רגל בהמה.

"ובער" - זה השן.

וכן הוא אומר במלכים א [יד י] "כאשר יבער הגלל [השן, שלפעמים היא מגולה ולפעמים מכוסה. או מלשון "גללים", שעל ידי אכילת השן נעשים הגללים] עד תומו". הרי ש"ביעור" הוא מלשון אכילת בהמה.

וחוזרת הגמרא ואומרת: טעמא שהוא חייב בשן ורגל, משום דעביד כעין "ושלח" "ובער", שפשע בשמירה.

הא לא עביד כעין ושלח ובער, אלא שמר מעט, לא! אינו חייב בנזקיהם.

אמר רבה: מתניתין נמי דייקא, שרק בשן ורגל די בשמירה פחותה, ולא כדעת רבי יהודה שבכל שור המועד די בשמירה פחותה.

דקתני במשנתנו "הכונס צאן".

ולכאורה תקשי, מכדי, בשור קא עסקינן ואתי, כל המסכת עד עתה מדברת בשור. ואם כן, נתני גם במשנתנו "שור",

מאי שנא, ומדוע שינה התנא בכך דקתני במשנתנו "צאן" במקום "שור"?

לאו, האם לא משום דהתורה מיעטה בשמירתן של שן ורגל.

והמקור לכך: לאו, האם לא, משום דכאן, בצאן, קרן לא כתיבא בה. כלומר, צאן אינה מזיקה על ידי קרן, אלא שן ורגל הוא דכתיב ביה, רק בשן ורגל היא מזיקה.

ולכן שנתה המשנה כאן "צאן" דוקא, וקא משמע לן: דשן ורגל דוקא די בהם בשמירה פחותה, משום דמועדין הוא, שכבר בהיזק הראשון הם משלמים נזק שלם. אבל ב"קרן", שהבהמה אינה מועדת לכך מתחילתה, לא די בשמירה פחותה אלא צריכה היא שמירה מעולה. ^[9]

ומסקינן: אכן שמע מינה!

תניא: אמר רבי יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם, שבית דין אין מחייבין אותו לשלם עבור הנזק שעשה, היות והוא רק גרם את הנזק ולא עשה אותו בידים, ו"גרמא" בנזיקין פטור בדיני אדם, וחייב בדיני בדיני שמים. ^[10]

ואלו הן:

א. הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והבהמה ברחה ונאבדה מבעליה.

ב. והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, שהטה את הקמה לכיוון האש כדי שתישרף, בהגיע האש אליה.

ג. והשוכר עדי שקר להעיד נגד חבירו ולהפסידו.

ד. והיודע עדות לחבירו שיכולה להועיל לו בדיני ממונות, ואינו מעיד לו.

אמר מר: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו.

והוינן בה: היכי דמי באיזה אופן מדובר?

אילימא אם נרצה לומר בכותל בריא, שהגדר שהוא פרץ היה חזק? אם כן, בדיני אדם נמי ניחייב אותו לשלם על הכותל שהוא שבר בידים? ^[11]

הערות

^[1] שפתחה הדלת. מתוך דברי המהרש"א.

^[2] לכאורה כבר אמרה המשנה שבנעל כראוי פטור, ואם כן, קשה, מה באה המשנה להוסיף בזה שנפרצה בלילה? אלא, היא באה להשמיענו, שרק בלילה פטור, כיון שלא ידע שנפרצה, אבל ביום יש לדבר קול, ומסתמא נודע לו שנפרצה, והיה לו לחפש אחר הבהמה, ולהחזירה. ועוד יש לומר, שהמשנה באה לומר, שבלילה, אפילו נודע לו שנפרצה ויצאה הבהמה, הוא אינו חייב לטרוח ולחזר אחריה באפילה. תוס' ד"ה נפרצה.

^[3] המשנה באה להשמיענו שאפילו הליסטים פטורים על היזק הבהמה כשלא הוציאה. תוס' ד"ה או.

^[4] שאם לא נעל כראוי, היה חייב אף שהוא אנוס על הפריצה, משום שהוי תחילתו בפשיעה לגבי הדלת שנעלה לא כראוי, וסופו באונס על הפריצה. מאירי. ובלחם אבירים כתב, שאפילו אם לא נעל כראוי, פטור. ולא הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס, משום שהאונס לא בא מחמת הפשיעה.

^[5] ודוקא באופן שלא היתה יכולה להגיע לשם בירידה כדרכה, שאם כן אפילו נפלה לשם באונס חייבים הבעלים לשלם מה שהזיקה, משום שתחילתו בפשיעה לגבי ירידה, וסופו באונס לגבי נפילה. וגם בסיפא, שירדה והזיקה, מדובר שלאו דוקא ירדה ממש, אלא מאחר שיכולה לירד הרי הבעלים חייבים גם כשנפלה, משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ו"ירדה" שנקט התנא, הוא משום שכך הוא דרכה, לרדת במקום שיכולה לירד. תוס' ד"ה נפלה [לקמן נז ב]. והרשב"א הביא, שהראב"ד חולק על התוס', וסובר שדוקא אם ירדה ממש חייב. אבל אם רק יכולה לירד, ונפלה, פטור. ולא הוי תחילתו בפשיעה בכך שנתן לה ללכת במקום שיכולה לירד, כי האם יתכן לומר שאינו רשאי להעביר את בהמת צאנו ברשות הרבים, או שמא נדרוש ממנו שיאחזנה בזנבה. אלא ודאי, כל אימת שנפלה, פטור. והמאירי כתב לחלק, שאם אין הבעלים הולכים עמה הרי זו פשיעה לגבי ירידה, שהרי היא עלולה לירד כדרכה. אבל אם הבעלים הלכו עמה, לא היו להם להעלות על לבם שתרד לשם, אלא שתלך על פי הנהגתו.

^[6] כתב הים של שלמה [א] כי לאו דוקא ברוח קאמר, אלא כל שעומד בשמירה בינונית הוי שמירה שאינה מעולה. וזהו הכלל, כל דבר ששכיח הוי כרוח מצויה, וכל מה שלא יבא לידי היזק אלא על ידי מקרה, הוי כמו רוח שאינה מצויה, ופטור.

^[7] לכאורה קשה, למה לא אמר "כל הנזקין מיעטה התורה בשמירתן, חוץ מקרן"? ויש לומר, שהתנא מדבר על י"ג אבות של רבי אושעיא בתחילת פרק ראשון, ובכללן נמצאים ארבעה שומרים, ונזקי אדם, ובכל אלו ריבתה התורה בשמירתן, שהרי אדם הוא מועד לעולם, וחייב אפילו באונס. וכן שומרים חייבים בשמירה פחותה, ואפילו שומר חנם חייב בשמירה מעולה, כמו שאמרו כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. פני יהושע.

^[8] תוס' הקשו, הרי יתכן שאכן צריך כיסוי מעולה הרבה, שהוא שמירה מעולה. ותירצו, שהרי התורה לא הצריכה שיסתום את הבור בעפר, ואם כן גם כיסוי מעולה אין צריך שכיסוי מעולה הוא כמו סתימה בעפר. ועוד תירצו, שהכתוב השוה כורה לפותח, וכשם שהפותח בור שהיה מכוסה בכיסוי של שמירה מועטת, מסתמא לא החמירה עליו שיכסהו בכיסוי מעולה יותר מהראשון, הוא הדין בכורה בור, שדי לו בכיסוי מועט. ועוד כתבו התוס', שמרש"י משמע שכל כיסוי הוא בכלל שמירה מועטת, עד שיסתום בעפר.

^[9] התבאר על פי תורת חיים. כי הטעם שמיעטה התורה בשמירתן של שן ורגל הוא משום שמועדים הם מתחילתם, ולא עברו הבעלים על שום התראה, ולכן לא מחייבין אותם כששמרו שמירה פחותה. וראה שם שפירש עוד באופן אחר.

^[10] כתב רש"י בגיטין [נג א ד"ה וחייב]: וחייב בדיני שמים, פורענות לשלם לרשעים, שנתכוון להפסיד לישראל. והמאירי כתב, שחייב מדין שמים להשיב הנזק. והביא בשם גדולי הדורות שהוא פסול לעדות עד שישיב. וכתב, שהדברים נראים, כי מאחר שהוא חייב להשיב, חלה עליו תורת גזלן עד שישיב.

^[11] שעל הבהמה ודאי פטור, שהרי שנינו במשנה "או שפרצוה ליסטים פטור". רש"י. ותוס' רבינו פרץ הוסיף, שאין לומר כי מה שפרצוה ליסטים "פטור", היינו שרק בעל הבהמה פטור, אבל הליסטים חייבים. שהרי קתני בסיפא "הוציאוה ליסטים, ליסטים חייבים". ומשמע שגם הליסטים אינם חייבים אלא רק בהוציאוה, אבל לא כשרק פרצו את הדלת. וכן הביאו ראיה זו התוס' בסנהדרין [עז א ד"ה בנזקין]. אולם כתבו שיש לדחות, שהליסטים פטורים רק על מה שהבהמה הזיקה, ולא על אבידת הבהמה עצמה. וברשב"א כתב ש"פטורים" משמע בין שהזיקה בין שהוזקה. וכדעת רש"י כתבו גם התוס' כאן [ד"ה אילימא], שקושיית הגמרא היא שיתחייב על הכותל ולא על הבהמה, שעל הבהמה ודאי אינו חייב בפריצת גדר בעלמא, לפי שאין זה אלא גרמא. אולם יש ראשונים שחולקים, וסוברים שקושיית הגמרא היא על אבידת הבהמה עצמה, שיתחייב עליה הפורץ. ולדבריהם, המשנה מדברת רק על הפטור מנזקי הבהמה, שעל זה פטורים הליסטים, היות ו"לא ברי הזיקא", כי יתכן שהבהמה לא תזיק. אבל ביחס לאבידת הבהמה, נחשב הפורץ למזיק גמור, וכאילו איבדה בידים. רמב"ן בדינא דגרמי, והרא"ה בשיטמ"ק. ודעת הרמב"ם [נזקי ממון ד ב] היא, שאף על נזקי הבהמה חייב הפורץ גדר אם הכותל היה בריא. וכתב בתשובה [הובא שם במגדל עוז ובמגיד משנה] לחלק בין פרצוה ליסטים שהם פטורים על הנזק של הבהמה לבין פורץ גדר. שהליסטים כוונתם לגנוב הבהמה, לפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות בעלים הרי לא עשו הנזק שנתכוונו לו, שהיא הגניבה, ולפיכך לא נתחייבו ולא נעשית הבהמה ברשותם, אבל פורץ גדר חבירו אין כוונתו לגנוב, ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקיה, ולכן הוא חייב באותו נזק כדין כל מזיק. ועוד כתבו התוס' להקשות על שאלת הגמרא שיתחייב על הכותל בדיני אדם, דלמא באמת חייב על הכותל, ופטור מדיני אדם היינו על הבהמה בלבד. ותירצו דלא שייך לומר פטור מדיני אדם אילו היה שום חיוב או בבהמה או בכותל. והוסיפו שלפי המסקנא שמדובר בכותל רעוע, אמנם החיוב בדיני שמים הוא רק על הבהמה ואילו על הכותל אינו חייב אפילו בדיני שמים כיון שהוא רעוע ומצוה לסותרו. ומכל מקום שייך לומר חייב בדיני שמים כיון שיש דבר שחייב בו בדיני שמים. אולם בתוס' בסנהדרין שם כתבו בתירוץ אחד שגם על הכותל חייב בדיני שמים, כי הבעלים נהנים בינתיים מהכותל עד שיזדמנו לו פועלים לתקן. ובשלטי הגבורים כתב טעם אחר שמאחר שיש שם בהמה אין עליו מצוה לסתור שמא תצא הבהמה, ולכן הוא חייב בדיני שמים גם על הכותל.

מסרה לרועה לשמור — נכנס הרועה תחתיו, שעל הרועה מוטלת מעתה אחריות הנזקים.

וכן ברגל — דכתיב [שנאמר] בה "ושלח" (שמות כב, ד), וכוונתו: עד דעביד [שעושה] כעין "ושלח".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: In the case of one who brought his flock of sheep into the pen and locked the door before it in a manner that is appropriate, and despite this sheep went out and caused damage in another person’s field by eating produce or trampling it, the owner is exempt, since he safeguarded the animals appropriately. If he did not lock the door before the sheep in a manner that is appropriate, and sheep went out and caused damage, the owner is liable, since his negligence led to the damage.

If the owner locked the door appropriately but the wall of the pen was breached at night, or bandits breached it, and sheep subsequently went out and caused damage by eating or trampling, the owner of the sheep is exempt from liability. If the bandits themselves took the sheep out of the pen and the animals subsequently caused damage, the bandits are liable.

If the owner left the animal in the sun, causing it to suffer, or if he conveyed it to a deaf-mute, an imbecile, or a minor, who are not able to safeguard it, and the animal went out and caused damage, the owner is liable because he was negligent.

If the owner conveyed the animal to a shepherd to care for it, the shepherd enters in his place and is responsible for the damage.

If the animal fell into a garden and derives benefit from produce there, its owner pays for the benefit that it derives and not for other damage caused. If the animal descended into the garden in its usual manner and caused damage there, its owner pays for what it damaged. How does the court appraise the value of the damage when the owner pays for what it damaged? The court appraises a large piece of land with an area required for sowing one se’a of seed [beit se’a] in that field, including the garden bed in which the damage took place. This appraisal includes how much it was worth before the animal damaged it and how much is it worth now, and the owner must pay the difference. The court appraises not only the garden bed that was eaten or trampled, rather the depreciation in value of the bed as part of the surrounding area. This results in a smaller payment, as the damage appears less significant in the context of a larger area.

Rabbi Shimon says: This principle of appraisal applies only in a case where the animal ate unripe produce; but if it ate ripe produce, the owner pays the value of the ripe produce. Therefore, if it ate one se’a of produce, he pays for one se’a, and if it ate two se’a, he pays for two se’a.

GEMARA: The Gemara clarifies the definition of locking the door in a manner that is appropriate. The Sages taught: What is considered locking in a manner that is appropriate, and what is considered locking in a manner that is not appropriate? If one locked the door such that it is able to withstand a typical wind without collapsing or opening, this is considered a manner that is appropriate, whereas if he locked the door such that it is unable to withstand a typical wind, this is considered a manner that is not appropriate.

Rabbi Mani bar Patish said: Who is the tanna who taught with regard to animals that are forewarned that it is sufficient for the owner to provide only reduced safeguarding? Since the mishna deals with damage categorized as Eating or Trampling, for which all animals are considered forewarned, it must be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in a mishna (45b): If the owner of an ox tied it with reins to a fence or locked the gate before it in a manner that is appropriate, but nevertheless the ox went out and caused damage, whether the animal is innocuous or forewarned the owner is liable because this is not considered sufficient precaution to prevent damage; this is the statement of Rabbi Meir.

The mishna continues: Rabbi Yehuda says that if the ox is innocuous the owner is liable even if he safeguarded it appropriately, since the Torah does not limit the required safeguarding for an innocuous animal. But if the ox is forewarned, the owner is exempt from payment of damages, as it is stated in the verse describing the liability for damage caused by a forewarned animal: “And the owner has not secured it” (Exodus 21:36), and this ox that was tied with reins or behind a locked gate was secured. Rabbi Eliezer says: A forewarned ox has no sufficient safeguarding at all other than slaughtering it with a knife. According to this mishna, only Rabbi Yehuda maintains that reduced safeguarding is sufficient to render exempt from liability the owner of an ox that is forewarned.

The Gemara answers: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who holds that the owner of a forewarned ox is liable even if he provides only reduced safeguarding. Although animals are considered forewarned with regard to Eating and Trampling, one cannot apply to them a halakha stated with regard to an animal that is forewarned with regard to Goring. The halakha is different with regard to Eating and Trampling since the Torah limited the required standard of safeguarding for them. As the amora Rabbi Elazar says, and some say it was taught in a baraita: There are four matters for which the Torah limited their required standard of safeguarding, and these are: Pit, and Fire, Eating, and Trampling.

Where does the Torah limit the required standard of safeguarding with regard to the category of Pit? As it is written: “If a man shall open a pit, or if a man shall dig a pit and not cover it, and an ox or a donkey fall therein, the owner of the pit shall pay” (Exodus 21:33). One can infer: But if he covered it, he is exempt from liability, even though it is possible that the pit would become uncovered in the future.

Where does the Torah limit the required standard of safeguarding with regard to the category of Fire? As it is written: “The one who kindled the fire shall pay compensation” (Exodus 22:5), which is interpreted to mean that one is exempt from liability unless he acts in a manner that is similar to actively kindling the fire in another’s property by being negligent.

Where does the Torah limit the required standard of safeguarding with regard to the category of Eating? As it is written: “If a man causes a field or vineyard to be eaten, and he set his animal loose, and it feed [uvi’er] in the field of another” (Exodus 22:4). This indicates that the owner does not bear liability unless he acts in a manner that is similar to causing his animal to feed there, by being negligent.

Where does the Torah limit the required standard of safeguarding with regard to the category of Trampling? As it is written: “If a man causes a field or vineyard to be eaten, and he set his animal loose [veshilaḥ], and it feed in the field of another” (Exodus 22:4). This indicates that the owner is not liable unless he acts in a manner that is similar to setting his animal loose.

And it is taught in a baraita: With regard to the term veshilaḥ: This is referring to damage by Trampling, and similarly, the verse states: “That send forth [meshaleḥei] the feet of the ox and the donkey” (Isaiah 32:20). With regard to the term uvi’er: This is referring to damage by Eating, and similarly, the verse states: “As one consumes with the tooth, until it be all gone” (I Kings 14:10).

Evidently, the reason for the owner’s liability is specifically that he acted in a manner that is similar to setting the animal loose or causing it to feed. One can infer: But if he did not act in such a manner, even if he provided only reduced safeguarding, he is not liable.

Rabba said: The wording of the mishna is also precise, as it taught the halakha specifically with regard to sheep. This raises the question: Since we have been dealing with cases involving an ox in all the previous mishnayot, then let this mishna also teach the halakha with regard to an ox. What is different in this mishna that it teaches the case of sheep? Is it not because the Torah limited its requirements specifically with regard to the safeguarding against damage that is more likely to be caused by sheep, i.e., caused by Eating and Trampling, since sheep are unlikely to gore? If so, the wording of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who holds that a reduced level of supervision is sufficient only with regard to Eating and Trampling, but not Goring.

The Gemara rejects this: One can not necessarily derive from the wording of the mishna that it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. Perhaps the mishna specifically uses the case of sheep to teach the opinion of Rabbi Yehuda, because if it would have used an example of an ox here, one might have thought that it also includes damage caused by Goring, about which it is not written in the Torah that reduced supervision is sufficient. Therefore, the mishna specifically uses the example of sheep, to indicate damage caused by Eating and Trampling, about which it is written that reduced supervision is sufficient. And it teaches us that only with regard to Eating and Trampling, for which animals are considered forewarned from the outset, is reduced supervision sufficient according to the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara concludes that this is a valid reading of the mishna and one may learn from it that the mishna may even be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

§ It is taught in a baraita that Rabbi Yehoshua said: There are four matters in which one who commits an offense concerning them is exempt from liability according to human laws but liable according to the laws of Heaven and it would be proper for him to pay compensation, and the cases are as follows: One who breaches a fence that stood before another’s animal, thereby allowing the animal to escape; and one who bends another’s standing grain before a fire so that it catches fire; and one who hires false witnesses to testify; and one who knows testimony in support of another but does not testify on his behalf.

The Gemara clarifies each of the cases listed in the baraita. The Master says: With regard to the case of one who breaches a fence that stood before another’s animal, what are the circumstances? If we say it is speaking of a stable wall that would not have fallen by itself, the one who breached it should also be liable according to human laws, at least for the damage caused to the wall. Rather, here

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר"ל כאן שנה רבי תרנגול טווסי פסיוני כלאים זה בזה. איכא למידק ממתני מנא לן דהא ממניתין לא שמעינן אלא דכלאים אית בהו אלא דלא להוו מין אחד כי מרבו אהדדי מנא לן תירצו בתוס' דה"ק כאן הודיעך דכלאים שייך בעופות וכיון שכן יש לדעת מדעתנו שאלו המינין חלוקין זה מזה אע"ג דרבי אהדדי וכיוצא בזה יש בתלמוד.

דמרבו אהדדי. פירוש הראב"ד ז"ל שזה מגדל אפרוחים של זה וזה מגדל אפרוחים של זה כאלו הן מין א' דאלו מפני שגדלים זה על זה א"כ כבשים ועזים גדלים אלו עם אלו והן ב' מינין לכלאים.

אמר ר' ירמיה אמר ר"ל המרביע שני מינים שבים לוקה. איכא למידק דהרבעה לא שייך בדגים כדאמרינן בב"ר כל שנאמר ביה למינהו כלאים נוהג בו ופריך והרי דגים נאמר בהן למינהו וכי כלאי הרבעה נוהג בהן היאך יכול להרביעם ומשני דכלאי הנהגה דוקא נוהג בהן אבל הרבעה לא משכחת להו ולפיכך אמרו משמו של ר' יצחק בר' יהודה שהיה גורס כאן המנהיג בשני מינים שבים ובתוס' אמרו שאין צורך למחוק הגירסא דבדגים סתם הוא שאמרו שאין כלאי הרבעה נוהג בהן והתם בב"ר אמרו המרביע מין חית הים לוקה והא דשמעתין לאו בדגים סתם אלא כמין חיה שבים.

אמר רב אחא בר אדא משמיה דעולא אתיא למינהו מיבשה. כיון דכתיב בהו למינהו דכל שנאמר בו למינהו אסור בכלאי הרבעה וכלאים נמי למה להו למילף מבהמתך בהמתך משבת והא בכלהו כתיב למינהו ומכאן בני נח מוזהרין בהרבעה שלא במינו מדכתיב את חוקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר תירץ הראב"ד ז"ל ההוא לעשה והכא למלקות וכדאמרינן המרביע שני מינין שבים לוקה והיינו דאצטריך למינהו למינהו מיבשה.

הא דתנן: אחד שור ואחד כל בהמה לתשלומי כפל ולהשבת אבדה. לאו משום דבעינן להו בעלי חיים דאפילו כלים נמי איתנהו בהני אלא משום דכתיב בהו שור וחמור אתא למימר דלאו דוקא נינהו.

בדברות אחרות נאמר בהן טוב. פירוש דכתיב למען ייטב לך והארכת ימים.

מתניתין: או שפרצוה לסטים. אתא לאשמועינן שהלסטים פטורין על היזק הבהמה כל שלא הוציאוה הם כדקתני בסיפא ומסתברא דאדרבה משום צריכותא דסיפא נקט רישא דאתא לאשמועינן דכל שהוציאוהו קיימא ברושתיה אפילו לתשלומי נזק.

גמרא: מאן תנא דמועד סגי ליה בשמירה פחותה. כלומר דמדנקט צאן שמעינן דבהיזק שן ורגל קמיירי דמועדין מתחלתן דקר בצאן לא כתיבה ולפיכך בשמירה פחותה סגי ליה כמועד דקרן דס"ל דכל מועדות אפילו דשן ורגל כמועדות דקרן וכולן בשמירה פחותה סגי להו זה כזה וא"נ משום דושלח את הבערה בתר קרן דשור כתיב ועל אותו דין הנכתב בקרן שבו פתח הכתוב תחלה נאמרו אף אלו מש"ה אמר דמתניתין ר' יהודה תני לה:.

הא כסהו פטור ואע"ג דבעינן כסוי הראוי בין לשוורים בין לגמלים ובמקום דשכיחין עגלות כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים וכמו שכתבתי למעלה בפרק הפרה מ"מ קרי ליה שמירה פחותה ומיעט בה התורה כל שלא חייב לטמטם וכן פרש"י ז"ל.

עד דעביד כעין ובער. ואע"ג דבריש מכלתין דריש מיניה אזלא ממילא מ"מ מדלא כתיב ובערה ש"מ דאבעלים נמי קאי.

הכונס צאן לדיר וכו' כבר בארנו שעקר הכונה באלו שני הפרקים ר"ל פרק שור שנגח את הפרה ופרק הכונס הוא לבאר עניני המועדים שאינם בעלי חיים והם הבור והאש ובאו עניני הבור בפרק שור שנגח ובא אח"כ זה הפרק בעניני האש וכמו שבפרק שור שנגח כיון להשלים מעט מה שחסר מעניני השור קודם שיתחיל בביאור עניני הבור כן בזה הפרק כיון להשלים מעט מה שהניח מעניני השן קודם שיתחיל בביאור עניני האש ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים הראשון בעניני השן והרגל איזו שמירה פוטרת בהם:

השני על איזה צד ישתלמו נזקיהם:

השלישי בשן המזקת ברשות שלה על איזה צד פטורה ועל איזה צד חייבת:

הרביעי יתחיל בנזקי האש ויבאר בו מבעיר על ידי אחר או בסיוע אחר כיצד הוא דינו:

החמישי אף במבעיר עצמו איזו סבה פוטרת בו ונתערב בזה החלק מעט מן החלק הששי:

הששי לבאר בו איזה דבר חייב אדם בו בנזקי האש ואיזה דבר אדם פטור בו:

השביעי באש הפוגע בפשתן והזיקו זה את זה על איזה צד יתחייב האחד ויפטר חברו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

המשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצתה והזיקה פטור לא נעל בפניה כראוי ויצתה והזיקה חייב נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור הוציאוה לסטים הלסטים חייבין הניחה בחמה או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצתה והזיקה חייב מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו אמר הר"ם כראוי הוא שישים באותו מקום שכנסה שם דלת שלא תפילה הרוח מצויה ומה שאמר הוציאוה לסטים אינו רוצה לומר כשהוציאו הבהמות בידיהם כי זה מבואר אבל ר"ל כשהיו סבה ליציאתן כגון שיעמדו בפניהם עד שישובו מלפניהם בצד אחר ואבדו אותם והוא כאלו הוציאו אותם בידיהם דרך הרועים שיש להם משמשים תחת ידם ימסרו להם עדרי הצאן לשמרם ואמר כי הרועה הגדול כשמסר לאשר תחת ידו נכנס תחתיו וכשהזיקה יתחייב בנזקה הרועה השני לא הראשון ולא נאמר בכגון זה שומר שמסר לשומר חייב לפי שמנהג הרועים שעושין כך:

אמר המאירי הכונס צאן לדיר והוא שהיה מנהגם כשהיו רוצים לזבל את השדה שהיו מלינים שם את הצאן והיו גודרים סביבות המקום שמכניסים אותן לשם בפצים שלא יתפזרו לכאן ולכאן עד שיזדבל אותו מקום המוקף בצואתם ואחר כך מכנסין אותם למקום אחר ואותו הקף קרוי בלשון תלמוד דיר ואמר שאם נעל בפניהם כראוי והוא דלת שיכול לעמוד ברוח מצויה ויצאה והזיקה בשן ורגל או תולדותיהן פטור ומ"מ בנזקי קרן ותולדותיו חייב בתם ופטור במועד כמו שהתבאר אבל שן ורגל מועדים הם ושמירה פחותה פוטרתם ועוד שהתורה מיעטה בשמירתם כמו שיתבאר לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה חייב:

נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור פי' לא בנעל שלא כראוי הוא אומר כן שהרי מ"מ תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב אלא בנעל כראוי ונפרצה הכותל בלילה או פרצוה ליסטים שפטור ושמא תאמר ומה הוצרכנו בכך והלא אף ביצאה והזיקה בלא נפרצה פטור בא להשמיענו שמ"מ שאם נפרצה ביום חייב בכדי שידע ויבא להוציא את צאנו משם למקום אחר או לשמרם על איזה צד:

הוציאה ליסטים ליסטים חייבים מפני שקנאום במשיכה להתחייב בנזקיהם ומ"מ כשפרצוה אין חייבין על נזקי הצאן שאין זה אלא גרמא בעלמא אלא שעל הכותל חייבים אם הוא בריא כמו שיתבאר:

הניחה בחמה אע"פ שנעל בפניה כראוי וחתרה הבהמה עד שיצאה חייב שזה פשיעה היא שהרי כל תחבולה שהיא יכולה היא עושה כדי לצאת משם ואפילו יצתה בדרך אחר שהוא אונס מ"מ תחלתו בפשיעה היא:

מסרה לחרש שוטה וקטן הרי זה פשיעה גמורה וחייב בנזקיה:

מסרה לרועה הואיל ולבן דעת מסרה הרי הרועה נכנס תחתיו ומתוך שכבר למדנוה ממה שאמרו מסרה לאחד מארבעה שומרים כלם נכנסו תחת הבעלים פרשוה בגמרא בדרך אחרת והוא שאם מסרה הרועה לרועה אחר אם הוא רועה הממונה תחתיו חייב השני ונפטר הראשון שמן הסתם על מנת כן הפקיד אצלו ואם אין לשומר שני במה ישלם פטור הראשון וכן אם הלך השני ולא נשבע אלא שהניזק משתלם מן הבהמה בנזקי קרן תמה וכן אם הוזקה הבהמה ברשות רועה שני והוא אין לו במה לשלם שנפטר רועה ראשון הכל יודעין שהוא מוסר לתלמידו שהרועה הגדול מקבל בהמות מבני אדם הרבה ויש לו תלמידים רועים שמוסרין אותם להם ויוצאין ומרעין אותם ביערים והכל יודעים שכל שמוסר לרועה הגדול על דעת כן הוא מוסר לו הא אם מסרה לאחר חייב כדין שומר שמסר לשומר כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתם ר"ל ששמירה פחותה פוטרת בהם הבור והוא שאינו צריך לסתימה גמורה אלא לכסוי כמו שהתבאר והוא שאמר ולא יכסנו האש שאינו חייב אלא אם כן הוא בפשיעה על הצד שיתבאר והוא שאמר המבעיר כלומר שיבעיר בפשיעה כגון שמבעיר ברוח מצויה או שמסר גזא וסילתא לחרש שוטה וקטן וכן שן ורגל שאינו חייב אלא אם כן הוא פושע בשמירתן כגון שאינו שומרן אף שמירה פחותה הא אם שמרן אף שמירה פחותה מועלת בהן והוא שאמר ושלח ובער עד שיעשה כעין שלוח וכעין בעור ר"ל שפשע בהם ונמצא שאפילו לא היינו מדמין אותם למועד שבקרן מ"מ יצא לנו ממקום אחר ששמירה פחותה פוטרתן:

הכונס צאן לדיר ת"ר איזהו כראוי דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. פי' דוקא גבי דלת שהוא יכול להפתח ברוח. יש לחלק בה ומשמע כראוי ברוח מצויה והיא שמירה פחותה. אבל כיסוי הבור שאינו יכול להיפתח ברוח כי תניא כיסהו כראוי כיסוי יפה משמע. ושמיר' מעול' היא. ומש"ה מתמה וכיון דכיסהו כראוי היכי נפל ומוקי לה כגון שהתליע מתוכו:

בור דכת' ולא יכסנו הא כסהו פטור. פי' אע"פ שכיסהו יפה לגבי כורה שמירה פחותה היא דמן דינא לא ליפטר עד דטאים לי' ולא בכיסוי אעפ"י שהוא יפה מפני שהוא יכול להתליע מתוכו:

תוספות בד"ה נפרצה בלילה כו' הא ביום חייב דקלא אית ליה כו' עכ"ל נראה דרישא דנעל בפניה כראוי ודאי דלא איירי דוקא בלילה והיינו משום דמיירי דיצאה בפתיחת הדלת וליכא קלא למילתיה ופטור אף ביום כיון דנעל כראוי משא"כ בנפרצה דאיירי בנפילת הכותל דאית ליה קלא וק"ל:

שם תוס' ד"ה מאן תנא וכו' דמשמע ליה דמתני' במועד לחודיה איירי מדנקט צאן. יש לדקדק כיון דרבי מני ג"כ הרגיש בדקדוק דמתני' דנקטא צאן ולא נקטא שור כדדייק רבה בסמוך אלא דרבי מני הוה ס"ל דמשום הכי נקט צאן דליתא גבי תם ולאשמועינן דדוקא מועד סגי ליה בשמירה פחותה ולא תם א"כ מאי קאמר רבה בסמוך מתני' נמי דיקא דהטעם הוי משום דהתורה מיעטה בשמירתה אבל מועד דקרן לא מדנקט במתני' צאן ולא נקט שור הא רבי מני נמי הוה ידע דקדוק זה ושני ליה דלהכי נקט צאן לאשמועינן דתם לא סגי ליה בשמירה פחותה וא"כ מאי דייק רבה ויש לתרץ דרבה דייק הכי דאי לאפוקי תם אתא לאשמועינן ליתני שור המועד מ"ש דנקט צאן אלא משום דליתא גבי קרן אלא שן ורגל וק"ל:

בתוס' בד"ה מאן תנא כו' מדנקיט צאן כו' וס"ל להגמ' השתא כו'. ובסמוך לבתר דמשני דיש לחלק בין מועד דשן ורגל למועד דקרן דייק שפיר אי כר"י ניתני שור אי משום דלא נטעה כראב"י הא השתא אכתי י"ל (כר' אליעזר) [כר"מ. ודוקא צאן דהתורה מיעטה בשמירה דשן ורגל] וכיון דבכל גוונא איכא למיטעי טפי הו"ל למיתני שור כדבכולה פרקין אלא (כר' אליעזר) [כר"מ] ס"ל ודוקא צאן סגי ליה בשמירה פחותה וק"ל:

בתוס' בד"ה הא כסהו פטור כו' ופותח שמצאו מכוסה כו'. אע"ג דאף פותח שמצאו בכיסוי פחותה מאד נמי לא החמירה עליו לכסיתו יותר מ"מ מזה לא דברה תורה כי יפתח ולא יכסנו שזה לא מיקרי פתיחה כלל ואף אם הניח הפותח כך פתוח נמי פטור דלאו מידי עביד אבל אם כסהו הראשון כראוי שיכול לעמוד ברוח מצויה אף באת"ל דלא סגי בהכי סברא שהפותח חייב אם הניח פתוח ועלה נמי קאי ולא יכסנו הא כסהו כעין הראשון פטור וק"ל:

בתוס' בד"ה אילימא כו' דאין זה אלא גרמא בעלמא. מפרצוה לסטים דמתני' אין ראיה דמתני' להתחייב בנזקים איירי אבל אאבידה דבהמה אפשר מיחייבי. וכן כתבו התוספות פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ז:)

תד"ה נפרצה דקלא א"ל למילתא ומסתמא ידע. ועיין מהרש"א ועי' (לעיל נב) פלוגתת רב ושמואל וריו"ח בפירוש רש"י ותוספות וצע"ק:

תד"ה התורה ואע"ג כו' דשו"ר חייב בר"ה מק"ו מקרן כו' ול"פ שכן מיעטה בשמירתן. לכאורה מ"מ נוכל למילף דלחייבו שו"ר ח"נ מיהא אף בשמירה פחותה ובר"ה מק"ו זה בעצמו מה קרן שא"ח אלא ח"נ בחצר הניזק אף בלא שמרו כלל חייב הח"נ אף בר"ה ובשמירה פחותה שו"ר שחייבים נ"ש בחה"נ בלא שמרו כלל א"ד שחייבים ח"נ אף בר"ה ושמירה פחותה כקרן:

בתוספות בד"ה נפרצה בלילה כו' הא ביום חייב דקלא אית ליה למילתא ומסתמא ידע כו' עכ"ל. לכאורה קשה התינח לרב דאמר לעיל גבי בור בכדי שידע וכפי' התוס' שם דמסתמא שמע א"כ ה"נ דכוותיה אבל שמואל ור"י דסבירא להו דבעינן שיודיעוהו וכפי' התוספ' משום דאינו סומך אשמיעה לחוד א"כ מ"ש הכא דמחייבינן ליה מסתמא מטעמא דודאי שמע בשלמא לעיל בפ"ק דדייקינן להדיא הא ביום חייב יש לומר משום דאיירי בקרן שהתורה החמירה בשמירתו מחמרינן נמי בהא משא"כ בבור שמיעטה התורה בשמירתו אבל כאן במשנתינו דאיירי משן כו' כדמסקינן בסמוך ומיעטה התורה נמי בשמירתו קשה מ"ש מבור ויש ליישב דנפרצה דהכא אית ליה קלא טפי מנתגלה הבור דהתם משום שראו ג"כ הבהמה יוצאה מן הדיר לאחר שנפרצה או פרצוה ליסטים וק"ל:

לעיל במשנה הכונס צאן לדיר כו' לולי דברי התוס' היה נראה דהא דלא נקטיה לעיל גבי מילי דשור והפסיק בדיני הבור היינו משום דלמאי דמסקינן דאיירי הכא בשן ורגל וכ"ש דכולהו בבי דסיפא דמתני' איירי להדיא מתשלומי השן א"כ ניחא ליה לתנא לשנות כסדר המקראות ממש דתחילה כתיב קרן ואחר כך בור ואח"כ שן ורגל ואחר כך אש וכדרך שנשנו גם כן בריש מכילתין ואע"ג דכבר שנה התנא דיני שן ורגל בפ' כיצד היינו אגב גררא דה' תמין וה' מועדין משום דבשן ורגל שייך נמי תשלומי חצי נזק כמו בקרן תמה כגון חצי נזק צרורות ובשן אכלה דברים שאינם ראוים לה אבל עיקר דין התשלומין ושמירתן דשן ורגל הכא נקט לה כסדר המקראות וצ"ע למה נדחקו התוס' לפרש בענין אחר:

בפרש"י בד"ה מה שנהנית כו' אלא שמין בית סאה כו' קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת כו' עכ"ל. ואע"ג דבגמ' אמרינן דמשערינן בששים מ"מ הכא איירי לאחר שכבר שמו הבית סאה בששים חוזרין לשום אותה כמה היא יפה בלא הערוגה וכמ"ש רש"י להדיא בגמ' אבל לחזקיה דאמר קלח בששים קלחים ודאי א"א לפרש כן וכמ"ש תוספ' שם וצ"ל לפי' רש"י דלחזקיה נקיט במתני' בית סאה לדוגמא בעלמא ואיירי כגון שאכלה חלק ששים מבית סאה שמין כל הבית סאה כמה היתה יפה כו' וק"ל:

בתוספות בד"ה ר' יהודא היא קצת תימה דר"י דריש לעיל ולא ישמרנו לזה ולא לאחר עכ"ל. ואף ע"ג דהאי לזה ולא לאחר משמע להדיא לעיל דלמעוטי תם דקרן אתא וא"כ למאי דס"ד השתא דמועד דשן ורגל שוה למועד דקרן לא שייך למעטינהו מלזה ולא לאחר מ"מ משמע להו לתוספ' דכיון דחידוש הוא שחדשה התורה לומר תם חייב בשמירה פחותה ומועד פטור דמסבר' איפכא מסתברא וא"כ אין לומר בו אלא חדושו בלבד במאי דגלי קרא ולא נילף מיניה בדוכתא אחריני כיון דגלי לן קרא ולא ישמרנו לזה ולא לאחר ממילא יש לומר דאפילו במועד דשן ורגל ליבעי שמירה מעולה כפי הסברא מק"ו דתם דקרן אך לפי שיש מקום לדחות זו הסברא לכך כתבו תוס' בלשון קצת תימה וק"ל:

בגמרא ד' דברים התורה מיעטה בשמירתן כו' לכאורה יש לדקדק אמאי לא קתני כל הנזקין מיעטה בשמירתן חוץ מקרן ונראה דקאי אי"ג נזקין דר' אושעיא כדאיתא בריש מכילתין והיינו ד' שומרים וה' דברים דנזקי אדם ובכל אלו ריבתה התורה בשמירתן דאדם מועד לעולם וחייב אפי' באונס וכן שומרים נמי חייבים בשמירה פחותה ואפי' שומר חנם נמי בעי שמירה מעולה כענין שאמרו כספים אין להם שמירה אלא בקרקע וכה"ג טובא משא"כ בהנך דקחשיב דסגי לה בשמירה פחותה וק"ל:

שם אמר רבה מתני נמי דיקא כו' אין להקשות איך אפשר לומר דעיקר רבותא דמתניתין דבשמירה פחותה סגי והא סתמא קתני נעל כראוי דמשמע טפי שמירה מעולה מ"מ ע"כ דבשמירה פחותה איירי דאי בשמירה מעולה היאך יצאה והזיקה דשמירה מעולה היינו דוקא כל היכא שא"א בשום ענין להזיק כדפרשינן גבי בור דכל היכא דלא טאים לה הוי שמירה פחותה וכדדייקינן נמי לעיל כסהו כראוי היכא נפל ומוקי לה שהתליע מתוכו ואפ"ה הוי שמירה פחותה וק"ל:

בפרש"י בד"ה מדקתני צאן דאין הזיקה אלא בשן ורגל עכ"ל. פי' שאין עיקר הזיקה אלא בשן ורגל דהיזק קרן דצאן לא שכיח אבל הזיקה בקרן ודאי חייב דכל מילי איתרבו בקרן בשור שור משבת וכמ"ש לעיל ס"פ הפרה והוא פשוט:

בתוספות בד"ה אילימא בכותל בריא כו' אף על גב דאין דומה שיתחייב בדיני שמים כו' עכ"ל נראה כוונתם כדמסקי לבסוף משום דהסותרו אדרבה מצוה קעביד והא דמסיק בגמ' דאפ"ה חייב בדיני שמים על הבהמה היינו שיש לו לשמור הבהמה כיון שסותר הכותל אבל על הכותל ודאי אין לחייבו כיון שנתכוין להסיר התקלה וק"ל:

תוס' ד"ה התורה מיעטה כו' הקשו איך בעי למילף דשן ורגל חייב בר"ה ק"ו מקרן כו' וליפרוך מה לשן ורגל שמיעטה תורה בשמירתן כו'. ואפשר לומר דהא דמיעטה תורה וסגי שמירה פחותה היא משום זה עצמו כיון דהפשיעה שלא תצא ותכנס לחצר הניזק שע"פ רוב שומר חצרו וממילא בשומר הפרה בדלת שי"ל ברוח מצוי' יש ב' ספיקות דלא תצא וגם אם תצא אינו עומד שתכנס לרשות אחר וחשיב כרוח שאינו מצוי כלל כדאמר פסחים פרק אלו דברים דף ע' ב' ספיקות לא אסיק אדעתיה בקפץ כו'. וא"כ לס"ד דנילף דשן ורגל חייב גם בר"ה לא יהיה הדין כלל דסגי בשמירה פחותה וגם לזה נלמוד מקרן כנ"ל. משא"כ למסקנא:

(נה ב תוספות) ד"ה הא כסהו וכו' ואפותח ואכורה קאי בשוה.—משמע מדבריהם, שאם מצא את הבור מכוסה בכיסוי שאינו כראוי וגילהו ושוב כיסהו באותו כיסוי שהוא חייב. וכענין ששנינו (לעיל נב א) בכורה בור, שאם לא כיסהו כראוי חייב, וזה לא מסתבר כלל, דמה עשה זה שיהא חייב. והיה נראה דאף אם גילהו ושוב לא חזר וכיסה אותו שהוא פטור, מאחר שלא היה מכוסה אלא בכיסוי שאינו כראוי, והראשון שכיסהו תחלה באותו כיסוי הוא המתחייב בזה.

מתני' הכונס פטור. דהא נטרה ומאי הוי ליה למעבד: הניחה בחמה. מצערא לה שמשא ולא סגי ליה בנעילה כראוי דמוקמינן בגמרא דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה: נכנס הרועה תחתיו. להתחייב בנזקין: נפלה לגינה. באונס מגג בעלה הסמוך לגינת חבירו או שהיתה רה''ר גבוה מן הגינה ונפלה: מה שנהנית. לפי הנאתה ולא לפי הזיקה: שמין בית סאה באותה שדה. אין שמין את הערוגה לבדה מפני שמפסיד מזיק ששמין אותה בכל שווייה ורחמנא אמר ובער בשדה אחר ודרשינן בגמ' מלמד ששמין אותו על גב שדה אחרת אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת וכמה היא יפה עכשיו והשתא לא משלם כולהו דמיה דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט: ר''ש אומר אכלה פירות גמורין. שכבר בישלו כל צרכן: משלמת. כל ההיזק והיכא שיימינן אגב שדה היכא דעדיין לא נגמרו: גמ' מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה. מני מתני' דאמר צאן שהזיקה בשן ורגל הוא דהיינו מועד בתחילתו סגי לה בנעילה כראוי דהיינו שמירה פחותה כדאוקימנא שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואי אתי רוח שאין מצויה לא קאי: קשרו בעליו. לשור: ונעל בפניו כראוי גרסי': תם חייב. דלא סגי ליה בפחותה וטעמא דר' יהודה בפרק שור שנגח ד' וה' (לעיל דף מה:): ר''א. פליג אתרוייהו דאילו ר''מ מיהו בשמירה מעולה סגי ליה ור''א סבר לית ליה נטירותא למועד: הא כסהו. אפי' פורתא ולא בעי עד דטאים ליה בעפרא: כעין מבעיר. בפשיעה: כעין ובער. כעין שיאכילנה לבהמתו בידים כלומר בפשיעה: מתני' נמי דיקא. דטעמא משום דהתורה מיעטה אבל בקרן מועדת לאו כר''י ס''ל: מדקתני צאן. דאין הזיקה אלא בשן ורגל: עסקינן ואתי. כולהו פירקי עד השתא: פטור מדיני אדם. קסבר גרמא בנזקין פטור: הפורץ גדר. ויצאתה הבהמה וברחה: הכופף קמתו. לצד הדליקה כדי שתבער בה האש: אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ניחייב. מיהא אכותל דהא בידים עבד ואבהמה ליכא למימר דמחייב דהא תנן פרצוה לסטים פטור:

מתני' הכונס צאן לדיר. זה היה ראוי לשנות לעיל בהדי מילי דשור דלא היה לו להפסיק במילי דבור אלא אגב דתנא נפל לבור והבאיש מימיו תנא בתריה מילי דבור א''נ מילי דבור ראוי לשנות תחילה קודם שישנה דיני שמירה וגם דיני אש היה ראוי לשנות תחילה אלא אגב דתנן כסהו כראוי בבור דהוצרך להזכיר דין פותח וכורה שבו דבר הכתוב תנא נמי הך דנעל בפניה כראוי: נפרצה בלילה. אע''פ דתנא נעל בפניה כראוי פטור אצטריך למתני נפרצה בלילה פטור כדדייק בפ''ק (דף יד.) הא ביום חייב דקלא אית ליה למילתא ומסתמא ידע שנפרצה אי נמי בלילה אפילו נודע לו שנפרצה ויצתה הבהמה אין לו לטרוח יותר מדאי לחזר אחריה באפילה: או שפרצוה לסטים. ואצטריך לאשמועינן דאפילו הלסטים פטורים כשלא הוציאוה: מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה. לא בעי למימר דמתני' בין בתם בין במועד וכדר''א בן יעקב בפרק ד' וה' (לעיל דף מה:) דמשמע ליה דמתני' במועד לחודיה איירי מדנקט צאן דאין רגילות להיות בהן קרן אלא שן ורגל שאין רגילות שיתכוונו להזיק דהכי דייק בסמוך וס''ל לגמרא השתא דמועד דשן ורגל כמועד דקרן ולהכי קאמר ר''י היא דלר''מ כי היכי דבעי שמירה מעולה במועד דקרן ה''נ בעי בשן ורגל אע''ג דבקרן קראי כתיב נלמוד סתום מן המפורש ועוד דכולהו נזקין כתיב בתר קרן וקיימא אההוא דין שמירה המפורש בה: רבי יהודה היא. קצת תימה דר''י דריש לעיל (דף מה:) ולא ישמרנו לזה ולא לאחר: התורה מיעטה בשמירתם. ואע''ג דלעיל בפ''ב (דף כה:) הוה בעי למילף דשן ורגל חייב ברשות הרבים מק''ו מקרן וכן בעי למילף למפטר קרן ברה''ר משן ורגל בק''ו אי לאו קראי ולא פרכינן שכן מיעטה בשמירתם משום דאין שייך להקשות משמירה אתשלומין אי נמי כר''א בן יעקב דאמר אחד תם ואחד מועד סגי ליה בשמירה פחותה: הא כסהו פטור. וא''ת ודלמא בכסוי מעולה הרבה קאמר וכ''ת למה לי קרא דסד''א עד דטאים ליה כדאמר לעיל (דף נ.) וי''ל דפשיטא ליה דכסוי מעולה כטאים ליה חשיב אי נמי השוה הכתוב הכורה לפותח ופותח שמצאו מכוסה בכיסוי כעין שמירה פחותה מסתמא לא החמירה עליו לכסותו בכיסוי מעולה יותר מן הראשון ולא אמר הכתוב לא יכסנו אלא בכסוי הראשון ואפותח ואכורה קאי בשוה ובקונטרס משמע דכל כיסוי עד דטאים ליה חשיב כשמירה פחותה: עד דעביד כעין וביער. אף על גב דבריש מכילתין (דף נ.) דרשינן מיניה אזלא ממילא מ''מ ו''ל מדלא כתיב ובערה ש''מ אדאדם נמי קאי: אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב. פי' אכותל דאבהמה ודאי לא מיחייב בפריצת גדר בעלמא דאין זה אלא גרמא בעלמא וי''ס שכתוב בהן בהדיא אכותל וא''ת נהי דחייב אכותל נימא דפטור מדיני אדם קאי אבהמה וי''ל דלא שייך למתני פטור מדיני אדם אם היה שום חיוב או בבהמה או בכותל אבל כשמתרץ בכותל רעוע אע''ג דאין דומה שיתחייב בדיני שמים על הכותל שהוא רעוע כל כך שיפול ברוח מצויה או אפילו ברוח שאינה מצויה מ''מ שייך למתני חייב בדיני שמים כיון שיש דבר שהוא חייב בו כגון הבהמה והשתא א''ש דנקט בפני בהמת חבירו ולא נקט הפורץ גדר של חבירו דאכותל לא מיחייב כדפרישית והא דקאמר לקמן מהו דתימא דכיון דלמסתר קאי מאי קעביד משמע דחייב בידי שמים קאי נמי אכותל י''ל דה''ק כיון דלמסתר קאי שהבעלים מצווין לסותרו שלא יפול על בני אדם ס''ד דכל הקודם במצוה זכה ואין לזה להניח מלסתור בשביל בהמת חבירו ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ''ל אי נמי כלומר למסתר ולמיפל קאי [ועי' תוס' סנהדרין עז. ד''ה בנזקין]