דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 220ימים לסיום הש״ס

בבא קמא נא ע"ב - פירוש שטיינזלץ

לימא [האם נאמר] כי הא [זו] הברייתא הראשונה היא כשיטת רבי שמחייב כל אחד מן החופרים, והא [וזו] האחרונה היא כשיטת רבנן [חכמים] שמחייבים רק את האחרון?

אמר רב זביד: הא והא [זו וזו] כשיטת רבנן [חכמים], אלא עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן [אמרו חכמים] שהאחרון הוא שחייב — אלא היכא [היכן] שלא עבד קמא [עשה הראשון] שיעור בור הגורם למיתה, שעשה בור פחות מעשרה טפחים, אבל היכא דעבד קמא [היכן שעשה הראשון] בור שיש בו שיעור מיתה (שהרי הראשון חפר עשרה והבאים אחריו רק העמיקו יותר את הבור), אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שכולן חייבין.

ומקשים: והא [והרי] בברייתא השניה של סייד וכייד דקא עבד קמא [שעשה הראשון] שיעור מיתה, ובכל זאת קתני [שנה]: אחרון חייב! אמרי [אומרים]: התם [שם] מדובר שלא היה בו בבור הבל למיתה לפי שהיה רחב מאד, ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה, שהצר אותו בסיוד וכיוד.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, שכך אמר רב זביד: הא והא [זו וזו], שתי הברייתות הן כשיטת רבי, הך דקתני [זו ששנה] בה: כולן חייבין — שפיר [יפה], שהוא ודאי כשיטתו, הא דקתני [וזו ששנה] בה: אחרון בלבד חייב — מדובר בה במקרה כגון שלא היה בו בבור הבל כשיעור המסוכן לא למיתה ולא לנזקין, ובא אחר והוסיף בו הבל בין למיתה בין לנזקין.

ועוד בענין זה אמר רבא: מי שהניח אבן על פי הבור שאין בו עומק עשרה טפחים ובכך השלימה, את הבור, לעומק עשרה, באנו למחלוקת רבי ורבנן מי האחראי עבור נזקי בור זה: האם שניהם, או רק האחרון.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שבכך הם חולקים, ומה השמיענו רבא במקרה מסויים זה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ותחלק כך: למטה, כאשר בא אדם נוסף והעמיק את הבור בתחתיתו הוא דהבלא דידיה קא קטיל ליה [שההבל שלו שהוסיף לבור הוא ההורג אותו], אבל אם מוסיף למעלה, שלא הבלא דידיה קא קטיל [ההבל שלו הוא שהורג] — אימא [אמור] שלא יהיה חייב, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהאחרון חייב, ואף בזה נחלקו רבי וחכמים אם האחרון בלבד חייב או שניהם.

בעי [שאל] רבא שאלה זו: מי שמצא בור בעומק תשעה וחפר בו טפח והשלימו לעשרה טפחים, ולאחר מכן טם [סתם] אותו טפח בתוך הבור, וכן אם סילק אבניו של הבור, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו] מאי דעבד שקליה [מה שעשה לקחו] והחזיר את המצב לכמות שהיה לפני שחפר את הטפח האחרון, והאחריות לנזקים מוטלת על חופר הבור הראשון.

או דלמא [שמא] נאמר כי על ידי הסתימה נסתלקו מעשה הראשון, שהרי כאשר סתמו שוב אין זה בור שחייבים עליו מיתה, וקמה ליה כוליה ברשותיה [ועומד עתה הבור כולו ברשותו] של השני, ועליו כל האחריות לבור זה של תשעה טפחים? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

א אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל בר מרתא: בור שעומקו שמונה טפחים ומהן שני טפחים מים — חייב עליו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל טפח דמיא [של מים] כתרי [כשני] טפחים של עומק יבשה דמי [נחשבים] ולכן נחשב זה כבור עשרה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים ] שאלה זו: בור תשעה טפחים ומהן טפח אחד מים, מהו הדין? האם תהא ההלכה במקרה זה דומה? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון שלא נפישי מיא [מרובים בו המים] כמו בדינו של רבה בר בר חנה — לית ביה הבלא [אין בו הבל] בבור, או דלמא [שמא] כיון דעמיק טפי [שהוא עמוק ביותר] — אית ביה הבלא [יש בו הבל] אף על פי שכמות המים קטנה יותר?

וכן יש לשאול: בור שבעה טפחים ומהן שלשה טפחים מים, מהו? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כיון דנפישי [שמרובים] המים טפי [ביותר] — אית ביה הבלא [יש בו הבל] כדי עשרה, או דלמא [שמא] כיון שלא עמקא [עמוק] — לית ביה הבלא [אין בו הבל]? לשאלות הללו לא נמצא פתרון, ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעא מיניה [שאל ממנו] רב שיזבי מרבה: המוצא בור עמוק עשרה טפחים, אם הרחיבה את פי הבור מהו הדין? אמר ליה [לו] רבה: הרי בכך הוא מיעט הבלא [הבל], ולא עשה דבר של נזק ולמה יהיה חייב. אמר ליה [לו] רב שיזבי: אדרבה [להיפך], הרי על ידי הרחבת פתח הבור קירב הזיקא [את הנזק] יותר לזה שנפל בו!

אלא אמר רב אשי בפתרון בעיה זו: ניחזי אנן [נראה אנו], אי בהבלא מיית [אם בהבל מת] — הרי מיעט הבלא [את ההבל] ונמצא שאינו חייב זה שהרחיב, אי [אם] בחבטה מיית [מת] — הרי קירב הזיקא [את הנזק] וחייב. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר רב אשי: ניחזי אנן [נראה אנו] באופן זה: אי מההיא גיסא [אם מהצד ההוא] שהרחיב נפל — הרי במעשהו הוא קירב הזיקא [את הנזק] ויהיה חייב, ואי מאידך גיסא [ואם מהצד האחר] שלא הרחיבו נפל — הרי במעשהו הוא מיעט הבלא [את ההבל] ואם כן אין עליו אחריות כלל.

איתמר [נאמר]: בור שעומקה כרחבה — רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] משמיה [משמו] של רבה בר בר חנה שאמר משמיה [משמו] של ר' מני, חד [אחד] מהם אמר: לעולם יש בה בכל בור הבל — עד שיהא רחבה יתר על עומקה שאז אין בו הבל. אבל בבור שאין רוחבו יתר על עומקו ואף אם שווים הם — יש בו הבל. וחד [ואחד] מהם אמר: לעולם אין בה הבל עד שיהא עומקה יתר על רחבה. אבל בבור שעומקו שווה לרוחבו — אין בו הבל.

ב עוד שנינו במשנה שאם עבר עליו הראשון ולא כסהו ועבר השני ולא כיסהו — השני חייב. ושואלים: וראשון מאימת מיפטר [ממתי הוא נפטר] מן האחריות על הבור? ואף בהלכה זו, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] משמיה [משמו] של רבה בר בר חנה שאמר משמיה [משמו] של ר' מני, חד [אחד מהם] אמר: משמניחו משתמש, שעזב את הבור כשחבירו משתמש בו, וחד [ואחד מהם] אמר: לא די בכך כדי לפטור את הראשון, אלא רק משימסור לו דליו שבו ידלה מים מאותו בור.

ומעירים: מחלוקת זו היא כתנאי [כתנאים] שנחלקו בשאלה זו, שכך שנינו: המדלה מים מן הבור, ובא חבירו שותפו לבור ואמר לו: הנח לי ואני אדלה מים, כיון שהניחו משתמש — הרי הראשון פטור אם לא כיסהו. ר' אליעזר בן יעקב אומר: אינו פטור אלא משימסור לו דליו.

ומבררים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? ר' אליעזר בן יעקב סבר [סבור]: יש ברירה, שאנו אומרים שלאחר מעשה מתברר מצב שלא היה מוגדר מתחילה, כאילו היה מוגדר כבר מראשיתו.

ואף בענייננו, לכל אחד מן השותפים חלק מוגדר במים שבבור (אף שאיננו יכולים עתה להצביע עליו) באופן שהאי מדידיה קא [זה משלו הוא] ממלא והאי מדידיה קא [וזה משלו הוא] ממלא, ולכן כל עוד לא מסר הראשון את דליו לשני, אינו מסיר מעליו את האחריות שיש לו כבעל חלק מוגדר מן המים שיש בבור, ואף הוא שותף בדבר. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין ברירה, ומשעה שהשני משתמש בבור לבדו מוטלת עליו האחריות לבור ולכל המים שיש בו, ללא צורך למעשה מיוחד של העברת אחריות בדרך של מסירת הדלי.

אמר רבינא: ואזדו לטעמייהו [והולכים הם בעקרון זה לשיטתם] שכן יש ביניהם מחלוקת מקבילה לכך, דתנן [שכן שנינו במשנה]: השותפין שנדרו הנאה זה מזה, שנדרו שלא יהנו זה משל חבירו — אסורין ליכנס לחצר המשותפת להם, שהרי היא שייכת לשניהם ועוברים הם על נדרם בכניסתם לחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומר: מותרים ליכנס לחצר, משום שזה נכנס לתוך החלק שלו וזה נכנס לתוך שלו.

ואף שם הסבירו: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? ר' אליעזר בן יעקב סבר: יש ברירה, שאומרים שבכניסתו של כל אחד מהם לחצר מתברר למפרע איזה חלק בחצר שייך לו, ולכן אומרים כי האי לדנפשיה עייל והאי לדנפשיה עייל [זה לשלו נכנס וזה לשלו נכנס]. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין ברירה, וכל חלק מן החצר שייך לשניהם יחד.

ג אגב הזכרת דין זה של מסירת דלי בבור, מביאים מה שאמר ר' אלעזר: המוכר בור לחבירו, כיון שמסר לו דליו של הבור הרי זה קנה במסירה זו את הבור. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? לשם מה יש צורך במסירת הדלי כדי לקנות את הבור? אי בכספא [אם בכסף] קנה, ששילם לו כסף עבור הבור — ליקני בכספא [שיקנה אותו בכסף] ששילם! אי [אם] בחזקה קנה את הבור — ליקני [שיקנה אותו] בחזקה של שימוש בו!

ומשיבים: לעולם יש לפרש שמסר לו את הבור שיקנה אותו בחזקה, ובמקרה כזה בעי למימר ליה [וצריך המוכר לומר לו]: לך חזק וקני [החזק וקנה] את הבור שיהא שלך. ואולם כיון שמסר לו דליו, הרי זה כמאן [כמי] שאמר ליה [לו] בכך: לך חזק וקני [החזק וקנה] דמי [נחשב] הדבר, ומשהשתמש בו — קנאו בחזקה.

ואגב דין זה של קנין בחזקה על ידי דבר אחר, אמר ר' יהושע בן לוי: המוכר בית לחבירו,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - ב

לימא: הא דקתני כולם חייבין רבי היא, הסובר: לא נסתלקו מעשי ראשון בכריית השני.

ואילו הא דקתני האחרון חייב, רבנן היא, הסוברים: סילק האחרון - שהוסיף הבל - את מעשי הראשון.

אמר רב זביד:

הא והא רבנן, כלומר: זו שאמרת: כששעשה הראשון עשרה ובא השני והוסיף עשרה, שלדעת חכמים נסתלקו מעשי ראשון, ומשום כך אמרת, שהברייתא הראשונה לא אתיא כרבנן, אין הדבר כן, שאף חכמים מודים באופן זה שלא נסתלקו מעשי ראשון, ומשום:

דעד כאן לא קאמרי רבנן: אחרון חייב ונסתלק הראשון, אלא היכא דלא עבד קמא שיעור מיתה [שלא חפר אלא תשעה שהוא שיעור בור לנזיקין בלבד] והשני עשהו לבור של מיתה, אז בלבד סילק השני את מעשה הראשון, ואפילו לנזיקין -

אבל היכא דעבד אף קמא שיעור מיתה והשני לא הוא זה שחידש מיתה בבור, אפילו רבנן מודו, דכולן חייבין; ואם כן הברייתא הראשונה אינה בהכרח כדעת רבי, אלא אף כרבנן היא.

ומקשינן עלה: והא סייד וכייד שבברייתא השניה, דקא עבד קמא שיעור מיתה, ומכל מקום קתני: אחרון חייב, הרי דלכל הפחות לרבנן גם באופן זה נסתלקו מעשי ראשון!?

אמרי בני הישיבה ליישב:

התם בברייתא השניה במאי עסקינן: שלא היה בו הבל למיתה ואף שהיה בעומקו עשרה טפחים, וכגון שהיה רחבו יתר על עומקו שאין בו הבל, ובא אחר והוסיף בו הבל למיתה, שהיות וחידש בו השני מיתה, נעשה הוא לבדו בעל הבור. [1]

איכא דאמרי, דאמר רב זביד ליישב באופן אחר:

הא והא - שתי הברייתות - רבי הן:

הך דקתני: כולן חייבין, שפיר, כיון שברייתא זו סוברת כרבי. [2]

ואילו הא דקתני: אחרון חייב, עסקינן בכגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין, ובא אחר והוסיף בו הבל, בין למיתה בין לנזקין, שבכי האי גוונא אפילו רבי מודה שהשני בלבד הוא שחייב, וכמו שמודה רבי בבור שהשלימו השני לעשרה לענין מיתה, שהאחרון בלבד הוא שחייב. [3] אמר רבא: הניח אבן על פי הבור שהיה עמוק תשעה טפחים, [4] והשלימה לעומק עשרה משפת האבן:

באנו למחלוקת רבי ורבנן, ולדעת רבי: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזיקין; ואילו לרבנן, אחר האחרון בין למיתה ובין לנזיקין.

ומקשינן עלה: והרי פשיטא היא!? כי מה לי אם הוסיף האחרון למטה, ומה אם הוסיף למעלה.

ומשנינן: חידוש השמיענו רבא, שהאחרון חייב, כי מהו דתימא: הוסיף למטה הוא דחייב האחרון על המיתה, כיון דהבלא דידיה קא קטיל ליה [תוספת ההבל שלו המיתה את האדם], אבל כשהוסיף האחרון למעלה דלא הבלא דידיה קא קטיל ליה, אימא לא יהיה חייב האחרון על מיתתו בין לרבי ובין לרבנן -

קא משמע לן רבא שהאחרון חייב. [5]

בעי רבא:

טם [סתם] טפח כלומר: אם האחרון - שהוסיף טפח על בור תשעה שעשה הראשון, ונתחייב בנזיקין לבדו לדעת חכמים - חזר וסתם את אותו הטפח שהוסיף.

וכן אם מי שהוסיף אבן על פי הבור, חזר וסילק את אבניו, מהו שיתחייב על לחכמים לבדו על הנזיקין?

מי אמרינן: מאי דעבד הא שקליה, מה שעשה השני הרי סילק, וחזר הבור לראשון.

או דלמא: כבר נסתלקו מעשה ראשון, וקמה ליה כוליה בור ברשותיה של שני, ושוב אין מועיל לו הסילוק.

ומסקינן: תיקו. [6]

אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל בר מרתא:

בור עמוק שמונה טפחים, ומהן שני טפחים של מים, חייב בעל הבור על המיתה, ואף שאין עומקו עשרה שהוא שיעור בור של מיתה.

ומפרשינן: מאי טעמא חייב הוא על מיתה בבור שמונה שאינו בור למיתה?

משום דכל טפח דמיא [טפח מים] לענין תוספת הבל, כתרי טפחים דיבשה דמי, הרי שיש בבור כמו עשרה טפחים של יבשה.

איבעיא להו: אם היה בור עמוק תשעה טפחים, ומהן טפח אחד של מים, מהו שיהא חייב על המיתה? מי אמרינן: כיון דלא נפישי מיא כמו בשמונה ושנים מהן מים, לית ביה הבלא [היות ואין ריבוי של מים, אין בו הבל], כלומר: אין בו הבל כשנים של יבשה.

או דלמא: כיון דעמיק טפי, אית ביה הבלא, כיון שהמים בעומק הבור הם נמצאים יותר מאשר בשמונה טפחים ושנים של מים, אם כן יש בו הבל עד שטפח אחד של מים כשנים של יבשה הם - ואף שמאידך גיסא אין בו ריבוי של מים - והרי זה כבור של עשרה טפחים דיבשה. [7]

תו איבעיא להו:

בור שהיה עמוק שבעה טפחים, ומהן שלשה טפחים מים, מהו שיתחייב על המיתה?

מי אמרינן: כיון דנפישי מים טפי, אית ביה הבלא, היות ויש בהם ריבוי גדול של מים יותר משני טפחים של מים, אם כן יש בהם הבל כשנים של יבשה, וחייב על המיתה, ואף שאין המים בעומק כמו בבור שמונה.

או דלמא: כיון דלא עמקא לית ביה הבלא, היות והמים אינם כל כך בעומק כמו בבור של שמונה ושנים מהן טפח, אין בהם הבל כשנים של יבשה, ואף דמאידך גיסא יש בו ריבוי גדול של מים. [8]

ומסקינן: תיקו.

בעא מיניה רב שיזבי מרבה:

חפר האחד בור עשרה טפחים, ובא השני והרחיבה, מהו?

אמר ליה רבה לרב שיזבי:

הרי מיעט הבלא, הרי מיעט את ההבל של הבור, ותבוא עליו ברכה, ואין השני חייב כלל.

אמר ליה רב שיזבי לרבה:

אדרבה, הרי קירב הזיקא, שמיעט מקום מעמד הרגלים, ושמא לא היה הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה ולא היה נופל.

אלא אמר רב אשי, ניחזי אנן:

אי בהבלא מיית [אם מחמת ההבל מת השור], הרי מיעט השני הבלא ואינו חייב כלל. [9]

אי בחבטה מיית [ואם מת השור מחמת החבטה], הרי קירב השני הזיקא וחייב. [10] איכא דאמרי כך אמר רב אשי: ניחזי אנן:

אי מההיא גיסא נפל [אם נפל השור מאותו צד שהרחיבה השני], הרי קירב השני הזיקא, וחייב. [11]

ואי מאידך גיסא נפל [אם נפל מהצד שלא הרחיבה השני], הרי מיעט השני הבלא, ואינו חייב כלום.

איתמר:

בור שמידת עומקה כמידת רחבה:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו משמיה דרבה בר בר חנה, דאמר משמיה דרבי מני, כלומר: רבה ורב יוסף נחלקו מה אמר רבה בר בר חונה משמו של רבי מני:

חד מהם אמר: לעולם יש בה הבל, עד שיהא רחבה יתר על עומקה.

וחד מהם אמר: לעולם אין בה הבל, עד שיהא עומקה יתר על רחבה.

שנינו במשנה: עבר עליו הראשון ולא כסהו, ועבר עליו השני ולא כסהו, השני חייב:

זו ששנינו: "עבר עליו ולא כסהו" אינו כפשוטו, שאם כן למה ייפטר, והרי השמירה מוטלת עליו כמו על השני, ואף הוא פשע; אלא הכוונה בודאי, שאם הפסיק הראשון להשתמש ובא השני להשתמש, נפטר הראשון; ומיהו ראשון מאימת מיפטר [ממתי פטור הוא]? [12] חד מהם אמר: משמניחו הראשון לשני כשהוא משתמש בבור כבר נתחייב השני בשמירת כל הבור, ומשום שהוא נעשה שואל על כל הבור, ושואל נכנס תחת הבעלים להיות חייב בנזיקין, כמבואר במשנה לעיל מד ב.

וחד מהם אמר: רק משימסור לו הראשון לשני את דליו [הוא כיסוי הבור], [13] אז נפטר הראשון, כי קיבל בזה השני את שמירת הבור, אבל השימוש לבדו אינו מחייבו יותר מחלקו.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, משמיה דרבה בר בר חנה, דאמר משמיה דרבי מני, כלומר: רבה ורב יוסף נחלקו מה אמר רבה בר בר חנה משמו של רבי מני:

יש לומר, ומבארת הגמרא שמחלוקתם היא כתנאי שכבר נחלקו בזה:

המדלה מים מן הבור, ובא חבירו שהוא שותף עמו בבור ואמר לו: "הנח לי ואני אדלה מים", כיון שהניחו הראשון לשני כשהוא משתמש, פטור הראשון מאחריות הבור.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: רק משימסור לו הראשון לשני את דליו, אז נפטר הראשון.

ומפרשינן: במאי קמיפלגי הני תנאי [מה הא טעם מחלוקתם]?

רבי אליעזר בן יעקב סבר: יש ברירה לומר: הוברר הדבר דהאי מדידיה קא ממלא [מחלקו הוא ממלא], והאי מדידיה קא ממלא [ואף השני מחלקו הוא ממלא], ואם כן אינו שואל על חלקו של השני, ועד שלא קיבל על עצמו שמירת כל הבור לא נפטר הראשון.

ואילו רבנן סברי: אין ברירה לומר: שכל אחד ממלא מחלקו, ואם כן שואל הוא על חלקו של ראשון, ושואל חייב בשמירת נזיקין.

אמר רבינא: ואזדו רבי אליעזר בן יעקב וחכמים לטעמייהו [לשיטתם]; דתנן בנדרים מה ב:

השותפין שנדרו הנאה זה מזה, אסורין שניהם ליכנס לחצר השותפין, שנמצא כל אחד משתמש ונהנה מחלקו של חבירו.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

מותרין ליכנס לחצר, שאין האחד משתמש בחלקו של חבירו, אלא זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו.

במאי קמיפלגי?

רבי אליעזר בן יעקב, סבר: יש ברירה, ואמרינן: האי לדנפשיה עייל, והאי לדנפשיה עייל [זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו]. [14]

ואילו רבנן סברי: אין ברירה.

אמר רבי אלעזר:

המוכר בור לחבירו:

כיון שמסר לו דליו [כיסויו], קנה, ומפרש לה ואזיל.

ומקשינן: הרי קרקע נקנית בכסף שטר וחזקה, ואם כן היכי דמי באיזה קנין בא הוא לקנותו עד שצריך הוא מסירת הכיסוי!?

אי בכספא [אם בא לקנותו בקנין כסף], ליקני לבור בכספא, ולמה לי מסירת הכיסוי!?

ואי בחזקה בא לקנותו, ליקני בחזקה!? [15]

ומשנינן: לעולם אנו עוסקים במי שבא לקנותו בחזקה, ומיהו כדי לקנותו בעי למימר ליה המוכר לקונה: "לך חזק וקני" -

וקא משמע לן, דכיון שמסר לו דליו: כמאן דאמר ליה "לך חזק וקני" דמי, ועושה חזקה וקונה את הבור.

אמר רבי יהושע בן לוי:

הערות

[1] ברש"י בד"ה כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין - שהוא הביאור השני בגמרא על הברייתא דסייד וכייד - כתב: שאין נעשה השני בעל הבור לבדו אלא לדעת רב הסובר: בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, אבל לפי שמואל הסובר: בור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו, אין די במה שעשה הבל. ויש להסתפק בכוונת רש"י, אם רצונו לומר, שלדעת שמואל אין די בחידוש לגבי הבל, היות וחייב הוא בבור אפילו על חבטו; או שכוונתו היא, שאף לשמואל, אם התברר שמת בהבל הרי השני בלבד הוא שחייב, אלא שלשון הברייתא הוא "האחרון חייב", ומשמע שלכל ענין חיובי בור האחרון חייב, ואפילו על ידי חבטה, ולכן אין די בחידוש שעשה בהבל הבור.

[2] אבל לרבנן, אין שניהם חייבים כיון שסילק השני את מעשה הראשון, אפילו כשלא חידש השני מיתה בבור, ודלא כלישנא קמא דרב זביד, רש"י, [ויש לעיין, הרי עיקר הלימוד הוא ממה שנאמר "והמת יהיה לו" ההוא דעבד שיעור מיתה, ולפי לישנא זו הרי אין הדין תלוי במה שעשה השני שיעור מיתה, שלא עשה הראשון].

[3] סיכום ותוספת ביאור: א. דעת רבי: עשה הראשון בור חמשה והשני הוסיף חמישה: או שעשה הראשון תשעה והשני השלימה לעשרה, שניהם חייבים בנזיקין ; [ובמיתה הראשון פטור, היות ולא כרה שיעור מיתה]. עשה הראשון בור עשרה [שהוא בור מיתה], והשני הוסיף עשרה ; שניהם חייבים בין במיתה בין בנזיקין. עשה הראשון בור עשרה והשני סייד וכייד, מתבאר בהמשך ההערה. ב. דעת חכמים: עשה הראשון בור חמשה [שאינו בור למיתה], והשני הוסיף חמשה, או שעשה הראשון תשעה והשני השלימה לעשרה: השני בלבד חייב בין למיתה ובין לנזיקין. עשה הראשון בור עשרה והשני הוסיף עשרה: ללישנא קמא דרב זביד, כולן חייבין, כיון שאף הראשון עשה שיעור מיתה; וללישנא בתרא דרב זביד, האחרון בלבד חייב, ואף שהראשון עשה אף הוא בור למיתה; [כן משמע בגמרא, וכן מפורש ברש"י דללישנא בתרא אינו כן, וראה אות ג]. עשה הראשון בור עשרה והשני סייד וכייד, מתבאר בהמשך ההערה. ג. כתבו התוספות בעמוד א על מחלוקת רבי וחכמים שבברייתא, שלדעת חכמים האחרון חייב: "דוקא הוא [כלומר: בדוקא נקטה הברייתא אופן שהראשון תשעה והשני עשרה, ולא נקטה הברייתא אופן שהראשון שמונה והשני תשעה] בשביל שחידש מיתה שלא היה מתחילה, אבל ראשון שמונה ואחרון תשעה כולן חייבין בנזיקין, כמו זה עשרה וזה עשרים". ובפשוטו צריך לדחוק, שאין דבריהם אמורים אלא ללישנא קמא דרבי זירא, שאמר סברא זו; אבל ללישנא בתרא דרבי זירא, אינו כן, וכמבואר ברש"י בהדיא, שלפי לישנא בתרא הברייתא דזה עשרה וזה עשרים היא דוקא כרבי, וכן היא פשטות לשון הגמרא ; וגם לכאורה מוכח כן, שהרי המקשן שפירש ברייתא זו כרבי ולא כרבנן, ודאי סבר, שלפי רבנן נסתלקו מעשה ראשון אף שלא חידש השני מיתה, ורבי זירא בלישנא קמא הוא שחידש לא כן, ואם כן ללישנא בתרא נשארת הסברא כמו בתחילה; ומיהו דחוק מאד לפרש כן, וראה במהרש"א, שפירש דבריהם גם ללישנא בתרא, וראה ב"מהדורא בתרא למהרש"א" שחלק עליו, והביא, שברא"ש מבואר דזה הוא דוקא ללישנא קמא; וראה עוד ב"ים של שלמה" ששתי הלשונות אינם חולקים. ד. כתבו התוספות בעמוד א ד"ה בור עשרה ובא אחד והשלימו לעשרים כולן חייבין, "והוא הדין לי"א, למאי דפריך עלה מסייד וכייד, ומשני הא רבי והא רבנן"; ביאור דבריהם: לא תימא, שהשני חייב רק כשעשה בעצמו שיעור עשרה טפחים שהוא שיעור בור למיתה, אבל כשכבר היה שיעור בור למיתה והשני לא הוסיף בו אלא טפח אחד אין די בשיעור זה לצרפו להיות בעל הבור שהיה קיים בלעדיו; אלא אפילו בכי האי גוונא חייב השני ואפילו למיתה. וראייתם היא [על פי ה"ר ישעיה ב"שיטה מקובצת", וראה מהרש"א], שהרי הגמרא מקשה על הברייתא מסייד וכייד שהוא תוספת בעלמא של הבל, [ודומה לזה עשרה וזה יא], ומשמע: אילו היה כתוב ששניהם חייבים הוה ניחא לגמרא, והוא הדין עשרה וי"א. [ויש לעיין, למה הוצרכו להוכיח באופן זה, והרי מגופה דברייתא שבסייד וכייד האחרון חייב, מוכח כן, שאם תוספת זו מועילה לחייבו לבדו, כל שכן שמועילה היא להצטרף ; והמהרש"ל הבין כך את ראייתם, וראה מהר"ם שהעיר שאין זה במשמעות לשון התוספות]. ולשון הרשב"א הוא: "ובא אחר וסייד וכייד, קסבר האי מקשה דבא אחרון והשלימו לעשרים לאו דוקא, אלא הוא הדין השלימו לי"א, דהא סיידו וכיירו לפי מה שהיה סבור עכשיו לאו מעשה גמור אלא כל דהו; ופריק דהכי נמי מעשה גמור הוא, דלא הוה הבל למיתה, ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה". ומבואר מדברי הרשב"א שאין זו אלא הוה אמינא; [וכן נראה גם מדברי מהרש"ל בהבנת התוספות, וכן הוא הלשון "למאי דפריך עלה", ולא כתבו "ממאי דפריך עלה"], והיינו משום דלפי מה דמפרשינן לה במסקנא לשתי הלשונות, הברייתא אינה עוסקת בסיוד וכיוד שאינו מוסיף כלום. אבל ה"ר ישעיה ב"שיטה מקובצת" כתב, שכן הוא לפי האמת, [וראה גם תלמידי ה"ר פרץ, שכתבו בפשיטות שבסייד וכייד האחרון חייב אף אם היה בו תחילה הבל למיתה, וכן כתב המאירי], והיינו משום שמאותה סברא המוכחת בקושיית הגמרא, לא חזרה בה הגמרא, ורק כדי לאוקמי לשתי הברייתות כחד תנא, פירשה הגמרא את הברייתא באופן שהוא מוסיף בסיוד וכיוד; [ולדעת הרשב"א צריך לומר, שאם לא דמיניה וביה קשה הברייתא דסייד וכייד, לא היתה הגמרא נדחקת לפרשה באופן אחר, והיינו אומרים הא רבי והא רבנן]. ה. והנה בתוספות לעיל י ב ד"ה מאי קעביד, כתבו בפשיטות שהחופר בור עשרה ובא אחד והשלימו לי"א אין השני חייב, וכן המשליך עץ אחד בתוך אש גדולה אינו חייב, ובפשוטו הוא סתירה; ואולם לפי מה שנתבאר בשם הרשב"א ומדויק גם מלשון התוספות, אין זו אלא הוה אמינא, אבל לפי האמת אינו כן. ו. כתב הרא"ה [הובא ב"שיטה מקובצת" ד"ה אבל הרא"ה]: "אחד חופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה, והוא הדין חופר בור שמונה ובא אחר והשלימה לתשעה, אבל החופר בור עשרה ובא אחר והוסיף שנים או שלשה טפחים לא עבד ולא כלום". והנה מה שכתב דבשמונה ותשעה חייב השני בלבד לחכמים, משמע שזה גם ללישנא קמא, שצריך חידוש מיתה כדי לחייב את האחרון בלבד, אלא שסובר הרא"ה שאין צריך "חידוש מיתה" אלא כל חידוש בעלמא, מיחס את הבור לשני בלבד, והיות ואינו דומה נזק של תשעה לנזק של שמונה, חייב האחרון בלבד, וחולק בזה על התוספות שהובא באות ג. ועל מה שכתב, דבעשרה והוסיף שנים או שלשה אין חייב השני כלל, כתב ב"שיטה מקובצת" שהתוספות והרשב"א חולקים על זה, ולפי מה שנתבאר לעיל, לכאורה אין כאן מחלוקת, שהרא"ה הלכה פסוקה בא לומר.

[4] בתוספות תלמיד ר"ת ור"א, ביאר, שהנידון הוא כשהקיף את כל הבור, שהרי בגמרא מוכח שהוסיף הבל.

[5] א. ב"אילת השחר" בעמוד א, נסתפק, אם הוסיף חרש שוטה וקטן טפח, אם נסתלק הראשון, או שאין מסתלק הראשון אלא אם השני מתחייב על הבור, ובחרש שוטה וקטן שאינו בר חיובא על הבור, אין מסתלק הראשון. ולפי הצד הראשון יש להסתפק כאן: לפי מאי דהוה אמינא, שהיות ולאו הבלא דידיה קטליה, אין חייב האחרון על מיתתו, אם ממילא נאמר שלא נסתלקו מעשה ראשון לדעת חכמים, ללישנא קמא דרבי זירא שצריך חידוש מיתה; או נאמר: שאין זו סברא אלא שלא לחייבו על המיתה, כי לא הבלא דידיה קטליה, אבל מכל מקום כיון שבורו של ראשון היה בור רק לענין נזיקין, ושני עשאו לבור של מיתה, נסתלקו מעשה ראשון, ושניהם פטורים. ב. יש להעיר בלשון רבא: "באנו למחלוקת רבי ורבנן", שהרי לפי מה שביארה הגמרא, עיקר החידוש הוא שחייב האחרון על מיתתו, אם כן יאמר: האחרון חייב על מיתתו, וזה אינו ענין למחלוקת רבי ורבנן! ? וצריך לומר, שלדעת רבא, אם לא שהבלא דידיה קטליה, אינו חשוב "מחדש מיתה", ואינו תלוי במחלוקת רבי ורבנן, קא משמע לן שהוא "מחדש מיתה", וממילא נחלקו לענין נזקין רבי ורבנן, [ותלוי בנידון שבאות א].

[6] א. מלשון הגמרא: "וקמה ליה כוליה ברשותיה", משמע שספק הגמרא היה אליבא דחכמים, ועל פי זה נתבאר בפנים, וכיצד הדין לרבי מתבאר בהמשך ההערה. ב. כתב הטור בסימן תי: "ולא איפשיטא לן, ושניהם פטורין מספק, ולדברי האומר דמהניא תפיסה לספיקא דדינא, מאיזה מהן שתפס לא מפקינן מיניה" ; ומבואר שסובר הטור, שהספק הוא אם הראשון חייב ולא השני, או השני ולא הראשון. אבל המאירי כתב: "חפר האחד בור תשעה, ובא אחר וכו' עד שהשלימו לעשרה, האחרון חייב וכו', [וכרבנן] ; סתם זה האחרון מה שהוסיף בחפירה, או שסילק אבנו, הרי זה ספק אם חזר הראשון לחיובו אם לאו, ומתוך כך מוציאין מיד השני, ואם הוא תופש החצי מיד הראשון, אין מוציאין ממנו". ביאור דבריו לכאורה: אין ספק שלא נפטר השני ממה שנצטרף לראשון, ואף שסילק את מה שעשה, וספק הגמרא אינו אלא אם כבר סילק את הראשון, או שהסילוק חזר למקומו, ומודים בכי האי גוונא חכמים לרבי ששניהם חייבים. וצריך לומר דמה שכתב: "ומתוך כך מוציאין מיד השני", היינו שמוציאין בית דין ממנו חצי ולא כולו; [ומיהו צריך ביאור, למה כתב: ואם הוא תופש החצי מיד הראשון אין מוציאין ממנו, - והיינו משום שהוא סובר כהשיטות שבספיקא דדינא אם תפש אין מוציאין מידו - היה לו לומר: ואם תפש את החצי השני מראשון או משני אין מוציאין מידו]. ולשון הרמב"ם [נזקי ממון יב יב] והשולחן ערוך [תי יד]: "הרי זה ספק אם כבר נסתלקו מעשה הראשון, או עדיין לא נסתלקו", משמע קצת כהמאירי, שאין הספק בחיובו של השני אלא בסילוקו של הראשון, אך הסמ"ע לא פירש כן, אלא כהטור, [ולשון "עדיין לא נסתלקו" צריך ביאור, שודאי נסתלקו אלא שחזרו]. ג. ה"מנחת חינוך" [מצוה נג אות יג בנדמ"ח], מפרש שהספק הוא אם הראשון חייב או השני חייב, וכהטור. ובד"ה לכאורה, דן בחפר הראשון עשרה והשני הוסיף עשרה שכולם חייבים [כן נוקט שם ה"מנחת חינוך", וכבר נתבאר לעיל, שלרש"י הוא תלוי בשתי הלשונות של רב זביד], וסתם הראשון את העשרה שהוסיף, שלכאורה יהא דין השני תלוי בספק הגמרא, אם מה שנצטרף לראשון וסילקו מחצי נתבטל על ידי שסתם, או שהסילוק מהחצי במקומו עומד, והשני חייב בחציו אף שסתם. אמנם כתב שהדבר ברור לא כן, אלא הראשון חייב והשני פטור, ותוכן דבריו בקצרה הם [ובמנ"ח האריך], דבמקום ששניהם חייבים, סיבת החיוב של השני הוא מה שגם הוא בעל התקלה, ואם כן משסילק תקלתו, נפטר, ולא דנו בגמרא אלא במקום שאינו חייב על חלקו בנזק, אלא "שסילק את הראשון", אף שגם לראשון יש חלק בנזק, ובזה שפיר מסתפקת הגמרא אולי סילוקו של הראשון במקומו עומד אף שאת התקלה שעשה, כבר סילק, כן נראה לכאורה עיקר כוונתו. ולפי דברי ה"מנחת חינוך", אליבא דרבי אין מקום להסתפק, ובודאי הראשון חייב והשני פטור; ומיהו לכאורה סברתו היא שלא כהמאירי, שלפי מה שנתבאר נוקט דזה פשיטא שהשני יש לו חלק בנזק ואף שסילק את מעשיו. ד. הנה הרא"ש בסימן ח, הוכיח שהלכה כרבנן משום ד"בעיא דרבא טם טפח וסילק אבניו אליבא דרבנן, דלרבי לא איסתלק מעשה ראשון", ויש להסתפק אם כוונתו להוכיח מלשון הגמרא דמבואר שנסתלק הראשון לגמרי, או שכוונתו לומר, שלרבי אין מקום להסתפק, כי מאחר שלרבי לא נסתלקו מעשה ראשון, והנידון אינו אלא לענין ששניהם חייבים, בזה אין מקום להסתפק; ולפי צד האחרון [שהוא נראה יותר], יש לפרש את דבריו כהמאירי, שודאי שניהם חייבים, ויש לפרש כה"מנחת חינוך" שודאי אין השני חייב.

[7] גירסת הרמב"ם [נזקי ממון יב יא, וכמו שכתב ה"מגיד משנה"], שבבור תשעה ואחד מהם של מים, פשיטא שכשני טפחים של יבשה דמו, וספק הגמרא הוא, בבור שמונה ושני טפחים מהם של מים.

[8] בפנים נתבאר באופן שהספיקות הן אם יש בטפח של מים כשנים של יבשה, אבל כטפח של יבשה, יש בו, ואף שלשון הגמרא הוא "לית ביה הבלא"; וראה לשון המאירי בספיקות אלו.

[9] כתבו התוספות: הרבה הוא תימא: דנהי דמיעט הבלא, מכל מקום אם לא שהרחיב לא היה נופל! ? וראה "פלפולא חריפתא" אות ז מה שכתב לבאר בזה; והביא שם מדברי הרמב"ם, שהוא סובר, שאין דין זה אמור, אלא כשמת מהצד שלא הרחיבה, ראה שם.

[10] לשון השולחן ערוך [תי סעיף טז] הוא: "האחרון חייב".

[11] לשון השולחן ערוך [תי סעיף טז] הוא: "האחרון חייב".

[12] ראה תוספת ביאור ב"חזון איש".

[13] כתב ה"חזון איש" שהוא מלשון "הדלה עליה את הגפן" [סוכה יא א], ומיהו ברמב"ם משמע שהוא דלי כפשוטו, וכתב ה"חזון איש", דאפשר, שבדלי ששואבים בו, גומרים לסתום את הבור, והוא עשוי לכך.

[14] פירש רש"י: "כל היכא דעייל יכול לומר זה חלקי שאני בורר, ומהני ליה ברירה". אבל הר"ן בנדרים שם ביאר: "ורבי אליעזר בן יעקב פליג עלייהו משום דסבירא ליה יש ברירה, ומשום הכי אמרינן דכל שעה ושעה שנכנס לחצר בדנפשיה קא עייל וגוף החצר קנויה לו לאותו תשמיש שאינו משתמש בה מקנין שעבוד אלא מקנין הגוף", וראה עוד שם אריכות בביאור מחלוקתם של חכמים ורבי אליעזר בן יעקב לענין חצר.

[15] כתב רש"י שמשנשתמש בו הוי חזקה, ומיהו לענין קרקע שנינו [בבא בתרא מב א], שהחזקה היא כשנעל, גדר או פרץ.

לימא [האם נאמר] כי הא [זו] הברייתא הראשונה היא כשיטת רבי שמחייב כל אחד מן החופרים, והא [וזו] האחרונה היא כשיטת רבנן [חכמים] שמחייבים רק את האחרון?

אמר רב זביד: הא והא [זו וזו] כשיטת רבנן [חכמים], אלא עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן [אמרו חכמים] שהאחרון הוא שחייב — אלא היכא [היכן] שלא עבד קמא [עשה הראשון] שיעור בור הגורם למיתה, שעשה בור פחות מעשרה טפחים, אבל היכא דעבד קמא [היכן שעשה הראשון] בור שיש בו שיעור מיתה (שהרי הראשון חפר עשרה והבאים אחריו רק העמיקו יותר את הבור), אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שכולן חייבין.

ומקשים: והא [והרי] בברייתא השניה של סייד וכייד דקא עבד קמא [שעשה הראשון] שיעור מיתה, ובכל זאת קתני [שנה]: אחרון חייב! אמרי [אומרים]: התם [שם] מדובר שלא היה בו בבור הבל למיתה לפי שהיה רחב מאד, ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה, שהצר אותו בסיוד וכיוד.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, שכך אמר רב זביד: הא והא [זו וזו], שתי הברייתות הן כשיטת רבי, הך דקתני [זו ששנה] בה: כולן חייבין — שפיר [יפה], שהוא ודאי כשיטתו, הא דקתני [וזו ששנה] בה: אחרון בלבד חייב — מדובר בה במקרה כגון שלא היה בו בבור הבל כשיעור המסוכן לא למיתה ולא לנזקין, ובא אחר והוסיף בו הבל בין למיתה בין לנזקין.

ועוד בענין זה אמר רבא: מי שהניח אבן על פי הבור שאין בו עומק עשרה טפחים ובכך השלימה, את הבור, לעומק עשרה, באנו למחלוקת רבי ורבנן מי האחראי עבור נזקי בור זה: האם שניהם, או רק האחרון.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שבכך הם חולקים, ומה השמיענו רבא במקרה מסויים זה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ותחלק כך: למטה, כאשר בא אדם נוסף והעמיק את הבור בתחתיתו הוא דהבלא דידיה קא קטיל ליה [שההבל שלו שהוסיף לבור הוא ההורג אותו], אבל אם מוסיף למעלה, שלא הבלא דידיה קא קטיל [ההבל שלו הוא שהורג] — אימא [אמור] שלא יהיה חייב, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהאחרון חייב, ואף בזה נחלקו רבי וחכמים אם האחרון בלבד חייב או שניהם.

בעי [שאל] רבא שאלה זו: מי שמצא בור בעומק תשעה וחפר בו טפח והשלימו לעשרה טפחים, ולאחר מכן טם [סתם] אותו טפח בתוך הבור, וכן אם סילק אבניו של הבור, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו] מאי דעבד שקליה [מה שעשה לקחו] והחזיר את המצב לכמות שהיה לפני שחפר את הטפח האחרון, והאחריות לנזקים מוטלת על חופר הבור הראשון.

או דלמא [שמא] נאמר כי על ידי הסתימה נסתלקו מעשה הראשון, שהרי כאשר סתמו שוב אין זה בור שחייבים עליו מיתה, וקמה ליה כוליה ברשותיה [ועומד עתה הבור כולו ברשותו] של השני, ועליו כל האחריות לבור זה של תשעה טפחים? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

א אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל בר מרתא: בור שעומקו שמונה טפחים ומהן שני טפחים מים — חייב עליו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל טפח דמיא [של מים] כתרי [כשני] טפחים של עומק יבשה דמי [נחשבים] ולכן נחשב זה כבור עשרה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים ] שאלה זו: בור תשעה טפחים ומהן טפח אחד מים, מהו הדין? האם תהא ההלכה במקרה זה דומה? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון שלא נפישי מיא [מרובים בו המים] כמו בדינו של רבה בר בר חנה — לית ביה הבלא [אין בו הבל] בבור, או דלמא [שמא] כיון דעמיק טפי [שהוא עמוק ביותר] — אית ביה הבלא [יש בו הבל] אף על פי שכמות המים קטנה יותר?

וכן יש לשאול: בור שבעה טפחים ומהן שלשה טפחים מים, מהו? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כיון דנפישי [שמרובים] המים טפי [ביותר] — אית ביה הבלא [יש בו הבל] כדי עשרה, או דלמא [שמא] כיון שלא עמקא [עמוק] — לית ביה הבלא [אין בו הבל]? לשאלות הללו לא נמצא פתרון, ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעא מיניה [שאל ממנו] רב שיזבי מרבה: המוצא בור עמוק עשרה טפחים, אם הרחיבה את פי הבור מהו הדין? אמר ליה [לו] רבה: הרי בכך הוא מיעט הבלא [הבל], ולא עשה דבר של נזק ולמה יהיה חייב. אמר ליה [לו] רב שיזבי: אדרבה [להיפך], הרי על ידי הרחבת פתח הבור קירב הזיקא [את הנזק] יותר לזה שנפל בו!

אלא אמר רב אשי בפתרון בעיה זו: ניחזי אנן [נראה אנו], אי בהבלא מיית [אם בהבל מת] — הרי מיעט הבלא [את ההבל] ונמצא שאינו חייב זה שהרחיב, אי [אם] בחבטה מיית [מת] — הרי קירב הזיקא [את הנזק] וחייב. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר רב אשי: ניחזי אנן [נראה אנו] באופן זה: אי מההיא גיסא [אם מהצד ההוא] שהרחיב נפל — הרי במעשהו הוא קירב הזיקא [את הנזק] ויהיה חייב, ואי מאידך גיסא [ואם מהצד האחר] שלא הרחיבו נפל — הרי במעשהו הוא מיעט הבלא [את ההבל] ואם כן אין עליו אחריות כלל.

איתמר [נאמר]: בור שעומקה כרחבה — רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] משמיה [משמו] של רבה בר בר חנה שאמר משמיה [משמו] של ר' מני, חד [אחד] מהם אמר: לעולם יש בה בכל בור הבל — עד שיהא רחבה יתר על עומקה שאז אין בו הבל. אבל בבור שאין רוחבו יתר על עומקו ואף אם שווים הם — יש בו הבל. וחד [ואחד] מהם אמר: לעולם אין בה הבל עד שיהא עומקה יתר על רחבה. אבל בבור שעומקו שווה לרוחבו — אין בו הבל.

ב עוד שנינו במשנה שאם עבר עליו הראשון ולא כסהו ועבר השני ולא כיסהו — השני חייב. ושואלים: וראשון מאימת מיפטר [ממתי הוא נפטר] מן האחריות על הבור? ואף בהלכה זו, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] משמיה [משמו] של רבה בר בר חנה שאמר משמיה [משמו] של ר' מני, חד [אחד מהם] אמר: משמניחו משתמש, שעזב את הבור כשחבירו משתמש בו, וחד [ואחד מהם] אמר: לא די בכך כדי לפטור את הראשון, אלא רק משימסור לו דליו שבו ידלה מים מאותו בור.

ומעירים: מחלוקת זו היא כתנאי [כתנאים] שנחלקו בשאלה זו, שכך שנינו: המדלה מים מן הבור, ובא חבירו שותפו לבור ואמר לו: הנח לי ואני אדלה מים, כיון שהניחו משתמש — הרי הראשון פטור אם לא כיסהו. ר' אליעזר בן יעקב אומר: אינו פטור אלא משימסור לו דליו.

ומבררים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? ר' אליעזר בן יעקב סבר [סבור]: יש ברירה, שאנו אומרים שלאחר מעשה מתברר מצב שלא היה מוגדר מתחילה, כאילו היה מוגדר כבר מראשיתו.

ואף בענייננו, לכל אחד מן השותפים חלק מוגדר במים שבבור (אף שאיננו יכולים עתה להצביע עליו) באופן שהאי מדידיה קא [זה משלו הוא] ממלא והאי מדידיה קא [וזה משלו הוא] ממלא, ולכן כל עוד לא מסר הראשון את דליו לשני, אינו מסיר מעליו את האחריות שיש לו כבעל חלק מוגדר מן המים שיש בבור, ואף הוא שותף בדבר. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין ברירה, ומשעה שהשני משתמש בבור לבדו מוטלת עליו האחריות לבור ולכל המים שיש בו, ללא צורך למעשה מיוחד של העברת אחריות בדרך של מסירת הדלי.

אמר רבינא: ואזדו לטעמייהו [והולכים הם בעקרון זה לשיטתם] שכן יש ביניהם מחלוקת מקבילה לכך, דתנן [שכן שנינו במשנה]: השותפין שנדרו הנאה זה מזה, שנדרו שלא יהנו זה משל חבירו — אסורין ליכנס לחצר המשותפת להם, שהרי היא שייכת לשניהם ועוברים הם על נדרם בכניסתם לחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומר: מותרים ליכנס לחצר, משום שזה נכנס לתוך החלק שלו וזה נכנס לתוך שלו.

ואף שם הסבירו: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? ר' אליעזר בן יעקב סבר: יש ברירה, שאומרים שבכניסתו של כל אחד מהם לחצר מתברר למפרע איזה חלק בחצר שייך לו, ולכן אומרים כי האי לדנפשיה עייל והאי לדנפשיה עייל [זה לשלו נכנס וזה לשלו נכנס]. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין ברירה, וכל חלק מן החצר שייך לשניהם יחד.

ג אגב הזכרת דין זה של מסירת דלי בבור, מביאים מה שאמר ר' אלעזר: המוכר בור לחבירו, כיון שמסר לו דליו של הבור הרי זה קנה במסירה זו את הבור. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? לשם מה יש צורך במסירת הדלי כדי לקנות את הבור? אי בכספא [אם בכסף] קנה, ששילם לו כסף עבור הבור — ליקני בכספא [שיקנה אותו בכסף] ששילם! אי [אם] בחזקה קנה את הבור — ליקני [שיקנה אותו] בחזקה של שימוש בו!

ומשיבים: לעולם יש לפרש שמסר לו את הבור שיקנה אותו בחזקה, ובמקרה כזה בעי למימר ליה [וצריך המוכר לומר לו]: לך חזק וקני [החזק וקנה] את הבור שיהא שלך. ואולם כיון שמסר לו דליו, הרי זה כמאן [כמי] שאמר ליה [לו] בכך: לך חזק וקני [החזק וקנה] דמי [נחשב] הדבר, ומשהשתמש בו — קנאו בחזקה.

ואגב דין זה של קנין בחזקה על ידי דבר אחר, אמר ר' יהושע בן לוי: המוכר בית לחבירו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Shall we say that this baraita, which teaches that they are all liable, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds both liable for digging, and this baraita, which holds the latter liable, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold only the last one liable?

Rav Zevid said: Both this baraita and that baraita are in accordance with the opinion of the Rabbis. The way the first baraita accords with their opinion is that the Rabbis say that the last one is liable only where the first one did not make the pit of sufficient measurement to cause death, but dug less than ten handbreadths. But where the first one made a pit of sufficient measurement to cause death, such as in this case, where the first one dug ten handbreadths himself and it was subsequently deepened further by others, even the Rabbis concede that they are all liable.

The Gemara asks: But in the second baraita, where he plastered and cemented it, the first made a pit of sufficient measurement to cause death, and nevertheless, the baraita teaches that the last person is liable. They said in response: There it is referring to a case where the pit did not have fumes capable of leading to death, since it was very wide. And then the other came, and by narrowing it with plaster and cementing it, he added to it the characteristic of having fumes capable of leading to death.

There are those who say that this is what Rav Zevid said: Both this baraita and that baraita are in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. This first baraita, which teaches: They are all liable, fits well with his opinion. That second baraita, which teaches: The last one alone is liable, is referring to a case where the pit did not have sufficient fumes in it that were capable of leading to either death or damage, and then another person came and by narrowing it with plaster and cementing it, he added to it the characteristic of having fumes capable of leading to both death and damage.

Elaborating on this subject, Rava says: With regard to one who placed a stone at the opening of a pit less than ten handbreadths deep and brings the pit to a depth of ten handbreadths by raising the ground next to the opening of the pit, we have arrived at the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis concerning whether only the second or both are responsible for damage caused.

The Gemara asks: Isn’t this obvious? This is precisely the case they are disputing, so what does Rava’s statement add to this? The Gemara answers: Lest you say that there is a distinction between a person deepening a pit at the bottom, in which case it is his lethal fumes that he caused that kill the animal, but if he added to the pit at the top, where it is not his lethal fumes that kill the animal, say that he would not be liable. Rava’s statement teaches us that the last one is liable, and this case is subject to dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis as to whether only the last one or both are liable.

Rava raises the following dilemma: If someone dug another handbreadth in a pit that was nine handbreadths deep, so that it reached a depth of ten handbreadths, and subsequently closed up that handbreadth inside the pit, or if he removed his stones that he had placed at the opening of the pit so that the depth of the pit was reduced to less than ten handbreadths, what is the halakha? Do we say that what he did to increase the depth of the pit to ten handbreadths, he has removed, and restored the initial situation that existed before he dug the extra handbreadth, causing responsibility for damage to revert solely to the original digger?

Or perhaps, by closing it up, he removed the action of the first digger, since he has removed the ability of the pit to cause death? If so, it moves entirely into his possession and he now assumes full responsibility for the pit of nine handbreadths. The Gemara concludes: The question shall stand unresolved.

§ Rabba bar bar Ḥana says that Shmuel bar Marta says: With regard to a pit that is eight handbreadths deep and two handbreadths of it contain water, one is liable for it. What is the reason? Each handbreadth of water is like two handbreadths of dry space. Therefore, the pit is effectively ten handbreadths in depth and contains a sufficient quantity of lethal fumes to render its owner liable.

A dilemma was raised before the Sages: If a pit is nine handbreadths deep, and from that measurement, one handbreadth contains water, what is the halakha? Is this case equivalent to the previous one? Do we say that since there is not as large a quantity of water as in the case stated by Rabba bar bar Ḥana, the pit does not have a sufficient quantity of lethal fumes to render the digger liable? Or perhaps it can be argued that since the pit is deeper than the one in the previous case, it does have lethal fumes, despite containing less water?

Similarly, the following question can be raised: What is the halakha if a pit is seven handbreadths deep and three of the handbreadths contain water? Do we say that since there is a much larger quantity of water in this case, it is equivalent to a pit of ten handbreadths and therefore has lethal fumes, or perhaps since it is not as deep, it does not have a sufficient quantity of lethal fumes to render the digger liable? The Gemara concludes: The question shall stand unresolved.

Rav Sheizevi asked the following question of Rabba: If one widened the opening of a pit that was already ten handbreadths deep, what is the halakha? Rabba said to him: By doing so, he has actually reduced the lethal fumes and has not worsened the situation. Therefore, he should not be liable. Rav Sheizevi said to him: On the contrary, by widening the opening of the pit, he has brought the potential for damage closer to an animal that might fall inside.

Rather, Rav Ashi said concerning this question: Let us see: If the animal died because of the lethal fumes, the one who widened the pit should be exempt, since he reduced the lethal fumes. But if the animal died because of the impact, he should be liable, since he has brought the potential for damage closer to it. There are those who say that Rav Ashi said: Let us see: If the animal fell on that side that he widened, then his action has brought the potential for damage closer, and so he should be liable. But if the animal fell on the other side, he should bear no responsibility, since he reduced the lethal fumes.

It was stated: With regard to a pit whose depth is equal to its width, Rabba and Rav Yosef both say a ruling in the name of Rabba bar bar Ḥana, who says it in the name of Rabbi Mani, but each present it differently. One of them says: A pit always contains a quantity of lethal fumes sufficient for liability, unless its width is greater than its depth. Therefore, when they are equal, the digger is liable. And one says: A pit never contains a quantity of lethal fumes sufficient for liability, unless its depth is greater than its width. Consequently, when they are equal, the digger is exempt.

§ The mishna teaches that if the first partner passed by the pit and did not cover it, and then the second also passed by it and did not cover it, the second is liable. The Gemara asks: And from what point is the first exempt from responsibility for the pit? Rabba and Rav Yosef both say a ruling in the name of Rabba bar bar Ḥana, who says it in the name of Rabbi Mani, but each one presents it differently: One says: From the time he leaves the other partner using it, and one says: The first is absolved of responsibility only when he conveys to him his bucket, with which he will draw water from the pit.

The Gemara notes: This dispute is like a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: With regard to one who draws water from a cistern, and his friend comes and says to him: Leave me and I will draw water, once the first person leaves the second person while the second is using the cistern, the first is now exempt if he did not cover it. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: The first person is not absolved of responsibility until the time when he conveys his bucket to the second person.

The Gemara clarifies the dispute: With regard to what principle do they disagree? Rabbi Eliezer ben Ya’akov maintains that there is a legal concept of designation. According to this principle, a situation in which certain aspects were not initially clearly defined can become clarified retroactively after a certain action or event occurs. The halakha treats all the aspects as being clearly defined and identifiable from the outset.

In this case, the water is considered divided between the partners even before they draw it. When they do draw it, it is treated as if this one were filling from his part, the location of which has now been determined retroactively, and this one were filling from his part. Therefore, as long as the first partner has not conveyed his bucket to the second, he, as an owner of a defined part of the water, has not absolved himself of responsibility for the cistern. And by contrast, the Rabbis maintain that there is no designation and they both have the right to draw water from the cistern. Therefore, as soon as the second partner is left alone to draw water, he is responsible for the cistern and all the water it contains, even without conveying the bucket.

Ravina said: And in this regard, they follow their lines of reasoning in an analogous case, as we learned in a mishna (Nedarim 45b): With regard to the case of partners that vowed not to derive any benefit from each other, it is prohibited for them to enter their jointly owned courtyard, as this would violate their vows. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: It is permitted for them to enter the courtyard, since this one enters into his portion of the courtyard and that one enters into his portion.

The Gemara explains: With regard to what principle do they disagree? Rabbi Eliezer ben Ya’akov maintains that there is retroactive designation, and retroactively the section of the courtyard that each one enters becomes the portion that belongs to him. Therefore, this one enters his part, and that one enters his part. By contrast, the Rabbis maintain that there is no retroactive designation, and each portion of the courtyard belongs jointly to both.

§ Having mentioned this halakha concerning conveying a bucket to transfer responsibility for the pit, the Gemara cites that which Rabbi Elazar says: With regard to one who sells a cistern to another, once the seller conveys his bucket to the buyer for drawing water from the cistern, the buyer acquires the cistern. The Gemara asks: What are the circumstances? How does conveying the bucket serve to effect acquisition of the cistern? If he is acquiring the cistern by means of paying money, let him acquire it with money that he paid. If he is acquiring the cistern by means of taking possession, then let him acquire it by taking possession, which is accomplished by using it.

The Gemara answers: Actually, the case is where the cistern was acquired through taking possession, and in that case, the seller usually must say to him: Go, take possession, and thereby acquire it for yourself. And in this case, when he conveys his bucket to him, he is like one who says to him: Go, take possession, and thereby acquire it. Therefore, once he begins drawing water from the cistern, he has acquired it through taking possession.

The Gemara cites a related ruling: Rabbi Yehoshua ben Levi says: If one sells a house to another,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חזינן אי בהבלא מית אי בחבטה מית. משמע דס"ל כשמואל אבל ללישנא בתרא מסתברא דלא מוכחא כמאן דהא דקאמר ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא לאו מיעט לגמרי להוציאו מהבל מיתה קאמר אלא לומר לא אהנו מעשיו כלום דאדרבה כל שהרחיב מיעט קצת בהבל וה"ה אם לא מיעט ולא ריבה ומ"מ דלכאורה משמע טפי דמיעט לגמרי דממיתה קאמר ואפילו האי לישנא בתרא אתי כשמואל דהא מחייב בשנפל מההיא גיסא וקירב היזקו למיתה כנ"ל.

הא פלוגתא דרבה ורב יוסף דאית להו בבור: שיהא רחבה יותר על עומקה או שיהא עומקה יותר על רחבה. לא דייקא לא כרב ולא כשמואל דאיכא לאוקמה במלא ספוגין דליכא אלא משום הבלא אע"פ שראיתי לא' מגדולי המפרשים שאמר דדייקא כרב וכן כולה שמעתא לא דייקא כרב דכלהו איכא לפרושי במלא ספוגין.

משימסור דליו. פרש"י ז"ל דליו כסויו ונראה שהזקיקו לפרש כן דאי נטלא לדלות בו קאמר כי מסר לו נטלא מאי אהני אדרבה כעין שלוחו הוא לדלות מן המים אבל ר"ח ז"ל פירש דליו נטלא וכאלו נסתלק הוא ממנו והעמיד הוא ברשותו והוברר הדבר משמסר לו הדלי שהבור עומד ברשותו ומשל עצמו הוא דולה.

הא דתנן: השותפין שנדרו הנאה זה מזה. אסקוה בנדרים במקומה בפרק השותפין בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בשיש בה דין חלוקה אפילו ר' אליעזר מודה דאסור להו ליכנס ואיפסיקא התם הלכתא כר' אליעזר והתימא מן ר"ח זכרונו לברכה שפסק כאן כרבנן והא דאיפלגו ביש ברירה ואין ברירה כבר כתבתיה שם בפרק השותפין בסייעתא דשמיא.

זה שאנו מחייבין את האחרון לא סוף דבר כשלא עשה הראשון שיעור מיתה שאם כן אף בבור תשעה והשלימו לעשרה ראוי לחייב את הראשון בנזקים אלא אפילו השלים הראשון לעשרה ובא אחד והשלים לאחד עשר או ליותר אחרון חייב מעתה החופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחד והשלימו לשלשים אחרון חייב הואיל והוסיף בהבלא או בחבטא וכן החופר בור עשרה ובא אחר וסיידו וכיירו שנמצא מקצר עד שהוסיף בהבלא אחרון חייב וכן כל כיוצא בזה וגדולי המחברים חולקים לומר שכל שעשו הראשונים שיעור מיתה כלם חייבים:

חפר האחד בור תשעה ובא אחר והניח אבן על פי הבור עד שהשלימו לעשרה לנופל מפי האבן האחרון חייב הרי זה כאלו השלימו בחפירה סתם זה האחרון מה שהוסיף בחפירה או שסלק אבנו הרי זה ספק אם חזר הראשון לחיובו אם לאו ומתוך כך מוציאין מיד השני ואם הוא תופש החצי מיד הראשון אין מוציאין ממנו:

שור פסולי המוקדשין כבר בארנו שאם נפל לבור פטור והמת יהיה לו כתיב מי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו:

חפר בור שמנה ומהם שני טפחים מים חייב ששני טפחים אלו של מים נדונים כארבעה בלא מים מפני שהמים מוסיפין בהבלא הרבה מ"מ ספק הדבר אם דנין כן בפחות ויתר אם לאו מעתה בור תשעה ומהם טפח אחד מים שמא אין כאן הבלא בכדי פחת החבטא מצד שאין שם מים אלא מעט וכן שבעה ומהם שלשה טפחים מים שמא אין כאן תוספת הבלא בכדי פחת החבטא מתוך שאין כאן עומק מרובה ומתוך כך אין מחייבין אותו ואם תפש אין מוציאין מידו וגדולי המחברים הפכו בזה גרסאות לפי דבריהם בין שמנה לתשעה ואין דבריהם נראין:

בור עשרה ובא אחר והרחיבו והרי שמעט הבלתו ומ"מ קירב את היזקו רואין אם מחמת הבלא מת פטור האחרון ואם מחמת חבטא מת חייב שהרי קרב את הזיקו ואם לא הרחיבו אלא מצד אחד ולא נפל זה מאותו צד פטור האחרון שהרי לא עשה זה כלום:

בור שרחבו יתר על עמקו אין בו הבלא נמצא שאם הוא מלא ספוגין של צמר אין בו לא הבלא ולא חבטא ופטור ויראה לי דוקא בשיעור עשרה אבל אם היה עמוק ביותר הכל לפי מה שיראה לדיינים הבקיאים:

בור של שני שותפין שהיה האחד מהם דולה ובא השני ואמר לו הנח לי ואני אדלה מכיון שהניחו הראשון משתמש נסתלק הראשון וחייב השני שהוא עשה עצמו שואל בחלקו של ראשון והרי משל שניהם הוא דולה שאין ברירה לומר שאינו דולה אלא בחלקו ויש פוסקין דוקא משמסר לו דליו כר' אליעזר הואיל והלכה כמותו בחברתה וכן כתבוה גדולי הדור:

השותפין שנדרו הנאה זה מזה אם יש בחצר דין חלוקה שניהם אסורין ליכנס אלא יחלקו ויכנס כל אחד לחלקו ואם אינה ראויה ליחלק שניהם מותרין כל אחד אומר בשלי אני נכנס ובמסכת נדרים בפרק השותפין יתבאר ענין זה בכדי היכולת:

הבור הרי הוא לענין קניה כקרקע ונקנה בכסף ובשטר ובחזקה ומ"מ אין אדם קונה בחזקה אלא אם כן בפניו של מוכר אבל שלא בפני המוכר אינו מועיל כלום אא"כ אמר לו לך חזק וקני ואם מסר לו דליו הרי הוא כמו שאמר לו לך חזק וקני ומועילה בו חזקה אף שלא בפניו:

שלא היה בו הבל למיתה שהיה רחבה יותר על עמקה אבל אם היה בו הבל למיתה ובא אחר וסייד וכייד כולן חייבין. ותימה דאמאי לא משכחת כהאי גוונא בור של שני שותפין. וי"ל דמשום דאיכא מאן דאמר הא והא רבי אם כן לרבנן לא מחייב אלא אחרון. תלמיד הר"פ ז"ל.

בעא מיניה רב שיזבי מרבה הרחיבה מהו אמר ליה הרי מיעט הבלה. פירוש הרחיבו מהו מי אמרינן דהוי ליה כחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים דהכא ודאי חשיב מאי דעבד דלא דמי לחופר בור עשרה ובא אחר והוסיף בו טפח או שני טפחים דהתם לא עבד כלום דהא עבד קמא שיעור למיתה ונזקין אבל הכא מחמת מה שהרחיבו ראוי ליפול בו הנופל שאלו לא הרחיבו לא נפל בו כלל. ומסתברא דמההוא גיסא דהרחיבו אי מניה נפל פשיטא ליה ודאי דמחייב דהשתא ודאי הוא עבדיה לכוליה היזיקא אבל היכא דנפל מאידך גיסא הוא דמיבעיא ליה מי אמרינן דכיון דמאידך גיסא נפל לא עבד ולא כלום ומפטר או דילמא קמה ליה ברשותיה לאחיוביה עלה הוא נמי בהדי אידך. אמר ליה הרי מיעטו הבלא ולא כלום עבד אדרבה הרי קירב היזיקא וקמה ליה ברשותיה. אלא אמר רב אשי ניחזי אנן אי בהבלא מייתי וכו'. איכא דאמרי אי מההוא גיסא נפל וכו' וקיימא לן כלישנא בתרא. כן נראה לי. הרא"ה ז"ל.

והרא"ש ז"ל כתב אי בהבלא מאית וכו'. ולהאי לישנא לא חשש לחלק בין מההוא גיסא דארווח נפל בין מאידך גיסא כיון דבהבלא מת. ע"כ.

אלא אמר רב אשי ניחזי אנן אי בהבלא וכו'. האי לישנא קמא משמע דסבירא ליה כשמואל אבל ללישנא בתרא מסתברא דלא מוכחא כמאן דהא קאמר ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא לאו מיעט לגמרי להוציאו מהבל מיתה קאמר אלא לומר דלא ההנו מעשיו כלום דאדרבה כל שהרחיב מיעט קצת בהבל והוא הדין אם לא מיעט ולא רבה. ומכל מקום לכאורה משמע טפי דמיעט לגמרי ממיתה קאמר ואפילו האי לישנא בתרא אתי כשמואל דהא מחייב כשנפל מהאי גיסא וקירב היזקו למיתה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
הא פלוגתא דרבה ורב יוסף דאית להו בבור שיהא רחבה יותר על עמקה או שיהא עמקה יותר על רחבה לא דייקא לא כרב ולא כשמואל דאיכא לאוקמה במלא ספוגין דליכא אלא משום הבלא אף על פי שראיתי לאחד מגדולי המפרשים שאמר דדייקא כרב וכן כולה שמעתין לא דייקא כרב דכולהו איכא לפרושי במלא ספוגין. הרשב"א ז"ל.
וכתב המאירי ז"ל וז"ל בור שרחבו יותר על עמקו אין בו הבלא נמצא שאם הוא מלא ספוגין אין בו לא הבלא ולא חבטא ופטור. ונראה לי דוקא בשיעור עשרה אבל אם היה עמוק ביותר הכל לפי מה שיראה לדיינים הבקיאים. ע"כ.

משהניחו משתמש. פירוש ואף על פי שהיה דולה בכלי אחד לעצמו וחד אמר משמסר לו דליו דדוקא השתא שמסר לו דליו שהוא כמו שהרשהו בכלו. ומסתברא דמסר לו דליו נמי דמהני דוקא הוא בשותפין דהשתא הוא דהוי כמי שהרשהו בכלו אבל באיניש אחרינא אפילו מסר לו דליו לא מהני כלל עד שיקבל עליו שמירתו. הרא"ה ז"ל.

משימסור לו דליו. פירש רש"י ז"ל דליו כסוי. ונראה שהזקיקו לפרש כן דאי נטלו לדלות בו קאמר כי מסר לו נטלא מאי אהני אדרבה כעין שלוחו הוא לדלות מן המים. אבל רבינו חננאל פירש דליו נטלא וכאלו נסתלק הוא ממנו והעמידוהו ברשותו והוברר הדבר משימסור לו הדלי שהכד עומד ברשותו ומשל עצמו הוא דולה. הרשב"א ז"ל.

ורבנן סברי אין ברירה. פירוש ברירה דהכא לאו כברירה דעלמא דבהא ודאי לא שייך למימר בתר חלוקה הוברר הדבר שזה חלקו המגיעו ולמשרי ליה משום הכי לאשתמושי שהרי בכולה משתמש אלא הרי זה אחד מן הלשונות שבתלמוד שהוא שוה בשני מקומות ופירושו מתחלף. ופירוש ברירה דהכא כלומר שכל אחד ואחד מדין זכותו שיש לו נשתמש ולא חשבינן ליה שנשתמש בחלק חבירו כלל. הא דאמרי רבנן אסורין ליכנס לחצר פירוש אסורין להכנס ולהשתמש דאי לא כניסה בעלמא ודאי מותרת אליבא דרבנן וכדאמרינן התם בפרק קמא דמגילה אין בין המודר הנאה מחבירו וכו'. הרא"ה ז"ל.

ד"ה השותפין שנדרו וכו' וי"ל דשאני ב"ח דגוף הקרקע יוצא מתחת יד המקדיש וכו'. ר"ל דכשאין משלם לבעל חוב נוטל וטורף הקרקע מיד המקדיש:

ד"ה נכנס בתוך שלו וכו' וה"ה דהוי מצי למימר הא דלא קפדי ר"ל דע"כ בלא קפדי איירי דאי בדקפדי במודר ממנו מאכל נמי אסורין אלא ע"כ בדלא קפדי איירי א"כ במודר הנאה סתם נמי יהא מותר:

רש"י בד"ה לימא כו' חייבין רבי היא כו' הד"א:

בד"ה אפי' רבנן כו' ומיהו כולה מילתא כו' נ"ב פי' לא נילף אנן מהמת אלא לגלויי שבתרא חייב ולא קמא אבל למילף כולה מילתא שאחד חייב ולא שנים ולאפוקי מרבי דאמר כולן חייבין לא תילף מיניה כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה השותפין שנדרו כו' בנדרים מפרש כו' נ"ב פי' דמוקי התם פלוגתייהו דוקא באין בה דין חלוקה אבל ביש בה דין חלוקה אפי' ר"א בן יעקב אוסר א"כ ממילא לתנא קמא בין יש בה כו' לעולם אסור ודו"ק:

גמ' באנו למחלוקת רבי ורבנן פשיטא כו' למטה הוא דהבלא דידיה כו'. ר"ל שמת באותו טפח שהוסיף דהיינו טפח האחרון לאפוקי למעלה שאינו מת באותו טפח. ויש להתבונן מאי תליא זה במחלוקת רבי ורבנן דע"כ לדברי הכל אחר אחרון למיתה ולענין נזקין מה לי טפח למעלה או למטה דלמא הוזק באותו טפח למעלה אף שאם תאמר שטפח אחד אינו ראוי להזיק כמ"ש לעיל בשם היש"ש [בבא קמא לא נמצא כן לפנינו למעלה] ואע"פ שכבר הקשיתי ע"ז מדקמדמו התוס' [לעיל ע"א בד"ה האחרון חייב] אחד ח' ואחד ט' לי' וכ' [ע"כ דגם אותו שהשלים לט' יש בו שיעור לנזקין] מ"מ [אף להיש"ש] היאך תלוי מה שמשמיענו במחלוקת [דהך מלתא דאשמעינן דלא מיפטר האחרון אף אם טפח דידיה שהוסיף הוא למעלה מצי לאשמעינן במלתא דכ"ע מודו כגון לענין מיתה] ומכ"ש קשה אם טפח אחד אינו ראוי לנזקין [כדעת היש"ש] לאשמעי' הניח אבן על פי הבור ח' והשלימה לט' דכולן חייבין [לכ"ע] מהו דתימא למטה הוא דהבלא דידיה קטיל כו'. ועוד היאך אפ"ל כלל לנזקין מהו דתימא למטה הוא דהבלא דידיה קטיל אדרבה הלא היתה שיעור נזקין קודם שעשה אותו הטפח ועיין:

גמ' בבעיא דרב שיזבי מ"ש האשר"י וכן היש"ש אחריו דרב אשי כשמואל ר"ל מדקאמר אי בחבטה מת הרי קירב כו'. אינו מוכרח לי דדלמא איירי בבור ברשותו (כ) דמודה בה רב כדאיתא לקמן [בבא קמא דף נ"ג ע"א]:

גמ' אמר רבה בב"ח אמר "רב" שמואל כצ"ל:

בפרש"י אפי' רבנן מודו וכו' ומיהו כוליה מלתא לא מצינו למילף דעיקר קרא לכדרבא אתי עכ"ל. פי' דלא תימא כיון דקרא והמת יהיה לו בא ללמד דההוא דעבד שיעור מיתה מחייב א"כ היכא דקעביד קמא שיעור מיתה קמא לחייב בתרא לא לחייב לכך כתב דעיקר קרא לאו להכי אתי אלא לכדרבא אלא דממילא ילפינן דהיכא דבמעשה קמא ליכא עדיין שיעור מיתה כלל חייב האחרון שהוסיף שיעור מיתה אבל בדעבד קמא שיעור מיתה והוסיף האחרון לא שמעי' מהאי קרא מידי וממילא דתרווייהו חייבים וק"ל:

בתוספות בד"ה שלא היה בו הבל למיתה שהיה רוחבו יותר מעמקו עכ"ל. נראה כוונתם בזה להוסיף על לשון רש"י דדוקא ברחבו יותר מעמקו איירי משום דמלשון רש"י שכתב שהיה רחבו הרבה אפשר לומר דברחבו כעומקו איירי והיינו למאי דפליגי אמוראי בסמוך וקי"ל כמ"ד דברחבו כעומקו ליכא הבלא אלא דהטעם בזה משום דלא איפסקא הלכתא כמאן והוי ספיקא דדינא לכך לא מפקינן ממונא מזה שחפר בור שרחבו כעומקו אבל הכא א"א לומר כן דנהי דקמא פטור מטעם זה מ"מ איך נחייב האחרון בכל הנזק מספיקא דדלמא עביד קמא שיעור מיתה ולא מחייב האחרון אלא ח"נ וא"כ מספיקא דדינא איך מוציאין ממון מן האחרון יותר מן הראשון לכך הוצרכו התוספות לכתוב דברחבו יותר על עומקו מיירי ודו"ק:

בגמרא אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא אי בחבטה מיית הרי קירב היזקא. ונראה דלהאי לישנא דרב אשי איירי הכל שנפל מאידך גיסא ואפ"ה מחייב בחבטא דכיון שהוא הוסיף בנזקי בור לענין אי נפל מהאי גיסא קמה ליה ברשותיה ומחייב לכסויי ואף למאי דבעי לן בסמוך בטם טפח וסילק אבניו היינו משום דמאי דעבד שקיל אבל כל אימת דלא סילק הזיקו קאי ברשותו מיהת שישלם החצי דע"כ בהכי איירי כמו שיתבאר אבל אי בהבלא מיית פטור לגמרי אי נפל מאידך גיסא דלענין הבלא לא מיקרי כלל בעל התקלה ואדרבא הסיר התקלה כנ"ל ליישב תמיהת תוס'. אח"ז מצאתי שהרמב"ם כ"כ להדיא בפ"ב מהלכות נזיקין וכמו שפירש ה"ה והכ"מ שם וכן הוא בש"ע סי' ת"י ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים ובזה נתיישב נמי מה שהקשה הת"ח ללישנא בתרא דקאמר ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא והקשה דבלא"ה מהיכי תיתי לחייבו ולפמ"ש א"ש דאתיא לאפוקי ממאי דכתיבנא ללישנא קמא דאפי' מאידך גיסא חייב משום דקמה ליה ברשותיה נמצא לפ"ז הא דאמר אי בחבטא מיית חייב היינו ששניהם חייבין כיון דאיירי דנפל מאידך גיסא:

בתוספות בד"ה אי בהבלא מיית הרבה הוא תימא דנהי דמיעט הבלא מ"מ אם לא דהרחיב לא היה נופל עכ"ל. כבר כתבתי דאם נפרש דלהאי לישנא איירי הכל שנפל מצד השני שלא הרחיב א"כ אין מקום לתמיהתו וכמ"ש בשם הרמב"ם והכ"מ אבל נראה מלשון התוס' שמפרשים דאיירי שנפל מהאי גיסא שהרחיב ועכ"ז אפשר ליישב משום דנראה דאי איירי שנפל מהאי גיסא שהרחיב ומית בחבטא יש לחייב האחרון בכל הנזק לא מיבעיא ללישנא בתרא דר"ז לעיל בסמוך דאפי' היכא דעביד קמא שיעור מיתה והוסיף האחרון חייב האחרון בכל הנזק א"כ מלתא דאתיא בק"ו כשהרחיב ונפל מהאי גיסא ומית בחבטא דחייב האחרון בכל הנזק אלא אפי' ללישנא קמא דר"ז חייב האחרון כאן בכל הנזק אי מית בחבטא ומהאי גיסא וכנ"ל מסתימת לשון ה"ג ומל' הפוסקים והטעם בזה נראה דלא דמי משום דהתם קמא עבד שיעור מיתה לגמרי והאחרון שהעמיק לא הוסיף שום נזק חדש וגם עיקר התקלה שהיא הנפילה נעשה ע"י הראשון לבד אבל הכא שהוסיף האחרון נזק חדש למי שמהלך בהאי גיסא בצד שהרחיב והנפילה מהאי גיסא נעשה ע"י מעשיו ממש לכך מחייב בכל הנזק דלענין האי גיסא איסתלקו מעשה ראשון ואין להקשות דמ"ש מהניח אבן עפ"י בור ונתקל בה חבירו ונפל בבור דמשמע לקמן דלר"נ דקי"ל כוותיה לא מחייב בעל האבן אלא בח"נ ובעל הבור בח"נ וא"כ ה"נ דכוותיה לגמרי הוא ולמה נאמר לחייב כאן למי שהרחיב בכל הנזק דהרחיב הוא ממש כמו שהניח אבן שע"י זה נעשה הנפילה אלא דיש לחלק דהתם לא שייך בעל האבן כלל לגוף הבור וה"ל כשני מזיקין שמשלמין בין שניהם אבל הכא זה שהרחיב עשה מעשה בגוף הבור וסילק מחיצת הראשון להרחיב לצד אחר א"כ בע"כ קאים ליה כוליה בור ברשותיה לענין מאן דנפל מיהא מהאי גיסא אף לסברת החולקין על הרמב"ם ומכ"ש דלרבנן דר"נ שמחייב לבעל האבן כל הנזק ק"ו לנדון דידן וא"כ לפ"ז ע"כ הא דקאמר רב אשי להאי לישנא אי בחבטה מית הרי קירב הזיקא היינו לחייבו בכל הנזק א"כ לפ"ז א"ש נמי הא דקאמר אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא והיינו שלא יתחייב בכל הנזק אלא בחצי דבכה"ג דמי ממש להניח אבן ע"פ הבור כיון דבמיית בהבלא לא נעשה סוף הנזק על ידו ואדרבא הרי מיעט האבן ולא נעשה ע"י אלא הנפילה לחוד כמו באבן וא"כ לר"נ פשיטא דלא מחייב אלא בחצי אלא די"ל דאפי' רבנן דר' נתן מודו הכא דבעל האבן ודאי מיקרי בעל התקלה אבל זה שלענין ההבלא לטובה מכוון לא שייך למרמי כולה חיובא עליה ולמקרי בעל התקלה בהבלא גופא ומכ"ש דלא דמי אפילו ללישנא בתרא דר"ז בהוסיף והשלימה לכ' דלרבנן חייב בכל הנזק היינו משום דאיכא למימר איסתלקו מעשה ראשון כיון שבא השני והוסיף וקמה לי' כוליה ברשותו משא"כ הכא לא שייך למימר לענין הבלא איסתלקו מעשה ראשון וקמה ליה ברשותיה דשני שהרי אדרבא זה שני בא לתקן מה שקלקל הראשון לענין הבלא גופא א"ו דהראשון חייב מיהו בח"נ אי מיית בהבלא ואם כן יש ליישב תמיהת התוספות ודוק היטב כנ"ל נכון:

בד"ה השותפין וכו' בנדרים מפ' בין יש בה דין חלוקה ובין אין בה דין חלוקה אסורים וכו' עכ"ל. והיינו לפי המסקנא דהתם לר' יוסף אמר זעירא דבאין בה דין חלוקה פליגי ולרבה אמר זעירא ביש בה דין חלוקה פליגי ובאין בה כ"ע מודו דשרי ונראה דהא דמייתי לה הכא היינו משום דסוגיא דשמעת' משמע דאתיא כר"י דלרבה דמשמע דוקא ביש בה סברי רבנן אין ברירה כל זמן שלא חילקה אבל אין בה דין חלוקה אפי' רבנן מודו דיש ברירה כיון שאין סופו להתברר בענין אחר א"כ אמאי מייתי הכא אמילתא דבור דה"ל כאין בה דין חלוקה ועוד דנ"מ בסוגיא דשמעתין דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דהכא ק"ל כמ"ד יש ברירה ובעלמא קי"ל אין ברירה וע"כ היינו כמ"ש הרבה מהפוסקים דלא דמי האי ברירה לאינך כיון שאין סופו להתברר בענין אחר משא"כ אם נאמר דביש בה דין חלוקה פליגי הוי סופו להתברר וכמבואר באריכות בר"ן במסכת נדרים והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעוין שם ויובן גם כן דקושיית התוספות מדין המשכיר מב"ח תלוי גם כן בזו הסברא על פי מ"ש הר"ן שם באריכות ואין כאן מקומו להאריך:

בד"ה זה נכנס וכו' השתא משמע וכו' דקפדי אדריסת רגל כדמשמע בסוף ח"ה וקשה דבפ"ק דמגילה וכו' עכ"ל. קצת קשה דהא במגילה משני ר"א היא דאמר וויתור אסור במודר הנאה ואם כן האי מתני' גופא דהשותפין אתיא נמי כמ"ד וויתור אסור ולא משום קפידא דה"נ משני באמת לחד שינוי' בפ' ח"ה וא"כ א"ש סוגיא דמגילה להאי שינויא והא דקשיא להו אמשנה דמגילה טפי משום דסתם משנה היא ונראה להכי מייתי התו' האי מלתא הכא דמסוגיא דשמעתין משמע דלאו מדין וויתור אתינן עלה דא"כ לא שייך לאוקמי פלוגתייהו בברירה ולדמויי להאי מלתא הא דבור דדלמא הא דסובר ראב"י דבשלו הוא נכנס כוונתו אפילו וויתור אין כאן כיון דע"מ כן קנאום מעיקרא שישתמש כ"א בשלו ואין הלה יכול למחות כמ"ש הר"ן שם באריכות (ועוד דאף אם נאמר בברירה תליא מלתא וס"ל לראב"י יש ברירה י"ל משום דוויתור מלתא דרבנן היא ובדרבנן כ"ע מודו דיש ברירה כדאיתא בביצה פ' משילין אבל האי מלתא דבור דאפוקי ממונא הוא דלמא ר"א נמי מודה דאין ברירה) אע"כ דלאו בוויתור איירי אלא משום דקפדי עליה הוא ור"א דשרי היינו משום ברירה אבל א"א לומר כן דהא רבינא מוקי הכא פלוגתייהו בברירה ואיהו גופא מפ' בפ' ח"ה דמשום וויתור אסור אתינן עליה וצ"ע:

לימא הא. דקתני חייבין רבי היא דאמר לעיל גבי חופר בור תשעה הואיל ועבד בו שיעור נזקין דהוי שותף בנזקין והכא דעבדי קמאי שיעור מיתה הוו כולם שותפין בתשלומי מיתה: והא. דקתני אחרון חייב וראשון פטור: רבנן. דדייקי איש אחד ולא שנים: אפילו רבנן מודו. דכי כתיב מיעוטא אחופר בור ט' כתיב דליכא לחיוביה מן והמת יהיה לו דהא מסקנא דמילתא מן והמת יהיה לו נפקא לן דההוא דעבד שיעור מיתה מחייב ומיהו כולה מילתא לא מצינו למילף מינה דעיקר קרא לכדרבא אתא: שלא היה בה הבל למיתה. שהיתה רחבה הרבה מש''ה פטור אף בנזקין כדאמרינן איש אחד ולא שנים דהוה ליה כחופר בור ט' ובא אחר והשלימה לעשרה: הא והא רבי. דאילו רבנן כי היכי דפטרי חופר ט' מנזקין פטרי נמי הכא לקמאי: כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין. הלכך ראשון פטור אף בנזקין ואליבא דרב דאמר להבלו ולא לחבטו ואליבא דרבי אצטריך לשנויי שלא היה בו הבל אפי' לנזקין דאילו היה בו הבל לנזקין הוי ראשון שותף לנזקין ולשמואל דאמר אף על החבטה חייבה תורה מוקי לה במלא ספוגות בקרקעותיו דאין כאן חבט: באנו למחלוקת רבי ורבנן. לרבנן אחרון חייב בין לנזקין בין למיתה לרבי אחר אחרון למיתה אחר שניהן לנזקין: פשיטא. מה לי הוסיף למטה מה לי הוסיף למעלה: מהו דתימא. בין לרבי בין לרבנן אחרון פטור דלאו הבלא דידיה קטליה: טם טפח. החופר בור ט' ואחר השלימו לעשרה וחזר אחרון וסתם ומילא עפר אותו טפח שהוסיף: טם. סתם בלשון ארמי [סתמום] טמונין פלשתאי (בראשית כו): מאי דעבד שקליה. וראשון חייב בנזקין: קמה ליה ברשותיה. והוה ליה השתא בור תשעה דאחרון וחייב מיהא בנזקין: מיא. מוסיף הבלא: הרחיבה. אחד חופר בור י' ובא חבירו והרחיב פיו: הרי מיעט הבלא. ותבא לו ברכה: הרי קירב הזיקא. שמיעט מקום מעמד רגלים ושמא לא היה הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה: וראשון מאימת מיפטר. דניטעון על השני היתה השמירה דפשיטא לן דהני עבר דקתני מתני' נשתמש קאמר דאי כדקתני מתני' שעברו עליו שניהן זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע: דליו. כסוי הבור לכסותו שהראשון פתחו ודלה ובא שני ומצאו ומסר לו ראשון את כיסוי הבור: והאי מדידיה קממלא. ולא הוי ליה שני שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשומרו הלכך אם הזיק שניהם חייבין אבל מסר לו את הדלי נעשה זה שומר שקיבל עליו לכסותו: לחצר. של שניהן: לתוך שלו. כל היכא דעייל יכול לומר זה חלקי שאני בורר ומהני ליה ברירה: ליקנייה בחזקה. משנשתמש בו שהרי קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה: לעולם בחזקה. לבד מסירת דליו בעי לאחזוקי ביה ומיהו להכי מהני מסירה דאי בחזקה לחודה בעי למימר ליה לך חזק וקני כו':
שלא היה בו הבל למיתה. שהיה רחבו יותר מעמקו: אי בהבלא מיית. הרבה הוא תימה דנהי דמיעט הבלא מכל מקום אם לא דהרחיב לא היה נופל: השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס בחצר. בנדרים (דף מו:) מפרש בין יש בה דין חלוקה ובין אין בה דין חלוקה אסורים ואע''פ שאין יכול למחות ליכנס כשאין בו דין חלוקה מ''מ יכול לאסור עליו מידי דהוי אמשכיר בית לחבירו שיכול המשכיר להקדיש כדאיתא במסכת ערכין בפ' האומר משקלי (דף כא. ושם) אע''פ שאין יכול למחות ביד השוכר שלא ליכנס וא''ת ומ''ש מב''ח דאתי ושקיל אפי' הקדיש שדהו אלא משום דר' אבהו מוסיף דינר שלא יאמר כו' (שם דף כג:) וי''ל דשאני ב''ח דגוף הקרקע יוצא מתחת יד המקדיש אבל גבי שוכר לעולם אין גוף הקרקע יוצא מתחת יד המשכיר: זה נכנס בתוך שלו. השתא משמע דדריסת הרגל אסור במודר הנאה ואפילו ר''א בן יעקב לא שרי אלא שותפין משום דבשלו נכנס אבל בלא שותפים מודה דאסור דקפדי אדריסת רגל כדמשמע בסוף חזקת הבתים (ב''ב דף נז: ושם) וקשה דבפ''ק דמגילה (דף ח. ושם) תנן אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת רגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש ופריך בגמרא דריסת הרגל הא לא קפדי ומאי קפריך הא משמע הכא דקפדי ומפרש ר''ת דהכי פריך התם דע''כ בדריסת הרגל דלא קפדי כמו בבקעה מיירי דאי בההיא דקפדי כגון בחצר א''כ אפי' נודר הימנו מאכל יהא אסור כיון דקפדי א''כ כיוצא בו משכירין ותניא בנדרים בפ' אין בין המודר (דף לג.) וכל דבר שאין עושה בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בו אסור וכיון דלא קפדי אמאי אסור והוא הדין דהוה מצי למימר כלים הא לא קפדי:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד