שבת פג ע"ב

כרעו [הכבידו] הן טהורין. ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת, מכוונת, ברייתא זו ששנינו] כל הטמאות המסיטות אחרים טהורות. כלומר: אין דבר נטמא משום שהטומאה הזיזה אותו חוץ מהיסטו של זב, שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה, לימא דלא כר' עקיבא, דאי כר' עקיבא — איכא נמי עבודה זרה [האם נאמר שאין זה כשיטת ר' עקיבא, שאם כר' עקיבא הרי יש גם כן עבודה זרה] שלשיטתו אף היא מטמאה בהיסט! ומשיבים: אפילו תימא ר' עקיבא, תנא זב וכל דדמי ליה [אפילו תאמר שהברייתא כשיטת ר' עקיבא, אלא שנה כאן זב וכל הדמים לו] שכשם שנדה נכנסת באותה הגדרה, אף עבודה זרה דינה לר' עקיבא כדין הזב.

א אותה שאלה שהובאה קודם לכן כבדרך אגב, מפורשת עתה בהרחבה. בעי [שאל] רב חמא בר גוריא: האם עבודה זרה ישנה לאברים, שאם נגע חלק אחד שהתפרק ממנה בדבר טהור הריהו מטמאהו ואין צורך כדי לטמא שתהיה שלימה על כל איבריה, או אינה לאברים? ומצמצמים את השאלה: היכא [היכן כאשר] שהדיוט שאינו בקיא במלאכה זו יכול להחזירה לכמו שהיתה — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שזאת ודאי דכמאן [שכמי] שמחברת דמי [היא נחשבת], שאין זו נחשבת כשבירה. כי תיבעי [כאשר יש מקום שתישאל] לך השאלה, הרי זה כאשר אין הדיוט יכול להחזירה, מאי [מה] יהא הדין בכגון זה? וצדדי השאלה: האם נאמר כי כיון שאין הדיוט יכול להחזירה, כמאן דמתברא דמי [כשבורה היא נחשבת], או דילמא [שמא] תאמר: הא לא מחסרה [הרי אינה חסרה דבר] ועבודה זרה שנתבטלה בגלל שבירתה הריהי רק זו שנחסר בה דבר. ואיכא דבעי לה להך גיסא [ויש ששאל שאלה זו לצד זה] באופן אחר, ומתוך הנחת יסוד שונה: היכא [במקום] שאין הדיוט יכול להחזירה — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שודאי דכמאן דמתברא דמי [שכמי ששבורה היא נחשבת]. אלא כי תיבעי [כאשר יש מקום שתישאל] לך השאלה, הרי זה היכא [במקום] שהדיוט יכול להחזירה, מאי [מה] יהא הדין בכגון זה? האם נאמר כי כיון שהדיוט יכול להחזירה — כמאן דמחברא דמי [כמי שמחוברת היא נחשבת], או דילמא השתא מיהא קשלפה ושריא [שמא עכשיו לפחות מפורקת היא ומותרת]. לשאלה זו לא נמצאה תשובה בשתי הגירסות, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב בעי [שאל] רב אחדבוי בר אמי: עבודה זרה שגודלה פחותה מכזית, מהו דינה? מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: למאי [למה, לאיזה ענין] השאלה? אילימא [אם תאמר] לענין איסורא [איסור] שבעבודה זרה, לא יהא אלא כזבוב בעל עקרון, שהיה בתבנית ובגודל של זבוב. דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב "וישימו להם בעל ברית לאלהים" (שופטים ח, לג) ואמרו שזה זבוב בעל עקרון. מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו (אלילו) והיה מניחה בתוך כיסו, כיון שזוכרה מוציאה מתוך כיסו ומחבקה ומנשקה. ולמדנו מכאן שאף בגודל זה הנכנסת לכיס בגדו עבודה זרה היא. אלא השאלה היתה לענין טומאה מאי [מה דינה]? וצדדי השאלה: כיון דאיתקיש [שהוקשה, הושוותה] עבודה זרה לשרץ, יש לומר אם כן: מה שרץ טומאתו אף בשיעור קטן בכעדשה, אף עבודה זרה נמי [גם כן] יהא שיעורה בכעדשה. או דילמא [שמא]: הא איתקיש [הרי הוקשה, הושוותה] עבודה זרה למת, ומה מת אינו מטמא אלא בשיש בו שיעור כזית, אף עבודה זרה שיעורה בכזית.

אמר רב אויא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר עולא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: עבודה זרה פחותה מכזית אין בה טומאה כל עיקר, שנאמר: "ויוצא את האשרה מבית ה' מחוץ לירושלים אל נחל קדרון וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם" (מלכים ב' כג, ו). ואנו למדים מכאן: מה מת שיעורו לטמא בכזית אף עבודה זרה שיעורה לטמא בכזית.

וכאן שואלים שאלה כללית, ורבנן [ולדעת חכמים] למאי הלכתא איתקש [למה, לאיזו הלכה הוקשה, הושוותה] עבודה זרה לשרץ — ללמד שכשרץ הריהי לא מטמא במשא, והושוותה לנדה — ללמד שכמו נדה אינה מטמאה לאברין, והושוותה למת — ללמד שהיא לא מטמא בשיעור כעדשה. אימא לחומרא [אמור את כל ההשוואות לחומרה] ובדרך זו: למאי הלכתא אקשה רחמנא [למה, לאיזו הלכה הקיש, השווה אותה הכתוב] לשרץ — לטמויי [לטמא אותה] בכעדשה, והשווה אותה הכתוב לנדה — לטמויי [לטמא אותה] באבן מסמא, ואקשה רחמנא [הקיש, השווה אותה הכתוב] למת — לטמויי [לטמא אותה] באהל ככל החומרות שיש בטומאות אלה! ומשיבים: טומאת עבודה זרה דרבנן [מדברי סופרים] היא, ובכל דבר שבדברי סופרים שיש בו קולא וחומרא [להקל ולהחמיר] בדרך כלל לקולא מקשינן, לחומרא לא מקשינן [להקל אנו מקישים, משווים, להחמיר איננו מקישים].

ג משנה ועוד משנה אחת שלא לענין המסכת, המובאת כאן משום שאף היא מבוססת על רמז שבכתוב. מנין לספינה שהיא טהורה ואינה מקבלת כל טומאה — שנאמר: "דרך אניה בלב ים" (משלי ל, יט).

ד גמרא הרמז שבמשנה דורש ביאור, שכן מה שנאמר בכתוב ש"דרך אניה בלב ים" לכאורה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי ודאי אניה בלב ים היא! אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] הכתוב בדרך רמז: שדין האניה כים, מה ים טהור מלקבל טומאה, אף ספינה טהורה מלקבל טומאה. תניא [שנויה ברייתא], חנניה אומר: נלמדה הלכה זו מדין שק. שכן הושוו טומאות כל כלי עץ לטומאת שק. וכלל הוא, מה שק המקבל טומאה הריהו מיטלטל גם מלא וגם ריקן, אף כל דבר המיטלטל מלא וריקן מקבל טומאה, לאפוקי [להוציא] ספינה שאינה מיטלטלת ביבשה מלא וריקן, שמפני כובדה אינה ניתנת לטלטול כשהיא מלאה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם]? שהרי להלכה הכל מודים שאין ספינה מקבלת טומאה. ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין ספינה של חרס או של חומר אחר שאינו עץ. מאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלמדים זאת מן הכתוב "אניה בלב ים" — הא נמי [אניה זו גם כן] בלב ים היא. אבל למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהטעם הוא בהשוואה לשק, הנך דכתיבי גבי [דווקא באלו הכתובים אצל] שק ומושווים לו בדינם, דאי [שאם] מיטלטלת מלא וריקן — אין [כן] מקבלת טומאה, אי [אם] לא — לא. אבל ספינה של חרס — אף על גב שאינה מיטלטלת מלא וריקן הריהי מקבלת טומאה.

אי נמי [או גם כן] יש הבדל ביניהם לענין ספינת הירדן, שהיא ספינה קטנה שנוסעים בה בירדן. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלמדים זאת מן הכתוב "אניה בלב ים היא "— הא נמי [זו גם כן] בלב ים היא, שהרי הנהר טהור כים, וטהורה. ולמאן דאמר [לדעת מי שאומר] שההשוואה היא לשק וכדי להיטמא הרי צריכה להיות מיטלטלת מלא וריקן — הא נמי [זו גם כן] מיטלטלת מלא וריקן, וראויה לקבל טומאה. שאמר ר' חנינא בן עקביא: מפני מה אמרו שספינת הירדן טמאה (מקבלת טומאה) — מפני שטוענים אותה ביבשה ומטלטלים אותה ביבשה, ורק לאחר הטענתה מורידין אותה למים. נמצא שהיא מיטלטלת מלאה ביבשה. אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נשנית משנה זו שספינת הירדן טמאה בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא ר' חנינא בן עקביא ופירשה.

ד ואגב דברי רב, הביאו מה שאמר ר' יונתן: לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), ולשון הכתוב רומזת לכך שאפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה הזאת. אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שמוכן להתמסר לה בכל כוחותיו, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל", שאין התורה נקנית אלא לממית עצמו באהלה. אמר רבא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - ב

וממשיכה המשנה: ואם כרעו הן, שהכריע כובדם של האוכלין והמשקין את כף המאזנים ונשאו הן את הזב הנמצא בכף השניה - הרי הן טהורין. לפי שדבר טהור המסיט את הטומאה אינו נטמא. לפי שלא נאמרה טומאת משא אלא רק באדם הנושא.

וגם משום משכב ומושב אין לטמאם [אף דבאופן שכזה לכאורה הוא בכלל משכב ומושב, שהרי הזב כאילו נשען עליהם], לפי שהם אינם מיוחדים למשכב ומושב.

כמאן אזלא הא דתניא: כל הטמאות המסיטות את האחרים, טהורות [הללו שהוסטו] חוץ מהיסטו של זב, שחידשה בו תורה שהוא מטמא את הדבר שהוא מסיט, שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה בשאר טומאות.

לימא דלא כרבי עקיבא? דאי כרבי עקיבא איכא נמי עבודה זרה שמטמאה בהיסט [לאוקימתא דרב אשי].

ודחינן: אפילו תימא רבי עקיבא. תנא בברייתא זב וכל דדמי ליה, שעבודה זרה אף היא בכלל זב, שהרי מנדה ילפינן לה שתטמא בהיסט, ונדה היינו זב.

בעי רב חמא בר גוריא: עבודה זרה המורכבת מחוליות שנתפרקה האם ישנה לאברים, שכל אבר ואבר ממנה יטמא בפני עצמו, או אינה לאברים? ^[1] ומבארינן: היכא דהדיוט יכול להחזירה שאין צריך אומן לכך לא תיבעי לך, דכמאן דמחברת שכאילו מחוברת דמי.

כי תיבעי לך, היכא דאין הדיוט יכול להחזירה - מאי?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן כיון דאין הדיוט יכול להחזירה - כמאן דמתברא דמי, כאילו היא שבורה ובטלה מעבודה זרה.

או דילמא הא לא מחסרא. שכל חלקיה נמצאין, והרי היא כאילו מחוברת?

ואיכא דבעי לה להך גיסא:

היכא דאין הדיוט יכול להחזירה - לא תיבעי לך, דודאי כמאן דמתברא דמי.

כי תיבעי לך היכא דהדיוט יכול להחזירה - מאי?

מי אמרינן כיון דהדיוט יכול להחזירה כמאן דמחברא דמי.

או דילמא השתא מיהא קשלפה ושריא, עתה היא מפורקת לחלקים.

ומסקינן: תיקו!

בעי רב אחדבוי בר אמי: עבודה זרה שלימה שהיא פחותה מכזית - מהו?

מתקיף לה רב יוסף: למאי נפקא מינה? אילימא לענין איסורא, ליאסר בהנאה? הא פשיטא דאסורה. דלא יהא אלא כמו "זבוב בעל עקרון", שהוא שם עבודה זרה קטנה כזבוב?

דתניא: כתיב "וישימו להם בעל ברית [שם העבודה זרה] לאלהים" זה זבוב בעל עקרון!

מלמד, שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו, ומניחה בתוך כיסו. כיון שזוכרה; מוציאה מתוך כיסו, ומחבקה ומנשקה. ועל כן קראה הכתוב "בעל ברית" לשון ברית אהבה וחבה. ^[2]

הרי, שישנה עבודה זרה פחותה מכזית, ואם כן ודאי שהיא אסורה בהנאה.

אלא האיבעיא היא לענין טומאה. האם עבודה זרה שהיא פחותה מכזית מטמאה - מאי?

מי אמרינן כיון דעבודה זרה איתקש לשרץ, מה שרץ מטמא בכעדשה אף עבודה זרה נמי בכעדשה.

או דילמא, הא איתקש נמי למת [כדלקמן]. מה מת מטמא דוקא בכזית אף עבודה זרה בכזית?

אמר רב אויא ואיתימא רבה בר עולא: תא שמע שהוקשה למת ודינה הוא בכזית מהא דתניא:

עבודה זרה פחותה שהיא מכזית - אין בה טומאה כל עיקר.

שנאמר "וישלך את עפרה [של העבודה זרה] על קבר בני העם".

הוקשה עבודה זרה לקבר המת, כדי ללמדך: מה מת מטמא בכזית - אף עבודה זרה מטמאת בכזית.

והוינן בה: ורבנן, למאי הלכתא, דהיינו: מנין לרבנן לדרוש דוקא לקולא ולומר כי לדעתם מה דאיתקש עבודה זרה לשרץ הוא לקולא, ללמד דלא מטמא במשא, כדפליגי לעיל אדרבי עקיבא וילפי משרץ דאינה מטמאה במשא [אליבא דרבי אלעזר].

וכמו כן מנין להם שמה שעבודה זרה איתקש לנדה הוא לקולא, ללמד דאינה מטמאה לאברין, כדאמרינן לעיל [פב ב].

וכמו כן מנין להם כי זה שלמת איתקש בא ללמד לקולא, דלא מטמא בכעדשה.

אימא איפכא, דלחומרא נקיש, ונדרוש כך:

למאי הלכתא אקשה רחמנא עבודה זרה לשרץ - לטמויי בכעדשה.

לנדה הקישה הכתוב - לטמויי באבן מסמא [וכל שכן במשא].

וכמו כן אקשה רחמנא למת - לטמויי באהל.

ומתרצינן: טומאת עבודה זרה דרבנן היא, דכל ההיקשים לנדה ולמת אינם כתובים בתורה אלא בנביאים. וההיקש לשרץ מ"שקץ תשקצנו" אף הוא אסמכתא בעלמא, דשקץ אינו לשון שרץ, אלא הוא כינוי שם גנאי הוא.

וכשיש לפנינו הברירה בין קולא וחומרא במילי דרבנן - לקולא מקשינן, לחומרא לא מקשינן.

מתניתין:

מנין לספינה שהיא טהורה? שאינה מקבלת טומאה שנאמר: "דרך אניה בלב ים". ודרשינן מכאן שהאניה הרי היא כים, שאינו מקבל טומאה.

גמרא:

ומבארינן את הילפותא דמתניתין מהפסוק: מאי קמשמע לן קרא? והרי פשיטא שאניה בלב ים היא?

אלא, הא קמשמע לן: שאניה דינה כים - מה ים טהור אף ספינה טהורה.

תניא: חנניה אומר: נלמדה לספינה שהיא טהורה משק, ^[3] שהרי ספינה כלי עץ היא, וכלי עץ איתקש לשק, דכתיב "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק".

ודרשינן: מה שק מיטלטל בין כשהוא מלא ובין כשהוא ריקן, אף כל האמור באותו פסוק אינו מקבל טומאה אלא אם כן הוא מיטלטל מלא וריקן. לאפוקי להוציא ספינה, דאינה מיטלטלת מלא וריקן,, שהרי אי אפשר לטלטלה כשהיא מלאה מחמת גודלה. ^[4]

ומבארינן: מאי בינייהו דתנא דמתניתין וחנניה?

איכא בינייהו: ספינה של חרס, שלא הוקשה לשק, והיא אינה כתובה באותו פסוק.

מאן דאמר דילפינן לספינה שהיא טהורה מ"אניה בלב ים", הא ספינה של חרס נמי בלב ים היא, וטהורה.

ואילו למאן דאמר משום שהיא כשק, הרי דוקא הנך דכתיבי גבי שק כגון כלי או ספינה העשויים עץ, אמרינן דאי מיטלטלת מלא וריקן, אין, אז היא מקבלת טומאה אי לא, לא.

אבל ספינה של חרס, דלא כתיבא גבי שק, הרי אע"ג דאינה מיטלטלת מלא וריקן נמי היא טמאה.

אי נמי איכא בינייהו: ספינת הירדן, שהיא קטנה [לפי שהנהר קטן].

למאן דאמר "אניה בלב ים", הא נמי אניה בלב ים היא [ו"ים" לאו דוקא, אלא אף נהר בכלל זה].

למאן דאמר בעינן מיטלטלת מלא וריקן, הא נמי מיטלטלת מלא וריקן.

דאמר רבי חנינא בר עקביא: מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה? מפני שטוענים אותה ביבשה ומורידין אותה למים, והרי היא מיטלטלת אף כשהיא מלאה.

אמר רבי יהודה אמר רב: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת. שהרי כמה שנים נשנית משנה זו דמסכת כלים דספינת הירדן טמאה בבית המדרש, ולא נתגלה טעמה מדוע שונה היא מכל ספינה. עד שבא רבי חנינא בן עקביא, ופירשה.

אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל", ודרשינן: אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה!

אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל". [וכתב החזון איש באגרותיו [א ג], שהמיתה האמורה כאן היא: הריגת החיים השיטחיים. שההמתה הזאת היא היוצרת את החיים האמיתיים].

הערות

^[1] דוקא בע"ז של חוליות מיבעיא ליה, אבל ע"ז שנשתברה פשיטא דטהורה. והוכיחו תו' בד"ה ע"ז, דאין זה מצד ילפותא מנדה [שהרי באי אפשר להחזירה אפילו ע"י אומן דומה ממש לנדה. עיין הערה 7 לעיל בע"א] אלא בלאו ילפותא פשיטא לגמ' כן.

^[2] ובתוד"ה וישימו, כתבו, דמדקראה בעל ברית משמע שכרתו להן ברית להיות כל שעה אצלם ומכאן למדנו שהיתה קטנה כזבוב ולא רק שהיה לה דמות זבוב.

^[3] זה אמור רק לענין טומאת מגע, אבל לענין טומאת מדרס אין צריך להיות דומה לשק [עיין לקמן פד, א הערה 2] ומ"מ ספינה אינה מטמאה במדרס הואיל ואינה מיוחדת למדרס, שעיקרה עשויה להעברת סחורות ואומרים ליושב בה "עמוד ונעשה מלאכתנו", תוד"ה נלמדנה. ובמנחות לא, א כתבו התו' בד"ה שידה, דאפילו ספינה שעשויה להעביר בני אדם לא מטמאה מדרס, כיון שהישיבה בה אינה אלא כדי לעבור את הים לא נחשב כעשוי לישיבה.

^[4] ומה שמיטלטלת בים לא נחשב טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים, תוד"ה לאפוקי.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Even an inanimate object can move a source of impurity in that way. And if the food and drink tipped the scales, they remain ritually pure. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which was taught in a baraita: All impure items that move other objects remain pure, meaning that an object does not become impure if moved by a source of impurity, except for movement by a zav, which has no counterpart in the whole Torah in its entirety? Let us say that this is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as if it were in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, there is also the case of idolatry. In his opinion, idolatry also transmits impurity to an object by moving it. The Gemara answers: Even if you say that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, teach: Zav and everything similar to it. According to Rabbi Akiva, just as a menstruating woman falls into that category, so too does an idol.

The dilemma that was cited incidental to an earlier discussion is examined here in depth. Rav Ḥama bar Guria raised a dilemma: Does idolatry have the capacity to transmit impurity through limbs or does it not have the capacity to transmit impurity through limbs? The Gemara narrows the parameters of the dilemma. In a situation where a common unskilled person can restore it to its original form, do not raise the dilemma, as in that case it is certainly considered to be attached and is not considered broken. The case where you could raise the dilemma is where a common unskilled person cannot restore it to its original form. What is the ruling in that case? The two sides of the dilemma are: Do we say that since a common unskilled person cannot restore it, it is considered broken? Or perhaps we say that it is not lacking anything? Idolatry can only be nullified by breaking it in a case where, as a result, it is incomplete. And some raise this dilemma in another direction based on a different assumption: In a situation where a common unskilled person cannot restore it to its original form, do not raise the dilemma, as in that case it is certainly considered to be broken. When you could raise the dilemma is in a situation where a common unskilled person can restore it to its original form. What is the ruling in that case? The two sides of the dilemma are: Do we say that since a common unskilled person can restore it, it is considered attached? Or perhaps we say that at present, it is in pieces and permitted? No resolution was found for either version of this dilemma. Therefore, let it stand unresolved.

Rav Aḥadvoi bar Ami raised a dilemma: What is the halakha with regard to idolatry that is less than an olive-bulk? Rav Yosef strongly objected to this: With regard to what use was this dilemma raised? If you say it was raised with regard to the matter of the prohibition of idolatry, let it only be like Zevuv, the Baal of Ekron, which was the size and form of a fly, as it was taught in a baraita with regard to the verse: “And they made Baal Berit into their god” (Judges 8:33). The Sages said that this is referring to Zevuv, the Baal of Ekron. It teaches that each and every person made an image of his god and placed it in his pocket. When he remembered it, he removed it from his pocket and embraced and kissed it. Apparently, even idolatry the size of a fly falls under the rubric of the prohibition of idolatry. Rather, the dilemma is: What is the halakha with regard to the matter of impurity? The two sides of the dilemma are as follows: Since an idol is juxtaposed to a creeping animal, just as a creeping animal transmits impurity when it is a lentil-bulk, so too, idolatry transmits impurity when it is a lentil-bulk. Or perhaps idolatry is juxtaposed to a corpse, and just as a corpse transmits impurity only when it is at least an olive-bulk, so too, idolatry transmits impurity only when it is at least an olive-bulk.

Rav Avya said, and some say it was Rabba bar Ulla who said: Come and hear a resolution to this dilemma from that which was taught in a baraita: Idolatry that is less than an olive-bulk has no impurity at all, as it is stated: “And he brought out the ashera from the house of the Lord, outside Jerusalem, to the brook of Kidron, and burned it at the brook of Kidron, and stamped it into powder, and cast its powder upon the graves of the common people” (II Kings 23:6). Just as a corpse transmits impurity when it is an olive-bulk, so too, idolatry transmits impurity when it is an olive-bulk.

The Gemara now asks a general question: And according to the Rabbis, with regard to what halakha was idolatry juxtaposed to a creeping animal? The juxtaposition establishes that like a creeping animal, it does not transmit impurity through carrying. The juxtaposition to a menstruating woman establishes that like a menstruating woman, it has the capacity to transmit impurity through limbs. The juxtaposition to a corpse establishes that it does not transmit impurity when it is a lentil-bulk. The Gemara suggests: Let us say that all of these juxtapositions come to teach a stringency. With regard to what halakha did the Torah juxtapose idolatry to a creeping animal? It is to establish that it transmits impurity when it is a lentil-bulk. The juxtaposition of idolatry to a menstruating woman is to establish that it transmits impurity via a very heavy stone; and the Torah juxtaposed it to a corpse to establish that it transmits impurity imparted by a tent, all of which are stringencies that exist with regard to those types of impurity. The Gemara answers: The impurity of idolatry is by rabbinic law. And whenever there are two possibilities with regard to a rabbinic decree, a leniency and a stringency, we juxtapose to establish the lenient possibility, and we do not juxtapose to establish the stringent possibility.

MISHNA: This is another mishna that digresses from the central topic of this tractate. It, too, is based on an allusion from the Bible. From where is it derived that the ship is ritually pure, in the sense that it cannot become impure? As it is stated: “The way of a ship in the midst of the sea” (Proverbs 30:19).

GEMARA: The allusion in the mishna requires clarification. The verse appears to state the obvious. Of course a ship is in the midst of the sea. Rather, this verse teaches us an allusion that the legal status of a boat is like that of the sea. Just as the sea is ritually pure and cannot become impure, so too, a boat is ritually pure and cannot become impure. It was taught in a baraita that Ḥananya says: This halakha is derived from the halakha of a sack, as the impurity of wooden vessels is likened to the impurity of a sack. Just as a sack, which can become ritually impure, is carried both full and empty, so too, any object that is carried both full and empty can become ritually impure. This is to exclude a ship, which is not carried on land full and empty, as due to its weight it cannot be carried full.

The Gemara asks: What is the practical difference between the two reasons? The halakhic ruling according to both is that a ship cannot become impure. The Gemara explains: There is a difference between them with regard to a ship made from earthenware or from any material other than wood. According to the one who said that it is derived from the verse: “A ship in the midst of the sea,” this boat is also in the midst of the sea. However, according to the one who said that it is derived from the halakha of a sack, this halakha applies only to those materials that are written in the same verse together with sack and are likened to it. If it is carried both full and empty, yes, it can become impure; and if it can not be carried both full and empty, no, it cannot become impure. However, an earthenware ship can become impure even though it is not carried both full and empty.

Alternatively, there is a difference between them regarding a Jordan ship, which is a small boat used on the Jordan River. According to the one who said that it is derived from the verse: “A ship in the midst of the sea,” this is also a ship in the midst of the sea. A river is pure like the sea and the boat will remain pure. According to the one who said that it is derived from the halakha of a sack, and in order to become impure it must be carried full and empty, this is also carried both full and empty, and can become ritually impure. As Rabbi Ḥanina ben Akavya said: For what reason did they say that a Jordan ship can become impure? Because they load it on dry land and carry it on land and then lower it into the water. It is carried on land when full. Rav Yehuda said that Rav said: One should never prevent himself from attending the study hall for even one moment, as this mishna which states that a Jordan ship can become ritually impure was taught for several years in the study hall, but its reason was not revealed until Rabbi Ḥanina ben Akavya came and explained it.

Following Rav’s statement, the Gemara cites that which Rabbi Yonatan said: One should never prevent himself from attending the study hall or from engaging in matters of Torah, even at the moment of death, as it is stated: “This is the Torah: A person who dies in a tent” (Numbers 19:14). That is an allusion to the fact that even at the moment of death, one should engage in the study of Torah. Reish Lakish said: Matters of Torah only endure in a person who kills himself over the Torah, one who is ready to devote all his efforts to it, as it is stated: “This is the Torah: A person who dies in a tent,” meaning that the Torah is only attained by one who kills himself in its tent. Rava said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כמאן אזלא הא דתניא כל הטומאות המסיטות אחרי' טהורין חוץ מן הזב. שלא מצינו לו בכל התורה כולה ניחא דלא כר"ע. דאי ר"ע הא אף ע"ז שהסיטה את אחרים טמאין. ודחינן אפילו תימא ר"ע תנא זב וכל דדמי ליה. נמצא דברי רב אשי דפלוגתא דרבה ור' אלעזר בתרצתא דהא מתנית' דר' אלעזר סבר בהיסט שהסיטו אחרים את ע"ז פלוגתא דרבנן ודר' עקיבא. אבל הסיטה היא את אחרים טהורין. ורבה סבר בהיסט שהסיטה ע"ז את אחרים פלוגתייהו. אבל אם הסיטוה אחרים טמאין. ובעיא דרמי בר חמא הא אמרינן כרבה בעי לה ואליבא דר"ע. אבל לרבה לרבנן אינה לאברים. ולר' אלעזר בין אליבא דרבנן ובין אליבא דר' עקיבא אינה לאברים. וכן הלכה. ובעיא דרב אחדבוי בר אמי ע"ז פחותה מכזית לענין איסורא פשטא דאסורא דהא זבוב בעל ע"ז עקרון אסור.

אבל לענין טומאה אין בה טומאה של כלום דלהכין איתקש למת ואיתקש לנדה שאינה לאברים.

ואיתקש לשרץ שאינה מטמא במשא ולא מצית למימר לחומרא לשרץ כעדשה ולנדה לאבן מסמא. ולמת לאהל משום דטומאת ע"ז דרבנן היא. וכי איכא חומרא וקולא לקולא היא דמקשינן:

[מתני'] מנין לספינה שהיא טהורה כו'. פי' שאינה מקבלת טומאה. רבנן דמתני' משום מדמי לה ספינה לים מה הים אין מקבל טומאה אף הספינה אינה מקבלת טומאה. וחנניה מפיק לה למילתא דספינה שאין מקבלת טומאה מן השק דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק מה שק מטלטל מלא וריקן מקבל טומאה לאפוקי ספינה שאינה מטלטלת מלא וריקן. לפיכך אינה מקבלת טומאה.

מאי בינייהו איכא בינייהו ספינה של חרס לרבנן [שמדמין] אותה לים אף ספינה של חרס טהורה. ולחנניה שהוא [למד] לטהרת ספינה משק ספינה של חרס [מקבלת] טומאה דא' לן עץ ובגד ועור ושק דכתיבי בענינא גמרינן להו משק נמצא משק מלמד עליו. אלו הדברים שכתובין בפרשה. וכן מלמד שאין מקבלין טומאה אלא מה שהוא מטלטל מלא וריקן כגון שק אבל כלי חרס אינו כתוב עם השק. לפיכך אין השק מלמד עליו. דאע"פ שאינו מטלטל מלא וריקן מקבל טומאה.

אי נמי איכא בין רבנן שלמידין מן הים ובין חנניה שהוא למד מן השק. (ספות) [לענין ספינת] הירדן לרבנן טהורה ולחנניה טמאה מפני שהיא מטלטלת מליאה וריקנית כר' חנניה בן עקביה:

ישנה לאברים או אינה לאברים. נ"ל דלענין טומא' קא מבעי' לי' וכשנשתברה מאיליה ודאי כה"ג אסורה דקיי'ל (ע"ז כט:) ע"ז שנשתברה מאיליה אסורה אלא הכי קמבעי' לי' כיון דטומאת ע"ז דרבנן לא אחמור רבנן בשבורה א"ד כיון דיכול להחזירה כמאן דמחברא דמיא ומתני' דתנן מטמאין כשרץ בשעבדן לאבן ואבן בפ"ע כדאמרן וזה הפי' למד מעניינו שלענין טומאה נשאלה הלכה זו ולא לענין ע"ז ר"ל לענין איסור, והפי' הראשון דברי בעלי התוס' ז"ל:

זה זבוב בעל עקרון. תימה הוא למה הביאו כאן לזאת הברייתא אי למימר דזבוב ע"ז היא פשיטא דהא קרא כתיב ואת זבוב אלקי עקרון וא"ל אי מקרא ה"א גוף גדול אלא שנקרא כן אבל השתא דכתיב וישימו משמע שמשימין אותה בתוך חיקם אלמא גוף קטן הוא ואין זה נכון אפשר שהיא גדולה מכזית. ורש"י ז"ל פי' שזבוב הוא כמשמעו אבל לכך צריך לברייתא לומר שהוא ע"ז גמורה ואדוקין בה מלשון ברית שהוא לשון אהבה וחבה כלומר שלא תאמר בעקרון הוא שעשו כך לזכר ע"ז בעלמא אבל אינה ע"ז גמורה ואינן אדוקין בה. ובירושלמי (ט,א) מצאתי, אבל בע"ז שלימה אפי' כל שהוא דא"ר יוסי בר בון רב חמא בר גוריא בשם רב הבעל ראש הגויה הי' וכאפין היה וישימו להם בעל ברית לאלקים פי' ברית ראש הגויה שבו הברית והוא נמי לשון בעל ונראה שהגירסא וכאפון היה כלומר שהיה קטן כגרעין של אפונים ולפ"ז לא מייתי ראיה משום לשון זבוב אלא מלשון בעל ברית ולומר שהיו אדוקין בצורת ראש הגויה שנקרא בעל והא דקתני זה זבוב בעל עקרין מפני שנקרא בעל אמר כן או שהוא דבר קטן כזבוב:

הא דאמרי' טומאת ע"ז דרבנן ולקולא ולחומרא לקול' מקשינן. לרבנן אליבא דר"א, אבל לרבה אליבא דר"ע איפכא ס"ל דכיון דבעי' לארחוקי ע"ז לחומרא מקשי' ועוד דקראי לחומרא כתיבי וטמאתם וגו' תזרם כמו דוה ושקץ תשקצנו הילכך לכולהו מחמרי' דתטמא אפי' באבן מוסמא ומשמשין דלא כתיבי בהו טומאה כשרץ ומיהו לשיעור דשרץ בכעדשה לא מקשי' למת דלא מחמרי' בטומא' דרבנן מכלל מאי דאחמיר רחמנ' בדאורייתא ולא אשכחן אבן מוסמא ואוהל בדאוריי' בחד דוכת' ולרבנן כיון דאבן מוסמא דנדה לא מצינו לו חבר בכל התור' לא מחמרי' בה אבל במשא מקשי' לחומרא וה"ט דר"ע לר"א:

מתני': ספינה שהיא טהורה. להכי נקט בספינ' לאשמעי' דטלטול שאדם מטלטל בים לאו טלטול הוא דע"י מים לאו טלטול אדם הוא ופירשו בתוס' שאינה מיוחדת לישיבה דאלו מיוחדת לכך אפי' גדולה טמאה דלא מקשי' לשק בהנך דחזי למדרסאות כדאמרי' בפ' על אלו מומין וכן הא דתנן הבאה במדה טהורה מכלום אפתחה למעלה קאי אבל פתחה מצדה כיון דחזיא למדרס טמאה ואע"פ שהספינה עשוי' לישיבה עיקרה לפרקמטיא היא ואומר ליושב עמוד ונעשה מלאכתנו. ואינו מחוור לי כלל, דספינה עשויה ומיוחדת לישיבה עם מלאכתה הוא שפתחה מצדה דעיקרה לכלים ומשמשת ישיבה עמה והכי תני לה בת"כ אין לי אלא כסא ספסל וקתדרא המיוחדין לישיבה מנין תיבת הבלנין ותיבה שפתחה מצדה וכו' עד מרבה אני את אלו שהם משמשין ישיבה עם מלאכתן ומוציא אני את אלו שאינן משמשין ישיבה עם מלאכתן יי"ל ובספינה על כסא וספסל יושבין בה ועל מטה שוכבין בה וכל עצמה מעשה קרקע בעלמא ואינ' משמשת לישיבה כנ"ל לפי שיטה זו שלהם. ושמא אין שיטתן עיקר אלא כל הבאין במדה טהורין אע"פ שהן ראויין למדרס דגרעי מפשוטי כלי עץ ושמא איכא רבויי בקרא לפשוטי כלי עץ דחזו למדרסאות והבאין במדה נתמעטו (מכלים) [מכלום]:

אלא [זה] זבוב בעל עקרון. תימה למה הביאו זו הברייתא, אי למימר דזבוב עבודה זרה היא, פשיטא, דהא קרא כתיב (מלכים-ב א, ב) בבעל זבוב אלהי עקרון. ואיכא למימר אי מקרא הוה אמינא גוף גדול הוא אלא שנקרא כן, אבל השתא דכתיב (שופטים ח, לג) וישימו, משמע שמשימין אותה בתוך חיקם, אלמא גוף קטן הוא. ואין זה נכון דאף על פי כן אפשר שהיא [גדולה] מכזית. ורש"י ז"ל פירש שזבוב הוא כמשמעו אבל לכך צריך לברייתא לומר שהיא עבודה זרה גמורה ואדוקין בה, מלשון ברית שהיא לשון אהבה וחיבה, כלומר: שלא תאמר בעקרון הוא שעשו כך לזכר עבודה זרה בעלמא, ואינה עבודה זרה גמורה ואינן אדוקין בה. ובירושלמי (פ"ט, ה"א) מצאתי: אבל בע"ז שלימה אפילו כל שהוא דא"ר יוסי בר בון בשם ר' חמא בר גוריא הבעל ראש גויה היה ובאטין היה, וישימו להם בעלי ברית לאלהים, פירוש ברית הוא ראש הגויה שבו הברית, והוא נמי לשון בעל, ונראה שהגירסא (כאפין) [באפין] היה שהיה קטן כגרעין של אפונין [כן הוא בירושלמי כת"י ליידן, וכן הוא בירושלמי ע"ז פ"ג, ה"ו. ועיין רמב"ן]. ולפי זה לא מייתי ראיה משום לשון זבוב אלא מלשון בעל ברית, לומר שהיו אדוקין בצורת ראש הגויה שנקרא בעל, והא דקתני זה זבוב בעל עקרון, מפני שנקרא בעל אומר כן, או שהוא דבר קטן כזבוב. הרשב"א ז"ל. [מלקוטי רבנו בצלאל אשכנזי שבת, נדפס בסוף ספר הבתים. וכן הוא בחידושי הרמב"ן, עיש"ה].

זה שהחלטנו לומר שע"ז אינה מטמאה לאברים פירושו כשאין הדיוט יכול להחזירה אבל אם היא של חוליות ונתפרק אבר ממנה והדיוט יכול להחזיר' הדבר בספק ומ"מ גדולי המחברים כתבוה בסתם ר"ל שאינה מטמאה לאברים כלל אלא הצורה לבד בעוד שהיא שלימה:

ע"ז שהיא פחותה מכזית כגון זבוב בעל עקרון והדומים לו אע"פ שהיא שלימה בתבניתה וצורתה ואסורה בהנאה מ"מ לענין טומאה אינה מטמאה כלל ואע"פ שהוקשה לשרץ לא להחמיר הוקשה לטמא בכעדשה אלא להקל לומר שאינה מטמאה במשא הואיל וטומאתה מדברי סופרים כל שהקישוה לשאר טומאות לא הקישוה אלא לקולא לנדה שלא לטמא באברים לשרץ שלא לטמא במשא למת שלא לטמא בפחות מכזית ואין ע"ז מטמאה באהל כלל:

יש בתלמוד המערב קצת דברים חלוקים בסוגיא זו עם תלמוד שלנו ואל תחוש להם והוא שאמרו שם כתיב תועבה בשרץ וכתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בע"ז לאיזו הוקשה רבנין אמרי' לתועבה שבשרצים הוקשה מה שרץ אינו מטמא בהיסט אף ע"ז אינה מטמאה בהיסט אי מה שרץ בכעדשה אף ע"ז כן ר' זעירא בשם ר' יוחנן ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת בכזית אף ע"ז כן אי מה מת משיכניס ראש אצבעו אף ע"ז כן יליף נתיצה מבית המנוגע מה בית המנוגע עד שיכניס ראשו ורובו אף ע"ז עד שיכניס ראשו ורובו שנ' צא תאמר לו אין אומרין צא אלא למי שהכניס ראשו ורובו ולמדת מכאן שעבודה זרה מטמאה באהל מיהא משיכניס ראשו ורובו ואינו כן אלא לעולם אפילו נכנס כלו אינו טמא כמו שיראה מסוגיא זו וכן מה שאמרו שם הדא אמרה בע"ז שבורה אבל שלימה אפי' כל שהוא אף זה אינו כמו שכתבנו:

המשנה השניה מנין לספינה שהיא טהורה שנ' דרך אניה בלב ים אמר הר"ם פי' ראינו מאמרו בלב ים שהוא כמו הים וכאשר הים אינו מטמא כמו כן כל מה שבתוכו אינו מטמא ואפי' היתה ספינה של חרס ואפי' טענוה ביבשה והורידוה לים:

אמר המאירי המשנה השניה ואף היא מן הדברים שנתגלגלו בה ואמר מנין לספינה שהיא טהורה ר"ל שאינה מקבלת טומאה שנ' דרך אניה בלב ים ר"ל ששלמה אמר שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים ואחת מהן דרך אניה בלב ים וכי מה פליאה יש בדרך אניה בלב ים פשוט הוא שדרך אניה בלב ים אלא כך פירושו מה ים טהור כדכתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור אף ספינה כן והיה אומר שטעם זה נעלם ממנו ויש שואלין למה לא דרשו באחרים הנזכרים עמה ר"ל דרך נחש עלי צור ודרך נשר בשמים ודרך גבר בעלמה ופשט המקראות בכלם מפני שדרכים אלו אין רישומן ניכר עד שיכיר שום אדם שעבר זה דרך שם ואמר שהם נעלמים מעין בני אדם ומ"מ למה שהתחילו לדרוש מפני מה לא דרשו אף באחרים ותרצו בה מפני שהאחרים מהלכותיהם משתנים ומתחלפים תמיד זה בכה וזה בכה אבל אניה לעולם אינה יכולה להלך אלא בלב ים:

ויש דורשין את כלם בדרך זה לענין טומאה וטהרה שלשה המה נפלאו ממני שאיני יודע ליתן בהם טעם דרך נחש עלי צור שהוא טהור ושמנה שרצים טמאים ומה חולדה שאינה ממיתה מטמאה נחש שממית ומרבה טומאה אינו דין שיטמא דרך נשר בשמים שהוא עוף טמא ואינו מטמא בגדי' ונבלת עוף טהור מטמאן בבית הבליעה דרך גבר בעלמה ששכבת זרע במעי אשה טהור ואם פולטתו תוך שלשה טמא:

ולענין ספינה מיהא שאלו בגמ' והלא טהרתה מן התורה ומצד שאינה מטלטלת מלא וריקן שכל כלי עץ למדים משק מה שק מיטלטל מלא וריקן ואינו נשבר אף כל שמיטלטל מלא וריקן ואינו נשבר הא כל שאינו כן כגון שמחזיק ארבעים סאה בלח אין מיטלטלין מלאים בלא שבירה ופרשוה בשני פנים אחת בספינה של חרס שלא נאמר עליה דין מלא וריקן הואיל ולא נזכרו בפרשת מדין וכן שהחמיר בה מצד אחר ליטמא מאוירן ושלא ליטהר במקוה ובא ללמד שמאחר שהיא גדולה כל כך שהולכת בים טהורה והוא הדין בשאר נהרות והשנית בספינת הירדן ר"ל ספינה קטנה שמיטלטלת מלא וריקן על ידי שוורים עד שאמרו עליה שהיא טמאה מפני שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה במים על ידי שוורים וכל שמיטלטלת על ידי שוורים מיטלטל הוא ובא ללמד שאין הלכה כדברי האומר ספינת הירדן טמאה אלא כל שהיא הולכת בים או בנהר טהורה וכן הלכה שכל ספינה אע"פ שמטלטלת טהורה שאין הספינה בכלל הכלים האמורים בתורה כלל בין גדולה הראויה לים בין קטנה של שאר נהרות בין של חרס בין של עץ ואף האומר ספינת הירדן טמאה לא במדרס שהרי אינה ראויה לישיבה אלא במגע מגבה לעץ ומתוכה לחרס:

לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' שעה אחת פעמים שיעלם ענין אחד כמה שנים וברוב הימים ימצאנו אם יתמיד עמידתו בבית המדרש וכן לעולם אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה אפי' בשעת מיתה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל אפי' בשעת מיתה תורה ואין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנ' זאת התורה אדם כי ימות באהל:

תוס' בד"ה ע"ז ישנה כו' ולא משום היקשא דנדה פשיטא ליה כו' עכ"ל ה"מ לאוכוחי דע"כ בלאו היקשא דנדה ידענא ליה בנשתברה דטהורה דהא כיון דאפילו איסור הנאה דאורייתא ליכא ביה מכ"ש דלא מטמא כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

וישימו להם בעל ברית גו' זה זבוב כו'. פי' בתוס' דמייתי מהכא שהיה קטן כו' מדכתיב בעל ברית משמע שכרתו לו ברית להיות כל שעה אצלם כו' עכ"ל והנני מוסיף על דבריהם מהיכא משמע לה דכרתו לו ברית בדבר זה ונראה משום דפרשה דלעיל מיניה סיפר במעשה גדעון כי נתן את מזבח הבעל והאשרה אשר עליו כרת גו' וע"כ קראו אותו ירבעל ע"ש ירב בו הבעל וגו' ואחר שכתב וימת גדעון וגו' אמר ויהי כאשר מת גדעון וישובו גו' ויזנו אחרי הבעלים שביטל גדעון בחייו וכדי שלא יבא עוד איש אחר לבטלו שמו להם ברית עם הבעל שלא יבטלהו כמו שעשה גדעון שבטל מקומו וכרת אשרתו ומהו הברית שלא יבטלהו עוד איש אחר במקום שהוא עומד ואמר דהיינו שכ"א עשה לו דמות יראתו בביתו כו' ומסברא שהוא זבוב בעל עקרון כמ"ש התוס' ודו"ק:

לעולם אל ימנע כו'. כבר אמרו בפ"ק דחגיגה שאמר ר' יהושע דאין בית המדרש בלא חידוש אבל הוסיף רב הכא לומר דגם בדבר שנשנה כבר יש בו לחדש דהיינו טעמו של דבר ונ"מ לספינת הירדן כדלעיל וק"ל:

אל ימנע כו' ואין ד"ת מתקיימין כו' שנאמר אדם כי ימות גו'. יצא להם זה הדרש דכתיב בריש הפ' זאת חקת התורה גו' וחזר לכתוב בטומאת אהל וזאת התורה ולא כתב כן בטומאת מגע ומשא לדרוש מיניה הנך דרשות ועיין בפ' הניזקין:

ואפי' בשעת מיתה כו' נראה דהאי אפי' לא קאי אלא אדברי תורה דנקט ולא קאי נמי אבית המדרש דלא שייך בשעת מיתה וק"ל:

בגמרא לימא דלא כר"ע דאי כר"ע אי איכא נמי ע"ז פירוש לרבה פריך דסבירא ליה דלר"ע מטמאה באבן מסמא וס"ל:

בתוס' ד"ה כי תבעי לך וכו' ולעיל נמי מייתי אפלוגתא דר"ע ורבנן ולענין איסור דאורייתא לא שייך למילף מנדה כצ"ל ר"ל דמדמייתי לה לעיל אפלוגתא דר"ע ורבנן דפליגי אי ילפינן לה מנדה או משרץ מכלל דלענין טומאה איירי דאי לאיסור הא לא שייך למילף מנדה ולא הוי שייך לפלוגתא דר"ע ורבנן:

ד"ה מה מת בכזית וכו' תימה לר"י לר"ע אי ישנה לאברים וכו' ר"ל תפשוט מהכא דלר"ע אינה לאברים דאי ישנה לאברים היכי יליף מהאי היקשא דע"ז שלימה אינה מטמאה פחותה מכזית ניקום האי היקשא דבעי כזית אאברים אבל שלימה אפילו אין בה כזית טמא וכו':

בא"ד כחוליא אחת פירוש חוליא מן אבר אחד ולא אבר שלם:

גמ' דמסברת דמי כי כו' דמתברא דמי או דלמא כו' הנך דכתיבי גבי שק כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כל הטמאות כו' שהסיט את חבירו טהורין שלא מצינו כו' אלא בזב הס"ד כצ"ל והד"א:

בד"ה ורבנן כו' במשא למאי כו' הד"א:

בד"ה ספינה כו' לשק הס"ד:

תוס' בד"ה מה כו' תימה לר"י לר"ע כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה טהורים. דתנן כל שהזב כו' חוץ מן הראוי למו"מ והאדם כצ"ל. והוא בזבים פ"ה מ"ב:

בא"ד דכי כתיב משא הזב באדם כתיב. בגה"ש העלה בצע"ג פירש"י בנדה ע"ש ואנכי ל"י מהו העיון הגדול דפי' דשם הוא שיטת ר"ת בתוס' (עירובין כז) בד"ה כל שהזב ואי משום דסותר א"ע זאת תמצא בפירושו הרבה:

שם גמרא שהרי כמה שנים נשנית משנה זו. פירש"י של מס' כלים דתני בה ספינת הירדן טמאה וכן התוס' לקמן בריש הדף כתבו בסה"ד ממתני' דכלים דתנן ספינת הירדן טמאה ואנכי בעניותי לא מצאתיה במשנה ואדרבה מצינו סתם משנה (בכלים פ"ב מ"ג) דספינה של חרס טהורה וזה דלא כחנניא וא"כ אף של ירדן טהורה וכן סתם מתניתין דילן דלאו ר"ע קאמר לכולהו מניין דהרי בפולטת ש"ז ס"ל דתליא בעונות כמבואר בבריי' בגמרא ועיין לקמן (פו) בתד"ה (תני) לבד ראה זה מצאתי לפירש"י לקמן (קא ב) אתיא מתני' דאהלות אשר הובאת שם כחנניא דספינת הירדן טמאה אכן התוס' שם דחו פירושו ולפירושם אתיא ככ"ע וע' בר"ש שם לכן נ"ל דפירוש משנה זו שבכאן הכוונה על ברייתא דמצינו הרבה בש"ס שקראו משנה לברייתא לק' (קכג ב) בימי נחמיה כו' נשנית משנה זו (ובנדה כה ב) מעדותו של ר"נ נשנית משנה זו (ובב"ק צד ב) אר"י בימי רבי נשנת משנה זו וכן (בב"מ לג ב' ובבכורות ל ב ובהוריות יג ב) ועוד הרבה [וכ"כ הרשב"ם בב"ב קל"ח ד"ה יורשים היכא דאמרינן משנה היינו נמי ברייתא] ובזה לא נצטרך להגהת הגרי"ף (בזבחים צו ב) ברש"י ד"ה פשיט:

תוד"ה וישימו. קרא דמלכים זבוב בעל עקרון. נ"ב תמהני וכי כתוב שם כך. והלא שם כתוב בעל זבוב. והשתא ניחא טפי תירוצא דהתוס' דודאי אי מהתם ס"ד דפירושו גדול כמו לא יטמא בעל בעמיו. מדכתיב בעל זבוב שאין בעל דבוק לזבוב וא"ל משמעות אחר אלא תואר שבעל הוא זבוב ושם אחד הוא וי"ל זבוב גדול. משא״כ באמרו זבוב בעל עקרון שיש בו ענין הדבקות ר״ל בעל נסמך לעקרון. משמעו זבוב שהוא גדול של אנשי עקרון. וכך הוא משמעות בעל ברית בעל של ברית:

תְּנִינָן: (שופטים ח, לג) "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים" זֶה זְבוּב בַּעַל עֶקְרוֹן. עיין בתוספות מה שכתב בזה, ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו חיד"א ז"ל בפסוק (מלכים א' א, א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, שיש קליפה שנקראת 'זְבוּב' ליפרע מן הפוגם ביסוד בניאוף וכיוצא עיין שם. וכאן אמר הכתוב (שופטים ח, לג) וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית, למדו רבותינו ז"ל מזה שעבודה זרה שלהם היתה זְבוּב שהוא כנגד קליפת 'זְבוּב' השולטת במי שפוגם באות ברית קודש, ולכך נקראת קליפה זו בַּעַל בְּרִית. ולזה אומר מַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ כִּיסוֹ וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ, כי הפה מכוון כנגד ברית המעור, וחבוק ונשוק הם עניינים של ניאוף. והר"ן ז"ל כתב דבירושלמי משמע שעשו עבודה זרה כמו צורת ראש המילה, והיינו בַּעַל בְּרִית רצונו לומר עבודה זרה שהיא כצורת מקום שנעשה הברית עיין שם, ולפי מה שכתבתי בס"ד דברי הירושלמי קרובים עם תלמוד דידן.

לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה. קשה בִּשְׁעַת מִיתָה מי יביאהו לבית המדרש ואיך יצוייר דבר זה? ומהרש"א ז"ל כתב דלא קאי זה אלא על דברי תורה, והוא דוחק עצום בלשון המאמר דקאי אתרווייהו, ועוד גם אי קאי על דברי תורה גם כן קשא דרחוק מציאות זה, כי מי זה יזכה להיות שפוי בדעתו בשעת פטירתו לדבר בדברי תורה כרבי שמעון בר יוחאי וכרבי אליעזר בן הרקנוס וכיוצא, ואיך אמר לְעוֹלָם וכו'? ונראה לי 'מִיתָה' דנקיט הכא לאו ממש אלא 'יִסּוּרִין' דנחשבים כמיתה, כצרעת, או סמיות עינים, או עניות, דשלשה אלו חשובין כמת, וקאמר אֲפִלּוּ אם יהיו לו אחת מאלה שהם נחשבים מִיתָה אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן בֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תּוֹרָה:

אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין, אֶלָּא, בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ. נראה לי בס"ד הכונה על דרך שאמרו (תמיד לב:) 'הרוצה שיחיה ימות' שהוא רצונו לומר יחליש החומר בסיגופים ותעניות, וכן התנא אמר (אבות ו, ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה פַּת בַּמֶּלַח וכו'. ונראה לי בס"ד דקדוק תיבת 'עָלֶיהָ' דהוה ליה לומר מֵּמִית עַצְמוֹ 'בַּעֲבוּרָהּ' והוא כי קודם אותיות 'תּוֹרָה' יש אותיות 'שָׁקְדָה' שהוא רצונו לומר שקדנות, ולזה אמר מֵּמִית עַצְמוֹ בִּשְׁקֵדָהּ שיהיה שקדן בתורה הרבה ובזה תתקיים בידו, ולכן אמר 'עָלֶיהָ' רצונו לומר במה שרמוז באותיות שהם 'עָלֶיהָ' שהם 'שָׁקְדָה' העומדים למעלה מאותיות תורה.

רש"י ד"ה טהורין וכו' דכי כתיב משא הזב באדם כתיב. עי' נדה דף נד ע"ב ברש"י ד"ה היא עושה וצע"ג:

תוס' ד"ה כי תיבעי וק' לר"י. ק"ל הא שם מבואר דמדין ביטול הוא (ואם כן) [י"ל] דהאיבעיא בע"ז של ישראל דלא מהני ביטול אם טהור מטומאה וצ"ע:

גמרא, בעי ר"ח בר גורי' עכו"ם ישנה לאיברים או אינה לאיברים מי נימא כמאן דמתברא דמי או דלמא הא לא מחסרה.
כתבו בתוס' (מדבעי לענין טומאה מוכח דלענין איסור הנאה דאורייתא ברירא לי' דודאי אסור, והקשו על זה דבפ"ג דעכו"ם פליגי רב ושמואל בעכו"ם שנשתברה מאליה אי צריך לבטל כל קיסם וקיסם, ומסיק שם דבעכו"ם של חוליות עסקינן והדיוט יכול להחזירה) משמע דבאין הדיוט יכול להחזירה אפילו רב מודה דשרי.
תמיהני הא התם מבואר דמדין ביטול אתיא עלה דבאין הדיוט יכול להחזירה מבטלה ופקע שם ע"ז מינה, א"כ הכא שפיר משכחת לה בליכא ביטול, כגון ע"ז של ישראל ואסור בהנאה, ומבעיא לענין טומאה:

מתני' מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים. פי' שהע"ה תמה על זה ואמר שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתי. וא' מהם דרך אניה בלב ים שנפלאה ממנו דרך דינו של אניה שהוא כמו ים שאין בו שום טומאה ואמאי הא איכא ספינה של חרס ואיכא ספינת הירדן ומ"ט שיהיו טהורים. דרך זה נפלאה ממנו. מ"מ מתוך דבריו אנו למדים שהלכה למשה מסיני מקובלת ביד שהע"ה שספינות אלו טהורים אלא שתמה על טעמי של דין זה מ"מ הדין דין אמת כנלע"ד פי' דבר זה:

נלמדנה משק. לפמ"ש תוס' בשמעתין משמע עכ"פ ספינה קטנה מאד שאינה עשוי' אלא לאדם ולא לפרקמטי' כלל טמאה מדרס. אמנם במנחות ל"א ע"א תי' תוס' תי' אחר ע"ש דישיבת ספינה ושידה לא איקרי ישיבה ע"ש. ואפי' ספינה קטנה במשמע וצ"ע לקמן ק' ע"ב פלוגתת רש"י ותוס' ד"ה גמירי ע"ש:

לאפוקי ספינה שאינה מיטלטלת מלא וריקן. מ"ש תוס' דעיקר הילוכה מחמת מים וכו' נראה כוונתם למ"ש תוס' לעיל ה' ע"ב ד"ה אגוז וכו' ובש"ס ב"מ שם ט' ע"ב ומבואר בתוס' שם גם רוכב הוה כעין זה דהבהמה מהלכת והרוכב מינח נייח. ולפ"ז טלטול ע"י שוורים דשמעתין היינו כשמטלטלי' העגלה עצמה או שהעגלה מחובר ביתידות על גלגלי העגלה אבל אם אין העגלה מחובר ביתידות ואינו נעשה גוף אחד עם הגלגלים א"כ בבהמה מושכת הגלגלים והשידה שעליה מינח נייח ואין כאן מדרס. וא"כ יש חילוק בין שידה לשידה וצ"ע בתוס' מנחות ל"א ע"א הנ"ל:

מפני מה אמרו ספינת הירדן וכו'. איננה משנה במס' כלים גם לא מצאתי בתוספתא שלפנינו. אך ברייתא דלקמן מדרס כלי חרס וכו' ור"י אומר אף הספינה היא בתוספתא דכלים בבא קמא משנה ב' בשינוי קצת. ובתוספתא שבסוף ספרי הרי"ף נדפסה בטעות ועיין בתוספתא עם פי' הגאון מוה' אלי' ווילנא זצ"ל:

ספינת הירדן טמאה. עי' רמב"ם והשגות הראב"ד רפ"ג דהל' כלים ומ"ש הראב"ד שאם הוציא כן משולחן ומזבח יש להשיב שהם אסורים לטלטל. לא ידעתי אמאי לא הוציא כן מפ' בני העיר דתיבותא דהתם חשיב רבא שהוא כלי עץ העשוי לנחת עד שהעידו התלמידים שמטלטלי' אותו כדמונח ס"ת עלי'. ורבא הי' סבר שאין מטלטלים אותו עם הס"ת וע"כ ליכא איסורא בטלטולא דאיסורא לא עבדו ואיך העידו התלמידים שמטלטלים אותו. אע"כ ליכא איסורא ואפ"ה סבר רבא דהוה כלי עץ העשוי לנחת כיון שתחלת עשוי לנחת אע"ג דמסתמא אינו בא במדה. ומ"ש עוד מספינת הירדן נ"ל דלהכי תני ספינת הירדן ולא סתם ספינת הנהרות דמסתמא כל הנהרות כירדן לענין זה שאין ספינותיהם גדולות כספינות הימים וראוי' המה לטלטל ע"י שוורים. אע"כ משום דנהי דראוי' לטלטל ע"י שוורים אבל אין מנהיגם בכך לטעון אותם ביבשה ולהובילם ע"י שוורים אל תוך הנהר מש"ה לא מיקרי מיטלטל מלא וריקן משא"כ ספינת הירדן שעשוי לטלטול שוורים מעיקרא. וא"ש נמי החילוק במתני' בין עגלה של אבנים שעשוי' מתחלה לטלטל ע"י שוורים מטמא אם מקבל רמונים. משא"כ תיבה הבאה במידה אע"פ שאפשר לטלטל ע"י שוורים מ"מ אין דרכה בכך ע"כ טהורה מכלום. ובהכי ניחא דמייתי ש"ס בבא דג' תיבות ושביק בבא דעריבה וכמו שהקשו תוס'. ולהנ"ל י"ל משום דעריבה הבאה במידה אינה מיטלטלת כלל ממקומה ועשוי' לנחת מעיקרא ואין ראיה משם לחלק בין עשוי' לטלטל ע"י שוורים או רק ראוי לטלטל ואינו עשוים לכך כמו שחלקתי לעיל בין ספינת הירדן לספינת שארי נהרות:

ואת התורה אדם כי ימות באהל. במס' שבת דף פ"ג ע"ב איתא אמר ר' חנניא בן עקביא מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה מפני שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותו למים וכו' אמר ר' יונתן לעולם אל ימנע אדם עצמו מבהמ"ד ומדברי תורה אפילו בשעת מיתה שנאמר זאת התורה וכו' אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה אר"ל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עלי' שנאמר זאת התורה וכו'. גם בפ' אין צדין קאמר הכי ע"ש ולא מייתי עלה הא דזאת התורה אדם כי ימות באהל והנה קרא מיירי מענין מת שמטמא באהל כדכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא. ומה ענין עסק תורה להאי קרא. וי"ל דהוה סד"א דאיש צדיק הממית עצמו על דברי תורה ושאינו מונע עצמו מדברי תורה אפי' בשעת מיתה. אותו לא יטמא במותו באהל קמ"ל אדם הממית עצמו על דברי תורה כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא. וגילה לנו קרא לאפוקי מהצדיקים דשלהי מס' ידים. שהתרעמו על חז"ל שאמרו ספרי קדש מטמאים ידים וספרי מירוס אין מטמאים. והשיבו להם חכמים עצמות החמור אינן מטמאים ועצמות יוחנן כה"ג מטמאין דלפי גודל קדושתו כך טומאתו כמבואר כל זה שם במשנה ע"ש. והיינו דקמ"ל קרא דלפום קדושת אדם הממית עצמו על דת ואינו פירש ממנה כך הוא טומאתו לטמא באהל. וסמכוהו חז"ל לשמעתין דהכא דספינות כל נהרי ח"ל טהורים וספינות הירדן שבא"י ושבה עברו אבותנו לא"י ונעשו בו נסים ויעקב אע"ה אמר כי במקלי עברתי הירדן הזה שבקעהו במקלו וספינתם יטמא ויהי' ח"ו גנאי לארץ הקדושה ע"כ מייתי האי קרא הכא אדרבא לפי גודל קדושתו כך הוא טומאתו לעוצם הקדושה. ויש בזה טעם עפ"י סוד ליודעים:

אמר רבא ולחנניא טילטול ע"י שוורים שמי' טלטול. יש ליישב ב' קו' תוס' דלולי חנני' לא הוה ידעינן דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול דה"א איצטרך קרא דאני' בלב ים דלא נימא דטמא משום דמיטלטל במים ולא הוה מסיק אדעתי' הך דספינה מינח נייחא ומיא ממשיך לי'. ומתני' דספינת הירדן ה"א משום דטוענים אותה ביבשה אינה בכלל אני' בלב ים וממילא טמאה משום שמיטלטל ע"י מים ולא משום טלטול שוורים. אבל השתא דאמר חנני' נלמדנה משק ש"מ דטלטול מים לא שמי' טלטול דספינא מינח נייחא ולא איצטרך קרא דרך אני' אלא לספינת הירדן (להך לישנא) משום טלטול שוורי' שפיר הקשה רבא וק"ל:

בגמרא בעי רב חמא בר גוריא אשירה ישנה לאיברים או אינה לאיברים וכו' עי מ"ש בעל המאור בזה בהא דלא פשיט הך איבעיא ממתני' דלעיל קתני אבניו ועציו ועפריו מטמא' כשרץ וכבר כתבתי בזה לעיל בלשון התוספות שם מיהו במאי דמשמע מלשון בעל המאור דפשיטא ליה דמשמשי ע"ז ישנו לאיברים וכן כתב הרמב"ם בפירוש בפ"ו מהלכות אבות הטומאה דבזה חמור משמשיה מע"ז עצמה ונראה מדבריו שם דאפילו היכא שאין עיקר הע"ז קיימת שנשתברה היא ומשמשיה אפ"ה היא טהורה ומשמשיה טמאין אלא דלמאי דפרישית לעיל בלשון התוספות דמלשון המשנה אינו הכרע א"כ צ"ע מהיכן יצא לו להרמב"ם ז"ל דין זה דהחמירו במשמשיה יותר מע"ז עצמה ובעיקר דברי הרמב"ם שפסק בהך איבעיא לקולא ע"ש בספר משנה למלך שכתב דאע"ג דמשמע לעיל דאיבעיא דרב חמא היינו דוקא כרבה אליבא דר"ע וא"כ למאי דק"ל כרבנן פשיטא דאינה לאיברים אלא דאפ"ה אין לפרש כן בכוונת הרמב"ם שהרי כתב שם דהיקישא דנידה היינו אפילו לשברים ממש כגון קצץ מהן אבר וא"כ בשל חוליות שפיר איכא לאוקמי הך איבעיא אפילו אליבא דרבנן ע"ש שהאריך ונדחק ליישב מיהו מתוך מה שאפרש בסמוך יתיישב שיטת הרמב"ם לנכון:

בפירש"י בד"ה ישנה לאיברים כגון של חוליות וכו' וכ"כ בתוס' דבנשתברה פשיטא דלא מטמא אפילו בלא הקישא דנדה והוכיחו כן מסוגי' דלעיל מדלא מוקמינן להך איבעיא דרבי חמא אלא כרבה ואליבא דר"ע ולפ"ז צריך לומר דהא דפשיטא לן דנשתברה טהורה אפילו בלא היקישא דנדה היינו משום דמסברא אין להחמיר בטומאת ע"ז דרבנן יותר משאר טומאה דאוריית' דקי"ל דשבירתן היא טהרתן ולענין טומאה ישנה כשנשתנה איבעיא בפני עצמה היא בפרק רבי ישמעאל דף נ"ג כנ"ל בכוונת פרש"י והתוס' ולפ"ז משמע לפי פירושם דהלכה כר"ע כיון דאיבעיא דר"ח וכל השקלא וטריא כרבה ואליבא דר"ע וכבר כתבתי דשיטת הרמב"ם אינו כן לפי מה שפסק הלכה כחכמים ותו קשיא לי על שיטת רש"י והתוס' דלדידהו ע"כ עיקר איבעיא דהכא היינו מהנך סברות דמסיק הש"ס באין הדיוט יכול להחזירו אי הוי כמתבר או לא ולאידך גיסא איפכא ובסוגיא דלעיל משמע דאיבעיא דר"ח היינו אי אמרינן הקישא דנדה דוקא לחומרא או אפילו לקולא וצ"ע ליישב סוגי' דשמעתין ע"פ שיטת רש"י ותוס' וכמ"ש ג"כ בעל משנה למלך:

מיהו לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגי' א"ש טובא דבשקלא וטריא דלעיל בפלוגתא דרבה ור"א הוי ס"ד דטומאת ע"ז מהקישא דשרץ הוי מדאורייתא והא דבעי למימר דאינה לאיברים מהיקישא דנדה היינו לענין טומאת משא לחוד וא"כ לפ"ז לא שייך לחלק בין לאיברים דחוליות או לאיברים דנשתברו דאי משרץ אפילו נשתברו לגמרי טמא ואי מנדה אפילו של חוליות טהור דדומיא דנדה לגמרי בעינן משא"כ בסוגי' דהכא מפרש סתמא דתלמודא איבעיא דר"ח אליבא דהלכתא דטומאת ע"ז דרבנן ופשיטא דהיקישא דנדה אף לקולא אלא דאפ"ה מיבעיא ליה לר"ח בהנך סברות דמסיק הש"ס אי מחמרינן לענין טומאה טפי מאיסורא או איפכא דמקילין בה טפי כיון דעיקרו אינו אלא מדרבנן ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה כי תיבעי לך ודוק היטב ותן לחכם ויחכם עוד:

במשנה מניין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים ומפרש בגמרא מה ים טהור אף ספינה טהורה וחנניא אומר נלמדה משק וכו'. ומשמע דתנא דמתני' לית ליה ילפותא דשק לענין ספינה וחנניא לית ליה ילפותא דמתניתין מש"ה מהדרינן למימר מאי בינייהו דנפקא מינה נמי לענין דינא לענין ספינה של חרס או של ירדן דלחנניא טמאה ולתנא דמתני' הכל טהור אלא דאכתי היא גופא קשיא לי כיון דפשיטא לן בכולה תלמודא דכ"ע ילפינן משק דבעינן מטלטל מלא וריקן דמה"ט ממעטינן פשוטי כלי עץ בכל הכלי' הבאים במדה וא"כ קשה ממ"נ מאי קסבר תנא דמתני' אי קסבר דספינה לא הוי בכלל כלי עץ ולא בכלל כלי חרס דלא כלי מיקרי אלא כבתים ודברים שמחוברין לקרקע א"כ אמאי קאמר מניין לספינה שהיא טהורה דמה"ת תהא טמאה ואי קסבר דמסברא פשיטא דבכלל כלי היא וא"כ בכלי חרס דלא איתקש לשק לענין מלא וריקן כיון דלא כתיב בהאי ענינא וכ"ש בספינת הירדן דמטלטלת מלא וריקן כדמשמע לכאורה בשמעתין וכמו שיבואר אמאי מטהר להו תנא דמתניתין דאטו מהאי אסמכתא בעלמא דדברי קבלה דמשלי שאינו אלא דברי משל נקיל בטומאה דאורייתא ואפילו בדבר שמפורש בדברי קבלה אשכחן בכמה דוכתי בש"ס דהנביאים גמרא גמירי להו ואתי אינהו ופירשוהו והכא לא שייך לומר כן. לכך היה נראה בעיני לומר דודאי עיקר פלוגתא דת"ק וחנניא בסברא דאורייתא נמי פליגי דלחנניא פשיטא ליה דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול ופשיטא ליה נמי דספינה הוי בכלל כלי ומש"ה מטמא בשל חרס אפילו אין מטלטל מלא וריקן מה שא"כ לת"ק משמע ליה מסברא דטלטול ע"י שוורים לא שמי' טלטול ומשמע ליה נמי דספינה לא מיקרי כלי דסתם כלים עיקר תשמישן ביבשה (דומיא דכלי מדין וכן מצאתי ג"כ בל' הירושלמי דמהקישא דשק נמי משמע דוקא בכלים המשמשים ביבשה ובים) ולא בים כדאשכחן טובא אפילו בבעלי חיים דכל מאי שבים טהור כ"ש בספינה של חרס דדמיא טפי למחובר לקרקע לענין ביכורים וכיוצא בו כדמשמע בפ"ק דגיטין דף ז' ע"ב ע"ש בתוספות ובחידושינו אלא דאכתי כיון דלא פשיטא ליה לתנא דמתני' הנך סברות כל כך מש"ה שפיר קאמר מניין שהיא טהורה ומסמיך לה אקרא כנ"ל. אלא דשיטת התוס' לא משמע הכי דלפי מ"ש אין מקום למה שהקשו התוס' בד"ה ולחנניא תימא לר"י אמאי נקיט חנניא הא רבנן נמי וכו' והניחו בתימא וצ"ע ולמאי דפרישית שפיר מצינן למימר דעיקר טעמא דרבנן משום דטלטול ע"י שוורים לא שמיה טלטול דמהאי אסמכת' שמעינן לה ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה נלמדנה משק דספינה אינה מיוחדת למדרס וכו' דאי ספינה מיוחדת למדרס לא הוי ילפינן משק כדאמרינן בריש אלו מומין דמדרסות לא איתקוש לשק עכ"ל. ויש כאן מקום עיון דמשמע דפשיטא להו להתוספות דכי היכא דאמרינן בריש אלו מומין לענין כלי שאין לו בית קיבול אפ"ה טמא היכא דחזי למדרס משום דלא איתקש לשק ה"ה לכלים הבאים במדה דאיירינן בהו הכא לענין ספינה שאינה מטלטלת אלא מפני כובד המשוי דבהא נמי פשיטא להו דלא איתקש לשק לפי הסוגיא דאלו מומין (ולפ"ז קשיא טובא מהך מתניתין דכלים דמייתי הש"ס בסמוך דקתני תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס מלמעלה טמאה מת והבאה במדה טהורה מכלום ומשמע לכאורה דאפתחה מצידה נמי קאי אלא דמלשון רש"י לקמן בד"ה טהורה מכלום נראה מבואר דלא קאי אלא אהך בבא דפתחה מלמעלה וכמו שכתבו שם ג"כ התוס' מסוגיא דבכורות גופא) אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' דספינה אינה מיוחדת למדרס ואכתי מאי הוי נהי דאינה מיוחדת למדרס אפ"ה הא חזיא מיהא למדרס והתם בר"פ אלו מומין קאמר להדיא הנך דחזי למדרסות משמע להדיא אע"ג דאין מיוחדת למדרס אלא דחזי' אפ"ה טמאין וא"כ אמאי איצטריך הכא למימר דטעמא דחנניא בשל חרס משום דלא כתיבא גבי שק ובספינות הירדן משום דטוענין אותן ביבשה ותיפוק ליה דאפילו בשל עץ יש לומר דטמא כיון דחזיא למדרס למאי דלית ליה הך אסמכתא דאניה בלב ים ועוד דעיקר לשון התוס' תמוה במ"ש כיון דעיקר עשויה לפרקמטיא אמרינן בה עמוד ונעשה מלאכתינו והתם משמע דכל היכא דחזיא למדרס לא שייך בהו עמוד ונעשה מלאכתינו וכ"ש בספינת הירדן דאיירי בה הכא דסתמא עשויה ג"כ בשביל בני אדם היושבין בה וזימנין נמי שעשויה בענין שניכר בה שעשויה לישיבת בני אדם ומאי פסקיה:

ולולי דברי התוס' היה נראה לי לפרש בפשיטות דבספינה שאינה מטלטלת כשהיא מלאה אפילו אם עשויה למדרס נמי לא מטמא דלא דמיא להא דאמרינן בר"פ אלו מומין דהנך דחזיין למדרס אע"ג שאין להם בית קיבול טמאין היינו דכיון דחזיא למדרסות שפיר מיקרי כלי והוי בכלל כל כלי עץ דכתיב בפרשת כלי מדין והקישא דשק לא קאי עלייהו והיינו מק"ו דפכין קטנים דלקמן ומכ"ש למאי דמשמע התם בר"פ אלו מומין דהא דהנך דחזיין למדרסות טמאין אינו אלא מדרבנן א"כ שפיר מצינן למימר דדוקא בהך הוא דגזרו בהו רבנן משום הנך דמיוחדין למדרסות והרואה סבור שהן מיוחדות וטמאין מדאורייתא בכל הטומאות מכללא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת והיינו מק"ו דלקמן כמ"ש רש"י והתוס' לקמן ובכמה דוכתי מש"ה לא פלוג רבנן משא"כ בספינה דשמעתין שפיר איכא למימר דלחנניה נמי היכא דאינה מטלטלת אלא ע"י שוורים לא מיקרי כלי כלל ולא הוי בכלל ריבויא דכל כלי עץ דכתיב בפרשת מדין וא"כ אין לה טהרה במקוה ואין במינה טהרה במקוה ומשום הכי טהורה אף מן המדרס כדאמרינן לקמן לענין כלי חרס וגזירה דרבנן נמי לא שייך בהו למיגזר ספינה אטו שאר כלים דבכה"ג לא טעו אינשי:

וכמו שכתבתי נראה לי מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות כלים הלכה ט' דטעמא דספינה בין גדולה בין קטנה טהורה היינו משום דלא מיקרי כלי והיינו כמ"ש כאן ובלשון המשנה ועיין עוד בסמוך בלשון התוס' ד"ה ולחנניה ובלשון רש"י בד"ה הבאה במדה ודו"ק:

בגמרא איכא בינייהו ספינה של חרס וכו' אי נמי ספינת הירדן וכו'. ולכאורה לשון אי נמי אינו מדוקדק דהו"ל לערבינהו בחדא בבא ולמימר איכא בינייהו ספינה של חרס וספינה של ירדן דלחנניא טמאה ולתנא דמתניתין טהורה כיון דלשיטת התוספות תרווייהו מחד טעמא מטהרי להו ת"ק מגזירת הכתוב דאיתקש לים ולחנניה טמאין כיון דאיתנייהו בהקישא דשק מה שא"כ למאי דפרישית דתנא דמתניתין וחנניה עיקר פלוגתייהו היינו נמי מסברא מדין תורה א"כ א"ש כיון דכל חד וחד סברא באפי נפשה היא מש"ה פלגינן לתרתי ומש"ה קאמר א"נ כן נ"ל ודו"ק:

שם אי נמי ספינת הירדן. הא דנקיט ספינת הירדן טפי משאר נהרות ולא קתני ספינות קטנות של נהרות טמאין נראה משום דאפשר דספינות הירדן היו עשויין בענין זה שטוענין אותן ביבשה. מיהו למאי דפרישית בלשון המשנה יש כאן פרפרת נאה לומר דהא דספינת הירדן טמאה היינו משום דאפשר שהוא בכלל פרשת כלי מדין שהביאו השלל והמלקוח לערבות מואב אשר לירדן יריחו א"כ מסתמא היו מטעינין אותו השלל והמלקוח בספינות הירדן ולפ"ז נטמאת הספינה מחמת הכלים שבתוכה שנגעו במת דבהכי איירי ענינא דקרא בפרשת כלי מדין כמו שפרש"י לעיל בפרק במה אשה דף ס"ב בד"ה האי במדין כתיב ע"ש ובחידושינו ודו"ק:

גמ' אימא לחומרא למאי הלכתא אקיש לשרץ לכעדשה: הנה סוגיא זו לר"א דאמר לרבנן אינו מטמא במשא, ולכאורה הי' מקום לפניו להקשות גם לרבה דהרי עכ"פ אינו מטמא במסמא לרבנן וכן אינה לאיברים והוה לי' להקשות לרבנן אימא אקיש לנדה למטמא וכו' וכן קשה אמאי מקשי לרבנן והלא גם לד"ע הי' יכול להקשות לא מיבעי' לר"א הרי חזינן דר"ע לא דריש להחמיר שהרי מודה שאינה מטמא במסמא ומודה דאינה לאיברים אלא אפילו לשיטת רבה והרי מודה ר"ע דאינה מטמאה בכעדשה וכמו"ש התוספות בד"ה רבה אמר [צ"ל אמר רבה]. אמנם במ"ש לעיל בריש סוגיין דלשיטת התוספות דלמאן דאית ליה דרשה דתזרם דלחומרא דרשינן אמרי' דגלי קרא דאינך קראי דרשינן לקולא ולהכי לר"ע אליבא דרבה היקשא דשרץ אתי למשמשיה ולקולא וכן לרבנן אבל אי לא כתיבי תזרם כלל וכן למאן דלית ליה דרשה דתזרם אז אמרי' דגם אינך קראי דרשינן לחומרא. ומעתה אפשר לומר דקושית הגמ' הוא דוקא לרבנן ואליבא דרבין דדרשינן לקולא משום דלרבה וכן לר"א אליבא דר"ע דדרשי תזרם אין כאן קושיא כלל [דמדכתב] בקרא תזרם דנדע לדרוש קרא זה לחומרא מכלל דאינך שאר קראי לקולא דרשינן: הנה הרמב"ם בפ"ו מאה"ט ה' ו' פסק דעבודת גלולים אינו מטמא אלא במגע והיינו כשיטת ר"א והנה לכאורה כיון דבעיא דרחב"ג אליבא דרבה אזיל אם כן הי' לו לפסוק כרבה דהוה ר"א חד לגבי רבה ור' חמא ב"ג. והנה רציתי לומר כיון שסתם גמ' בסוף הסוגיא בהא דמקשה ורבנן אחז קושיתו בשיטת ר"א לכך קיי"ל כר"א אמנם זה הי' ניחא אם הי' הברירה ביד המקשה להקשות בין לרבה ובין לר"א ושביק לרבה ונקט לשיטת ר"א הי' זה ראי' ששיטת ר"א עיקר. אבל לפי מ"ש לשיטת רבה אין כאן קושיא כלל והוכרח להקשות בשיטת ר"א אם כן נסתר ראי' זו והדרא הקושיא לדוכתא: וראיתי עוד לרבינו שפסק דבר חדש מה שלא נזכר בגמ' שהוא ז"ל פסק (בפ"ו מאה"ט ה' ה') דעכו"ם אינה לאיברים ומשמשי' ישנה לאיברים וכתב זה חומר במשמשי' יותר מעכו"ם עצמה ע"ש והדבר צריך ביאור דמנ"ל זה:

והנה כבר כתבתי לעיל דלשיטת רש"י תשמישי עכו"ם דאית להו טומאה מהך קרא גופי' יליף לה. דרישי' דקרא בתשמישין איירי כדכתיב וטמאתם את ציפויי וכו' וממילא ידעינן לחלק בין עכו"ם גופי' לתשמישין דתשמישין אינו מטמא במשא כעכו"ם לרבנן ולר"ע באבן מסמא מדפסיק קרא הך דתזרם בין תשמישי' לעכו"ם גופי' לחלק. ומעתה לרבה איצטריך תזרם להקל במשמשין שאינם מטמאים במשא אבל לעולם דעכ"פ לא חמירי מעכו"ם עצמה ואינם לאיברים דמנ"ל להחמיר במשמשי' יותר מעכו"ם כיון דתזרם לרבה בלא"ה איצטריך: וכל זה לרבה איצטריך תזרם להקל במשמשי' אבל לר"א אליבא דרבנן עכו"ם עצמה אינה מטמא רק כשרץ ומשמשי' על כרחך מטמאי דהרי בהדיא כתיב וטמאתם את ציפויי וכו' וא"כ תזרם למאי אתי וצריך לומר לדידי' דכל היקש לנדה לקולא אתי שאינו לאיברים ועל זה גלי קרא תזרם להורות דבעכו"ם עצמה הוא דאמר כמו דוה שאינה לאיברים. אבל משמשי' דרישי' דקרא ישנו לאיברים:

ומעתה יש לנו לומר דלר"א אף דרבנן לקולא ור"ע לחומרא לענין משא מ"מ יוצא ממחלקותם דבר חדש (שרבנן) לחומרא ור"ע לקולא דלרבנן תזרם לא איצטריך להקל במשמשי' שהרי לדידהו היא גופא אינו מטמא רק במגע ואיזה קולא תוכל להקל יותר מזה. ועל כרחך תזרם להחמיר לענין איברים שמשמשי' מטמאים איברים ולר"ע תזרם איצטריך להקל במשמשי' שלא יטמאו במשא וממילא גם משמשי' אינם מטמאים לאיברים: והנה מה שהוכחתי דלר"א אליבא דר"ע איכא למימר דגם משמשי' אינה לאיברים ואומר אני דהא ליתא דבשלמא לרבה שפיר כתבתי דכיון דתזרם איצטריך לחלק בין משמשי' לענין משא שוב ממילא אין הכרח להחמיר במשמשי' לענין איברים ואין להקשות א"כ למה לי היקשא דשרץ הרי מתזרם ילפינן קולא דמשמשין. הנה זה אינו קושיא לא לרבנן ולא לר"ע דלרבנן איצטריך שרץ להורות שאינו מטמא במסמא ולר"ע איצטריך דאי מתזרם הוה נחתינן ממסמא למשא ואיצטריך שרץ לאחותי למגע ואין להקשות כיון דכתיב שרץ למה לי תזרם. זה אינו קושיא דתזרם לא אפשר דלא ניכתבי' דאיך שייך לומר וטמאתם ציפויי וגו' ואפודת וגו' כמו דוה. שהרי משמשי' אינם מטמאין כדוה. ואי אפשר לקרא לומר דבר שאינו אבל לר"א אליבא דר"ע מסמא אינו צריך מיעוט. דמצד הסברה אינו מטמא במסמא כמו"ש התוס' בד"ה ור"א וא"כ קשה שקץ תשקצנו דמשמשי' למה לי. מתזרם נפקא. אלא על כרחיך דתזרם להחמיר במשמשי' אתי לענין איברים ואיצטריך שקץ לומר דמשמשי' אינו מטמא במשא:

העולה מדברינו פלוגתא חדשה בין רבה ור"א לענין משמשי' דלרבה בין לר"ע ובין לרבנן לענין איברים אין חילוק בין משמשי' לעכו"ם עצמה. ולרבנן תרווייהו אינם לאיברים. ולר"ע בתרווייהו מיבעי' לר' חמא ב"ג אם ישנם לאיברים. ולר"א בין לרבנן ובין לר"ע עכו"ם אינה לאיברים ומשמשי' ישנם לאיברים: ומעתה נעמוד על דעת רבינו הרמב"ם ז"ל שכתבתי לעיל דמשמשי' ישנם לאיברים ועכו"ם גופי' אינו לאיברים דכר"א אתי. ואמנם עדיין צריכין אנו להבין דלמה פסק כר"א ולא כרבה ובפרט לפמש"ל בריש סוגיין דסוגיא דגמ' דידן במס' ע"ז כרבה אזיל ולהכי לא הוזכר בש"ס דילן דלמה יהא מטמא אבניו ועציו הא עכו"ם שנשברה הוי וכמו שהי' קשה להירושלמי. דאפשר לומר דגם הכותל הי' נעבד ולר"ע מטמא משום עכו"ם גופי' דישנה לאיברים ולרבנן מטמאי מיהו משום משמשין דמטמאי אף כשנשברה וכנ"ל. וא"כ דסוגיא דגמ' דילן כרבה ס"ל הקושיא יותר חזקה על הרמב"ם איך פסק כר"א ולא כרבה ואולם ראיתי לרבינו בפירוש המשנה במס' עכו"ם שכתב ואין הלכה כר"ע בעכו"ם וק"ו במשמשי' עכ"ל. והוא תמוה דאיך שייך דאין הלכה כר"ע במשמשין והרי במשמשיה לא פליגי והנלע"ד דהרמב"ם אזיל בגירסת רבינו שמואל שהביאו התוס' בד"ה ור"א דלא גריס באוקימתא דר"א ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשי' עיין שם. וס"ל לרבינו דלר"א אליבא דר"ע אינו חילוק בין עכו"ם למשמשי' וכולהו מטמאי במשא ולא במסמא. ואיצטריך היקשא דשרץ לאפוקי ממסמא אלא דלפי זה קשה מה דקאמר בגמ' לעיל מיתיבי עבודת גלולים כשרץ ומשמשיה כשרץ ר"ע אומר עכו"ם כנדה ומשמשיה כשרץ בשלמא לר"א ניחא ולשיטת הרמב"ם איך ניחא לר"א והלא לר"ע אליבא דר"א גם משמשי' מטמאין במשא: ונראה דהא יש לדקדק בדברי הת"ק דאמר עבודת גלולים כשרץ ומשמשיה כשרץ למה פלגינהו ולא כללינהו יחד עכו"ם ומשמשי' וכו' והנה לאוקימתא דרבה להמתרץ ניחא דעכו"ם כשרץ רק למעוטי ממסמא אבל אכתי מטמא במשא ומשמשיה כשרץ ממש ואינו מטמא רק במגע אבל לא במשא. אבל לדעת המקשה שהי' סבור עכו"ם כשרץ ממש א"כ נכללינהו וצריך לומר דהכי קאמר עכו"ם כשרץ והיינו לקולא שאינו מטמא רק במגע אבל לא לחומרא שיטמא לאיברים ומשמשי' כשרץ ממש בין לקולא שאינו מטמא רק במגע ובין לחומרא שמטמא לאיברים והוא ממש אוקימתא דר"א ור"ע אומר עכו"ם כנדה בין לקולא שאינה לאיברי' ובין לחומרא שמטמא במשא ומשמשיה כשרץ שמטמא לאיברים:

ומעתה לר"א לר"ע אין חילוק בטומאת משא בין משמשי' לעכו"ם עצמה א"כ ממילא אין מקום לקושית הירושלמי דליהוי כעכו"ם שנשתברה דהרי איכא לאוקמי שהכותל לא הי' עצמו עכו"ם רק משמשי עכו"ם ואפ"ה ר"ע מטמא במשא ולכך שתק גמ' דילן במס' עכו"ם ולא הקשה קושית הירושלמי מעכו"ם שנשתברה משום דסתם כר' אליעזר והירושלמי קאי בשיטת רבה ולדידי' מודה ר"ע במשמשי' והוצרך לאוקמי בעכו"ם עצמה ובהשתחוה לכל אבן לכך פסק הרמב"ם כר"א וגם פסק דמשמשין ישנה לאיברים:

עוד נלע"ד דלפי מ"ש דתזרם מוכרח לכתוב בקרא להפסיק בענין בין רישא דקרא דאיירי במשמשין וכו' א"כ אין ראיה מתזרם דשאר קראי מדרשי להקל א"כ גם לרבה תסוב קושית הגמרא במסקנא לרבנן מנ"ל לדרוש לקולא נדרוש לחומרא וצריך ג"כ לתרץ טומאת עכו"ם דרבנן ולכך דרשינן להקל. ולפי זה שפיר מוכח מסוף הסוגיא מדאחז הש"ס אליבא דר"א. ושבקי' לשיטת רבה מכלל דהלכה כר"א ושפיר פסק הרמב"ם כר"א:

אלא דלפי מ"ש דלא מתזרם דרשינן דשאר קראי לקולא אלא מסברא. א"כ קשיא משנתינו שסידר רבינו הקדוש אמר ר"ע קשה והלא לא למסתם סתמא כר"ע כיון שהתחיל בלשון אמר ר"ע ועיקר כונתו לספר בהדדי הנך מנין דדמי אהדדי. והתחיל בזו לפי שסמוך לקרא דלעיל לא ימצא במכיתתו חרס וגו' כמו"ש התוס במשנתינו והי' לו להתחיל בסתם מנין לעכו"ם שמטמא במשא כנדה. בשלמא לר"א דלרבנן מטמא רק במגע וזה נפיק משרץ א"כ הוכרח להתחיל בשיטת ר"ע דנפיק מקרא דתזרם אבל לרבה קשיא. והנה רציתי לומר ע"פ מ"ש לעיל דלרבה מצד הסברא דרשינן כולהו קראי להחמיר אלא מדכתב תזרם דרשינן שאר קראי להקל וא"כ לרבנן משא לא ידענו והוכרחנו למילף מקרא דתזרם כמו דוה דמטמא במשא ואי לאו האי קרא כלל פשיטא דהוה מטמא דהוה דרשינן שרץ לכעדשה ומת לאוהל ומשא והוה מטמא אפי' באוהל ואתי תזרם לגלות דדרשינן לקולא ואימעוט אוהל ולכך לא היה יכול להתחכם ולומר מנין שמטמא במשא תזרם וכו' אבל לפי מ"ש גם לרבה דרשינן מצד הסברא להקל וא"כ מודה הוא דילפינן משא ומדכתיב תזרם לחלק בין עכו"ם למשמשיה [ע"כ מצאתי]:

אמר ריש לקיש אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. פירוש על דרך מ"ש בסמוך דשא דרך שם דהוא רומז דשא ר"ת דיבור שינה אכילה דהני תלתא אם ממעט בהן המון העם אומרים דהוא חי חיים של צער ולגבי דידהו אינם חיים. אבל לפי האמת הוא חי בעה"ז ובעה"ב וזוכה לתורה ומתקיימת בו. וז"ש דשא דרך שם דזה דרך שמירת מצות ר"ת שם ובהם תלוי קיום התורה והמצות ויכון מאד דשא דרך שם דבור שינה אכילה דרך שמירת מצות. והיינו דקאמר שממית עצמו עליה דממעט באכילה ושינה ודיבור כדי ללמוד בתורה דלגבי ההמון נראה בעיניהם כאלו ממית עצמו ואמר עליה דצריך שיכוין לשמה על התורה לא להנאת עצמו כלל. ואפשר לרמוז אדם ר"ת אכילה דיבור מעט. והשינה ממילא שהוא ממעט דהמאכל מביא את השינה וכשהוא אוכל מעט מעצמו בא מיעוט השינה. וזה רמז זאת התורה זאת מ' התורה ז"א יחוד קבה"ו תדע מי יזכה לזה אדם אכילה דיבור מועט כי ימות שימית עצמו וכיצד ימית עצמו באהל שיהיה כל ענין הגוף עראי וזהו באהל ולא יהיה קבע אלא עראי אז תתקיים בו התורה ויזכה ליחד קבה"ו. עוד יש לרמוז דהעיקר הוא להיות עניו ושפל וזה רמז זאת התורה אדם שיהיה בין עיניו אדם ר"ת אפר דם מרה ובזה יהיה לו נקל לעבוד את בוראו ואין הסט"א שולט בו כמ"ש גורי האר"י ז"ל:

אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו וכו'. עמ"ש בעניותי בקונטריס שמחת הרגל רות דף מ"ג ע"א בס"ד:

כרעו הן. ונשאו הן את הזב: טהורין. דתנן כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב האדם אבל כל שאר כלים ואוכלים אין מיטמאין מחמת משכב ומושב כדתניא (לעיל דף נט.) מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ולמהוי אפילו ראשון לטומאה מחמת משא הזב נמי לא דכי כתיב משא הזב באדם כתיב והנושא אותם וגו' והא דאמר לעיל נכרי ונכרית וע''ז שהסיטום אחרים טמאים באדם קאמרינן: כל הטמאו' המסיטות. אחרים כגון בכף מאזנים או אדם טמא מת שהסיט את חברו טהורין: שלא מצינו לו. בשאר טומאות שבתורה אלא בזב: וכל דדמי ליה. דאתי מריבויא דזב וע''ז מנדה גמרי דהיינו זב: ישנה לאברים. כגון של חוליות ישנה לטומאתה אבר אבר או לא: דהדיוט יכול להחזירה. שאין צריך אומן לכך: פחותה מכזית. והיא שלמה: לענין איסור. ליאסר בהנאה: ומחבקה ומנשקה. וזהו לשון ברית אהבה וחבה אלמא אדוקים בה וע''ז היא: הא איתקש למת. כדלקמן אל קבר בני העם: ורבנן למאי הלכתא כו'. אתקפתא היא לרבנן דאמרי אינה מטמאה במשא למאי הלכתא אמרו אליבייהו דאיתקש לנדה דאינה לאברים ולשרץ דלא מטמינן במשא למת דאינה מטמאה בכעדשה כולהו לקולא: אימא. כולהו לחומרא: דרבנן. דכל הנך היקשות דברי קבלה נינהו ואסמכתא בעלמא ושקץ תשקצנו לאו לשון שרץ ממש הוא אלא עיקר קרא לכנות לה שם לגנאי אתא: מתני' שהיא טהורה. שאינה מקבלת טומאה: בלב ים. הרי היא כים: גמ' פשיטא אניה בלב ים היא. לאו פירכא היא אלא פירוש למתני': נלמדנה משק. שהרי כלי עץ היא והוקשה לשק לענין טומאה: אף כו'. וזו אינה מיטלטל' מלאה דגדולה היא: ספינה של חרס. דלא איתקש לשק: אי נמי ספינת הירדן. איכא בינייהו שהיא קטנה ומיטלטלת מלאה וריקנית לפי שהנהר קטן: הא נמי בלב ים. דים לאו דוקא וכל הנהרות נמי טהורין הן: נשנית משנה זו. של מסכת כלים דתני בה ספינת הירדן טמאה ולא נתגלה הטעם למה:

ע''ז ישנה לאיברים כו'. בשל חוליות מבעיא ליה אבל ע''ז שנשתברה פשיטא ליה דלא מטמאה ולא משום היקישא דנדה פשיטא ליה בנשתברה דדמיא לגמרי לנדה שאין אדם יכול להחזירה דא''כ אמאי קאמר לעיל דמבעיא ליה אליבא דר' עקיבא אליבא דרבנן נמי מצי למיבעי דהא דנפקא להו דע''ז אינה לאיברים מנדה הני מילי כשנשתברה לגמרי אלא ודאי בלא נדה פשיטא ליה דנשתברה טהורה: כי תבעי לך היכא דאין הדיוט כו'. לענין טומאה מבעיא ליה כדפי' הקונט' ולעיל נמי מייתי אפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן אבל לענין איסורא דאורייתא לא שייך למילף מנדה ואע''ג דאסור בהנאה בטומאה דרבנן מיבעיא ליה אי פרחה אי לאו משמע דבהדיוט יכול להחזירה פשיטא דאסירה אפילו ללישנא בתרא מדבעי לענין טומאה בהדיוט יכול להחזירה דאי איסור הנאה דאורייתא שרי כ''ש דלא מטמא וקשה לר''י דבפרק ג' דמסכת ע''ז (ד' כט:) פליגי רב ושמואל בע''ז שנשתברה מאליה דרב אמר צריכה לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין ע''ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה ובעי לאוקמא פלוגתייהו בשברי שברים ומסיק דבע''ז של חוליות עסקינן והדיוט יכול להחזירה קא מיפלגי דרב סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה כו' לא בטלה משמע דבאין הדיוט יכול להחזירה אפי' רב מודה דשריא ונראה לר''י דהתם פליגי בחוליות קטנים דכשמתפרקין הוו כעין שברי שברים דקאמר התם מעיקרא אבל הכא מיירי בחוליות גדולות דאפי' שמואל מודה דאסירי בהנאה אפי' אין הדיוט יכול להחזירה: וישימו להם בעל ברית וגו'. האי קרא בשופטים כתיב וקשה לר''י למה לא הביא קרא דמלכים (ב א) זבוב בעל עקרון ולמה ליה לאתויי ברייתא וי''ל דאי מהתם ה''א זבוב גדול היה אלא שהיה לו דמות זבוב לכך. מייתי מהכא שהיה קטן כשאר זבובים כדקתני ומניחה בתוך כיסו ודריש לה מדכתיב בעל ברית משמע שכרתו להן ברית להיות כל שעה אצלם ומסברא קאמר זה זבוב. בעל עקרון: מה מת בכזית אף ע''ז בכזית. תימה [לר''י] לרבי עקיבא אי ישנה לאברים נוקי האי היקישא לקולא דבעי כזית אאברים אבל ע''ז שלימה אפילו אין בה כזית דומיא דמת כשהוא שלם דמטמא אפילו אין בו כזית. כדאמר בנזיר בפרק כ''ג (דף נ.) ויש לומר דבמת אפי' אבר שלם שאין בו כזית טמא כדאמרינן נמי התם א''כ כך לי אבר אחד כמו כולה ואם תאמר אכתי מצי לאוקמא היקישא בחוליא אחת שכנגדה במת לא חשיב אבר וי''ל דההיא אפילו כזית לא מטמא דכשברי שברים חשיבא: נלמדנה משק. דספינה אינה מיוחדת למדרס אף על פי שכל שעה יושבין בה בני אדם מכל מקום עיקרן עשויות לפרגמטיא ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו דאי ספינה מיוחדת למדרס לא הוה ילפינן משק כדאמרינן בריש אלו מומין (בכורות לח.) דמדרסות לא איתקוש לשק: לאפוקי ספינה שאינה מיטלטלת מליאה. ומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים:

שבת פג ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף פג - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד