לא משום דלית ליה הבלא וכו'. לישנא דתלמודא הוא ולאו דרב נחמן דהא במסקנא לא קיימא. ואידך דפרכינן מההיא דסנהדרין ומתרצינן אלא אמר רב נחמן אמר רב וכו' לאו הכא איתמר ההוא תירוצא אלא עלה דההיא דבלאו הא נמי מצטרך ההוא תירוצא. הרא"ה ז"ל.
תא שמע בית הסקילה היה גבוה וכו'. ותני עלה וקומה שלו הרי כאן שלש. וקשה לי בלא הך דתני עלה הוי מצי למפרך ממתניתין גופה דאי סלקא דעתך יש חבט בפחות מעשרה למה לי כולי האי היינו שתי קומות דקתני מתניתין. ושמא יש לומר דאי לאו הך דתני עלה הוה אמינא שתי קומות דקתני מתניתין אחת מהן קומה שלו ומשום קומה אחת בעלמא ליכא למיפרך למה לי כולי האי ומשום הכי מייתי הך דתני עלה לאלומיה לפרכיה. שיטה.
ח"מ תכ"ו עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב לאו פטור וחייב בתשלומין משום בור קאמר דאי לא אפקיר גגו למה חייב דמה לו בגגו של זה ואי אפקריה פטור שהרי ברשות עשאו וכשהפקירו אינו עומד שוב בשמירתו. ועוד מדקאמר שאני בית דכל פחות וכו' והתורה אמרה כי תבנה בית חדש וכו'. ועוד נראה לי משום דאם איתא ליקשי מינה לרב דפוטר בגובה אלא פטור וחייב בדיני שמים מדכתיב ולא תשים דמים בביתך. ויש מי שאינו גורס כלל לא מתוכה לתוכו ולא מתוכו לתוכה אלא הכי גריס כיצד היתה רשות הרבים גבוה ממנו עשרה טפחים פטור עמוקה עשרה טפחים חייב ופטור וחייב במעקה קאמר ורש"י גריס ליה ופירש חייב במעקה. ואין הגירסא הולמת פירושו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל תא שמע כי יפול הנופל ממנו ולא לתוכו וכו'. עד ונפל מתוכה לתוכו פטור. פירוש אם נפל אדם מתוך רשות הרבים לתוך גגו פטור מלא תשים דמים בביתך ואם היתה רשות הרבים עמוקה ממנו עשרה טפחים אם נפל מתוכה לתוכו חייב בעונש לא תשים דמים וכו'. ע"כ.
וזה לשון הרא"ה ז"ל תא שמע כי יפול הנופל וכו'. עד ונפל מתוכה לתוכו פטור. פירוש ונפל לאו דוקא אלא שהנופל ראוי ליפול בענין זה. ופטור וחייב כלומר פטור מלעשות מעקה או חייב או מלאו דלא תשים דמים בביתך. ואי סלקא דעתך יש חבט בפחות מעשרה למה לי עשרה. ומתרצינן אמרי שאני בית וכו'. ולישנא דתלמודא נמי הוא ולאו דרב נחמן דהא במסקנא לא קיימא. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו חייב במעקה שאינו קרוי בית. ויראה מכאן שהדין כן בשאינו גבוה עשרה מתוך חללו. אלא שגדולי המחברים לא הביאוה אלא שמכל מקום אף הם פוסקים אותה מחמת חבט שהרי כתבו כל שיש בו סכנה עד שיכשל בו אדם וימות הא מצד שאינו בית לא הוזכרה בדבריהם. ונמצא מדבריהם לדברינו חלוק לענין מזוזה ומכל מקום הואיל ופתח שאינו גבוה עשרה אינו חייב במזוזה נראה דכל שכן בית אלא שאפשר להיות שוה לגג והרי יש עשרה משפת הגג. ויראה מכאן שאין מצות מעקה לחשש נזקין אלא לחשש מיתה שאם כן אף בפחות מעשרה כן ואף לענין מיתה אין בדין מעקה אלא דיני שמים ופטור וחייב האמור כאן לא לענין חיוב נאמר אלא לענין חייב לעשות מעקה או פטור מלעשות. ומכל מקום יש גורסין היתה רשות הרבים גבוהה עשרה ונפל לתוכה פטור עמוקה עשרה ונפל לתוכה חייב. ואף בזו אני מפרשה לענין מיתה וחייב ופטור בדיני שמים אבל לענין נזיקין אם הוזק ולא מת פטור אף מדיני שמים. ויש מפרשה לחיוב נזיקין שחייב לשלמן בדיני שמים. ומכל מקום בדיני אדם אין פקפוק לחייבו שלא היה לו ליכנס לביתו ואפילו פועל שנכנס ברשות מכל מקום אין זה בורו לחייבו עליו. ע"כ.
מכריסה לארעא כמה הוו ארבעה לאו דוקא דטפי מארבעה ודאי איכא ואפילו נפל לחפירה פחותה מששה חייב וחיישינן לה משום טרפה אלא משום דאריתא דדלאי עמוקה ששה דהיינו אמת המים ולהכי קורין לה אמת המים שעמוקה אמה ואמה בת ששה טפחים די לו אפילו כי ליכא מכריסה ועד ארעא רק ארבעה. הרשב"א ז"ל.
אשתכח דכי קא חביט מעשרה קא חביט. ואם תאמר גבי מעקה למה לי עשרה בשיתא סגי. ושמא משום דאין רגילות לעמוד על הגג כל כך אלא לישב עליו תמיד שהרי כל תשמישן היה על הגג. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
אלא מתניתין דקתני מה בור. תימה אמאי לא פריך לעיל מהך רישא לרב נחמן. ושמא משום דמצי למימר דהא פשיטא ליה דאיכא למימר דלענין הבלא קאמר דבעינן עשרה טפחים אבל מההיא דפחות מעשרה טפחים פטור הוה פריך ליה משום דמשמע ליה דליכא הבל ולא חבט מכח סיפא דפריך מינה לבתר הכי אבל הכא פריך מינה שפיר מהך דמה בור וכו' דליכא למידחי דלענין הבל קאמר כיון דמודה רב נחמן דאין חבט בפחות מעשרה אם כן מתניתין מיירי בין לענין הבל בין לענין חבט אף על גב דאכתי מצי למדחי לענין הבל דוקא כרב דאמר להבלו ולא לחבטו מכל מקום ניחא ליישב מילתיה דרב נחמן כשמואל רביה. ועוד דקיימא לן כשמואל בדיני אבל מעיקרא דקס"ד קסבר רב נחמן דיש חבט בפחות מעשרה לכך הוצרך לדחות ולתרץ דההיא דפחות מעשרה וכו' משום דלית ביה הבלא וכדרב. ועל כרחך צריך לומר כן דמעיקרא מוקי לה כרב דליכא לאוקמה במלא ספוגין של צמר ראם כן הוזק אמאי חייב אף על גב דתלמודא גופיה פריך הכי מכל מקום לאו משום ספוגין פריך. ועוד דלא מסתבר כלל לאוקמי מתניתין במלא ספוגין דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי דומיא דפרכא קמייתא דהוה פריך מינה לרב דמסייעא לשמואל ואז ודאי מיירי במלא ספוגין כדפירשתי. וא"ת לפי מסקנא זו שבא ליישב מתניתין לרב לענין חבט כדפרישנא ואם כן מההיא דהיו פחותין נמי מצי למיפרך. ויש לומר דפריך מרישא כיון דיכול להקשות ממנה. ועוד דאי לאו רישא דמה בור וכו' הוי מצי למדחי ההיא דהוי פחותין דמכרסה דתורא קאמר אבל רישא דמה בור כדי להמית עשרה טפחים משמע בהדיא דאבור לחודיה קאמר. אי נמי ההיא דהיו פחותין פשיטא ליה דאיכא לאוקמי דאיגנדורי איגנדר. ממורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל.
בשיתא נמי סגיא אליבא דשמואל בלבד קשיא ליה דאלו לרב לא חייבה משנתנו אלא על ההבל ובפחות מעשרה ליכא הבל למיתה. והא נמי דפריק מתניתין דאיגנדר וכו' אליבא דשמואל בלחוד היא. הרשב"א ז"ל.
מתניתין דאגנדר מסתברא דלאו למימרא דמתניתין דתני עשרה והיו פחותין מעשרה דוקא דאגנדר הא נפל כדרכיה אפילו בשיתא סגי אליבא דשמואל דאם כן לפלוג וליתני בדירה במה דברים אמורים במתגלגל אבל נפל כדרכו אפילו בששה חייב. ועוד דאם כן אפילו אגנדר ונפל לתוך ששה ומת ליחייב דהוה ליה תחילתו בפשיעה למהלך כדרכו וסופו באונס באגנדר וליחייב. ועוד שהרי בור כתיב אחד למיתה ואחד לנזקין ואמרינן מה בור יש בו כדי להמית עשרה אלמא בור של נזקין אינו של מיתה ואם איתא של נזקין ושל מיתה הכל אחד וכשנפל כדרכו ורוב שוורים חרש שוטה וקטן נופלים הן כדרכן דרך הלוכן ולא דרך גינדור. אלא נראה לי דהכי פירושא דמתניתין דלתשלומים ואיכא מגנדר דאין בו כדי להמית בפחות מעשרה לפי ששנינו עשרה ולומר שלא חייבה תורה אלא בבור שיש בו לעולם כדי להמית ואפילו במגנדר. הרשב"א ז"ל.
וכן פירש הרא"ש ז"ל וז"ל דאיגנדר פירוש לא חייבה תורה כורה בור אלא אם כן ראוי השור הנופל בו למות באיזה ענין שיפול אף באיגנדר. ע"כ.
מתניתין עבר עליו הראשון וכו'. השני חייב הכי גרס רש"י. והריא"ף ז"ל גריס הראשון חייב ורצה לומר אף הראשון חייב ואין הפרש ביניהם בדין. וצריך לומר מה שאומר עלה בגמרא וראשון מאימת מפטר וכו' לרש"י קאי אמתניתין גופה ולהריא"ף ז"ל בעיא בעלמא קא בעי תלמודא באנפי נפשה ולאו דמתניתין איירי בהכי. וזהו שכתב רש"י ז"ל ובגמרא מוקי לה בשהניחו ראשון לשני משתמש וכו' כלומר אוקמתא דמתניתין היא ואמתניתין קאי לאפוקי מדעת הריא"ף ז"ל. שיטה.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל עבר עליו וכו'. השני חייב כן גרס רש"י והוא ששאלו בגמרא וראשון מאימת מיפטר כלומר ראשון שאתה פוטרו מאימתי פטרתו. והריא"ף ז"ל גריס הראשון חייב ופירשו בו אף הראשון ופירושו אף בשלא הניחו משתמש. ומה ששאלו בגמרא מאימתי מפטר פירושו זה שאתה מחייב את הראשון עד אימתי אתה מחייבו ופירשו עד שיניחנו משתמש וכו'. ושתי הגירסאות עולות לענין אחד. ע"כ. עיין בפסקי הרא"ש ז"ל.
גמרא אי סבירא לן בור ברשות פטור היכי משכחת לה וכו'. הקשה ר"מ מאי קא פריך הא על כרחך מתניתין מחייבא בור נמי ברשותו כדקתני ברישא בהדיא. ותירץ דכי היכי דקתני במתניתין בור של שני שותפין הכי נמי קתני בתוספתא ותני התם החופר בור ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד פטור. והשתא פריך דבתוספתא קתני בור ברשותו פטור ואפילו הכי מחייב בור של שני שותפין והיכי משכחת לה בור של שני שותפין. היכי משכחת לה. ולא בעי למימר שהפקירו רשותן ובורן דפטור לכולי עלמא דפרישית בפרק המניח דלא דמי לחופר בור ברשות הרבים דהתם עשה תקלה באיסור. וכן נמי חופר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים באיסור חפרו וכן חופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו כיון דדידיה הוא חייב להסיר תקלתו כדאמרינן דאית ליה למלוייה ולא מלייה וכו' אבל הפקיר רשותו ובורו אכריה לא מחייב דבהיתר כרהו והשתא נמי לאו בעל הבור הוא. ודלא כפירוש רש"י ז"ל שפירש לעיל הפקיר רשותו ובורו הוי בור ברשות הרבים. הרא"ש ז"ל. ולא מצי לשנויי כגון שחפר עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים דמשמע דאבור סתם דמתניתין קאי. ה"ר ישעיה ז"ל.
וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם בור של שותפין היך עבידא בור של שותפין תפתר כשנתנו שניהם אבן האחרונה ולמה לא פתר לה בשחפר בה זה עשרה וזה עשרה בעי מפתרנא בבור של נזיקין של עשרה טפחים. הרשב"א ז"ל.
והרא"ה ז"ל כתב דהוא הדין דהוי מצי למימר כגון שחפר זה עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים. אי נמי כגון שהיה מכוסה ונטלו הכיסוי שניהם כאחד אלא עדיפא ליה לשנויי כגון שעקרו שניהם חוליא וכו' למימר בשיעור אחד ובעשייתו של בור מתחילתו. ע"כ.
אין שליח לדבר עבירה. כלומר דברי הרב ודברי התלמיד וכו'. קשיא לי דילמא דשוו שליח גוי. וי"ל דאין שליחות לגוי ואפילו אינהו לדידן כדאמרינן בפרק איזהו נשך. הרשב"א ז"ל.
כגון שעקרו שניהם חוליא אחת וכו'. ואף על גב דרבנן דרשי כי יכרה אחד ולא שנים בזה אחר זה קאמרי כגון כורה אחר כורה אבל בעוקרין חוליא בבת אחת כאחד חשבינן. הרשב"א ז"ל.
אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים וכו'. נראה דהוא הדין אם השלימו לאחד עשר מדפריך עלה מסייד וכייד דקאמר אחרון חייב דאי הוה תני שניהם חייבין הוה ניחא ליה אף על פי שהאחרון לא עשה שיעור מיתה אלא תוספות הבל בעלמא. ה"ר ישעיה ז"ל.
אבל הרא"ה ז"ל כתב וז"ל אחד חופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה פירוש והוא הדין חופר בור שמונה ובא אחר והשלימו לתשעה אחרון בלבד חייב בנזקין אבל החופר בור עשרה ובא אחר והוסיף שנים או שלשה טפחים לא עבד ולא כלום וקמא חייב דעבד ביה שיעור בין למיתה בין לנזקין אבל ודאי החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים ובא אחר והשלימה לשלושים כלם חייבין. ע"כ. וגם התוספות והרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל חולקים על הרא"ה ז"ל.
והמת יהיה לו במי שהמת שלו. ואף על פי שנפדה לא הוי המת שלו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואפילו למאן דאמר פודין כתב הראב"ד ז"ל דדוקא כשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדאו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בבעל מום שמותר להדיוט לכולי עלמא אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל שור של פסולי המוקדשין פירוש של קדשים בעלי מומין שנפדו דהשתא מיקרי שפיר רעהו. ומה שהזכיר בקונטרס נמי בכור בעל מום לא דחיק כדמוכח לקמן דבבכור בעל מום לא קרינן רעהו. לאו ממילא שמעית מינה דבההוא דעבד וכו' ומכל מקום צריכינן לאיש דמשמע אחד משום דאם לא כן מוקמינן והמת יהיה לו כולו לכדרבא. עד כאן.
ובא אחר וסייד וכייד וכו'. קסבר האי מקשה דבא אחרון והשלימו לעשרים לאו דוקא אלא הוא הדין השלימו לי"א דהא סיידו וכיידו לפי מה שהיה סבור עכשיו לאו מעשה גמור אלא כל דהוא. ופריק דהכא נמי מעשה גמור הוא דעבד דמעיקרא לא הוה הבל למיתה ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה. הרשב"א ז"ל.
