בבא קמא נ ע"ב

"ארך אפים" (שמות לד, ו) ולא כתיב [נאמר] "ארך אף"? ללמד מצורת הרבים של הלשון "אפיים" שמאריך אפו הן לצדיקים והן לרשעים מלהיפרע מהם מיד על מעשיהם הרעים.

א ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יסקל אדם אבנים מרשותו לרשות הרבים. ומסופר מעשה באדם אחד שהיה מסקל אבנים מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד, אמר לו החסיד: ריקה (פוחז, אדם שפל), מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? לגלג עליו אותו האיש, שלא הבין מה אומר לו.

לימים נצרך למכור את שדהו זה שסקלו, והיה מהלך באותו רשות הרבים שהשליך אליה אבנים ונכשל באותן אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך, שהרי הרשות שהיתה שלו בסוף היתה של אחרים, לרשות שלך רשות הרבים, שלעולם יש לו חלק בה.

ב משנה החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור — חייב החופר את הבור. דין אחד לזה החופר בור או שיח (שהוא צר וארוך) וכן מערה (שהיא מרובעת ובעלת תקרה), או חריצין ונעיצין (תעלות) — חייב בכל אלה. אם כן למה נאמר בתורה דווקא "בור" — ללמדנו: מה בור שסתמו שיש בו כדי להמית בנפילה לתוכו, עומקו לפחות עשרה טפחים, אף כל צורת חפירה אחרת אין חייב על נזקים שאירעו בגללה, אלא רק באופן שיש בו כדי להמית — שעומקו עשרה טפחים ולא פחות. היו הבור או החפירות האחרות שמנינו פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור, ואולם אם הוזק בו ולא מת — חייב לשלם את הנזק.

ג גמרא אמר רב: בור שחייבה עליו התורה לשלם על נזקיו — הרי זה דווקא לנזק שנגרם על ידי הבלו של הבור מחמת מחנק באווירו של הבור, ולא לחבטו, לנזק שנגרם מחמת החבטה בקרקעיתו של הבור, שעליו אינו משלם. ומסבירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] רב כי בענין חבטה קרקע עולם הוא דמזקא ליה [שמזיקה אותו] ועל כך אין חופר הבור אחראי.

ושמואל אמר: להבלו חייבה תורה על נזקי בור וכל שכן לחבטו. ומוסיף: ואם תאמר כי דווקא לחבטו אמרה תורה שחייב ולא להבלו כלל. על כך יש להשיב: הרי התורה העידה בסתם על הבור שחייב עליו והכוונה לכל בור ואפילו זה שהוא מלא בתחתיתו ספוגין של צמר שאין אפשרות להיחבל מחמת החבטה בקרקע.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם בין רב ושמואל] לגבי חיוב בנזקי הבור? והרי בכל בור יש גם הבל וגם חבטה! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרה דעבד [שעשה] גובה (מקום מוגבה) ברשות הרבים בלא חפירה, שגובהו עשרה טפחים, ונפלה בהמה ממקום מוגבה זה ומתה. לדעת רב — על גובה לא מיחייב [מתחייב] בחיוב בור שהרי לא היה כאן נזק של הבל, לדעת שמואל — על גובה נמי מיחייב [גם כן מתחייב] משום בור, שהרי אף כאן היתה חבטה.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הוכחתו] של רב שאין לחייב באופן זה? — שאמר קרא [הכתוב] "ונפל" — ללמדנו שאין חייב בנזקי בור אלא עד שיפול דרך נפילה ולא באופן אחר כגון זה, שעלה לגובה ומשם נפל. ולדעת שמואל מה שנאמר "ונפל" — כל דהו [שהוא] משמע, כלומר, כל אופן שנפל, בלי להבדיל אם נפל למקום עמוק, או ממקום גבוה.

ומקשים על רב ממה ששנינו במשנתנו, תנן [שנינו] במשנה: אם כן למה נאמר בתורה דווקא "בור"? — מה בור שיש בו כדי להמית — עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית — עשרה טפחים. ומעתה נאמר: בשלמא [נניח] לשיטת שמואל "אף כל" שאמרו בא לאתויי [להביא, להוסיף] מקרה זה שנפל מגובה עשרה טפחים, שאף הוא חייב. אלא לשיטת רב שפוטר במקרה זה, "אף כל" שאמרו לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]?

ומשיבים: לדעתו "אף כל" בא לאתויי [להביא, להוסיף] חריצין ונעיצין. ותוהים: הלא חריצין ונעיצין בהדיא קתני להו [במפורש שנה אותם במשנה] קודם, ואם כן מה טעם לחזור ולרמוז עליהם שוב? ומשיבים: תני והדר מפרש [שנה וחזר ופירש], שקודם שנה את ההלכה ואחר כך חזר ופירש את מקורה בתורה.

וכיון שהוזכרו כל אלה הפרטים, שואלים: והני כולהו דקתני [ואלה הפרטים כולם ששנה במשנה] למה לי? ומסבירים: צריכא [צריך] שייאמרו כולם, דאי תנא [שאילו היה שונה] רק בור, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא בור שעומקו עשרה טפחים הוא דאית ביה הבלא [שיש בו הבל] משום דקטין וכריכא [שהוא צר ועגול], אבל שיח דאריך [שהוא ארוך] אימא [אמור]: בעשרה טפחים לית ביה הבלא [אין בו הבל] הממית, ולא יהיה חייב עליו, על כן היה צריך לשנות גם חיוב בור בשיח.

ואי תנא [ואילו היה שונה] בנוסף לבור רק שיח, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא שיח שיש בו עשרה טפחים הוא דאית ביה הבלא [שיש בו הבל] משום דקטין [שהוא צר], אבל מערה דמרבעא [שהיא מרובעת] ואינה צרה, אימא [אמור]: בעשרה טפחים בלבד עדיין לית [אין] בה הבלא [הבל], על כן שנה גם מערה.

ואי תני [ואילו היה שונה] מערה הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא מערה בעשרה טפחים הוא דאית [שיש] בה הבלא [הבל] משום דמטללא [שהיא מכוסה], אבל חריצין שלא מטללי [מכוסים] — אימא [אמור]: בעשרה טפחים לית בהו הבלא [אין בהם הבל], על כן שנה גם חריצין.

ואי תנא [ואילו היה שונה] חריצין הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא חריצין בני עשרה טפחים הוא דאית בהו הבלא [שיש בהם הבל], משום דלית בהו רויחא מלעיל טפי מתתאי [שאין בהם רווח מלמעלה יותר מאשר מלמטה], אבל נעיצין דרויחי מלעיל טפי מתתאי [שמרווחים מלמעלה יותר מאשר מלמטה] אימא [אמור] כי בעשרה טפחים בלבד לית בהו הבלא [אין בהם הבל], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף נעיצין בכלל בור. ואם כן יש חידוש בכל אחד מן הפרטים שנמנו.

ומקשים עוד ממשנתנו, תנן [שנינו] במשנה: היו הבורות למיניהם פחותין מעשרה טפחים בעומק ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור, ואם הוזק בו — חייב. ונדייק: נפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור, מאי טעמא [מה הטעם], לאו [האם לא] משום דלית ביה [שאין בו] בגובה כזה חבטה אף שיש בו הבל?

ודוחים: לא, הריהו פטור משום דלית ביה הבלא [שאין בו הבל]. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה אומר, שאין בבור זה הבל, מדוע אם הוזק בו חייב? הא לית ביה הבלא [הרי אין בו הבל]! אמרי [אומרים] בתשובה: אין בו הבלא [הבל] למיתה, ואולם יש בו הבלא [הבל] מספיק כדי לגרום לנזקין.

מסופר: ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי [שור אחד נפל לאמת מים] שעומקה אמה (שהיא ששה טפחים), שחטיה מריה [שחטו בעליו] משום שהשור נחבט, וחשש שימות, וקדם ושחטו על מנת שאפשר יהיה לאכול את בשרו. טרפיה [הטריפו] רב נחמן שכן חוששים במקרה של נפילה לריסוק אברים, שאז הבהמה נחשבת טריפה ואסורה באכילה.

אמר רב נחמן: אי שקיל מריה דהאי תורא קבא דקמחא ואזל תנא בי מדרשא [אילו היה בעליו של שור זה לוקח קב קמח והולך ושונה בבית המדרש] שאף ששור שנפל ונחבט ושחטוהו מיד דינו כדין טריפה, מכל מקום אם לאחר הנפילה שהתה הבהמה מעת לעת (יממה) ונשארה בחיים ונשחטה — כשירה, הרי לא אפסדיה לתורא [היה מפסיד את השור] שהוא שוה כמה קבי [קבים של קמח], שאם היה ממתין מלשוחטו ייתכן שהיה יכול לאכול שור זה. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] רב נחמן שיש חבטה אפילו בפחות מעשרה, שהרי בור זה פחות מעשרה טפחים היה, ובכל זאת חשש רב נחמן מחבטה שיש בה ריסוק אברים.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממשנתנו: היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור, מאי טעמא [מה טעם] הדבר, לאו [האם לא] משום דלית ביה [שאין בו] חבטה הגורמת למיתה? ומדוע יש להטריף בהמה זו?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - ב

אמר רב חנא ואיתימא רבי שמואל בר נחמני: מאי האי דכתיב בקרא בשלש עשרה מידות "ארך אפים", דמשמע מאריך וממתין מלקיים שני רצונות, אחד של טובה ואחד של רעה, ולא כתיב "ארך אף", דהוה משמע רצון אחד בלבד והיינו שמאריך רוגזו וממתין מליפרע?

לומר לך, שאינו מאריך אף רק לרשעים, אלא ארך אפרים לצדיקים מלשלם שכר טוב לאלתר, כדי לשומרו לעולם הבא. ולרשעים, מליפרע מהן לאלתר.

תנו רבנן: לא יסקל [יפנה] אדם אבניו מרשותו לרשות הרבים דנמצא שהוא מניח תקלה ברשות הרבים.

מעשה באדם אחד שהיה מסקל אבנים מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד ואמר לו: ריקה! מפני מה אתה מסקל אבנים מרשות שאינה שלך [שמא תמכרנה ולא תהא שלך] לרשות שלך [שרשות הרבים לעולם היא שלך].

לגלג עליו אותו אדם, [ולא הבין כוונתו].

לימים נצרך למכור שדהו. והיה מהלך באותו רשות הרבים, ונכשל באותן אבנים שסיקל משדהו, נזכר באותו מעשה, הבין ואמר: יפה אמר לי אותו חסיד "מפני מה את המסקל אבנים מרשות שאינה שלך לרשות שלך", שהרי עתה באמת אותה רשות שסקלתי משם אינה שלי, ורשות זו שהאבנים בה, שלי היא, שהיא רשות הרבים.

מתניתין:

החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור, הרי החופר חייב בזנקן.

ודין אחד הוא לכל החופר ברשות הרבים, בין אם חפר בור [חפירה רגילה], ובין אם חפר שיח [חפירה ארוכה וצרה] או מערה [מרובעת היא ומכוסה בקירוי ויש בה פתח כלפי מעלה שאפשר ליפול בו], או העושה חריצין [חפירה רחבה ומרובעת כמערה אך ללא קירוי כלל] ונעיצין [חפירה שרחבה למעלה וצרה בתחתיתה] הרי זה חייב אם נפלו שם שור או חמור.

ומבארת המשנה: אם כן שבכל אלו חייב, למה נאמר בקרא דוקא "בור"? ללמדך, ולומר לך, אימתי חייבתו תורה על מיתה:

מה בור שיש בו כדי להמית, והיינו שיש בו עומק עשרה טפחים, כי סתם בור אינו פחות מעשרה טפחים, אף כל סוגי החפירות, דוקא כשיש בו כדי להמית דהיינו עשרה טפחים, חייב עליו.

אבל אם היו חפירות אלו פחותין מעומק עשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור. ומת הרי החופר פטור, כי ודאי לא מחמת הבור מת, לפי שבור תשעה אינו ממית [רש"י ג א].

ואם הוזק בבורו הרי זה חייב, שאף בור פחות מעשרה טפחים בכוחו להזיק.

גמרא:

אמר רב: בור שחייבה עליו תורה, להבלו הוא דחייבתו, שבחפירתו גרם להמצאות ההבל [אויר רע בכוחו להזיק] בבור, ועל ההיזק שעשה הבל הבור הוא חייב ולא לחבטו. שעל מה שהוזק השור מחבטת הקרקע אין החופר אחראי.

אלמא, קסבר רב, חבטה אינה באחריותו, כי קרקע העולם הזיקתו, ולא קרקע שלו.

ושמואל אמר: הא דחייבה תורה בבור להבלו הוא, ואע"פ שההבל מאיליו נכנס. וכל שכן לחבטו. שאף על פי שנחבט מקרקע העולם, מכל מקום, הוא זימן והכין את הקרקע שתוכשר לחבוט,

ואם תאמר דוקא לחבטו אמרה תורה שחייב, ולא להבלו, שאם הוזק בהבל יפטר היות וההבל מאיליו הוא בא, אומר לך, ודאי אף על הבל חייבתו תורה, שהרי התורה העידה על הבור שחייב החופרו, ומשמע שבכל בור מיירי [דהא כתיב "בור" סתם] ואפלו מלא הבוא בתחתיתו ספוגין של צמר, שאינו יכול להזיק בחבטה אלא בהבל.

ואמרינן: מאי בינייהו, הרי אם מת שור בבור לכולי עלמא חייב דאיכא חבטה ואיכא הבל. ^[1]

איכא בינייהו היכא דעבד גובה [תל גובה] עשרה טפחים ברשות הרבים, ועלה לשם שור, ונפל, דבכהאי גוונא ליכא הבל אלא רק חבטה, כי הבל לא יתכן אלא בחפירה בעומק.

ובהא פליגי: לרב אגובה לא מחייב, כיון שאין הבל.

ולשמואל, אגובה נמי מחייב. הגם שאין הבל, מכל מקום חייב הוא על החבטה.

ומבארינן: מאי טעמא דרב שמחייב רק על הבל?

דאמר קרא: [בפרשת בור] "ונפל שמה שור או חמור".

ומדנקט "ונפל" משמע שאינו חייב עד שיפול הנופל דרך נפילה. והיינו, שיפול לעומק על פניו. אבל אם יפול לבור לאחוריו, כשפניו כלפי מעלה, פטור, לפי שאין ההבל מזיקו בכהאי גוונא.

ומדחייבה תורה דוקא בכהאי גוונא מוכח שחיוב הכורה הוא על ההבל בלבד, דהיזק על ידי הבל שייך רק בנפילה על פניו לעומק.

לשמואל שמחייב אף בחבט סבר, "ונפל", כל דהו משמע. שבכל צורה שיפול, חייב הכורה, ואם כן מוכח בקרא שאף בנפילה שאי אפשר להנזק בה מההבל כגון שנפל לאחוריו, או בנפל מתל גבוה, חייב הוא על החבטה שבאה בגרמתו.

ואתינן לאקשויי על רב ממשנתנו:

תנן: אם כן, למה נאמר "בור"? לומר לך, מה בור שיש בו כדי להמית, והיינו עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית - עשרה טפחים חייב.

ולשון המשנה "אף כל", משמע שבא לרבות בור נוסף שלא הוזכר במשנתנו, שאף בו חייב.

בשלמא לשמואל, המחייב בנפל מתל גבוה איכא למימר ש"אף כל" בא לאתויי היכא דעביד גובה ברשות הרבים.

אלא לרב, הסובר שבכהאי גוונא פטור לפי שאין שם הבל, "אף כל" ששנינו לאתויי מאי אתא?

ומשנינן: לרב משנתנו באה, לאתויי, להביא את החופר חריצין ונעיצין שחייב!

ותמהינן: חריצין ונעיצין, בהדיא קתני להו במשנתנו שחייב, ולא הוצרך התנא לרבות זאת בתיבות "אף כל"? ומשנינן: אמנם תני לה התנא ברישא חריצין ונעוצין, אולם הדר מפרש לה לכל הנך, מהיכא ילפינן לה דחייב בהם החופרן.

ומקשינן: והני כולהו חפירות ששנינו במשנתנו, למה לי לשנות את כולן ולא מספיק לשנות אחד מהן, ונלמד ממנה לכל סוגי החפירות שחייב בהן?

ומשנינן: צריכא לכולהו!

דאי תנא רק בור, הוה אמינא, דוקא בור עשרה הוא שחייב, דאית ביה הבלא, משום דקטין וכריכא [צר ועגול]. אבל שיח, דאריך [ארוך הוא], אימא בעשרה טפחים לית ביה הבלא, ופטור אם הומת שור שם, הלכך הוצרך לשנות "שיח".

ואי תנא רק בור ושיח, הוה אמינא, רק שיח שיש בו עשרה טפחים הוא שחייבה תורה, כיון דאית ביה הבלא טפי, אף שארוך הוא, משום דקטין [צר הוא]. אבל החופר מערה, שהיא מרבעא [מרובעת] והבלה מועט, אימא בעשרה טפחים בלבד עדיין לית בה הבלא שיכול להמית, ופטור, קא משמע לן שאף בזה חייב.

ואי תני מערה ולא תני חריצין, הוה אמינא מערה בעשרה טפחים, הוא דאית בה הבלא משום דמטללא [מקורה]. אבל חריצין דרחבין ולא מטללי, אימא בעשרה טפחים בלבד לית בהו הבלא כדי המתה, ופטור. הלכך השמיענו התנא שאףי בחריצין חייב.

ואי תנא אף חריצין, ולא תני נעיצין, הוה אמינא, חריצין העמוקים עשרה טפחים הוא דאית בהו הבלא שיכול להמית, משום דלית בהו חיתא [אינם רחבים] מלעיל [למעלה, בפי הבור] טפי מתתאי [יותר מתחתית הבור]. אבל נעיצין, דרויחי מלעיל טפי מתתאי, ההבל מועט בהם, אימא בעומק עשרה טפחים בלבד לית בהו הבלא. קא משמע לן שאף באלו חייבה תורה כשעמוקים הם עשרה טפחים.

ומקשה הגמרא על רב ושמואל ממשנתנו:

תנן: היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת, הרי זה פטור, ואם הוזק בו הרי זה חייב,

ומדייקת הגמרא: נפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, מאי טעמא? לאו, משום דלית ביה חבטה! שאין חבטה מגובה של פחות מעשרה יכולה להמית. ואף על פי שיש הבל בבור זה, מכל מקום פטור, היות ואין חיוב של נזק בור אלא על החבטה.

וקשיא בין לרב ובין לשמואל, ששניהם מחייבים על הבל הבור?

ומשנינן: לא משום כך פטור. אלא משום דלית ביה הבלא. לפי שרק בעומק עשרה טפחים יש הבל, והלכך פטור לכולי עלמא.

ופרכינן: אי הכי, קשה מה ששנינו במשנתנו "אם הוזק בו, חייב", אף שאין עשרה טפחים. ומדוע חייב לרב? והא לית ביה הבלא! ^[2] אמרי, תירצו בבית המדרש: "אין הבלא בבור פחות מעשרה", היינו אין הבלא המביא למיתה, ומכל מקום, יש בו הבלא המביא לנזיקין [שנחלה השור מחמת ההבל, והוכחש].

ומביאה הגמרא מעשה בההוא תורא [שור] דנפל לאריתא דדלאי [אמת המים העשויה להשקות ממנה השדות, שרוחבה אמה ועומקה אמה, דהיינו ששה טפחים].

שחטיה מריה [שחטו בעליו], וטרפיה רב נחמן [הטריפה רב נחמן, והיינו, אסרה באכילה] משום שבנפילתה מגובה ששה טפחים ודאי נתרסקו איבריה הפנימיים, על אף שלא ניכרת בה המכה, וריסוק אברים הוא אחד מי"ח סוגי טריפות המבוארים במסכת חולין.

ואמר על כך רב נחמן: אי שקיל מריה דהאי תורא קבא דקמחא [אילו היה נוטל בעל השור קב קמח להוצאותיו לבא לפני חכמים] לפני ששחט את שורו, ו"אכל", דהיינו, והיה שואל לחכמים שיורהו מה דינו של שורו שנפל, היה תנא [שונה] בבי מדרשא את ההלכה שאם שהתה הבהמה אחר שנפלה פרק זמן של מעת לעת [כ"ד שעות] ולא מתה, כשרה היא, ויכול לשוחטה ולאוכלה. ^[3] ואז, לא אפסדיה לתורא דשוה כמה קבי, לפי שהיה ממתין מעת לעת, ואחר כך שוחטה. ועכשיו ששחטה מיד, חיישינן שמא טריפה היא, ואסורה.

אלמא, מוכח מדברי רב נחמן, שהוא סובר שיש חבטה הממיתה אף בעומק של פחות מעשרה טפחים. שהרי שור זה לא נפל אלא לאמת המים, שעומקה ששה טפחים בלבד, ובכל זאת הטריפה רב נחמן.

איתיביה רבא לרב נחמן ממשנתנו, ששנינו בה: היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור.

מאי טעמא פטור? לאו, האם לא משום שבור פחות מעשרה לית ביה חבטה שבכוחה להמית, ולכן ודאי לא מחמת הבור מת.

ואם כן, מוכח שאין חבטה הממיתה בפחות מעשרה!

הערות

^[1] ואף היכא שנבקעה כרסו או נשברה מפרקתו, שמוכח שהחבטה המיתה אותו מחייב רב, דאיכא למימר שאף ההבל הרגו דולי ההבל היה השור מתחזק ומעמיד עצמו על רגליו ולא היה ניזוק כלל (תלמיד רבינו פרץ) .

^[2] ולשמואל אין זה קשה, כי ודאי שאףי בור פחות מעשרה מזיק בחבטה, ורק להמית אינו יכול.

^[3] כן הוא הדין בבהמה שנפלה ממקום גבוה אם יכולה לעמוד ולילך כשרה, ואם אינה יכולה לעמוד, צריכה לשהות מעת לעת, ושור זה לא עמד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in the verse that recounts the thirteen attributes of mercy: “Long-suffering [erekh appayim]” (Exodus 34:6), using the plural form, and it is not written as erekh af, in the singular? In order to teach that He is long-suffering for both the righteous and for the wicked and does not punish them immediately for their transgressions.

§ The Sages taught: A person should not throw stones from his property into the public domain. An incident occurred involving a certain individual who was throwing stones from his property into the public domain, and a certain pious man found him. The latter said to him: Lowlife [reika], for what reason are you throwing stones from property that is not yours into your property? The man mocked him, as he did not understand what he meant, as the property from which he was throwing stones was his.

Some days later, he was forced to sell his field from which he had thrown the stones. And he was walking in the same public domain into which he had thrown them, and he stumbled on those same stones. He said: That pious man said it well to me when he said: For what reason are you throwing stones from property that is not yours into your own property, since that property no longer belongs to me, and only the public domain remains mine to use.

MISHNA: In the case of one who digs a pit in the public domain and an ox or a donkey fell into it, he is liable. The halakha is the same for one who digs either a pit; a ditch, which is narrow and long; or a cave, which is rectangular and roofed; trenches and water channels. In all these cases he is liable. If so, why is the verse stated as referring to a pit, as it states: “And if a man shall open a pit” (Exodus 21:33)? To teach that just as a pit that has sufficient depth to cause death when falling into it is at least ten handbreadths deep, so too, any other excavations that have sufficient depth to cause death may be no less than ten handbreadths. If any of the types of excavations were less than ten handbreadths deep, and an ox or a donkey fell into one of them and died, the digger of the excavation is exempt. But if it was injured in it, not killed, he is liable to pay damages.

GEMARA: Rav says: Damage by Pit for which the Torah obligates one to pay is referring specifically to damage caused by the pit’s lethal fumes, i.e., suffocation, but not to damage caused by the impact of hitting the ground, for which the digger of the pit is exempt from paying compensation. The Gemara continues to explain: Apparently, it can be inferred that Rav maintains that with regard to the impact of hitting the bottom of the pit, it is merely the ground that injures him. The digger of the pit does not own the ground, so it is not a case where his property caused damage. Therefore, he does not bear responsibility for the damage.

And Shmuel says: The Torah renders one liable for damage caused by its lethal fumes, and all the more so for damage resulting from the impact. Shmuel adds: And if you say that the Torah spoke only about liability for its impact and not for its lethal fumes, one could respond that the Torah testifies about a pit without specifying for which type of pit one is liable, and this includes even a pit full of woolen sponges [sefogin], which would completely absorb the impact.

The Gemara asks: What is the difference between the opinions of Rav and Shmuel, given that falling into any pit involves injury due to both the lethal fumes and the impact? The Gemara answers: The practical difference between them is in the case where one fashioned a mound with a height of ten handbreadths in the public domain without digging, and an animal fell from this raised platform and died. According to Rav, the one who fashioned the mound is not liable for damage by Pit in the case of a mound, since there are no fumes, as the animal fell to the level ground. By contrast, according to Shmuel, he is also liable for damage by Pit in the case of a mound, since there is nevertheless an impact when hitting the ground.

The Gemara asks: What is the source for the reasoning of Rav, that one is not liable in that case? The Gemara answers: Since the verse states: “And an ox or a donkey fall therein” (Exodus 21:33), indicating that there is no liability for damage by Pit unless the animal falls in the normal manner of falling, but not where it first climbed onto an elevated surface and then fell from there to the level ground. And according to Shmuel, the term: “And an ox or a donkey fall,” indicates any manner of falling, regardless of whether the animal fell into a hole or fell to the ground from an elevated surface.

The Gemara challenges Rav’s opinion: We learned in the mishna: If so, why is the verse stated as referring to a pit, as it states: “And if a man shall open a pit” (Exodus 21:33)? To teach that just as a pit that has sufficient depth to cause death when falling into it is at least ten handbreadths deep, so too, any other excavations that have sufficient depth to cause death may be no less than ten handbreadths. Now, granted that according to Shmuel, the term: So too, any other, serves to include the case where the animal fell from a height of ten handbreadths, in which case the one who fashioned the mound would also be liable. But according to Rav, who exempts him in that case, what does the term: So too, any other, add?

The Gemara answers: According to Rav, it serves to include trenches and water channels. The Gemara asks: But trenches and water channels are explicitly taught in the mishna. Why does the mishna then allude to them again? The Gemara answers: It first teaches the halakha about them and then explains its source in the Torah.

Having mentioned these details, the Gemara asks: And why do I need all these cases that are taught by the mishna? The Gemara answers: They are necessary, for had it taught only the case of a pit, I would say that it is specifically a pit of ten handbreadths that contains lethal fumes, because it is constricted and round. Therefore, this measurement suffices to cause death. But concerning a ditch, which is long, say that in a case where it is ten handbreadths deep, there are no lethal fumes and there is no liability. Therefore, the mishna teaches both the case of a pit and a ditch.

And furthermore, had the mishna taught the case of a ditch in addition to the pit, I would say that it is specifically a ditch of ten handbreadths that contains the necessary lethal fumes, because it is narrow. But concerning a cave, which is rectangular and not narrow, say that in a case where it is ten handbreadths deep, there are no lethal fumes and there is no liability. Therefore, the mishna teaches the case of a cave as well.

And furthermore, had the mishna taught the case of a cave in addition to the previous two, I would say that it is specifically a cave of ten handbreadths that contains lethal fumes, because it is covered. But concerning trenches, which are not covered, say that at a depth of ten handbreadths, there are no lethal fumes and there is no liability. Therefore, the mishna also teaches the case of trenches.

And finally, had the mishna taught the case of trenches in addition to the previous three, I would say that it is specifically trenches of ten handbreadths that contain lethal fumes, since they are no wider at the top than at the bottom. But with regard to channels, which are wider at the top than at the bottom, say that at a depth of ten handbreadths there are no lethal fumes and there is no liability. Therefore, the mishna teaches us the case of channels as well, and each subsequent case listed contains a novel aspect.

The Gemara raises a further challenge from that which we learned in the mishna: If any of the types of excavations were less than ten handbreadths deep, and an ox or a donkey fell into one of them and died, the digger of the excavation is exempt. But if it was injured, not killed, he is liable to pay damages. What is the reason for the ruling of: If an ox or a donkey fell into it and died, he is exempt? Is it not because at this height there is not sufficient impact, although there are lethal fumes?

The Gemara responds: No, he is exempt because there are no lethal fumes. The Gemara challenges this: If that is so, that a pit less than ten handbreadths deep lacks sufficient lethal fumes, why is the one who dug it liable if the animal is injured; but there are no lethal fumes? The Gemara answers: There are not sufficient fumes to cause death, but there are sufficient fumes to cause damage.

The Gemara relates: There was a certain ox that fell into a water channel [la’arita dedala’ei] whose depth was one cubit, i.e., six handbreadths. Because it suffered the impact of the fall, its owner assumed it would die and slaughtered it first, in order to eat the meat. Rav Naḥman, who was concerned that its organs were crushed by the fall, deemed it an animal with a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa], which it is prohibited to consume.

Furthermore, Rav Naḥman said: If the owner of this ox had taken a kav of flour to bake into bread to eat instead of slaughtering his animal for its meat, and gone and learned in the study hall that although an ox that falls and hits the ground is considered tereifa if slaughtered immediately, if the animal remained alive for twenty-four hours and is then slaughtered, it is fit to eat, he would not have lost his ox that was worth several kav of flour. The Gemara notes: Apparently, Rav Naḥman maintains that there is an impact caused even by a pit that is less than ten handbreadths, as Rav Naḥman was concerned in this case that its organs were crushed and it was fatally wounded.

Rava raised an objection to the opinion of Rav Naḥman from the mishna: If any of the types of excavations were less than ten handbreadths deep, and an ox or a donkey fell into one of them and died, he is exempt. What is the reason for this? Is it not because there is no significant impact capable of causing death? If so, why is this animal deemed a tereifa?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי בינייהו דעבד עבדיה ברשות הרבים לרב פטור דליכא הבלא ואינו דומה לאבנו וסכינו שהניחן ברשות הרבים והפקירן דמחייב רב משום בורו וכדאיתא בריש פרק המניח את הכד דשאני התם שנחבט באבן ובסכין והתם מודה רב וכדאמר לקמן מודה רב בבורו דמחייב ממה נפשך אי בחבטה מית חבטא דידך קטליה וה"ה הכא אי נפיל מגובהה ונישוף בגובהה גופיה ולשמואל חייב אפילו נישוף בקרקע ואע"ג דליכא הבלא משום דבורו דחפו וא"ת מ"ש מהא דתנן נפל לפניו מקול הכריה חייב לאחריו פטור ופריש שמואל כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור. יש לומר דשאני התם דנתקל לבור מקול הכריה ולפי' אין הבור גורם התקלה אלא הכריה. וריב"א ז"ל היה מוחק מכח קושיא זו משם שנתקל בבור אלא שנתקל ונפל לאחורי הבור ואין צורך והאי דקאמר דבעבד גובה איכא בינייהו ה"ה דהוה מצי למימר דנפל לאחוריו א"נ ברחבה יותר על עומקה איכא בינייהו דליכא הבלא אלא חדא מינייהו נקט.

מה בור כדי להמית עשרה. כבר כתבתיה בשמעתא קמייתא דמכלתין.

תני והדר מפרש. כלומר מפרש מנין.

צריכי דאי תנא בור וכו'. וא"ת תינח לרב אלא לשמואל דמחייב משום חבטה למה לי למיתני כל הני י"ל דאצטריך למלא ספוגין של צמר.

מאי טעמא לאו משום דלית ליה חבטה. וקא סלקא דעתא דמקשה דבחבטה אמרינן אין חבטה למיתה אבל יש חבטה לניזקין דודאי חבט כל דהו איכא אבל בהבלא לא שייך דבפחות מעשרה אין הבל כלל ואהדר ליה ואף בהבל אומר כן דאין הבל למיתה ויש הבל לניזקין כנ"ל וכן מצאתי לר"ח ז"ל פירוש זה ולפי פירוש זה אפשר לומר דלא מקשה אלא לרב דאמר בור לא חייבה תורה אלא להבלו והלכך בפחות מעשרה לנזיקין נמי משום הבלא הוא וליכא אבל לשמואל א"ל דבעשרה איכא חבט והבל ואפילו מלא ספוגין אבל בפחות חבט איכא לניזקין הבל ליכא וכי חייבה תורה בפחות מעשרה לניזקין איכא חבט ולאו משום הבל כנ"ל אבל רש"י ז"ל פירש דה"ק לאו משום דלית ביה חבט ואע"ג דאית ביה הבל פטור וקשיא לתרוייהו.

בהא דאקשינן בהיו פחותים מעשרה דלתרוייהו קא מקשה קשיא לי דע"כ מה דאקשינן בסוף א"ה אם הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא לרב בלחוד קשיא דאי לשמואל אית ליה מיהא חבטה לניזקין ואי אפשר דמעיקרא אקשינן לתרוייהו ולבסוף לא מקשה אלא לרב ולא קא מפרש ולפיכך נ"ל מה שפירשתי דלרב בלחוד קא מקשה אף מעיקרא ואחרים פירשו אפילו לפירוש זה שאינו מקשה אלא לרב דלשמואל איכא לאוקמא ברחבה יותר על עומקה דליכא הבלא ומשום דליכא חבט למיתה פטור ממיתה וחייב בניזקין ואהדר ליה בשעומקה יותר על רחבה ויש הבל לניזקין ואין הבל למיתה ואני תמיה לפי פירושם שהמקשה היה סבור דבור שחייבה תורה לחבטו ולא להבלו והלא בור סתם אמר רחמנא ואפילו מלא ספוגין במשמע וכמו שאמר התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל כלומר כדכתיב סתם כל אשר יפול מהם אל תוכו וכן פירש ר"ח ז"ל. ועוד לדבריו ל"ל דתני במתניתין כל הני אבל לפי מה שפירשתי בהא דכ"ע מודו דהתורה חייבה אפילו על הבלו היכא דאיתיה ניחא ויש לי לתרץ לפי פירושו דכיון דלא קאי דייקינן בה כולי האי ואפשר היה להם להקשות וליטעמיך כל הני ל"ל אלא דטובא איכא בגמרא דאפשר להקשות וליטעמיך ולא מקשה.

אם שהתה מעת לעת כשרה. כבר כתבתי ענין הנפולה ודיניה בארוכה בפרק אלו טרפות בס"ד.

אלמא קא סבר רב נחמן יש חבט בפחות מעשרה. נ"ל דאפילו למיתה קאמר דאי לניזקין בלבד ולא למיתה למה חש ליה משום טרפה דהא טריפה אינה חיה וליכא למימר דלגבי איסורא דאורייתא חש למיעוט המצוי משא"כ לענין תשלומין דא"כ מה הקשה לו רבא ממתניתין דניזקין ואיהו נמי אמאי נדי מטעמא דחבטה ואוקי בטעמא דהבלא אלא ודאי כדאמרן ורב נחמן כרב סבירא ליה להאי לישנא ולענין ניזקין פטור אע"ג דאית ביה חבט למיתה משום דקרקע עולם הזיקתו ולפי זה אם הפקיר רשותו ולא בורו חייב לרב כשמת אפילו בפחות מעשרה דקרקע המיתתו והאי לישנא לא קאי אלא לישנא בתרא דאמר דמכריסא דתורא ועד ארעא ארבעה טפחים והתימא מן הרי"ף ז"ל שהביא בהלכות הלשות הראשון ולא האחרון וכבר כתבתיה בפרק אלו טרפות ולפי דברי הרב ז"ל שפסק כרב אם כן יחייב בבורו אפילו בפחות מעשרה כמו שאמרתי ותימא הוא דא"כ כשפטרו במשנתינו בפחות מי' היה להם לחלק בין ברשותו לבור בר"ה לרב ועוד דודאי משמע דאפילו לרב בבורו אינו חייב על המיתה בפחות מעשרה מדאמרינן לקמן אמר רב חסדא מודה רב בבורו ממה נפשך אם הבלא קטליה הבלא דילך קטליה אי בחבטה קטליה חבטה דילך קטליה ואם איתא למה לי מה נפשך הא ודאי חבטה קטליה ועוד דבבור פחות מעשרה אין הבל מיתה ואי יש חבט למיתה הא ליכא מה נפשך ואפ"ה חייב אלא ודאי משמע דליתי' כלל ודברי הרב צ"ע.

לעולם לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים שרשותו אינו יודע אם הוא שלו אם לאו ושמא יצטרך למכרו ורשות הרבים לעולם הוא שלו ומעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד ואמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך לגלג עליו לימים נצטרך אותו אדם ומכר את שדהו והיה מהלך באותה רשות הרבים ונתקל בה אמר יפה אמר לי אותו צדיק שאני מסקל מרשות שאינה שלי לרשות שלי:

לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של מקום אפילו היה נראה בעיניו כצדיק ביותר ואפילו קרהו עונש בדבר שהיה ראוי לגמלו באותו ענין מצד מדותיו שהכל ביושר ובמשפט ואם אופני הדין נעלמים ממנו ולעולם אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אם לעונש אם לגמול כלל גדול בדין מאריך רוחיה וגבי דידיה ומ"מ הצדיקים נענשים על שבידם מן העברות יותר מן האחרים שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה וכבר בארנו עקר דברים אלו בחבור התשובה:

המשנה החמישית והיא גם כן מענין משנה שלפניה בביאור החלק השלישי לבאר על איזה בור הוא חייב ואמר על זה החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור חייב אחד החופר בור ושיח ומערה חריצין ונעיצין אם כן למה נאמר בור מה בור יש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים היה פחות מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב אמר הר"ם כל זה מבואר אין צריך פירוש:

אמר המאירי החופר בור ברשות הרבים חייב אע"פ שאינו רשותו ולא בורו שהכתוב עשאו כרשותו לחייבו הואיל ולא חפר ברשות אחד החופר בור והוא עגול או שיח והוא ארוך וצר או מערה והיא מרובעת ויש בה קרוי גבוה סמוך על עמודים ואחד חריצין והם מרובעים אלא שאין שם קרוי או נעיצין והם מרובעים אלא שצרים מלמטה ורחבים מלמעלה לפי שכל אלו יש בהם כדי להמית אם בהבלא ואם בחבטא אם כן למה נאמר בור מה בור דוקא שיש בו כדי להמית והוא בעומק עשרה טפחים אף כל שהוא בדרך זה אבל בפחותים מעשרה אין בהם כדי להמית ומ"מ יש בהם כדי להזיק והילכך נפל בו שור או חמור או כל בעל חיים ומת פטור ואם הוזק בו חייב ויש מי שאומר שאם מת משלם מיהא בכדי דמי היזק המשוער בבית דין ולא יראה לי כן:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בור שחייבה עליו תורה אין הפרש בין שמת מהבלו ובין שמת מחבטו כיצד הרי שהיו ספוגין של צמר בבור הרבה עד שאין הנופל מתחבט ואין כאן כדי להמית מצד החבוט מ"מ הואיל ומת מצד הבלא חייב לא היו ספוגין של צמר ונמצא שיש כאן חבטא אלא שאין כאן הבלא כגון שהיה רחבו יתר על עמקו או שנפל על גבו ופיו למעלה שלא נכנסה הבלא בגופו הואיל ומת מתוך חבטא חייב הא אין שם לא חבטא ולא הבלא פטור ואע"פ שאבנו וסכינו ומשאו אין בהם לא הבל ולא חבט וחייב טעם הדבר מפני שהוא נתקל באבנו שהוא מעשה ידיו ממש מה שאין כן בבור שקרקע עולם הזיקתהו ואין שם לא הבל ולא חבט במה יתחייב:

עשה תל גבוה עשרה טפחים ברשות הרבים ועלה השור עליו ונפל ומת חייב הרי יש כאן חבטא אע"פ שאין הבלא:

התבאר במסכת חולין שבהמה שנפלה מן הגג ולא עמדה מאליה ושחטה לאלתר טרפה חוששין שמא נתרסקו אבריה ואין בה בדיקה השהה אותה מעת לעת אע"פ שלא עמדה כשרה בבדיקה וכן אם עמדה ולא השהה אותה מעת לעת ואם הלכה מהלך הרגיל אפילו מלא קומתה אינו צריך כלום נפילה זו אין חוששין לה אלא אם כן היה ממקום גבוה עשרה טפחים ומ"מ מכריסה עד כפות רגליה אנו חושבין ארבעה טפחים וכל שנפלה במקום העמוק ששה טרפה על דרכים אלו ויש מחמירין לענין טרפות אף בפחות מיכן ואין דבריהם נראין ואף לענין תשלומין חייב בה בעל הבור ולא אמרו במשנתנו עשרה בעומק הבור אלא בשנפל דרך גופו ולא דרך רגליו ואם הפילו אחר בכח אין צריך לשיעור עשרה לא לענין טרפות ולא לענין חיוב המפיל ומ"מ לענין הבלא אם היו שם ספוגין של צמר אין מה שמכרסה עד כף רגליה נכנס בחשבון וכל שאין שם עומק עשרה פטור:

גדולי הפוסקים יראה שפסקו שיש חבט בפחות מעשרה ואין זה אלא שקצרו את דבריהם כלומר יש חבט בפחות מעשרה של עומק הבור כל שיש מכרס השור עד קרקעית הבור עשרה טפחים:

פיס' החופר בור ברה"י כו' אמר לך רב יוסף כולה ד"ה היא וריש' שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו מצאתי כתו' בס' א' ורישא מי סברת ברה"י הסמוכה לרה"ר לא צריכא דגוי בא גואי ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו וזו היא גירסא יפה דהוה ס"ד דסמוך לרה"ר פתח שאין לו טענה לומר לו תורך ברשותי מה בעי ומש"ה הו' מותבינן מדקתני פטור ש"מ ס"ל דבור ברשותו פטור דאי בתוך חצירו פטור אמאי ס"ד לאיתובי מינה מאי משמע דהפקיר רשותו עד דמותיב מינה:

מתניתין החופר בור ברשות הרבים וכו'. לא תימא דוקא חופר בור ברשותו דהוה ליה בור דאית ליה בעלים כדכתיב בעל הבור וגו' אבל חפר ברשות הרבים פטור דהא לית ליה בעלים להכי הדר ותני החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור דהאי בעל הבור רוצה לומר בעל התקלה כלומר שהוא התחיל בנזק ולאו דוקא שור וחמור דהוא הדין לכל בעלי חיים שבעולם ואפילו עופות כדלקמן דילפינן שור שור משבת אלא לשון הפסוק נקט דכתיב ונפל שמה שור או חמור. ה"ר יהונתן ז"ל.

חריצין ונעיצין. חריץ רחב מלמטה וצר מלמעלה נעיץ צר מלמטה ומרווח מלמעלה. רבינו חננאל ז"ל. ע"כ. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית וכו'. קשיא לי האי לישנא. ונראה לי דלא גרסינן אם כן למה נאמר בור אלא הכי גרסינן ולא נאמר בור מה בור וכו' כלומר ולא נאמר בור לדוקא אלא שכל חפירות נלמוד ממנו מה בור שנאמר בו והמת יהיה לו בכור דקעביד מיתה קאמר רחמנא אף כל דעביד מיתה איתיה להאי לישנא. איכא למימר דסתם בורות לא עבדי אינשי פחותים מעשרה מפני שמחזיקים מעט מים אבל הנך כולהו מחזיקין יותר מפני ארכן ורחבן זויותיהם עושין אותם פחותים מעשרה ולפיכן נלמוד מבור מה בור סתמו עשרה טפחים ויש בעשרה כדי להמית דהא כתיב והמת וגו' אף אלו בעשרה שיש בהם כדי להמית. ורישא הכי מפרשא אם כן למה נאמר בור נימא חפירה סתם אלא מה בור סתמו עשרה וקא עביד מיתה אף כל וכו'. הראב"ד ז"ל.

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל אם כן למה נאמר בור וכו'. לאו למימרא דבור משמע שיש בו כדי להמית דהא ליתא כדאמרינן לעיל בריש מכילתין אי לאו משום דכתיב עליו והמת יהיה לו וקים להו לרבנן דעשרה טפחים הוא דעבדי מיתה אלא הכי קאמר אם כן למה נאמר בור בתורה לאו דוקא אלא כשם שחייבה התורה בור כשיש בו כדי להמית והיינו עשרה טפחים כדכתיב והמת יהיה לו אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. ע"כ.

היו פחותין מעשרה וכו'. ומת פטור וכו'. ויש אומרים שאם מת משלם מיהא בכדי דמי היזק המשועבד בבית דין ולא נראה לי כן. הרב המאירי ז"ל.
והר"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו היו פחותין מעשרה טפחים אם מת בו פטור כלומר שנשבר רגלו ומת ממנו פטור מלשלם את כולו אבל משלם לו כדי היזקו שהוזק בו שנשברה רגלו אם לא היה מת דלגמרי לא מצינן למפטריה שהרי חפר בו כדי להזיק הנופל אבל דמי כולו לא שהרי לא היה בו הבל למיתה ומזלו גדם ואם הוזק בו חייב שהרי יש בו כדי להשבר ידו או רגלו ואפילו לא נשבר בו לא יד ולא רגל אלא שהוא מתנונה והולך אפילו הכי חייב שהרי יש בו כדי להמית הבל לנזקין אף על פי דאין בו הבל למיתה. ע"כ.

גמרא להבלו ולא לחבטו. כלומר היכא דמית משום הבל מחייבינן ליה כגון שנפל על פניו שנכנס בו הבל הבור והמיתו אבל נפל פניו למעלה שלא מת מחמת הבל אלא מת מחמת חבטו פטור דקרקע שאין לו בעלים הזיקתהו דרב סבר דבבור שיש לו בעלים דבר הכתוב ושמואל סבירא ליה דהאי בעל הבור בעל התקלה רוצה לומר באיזה ענין שיזיק וכל שכן לחבטו שהרי רוב ההיזקות שבבור הוא על חבט בין שיפול לפניו או לאחריו בין שרחבו יותר מעמקו. וא"ת לחבטו ולא להבלו לחבטו דוקא שהרי על ידו נעשה החיבוט ולא להבלו שהרי ההבלא ממילא אתיא ואיהו לא עבדה אלא מאויר העולם שמתקבץ שם התורה העידה על הבור וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

אין בכור לא הבלא ולא חבטה פטור. ואף על פי שאבנו וסכינו ומשאו אין בהם לא הבל ולא חבט וחייב. טעם הדבר מפני שהוא נתקל באבנו שהוא מעשה ידיו ממש מה שאין כן בבור שקרקע עולם הזיקתהו ואין שם לא הבל ולא חבט במה יתחייב. הרב המאירי ז"ל.

אלמא קסבר חבטא קרקע עולם הוא דמזקא ליה. קצת קשה לישנא דאלמא וכו' דלא שייך אלא כשרוצה להקשות עליה כי הך דסוגיין דלקמן בסמוך אלמא קסבר רב נחמן יש חבט פחות מעשרה איתיביה רבא לרב נחמן וכו'. וכן בריש כתובות ובכוליה תלמודא אבל הכא לא הוה ליה למימר אלא קסבר רב חבטו קרקע עולם וכו' ולא הוה ליה למימר אלמא וכו'. שיטה.

מאי בינייהו. כלומר מכדי היכא דלרב ושמואל מחייב ואפילו נשברה מפרקתו מחייב גם לרב משום דאיכא למימר הבלא נמי קטליה. וא"ת מה סברא היא זו והלא דבר הנראה לעינים הוא שמת מחמת חבט שנשברה מפרקתו. יש לומר דאפילו הכי איכא למיתלי בהבלא דלולא ההבלא היה השור מעמיד עצמו על רגליו בכח ולא היה ניזוק כלל אבל על ידי ההבל חלה השור וכחש מחמת החולי ולא היה בו כח להעמיד עצמו ועל כן נפל באותו ענין שנשברה מפרקתו. וכהאי גוונא מצינו לקמן דקאמר כיון דאהני ביה אהני. ממורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל.

איכא בינייהו דעבד גובה. הוא הדין דהוה מצי למימר כגון שרחבו יותר על עמקו דהבלא ליכא כדאמרינן לקמן וחבטא איכא ומיירי שנתקל בגובה ונישוף לקרקע עולם אבל אם נישוף בגובה עצמו חייב אף לרב כדאמרינן גבי נתקל באבן ונישוף באבן. וכן באבנו סכינו וכו' שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דאמרינן לעיל דהיכא דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור. וצריך לומר לרב שנישוף בהם ואף על גב דאיירינן הכא בשלא נישוף בגובה אמר שמואל דמחייב. ותימה לקמן בנפל מקול הכרייה אמרינן לשמואל לאחריו היכי משכחת דאיפטר כגון נתקל בבור ונפל לאחרי הבור אלמא הואיל ואינו נישוף בבורו לא מחייב שמואל. אמנם ריב"א לא גריס בבור אלא הכי גריס ונתקל ונפל לאחרי הבור כלומר שלא נתקל בבור אלא משום קושיא זו בחנם מחק הגירסא דאיכא למימר דהכא דעביד גובה חמשה וחפירה חמשה ונתקל בגובה ונפל בחפירתו. אמנם מכח קושיא אחרינא הוא דגרסינן הכי דקשיא ליה אמאי פוטר שמואל התם מאי שנא מנתקל באבן ונפל לבור דאמרינן לקמן דחייב בעל האבן אף על פי דחפירה לאו דידיה הוא הכא נמי מחייב היכא דנתקל בבור להכי לא גרסינן נתקל בבור. וגם זו אינה קושיא דשמא הא דפטור הכא משום דכרייה גרם אף על פי דכי נפל בבור לא מפטר מהאי טעמא התם איכא תרתי לחיובא דנתקל בבור ונפל בבור ומטעם גרמת כרייה לא מפטר אבל נפל אחרי הבור איכא תרתי לפיטורא גרמת כרייה ולא נפל לבור ומטעם דנתקל בבור לא מיחייב. והר"ם פירש דההיא דהניח אבן על פי הבור מיירי שנתקל באבן ונפל לבור ונפל האבן עליו ונישוף באבן ובהא מודה שמואל דמחייב. אי נמי יש לומר דהאבן היתה על פי כל הבור וחללה בפי הבור דאבן גופא מרבה בהבלא דבהא מודה שמואל. ה"ר ישעיה ז"ל.
וזה לשון הרא"ה ז"ל אמר רב בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר חבטא קרקע עולם הוא דמזקא ליה פירוש דבור בין בהבל בין בחבט גרמא בעלמא הוא ומן הדין ראוי שיפטר בגרמא דנזקין דעלמא דפטור אלא דרחמנא הוא דחייביה בהכשר נזקיו וחייביה אבורו ואהבלא וכיון דלא חזינן דחייביה אלא אהבלא חבטה כדקאי קאי ומן הדין פטור הוא דהא ליכא אלא גרמא בעלמא וליכא למימר אהא ולא שייך נמי כלל לחיוביה מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס דהוי בפשיעה אהבלא דהא לחבטה גופא הוי פושע ואפילו הכי מיפטר וליכא למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא היכא דכי סופו בפשיעה חייב. ומודה רב בשור שדחף את חבירו לבור ונחבט ומת מתוך חבטו שחייב הדוחף דממונו הוא דאזיק בידים והבעלים הכשירו הנזק בשלא שמרוהו ופשעו בו אפילו לענין בורות דהא שכיחי בורות דלית להו בעלים כלל והבור היה ראוי גם כן לחייב מחצה אלא שהוא פטור או משום דחשבינן ליה אונס כדאמרינן לקמן לרבנן דפליגי עליה דרבי נתן או משום דאחבט פטור בור ואליבא דרבי נתן דאית ליה כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי בהא בעל השור משלם את הכל. והוא הדין לשור שדחף את חבירו לבור ונפל ומת בהבלא דאי חשבינן לבור אנוס דאית ליה ודאי אנוס לבעל השור האי דינא דכתיבנא בחבטה ואי חשבינן לבעל בור פושע בהכשר נזקו השתא ודאי חייבין שניהם בעל השור ובעל הבור. ומיהו באדם שדחף שור לבור נסתלקו מעשי בעל הבור לגמרי דהא לא פשע כלל לגבי אדם שלא ידחף לשם וליכא לחיוביה משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס דהאי נמי תחילתו בפשיעה הוא לגבי שור דוחף וכיון דכן כי הוי אנוס בסוף שדחפו אדם וליחייב דליכא למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס לחייבו אלא ממילא אבל שהזיקו מתוך אונס שאנסוהו אחרים הוא דפטר ואדם זה הדוחף חייב בכל דכיון דבן דעת הוא ודעתו היה להזיקו ודאי היה מזיקו אם לא בבור זה בבורות אחרים או בענין אחר. והמניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה וגלל לבור בדלא אפקריה דינו כרגל גמור הדוחה לגמרי לרב דאית ליה כולן משורו למדנו אבל היכא דאפקריה דינו כבור ומחייב לכולי עלמא. ולא דמי לחופר בור עשרה ובא אחר וחפר בו שנים או שלשה טפחים דמפטר ודאי אליבא דרבנן מיהת דהתם לאו כלום עבד. והוא הדין במניח אבן על פי הבור וקבעה שם יפה כראוי או שעשה שורה אחת של אבנים של שני טפחים או שלשה על פי הבור דהאי נמי לאו כלום קא עביד אבל מניח על פי הבור אבן שאינה קבועה דהשתא מוסיף תקלה שהרי ראוי שיהו נתקלים בשבילה שאלמלא היא לא היו נתקלים או מניח חוץ לשפת הבור אבן אפילו היא קבועה והיא סמוך לבור בכדי שראוי הנתקל בה שיפול לבור ודאי ראוי לחייבו לגמרי כדין בור וכיון דכן אליבא דרבי נתן דלקמן חייבין שניהם לשלם בעל האבן ובעל הבור כחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים דקיימא לן כולן חייבין והיכא דליכא לאשתלומי מחד מינייהו משום דלית ליה נכסי הפסיד ואפילו לרבי נתן דלא אמרינן טעמא דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אלא היכא דליכא לאשתלומי מיניה מדינא אבל היכא דמשום דלית ליה נכסי הוא דליכא לאשתלומי מיניה לא. דעבד גובה ברשות הרבים. פירוש בין שעשה שם תל בידים בין שחפר סביבות מקום אחד ונעשה תל שלא בידים רק מאליו. ע"כ.
והראב"ד ז"ל כתב וז"ל דעבד גובה ברשות הרבים ועלה שם ונפל לקרקע עולם דהתם ליכא הבלא אלא חבטא לרב פטור דחבטא דקרקע עולם הוא ולשמואל חייב. ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים דאמרינן היכא דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור כגון שנתקל ונישוף באבן דחבטא דידיה הוא. ויש מפרשים דעבד גובה כגון שהיה גבשושית ברשות הרבים משופעת מכל צדדיה ולא היה שם חבט שהעולה בה מצד אחד נופל מצד אחר ולדעת רב אפילו נתקל בה ונישוף בה פטור מפני שקרקע עולם היה וזה עיקר דאלו כפירושא קמא לרב מאי טעמא פטור ליהוי כהניח על פי בורו אבן דחשבינן ליה לשור שדחף את חבירו לבור דחייב מחצה לרבי נתן ולרבנן חייב בכל הנזק. יש לומר שמואל נמי לא מחייב טפי מפלגא לרבי נתן שהרי הקרקע הוא הבור והגובה הוא השור שדחף ומשלם מחצה והוי ליה כנתקל בבור ונפל לאחורי הבור ולדעת רבנן חייב בכל אלא על כרחך כפירושא בתרא. וקשה לי לימא נפל לאחורי הבור איכא בינייהו דליכא הבלא כדאיתא לקמן. ע"כ.
וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל דעבד גובה ברשות הרבים. כלומר שחפר ברשות הרבים שלא היה שוה אלא מדרון וחפר מכאן ומכאן עד שהשוה את רשות הרבים ונעשה תל מעצמו ועלה שם שור ונפל דהכא ליכא הבל אלא חבוט דאליבא דרב מיפטר ואליבא דשמואל מחייב ודוקא שנעשה התל מאליו כמו שפירשתי שאין הגבהה המעשה ידיו אלא מאיליה הוא דפוטר ביה רב אבל אם הביא עפר ועשה תל ברשות הרבים ונתקל בו ונישוף בקרקע עולם דמחייב שהרי הוא תולדות בור כיון שהדבר שניזק בו הוא מעשה ידיו. ע"כ.

ונפל כל דהו. משמע בין על פניו דאיכא הבלא בין מגבו דליכא אלא חבטא. והוא שנפל לפני התקלה אבל נפל לאחרי התקלה כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור דודאי לא משמע הכי ונפל וכיון דלא משמע הכי מדינא פטור דהוה ליה גרמא בניזקין בעלמא ואף על גב דהוא פושע גמור גבה. והכי אמרינן לקמן בהדיא לשמואל דהיכא דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור. הרא"ה ז"ל.

לאיתויי חריצין ונעיצין. קשה לי לימא לאיתויי שיח ומערה חריצין ונעיצין דנקט דהא כלהו מבור נפקי. ושמא יש לומר משום דשיח ומערה דמו בהבלא לבור טפי מחריצין ונעיצין כדקאמר לקמן בסמוך להכי נקט חריצין ונעיצין וכו'. שיטה.

תנא והדר מפרש. אף על פי שהוא מפרש והדר תני אין לחוש. ולפירוש רש"י ז"ל לא קשיא מידי תני והדר מפרש מהיכא נפקא. תוספות שאנץ.

צריכי דאי תנא בור וכו'. וא"ת תינח לרב אלא לשמואל דמיחייב משום חבטא למה לי למתני כל הני. יש לומר דאיצטריך למלא סופגין של צמר. הרשב"א ז"ל.
והרא"ה ז"ל תירץ דבשלמא לשמואל אפשר לומר דהני כלהו דקתני משום דכיון דתו ליכא ודאי שמעינן דאף כל דקתני לאתויי גובה דאלו מילי אחריני ליכא דהא תנא לכלהו בהדיא אלא לרב לפרושי הני כלהו למה לי צריכא. ע"כ.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל נראה למורי רבי שיחיה דלא שייך למפרך לשמואל משום דאית ליה דאף כל לאתויי גובה ולא לחריצין ונעיצין ואם כן אינך אתו מבור בלא בנין אב כיון דשייך חבט כמו בבור ואם כן איכא למימר דכיון דלא תננהו לשם ילפותא הוה ניחא לפרש כל עניני חפירות אבל לרב פריך שפיר משום דאית ליה אף כל לאיתויי חריצין ונעיצין ואם כן לא הוה ליה למתני כלהו דכיון דחד מבנין אב דבור הוא הדין אינך אי ליכא טעם לחלק דפשיטא ליה דתננהו כלהו לאשמועינן דכלהו אתו מבנין אב דבור. ע"כ.
והראב"ד ז"ל כתב וז"ל קשה לי תינח לדעת רב אלא לשמואל למאי איצטריכי דאי נפל על אפיה הא איכא הבלא וחבטא ואי נפל על אחוריה חבטא מיהת איכא ולגבי חבטא כלהו כי הדדי נינהו. ונראה לי שאין חבט מיתה כשהוא נופל על פניו מפני חללו של כרס. ועוד ידיו ורגליו מגינות עליו שאין כרסו נבקע גם השדרה אינה נשברת בנפילה זו. ולקמן בשמעתא מוכחא מילתא במילתא דרב נחמן הילכך כשהוא נופל על פניו אינו מת אלא מהבלא ולהכי צריכי כלהו אף לשמואל. אי נמי כגון דמלא ספוגין דלית בהו חבטא וכי מאית בהבלא מאית. ע"כ.

דאי תנא בור הוה אמינא בור הוא דאית ביה הבלא משום דכריכה פירוש משום עיגול אבל שיח דארוך וכו'. הרא"ה ז"ל.

מאי טעמא לא לאו משום דלית ביה חבטא. וקס"ד דמקשה דבחבטא אמרינן אין חבט למיתה אבל יש חבטא וכו' דודאי חבט כל דהו איכא אבל בהבלא לא שייך דפחות מעשרה אין הבל כלל. ואהדר ליה דאף בהבל אומר כן דאין הבל למיתה אבל יש הבל לניזקין. כך נראה לי. וכן מצאתי לרבינו חננאל ז"ל פירוש זה. ולפי פירוש זה אפשר לומר דלא מקשה אלא לרב דאמר וכו' והילכך בפחות מעשרה לנזקין נמי משום הבל הוא וליכא. אבל לשמואל איכא למימר דבעשרה איכא הבל וחבט ואפילו מלא ספוגין אבל בפחות חבט איכא לנזיקין הבל ליכא וכי חייבה תורה בפחות מעשרה לנזיקין איכא חבט ולאו משום הבל. כן נראה לי. אבל רש"י ז"ל פירש דהכי קאמר לאו משום דלית ביה חבט ואף על גב דאית ביה הבל פטור וקשיא לתרווייהו. ולא נהירא דעל כרחך מה דאקשינן בסוף אי הכי אם הוזק בו חייב וכו' לרב בלחוד הוא דמקשה דאי לשמואל הא אית ליה מיהא חבטא לנזיקין ואי אפשר דמעיקרא אקשינן לתרווייהו ולבסוף לא מקשה אלא לרב ולא קא מפרש. ולפיכך נראה לי מה שפירשתי דלרב בלחוד קא מקשה אף מעיקרא. ואחרים פירשו אפילו לפירוש זה שאינו מקשה אלא לרב דלשמואל איכא לאוקמיה כשרחבה יותר על עומקה דליכא הבלא ומשום דליכא חבטא למיתה פטור ממיתה וחייב בנזקין. ואהדר ליה בשעמקה יתר על רחבה ויש הבל לנזיקין ואין הבל למיתה. ואני תמיהה לפי פירוש המקשה היה סבר דבור שחייבה תורה לחבטו ולא להבלו והלא בור סתם אמר רחמנא ואפילו מלא ספוגין במשמע וכמו שאמרו התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל כלומר מדכתיב סתם כל אשר יפול מהם אל תוכו. וכן פירש רבינו חננאל. ועוד כל דבריהם למה לי דתני במתניתין כל הני. אבל לפי מה שפירשתי ניחא דכולי עלמא מודו שהתורה חייבה אפילו על הבלו היכא דאיתיה. ויש לתרץ לפי פירושם דכיון דלא קאי לא דייקינן בה כולי האי והיה יכול להקשות וליטעמיך ולא קאמר. הדשב"א ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לאו משום דלית ביה חבטא. פירש ר"ש אבל הבלא אית ביה וקשיא בין לרב בין לשמואל. ודוחק הוא דכלהו פירכות משמע דקיימי למפרך לרב דומיא דקושיא קמייתא. ועוד דבסמוך מוכח דטפי שייך להיות בו חבט יותר מהבל ואם כן הוי סברא הפוכה. לכך נראה דלרב דוקא פריך והכי קאמר דלית ליה אף חבט וכל שכן שאין בו הבל ומשמע הא אית ביה חבט חייב אפילו לית ביה הבלא. ומשני לא דלית ביה הבלא אפילו אית ביה חבטא והשתא תידוק מינה הא אית ביה הבלא מחייב. אי הכי הוזק אמאי חייב דסלקא דעתיה כיון דלית ביה הבלא שיעור למיתה לית ביה נמי שיעור לנזקין. וא"ת אם כן תיקשי ליה נמי אם כן הוי טעמא משום דלית ביה חבטא הוזק אמאי חייב כיון דקס"ד דהיכא דלית ביה שיעור מיתה לית ביה נמי שיעור לנזקין ומאי אי אמרת בשלמא שייך הכא דמשמע דאי הוה טעמא משום דלית ביה חבטא לא קשה מידי. ויש לומר דודאי לענין חבט שייך שפיר לומר דאין חבט למיתה ויש חבט לנזקין אבל לענין הבל היה סבור דאם יש הבל למיתה יש הבלא לנזקין ואם אין הבל למיתה לנזקין נמי אין הבל וזה ראיה למה שפירשנו לעיל דליכא למימר דאית ביה הבלא ולית ביה חבטא דהכא משמע שהיה סבור איפכא. וקצת קשה מעיקרא דסלקא דעתיה דלית ביה אף חבטא מנא ליה למידק הא אית ביה חבטא מיחייב אימא הא אית ביה הבלא מחייב כרבי. ואומר מורי שיחיה דסמיך אסיפא דאם הוזק בו חייב דסבירא ליה למקשה דמחמת החבט דוקא חייב כדפירש רש"י ואם כן דומיא דהכי הוא דפטר ברישא ממיתה והיינו כאילו פירש בהדיא טעם משום דלית ביה חבטא למיתה דאם כן תידוק מינה הא אית ביה חבטא מחייב בלא הבל. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל תנן היו פחותין פחות מעשרה טפחים ומת פטור מאי לאו דנפל על אחריו ומת בחבטא ואפילו הכי אם הוזק בו חייב. אי נמי דאי הוה עשרה חייב לא דנפל על אפיה ומית בהבלא ולית ביה הבלא למיתה. אי הכי אם הוזק בו חייב וכי יש הבלא לחלק בין מיתה לנזקין אמר ליה אין יש הבל לנזקין ואין בהם הבל למיתה. ע"כ.

אם שהתה מעת לעת וכו'. כתוב בתוספות ומתוך הלכות גדולות משמע דבעיא בדיקה וכו'. ולא ידענא מי דחקן להביא מהלכות גדולות דבהדיא איתא בפרק אלו טרפות גבי שהתה מעת לעת ואמרינן עלה בגמרא משום רבי אליעזר בן אנטיגנוס אמרו צריכה בדיקה ובביצה מייתי לה בפרק המביא. תלמיד הר"פ ז"ל.

אלמא קסבר רב נחמן יש חבט וכו'. נראה לי דאפילו למיתה קאמר דאי לנזקין בלבד ולא למיתה למה חש לה משום טרפה דהא טרפה אינה חיה. וליכא למימר דלגבי איסורא דאורייתא חש למיעוט המצוי מה שאין כן לענין תשלומין דאם כן מה הקשה לו רבא ממתניתין דנזיקין ואיהו נמי נדי מטעמא דחבט ואוקי בטעמא דהבלא אלא ודאי כדאמרן. ורב נחמן כרב סבירא ליה להאי לישנא ולענין נזיקין פטור אף על גב דאית ביה חבט למיתה משום דקרקע עולם הזיקתו. ולפי זה אם הפקיר רשותו ולא בורו חייב לרב כשמת אפילו בפחות מעשרה דקרקעו המיתתו. והאי לישנא לא קאי אלא לישנא בתרא דסמר דמכרסא דתורא ועד ארעא ארבעה טפחים. והתימה מן הרב אלפסי ז"ל שהביא בהלכות הלשון הראשון ולא האחרון וכבר כתבתיה בפרק אלו טרפות. ולפי דברי הרב ז"ל שפסק כרב אם כן יחייב בבור אפילו בפחות מעשרה כמו שאמרתי. ותימה הוא דאם כן כשפטרו במשנתנו בפחות מעשרה היה להם לחלק בין בור לבור ברשות הרבים לרב. ועוד דודאי משמע דאפילו לרב בבור אינו חייב על המיתה בפחות מעשרה מדאמרינן לקמן אמר רב חסדא מודה רב בבורו ממה נפשך אם הבלא קטליה הבלא דילך קטליה אי חבטא קטליה חבטא דילך קטליה ואם איתא למה לי מה נפשך הא ודאי חבטא קטליה. ועוד דבבור פחות מעשרה אין הבל למיתה ואם יש חבט למיתה הא ליכא ממה נפשך ואפילו הכי חייב. אלא ודאי משמע דליתא כלל ודברי הרב צריך עיון. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל איתיביה רבא לרב נהמן היו פחותין מעשרה טפחים וכו'. מאי לאו מאחריו ומת בחבטא אלמא אין חבט מיתה בפחות מעשרה טפחים. לא דמית מהבלא דנפל על אפיה וליכא הבל מיתה. מיהא שמעינן דהיכא דנפל על אפיה לית ביה חבט מיתה כלל דאי אית ביה מאי תירוציה דרב נחמן הא אית ביה חבט מיתה אלא דאיכא למדחי להאי מילתא דאיכא למימר דרב נחמן כרב סבירא ליה דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו וכו' ואף על גב דאיכא חבט בנפילתו על פניו מיירי בבור מלא ספוגין דליכא חבטא. ה"ר יצחק ז"ל הפליא דבריו בכאן שסתם כדברי רב נחמן הראשונים דיש הבט בפחות מעשרה. ותמהו עליו רבים עד שחזרו חולקים עליו וכמעט שחשבוהו שוגג. ואני עיינתי וחשבתי מאד בדברים להעמיד דבריו כי איך יתכן דאדם חשוב כמוהו איך יטעה בדבר פשוט כזה מבלי טעם וראיתי כי יש להעמיד דבריו ולשני דברים כתב דברי רב נחמן הראשונים. האחד כאותו טעם שפירש בגמרא דאפילו בששה טפחים איכא חבט מיתה כגון דלא איגנדר איגנדורי לבור ומכרסא דתורא לארעא ארבעה. והשני להראות שאף על גב שאין חבט מיתה בפחות מעשרה היכא דאיגנדר איגנדורי מכל מקום חבט לנזקין איכא הילכך לענין טרפה אף על גב דריסוק אברים ליכא חשש טרפות אחר איכא ובעיא בדיקה שמא נשברה השדרה וחוט שלה או שמא נחבטה גלגלתו או שמא נשברה רגלו למעלה מן הארכובה וכיוצא באלו גם לענין תשלומין אם יארע בה טרפות כזה מחמת נפילה חוץ מדמי מיתה דמה לי נשברה רגלו למטה מן הארכובה או למעלה מן הארכובה ולא שנו חכמים מיתה בבור בפחות. (נמצא חסר שאר לשון הראב"ד ז"ל ועוד להלן כמו שני עלין).
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל נפילה זו אין חוששין לה אלא אם כן היא ממקום גבוה עשרה טפחים ומכל מקום מכרסה עד כפות רגליה אנו חושבין ארבעה טפחים וכל שנפלה במקום העמוק ששה טפחים על דרכים אלו. ויש מחמירין לענין טרפות אף בפחות מכאן ואין דבריהם נראין. ואף לענין תשלומין חייב בה בעל הבור ולא אמרו במשנתנו עשרה בעומק הבור אלא כשנפל דרך גופו ולא דרך רגליו ואם הפילו אחר בכח אין צריך לשיעור עשרה לא ענין טרפות ולא לענין חיוב המפיל. ומכל מקום לענין הבלא אם היו שם ספוגין של צמר אין מה שמכרסה עד כף רגליה נכנס בחשבון וכל שאין שם עומק עשרה פטור. גדולי הפוסקים יראה שפסקו שיש חבט בפחות מעשרה. ואין זה אלא שקצרו כלומר יש חבט בפחות מעשרה של עומק הבור כל שיש מכרס השור עד קרקעית הבור עשרה טפחים. ע"כ.

בפרש"י בד"ה לא משום דלית ביה הבלא וכ"ש דחבטה לית ליה עכ"ל דודאי לענין חיובא קאמר לעיל שמואל להבלו וכ"ש לחבטו אבל אי איכא כלל הבל או חבט הוי סברת המקשה דאית בפחות מי' הבל וליכא חבט וא"כ לדברי המתרץ דקאמר דלית ביה הבלא כ"ש הוא דליכא חבטה ודו"ק:

פרק שור שנגח את הפרה

זכר של רחלים נזדמן לי כו' הוא מבואר בחידושינו פרק ב' דיבמות ע"ש:

רש"י בד"ה והדר מפרש מהיכא נפקא נ"ב לאו דוקא דמסיפא לא נפקא לן מידי אלא אי לא הוה סיפא לא תוכל לומר ברישא אחד בור שיח כו' דהא דוקא בור כתיבא ואתיא סיפא ותירץ קרא א"כ נוכל לומר ה"ה שיח ומערה ודו"ק:

בד"ה קבא כו' ויורוהו אם שהתה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לשמואל כו' אלא כשעשה כל התקלה נ"ב כגון הכא שנתקל בגובה ונחבט בקרקע וק"ל:

בא"ד אע"ג שלא עשה התקלה נ"ב כגון שור תם שדחף חבירו לבור דבור עביד כל היזקא וק"ל:

גמ' צריכא דאי תני בור ה"א כו'. אפשר לומר [גם] לשמואל עביד הך צריכותא דהשתא דתני כולהו אשמעי' דלא תליא בהבלא וקושטא הוא דנעיצין לית בהו הבלא [ואפ"ה חייב משום חבטה] ואי תני בור ה"א חיובא משום הבלא ובור אית ביה הבלא כו' (ז):

גמ' תנן היו פחותין כו'. יש כאן לומר ממ"נ מקשה לרב לחודא דקשה מכח א"ה אם הוזק בו חייב כו' [דלא שייך רק לרב דלשמואל לענין חבטה שפיר ידע לחלק כמ"ש התוס' בסמוך ע"א בד"ה אמרי'. או] מקשה לתרוייהו כמ"ש רש"י (ח) ועיין:

גמ' אלמא קסבר ר"נ יש חבטה כו'. א"ל דלמא משום דכל טפח דמיא כתרי דיבשה כדבסמוך [מעבר לדף הסמוך]. דהיינו לענין הבלא וכמ"ש רש"י מיא מוסיף הבלא אבל לענין ריסוק אברים שהוא מכח חבטא מאי מועיל מיא. ועי"ל דהא בור ז' ומהם ג' טפחים מיא מבעיא ליה [לקמן] וכ"ש כשאין עמוק רק ו' טפחים:

רש"י ד"ה דרך נפילה בעומק משמע. לא אתא לאפוקי גובה ועלה שם ונפל לארץ דזה ודאי מיקרי נפילה כדכתיב ועשית מעקה לגגך כו' כי יפול הנופל אלא לאפוקי נתקל בבור ונפל חוץ לבור וכהא"נ שבתוס' אבל מכל מקום קשה דמצינו לשון נפילה הרבה במקרא גם בשטח ישר:

רש"י (במשנה) סתם בור עשרה טפחים. נ"ב עיין סנהדרין (מ"ה א') [ברש"י ותוס׳ שם]:

לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וכו'.. נראה לי בס"ד על דרך המוסר והיא יש אדם חוטא בינו לבין עצמו ולא יהיה גרמא לאחרים ויש חוטא ומחטיא אחרים דגורם שאחרים ילמדו ממנו לחטוא גם הם וזה עניינו קשה ומה שהוא נענש בחטא אחרים ויזדמן הוא עשה תשובה ופירש מעבירות ועדיין נכנס בחלקו עבירות של אחרים אשר עודם חוטאים מסיבתו.
וזהו שנאמר לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים פירוש עושה עונות ברשותו ויהיו עונותיו מכשול ברשות הרבים שגם הרבים לומדים לעשות עבירות אלו ממנו שזה מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן (קהלת א, טו) כי יתחייב במעשה אחרים גם כן.
והביא מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים פירוש שהיה עושה דברים רעים שגורם שגם אחרים יעשו כן להכשל בעבירות אלו ואמר לו חסיד אחד רֵיקָה! מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ פירוש מאחר שאתה מחטיא את הרבים וגורם להם שיעשו עבירות אז אחר כך בההוא עלמא תהיה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך, דהיינו שתקח עונות מחלק גהינם של אותם אחרים שהוא רשות שאינו שלך ותביא אותם העונות לרשות שלך דהיינו בחלק גיהנם שלך כדי שתקבל עליהם עונש בחלק גיהנם שלך שאתה דר בו?
ואמר לְיָמִים נִצְרָךְ לִמְכֹּר שָׂדֵהוּ פירוש אחרי זה אותו אדם שדבר עמו אותו חסיד מוסר זה על שהיה מחטיא אחרים הוצרך למכור שדהו, פירוש מת בלא תשובה שאז שדהו שהוא חלקו בגן עדן ניתן לאחרים כמו שאמרו (חגיגה טז:) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, ונמצא שמת בלא תשובה מכר חלק אשר בגן עדן שהיא חָקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין [שדה התפוחים הקדושים] לאחרים שזכו וכיון שירד אותו רשע לחלקו אשר בגיהנם הָיָה מְהַלֵּךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פירוש היה מהלך בגיהנם של אותם הרבים שגרם להם לחטוא וְנִכְשַׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים פירוש היה נידון ונכוה בגיהנם בעבור אותם העונות שעשו האחרים מסיבתו שהוא גרם להם לחטוא בהם ואז בההוא עלמא בהיותו בגיהנם הצדיק עליו הדין ואמר יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד בההוא עלמא דאתינא מיניה מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ, לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ.

רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ, לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ. הא דקראו 'רֵיקָה' נראה דרמז לו הטעם איך אומר לו שמסקל מרשות שאינה שלך ובאמת היא שלו עתה לכך אמר לו רֵיקָה כלומר יבא יום שתהיה ריקן מן ממון שלך ותצטרך למכור זאת השדה ונמצאת זו אינה שלך.

תוס' ד"ה לשמואל וכו' ונחבט בקרקע מודה שמואל. עיין לעיל דף כח ע"ב תוספות ד"ה ונשוף:

בגמרא החופר בור בר"ה ונפל לתוכו שור או חמור חייב. תמיה לי מלתא טובא אמאי לא נקט לה בחד בבא במשנה דלעיל ותרי זימני חייב ל"ל ויותר קשה למאי דקי"ל כרבה שבור בר"ה עיקר בור האמור בתורה וא"כ האי בבא לית בה שום חידוש בשלמא לרב דאמר לעיל פרק המניח דעיקר בור היינו דוקא היכא דאפקרינהו וכפי' התוספות דהיינו בור בר"ה א"ש דיוכל לומר דכל הני בבי דלעיל חייב בהו משום ממונו וכמ"ש במשנה דלעיל שיש לפ' כן ולהכי נמי לא נקט במשנה דלעיל ונפל שמה שור או חמור משום דבחיוב ממונו חייב אף על כלים וכאן שהוא בור בר"ה דלית בה שום צד חיוב ממונו אלא בדין בור גרידא נקט כל דיני בור ואף על גב שהתוספות כתבו שם דבור ברשותו ליכא לחייבו משום ממונו דא"ל מאי בעי ברשותי נראה דהיינו דוקא היכא שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו משא"כ בהני בבי דמשנה דלעיל אבל למאי דלא קי"ל כרב קשה שפיר וא"ל משום דלמאי דק"ל כרבה דרישא אתיא כר"ע דוקא וסיפא דברי הכל לכך לא ערבינהו בחד בבא דא"כ האי בבא דחופר ברה"י ופתחו לר"ה דהוי נמי ד"ה אמאי נקטי' ברישא ויש ליישב דבשלמא האי בבא דחופר ברה"י ופתחו לר"ה כיון דאית ביה תרתי לחיובא שהבור הוא ממונו ומקום התקלה נעשה באיסור כמ"ש לעיל שייך שפיר למתני ברישא בדרך לא זו אף זו אבל האי בבא דחופר בר"ה גמור דלית בה אלא חדא לגריעותא שנעשה באיסור אבל מצי למימר קרקע עולם הזיקך לא שייך למיתני בדרך לא זו אף זו מ"מ כיון דכ"ע מודו בה נקטיה בבבא בפני עצמה וק"ל:

בתוספות בד"ה לשמואל אגובה נמי מחייב וכו' דאי בנחבט בגובה מודה רב דחייב כמו אבנו סכינו ומשאו וכו' עכ"ל. ואין לחלק דשאני אבנו וסכינו ומשאו שהם ממונו קודם שהפקירן משא"כ בגובה שלא היה ממונו בשום פעם דבכולהו מכילתין משמע שאין לחלק בכך כיון דילפינן מבורו וכן כתבו התוספות להדיא בפ' המניח והא דפשיטא לן דלרב מחייב בכה"ג אף ע"ג דמקרא יליף שיפול דוקא דרך נפילה צריך לומר דבכה"ג דאבנו וסכינו ומשאו וכן בנחבט בגובה מיקרי שפיר דרך נפילה כיון שניזק ממש באותו דבר שנתקל בו ולא בא למעט אלא תבטה דקרקע הבור שאין במקום התקלה שהיא למעלה וק"ל:

בא"ד וקשה דבנתקל כו' מודה שמואל וכו' כדמוכח לקמן כו' ונפל אחורי בור עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהתם ודאי אין בחבטה שיעור מיתה הלכך פטור אבל כאן איירי כשעשה גובה עשרה דאיכא שיעור מיתה ומצאתי שהת"ח כתב בזה באריכות והנאני ע"ש:

בא"ד וי"ל כגון דעבד גובה ה' טפחים וכו' פי' דבהכי מחייב שמואל כיון שמקום התקלה ומקום החבטה הכל ע"י מעשיו ורב פטר אפילו בכהאי גוונא כיון שאינו דרך נפילה דבעינן דוקא שיוזק באותו דבר עצמו שנתקל בו ודו"ק:

בפרש"י בד"ה דרך נפילה בעומק משמע ועל פניו עכ"ל. פי' משום דמצינו דרב פטר לקמן בנפל דרך אחוריו לבור וע"כ דייק מהאי קרא דבעינן דרך נפילה:

בגמרא לאתויי חריצין ונעיצין. הא דנקט להו טפי מאינך היינו משום דשיח ומערה דמי טפי לבור כדמצינו בכמה דוכתי דנקט להו בהדדי משא"כ בחריצין ונעיצין:

בפרש"י בד"ה תני והדר מפרש תני חריצין ונעיצין ברישא והדר מפרש מהיכא נפקי עכ"ל. משמע דמפרש דנפקי מבור וקשה דמלשון המשנה משמע להיפוך דאילו לא נאמר בור טפי הוי אתיא דהא מקשה א"כ למה נאמר בור דמשמע ליה אדרבא דבור אתי למעוטי הני ונראה ליישב דודאי לענין גוף חיוב לא יליף להו מדכתיב בור אלא מקרא דוהמת יהיה לו דמשמע כל דעבד שיעור מיתה לחייב כדאיתא בריש מכילתין דף ג' אלא דכוונת רש"י במה שכתב מהיכא נפקי קאי אשיעור דעשרה והיינו דרש"י אזיל לשיטתו דסתם בור אית ביה עשרה וא"כ ילפינן שפיר מה בור היינו עשרה ה"ה כל דאיכא עשרה גובה מחייב אבל התוספות כתבו תני והדר מפרש מהיכא נפקא לן הוסיפו לכתוב תיבת לן דמשמעו דגוף חיוב דחריצין ונעיצין נפקא לן מדכתיב בור משום דאינהו אזלי לשיטתייהו שכתבו שם בריש מכילתין דסתם בור עמוק הרבה והא דילפי' שיעור עשרה היינו מדכתיב והמת יהיה לו והדבר מסור לחכמים דבהכי הוי שיעור מיתה וא"כ לא שייך לומר דשיעור דעשרה בחריצין ילפינן מבור דמאי אולמא בור טפי מהנך כיון שהכל תלוי בסברא מסור לחכמים לכן הוצרכו לפ' דאעיקר חיוב דחריצין קאי ושייך שפיר הלשון מהיכא נפקא לן דייקא אלא דקשה הרי התוספ' בעצמם כתבו שם דאי כתיב בור לחודא הוי ממעטינן חריצין וכו' וכן נראה מל' המשנה דמקשה א"כ למה נאמר בור ונראה דבלא"ה קשה מאי קאמר למה נאמר בור דאלא היכי נכתוב אלא ע"כ כפי' התוס' שם שהביאו בשם הירושלמי דמדכתיב בור תרי זימני קא דייק וא"כ א"ש דהכי קאמר א"כ למה נאמר בור יתירא משמע דאתי למעט הנך וקאמר דאדרבא בור יתירא אתי לרבויי דאילו לא כתיב אלא חד בור וקרא דוהמת יהיה לו ה"א דבור דוקא אלא משום דסתם בור עמוק הרבה ולא ידעינן בכמה יתחייב כתב והמת יהיה לו לומר כל שיש בבור שיעור מיתה לחייב ואכתי חריצין לא אתי להכי כתב עוד בור יתירה לומר מה בור אם יש בו כדי להמית חייב ה"ה כל שיש בו כדי להמית ומסברא אמרו חכמים דבכולהו בעשרה יש כדי להמית ודו"ק:

בגמרא כל הני דקתני ל"ל. עיין בת"ח שדבריו נכונים ועפ"י מ"ש בסמוך יתיישב יותר וק"ל לכן לא אאריך:

שם מ"ט לאו משום דלית ביה חבטה. אמאי דמקשה א"ה סמיך ומה שפרש"י קשיא לתרווייהו אע"ג דלשמואל יש ליישב דאיירי בענין דליכא הבלא כגון שרחבו יותר על עומקו ואפ"ה בעשרה מחייב משום חבטא אלא דרש"י דייק מלשון הגמ' דלא קאמר קשיא לרב דמשמע דלשמואל נמי קשה דלא ניחא ליה לפרש בענין דלא שייך הבלא ומ"ש רש"י לא משום דלית ביה הבלא וכ"ש דחבטא לית ליה היינו כי היכי דלא תקשי לשמואל אמאי פטור:

בתוספות בד"ה אם שהתה מעת לעת בפ' א"ט וכו' אין להוכיח משם אי בעי בדיקה אי לא וכו' עכ"ל. שם בפ' א"ט כתבו תוספות בפשיטות דמוכח להדיא דבעי בדיקה ע"ש ואפשר דכוונתם כשעמדה וגם שהתה מעל"ע שגם בזה נחלקו הפוסקים אבל הלשון לא משמע כן והא דתוספות נקטי לה הכא נראה משום דנ"מ לסוגיא דשמעתין דהא דקאמר ר"נ אי שקיל מריה וכו' לא אפסדיה לתורא ופרש"י שהיה ממתין וא"כ נאמר דאע"ג ששהתה מעל"ע מ"מ בעי בדיקה א"כ איך אמר ר"נ דלא הוי מפסיד לתורי' כיון דכולי האי ואולי דמי יימר שהיתה שוהה מעל"ע דהא רוב נופלים בחזקת מיתה הן דמטרפינן להו ועוד אף אם שהתה מעל"ע מי יימר דלא הוי מטרפה בבדיקותא כיון דודאי נפלה א"ו משמע דלא בעי בדיקה אלא דאפשר לפ' דאדרבא להיפוך דאם נאמר דלא בעי בדיקה היינו ע"כ משום דאין דרכה לשהות מעל"ע אי אתיא לידי ריעותא וא"כ בחזקת מתה היה ובזו לא הוי קאמר ר"נ דלא אפסדיה לתורי אבל אי אמרינן דבעי בדיקה אחר מעת לעת והיינו משום דלא איגלו בהתייהו עד אחר מעל"ע אבל קודם מעל"ע א"א לבודקה אם כן לא הוי רובן למיתה אלא בחזקת ספק טריפה כיון דבעי בדיקה וא"כ שפיר קאמר ר"נ דלא הוי מפסיד לתוריה כיון דהוי בבדיקה אפשר ורובן אינן למיתה כל אלו הסברות נרמזו בפוסקים בטור י"ד ואין להאריך יותר:

ת"ר לא יסקל אדם מרשותו וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים בדרוש שבת זכור דרוש כ"א דף ק"ט ע"ג בס"ד:

ארך אף. משמע מאריך רוגז וממתין מליפרע ארך אפים משמע שני רצונים אחת של טובה ואחת של רעה: לצדיקים. מלשלם שכר טוב לאלתר: ולרשעים. מלפרע מהן לאלתר: לא יסקל. לפנות אבנים: מרשות שאינה שלך. שמא אתה עתיד למוכרה: לרשות שלך. רשות הרבים כל ימיו הוא שלו: לגלג עליו. לא היה מכיר טעמו של דבר: מתני' חריצין ונעיצין. בור עגול הוא שיח ארוכה וקצרה מערה מרובעת ומכוסה בקרוי אלא שיש לה פה חריצין רחבין ומרובעין כמערה ואינן מקורין אלא כל פיו פתוח: נעיצין. קצרין מלמטה ורחבין מלמעלה: סתם בור. עשרה טפחים: מה בור שיש בו כדי להמית. דהיינו י' טפחים: גמ' להבלו. משום דעבד ליה הבל לבור ולא משום חבטו: קרקע עולם. ואינו שלו: שמואל אמר להבלו. חייבה תורה כדקאמרינן ואע''ג דהבלא ממילא אתי ליה וכ''ש לחבטו דאיהו עבד ליה חבטה: ואם תאמר. דוקא לחבטו ולא להבלו דהא ממילא הוא ואיהו לא עבדיה: התורה העידה על הבור. דכתיב בור סתם: ואפילו מלא ספוגין של צמר. דליכא חבטה: מאי בינייהו. מכדי היכא דמת בו בין לרב בין לשמואל חייב ואפילו נבקעת כריסו או נשברה מפרקתו מחייב נמי רב דאיכא למימר הבלא נמי קטלתיה ואפי' נשברה רגלו וכיחש איכא למימר מחמת הבל הבור חלה וכיחש מה לי אי טעמא דחיובא משום חבטה מה לי משום הבל: דעבד גובה. תל גבוה עשרה ברה''ר ועלה שם שור ונפל דהכא ליכא הבלא אלא חבט: דרך נפילה. בעומק משמע ועל פניו: תני. חריצין ונעיצין ברישא: והדר מפרש. מהיכא נפקי: דקטין וכריכא. קצר ועגול: אבל חריצין. דרחבין ולא מטללי אימא לא: לאו משום דלית ביה חבט. ואע''ג דאית ביה הבל וקשיא לתרוייהו: לא משום דלית ביה הבלא. וכ''ש דחבטה לית ליה: לנזקין. חלה מחמת הבל וכיחש: אריתא. יאור: דדלאי. משקה שדות והיא עמוקה אמה ולפיכך היא נקראת אמת המים דעמוקה אמה ורחבה אמה: טרפיה רב נחמן. משום ריסוקי אברים דהיא אחת מי''ח טריפות דתנן (חולין דף מב.) נפלה מן הגג ואע''פ דלא חזינן ביה מכה אלא שאין יכול לעמוד ואמרינן התם (דף נא:) אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה ואם עמדה והלכה אינה צריכה מעת לעת ושור זה לא עמד: קבא דקמחא. להוצאותיו עד שיבא לפני חכמים לשאול ויורוהו אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה: לא אפסיד. שהיה ממתין:

ארך אפים לצדיקים ולרשעים. בעושין פסין (עירובין דף כב. ושם) משמע לרשעים להאבידם מן העוה''ב ובחלק (סנהדרין דף קיא.) משמע לטובה וי''ל כשאין סופו לעשות תשובה הוא לרעה אבל בסופו לעשות תשובה הוא לטובה: איכא בינייהו דעבד גובה. ה''נ הוה מצי למימר דנפל דרך אחוריו דלרב לא מיחייב אלא דרך פניו דאיכא הבל אי נמי בבור שרחבה יותר על עומקה דליכא הבל כדאמרינן (לקמן נא:) וחדא נקט: לשמואל אגובה נמי מיחייב. ע''כ בנתקל בגובה ונחבט בקרקע דאי בנחבט בגובה מודה רב דחייב כמו באבנו וסכינו ומשאו דאמר (לעיל דף ג.) אי דאפקריה בין לרב בין לשמואל היינו בור והיינו משום דחבטה דידיה הוא וקשה דבנתקל בגובה ונחבט בקרקע מודה שמואל דפטור דקרקע עולם הזיקתו כדמוכח לקמן (דף נג.) אמר שמואל היכי דמי לאחוריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל אחורי הבור וי''ל כגון דעבד גובה ה' טפחים וסביב הגובה חפר בעומק ה' טפחים ונתקל בגובה ונחבט בעומק בור א''נ דוקא התם גבי נפל מקול הכרייה פטר שמואל שקול הכרייה גרם לו ליפול וחבטה נמי לא גרם לו מעשיו שנחבט בקרקע שחוץ לבור ואין להקשות דליחייב בעל הבור החצי שעשה חצי התקלה ובכל נמי ליחייב דהא מוקי לה כרבי נתן דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי י''ל דקסבר שמואל שאין לחייב בעל הבור לעולם אפי' לרבי נתן אלא כשעשה כל התקלה אז יתחייב בעל הבור כשנחבט ואפי' נחבט בקרקע עולם או כשעשה ההיזק אע''ג שלא עשה התקלה אבל בחצי התקלה לא יתחייב בור כשנחבט בקרקע עולם ולפי זה אתי שפיר הא דמשמע לקמן (שם) נתקל באבן ונפל לבור דמחייב בעל האבן אע''ג דהאי בור לאו איהו כרייה: תני והדר מפרש. פי' תני והדר מפרש מהיכא נפקא לן: אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה. בפרק אלו טריפות (חולין נא: ושם) אומר עמדה אין צריכה מעת לעת בדיקה ודאי בעי הלכה אפילו בדיקה לא בעי אבל כששהתה מעת לעת אין להוכיח משם אי בעי בדיקה אי לא ומתוך ה''ג משמע דבעי בדיקה שפירש אנן לא בקיאינן בבדיקה ולדידן בעי י''ב חדש: