בבא קמא נ ע"א

דף נ - א

ולא נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא  בבור החפור ברשותו.

רבי עקיבא סבר, על בור שברשותו נמי חייב, כדמוכח מדכתיב בקרא "בעל הבור", הרי שבבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא שחייב.

ורבי ישמעאל סבר "בעל הבור" דקאמר רחמנא, לאו היינו מי שהבור שלו, אלא הכוונה למי שהוא בעל התקלה, שהוא יצר את התקלה, אך היא אינה שלו.

ובבור ברשותו, שחפר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, סבר רבי ישמעאל שהוא פטור, כיון דאמר החופר: כשהפקרתי את רשותי לבני רשות הרבים, לא הפקרתי אותה על דעת שאתחייב בנזקי הבור, אלא התרתי לבני רשות הרבים להלך כאן, והם ישמרו את עצמם שלא יפלו לבור.

ואם וחפר בור ברשותו ולא הפקיר רשותו, פשיטא שפטור משום שאומר לבעל השור שנפל בו: שורך ברשותי, מהו עושה!? הרי לא היה לו ליכנס לרשותי כלל.

ומקשינן: אלא, אם רבי עקיבא סובר שחייב על הבור בין כשהוא ברשות הרבים ובין כשהוא ברשות היחיד, מאי "זהו בור האמור בתורה" דקאמר רבי עקיבא על הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו? והרי מודה רבי עקיבא שגם אם חפר ברשות הרבים חייב, והיינו, שגם בור ברשות הרבים הוא בור האמור בתורה!?

ומשנינן: כך אמר רבי עקיבא לרבי ישמעאל: היאך אמרת שבור ברשותו פטור?

והרי זהו בור שפתח בו הכתוב תחילה לפרש בו תשלומין של בור, שהרי אמר הכתוב "בעל הבור ישלם", והיינו בור ברשותו, כי רק בבור כזה הוא בעל הבור ממש!

ורב יוסף אמר לפרש מחלוקתם כך:

בבור ברשות היחיד, כולי עלמא לא פליגי דמחייב.

מאי טעמא? "בעל הבור" אמר רחמנא. אלמא, בבור דאית ליה בעלים עסקינן, ואותו חייבה התורה.

אלא, כי פליגי, בבור שחפר ברשות הרבים.

רבי ישמעאל סבר, על בור ברשות הרבים נמי חייב, כדמוכח מדכתיב "כי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור".

"כי יכרה" שאמר הכתוב למה לי? הרי אפשר ללומדו מקל וחומר: אם על הפתיחה חייב, על הכריה לא כל שכן!

אלא, בא הכתוב ללמד, שחיוב חופר הבור בנזקי הבור, על עסקי פתיחה וכריה באה לו. והיינו חופר בור ברשות הרבים, שאף על פי שאין הבור שלו, מכל מקום, חייב, כיון שפתח או כרה את הבור.

ורבי עקיבא, הסובר שבור ברשות הרבים פטור, אמר: אין ראית רבי ישמעאל מדכתיב "כי יפתח וכי יכרה" ראיה, היות דהנהו קראי, מיצרך צריכי.

דאי כתב רחמנא "כי יפתח" בלבד, הוה אמינא הא דכתיב בהמשך המקרא "ולא יכסנו", דילפינן מיניה דאם כסהו הפותח הרי זה פטור כיון ששמר את הבור מלהזיק, ואז אמר דין זה אלא בפותח בור דלדדיה סגי ליה בכסוי, אבל כורה שיצר את כל הבור לא סגי ליה בכסוי ועדיין אחריות נזקי הבור עליו עד דשאים [שיסתום] ליה לגמרי, קא משמע לן קרא דכי ירה שאףי לכורה סגי בכסוי.

ואי כתב רחמנא רק "כי יכרה" הוה אמינא דרק על כריה הוא דחייביה רחמנא ואמר דבעי כסוי משום דעבד מעשה, שחפר את הבור, אבל פותח, דלא עבד מעשה, אימא פטור, וכסוי נמי לא בעי, קא משמע לן שאףי פותח נתחייב באחריות נזקי הבור וחייב לכסותו.

ומקשינן: ואלא מאי "זהו בור האמור בתורה" דקאמר רבי ישמעאל על חופר בור ברשות הרבים? הרי אמרת שהוא מחייב אף כשחפר בור ברשותו.

ומשנינן: הכי קאמר רבי ישמעאל לרבי עקיבא: אמאי קאמרת בור ברשות הרבים פטור?

הא זהו בור שפתח בו הכתוב תחילה לנזקין! בור שכתבה בו תורה "ונפל שם שור או חמור", זהו בור ברשות הרבים, כדמוכח מיתורא דקרא ד"כי יפתח, וכי יכרה"!

מיתיבי מהא דתניא: החופר בור ברשות הרבים, ופתחו לרשות היחיד, ונפל שור דרך פי הבור הנמצא ברשותו, פטור החופר [וסלקא דעתין דמיירי אף בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו שאין טענת תורך ברשותי מאי בעי]. ואף על פי שאינו רשאי לעשות כן, לפי שאין עושין חלל תחת רשות הרבים, מכל מקום פטור.

החופר בורות שיחין ומערות ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים הרי החופר חייב דאזלינן בתר מקום פתח הבור.

והחופר בורות ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים, כגון אלו החופרים לאושין [לצורך בניית יסודות לכותלי ביתו] הרי זה פטור, דצריך לעשות כן ואין זה פשיעה.

ורבי יוסי ברבי יהודה מחייב אף בחופר לאושין, ואינו נפטר מאחריותו על הבור עד שיעשה מחיצה בין בורו לרשות הרבים בגובה עשרה טפחים, או עד שירחיק חפירתו ממקום דריסת רגלי אדם וממקום דריסת רגלי בהמה ארבעה טפחים.

ודייקינן בדברי תנא קמא שפטר את החופר לאושין: טעמא דחפר לאושין הוא דפטור.

הא אם חפר לאו לאושין, אלא סתם ברשותו במקום הסמוך לרשות הרבים, חייב החופר.

אלמא סבירא ליה שאףי בור ברשותו חייבה תורה.

הא מני?

בשלמא לרבה דקאמר דבבור ברשות הרבים לכולי עלמא חייב ולא נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא בבור ברשותו מצי למימר, רישא ששנינו בה בור ברשותו פטור אתיא כרבי ישמעאל, וסיפא שמחייבת בבור ברשותו [כדדייקינן מהא דדוקא בחופר לאושין פטור] אתיא כרבי עקיבא דמחייב בבור ברשותו.

אלא לרב יוסף, הסובר שבבור ברשות הרבים הוא דפליגי, אבל בבור ברשותו כולי עלמא מודו דחייב, בשלמא סיפא, דדייקינן דבור ברשותו חייב, אתיא כדברי הכל. אלא רישא, ששנינו בה פטור בבור ברשותו, מני?

הא אי אפשר לאוקמא לא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא, שהרי לשניהם בור ברשותו חייב.

ומשנינן: אמר לך רב יוסף: כולה ברייתא אפשר לאוקמה, שדברי הכל היא. ומה שברישא פטרינן בור ברשותו מיירי בשלא הפקיר לא רשותו ולא בורו. ובכהאי גוונא כולהו מודו דפטור, דאמר ליה המזיק: תורך ברשותי, מאי בעי!?

מה שאין כן בסיפא, דמיירי בחופר סמוך לרשות הרבים, כמו ששנינו בברייתא, ליכא להאי טענה.

אמר רב אשי: השתא דאוקימתה ברייתא זו אליבא דרב יוסף לדברי הכל, לרבה נמי לא תוקמה הברייתא כתנאי, דרישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא כמו שהעמדנו לעיל.

אלא, מדרישא דברייתא שפטרה בבור ברשותו רבי ישמעאל היא, שפוטר בור ברשותו, סיפא נמי, המחייבת בבור ברשותו כרבי ישעאל.

ולא תקשי מה שדייקת, טעמא דחופר ברשותו לאושין פטור, הא חופר ברשותו לאו לאושין חייב, אלמא בור ברשותו חייב. כי אית לך לאוקמי סיפא כגון דארווח ארווחי לרשות הרבים, שהקצה חלק מרשותו לשימוש בני רשות הרבים, ובכהאי בגוונא הוא דאמרינן חופר לאושין פטור, דדרך לעשות כן, ואינו פושע הא אי חפר שלא לאושין חייב אף לרבי ישמעאל, הפוטר בבור ברשותו, דהכא, אף שהוא רשותו, חשיב כחופר בור ברשות הרבים, מאחר והקצה מקום זה לבני רשות הרבים.

מיתיבי: החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים הרי החופר חייב.

החופר בור ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים, הרי זה פטור. ומדייקת הגמרא: לפי מי נשנית ברייתא זו:

בשלמא לרבה, הסובר שבור ברשות הרבים לכולי עלמא חייב, ולא פליגי אלא בבור ברשותו אית לך לאוקמה כולה ברייתא כרבי ישמעאל.

ולפיכך ברישא חייב דהוי בור ברשות הרבים ובסיפא פטור דהוי בור ברשות היחיד.

אלא לרב יוסף, דסבר בור ברשותו לכולי עלמא חייב, ופליגי בבור ברשות הרבים אם כן בשלמא רישא דחייב ברשות הרבים נוקמא כרבי ישמעאל דאית ליה הכי.

אלא סיפא, דפטרה בבור ברשותו, מני? לא כרבי ישמעאל אתיא ולא כרבי עקיבא, דהא לתרוייהו בור ברשותו פטור.

אמר לך רב יוסף: סיפא מיירי בחופר לאושין, דפטור לכולי עלמא, ולפיכך אתיא הברייתא כדברי הכל אף לדידי.

תנו רבנן: חפר בור או פתח בור המכוסה ומסר אותו לרבים, לצרכם לשתות מי גשמים המתכנסים שם ונפל שם שור והוזק, פטור החופר, כיון שמסרם לרבים.

אבל אם חפר בור או פתח, ולא מסרו לרבים, הרי זה חייב.

וכן היה מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות [כך כינוהו], שהיה חופר בורות ופותח בורות ומוסרן לרבים לצורך עולי רגלים המצויים בדרכים,

וכששמעו חכמים בדבר זה, אמרו: קיים זה [נחוניא] הלכה זו, שמותר לפתוח בורות ולמוסרן לרבים.

ומקשי: וכי הלכה זו בלבד קיים נחוניא, ותו לא?

ומשנינן: אלא אימא קיים נחוניא אף הלכה זו.

תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול מלא מים. ובאו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא על מאורע זה.

שעה ראשונה שהיתה בבור, אמר להם רבי חנינא בן דוסא: שלום לה ולא מתה במים, אלא עדיין ראויה היא לחיות בתוך המים.

וכן בשעה שניה אמר להם: עדיין שלום לה, שעדיין יכולה לחיות.

ובשעה שלישית אמר להם רבי חנינא בו דוסא: כבר עלתה מן הבור, כי אי אפשר לשהות חי במים יותר משלש שעות. כדאמרינן ביבמות קנא ב גבי אשה שנפל בעלה למים, שאחר ששהה שם שלוש שעות, ודאי מת.

וכשראוה אחר שעלתה, אמרו לה: מי העלך מן הבור?

אמרה להם: זכר של רחלים [אילו של יצחק] נזדמן לי בבור, וזקן אחד [אברהם אבינו] מנהיגו והעלוני מן הבור!

אמרו לו לרבי חנינא בן דוסא: וכי נביא אתה שידעת שעלתה מן הבור?

אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי בלבי: דבר שאותו צדיק [נחוניא] מצטער וטורח בו לחפור בורות לעולי רגלים, יכשל וינזק בו זרעו!?

אמר רבי אחא: אף על פי כן אירע אחר כך, שמת בנו של נחוניא חופר שיחין בצמא.

שנאמר "וסביביו נשערה מאד", מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו [אלו הצדיקים הדבוקים בו] אפילו כחוט השערה [ד"נשערה" הוא לשון שררה].

רבי נחוניא אמר, מהכא ילפינן לה: דכתיב "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו" והיינו שמטיל אימת משפטיו על סביביו שהם הצדיקים הדבוקים בו.

אמר רבי חנינא: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא ומוותר על פשעי ישראל, יותרו ויופקרו חייו וגופו שגורם שיחטאו הבריות ! שנאמר: "הצור תמים פעלו כי כל צרכיו משפט" ומוכח דדרכיו במשפט הם ואינו מוותר.

ורבי ישמעאל סבר מאי בעל הבור בעל התקלה. קשיא לי דרבי ישמעאל נמי ע"כ אית ליה בעל הבור ממש ישלם דהא חופר ברשותו ופתחו לרשות הרבים חייב והתם חבטו של בעל הבור או הבלו הזיקתו דאי לא אמאי חייב ליפטר כדפטר רב בחופר ברשות הרבים כל היכא דליכא הבלא דאי משום חבט קרקע עולם הזיקתו ובמה שפי' למעלה ניחא ליה דכיון שפתחו לרשות הרבים אינו יכול לומר לו תורך בביראי מאי בעי דתנא קרי ליה בעל התקלה כשפתחו ברשות הרבים במקום ששוורים מצויים כנ"ל.

הא דאוקי רב אשי סיפא דברייתא דקתני כגון אלו שחופרין לאושין בדארווח ארווחי קשיא ליה דא"כ אפילו לאושין אמאי פטור דאי משום ירקא עביד ברשות' מ"ש מנר חנוכה לרבנן דמחייבי וכ"ת דשאני הכא משום תקנת עולם אצטרכי' לחפור לאושין ולהרחיב מעט אכתי לא ניחא דמ"ש ממוציא זבלו לרשות הרבים דאף בשעת הוצאת זבלים אם הזיק משלם מה שהזיק לרבנן דרבי יהודה ואפשר דחפירת לאושין הוא יותר תיקון העולם וישוב המדינה וכולה מדינה ניחא להו בהני דכלהו מצריך צריכי להא.

אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל היא. לא כולה ממש קאמר דהא מציעתא ע"כ לרב יוסף רבי ישמעאל היא ולא כרבי עקיבא דהא בור בר"ה לר"ע פטור אלא רישא וסיפא דקשיין אהדדי הוא דמתרצים וכולה רישא וסיפא קאמרינן ויש שאין גורסין כולה אלא רישא וסיפא.

מסר לו דליו. פירש"י ז"ל כסוי ור"ח ז"ל פירש כלי שלו וזהו נ"ל עיקר דכולה שמעתין דליו דקאמר כלי שלו כדאמרינן המוכר בור לחברו כיון שמסר לו דליו קנה ועוד דהא אוקימנא ברייתא דהיה מדלה מים מן הבור דרבי אליעזר בן יעקב אומר עד שימסור לו דליו וההיא במוסר לו כלי לדליותיו קאמר.

בור ברשות הרבים אע"פ שאינו ברשותו כבר בארנו שהכתוב עשאו כרשותו לחיוב נזקיו הואיל ושלא ברשות חפר שנאמר וכי יפתח וכי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כל שכן אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו ר"ל שאין לו בו רשות ולא כלום אלא שעשאו וזהו בור האמור בתורה ומ"מ בור ברשותו אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הרי הוא בכלל בור שחייבה עליו תורה שהרי אע"פ שברשות חפר מ"מ בורו הוא וצריך לשמרו אחר שהפקיר רשותו ולא יכול לומר מאי בעי ברשותי ומ"מ הפקיר רשותו ובורו פירשו גדולי המחברים שהוא פטור שהרי ברשות חפר ובור זה אינו שלו:

אחד פותח ואחד כורה צריך שיכסנו בכסוי הראוי ודיו בכך אע"פ שלא סתמו מכל וכל כמו שיתבאר:

זה שכתבנו דין חופר ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד ביאורו שכך נעשה ומ"מ אם היו מוחים בידו הרשות בידם שאין עושין חלל תחת רשות הרבים:

החופר ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים כגון אלו שחופרין לצורך יסוד פטור בכל נזק שהרי מ"מ רשותו הוא ואע"פ שמן הסתם נותן הוא רשות ליכנס לשם עד שיעשה הכותל והוה ליה כמפקיר רשותו ואפילו עשה כן שלא לצורך יסוד ואם נכנס בתחום רשות הרבים חייב:

חפר בור ברשות הרבים והראה עצמו כמסולק ממנו עד שמסרו לבני רשות הרבים או שעשה דברים המראים כן כגון שקנה את הדלי ומסרו להם וכן כל כיוצא בזה פטור ומנהג חסידים שבדורותיהם היה לחפור בורות ברשות הרבים ושיחין ומערות כדי לספק את אחיהם מים והיו מוסרים אותם לבני רשות הרבים:

ר' ישמעאל סבר (מאי בעל הבור) בעל התקלה (הוא דאמר רחמנא) כתב המורה אבל בור ברשותו פטור אע"ג דהפקיר רשותו והאי דנקיט ולא הפקיר בורו משום דאי הפקיר אף בורו הו"ל בור ברה"ר משמע מדברי המורה דאפי' מאן דפטר בור ברשותו דוקא כשהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אבל אלו הפקיר גם בורו חייב דהו"ל בור ברה"ר. ואינו נראה לי שאני הוכחתי לקמן גבי בור של שני שותפין שכ"ש כשהפקיר גם בורו שהוא פטור כדכתבי' במה"ק:

ורבי ישמעאל סבר מאי בעל הבור בעל התקלה. קשיא לי דרבי ישמעאל נמי על כרחך אית ליה בעל הבור ממש ישלם דהא בור ברשותו ופתחו לרשות הרבים חייב והתם חבטו של בעל הבור או הבלו הזיקהו דאי לא אמאי חייב ליפטר כדפטר רב בחופר ברשות הרבים כל היכא דליכא הבלא דאי משום חבט קרקע עולם הזיקתו. ובמה שפירשתי למעלה ניחא לי דכיון שפתחו לרשות הרבים אינו יכול לומר לו תורך בביראי מאי בעי דהוא ניהו בעל התקלת כשפתחו ברשות הרבים במקום שהשוורים מצויים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

טעמא דלאושין וכו'. קשה לי הוא הדין דאפילו שלא לאושין נמי פטור והאי דאמר לאושין לדוגמא בעלמא נקט לה. תדע מדקאמר כגון אלו החופרין לאושין ולא קתני החופר לאושין משמע כגון אלו וכיוצא בו. ושמא יש לומר דודאי דוקא נקט לאושין דאי סלקא דעתך הוא הדין אפילו שלא לאושין הא תנא ליה רישא ברשות היחיד פטור אלא ודאי דוקא נקט למידק הא שלא לאושין חייב והיינו דקשיא ליה רישא לסיפא וכגון דקתני לאו דוקא. שיטה.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הפקיר רשותו ובורו. פירשו גדולי המחברים שהוא פטור שהרי ברשות חפר ובור זה אינו שלו. זה שכתבנו דין חופר ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד ביאורו שכך נעשה ומכל מקום אם היו מוחין בידו הרשות בידם שאין עושין חלל תחת רשות הרבים. ע"כ.
אמר רב יוסף כולה דברי הכל היא והשתא מתניתין לרבה מיתוקמה כרבי עקיבא ולרב יוסף כרבי ישמעאל ועל כרחך לא רצו להעמיד רבה ורב יוסף פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא בענין אחד דרבי ישמעאל דוקא בור ברשות הרבים חייב ולא בור ברשותו ולרבי עקיבא דוקא ברשותו ולא בור ברשות הרבים דאם כן מתניתין אמאן תרמייה. תלמיד הר"פ ז"ל.

כולה דברי הכל. לאו כולה ממש קאמר אלא רישא וסיפא דקשיין אהדדי. ויש שאין גורסין כולה אלא רישא וסיפא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל. כלומר רישא דרישא וסיפא דברי הכל והיכא דפטר בשלא הפקיר לא רשותו ולא בורו ומציעתא ודאי רבי ישמעאל והא דקאמר כולה דברי הכל משום רישא וסיפא קאמר ומשום דאקשי ליה מרישא דרישא ואמר לו רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא שני ליה איהו דאמר כי היכי דסיפא דברי הכל הכי נמי רישא דרישא דקשיא לך דברי הכל היא. רב אשי אמר וכו' כגון דארווחי ארווח לרשות הרבים וטעמא דלא אפשר בלאו הכי הא לאו לאושין חייב דהוי ליה בור ברשות הרבים ואף על גב דליתיה כוליה ברשות הרבים ורבי ישמעאל היא. ע"כ.

כגון דארווח ארווחי. קשיא לי דאם כן אפילו לאושין אמאי פטור דאי משום דקא עביד ברשות מאי שנא מנר חנוכה לרבנן דמחייב. וכי תימא דשאני הכא משום תקנת עולם איצטריך לחפור לאושין ולהרחיב מעט אכתי לא ניחא לי דמאי שנא ממוציא זבלו לרשות הרבים דאף בשעת הוצאת זבלים אם הזיק משלם מה שהזיק לרבנן דרבי יהודה. ואפשר דחפירת לאושין חוא יותר תקון העולם ויישוב המדינה וכולה מדינה ניחא להו בהכי דכולהו מיצרך צריכי להא. הרשב"א ז"ל.

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל הלכה כרבה דהא איפסקה הילכתא בבבא בתרא דכל רבה ורב יוסף הילכתא כרבה וכו'. וקיימא לן נמי הלכה כרבי עקיבא מחבירו הילכך לא שנא בור ברשות הרבים לא שנא בור ברשותו חייב אלא אם כן עושה מחיצה עשרה או שיתרחק ממקום דריסת רגלי אדם ורגלי בהמה ארבעה דהשתא הוי לפנים מרשותו לגמרי ושייך למימר ביה מאי בעית ברשותי והכי איתא בגמרא בהדיא. ושמעינן נמי מינה דסתם מעקה גבוה עשרה אבל החופר לאושין פטור דמילתא דלא שכיחא היא ולא קביעא ומסתברא אף על גב דארווח בהו ארווחי לרשות הרבים. והא דאמרינן בגמרא אמר רב אשי השתא דאוקימתא לרב יוסף ברשות הרבים כלומר כולה מתניתין כחד והוא מעשר הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף לרבה נמי לא תוקמה כתנאי מדרישא רבי ישמעאל סיפא נמי רבי ישמעאל ודוקא אמרה טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב כגון דארווח ארווחי לרשות הרבים הא ודאי פשיטא דהוא הדין דמצי לאוקמה כרבי עקיבא ורישא שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו אלא מסתברא דכיון דאיתאמרא להאי אוקמתא לעיל לרב יוסף אליבא דרבי ישמעאל פשיטא דהוא הדין דאיכא לאוקמה הכי השתא לרב ואליבא דרבי עקיבא ומשום הכי אתא רב אשי למימר דאפילו כרבי ישמעאל אתיא והיינו דפטר בחופר לאושין אפילו ברשות הרבים. ומסתברא דבהא לא שייך דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכיון דתנא במתניתא פטורא דחופר לאושין אליבא דרב אשי אף על גב דמרווה בהו ארווחי בסתמא ופלוגתא דעלה דמחייב במפרש כרבי יוסי ברבי יהודה הלכתא כמאן דפטר כדכתיבנא. כן נראה לי. ע"כ.

תנו רבנן חפר ופתח ומסר לרבים וכו'. ויש ספרים ישנים גורסים מאי מסר לרבים דיהיב להו נטלא וכן מנהגו וכו'. ופירש הרא"ה ז"ל דנטלא הוי כסוי הבור וכיון דהכין הוי ואותו הבור הוי לצורכם פטור והם נכנסו תחתיו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל חפר או פתח ומסר מיד הדלי לרבים שבתחילה לא עשאו אלא לצורך הרבים פטור שלא נעשה זה בעל הבור אפילו שעה אחת. ואף על פי שהמביא נזקיו לרשות הרבים על דעת הפקר חייב בנזקיהן אף על פי שלא נעשה בעליהן אפילו שעה אחת התם כי איתנהו ברשות מיהא היה בעלים אבל הכא לא היה בעלים מעולם. אי נמי התם לית ביה צורך הרבים אבל הכא אית ביה צורך הרבים ולצורך הרבים עשה שהרי מסר להם הדלי מיד. ע"כ.

יכשל בו זרעו ואף על גב דמת בנו בצמא מכל מקום לא נכשל באותו דבר ממש. ולרבינו נראה לפרש אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקדוש ברוך הוא והם דבר שנצטער וכו' והסכים הקדוש ברוך הוא לדברי שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא שמסכים לסברת הצדיקים שבדור וכשמת בנו בצמא כבר מת רבי חנינא. וכן מצינו בחגיגה שלא היו אומרים דבר במתיבתא דרקיעא בשם רבי מאיר מפני שלמד מאחר עד שאמר רבי אבהו לאליהו ומאי איכפת ליה אגוז מצא בירר את האוכל וזרק את הפסולת והסכים הקדוש ברוך הוא לדעתו ואמרו מכאן ואילך דבר בשם רבי מאיר.

ארך אפים לצדיקים ולרשעים. בפרק עושין פסין משמע לרשעים לרעה ובפרק חלק משמע שניהם לטובה. יש לומר דהקדוש ברוך הוא לטובה מתכוון ואם חוזרין לטובה הרי מאכילם לעולם הבא ואם אין עושין תשובה רעה היא להם מה שמאריכין ימים שמוסיפין על חטאתם פשע. הר"ר ישעיה ז"ל.

בד"ה בבור ברשותו כו' ועוד דבסמוך אמר הא לאו לאושין כו' אבל לר"י משמע דפטור כו' עכ"ל ומהא דקתני ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים פטור ליכא ראיה דכבר נזהר רש"י מזה שפירש דלא איירי בסמך הבור מתחלה לרה"ר אלא כגון מקצה מקום מרשותו לרה"ר דה"ל הפקיר רשותו כו' ודו"ק:

בד"ה כגון דארוח כו' והשתא כו' ד"ה רישא כו' עכ"ל דהכי משמע הוא דקאמר לפרש רב אשי השתא דאוקימתא לרב יוסף לד"ה כו' דבעי לאוקמא נמי לרבה לדברי הכל אלא שלא חש לפרש אלא לר' ישמעאל אבל לר' עקיבא מתוקמא שפיר לרבה כדמשני לה לרב יוסף וק"ל:

שם בגמרא ה"א פותח הוא דסגי ליה בכיסוי כורה לא סגי ליה בכיסוי עד דטאים כו' ק"ק כיון דחיובא דכורה לא אתיא אלא מפותח כדקאמר אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כ"ש א"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ותסגי נמי הכרייה בכיסוי ויש ליישב ודו"ק:

רש"י ד"ה ברה"י הסמוכה לרה"ר כגון מקצה מקום וכו' דהוי ליה הפקיר רשותו וכו'. דברי רש"י תמוהים הם דלמה לו לפרש כגון מקצה מקום וכו' דהיינו שנתן מרשותו חלק לרה"ר דהוי ליה הפקירו דהא לעיל פרש"י גבי חופר בור ברה"י סמוכה לרה"ר וכו' פטור והיינו נמי בחופר בור ברשותו דלא מצי למימר וכו' וא"כ למה ליה לפרש הכא כגון מקצה מקום ואפשר שרש"י פירש זה לסברת המקשה דלא סלקא אדעתיה דאיירי בחופר לאושין לכך פירש דלא סלקא אדעתיה נמי דאיירי שחפר סמוך לרה"ר כגון אלו שחופרין לאושין אלא הוה ס"ד דהוה פירושו כגון מקצה מקום מרשותו לרה"ר דהוי ממש כחופר בור ברשותו והפקיר רשותו דאי הוה סלקא דעתין דאיירי בכגון אלו החופרין לאושין לא הוה פריך מידי דפשיטא דה"ל לאסוקי אדעתיה שיתרץ לו דאיירי שחופר באמת לאושין וכדמשני וק"ל:

שם תוס' ד"ה כגון דארווח ארווחי לרה"ר והשתא כולה ר"ה וכו'. נראה דכתבו כן משום דהוקשה להם דאם כוונת רב אשי לאוקמי לרבה כל הברייתא כחד תנא לוקמא רישא שלא הפקיר רשותו כדקאמר לרב יוסף ואתיא כולה לרבה כר"ע דהא לרבה ברה"ר כולי עלמא לא פליגי לכך פירשו דלהכי אוקמי סיפא בארווח ארווחי דהשתא אתיא רישא וסיפא כדברי הכל והא דקאמרה הגמרא מדרישא רבי ישמעאל סיפא נמי רבי ישמעאל ר"ל דאתי' נמי כרבי ישמעאל:

ד"ה דבר שנצטער בו וא"ת אכתי מנא ליה הא מת בנו בצמא יש להקשות מאי קשיא להו דלמא האי עובדא דמת בנו בצמא נעשה אחרי כן ולא נודע מזה דבר בשעת מעשה הראשון ונראה דהכי מקשו דמסתמא גם רבי חנינא ידע הדרוש שדרש רב אחא על שמת בנו בצמא מפסוק וסביביו נשערה מאד ופסוק אל נערץ וגו' ונורא על כל סביביו וא"כ על מה סמך רבי חנינא במה שאמר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו הא אפשר הוא שיכשל כמו שאירע אח"כ שמת בנו בצמא וק"ל:

בפירש"י דארווח בה ארווחי לרה"ר דהו"ל חופר כו' ובדבור שלאחריו ברה"י הסמוכה כו'. בספר ח"ש משבש כל הספרים חדשים גם ישנים ומהפך הגירסא בדברי רש"י ואין הגהתו ברורה. ויש ליישב פי' רש"י לכאורה מ"ש כגון מקצה מקום כו' הוא דאזיל לסברתו דאם סמך הבור מתחלה לרה"ר חייב לכ"ע כמ"ש התוס' בד"ה בבור ברשותו [ולהכי נמי לא הקשו התוס' שם רק מהא דלאושין ולא מהך ברייתא משום דבהך הרגיש רש"י בעצמו וכתב כגון מקצה וכמ"ש שם במהרש"א בדיבור הנ"ל] אבל אילולי דמסתפינא היה נראה דעת רש"י דחופר בור ברשותו סמוך לרה"ר פטור לכ"ע שהרשות בידו לחפור ברשותו בכל מקום שרוצה ולא מקרי בור ברשותו אא"כ הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ובמקצה מקום מרשותו לרה"ר הוא דמיחייב על שהפקיר רשותו אבל מה שחופר ברשותו בהיתר חפרו וכן משמע בדברי רש"י לעיל בפרק המניח (בבא קמא דף כ"ט ע"ב) גבי מצמצם בד"ה אבל צמצמו לתוך שלו דהו"ל בור ברשותו. ואע"ג דהפקיר רשותו שהקצהו לרה"ר פטור ולא פי' כפשוטו דהא מצמצם הוי כחופר ברה"י סמוך לרה"ר דחפר באיסור [אם נימא דגם זה הוי חופר באיסור למאן דמחייב בור ברשותו] וזה מסכים לפרש"י דהכא [דדוקא במקצה הוי בור ברשותו אבל בסמוך ברה"ר כשחופר ברשותו חופר בהיתר ולא הוי קרי ליה בור ברשותו (ד)]. וכן משמע קצת ממ"ש רש"י לעיל (בבא קמא דף מ"ח ע"א) בהא דבעל החצר חייב בנזקי בור אם הפקיר רשותו כו' הכא כו' וכי אפקר בתר הכי כו' ע"ש כאלו הכל תלוי במה שרבים הולכים סמוך לבורו ע"י מעשיו שמפקיר רשותו ולכך לא מפרש [הכא] שחופר הבור סמוך לרה"ר [דבזה פשיטא דלכ"ע פטור]. ובהפקיר רשותו ובורו הוא בהיפך לרש"י חייב [דדמיא לבור ברה"ר] כיון שע"י שהפקיר עשה תקלה ולתוס' פטור כמ"ש התוס' לעיל בפ' המניח (בבא קמא דף כ"ח ע"ב) בד"ה ה"מ היכא דאפקרינהו. ומה שהגיה מהרש"ל בארווח ארווחי כגון מקצה כו' (ה) אין שייך שם הגהתו כלל דכיון שחופר ליסוד חומתו אין מפקירו אבל פירושו כמשמעו כגון אלו החופרין לאושין שחופר חפירה ליסוד חומתו ברשותו סמוך לרה"ר ודרך להרחיב החפירה מתחלה קצת ברה"ר עד אחר שהעמיד לו יסוד על גבולו חוזר וסותמו בעפר. ולמאי דלא ידע הא דארווח ארווחי [והוי סבר דמיירי במצמצם סמוך לרה"ר ושלא לאושין חייב משום בור ברשותו] מקשה מניה [מכח כ"ש] דאפי' התם שלא הפקיר מידי אפ"ה חייב מטעם דלא מצי לומר ליה למה הלכה בהמתך על שפתו כפי' רש"י (ו) ודו"ק היטב:

גמרא וכן מנהגו של נחוניא חופר כו' ומוסר לרבים. ק"ק דבשקלים חשיב ליה בתוך הממונים שהיו במקדש ומשמע שהיה מוציא על חפירתם ממעות שירי הלשכה ובתחלה עשאן לצורך רבים. ואולי דזה וזה הוה עביד וברא"ש משמע שפירש ומסר לרבים שמסר להם הכיסוי. ועוד נ"ל דתרי הוו זה נקרא חופר בורות כו' ודשקלים חופר שיחין וכ"מ לי מהירושלמי שם דאמר מעשה בחסיד אחד חופר בורות כו' עאל ר' פנחס ב"י לנחמא כו' (ובסוטה יח ב) העיד לפני ר' יהודה והמה היו אחר החורבן:

רש"י ד"ה בעל התקלה דאם הפקיר אף בורו ה"ל בור ברה"ר. עי' (לעיל כח ב) בתד"ה מנ"מ (ולקמן נא) ד"ה בור הא':

שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: עָלְתָה. נראה לי בס"ד טעם לשלשה חלוקות אלו כי אביה היה חופר בורות לצורך עולי רגלים שהם שלש רגלים בשנה וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה לא, ב) נתנו לנו שלש רגלים כנגד שלשה אבות שהחזיקו שלשה עמודים בעולם תחלה בא אברהם אבינו וקיים עמוד גמילות חסדים וכנגד זה ניתן לנו חג הסוכות דעניינו הוא המשכת חסדים בסוכה ובלולב.
ואחריו בא יצחק אבינו ע"ה ותיקן וקיים עמוד העבודה שנעקד ברצונו ושמחת לבבו על גבי המזבח וכנגד זה ניתן לנו חג הפסח. ובזה פרשתי טעם נכון למה נקרא חג הפסח על שם דבר אשר עיקרו בי"ד, כי שחיטתו והקרבת אמוריו ביום י"ד ורק אכילתו בליל יום טוב וראוי לקרותו תמיד בשם חג המצות דשייכי ביה כל ימי החג? ובזה ניחא שנקרא על שם הקרבן כי זכינו ליום טוב זה על אשר הקריב יצחק אבינו את עצמו על גבי המזבח וסוף הקריבו איל תמורתו וכאילו קרב הוא ממש ונמצא זכינו ביום טוב זה מחמת הקרבת קרבן של יצחק אבינו ע"ה לכך נקרא החג על שם קרבן פסח.
ולאחריו בא יעקב אבינו ע"ה ותיקן עמוד תורה וכנגדו ניתן לנו חג השבועות שהוא יום מתן תורה וחגה של תורה.
ולכן שעה ראשונה אמר להם 'שָׁלוֹם' שיגין עליה זכות אביה מה שעשה לצורך חג הסוכות שהוא זכות אברהם אבינו ע"ה אך לא תעלה בזכות זה אלא שלום לה שלא תחנק ובשעה שניה גם כן אמר להם 'שָׁלוֹם' שיגין עליה זכות אביה מה שעשה לצורך חג הפסח שהוא כנגד עמוד העבודה שיגין עליה עמוד העבודה ולא תחנק אלא שלום לה ובשעה שלישית אמר להם עלתה כי שעה זו היא כנגד חג השבועות שהוא עמוד תורה שמכריע את כולם ולכך אמר להם 'עָלְתָה' שנשלם הנס וניצולה ממש.

זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי, וְזָקֵן אֶחָד מַנְהִיגוֹ. נראה לי בס"ד רמזו לה מן השמים במראה הזה שבעבור גמילות חסדים של אביה הגין עליה זכות אברהם אבינו ע"ה שהוא היה הראשון אשר הקים והעמיד עמוד של גמילות חסדים בעולם.
ומה שנדמה זָכָר שֶׁל רְחֵלִים שהוא אילו של יצחק אבינו ע"ה רמזו לה בזה כמו שיצחק אבינו היה מזומן לישחט ואחר כך העלה איל במקומו והוא ניצול, כן היא היתה מזומנת ליחנק במים ובא במקומה זכר שהוא אחיה כי מאותה שעה נכתב גזר דין על אחיה שימות בצמא וכמו שאמרו 'אַף עַל פִּי כֵן מֵת בְּנוֹ בַּצָּמָא' והדמיון שוה ממש כי יצחק אבינו ע"ה בעת העקידה היה מסטרא דנוקבא ובעת העקידה פרחה נשמתו ובא לו נפש מסטרא דדכורא ולפי זה הדמיון שוה יצחק אבינו ע"ה כשהיה מסטרא דנוקבא העלה איל זכר במקומו והוא ניצול וכן היא שהיתה נקבה נכנס אחיה שהוא זכר במקומה בגזרה זו והיא נצולה.
וראתה 'זָקֵן אֶחָד מַנְהִיגוֹ' רמז לזכות אבינו הזקן הקדוש דכתיב ביה וְאַבְרָהָם זָקֵן (בראשית כד, א) שהגין עליה זכות אביה שהיה עוסק בגמילות חסדים.
ועטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] פירש (בספרו הבהיר מדרש אליהו דף צז) זָכָר הז"א [זעיר אנפין] שֶׁל רְחֵלִים רחל הגדולה ורחל הקטנה נִזְדַּמֵּן לִי כי הנהגת העולם הוא על ידי ז"א [זעיר אנפין] וְזָקֵן אֶחָד רמז לאבא מַנְהִיגוֹ.
אי נמי זָקֵן אֶחָד רמז לאברהם אבינו שיש בו י"ג תיקוני דיקנא כמנין אֶחָד [13] מנהיגו עד כאן דבריו דפח"ח [דברי פי חכם חן].

דָּבָר שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק מִצְטַעֵר בּוֹ, יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ. הקשו התוספות והא מת בנו בצמא? עיין שם. ונראה לי בס"ד ותחלה אדקדק עוד דקדוק אחר דתני בבריתא 'שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל' דמאי קא משמע לן אם היה גדול או אם היה קטן? ואדרבה יזדמן קטן יש בו סכנה יותר דקשה עלייתו כי הסכנה היא מחמת העומק ולא מצד הרוחב, ואם כן הוה ליה למימר 'שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר' סתם?
ונראה לי כי נחוניא חפר כמה בורות בתורת גמילות חסדים להמציא מים לעולי רגלים ויש בהם קטנים ויש בהם גדולים ובודאי הגדולים עדיפי כי מימיהן מרובים אך טרחא דילהון היא גדולה ביותר ואם כן בחפירת בור גדול נצטער יותר וברייתא דקתני 'שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל' מכלל דאיכא קטן וכיון שראה רבי חנינא בן דוסא שנפלה לבור הגדול ולא לבור הקטן דן בדעתו דודאי יהיה לה הצלה ותעלה.
יען כי מצד נפילתה אין לעשות הכרח להצלתה כי יש לומר האי טעמא של וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד (תהלים נ, ג) דאולי לא עבד אביה המצוה כפי הצורך או היא נתחייבה מצד עון אחר חמור שדינו בחנק ואם כן איהי דאפסדא אנפשה שלא יגין עליה זכות אביה. אך בראותו דהוה בור קטן והיא 'נָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל' אמר אם נאמר היא נתחייבה בשביל עון אחר ולכך נענשה בחנק או יש סיבה אחרת לדבר זה היה צריך שתפול לבור קטן כי העונש יהיה בזה כמו שיהיה בבור גדול ולמה נפלה לבור גדול במקום שאותו צדיק נצטער בו יותר מבור קטן כי חפירת בור גדול טרחתו כפלי כפלים על בור קטן? אלא ודאי זו עתידה שתנצל בנס מנפילה זו ותעלה.
ועוד נראה לי בס"ד כי רבי חנינא בן דוסא דן בזה דאף על פי שטעם זה של מדקדק עם חסידיו הוא טעם אמיתי ועל כן אין להרהר אחר כחה של מצוה אך אין זה גלוי אצל המון העם דלאו כולי עלמא ידעי למתלי בהכי אלא ודאי המון העם יבואו להרהר אחר המצות שיאמרו אין בהם ממש ח"ו ואין בהם כח להציל ונפיק מזה חלול השם, על כן החליט שבודאי יהיה לה נס ותעלה ולזה אמר: כָּךְ אָמַרְתִּי דָּבָר שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק מִצְטַעֵר בּוֹ יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ, 'אמרתי' מה דרגיל בפומייהו דאינשי למימר הכי ולכן ודאי תנצל כדי שלא יהיא חלול השם ולא יבואו להרהר אחר המצות.
וכל זאת הטענה של רבי חנינא בן דוסא נתנה להאמר בהאי עובדא של הבת דהוות ראשונה קודם ענין הבן אך אחר שראו העולם תוקף המצוה בהאי עובדא שניצולה הבת בנס גדול בזכות המצוה אז השתא במעשה הבן שמת בצמא לא יבואו להרהר אחר המצוה כי המה ראו תוקף המצוה במה שנעשה לבת נס גדול ובעל כרחו יתלו ענין אשר קרה לו בצמא בדבר הנוגע אליו לומר עשה עון פלילי שנתחייב בכך ולא יתלו בוקי סריקי במצוה לומר אין בה' כח להציל ולהגין.

מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם חֲסִידָיו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה (תהלים נ, ג). פירש תורת חיים דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יב, טו) עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין, ולכן יתנהג עמהם במדת הדין כפי מה שעלה במחשבה עיין שם.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן (במדבר כא, כז) ודרשו רבותינו ז"ל (בבא בתרא עח:) המושלים ביצרם, פירוש שמשלו ביצרם ולא חטאו כלל דאז אין להם חשש פחד מן מדת הדין 'בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן' לידון כפי המחשבה דלא אכפת להו שבאמת גם לפי המחשבה הם צדיקים גמורים ויצאו זכאים.
ובזה יובן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים (שיר השירים ז, ה) פירוש עֵינַיִךְ אלו הצדיקים שנקראים עינים כמו שנאמר עֵינֵי הָעֵדָה (במדבר טו, כד) בְּרֵכוֹת גם בְּחֶשְׁבּוֹן רצונו לומר כפי המחשבה דזכאים הם שגם מדת הדין תסכים בברכתם ואמר עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים קרי ביה שַׂעַר בשי"ן שמאלית שמדקדק עמהם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.

בגמרא ר"ע סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב בעל הבור בבור דאית ליה בעלים כו' אף על גב דבור ברה"ר ופתחו לרה"י אף דבור לית ליה בעלים דהא של רבים הוא מ"מ קרי שפיר בעל הבור כיון שהפתח ברשותו ודאי שהוא משתמש בו לכן קאי ברשותו לענין נזקין ועוד דעליה דידיה רמיא למלויי אף אם פתחו אחר שלא ברשותו נמצא שהחיוב בא לו מצד שהתקלה ברשותו ולא מצד מעשיו וקרי שפיר בור דאית ליה בעלים כמ"ש בסמוך:

שם ור"י סבר בעל התקלה. פי' משיעשה התקלה בידים שהחיוב בא מצד מעשיו כגון הפותח או הכורה ולא על מי שהתקלה ברשותו ומה"ט א"ש דאמאי לא מוקי ר"י בעל הבור לחופר ברה"י ופתחו לרה"ר שגוף הבור יש לו בעלים אלא ע"כ דבכה"ג לא מיקרי בור שיש לו בעלים שאין החיוב בא לו ממה שהוא בעל הבור דכיון שפתחו לרה"ר לאו עליה דידיה רמיא למלויי אם לא שפתחו הוא בכוונה נמצא שהחיוב בא מצד מעשיו:

בפרש"י בד"ה בעל התקלה כו' אבל ברשותו כו' כדפרישית כו' האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו ה"ל בור ברה"ר עכ"ל. רש"י אזיל לשיטתו במה שכתב בפ' המניח דף כ"ח ע"ב ד"ה דאפקרינהו דהפקיר בורו ורשותו חייב והתוס' שם הקשו על זה וכתבו דכ"ע מודה דפטור עי"ש ובמה שכתבתי שם. מיהו קשה לרש"י דכתב אבל ברשותו אף על פי שהפקיר פטור כדפרישית והיינו ע"כ משום דמצי אמר כי אפקרינהו לאו לאחיובי בהזיקו וא"כ איך חזר וכתב דבהפקיר נמי בורו ה"ל בור ברה"ר ומשמע מזה דר"י נמי מודה דחייב ואמאי ותיפוק ליה דה"נ שייך האי טעמא גופא דכי אפקרינהו ואם נאמר דמה שכתב רש"י לעיל דקסבר כי אפקרינהו כו' כוונתו ג"כ כפי' התוס' בד"ה בור ברשותו דעיקר הטעם שלא היה לו להתקרב כל כך אצל רשותו וא"כ לא קשה מידי דבהפקיר אף בורו לא שייך לומר כן כיון דברשות עבדי אלא דשם פרק המניח כתבתי בהכרח דלרש"י נמי הא דהפקיר בורו ורשותו חייב היינו למ"ד בור ברשותו חייב כר"ע אבל לא לר"י ומוכרח כן מקושית התוס' שם מסוגיא דבור השותפין עי"ש ולפ"ז קשה ל' רש"י דהכא ועוד דבלא"ה נמי יש לדקדק בל' רש"י כאן דהא דמקשה האי דנקט ולא הפקיר בורו כוונתו על ר"ע דנקט האי לישנא וא"כ אין לו המשך במ"ש תחילה לפרש דברי ר"י לכך נראה דאפשר דכוונת רש"י אדרבה להיפוך דבמאי שכתב אבל ברשותו אע"פ שהפקיר פטור כדפרישית וע"כ היינו משום דכיון דלית ליה קרא לרבויי בור ברשותו ממילא פטור דמרה"ר לא אתיא דשאני הכא דקסבר כי אפקרינהו כו' וא"כ ע"כ דלר"י הפקיר בורו נמי פטור מהאי טעמא גופא דרש"י לא נחית לסברת תוס' שכתבנו וא"כ הוסיף רש"י להקשות האי דנקט ר"ע בלישנא ולא הפקיר בורו ותיפוק ליה דבהפקיר בורו נמי פליג על ר"י כיון דלר"ע לית ליה האי סברא דקסבר כי אפקרינהו דהא איתרבו מקרא לחיובא ועל זה משני רש"י משום דבהפקיר בורו הו"ל בור ברה"ר וא"כ להכי לא נקט ר"ע משום דנקט בלישניה זה בור שפתח בו תחילה לתשלומין והיינו בור ברשותו דוקא היכא דלא אפקריה דילפינן מבעל הבור משא"כ בהפקיר אף בורו לא מבעל הבור יליף לה אלא מבור ברה"ר דנהי לר"י פטור מסברת דכי אפקרינהו מ"מ לר"ע דיליף מקרא דלא שייך האי סברא דאפ"ה חייב א"כ ממילא בהפקיר בורו נמי חייב כמו בור ברה"ר נמצא דלפ"ז נתיישב כל הסוגיא וצ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה בבור ברשותו פי' הקונטרס כו' משמע דר"ל אם סמך הבור מתחילה לרה"ר כו' עכ"ל. היינו היכא שבנאו ברשותו ממש סמוך למיצר ובכה"ג מיקרי נמי חופר ברה"י ופתחו לרה"י כמ"ש לעיל:

בא"ד וי"ל דהיינו טעמא כו' כבר פירשתי שיחתי בל' רש"י שכתבתי דאפשר דרש"י נמי בע"כ נחית להאי סברא וכולה חד טעמא הוא וק"ל:

בפירש"י בד"ה לניזקי בור ברה"ר פתח הכתוב כו' כי יפתח וכי יכרה כו' ואי קשיא מתני' מני כו' עכ"ל. נראה לי משום דמכאן מוכח להדיא דבבור בתר פתחו אזלינן דהא ר"י קאמר בור ברה"י ופתחו לרה"ר זה בור האמור בתורה בתחילה לניזקין וע"כ היינו בור ברה"ר ונראה לי ליישב דע"ז נמשך היטב קושית רש"י ואי קשיא מתני' מני משום דבלא"ה הוי מצי למימר דמתניתין אתיא ככ"ע לרבה מיתוקמא כגון שהפקיר רשותו ובורו למאי דפרישית בסמוך בלשון ראשון דלרש"י אפילו ר"י מודה בהפקיר רשותו ובורו דחייב והיינו כמ"ש התוספות דטעם פטור בור ברשותו לר"י דא"ל תורך ברשותי מאי בעי ובהפקיר בורו לא שייך האי טעמא כו' וא"כ מיתוקמא כולה מתני' בחד גוונא דכיון דכל הני בבי דמתני בור ברה"י מקרי אי לא אזלינן בתר פתחו כמ"ש במשנה בל' רש"י ובכולהו שייך תורך ברשותי מאי בעי או מצד רשות ממש או מצד הפתח שהוא ברשותו ולא היה לו להתקרב אצל הפתח וא"כ נאמר דאיירי בהפקיר רשותו ובורו דחייב בכולם אליבא דכ"ע כיון דלא שייך האי טעמא דתורך ברשותי מאי בעי ואין זה דוחק לאוקמי מתניתין בהפקיר רשותו ובורו דבלא"ה צריך לאוקמי הכי אליבא דרב דאמר בפרק המניח דחיובא דבור היינו דוקא היכא דאפקרינהו וכפי' רש"י שם להדיא דהיינו בהפקיר רשותו ובורו וא"כ ה"נ יש לפרש אליבא דרבה ואליבא דר"י פשיטא דאתיא מתני' אליבא דכ"ע בפשיטות אף בדלא אפקריה דכיון דלאו בתר פתחו אזלינן כולהו בבי דמתני' הוי בור ברשותו דכ"ע מודו דחייב לר"י והא דפליגי ר"י ור"ע בברייתא היינו ברה"ר גמור או בהפקיר רשותו ובורו דדמיא לה כל זה הייתי אומר בלא זה אם נאמר דלאו בתר פתחו אזלינן אבל עכשיו מדקאמרינן זו בור שפתח הכתוב תחילה לניזקין היינו בור ברה"י ופתחו לרה"ר משמע להדיא דבתר פתחו אזלינן דאי משום דהפקיר בורו מחייב ליה ר"י אין זה בור הכתוב בתורה תחילה לניזקין דכי יכרה וכי יפתח משמע שעל עסקי פתיחה וכריה בא לו והיינו בור ברה"ר אע"כ דלהאי נמי קרי בור ברה"ר משום דבתר פתחו אזלינן וא"כ קשיא שפיר לר"י מתני' מני דהא ר"ע פוטר בהדיא בבור ברה"י ופתחו לרה"ר ובמתני' מחייב והוצרך לומר דאתיא כר"י ולרבה נמי א"א לומר דאתיא ככ"ע ובהפקיר רשותו ובורו איירי דכיון שכבר הוכחנו מדברי ר"י דבתר פתחו אזלינן ממילא ה"ה לרבה נמי ס"ל הכי דבהאי סברא לא מצינו דפליגי וא"כ ע"כ דהאי בבא דבור ברה"י ופתחו לרה"ר אף בלא הפקיר בורו איירי דאפ"ה חייב שפיר דלא שייך כלל לומר תורך ברשותי מאי בעי דעל עיקר הרשות לא חיישינן כלל אלא על הפתח לחוד שהוא מקום התקלה ואיך יאמר היה לו להתרחק שלא ילך אצל הפתח דהא ברה"ר גמור הוא הפתח וברשות הולך שם וא"כ מדהאי בבא איירי אף בלא הפקיר בורו אינך בבא נמי איירי בכה"ג לכך הוצרך רש"י לפרש דאתיא כר"ע דר"י פוטר בבור ברשותו ולא הפקיר בורו ודוק היטב:

בגמרא ואי כתב רחמנא כי יפתח כו' כורה לא סגי ליה בכיסוי כו'. והקשה מהרש"א איך אפשר לומר כן דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא ק"מ שאנו אומרין כמו שהפותחו מחויב להסיר כל מכשול ולתקנו כמו שהיה בתחילה קודם שפתחו דהיינו בכיסוי כך הכורה מחויב לתקנו כמו שהיה בתחילה והיינו דטאים לה וק"ל:

בפרש"י בד"ה ופתחו פטור והיינו נמי כחופר בור ברשותו דאית ליה בעלים כו' דלא מצי למימר מאי בעי ברשותו כו' עכ"ל. כאן משמע דנחית רש"י לסברת התוס' דטעמא דמ"ד בור ברשותו פטור היינו מטעם דתורך ברשותי מאי בעי כו' וכמ"ש לעיל בל' רש"י אבל בסמוך פרש"י דחופר ברה"י הסמוך לרה"ר היינו כגון מקצה מקום מרשותו לרה"ר משמע דטעמא דפטור היינו דוקא מטעמא דמצי אמר כי אפקרינהו כו' כל' רש"י א"כ נראין דברי רש"י כסותרין זא"ז וכבר נתקשו בזה כל המפרשים ומהרש"ל בח"ש הגיה ומחק לקמן עי"ש. והנלע"ד ליישב דרש"י סובר דתרווייהו טעמי אית בהו באמת דכיון דר"י סובר דקרא בבור ברה"ר איירי דהתם לא שייך לומר תורך ברשותי מאי בעי לא שייך נמי לומר כי אפקרינהו א"כ כל היכא דאיכא אפי' חדא לריעותא לית לן לחיוביה וא"כ כתב לעיל שפיר טעמא דכי אפקרינהו שזהו כולל ג"כ היכא דהפקיר אף בורו וכאן רצה למצוא טעם לחייב בחופר בור ברשותו ממש אלא שהוא סמוך למיצר של רה"ר וע"כ היינו למאן דמחייב בור ברשותו דאי למאן דפטר בור ברשותו דהיינו ר"י ה"נ פטור אפי' שלא לאושין כיון דלא דמי כלל לר"ה דהכא מצי למימר מאי בעי ברשותי אבל לקמן בברייתא לסברת המקשה דלא איירי כלל מכגון החופר לאושין משמע לרש"י טפי דאיירי במקצה מרשותו לר"ה כן נ"ל ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

שם בגמ' אמרו לה מי העלך אמרה להו זכר של רחלים וזקן אחד מנהיגו ופרש"י איל של אברהם. ויראה שרמזה בזה דודאי נגזר עליה משמים למיתה אלא שהועיל לה תפילתו של רחב"ד וכיון שנגזר עליה משמים א"א לבטל הגזירה עד שיותן תמורתה איזה אדם אחר כדמצינו בכמה דוכתא בנחל קישון וכעובדא דר' ביבי בחגיגה ועיקרו מפורש בזוהר גבי נחשא' שלכך נוהגין העולם ליקח תרנגול בעי"כ לכפרה וא"כ נרמז בזה הענין כמו שהיה באיל של יצחק שנקרב תמורתו כן נעשה לה וק"ל ובזה נתיישב מה שלא אמרו תיכף לרחב"ד וכי נביא אתה אלא לאחר שאמרה זכר של רחלים והיינו דעיקר תמיהתם כיון שאמרה שודאי נגזר עליה משמים למיתה אלא שתפלתו גרמה לה ע"ז אמרו וכי נביא אתה פי' איך בטחת כ"כ בתפילתך וע"ז השיב להם אמרתי דבר שנצטער וכו' ע"ז תמכתי יתדותי שתועיל תפילתי לבטל הגזירה וק"ל:

דבר שנצטער בו אותו צדיק וכו'. התוספות הקשו דהא אמרינן ואעפ"כ מת בנו בצמא ואפשר לישב דקטרוג יש למעלה ואם יש צדיק בעה"ז שמליץ טוב אהני לבטל המקטרג. וכן כתב רבינו ישעיה ז"ל הביאו בשיטה מקובצת והרב ז"ל מייתי מרבה בר שילא דהליץ בעד ר"מ ותכף הקב"ה אמר שמעתא משמיה כמ"ש פרק אין דורשין ע"ש וכן אמרו במדרש בדברים רבה פרשת עקב כיון שאמר ר' פנחס בן יאיר כך ירד מלאך וכו' ע"ש וכיוצא אמרינן בגיטין דף ז' הדבר יצא מפי ר"א ונתנוהו לגניבה בקולר ומעין דוגמא אשכחן פ"ג דברכות דאמר שמואל אי חשיבנא ליעיילוהו ללוי ע"ש:
והנה התוספות אחר שתירצו קושיתם כתבו בירושלמי שקלים פ"ה מלאך בדמות ר' חנינא נזדמן לה עכ"ל ויתכן דגם התוספות כיונו לתרץ דשאני בתחילה דרבי חנינא הליץ טוב ולכבודו ירד מלאך והצילה אבל אח"כ לא היה מליץ ע"ד שכתב רבינו ישעיה ז"ל וכמדובר. אמנם אם לזה כיונו קצרו הרבה. ובירושלמי דשקלים בנסחא שלפנינו כתוב בהאי עובדא ר' פנחס בן יאיר ומלאך ירד בדמות ר' פנחס ויש שינוי במעשה ע"ש:
שוב ראיתי להרב ישרש יעקב ז"ל ביבמות והוא בספרו דף פ"ג ע"ב שהביא דברי התוספות דסוגיין (ומדבריו נראה שהוא תוספות ביבמות) ופירש משם מהראנ"ח ז"ל שזה שכתבו התוספות בשם הירושלמי הוא תירץ אחר ע"ד מ"ש והוא בסגנון אחר ע"ש:

וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. כך היא גירסת עין יעקב. ויש להרגיש לגירסא זו דהול"ל מדקדק עם חסידים כחוט השערה והפשוט בזה הוא דנקט חסידיו על [מ]שקל וסביביו דאמר קרא אמנם אפשר כמ"ש רבינו מהרח"ו זלה"ה בספר שערי קדושה דיש ג' מדרגות ראשונה איש צדיק הכובש את יצרו וזאת שנית חסיד שנעשו המדות אצלו בטבע ולמעלה מזה המתחסד עם קונו שעושה לשמה זהו תורף דבריו ז"ל ואפשר דהיינו דקאמר עם חסידיו שהם מהסוג השלישי חסיד המתחסד עם קונו וא"ש לשון חסידיו. ויתכן דבכלל זה הוא מ"ש רבינו הגדול האר"י זצ"ל דגם לצדיקי וחסידי אשר בג"ע בהגיע תור למדרגה יותר עליונה מדקדקים עמו גם על חטא שחטא בקטנותו ועל דברים קלים וז"ש מדקדק עם חסידיו שכבר הם בג"ע כחוט השערה. ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד דף ע' עמוד ג' ע"ש:
והרב תורת חיים בשיטתו כתב ענין נאה בזה עש"ב ואנכי עפר דל פירשתי איזה דבר על פי דבריו בספרי הקטן ראש דוד פרשת בראשית ושאר דוכתי בס"ד:
והא דאמרינן ואעפ"כ מת בנו בצמא שנאמר וסביביו וכו' צריך ביאור דהא ר' חנינא בן דוסא אמר דבר שהוא מצטער יכשל בו זרעו והוו תרתי דסתרן וכבר התוס' כתבו בזה וז"ל דבר שנצטער בו וא"ת אכתי מנ"ל הא מת בנו בצמא וי"ל דמ"מ באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל עכ"ל. ואפשר לפי פשוטו דאם עשה המצוה בשלימות לא יכשל בו זרעו. אבל אם היה איזה פקפוק מדקדק עם חסידיו. ור' חנינא בן דוסא היה צריך לדונו לכף זכות ומשו"ה אמר בפשיטות דבר שנצטער אותו צדיק לא יכשל בו זרעו. אך בסוף דחזינן דמת בנו בצמא מוכרח דהיה איזה פקפוק ועל כן מת בנו בצמא דמדקדק עם חסידיו:
אמנם אפשר במ"ש גורי האר"י זצ"ל דיש להזכיר זכיותיו בעת צרה ולכן ר' חנינא בן דוסא הזכיר זכיותיו בעת צרה ובהכי דייק לישניה דר' חנינא בן דוסא דאמר אמרתי דבר שמצטער וכו' ולא הו"ל לומר אלא לא נביא אנכי אלא דבר שמצטער אי אפשר ליכשל זרעו ומאי אמרתי דקאמר אלא כונתו שהוצרך לומר כך בצרה ולהזכיר צדקתו וזה גרם להציל. אבל בצמא של בנו לא נמצא מי שיזכיר זכותו והמקטרג נצח משום שמדקדק עם חסידיו. ואחז"ר ראיתי בשיטה מקובצת שכתב על שם רבינו ישעיה קרוב לזה ע"ש. ועוד אפשר לחלק דשאני צמא שהוא סיבה מאת ה' שמדקדק עם חסידיו ולא דמי לנפילה בבור הבאה מכחו וזכות המצוה הי"ל להגין שלא תפול. והוא מעין דברי התוס' והחילוק מבואר. והנה ראיתי להרב מאיר עיני חכמים שהקשה על קושית התוס' דמאי ק"ל דילמא אח"ך מת בנו בצמא ולא נודע עדיין וי"ל דמסתמא ידע דרוש וסביביו נשערה מאד ומנ"ל דבר שנצטער וכו' עש"ב ויש להשיב על תירוצו דגם כי ידע שמדקדק עם חסידיו סבר דמענישין בעונש אחר ולא בדבר שנצטער. ולקושיתו אפשר דגם כי לא ידע דמת בנו בצמא דהיה אחר כך מ"מ סברא זו מנ"ל ולפי האמת ידענו דהסברא אינה דמת בנו בצמא אך מוכרח דהיה לו איזה הוכחה לסברתו וכח התוס' דאמרו בש"ס ואף על פי כן מת בנו בצמא והוה ליה למימר ולא היא דהא אחר כך מת בנו בצמא ומדלא אמר הש"ס הכי ש"מ דהסברא טובה ומנ"ל. וכי תימא דכך סבר מסברא בעלמא ואינו אמת. הא מת בנו בצמא והוא עד דהסברא אינה טובה ואיך הש"ס קאמר ואע"פ כן דמורה דמקיים הסברא ומת בנו בצמא וסתרא"י נינהו ותירצו דהסברא טובה באותו דבר עצמו וצמא הוא דבר אחר ונתקיימו שתיהן דדבר שנצטער עצמו לא יכשל. אך בהיות שמדקדק וכל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה מת בנו בצמא דהוא בענין מים:

זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו. אפשר לרמוז דמדת הדין היתה מקטרגת וז"ש זכר של רחלים רמז ליצחק מדת גבורה דינא קשיא. וזקן מנהיגו רמז לאברהם מדת חסד מתוק מדה"ד בחינת יצחק וכבש הגבורה וניצולה ודוק הטב:

וא"ר חנינא כל האומר הקב"ה ותרן וכו'. מהרש"ל בים של שלמה סימן כ"ג כתב ראוי לגעור במי שאומר יש לי יותר מהראוי לי לפי מעשי שזה כאומר הקב"ה ותרן וכו' ע"ש. והרב מהר"י דוד בספר צמח דוד הנדפס מחדש פרשת וישלח דף פ"ז ע"א הכריע דאם כונתו לפי מעשי[ו] הטובים שרי דאינו ותרן רק מאוצר מתנת חנם השפיעו לו אבל אם כונתו לפי מעשיו הרעים אסור דהוי כאומר ותרן ע"ש באורך. ואותה שאמרו בברכות דף י"ט דהאבל לא יאמר לא נפרעת אחד מני האלף משום לא יפתח אדם פיו לשטן. היינו דהתם לא שייך לומר שהוא ותרן דיש לומר דלא נשלם הפרעון והוא פותח פיו בפרו"ע פרעו"ת ומשו"ה אזהרה שמענו דלא יאמר כן. ואע"ג דהאבל גומר אומר יה"ר שתגדור פרצותנו וכו' כמ"ש שם אכתי אין לומר שהוא ותרן רק שהפרעון לא יהיה כזה. ומיהו פותח פיו הוי וק"ל:

בעל התקלה. ולעולם ברה''ר אבל ברשותו אע''פ שהפקיר פטור כדפרישית האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו הוה ליה בור ברה''ר: ומאי זהו דר''ע. בשלמא זהו דרבי ישמעאל למעוטי דר''ע אלא זהו דר''ע למעוטי מאי הא בור ברה''ר נמי אמור בתורה כדדרשינן: לתשלומין. בור דאית ליה בעלים נאמר אצל תשלומין כדכתיב בעל הבור ישלם ובור ברה''ר נאמר אצל הניזקין כדכתיב כי יפתח איש וכי יכרה ונפל שמה וגו' והכי קאמר ר''ע אמאי פטרת בבור ברשותו והלא זהו בור האמור בתורה אצל תשלומין: הנהו מיצרך צריכי. ולעולם ברשות היחיד והפקיר רשותו ולא בורו דהוה ליה ממונו שהזיק חייב משום דקרינן ביה בעל הבור אבל ברה''ר דלאו ממונו הוא פטור: דטאים. יסתום וימלא עפר: ומאי זהו דר' ישמעאל. הואיל ולדידיה תרוייהו כתיבי: לנזקין. בור ברה''ר פתח בו הכתוב תחלה כשדבר בנזקו ונפל שמה שור או חמור בור ברשות הרבים דבר בו הכתוב כי יפתח וכי יכרה ונפל. ואי קשיא מתני' מני רבה מוקי לה כר''ע דמחייב אתרוייהו ורב יוסף מוקי לה כר' ישמעאל: פטור. אם נפל דרך פיו שברשותו וקס''ד אפילו הפקיר רשותו פטור אבל אם נפחתה הקמירה שקמר וכסה ברה''ר חייב דהאי תנא סבר חיובא דבור ברה''ר הוא: לאושין. יסוד לחומת ביתו על פני כל רוחב הבית אצל רה''ר וחבירו בספר עזרא ואשיא יחיטו ובגמרא נפל אשיתא (ברכות דף נו.): פטור. והיינו נמי כחופר בור ברשותו דאית ליה בעלים והפקיר רשותו דלא מצי למימר ליה מאי בעית ברשותי הכא נמי לא מצי למימר ליה למה הלכה בהמתך על שפתו דהא ברשות הרבים היא: וטעמא דלאושין. שדרך לעשות כן ואינו פושע: הא לאו לאושין חייב. אלמא בור ברשותו חייב וקשיא רישא לסיפא: רישא. דקתני בור ברשותו פטור ר' ישמעאל: וסיפא. דמיחייב דדייקינן הא לאו לאושין חייב ר''ע: אלא לרב יוסף. דאמר בור ברשותו דכולי עלמא חייב רישא דקתני פטור מני: לא רשותו ולא בורו. דא''ל ברשותאי מאי בעית ואצטריך לאשמועי' דאע''ג דאינו רשאי לעשות כן דאין עושין חלל תחת רשות הרבים מיהו הואיל ולרשותו פתחו פטור: דארווח בה ארווחי לרה''ר. דהוה ליה חופר בור ברה''ר והלכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב: ברה''י הסמוכה לרה''ר. כגון מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים דהוה ליה הפקיר רשותו פטור: ומסר לרבים. דאמר לבני עירו הבור זה שחפרתי צריך לכם לשתות מי גשמים המתכנסין שם וראויה לשתות בהמות מהן הרי הוא מסור לכם: חופר שיחין. לעולי רגלים בדרכים: שעה ראשונה. שעדיין היא ראויה להיות חיה בתוך המים: אמר להם שלום. תעלה וכן שניה: שלישית. דהוה לה שהות שתצא נפשה אם ישנה שם: אמר להן. כבר עלתה ודאי כדאמרינן לקמן דפשיטא ליה דלא תמות שם: זכר של רחלים. אילו של יצחק: וזקן מנהיגו. אברהם: מצטער בו. לחפור בורות ומערות לעולי רגלים: עם סביביו. צדיקים הדבקים בו: נשערה מאד. לשון חוט השערה: ונורא על כל סביביו. מטיל אימת משפטיו עליהם: ותרן. לעבור על כל פשעם: יותרו חייו. יופקרו חייו וגופו שמורה אל הבריות לחטוא:

בבור ברשותו. פי' בקונט' דקסבר [ר''י] דכי אפקרינא רשותאי לא ליחייב אנא בהזיקא אפקריניה משמע דרוצה לומר אם סמך הבור מתחילה לרה''ר חייב לכולי עלמא ואין משמע כן ועוד דבסמוך אמר הא לאו לאושין חייב ואוקמה רבה כר''ע אבל לרבי ישמעאל משמע דפטור וי''ל דהיינו טעמא משום דא''ל תורך ברשותי מאי בעי שלא היה לו להתקרב כל כך אצל רשותי שתפול בבור: אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל היא. לאו דוקא כולה אלא רישא וסיפא דאקשי מינייהו אבל מציעתא דקתני ברה''י ופתחו לרשות הרבים חייב לא אתיא אלא כרבי ישמעאל: כגון דארווח ארווחי לרה''ר. והשתא כולה דברי הכל רישא כשלא הפקיר לא רשותו ולא בורו וסיפא דארווח ארווחי ומיהו רבי יוסי בר יהודה. דבעי הרחקה לא מתוקמא כרבי ישמעאל: דבר שנצטער בו. וא''ת אכתי מנא ליה הא מת בנו בצמא וי''ל דמ''מ באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל בירושלמי (שקלים פ''ה הל''א ע''ש) מלאך בדמות רבי חנינא נזדמן לה: