בבא קמא מט ע"א

אם כן תגיע לתוצאות תמוהות שהרי משהאשה יולדת משבחת ועולה ערכה. אלא שמין (מעריכים) את הולדות כמה הן יפין (שווים), ונותן לבעל. ואם אין לה בעל, וכגון שמת — נותן ליורשיו.

היתה זו האשה המעוברת שפחה ונשתחררה, או גיורת, והיתה נשואה לגר או לעבד משוחרר, ומת הבעל, ואין לו יורשים כלל — הרי זה פטור מתשלום דמי ולדות, שכן אין תשלום זה ניתן לאשה אלא לבעלה דווקא.

א גמרא שנינו במשנה שאם היה השור מתכוון לנגוח שור אחר ונגח את האשה — פטור מדמי ולדות. ומדייקים מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] שמתכוין לחבירו — פטור, הא [הרי] אם היה השור מתכוין לאשה — משלם אף דמי ולדות. לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהיה זו קושיה חמורה] על רב אדא בר אהבה, שאמר רב אדא בר אהבה: שוורים שנתכוונו לנגוח את האשה — פטורים מדמי ולדות?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב אדא בר אהבה בתשובה על כך: הוא הדין שאפילו נתכוונו לאשה נמי [גם כן] פטורים מדמי ולדות, והא דקתני [וזה ששנה] שור שהיה מתכוין לחבירו, טעם הדבר הוא: איידי דקא בעי למיתנא סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף, בהמשך המשנה] "אדם שהיה מתכוין לחבירו", דהכי כתיב קרא [שכך נאמר בכתוב] במפורש: "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" (שמות כא, כב), והרי זה מקרה של המתכוון לחבירו והכה את האשה, קתני רישא נמי [שנה בתחילה גם כן] בדומה לכך: שור שהיה מתכוין לחבירו.

ועוד בענין זה של דין שור בדמי ולדות, אמר רב פפא: שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה — משלם דמי ולדות. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? חמרתא מעברתא בעלמא [אתון מעוברת סתם] הוא דאזיק [שהזיק], שאמר קרא [הכתוב] לגבי העבדים: "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב,ה), ודרשו: עם הדומה לחמור ואין זה בכלל הפרשה האמורה בתורה שנתמעט בה שור מתשלום דמי ולדות.

ב שנינו במשנה: כיצד משלם דמי ולדות — שמין את האשה כמה עלה ערכה ושבחה בגלל הוולדות. ותוהים: וכי מדובר פה בהערכה של דמי ולדות? "כיצד משלם שבח ולדות" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כלומר, כך התכוונה המשנה לומר: כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות — מלבד הערכת דמי הוולדות שמין את האשה כמה היא יפה (שווה) עד שלא (בטרם) ילדה, וכמה היא יפה משילדה.

ג עוד שנינו במשנה שאמר רבן שמעון בן גמליאל: אם כן, משהאשה יולדת משבחת. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר], כיצד יש להבין את הדברים? אמר רבה: הכי קאמר [כך הוא אומר] בלשון שאלה: לשיטה זו של הערכה וכי אשה מעוברת משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד? והלא אשה משבחת ועולה מחירה לאחר שתלד יותר מקודם שתלד, שכן כאשר היא מעוברת יש סכנה שמא תמות בלידה ולכן מחירה יורד בגלל הסיכון, ואילו לאחר שילדה עולה מחירה! אלא, רק שמין (מעריכים) את הולדות כמה הן שווים ונותנין דמיהם לבעל.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כהסברו של רבה בדברי רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד? והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד! אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל.

רבא אמר: הכי קתני [כך שנה] במשנה, כך יש להבין את דברי רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה רק למי שיולדת עבורו משבחת וערכה כאשה מעוברת עולה רק עבור הבעל, ואין לעצמה בשבח שהשביח גופה מחמת ולדות כלום? אינו כן, אלא שמין את הולדות ונותנין את דמיהם לבעל בלבד או ליורשיו, ואולם את השבח שהשביח גופה מחמת הולדות חולקין הבעל והאשה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כהסברו של רבא בדברי רבן שמעון בן גמליאל, אמר רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום? אלא, שמין נזק בפני עצמו, וצער בפני עצמו, ושמין את הולדות ונותנין לבעל, ושבח ולדות חולקין.

לגוף הענין שואלים: קשיא [קשה] מדברי רבן שמעון בן גמליאל שבברייתא הקודמת לשיטת רבה, שאין ערכה עולה, על דברי רבן שמעון בן גמליאל שבברייתא זו!

ומשיבים: לא קשיא [קשה], שכן כל ברייתא עוסקת במקרה אחר, ובאופן זה: כאן בברייתא שנאמר בה שערכה של אשה מעוברת עולה לאחר שתלד הוא במבכרת (יולדת לידה ראשונה), שערכה יורד קודם הלידה, מחשש שמא תמות בלידתה. וכאן בברייתא השניה שהובאה, שערכה כמעוברת עולה, מדובר במי שאינה מבכרת.

שואלים: ולפי הברייתא השניה ורבנן דאמרי [וחכמים שאומרים]: שבח ולדות נמי [גם כן] לבעל, מאי טעמא [מה טעם, מקור הדבר]? ומשיבים, מייתור הכתובים, כדתנן [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר "ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" (שמות כא, כב), ויש לשאול: ממשמע שנאמר "ויצאו ילדיה" איני יודע שהיא הרה? אם כן מה תלמוד לומר "ונגפו אשה הרה"? — לומר לך כי שבח הריון, כל תוספת בערכה שבאה מחמת ההריון, שייכת לבעל.

ושואלים: ורבן שמעון בן גמליאל, האי [כתוב זה] "הרה" מאי דריש ביה [מה דורש הוא בו]? ומשיבים: מבעי ליה לכדתניא [דרוש הוא לו לכפי ששנינו בברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: לעולם המכה את האשה אינו חייב בתשלום זה של ולדות עד שיכנה כנגד בית ההריון, כלומר, על בטנה. אמר רב פפא: לא תימא [אל תאמר] עד שיכה אותה כנגד בית הריון ממש, כלומר, דווקא במישרין על בטנה, אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא [מקום שתגיע בו מכה] לולד, כלומר, בכל חלל הגוף, לאפוקי [להוציא] אם היכה את האשה ביד או ברגל וכתוצאה מכך הפילה — שהוא לא חייב בתשלום דמי הוולדות, כיון שאנו אומרים שלא מחמת המכה הפילה.

ד שנינו במשנה: אם היתה שפחה ונשתחררה או גיורת שהיתה נשואה לגר ומת בעלה — פטור המכה מתשלום דמי ולדות. אמר רבה: לא שנו הלכה זו אלא באופן שחבל בה בחיי בעלה הגר, ולפני ששילם מת הגר, שכיון שחבל בה בחיי הגר — זכה בהו [בהן], במעות, אותו גר, וכיון שמת הגר ואין לו יורשים — זכה בהו [בהם] המזיק מן הגר, שנחשב המזיק שהכסף בידיו כאילו זכה ולקח מן ההפקר. אבל אם חבל בה לאחר מיתת בעלה הגר — זכיא לה איהי בגוייהו [זוכה היא בהן] במעות, ומיחייב לשלומי [וחייב לשלם] לה לדידה [לעצמה].

אמר רב חסדא בתמיהה: מרי דיכי [אדוניה של שמועה זו]! כלומר, כיצד אפשר לומר דבר כזה? אטו [וכי] דמי הולדות צררי נינהו וזכיא בהו [מעות צרורות הן שהיא זוכה בהם] בירושה? אין הדבר כן, אלא אם איתיה [ישנו] לבעל, שהוא חי — זכה ליה רחמנא [זיכתה לו התורה] דמי ולדות, ואם ליתיה [אינו] לבעל — לא זיכתה התורה דמי הוולדות לאחר, ואפילו לא לאשתו.

וכן מיתיבי [מקשים] על רבה, ממה ששנינו: הכה את האשה ויצאו ילדיה — נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, אין הבעל קיים — נותן דמי ולדות ליורשיו, אין האשה קיימת — נותן את התשלומים המגיעים לה ליורשיה. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת — זכה המכה. משמע שאם אין הבעל קיים — אין לאישה דבר!

אמרי [אומרים] בתשובה: ומי עדיפא ממתניתין [והאם עדיפה הברייתא ממשנתנו שלנו] שאף בה שנינו שאין האשה מקבלת דמי ולדות דאוקימנא [שהעמדנו, הסברנו] אותה שמדובר בה שחבל בה בחיי הגר ומת הגר? הכא נמי [כאן גם כן] צריך לפרש שחבל בה בחיי הגר ומת הגר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותפרש אפילו חבל בה לאחר מיתת הגר,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - א

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם כן משהאשה יולדת משבחת, אלא: שמין את הולדות כמה הן יפין [ומפרש לה בגמרא] -

ונותן - כפי שומת תנא קמא, או כפי שומת רבן שמעון בן גמליאל - לבעל.

ואם אין לה בעל כי מת, נותן ליורשיו של הבעל. ^[1]

ואם היתה - אשה זו שאין לה בעל - שפחה ונשתחררה, כלומר: היתה האשה שפחה משוחררת שנישאה לעבד משוחרר שאין לו יורשים ש"כקטן שנולד הוא", או שהיתה גיורת שנישאה לגר שאין לו יורשים ש"כקטן שנולד דמי" -

ונגפוה ויצאו ילדיה ומת בעלה, הרי המכה פטור, שכל נכסי העבד המשוחרר והגר הפקר הם, וזה זכה בחוב דמי הולדות שבידו. ^[2]

גמרא:

שנינו במשנה: שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה, פטור מדמי ולדות:

ודייקינן: טעמא דמתכוין לחבירו הוא דפטור השור, הא מתכוין השור לאשה, הרי זה משלם דמי ולדות - ואם כן לימא, תיהוי משנתנו תיובתא דרב אדא בר אהבה לעיל מב א, דאמר רב אדא בר אהבה: שוורים, אף כשנתכוונו לאשה, פטורים מדמי ולדות!? ^[3]

אמר לך רב אדא בר אהבה:

הוא הדין דאפילו נתכוונו השוורים לאשה, נמי פטורים מדמי ולדות -

והא דקתני: שור שהיה מתכוין לחבירו, אין זה בדוקא, אלא איידי [אגב] דקא בעי למיתנא סיפא: "אדם שהיה מתכוין לחבירו", ובדוקא נקטה המשנה אופן זה משום דהכי כתיב קרא [זו היא הצורה עליה דיבר הכתוב], שהרי הכתוב אומר: "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה", הרי שהיתה המצות והמריבה בין שני אנשים, והאשה נוגפה שלא במתכוין -

לפיכך קתני רישא נמי: "שור שהיה מתכוין לחבירו", ומיהו לדינא אין חילוק בין אם נתכוין לחבירו ובין אם נתכוין לאשה, ובכל אופן פטור בעל השור מדמי ולדות.

אמר רב פפא:

אף שלא חייבה התורה שוורים בדמי ולדות, אין זה אלא בולדות בני חורין, אבל שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה, הרי זה משלם דמי ולדות לאדון.

ומפרשינן: מאי טעמא?

חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק [אין זה אלא כמי שמזיק חמור מעוברת של חבירו], דאמר קרא, שאמר אברהם על אליעזר עבדו: "שבו לכם פה עם החמור", ודרשינן: "עם הדומה לחמור".

כלומר: לא פטרה התורה אלא מחיוב דמי ולדות שהם לבעל; אבל ולדות שפחה שהם לאדון כשאר עבדיו השייכים לו, בזה לא פטרה התורה, וכשם שאת עוברי חמורתו של האדון משלם שור המזיק מפני שהם ממונו של האדון, כך משלם שור המזיק את עוברי שפחתו של האדון. ^[4] שנינו במשנה: כיצד משלם דמי ולדות, שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה:

ותמהינן: והרי "כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות" מיבעי ליה לתנא לומר!? שהרי בשומא זו כלול הן ערך הולדות עצמן דהיינו "דמי ולדות", והן מה שפוחת דמיה של האשה עצמה לאחר לידתה, שכשהיא מעוברת היא נראית משובחת ובעלת איברים, ודמיה יקרים יותר מאשר לאחר לידתה, וערך זה הוא "שבח ולדות" [כלומר: שבח האשה בגין הולדות], ולא "דמי ולדות", והיה לו לתנא לומר כן בהדיא!?

ומשנינן: הכי נמי קאמר התנא של המשנה: "כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות, שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה", והיינו משום ששבח הולדות הוא לבעל. ^[5]

שנינו במשנה: אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם כן משהאשה יולדת משבחת, אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותן לבעל:

ותמהינן: מאי קאמר רבן שמעון בן גמליאל!? כלומר: משמע מדברי רבן שמעון בן גמליאל, שהוא תמה על תנא קמא שסובר "משהאשה יולדת משבחת", והרי אינו כן, שלדעת תנא קמא קודם שיולדת היא משבחת!?

אמר פירש רבה: הכי קאמר רבן שמעון בן גמליאל לתנא קמא: וכי אטו אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד, והלא אדרבה: אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד!? ומשום שקודם הלידה היתה היא מסוכנת למות; ואם אתה שם את דמי הולדות לפי שינוי דמיה של האשה אתה מפסיד את הבעל, כי ערך הולדות מתקזז, בשבח דמיה של האשה עצמה, אלא כך הוא משלם "דמי ולדות": שמין את הולדות עצמם ונותנין לבעל את דמיהם.

תניא נמי הכי כדפירש רבה:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד, והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד, אלא שמין את הולדות, ונותנין לבעל.

רבא אמר: הכי קתני: לעולם מודה רבן שמעון בן גמליאל שהאשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד, אלא על דינו של תנא קמא הסובר ששבח הולדות כולו לבעל כמו דמי הולדות עצמן, תמה רבן שמעון בן גמליאל, והכי קאמר:

וכי אשה למי שיולדת בלבד היא משבחת, כלומר: וכי דין הוא שיינתן שבח הולדות למי שזיכתה התורה דמי ולדות בלבד, ^[6] ואין לעצמה בשבח ולדות כלום!? והרי ודאי שהשבח בא לה גם מחמת גופה מלבד מחמת הולדות, ודין הוא שיהא אף לה חלק בשבח גופה.

אלא: שמין את הולדות עצמן דהיינו "דמי ולדות" ונותנין לבעל, שהרי כך אמרה תורה שיהיו דמי הולדות לבעל, ואילו שבח ולדות, הרי האיש והאשה חולקין, ומשום שנפח גופה שהיא נראית משובחת ובעל אברים, מחמת הולדות והאשה כאחד הם באים.

תניא נמי הכי כדפירש רבא:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה למי שיולדת משבחת, ואין לעצמה בשבח ולדות כלום!?

אלא שמין את הנזק היינו כחש גוף האשה מחמת המכה בפני עצמו, ומשלם אותו המכה למי שהוא משלם את שאר חבלות האשה. ^[7] וצער האשה בפני עצמו, ומשלם למי שהוא משלם שאר צער של אשה. ^[8]

ושמין את הולדות דהיינו "דמי ולדות" ונותנין לבעל, שהתורה זיכתה לו.

ואילו "שבח ולדות" דהיינו פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד, הרי הבעל והאשה חולקין.

ומקשינן: אם כן קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל, שהרי בברייתא אחת מבואר כדברי רבה, ובברייתא שניה מבואר כדברי רבא!?

ומשנינן: לא קשיא:

כאן - הברייתא שמבואר בה כרבה, שאין האשה משבחת בלידתה - במבכרת, שזו לה לידה ראשונה, ופוחתים דמיה מחמת הסיכון שבלידה.

כאן - הברייתא שמבואר בה כרבא, שאין פוחתים דמיה כשיולדת - בשאינה מבכרת. ^[9]

ומקשינן לרבנן דאמרי "שבח ולדות" נמי לבעל, מאי טעמא!? ^[10]

כדתניא:

כתיב: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה", והרי ממשמע שנאמר: "ויצאו ילדיה", איני יודע שהיא הרה!? ומה תלמוד לומר: "הרה", לומר לך: שבח האשה מחמת הריון אף הוא לבעל.

ומקשינן לרבן שמעון בן גמליאל, החולק על תנא קמא בדין שבח ולדות, וסובר שאין כולו לבעל, אלא חולקין: האי "הרה" מאי דריש ביה!?

ומפרשינן: מבעי ליה לרבן שמעון בן גמליאל לקרא ד"הרה", לכדתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר:

לעולם אינו חייב בדמי ולדות עד שיכנה לאשה כנגד בית ההריון, ויליף לה ממה שנאמר: "הרה".

אמר פירש רב פפא את דברי רבי אליעזר בן יעקב:

לא תימא כנגד בית הריון ממש, אלא כנגד כל היכא דסליק ביה שיחמא לולד [כל מקום שמגיע ממנו חום לעובר], דהיינו כל חלל הבטן כולו, ולאפוקי שאם היכה אותה ביד ורגל שלה ויצאו ילדיה, דלא משלם דמי ולדות.

שנינו במשנה: היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת, פטור:

אמר רבה:

לא שנו שהחובל באלו פטור, אלא כשחבל בה בחיי הגר כשהולדות היו שלו, ואחר כך מת הגר -

דכיון דחבל בה בחיי הגר, זכה בהו גר בחוב דמי הולדות, וכיון דמת הגר, זכה המכה בהו [בחוב דמי הולדות] מן הגר, כשאר החייבים לגר שזכו במה שבידם.

אבל חבל בה לאחר מיתת הגר, זכיא לה איהי בגוייהו [זכתה האשה - משמת בעלה - בולדות עצמן] מן ההפקר כשאר נכסי הגר שהם הפקר, ומיחייב המכה לשלומי לה לדידה [לשלם לאשה], שהיא הרי בעלת הולדות. ^[11]

אמר תמה רב חסדא:

מרי דיכי [בעל שמועה זו]! כלומר: וכי מה היה לו לבעל שמועה זו שיאמר כן!?

וכי אטו ולדות צררי [קשרי מעות וכספים] נינהו, וזכיא האשה בהו!? כלומר: וכי יש לו לבעל זכות ממונית בגוף הולדות, עד שנאמר: משמת הבעל הפקר הם, וזכתה האשה בהם מן ההפקר!?

אלא איתיה לבעל, ^[12] אם הבעל קיים בשעת חבלה, זכה ליה רחמנא לבעל את תשלום דמי הולדות, אבל ליתיה לבעל בשעת חבלה, לא זכה רחמנא לאף אדם את דמי הולדות. ^[13] מיתיבי לרבה הסובר שבמיתת הגר זכתה היא בולדות: הכה את האשה ויצאו ילדיה, נותן נזק וצער לאשה, ודמי ולדות לבעל.

אין הבעל לתת לו את דמי הולדות כי מת, הרי הוא נותן את דמי הולדות ליורשיו של הבעל.

אין האשה לתת לה את הנזק והצער, נותן את דמי הנזק והצער ליורשיה. ^[14]

היתה שפחה ונשתחררה ונישאת לעבד משוחרר ונתעברה הימנו ומת, או שהיתה גיורת ונישאת לגר ונתעברה הימנו ומת, זכה המכה במה שבידו.

וקא סלקא דעתין שהברייתא עוסקת באופן שחבל בה לאחר מיתת העבד או הגר, ומכל מקום קתני שזכה הלה במה שבידו, ואין הוא נותן את דמי הולדות לאשה; הרי מבואר שלא זכתה האשה בולדות כשמת בעלה העבד המשוחרר או הגר!? ^[15]

אמרי בני הישיבה לתרץ:

ומי עדיפא הברייתא ממתניתין [ממשנתנו] דאוקימנא למה ששנינו בה: "היתה שפחה ונשתחררה או גיורת, פטור", דהיינו דוקא כשחבל בה בחיי הגר ומת הגר!? והרי הכא נמי בברייתא נפרש דהכא במאי עסקינן בכגון שחבל בה בחיי הגר, ומת הגר, אבל אם חבל בה לאחר מיתת הגר, לא זכה המכה אלא היא זכתה תחילה בולדות, ולה ישלם.

ואיבעית אימא ליישב:

לעולם עוסקת הברייתא בשחבל בה לאחר מיתת הגר -

הערות

^[1] אם מת הבעל אחר שנוגפה אשתו ודאי שדמי הולדות הם ליורשיו, ואם מת הבעל קודם שנוגפה, אם דמי הולדות הם ליורשים או לאשה, דין זה יתבאר בהרחבה, בעמוד ב בהערות, בסוף דברי הגמרא על בבא דשפחה וגיורת.

^[2] כתב רש"י: "היתה שפחה ונשתחררה, כלומר: היתה משוחררת או גיורת נשואה לגר או לעבד משוחרר, ואין לה בעל, שמת, פטור, דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין, זכה, וזה קודם לזכות במה שבידו", והיינו שמת הגר והעבד לאחר שנוגפה, ואם מת קודם שנוגפה, בזה נחלקו אמוראים בגמרא, אם הוא פטור, או לאשה הם. ועוד כתב: "והאי דנקט האי לישנא "היתה שפחה ונשתחררה", ולא נקט "היתה משוחררת", משום דעל כרחך בשאין לה בנים הימנו קאמר [כי אם יש לו בנים, הרי יש לו יורשים], והיינו דקאמר "היתה שפחה ונשתחררה", דמשמע עתה מקרוב [נשתחררה], דעדיין לא היו להם בנים. עוד כתב רש"י: והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר, דפטור, דהא דמי ולדות לבעל, והאי דנקט שפחה וגיורת משום דדסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר, וסתם גיורת לגר; וככל הדברים האלה כתבו גם התוספות לעיל מב ב ד"ה היתה; ומיהו כתבו שם ביאור אחר בשם הריב"א, ודחוהו, משום שבסוגייתנו אין נראה כדבריו. והרמב"ם [חובל ומזיק ד ג] הביא את עיקר דין משנתנו שלא כצורתה, אלא בישראלית הנשואה לגר, וז"ל: "היתה נשואה לגר, וחבל בה בחיי הגר, נותן דמי ולדות לבעל, מת הגר, פטור".

^[3] ראה לעיל דף מב א, שנחלקו רש"י ותוספות, בביאור מחלוקתם של אביי ורבא שם עם רב אדא בר אהבה, ולדעת רש"י לא חלקו כלל בחיוב השור בדמי ולדות, ולכולי עלמא שוורים פטורים מדמי ולדות בכל אופן; ואילו לשיטת התוספות נחלקו אביי ורבא עם רב אדא בר אהבה בחיוב השור בדמי ולדות, שלדעת אביי ורבא אין שור פטור מדמי ולדות אלא כשלא נתכוין לאשה, אבל אם נתכוין לה הרי הוא חייב, ואילו לדעת רב אדא בר אהבה, בין כך ובין כך הם פטורים; ומסוגייתנו משמע בפשוטו כדעת התוספות, שאם לא כן מה ענין רב אדא בר אהבה לכאן! ? [וכן הוכיחו התוספות שם]. וכתב כאן הרשב"א [הסובר כדעת רש"י], שאין כוונת הגמרא לומר שדין זה הוא דוקא אליבא דרב אדא בר אהבה, "אלא משום דרב אדא בר אהבה אמרה בהדיא, אקשינן עליו, אבל אביי ורבא לא שמעינן להו דאמרו בהדיא פטורים ולא חייבים, ולא אקשינן עלייהו, דלא ידעינן מאי קאמרי בהא".

^[4] א. הקשו התוספות: הרי גבי בור שמיעטה התורה "שור ולא אדם", מכל מקום אמרינן שאף אם נפל לתוכו עבד אינו חייב. משמע שהבינו בקושייתם את כוונת הגמרא, שאם כי מיעטה התורה שור מדמי ולדות, אין במשמע אלא ולדות בן חורין, אבל ולדות עבדים אין שמם "ולדות", והיינו משום שהעבד הוא כחמור, ומשום דכתיב "עם הדומה לחמור", ולכן הקשו, אם כן גם במה שמיעטה התורה "אדם" נאמר שאין זה כולל עבד, שאינו אדם אלא חמור; וכן נראה מלשון הרא"ה ב"שיטה מקובצת", שכתב: "לאו למימרא דעבד לאו בכלל אדם, דהא לקמן אמרינן דעבד בבור פטור, מדדרשינן שור ולא אדם". ותירצו התוספות: דהכא לא מיעט הכתוב שור מדמי ולדות אלא במקום שהולדות של בעל כדכתיב "בעל האשה", אבל כאן הולדות לאדון, דכתיב "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", כלומר: המיעוט הוא מתשלום דמי ולדות לבעל כפי שכתוב בתורה בפרשת דמי ולדות, אבל דמי ולדות שהם לאדון, מזה לא מיעט הכתוב. וכתב ב"ברכת שמואל" [בבא קמא סימן כו אות א] בביאור תירוצם, שדין ולדות שחייבה התורה, הוא דין תשלום מחודש מגזירת הכתוב, ואם לא פרשה מחודשת זו לא היה חייב כלל בתשלום שאין הולדות חפץ ממוני כדלקמן: "אטו ולדות צררי נינהו", [ומיהו בפשוטו נחלקו בזה לקמן רבה ורב חסדא, ונחלקו הראשונים שם הלכה כמאן, אך ראה "ברכת שמואל" סימן כט בביאור מחלוקתם], ומהדין המחודש של דמי ולדות נתמעטו השוורים, אבל גבי שפחה שהולדות שייכים לאדון האשה, והחיוב אינו מהפרשה המחודשת של דמי ולדות, ואפילו אם לא היתה פרשה זו היה מחוייב לשלם מדין "נזק" - לא מיעטה התורה את השוורים, [וראה היטב מה שכתב עוד ה"ברכת שמואל" שם באות ב שני צדדים בזה]. ב. הקשה המהרש"א לפי תירוצם: למה לי "עם הדומה לחמור", וכי אטו טעם הכתוב ש"האשה וילדיה תהיה לאדוניה" באה הגמרא ללמד. וראה בלשון הרא"ש [סימן ה] שכתב בנוסח אחר: שור שהכה את השפחה ויצאו ילדיה, משלם דמי ולדות, מאי טעמא חמרתא מעברתא [בעלמא] אזיקתא מינאי, דכתיב "שבו לכם פה עם החמור", ואין הבן מתיחס אחר האב, ולא איירי קרא אלא בולדות המתייחסים אחר האב [והוא על פי המבואר ביבמות סב: "הכל מודים בעבד שאין לו חייס, דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור"] ; וראה ב"פלפולא חריפתא" שהרא"ש בא ליישב את קושיית התוספות באופן אחר מכפי שפירשו התוספות. והיינו, שלפי דברי הרא"ש, אין די במה שתשלום דמי הולדות אינו לאב אלא לאדון, אלא צריך שלא יהיו חשובים כלל כולדותיו של האב, וראה "אילת השחר". ג. ב"ברכת שמואל" שם נסתפק: כשהכה שור את השפחה ומתה, שהוא משלם שלשים שקלים לאדון, אם צריך לשלם מלבד שלשים השקלים, גם את נזק דמי הולדות; או שנאמר שגם דמי הולדות נכללים בשלשים השקלים שהוא משלם אפילו על עבד שהוא שוה אלף זוז, ראה שם שהאריך בזה, [ומשמע דפשיטא ליה שאין הוא משלם על עובר שלשים שקל בפני עצמם]. ובחידושי רבי מאיר שמחה כאן נסתפק אף הוא בזה, ואולם כתב שהוא רמב"ם מפורש, שכן הוא לשון הרמב"ם [נזקי ממון יא, ד ה]: "נגח שפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות שזה כמי שנגח חמור מעוברת:. כיצד שמין אותה, אומדין כמה היתה שפחה זו כשהיתה מעוברת :. ואם המית את השפחה משלם את הכופר הקצוב בתורה בלבד", והיינו שהמית את השפחה המעוברת; וראה שם שכתב בטעם הדבר שהוא משום "עובר ירך אמו".

^[5] א. כן הוא לדעת תנא קמא, ולדעת רבא בהמשך הענין, חלוק רבן שמעון בן גמליאל בזה על תנא קמא, שאין כל השבח לבעל. ב. פשטות הלשון משמע, ששומת דמי הולדות ושומת שבח הולדות הכל הוא כאחד, והוא נישום על גב האשה, ואינו נישום בפני עצמו; וכן כתב ב"שיטה מקובצת" לעיל מז א ד"ה וכן בשם תוספות הרא"ש, דמתוך פירוש רש"י בסוגייתנו משמע, שאכן שמין את דמי הולדות על גב האשה, ראה פירוש ולשונות רש"י בסוגייתנו שמוכיחים כן. אך בתוספות לעיל מז א גבי "שמין לולד על גב פרה:. וכן אתה מוצא בקוטע יד עבד עברי וכו"', הקשו: למה לא אמרו גם ש"דמי ולדות" נישומין על גב האשה ולא בפני עצמן, [ובקושייתם נקטו שאפילו לרשב"ג שמין כך, ראה שם]! ? ותירצו: "ונראה לר"י: דבין לרבנן ובין לרשב"ג שמין ולדות בפני עצמם ולא על גב האשה, משום דכיון דגוף האשה לאו ממון בעלים הוא, וגם לענין שאר תשלומי חבלות אינו שלו, אין ראוי לשום ולדות אגב האשה, כמו ולד אגב פרה, ומתניתין לא איירי כלל בשומת הולד אלא בשומת שבח הולדות, והכי פירושא דמתניתין: כיצד משלם דמי ולדות, ולא תימא דמי ולדות לבדן, אלא שמין את האשה וכו' ומוסיפין הדמים הללו על דמי הולדות, ודמי ולדות גופייהו לא איצטריך לפרש מידי", וראה עוד שם.

^[6] נתבאר על פי רש"י, שסטה מן הפירוש הפשוט של "וכי למי שהאשה יולדת", דמשמע דהיינו הבעל משום שהיא יולדת לו, ופירש: "למי שזכתה תורה דמי ולדות, יהבינן נמי שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין, הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי". ביאור כוונתו: מאחר שזיכתה התורה לבעל דמי ולדות, החשיבה התורה את הולדות כשלו, ומטעם זה שבח הבא מחמת ולדות הוא לבעל - לדעת תנא קמא - כמו שדמי הולדות הם לבעל; ועל זה תמה רבן שמעון בן גמליאל: וכי הולדות בלבד הם שמשביחים את גופה של האשה עד שאתה מזכה את שבחם למי שזיכתה התורה דמי ולדות, והרי אף גופה של האשה גורם לשבח שיבוא, ומן הדין שיינתן החצי שמחמת הולדות לבעל, והחצי שמחמת גוף האשה לאשה.

^[7] "בזמן שבסתר לה שני חלקים, ולו [לבעל] אחד; ובזמן שבגלוי, לו שני חלקים ולה אחד, שלו ינתן [לבעל] מיד, ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות", כן כתב רש"י; וראה בט"ז סימן תכג, שהביא מה"מגיד משנה" בדעת הרמב"ם, ודכן משמע מהרא"ש והטור, וממהרש"ל בדעת הרשב"א, שכל הנזק לאשה; וראה שם בט"ז טעם הדבר שהוא חלוק משאר נזק שדינו כמו שכתב רש"י.

^[8] לעיל בברייתא מג ב איתא: "הכה את האשה ויצאו ילדיה, נותן נזק וצער לאשה, ודמי ולדות לבעל", ופירשו שם התוספות, שלכן נקטה הברייתא רק נזק וצער, ולא ריפוי ושבת, משום אורחא דמילתא הוא, שאין צריכה ריפוי וגם אינה מתבטלת ממלאכה יותר משאר יולדת, והרי סופה היה לילד. ומה שלא נקטה הברייתא בושת, ביארו שם התוספות, שהוא משום שהכתוב בדמי ולדות מדבר בנתכוין להכות את חבירו והכה את האשה, וכשנתכוין לבייש את זה ובייש את זה, הרי הוא פטור לרבי שמעון; והרא"ש כתב כאן טעם אחר, ראה שם.

^[9] יש להסתפק, האם האשה מסתכנת יותר בלידה ראשונה מבלידה שניה; או שמא אין הפרש ביניהם ברמת הסיכון, אלא שאחר לידה ראשונה, כבר נודע טיבעה אם יולדת היא בשלום, ואין חוששים להסתכנותה, ומשום כך אין דמיה פוחתין. וראה בתוספות כתובות פג ב ד"ה מיתה, שמבואר מדבריהם שבכל לידה מסתכנת האשה, וראה ב"ספר המפתח".

^[10] בפשוטו, שאלת הגמרא היא: עד כאן לא זיכתה תורה לבעל אלא דמי ולדות עצמן, ולא שבח ולדות; אלא שלפי פירוש זה תיקשי: מאי מקשה הגמרא לרשב"ג מה דורש הוא ב"הרה", והרי אף לשיטתו צריך פסוק ללמד שעל כל פנים חציו לבעל. וצריך לפרש, שחצי שבח הולדות הוא לבעל מסברא, כי מאחר שהחשיבה התורה את הולדות כשל בעל, הוא הדין לענין שבח הבא מחמתם [וכפי שנתבאר בהערה 6 לעיל], אבל הרי רשב"ג הקשה שפיר, שאין השבח בא רק מהולדות אלא אף מהאשה עצמה, ומן הדין שיינתן לה חצי מן השבח, ועל זה מקשה הגמרא: מאי טעמיייהו דרבנן שכל שבח הולדות הוא לאשה.

^[11] נתבאר על פי רש"י שכתב: "דהא ולדות נכסי בעליהן הן, וכשמת הגר ועדיין היא מעוברת היא החזיקה בהן, והיא קודם לכל אדם, הילכך כי חבל בה בתר הכי משלם לה לדידה", [ולפירוש זה, "זכה בהו גר" ו"זכה בהו מן הגר", היינו בדמי הולדות, ו"זכיא איהי בגוייהו", היינו בולדות עצמן; ויש לעיין עוד, למה לא יזכו הולדות בעצמם, ולמה היא קודמת להם], וראה בהערה 13 אות ב, פירוש אחר על פי לשון התוספות לעיל מג א.

^[12] כתב רש"י: "איתיה לבעל או ליורשיו", וכן כתבו התוספות; ויתבאר בסוף הסוגיא בהערות.

^[13] תוספת בענין גדר תשלום דמי ולדות לבעל: א. בפשוטו נראה לפי ביאור רש"י, שרבה ורב חסדא חלוקים ביסוד דין דמי ולדות, שלרבה זיכתה התורה את הולדות עצמם לבעל, וממון גמור הם בידו, עד שכשמת ואין לו יורשים, הפקר הם, שכל הקודם בהם זכה בהם ; ואילו לרב חסדא אין זו אלא זכות של הבעל לתשלום דמי ולדותיו שאבדו. וראה לעיל בהערה 4, שפירש ה"ברכת שמואל" את דברי התוספות דלעיל על רב פפא, שיסוד כוונתם הוא, שאין הולדות חפץ ממוני של הבעל, ולפי המבואר כאן היינו דוקא לרב חסדא, ונצטרך לומר שהתוספות פירשו את שיטת רב פפא לעיל, שהוא סובר באמת כרב חסדא; אך ראה "ברכת שמואל" סימן כט. ב. לעיל מב ב, הובאה ברייתא [המובאת גם כאן בסמוך]: "הכה את האשה ויצאו ילדיה, נותן נזק וצער לאשה וכו', אין האשה נותן ליורשיה"; ומקשינן עלה: למה לא יינתן הנזק והצער לבעלה שהוא יורשה! ? ומשני רבה ורב נחמן, שהברייתא עוסקת בגרושה; ומקשינן עלה: "גרושה נמי תפלוג [כלומר: תטול] בדמי ולדות"! ? ופירשו התוספות, דקא סלקא דעתין, דלא איקרי "בעל האשה" אלא כשהאשה תחתיו, וממילא תיטול האשה דמי הולדות; והקשו על זה התוספות: "וקשה קצת, דמאי פריך דתפלוג בדמי ולדות, אטו ולדות צררי נינהו דזכייה בהו, דהכי פריך לקמן [בסוגייתנו], דבעל גופיה לא הוה זכי בהו, אי לאו דאשכחן דזכי ליה רחמנא, ולאשה לא אשכחן דזכי". נראה קצת מלשונם, שאין הם מפרשים כרש"י, שלדעת רבה הולדות של הבעל, וכשמת הפקר הן, והיא זוכה בהם כשאר חפצים שלו; אלא, שאילו היו הולדות "צררי" דהיינו חפץ ממוני, אם כן היה מקום לומר דכשם שהם של הבעל משום שמכחו באו, כך יש לומר שהם של האשה משום שמגופה הם באים [והרי זה דומה לפירות שדה שהם של בעל השדה, וכעין זה כתבו אחרונים בולדות של שפחה שהם שלה מטעם זה], וזו היא סברת רבה; ורב חסדא דחה לו, שאין הולדות חפץ ממוני עד שיש לדון כלל של מי הם, כי אינם של אף אחד, רק חידוש התורה הוא, לשלם לו דמי ולדות. ג. ב"כסף משנה" בהלכות חובל ומזיק [ד ג] כתב בדעת רבה באופן אחר מרש"י, וז"ל שם: "משמע דטעמיה דרבה, משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות, מדכתיב "בעל האשה", הכא נמי אשכחן דזכי לה מדכתיב "ויצאו ילדיה", ולא כתיב "ויצאו הילדים", ועל כרחין אית לן לאוקומי בשחבל בה אחר מיתת בעלה"; [וצריך ביאור, מה היא תשובתו של רב חסדא: "אטו ולדות צררי נינהו"]. ד. בדברי התוספות שהובאו באות ב, יש לתמוה לכאורה: הרי רבה הוא זה שפירש את הברייתא בגרושה, ורבה גופיה אכן סובר ד"צררי נינהו", ואם כן מקשה הגמרא לשיטתו של רבה עצמו תזכה היא בולדות! ? ואכן ב"שיטה מקובצת" בשם הר"א מגרמיש"א הביא בשם מהרא"ל ליישב קושיית תוספות על דרך זה: "דהא פירכא לרבה, דשני בגרושה, ואית ליה דצררי נינהו לקמן בפרק הפרה". וראה עוד בביאור הגר"א סימן תכג, שהביא מסוגיא זו מקור לדברי הרמב"ם שפסק כרבה, [ומיהו צ"ע, כיון דלרבה גופיה פריך הגמרא, מה ראיה שהלכה כמותו! ?]. ה. ומיהו הרשב"א הוסיף על קושיית התוספות: "ואפילו לרבה, דאמר בפרק שור שנגח את הפרה: חבל בה לאחר מיתת הגר, זכיא ליה איהי בגוייהו, לאו למימרא דלדידה נינהו לאחר מיתת הגר, [כלומר: אין כוונת הגמרא, שלדעת רבה כל שאין בעל שיזכה בהם זוכה בהם האשה, שכך הוא הדין שאם אינם לאיש הם לאשה; ולאפוקי מפירוש ה"כסף משנה" דלעיל באות ג], אלא דסלקא דעתין [לשון "סלקא דעתין" צריך ביאור, שהרי כך היא שיטתו של רבה], דאיהי זכיא בהו כמחזיק בנכסי הגר ואיהי קדמה לזכות בהן מיד שמת הגר [וכפירוש רש"י], והיינו דאקשי ליה רב חסדא אטו צררי נינהו לזכות בהן", [כלומר: מקושיית רב חסדא אנו לומדים, שאין הפירוש כה"כסף משנה", שהרי אם כן מה מקשה רב חסדא: אטו צררי נינהו]. ודברי הרשב"א צריכים ביאור: לו יהא, שכוונת רבה היא כרש"י, מכל מקום כשם שכשמת הגר "כל הקודם בהם זכה בהם", כך נאמר גם בגרושה ש"כל הקודם בהם זכה בהם", וצריך תלמוד. ו. יש להסתפק בכוונת ה"שיטה מקובצת" והגר"א, אם כוונתם לומר, דבכל מקום שאין בעל זוכה האשה, וזה הוא עיקר דינו של רבה, ועל דרך ה"כסף משנה" או כפירוש שנתבאר באות ב; או שמא חלוקים הם על הרשב"א, וסוברים, שאם כי האשה זוכה מן ההפקר, וכפירוש רש"י, מכל מקום הוא הדין בגרושה זוכה היא מן ההפקר.

^[14] ומה שאין הבעל זוכה בזה מדין ירושת הבעל, מבואר בגמרא לעיל מג א [הביאה רש"י כאן], שהברייתא עוסקת בגרושה; וברש"י שם פירש, שגירשה לאחר החבלה, וראה "שיטה מקובצת" שנתן טעם למה פירש רש"י כן, ולא שגירשה קודם החבלה, וראה גם רש"ש שם; וברש"ש כתב שם, דמכל מקום מה דמקשה הגמרא שם: "גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות" היינו, אם גירשה קודם מיתת בעלה, [ומשום שבשעת חבלה כבר זכה הבעל בדמי ולדות, ואי אפשר שיהיה לאשה כשנתגרשה], וראה שם שביאר מה הוקשה לגמרא, אף שסוף סוף - לפירוש רש"י - הברייתא מיירי בגירשה לאחר מיתת בעלה.

^[15] לפי מה דסלקא דעתין, שכבר מת הגר קודם שחבל באשה, אם כן אין כוונת הברייתא במה שאמרה "זכה", שזכה המכה בחוב דמי הולדות, אלא כוונת הברייתא שלא היה כאן חיוב דמי ולדות כלל, שאין לולדות בעלים כלל משמת הגר, וראה לשון רש"י; וראה "אבן האזל" [חובל ומזיק ד ג] על לשון "זכה".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If so, the consequences would be absurd, as when a woman gives birth her value increases. Rather, the court appraises how much the offspring are worth, and the one liable for the damage gives that amount to the husband. And if she does not have a husband, e.g., her husband died, he gives the money to his heirs.

If the pregnant woman was a Canaanite maidservant and then she was emancipated, or a convert, and she was married to an emancipated Canaanite slave or to a convert who died without any heirs, the one who caused the damage is exempt from paying compensation for miscarried offspring. This is because this payment is made specifically to the husband, not to the woman.

GEMARA: The first clause of the mishna indicates that the reason the owner is exempt from paying compensation for the offspring when an ox unintentionally gores a pregnant woman is specifically that it was intending to gore another ox. By inference, if it was intending to gore the woman, the owner pays compensation for miscarried offspring. Shall we say that this should be a conclusive refutation of the opinion of Rav Adda bar Ahava, as Rav Adda bar Ahava says: With regard to oxen that intended to gore a woman and then did so, the owners are exempt from paying compensation for miscarried offspring?

The Gemara answers that Rav Adda bar Ahava could have said to you: The same is true, that even if the oxen intended to gore the woman, the owners are also exempt from paying compensation for miscarried offspring. As for that which is taught in the mishna: An ox that was intending to gore another ox, it is taught this way since it wants to teach the latter clause: A person that was intending to injure another person, as this case is written explicitly in the verse: “And if men struggle and hurt a pregnant woman and her offspring emerge” (Exodus 21:22). In the case in the verse, the assailant intended to injure another person but injured the woman instead. Therefore, the mishna also teaches the first clause in that style: An ox that was intending to gore another ox.

Rav Pappa says: In the case of an ox that gored a Canaanite maidservant, and her offspring emerged due to miscarriage, the owner pays compensation for miscarried offspring. What is the reason? The ox injured a mere pregnant donkey. With regard to the matter of compensation for offspring, who would be the property of the master were they to be born, a Canaanite slave is considered property of the master. As the verse states that Abraham addressed Eliezer, who was a Canaanite, by saying: “You remain here with [im] the donkey” (Genesis 22:5), on which the Sages expound that he was alluding to the idea that Eliezer is of a people [am] that is similar to a donkey. Therefore, the case of an ox goring a Canaanite maidservant is not included in the Torah’s exemption from paying compensation for miscarried offspring.

§ The mishna teaches: How does he pay compensation for miscarried offspring? The court appraises how much the value of the woman increased due to the offspring. The Gemara asks: Would this be a correct interpretation of the term: Compensation for miscarried offspring? If this is how the sum is calculated, the mishna should have stated: How does he pay the increase in value due to the offspring? The Gemara answers: That is also what the tanna is saying: How does he pay compensation for miscarried offspring and the increase in value due to the offspring? In other words, apart from evaluating the compensation for the miscarried offspring, the court also appraises the value of the woman by calculating how much she would be worth if sold as a maidservant before giving birth, and how much she would be worth after giving birth.

§ The mishna teaches: Rabban Shimon ben Gamliel said: If so, the consequences would be absurd, as when a woman gives birth her value increases. The Gemara asks: What is Rabban Shimon ben Gamliel saying? Rabba said: This is what he is saying: But is the monetary value of a woman higher before she gives birth than after she gives birth? But isn’t the opposite true, that the monetary value of a woman is higher after giving birth than before giving birth, since the concern for her dying during childbirth, which lowers her monetary value prior to giving birth, is no longer a concern? Rather, the court appraises the value of the fetuses and gives that amount to the husband.

This explanation of Rabban Shimon ben Gamliel’s statement is also taught in a baraita: But is the monetary value of a woman higher before she gives birth than after she gives birth? But isn’t the opposite true, that the monetary value of a woman is higher after giving birth than before giving birth? Rather, the court appraises the value of the fetuses and gives that amount to the husband.

Rava said: This is what Rabban Shimon ben Gamliel is teaching: But is the value of the woman higher only for the one for whom she gives birth, i.e., her husband, and she herself does not have any increase in value at all due to the offspring? A pregnant woman’s monetary value is increased on account of her pregnancy, beyond the monetary value of the offspring. Rather, the court appraises the value of the offspring and gives it to the husband. And in addition, the husband and wife divide the increase in her value due to the offspring.

This explanation of Rabban Shimon ben Gamliel’s opinion is also taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel said: But is the value of the woman higher only for the one for whom she gives birth, i.e., her husband, and she herself does not have any increase in value at all due to the offspring? Rather, the court appraises damage by itself and pain by itself, and appraises the value of the offspring and gives it to the husband, and the husband and wife divide the increase in her value due to the offspring.

The Gemara asks: The opinion of Rabban Shimon ben Gamliel in the first baraita, that the woman’s value decreases because of pregnancy, poses a difficulty for that of Rabban Shimon ben Gamliel in the second baraita, that it increases.

The Gemara answers: This is not difficult, since each baraita is referring to a different case: Here, the first baraita, which stated that the woman’s value increases after giving birth, is referring to a woman giving birth to her firstborn. Her value decreases prior to birth out of concern that she might die in childbirth. There, the second baraita, which stated that her value increases due to pregnancy, is referring to a woman who is not giving birth to her firstborn.

The Gemara asks: And what is the reason of the Rabbis in the second baraita, who say: The increase in her value due to the offspring is also given to the husband? The Gemara answers: They derive it from a redundancy in a verse, as we learned in a baraita: The verse states: “And hurt a pregnant woman and her offspring emerge” (Exodus 21:22). From the fact that it is stated: “And her offspring emerge,” don’t I know by inference that she was pregnant? If so, what is the meaning when the verse states: “A pregnant woman,” and not just “a woman”? To inform you that even the increase in her value due to the pregnancy is given to the husband.

The Gemara asks: And what halakha does Rabban Shimon ben Gamliel expound on this extra word “pregnant”? The Gemara answers: He requires it for that which is taught in a baraita: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says that one who injures a woman is never liable to pay compensation for miscarried offspring unless he strikes her opposite the womb, i.e., on the abdomen. Rav Pappa said: Do not say that it must be literally opposite the womb. Rather, he is liable if she was struck anywhere that the wound’s impact could reach the offspring, i.e., any part of the torso, to exclude a wound to her hand or foot, for which he is not liable, since it could be argued that it was not the wound to the hand or foot that caused the miscarriage.

§ The mishna teaches: If the pregnant woman was a maidservant and then she was emancipated, or a convert, he is exempt from the payment of damages for miscarried offspring. Rabba says: They taught this halakha only in a case where one injured her during the lifetime of the convert, i.e., her husband, and the convert died before the payment was given. The reason for this is that since the assailant injured her during the lifetime of the convert, the convert acquires the money, although it is still in the possession of the one liable for the damage. And once the convert dies without heirs, the money is ownerless. Therefore, the assailant acquires it from the convert. Since anyone can assume ownership of ownerless property, the assailant, who already possesses the money, becomes the owner. But if he injured her after the convert had died, she acquires the money, and he must pay the woman herself.

Rav Ḥisda said in amazement: Master of this ruling! Is that to say that compensation for the offspring is like bundles of money, and she acquires them when her husband dies? Rabba seems to understand that the pregnant woman assumes ownership of the offspring by virtue of being in possession of them when the husband dies, and therefore has the right to compensation for them. That is not the case. Rather, if the husband is present, the Merciful One grants compensation for the offspring to him, but if the husband is not alive, the Torah does not grant compensation to anyone else.

The Gemara raises an objection against the opinion of Rabba from the following: If the assailant struck the woman and her offspring emerged due to miscarriage, he gives compensation for damage and pain to the woman and compensation for miscarried offspring to the husband. If the husband is not alive, he gives the compensation for the offspring to his heirs. If the woman is not alive, he gives the payment owed to her to her heirs. If she was a maidservant and then she was emancipated, or a convert, the assailant acquires the money. This indicates that if the husband is no longer alive, the woman doesn’t receive anything.

The Sages said in response to this: But is the baraita preferable to the mishna, which we interpreted as referring to a case where he injured her during the lifetime of the convert, and the convert then died? Here also, it must be explained that he injured her during the lifetime of the convert, and the convert then died. And if you wish, say instead that he injured her even after the death of the convert.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן לימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר שוורים שנתכוונו לאשה פטורים, לאו למימרא דאביי ורבא אית להו דשוורים שנתכוונו לאשה חייבים אלא משום דרב אדא אמרה בהדיא אקשינן עליה אבל אביי ורבא לא שמעינן להו דאמרי בהדיא פטורין ולא חייבין ולא אקשינן עלייהו דלא ידעינן מאי קאמרי בהא. כנ"ל.

דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. וא"ת אפילו בבור לחייב כשור וחמור, יש לומר דלא היא דהתם שור וחמור דוקא קאמר קרא, אבל הכא לא פטרה תורה שוורים מולדות אלא בכעין מה שכתוב כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר שחייב לתת לבעל האשה אבל הכא שאינו לבעל אלא לאדון הרי הוא כשאר ניזקין וכאלו הזיק חמורה מעוברת. ואי נמי יש לומר דלגבי בור פטור אפילו אשפחה ואעבד מדכתיב והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה, ואפילו תמצא לומר דעבד ושפחה שלא טבלו שמתו מותרין בהנאה מכל מקום הא כתיב שור ולא אדם והמת יהיה לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורין בהנאה, ושור ולא אדם למעט אפילו עבד נכרי.

זכיא ליה איהי בגוייהו. כלומר זכתה בהן מגר ולפיכך הקשו וכי ולדות צררי של גר נינהו שתזכה בהן.

כבר בארנו שדמי ולדות לבעל ושבה ולדות בשאינה מבכרת לרשב"ג או אף במבכרת לחכמים חולקין חציו לבעל וחציו לאשה הנזק והצער כלו לאשה כשאר חבלות בשת כבר התבאר דינו בכתובות שבזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד בזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד ושבת היתר על מה שלא היתה שובתת אם ילדה מאליה וכן רפוי כלם לבעל וכבר ביארנו זה בפרק שור שנגח:

אין אדם חייב בהכאת האשה בדמי ולדות אא"כ הכה כנגד הריון ולא כנגד הריון ממש אלא כל שהכה במקום שכחה של מכה מתפשט אצל הולד והוא כל שכנגד החלל אבל אם הכה ביד או ברגל או בראש או בכיוצא בזה פטור:

זה שאמרו בגיורת שהוא פטור דוקא כשחבל בה בחיי הגר ומת הגר שמאחר שחבל בה בחיי הגר זכה הגר בהם וכשמת זכה בהם המחזיק הואיל ויש לגבות כתובתה מצד אחר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה היא בהם וגדולי הדורות שלפנינו חולקין בו לפסוק כרב חסדא ולא זכתה בהם כלל אבל שבח ולדות הואיל ובחיי הבעל יש לה שייכות בהם לאחר מיתת הבעל זכתה בכלו אם ניגפה לאחר מיתת הבעל:

אף לזה שאמרנו שאם מת הבעל ינתנו ליורשיו פרשוה גדולי המחברים דוקא כשהוכה בחיי הבעל אבל לאחר מיתת הבעל דמי ולדות שלה וכבר כתבנו דינין אלו בפרק שור שנגח ולא יראה לי כן לפי הסוגיא שאף האומר כן לא אמרה אלא באשת הגר:

לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא בר אהבה שווים שנתכוונו לאשה גופה פטורין מדמי וולדות פי' הכי אמרן לעיל בשוורים תמין דהכי דריש רב אדא אנשים כי נתכוונו לאשה פטורים ולא שורים דאפי' נתכוונו לאשה חייבים ואיצטריך למיכתב ובעל השור נקי למיפטר תמין אבל מועדין חייבין וכי היכי דמועדין הן חייבים אע"ג דנתכוונו לאשה ומתני' מחייבת בכוונה ואינה מחלקת בין תם למועד כ"א בין שור לאדם שהשור פטור ואדם חייב ודוקא שלא בכוונה פטור השור הא בכוונה חייב כל שור בין תם בין מועד וקשיא לרב אדא דפטר התמין אפי' בכוונה וה"ה דקשיא אליבא דרבנן דפטרי שוורים לגמרי בין תמין בין מועדין אלא הייתי אומר עד כאן לא פטרי אלא שלא בכוונה אבל בכוונה מחייבי להכי מקשה לרב אדא דאשכחן בפי' דפטר אפי' בכוונה התמין:

פיסקא כיצד משלם דמי וולדות כו' אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותני' לבעל פי' ואין זה דומה למזיק פרה מעוברת דאמרן לעיל דאין שמין לוולד בפ"ע אלא שמין לוול' ע"ג פרה דהתם ולד ופרה הכל דידי' אבל הכא גוף האשה לאו דידי' הוא הילכך שמין אותן בפ"ע:

לימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה וכו'. לאו למימר דאביי ורבא אית להו דשוורים שנתכוונו לאשה חייבין אלא משום דרב אדא אמרה בהדיא אקשינן עליו אבל אביי ורבא לא שמעינן להו דאמרו בהדיא פטורים ולא חייבים ולא אקשינן עלייהו דלא ידעינן אמאי קאמרי בהא. הרשב"א ז"ל. והתוספות חולקים לעיל בפרק ארבעה וחמשה דיבור המתחיל בכוונה תליא מילתא וכו' עיין שם. והאריכו המפרשים שם עיין שם.

חמרתא מעברתא וכו'. לקושיית התוספות תירץ הרשב"א ז"ל דלגבי בור פטור אפילו השפחה והעבד מדכתיב והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה ואפילו אם תמצי לומר דעבד ושפחה שלא טבלו מותרין בהנאה מכל מקום הא כתיב שור ולא אדם והמת יהיה לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורים בהנאה ושור ולא אדם למעט אפילו עבד נכרי. ע"כ.

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל מאי טעמא חמרתא מעוברת וכו'. פירוש לאו למימרא דעבד לאו בכלל אדם דהא לקמן אמרינן דעבד בבור פטור מדדרשינן שור ולא אדם. ואפשר דגבי שור אפילו עבדים ממעטינן אבל גבי לישנא דאדם עבדים לא מיקרי אדם. וליתא אלא כמו שתירצו בתוספות. ע"כ.
וכן תירץ הר"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו חמרתא מעברתא ומכל מקום לא חמור ממש חשבינן להו דהא לקמן גבי בור נפל לתוכו עבד או אמה פטור דכתיב שור ולא אדם אלמא כאדם חשבינן להו. אלא הכי פירושו לגבי ולדות כחמרתא חשיבי דהא דפטר רחמנא אנשים ולא שוורים מדמי ולדות הני מילי לגבי בעל האשה כדכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה אבל בולד שפחה שהם דומין כולד חמורו בהא לא פטר קרא. ע"כ.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל חמרתא מעברתא. לפירוש התוספות הכי פירושו אזקתא מינאי וכיון דתשלומין שלו ולא לבעל אם כן מיעוט דאנשים ולא שוורים או נקי לא קאי עלה. ע"כ.

שבח ולדות מיבעי ליה דבהאי שומא שבח ולדות נמי איכא. תו מסתבר דפשיטא ליה מילתא דדמי ולדות אי אפשר לשום אותן על גבי אמן אלא בפני עצמן לרבן שמעון בן גמליאל מיהת דהא לרבן שמעון בן גמליאל איהי טפי שויא כי לא מיעברא וכיון דכן מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע לרבנן. ודין הוא דבשלמא בעלמא גבי פרה דהיא גופה ממון איכא למימר דשיימינן ולדות אגבה אבל אשה דלית בה דין ממון לא. והיינו דלא חשיב לה רבא לעיל בריש פירקין בהדי אידך. והשתא דאתינן להכי מתניתין דתני דשיימינן אגבה דאשה ודאי בשבח בלחוד ואם כן היכי פתח בדמי ולדות וסיים בשבח. הכי נמי קאמר כיצד וכו' כלומר אינו משלם דמי ולדות בלבד אלא עם שבח ולדות ששמין האשה כמה היתה יפה וכמה היא יפה אבל דמי ולדות לא פירוש דהנהו פשיטא ודאי דשומתן בפני עצמן. והלכתא כרבנן דשבח ולדות כולו לבעל ואפילו גרושה ואפילו שמין אותו על גבה ונזק וצער לאשה לעולם ושבח דבעל במקום מעשה ידיה ובושת שקיל ביה נמי כדאיתא בכתובות. ואף על גב דאמרינן לעיל דכולי עלמא דפיטמה כוליה לבעל פרה ולא לבעל ולד אליבא דרבנן שאני הכא דגזרת הכתוב היא ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל דאית ליה גבי אשה דחולקין אפשר לומר דשאני שבח ולדות דשייך בהו בעל ודאי מה שאין כן בבעל ולד דפרה. הרא"ה ז"ל.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל תימה לרב פפא דאמר לעיל נפחה לבעל הפרה מאי שנא משבח ולדות דאמרינן הכא לרבנן דהוי כוליה לבעל ורבן שמעון בן גמליאל נמי מודה דפלגא מיהא שקיל. וי"ל דלא דמי דלעיל גבי פרה היה יכול בעל הפרה למכור פרתו כל זמן שירצה בלא הולד ונמצא משתכר כל שבח הנפח דהאיך שבח הולד ואם כן הפסיד המזיק כל זה אבל הכא גבי אשה שאינה עומדת למכור דאינה יכולה למכור את עצמה להכי הדין נותן שיהא שבח ולדות כוליה לבעל ולרבן שמעון בן גמליאל פלגא. ע"כ.
והרב המאירי ז"ל כתב וזח לשונו ומקשינן שבח ולדות מיבעיא ליה שזה אינו דמי ולדות אלא שבח ולדות. ומפרשי לשון המשנה ששני תשלומין יש בענין ולדות והם דמי ולדות ושבח ולדות ודמי ולדות לא שאל בהן האיך נישומין אלא שהם נישומין כמה שאדם מוצא בהן בפני עצמן בעוד שלא נולדו ולא שנישום אותם על גב האם כפרה מעוברת. ויש אומרים שמין כמה אדם רוצה ליתן אלו היתה שפחתו שלא תפיל וימותו הולדות אבל שבח ולדות שאל האיך נישומין ושבח ולדות הוא שבח הבא לאשה מחמת ולדות שהיא נראית בעלת איברים מצד העיבור ונמכרה ביותר ומתוך כך שמין אותה כמה היתה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה נפחתה מאותו שבח כשילדה ואף על פי שאותו עילוי כבר היה עתיד לילד אף על פי כן שמין אותו לאותו זמן הראוי לעמוד ואין זה נקרא נזק. וגדולי המפרשים פירשו שאף הולדות על דרך זו הם נישומין כמו שאמרו בפרה וגורסין בכאן שבח ולדות נמי שמין את האשה וכו' וכמו שהתבאר בפרה ופירשו ששתי שומות הן ששמין כן לולדות ולשבח האשה. ומכל מקום נמצאו בזה דמי ולדות ושבח ונזק וצער ושבת בושת וריפוי. ע"כ. וכבר האריכו בזה לעיל התוספות והמפרשים ז"ל.

רבא אמר הכי קתני וכו'. לרבא דאית ליה לרבן שמעון בן גמליאל שבח ולדות אלא שנותן חלק לאשה פירושא דמתניתין הכי צריך לפרש אם כן כמו שאתם אומרים כי השבח והדמים אחד הם ואין אתם מחלקים בהם מעתה לפי שדמי הולדות שלו גם שבח הולדות שלו ואין לאשה בשבח ולדות כלום ואינו כן אלא שמין את הולדות ונותן לבעל אבל שבח ולדות חולקין. הראב"ד ז"ל.
הא דתניא רבי אליעזר בן יעקב אינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון מסתברא דהילכתא כוותיה חדא דהא רב פפא דאיצטריך לפרושי לא תימא כנגד בית הריון אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא לאפוקי יד ורגל. ותו דקיימא לן משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי ואף על גב דלא ידעינן לרבנן הא מנא להו אפשר דגמרא גמירי לה דהא רבי אליעזר בן יעקב נמי לא נקט קרא כלל. הרא"ה ז"ל.

לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר. לפירוש ריב"א דלעיל בפרק ארבעה וחמשה דיבור המתחיל היתה שפחה ונשתחררה וכו' לא קאי אלא אגיורת ולא אשפחה כדפרישנא לעיל. ואם תאמר ולפי פירושו לוקמה נמי לההיא דגיורת דנתעברה בגיות ונתגיירה ואפילו בחיי הבעל דומיא דשפחה. וי"ל דמדקתני או גיורת ולא קתני היתה גויה ונתגיירה כדקתני היתה שפחה שמע מינה דמיירי שבשעת העיבור היתה גיורת כבר. תלמיד הר"פ ז"ל.

ליתיה לבעל וכו'. ואפילו הכי אין הבעל נותן ליורשיו דיורש כרעא דאבוה. והלכתא כרב חסדא דהא מייתינן מתניתא דלרבה לא אפשר דלא תהוי שמעתיה כתנאי. ולרב חסדא אפשר לתרוצי דאתיא שמעתיה לכולי עלמא והוא הדין לשבח ולדות ושבח ולדות חד דינא אית להו לרבנן דקיימא לן כוותייהו. הרא"ה ז"ל. וכן פסק הרא"ש ז"ל עיין בפסקיו.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן בגיורת שהוא פטור דוקא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר שמאחר שחבל בה בחיי הגר זכה הגר בהם וכשמת זכה בהם המחזיק הואיל ויש לגבות כתובתה מצד אחר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה היא בהם. וגדולי הדורות שלפנינו חולקים בה לפסוק כרב חסדא ולא זכתה בהם כלל אבל שבח ולדות הואיל ובחיי הבעל יש לה שייכות בהם לאחר מיתת הבעל זכתה בכולו אם נגפה לאחר מיתת הבעל. אף לזה שאמרנו שאם מת הבעל ינתנו ליורשיו פירשוה גדולי המחברים דוקא בשהוכתה בחיי הבעל אבל אחר מיתת הבעל דמי ולדות שלה. וכבר כתבנו דינין אלה בפרק שור שנגח ולא יראה לי כן לפי הסוגיא שאף האומר כן לא אמרה אלא באשת הגר. ע"כ.

בד"ה חמרתא מעברתא כו' אלא במקום שהולדות של בעל כו' אבל כאן הולדות לאדון דכתיב האשה וגו' עכ"ל ק"ק לפי זה ל"ל לאתויי כלל הכא קרא דשבו לכם וגו' ואי טעמא דקרא דהאשה וילדיה וגו' בעי למימר אין לו מקום כאן:

בד"ה אטו ולדות צררי נינהו ביורשים לא פליג רב חסדא כו' עכ"ל מבואר ברא"ש יותר ע"ש:

בד"ה ומי עדיף כו' וכי היכי דנזק וצער איירי בכל ענין כו' עכ"ל דמשמע להו דהא דהיתה שפחה או גיורת זכה קאי אכולה מתני' בין אאין הבעל ובין אאין האשה ודו"ק:

ד"ה חמרתא מעברתא וכו' וי"ל דלא מיעט הכתוב וכו'. עי' באשר"י דמשמע שהוא מפרש ל' הגמ' כך מ"ט חמרתא בעלמא וכו'. ר"ל דעבד כנעני אין לו יחס כחמור ואין מתייחס אחר האב ואין הולדות של הבעל ולכך חייב לשלם לאדון דלא מיעט הכתוב שוורים מדמי ולדות אלא במקום שהולדות מתיחסים אחר האב ולפ"ז לא היו צריכין התוס' להביא פסוק האשה וילדיה תהיה לאדוניה וק"ל:

ד"ה ומי עדיף ממתני' וכו' וי"ל משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער וכו' נראה דר"ל דהאי ברייתא קתני נזק וצער והסיפא דקתני היתה שפחה וכו' זכה החובל אכל מילי דלעיל מיניה קאי בין אדמי ולדות בין אנזק וצער ור"ל היתה שפחה וכו' אם מת הגר או המשוחרר אז זכה החובל בדמי ולדות ואם מתה השפחה או הגיורת זכה החובל בנזק וצער וכי היכי דבנזק וצער כשמתה שפחה או הגיורת זכה בה בכל ענין בין חבלה בחיי הגר בין לאחר מיתתה ה"נ כמו כן זכה בדמי ולדות איירי בכל ענין דהא תרוייהו בחדא מילתא קתני להו וק"ל:

גמ' נמי פטורין מדמי ולדות כצ"ל:

שם מ"ט כדתני ממשמע כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה זכיא בהו כו' בעליהן הן וכשמת הגר כו' כצ"ל:

גמרא איידי דקבעי למתני כו'. קשה דלמא הדיוק בא דוקא לאשה פטור הא לשפחה אפילו [נתכוין] לחבירו חייב ז"א דע"כ לא אתי לאורויי דיוק בהא דנתכוין לחבירו שהיאך נדע יותר נאמר טעמא דלחבירו וכו' אלא איידי:

גמרא קשיא דרשב"ג אדרשב"ג. אע"ג דבברייתא הראשונה לא נזכר רשב"ג מ"מ (לרבא) [לרבה דמפרש לעיל רשב"ג דמתני'] קשה וגם מסתמא רשב"ג היא:
גמרא מיתיבי הכה את האשה כו'. לפי מ"ש רש"י לעיל (בבא קמא דף מ"ג ע"א) ומתו שניהם פטור מן הכל כו' אין כאן קושיא ויש ליישב בדוחק (א) ודו"ק:

ברש"י בד"ה ה"נ קאמר כו' שמין את האשה כו' והדין קצוב בכתובות כו'. עיין באשר"י דלא פסק כן. ועיין בקיצור פסקי הרא"ש שפסק ב' פסקים נגד הרא"ש. הרא"ש פסק כר"ח [דלקמן גבי היתה שפחה] לפי שהיה גדול וכו' וגם מלתא דרבה אתיא כתנאי והוא פסק כרבה ולענין חבלה פסק כרש"י כדין שאר חבלות עיין ביש"ש שמאריך בדינים הללו:

בתוס' בד"ה חמרתא כו' אלא במקום שהולדות של בעל כו' אבל כו' וכדי שלא תימא א"כ מנ"ל דמשלם דמי ולדות [בשפחה] כיון שהתורה לא איירי בדמי ולדות כי האי דאי איירי גם היכא שהולדות של אדון א"כ נמעטי מאנשים לז"א ר"פ חמרתא בעלמא הוא דאזיק כו'. ומדברי האשר"י משמע שמטעמא דחמרתא הולדות של אדון שאינן מתיחסין אחר האב ע"ש:
נוסחא א

בתוס' בד"ה אטו ולדות כו' ודוקא גר אבל כו'. מאין הבעל נותן ליורשיו דקתני במתני' ובברייתא ודאי דליכא לאוכוחי מידי דאיירי שחבל בה בחיי הבעל ונתחייב בחיי הבעל כדקתני ונותן לבעל ואם אין בעל נותן ליורשיו וקושית ר"ח מברייתא דאיירי אף בנזק וצער ועל הכל קתני היתה שפחה כו' זכה בין בנזק וצער השייך לה זכה אם מתה וכן לדמי ולדות השייך לבעלה גר אם מת זכה וכי היכא דבנזק וצער ליכא לפלוגי בה בין חבל בה בחיי הגר או לאחר מיתה הכי נמי בדמי ולדות זכה בכל ענין וכמו שכתבו התוס' בסמוך:
נוסחא ב

בתוס' בד"ה אטו ולדות וכו' ועוד מדפריך לרבה כו' אבל כשאינו גר כו'. (ולא דייקו מברייתא גופא. הגה"ה מכבר) כדקתני ואם אין הבעל נותן ליורשיו. ז"א דדלמא ר"ח אפשר לאוקמי מתני' כפירוש ריב"א לעיל בתוס' פ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ"ב ע"ב) בד"ה היתה שפחה רק התוס' דחאו לרבה דלדידיה א"א לאוקמי בהכי דאיהי זכתה ביה אחר שחרור. וכ"ה ביש"ש ומוקי לה נמי כשחבל בה בחיי הבעל וכשחבל בחיי הגר ואינו מחולק עם רבה באוקימתא דמתני' רק עם הדין. לאפוקי מיתיבי לרבה דמשמע לר"ח מוקי לה שחבל לאחר מיתת הגר ואפילו הכי קתני ואם אין הבעל כו' (ב):

בתוס' בד"ה ומי עדיף כו' משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער כו'. נראה דמשמע להו דהיתה שפחה כו' זכה קאי אכולהו גם אנזק וצער דנותן לאשה אם היתה שפחה או גיורת ומתה זכה במה שבידו והיינו ע"כ בכל ענין בין שחבל בחיי הבעל או לאחר מיתת הבעל דומיא דהכי נמי לענין דמי ולדות אבל אין נראה לומר דדייק מהא דאין האשה נותן נזק וצער ליורשים דמיירי בכל ענין דא"כ לדייק מדמי ולדות גופיה אין האיש נותן ליורשיו דמיירי בכל ענין דמודה בה ר"ח כמ"ש התוס' בד"ה אטו ולדות:

גמ' כיצד משלם דמי ולדות. עיין לעיל דף מז ע"א תוספות ד"ה וכן:

לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה. עיין בתוספות דף מ"ג בד"ה בכוונה תליא מלתא ובמ"ש בסוגיא הנזכר באריכות:

בתוס' בד"ה חמרתא מעברתא וכו' וי"ל דהכא לא מיעט הכתוב וכו' אבל כאן הוולדות לאדון כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א א"כ אמאי מייתי בגמרא האי מלתא דשבו לכם וכו' עכ"ל בקיצור. ונלע"ד דלק"מ דנהי דלא שייכי שפחה בהאי מיעוטא דשוורים מדמי וולדות מ"מ מהיכא תיתי לחייבו כיון דלא אשכחן בשוורים דמי וולדות ועוד דאדרבא אפילו באדם שהכה שפחה מעוברת יש לפטור מדמי וולדות כיון דלא שייכי הוולדות לבעל האשה ומכ"ש בשור לכך מייתי דחמרתא בעלמא אזיק דכתיב שבו לכם פה עם החמור וא"כ אע"ג דלא שייכי בהני קראי דדמי וולדות מ"מ חייב כמו בוולד החמור דפשיט לן שהוא חייב בין אדם בין שור שהזיק כנ"ל ברור וק"ל:

שם בגמרא רבא אמר הכי קתני וכו' אשה למי שיולדת משבחת כו' ושבח וולדות חולקין. אע"ג שזה אינו נזכר בדברי רשב"ג וגם הת"ק לא הזכיר עדיין למי יתן המעות מ"מ א"ש דכיון דת"ק אמר משלם דמי וולדות ומפרש שבח וולדות ע"כ דמשמע ליה דשבח וולדות איתא בכלל דמי וולדות דכתיב בקרא א"כ ממילא דהוי לבעל דהא קרא כתיב בעל האשה וזיכה לו דמי וולדות וע"ז פליג רשב"ג ואמר וכי למי שהאשה יולדת וכו' וכפרש"י וכי זיכתה לו התורה וכו' אלא דמי וולדות דכתיב באורייתא היינו ששמין את הוולדות לחוד אבל שבח וולדות לא אתיא מהאי קרא אלא בכלל נזקין איתא וממילא דהוי כמו שאר נזקי האשה דחולקין א"נ כפרש"י שדמי הנפח מחמת שניהם בא ולפ"ז רבא אינו מגיה המשנה כלל כן נ"ל וק"ל:

לעיל במשנה היתה שפחה ונשתחררה ופרש"י כלומר היתה משוחררת נשואה לגר כו' עכ"ל. והיינו לפי אוקימתא דאמוראי בגמרא אבל לעיל דף מ"ב כתבו התוס' בשם ריב"א פי' אחר ובאמת קשה אמאי לא מפרשינן המשנה כפשטה דאם נתעברה כשהיא שפחה או אשת עכומ"ז מעבד או עכומ"ז ואח"כ נשתחררה ונתגיירה והפילה פטור בעל השור לגמרי נראה משום דעבד ועכומ"ז לית להו אישות ולא קרינן בהו בעל האשה ואיהי נמי לא שייכא בגווייהו כדאיתא בגמרא לכך פטור לגמרי ונראה משום דלשון המשנה דנקט היתה שפחה משמע דאדלעיל מיניה קאי מדלא נקט הכה את השפחה ונשתחררה והיינו דאמאי דנקט אין הבעל נותן ליורשיו קאמר שאם אין לו יורשים כגון שהיתה שפחה וכו' פטור כנ"ל אבל מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה משמע דבכה"ג שכתבתי הוי מלתא דפשיטא ולא צריך למיתנייהו ולא ידענא מאי פשיטותא דהא בגמרא לעיל פריך דגרושה תפלוג בדמי וולדות וא"כ סד"א דה"נ בגיורת ומשוחררת יש לה חלק בוולדות קמ"ל דפטור ודו"ק:

שם בגמרא אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר וכו' וכיון דמת הגר וכו' אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו ע"כ. פירוש כיון שמת הגר זכתה איהי כדין כל הקודם בנכסי הגר אבל א"ל דהא דזכה רחמנא דמי וולדות לבעל היינו כי איתא משום שזוכה בכל נכסי אשתו כגון במציאתה ומעשה ידיה אבל אי ליתא לבעל אית לה זכיה בגווייהו דהא בהדיא מסקינן לעיל דף מ"ג גבי גרושה דהתורה זכתה לבעל אפי' בא עליה בזנות משמע דאיהי לית לה שום זכות בגוייהו וכמ"ש שם עי"ש והיינו דפריך ר"ח אטו וולדות צררי נינהו וכן משמע להדיא מלשון רש"י וק"ל:

שם מיתיבי הכה את האשה כו' עי' מ"ש בדף מ"ב ע"ב בזה ומתוך הדברים האלו נתיישב קושית התוס' דהא דפשיטא ליה להקשות מברייתא היינו משום דנקט אין האשה נותן ליורשים ולא קאמר דירית לה בעל אע"כ דלית לה בעל ואי איירי שמת אחר החבלה מ"מ זכו יורשי הבעל אע"כ דאיירי שחבל בה לאחר מיתת בעלה וא"כ סיפא דגיורת נמי איירי בכה"ג וקשה לרבה ומסיק דמ"מ איירי שחבל בה בחיי הגר והיינו משום דרישא דברייתא נמי לא מיתוקמא באלמנה אלא בגרושה כדמוקמינן התם להדיא ובזה נתיישב נמי מה שהקשיתי שם אמאי מוקי לה בגרושה ולא באלמנה ולפ"ז א"ש כי היכי דלא תידוק מדרישא שחבל בה כשהיא אלמנה סיפא נמי איירי לאחר מיתת הגר ותקשה לרבה כדפריך הכא לכך מוקי לה בגרושה דליכא למידק מידי דבכה"ג מודה רבה דלא זכיא איהי בגווייהו דטעמא דרבה לא שייך בגרושה ודו"ק. אחר זה עיינתי שם דרבה הוא דמוקי לה בגרושה והיינו לפי שיטתו דהכא:

א''כ משהאשה יולדת כו'. מפרש בגמרא: ונותן לבעל. שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה (שמות כא): היתה שפחה ונשתחררה. כלומר היתה משוחררת או גיורת נשואה לגר או לעבד משוחרר ואין לה בעל שמת פטור דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין זכה וזה קודם לזכות במה שבידו והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע''כ בשאין לה בנים הימנו קאמר והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעל והאי דנקט שפחה וגיורת משום דסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר: גמ' דרב אדא בר אהבה. בשור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל דף מב.): דהכי כתיב קרא. כי ינצו אנשים אלמא במתכוין לחבירו משתעי: דמי ולדות שבח ולדות הוא. דקתני שמין את האשה כו' ויש בכלל שומא זו דמי ולדות ובמה שהאשה נראית משובחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין: ה''נ קאמר כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות. שהן משביחין את האשה: שמין את האשה. כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ונותן לבעל ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו דאין כאן אלא פחת ריקון העובר אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא והדין קצוב בכתובות (דף סה:) בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו ב' חלקים כו': מאי קאמר. דמשמע דהכי קאמר ליה דא''כ לדידך אית לך דמשהאשה יולדת משבחת ות''ק הא קאמר דמפחתא: והלא אשה משבחת. בדמים לאחר שתלד דמתחילה דמיה פחותין לימכר שמסוכנת היא למות בצער לידה והכי משמע מתניתין א''כ דכך שמין כדקאמרת אשתכח דלא יהיב ליה מידי דמשהאשה יולדת משבחת: וכי למי שהאשה יולדת. למי שזכתה תורה דמי ולדות יהבינן נמי שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי ונזק הוא: חולקין. שדמי הנפח מחמת שניהן באין: אלא שמין נזק בפני עצמו. היינו כחש הגוף מחמת מכה ודמיה פחותים משהיתה ריקנית בריאה ואין כאן שומת פחת ריקון: וצער בפני עצמו. ונזקא דהכא כחבלה דעלמא הקצוב במסכת כתובות כדפרישית לעיל: ושמין ולדות. ונותן כל דמיהן לבעל: ושבח ולדות. דהיינו פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד חולקין: קשיא דר''ש כו'. דהכא קתני ושבח ולדות חולקין אלמא אשה משבחת לימכר כשהיא הרה יותר מריקנית ולעיל קתני אשה משבחת משתלד יותר מקודם לכן: במבכרת. דמיה פחותין קודם לידה מלאחר לידה דמסוכנת היא: שיחמא. חמימות והיינו כנגד כל החלל כולו: זכיא בהו איהי. דהא ולדות נכסי בעליהן וכשמת הגר ועדיין היא מעוברת היא החזיקה בהן והיא קודם לכל אדם הלכך כי חבל בה בתר הכי משלם לה לדידה: מרי דיכי. בעל שמועה זו הלזה מתרגמינן דיכי (בראשית לז): צררי נינהו. קשרי מעות וכספים הן שתזכה בהן מן ההפקר: איתיה לבעל. או ליורשיו זכי להו רחמנא: ליתיה לבעל כו'. דחיובא אימת אתי לה בשעת חבלה והרי אין לה תובעין: אין האשה נותן ליורשיה. הא אוקימנא בגרושה לפיכך אין הבעל יורשה בפרק שור שנגח ד' וה' (דף מג.): זכה. החובל במה שבידו ואפי' לאחר מיתת הגר חבל בה זכה בה:

חמרתא מעברתא כו'. וא''ת הא גבי בור תנן בשלהי פרקין נפל לתוכו עבד או אמה פטור ולא אמרינן דהוי כחמרתא מעברתא ולא נמעטיה משור ולא אדם וי''ל דהכא לא מיעט הכתוב שור בדמי ולדות אלא במקום שהולדות של בעל כדכתי' בעל האשה אבל כאן הולדות לאדון דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה: אטו ולדות צררי נינהו. ביורשים לא פליג רב חסדא ומודה הוא דזכו דהא בכתובות בפרק נערה (דף מג:) אצטריך קרא למעוטי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו והכא ליכא מיעוט ועוד מדפריך לרבה מברייתא דהכה את האשה ומוקי לה שחבל בחיי הגר אבל לרב חסדא משמע דניחא לאחר מיתת הגר ודווקא גר אבל כשאינו גר משלם דמי ולדות ליורשים: ומי עדיף ממתניתין. וא''ת ומאי ס''ד דמקשן וכי לא ידע דלא עדיף ויש לומר משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער וכי היכי דנזק וצער איירי בכל ענין כמו כן זכה בדמי ולדות איירי בכל ענין: