בבא קמא מח ע"ב

שניהם, שני אנשים שהיו באותו מקום ברשות, או ששניהם היו במקום אחד שלא ברשות. אם הזיקו זה את זה, שפגעו במישרין — חייבין שניהם. אם נתקלו והוזקו זה בזה — פטורין. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] כששניהם נכנסו ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אם אחד נמצא במקום ברשות כגון בעל הבית, שהחצר שלו, ואחד שלא ברשות, כגון זה שנכנס, זה שברשות אם הזיק — פטור, וזה שלא ברשות — חייב בנזקי השני, וכדברי רבא ורב פפא.

א עוד שנינו במשנה: שור שנכנס שלא ברשות ונפל לבור והבאיש את מימיו — חייב. ובהסבר הלכה זו אמר רבא: לא שנו הלכה זו אלא שהבאיש השור את המים בשעת נפילה, אבל אם לאחר נפילה הובאשו המים מחמתו, כגון שמת שם והסריחה הנבילה — פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? הוי [נהיה נעשה] השור בור (כלומר, תקלה), ומים הריהם ככלים שנפלו לבור, ולא מצינו (מצאנו) בור שחייב בו את נזקי הכלים.

ומעירים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת שמואל, שאמר: כל תקלה בור הוא, ויש לה כל דיני בור, ואף לפוטרו מנזקי כלים. אלא לשיטת רב שאמר שאינו נקרא בור עד דמפקר ליה [שמפקיר אותו], מאי איכא למימר [מה יש כאן לומר]? שמן הסתם אין הבעלים מפקיר את השור או אף את נבלתו!

אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר] אמר רבא: לא שנו הלכה זו אלא שהבאיש השור את מימי הבור מגופו (נבלתו), אבל הבאיש השור את המים מריחו — פטור הבעלים. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? גרמא בעלמא [גרימה בלבד] הוא, שאמנם הוא אחראי לנפילה, אך הסרחון לא נעשה על ידי מעשה שורו עצמו, אלא מאליו, ועל גרמא בעלמא [גרימת נזק בסתם] לא מיחייב [מתחייב] אדם לשלם, אלא רק אם הוא מזיק בפועל.

ב עוד שנינו במשנה: היה אביו או בנו לתוכו של הבור, ונפל השור עליו והרגו — משלם בעל השור את הכופר. ושואלים: ואמאי [ומדוע] משלם כופר? הא [הרי] תם הוא השור, ותם פטור מתשלום כופר! אמר רב: בשור המועד ליפול על בני אדם בבורות עסקינן [עוסקים אנו] כאן.

ושואלים: אי הכי, בר קטלא [אם כך, בן מוות] הוא השור, שאם שור הוא מועד לדבר זה הרי הוא כמזיק ביודעין וחייב מיתה! ומשיבים, אמר רב יוסף: מדובר כאן דחזא ירוקא [שראה ירק] על פי הבור ונפל, שלא התכוון במקרה זה להזיק בנפילה, אלא לאכול, אלא שמועד הוא ליפול כך, ולכן משלם כופר.

שמואל אמר: אכן, שור זה שבמשנתנו תם הוא, ואולם הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר: תם — משלם חצי כופר. ואף במשנתנו יש להבין שהכוונה היא לחצי כופר.

עולא אמר: אכן משנתנו כשיטת ר' יוסי הגלילי היא הסבור שאף שור תם שייך בתשלום כופר, אלא שהוא מחייב במלוא תשלום הכופר, שכן ר' יוסי הגלילי אמר כשיטת ר' טרפון שאמר: קרן תמה שהזיקה בחצר הניזק — נזק שלם משלם בעליה לניזק, הכי נמי [כך כאן גם כן] כופר שלם משלם למרות שהוא תם.

ושואלים: בשלמא [נניח] להסברו של עולא היינו דקתני [זו ששנינו] היה אביו או בנו לתוכו לפי שהיתה זו קרן בחצר הניזק, אלא להסברו של שמואל מאי איריא [מה שייך], מדוע הוזכרו דווקא אביו או בנו? אפילו אחר נמי [גם כן] צריך לשלם עליו חצי כופר, ואף אם היה זה ברשות הרבים!

ומשיבים: אכן כך, אלא שאורחיה דמילתא קתני [דרך הדברים המצויה שנה], שמן הסתם היה בבור מישהו ממשפחת בעל החצר.

ג עוד שנינו במשנה שאם הכניס ברשות — בעל החצר חייב. רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור. איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בפסק ההלכה שבמחלוקת זו: רב אמר: הלכתא [הלכה] כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכתא [הלכה] כרבי.

ובאותו ענין שבמשנתנו עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר בעל החצר לבעל השור "כנוס (הכנס) שורך לחצרי ושמרו (שמור אותו אתה) ", אם הזיק השור את בעל החצר — חייב בעליו, אם הוזק — פטור בעל החצר. אם אמר לו "כנוס שורך ואני אשמרנו", אם הוזק השור — חייב בעל החצר, הזיק השור — פטור בעל השור.

תחילה מעירים לגופם של דברים, הא גופא קשיא [ברייתא זו עצמה קשה], שכן אמרת [אומר אתה] בתחילת הברייתא שאם אמר לו "כנוס שורך ושמרו" אם הזיק השור — חייב, אם הוזק — פטור.

ונדייק בדבר: טעמא [הטעם דווקא] משום שאמר ליה [לו] בעל החצר לבעל השור "שמרו", אז חייב בעל השור ופטור בעל חצר, הא סתמא [הרי סתם] נתינת רשות להכניס את שורו בלא אמירה מפורשת "שמור אתה אותו" — היינו מבינים שחייב בעל חצר אם הוזק השור, ופטור בעל השור אם הזיק, וטעמו של דבר כשיטת חכמים במשנה, כי בסתמא [בסתם] מקבל עליה נטירותא [עליו בעל החצר שמירה] כאשר מתיר לו להיכנס לחצירו.

לעומת זאת, אימא סיפא [אמור את סוף] הברייתא: אמר לו "כנוס שורך ואני אשמרנו", אם הוזק — חייב, ואם הזיק — פטור.

ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] משום שאמר ליה [לו] בעל החצר לבעל השור "ואני אשמרנו" הוא דמחייב [שמתחייב] בעל החצר ופטור בעל השור, הא סתמא [הרי סתם] נתינת רשות בלא שקיבל עליו שמירתו במפורש — חייב בעל השור ופטור בעל החצר, משום דבסתמא [שבסתם] בעל החצר לא מקבל עליה נטירותא [עליו שמירה], ובזה

אתאן [באנו] לשיטת רבי, שאמר שאין חייב עד שבמפורש יקבל עליה נטירותא [עליו שמירה] בעל הבית לשמור, ונמצא כי רישא [תחילת] הברייתא כדעת רבנן [חכמים] וסיפא [וסופה] כדעת רבי!

אמר ר' אלעזר: תברא [שבורה, חצויה], כלומר, אין ברייתא זו לפי שיטה אחת, אלא מי ששנה זו לא שנה זו. רבא אמר: כל הברייתא כולה כשיטת רבנן [חכמים] היא, ואין לדייק מן הלשון "אשמרנו", בסופה, שכן איידי דנסיב רישא [מתוך שנקט בתחילה] בדברי בעל החצר את הביטוי "שמרו", תנא סיפא [שנה בסופה] "ואני אשמרנו". אבל הוא הדין גם אם לא אמר כן, ונתן לו רשות בסתם להכניס לחצירו, שלדעת חכמים סתם נתינת רשות להיכנס היא גם קבלת אחריות על שמירה.

ואילו רב פפא אמר: כל הברייתא כולה כשיטת רבי היא, שבסתם אינה מקבל עליו שמירה, וכדיוק הדברים מסוף הברייתא. ובאשר לדיוק הדברים בתחילתה: סבר [סבור] לה כשיטת ר' טרפון, שאמר: קרן בחצר הניזק — נזק שלם משלם.

הלכך [על כן], אם אמר ליה [לו] "שמרו" — לא מקני ליה [מקנה לו] על ידי כך מקום (חלק כלשהו) בחצר, שהרי אינו נותן לו אפשרות להתנהג בחצר (לענין השור) כאילו היתה זו חצירו, והויא ליה [והרי היא] נגיחה שנוגח השור את בהמתו של בעל החצר קרן בחצר הניזק, וקרן בחצר הניזק משלם נזק שלם.

ואולם אם לא אמר ליה [לו] "שמרו" — הרי על ידי מתן הרשות להכניס את השור אקנויי אקני ליה [הקנה לו] מקום (חלק כלשהו) בחצר לענין נזיקין, והויא ליה [והרי היא] חצר השותפין, וקרן בחצר השותפין אינו משלם אלא חצי נזק.

ד משנה שור שהיה מתכוין לנגוח את חבירו, והכה את האשה המעוברת וכתוצאה מכך יצאו ילדיה (ולדותיה) מתים — פטור בעל השור מדמי ולדות. ואילו אדם שהיה מתכוין להכות את חבירו והכה את האשה המעוברת, ויצאו ילדיה מתים — משלם דמי ולדות.

כיצד משלם דמי ולדות? כלומר, כיצד מעריכים את שוויים של הוולדות? שמין (מעריכים) את האשה כמה היא יפה (שווה), אילו היתה נמכרת כשפחה עד שלא (בטרם) ילדה, וכמה היא יפה משילדה, ונותנים את ההפרש לבעלה של האשה. אמר רבן שמעון בן גמליאל :

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - ב

שניהם [שני אנשים] שהיו במקום אחד ברשות, או שהיו שניהם במקום אחד שלא ברשות: ^[1]

אם הזיקו זה את זה בידים, ואפילו שלא במתכוון, חייבין; אבל אם הוזקו זה בזה [שנתקלו האחד ברעהו], פטורין.

ומשמע: טעמא דפטרינן להו כשהזיקו בידים דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, זה דברשות, פטור אם הזיק לחבירו שלא במתכוון כי לא ידע ליה; וזה שלא ברשות, חייב אם הזיק את חבירו, ואפילו שלא במתכוון.

שנינו במשנה: נפל [השור] לבור והבאיש מימיו, חייב:

אמר רבא:

לא שנו אלא שהבאיש השור בשעת נפילה, דזה חשוב שור המזיק ממש, ואינו דומה לבור, אבל אם הזיק השור לאחר נפילה, הרי זה פטור.

ומפרשינן: מאי טעמא?

משום דהוי השור "בור", ומים הרי הוו כמו כלים, ^[2] ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים.

ומקשינן עלה: הניחא לשמואל, דאמר לעיל כח ב: כל תקלה "בור" הוא ואף על גב שלא הפקירו.

אלא לרב, דאמר: עד דמפקר ליה לא הוה "בור" אלא "שור", מאי איכא למימר!? למה ייפטר על הכלים.

אלא אי איתמר הכי איתמר: אמר רבא:

לא שנו אלא שהבאיש את המים מגופו שהיה מלוכלך בטיט, אבל הבאיש מריחו [ריח הנבילה], פטור.

ומפרשינן מאי טעמא?

משום דגרמא בעלמא הוא, שריח הנבילה אינו גוף השור ממש, שהסרחון ממילא בא לה, ונבילה גרמא הוא שגורמת לסרחון שיבא, וגרמא בעלמא של השור לא מיחייב. ^[3] שנינו במשנה: היה אביו או בנו לתוכו, משלם את הכופר:

ומקשינן: ואמאי משלם הוא את הכופר, הא תם הוא, ותם אינו משלם כופר!? ^[4]

אמר תירץ רב:

במועד ליפול על בני אדם בבורות בכוונה - עסקינן במשנתנו.

ומקשינן עלה: אי הכי בר קטלא הוא [בן מות הוא השור] בנגיחות הראשונות, ואיך בא לידי מועדות!? ^[5]

אמר רב יוסף: כגון דחזא השור ירוקא על פי הבור, ונפל, ועשה כן ארבע פעמים, ועל הרביעית הוא חייב, ולא נסקל בפעמים הראשונות שהרי שלא בכוונה הוא, ואינו חייב סקילה. ^[6] שמואל אמר ליישב את הקושיא "והא תם הוא":

הא מני משנתנו - המחייבת בכופר ואף שתם הוא - רבי יוסי הגלילי, היא דאמר תם משלם חצי כופר, ^[7] ומה ששנינו במשנתנו "משלם את הכופר" היינו חצי כופר.

עולא אמר ליישב את הקושיא "והא תם הוא":

לעולם מה ששנינו "משלם את הכופר" היינו כופר שלם, ומשנתנו רבי יוסי הגלילי היא דאמר כרבי טרפון, כלומר: משנתנו סוברת כרבי יוסי הגלילי שלא פטרה התורה את התם מן הכופר, ומה שהוא משלם כופר שלם ולא חצי, הוא משום שהתנא של משנתנו סובר כרבי טרפון, דאמר: קרן תמה - שברשות הרבים משלמת היא חצי נזק - שהזיקה בחצר הניזק, נזק שלם משלם; הכא נמי - גבי כופר - כופר שלם משלם היות והיה זה בחצר הניזק. ^[8]

ומקשינן: בשלמא לעולא שעיקר הטעם שהוא משלם כופר, הוא משום שהיה זה ברשות הניזק, היינו דקתני: "היה אביו או בנו - של בעל החצר - לתוכו", כי אביו ובנו ברשות בעל החצר הם שם, וחשובה הריגתם כהריגה בחצר הניזק - ^[9]

אלא לשמואל תיקשי: מאי איריא [למה נקטה משנתנו] "אביו או בנו", והרי אפילו אם היה זה אחר הנמצא בבור, נמי היה משלם כופר!?

ומשנינן: אכן לאו דוקא "אביו או בנו", אלא אורחיה דמילתא קתני, שמן הסתם אביו או בנו של בעל הבור היו בבורו ולא אחר.

שנינו במשנה: ואם הכניס ברשות, בעל חצר חייב; רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור:

איתמר:

רב אמר: הלכתא כתנא קמא.

ושמואל אמר: הלכתא כרבי.

תנו רבנן: בעל החצר שאמר לחבירו: "כנוס שורך ושמרו [שמר אתה את שורך] ", והזיק השור, חייב; אבל אם הוזק השור ^[10] פטור בעל החצר.

ואם אמר לו: "כנוס שורך ואני אשמרנו", אם הוזק חייב ^[11] בעל החצר, ואם הזיק פטור.

ומקשינן: הא גופא קשיא [הרי הברייתא סותרת את עצמה מרישא לסיפא]:

כי אמרת ברישא:

"כנוס שורך ושמרו, והזיק חייב, הוזק פטור", ומשמע: טעמא דאמר ליה "שמרו" הוא דחייב בעל השור אם הזיק, ופטור בעל חצר אם הוזק, הא סתמא שאמר לו "כנוס שורך", חייב בעל חצר אם הוזק, ופטור בעל השור אם הזיק, ומשום דבסתמא מקבל עליה בעל החצר נטירותא, והיינו כרבנן דמשנתנו. ^[12]

והרי אימא סיפא: "כנוס שורך ואני אשמרנו, הוזק חייב הזיק פטור", ומשמע: טעמא דאמר ליה "ואני אשמרנו" הוא דמחייב בעל החצר אם הוזק, ופטור בעל השור אם הזיק, הא סתמא, חייב בעל השור אם הזיק, ופטור בעל חצר אם הוזק, ומשום דבסתמא לא מקבל עליה בעל החצר נטירותא; אתאן הסיפא לרבי דמשנתנו, דאמר: עד שיקבל עליה בעל הבית נטירותא. ^[13]

ונמצא, דרישא כרבנן וסיפא כרבי!? אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו [את הרישא] לא שנה זו [את הסיפא], כלומר: אכן רישא רבנן וסיפא רבי.

רבא אמר [תירץ]:

לעולם כולה ברייתא רבנן היא, ודין הסיפא הוא אפילו כשלא אמר "ואני אשמרנו" אלא בסתם, ומיהו, איידי דנסיב רישא: "שמרו", תנא סיפא "ואני אשמרנו".

רב פפא אמר [תירץ]:

כולה ברייתא רבי היא וניחא הסיפא שמדויק ממנה, שבסתמא הזיק חייב הוזק פטור; ודקשיא לך מרישא, דקתני: "כנוס שורך ושמרו, הזיק חייב הוזק פטור", ומשמע דבסתמא אין הדין כן!?

לא תידוק כן, דהוא הדין דבסתמא הדין הוא כן, אלא דבסתמא אין השור כשהוא תם משלם אלא חצי נזק, וכדי לחייב את השור הנכנס כשהזיק את שורו של בעל החצר בנזק שלם אפילו בתם, לכן נקט ברישא "ושמרו" -

ומשום דסבר לה - התנא של הברייתא - כרבי טרפון, דאמר: קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם, הלכך: אם אמר ליה בעל החצר לבעל השור: "שמרו", לא מקני ליה בעל החצר לבעל השור מקום בחצר, ונמצאת רשות בעל החצר שלו לבדו, והויא ליה - היזק שור הנכנס לשורו של בעל החצר - קרן בחצר הניזק, וקרן בחצר הניזק משלם נזק שלם.

ואם לא אמר ליה "שמרו", כי אז אקנויי אקני ליה מקום בחצר, והויא ליה חצר השותפין, וקרן בחצר השותפין - כשהזיק שורם של השותפים זה את זה - אינו משלם אלא חצי נזק אפילו לרבי טרפון.

מתניתין:

כתיב: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה, ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים", וזה הוא דין "דמי ולדות".

שור שהיה מתכוין לחבירו השור שהיה רב עמו, ^[14] והכה את האשה ויצאו ילדיה, פטור מדמי ולדות. ^[15]

ואילו אדם שהיה מתכוין לחבירו, ^[16] והכה את האשה ויצאו ילדיה, כלומר: אפילו שהיה מתכוין לחבירו, הרי זה משלם דמי ולדות.

כיצד משלם דמי ולדות:

שמין את האשה כמה היא יפה - לימכר בשוק כשפחה - עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה [משהפילה], ומשלם את הפחת [ובגמרא יתבאר יותר] ונותן לבעל. ^[17]

הערות

^[1] א. פירש רש"י: ד"ברשות" היינו, כגון ברשות הרבים, או בחצר השותפין, או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס; ו"שלא ברשות", היינו כגון שהיו רצים ברשות הרבים; והתוספות פירשו באופן אחר. ב. כתב ה"חזון איש" [ליקוטים הנדמ"ח]: הא ד"שניהם ברשות" אין רצה לומר, שרשאים להמצא ברשות זה, אלא רצה לומר, שהמזיק לא עשה דבר שלא כהוגן, אלא עומד והולך כמנהגו של עולם, וגם הוא ברשות שיש לו להלך, או שגם לניזק אין רשות להלך.

^[2] כתב רש"י: "ומים כלים, כל חפצים ככלים, דלא חייבה [התורה] בבור על המיתה, אלא על נזקי בהמה [הלשון מגומגמת, והכוונה למיתת בהמה, ויש ספרים שכתוב בהם "אלא על הבהמה", ראה ספר "שינויי נוסחאות"], ושאר חפצים היזקן זו היא מיתתן"; ובתוספות לעיל י א ד"ה שייר, הוכיחו מכאן שכל דבר שאינו בעלי חיים הרי הוא ממועט מ"חמור ולא כלים", ותמהו על רש"י שם שנראה מדבריו, שתבואה לא מיקרי כלים, ובור חייב עליהם.

^[3] הרי"ף לא הביא דין זה, וכתב ה"נמוקי יוסף", שטעמו הוא משום שבאמת זה חשוב "גרמי", אלא שרבה לשיטתו שאינו מחייב על גרמי, אבל לדידן, חייב; ומיהו הביא בשם הרא"ה, שזה אינו, דודאי לא נאמר כן אלא על האדם, אבל בבהמה דברי הכל פטור, שלא חייבה תורה על הכשר נזקי בהמה, כדכתיב "איש בור ולא שור בור", והוא הדין לשאר נזקין, [וראה בביאור הדמיון להא דאמרינן "איש בור ולא שור בור", ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן לה אות ב]. וראה עוד בקונטרס "דינא דגרמי" לרמב"ן, שכתב מתחילה בטעם הרי"ף שחייב משום "גרמי", ושוב כתב: "וי"ל כי דיינינן דינא דגרמי הני מילי בנזקי עצמו, אבל בנזקי בהמתו לא, שלא חייבתו תורה אלא בנזקין ממש מכחו, אבל בגרמת שורו לא", ובטעם הרי"ף שהשמיט דין זה כתב טעם אחר, [וראה שם בהמשך דבריו, שכתב: תדע דהא רבה [נ"א רבא] דבתרא הוא אמרה, ואיהו הא אית ליה דינא דגרמי וכו', ראה שם].

^[4] וכמו ששנינו לעיל מא א, ומשום דדרשינן מה שאמרה תורה בפרשת כופר: "ובעל השור נקי" דהיינו נקי מחצי כופר. ומה שפשוט לגמרא שהמשנה עוסקת בתם, הנה כעין זה מקשה הגמרא לעיל מד א, ושם ביאר הרשב"א שסתם שור תם הוא, ומן הסוגיא שם נראה, שאף הקושיא של הגמרא כאן היא על אותה דרך. וב"תורת חיים" פירש כאן בהבנת דברי רש"י, שהגמרא מסתמכת בקושייתה הראשונה "והא תם הוא" על הקושיא הבאה; וכאילו אמרה "והא תם הוא", וכי תימא שהוא מועד, הלוא תיקשי: "אי הכי בר קטלא הוא", והוא עצמו פירש באופן אחר; וראה לשון רש"י במשנה: "בגמרא פריך והא תם הוא, ואמאי נקט הכי", ומזה אין נראה כל כך כפירוש ה"תורת חיים".

^[5] ואם תאמר: הרי קושיא זו יש להקשות על כל מועד שמשלם את הכופר! ? ביאר רש"י: הניחא בכל מועד המשלם את הכופר, כבר הקשתה כן הגמרא לעיל מא א, ותירצה כמה תירוצים, או שבפעמים הראשונות ברח השור ולא הספיקו לסוקלו עד שנגח שוב, ותירוץ זה אין שייך לומר כאן, כי אי אפשר שיעלה מן הבור בעצמו; וכן תירצו שם, שכשהעידו עליו בפעמים הראשונות, לא היו העדים מכירים את השור שהרג, ולא היה אפשר לסוקלו, ואף זה אינו שייך כאן, כי מאחר שנפל בבור, הרי השור בידם, ולמה לא הביאו לסוקלו; וכן תירצו שם, שאחר העדאת העדים על השור הוזמו העדים, ואותם המזימים הוזמו רק כשכבר נגח את הנגיחה הרביעית, ואף תרוץ זה אין שייך לאומרו כאן, היות ודבר שיש לו קול הוא, והרבה עדים יש בדבר.

^[6] הקשה רש"י: והרי רב גופיה סובר לעיל מד א, ששור ההורג שלא בכוונה אינו חייב כופר, וכדדריש רבה לעיל מג א, מ"השור יסקל וגם בעליו יומת" - כל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, ואם כן אם לא נתכוין בנפילה זו להורגו, שאינו חייב סקילה, אם כן אף כופר לא ישלם לדעת רב עצמו! ? ותירץ רש"י: "הני מילי [דפטר רב משום שאין השור בסקילה], במועד לנגיחות בכוונה [שהועד על ידי נגיחות בכוונה] ונגח רביעית שלא בכוונה, פטר ליה [רב] מגזירת הכתוב, דכתיב: "השור יסקל", אבל זה [שחזא ירוקא ונפל שלש פעמים] שלא היתה בו חיוב סקילה כלל [בהריגות שנעשה בהם מועד, שהרי עשה כן שלא במתכוין], אין העדאתו אלא לכופר של שן ורגל בחצר הניזק, דאוקמינן [לעיל כו א ומא א] ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק, [הרי] דאיכא כופר ברגל, ואף על גב דשלא בכוונה הוא, ואין השור בסקילה [כלומר: היות וחזינן שאף ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק, מחייבים אנו כופר, אף שדריסה על גבי תינוק אינה בכוונה, ואינו חייב עליה מיתה, הרי למדנו, שכאשר אנו באים לחייב מטעם רגל, בזה לא נאמר הדין שאם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר], והכא נמי דחזא ירוקא ונפל, תולדה דשן היא, דמתכוין להנאתו [ולכן אין צריך שיהא השור בסקילה, כי שן דומיא דרגל]. והוסיף רש"י: "ואם תאמר: משונה הוא ואין זו שן, כיון דאייעד ליה אורחיה הוא"; וביארו התוספות, שלפי שיטת רש"י אין העדאה הנזכרת כאן "במועד ליפול", כשאר העדאות שהיא בפני בעלים ובבית דין ואחר כל נגיחה, אלא מאחר שעשה כן שלש פעמים, שוב אינו משונה, וחייב מטעם "שן" שאינה צריכה העדאה כדין. ג. הוסיף רש"י וביאר: "ולאוקמי להך נפילה אחרונה במתכוין והשור בסקילה [כלומר: אי אפשר לתרץ על הקושיא שהקשה רש"י - לדעת רב עצמו, איך משלם הוא כופר כיון שאינו בסקילה - שבפעם הרביעית שעליה אנו מחייבים אותו כופר, אכן עשה בכוונה כדי להרוג], לא מצינן [למימר], דלגבי כוונה תם הוא וליכא כופר [כלומר: מתוך שעשה שלש פעמים שלא בכוונה אינו נעשה מועד לעשות בכוונה, ואינו חייב כופר], דהא כל כמה דלא חזי ירוקא לא אייעד".

^[7] לא מצינו לו שיאמר כן בהדיא, אלא שרבי אליעזר לעיל דף מא ב, למד שהתם פטור מחצי כופר, מ"ובעל השור נקי", ואילו רבי יוסי הגלילי לעיל מב א למד מ"ובעל השור נקי" שהשור נקי מדמי ולדות, ואם כן אין לנו מקור לומר שהתם פטור מחצי כופר; אבל רבי עקיבא שלמד לעיל מב א מ"ובעל השור נקי", שהתם פטור מדמי עבד, מודה הוא שפטור הוא אף מחצי כופר, וכדמוכח בברייתא שם מב ב.

^[8] רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס תמה על לשון הגמרא, שהרי לעיל כו א איתא בברייתא: "הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו לבעל הבית ומת, השור בסקילה ובעליו בין תם בין מועד משלם כופר שלם", ומפרשינן לה בגמרא שם, שהוא משום דרבי טרפון סבר תם משלם חצי כופר כרבי יוסי הגלילי, ושוב ממילא מחייב הוא בחצר הניזק נזק שלם; הרי שרבי טרפון סובר כרבי יוסי הגלילי שתם משלם חצי כופר, ולא היתה צריכה הגמרא לומר ש"רבי יוסי הגלילי היא דאמר כרבי טרפון"! ?

^[9] מתבאר מדברי הגמרא, שאביו או בנו של בעל החצר שניזוקו ברשות קרובם, חשוב כהיזק ברשות הניזק, ואף שמסתמא לא הקנה להם מקום בבורו, אלא רשות בעלמא נתן להם; ואילו לעיל בעמוד א [ראה שם בהערה 1] מבואר בלשון רש"י, שהמכניס דברים ברשותו של אחר, חשיב "רשות הניזק" רק משום שהוא מיחד לו מקום.

^[10] ואפילו על ידי שורו של בעל החצר, וכל שכן מעלמא.

^[11] אם הוזק משורו של בעל החצר; ואם הוזק מעלמא, בזה נסתפקה הגמרא לעיל מז ב, ולא איפשיטא.

^[12] אליבא דרבא לעיל מז ב, הכוונה היא [על פי הראשונים שנתבארו שם בהערות], באחד משני אופנים: האחד: בעל החצר מקבל שמירה גמורה, ואילו בעל השור אינו מקבל שמירה כלל, ולכן בעל החצר חייב ובעל השור פטור. השני: כיון שקיבל עליו בעל החצר שמירה גמורה, נכלל בשמירתו, שלא יוזק ולא יזיק.

^[13] מבואר מדברי הגמרא, שלענין חיובו של בעל השור בסתמא, נחלקו חכמים ורבי, ולכן ברישא - דאתיא כרבנן - פטור בעל השור בסתמא, וסיפא - דאתיא כרבי - חייב בעל השור בסתמא. והנה הא דאמרינן דלרבנן בסתמא פטור בעל השור, דבר זה תלוי במחלוקת רבי זירא ורבא דלעיל, שלדעת רבי זירא בסתמא חייב, דכשם שבסתמא מקבל עליו בעל החצר שמירה שלא יזיק, כך מקבל על עצמו בעל השור שמירה שלא יזיק, ואילו לרבא אכן אין בעל השור מקבל על עצמו שמירה. אבל מה שאומרת הגמרא, שלדעת רבי בסתמא חייב בעל השור אם הזיק, צריך ביאור מהיכן לקחה כן הגמרא; והוא היפוך סברת רבי זירא, שלרבי זירא בעל השור חייב לדעת חכמים ולא לדעת רבי, ואילו כאן מבואר בגמרא שלרבי חייב בעל השור, ואילו לרבנן פטור בעל השור! ? ועמד בעיקר הקושיא המהרש"א כאן בתוספות ד"ה ושמואל, וביאר: "דודאי לפי סברת המקשה [לעיל בתחילת הסוגיא] וכן לאוקימתא דרבי זירא דסבירא ליה לרבנן, [דב] סתמא שניהם [המכניס ובעל החצר] חייבים [זה על זה], והאי דיוקא דמתניתין, ברישא "טעמא שלא ברשות הא ברשות פטור בעל הקדרות והפירות ומכניס שורו" לא אתיא כרבנן, ועל כרחך אית לן לדחוקי אף בבבא דהכניס שורו דאתיא הרישא כרבי, ולרבי סתמא שניהם פטורין [פירוש, היות ולפי סברת הגמרא בקושיא אי אפשר לפרש את הרישא כרבנן שהרי המכניס מקבל על עצמו שמירה, והיה לו להתחייב, אם כן צריכים אנו לחדש סברא, שלפי רבי יש כאן התנאה ליפטר, וכמו שכתבו התוספות לעיל מז ב ד"ה אימא, ורבינו פרץ שם, הובא בהערות לעיל] ; אבל לפי האמת לרבא [בתחילת הסוגיא], דכולה מתניתין מצי אתי שפיר כרבנן, דסתמא בעל החצר מקבל עליו כל נטירותא [כלומר: ואילו המכניס אינו מקבל עליו שמירה; אם כן חזרה הסברא למקומה, ד] לא יגרע מחצר השותפין דחייב, אלא דאית לן למימר לרבי בעל הקדרות והפירות והמכניס השור הוא מקבל עליו כל הנטירות, והזיק חייב הוזק פטור". וסוף לשון מהרש"א צריך ביאור; ועוד לא נתבאר בדבריו, דהניחא מה שמבואר כאן שלרבי הזיק חייב, ביאר היטב המהרש"א שהוא משום שהוא כחצר השותפין; אבל למה פטור הוא לפי חכמים, ומהיכי תיתי יחלקו חכמים על הסברא שאפילו אם נכנס ברשות הוא כמו חצר השותפין שהוא חייב. ומיהו לפי פירוש המאירי שהובא לעיל בהערות בתחילת הסוגיא, שלדעת רבא סוברים חכמים שקיבל עליו בעל החצר שמירה גמורה, וגם שלא יזיק השור, אם כן ניחא היטב, דלפי סברת רבא, רבי אכן מחייב כיון שהוא חצר השותפין, אבל לרבנן פטור הוא, משום שבעל החצר קיבל על עצמו את שמירת השור הנכנס גם שלא יזיק, ולכן פטור בעל השור הנכנס אם הזיק; וראה בהערות שם, שאין פירוש זה בגמרא מוסכם; וראה עוד במה שכתב רבי עקיבא איגר בתוספותיו על המשניות על דברי המהרש"א.

^[14] א. בגמרא יתבאר, למה שנינו: "שור שהיה מתכוין לחבירו", ולא שור סתם, דמשמע: אפילו נתכוין לאשה. ב. בפרשת משפטים [שמות כא לה] כתיב: "וכי יגוף איש את שור רעהו, ומת"; וכתב שם ה"אבן עזרא": "אמר בן זוטא: כי "רעהו" תואר לשור וכו' ואין לשור ריע רק בן זוטא לבדו"; והנה מצאנו בלשון משנתנו "חבר" נוסף לשור.

^[15] ומשום שנאמר בפרשת כופר: "ובעל השור נקי", ודרשינן לעיל מב א: "נקי מדמי ולדות", רש"י; וראה בסוגיא שם.

^[16] וכל שכן אם נתכוין לאשה ולא מתה, ובגמרא יתבאר הטעם שנקטה המשנה אופן זה.

^[17] כדאיתא במשנה אחר דברי רבן שמעון בן גמליאל: "ונותן לבעל", שאינו מדברי רבן שמעון בן גמליאל, כמבואר ב"תוספות יום טוב".

ומשיבים: אכן כך, אלא שאורחיה דמילתא קתני [דרך הדברים המצויה שנה], שמן הסתם היה בבור מישהו ממשפחת בעל החצר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In a case of two people who were both somewhere with permission, or two people who were both somewhere without permission, if they injure each other directly, they are both liable. If they were injured by one another through stumbling over one another, they are exempt. From this statement, it may be inferred that the reason both are liable if either damages the other is specifically that the two of them were both there with permission or the two of them were both there without permission. But if one, i.e., the homeowner, was there with permission, and the other entered without permission, then the one who was there with permission is exempt if he injured the other, but the one who entered without permission is liable if he injured the homeowner, in accordance with the opinion of Rava and Rav Pappa.

§ The mishna teaches: If the ox that he brought into the courtyard without permission fell into the owner’s pit and contaminated its water, the owner of the ox is liable. Rava says: They taught this halakha only in a case where the ox contaminated the water at the time of the fall. But if it contaminated the water after the fall, e.g., the animal died there and the decomposing carcass despoiled the water, he is exempt. What is the reason? The ox, in this case, is considered as a pit, and the water has the status of utensils that fall into a pit, and we have not found a case of damage categorized as Pit that renders one liable for causing damage to utensils. Therefore, he is exempt.

The Gemara asks: This works out well according to the opinion of Shmuel, who says: Any obstruction is categorized as Pit, and the same halakha exempting the one responsible for the pit from damage to utensils applies to them as well. But according to the opinion of Rav, who says that one’s property is not categorized as Pit until he renounces ownership of it, what is there to say? Presumably, the owner did not renounce ownership of the ox or even of the carcass.

Rather, if this statement was stated, it was stated like this: Rava says that they taught this halakha only in the case where the ox contaminated the water with its body, i.e., its carcass. But if it contaminated the water with its stench, the owner is exempt. What is the reason? It is because the damage is caused merely by an indirect action. Although the ox’s owner was initially responsible for his animal falling into the pit, the stench did not result directly from this action. It subsequently occurred on its own, and one is not liable for damage that is caused merely by an indirect action.

§ The mishna teaches: If the homeowner’s father or son were inside the pit at the time the ox fell and the person died as a result, the owner of the ox pays the ransom. The Gemara asks: But why does he pay a ransom? Isn’t the ox innocuous, in which case its owner is not liable to pay a ransom? Rav says: Here we are dealing with an ox that is forewarned for falling on people in pits.

The Gemara asks: If so, the ox is liable to be put to death, because if it is forewarned for this behavior, it is considered to have acted intentionally. Rav Yosef said in response: This is a case where it saw some grass that it intended to eat on the edge of the pit, and fell in the pit instead. Since there was no intention to cause damage by falling, the ox is not liable to be put to death, but since it was forewarned for this behavior, its owner still pays ransom.

Shmuel said: This ox mentioned in the mishna is innocuous, and in accordance with whose opinion is this? It is the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: The owner of an innocuous ox that caused damage pays half a ransom. Therefore, when the mishna states that he pays a ransom, it means that he pays half a ransom.

Ulla said: The mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who maintains that payment of a ransom is applicable even in the case of an innocuous ox, but he states his ruling in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, who says: For damage categorized as Goring that is carried out by an innocuous ox in the courtyard of the injured party, the ox’s owner pays the full cost of the damage. So too, he pays a full ransom despite the fact that the ox is innocuous.

The Gemara asks: Granted, according to Ulla, this explanation is consistent with that which the mishna teaches: If his father or his son were inside the pit at the time the ox fell and the person died as a result, the owner of the ox pays the ransom. The mishna thereby provides a case of damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party. But according to Shmuel’s explanation, why mention his father or his son specifically? Even if the injured party were another person, not a close relative of the owner of the property, the owner of the animal would be required to pay half a ransom, and even if it was in the public domain.

The Gemara answers: Indeed, that is the case, and the mishna is simply teaching this ruling by means of the typical scenario, that presumably it was someone from the family of the one who owns the property containing the pit that was inside the pit.

§ The mishna teaches: But if he brought the ox into the courtyard with permission, the owner of the courtyard is liable for the damage caused. Rabbi Yehuda HaNasi says: The homeowner is not liable in any of the cases in the mishna, even if he gave his permission for the items to be brought onto his premises, unless he explicitly accepts responsibility upon himself to safeguard them. It was stated that the Sages disagreed with regard to the halakha in this dispute: Rav said that the halakha is in accordance with the opinion of the first tanna, and Shmuel said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Sages taught a case similar to that of the mishna: If the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Bring your ox into my courtyard and safeguard it, then if the ox caused damage to the property of the owner of the courtyard, the animal’s owner is liable. And if the ox was injured, the owner of the courtyard is exempt. If he said to him: Bring your ox in and I will safeguard it, then if the ox was injured, the owner of the courtyard is liable; if the ox caused damage, its owner is exempt.

The Gemara asks: This matter itself is difficult: You said in the first clause that if the courtyard’s owner said to him: Bring your ox into my courtyard and safeguard it, then if the ox caused damage, its owner is liable. And if it was injured, the owner of the courtyard is exempt.

The Gemara infers: The reason that the owner of the ox is liable and the owner of the courtyard is exempt is specifically that the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Safeguard it. One can infer that if he granted permission for the ox to enter without specifying that the owner of the animal safeguard it, the owner of the courtyard is liable if the ox was injured, and the owner of the ox is exempt if it caused damage. The reason the owner of the courtyard is liable is that the tanna of this baraita holds that in an unspecified case, where the obligation to safeguard the animal was not mentioned, the owner of the courtyard implicitly accepts upon himself responsibility for safeguarding the ox.

The Gemara continues its analysis of the baraita: Say the latter clause: If he said to him: Bring your ox in and I will safeguard it, then if the ox was injured, the owner of the courtyard is liable; if the ox caused damage, its owner is exempt.

The Gemara infers: The reason that the owner of the courtyard is liable and the owner of the ox is exempt is specifically that the homeowner said to the owner of the ox: And I will safeguard it. One can infer that if the owner of the courtyard granted permission for the ox to enter without specifying that the owner of the animal safeguard it, the owner of the ox is liable if it damages the property of the owner of the courtyard, and the owner of the courtyard is exempt if the ox is damaged. The reason the owner of the courtyard is not liable is that the tanna of this baraita holds that in an unspecified case, where the obligation to safeguard the animal was not mentioned, the owner of the courtyard does not accept upon himself responsibility for safeguarding the ox.

The Gemara concludes its analysis: We come to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says that unless the homeowner explicitly accepts upon himself responsibility for safeguarding, he is not liable. Based on this understanding, the first clause of the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rabbi Elazar said: Indeed, the baraita is disjointed, and the one who taught this clause did not teach that clause. Rava said: The entire baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and no inference should be drawn from the extra words: And I will safeguard it, in the latter clause. Since the first clause mentions that the owner of the courtyard instructed: Safeguard it, the latter clause also teaches that he said: And I will safeguard it, to maintain symmetry. The same halakha applies even when granting permission to enter without specification, since, according to the Rabbis, granting permission to enter includes an implicit acceptance of responsibility for safeguarding.

Rav Pappa said: The entire baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that if no specification was made, the owner of the courtyard does not accept responsibility, as inferred from the latter clause of the baraita. And as for the inference drawn from the first clause, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, who says: For damage categorized as Goring that is carried out by an innocuous ox in the courtyard of the injured party, the ox’s owner pays the full cost of the damage.

Therefore, if the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Safeguard it, he is clearly not transferring the rights to any portion of the courtyard to him, as evident from the fact that the owner of the ox must safeguard it and may not treat the courtyard as if it were his own. Consequently, if the ox gored, it is a case of damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party, and one responsible for damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party pays the full cost of the damage.

By contrast, if the owner of the courtyard did not say to the owner of the ox: Safeguard it, then by granting him permission to bring the ox onto his courtyard, he effectively transfers rights to an area within the courtyard. Therefore, with regard to damages, it becomes a courtyard of partners, and the one responsible for damage categorized as Goring in the courtyard of partners pays only half the cost of the damage.

MISHNA: In the case of an ox that was intending to gore another ox but struck a pregnant woman, and her offspring, i.e., the fetuses, emerged due to miscarriage, the owner of the ox is exempt from paying compensation for miscarried offspring. But in the case of a person who was intending to injure another but struck a pregnant woman instead, and her offspring emerged due to miscarriage, he pays compensation for miscarried offspring.

How does he pay compensation for miscarried offspring, i.e., how is their value assessed? The court appraises the value of the woman by calculating how much she would be worth if sold as a maidservant before giving birth, and how much she would be worth after giving birth. He then pays the difference in value to the woman’s husband. Rabban Shimon ben Gamliel said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שהבאיש בשעת נפילה. כלומר שהיה מלוכלך וא"נ שעכרן ברפש וטיט בנפילתו.

הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור אלא לרב מאי איכא למימר. ואף ע"ג דקי"ל כשמואל אפ"ה איבעיא ליה רבא אי כשמואל בלחוד אמרה או ככ"ע וא"ל דככ"ע אמרה ובשהבאיש מגופו אבל מריחו אפילו לרב דמחייב משום ממונו פטור דאינה אלא גרמא בנזקין.

אמר רב יוסף דחזא ירקא ונפל. מסתברא מדלא קאמר אלא אמר רב יוסף משמע דרב יוסף אדרב קאי כלומר במועד לעולם ליפול על בני אדם כענין זה דחזי ירקא ומפיל עצמו אף ע"פ שיש שם בני אדם ולא לכונת האדם אינו משלם את הכופר אלא כמועד לכך ובין כל חדא וחדא הזהירו לשמור את שורו שלא יפול בבור על בני אדם מחמת ירקא ואף ע"פ שזה שן הוא ומועד מתחלתו אפ"ה לענין כופר מועד ג' פעמים בעינן דהא כתיב והועד בבעליו וכמו שכתבתי ג"כ בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה משמו של הראב"ד ז"ל וכן נמי מוכח בשלהי כיצד הרגל דאמרינן התם רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שחייב בכופר מי אמרינן מידי דהוה אקרן כיון דעביד זמנין תלתא אורחיה היא ומשלם את הכופר אלמא פשיטא דעד דעביד זמנין תלתא לא מחייב בכופר ואע"ג דרגל מועדות מתחילתה.

עולא אמר ר' יוסי הגלילי היא וסבר לה כר' טרפון וכופר שלם קאמר. תמיהא לי שמואל אמאי לא אוקמה כדעולא דכיון דמתניתין תנא חייב בכופר טפי הוה ניחא למימר דכופר שלם קאמר ונ"ל דשמואל ס"ל כר' יוסי הגלילי ולא בעי לאוקמו למתניתין דלא כהלכתא וכר' טרפון ומכאן נראה דהלכתא כר' יוסי הגלילי ועוד נ"ל כן דהא קי"ל דרגל בחצר הניזק משלם את הכופר וסמכינן אדר' יוסי דאמר תם משלם חצי כופר כדאיתא התם. והא דאקשינן הכא להדיא ואמאי הא תם הוא לאו משום דלית לן כר' יוסי הגלילי בתם אלא משום דסתם משלם את הכופר משמע כופר שלם כנ"ל.

היו שניהם ברשות שוה לשניהם כגון ברשות הרבים או בחצר של שניהם או שנתן להם רשות בעל הבית ליכנס או שניהם שלא ברשות כגון שהיו שניהם רצים ברשות הרבים שהוא שלא ברשות אא"כ בערב שבת כמו שבארנו בפרק המניח אם הזיקו זה את זה בין במתכוין בין בשאינו מתכוין חייבים ואם הוזקו מאליהם כגון שנתקל אחד בחברו פטורין כמו שביארנו בפרק המניח אחד ברשות ואחד שלא ברשות את שברשות פטור ואת שלא ברשות חייב כמו שהתבאר:

כבר בארנו שכל שמכניס ברשות ואין בעל הבית מקבל שמירה אלא שאומר לו הכנס או הכניס הרי השאילו מקום בחצרו ואם בא אחר והזיקו לשם מחיובו של שן ורגל הרי הוא חצר הניזק וחייב יראה מסוגיא זו ר"ל כנוס שורך ושמרו וכו' שאם אמר לו הכנס והכניס אלא שתזהר בשמירתם או בכל לשון שהוא מזכיר לו הזהרה על שמירתן הרי הוא שוללו מרשות החצר ואין זה חצר הניזק כלל:

המשנה השלישית והיא מענין החלק הראשון אלא שנתבלבל הסדר ואמר על זה שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ואדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היתה יפה משילדה אמר רשב"ג אם כן משהאשה יולדת משבחת אלא שמין את הולדות כמה הם יפים ונותנין לבעל ואם אין לה בעל נותנין ליורשיו היה גר זכה היתה שפתה ונשתחררה או גיורת פטור אמר הר"ם לפי שרצה לומר אדם שהיה מתכוין לחברו אמר שור שהיה מתכוין לחברו ואין הפרש בין שהשור נתכון לשור ונגף אשה או נתכון לאשה עצמה לא יתחייב דמי ולדות כי לא חייבה תורה בזה אלא האדם בלבד ומה שאמר בגיורת שהוא פטור על ולדה אין רצונו לומר כשנתגיירה בחיי הגר ומת הגר או כשהפילה אחר מיתת הגר לפי שעיקר הוא בידינו כי איתיה לבעל זכייה ליה רחמנא כי ליתיה לא זכי ליה ולפיכך אינו חייב דמי ולדות כשלא יהיה לגר הזה יורשים ר"ל בנים שנולדו בדת ישראל והורתן היתה כשהוא ישראל וכבר שערנו דברי רשב"ג כן וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח כלום וזה כי רשב"ג אומר אין דמי ולדות לבעל ושבח ולדות חולקים וחכמים אומרים שבח הריון לבעל ולפיכך משער תנא קמא השבח והדמים ונותן הכל לבעל ובזה ביאר התלמוד דברי תנא קמא ואמר כיצד שמין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי שור שהיה מתכוין לחברו והרג את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ופרשו בגמרא שאפילו נתכון לאשה פטור מדמי ולדות אלא מאחר שהיה לו להזכיר לשון זה באדם הזכירו בשור ומ"מ בשור אפילו נתכון לה פטור כמו שבארנו בפרק שור שנגח ומ"מ פירשו בגמרא שאם נגח שפחה מעוברת משלם דמי ולדות שהרי זה אינו אלא כשור שנגח פרה מעוברת:

ואדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות הואיל ולא נתכון לה אין כאן דין מיתה כמו שבארנו בפרק שור שנגח:

כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה וכו' בגמ' הקשו שזה אינו דמי ולדות אלא שבח ולדות ופרשו לשון המשנה ששני תשלומין יש בענין ולדות והם דמי ולדות ושבח ולדות ודמי ולדות לא שאל בהם היאך נישומין אלא שהם נישומין כמה שאדם מוצא בהם בפני עצמן בעוד שלא נולדו ולא שנשום אותם על גבי האם כפרה המעוברת ויש אומרים שמין כמה אדם רוצה ליתן אלו היתה שפחתו שלא תפיל וימותו הולדות אבל שבח ולדות שאל היאך הוא נשום ושבח ולדות הוא שבח הבא לאשה מחמת ולדות שהיא נראית בעלת איברים מצד העבור ונמכרת ביותר ומתוך כך שמין אותה כמה היתה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה נפחתה מאותו השבח כשילדה ואע"פ שאותו עלוי כבר היה עתיד לילך שהרי היתה עתידה לילד אעפ"כ שמין אותו לאותו זמן הראוי לעמוד ואין זה נקרא נזק וגדולי המפרשים פרשו שאף הולדות על דרך זה הם נישומין כמו שאמרו בפרה וגורסין בכאן שבח ולדות נמי שמין את האשה וכו' וכמו שהתבאר בפרה ופרשו ששתי שומות הוא ששמין כן לולדות ולשבח האשה:

ומ"מ נמצאו בזה דמי ולדות ושבח ולדות ונזק וצער ושבת ובשת ורפוי ודמי לדות ושבח ולדות כבר פרשנום נזק הוא הפחת שנפחתה מחמת המכה וכחש גופה צער ובשת ידועים הם ורפוי אם חלתה מחמת הפלתה וכן בשבת אם שבחה מחמת שחלתה על זה יותר משלא היתה שובתת אם ילדה מעצמה:

אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' פרשו בגמרא שכך הוא אומר בשבח ולדות אינו חייב כלום אדרבה משילדה משבחת בדמיה שיצאה מסכנת לידה ומ"מ דוקא במבכרת אבל כשאינה מבכרת מודה הוא שיש כאן שבח לבעל כדמי הולדות ואם אין לה בעל ינתנו ליורשיו של בעל ובגמרא פרשו שדמי ולדות דוקא של בעל אבל שבח ולדות חולקין וכן הלכה ובמבכרת הלכה כרשב"ג כמו שידוע שכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ויש חולקין ופוסקים כחכמים וכלל רשב"ג במשנתנו אינו מדוקדק לדעתם:

היתה שפחה ונשתחררה או גיורת ואין לה בעל פטור פי' אפילו בשניגפה המשוחררת אחר שנשתחררה והיתה מעוברת ממשוחרר והגיורת מגר וכשמתו זכה המחזיק ממשוחרר והגיורת מגר אבל אם היו מעוברות מישראל של אב הם ואם ניגפה קודם שנשתחררה של אדון הם ואם הגר והמשוחרר חיים נותן להם וכן הדין בישראלית הנשואה לגר ומת הגר אלא שהוא מדבר בהווה:

זהו ביאור המשנה וכבר הבנת מתוכה הפסק שבה ודברים שנכנסו תחתיה להשלמת ענין זה עם שאר דברים שבה כך הם:

הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין פי' המור' הזיקו בידים זא"ז ואפי' שלא במתכוין חייבין בנזקיו ל"ש לן בין במתכוין לשאינו מתכוין והא דתנן בהמניח שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זא"ז פטורין ההוא הזיקו הוזקו ולא דק בלישניה ואינו נר' לי דהא תנן התם זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ואע"פ שבעל הקורה הכה בקורתו בחבית שלא בכוונה פטור כיון דלא נתכוין להזיק ואע"ג דאמרי' אדם מועד לעולם ה"מ בדלא פשע ניזק אנפשי' אבל היכא דפשע ניזק אנפשי' אע"ג דאזקי' בידים כיון דשלא בכוונה אזקי' פטור כדפרישית במה"ק והכי אית סיפרי דכתב בהו פטורין ואתי האי כי מתני' דהתם ואפי' אם תימצי לומר דחייבין גרסי' ברוב הספרים לק"מ דהת' במתני' מיירי כשבאין זה כנגד זה דומיא דזה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שבאין זה לקראת זה ואע"פ שבעל הקורה הכה בחבית שלא בכוונה פטור משום דניזק פשע אנפשי' דאיבעי לי' לעיוני' אבל הכא מיירי כגון שלא הי' באים זה לקראת זה דלא הו"ל לניזק לאיזדהורי הילכך בין שניהם ברשות בין שניהם שלא ברשות אם הזיקו זא"ז בידים אפי' שלא בכוונה חייבים משום דאדם מועד לעול' אבל אם הוזקו זה בזה פטורין כיון שלא הזיק בידים ושניהן ברשות או שלא ברשות פטורין אבל אם האחד ברשות והא' שלא ברשות דברשות פטור בין הזיק בידים והוא שעשה שלא בכוונה דלא ידע בי' ובין אם הוזק בו ושלא ברשות חייב בין הזיק בידים ובין הוזק בו ולא קשיא ולא מידי:

לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור מ"ט גרמא בעלמא הוא פי' גופו הוא כגון שהיה השור מזוהם בליכלוך ובזיעה ובשהייתו שם קלטו המים סרחון ממנו ונבאשו וריחו הוא שמת השור שם ומריח הנבלה נבאשו ואותו סרחון שעל גופו כיון שהי' על השור בשעת נפילה והשור הוא ממונו חייב כאלו הזיק בידים. אבל סרחון הנבלה שלא היה שם בשעת נפילה ולאחר מיכן בא אע"פ שמחמתו נבאשו שלא העלה נבלתו משם גרמא קרי ליה:

ואמאי והאי תם הוא נ"ל דבנזקי' דידי' אע"ג דהוי תם משלם נזק שלם ואפי' לרבנן דאמרי משונה בחצר הניזק משלם חצי נזק דהנ"מ כשנכנסה הבהמה מאליה אבל הכא שהוא הכניסה שלא ברשות כל ניזקין דעבד' בהמתו כאלו היא עבדינהו דמי כיון שהכני' המזיק בחצירו של ניזק שלא ברשותו דהיכא חס רחמנא עלוי' דתם לשלומי חצי נזק הני מילי כשפשע בשמירתו ומשום דאכתי לא אייעד תורא אבל הכא דהכניסו שלא ברשות אפי' בתם משלם נזק שלם ומשום הכי תני חייב סתם ולא תני חצי נזק תדע דהכי הוא דהא אמרן לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות חפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי בעל חצר ואם נפלה בהמתו של בעל חצר שם קודם שיראה אותם דלא הו"ל למימלינהו כתבית לעיל דבעל השור חייב ובע"כ נזק שלם הוא שאין חצי נזק בבור ואי אמרת דבמשונה לא משלם אלא חצי נזק והא הנהו בורות דחפר משונה היא ואי לא משלם עלייהו אלא חצי נזק איכ' למימ' השתא במעשה שעשה שורו בידים אינו משלם אלא חצי נזק בבור שעשה שורו ישלם נזק שלם בתמי' אלא ודאי גם על נזקי החצר נזק שלם משל' משו' דהכניסו שלא ברשות וגם כשנגח שורו של בע"ה וכשנפל לבור והבאיש את מימיו נזק שלם משלם דכיון שהכניסו שלא ברשות כל ניזקין שעושה שם כאלו הוא עשאן דמי אבל מיהו לגבי כופר אין לומר כן שאם מפני מעשיו תרצ' לחייבו כופר והא אין כופר במעשה האדם אלא במעשה הבהמה ובמעשה הבהמה מוע' בעינן:

שניהם ברשות. כלומר שנכנס לחצר בעל הבית ברשות דאהא איירינן הזיקו זה את זה חייבין שהמזיק פושע דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה כי היכי דעל איהו התם ברשות או שלא ברשות אפשר דאיכא אחרינא. הוזקו פטור דהשתא ניזק בלחוד פושע דאיבעי ליה עיוני ומיזל בכדי שלא יוזק באחר כדאמרינן דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאפשר דאיכא איניש אחרינא. הרא"ה ז"ל.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וזה לשונו דברשות פטור. ואין להקשות לפירוש התוספות האי דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא יכנס ברשות דלעולם לאו פשיעה הוי אפילו כשנכנס חבירו כמו כן ברשות אלא משום דאדם מועד לעולם. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין אפילו בלא כוונה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה ומימר כי היכי דאת עיילת שלא ברשות אחרינא נמי עייל. הזיקו זה בזה פטורין דלא מצי למימר חד לחבריה מאי בעית הכא דהא תרווייהו כי הדדי נינהו. טעמא דשניהם ברשות או שלא ברשות הא אחד ברשות ואחד שלא ברשות הזיק ברשות לשלא ברשות פטור ודוקא דלא ידע ביה. הזיק שלא ברשות לברשות חייב ולא אמרינן כיון דבן דעת הוא איבעי ליה עיוני ומיזל כיון דכי אורחיה קא מסגי ורשותו הוא פטור. ואי קשיא לך שניהם ברשות והזיקו זה את זה אמאי חייבין אפילו שלא בכוונה והא שניהם רצים ברשות הרבים ושניהם ברשות וקתני פטורים משום דשלא בכוונה הוה. לא היא דהתם רשות הרבים היא ודרך הליכתם הזיקו ופגעו זה בזה וכל אחד ואחד הביא את עצמו בנזק שלא בכוונה לפיכך הוא פטור אף על פי שזה מזיק וזה ניזק אומרים בשניהן ברשות או שלא ברשות אם פגעו זה בזה דרך הליכתם שלא בכוונה שהם פטורים אבל הכא לאו דרך הליכתם הזיקו אלא אחד שוכב בחצר ואחד דורס עליו והזיקו דהא ודאי כיון דאית ליה רשותא נמי ואי בעי שוכב או יושב האי איבעי ליה עיוני ומיזל. וראיתי בזה תירוץ אחר ואינו כלום. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל נכנס הוא עצמו לחצר בעל הבית והזיק את בעל הבית או שהוזק בו מאליו חייב ואם בעל הבית הזיקו פטור. במה דברים אמורים בשלא ידע בעל הבית שהוא חייב אבל אם ידע בו אפילו בעל הבית חייב אם הזיקו בידים אף בלא כוונה שאם יש לו רשות להוציאו אין לו רשות להכותו ולהזיקו. ויש אומרים אף בהזיק בעל הבית את שורו של מכניס. ומכל מקום זה שאמרו שאין לו רשות להכותו דוקא עד שיתרהו לצאת אבל אם התרהו לצאת ולא רצה רשאי להכותו ולרדותו כמו שביארנו בפרק המניח. ע"כ.
וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל שור שנכנס בחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק בעל הבית את השור בשוגג פטור במזיד חייב ואם נכנס ברשות חייב בעל הבית אף על השוגג דהוי ליה לעיוני אי נפיק. נראה לומר אף על פי שלא קבל עליו לשמרו. ע"כ.

שהבאיש בשעת נפילה. כלומר שהיה מלוכלך. ואי נמי שעבר ברפש וטיט בנפילתו. הניחא לשמואל וכו' ואף על גב דקיימא לן כשמואל אפילו הכי מיבעי ליה רבא אי כשמואל בלחוד אמרה או ככולי עלמא. ואמר ליה דככולי עלמא אמרה וכשהבאיש מגופו אבל מריחו אפילו לרב דמיחייב משום ממונו פטור דאינה אלא גרמא בעלמא. הרשב"א ז"ל.
וגרמא בעלמא לא מחייב דהא ודאי לגבי בעלים דשור לא הוי דינא דגרמי כלל אלא גרמא בעלמא אלא אם כן כשהפילוהו הבעלים לבור דהשתא הוי דינא דגרמי ומחייב לדידן דדיינינן דינא דגרמי דהשתא נזקיו הם בידים שמפסיד המים. ואפילו הבאיש מגופו נמי לא שנו אלא בשעת נפילה אבל לאחר נפילה כיון דהאי תורא מנפשיה נפל וקיימא לן כשמואל דאמר כל תקלה בור הוא פטור מאי טעמא הוי שור וכו'. הרא"ה ז"ל.

אמר רב יוסף דחזא ירקא וכו'. מדלא קאמר אלא משמע דאדרב קאי כלומר במועד לעולם לא יפול על בני אדם בענין זה דחזי ירקא ומפיל עצמו אף על פי שיש שם בני אדם ולא לכוונת האדם אינו משלם כופר אלא במועד לכך ובין כל חדא וחדא הזהירו לשמור את שורו שלא יפול בבור על בני אדם מחמת ירקא ואף על פי שזה שן הוא ומועד מתחילתו אפילו הכי לענין כופר מועד שלש פעמים הוא דבעינן דהא כתיב והועד בבעליו וכמו שכתבתי כמה פעמים בפרק ארבעה וחמשה משמו של הראב"ד ז"ל. וכן מוכח בשלהי כיצד הרגל דאמרינן התם רגל שדרסה על גבי תינוק מהו שחייב בכופר מי אמרינן מידי דהוי אקרן וכו' אלמא פשיטא דעד דעביד תלתא זימנא לא מחייב בכופר ואף על גב דרגל מועדת מתחילתה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות ובמועד שלא בכוונה משלם כופר ושמואל אמר הא מני רבי יוסי היא. קשיא לן הכא דבפרק ארבעה וחמשה בענין שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם ומת פטור אמר שמואל פטור ממיתה וחייב בכופר. ואקשינן עלה והא תם הוא ושני שמואל התם במועד להתחכך וכו'. ורב אמר פטור לגמרי. אפוכי מטרתא למה להו מאי טעמא לא מוקי רב במועד כי הכא ונימא חייב בכופר שמואל מאי טעמא מוקים לה הכא בתם וכרבי יוסי הגלילי לוקמא במועד כי התם וכוליה כופר. וחזינן בה פירוקא ולא דייק ומשום הכי לא כתיבנא לה. והכי מתרצינן לה דרב אזיל בין הכא בין התם בתר לישנא דמתניתין ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין רב אזיל בתר לישנא דמתניתין התם קתני פטור ומשמע ליה פטור לגמרי ומשום הכי מוקי לה בתם והכא דקתני משלם את הכופר ומשמע נמי כופר שלם מוקי לה במועד. ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין התם דקאי במועד כדקתני לעיל מיניה נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים דאלו בתם נקי מדמי עבד הוא מוקים לה לההיא במועד והכא דקתני בתם דקתני רישא שור שנגח את הפרה משלם חצי נזק לפרה מוקים לה להאיך בתם. ע"כ.
ורש"י ז"ל הגיה בפירושיו פירוש סוגיא זו בענין אחר. אי הכי בר קטלא הוא פירוש בנפילות ראשונות והאיך נעשה מועד דליכא למימר דקטל וערק לאגמא וכו'. ומשני דחזא ירקא ונפל פירוש שראה עשב על פי הבור ובא לאכלו ונפל דאהך נפילה לא איכוון וכו' עד הני מילי במועד לנגיחות בכוונה. פירוש לפירושו דבשלשה פעמים הראשונות נתחכך בכותל בכוונת הפלה על האדם להרגו כדמוקי לה במועד להתחכך וכו' וכגון דערק בראשונות וברביעית הרג שלא בכוונה וכגון שהיה מתחכך בכותל להנאתו ברביעית דכיון דמועד לנגיחות בכוונה הוי ליה קרן הילכך פטור מכופר מגזרת הכתוב דכתיב השור יסקל וכו' דאף על גב דהשור בסקילה מנגיחות ראשונות מכל מקום כיון דאינו בסקילה מנגיחה רביעית לא משלם כופר אבל כיון שלא היה בו חיוב סקילה כלל אין העדאתו אלא לכופר דשן ורגל והילכך אף על גב דאין השור בסקילה מכל מקום משלם כופר מידי דהוה אשן ורגל דאמרינן לעיל דאיכא כופר אף על פי שאין השור בסקילה דהיכא דחזא ירקא ונפל תולדה דשן הוא דמתכוון להנאתו. ומכל מקום דוקא במועד על ידי שלש פעמים אבל בחדא זימנא לא דסוף סוף משונה הוא אבל כיון דאייעד ליה אורחיה הוא והוי שן. ולאוקמה להך נפילה אחרונה במתכוון דהשור בסקילה לא מצינא דלגבי כוונה תם הוא וליכא כופר דהא כל כמה דלא חזא ירקא לא אייעד. ע"כ פירוש הקונטרס שהגיה בפירושיו. ודוחק הוא פירוש זה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל דחזא ירקא וכו'. כתוב בתוספות וגם תימא הוא לומר הוי מועד בהפלת כותל וכו'. קשה ונילף מנוגח שלש פעמים בכוונה ושוב נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דהוי מועד. וי"ל דהוה מעין קמייתא כיון שמתכוון סוף סוף ליגח אבל הכא בפעם רביעית לא נתכוון להפלת הכותל כלל לכך הוי מעשה חדש. ע"כ.
וזה לשון הרא"ה ז"ל אי הכי בר קטלא הוא. פירוש ומתניתין לא משמע הכי מדקתני משלם את הכופר ותו לא ולא קתני חייב מיתה. דחזא ירקא פירוש והיינו מועד דאמר רב דהשתא הוי לה שן שהיא מועדת מתחילתה. והשתא אתי שפיר מתניתין דקתני משלם את הכופר דמשמע כופר שלם. ושמואל נדי מטעמיה דרב למימר דליכא למימר דאתי מתניתין בהכי דהא פשיטא אלא כרבי יוסי הגלילי והא אתא לאשמועינן אלא לשמואל וכו' הוא הדין דלרב אתי שפיר דכיון דהוי שן בעינן חצר הניזק אלא משום דעולא ושמואל בחדא שיטתא מקשי מדעולא לשמואל כיון דלא ניחא ליה באוקמתא דרב אמאי לא מוקי לה כעולא ותיתי כולה שפיר. ותרצינן דלא איכפת ליה אהא דאורחא דמילתא קתני. הרא"ה ז"ל.

עולא אמר רבי יוסי הגלילי היא וסבר לה כרבי טרפון וכו'. תמיהא לי שמואל אמאי לא אוקמיה כדעולא דכיון דמתניתא תנא חייב בכופר טפי הוה ניחא למימר דכופר שלם קאמר. ונראה לי דשמואל סבירא ליה כרבי יוסי הגלילי ולא בעי לאוקמה מתניתין דלא כהילכתא וכרבי טרפון ומכאן נראה דהלכה כרבי יוסי. ועוד נראה לי דהא קיימא לן דרגל בחצר הניזק משלם את הכופר וסמכינן אדרבי יוסי דאמר תם משלם חצי כופר כדאיתא התם. והא דאקשינן הכא להדיא ואמאי הא תם הוא לאו משום דלית לן כרבי יוסי הגלילי בתם אלא משום דסתם משלם את הכופר משמע כופר שלם. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו הכניס שורו שלא ברשות והציץ בבור וראה ירקות על פי הבור ונתכוון לאכלם ונפל שם על אביו של בעל הבור חייב בכופר ואינו נסקל בין שהוא מועד ליפול על בני אדם בין שאינו מועד לכך כיון שאין כוונתו להזיק שן הוא ולא הוי כדין רגל בחצר הניזק דמשלם כופר שהרי לא כוון ליפול הילכך אף על פי שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות בלא ראיית זרעים כיון שראה עכשיו בו זרעים הרי זה אינו נסקל שהרי נתכוון לאכילת הזרעים ואם נתכוון להזיק למי שהוא בבור אף על פי שהיו שם זרעים נסקל אם הוא מועד לכך. וכן כתב הר"ם ז"ל. אבל אם ראה שם זרעים או נתחכך בכותל להנאתו והפיל הכותל או נפל בבור על אביו או בנו הרי זה שוגג ואינו נסקל כיון שלא נתכוון אלא לאכילת הזרעים ואכלן אחר נפילה או נתכוון להתחכך בכותל ונתחכך בכותל הבור אחר נפילה ואף על פי שהוא מועד ליפול על בני אדם בבורות ולהתחכך בכתלים להפילן אפילו שלא להנאתו. ורבינו חננאל ז"ל פירש דחזא ירקא ונפל שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות בשעה שהיה רואה שם ירק ואף על פי כן כיון שאין כוונתו להזיק אינו נסקל. ואם הכניס ברשות וקבל עליו בעל חצר לשמרו ונפל לבור והוזק אף על פי שהזיק אדם שם בעל חצר חייב בנזקי השור ובעל השור פטור. ע"כ.

ושמואל אמר הלכה כרבי. קשה דהא קיימא לן כשמואל בדיני ולעיל משמע דסתמא דתלמודא אית ליה כרבנן דנקט לעיל ואפילו חנק את עצמו. ורבא נמי לעיל מסיק כרבנן ואפילו נשברין ברוח. וכן קאמר רבא לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית חייב משמע הא ברשות פטור ואי כרבי אפילו ברשות חייב בעל השור דהא לא קביל עליה בעל הבית נטירותא בסתמא לרבי. וי"ל דאף על גב דרבא מסיק כרבנן לא משום דסבירא ליה הכי אלא מילתא דרבנן מפרש והא נמי דנקט שלא ברשות גבי הכניס שורו לאו היינו לפי שהיה סובר כרבנן אלא נקט למילתיה לכולי עלמא אפילו לרבנן. ועוד דהא לא נחת רבא לאשמועינן מידי בלא קבול השמירה ועיקר מילתיה ממורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל.

והרא"ה ז"ל כתב לקמן וז"ל רבא אמר כולה רבנן היא וכו'. ומדמה לה רבא הכא כרבנן ולא מתרץ לה כולה כרבי ואיידי דתנא סיפא אשמרנו תנא רישא נמי שומרו. שמעינן מינה דסבירא ליה לרבא כרבנן ולעיל נמי מוקי לה לכולה מתניתין כרבנן. והכי נמי מוכח ההוא עובדא דלעיל דההיא איתתא דבעיא למיפא וכדכתיבנא לעיל הילכך אף על גב דבעלמא קיימא לן כשמואל בדיני והכא ודאי קיימא לן כרב הונא ורבא דהוא בתרא ורב פפא נמי אתא לאוקמי כולה כרבי אלא דהאי תנא סבירא ליה נמי כרבי טרפון דאמר וכו'. והא כתיבנא בדוכתיה דלית הילכתא כרבי טרפון הלכך לרב נמי לית הילכתא כהא מתניתין. ע"כ.

הא גופא קשיא אמרת וכו'. טעמא דאמר ליה שמרו הוא דחייב בעל השור ופטור בעל החצר הא סתמא חייב בעל חצר דבסתמא קביל עליה נטירותא אבל בעל השור פטור בנזקי בעל חצר כדאמרינן לעיל שהמפקיד אינו מקבל עליו שמירה של נפקד מפני שברשות שמירת שורו קבל עליו ואפילו סלק עצמו. הראב"ד ז"ל.

וכתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל הא גופא קשיא אמרת וכו'. כולה הך סוגיא כרבא דלרבי זירא לא קשיא ליה רישא לסיפא דכולה רבי היא. ודייקינן הא סתמא שניהם פטורין בין רישא בין סיפא דאין זה וזה מקבל עליו שמירת חבירו דרישא נמי אשמועינן הא סתמא שניהם פטורין גם בעל השור וכרבי דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא דלרבנן מיחייב נמי בעל השור בסתמא אליבא דרבי זירא אלא על כרחך סוגיא דהכא כרבא ואם כן ליכא למידק הא סתמא שניהם פטורים גם בעל השור דמילתא דפשיטא הוא דאף רבנן מודו דבסתם פטור בעל השור כדאמר רבא לעיל דמכניס לא מקבל נטירותא ברשות גם בסתמא לרבנן ואם כן על כרחך רישא דאתיא למידק הא סתמא חייב בעל חצר כרבנן וקשיא רישא אסיפא. ע"כ.

טעמא דאמר ואני אשמרנו הא סתמא חייב בעל השור ופטור בעל החצר אתאן לרבי. תימה ואכתי קשה אי כרבי אמאי חייב בעל השור הא אמרינן לעיל הא ברשות פטור בעל הקדרות בנזקי בהמתו דבעל חצר מני רבי היא אלמא לרבי דלא קביל עליה נטירותא המכניס ברשות פטור מסתמא ואף לפי שנויא דרבא מתוקם הכי שפיר לכאורה דכיון דלשינויא דרבא אליבא דרבנן לא מקבל עליה מכניס נטירותא בסתמא כל שכן להאי דהא מקבל עליה נטירותא קבל לרבנן יותר מלרבי. וי"ל דודאי לפי שינויא דרבא ניחא שפיר כדפירשנא לעיל דהא בהא תליא דאותו טעם שאומר רבא ולרבנן דשמירת נזקיו קבל עליו אפילו נשברים ברוח גורס לרבנן דלא קביל עליה נטירותא המכניס ברשות נטירותא דבהמתו דבעל חצר שלא תהא נזוקת בקדרות קיבל עליו דכי היכי דמקבל בעל החצר נטירותא דקדרות אפילו נשברים ברוח הכי נמי מקבל עליה נטירותא שלא יבא היזק על ידם דהיינו שלא תהא בהמתו ניזוקת בהן ולהכי פטור המכניס דהיינו בעל הקדרות בנזקי בהמתו דבעל חצר והלכך שמעינן מינה לרבי דהמכניס דהוא בעל הקדרות מיחייב בנזקי בהמתו דבעל חצר כשהוזקה בהמתו בקדרותיו גם כשנכנס ברשות. וטעמא דפטור לרבנן היינו משום דקסברי דברשות דסתמא קביל עליה בעל החצר בקדרותיו של מכניס הלכך קביל נמי נטירותא שלא יזיקו הקדרות בהמתו דידיה כדפירשתי. אבל לרבי דקסבר דברשות לא קביל עליה בעל החצר נטירותא אם כן נטירותא רמיא אבעל הקדרות שלא יזיקו בהמתו דבעל החצר גם ברשות מדי לשלא ברשות דודאי מעיקרא דבעינן למימר לרבנן דברשות מהני גבי בעל הקדרות לומר שקבל עליו נטירותא מבהמתו דבעל החצר שלא תהא נזוקת בקדרותיו היכא דמהני ברשות גבי בעל חצר לקבל עליו נטירותא אמרינן נמי לרבי דפטור בעל הקדרות בנזקי בהמתו כי נכנס ברשות כי היכי דפטור בעל החצר בנזקי קדרותיו לפי דפלוגתא דרבי ורבנן דברשות שייכא נמי גבי מכניס כי היכי דשייכא גבי בעל החצר כיון דאמר לרבנן דברשות מהני גבי מכניס כמו בעל החצר דכל היכא דאמור רבנן ברשות קביל עליה נטירותא אבל לשינויא דרבא לא שייך למימר הכי כדפירשתי. כך נראה למורי רבי. תלמיד הר"פ ז"ל.

אימא סיפא וכו'. תימה דלא משני נעשה כדמשני גבי נתן הוא ואמרה היא בפרק קמא דקידושין. יש לומר דהתם אי לאו דתנא סיפא לגלויי עלה דמילתא הוה אמינא דלאו דוקא והוא הדין גבי נתן הוא ואמרה היא אבל הכא ברישא סגי ולא הוה צריך למתני סיפא כלל דממילא הוה אמינא דוקא אמר לו לשמרו. אי נמי משום וכו' כמו שתירצו בתוספות. הרא"ש ז"ל.

וכתוב בשיטה דהטעם דשינויא דתברה מי ששנה זו וכו'. עדיפא משינויא דנעשה מחסר ומוסיף קצת במשנה או בברייתא והוי קצת כמו חסורי מחסרא והוי ליה שינויא דחיקא מה שאין כן בתברא ואף על פי שאם הוא דחוק מכל מקום נעשה יותר דחוק ממנו. ע"כ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל. וא"ת אמאי לא משני דסיפא נעשה קאמר והכי פירושו טעמא דאמר לו שמרו הא סתמא נעשה כמי שאמר ואני אשמרנו וחייב בעל החצר. יש לומר דאם כן לא הוה ליה למיתני בסיפא כנוס שורך דמשמע דבבא אחריתי היא. ע"כ.

תוס' בד"ה דחזא ירוקא כו' וגם תימה הוא לומר דהוי מועד כו' עכ"ל פי' לשמואל הוי מועד דמחייב התם בכופר ורב נמי לא פליג עליה אלא משום דכשאין השור בסקילה כו' וק"ל:

בד"ה ושמואל אמר כו' ואי כרבי אפילו ברשות חייב דלרבי סתמא חייב בעל השור כו' עכ"ל הכי מוכח מתלמודא דמדייק בסמוך בברייתא רישא לסיפא דלרבא סתמא בעל השור מקבל נטירותא אך יש לדקדק מנא ליה לתלמודא למימר הכי דאימא לרבא נמי סתמא שניהם פטורים לרבי ולא תיקשי נמי ברייתא רישא לסיפא ולא פליג רבא אדר' זירא אלא אליבא דרבנן וי"ל דודאי לפי סברת המקשה וכן לאוקמתא דר' זירא דס"ל לרבנן סתמא שניהם חייבין והאי דיוקא דמתני' ברישא טעמא שלא ברשות הא ברשות פטור בעל הקדירות והפירות והמכניס שורו לא אתיא כרבנן וע"כ אית לן לדחוקי אף בבבא דהכניס שורו דאתיא הרישא כרבי ולרבי סתמא שניהם פטורין דהרי הוא כאלו כ"א ואחד מפרש בהדיא שיפטר כמ"ש התוספות לעיל אבל לפי האמת לרבא דכולה מתני' מצי אתי שפיר כרבנן דסתמא בעל החצר מקבל עליו כל נטירותא לא יגרע מחצר השותפין דחייב כמ"ש התוספות לעיל אלא דאית לן למימר לרבי בעל הקדירות והפירות והמכניס השור הוא מקבל עליו כל הנטירות והזיק חייב הוזק פטור וק"ל:

ד"ה שניהם ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי וכו'. נראה דהטעם דהאי דנכנס ברשות יכול להיות שידוע לו שלא נתן בעה"ב רשות ליכנס לשום אדם זולתו לכך לא אסיק אדעתיה שיכנס עוד שם אדם שלא ברשות אבל כששניהם ברשות ע"כ ליכא למימר שידע שלא יתן בעה"ב רשות לאדם אחד ליכנס דהא סופו מוכיח שנתן רשות גם לאחר לכנס ולכך היה לו לאסוקי אדעתיה כמו שנתן לו רשות כמו כן נתן לאחר וכן כששניהם שלא ברשות הדברים מוכיחין שבעל הבית זה אינו מוחה ליכנס לחצרו שלא ברשות:

רש"י ד"ה דחזא ירוקא וכו' ואע"פ שאין השור בסקילה וכו' ה"מ במועד לנגיחות בכוונה וכו' ונגח רביעית שלא בכוונה וכו'. האי דנקט רש"י ונגח רביעית וכו' לאו דוקא דהא דשמעינן ליה לרב דאמר פטור מזה ומזה קאי אמתני' דשור שהיה מתחכך בכותל לעיל (בבא קמא דף מ"ד) ע"ש אלא דנקיט הכא משום דבדין אחד הוא חלוק בין נגח ברביעית שלא בכוונה או נתחכך בכותל ונפל על האדם וכלל הענין לפרש"י דלעיל איירי דבג' פעמים הראשונים הפיל הכותל על בני אדם בכוונה ובכל פעם ערק לאגמא וברביעית הפיל הכותל שלא בכוונה שהתחכך בכותל להנאתו ולכך פטר ליה רב מכופר לעיל משום דכיון דההעדאה היתה על חיוב מיתה ובנגיחה הרביעית שעליה בא חיוב הכופר הוא פטור מן המיתה מחמת שנעשית שלא בכוונה פטור ג"כ מכופר מגזרת הכתוב דכל זמן שאין השור בסקילה וכו' אבל אין לפרש דלעיל איירי דג"פ נגח שלשה בני אדם ובכל פעם ערק לאגמא וברביעית הפיל הכותל שלא בכוונה וא"כ הוה ליה תם בנפילת הכותל ברביעית דאין סברא שיהא נחשב מועד בנפילת הכותל ברביעית משום ג' נגיחות הראשונות דמה ענין נגיחות לנפילת הכותל וק"ל והכא איירי דגם בג"פ הראשונים שנפל לבור לא היתה לכונת הריגה אלא דחזא ירוקא ונפל ולא היה בו חיוב מיתה כלל דהוי ליה שן להנאתו והא דאצטריך לג"פ ולא אייעד בחדא זימנא כשן דעלמא משום דמשונה הוא קצת וכיון דאייעד בג"פ אורחיה הוי ולכך חייב כופר אפי' לרב ברביעית אע"ג שאין השור בסקילה כמו שמפרש רש"י והולך והא דמפרש רש"י קושית המקשה דפריך א"ה בר קטלא הוא בענין אחר ממה שפירש לעיל משום דלעיל קתני במתני' פטור דפירוש פטור ממיתה לכ"ע אלא דבכופר פליגי רב ושמואל לעיל ולכך פריך המקשה לעיל בפשיטות א"ה בר קטלא הוא ומתני' קתני דפטור ממיתה אבל קושיא דפירש הכא לא קשיא שם דלפרוך והא בר קטלא הוא בהפלת הכותל ראשונה והיכי בא לידי מועד דאיכא למימר דערק לאגמא בכל פעם אבל הכא דלא קתני במתני' פטור ממיתה אלא דקתני דחייב בכופר ולכך א"א לפרש דפריך כפשוט ועיין לעיל שם בתוס' דמתרץ קושית רש"י דהכא בענין אחר:

תוס' ד"ה טעמא דא"ל שמרו וכו' דלרבי זירא לא קשה כלל וכו'. ר"ל דלרבי זירא דמוקי מתני' לעיל בתרי תנאי ואמר תברא וכו' מכלל דס"ל כסברת המקשה דלעיל דרמי רישא לסיפא דהוה ס"ד דבסתמא לרבי שניהם פטורין דהוי כאילו פירשו בהדיא שיפטר כל אחד ואחד ולרבנן שניהם חייבין כמו שכתבו התוס' לעיל וא"כ ל"ק כלל דרמי דישא לסיפא בברייתא דהכא אבל לרבא דמשני לעיל כולה רבנן וכו' לא ס"ל כסברת המקשה אלא ס"ל דבסתמא לרבנן בעל החצר חייב בנזקי בעל הקדרות ובעל הקדרות פטור בנזקי בעל החצר ולרבי דבסתמא לא מקבל עליה נטירות א"כ הוי איפכא דבעל הקדרות חייב ובעל החצר פטור ועיין לעיל בתוס':

[רש"י] במשנה ד"ה שור כדאמרי' כו' נקי מדמי ולדות. בתור"ע תמה בהא דנסיב דרשא דריה"ג דהא מסקי' בסוגיא שם דלדידיה מועד חייב כו' ותמיהני דהא על אוקימתא זו פריך אביי שם ואסקינן כראב"א ע"ש וממילא דה"ה מועד פטור דמסברא אמרינן דלא חייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כמש"כ התוס' שם בד"ה כתב הב':

כנוס שורך ״ושמרו". נ"ב אפשר שהוא קמוץ שי״ן פ"א הפעל ע"ד וקבנו [נמחק ת"א] וראוי להיות שמרהו:

גמ' ריה"ג היא דאמר כר"ט. קשה לי הא להדיא אר"ט כן בכופר דמשלם ברשות ניזק כופר שלם לעיל דף כו ע"א וא"כ למאי צריך ללמוד ממה דאמר ר"ט כן בנזק וגם הו"ל לומר בקיצור ר"ט היא דאמר תם משלם כופר שלם ברשות הניזק וצ"ע:

בגמרא אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה כו' ואין להקשות דאפי' בשעת נפילה אמאי מחייב להני אמוראי דלא מוקי למתני' בחזא ירקא אלא שנפלה באונס וא"כ אמאי מחייב דהא לקמן בפרק הכונס גבי נפלה לגינה קאמר להדיא דאינה משלמת מה שהזיקה משום דאונס דלא אסיק אדעתיה הוא וכן משמע לעיל בפרק כיצד דכלב וגדי שנפלו ושברו את הכלים פטורים אם לא היה הכותל צר וכן פשוט בכל הפוסקים וא"כ מ"ש הכא דמחייב דהא שור שנפל לבור שלא לדעת אונס גמור הוא דאפי' בעל הבור פטור היכא שנפל שור פיקח והכל מטעם אחד משום דאנוס הוא אלא דאפ"ה מחייב הכא משום שהכניסו שלא ברשות והוי תחילתו בפשיעה. ונראה לענ"ד דעפ"ז צדקו היטב דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל במ"ש דאם הכניסו בסתמא והבאיש מימי הבור פטור והשיג עליו הראב"ד דלפי שיטתו שפוסק כר' דתרווייהו לא מקבלי נטירותא בסתמא יש לחייב בעל השור דלא גרע מחצר השותפין וכוונתו כמ"ש דמהיזק שעושה בידים יש לחייבו וכתב עוד דלענין מי הבור ה"ל חצר הניזק עי"ש באריכות אבל לפמ"ש דברי הרמב"ם עולים יפה דכיון דתחילת כניסתו ברשות ולא פשע מידי אף אם נאמר דלענין מי הבור הוי חצר הניזק אפ"ה פטור בעל השור משום דאנוס הוא והיינו לגמרי כמו נפלה לגינה ושאר ראיות שכתבתי דפטירי אפי' בחצר הניזק אבל שלא ברשות ודאי חייב דה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס דקי"ל דחייב כנלע"ד ומה שהשיג הראב"ד עוד בדיני נגיחה לפי פי' ה"ה כבר כתבתי שם בביאור ל' הרמב"ם דהרמב"ם גופא מודה בהא דאף אם הכניסו ברשות חייב בעל השור בחצי נזק כדין חצר שותפין וכמו שיתבאר עוד בסמוך ואין כאן מקומו להאריך:

שם דחזא ירקא ונפל. עיין לעיל דף מ"ד בתוס' שפירשו כל הסוגיא בענין אחר ועיין במ"ש שם:

שם הא גופא קשיא אמרת כנוס שורך ושמרו כו' הא דלא מוקי לה שפיר כרבי וטעמא דא"ל ושמרו הזיק חייב הוזק פטור ואי א"ל ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור אבל בסתמא שניהם פטורים דהו"ל כאילו התנו כמ"ש התוס' לעיל בהיפוך בד"ה אימא סיפא לסברת המקשה דהתם אבל כבר כתבתי שם דלמסקנא לא מיתוקמ' הכי וכ"כ מהרש"א כאן ויתבאר בסמוך באריכות:

שם ר' פפא אמר כו' ר' היא וס"ל כר"ט כו'. מה שיש לדקדק כאן יתבאר בסמוך בדברי תוס' ובמה שאכתוב שם:

בתוס' בד"ה ושמואל אמר וכו' לכאורה נראה דהלכתא כשמואל וכו' וצ"ע דרבא קאמר לעיל כו' ואי כר' אפי' ברשות חייב דלר' סתמא חייב בעל השור וכו' עכ"ל. כל זה לפי שיטתם דלמסקנא סובר ר' דבסתמא בעל השור מקבל עליו נטירותא דעול ונטר קאמר וכמ"ש באריכות וכ"כ מהרש"א שהוא מוכרח מסוגיא דשמעתין דאלת"ה לא הוי מקשה דיוקי אהדדי דשפיר מצינן לאוקמי כר' וכמ"ש בסמוך וגדולה מזו דהא ר"פ דבתרא הוא אמר בהדיא לר' אי לא א"ל שמרו מ"מ מקום אקני ליה בחצר והו"ל חצר שותפין והיינו היפך סברת המקשה דלעיל אחר המשנה דלדידיה פטור בעל השור אפי' מקרן בסתמא וא"כ שדברי התוס' מוכרחים קשיא לדברי הפוסקים הלכה כר' כל קושי' התוס' דכל סוגיא דרבא הוי דלא כהלכתא ועוד ראיתי להזכיר כאן תמיה גדולה על מפרשי הרמב"ם שהבינו בדבריו דהמכניס שור ברשות מסתמא ונגח שורו של בע"ה פטור בעל השור אפי' מקרן ואיך אפשר לומר כן דהא רב פפאאיהו בתרא קאמר בהדיא דלרבי חייב בעל השור מיהת בח"נ דקרן בסתמא וא"כ איך יחלוק הרמב"ם על דברי ר"פ אמנם לפמ"ש לעיל דלענ"ד דכל הני פוסקים כרבי בע"כ סברי דלמסקנא נמי סבר דתרווייהו לא מקבלי נטירותא והיינו כסברת המקשה דלעיל וכ"כ ה"ה להדיא ע"ש אלא שסוברים דאע"ג דלא מקבלי נטירותא מ"מ חייב בעל השור בהיזק דבידים כגון בקרן דלא גרע מחצר השותפין וכדאמר ר"פ להדיא והרמב"ם נמי נראה דסובר כן ולכך הזכיר בכל חלוקי דינים דמשנתינו דאם הכניס ברשות סתמא פטור בעל השור אבל בהאי בבא דנגיחת השור לא כ"כ וסמך על מ"ש כבר דחצר השותפין חייב על הקרן אלא דבנפל לבור והבאיש מימיו פטור בעל השור אע"ג דבידים הוא והו"ל נמי חצר הניזק מ"מ פטור משום דאנוס הוא וכמ"ש לעיל בסמוך נמצא דלפי סברא זו מיתוקמא שפיר כל האי סוגיא דרבא אפילו אליבא דר' וכמ"ש כל אחד על מקומו עיין עליהם. והא דמקשה הש"ס הכא דיוקי דברייתא אהדדי ולא מוקי לה כר' לפי מה שאנו אומרים עכשיו דלדידיה בסתמא תרווייהו פטירי היינו משום דמשמע לתלמודא דכל הני בבי דברייתא בשמרו ואשמעינן בין בהזיק בין בהוזק מילתא דפשיטא הוא ולית בה שום חידוש אלא לדיוקא דידה איתמר דהכי הוא קושטא דמלתא וא"כ ע"כ דבין בבא דהזיק ובין בבא דהוזק תרווייהו לדיוקי אתמר וכה"ג כתב מהרש"א לעיל גבי מ"ש מהאשה שנכנסה לטחון וא"כ א"א לומר דמיתוקמא כר' והא דנקט ושמרו היינו לדיוקא דהזיק דברשות סתמא פטור דא"כ אכתי בבא דהוזק מאי קמ"ל ועוד תינח בשאר נזקין אבל בקרן מאי איכא למימר דהא אפי ברשות נמי הזיק חייב וא"ל נמי להיפך דלדיוקא דקרן אתי דאי א"ל ושמרו הוזק פטור אבל ברשות מסתמא חייב בקרן בח"נ דא"כ בבא דרישא דהזיק מייתרא ואם נאמר דרישא בשאר נזקין וסיפא בקרן זהו יותר דוחק מכל מאי דמשני עכשיו דכיון דכל האי ברייתא לא אתי אלא לדיוקא וכיון דאיכא למימר נמי דאתי לדיוקא דהזיק ואיכא למימר נמי דאתי לדיוקא דהוזק אכתי לא שמעינן מידי וכדאמרינן בעלמא אלא מהא ליכא למישמע מינה ואם נאמר לסמוך על סברא החצונה הדרא קושיא לדוכתא דכל הני בבא מייתרי אע"כ דתרווייהו בבי בין דהזיק בין דהוזק לדיוקי אתמר דברשות הוא להיפך וא"כ מקשו שפיר ומשני כל חד כדאית ליה ובהאי גוונא שכתבתי דתרווייהו בבי דוקא אלא דלרבא סיפא דברייתא באיידי נקט לה כדרך הש"ס בכמה דוכתי אבל בבא דרישא דוקא הוא ולר"פ נמי הכי הוא דדוקא נקט אי א"ל ושמרו הזיק חייב נ"ש הוזק פטור לגמרי אבל ברשות סתמא בין בהזיק ובין בהוזק ח"נ איכא דהה"ל חצר השותפין ואע"ג דלשיטת התוס' למסקנא לר' עול ונטר קאמר אין לפטור בע"ה מנגיחה כיון דר"פ קאמר בהדיא מקום אקני ליה. והאמת יורה דרכו דאפי' לדברי תוס' גופא צ"ל כן דאפי' לשיטתם תקשה דמאי דוחקיה דר"פ לאוקמי לר' כר' טרפון הא אפי' בלא ר"ט א"ש דנקט סיפא דוקא ואני אשמרנו והא דנקט ברישא ושמרו היינו לדיוקא דהוזק לחוד דא"ל ושמרו פטור בעה"ח לגמרי אבל לא אמר ליה ושמרו חייב בעה"ח מיהת בח"נ דע"כ הכי הוא לדברי ר"פ דהו"ל חצר שותפין אלא ע"כ מדדחק לאוקמי מלתא כר"ט היינו משום דמשמע ליה בע"כ דבין בבא דהזיק ודהוזק הכל לדיוקא אתמר והיינו כר"ט ואם כן שמההכרח לפרש כן אפי' לשיטת התוספות ממילא למה לא נפרש כן לדברי הנך רבוותא קשישאי הרי"ף והרמב"ם וראב"ד וש"פ ודוק היטב בכל מ"ש בזו סוגיא וכולה בחדא גוונא הן בסוגיא דיוקא דמשנה והן בסוגית הש"ס בבריתא דהאשה שנכנסה לטחון וכן בסוגיא זו דברייתא מכנוס שורך דבכולהו ממשניות שאינן צריכין דייקינן בה כל הני דיוקי ובהכי סלקא הסוגיא היטב לכל הפוסקים לפי שיטתם בלי גמגום בעזה"י:

שניהם ברשות. כגון ברה''ר או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס: או שניהן שלא ברשות. כגון שניהן רצין ברה''ר: הזיקו. בידים זה את זה ואפי' שלא במתכוין: חייבין. דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח (לעיל דף לב.) שנים שהיו מהלכין ברה''ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה: דברשות פטור. בין היזק דבידים בין היזק דממילא ובדלא ידע ליה: שהבאיש בשעת נפילה. דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור: ומים כלים. כל חפצים ככלים דלא חייב בבור (עלה מיתה אלא על נזקי בהמה) ושאר חפצים הזיקן זו היא מיתתן: מאי איכא למימר. הא לית ליה תורת בור וממונו הוא ומשורו למדנו ולא פטר ביה כלים: מגופו. שהיה מלוכלך בטיט: אבל מריחיה. לאו גופיה הוא דסרחון דנבילה ממילא אתי לה ונבילה גרמא הוא שגורמת לסרחון שיבא: בר קטלא הוא. בנפילה קמייתא והיאך בא לידי מועד בשלמא גבי מועד דנגיחות איכא למימר כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מא.) דקטל וערק א''נ בשאין מכירין את השור אי נמי שהוזמו זוממי זוממין אבל זה לא עלה מן הבור מאליו וליכא למימר ערק ולא אין מכירין ולא הוזמו דמילתא דאית ליה קלא היא: דחזא ירוקא. עשב על פי הבור ובא לאכול ונפל דאהך נפילה לא איכוין ומיהו כופר שלא בכוונה משלם בנפילה אחרונה ואע''פ שאין השור בסקילה ושמעינן לרב (לעיל דף מד.) דאמר פטור מזה ומזה ה''מ במועד לנגיחות בכוונה וערק לאגמא בראשונה ונגח ד' שלא בכוונה פטר ליה מגזירת הכתוב דכתיב השור יסקל וגם בעליו וגו' כל זמן שאין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר אבל זה שלא היתה בו חיוב סקילה כלל אין העדאתו אלא לכופר של שן ורגל בחצר הניזק דאוקמינן ברגל שדרסה ע''ג תינוק בחצר הניזק דאיכא כופר ברגל ואף על גב דשלא בכוונה הוא ואין השור בסקילה וה''נ דחזא ירוקא ונפל תולדה דשן היא דמתכוין להנאתו וא''ת משונה הוא ואין זו שן כיון דאייעד ליה אורחא הוא ולאוקמי להך נפילה אחרונה במתכוין והשור בסקילה לא מצינן דלגבי כוונה תם הוא וליכא כופר דהא כל כמה דלא חזי ירוקא לא אייעד: ושמואל אמר. לעולם בתם ומתניתין חצי כופר קאמר ור' יוסי היא: עולא. מוקים לה נמי בתם וכופר שלם: היינו דקתני אביו או בנו. דהוי קרן בחצר הניזק דמשלם כופר שלם אלא לשמואל דאמר חצי כופר מאי איריא כו': מי ששנה זו כו'. רישא רבנן וסיפא רבי: כולה רבי היא. וסיפא דוקא ורישא לא תידוק מינה הא סתמא הוזק חייב דודאי סתמא נמי הזיק חייב הוזק פטור והאי דנקט ושמרו לחיוביה נזק שלם קאמר אם הוזק שורו של בעל חצר הא סתמא חצי נזק: מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו. הוא הדין למתכוין לאשה נמי פטור כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מב.) נקי מדמי ולדות ובגמ' מפרש אמאי נקט מתכוין לחבירו:

שניהם ברשות. פ''ה כגון ברה''ר שלא ברשות כגון ששניהם רצים ברה''ר וקשה דהיינו מתניתין בפרק המניח (לעיל דף לב.) ונראה לפרש כגון שנכנס לחצר בע''ה שלא ברשות או ברשות דאית ליה לאסוקי אדעתיה כמו שנתנו לו רשות כמו כן נתנו לאחר רשות או כמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אחר נכנס שלא ברשות ולכך חייבין כשהזיקו זה את זה אפי' הזיקו שלא מדעת אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי ואם שלא מדעת הזיקו ברשות פטור שלא ברשות חייב: דחזא ירוקא ונפל. רש''י מוקי ההיא דהיה מתחכך בכותל בג' פעמים הראשונים לא היתה כונתו להתחכך אלא בכוונה להפיל על האדם ופטור דקתני התם אהך אחרונה שהיתה להתחכך והראשונות אהנו שנעשה מתוך כך מועד ובהך אחרינא חשיב ליה משונה קצת שהרג בנפילת הכותל ולכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות וזהו דוחק דחשיב משונה מה שעושה להנאתו לאכול ירוקא או להתחכך וגם תימה הוא לומר דהוי מועד בהפלת כותל אחרונה שהיתה שלא בכוונה על ידי הראשונות שהיו בכוונה ולפירושו צ''ל דהא דקאמר הכא במועד ליפול על בני אדם בבורות לא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה דבג' הראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירק: ושמואל אמר הלכתא כרבי. לכאורה נראה דהלכתא כשמואל בדיני וצ''ע דרבא קאמר לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר משמע אבל ברשות פטור ואי כרבי אפי' ברשות חייב דלרבי סתמא חייב בעל השור וכולה סוגיא דלעיל מסיק רבא כרבנן ואפי' נשברו ברוח ואפי' חנק עצמו: טעמא דאמר ליה שמרו. כולה הך סוגיא כרבא דלעיל דלר' זירא לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא והוי סתמא שניהם פטורין בין ברישא בין בסיפא דאין כל אחד מקבל עליו שמירת חבירו ולרבנן הא סתמא שניהם חייבים: אימא סיפא כו'. הכא לא משני נעשה כדמשני בפרק קמא דקדושין (דף ה:) גבי נתן הוא ואמרה היא מקודשת נתנה היא ואמר הוא אין מקודשת משום דהכא אית ליה שנויא אחרינא דקאמר תברא אבל התם ליכא למימר תברא דליכא פלוגתא במילתא: