בבא קמא מח ע"א

דף מח - א

ומקשינן עלה: ואי כדבריך, שהנידון הוא על בעל השור  אם כן: מאי ברשות, ומאי שלא ברשות!?

כלומר: מה טעם החילוק בין אם הכניס בעל הפירות את פירותיו ברשות בעל החצר, לבין אם היה זה שלא ברשות בעל החצר; וכי מה איכפת לו לבעל השור אם היה זה ברשות או לא!?

איכא דאמרי לפרש את החילוק:

אם הכניסן "ברשות" בעל החצר, הויא לה - אכילת השור הזר - שן ברשות הניזק, כי בעל החצר - כשהירשהו להכניס את פירותיו לחצירו - הקנה לו מקום בחצירו, ^[1] ושן ברשות הניזק חייבת.

אבל אם הכניסן "שלא ברשות" בעל החצר, הויא לה כמו שן ברשות הרבים, ושן ברשות הרבים, פטורה.

תא שמע, שקבלת שמירה גמורה היא מצידו של בעל החצר, מהא דתניא:

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ונגחו, פטור מלשלם את דמי השור, ומיד תבאר הגמרא, מי פטור.

ואם הכניס ברשות, חייב.

והרי מאן "פטור" ומאן "חייב", וכי לאו פטור בעל חצר, וחייב בעל חצר!? הרי מוכח שבעל החצר מקבל עליו שמירה גמורה, ואפילו מגורמים חיצוניים.

ומשנינן: לא כאשר פירשת, אלא פטור בעל השור שנגח, וחייב בעל השור שנגח משום "קרן".

ומקשינן עלה: אי הכי, מאי "ברשות", ומאי "שלא ברשות", כלומר: מה טעם החילוק בין ברשות לשלא ברשות, והרי בנזקי "קרן" אנו עוסקים, שאפילו ברשות הרבים חייב בעל השור!? איכא דאמרי: הא מני - ברייתא זו - רבי טרפון היא, דאמר: משונה ^[2] קרן בחצר הניזק, נזק שלם משלם, [שלא כקרן ברשות הרבים שאינה משלמת אלא חצי נזק בתמות].

והכי קאמר: אם נכנס השור שהוזק ברשות של בעל החצר, הויא לה קרן בחצר הניזק ומשום שהקנה בעל החצר מקום בחצירו לבעל השור שהוזק, ומשלם בעל השור המזיק נזק שלם.

ואם נכנס סשור שהוזק שלא ברשות, הויא לה כמו קרן ברשות הרבים, ולא משלמא אלא חצי נזק בתמות.

מעשה בההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא, אתא ברחא דמרי דביתא, אכלה ללישא חביל, ומית, [מעשה באשה שהכניסה בצק לבית חברתה כדי לאפותו, ובא העז של בעל הבית ואכלה את הבצק, והתחממה העז כתוצאה מכך, ומתה], חייבה רבא לשלומי דמי ברחא [חייב רבא את בעלת הבצק לשלם את דמי העז].

שואלת הגמרא: לימא פליגא אדרב, האם חלוק דין זה שאמר רבא על דינו של רב, דאמר רב גבי מי שהכניס פירותיו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית ומתה, שהוא פטור, משום דהויא לה שלא תאכל!?

אמרי בני הישיבה: הכי השתא!?

התם - בדברי רב - שהוכנסו הפירות שלא ברשות, לא קביל עליה - בעל הפירות - נטירותא [שמירת] בהמתו של בעל הבית.

הכא - במעשה דרבא - שהכניסה האשה את הבצק ברשות, קביל עליה - האשה - נטירותא של העז. ^[3]

ומקשינן אהא דאמרינן, שכשהכניסה ברשות קיבלה היא עליה את שמירת ממונו של בעל הבית שלא יוזק ממה שהכניסה:

ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, פטור; ואם הוזקה, חייבת.

ומשמע: טעמא שלא ברשות אז חייבת האשה אם הוזקה בחיטיה בהמתו של בעל הבית, הא אם הכניסה ברשות, פטורה האשה, ואין אומרים: קיבלה האשה על עצמה את שמירת בהמתו של בעל הבית שלא תוזק ממה שהכניסה!? ^[4]

אמרי בני הישיבה: חילוק יש בין אשה המכניסה חיטים לטוחנם, לבין אשה המכנסת בצק לאפותו:

לטחון חטים: כיון דלא בעיא צניעותא מידי, לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו ועליה דידיה רמי נטירותא [כיון שאין היא צריכה מקום צנוע, נמצא שאין בעלי החצר צריכים להסתלק משם, ועליהם מוטלת שמירת בהמתם שלא תיזוק] -

אבל למיפא, כיון דבעיא היא צניעותא, מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו, הלכך עלה דידה רמיא נטירותא, [אבל כשנכנסת היא לאפות ומגלה זרועותיה, צריכה היא מקום צנוע, ונאלצים בעלי החצר להסתלק משם, ולכן מוטלת שמירת בהמתם עליה].

שנינו במשנה: הכניס שורו לחצר בעל הבית:

אמר רבא:

מי שהכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בה השור בורות שיחין ומערות:

בעל השור חייב בנזקי חצר שהופסדה מחמת הבורות, ובעל חצר חייב בנזקי הבור שנכרה על ידי השור, אם הפקיר את רשותו.

ואף על גב דאמר מר: "כי יכרה איש בור", ולא שור בור - ^[5] הכא שבחצר שלו נכרו הבורות, כיון דאית ליה להאיך למלוייה, ולא קא מלייה, כמאן דכרייה דמי, [היות ומוטל על בעל החצר לסתום את בורותיו ולא עשה כן, כאילו כרה אותם דמי], ולכן חייב הוא על נזקיהם!? ^[6]

ועוד אמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית, או בעל הבית הוזק בו, כגון שנתקל בו, חייב בעל השור.

אבל אם רבץ השור, פטור.

ומשמע: שאם רבץ השור על כלים והזיקן, או שנתקל בו בעל הבית בשעת רביצה, הרי בעל השור פטור, ותמהינן עלה: וכי אטו משום דרבץ, פטור בעל השור!?

אמר פירש רב פפא:

מאי "רבץ": שהרביץ השור גללים בחצירו של בעל הבית, ונטנפו בהם כליו של בעל הבית.

ומשום דהויא הגללים - בור של בעל השור, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. ^[7]

ומקשינן: הניחא לשמואל דאמר לעיל כח ב: כל תקלה בור הוא, ואף על גב שלא הפקירה, אם כן ניחא שפטור על הכלים.

אלא לרב, דאמר [שם]: אינו חשוב "בור" עד דמפקר ליה, אבל אם לא אפקר ליה, אינו "בור" אלא "שור", מאי איכא למימר!? שהרי אין לומר משום ש"בור" פטור על הכלים, כי היות ו"שור" הוא, למה לא יתחייב על הכלים.

אמרי בני הישיבה ליישב:

סתם גללים, אפקורי מפקיר להו. ^[8]

ואמר עוד רבא:

נכנס אדם לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק בידים את בעל הבית, או בעל הבית הוזק בו שנתקל בו, חייב הנכנס; ואם הזיקו בעל הבית בידים, פטור בעל הבית, ומפרש לה ואזיל.

אמר רב פפא:

לא אמרן שאם הזיקו בעל הבית בידים הרי הוא פטור, אלא דלא הוה ידע ביה [לא היה יודע בעל הבית שיש אדם בחצירו, והזיקו], אבל אם הוה ידע ביה, והזיקו בעל הבית, חייב בעל הבית. ^[9]

ומפרשינן: מאי טעמא חייב בעל הבית כשידע ביה, ואף שנכנס שלא ברשות?

משום דאמר ליה הנכנס לבעל הבית: נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא, [אף שהרשות בידך להוציאני מחצירך, אין לך רשות להזיקני].

ואזדו רבא ורב פפא - שפטרו את בעל הבית כשהזיק בידים כשלא ידע בהימצאותו בחצר - לטעמייהו [לשיטתם]!

דאמר רבא, ואיתימא רב פפא:

הוי ליה שן ברשות הניזק. דאפילו למאן דפטר בחצר השותפין כדאיתא בפ"ק ה"מ שוורין דשותפין אבל דעלמא לא דלעלמא כשדה אחר קרי' ליה.

התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא הכא ברשות קביל עליה נטירותא. דבהמתו ואע"ג דרבא הוא דאמר לעיל דברשות סתמא קביל עליה בעל החצר נטירותא ולא בעל הפירות הכא אמסקנא סמוך דכיון דצריכה לגלות זרועותיה למיפא סלוקי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו מן החצר ועליה לשמור שלא תוזק בהמתו בלישת' ואפילו לר' ומשום דידע מקשה דעל מסקנא סמיך אקשי ליה מהאשה שנכנסה לטחון דקס"ד דאי משום הא אפילו בהאשה שנכנסה לטחון נימא הכי דאף התם מסלקי נפשייהו משום יחוד ואהדר ליה דלא דמי דלמיפא בעיא צניעותא טפי משום דצריכה לגלות זרועתי'.

ואע"ג דאמר מר יכרה איש בור ולא שור בור וכו'. איכא למידק מאי קאמר אע"ג דאמר מר יכרה איש בו ולא שור בור אדרבה כל שאתה אומר אפילו שור בור הוה פטור טפי דהו"ל בור שור של חברו ולא שלו.

י"ל דהכי קאמר אע"ג דאמר מר ולא שור בור דהוה משמע שאין לחייב כלל על בור לא אחר ולא הבעלים הכא חייב בעל החצר דכיון דבעל השור משלם לו נזק חצרו אם הפקיר רשותו הו"ל למלויי הבור דכבורו הוא.

סתם גללים אפקורי מפקר להו. ואע"פ שהוא מפקירם חייב דבבורו הוא דנפלה גמלו ולא העמידה וכמו שכתב רש"י ז"ל. וא"ת והא מפקיר נזקין שבאונס הוא ופטור כדאיתא בריש פרק המניח דמטיל גללים אינו כפשיעתו לא היא דכיון דבהמה עשוי להטיל גללים והכניסה שלא ברשות פשיעה היא זו וחייב משום בורו ואם נטנפו בו כליו פטור דבכלים אין לחלק בין טינפן לשבירתן אבל אם נטנף בהם גופו של בעל החצר חייב שלא פטר הכתוב אדם בבור אלא לגבי מיתה אבל לא לגבי נזקין וכדאיתא בר"פ המניח.

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ונגחו בעל הבית פטור והוא עושה דין עם בעל השור ואם ברשות נכנס ר"ל שקבל עליו שמירתו בעל הבית חייב בכל הנזק והוא גובה מן המזיק חצי נזק לתם ושלם במועד:

וגדולי הדורות שלפנינו פסקו שלא קבל עליו שמירת של עולם מתוך שהם מספקין בו אחר שלא נתברר בגמרא דין שאלה זו ולא נראו לי דבריהם שפשוטן של שמועות כך הוא ואע"פ שהתלמוד דוחה ומתרצן דחיה בעלמא היא:

לפי מה שביארנו מי שהכניס פירותיו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית והוזקה באכילתה פטור וכן הדין אם הכניסן ברשות ולא קבל עליו בעל הבית שמירתן ואין צריך לומר אם קבל שמירתן יש צדדים שאם הכניס ברשות ולא קבל בעל הבית עליו שמירתן שחייב המכניס אף בהוזקה דרך אכילה ונמצא בזו כניסה ברשות חמורה מכניסה שלא ברשות וכיצד הוא דבר זה הרי שנתן לו רשות להכניס אבל לא שיקבל שמירתו והכנסה זו היא על דבר שבעל החצר צריך להניח לו ביתו ולסלק שמירתו חייב המכניס בנזקי בהמתו של בעל הבית אף בהוזקה דרך אכילה מעתה אשה שנכנסה לאפות עיסתה בביתו של אחר ברשות בעל הבית אלא שלא קבל עליו שמירתה והרי מן הראוי שיניח לה את הבית מתוך שהיא צריכה צניעות בלישתה ועריכתה אם באה בהמתו של בעל הבית ואכלה את העיסה ומתה מחמת אכילתה האשה חייבת וכן כל כיוצא בזה:

מי שהכניס שורו בחצר חברו שלא ברשות והיה שם בור סתום כראוי ודחף בה את השור עד שגלהו בעל השור חייב בנזקי בעל חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור אם הפקיר רשותו ואע"פ שאמרו איש בור ולא שור בור מ"מ הואיל ומוטל עליו לסתמו או לכסותו כראוי ולא עשה הרי הוא כאלו עשאו ולא אמרו כן אלא בתקלה הנעשית על ידי שור ואינה מוטלת עליו לסלקה:

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק השור את בעל הבית או שהוזק הוא בו מאליו כגון שנתקל בו חייב בעל השור וכן אם רבץ ושבר כלים ברביצתו או נתקל בו בעל הבית לאחר רביצתו והוזק:

הטיל גללים ונטנפו בהם כליו של בעל הבית בשעת נפילה חייב ואם לאחר מכן פטור שהגללים בור הם ואין בהם חיוב כלים הוזק הוא עצמו בהם פרשו חכמי הצרפתים שחייב בעל השור ואין פוטרין אותו משום איש בור ולא שור בור שכל שהיה שלו בשעת נפילה כגון זו וכגון נפלה גמלו עליו לסלק וכל שלא סלקו הוא עשאו וכן אע"פ שסתם גללים הוא מפקירן או אפילו הפקירם בהדיא אין זה כלום שאין בור זה נעשה באונס כדי שתפטרהו כל שהוא מפקירן כמו שהתבאר בפרק המניח אדרבה דרכו בכך ולא היה לו להכניסו והרי הוא כאלו עשאו ואין זה דומה לשורו שחפר בור ברשות הרבים שאין זה חפירה שלו:

נכנס הוא עצמו לחצר בעל הבית והזיק את בעל הבית או שהוזק בו מאליו חייב ואם בעל הבית הזיקו פטור במה דברים אמורים בשלא ידע בעל הבית שהוא בחצרו אבל אם ידע בו אפילו בעל הבית חייב אם הזיקו בידים אף בלא כונה שאם יש לו רשות להוציאו אין לו רשות להכותו ולהזיקו ויש אומרים אף בהזיק בעל הבית את שורו של מכניס ומ"מ זה שאמר שאין לו רשות להכותו דוקא עד שיתרהו לצאת אבל אם התרהו לצאת ולא רצה לצאת רשאי להכותו ולרדותו כמו שבארנו בפרק המניח:

בעל חצר חייב בנזקי הבור. נ"ל שאם לא ראה בעל החצר את הבור מעולם דלא הו"ל למלוייה ונפלה שם בהמתו של בעל החצר שבעל השור חייב. ואע"ג דאמרי איש בור ולא שור בור ה"מ כי עבדי ברה"ר דלא פשע איהו מידי או כגון בדליל הנקשר ברגלי התרנגול ואיתקלו בי' שלא פשע הוא כלל אבל הכא דהכניס שורו שלא ברשות שהוא פושע בדבר חייב הוא שכל מה שעושה שם שורו כאילו הוא עשאו והאי בירא דעבד תורא כאלו הוא עבדיה ומזה הטעם הוא חייב בנזקי גלליו ואע"ג דתורא עבדינהו ולא פטרי' לי' משום איש בור ולא שור בור דכיון שהכניס שורו שלא ברשות והוא פושע בדבר כל מה שיעשה שם שורו כאלו הוא עשאו בידים דמי ומה שפירש המורה שם אינו נראה לי כלל:

הכניס שורו כו' ואמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו חייב מה דכתבית במה"ק ומהדורא תנינא דדוקא אם הוזק גופו של בעה"ב בשור אבל אם הוזקו כליו בגופו של שור פטור משום דהוי האי שור בור דומיא דקדרין שנפלו דאמרן בפ' המניח את הכד דגופן הוי בור והנתקל אם הוזק בגופו חייב בכליו פטור אינו נראה לי דהיכא אמרי' דהוי קדרין בור כשנפלו בארץ שאינן עומדין על רגליהן אבל אם האדם עומד על רגליו ובא חבירו ונתקל בו אע"פ שמאליו נתקל לא יקרא בור אלא כאלו הזיקו בידים דמי וחייב בין על עסקי גופו של נתקל בין על נזקי ממונו של נתקל ומנא תימרא מדתנן התם הי' בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חיי' אלמא כל היכי דעמד בעל קורה ובא בעל חבית ונתקל בו חייב בנזקי חבית ולא חשבי' לבעל קורה בור שנפטר בו את הכלים כמה שחשבנו את הקדרין וטעמא דמילתא הוא מפני שעומד על רגליו וכל נזק שעושה אפי' ע"י תקלה שנכשלים בו כמזיק בגופו דמי ולא חשבי' לי' בור ליפטר בו את הכלים אלא כשהוא נפל לארץ ה"נ בזה השור כל זמן שעומד על רגליו ונתקל בו בעל הבית כמזיק בגופו דמי וחייב אפי' על נזקי כלים אבל ודאי היכא דנפל השור לארץ הויא בור דומיא דקדרין:

ברשות הוי לה שן בחצר הניזק. תימה הא הוי חצר השותפין ואיכא למאן דאמר לעיל בפרק קמא דחצר השותפין פטור בה על השן ועל הרגל. וי"ל דלעיל היינו כשיש לו למזיק חלק בחצר דאז לא חשיב שדה אחר אבל כיון שאין לו למזיק חלק בחצר מיקרי שפיר חצר הניזק. תלמיד הר"פ ז"ל.

ההיא איתתא וכו'. עד עלה דידה רמיא נטירותא. ומסתברא דלא עדיף נפקד במידי דבעי צניעותא מנפקד דהוא בעל חצר בסתמא אלא דיו למפקיד במידי דבעיא צניעותא לעשותו כבעל חצר. והיינו טעמא דרבא משום דסבירא ליה דהלכתא כרבנן וכדלעיל דמוקי לה לכולה מתניתין כרבנן וקיימא לן כרבא. הרא"ה ז"ל.

התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא. ואף על גב דרבא הוא דאמר לעיל דברשות סתמא קביל עליה בעל החצר נטירותא ולא בעל הפירות הכא אמסקנא סמיך דכיון דצריכה לגלות זרועותיה למיפא סלוקי מסלקי וכו' ואפילו לרבי ומשום דידע מקשה דעל מסקנא סמיך אקשי לה מהאשה שנכנסה לטחון דקא סלקא דעתך דאי משום הא אפילו באשה שנכנסה לטחון נמי. ומהדר ליה דלא דמי דלמיפא בעיא צניעותא טפי משום דצריכה לגלות זרועותיה. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו קבל עליו שמירה חייב בין בשמירה שלו רצה לומר אם הזיקו שלו בין שמירה של עולם לפיכך הכניס פירותיו לחצר חבירו ברשות רצה לומר שקבל שמירתם ובא שור ממקום אחר ואכלן בעל הבית פטור אבל יראה שבעל הפירות עושה דין עם בעל השור שהרי הואיל וברשות נכנס חצר הניזק הוא נקרא. הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ונגח בעל הבית פטור והוא עושה דין עם בעל השור. ואם ברשות נכנס רצה לומר שקבל עליו שמירתו בעל הבית חייב בכל הנזק והוא גובה מן המזיק חצי נזק לתם ושלם למועד. וגדולי הדורות שלפנינו פסקו שלא קבל עליו שמירה של עולם מתוך שהם מסופקים בו אחר שלא נתברר בגמרא דין שאלה זו. ולא נראו לי דבריהם שפשוטן של שמועות כך הוא ואף על פי שהתלמוד דוחה ומתרצם דחייה בעלמא הוא. עד כאן.

ואף על גב דאמר קרא איש בור ולא שור בור. תימה היא הנותנת לחייב בעל החצר דאין להשליך החיוב על בעל השור. וי"ל דכיון דשלם לו בעל השור דמי היזק החפירה הוי כאלו חפרו שורו והיינו דקאמר אף על גב דקאמר קרא איש בור וכו'. ויותר אין לחייבו כשעשאו שור חבירו משעשאו שורו אפילו הכי כיון דהוה ליה למילוייה וכו'. ה"ר ישעיה ז"ל.

וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל ואף על גב דאמר מר איש בור כתוב בתוספות וי"ל דהכי קאמר וכו'. נראה לי בלאו קרא לאו קושיא אלימתא היא דכיון דשם בור עליו ובעל השור פורע נזק החצר אם כן בעל החצר נכנס תחתיו. מקשים למאן דאמר בור דאית ליה בעלים בעינן ואם כן היכי דריש איש בור וכו' אפילו כשהשור חפרו כיון דעליה רמי למלויי כמאן דחפרו הוא דמי. ע"כ.
והראב"ד ז"ל כתב וז"ל הכא כיון דאית ליה עליה דהאיך לאיתויי עפרא וממליא דהא בעל השור שלים ליה לבעל החצר נזקי החפירה וכמאן דמלייה דמי ובעל חצר דשבקיה ולא מלייה הוי ליה כאלו חפריה איהו ומחייב ודוקא כשהפקיר רשותו. ע"כ.

מאי רבץ שהרביץ גללים ונטנפו כליו של בעל הבית הוו גללים בורו ולא מצינו בור שחייב בו כלים. ואי קשיא לך מאי איריא משום כלים אפילו אדם נמי משום דהוי ליה שור בור ולא היא שור שחפר בור לא איבעי ליה אסוקי אדעתיה דשורו חפר לבור ושור מדעתיה דנפשיה עבד אבל הכא לגבי גללים שור אנוס הוא ואיהו איבעי ליה לאסוקי אדעתיה דמטיל גללים הלכך הוי להו גללים כנפלה גמלו ולא העמידה דחייב. ואי קשיא לך הכא נמי נימא דעל בעל החצר רמיא מילתא לסלוקי ולנקות חצרו לא היא דהתם בתר דשלים ליה בעל השור נזקי חצר והפקיר זה את רשותו עד שלא מילאהו ובאו אחרים והוזקו דאמרינן כיון דשלים ליה האיך נזקי חצרו ואיהו בתר הכי הפקיר רשותו חייב דכמאן דכרייה הוא דמי אבל הכא לא משלם ליה נזקי חצר דהא לית ביה נזק חצר כלל ואי נמי אית ביה נזק חצר כל אימת דלא שלים ליה נזקי חצר ואיתזק ביה בעל חצר חייב דעליה דידיה רמיא מילתא למילוייה. הראב"ד ז"ל.

ונטנפו כליו. פירש הקונטרס דוקא כליו אבל הוא עצמו וכו' ככתוב בתוספות עד ופירוש הקונטרס נראה יותר שאין דומה כלל שבא לסתור דברי רב פפא ואף על פי שיש לומר דכליו דקאמר רב פפא אורחא דמילתא נקט מכל מקום אין דומה שהתלמוד חוזר בו מסוגייתו ויש לחשוב האדם פושע אצל גללים כשמכניס שורו שלא ברשות שדרכו להרביץ גללים. תוספות שאנץ.
ולהא דפירש ריב"א לעיל דאפילו בנפילת אונס אם שהה כדי שיכול לסלקו קודם שהפקירו הוי לה השהייה פשיעה ניחא פירוש רש"י בכהאי גוונא מיירי הכא דאף על גב דהטלת גללים אונס הוא הואיל והיה לו לסלקו קודם שהפקירו הוי ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה. ה"ר ישעיה ז"ל.

אמרי סתם גללים אפקורי וכו'. ותימה בלאו הכי נמי תיפוק ליה דאיש בור אמר רחמנא ולא שור בור. ותירץ אדוני זקני הרז"ה ז"ל דהכא נמי איכא למימר כדאמרינן לעיל דכיון דאיהו פשע ועליה דידיה רמיא לסלוקי הנהו גללים מחצרו ולא סלקינהו כמאן דכרייה איהו דמי. הרא"ה ז"ל.

ואמר רבא נכנס לחצרו של בעל הבית וכו'. אמר רב פפא הא דאמרת הזיקו בעל הבית פטור לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה ודרס עליו והזיקו אבל הוה ידע ביה ואזקיה בפשיעה חייב דלימא ליה כי אית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא. ולסגויי עליה נמי לא דהא מצית למיזל בחצר דלא תדרוס עליה. ובארבעה דברים נמי חייב ממתניתין דנכנס לחנותו של נגר והוזק ביה פטור בעל הבית נמי דאמרינן חייב דוקא דלא ידע ביה ואתקיל עילויה אבל ידע ביה פטור דהוא ניהו דאזיק נפשיה כדאמרינן גבי בהמה היה לה שלא תאכל. אלא דלא דמי האי ידיעה להאי ידיעה דאלו לגבי הזיק כי פשע ביה אף על גב דלא חזי ליה חייב ואלו לגבי הזיק בו בעל הבית חייב כל זמן דלא חזי ליה אף על גב דידע ביה חייב מדמפרש רב פפא למילתא דרבא אלמא כוותיה סבירא ליה בכולה מילתא ולא אמרינן כיון דבן דעת הוא מיבעי ליה עיוני ומיזל. הראב"ד ז"ל.

ואזדו לטעמייהו דאמר רבא ואיתימא רב פפא. קצת קשה לשון ואזדו לטעמייהו דהא לאו רבא ורב פפא אמרוה להך שמעתא אלא חד מינייהו אמרה או רבא אמרה או רב פפא דהיינו לישנא דאיתימא רב פפא ואם כן לא שייך שפיר ואזדו לטעמייהו. שיטה.

גמ' ומ"ש מהאשה כו' טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור כו' הכא בברייתא איכא למימר דרישא דוקא נקט שלא ברשות אכלתן בהמתו של ב"ה פטור אבל ברשות חייב ב"ה דמסתמא מקבל נטירותא וסיפא נקט שלא ברשות אגב רישא אלא דאליבא דרבא קיימינן דלא משמע ליה למימר דנקט אגב אלא דבין רישא ובין סיפא דוקא נקט ובין לרבנן ובין לרבי בסתמא לא מקבל נטירותא אלא חד וק"ל:

ד"ה אע"ג דאמר מר וכו' וי"ל דה"ק וכו'. ר"ל דבקושית התוס' הוה ס"ד דלא ילפינן מאיש בור ולא שור כי אם פטורה דבעל השור ולא פטורה דבעל חצר לכך הקשו התוס' דלמה ליה לאתויי קרא דאיש בור וכו' דכ"ש אי לא הוה ממעטינן שור שהיה ראוי לפטור את בעל החצר וכו' אבל בשינויא תירצו התוס' דמאיש בור ולא שור בור היה ראוי לפטור כל אדם אפילו בעל החצר ולכך א"ש דמייתי קרא דאיש בור וכו' דה"ק ואע"ג דאמר קרא איש בור וכו' ואם כן היה ראוי להיות פטור גם בעל ההצר מהאי קרא וכך צריך להגיה בתוס' וי"ל דה"ק וכו' ומתוך כך היה לנו לפטור בעל החצר דה"ל למדרש שלא יתחייב שום אדם בבור שכרה שור וכו':

ד"ה איש בור וכו' וא"ת והא לעיל פטרינן בעל הגמל וכו' ע"ש בתוס' דף כ"ב:

גמרא והא תם הוא. יש לדקדק [לפירש"י] מאי מקשה והא תם הוא דלמא איירי במועד אלא סמך אקושיא א"ה בר קטלא א"כ לא משני רב מידי וכ"ת איהו סמך אתירוץ דחזא ירקא והא רב יוסף בתרא טובא בא ומשני לה וכו':

גמרא כולה רבי היא וס"ל כר"ט כו'. קצת קשה מאי דוחקיה לאוקמי כר"ט ונקט שמרו לחייבו נזק שלם הא סתמא חצי נזק לוקמי בשן ורגל אמר ליה שמרו לא מקני ליה מקום והו"ל שן ורגל בחצר הניזק וחייב לא אמר ליה שמרו הו"ל חצר השותפין דפטור בה על השן ועל הרגל לפירוש ר"ת לעיל (בבא קמא דף י"ד) בד"ה לא לזה ולא לזה כו' דלזה ולזה לשוורים ולפירות דחד הוי חצר השותפין לגבי שן ורגל ויש ליישב ודו"ק [בדפוסים ישנים היה כתוב לקמן שלא במקומו השייך לכאן והצגנוהו פה והוא כעין ב' נוסחות ובא ליישב קושיא זאת]:
א"ל לשינויא דר"פ כולה רבי הוא למה לי וס"ל כר"ט לישני דאיירי בהזיק השור בשן ורגל לא אמר ליה שמרו אקני ליה מקום כו' והו"ל חצר השותפין ושן ורגל פטור בחצר השותפין משותף לחבירו כמ"ש רש"י [צ"ל ר"ת] לעיל. דע"כ עדיף הך מחצר השותפין דלרבא דלעיל ברשות ושלא ברשות לרבי שוין וכאשר ברשות עומד בשמירת בעל החצר לרבנן עומד ברשות בעל הקדירה לרבי ובהא לא מצינו דפליגי באיזה אופן שיהיה ברשות מי שהוא והנה רבנן ס"ל ע"כ בהכניס פירותיו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל החצר כו' ואם ברשות חייב [ולא אמרינן דהוי חצר השותפין וה"ה סתמא לרבי דהוי ברשות בעל הקדירה לגמרי ועדיף מחצר השותפין ועי' בדברי הגאון לקמן בתוס' בד"ה טעמא ובמהרש"א ד"ה ושמואל אמר] ודו"ק:

ברש"י בד"ה דחזא ירקא כו' ה"מ במועד לנגיחות כו'. לאו דוקא נקטו אלא במועד ליפול על בני אדם ור"ל במתחכך דעליה קאמר רב פטור מזה ומזה וכמ"ש התוס'. ובח"ש ומהר"ם ז"ל מאריכים בזה ולדעתי כשתדקדק בזה לעיל לא יקשה לך:

בתוס' בד"ה שניהם ברשות פי' הקונטרס כו'. צריכין לנתינת טעם לפי' התוס' דאם שניהם שלא ברשות פטורין על היזק דכל אחד הו"ל ליזהר שלא יתקל על חבירו [מה"ט גופא דאית ליה לאסיקי אדעתיה כו'] וכן שניהם ברשות לאפוקי אחד ברשות ואחד שלא ברשות [חייב זה דשלא ברשות אף אם הוזק חבירו אותו שברשות אף דהיה לו לאותו שברשות לאסוקי אדעתיה דלמא גם אחר נכנס ברשות והו"ל ליזהר שלא יתקל על חבירו] הלא האמת [לא] היה כן כו' (ש) וק"ל:

בתוס' בד"ה דחזא ירקא ונפל וכו'. היש"ש מתרץ לכל קושיות התוס' והעלה כרש"י אך מה שיש לי לעיין הוא דלפירושו משמע לפירש"י לא מיקרי שן ומטעם קרן חייב וחייב אף ברה"ר כופר שלם כדין קרן מועד וא"כ הו"ל להקשות [גם] על רב אמאי נקיט אביו או בנו ולכאורה משמע לפירש"י דחזא ירקא הוא תולדה דשן רק שהיא ע"י שינוי וכיון דעביד הכי ג' פעמים הוי אורחיה ושן הוא וכ"ת סוף סוף כיון דעביד ג' פעמים ליחייב מטעם קרן [אף ברה"ר] י"ל שלא בכוונה לא יבא לידי מועד אפילו במאה פעמים עיין לעיל (בבא קמא דף מ"ד) בתוס' בד"ה והא תם הוא המקשה סבר כו':
נוסחא א

בתוס' ד"ה טעמא דאמר ליה כו' והוי סתמא שניהן פטורין כו'. ר"ל לרבא אזיל האי סוגיא דלר' זירא א"א כלל לאוקמי דמוקי בבא דאם הזיק כרתי (ושלא) ברשות פטור והכא אמר הא סתמא חייב בעל השור אתאן לרבי אבל לרבא מצי אזיל האי סוגיא דלדידיה אפשר דס"ל לרבי עול נטור משמע [הגם דבאוקימתא דרבא גופיה לא מוכרח כמ"ש מהרש"א] בין שלא יזיק בין שלא יוזק דלא יהא אלא חצר השותפין חייב אנגיחת שורו וק"ל:
נוסחא ב

בתוס' בד"ה טעמא דאמר ליה כו'. דע"כ לרבי קשה נגח הוא שורו כו' טעמא דשלא ברשות וכו' כמ"ש לעיל (בבא קמא דף מ"ז ע"ב) בד"ה אימא סיפא לא יהא אלא חצר השותפין וצריכין לדחוק ולומר דהוי כאלו התנה שיפטור כל אחד כו' אבל לפי האמת כו' ר"ל היינו לתירוצא דרבא דכולה רבנן אין אנו צריכין לדחוק לכך קשיא הזיק חייב כו' טעמא דאמר לו שמרו כו' וכן כתב רש"א בד"ה ושמואל:

בתוס' בד"ה אימא סיפא כו'. ולרבא דמשני הכא איידי אין להקשות לשני התם ג"כ איידי דאפשר דסבירא ליה דאין לומר איידי רק הכא ס"ל כרבנן ולכן דחק לשנויי איידי ואי אמר דוקא ושמרו הא סתמא נעשה כאני אשמרנו (ת):

רש"י ד"ה הויא שן וחצר השותפין דפטור. הוא (לעיל יד):

גמ' הא ברשות פטור. צ"ל פטורה:

תוס' ד"ה אע"ג וכו' דאפילו אם חפרו. עיין לעיל דף כט ע"א תוס' ד"ה פליגי ולקמן דף מט ע"ב תוספות ד"ה ברה"י:

בגמרא ומ"ש מהאשה שנכנסה לטחון כו' הא ברשות פטורה והקשה מהרש"א דילמא ברשות נמי חייבת והא דנקט שלא ברשות משום דיוקא דרישא דברשות חייב בע"ה בנזקי חיטין כו' ותירץ בדוחק ע"ש. ולענ"ד יראה דלק"מ דהא למאי דס"ד השתא דאיתתא דעיילה ברשות קבלה עלה נטירותא יתירתא אפי' ממה דה"ל שלא תאכל והיינו ע"כ משום דמסלקי מרוותא נפשייהו משום יחוד כמ"ש התוס' וא"כ ה"ה דבע"ה פטור מניזקה מה"ט גופא דלא מקבל נטירותא לכך מקשה שפיר מ"ש מהאשה שנכנסה לטחון וקושייתו ממ"נ בין מדיוקא דרישא בין מדיוקא דסיפא והא דנקט דיוקא דסיפא משום דעובדא דרבא איירי מחיובא דאיתתא ניחא ליה למיפרך בההיא גוונא גופא. ובאמת ה"ה דקשיא נמי מדיוקא דרישא. ואולי נפרש קושיית מהרש"א לפי רש"י דהמקשה לא ס"ד מטעמא דיחוד ולחלק בין אשה לאיש וא"כ סובר המקשה לפום ריהטא דרבא ס"ל דשניהם מקבלי נטירותא בסתמא וע"ז מקשה מ"ש מהאשה שנכנסת לטחון וא"כ הקשה מהרש"א שפיר דילמא הא דנקט שלא ברשות היינו משום דיוקא דרישא דבע"ה חייב ברשות. אמנם אף לפי' רש"י לק"מ כמו שיתבאר. אבל אי קשיא הא קשי' לפי' התוס' מאי מקשה הא ברשות פטור דילמא ברשות נמי חייבת ולרבותא נקט שלא ברשות דסד"א דאם הוזקה פטורה משום דאינה צריכה רשות כיון שנכנסה לטחון בשכר וה"ל כחצר השותפין קמ"ל דאפ"ה חייבת ומרישא לא שמעינן הא מילתא דהתם בלא"ה פטור בע"ה משום שן בחצר השותפין וא"ל כיון דאפי' ברשות חייבת מהיכ' תיתי לפטור שלא ברשות אף אם נאמר דאינה צריכה רשות איברא דמילתא דהא דברשות חייבת היינו משום דמסלקי מרוותא נפשייהו משום יחוד אבל שלא ברשות דלא מסלקי מרוותא נפשייהו ואיהי אית לה רשות למיעל וסד"א דפטורה קמ"ל דחייבת משום דלית לה רשות למיעל בלא רשות ונ"ל ליישב עפ"י מ"ש בסמוך דסמיך אדיוקא דרישא דהאי בבא דבע"ה פטור מן החיטין משנה שאינה צריכה היא דמאי קמ"ל דהא אפי' בחצר השותפין פטור אלא ע"כ דלדיוקא אתי דברשות חייב בע"ה בניזקי החיטין משום דלא מסלק נפשיה מנטירותא דטעמא דיחוד ליתא וא"כ סיפא נמי אתי לדיוקא דברשות פטורה דנטירותא עליה דבע"ה רמיא וקשיא לרבא מתרווייהו. ואף לפי' רש"י דהמקשה לא ס"ד מטעמא דיחוד וא"כ נראה דהדרא קושיא לדוכתא דילמא ברשות נמי חייבת משום דתרווייהו מקבלי נטירותא מסתמא והא דנקט שלא ברשות אם הוזקה חייבת היינו לרבותא דאע"ג דלא מקבלא נטירותא כלל וסד"א דפטורה משום דאית לה רשות למיעל כיון שטוחנת בשכר קמ"ל דלית לה רשות וחייבת אלא דמ"מ לא קשה מידי די"ל דלרש"י לית ליה האי סברא כלל דאיכא רבותא שלא ברשות במה שטוחנת בשכר וא"כ מאי קמ"ל דשלא ברשות אם הוזקה חייבת אע"כ דאתא לדיוקא דברשות פטורה וקשה לרבא. ובזה נסתלק נמי קושית מהרש"א אליבא דרש"י דא"א לומר דהא דנקט שלא ברשות היינו לדיוקא דרישא דא"כ האי בבא דסיפא דאם הוזקה פטורה למאי קתני לה דמילתא דפשיטא היא א"ו דאתיא נמי לדיוקא כמ"ש לעיל בדיוק משנתינו דהש"ס דייק ג"כ מהאי בבא דסיפא שהיא משנה שאינה צריכה. ועי"ל דלשיטת התוס' א"א לומר דהא דנקט אם הוזקה חייבת שלא ברשות היינו לאשמעינן דאף על פי שטוחנת בשכר צריכה ליטול רשות דא"כ אמאי נקט אשה טפי מאיש אע"כ דאתיא לדיוקא דברשות פטורה והיינו רבותא דלא אמרינן משום יחוד מסלקי מרוותא נפשייהו וקשיא לרבא דאמר עלה דידה רמיא נטירותא ודוק היטב:

בתוס' בד"ה הכא ברשות קבלה עלה נטירותא כו' לולי דברי התוס' היה נראה לפרש כל הסוגיא בענין אחר דהאי עובדא דרבא כר' פסיק ליה כמ"ש הרי"ף והרמב"ם וש"פ דהלכתא כר' והיינו ע"כ שהם סוברים דרבי ס"ל דבסתמא תרווייהו פטירי כל אחד מנזק חבירו כמ"ש התוס' לעיל בסברת המקשה וסברי הנך פוסקים דכיון שזו הסברא לא נדחית כלל פסקינן כוותיה אליבא דר' והיינו דקאמר הכי ברשות קבלה נטירותא והיינו אליבא דר' וכדמסיק דמשום דבעיא צניעותא מסלקי מרוותא נפשייהו והמקשה דהכא דלא ס"ד כלל לחלק משום טעמא דצניעותא אלא סבר דהא דאמרינן הכא ברשות קבלה נטירותא היינו משום דס"ל לרבא אליבא דר' שהמכניס חייב בכל השמירה משום דעול ונטר לך קאמר ליה ולהכי לא מקשה ממשנתינו ומדברי רבא גופא דאמר לעיל אדרבה דברשות בעה"ח קיבל נטירותא משום דהתם אליבא דרבנן איירי להדיא אבל מברייתא דהאשה מקשה שפיר דמשמע לומר טפי דאפילו כר' מיתוקמא משום דהלכתא כוותיה ואפ"ה מודה דברשות פטורה משום דתרווייהו לא קבלו נטירותא ומסקינן דהכי הוא קושטא דמילתא דתרווייהו לא מקבלי נטירותא אליבא דרבי ושאני הכא דמשום צניעותא מסלקי מרוותא נפשייהו כנ"ל ברור בכוונת הרי"ף והרמב"ם דפסקו כרבי והיינו ע"כ משום דרבא הכי ס"ל דאי ס"ד דרבא כרבנן ס"ל לא הוי פסקו כרבי דקי"ל הלכה כבתראי ובסמוך יתבאר עוד כל הסוגיא לאחד אחד לפי שיטת הפוסקים דהלכתא כרבי:

בתוספות בד"ה אף על גב דאמר מר כו' ומתוך כך היה לנו לפטור בעל החצר דה"ל למדרש לפטור כל אדם בבור שכרה שור כו' כן צ"ל ועיין במהר"ם:

בד"ה איש בור כו' וא"ת הא לעיל פטרינן בעל הגמל אע"ג דלא כתיב איש כו' עכ"ל. היינו לפי שיטתם שם אבל כבר כתבתי שם דלפי' רש"י ודאי מחייב על אש דכלבו ודגמלו אלא דמ"מ אמרינן שפיר בעל גמל ליפטר משום שהוא אשו של חנווני והחנווני ליחייב אבל באש של הפקר ודאי חייב על אשו של בהמתו דדוקא גבי בור אמרינן דפטור משום דכתיב איש בור וכן כתבתי באריכות בסוגיא דדליל עי"ש אלא דהפוס' אזלי לשיטתייהו כמ"ש בסוגיא דדליל ובסוגיא דאשו עי"ש:

בגמרא אמר רבא הכניס שורו כו' וחפר בה בורות כו'. אפילו לדברי הפוסקים דהלכתא כרבי והיינו ע"כ דרבא נמי הכי ס"ל כמ"ש בסמוך אפ"ה נקט הכא שלא ברשות משום דברשות פטור בעל השור בנזקי בעה"ח כמ"ש דאינהו ס"ל דקושטא דמילתא דלר' תרווייהו לא מקבלי נטירותא וכל אחד פטור מנזקי חבירו במה שהוזק חבירו באיזה דבר דפטור בה חצר השותפין דכללא דמילתא לדעת הפוסקים הנ"ל לר' המכניס ברשות בסתמא דינו לגמרי כחצר שותפין ובחצר שותפין המיוחדת לשוורים ודאי כה"ג פטור משום דשור שחפר בורות מלתא דלא שכיחא היא ואפי' לקרן לא דמי דקרן כוונתו להזיק ושכיחא טובא ועל הבעלים לשומרו משא"כ חפירת בורות אונס גמור הוא כמ"ש הת"ח להדיא והא דחייב שלא ברשות היינו משום דתחילתו בפשיעה דקי"ל אפי' סופו באונס חייב משא"כ ברשות דלא פשעי מידי דהא אקני ליה מקום בחצר לכך פטור על חפירת בורות דאנוס הוא וכן משמע להדיא מל' הרמב"ם:

שם ואמר רבא הכניס שורו כו' רבץ פטור. כל האי מילתא דרבא משנה מפורשת היא אלא משום רבץ נקט לה ואפי' לדברי הפוסקים כר' נקט רבא שלא ברשות לרבותא דאפ"ה רבץ פטור בנזקי כלים אבל ברשות פשיטא דפטור ואפי' בנזקי גופו של חבירו פטור אם הוזק מאליו ועוד דה"ל מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס אבל שלא ברשות ה"ל אחר נפילת פשיעה וחייב בנזקי גוף חבירו כמ"ש רש"י ותוס' באריכות ע"ש ועי' ברא"ש ודו"ק:

הויא שן בחצר הניזק. דכיון דיהיב ליה בעל חצר רשותא לעיולי דוכתא אקני ליה בגוה והויא ליה חצר הניזק וחצר השותפין דפטור בה על השן ועל הרגל ה''מ משותף לחבריה דחצר של שניהם אבל שור מעלמא דעל ואזיק לחד מינייהו ובער בשדה אחר קרינן ביה: ברשות הרבים. לאו דוקא כלומר לאו בשדה אחר דניזק קרינא ביה: מאי ברשות ומאי שלא ברשות. בקרן אין חילוק בין חצר הניזק לרה''ר אי אמרת בשלמא פטור וחייב בעל החצר היינו דשלא ברשות פטור דאין עליו לשמרו: ולא משלמא אלא חצי נזק. והאי פטור מנזק שלם קאמר וברשות חייב נ''ש: ברחא. עז: חביל. נתחמם: הכא ברשות קביל עליה נטירותא. דבהמתו וטעמא דרבא לאו משום דקסבר דמאן דעל ברשות קביל עליה נטירותא דבהמות בעל חצר דהא איהו הוא דשני לעיל כולה רבנן היא ואוקי דבעל קדירות כי על ברשות לא קביל עליו נטירותא והכא כדמפרש טעמא לקמיה דלמיפא בעיא צניעותא ואסתלקו מרוותא דחצר וגמרא דאותביה מהאשה שנכנסה לטחון משום דלא אסיק למילתיה הוא: למיפא בעיא צניעותא. שמגלה זרועותיה: ובעל חצר חייב בנזקי הבור. אם הפקיר רשותו ואף על גב דכתיב כי יכרה איש בור ולא [כי] יכרה שור בור ה''מ בבור ברה''ר דלאו עליה דידיה רמייה למלויי: הכא כיון דאית ליה למלוייה. מקמי דליפקריה דהא בור דידיה הוא וכי אפקר בתר הכי נותן תקלה ברה''ר: הוזק בו. שנתקל בו: רבץ פטור. קס''ד השתא רבץ ושיבר כלים או נתקל בו בע''ה לאחר שרבץ: ונטנפו כליו. לאחר מיכן ודוקא כליו אבל הוא עצמו הוזק חייב בעל השור ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוו דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכגון שנפלה גמלו ולא העמידה מחייבינן ליה משום בור ואע''ג דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו כיון דבשעת נפילה דידיה הוא ועליה לסלוקיה כמו דכרייה איהו דמי ואף על גב דמפקר ליה בתר שעתא ולא דמי לשורו שחפר בור ברשות הרבים דחפירה לאו דידיה היא ולדליל הנקשר ברגל התרנגול מאליו דדליל לאו דידיה הוא: והזיק. קרי בין מתכוין בין שאין מתכוין ומיהו בידים הזיקו: הוזק. שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו:

הכא ברשות קביל עליה נטירותא. אע''ג דלעיל אמר רבא דאדרבה משום דברשות הוא דמקבל בע''ה נטירותא טפי ואפי' חנק את עצמו אלמא הורע כחו של בעל הבית ברשות הכא היינו טעמא כדמסיק משום דבעיא צניעותא שמגלה זרועותיה בשעת לישה ומסלק מרוותא נפשיה ומש''ה פריך עליה מהאשה שנכנסה לטחון ולא רצה להקשות מכל הנך דמתניתין קדירות ופירות ושור דמאשה ניחא ליה למפרך דס''ד דאשה מסלקי מרוותא נפשייהו טפי משום יחוד: אע''ג דאמר מר איש בור ולא שור בור כלומר ומתוך כך היה לנו לפטור בעל החצר וא''ת כ''ש דאי לא ממעטינן שור שהיה ראוי לפטור בעל החצר דהוה ליה למירמי חיובא אבעל השור וי''ל דה''ק אע''ג דאמר מר איש בור ולא שור בור והיה ראוי לפטור כל אדם בבור שכרה שור כלומר ומתוך כך היה לנו לפטור בעל החצר דה''ל למידרש מפסוק זה שלא יתחייב שום אדם בבור שכרה שור זה אין סברא לדרוש כך אלא כיון דעליה למלוייה כמאן דכרייה דמי ונראה דאפי' אם חפרו אדם דבר חיובא הוא חייב בעל החצר בנזקי בור ועליה דידיה למלוייה והחופר משלם בנזקי החצר וצ''ע: איש בור ולא שור בור. וא''ת והא לעיל (דף כב.) פטרינן בעל הגמל כשלא סכסכה למ''ד אשו משום ממונו אע''ג דלא כתיב איש אש ולא שור אש וי''ל דהתם נמי כתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה דמשמע דוקא כשמבעיר עצמו הוא משלם: וטינפו כליו. פ''ה דוקא כליו אבל הוא עצמו [הוזק] חייב בעל השור ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוה דיליה בשעת נפילה כגון בגללים וכן נפלה גמלו ולא העמידה דמחייבת ליה משום בור אע''ג דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו כיון דבשעת כרייה דידיה הוא ועליה רמי לסלוקיה ולא סלקיה כמאן דכרייה דמי אף על גב דמפקיר להו בתר שעתא ולא דמי לשורו שחפר בור ברה''ר דחפירה לאו דידיה הוא ודליל הקשור ברגל התרנגול מאליו דדליל לאו דידיה הוא עכ''ל משמע מתוך פ''ה למאי דמסקינן סתם גללים אפקורי מפקר להו דלא פטרינן אלא כליו דוקא אבל הוא עצמו חייב ולר''י נראה דודאי מעיקרא דס''ד דלא אפקריה לא פטר אלא כליו אבל לפי המסקנא דאמר דמפקר להו אפי' הוא עצמו פטור מידי דהוה אמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ונפילת גמלו מוקמינן דאתקל ואתקלא ביה גמליה או דרך שרעתא דנהרא דהוי פושע אבל הכא דלא פשע אע''פ שאם לא היה מפקיר היה חייב לסלק מ''מ השתא דהפקירה פטור ופ''ה נראה יותר שאין נראה שחוזר ממה שלא פטר אלא כליו וחשיב האי מפקיר נזקין לאחר נפילת פשיעה שפושע הוא שמכניס שורו שלא ברשות שדרכו להרביץ גללים: הזיקו ב''ה פטור. וא''ת מתניתין היא בפרק המניח (לעיל דף לב: ושם) גבי מבקע דחייב כשמבקע ברה''י והזיק ברה''י אחר אבל הזיק באותו רשות היחיד פטור וי''ל דהוה סלקא דעתך התם משום דאיכא תרי ספיקי שמא לא תהא בקעת נתזת וגם לא יבא שום אדם שם ויוזק: