בבא קמא מז ע"ב

ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו של בעל הבית — פטור בעל הבית. נגח הוא, שורו, את שורו של בעל הבית — חייב. נפל השור שהוכנס שלא ברשות לבורו של בעל הבית, והבאיש (קלקל, הסריח) את מימיו של הבור — חייב בעל השור לשלם על קלקול המים. היה אביו או בנו של בעל הבית לתוכו (בתוך הבור) וכשנפל השור עליו הרגו — הרי זה משלם את הכופר. ואם הכניס את השור ברשות — בעל החצר חייב בנזקים.

רבי אומר: בכולן, בכל המקרים שנזכרו במשנה: בקדירות, בפירות ובשור — אינו חייב בעל החצר, ואף אם נתן לאותו אדם רשות להכניס, עד שיקבל עליו בעל הבית במפורש לשמור את הדברים שהרשה להכניס לחצירו.

א גמרא ומבררים את שיטת משנתנו. בתחילת המשנה נאמר שהקדר שהכניס קדירות לחצר בעל הבית שלא ברשות חייב בנזקים שנגרמו לבעל הבית על ידי הקדירות, ואפשר לדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] שהכניס שלא ברשות — חייב בעל הקדירות, הא [הרי] אם הכניס ברשות — לא מיחייב [מתחייב] בעל קדירות בנזקי בהמתו של בעל החצר, ולא אמרינן [אומרים אנו] כי קבולי קביל [קיבל על עצמו] בעל הקדירות נטירותא [שמירה] של בהמתו של בעל החצר שלא תוזק בקדירותיו.

מני [כשיטת מי היא] — כשיטת רבי היא, שאמר בסוף המשנה: כל נתינת רשות להכניס דבר לרשותו בסתמא [בסתם] וללא התנאה מפורשת לשמירה — לא קביל עליה נטירותא [קיבל עליו בכך בעל הבית שמירה]. והוא הדין למי שקיבל רשות להכניס דבר לחצר חבירו, שלא קיבל על עצמו יחד עם זה את שמירת הדבר שלא יוזק.

אימא סיפא [אמור את הסוף] של אותה הלכה, ושם נאמר: אם הכניס ברשות — בעל החצר חייב, אתאן לרבנן [באנו איפוא לשיטת חכמים] החולקים על רבי, דאמרי [שהם אומרים]: בסתמא נמי קבולי קביל עליה נטירותא [בסתם גם כן קיבל על עצמו שמירה], שהרי נתן לו רק רשות להכניס, ולא פירש שהוא שומר על הקדירות מפני בהמתו, ובכל זאת הריהו מתחייב בנזקים.

ותו [ועוד] נאמר בסוף המשנה: רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, ואם כן נמצא שמשנה זו רישא וסיפא [ראשה וסופה] כשיטת רבי, ומציעתא [ואמצעיתה] רבנן [כדעת חכמים!

אמר ר' זירא: תברא [שבורה חלוקה] היא תחילת המשנה, שאינה לפי שיטה אחת ומי ששנה זו לא שנה זו ויש כאן שתי שיטות. רבא אמר: אפשר לפרש שתחילת המשנה כולה כדעת רבנן [חכמים] היא, וכשהכניס ברשות הרי שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר ואפילו נשברו הקדירות ברוח, ולא רק על ידי בהמתו, ואילו הנכנס לא קיבל עליו שמירה כל עיקר.

ב שנינו במשנה שאם הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות והוזקה בהמתו של בעל הבית בפירות — חייב בעל הפירות. על כך אמר רב: לא שנו כן אלא בזמן שהוחלקה בהן הבהמה ונפלה, אבל אם אכלה מן הפירות וניזוקה מחמת כך — פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — הוה [היה] לה שלא תאכל, שדבר זה לא בעל הפירות עשה, אלא הבהמה מעצמה עשתה.

אמר רב ששת: אמינא [אומר אני] כי ניים ושכיב [כאשר נמנם ושכב] רב אמר להא שמעתא [את ההלכה הזו] כלומר, אין ההלכה מדוייקת כל צרכה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הנותן סם המות לפני בהמת חבירו — פטור על כך מדיני אדם, וחייב בדיני שמים. ונדייק: סם המות הוא שפטור אם נתן לפניה — משום שלא עבידא דאכלה [עשויה כרגיל לאכול] ולכן אינו חייב בדיני אדם, אבל אם נתן לפניה פירות דעבידא דאכלה [שעשויה לאכול] ומתה מאכילתם — בדיני אדם נמי מיחייב [גם כן יהיה חייב], ואמאי [ומדוע]? והלא לשיטת רב נאמר גם כאן: הויא [היה] לה שלא תאכל, ואם כן, הרי זו קושיה לשיטת רב!

אמרי [אומרים] ומיישבים את דברי רב: הוא הדין אפילו ניזוקה באכילת פירות נמי [גם כן] פטור מדיני אדם, והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] בברייתא, שאפילו סם המות נמי [גם כן] שלא עבידא דאכלה [עשויה לאכול] — בכל זאת חייב על כך בדיני שמים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור ותרץ באופן אחר]: סם המות שחייב עליו אם נותנו לפני בהמת חבירו נמי [גם כן] מדובר באפרזתא (מין עשב, הנראה כמאכל בהמה ואולם הוא רעל), דהיינו פירי [שזהו כשאר פירות] שאף עליהם פטור מדיני אדם אם אכלתם הבהמה ומתה, וכשיטת רב שהיה לה שלא תאכל.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב, ממה ששנינו בברייתא: האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן את אותן חיטים בהמתו של בעל הבית — פטור בעל הבית. אם הוזקה בהמתו של בעל הבית בחיטים הללו — חייבת האשה. ולשיטת רב אמאי [ומדוע]? נימא [נאמר]: הוה [היה] לה לבהמה שלא תאכל!

אמרי [אומרים] בתירוץ הדברים: מה הקושיה בכך? ומי עדיפא ממתניתין [והאם ברייתא זו עדיפה ממשנתנו] דאוקימנא [שהעמדנו, פירשנו אותה] שהוחלקה בהן? אף בברייתא מדובר שניזוקה הבהמה בהחלקה על הפירות ולא באכילתם.

ותוהים: ובאמת, ודקארי לה מאי קארי לה [וזה שהקשה אותה קושיה מה הקשה אותה]? הרי ברור שאפשר לתרץ כך! ומשיבים, אמר [יכול היה לומר] לך המקשה: בשלמא מתניתין קתני [נניח משנתנו ששנה בה] "אם הוזקה בהן" אפשר לפרש שהוחלקה בהן הוא, אבל הכא [כאן בברייתא] לאחר שנאמר "ואכלתן בהמתו של בעל הבית" קתני [שנה] "ו אם הוזקה", ולא קתני [שנינו] "בהן", הואיל ואכילה הוא דקתני [ששנה] מקודם מסתבר לומר שהנזק של הבהמה היה באופן זה של אכילה שהוזכר מקודם.

ומעירים: ואידך, אמר [והאחר, המתרץ יכול לומר] לך: לא שנא [שונה] אם אמר "הוזקה" או "הוזקה בהן", בשניהם אפשר לומר שהוזקה בהחלקה ולא באכילה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא במקום אחר: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכל השור חטין של בעל הבית וכתוצאה מכך התריז (שילשל) ומת — פטור בעל הבית, ואם הכניס ברשות — בעל החצר חייב. ואמאי [ומדוע] חייב בעל הבית בנזק השור? נאמר כשיטת רב: הוה ליה [היה לו] לשור שלא יאכל, ואם אכל הוא הזיק את עצמו!

אמר רבא: ברשות על שלא ברשות קרמית [אתה מקשה]? אין זו סתירה, שאם הכניסו ברשות — שמירת שורו של המכניס קבל עליו, ואפילו חנק השור את עצמו הרי הוא חייב באחריות.

ג איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: היכא דקביל עליה נטירותא [במקום שקיבל עליו בעל החצר שמירה] של הדברים הנכנסים ברשותו מהו? האם רק שמירה דנפשיה [של נזקי עצמו] ובהמותיו הוא דקביל עליה [שקיבל עליו], או דלמא [שמא] אפילו נטירותא דעלמא קביל עליה [שמירה בכלל של נזקים מבחוץ קיבל עליו]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה דתני [ששנה] רב יהודה בר סימון ששנו במסכת נזקין דבי [בבית] מדרשו של החכם קרנא, וכך שנה: הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ואכלן — פטור, ואם הכניס ברשות — חייב. ונברר: מאן [מי הוא] הפטור ומאן [ומי הוא] החייב כאן? לאו [האם לא] נפרש פטור — בעל החצר, [וחייב — בעל החצר]? משמע שאם קיבל עליו שמירה (לדעת חכמים, שהרי הכניס ברשות) — חייב אפילו אם הזיק שור זר.

אמרי [אומרים] שאפשר לדחות: לא, פטור כוונתו בעל השור המזיק, וחייב — בעל השור המזיק

. ומקשים: ואי [ואם] מדובר בבעל השור,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

ג. אם הכניס אדם את שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית לשור שנכנס, או שנשכו לשור כלבו של בעל הבית, הרי בעל הבית פטור מתשלום נזקי השור, כי לא היה לו להכניסו.

ואם נגח הוא [השור שנכנס] את שורו של בעל הבית, הרי בעל השור חייב בנזקי שורו של בעל הבית.

ואם נפל השור שנכנס לבורו של בעל הבית והבאיש את מימיו, הרי בעל השור חייב בתשלום דמי המים שבבור.

ואם היה אביו או בנו - של בעל הבית - לתוכו של הבור בו נפל השור שנכנס, והמיתם, הרי בעל השור משלם את הכופר.

ואם הכניס את השור ברשות, הרי בעל החצר חייב בנזקי השור שנכנס, וכשני הפירושים שנתבארו לעיל. ^[1]

רבי חולק על חכמים, המחייבים את בעל החצר בשמירה כשהכניס ברשותו, ואף שלא קיבל על עצמו שמירה בפירוש, ואומר: בכולן, ^[2] אינו חייב בעל הבית, עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור.

גמרא:

שנינו במשנה: הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושברתן בהמתו של בעל הבית, פטור; ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב: קא סלקא דעתין, שכשם שלדעת חכמים, מקבל בעל החצר את שמירת הקדרות מנזקי בהמתו הוא, כך מקבל בעל הקדרות שמירת בהמתו של בעל הבית מנזקי קדרותיו; ולפיכך מקשה הגמרא:

טעמא דשלא ברשות הוא דמחייב בעל הקדרות בנזקי בהמתו של בעל החצר, הא אם הכניס קדרותיו ברשות, לא מיחייב בעל קדירות בנזקי בהמתו דבעל חצר, ולא אמרינן: קבולי קביל בעל קדירות נטירותא דבהמתו דבעל חצר [ואין אומרים: קיבל על עצמו בעל הקדירות את שמירת בהמתו של בעל החצר שלא תינזק מקדרותיו] -

ואם כן הא מני רבי היא, דאמר בסיפא לגבי בעל החצר: כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא [עד שלא אומר אדם בפירוש שהוא מקבל שמירה, אין הוא מקבל על עצמו שמירה] - ^[3]

כי לדעת חכמים שנחלקו עליו, וסוברים: אפילו בסתם קיבל על עצמו בעל החצר שמירה שלא יזיק שורו את הקדרות, הוא הדין שכשהכניס בעל הקדרות את קדרותיו ברשות, קיבל הוא על עצמו שמירה, שלא יזיקו קדרותיו את בהמתו של בעל החצר.

והרי אימא סיפא [מציעתא]: אם הכניס ברשות, בעל חצר חייב בנזקי הקדרות שנעשו על ידי בהמתו של בעל החצר, ומשום שבסתם קיבל על עצמו שמירה של הקדרות מנזקי בהמתו, והך סיפא אתאן לרבנן, דאמרי: בסתמא נמי קבולי קביל עליה נטירותא [אף בלי שפירש, מקבל אדם שמירה על עצמו] -

ואם כן קשיא רישא לסיפא!?

ותו תיקשי: הרי בסיפא דמשנתנו שנינו: רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור -

ואם כן נמצא, דרישא וסיפא רבי היא, ומציעתא רבנן!?

אמר רבי זירא:

תברא [שבור את משנתנו], מי ששנה זו [את הרישא] לא שנה זו [את המציעתא עם הסיפא], ומחלוקת היא בדעת חכמים אם חלוקים הם על רבי; וכך הוא פירוש המשנה:

תנא קמא אומר: "הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ... ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב", אבל אם הכניס ברשות הרי הוא פטור לדעת כולם, ומשום שבסתם, כל שלא פירש, לא קיבל על עצמו בעל הקדרות שמירת קדרותיו שלא יזיקו את בהמתו של בעל הבית, והוא הדין כששברתן בהמתו של בעל הבית, שאין בעל החצר חייב, עד שיקבל על עצמו בעל החצר שמירה בפירוש.

תנא בתרא אומר: מחלוקת רבי וחכמים יש בדבר: "ואם הכניס ברשות, ושברתן בהמתו של בעל הבית, בעל החצר חייב" לדעת חכמים, והוא הדין שאם הוזקה בהן בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הקדרות חייב, כי כל אחד מהם קיבל על עצמו שמירה שלא יזיק הוא את חבירו.

"רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור", והוא הדין שאין בעל הקדרות חייב בנזקי בהמתו של בעל החצר, עד שיקבל עליו בעל הקדרות לשמור.

רבא אמר:

כולה - רישא ומציעתא - רבנן היא, ודקשיא לך רישא, דמשמע: אם הכניס ברשות לא קיבל עליו בעל הקדרות שמירה, דסלקא דעתך שרבי היא ולא רבנן, לא כן הוא:

ומשום שכשהכניס ברשות, שמירת קדירות קיבל עליו בעל החצר, ואפילו נשברו ברוח, ומשום שכשאמר לו "הכנס", כוונתו היתה: "הכנס ואשמרם לך", אבל בעל הקדרות אינו מקבל על עצמו שמירה כלל - ^[4]

שנינו במשנה: הכניס פירותיו לחצר בעל

הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, פטור; ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב:

אמר רב:

לא שנו - שאם הוזקה בהן בעל הפירות חייב - אלא שהוחלקה בהן בהמתו של בעל הבית, אבל אכלה מהם בהמתו של בעל הבית יותר מדי ומתה כתוצאה מכך, פטור בעל הפירות.

ומפרשינן: מאי טעמא?

משום שיכול לומר בעל הפירות: הוה לה לבהמתך שלא תאכל. ^[5]

אמר רב ששת על דברי רב:

אמינא, כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא [סבור אני, שאמר כן רב כשהוא מנמנם], ומשום שבברייתא מוכח שלא כדבריו, דתניא:

הנותן סם המות לפני בהמת חבירו, הרי זה פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים.

הרי משמע: סם המות הוא דפטור משום דלא עבידא דאכלה [אין דרכה לאוכלו], אבל פירות דעבידא דאכלה [שדרכה לאוכלם] ואכלה מהם יותר מדי, בדיני אדם נמי מיחייב -

ואם כדברי רב, תיקשי: אמאי חייב בעל הפירות, והרי הויא לה שלא תאכל!?

אמרי בני הישיבה ליישב את דברי רב:

הוא הדין דאפילו פירות נמי פטור מדיני אדם, משום דהויא לה שלא תאכל, והא קא משמע לן התנא של הברייתא במה שנקט "סם המות": דאפילו סם המות נמי דלא עבידא דאכלה, חייב הוא בדיני שמים, [שאף על סם המות שהיא אינה אמורה לאכול, הרי הוא חייב בדיני שמים].

ואיבעית אימא ליישב:

"סם המות" נמי ששנינו בברייתא, אין הכוונה לסם המות הניכר, אלא הכא במאי עסקינן: באפרזתא [מין פרי שהוא סם המות לבהמה], דהיינו פירי שדרכה לאוכלם, ומכל מקום פטור מדיני אדם, משום ד"הויא לה שלא תאכל", וכדעת רב. ^[6]

מיתיבי לרב מהא דתניא:

האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הבית פטור.

ואם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית חייבת האשה.

וקא סלקא דעתין, שהוזקה בהן על ידי אכילה מופרזת, ולפיכך מקשינן: ואמאי חייבת האשה!? נימא: "הוה לה שלא תאכל".

אמרי בני הישיבה ליישב את דברי רב:

ומי עדיפא הברייתא ממתניתין דאוקימנא שהוחלקה בהן!? וכי אין אנו יכולים לפרש אף את הברייתא כאשר פירש רב את משנתנו, שהיא עוסקת רק באופן שהוחלקה בהן, ולא באופן שהפריזה באכילתה ומתה.

ותמהינן על המקשה שהקשה: ודקארי לה מאי קארי לה, מה עלתה על דעתו להקשות, והרי פשיטא שאפשר לפרש את הברייתא כמו את המשנה!?

ומשנינן: אמר לך המקשן: בשלמא מתניתין דקתני "אם הוזקה בהן", שפיר יש לפרש שהוחלקה בהן הוא, ומשום שאכילת יתר אינה נקראת היזק מהפירות שרוב האכילה הוא שגרם לה.

אבל הכא בברייתא, דקתני: "אם הוזקה" סתם, ולא קתני: "אם הוזקה בהן", אכילה הוא דקתני, כלומר: כל היזק שעל ידי הפירות במשמע, ואפילו אכילת יתר.

ואידך התרצן אמר לך:

לא שנא אם קתני: "הוזקה בהן", ולא שנא אם קתני: "הוזקה" סתם, בין כך ובין כך אפשר לפרש שהוחלקה בהם ולא כשאכלתם.

תא שמע ברייתא שהיא תיובתא לרב:

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכל השור חטין של בעל החצר, והתריז [שלשל] ומת, פטור בעל החצר.

ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב בנזקי השור.

ואמאי חייב בעל החצר על אכילת השור!? והרי הוה לו - לשור - שלא יאכל!?

אמר רבא: וכי מהכנסה ברשות שיש בה קבלת שמירה של בעל החצר, אהכנסה שלא ברשות קרמית [אתה מקשה]!?

והרי כשהכניס בעל השור את שורו ברשות בעל החצר, שמירת שורו קיבל עליו בעל החצר, ואפילו חנק השור את עצמו, ששומר גמור הוא, ושומר אינו יכול לטעון: "היה לו שלא יאכל". ^[7]

איבעיא להו:

היכא דקביל עליה בעל החצר נטירותא [שמירה], מהו? כלומר: זו ששנינו במשנתנו לדעת חכמים, שאם הכניס אדם את ממונו לרשות בעל החצר, קיבל עליו בעל החצר שמירה וחייב הוא על נזקי ממונו של המכניס, וכן היא דעת רבי באופן שקיבל על עצמו שמירה בפירוש - איזו שמירה מקבל בעל החצר עליו:

האם רק שמירה דנפשיה הוא דקביל עליה, שמירה שלא יזיק ממונו שלו את ממון חבירו.

או דלמא: אפילו נטירותא דעלמא קביל עליה, כלומר: קבלת שמירה גמורה היא, ואפילו נזק שבא לממון המכניס ממקום אחר, חייב בעל החצר לשלם כשאר שומרים? ^[8]

תא שמע שקבלת שמירה גמורה היא:

דתני רב יהודה בר סימון, בנזיקין דבי קרנא: ^[9]

הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ואכלן, פטור מלשלם את דמי הפירות, ומיד תבאר הגמרא מי פטור.

ואם הכניס ברשות, חייב לשלם את דמי הפירות.

והרי מאן "פטור" ומאן "חייב", למי נתכוין התנא שהוא פטור כשהיה זה שלא ברשות, וחייב כשהיה זה ברשות, וכי לאו פטור בעל חצר, וחייב בעל חצר!? ^[10]

הרי למדנו שמקבל בעל החצר על עצמו שמירה גמורה ואפילו מגורמים חיצוניים, ולאו דוקא מממונו שלו.

אמרי בני הישיבה:

לא כאשר פירשת, אלא: פטור בעל השור מדמי הפירות, וחייב בעל השור בדמיהן משום שהזיקם ב"שן".

הערות

^[1] בטעם שהוצרכו כל שלשת הבבות שבמשנה, ראה בתוספות בעמוד א, ובהערות בגמרא.

^[2] בכל הבבות ששנינו במשנתנו, כשהיה שונה אותם רבי, היה אומר ש"אינו חייב וכו"', "מלאכת שלמה".

^[3] ביאור דברי התוספות בד"ה אימא: א. הקשו התוספות: הרי בבבא השלישית ששנינו: "הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות:: נגח הוא שורו של בעל הבית חייב", בהכרח שאין לדייק כפי שהגמרא מדייקת כאן: "טעמא דשלא ברשות הא ברשות, פטור" ומשום דלרבי אינו מקבל נטירותא, שהרי אפילו לרבי שאינו מקבל עליו נטירותא, מכל מקום לא יהא אלא כמו חצר השותפין שלשניהם יש רשות, ואם נגח שור של אחד את שורו של השני, הרי הוא חייב! ? [והוסיפו: בשלמא קדירות ופירות פטור, דכיון דמאליה הוזקה בהמתו של בעל הבית, דין הוא שייפטר לרבי, דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא]. ב. וב"חידושי רבי שמעון" [בבא בתרא סימן א אות ג ד"ה ועיין] דקדק מדברי התוספות, שלא הוקשה להם אלא למה פטור השור הנכנס, אבל זה פשוט להם ששורו של בעל החצר שהזיק הוא פטור, וביאר שם שהוא משום שב"רשות המיוחדת למזיק" לעולם אין חיוב, [ראה משנה לעיל ט ב: "חוץ מרשות המיוחדת למזיק"]. ג. ותירצו התוספות: "דעכשיו סובר, דלרבי, כשמכניס שורו ברשות, הרי הוא כאילו מפרש בהדיא שייפטר כל אחד בנגיחות שורו ובכל נזקין"; וב"תוספות רבינו פרץ" הוסיף על דברי התוספות: "ואף על גב דהאי סברא [שהוא כאילו התנה ליפטר] לא שמעינן ליה לרבי [שהרי בסיפא טעמו משום שלא קיבל עליו שמירה, ולא משום שלא התנה ליפטר], מכל מקום כיון [דרישא] לא מיתוקמא כרבנן למאי דסלקא דעתין השתא להשוות בעל הקדרות לבעל החצר, הלכך צריך לאוקומי כרבי, ולומר סברא, דאהני "ברשות" למפטר כל חד כאילו פירש בהדיא". ד. ומה שכתבו התוספות "דעכשיו" סובר, הוא משום שבהמשך דבריהם כתבו שהאמת אינה כן; וביאר המהרש"א: "לפי האמת, היינו לאוקמתא דרבא דכולה מתניתין כרבנן אתיא, אית לן למימר לרבי, דכולה נטירותא על בעל הקדרות והפירות ומכניס שורו, ומה שיש לדקדק בזה עיין לקמן [היינו בדף מט ב בסוף הסוגיא במהרש"א שם]. ובלשונו של מהרש"א שם מבואר יותר "דודאי לפי סברת המקשה וכן לאוקימתא דרבי זירא, דסבירא ליה לרבנן [דב] סתמא שניהם [המכניס ובעל החצר] חייבים [זה על זה], והאי דיוקא דמתניתין ברישא: "טעמא שלא ברשות הא ברשות פטור בעל הקדרות והפירות ומכניס שורו" לא אתיא כרבנן, ועל כרחך אית לן לדחוקי אף בבבא דהכניס שורו דאתיא הרישא כרבי, ולרבי סתמא שניהם פטורין, [פירוש, היות ולפי סברת הגמרא בקושיא אי אפשר לפרש את הרישא כרבנן שהרי המכניס מקבל על עצמו שמירה, והיה לו להתחייב, אם כן צריכים אנו לחדש סברא, שלפי רבי יש כאן התנאה ליפטר, וכמו שכתב רבינו פרץ] ; אבל לפי האמת לרבא, דכולה מתניתין מצי אתי שפיר כרבנן, דסתמא בעל החצר מקבל עליו כל נטירותא [כלומר: ואילו המכניס אינו מקבל עליו שמירה; אם כן חזרה הסברא למקומה, ד] לא יגרע מחצר השותפין דחייב"; וראה מה שכתב רבי עקיבא איגר על דבריו בתוספותיו למשניות, וראה מה שיתבאר בהערות לקמן מט ב על דברי המהרש"א. ה. ומה שכתבו התוספות "ובכל נזקין", יש לפרש כוונתם, שאם כי בקושייתם כתבו שיש מקום לחלק בין הבבות, וגבי קדירות ופירות פטור מעיקר הדין, מכל מקום לפי מה שפירשו את הבבא השלישית, שטעם הפטור כשהכניס ברשות הוא משום שיש כאן התנאה ליפטר, הוא הדין שבשתי הבבות הראשונות זה הוא הטעם, וכדי להשוות את כל הבבות לטעם אחד, אבל מעיקר הדין היה לבעל הקדרות ולבעל הפירות להתחייב; [וכן משמע במהרש"א, וראה מה שכתב רבי עקיבא איגר" בתוספותיו למשניות]. ו. האחרונים הקשו על התוספות: האיך מועיל התנאה ליפטר, והרי אין מועילה מחילה על דבר שלא בא לעולם! ? ובחידושי הגרנ"ט סימן קל ד"ה עוד, כתב לפרש שהגדר הוא, שהוא נותן לבעל השור דין "חצר המזיק", וממילא הוא פטור; וכן כתב ב"חידושי רבי שמעון" שם בכוונת התוספות, [וכנראה כתב כן כדי ליישב שלא תיקשי דהוי מחילה בדבר שלא בא לעולם], וראה שם שהאריך יותר בזה.

^[4] תוספת ביאור: בפשוטו נראה, על פי לשון רש"י ולשון הגמרא, דהכי קאמר: אף לדעת חכמים, אין אנו אומרים שסברא היא שמקבל אדם על עצמו שמירה מנזקים שממונו עושה, עד שתלמד מזה שלדעת חכמים הוא הדין שבעל הקדרות מקבל על עצמו שמירה שלא יזיקו קדרותיו את בהמתו של בעל הבית; אלא חכמים סוברים, שבהסכמת בעל החצר להכנסת קדרותיו של בעל הקדרות כלולה קבלת שמירה כללית על הקדרות מכל היזק שהוא; אבל בעל הקדרות, שודאי לא קיבל על עצמו שמירת בהמותיו של בעל החצר מכל נזק שהוא, אף את שמירת בהמותיו מנזקי קדרותיו לא קיבל, ולכן אם הכניס ברשות אין בעל הקדרות חייב בנזקי בהמתו של בעל החצר, וראה לשון הרא"ה ב"שיטה מקובצת". אבל המאירי כתב: "וכן אם הוזקה בהמתו של בעל הבית בקדרות, הרי בעל הקדרות פטור, שהרי שמירתן על בעל הבית אם שלא יוזקו [יזיקו] ואם שלא יזוקו, ולא עוד אלא אפילו יושברו ברוח"; וכן כתב ב"תוספות רבינו פרץ" באריכות, ראה שם. ומיהו מלשון רש"י, שכתב: "דעול ואנטריה לך קאמר, אבל בעל קדרות לא קביל עליה מידי", לא משמע, שטעם פטורו של בעל הקדרות הוא משום שבעל החצר קיבל עליו את שמירתם; אלא שכוונת הגמרא היא להסביר שבעל הקדרות אין מקבל עליו שמירה, וכפי שנתבאר לעיל. ולשון הרא"ש הוא: "דבעל חצר שנתן רשות לבעל קדרות והכניס קדרותיו, מסתמא קיבל עליה נטירותא, לפי שהוא מצוי בחצר ויכול לשומרו, אבל בעל קדרות שהכניס קדרותיו ברשות, מסתמא לא קיבל עליו שמירת בהמה דבעל חצר לפי שאין מצוי אצל קדרותיו, ולא יוכל לשמור שלא תוזק בהן בהמה של בעל החצר". וכעין זה בראב"ד: "כי הוא זה דרך הנפקדים, שהנפקד מקבל עליו שמירת הפיקדון, ולא המפקיד מקבל שמירת הנפקד". [וצריך ביאור: אם כוונת הגמרא לחלק בסברא שזה מקבל שמירה וזה לא, לשם מה הוסיפה הגמרא: "ואפילו נשברו ברוח", וכמו שתמה ב"תוספות רבינו פרץ", ומתוך כך ביאר כמו שביאר; וגם לשון רש"י שכתב כאן: "דעול ואנטריה לך קאמר", לא משמע שהחילוק הוא כמו שכתב הרא"ש, שהרי לפי הרא"ש לא נתחדש בתירוץ איזה קבלת שמירה על ידי בעל החצר, ולא נשתנה בתירוץ הגמרא אלא הסברא, שבעל הקדרות אינו מקבל שמירה]. ב. בתוספות לעיל ד"ה אימא [הובא בהערות לעיל], נקטו בפשיטות, שאם הזיק השור הנכנס, צריך להיות חייב מעיקר הדין ואפילו נכנס ברשות, וכמו בחצר השותפין; ואם כן לכאורה, הניחא לפירוש המאירי ו"תוספות רבינו פרץ", שבכלל קבלת השמירה של בעל החצר שלא יוזק ולא יזיק ניחא שפטור בעל השור, אבל להרא"ש הראב"ד ורש"י, שעיקר כוונת הגמרא היא, שבעל השור אינו מקבל שמירה; תיקשי: מה בכך שאינו מקבל שמירה, מכל מקום למה נפטר מלשלם מעיקר הדין כמו בחצר השותפין, וצריך תלמוד. ג. בתוספות בעמוד א כתבו, ששלשת הבבות שבמשנה הוצרכו, בשביל המציעתא: "ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב", "דאי תנא קדירות, הוה אמינא ברשות חייב, לפי שנוחות לישבר, ובסתמא קיבל עליה נטירותא, אבל פירות, לא; ואי תנא פירות, שנוחות להתקלקל, אבל בהמה, לא"; וכבר העירו האחרונים, שכל דבריהם הם כדעת רבא, ולא לדעת רבי זירא, שלא קיבל על עצמו אלא שממונו לא יזיק את הדברים הנכנסים, וגם סובר רבי זירא, שהוא הדין מקבל עליו המכניס את שמירת ממונו של בעל הבית שלא יוזק מממונו.

^[5] כתבו התוספות, שאין הכוונה לומר שאנוס הוא דחשיב כמו רוח שאינה מצויה, והוכיחו כן מהמשך הסוגיא שמבואר, דאם שומר הוא חייב הוא אפילו לרב, ואם כרוח שאינה מצויה הוא, אף שומר פטור בה; אלא: "היינו טעמא, כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו אינו ראוי להתחייב בכך", וראה מה שכתב על זה ה"חזון איש". והנה בהערה במשנה הובאו דברי המאירי ורבינו יונתן, שביארו את טעם חיובו של המכניס שהוא משום אדם המזיק או בור, ומדברי התוספות מוכרח לכאורה שאינו מטעם אדם המזיק, שאם כן, איך עלה בדעתם לפוטרו משום שהוא כרוח שאינה מצויה, והרי אדם המזיק חייב ברוח שאינה מצויה.

^[6] כתבו התוספות לפי תירוץ זה, שלכן נקטה הגמרא אפרזתא, ולא שאר פירות וכגון שאכלה והפריזה באכילתה, "לרבותא נקט סם המות, אף על פי שהיתה [הבהמה] אבודה לגמרי מן העולם, אפילו הכי פטור מדיני אדם".

^[7] בפשוטו נראה מלשון הגמרא, שהמקשן היה סבור כדעת רבי זירא, שלא נעשה בעל החצר שומר גמור, ורבא לשיטתו תירץ, שנעשה הוא שומר גמור על הבהמה, ושומר גמור אינו יכול לטעון "הויא לה שלא תאכל", וכמו שכתב ב"תוספות רבינו פרץ" לעיל בדברי רב "דכיון דבמתכוין מביא השור על עצמו דבר המזיקו, אין ראוי שיתחייב המכניס בכך כיון דאינו שומר, אבל היכא דהוי שומר, כדלקמן [היינו בסוגיין], מחייב, משום דבפשיעה היא מה שלא שומרו"; ומכאן הוכיחו בתוספות ד"הויא לה שלא תאכל" אינו משום אונס, ומשום דאם כן אף שומר ייפטר. ולפי זה נמצא, שאם חיובו של בעל החצר הוא משום שמירה שקיבל על עצמו שלא יוזק השור מממונו בלבד, בזה סוברת הגמרא, שלא נתחייב לשמור על אופן זה, כי היה לו שלא יאכל; ואילו אם שומר גמור הוא, הרי הוא חייב אף על זה, וצריך ביאור טעם החילוק. ומיהו כל מה שנתבאר, יתכן רק לפי הפירוש שנתבאר בדברי רבא על פי רש"י, או על דרך המאירי ו"תוספות רבינו פרץ", שרבא מחדש שהוא נעשה שומר גמור; אבל לפי מה דמשמע מהרא"ש והראב"ד שרבא לא חידש איזה דין שמירה, רק חילק בין קבלת השמירה של בעל החצר לקבלת השמירה של בעל הקדירות, אי אפשר לבאר כן, וצריך תלמוד.

^[8] א. ביארו התוספות בתירוצם הראשון: שאם כי כבר נתבאר לעיל בדברי רבא, ששומר גמור הוא, מכל מקום מסתפקת הגמרא, שמא אינו אלא דיחויא בעלמא. וכתב הר"א מגרמיש"א ב"שיטה מקובצת" שאין כוונת התוספות לומר שכל דברי רבא הם "דיחויא בעלמא", אלא מה שאמר "ואפילו שנשברו ברוח". ויתכן לפרש הכוונה, שבדברי רבא יש לפרש שני פירושים [ראה בהערה לעיל]: האחד: חילוקא בעלמא מחלק רבא בין בעל החצר לבעל השור, ועל דרך פירוש הרא"ש והראב"ד. השני: עיקר תירוצו של רבא הוא, שקיבל על עצמו שמירה מוחלטת כשאר שומרים, ועל דרך שנתבאר לפי רש"י; או כפירוש "תוספות רבינו פרץ" והמאירי, ובזה הוא שמסתפקת הגמרא, אם כפירוש זה או כפירוש זה.

^[9] "פירוש: דקרנא סידר משניות [כלומר: ברייתות] כמו רבי חייא ורבי אושעיא, כדאמרינן בעלמא: "משנת קרנא", וכן כתב רש"י ז"ל בפירוש ברכות פרק מי שמתו גבי תליסר מתיבתא, כגון משנת רבי ורבי חייא ולוי וקרנא וכו', והיינו דקרי הכא נזיקים דבי קרנא", שיטה ב"שיטה מקובצת".

^[10] הקשו התוספות: ילך ויתבע בעל החצר מבעל השור! ? ויש לומר: כגון שהיה השור של חרש שוטה וקטן שאינם בני תשלומין; אי נמי, אין הכי נמי, ויתבע הניזק מבעל החצר, ובעל החצר יתבע את השור.

אמרי [אומרים] שאפשר לדחות: לא, פטור כוונתו בעל השור המזיק, וחייב — בעל השור המזיק

. ומקשים: ואי [ואם] מדובר בבעל השור,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

permission, and the homeowner’s ox gored it or the homeowner’s dog bit it, the homeowner is exempt. If it gored the homeowner’s ox, the owner of the goring ox is liable. Furthermore, if the ox that he brought into the courtyard without permission fell into the owner’s pit and contaminated its water, the owner of the ox is liable to pay compensation for despoiling the water. If the homeowner’s father or son were inside the pit at the time the ox fell and the person died as a result, the owner of the ox pays the ransom. But if he brought the ox into the courtyard with permission, the owner of the courtyard is liable for the damage caused.

Rabbi Yehuda HaNasi says: The homeowner is not liable in any of the cases in the mishna, even if he gave his permission for the items to be brought into his premises, unless he explicitly accepts responsibility upon himself to safeguard them.

GEMARA: From the first case of the mishna, it can be inferred that the reason the potter is liable is that he brought his pots into another’s courtyard without permission. But if he brought them in with permission, the potter would not be liable for damage caused to the courtyard owner’s animal; and we do not say that the potter accepted responsibility for the safeguarding of the courtyard owner’s animal from his own pots.

Whose opinion is this? It is that of Rabbi Yehuda HaNasi, who says at the conclusion of the mishna that any case where permission is granted to allow an item into one’s premises without specification, i.e., without an explicit agreement as to who is responsible for safeguarding the item, it is assumed that with regard to each party, he has not accepted upon himself the responsibility of safeguarding the item. Therefore, the potter who received permission to bring his pots into the owner’s courtyard similarly did not accept responsibility to safeguard against damage to the property of the owner of the courtyard.

But say the latter clause: If the potter brought them into the courtyard with permission, the owner of the courtyard is liable. In this case, we arrive at the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda HaNasi and say that, even in a case where permission is granted to allow an item into one’s premises without specification, where the owner merely said he could bring them into the courtyard, the homeowner accepts upon himself responsibility for safeguarding the items to ensure that they are not damaged, as well.

And furthermore, the end of the mishna states: Rabbi Yehuda HaNasi says that the owner of the courtyard is not liable in any of the cases in the mishna, even if he gave his permission for the items to be brought into his premises, unless the homeowner explicitly accepts responsibility upon himself to safeguard them. Therefore, it emerges that the first clause and the last clause of the mishna are in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, but the middle clause of the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis. Is this a reasonable way to read the mishna?

The Gemara answers that Rabbi Zeira said: This mishna is disjointed and doesn’t follow a single opinion. Rather, the one who taught this clause of the mishna did not teach that clause of the mishna. Rava said: The beginning of the mishna is entirely in accordance with the opinion of the Rabbis. In the case where the potter received permission to place his pots there, the owner of the courtyard accepted responsibility upon himself for the safeguarding of the pots, and even to the extent that if the pots broke due to the wind, he would be liable. The owner of the pots, by contrast, did not accept any responsibility to ensure that his items would not cause damage.

§ The mishna teaches: If he brought his produce into the homeowner’s courtyard without permission, and the owner’s animal was injured by the produce, he is liable. Rav says: They taught this halakha only in a case where the animal slipped on it and fell, but if it ate from the produce and was injured, he is exempt. What is the reason? The animal should not have eaten it, and it was not the owner of the fruit who acted improperly but the animal itself.

Rav Sheshet said: I say that Rav stated this halakha while dozing and lying down, and it is not entirely precise, as it is taught in a baraita: One who places poison before another’s animal is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven. From the above statement, it may be inferred that it is specifically where he put poison before the animal that he is exempt, since it is not suitable for eating. But if he put produce before it, which is suitable for eating, and the animal dies from eating it, he is also liable according to human laws. The Gemara analyzes this ruling: But why is he liable? Here also Rav’s logic can be invoked, that the animal should not have eaten it. Therefore, this baraita poses a difficulty for Rav.

In order to explain Rav’s statement, the Sages said: The same is true, that even if the animal was injured by eating the produce, he would also be exempt according to human laws, and this baraita teaches us this, that even in the case of poison, which is not suitable for eating, the one who placed the poison before the animal is liable according to the laws of Heaven.

And if you wish, say instead that the case where the baraita exempts from liability according to human laws the one who placed poison before the animal is referring to an item suitable for eating as well, such as afrazta, a type of herb that appears edible for animals but is actually poisonous. Therefore, this herb is halakhically equivalent to any other produce for which he is exempt from liability according to human laws, since, as Rav explained, the animal should not have eaten it.

The Gemara raises an objection to Rav’s statement from a baraita: In the case of a woman who entered the house of a homeowner without permission in order to grind wheat, and the homeowner’s animal ate the wheat, he is exempt. Moreover, if the homeowner’s animal was injured by the wheat, the woman is liable. Now according to Rav’s explanation, why is she liable? Let us say here as well that the animal should not have eaten it.

In order to explain Rav’s statement, the Sages said: What is the difficulty here? Is this baraita preferable to the mishna that we interpreted as a scenario where the animal slipped on the produce? Similarly, the baraita is also referring to a case where the animal was injured by slipping on the wheat, not by eating it.

The Gemara asks: And he who asked it, why did he ask it? This answer seems obvious. The Gemara answers: The questioner could have said to you: Granted, the mishna that teaches: If it is injured by them [bahen], is referring to a case where the animal slipped on them [bahen]. But here in the baraita it teaches the phrase: If it is injured, and it does not teach the additional term: Bahen. Since this case is immediately preceded by the case of: And the owner’s animal ate them, it is reasonable to surmise that when the baraita teaches the case of the animal being injured, the injury is due to eating.

The Gemara notes: And the other one, i.e., the one who provided the answer, could have said to you in response: There is no difference whether it states: It was injured, or: It was injured by them, as in both cases the injury can be explained as resulting from slipping and not from eating.

Come and hear a proof from a baraita: If one brought his ox into a homeowner’s courtyard without permission, and the ox ate wheat belonging to the homeowner and consequently was stricken with diarrhea and died, then the homeowner is exempt. But if the ox’s owner brought it into the courtyard with permission, the owner of the courtyard is liable. The Gemara comments: Why, in the latter case, is the owner liable for the damage to the ox? Shouldn’t the assertion: The ox shouldn’t have eaten it, be invoked, and any injury that follows is the responsibility of the ox’s owner?

Rava said in response: Are you raising a contradiction from a case with permission and applying it against a case without permission? There is no difficulty here, since in the case where the ox’s owner brought the ox into the courtyard with permission, the homeowner thereby accepted responsibility upon himself for safeguarding against any damage to the other’s ox. And even if the ox strangled itself, he would still be liable.

§ A dilemma was raised before the Sages: In a case where the owner of the courtyard accepted upon himself responsibility for safeguarding the items entering his premises, what is the halakha? Did he accept upon himself only the responsibility of safeguarding himself and his animals from causing damage? Or, perhaps he even accepted responsibility upon himself for safeguarding against all forms of damage that originate from the outside.

Come and hear a solution based on that which Rav Yehuda bar Simon taught in the tractate of Nezikin from the school of Karna: If one brought his produce into a homeowner’s courtyard without permission, and an ox came from elsewhere and ate it, he is exempt. But if one brought the produce into the courtyard with permission, he is liable. The Gemara clarifies: Who is the phrase: He is exempt, referring to, and who is the phrase: He is liable, referring to? Does it not mean that the owner of the courtyard is exempt and the owner of the courtyard is liable? This would indicate that by granting permission for the produce to be brought in, he accepts responsibility to safeguard against other damage as well, such as that caused by another ox entering from the outside.

In response, they said that this interpretation should be rejected: No, it means that the owner of the ox that causes damage is exempt, and the owner of the ox is liable.

The Gemara asks: But if it is referring to the owner of the ox,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אפרזתא דהיינו פירי. וא"ת אמאי נקט סם המות ליתני פירי וי"ל לאשמועינן דאבוד לגמרי פטור מדיני אדם.

האשה שנכנסה לטחון חטים. הא דקתני שנכנסה לטחון רבותא קמ"ל דאע"ג דבשכר כל שלא ברשות חייבת.

הא דאיבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא דנפשיה קביל עליה. מדקאמר היכא דקביל עליה משמע דבדקביל בפירוש קאמר ואליבא דר' ומדאיבעיא להו אליבא דר' ש"מ ס"ל כותיה וכשמואל דאמר לקמן הלכתא כר' ואפשר דאליבא דכלהו בעי לה וקביל עליה נטירותא בסתמא אליבא דרבנן דס"ל דסתמא כפירוש או בדקביל עליה בפי' נטירותא ואליבא דרבי.

לפי מה שבארנו במשנה הנותן פירות לפני בהמת חברו ואכלה מהם עד שהוזקה באכילתה פטור מדיני אדם ומ"מ כל שמתכוין לכך בדיני שמים חייב וכן הנותן סם המות של בהמה לפני בהמה אע"פ שאין דרכה שתאכל ואכלתן פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים:

וכן לפי מה שבארנו במשנה האשה שנכנסה לטחון חטים בביתו של אחר שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בהחלקה האשה חייבת ואם באכילה פטורה:

אע"פ שלענין שורו של בעל הבית שאכל פירות של מכניס שלא ברשות שהוזק באכילתו אמרנו שפטור מפני שהיה לו שלא תאכל מ"מ שורו של מכניס ברשות ר"ל שקבל עליו בעל הבית שמירתו ואכל פירות של בעל הבית ומת באכילתו חייב בעל הבית ואין אומרים היה לו שלא יאכל שכבר קבל עליו שמירה חייב אפילו חנק את עצמו כל שהוא בקצת פשיעה ושלא באונס כמו שבארנו ואם הכניס שלא ברשות ר"ל שלא קבל עליו שמירה חייב בעל השור בפירות ובעל הבית פטור מן השור אם מת כמו שבארנו:

זה שבארנו שכל שקבל עליו שמירה חייב בשמירתו לא סוף דבר שהוא חייב בשמירת שלו ר"ל אם הזיקו שלו אלא אף שמירה של עולם קבל עליו לפיכך הכניס פירותיו לחצר חברו ברשות ר"ל שקבל שמירתם ובא שור ממקום אחר ואכלן חייב בעל הבית והוא עושה דין עם המזיק ואם שלא ברשות פטור:

הכניסן ברשות ולא קבל עליו שמירה ובא שור ממקום אחר ואכלן בעל הבית פטור אבל יראה שבעל הפירות עושה דין עם בעל השור שהרי הואיל וברשות נכנס חצר הניזק הוא נקרא:

אימא סיפא אם הכניס ברשות בעל החצר חייב אתאן לרבנן גם הנה יש לתמוה למה קורא התלמוד חיוב בעל החצר סיפא והלא רישא דמתני' בבעל חצר איירי דהכי תנא ושיברתן בהמתו של בעל הבית פטור. ויש להשיב. אמת שבעל החצר תני ברישא אבל מה תנא ברישא פטורא דשלא ברשות אבל חיובא דברשות לא תני ליה אלא בסיפא ולא בעי לדיוקא מרישא טעמא דשלא ברשות הא ברשו' חייב משום דהא תני לה בסיפא בפירוש מש"ה נקט סיפא ולא רישא אבל גבי בעל קדירות לא תני אלא חיוב דשלא ברשות ולא תני בי' פטור דברשות מש"ה דייק פטור דברשות מחייב דשלא ברשות והו"ל בעל קדירות רישא. ובעל חצר סיפא. אמר רב זירא תברא מי ששנה זו לא שנה זו מה שהקשיתי במה"ק דהיכי מצי ר"ז לאוקומי רישא דהיינו בבא דבע' הקדירות כר' כי היכי דדיקינן גבי והוזקה בהן טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור אלמא בסתמא לא קביל עלי' נטירותא ה"נ איכא לדיוקא גבי ושוברתן בהמתו של בעל הבית פטור טעמא דשלא ברשות הא ברשות חייב. אלמא בסתמא קביל עלי' נטירותא ואכתי כיון דס"ל לר"ז דכי היכי דבעל חצר מקבל בסתמא נטירותא דקדירות ה"נ בעל קדירות מקבל נטירותא דבהמה אמאי ניחא לן לאוקומי רישא כר'. מה שנדחקתי לתרץ שם אינו כלום אלא כך צריך לתרץ ר"ז דאמר תברא מוקי רישא כר' וסיפא כרבנן דייק הכי לרישא דמתני' טעמא דשלא ברשות הוא דאמרי' בעל חצר פטור ובעל הקדירות חייב הא ברשות גם בעל הקדירות נמי פטור ושניהן פטורין דלא שני לן בין בעל קדירות לבעל חצר דכ"ז שזה פטור גם זה פטור וסיפא דתני ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב הויא רבנן ור' פליג ואמר בכולן עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור דכי היכי דפליגי בבעל חצר ה"נ פליגי בבעל קדירות שאין חילוק ביניהם וברישא תנא סתמא כר' ובסיפא תנא פלוגתא דרבנן ור' ואי קשיא כיון דסבר ר"ז דכי היכי דפליגי בסיפא בבעל חצר ה"נ פליגי בבעל קדירות למה נדחק להעמיד רישא כרבי יעמידנה ככ"ע וכך אמר התנא היכא דהכניס שלא ברשות דכ"ע ל"פ דבעל חצר פטור ובעל קדירות חייב והיכא דהכניס ברשות פליגי חכמים ור' דחכמים מחייבים ור' פטור ותנא פלוגתייהו גבי בעל חצרו ה"ה גבי בעל קדירות אה"נ ור"ז דאמר תברא לפי דבריו ענה שדקדק הרישא דמיירי בבעל קדירות טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור. והדר תני סיפא גבי בעל חצר אם הכניס ברשות בעל חצר חייב. ואמר ר"ז אם באתה לדקדק כך לא תוכל להעמידם כחד תנא ולחלק בין בעל קדירות לבעל חצר אלא דין בעל קדירות ובעל חצר שוין כ"ז דהכניס ברשות אם בעל הקדירות פטור גם בעל החצר פטור ואם בעל החצר חייב גם בעל הקדירות חייב אם כך רישא דפטר' כר' וסיפא דמחייבא כרבנן. אבל מיהו אנא אמינא דלאו לדיוקא אתא דדיוקא דידה בסיפא תנא לה וה"ק אם הכניס שלא ברשות בעל החצר פטור ובעל קדירות חייב ואם הכניס ברשות פליגי חכמים ור' אבל רבא סבר דכולה רבנן הוא ולא דמי בעל קדירות לבעל החצר דבעל החצר קיבל עליו שמירת הקדירות ואפי' נשברין ברוח והאי דקתני במתני' ושוברתן בהמתו של בעה"ב לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט אי נמי רבותא נקט אעפ"י ששוברתן בהמתו פטור כיון שהכני' שלא ברשות וה"ה שאפי' אם נשברו ברוח נמי חייב בעל חצר כשהכניס ברשות דהא דאמר דמסתמא קביל עלי' נטירותא וכאלו אמר עול ואינטר דמי האי ואינטר הכי מתפריש ואינטר קדירותך וא"צ בעל קדירות לעמוד עליהם ולשמרם שכיון שברשות הכניסן וכיון שא"צ לעמוד עליהם היאך יתחייב אם הוזקה בהם שכל שמירת הקדירות היא מוטלת על בעל החצר הילכך כולה מתני' רבנן היא ולא קשה ולא מידי ור' פליג ואמר דאפי' בעל החצר מסתמא לא קביל עלי' נטירותא:

היה לה שלא תאכל. כלומר היא הזיקה עצמה בידים וזה ששם הפירו' לפני' לא עשה אלא גרמא בעלמא:

איבעיא להו נטירותא דידי' קביל עלי' דעלמא לא קביל עלי' או דילמא דעלמא נמי קביל עלי' פי' ואפילו לרבא דאמר שמירת שורו קביל עלי' ואפי' חנק עצמו יש לומר התם מפני שאין שם מעשה אחר אבל הכי דאיכא מעשה אחר מצי א"ל זיל תבע להאי דאזקך:

גמרא טעמא דשלא ברשות דהוה ליה כבור ברשות הרבים דלית ליה רשותא הא ברשות פטור בעל קדרות אנזקי בהמתו דבעל חצר דכיון דברשות עבד איבעי ליה לנטורי נפשיה. ולא דמי הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דהתם ברשות עצמו הוא דעבד ליה וכי הפקיר רשותו איבעי ליה לנטורי בורו אבל הכא ברשות חבירו עבד ועליה דידיה רמי לנטורי נפשיה ולא אמרינן מסתמא קבולי קביל בעל קדרות נזקי בהמתו של בעל חצר ובעל החצר לא קביל עליה נזקי קדרות אלא הרי הם כשותפות בחצר לקדרות ולבעל החצר מיוחד לשוורים דלגבי רגל הויא לה רשות הרבים וחצר המזיק דלאו שדה אחר קרינא ביה לא לקדרות ולא לשוורים ומני רבי היא דאמר כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא חד לחבריה אלא כשותפין דעלמא דמי. אימא סיפא אם הכניס ברשות בעל חצר חייב אתאן לרבנן דאמרי בסתמא קביל עליה בעל חצר נטירותא דקדרות והוא הדין דבעל קדרות קביל עליה נטירותא דבעל חצר ואם הוזק בהם בעל קדרות חייב. הראב"ד ז"ל.

מני רבי היא דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא פירוש בעל החצר והוא הדין בעל קדרות. והקשה בשיטה בשם ה"ר שמואל נ"ע דהיכי מתוקמא ברייתא והלא כיון דברשות לא קביל עליה בעל החצר אלמא ברשות כשלא ברשות דמי ואם כן גבי בעל הקדרות ליחייב ברשות כמו שלא ברשות. ונראה דלא קשה דודאי רבי לאו מילתא פסיקא קאמר להשוות ברשות אשלא ברשות אלא רבי קאמר גם בעל החצר דגם ברשות לא קביל עליה נטירותא דברשות לא הוי קבלת שמירה הילכך בעל קדרות נמי ניחא דלא קביל עליה נטירותא ברשות למאי דסלקא דעתך השתא להשוות בעל קדרות לבעל חצר. תלמיד הר"פ ז"ל.

אימא סיפא ואם הכניס ברשות וכו'. תימה תיקשי ליה רישא דקאמר שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור הא ברשות חייב אלמא בסתמא קביל עליה נטירותא ובסיפא דייקינן טעמא דשלא ברשות הא ברשות בעל הקדרות פטור אלמא בסתמא לא קביל עליה נטירותא דעתה היה סובר דלרבנן כשזה מקבל לשמור אף חבירו מקבל לשמור שלא יזיקנו. וי"ל דניחא ליה למפרך מסיפא דמתניא בהדיא. ועוד דהיא היא דסיפא דיוקא דרישא. ה"ר ישעיה ז"ל.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל אימא סיפא דהא בהדיא קתני פירוש ואם כן לימא בסתם. ומכל מקום תימה דבכמה דוכתין אשמועינן בסיפא מה דידעינן מדיוקא דרישא. ע"כ.

אימא סיפא ואם הכניס ברשות וכו'. כתבו בתוספות ואם תאמר בבא דהכניס שורו היכי מצי למימר נגח וכו'. ומסתברא לי דלאו למימר שאם הכניסו ברשות ונגח לשורו של בעל הבית יהא פטור והיינו דלא קתני ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ובעל השור פטור אלא משום דסירכא דהנך בבי תנא נמי הכי בהאי בבא. הרשב"א ז"ל.
והר"א מגרמישא ז"ל כתב וז"ל קושיית התוספות מבבא דהכניס שורו איכא למימר דרבי כרבי טרפון וטעמא דשלא ברשות הוי כחצר הניזק אבל ברשות הוי חצר השותפין. ע"כ.
רבא אמר כולה רבנן היא וברשות שמירת קדרות קבל עליו בעל החצר אפילו נשברו ברוח מצויה הילכך בעל חצר קבל עליו שמירת קדרות אפילו שמירת שורו של בעל החצר דלא אמרי רבנן שזה מקבל עליו שמירת שורו וזה מקבל עליו שמירת קדרות אלא בעל החצר מקבל עליו שמירת קדרות כי הוא זה דרך הנפקדין שהנפקד מקבל עליו שמירת הפקדון ולא המפקיד מקבל שמירת הנפקד. הראב"ד ז"ל.
וכתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל רבא אמר כולה רבנן היא ברשות שמירת קדרות קביל עליה ואפילו נשברים ברוח פירוש אבל מכניס אינו מקבל עליו נטירותא. ותימה אמאי לא קאמר רבא בהדיא הכי דבעל הקדרות לא קביל עליה מידי שזה עיקר התירוץ והא דקאמר אפילו נשברים ברוח לא היה צריך כלל. ועוד קשה דמעיקרא מאי סלקא דעתיה לדמויי שמירה דמכניס לשמירה דבעל החצר. ומורי שיחיה תירץ דמעיקרא היה רוצה לומר דלכך חייב בעל החצר בנכסי המכניס משום דכיון שנכנס לשם ברשות אם כן קבל עליו שמירת הקדרות שלא תשברם בהמתו ולא אם נשברים ברוח דלא נעשה עליהם שומר אלא שקבל עליו שאם יבוא למכניס היזק על ידי ממון בעל החצר שישלם לו ואם כן כמו כן בעל הקדרות נמי מקבל עליו נטירותא דבהמתו של בעל החצר שלא תהא ניזוקת בקדרותיו לרבנן. אבל השתא בא לחלק בין בעל החצר למכניס משום דכיון דברשות נכנס לשם אם כן נעשה בעל החצר שומר עליהם ואפילו אם נשברים ברוח דזהו היזק הבא שלא על ידי בעל החצר וכיון שקבל עליו שמירת קדרות אפילו בהיזק שלא על ידי בעל החצר אם כן כמו כן קבל עליו בעל החצר שמירת הקדרות שלא יזיקו אחרים דהיינו שלא יזיקו בהמתו דידיה ולכך פטור בעל הקדרות כשהוזקה בהמתו דבעל החצר בקדרות דהך נטירותא נמי רמיא אבעל החצר ולא אבעל הקדרות כדפירשתי והשתא ניחא הכל. ע"כ.

וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל רבא אמר כולה רבנן היא וכו'. פירוש דכי אמרינן דבסתמא מקבל עליה נטירותא היינו בעל החצר דמסתמא כי יהיב רשותא בעל חצר נטירותא נמי מקבל עליו אבל בעל קדרות כי יהבי ליה רשותא ואיהו נמי כי נקיט רשותא היינו לעיולי קדרות דידיה בחצר אבל נטירותא לא קביל עליה דנטירותא מסתמא על בעל חצר רמיא. וכי אמרינן ואפילו נשברים ברוח כלומר דבין בנזקי דידיה בין בנזקים דממילא קביל עליה נטירותא והוא דהוי בכהאי גוונא דשומר חנם חייב. עד כאן.

באפרזתא. והא דלא נקט פירות רבותא אשמועינן דהוה אמינא דוקא פירות שאינה ניזוקת באכילה מועטת ולא הוה אסיק אדעתיה דתיכול כולי האי אבל אפרזתא דבטעימא בעלמא היא מתה אימא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דטעמא ליה ואף בדיני אדם ניחייב. ה"ר ישעיה ז"ל.

הא דאיבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא וכו'. מדקאמר היכא דקביל עליה משמע דקביל בפירוש קאמר ואליבא דרבי ומדאיבעיא להו אליבא דרבי שמע מינה סבירא להו כוותיה וכדשמואל דאמר לקמן והלכתא כרבי. ואפשר דאליבא דכלהו בעי לה דקביל עליה נטירותא בסתמא אליבא דרבנן דסבירא ליה דסתמא בפירוש או בדקביל עליה בפירוש נטירותא ואליבא דרבי. הרשב"א ז"ל.

איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא וכו'. ומסתברא דדוקא נזיקין דעלמא בלחוד אבל גנבה ואבדה בפשיעה כנזקין דממילא דמיין וחייב.

או דילמא וכו'. נטירותא דעלמא וכו'. ואם תאמר ולרבי כיון דקביל עליה נטירותא אמאי לא מחייב לגמרי בשומר דעלמא ובפרק הזהב אמרינן כל הא ביתא קמך לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי טעמא משום דלא אמר אלא אין הא ביתא קמך אבל יהיב ליה רשותא מסתמא ודאי שומר הוי. איכא למימר דשאני הכא דמפקיד מעיקרא לא בעי כלל אלא רשותא דליתבו ברשותיה וכיון דכן אפילו לרבי דקביל עליה נטירותא בהדיא אמרינן דלא קביל עליה נטירותא דעלמא ומיהו נטירותא דנפשיה וכו'. וליכא למימר דלהוי פטומי מילי כדאמרינן בבבא מציעא וכדכתיבנא התם דכל תנא שלא על ידי תביעת בעל דבר לאו תנא הוא כגון מוכר דמתניתין שלא על ידי תביעת לוקח או מלוה דהתם הוא בהנך דהוי מילתא דאיכפת להדי ושייכי בה אבל הכא מאי איבעי ליה לנפקד למימר הכי ודאי מגמר גמר לשעבודי נפשיה בהכי. אבל מההיא דלקמן בפרק הזהב דמעיקרא אמר ליה ליהוו פקדון גבך כלומר למהוי עליה שומר דהכי משמע האי לישנא מסתמא כיון דכי תבע מיניה דלהוי שומר דידיה קא תבע אי מקבל עליה נפקד ודאי הוי שומר גמור אי לאו משום הא ביתא קמך דהאי לישנא מוכח בהדיא דאפילו שומר חנם לא הוי. ומסתבר לי נמי דלרבנן כיון דאית להו דבסתמא מקבל עליה נטירותא היכא דקביל עליה נטירותא בהדיא אפילו נטירותא דעלמא קביל עליה ובעיין לא איפשטא. הרא"ה ז"ל.

או דילמא אפילו דעלמא נמי. תימה תפשוט ליה מדרשא דאמר לעיל אפילו נשברין ברוח אלמא קביל עליה נטירותא דעלמא. וי"ל דמשום הכי קא מיבעיא ליה משום דיכול להשתלם נזקו מבעל השוורים. מיהו קשה קצת דבסמוך משמע דמיירי גם בשור חרש שוטה וקטן דלאו בני חיובא. וי"ל דמיבעיא ליה אי הוי דיחויא בעלמא או לא ולהכי בעי לה למפשט ממשנה או מברייתא. תלמיד הר"פ ז"ל.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל או דילמא אפילו מעלמא. כתוב בתוספות אי הויא דיחויא וכו' לא כל התירוץ אלא אי הוה דיחויא הא דקאמר אפילו ברוח. ע"כ.

בנזיקים דבי קרנא. פירוש דקרנא סדר משניות כמו רבי חייא ורבי אושעיא כדאמרינן בעלמא משנת קרנא. וכן כתב רש"י ז"ל בפירוש ברכות פרק מי שמתו גבי תליסר מתיבתא כגון משנת רבי ורבי חייא ולוי וקרנא וכו' והיינו דקרי הכא נזיקים דבי קרנא. שיטה.

ח"מ שצ"ח מאי לאו פטור בעל חצר. כתוב בתוספות אי נמי זה יתבע מבעל החצר וכו' פירוש נפקא מינה אם בעל השור איניש אלמא. הר"א מגרמישא ז"ל.

בד"ה אימא סיפא אם כו' וי"ל דעכשיו סובר דלר' כו' ולפי האמת לרבי אם הכניס כו' עכ"ל לפי האמת היינו לאוקמתא דרבא דכולה מתני' כרבנן אתיא אית לן למימר לרבי דכולה נטירותא על בעל הקדירות ופירות ומכניס שורו ומה שיש לדקדק בזה עיין לקמן ודו"ק:

בד"ה באפרזתא כו' אפ"ה פטור מדיני אדם עכ"ל וה"ה דהמ"ל דדוקא נקט אפרזתא דחייב בידי שמים משום דעבידא דאכלה ואבודה לגמרי אבל שאר פירות פטור אפילו מדיני שמים וק"ל:

שם בגמרא אמר רבא ברשות אשלא ברשות כו' לאו דוקא נקט ליפטור בעל הפירות בשלא ברשות דברשות נמי פטור בעל פירות דהוא אינו מקבל נטירותא לאוקמתא דרבא וק"ל:

ד"ה אימא סיפא וכו' וא"ת בבא דהכניס שורו וכו' לא יהא אלא חצר השותפין כו'. הוה מצי לשנויי דבבא זו נמי א"ש ואתיא כר"ט וכהכניס שלא ברשות הוי קרן בחצר הניזק ומשלם נ"ש הא ברשות אינו משלם נזק שלם משום דהוי כחצר השותפין אלא דלא רצה לאוקמי מתני' כר"ט ודו"ק:

גמרא מיתיבי האשה שנכנסה כו'. קשה דלמא שאני הכא משום דכיון שהיא מסתמא אצל הרחיים חייבת אפילו באכילה דטעמא דהו"ל שלא תאכל [והכא בעומדת שם הו"ל לאשה למנוע מלאכול] עיין באשר"י. ובסמוך י"ל דלהכי מקשה מהאשה דוקא אהאי אתתא מהך טעמא [מישב קושית תוס' בד"ה הכא ברשות]:

גמרא ברשות אשלא ברשות קרמית. כתב מהרש"א האי שלא ברשות לאו בדוקא נקיט וה"ה נמי ברשות כו' ע"ש:

בתוס' בד"ה מאי לאו כו' וא"ת כו'. ואאיבעיא גופה לא קשה [דהתם לא קאמר רק נטירותא] דעלמא כו' כגון נשברה ברוח דליכא מי שיתבענו:

[רש"י] במשנה ד"ה משלם ואמאי נקיט הני. כ"נ דצ"ל:

גמרא רבא כו' ואפי' נשברו ברוח. לפרש"י העיקר חסר וגם לאיזה כוונה הוסיף רבא ואפי' נשברו ברוח ולעד"נ דיכווין לומר דכיון דקבל עליו שמירתן אפי' מרוח דאתא מעלמא כש"כ דקבל עליו שמירתן מהיזק דאתיא ליה ע"י מחמתו דהיינו שישלם בעה"ק אם הוזקה בהם בהמתו דבעה"ב ועי' (לקמן מח ב) ת"ר כנוס שורך כו' ואני אשמרנו כו' הזיק פטור כו' הא סתמא כו' ופטור בעל השור (לעיל מה א וב):

תד"ה באפרזתא לרבותא כו' אע"פ כו'. לכאורה י"ל דהרבותא היא אע"ג דעבידא דאכלה וכש"כ שאר פירות לאכול יותר מדאי דלא שכיחא וכדאיתא ברא"ש וכן התוס' לעיל רצו לדמותו לרוח שאינו מצויה ועי' מהרש"א:

גמרא בסה"ע מאן פטור כו'. לאו פטור בע"ח וחייב בע"ח. כצ"ל וכמו שהעתיקו התוספות וכן לקמן בגמרא ברה"ע:

בגמרא טעמא דשלא ברשות כו' לולי דברי התוספ' היה נראה דהא דמשמע ליה לתלמודא בפשיטות דברשות לא מחייב בעל הקדרות בנזקי בהמות דבעל החצר לאו מדנקט במתניתין שלא ברשות משמע ליה דההיא לגופיה איצטריך דלא מחייב בעל החצר בנזקי קדירות משא"כ ברשות אלא מגופה דמתני' קא דייק דמאי קמ"ל בזה דאם הוזקה בהמה בעל הקדירות חייב בנזק דמלתא דפשיטא היא למאי דמסקינן דאיירי שהוחלקה בהם וא"כ אפי' בר"ה בכה"ג מחייב בתקלה דלא אפקריה מכ"ש ברשות הניזק א"ו דלדיוקא איצטריך דברשות פטור בעל הקדירות וכה"ג צ"ל לקמן בשמעתין במאי דדייק כה"ג ברייתא דהאשה שנכנסה לטחון שלא ברשות כו' ואם הוזקה חייבת ודייקינן דברשות פטור והיינו ע"כ משום דחיובא דשלא ברשות משנה שאינה צריכה היא אי לאו לדיוקא דידה דברשות פטור וכמו שיבואר שם אבל התו' לא פי' כן וצ"ע ועיין בת"ח אבל אף לפירושו קשה האי דלקמן ודו"ק:

שם בגמרא הא מני רבי היא ובפרש"י דקס"ד דלרבנן כי היכי דבעל החצר וכו' דבסתמא קביל נטירותא עכ"ל. כל לשון נטירותא האמור כאן אין הכוונה על החיוב דיני נזקין אלא אף בדברים שהוא פטור מדיני נזקין יש לחייבו מטעמא דאמרינן דקביל נטירותא וע"כ דהכי הוא מדאמרינן דלרבנן יש לחייב בעל הקדירות בנזקי בעל החצר כשהכניס ברשות ואי משום נזקין דהיינו מדין בור ודאי אין כאן מקום חיוב כלל שהרי חפרו ברשות בעל החצר א"ו דעיקר החיוב הוא מטעמא דקביל נטירותא ואפ"ה מדייק שפיר דרבנן מחייבי בכה"ג מדחזינן דמחייבי לבעל החצר בנזקי קדירות והפירות כשהכניס ברשות וע"כ מטעם נטירותא הוא דמחייבי דאי מדין נזקין דהיינו שן ורגל ודאי אין לחייבו דהא חצר השותפים הוא ואף למ"ד לעיל דחצר השותפין חייב על השן ורגל היינו ע"כ במיוחד לשניהם לפירות או לשוורים או באינך גווני כמבואר שם באריכות אבל במיוחד לשניהם לפירות ולאחד מהן לשוורים והזיקו שור של זה המיוחד לפירות ולשוורים לפירותיו של אידך ודאי ליכא מאן דמחייב דבכה"ג לא קרינן ביה שדה אחר וק"ל וע"ש דלחד פירושא שכתבתי שם משמע דמאן דמחייב היינו אפילו בכה"ג:

שם רבא אמר כולה רבנן היא וברשות וכו' ואפילו נשברו ברוח. ולפ"ז בבבא דנגחו שורו של בעל החצר דאמרינן בעל החצר חייב כשהכניס ברשות היינו בנ"ש אפי' בתם דהא לאו מדין נזקין אתינן עלה אלא מדין שומר שחייב בנ"ש כדאזיק תורא דשואל לתורא דמשאיל כדאיתא לעיל דף י"ג והכא משמע פשטא דמלתא דלא גרע מנשברו ברוח ואף דמלשון הפוסקים משמע דלא מחייב בעל החצר אלא בנזקין הבאים מחמתו ולא בנזקין דעלמא עד שיקבל שמירה בפירוש וכן הוא בהגהת רמ"א ס"ס שצ"ח והוא מלשון הרא"ש משמע מזה דלאו מדין שמירה חייב אלא מדין נזקין כבר כתב מהרש"ל דלא בא למעט אלא אי אתא תורא מעלמא ואזיק דמלתא דלא שכיחא הוא ונטירותא כי האי לא אסיק אדעתיה אבל בשאר מילי ודאי חייב מדין שמירה כפשטא דלישנא דאפי' נשברו ברוח ועמ"ש בסמוך:

בפרש"י בד"ה ואפי' נשברו ברוח כו' אבל בעל הקדרות לא קביל עליה מידי עכ"ל. לכאורה עיקר התירוץ חסר מן הספר דעיקר קו' המקשה דליקבל נמי בעל הקדרות בסתמא אבל באמת א"ש דזה שהוסיף רבא בלשונו לומר ואפי' נשברו ברוח כוונתו בזה שבעל החצר נעשה שומר גמור דעול ואינטר לך קאמר וא"כ אין הסברא לחייב בעל הקדרות בשום דבר כיון שנכנס השומר תחתיו אפילו להתחייב בשמירת הקדירות ומכ"ש שקיבל נזקין דנפשיה עליה ובעל הקדרות נסתלק משמירתם:

תוספות בד"ה אימא סיפא וכו' תימא לר"י אמאי לא דייק מתחילת הבבא וכו' עכ"ל. לכאורה לשון התוספ' תמיה דמה לו להקשות מדיוקא דרישא דכיון דהאי דיוקא מפורש בסיפא אלא כוונת התוספות בזה להקשות על לשון הש"ס דקאמר מני רבי היא משמע מזה דרישא דמתניתין אתיא שפיר כר' אלא דסיפא לא אתיא כר' ולכן משני נמי ר"ז דקושטא דמלתא הכי הוא דמי ששנה זו וכו' וע"ז מקשה שפיר דתיפוק ליה דרישא גופא לא אתיא כר' דקשה דיוקי אהדדי וע"ז לא משני ר' זירא מידי ותירצו התוס' דודאי א"ש כרבי וק"ל:

בא"ד אבל לא מצי למימר דכולה רבנן וכו' פי' למאי דמקשה השתא מרישא אסיפא לא שייך לומר דכולה רבנן וק"ל:

בא"ד דמשום הא לא איצטריך דהא בהדיא קתני לה בסיפא וכו' מה שהקשה הת"ח דמשום הא לא איריא דבכמה דוכתי שונה התנא דבר והיפוכו נראה דלק"מ דהיינו דוקא היכא שהתנא שונה עיקר חידוש הדין ברישא אז שייך למיתני סיפא אגב רישא אבל הכא דפטור דבעל חצר בנזקי הקדירות שלא ברשות מלתא דפשיטא היא וכבר תנינא לה דכל הנזקין ברשות המזיק פטורים וא"כ לא איצטריך אלא לדיוקא דידה וע"ז כתבו שפיר דכיון דדוקי' דידה אתיא בפירוש בסיפא אכתי קשה אמאי נקט כלל דינא דשלא ברשות א"ו משום דיוקא דחייב בעל הקדירות בנזקי קדרות שלא ברשות לאשמעינן דברשות פטור וע"ש מ"ש בגמרא בזה ויתבאר עוד בסמוך דלמ"ש בגמרא דעיקר דיוק הש"ס דהאי בבא דאם הוזקה מלתא דפשיטא היא ולא איצטריך אלא לדיוקא דברשות א"כ בלא"ה לא מצי לאוקמי וק"ל:

בא"ד וא"ת בבא דהכניס שורו היכי מ"ל וכו' הא ברשות פטור וכו' לא יהא אלא חצר השותפין עכ"ל. הא דלא מקשו בפשיטות אגופא דמילתא דר' במאי דפליג בהדיא בבבא דהכניס שורו ברשות וס"ל דבעל חצר פטור אף על גב דהוי חצר השותפין וא"ל דלענין חיוב דבעל חצר לא מיקרי חצר השותפין לרבי משום דעול ונטר לך קאמר הא ליתא דאף על גב דקושטא דמלתא הכי הוא למסקנא מ"מ ע"כ המקשה לא אסיק אדעתיה דלר' עול ונטר לך קאמר דא"כ איך שייך לומר שיפטר בעל הקדרות בנזקי בעה"ח מטעמא דלא קיבל נטירותא דהרי להדיא שקיבל נטירותא על עצמו שלא יוזק ומכ"ש שקיבל שמירה שלא יזיק כמ"ש התוספות סברא זו שיותר יש לשמור שלא יזיק משלא יוזק וא"כ הדק"ל שהיה להתוספות להקשות בפשיטות דל"ש האי דיוקא אליבא דר' בכל השלשה בבות דחזינן דר' פוטר בהדיא בעה"ח מנגיחת השור כשהכניס ברשות אף על גב דהוי חצר השותפין וע"כ היינו משום דעול ונטר לך קאמר וא"כ אמאי ליפטר בעל הקדרות מנזקי בעה"ח ברשות אלא דלק"מ די"ל דנהי דס"ל לרבי דעול ונטר לך קאמר היינו שלא יוזקו וכן דמכ"ש מחוייב לשמור שלא יזיק איזה היזק בידים לבעה"ח אבל שלא יוזק בעה"ח מאיליו בפירותיו בהא אמרינן שפיר דמסתמא לא קיבל נטירותא דמלתא דלא אסיק אדעתיה הוא שהרי לענין זה קיבל רשות מבעה"ח להניח פירותיו לכך הוצרכו תוספ' להקשות מהאי בבא דנגח הוא שורו של בע"ה דלענין זה ודאי הוי חצר השותפין ועי"ל דמגופא דמלתא דר' לא ק"מ דנוכל לומר דהא דפטר ר' לבעה"ח מנגיחת השור לאו לגמרי פטר ליה אלא מדין שמירה לחוד אבל מדיני נזקין לא איירי הכא וממילא מחויב ונ"מ דתם משלם ח"נ ואי מודה מיפטר משא"כ לת"ק מחויב מדין שמירה בנ"ש כמ"ש בראיה ברורה דהכי הוא והוי שפיר דומיא דאינך בבי דכל חיובי דברשות דמשנתינו איירי מדין שמירה ולא מדין נזקין כמ"ש וע"ז פליג רבי ואמר דלא חייב מדין שמירה אבל מההיא בבא דנגח הוא שורו של בע"ה מקשה שפיר דהא מדיוקא דשלא ברשות מייתינן לה וחיוב דשלא ברשות ע"כ היינו ח"נ כדין נזקין דדין שומר לא שייך כלל שלא ברשות וא"כ ע"כ דר"ל דברשות פטור אפילו מח"נ וע"ז מקשו שפיר דמהיכא תיתי דלא גרע מחצר השותפין ודו"ק. ואין להקשות דא"כ שפיר מצי לאוקמי מתניתין כרבנן והא דס"ל דבסתמא קיבל נטירותא היינו שכל אחד קיבל שלא יזיק חבירו בידים אבל שמירת שלא יוזק חבירו ממילא לא קיבל עליה בסתמא דמ"מ תיקשי לרבנן מבבא שהכניס שורו ונגח לשורו של בע"ה דהיזק בידים הוא ואפ"ה פטור. אבל אי קשיא הא קשיא דמאי קשיא לתוספות מהאי בבא דהכניס שורו דהא שפיר י"ל דהאי בבא אתי נמי כר' ומודה רבי דברשות נמי חייב בעל השור בנזקי דבעה"ח והא דנקט שלא ברשות היינו משום פטורא דבעה"ח בנזקי השור דברשות ודאי חייב בעה"ח מיהא בח"נ כדין חצר השותפין ושלא ברשות פטור לגמרי ואף לתירוץ הראשון שכתבתי בסמוך דהמקשה אסיק אדעתיה דר' עול ונטר לך קאמר אלא שמחלק בין היזקא דבידים ובין הוזק מאליו וא"כ ע"כ דר' פוטר לבעה"ח אפילו מנגיחה כיון דעול ונטר קאמר לאו חצר השותפין הוא לגבי דידיה מ"מ קשה דזה אינו אלא לייפות הטעם לפי שיטת התוס' אם נניח בהכרח דרבי פוטר בעה"ח מנגיחה וא"כ צ"ל דהמקשה סבר דלר' עול ונטר קאמר והא דפטור בעל הקדרות והפירות היינו משום שמחלק בין הוזק בידים לנזוק מאליו אבל הוא גופא קשה מנ"ל האי סברא דלר' פטור בעל החצר מנגיחה דלמא מחייב והא דנקט שלא ברשות היינו משום פטורא דבעה"ח אבל בעל השור ברשות נמי חייב וכדכתיבנא והא דנקט רבי בכולן אינו חייב היינו מדין שמירה אבל מנזקין לא איירי דודאי בהכי רווחא שמעתא טפי דלסברת המקשה לא אסיק אדעתיה דלר' עול ונטר קאמר אלא שניהם שווין לענין שמירה דלא מקבלי עליה מסתמא אמנם יש ליישב ע"פ מ"ש לעיל בסמוך ליישב קושית התוס' דלפי' התוס' האי בבא דרישא דשלא ברשות לא איצטריכא כלל אלא לדיוקא דברשות א"כ א"א לומר דהאי בבא דהכניס שורו אתיא כר' ולאשמעינן דברשות חייב בעה"ח בח"נ דהא האי מלתא לא אתיא כלל מפשט המשנה אלא אדרבא לשון המשנה משמע לפטור לגמרי דומיא דאינך בבי דפטרי לגמרי אלא דמסברא חיצונה אמרינן לחייב בעה"ח בנגיחה מטעם חצר השותפין וא"כ לא ליתני האי בבא כלל וממילא שמעינן איהי ודיוקא דידה אע"כ דאתיא לדיוקא דסיפא לפטור בעל השור מנגיחת שורו של בעה"ח כשהכניס ברשות דהיינו שפיר דומיא דאינך בבי וא"כ מקשו שפיר דאין טעם לסברא זו ולמה יפטור באמת דלא יהא אלא חצר השותפין ובזה מקושרים היטב דברי תוס' וקושיא השניה נמשך לפי תירוץ התימא שכתבו בסמוך ודוק היטב ויותר נראה דמה שכתבו התוס' לא יהא אלא כחצר השותפין היינו לתועלת בעל החצר משא"כ לענין חיובא דבעה"ח בנזקי המכניס ודאי איכא למימר דגרע מחצר השותפין ולפ"ז א"ש טובא לשון התוס' דלפי האמת נמי לא מיחייב לר' המכניס אלא לענין אם נגח שורו לשור בעה"ח משא"כ לענין חיוב שמירה לפי האמת נמי פטור לרבי ודלא כשיטת מהרש"א ז"ל לקמן ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דעכשיו סובר וכו' ולפי האמת לר' וכו' עכ"ל. כוונתו בזה דלפי האמת הסברא הפוכה לגמרי מסברת המקשה דלמקשה מיקל רבי בחיובא דמכניס ברשות ואמר דלא קביל נטירותא ורבנן מחייבי ליה ולסברת רבא הוא להיפוך דרבנן פטרי ורבי חיובי מחייב למכניס בהיזק דבעה"ח ואף על גב דרבא לא איירי כלום ממילתא דרבי וא"כ למה נפליג דבריו מסברת המקשה ע"כ דהכי הוא דפשטא דמילתא דרבי ודאי משמע דהא דיהיב בעה"ח רשות להכניס עול ונטר ליה קאמר ליה וא"כ ודאי אין ראוי לפטור את המכניס מחיוב דבעה"ח כמ"ש שיותר מוטל עליו לשמור שלא יזיק משלא יוזק אלא שהמקשה לא אסיק אדעתי' דלר' עול ונטר קאמר כי היכי דתתקיים רישא דמתניתין כרבי כיון דאיהו ס"ד דהא דפטור בעל הקדירות ברשות לא אתיא כלל כרבנן וע"כ דחיק ומוקי נפשיה כרבי ולומר דר' סובר דהא דיהיב ליה רשות בסתמא היינו כדי שיפטר כל אחד מהיזק חבירו אבל לרבא דמוקי מתניתין שפיר כרבנן הדרא מילתא דרבי לסברא קמייתא בלי דוחקא דעול ונטר קאמר וק"ל כנ"ל ונכון הוא וכן מצאתי במהרש"א בסוף הסוגיא:

בפרש"י אבל אכלה יותר מדאי ומתה עכ"ל. כוונתו דע"כ בפירות הראוי' לה איירי מדקאמר בסמוך דעבידא דאכלה ובזה א"ש למאי דמסקינן דאיירי באפרזתא דעבידא דאכלה לכך חייב בדיני שמים משא"כ בשאר פירות דמלתא דלא אסיק אדעתיה הוא שתאכל יותר מדאי אבל באפרזתא מיד מתה ואף אם נאמר דאפילו בשאר פירות שכיח מילתא שתאכל יותר מדאי כמ"ש התוס' דלא הוי כרוח שאינה מצויה מ"מ אשמעינן רבותא דאפי' באפרזתא דשכיח הזיקא טפי אפ"ה פטור מדיני אדם ותוס' לא כ"כ וק"ל:

בתוספות בד"ה שנכנסה לטחון רבותא נקט כו' פי' דאיכא רבותא מהא דאם הוזקה חייבת אבל במאי דפטור בע"ה מפירות דידה ליכא רבותא דאף אם נאמר שאינה צריכה רשות אפ"ה פטור דה"ל שן בחצר השותפין וק"ל:

(מז ב) ואפי' נשברו ברוח.—מדברי התוס' (ד"ה הוה וד"ה או דילמא) משמע דהיינו דוקא ברוח מצויה משום דהוה כש"ח, אבל ש"ש חייב אף ברוח שאינה מצויה. ולפ"ז צ"ל בהא דאמרינן למטה "ברשות שמירת שורו קיבל עליו אפי' חנק את עצמו", דחנק את עצמו הוא כרוח מצוייה, ומאחר שאין זה מצוי כל עיקר, שהבהמה תחנוק את עצמה, לכן מוכרח לומר דמיירי באופן שהיה חבל קשור בכותל הרפת, שהבהמה היתה בה, והיה אפשר דרך הילוכה לכרוך את החבל בצוארה ולהחנק. וכל זה דוחק.

מתני': היה אביו או בנו. של בעל הבית בתוכו: משלם את הכופר. בגמ' פריך הא תם הוא ואמאי נקט הכי: גמ' טעמא דשלא ברשות. משום הכי אם הוזקה בהם בעל קדירות חייב: מני רבי היא. דאמר בסיפא בכולן אינו חייב כו' דקס''ד דלרבנן כי היכי דבעל חצר ברשות מיחייב בנזקי קדירות דבסתמא קביל עליה נטירותא הכי נמי מיחייב בעל קדירות בנזקי בעל הבית דבסתמא כי יהיב ליה בעל הבית רשותא למיעל קביל עליה קדר נטירותא דלא ליזקו קדירותיו לבעל החצר: תברא. קשה אהדדי רישא וסיפא דת''ק ומי ששנה זו לא שנה זו ותנאי היא אליבא דרבנן מר סבר פליגי רבנן עליה דרבי ומר סבר לא פליגי: אפי' נשברין ברוח. דעול ואנטריה לך קאמר ליה אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי: לא שנו. הא דקתני אם הוזקה בהן בעל הפירות חייב: אבל אכלה. יותר מדאי ומתה: באפרזתא. עשב דעבידא למיכליה והוא סם המות לבהמה: והתריז. אנפורד''א בלע''ז: היכא דקביל עליה נטירותא. כגון לרבנן סתמא ולרבי דאמר ליה כנוס שורך ואני אשמרנו: דנפשיה. שלא יגחנו שורו ולא ישכנו כלבו:

אימא סיפא אם הכניס ברשות כו'. תימה לר''י אמאי לא דייק מתחלת הבבא דקתני שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ברשות חייב דבסתמא קביל עליה נטירותא כרבנן וקשה להוזקה בהן בעל הקדירות חייב כרבי ועל הבבא בפני עצמה היה יכול להקשות רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי וי''ל דמרישא אין יכול לדקדק דשפיר מתוקמא כרבי ושלא ברשות דנקט משום דבעי למתני ואם הוזקה בהם בעל הקדירות חייב אבל לא מצי למימר דכולה רבנן ושלא ברשות דנקט משום שברתן בהמה של בעל הבית פטור דמשום הא לא אצטריך דהא בהדיא קתני סיפא ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב וא''ת בבא דהכניס שורו היכי מצי למימר נגח לשורו של בעל הבית חייב דוקא שלא ברשות הא ברשות פטור בשלמא קדירות ופירות פטור דכיון דמאליה הוזקה בהמתו של בעל הבית דין שיפטר לרבי דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא אבל כשנגח שורו לשורו של בעל הבית אפילו לרבי דלא מקבל עליה נטירותא אמאי פטור ברשות לא יהא אלא חצר השותפין ובחצר השותפין חייב וי''ל דעכשיו סובר דלרבי כשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאילו מפרש בהדיא שיפטר כל אחד ואחד בנגיחות שורו ובכל נזקין ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו: ואפילו נשברו ברוח. ולא דמי להא ביתא קמך דפרק הזהב (ב''מ מט: ושם.) דאין אלא מראה מקום הוא לו ואפילו נותן לו שכר אמר התם דלא מקבל עליה נטירותא ואין נוטל שכר שמירה אלא שכר בית: הוה לה שלא תאכל. אין לפרש דלכך פטור דחשיב כרוח שאינה מצויה דהא לקמיה אמרינן דברשות חייב גבי היה אוכל חטין והתריז ומת משום דברשות מקבל עליה נטירותא ומה בכך והלא ש''ח פטור ברוח שאינה מצויה כדפי' בריש המניח (לעיל דף כז:) אלא היינו טעמא כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו אינו ראוי זה להתחייב בכך: באפרזתא. והא דלא אשמעינן בשאר פירות לרבותא נקט סם המות אע''פ שהיתה אבודה לגמרי מן העולם אפ''ה פטור מדיני אדם: שנכנסה לטחון. רבותא נקט שאף על גב שזה משתכר ברחיים צריך רשות: או דלמא אפילו מעלמא נמי. וא''ת דאפילו נשברו ברוח מצויה אמר לעיל דקביל וי''ל דמבעיא ליה אי הוי דחוי בעלמא או לא ועי''ל נטירותא דעלמא כגון בבהמות של אחרים דלא מסיק אדעתיה שיכנסו בחצרו ויגחו את שורו של זה מבעיא ליה אבל אם יצא השור חוץ מחצרו של בעל הבית ובאו שוורים ונגחוהו לא מבעיא ליה דהא פשיטא דמקבל עליה נטירותא אפילו מעלמא כיון שיצא חוץ לחצר: מאי לאו פטור בעל החצר וחייב בעל החצר. וא''ת וילך ויתבע מבעל השור ויש לומר כגון דההוא שור הוי של חרש שוטה וקטן דלאו בני תשלומין נינהו א''נ זה יתבע מבעל החצר ובעל החצר יתבע מבעל השור: