בבא קמא מז ע"א

דף מז - א

ואם ליתא לפרה - שאבדה או שמתה, משתלם רביע נזק בלבד מן הולד, דהא שור תם שהזיק אין גובין אלא מגופו. ^[1]

ואמנם, אם הולד אכן השתתף בנגיחה, היה הניזק יכול לגבות את חצי הנזק כולו מן הולד, כדמפרש לקמן, אבל השתא דהוי ספק, חולקים ביניהם, ואינו גובה אלא רביע נזק.

ודייקינן מדברי רבא: הא דאם ליתא לפרה משתלם רק רביע נזק, טעמא דמילתא, משום דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה [עם הפרה] כי נגחה, אי לא הוה בהדה כאשר נגחה.

אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה, משתלם כוליה חצי נזק מן הולד, כלומר, אם ידוע לנו שהולד השתתף בנגיחה, יכול הניזק לגבות את כל תשלום חצי הנזק מן הולד, כאשר ליתא לפרה.

ואזיל רבא לטעמיה [לשיטתו]:

דאמר רבא: פרה שהזיקה גובה אף מן הולד שלה, ומאי טעמא? כי הולד גופה של פרה היא. ^[2] אבל תרנגולת שהזיקה, אינו גובה מביצתה, ^[3] ומאי טעמא? כי הביצה פירשא בעלמא הוא, כלומר, הביצה היא דבר המופרש מן התרנגולת, ואינו כחלק מגופה. ^[4]

ואמר רבא: א. שור שנגח את הפרה, והפילה הפרה על ידי הנגיחה, כשבאים לשער את הנזק, אין שמין לפרה בפני עצמה, ולולד בפני עצמו. ^[5]

אלא שמין לולד על גב פרה, כמה היתה הפרה שוה כשהיתה מעוברת, וכמה היא שוה עכשיו בלא הולד. וההפרש הוא שויו של הולד, ומספק משלם המזיק לניזק מחצית ערכו של הולד.

שאם אי אתה אומר כן, ותרצה לשום את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפני עצמו, ^[6] נמצא אתה מכחיש ומפסיד את המזיק, וקיימא לן ^[7] דבכל מקום ששמין את הנזק יש להקל על המזיק. [ולקמן פריך: אם מן הדין ראוי לשום כל אחד בפני עצמו, מהיכי תיתי להקל על המזיק!?]

ב. וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו הכנעני ^[8] של חבירו, שאין שמין את היד בפני עצמה, לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה ^[9], אלא שמין עבד זה, כמה היה שוה תחילה, וכמה הוא שוה עכשיו, והמזיק משלם לבעל העבד את ההפרש.

שאם אי אתה אומר כן, ותרצה לשום את היד בפני עצמה, הרי אדם הרואה את עבדו שלם, לא יהיה מוכן לקטוע את ידיו אלא בדמים מרובים, ונמצא אתה מכחיש ומפסיד את המזיק. ^[10]

ג. וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו שאם אכל ערוגה אחת, אין שמין אותה לבדה אלא שמין שטח של "בית סאה" באותה שדה, ^[11] כמה היתה יפה תחילה, וכמה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו.

שאם אי אתה אומר כן, ותרצה לשום את הערוגה בפני עצמה, הרי דמיה יקרים, ונמצא אתה מכחיש ומפסיד את המזיק. ^[12] אמר [שאל] ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ואי דינא הוא ליכחוש מזיק!? כלומר, אם אכן שורת הדין מחייבת לשום את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפני עצמו, היות שהפרה והולד הם שני גופים, ^[13] אם כן מה איכפת לנו שהמזיק מפסיד, ומה טענה היא זו, כדי לפטור את המזיק מחיובו!?

אמר ליה רב אשי: משום דאמר ליה מזיק לניזק, הרי פרה מעברתא אזיקתך, על כן פרה מעברתא שיימנא לך, כלומר הפרה והולד נחשבים כגוף אחד - "פרה מעוברת" ועל כן מקילים אנו לשום את הולד אגב אמו.

אגב שהוזכר לעיל "פרה דחד וולד דחד", דנה הגמרא כיצד משערים את שיווי חלקם של בעל הפרה ושל בעל הולד: ^[14]

הא פשיטא לן שאם פרה דחד גברא וולד דחד גברא, הוי פיטמא מה שעולה ערכה של הפרה מפני שומנה - לבעל הפרה, ולא לבעל הולד, שהרי אין השומן בא מחמת הולד.

אבל לגבי נפחא - מה שעולה ערכה של הפרה מפני שהיא גדולה בנפח - יש להסתפק: מאי הוי דינו?

רב פפא אמר: נפחא לבעל פרה היות והנפח הוא בגופה של הפרה, והולד אינו אלא גורם לנפח.

רב אחא בריה דרב איקא אמר: חולקין ביניהם, בעל הפרה ובעל הולד, היות וסוף סוף הולד שותף במה שהפרה נראית גדולה בניפחה.

והלכתא: חולקין. ^[15]

מתניתין:

א. הקדר [יוצר קדירות] שהכניס את קדרותיו לחצר של בעל הבית שלא ברשות של בעל הבית, ושברתן בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הבית פטור מלשלם את דמי הקדרות, שהרי בעל הבית אומר לבעל הקדרות: "מי הירשך להכנס, ולהכניס את שלך בשלי". ^[1]

ואם הוזקה בהן בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הקדרות חייב בנזקיה. ^[2]

ואם הכניס הקדר את קדרותיו ברשותו של בעל הבית [החצר], ונשברו הקדירות, הרי בעל החצר חייב.

ויש בזה שני פירושים בגמרא:

האחד: בעל החצר חייב רק כששברתן בהמתו, ומשום שבסתם מקבל הוא על עצמו שמירת הקדרות מנזקי בהמתו שלו.

השני: בעל החצר חייב בנזקי הקדרות אפילו אם נשברו ברוח, כי כשאמר לו "היכנס" כוונתו היתה: "היכנס ואשמור לך את קדרותיך", ונעשה עליהם שומר גמור.

ב. אם הכניס אדם את פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הבית פטור מלשלם את דמי הפירות, שלא היה לו להכניס.

ואם הוזקה בהן בהמתו של בעל הבית וכגון שהוחלקה בהן, הרי בעל הפירות חייב בנזקיה. ^[3]

ואם הכניס אותו אדם את פירותיו ברשות בעל החצר, הרי בעל החצר חייב אם אכלתן בהמתו, וכשני הפירושים שנתבארו לעיל.

פרה שהזיקה גובה מולדה. כלומר משום דעובר ירך אמו הוא ואע"ג דקי"ל דעגל שנולד מן הטריפה מותר וכדאיתא בביצה וכן בפרק בהמה המקשה גבי בן פקוע דקי"ל כמ"ד ארבעה סימנים אית ליה להאי שאני התם דטרפה שאסרה תורה היינו משום שאינה יכולה לחיות וכבר הארכתי בדבר זה בפרק אלו טרפות ובהא נמי דאמרינן תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה דמשמע דביצה לאו כגופה דוקא בדלא אגידא בה אבל אגידא בה גובה ממנה כדאמרינן התם ומודים בביצת טריפה שאסורה דכיון דאגידא בה כגופה דמיא וכבר כתבתיה שם בארוכה ואיזו ביצה אסורה כטרפה ונבלה ואיזו מותרת כחלב. ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דאלו משנגחה ולדה משתלם רביע נזק מן הולד כמו שמשתלם מהפרה והיאך אפשר לומר כך וכי מי שיש לו רגל אחד בפרה וכולה לאדם אחר ישלם בעל הרגל כמו בעל הפרה בודאי לקתה מדת הדין בכך.

ועוד דאמרינן במכלתין אמר רבה שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאמוריהן ואוקימנא לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אמוריהן דמשמע דאפילו בלא דרבא פשיטא דלא היה גובה מבשרן אלא כנגד חלק המגיע לאמוריהן. ובירושלמי נמי הקשוה דגרסינן התם אמר רבי בון כהנא בעו קומי ומפני שהוא ספק הא אלו היה ודאי זה נותן מחצה וזה נותן מחצה כך אנו אומרים רגלה של אדם אחד וכולה של אדם אחר זה נותן מחצה וזה נותן מחצה אמר ליה במועד היא מתנייא ובתוספת תירצו דחצי ורביע לאו דוקא אלא כולה מלתא נקט לסימנא בעלמא כאלו הולד עושה חצי הנזק אבל לעולם לא משלם אלא רביע נזקו.

ואי דינא הוא ליכחוש מזיק. האי מקשה לא פליג אקוטע יד עבד ולמזיק שדה חברו דהתם חד גופה אבל פרה וולד דתרי גופי נינהו לישימו לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו ואהדר ליה דלא דאף אלו כגון אחד ופרה מעוברת אזיקו פרה מעוברתא שיימינא.

הא דקתני במתניתין דהכניס שורו שלא ברשות נגח הוא לשורו של בעל הבית חייב. מסתברא לי דלאו למימרא שאם הכניסו ברשות ונגח שורו לשורו של בעל הבית יהא פטור דלא גרע מחצר השותפין א"נ מרשות הרבים שהקרן חייבת שם ואף ע"פ שיש רשות לזה ולזה והיינו נמי דלא קתני בה ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ובעל השור פטור אלא משום דסירכא דהנך בבי תנא נמי הכי בהאי בבא אבל בתוס' פירשו דסובר ר' כשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאלו התנה בהדיא שלא יהא אחד מהן חייב בנזקו ואפילו נגח שור של זה לזה וכ"ש לרבנן דכל ברשות סתמא קביל עליה בעל החצר שמירתו.

כבר בארנו במשנה על פרה שהזיקה כשהיא מעוברת ואח"כ ילדה ונאבדה הפרה שמשתלם כל חצי נזקו מגוף הולד אחר שהפרה וולד שניהם לאחד שהרי כגופה היא מכל וכל וכן אם לא נאבדה הפרה אלא שאינה מספקת לחצי נזקו משתלם אף מן הולד מ"מ לענין תרנגולת שהזיקה ואח"כ הטילה ביצתה אינו גובה מולדה כלל אפילו היה הביצה לאחד והתרנגולת לאחר אין בעל הביצה מסייע כלום שאין זה בשר אלא פרש בעלמא ואין לה שום חיות כדי ליחשב מכלל אבריה לענין זה אע"פ שלענין איסור והתר אמרו בהפך שולד טרפה מותר וביצת טרפה אסורה כמו שהתבאר במסכת חולין טעם הדבר שלענין איסור ביצה אגידא בגופה מה שאין כן בולד אבל בזו ולד מסייע להזיק ומאמר שהנזק נעשה כאחד אף הם נחשבים כגוף אחד אבל ביצה אינה מסייעה בכך ודבר זה בתרנגולת הצריכה להעדה שבתמותה אין נזקיה משתלמין אלא מגופה כגון דליל קשור ברגלה ואדי אדויי על הדרכים שבארנו בפרק שני שאם היתה מהדסת ושברה את הכלים ברוח שבכנפיה הרי חצי נזק שבו בדין צרורות ומשתלם מן העליה כמו שהתבאר ואם הזיקה בכנפיה ממש הרי היא מועדת ואף מן העליה משתלם כל שכן בביצתה ומ"מ לענין אם הביצה לאחד והתרנגולת לאמר פטור בעל הביצה אף במועדת:

כבר בארנו במשנה שאין שמין פרה בפני עצמה וולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גבי פרה ומקילין בזה למזיק שאין אדם נותן בולדות שעדיין לא יצאו לאויר העולם כאלו יצאו אף בקוטע יד עבדו של חברו הדין כך שאין שמין את היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול ושיחתכו ידו של עבד כזה שאין לבו של אדם נמלך לעשות כך אא"כ בדמים מרובים אלא שמין כמה שוה עכשו וכמה היה שוה מתחלה אף במזיק שדהו של חברו הדין כן שאם אכלה ערוגה של חברו אין שמין אותה בפני עצמה אלא שמין באותה שדה כמה היתה שוה תחלה וכמה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו כמו שיתבאר בפרקים הבאים:

דברים אלו כלם קולא הן אצל המזיק ולא שנמשכן את עצמנו להתיש כח הדין בשבילו אלא שאף הדין כך הוא כשהזיק חלק בתוך הכל הזיק וכשאנו שמין לו אנו שמין לו הכל עם אותו חלק כמה שוה ובחסרונו כמה שוה:

שור שנגח פרה מעוברת ומתה והיתה פרה לאחד וולד לאחר כששמין את הפרה ומגיעין לשומת מה שהיא יפה מחמת שמנה והוא הנקרא בלשון תלמוד פיטמא לבעל פרה הוא שהרי נבלע הוא באבריה ואע"פ שעבורה גורם לה שהרי בלא עבור באה כמה פעמים לידי שומן ועובי ועוד שהרי גוף הולד אינו מסייע לכך אע"פ שאפשר שהעבור מסייע לכך אבל מה שהיא יפה מחמת נפחה שהיא נראית בעלת איברים ועורה מתפשט ומתגדל לסבת הנפח חולקים שהרי אף גוף הולד מסייע לכך:

לפי מה שבארנו בענינים אלו שאין מוציאין מן הספק כלל אלא כל המוציא מחברו עליו הראיה נתבאר במסכת בבא בתרא צ"ג א' בשור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה נשוך וזה מועד לישוך אין אומרין בידוע שזה נגחו וזה נשכו אלא המוציא מחברו עליו הראיה אף גמל האוחר בין הגמלים וידוע מדרכו שהוא צנוע בתשמיש וכשאין הבהמות מתרחקות ממנו בשעה זו כמלא עיניו הוא הורגן ונמצא גמל אחד הרוג בצדו במקום שהוא אוחר בו פטור כל המוציא מחברו עליו הראיה ואין מוציאין ממון באומדנא ואמתלא:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזק בהם בעל קדרות חייב ואם הכניס ברשות בעל הבית חייב הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור נגח הוא שורו של בעל הבית חייב נפל לבור והבאיש מימיו חייב היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב ר' אומר בכלן אינו חייב עד שיקבל בעל הבית לשמור אמר הר"ם מה שאמר בפירות ואם הוזקה בהם ר"ל אם כשלה בהם אבל אם אירע לה נזק מאכילתה אינו חייב כלום בשום ענין לפי שבעל הפירות לא קבל עליו שמירת בהמה של בעל הבית והיה לה שלא תאכל הכניס שורו וכו' זהו כשיהיה אותו השור מועד ליפול על בני אדם בבורות ולפיכך יתחייב כופר ובלבד כשיפיל עצמו לשם בשביל מאכל שראה בבור ולכן לא יתחייב מיתה והלכה כר' שאמר שלא יתחייב בעל הבית שום דבר אם לא קבל עליו לשמור וכמו כן בעל השור לא יתחייב שום דבר לפי שברשות הכניס:

אמר המאירי הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור שהרי הוא אומר מי הרשך להכנס ולהכניס את שלך בשלי אם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית הרי בעל קדרות חייב לשלם את הכל או מדין בור או מדין אדם המזיק שהרי הוטל עליו לשמרם:

ואם הכניס ברשות והוא שאמר לו הכנס בעל חצר חייב בשמירת הקדרות לדעת חכמים מפני שכל שמרשה חברו להכניס את שלו בביתו מן הסתם מקבל הוא עליו שמירתו והרי הוא כאלו אמר הכנס ואני אשמור וכן אם הוזקה בהמתו של בעל הבית בקדרות הרי בעל הקדרות פטור שהרי שמירתן על בעל הבית אם שלא יוזקו ואם שלא יזיקו ולא עוד אלא אפילו יושברו ברוח:

ורבי חולק בסוף המשנה לומר שאע"פ שאמר לו הכנס אין זה רשות לקבל עליו שמירה שכך הוא אומר הכנס אלא שמ"מ הזהר בשמירתם הן שלא יזיקו הן שלא יוזקו אלא אם כן קבל עליו בפירוש שמירתן והוא שיאמר הכנס ואני אשמור ומ"מ קבל עליו מיהא חייב אפילו נשברו ברוח או לאיזו סבה מ"מ דוקא בפשיעה ושלא על ידי אונס שאם באונס פטור אין זה יותר משומר חנם והלכה כרבי:

הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב ופירשו בגמרא דוקא אם הוזקה בהחלקה הא אם הוזקה מדרך אכילתה פטור היה לה שלא תאכל ואע"פ שגורם הוא לכך הרי גרמא בנזקין פטור ואם הכניס ברשות הרי בעל חצר חייב בנזקי פירות ובעל פירות פטור מנזקי בהמה ולדעת רבי הרי הוא כנכנס שלא ברשות עד שיקבל עליו לשמור בהדיא והלכה כרבי:

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו בעל הבית פטור נגח זה שורו של בעל הבית חייב:

נפל שורו זה לבורו של בעל הבית והבאיש את מימיו ר"ל מים המכונסים חייב לשלם את המים ופרשו בגמרא דוקא שהבאיש מגופו כגון שהיה מלוכלך בטיט ובצואה ונמצא כאלו הזיק הפושע בידים אבל אם לא היה מלוכלך אלא שאחר שעה סרחה והבאישה מחמת ריחה פטור לגמרי שגרמא בעלמא הוא ואף מגופו דוקא שהזיק לדעתו בשעת נפילה הא לאחר נפילה נעשה השור בור והמים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים:

היה אביו או בנו בתוכו ונהרג בחבטת השור משלם את הכופר ופרשו בגמרא כגון שראה עשבים בבור ונפל מחמת עשבים שזהו דרכו וזהו הלוך והרי הוא רגל בחצר הניזק וכבר בארנו שרגל בחצר הניזק משלם כופר אף בפעם ראשונה ואין כאן מיתה לשור שכגון זה שלא בכונה הוא הואיל ומחמת הירקות הוא מפיל עצמו אבל אם נפל שלא בראיית ירקות הרי זה שנוי והרי הוא קרן ולא ישלם כופר עד שיעשה מועד ר"ל שיהא מועד ליפול על בני אדם בבורות וכשהוא מועד משלם את הכופר והוא במיתה וכן הלכה:

ר' אומר בכלם ר"ל בשלשת המשניות שהזכיר אינו נקרא רשות לענין קבלת שמירה עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור כמו שבארנו והלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הקדר שהכניס קדירותיו כו' טעמא דשלא ברשות דחייב בעל קדירות בנזקי בהמתו דבעל בחצר הא ברשות פטור ולא אמרינן מסתמא קביל עליה בעל קדירות לנטורי בהמתו דבעל החצר. מני ר' היא. הנה יש לתמוה מה זה שהוא מקשה התלמוד מבעל קדירות ובעל החצר בעל החצר קביל עלי' נטירותא דקדירות משום דאמר ליה עייל ואנן מפרשינן דעייל ואינטור קאמר ליה אבל בעל קדירות דלא א"ל כלום אמאי בעי לקבול עליה נטירותא דבהמתו דבעל החצר איהו לא אמר ליה אלא עיילנא ובעל החצר אמר ליה עול ומשום דאמר עיילנא מקבל עליה נטירותא בתימה ומה ראה רבי זירא להידחק ולהעמידה כתנאי. ונ"ל לתרץ דהא דאיתקש' תלמודא ורבי זירא נמי דאמר תברא ולא אוקמי כרבא משו' דדייק לישני דמתני' דקתני ושיברתן בהמתו של בעל הבית והתם קתני ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב מפני ששיברתן בהמתו של בעל הבית. אבל אם נשברו מאליהן ברוח אין בעל החצר חייב ואע"פ שהכניס ברשות דאע"ג דאמרינן מסתמא קביל עליה נטירותא וכאלו אמר עול ואינטור דמי האי ואינטור הכי מתפריש אנא אינטור תורי דלא יזיק קדירותיו. אבל אם ינזקו קדירותיך מעלמא או מאליהן ברוח לא קיבל עליה שמירתן דלא משמע ואינטור שאשמור קדירותיך ואתה תלך לך אלא שאשמור שורי שלא יזיקך אבל אתה תעמוד על שלך שלא ינזק מאליהן. וכיון שבעל הקדירות צריך לשמור קדירותיו סתמא דמילתא כי היכי דבעל החצר קביל עליה נטירותא דתורי שלא יזיק קדירותיו הכי נמי בעל הקדירות קביל עליה נטירותא דקדירותיו שישמרם שלא תינזק בהם בהמתו של בעל הבית שאע"פ שהרשהו להכניסם כך הרשהו שיעמוד עליהם וישמור את שלו שלא ינזקו ברוח ואע"פ שלא קבל עליו בעל הקדירות שמירת בהמתו של בעל הבית בפירוש מסתמא קביל עליה נטירותא כמה שבעל החצר מקבל עליו שמירת במהתו מסתמא דלא יהא אלא שותפא שוויה בהדי' בהאי חצר וכיון דשותפא שויה כמו שזה חייב בנזקי זה כך זה חייב בנזקי זה. ואליבא דרבנן דאמרי מסתמא קביל עליה שמירת בהמתו של בעל החצר ואליבא דר' דאמר מסתמא לא מקבל עליה נטירותא גם בעל החצר נמי לא יתחייב בנזקי הקדירות וא"כ מתניתין דקתני ואם הוזקה בהן בהמתו של בעה"ב חייב ודייקי' טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור בודאי דלא אתיא אלא כר' דאמר מסתמא לא קביל עליה נטירותא שאינך יכול לחלק בין בעל החצר ובין בעל הקדירות כלל. כיון שהוא צריך לשמור בקדיורתיו שאם בעל החצר קבל עליו שמירת בהמתו מסתמא שלא תזיק את הקדירות כך גם בעל הקדיות קיבל עליו שמירת קדירותיו מסתמא שלא תינזק בהם בהמתו של בעל חצר. ואם בעל הקדירות לא קיבל עליו מסתמא שמירת קדירותיו גם בעל החצר לא קיבל עליו מסתמא שמירת שורו לכן אמרה תלמודא ר' היא ור' זירא אמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו. אבל רבא סבר דמתניתין דקתני ושיברתן בהמתו של בעה"ב לא דווקא אלא אורחא דמילתא קתני א"נ רבותא נקט שאע"פ ששיברתן בהמתו פטור. כיון שהכניס שלא ברשות וה"ה שאפילו אם נשברו ברוח נמי חייב בעל החצר כשהכניס ברשות דהאי דאמרינן דמסתמא קביל עליה נטירותא וכאלו אמר עול ואינטור דמי האי ואינטור הכי מתפריש ואינטור קדירותיך וא"צ בעל הקדירות כלל לעמוד עליהן ולשומרם שכיון שברשות הכניסו הכא משמע מסתמא שכל שמירתן קביל עליה וא"צ לעמוד עליהם כלל. וכיון שאינו צריך לעמוד עליהם איך יתחייב אם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית שכל שמירת הקדירות היא מוטלת על בעל החצר. הלכך כולה מתניתן רבנן היא ולא קשיא מידי:

אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה וכו'. וא"ת והא אמרינן לעיל כחש בשעת העמדה בדין שהמזיק נפסד בכחש כפי חלקו והכי נמי אין לך כחש גדול כי ליתא לפרה ויפסיד המזיק כפי הלקו ואמאי משתלם כל החצי נזק מולד. וי"ל דלעיל איירינן לרבי עקיבא דאית ליה שותפי נינהו והכא איירינן לרבי ישמעאל. והר"מ פירש דשפיר מיירי לרבי עקיבא וכגון דאשכח ולד וקם בדמי פרה ששוה עתה הולד ככל הפרה ולא מפסיד מזיק מידי במאי דליתא לפרה כמו שהולד היה בשעת נגיחה. טעמא דלא ידעינן אם היח ולד וכו'. פירוש מדקאמר משתלם רביע מולד מספק אלמא דאי ידעינן דנגח ולד משלם כוליה פלגא דאם לא כן לא היה לו לשלם אלא אחד משמינית כפי חלקו. תלמידי הר"פ ז"ל.

וזה לשון הרא"ה ז"ל אלא אמר רבא לעולם וכו'. כלומר דוקא ואליבא דרבי ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו הילכך לרבי ישמעאל כיון דפרה וולד דחד נינהו וקיימא לן דבעלי חובות נינהו ופרה וולד חד גופא הוא לא סגיא דלא משתלם חצי נזק כוליה מן הפרה ואפילו ליתיה לולד דלרבי ישמעאל מהאי דמשכח דמשתאר משתלם וגבי חוביה ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד מן הספק אבל אי פשיטא לן וכו' משתלם וכו' ואף על גב דליתא לפרה אליבא דרבי ישמעאל. רבא לטעמיה וכו' פירוש שמעתא דרבא לכולי עלמא היא בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא והכי קאמר פרה שהזיקה גובה מולדה שהוא כאחד מאיבריה לגמרי לרבי ישמעאל כדאית ליה ולרבי עקיבא כדאית ליה. מאי טעמא גופה היא כיון שכל חיותו ממנה וצריך לה שאי אפשר לו אלא עמה. תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה אלא לפי חשבון לפי מה שסייעה הביצה בנזק כאלו היא הזיקה בפני עצמה מאי טעמא פרשא בעלמא היא שאין צריך לה כלל מכיון שנגמרה אלא הרי היא כאבן בתוך גופה. ולא שייכא הא דרבא כההיא דאמרינן בעלמא עובר אי ירך אמו הוא או לא ולאו כמאי דאמרינן בביצת טרפה ונבלה אי מותרת אי לא כדמוכח במאי דפרישנא. עד כאן. וכן פירש הראב"ד ז"ל עיין בלשונו הכתוב לעיל.

מאי טעמא פרשא בעלמא היא. הא אמרינן באלו טרפות גבי פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בולד לטרפה וכו' ככתוב בתוספות עוד דתנן במסכת עדיות דבית הלל אוסרים. ואם תאמר ומאי שנא דלענין איסור בשר בחלב שרינן בפרק קמא דביצה דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב רבי יעקב אומר וכו'. ותירץ בה"ג משום דאיסור בשר בחלב דרבנן וכו' ככתוב בתוספות בפרק קמא דחולין נ"ח א'. ובטומאה אף על פי שהיא דאורייתא אין סברא להחמיר יותר מבשר בחלב ולכך מדמה התלמוד טומאה לבשר בחלב דאפושי טומאה לא מפשינן להחמיר בה לענין טומאת נבלה כל ענין איסור. מכל מקום יש להחמיר בטומאה ובבשר בחלב דהוי דרבנן וכי קאמר אביי בלישנא קמא ודילמא לא הוה בעי למימר דכי היכי דלא החמירו בה בטומאת נבלה כבאיסור נבלה משום טומאה לא מפשינן ומהאי טעמא נמי לא החמירו בה אפילו בבשר עוף בחלב הוי דרבנן. ומיהו קשה לר"י על דברי הלכות גדולות וכו' ככתוב בתוספות שם. ורבינו תם מפרש דביצת שחוטה בחלב אפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא כיון שהביצה יצאה משחוטה אין דבר מגונה אם נתירנה בחלב כמו שהיה מגונה הדבר אם היינו מתירים ביצת נבלה שיצתה מן האיסור. ויש מפרשים טעם אחר דבאיסור נבלה החמירו בה גזרה אטו ביצת טרפה שהיא אסורה מן הדין לפי שהיא גדלה באיסור אף על פי שהיא גמורה וילדה אבל ענין טומאת נבלה ולענין איסור בשר בחלב לא שייך למגזר מידי משום ביצת טרפה ולכך אין להחמיר שם כבאיסור ביצת נבלה. וא"ת מכל מקום היכי שרו רבנן ביצים המעורות בגידין לאכול בחלב ואמאי טהור האוכל מנבלת העוף טהור מן השלל של ביצים והא היכא דמחברא בגופה חשבינן כגופה. ויש לומר דטעמא דמחברא בגופה דמסיק כחולין מדרבנן הוא. וא"ת והא במסכת ביצה משמע דביצת טרפה דאורייתא גבי הא דתניא אחד ביצה שנולדה בשבת וכו' וספקא אסור דקאמרי בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא אלא לרב יוסף ורב יצחק דקאמרי גזרה דרבנן ספיקא דרבנן היא ומשני סיפא אתאן לספק טרפה ואי הוי ביצת טרפה דרבנן אכתי תקשי ליה ספיקא דרבנן היא. וי"ל דהא דחשיב לה ספיקא דאורייתא היינו לרבי יעקב דאסר מעורות בגידים מדאורייתא אסר להו לרב יוסף דמוקמי בשלל של ביצים טהור כרבנן ולא כאביי דאפילו רבי עקיבא לא אסר לאביי אלא מדרבנן מדקאמר ליה אביי לרב יוסף ע"כ לא קאמר רבי יעקב התם אלא לענין איסור אבל לענין טומאה לא. אי נמי יש לומר דאפילו לרבנן אתי שפיר והכי קאמר סיפא אתאן לספק טרפה דכיון דאיסור טרפה דאורייתא החמירו רבנן אפילו בספקה אבל לרב יוסף ולרב יצחק דאמרי ביצה שנולדה ביום טוב גזרה דרבנן היא ליכא למימר הכי דאינהו גזרי אטו פירות הנושרין ומשקין שזבו והנהו נמי לא אסרי אלא מדרבנן. וכהאי גוונא אשכחן בסוף הערל דלמאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא לא אמרינן עיגול בעיגולים עולה אף על גב דטומאת תאנים דרבנן. ומיהו למאי דגרסינן במסכת ביצה ומצא בה ביצים גמורות לא צריכינן למימר דטעמא דאגידה בגופה דבחולין הוי דרבנן אלא ביצת טרפה דאורייתא היא אפילו לרבנן אותם שאינן גמורות. ואם תאמר והלא הגמורות לעולם לא יהיו מעורות בגידין אפילו אותן שהן בקליפה רכה. יש לומר דלא כגמורות בקליפה קאמר אלא כדפירש התם בקונטרס וכו' ככתוב בתוספות במסכת ביצה ז' א'. וההיא דמן שלל הביצים נמי טהור בגמורות איירי אבל שאינם גמורות כלל כגון הקטנות שלא נגמר אפילו החלמון עדיין הנהו בכלל אשכול נינהו בין ללישנא קמא בין לאיכא דאמרי ואפילו לרבנן אסירי מדאורייתא אלא דגמורות ומעורות ללישנא קמא הוו בכלל שלל ולאיכא דאמרי הוו בכלל אשכול לרב יוסף וכל שכן הקטנות ואותן שאינן מעורות ואינן דבוקות רק מעט וקרובות לינתק הוו בכלל שלל לרב יוסף ולאביי הוו אשכול גופיה וקטנות שאינן גמורות מצינו למימר דהנהו נמי בכלל אשכול נינהו או שמא באשכול גופיה איצטריך למימר דהוי כבשר משום דאיכא אינשי דלא אכלי אבל בביצים הקטנות לא הוצרכה הברייתא לומר שהן כבשר וכיון דאינן גמורות ולאכילה נמי חזו שפיר לכל אינשי פשיטא דכבשר חשיבי ושלל הוי בצים גמורות המעורות באשכול בין מעורות יפה בין קרובות לינתק. ואתיא ברייתא כרבנן אליבא דאביי או שמא סובר דאתיא ככולי עלמא ושלל גמורות שאין מעורות וקרובות לינתק אבל במעורות יפה לא דברה הברייתא כלום לפי שנחלקו בהם רבנן ורבי יעקב ובפלוגתא לא קא מיירי. ומיהו קשה לפי גירסא זו דלשון גמורות משמע גמורות ממש בקליפה בההיא ברייתא דקתני התם לעיל השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן ביום טוב. ועוד לאיכא דאמרי דפריך אביי ממאי דהאי אשכול הנך ביצים דמעורות באשכול דילמא מאשכול גופיה לימא דאשכול הם ביצים קטנות שאינן גמורות המעורות באשכול. ומיהו לפי מה שפירשתי דבאותם לא היה שום חידוש להשמיענו שהם כבשר ניחא. והריב"ם לא גריס גמורות ומפרש דרבנן שרו בחלב בין גמורות בין שאינן גמורות אפילו הקטנות ולפי דבריו ודאי טעמא דאגידא בגופה כגופה דמיא דקאמר בחולין לאו דאורייתא דאם כן לענין בשר בחלב מחשב נמי כגופה ואפילו לפי אותו טעם שפירשתי דמשום שגדלה באיסור מסתברא לענין טרפות טפי שייך להזכיר טעם מדאורייתא דהא בחולין לא קאמר האי טעמא אלא דאגידא בגופה ואגידא בגופה אינו מעלה ומוריד כלום לרבנן. והשתא ללישנא קמא הוי שלל ביצים המעורות בין גדולים בין קטנים ואשכול הויא אשכול גופיה. ומיהו גם לפירושו קשה ללישנא קמא דמי דחקו אביי לחלק בין איסורא לממונא לימא הכי ממאי דהאי שלל בהנך ביצים המעורות יפה דילמא באותן שאינן דבוקות רק מעט וקרובות לינתק כדמפרשינן ליה ללישנא בתרא אליבא דרב יוסף. אלא על כרחך צריך לומר דאביי היה משיב כל שעה לפי דברי רב יוסף ואינו רוצה לחלוק עליו במשמעות שלל ואשכול ולפיכך לא היה יכול לדחות כן ואם כן אפילו גרסינן נמי גמורות ניחא שלא היה אביי יכול לדחות דברי רב יוסף בענין אחר בלישנא בתרא כיון שהיה משיב לפי דבריו דרב יוסף היה סובר דאי אשכול קרוי הנך ביצים דמעורות באשכול יש במשמעותו בין גדולות בין קטנות אבל השתא כשאומר דילמא מאי אשכול אשכול גופיה אינו חולק במשמעות אשכול על רב יוסף שגם רב יוסף מודה שיותר שייך שם לאשכול גופיה מעל הביצים. ולא דחק רב יוסף לשנות אשכול ממשמעותיה אלא משום שהיה קשה לו מאשכול גופיה מאי למימרא. ורבינו שמואל מפרש ביצים גמורות מסוימות לגמרי בקליפה החיצונה הקשה מותרות לאכלן בחלב דהשתא לאו בשר בחלב נינהו הא מקמי הכי אף על פי שיש חלמון מבחוץ אסורות הואיל ואין קליפה קשה. וכן משמע לשון גמורות בכל ההלכה וכן עיקר לפרש ולחומרא. רבי יעקב אומר וכו' אדיוקא דרבנן דאסרו מקמי שנגמרו קאי רבי יעקב ואתא למימר המעורות דהיינו כל זמן שאין בהן לובן אסורות אבל בתר הכי מותרות דהיינו כשהיא באה בתוך השליא יש בה חלבון וחלמון אף על פי שאין קליפתן קשה מותרות. מאן תנא מן השלל של ביצים טהור דלא חשיב בשר אמר רב יוסף דלא כרבי יעקב דחשיב ליה בשר כשמעורות בגידים דהיינו של ביצים ואשכול דברייתא דמעורין בה הביצים. והשתא אי מוקמינן הך ברייתא כרבנן יש חילוק כשנעשו ביצים בלובן הוו בשר כל זמן שלא נתכסית הקליפה ולא נגמרה וכשהן בשלל מעורות בגידים דלא הוו לא ביצים ולא בשר מותרות לאכלן בחלב משום תורת פירשא בעלמא כדקתני מן השלל של ביצים טהור. ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של ביצים טמא אמר רב יוסף רבי יעקב היא להאי לישנא דקרי אשכול למעורות ומטמא להו צריך לפרש שלל של ביצים דמתניתין דקתני טהור ביצים הדקות מאוד ומחוברות יחד דהוי כפירשא בעלמא וטהורין אבל משגדלו כל כך שנגדלו ותלויין באשכול הוו בשר וטמאים ורבי יעקב הוא דקרי למעורות בגידים דהיינו אשכול ומשתצא מתורת אשכול ונכנסה בשליא והלבינה בלובן תטהר מלטמא בתורת ביצת עוף טהור דלא מיקריא נבלה כרבי יעקב דלא חשיב בשר אלא המעורות אבל לרבנן דחשיבי להו בשר עד שתגמר בקליפה קשה לא מתוקמא מתניתין דהא אשכול קתני דמשמע ולא ביצים שיש בהן לובן שבשליא ואלו לרבנן כלן טמאים כל זמן שאינן גמורות דדוקא ביצים גמורות שרו הילכך רבי יעקב היא ולא רבנן. תוספות שאנץ.
ולענין פסק כתב הרא"ה ז"ל לית הילכתא כמתניתין דכולה כסומכוס אלא כרבנן דפליגי עליה וקיימא לן נמי כי הא שמעתא דרבא דלכולי עלמא אמרה למילתיה כדפרישנא. ע"כ.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל תרנגולת שהזיקה ואחר כך הטילה ביצתה אינה גובה מביצתה כלל אפילו היה הביצה לאחד והתרנגולת לאחר אין בעל הביצה מסייע כלום שאין זה בשר אלא פירשא בעלמא ואין לה שום חיות כדי להחשב מכלל אבריה לענין זה. אף על פי שלענין איסור והיתר אמרו בהיפך שולד טרפה מותר וביצת טרפה אסורה. טעם הדבר שלענין איסור ביצה אגידא בגופה מה שאין כן בולד אבל בזו ולד מסייע להזיק ומאחר שהנזק נעשה כאחד אף הם נחשבין כגוף אחד אבל ביצה אינה מסייעה בכך. ודבר זה בתרנגולת הצריכה להעדאה שבתמותה אין נזקיה משתלמין אלא מגופה כגון דליל קשור בתרנגולת ואדויה אדויי על הדרכים שביארנו בפרק ב' שאם היתה מהדסת ושברה את הכלים ברוח שבכנפיה הרי חצי נזק שבה כדין צרורות ומשתלם מן העלייה. הזיקה בכנפיה ממש הרי היא מועדת ואף מן העלייה משתלם וכל שכן בביצתה. ומכל מקום לענין אם הביצה לאחד והתרנגולת לאחר פטור בעל הביצה אף במועדת. ע"כ.
וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל פרה מעוברת שהזיקה גובין ממנה ומולדה. ונראה לומר דאף על גב דפרה דחד ועובר דחד כיון דהשתא חד גופא נינהו דעובר ירך אמו הוא משתלם הניזק חצי נזק מגופה של פרה ומולדה אף על פי שאין הולד מספיק לרביע נזק. תרנגולת טעונה ביצים שהזיקה אין גובין מביצתה ודוקא ביצה שהיתה גמורה במעיה בשעה שהזיקה אבל אם טענה אחר כך ביצים כיון דמגופה קא ינקי גובה הנזק אפילו מביצתה כשם שגובין מנוצתה אם רבתה כנפיים אחר שהזיקה. וטעמא דביצה משום שפירשא בעלמא היא ולא מסייע בנזקא כלל. ואף על גב דאמרינן בעלמא ביצת טרפה אסורה התם הוא משום דביצתה דאיטרפא הוה טעונה ומאיסורא קא ינקי ביעי עד דגמרי ואף על גב דקיימא לן דטרפה אינה יולדת מטען הוא דלא טענה אבל מאי דאטעינא מקמי דאטרפה אשבוחי משבחא וגמרה להו וילדה. ע"כ.
אמר רבא אין שמין בשור שנגח את הפרה המעוברת לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גבי פרה. פרה מעוברת כמה שוה יותר משאינה מעוברת. וכן אתה מוצא בקוטע ידו של חבירו רואין אותו כאילו הוא שלם ואומדין כמה בין השלם לחסר ואין אומדין זה החסר כמה היה שוה יותר אם היה שלם לפי שכשרואין אותו החסרון הוא גדול בעיניהם. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל אין שמין את הפרה לבד והולד לבד אלא שמין כמה היתה שוה הפרה כשהיתה מעוברת מנה וכשאינה מעוברת כמה שוה שמונים נמצאת שומת הפרה שמונים ושומת הולד עשרים ומשלם ארבעים לפרה ועשרה לולד ואלו היינו שמין הולד כאלו נולד והיה לפנינו חי כמו שהוא עכשיו לפנינו מת היה שוה יותר מעשרים והיתה פסידא לזה למזיק ואף על פי שאלו היה הדין כן אין לנו ולפסידתו כלום מכל מקום הרי הוא אומר פרה מעוברת הזקתי ופרה מעוברת אתם שמין לי ולכך שמין לולד על גבי פרה שאין אדם נותן בוולדות שעדיין לא יצאו לאויר העולם כאלו יצאו. אף בקוטע ידו של חבירו הדין כן שאין שמין את היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול ושיחתכו ידו של עבד כזה שאין לבו של אדם נמלך לעשות אלא אם כן בדמים מרובים אלא שמין כמה שוה עכשיו וכמה היתה שוה מתחילה. ע"כ.

וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו. הוא הדין דמצי למימר בקוטע ידו של חבירו דהכי שיימינן בפרק החובל אלא משום דאיירי הכא לענין ממונו של אדם. ועוד דיד חבירו הוי נמי בכלל יד עבדו כדאמרינן התם בפרק החובל שמין אותו כעבד הנמכר בשוק וכו'. ממורי שיחיה. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו וכו'. מתוך פירוש רש"י משמע דמאי דתנן לקמן במתניתין ששמין אותה כמה היתה יפה וכו' דהיינו שומת דמי ולדות. דפירש לקמן גבי מאי דאמרינן הכי נמי קאמר כיצד משלם דמי וכו' שמין את האשה וכו' בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ושומא זו נותן לבעל והיינו דמי ולדות. ואם תאמר אמאי לא קאמר וכו' כמו שכתוב בתוספות ואמאי שבק רבא למיתני דומיא דפרה וולד ונקט במילי דעלמא. עוד כתבו בתוספות לאו משום דבכלל שומת האשה דמתניתין וכו' אלא הכי קאמר האי דמי ולדות שבח ולדות נמי דקאמר כלומר במשנה לא הזכיר כי אם דמי ולדות ובכלל שומא זו ישנן נמי שבח ולדות. תוספי הרא"ש ז"ל. עוד יש לומר כך כיצד משלם מהו חייב לשלם וכיצד דמי ולדות כמשמען שנישומן בפני עצמן חייב לשלם ושבח ולדות כמו כן חייב וכיצד שומתן שמין את האשה וכו' אבל אין צריך לפרש אלא כפשוטו כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות הכל מחובר יחד. ע"כ. ואחר כך מפרש האיך שמין על שבח ולדות. תוספות שאנץ.
עוד כתבו בתוספות אבל דמי ולדות אין צריך לפרשו ולא מסתבר למימר דסבר רבא דשמין ולדות בפני עצמן אלא רבא ארישא דמתניתין דפרה וולד קאי משום דשני גופין נינהו ואתא לפרושי דלא תימא דשמין לולד בפני עצמו דאם כן מפסיד מזיק ואסתייע למילתיה מקוטע יד עבד ושברה והוא הדין נמי לדמי ולדות. והא דלא אייתי ראיה ממתניתין משום דלא מפרשא בהדיא אשומת דמי ולדות דאפשר לפרשה בשבח ולדות ומיהו רבא סבירא ליה דשמין אגב אשה. הרא"ש ז"ל.

וכתב ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל וכן אתה מוצא בקוטע וכו'. כתוב בתוספות אין שמין דמי ולדות ושבח ולדות בפני עצמן. מפרש מהרא"ל דרוצה לומר אין שמין אותו אלא שומא אחת אגב האשה ולא שבח ולדות אגב האשה ודמי ולדות בפני עצמן דבפני עצמן ממש אין שייך בשבח ולדות דאי הוה שייך אם כן מאי טעמא לא קאמר וכן אתה מוצא בשבח ולדות. עוד כתבו בתוספות וכן משמע דמתניתין לא איירי וכו'. הקשה מהרא"ל דילמא מתניתין איירי כרבנן ורבן שמעון בן גמליאל אשבח ולדות לחוד. וי"ל מדפליג בסתם משמע דאכולה פליג. וכי האי גוונא פירש ר"י סוף פרק חלון. ע"כ.

ואי דינא הוא לכחוש מזיק. וא"ת ומאי איריא דפריך ליה הכא גבי מתניתין דהביא רבא שמביא לקמן גבי קוטע ידו הוי ליה למפרך. וי"ל דהתם ניחא שפיר משום דחד גופא הוא וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.
נפחא רב פפא אמר לבעל הפרה ולא דמי לשבח ולדות של גוף האשה שהוא כולו לבעל לרבנן ולרבן שמעון בן גמליאל חולקין דשאני התם דאיכא קראי גזרת הכתוב היא אף על פי שולדות אינם צררי הילכך אין ללמוד משם למקום אחר. הרא"ש ז"ל.

והר"א מגרמישא ז"ל כתב וז"ל נפחא רב פפא אמר וכו'. כתוב בתוספות אף על גב דבשאר נזיקין גופה יש לה וכו' והיינו טעמא משום דאז שמין לפחת של חלושה מבריאה ובזה יש לה נפקותא אף על פי שלעולם לא תמכור אפילו בנפוחה מאי איכפת לה. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל שור שנגח פרה מעוברת ומתה והיתה פרה לאחד וולד לאחר כששמין את הפרה ומגיעין לשומת מה שהיא יפה מחמת שומנה והוא הנקרא בלשון תלמוד פיטמא לבעל פרה הוא שהרי נבלע הוא באיבריה ואף על פי שעיבורה גורם לה שהרי בלא עיבור באה גם כן כמה פעמים לידי שומן ועובי. ועוד שהרי גוף הולד אינו מסייע לכך אף על פי שאפשר שהעיבור מסייע לכך אבל מה שהיא יפה מחמת נפחא שהיא נראית בעלת אברים ועורה מתפשט ומתגדל לסיבת הנפח חולקין שהרי אף גוף הולד אינו מסייע לכך. ע"כ.

מתניתין הקדר שהכניס קדרותיו וכו'. פירוש שלא ברשות כגון שאמר לו בעל החצר אל תכניסם והכניסם לפיכך חייב בעל הקדרות בנזקי בהמות של בעל החצר. רבינו חננאל ז"ל.

ואם הוזק בהם בעל פירות הא דהדר ותנא הא דאשמועינן דדוקא הוזק בהם שמשמע שהוחלק אבל הוזק מתוך אכילתה פטור וכו'. ולמאן דאמר איפכא בגמרא לאשמועינן נמי היא גופה דלא אמרינן היה לה שלא תאכל. הרא"ה ז"ל.

נגח הוא שורו של בעל הבית וכו'. תנא הא לאשמועינן דטעמא משום דהוי שלא ברשות הא היכא דהוי ברשות אפילו נגח הוא שורו של בעל הבית דמזיקו בידים פטור. הרא"ה ז"ל.

והתוספות כתבו דלא זו אף זו וכו'. וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל נראה דגם בבא דרישא צריכי משום רבותא דרבי. ע"כ.

בד"ה וכן אתה מוצא כו' ומתני' לא איירי כלל בשומת הולד אלא בשומת שבח וולדות כו' עכ"ל ולא תקשי להו דא"כ אמאי לא קאמר נמי וכן אתה מוצא בשומת שבח וולדות דלא שייך בשבח וולדות שומא אחרת בפני עצמה וק"ל:

בד"ה הקדר שהכניס כו' ה"א ברשות חייב לפי שנוחות לישבר ובסתמא קביל כו' עכ"ל ק"ק דא"כ מאי קא קשיא ליה לתלמודא בבבא דקדירות מדיוקא דרישא אסיפא דאימא דבעל חצר ודאי מסתמא מקבל נטירותא מה"ט דקדירות נוחות לישבר וכן בפירות נוחות להתקלקל אבל בעל קדירות ופירות אינו מקבל נטירותא על שורו של ב"ה ואפשר שסמך תלמודא אבבא שלישית דהכניס שורו לחצר של ב"ה כו' דהתם הוה סברא דזה מקבל נטירותא כמו זה ודו"ק:

תוס' בד"ה מ"ט כו' דברי הכל דהא רבא גופיה כו' כצ"ל:

בד"ה מ"ט פירשא בעלמא היא והא דאמר כו' אע"פ שהיא גמורה נ"ב קאי אביצת נבילה וק"ל:

בד"ה וכן אתה כו' שבח ולדות הוא לאו משום דבכלל כו' נ"ב פירוש אף שבח ולדות בעי ליה למימר כן פירש רש"י ומ"ה צריכין התוספות לומר לאו משום כו' ודו"ק:

גמרא טעמא דלא ידעינן כו' רבא לטעמיה כו'. קשה מנ"ל לטעמיה כו' דלמא פי' רביע נזקו ואין משלם כלום בשביל הפרה (אלא) [וא"ל] דא"כ קשה [כמו] על אביי [כמו שכתב למעלה בד"ה רביע נזק] א"כ למה ליה טעמא דלא ידעינן כו' לדייק כפשוטו דאי לאו ירך אמו למה משלם כלום בשביל הפרה אטו שני שוורים כו' כמ"ש התוס' בד"ה מ"ט אטו שני כו' [אע"כ צריך לפרש] רביע נזקו [והא דלא תני נזקו] כיון דחצי נזק ניחא תני איידי רביע לאפוקי לאביי וכו' [א"כ מנ"ל לטעמיה כו']:

תד"ה ליתא לפרה לא אתיא מתני' כר"ע כו' אם כחש המזיק כו'. פשוט דכוונתם דלר"ע ה"ה כי ליתא לפרה דהיינו שנאבדה הוה ההיזק דהוא דמי הפרה לתרוייהו וא"כ אפי' היה בודאי שנגחה ואח"כ ילדה ה"ל להפסיד מן חצי נזקו כפי ערך חלקו בהפרה והמותר יגבה מן הולד. ועתה שספק דלמא ל"ל בולד כלום לא יטול אלא חצי המותר והתוי"ט נראה שלא הבין כן בדבריהם ותמוה:

תד"ה מ"ט גופה אטו ב' שוורים תמים שהזיקו כו' מי הוה משלם חלקו וחלק חברו. ולכאורה אליבא דר"נ דאמרי' (לקמן נג ב) בשור ושור פהמ"ק שנגחו כיון דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ה"נ כיון דליכא לאשתלומי מהאי דנאבד משתלם כוליה ח"נ מהאי אבל נראה דדעתם כהוי"ח שבשו"ע סי' ת"י סל"ז דדוקא היכא דחבירו אינו חייב מדינא הוא דס"ל לר"נ כיון דליכא כו' אבל בחייב מדינא אלא שברח או שאין לו לא וגדולה מזו חלקו לעיל בד"ה גלית אדעתך ע"ש אבל לפי הדעה הראשונה שם וכ"נ דעת הנ"י לעיל בס"פ המניח גם בזה משתלם כוליה מהאי ונראה דזוהי גם דעת ר"ת בתוס' (סנהדרין פ ב) ד"ה עובר ומוצל מקושיית התוספות שם עליו בסה"ד מהך דהכא ולזה כוון הר"ן ג"כ בפ' א"ט גבי ולד טרפה ודלא כשעה"מ בפ"ב מהל' גנבה שנדחק בדבריו ע"ש:

תד"ה מ"ט פירשא דמאתמול גמרה לה. כ"ה בריש ביצה:

רש"י ד"ה המזיק. קצץ כו' אלא שמין ב"ס כו'. וכן (לקמן בגמ' נח ב) גבי ההוא גברא דקץ קשבא פסק ר"נ בששים וכן מסיק אביי שם ובסוף הסוגיא בדקלא דארמאה ודלא כרבא דרצה לחלק בין נזקי ממונו לנזקי גופו. ולכאורה טעמא בעי דהלא ובער בשדה אחר דמיניה ילפינן דשמין ע"ג שדה לא כתיב אלא בנזקי בהמה ואיך נלמוד קולא מבהמה מזקת לאדם המזיק שיש בו חומר שחייב בד' דברים עיין לעיל (ד) וז"ל התוס' (רד"ז) דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע"י שילוח בעירו וי"ל דכולהו אבות ילפינן מתחת נתינה כו' לעיל (ה) ומש"כ התוס' (ו ב) בד"ה שור רעהו דלא נתקבלה הג"ש אלא לענין תשלומי מיטב ל"ד אלא דר"ל לענין איכות התשלומין ולאפוקי פרטיהם בעיקר חיובייהו וכדמסקי וכ"מ מלשונם (בכתובות לב ב) ד"ה אלא ע"ש ועמש"כ לקמן בר"פ החובל:

במשנה ושברתן. כצ"ל [וכ"ה ברי״ף ורא"ש]:

תוס' ד"ה מאי טעמא גופה היא וכו' בסה"ד אלא משום דבעי לאוקמי. כעין זה לעיל דף מא ע"ב בתוס' ד"ה נפקא:

בתוספות בד"ה ליתא לפרה וכו' לדברי רבא לא אתיא מתני' כר"ע כו' עכ"ל. לכאורה נראה מלשון התוספות דדוקא אמתני' קשיא להו אבל דברי רבא גופא דבסמוך פרה שהזיקה אתיא אליבא דכ"ע דדוחק לומר שדברי רבא יהיו דלא כהלכתא וקשה דהא באמת על דברי רבא גופא יש להקשות כן וא"ל דרבא גופיה לא איירי כלל אי ליתא לפרה אלא איירי ששניהם קיימים והחצי נזק הוא כנגד שניהם ומש"ה קאמר דגובה נמי מולדה הא ליתא דא"כ מאי קאמר רבא לטעמיה הא בכה"ג כ"ע מודו דגובה נמי מולדה ולא מטעמא דגופה היא אלא מטעמא דהיא וולדה נגחו ואביי נמי דאוקי למתני' בפרה דחד וולד דחד ע"כ נמי דס"ל דהיא וולדה נגחו וא"כ מאי איצטריך נמי רבא לומר מ"ט גופה היא ות"ל דהוא וולדה נגחו אע"כ דרבא דאמר מולדה היינו אי ליתא לפרה והיינו מטעמא דגופה היא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דהוי דלא כהלכתא כיון דלר"ע היזק הפרה הוא ג"כ על הניזק ואמאי גובה כל הח"נ מולדה וכן קשה באמת על כל הפוסקים שכולם כאחד כתבו ההיא דרבא להלכה וכתבו להדיא דאפילו ליתא לפרה גובה כל הח"נ מולדה ופסקו נמי כר"ע דקאמר שותפים נינהו וא"כ קשה אהדדי. ונ"ל ליישב דהא דאמרינן בגמ' ובפוסקים אי ליתא לפרה אין הכוונה שנאבדה או מתה מאליה אלא כגון שנאבדה בפשיעת המזיק או ששחטה ואכל את בשרה וסד"א דמשלם מביתו ולא מגופו של הולד קמ"ל דגובה רביע נזק מגוף הולד דוקא משום ספק לסומכוס וכשנגח הולד בודאי גובה כל הח"נ מגוף הולד ולא מעלייה והיינו מטעמא דגופה היא וא"כ לפ"ז לא מקשו תוספ' מידי. אבל מלשון רש"י לא משמע כן ויש ליישב וצ"ע:

בד"ה הקדר וכו' הנך תלתא בבי צריכי כו' אבל בהמה לא עכ"ל. ואין להקשות ליתני בהמה לחוד וכ"ש הנך די"ל דה"א בהא פליג רבי ואמר דבסתמא לא קבל נטירותא אבל בקדירות אפי' רבי מודה קמ"ל דבכולהו פליגי ופירות נמי איצטריך לאשמעינן דפליג רבי דסד"א דוקא בהנך דלאו אורחא אבל אכילת פירות בבהמה אורחא הוא וסד"א דבסתמא קביל נטירותא אפילו לרבי קמ"ל דבכולהו פליגי ומה שכתבו התוספות לא זו אף זו לרווחא דמילתא:

ליתא לפרה. ותם אין משלם אלא מגופו ואמר ליה הב לי כולה פלגא הזיקא מולד דאיהו נמי אזקן בהדי פרה ורבא ס''ל דחד גופא הוא והוי כאחד מאבריה כדמפרש בסיפא דמילתיה משלם ליה מינה רבעא דנזקא ואידך רבעא מפסיד ואפי' שוה הולד כל פלגא נזקא: משתלם כוליה חצי נזקא מולד. כי ליתא לפרה: פרשא. דבר המופרש ממנה: אין שמין. ארישא קאי שור שנגח את הפרה והפילה אין שמין כל אחד בפני עצמו שעולין דמי הנזק הרבה אבל שמין פרה מעוברת כמה היתה יפה תחילה וכמה היא שוה עכשיו אם מתה אם חיה: מכחיש. מפסיד ולקמיה פריך אי דינא הוא לכחוש: בקוטע יד עבדו של חבירו. אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידיו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה הוא שוה עכשיו וכמה היה שוה תחלה: המזיק שדה חבירו. קוצץ נטיעותיו או אכל ערוגה אחת אין שמין אותה לבדה אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה תחלה ומה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו: פטומא. מה ששמין אותה שהיתה יפה מפני שומנה הוי דבעל פרה דהא ולד מחמתיה לא אתי שומנה: נפחא מאי. מה שהיתה יפה מפני נפחא למי ישלם:

ליתא לפרה משתלם רביע נזק כו'. לדברי רבא לא אתיא מתניתין כר''ע דכיון דשותפין נינהו הא אמרינן בהמניח (לעיל דף לד.) אם כיחש המזיק או שבח ברשותן דתרוייהו אלא כר' ישמעאל אתיא.: מאי טעמא גופה היא. מדאמר רבא בפרק כל האסורין בתמורה (דף ל: ושם) ובסנהדרין בפרק הנשרפין (דף פ. ושם) ולד הנרבעת והנוגחת אסור היא וולדה נגחו והיא וולדה נרבעו אין להוכיח דעובר ירך אמו הוא דהתם היינו טעמא שהולד עצמו נהנה מרביעה והיא וולדה נגחו ונרבעו אך משמעתין יש להוכיח כי ליתא לפרה להשתלם משתלם מן הולד ואם לאו ירך אמו למה משתלם מולד חלקו וחלק הפרה אטו שני שוורים תמים שהזיקו אם נאבד אחד מהן מי הוה משלם חלקו וחלק חבירו ותימה דרבא גופיה אית ליה בפרק בהמה המקשה (חולין דף עה.) השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי דמותר דארבע סימנין אכשר ביה רחמנא ואור''י דבכל מקום עובר ירך אמו הוא לבד לענין טריפה דכיון שיש לו חיות בפני עצמו ליכא למימר שנטרף עם אמו וכן הלכה דבכ''מ עובר ירך אמו הוא לבר מטריפה אע''ג דבפרק כל האסורין (תמורה דף ל: ושם) אמר רב הונא בר חנינא א''ר נחמן מחלוקת כשעיברו ולבסוף נרבעו דר''א סובר עובר ירך אמו הוא ורבנן סברי לאו ירך אמו הוא אע''פ שהולד עצמו נהנה ברביעה אין הלכה כן אלא כדאמר רבא אמר רב נחמן התם כשנרבעו ולבסוף עברו פליגי בזה וזה גורם אבל עברו ולבסוף נרבעו אסור ואותו לשון דרבא אמר רב נחמן הוא עיקר דמייתי לה בפרק כל הצלמים (ע''ז דף מו:) גבי המשתחוה לקמה וכן משמע בתמורה בפרק כיצד מערימין (דף כה.) דמסיק אדר' יוחנן דאמר עובר לאו ירך אמו תיובתא דרבי יוחנן תיובתא אע''ג דאמר בתר הכי לימא תנאי היא כן דרך הגמ' כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע''ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין (גיטין דף נג:) דמסיק תיובתא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא ואע''ג דבפרק הערל (יבמות דף עח. ושם.) מייתי מילתיה דר' יוחנן דתמורה ופריך עלה הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה כו' ודחיק לשנויי שאני עובר כו' לא משום שהיה מילתיה דרבי יוחנן עיקר אלא משום דבעי לאוקמי מילתיה דרבא דנכרית כו' לדברי הכל [דהא] רבא גופיה אית ליה הכא עובר ירך אמו: מאי טעמא פירשא בעלמא הוא. והא דאמר באילו טריפות (חולין דף נח. ושם) גבי פלוגתא דר''א ורבי יהושע בולד טריפה הכל מודים בביצת טריפה שהיא אסורה מאי טעמא כיון דאגידה בגופה כגופה דמיא היינו דוקא אותם שמעורות בגידין שנמצאו אדומות במעי תרנגולת חשיב כגוף התרנגולת ולכך אין גובה מביצתה דמי יימר שהיו מעורות בשעה שהזיקה התרנגולת ואפילו לסומכוס לכל הפחות מאותה דמתיילדא האידנא אין גובה דמאתמול גמרה לה אבל לענין טריפה אסורה דשמא בשעה שנטרפה היתה מחוברת ואפילו אותם שנולדו מיד אחר שנטרפה אסורה מגזירה דרבנן כמו שאסרו ביצה דתרנגולת נבילה דתנן במסכת עדיות (פ''ה מ''א) דב''ה אוסרין ונראה דטעם דביצת תרנגולת נבילה אסורה אטו ביצת טריפה שהגדילה באיסור אע''פ שהיא גמורה.: וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו כו'. וא''ת אמאי לא קאמר נמי וכן אתה מוצא בשומת דמי ולדות דתנן במתני' לקמן (ד' מח:) ששמין אותה כמה היתה שוה האשה עד שלא ילדה מחמת ולדות וכמה היא יפה משילדה ואין שמין דמי ולדות בפני עצמן שהיה נכחש מזיק ביותר אלא שמין הכל ביחד ורשב''ג לא נחלק על רבנן אלא בזה שאם שמין כך פטור המזיק שהאשה משבחת יותר לאחר לידה אבל לא בא לחלוק לומר שישומו הולדות בפני עצמם כי בזה לא נתן טעם למה יחלוק בכך אלא לרשב''ג שמין ולדות אגב אשה כמה שוה אשה מעוברת למכור גופה בלא ולדות פחות מלמכור הכל ביחד ונראה לר''י דבין לרבנן ובין לרשב''ג שמין ולדות בפני עצמם ולא אגב האשה משום דכיון דגוף האשה לאו ממון בעלים הוא וגם לענין שאר תשלומי חבלות אינו שלו אינו ראוי לשום ולדות אגב האשה כמו ולד אגב פרה ומתני' לא איירי כלל בשומת הולד אלא בשומת שבח ולדות ולכך לא מייתי הכא ראיה מדמי ולדות וכן משמע דמתניתין לא איירי בשומת ולד כלל למאן דמפרש מילתיה דרשב''ג וכי אשה משבחת יותר קודם שתלד מלאחר שתלד והא ודאי סברא גדולה הוא שדמיה עם הולדות מרובין מדמיה שלאחר לידה אלא ודאי לא דברו רבנן ורשב''ג אלא בשומת שבח ולדות אבל ולדות שמין לכ''ע בפני עצמם וה''פ דמתניתין כיצד משלם דמי ולדות ולא תימא דמי ולדות לבדן אלא שמין את האשה כו' ומוסיפין הדמים הללו על דמי הולדות ודמי ולדות גופייהו לא אצטריך לפרש מידי והא דמקשה בגמרא האי דמי ולדות שבח ולדות הוא לאו משום דבכלל שומת האשה דמתניתין ליהוי דמי ולדות אלא להיות נתוסף על דמי ולדות הוא דקתני לה במתניתין כדפרישית וכי משני כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה כו' היינו פי' שבח ולדות אבל דמי ולדות א''צ לפרשו: אי דינא הוא ליכחוש מזיק כו'. סובר המקשה כיון שפרה וולד שני גופין הן שמין ולד בפני עצמו ולא דמי לקוטע יד עבד שכל העבד גוף אחד וכן כל השדה שהיא הכל של ניזק כגוף אחד דמי ולהכי מקשה אי דינא הוא כאשר נראה מתוך הסברא לפי שהן שני גופין לכחוש מזיק ומשני הא נמי כגוף אחד דמי דאמר ליה פרה מעוברת כו': נפחא מאי רב פפא אמר לבעל הפרה. ולא דמי לשבח ולדות דהוי כולה לבעל לרבנן ולרשב''ג חולקין דהכא כיון שבעל הפרה יכול למכור פרתו בלא ולד נמצא כשמפסידו מפסיד כל מה שדמיה נפחת אבל אשה דאינה יכולה למכור אותו שבח אין ליפות כחה בשבח ולדות אע''ג דבשאר נזקין גופה יש לה אע''פ שאין יכולה למכור עצמה מטעם זה יפה כח בעל הפרה בנפחא מכח האשה בין לרבנן בין לרשב''ג וכן למ''ד דבנפחא חולקין יפה מטעם זה כח בעל הפרה בנפחא מכח האשה בשבח ולדות לרבנן: הקדר שהכניס קדרותיו כו'. הנך תלתא בבי צריכי ולא זו אף זו קתני דאי תנא קדירות הוה אמינא ברשות חייב לפי שנוחות לישבר ובסתמא קבל עליה נטירותא אבל פירות לא ואי תנא פירות שנוחות להתקלקל אבל בהמה לא: