בבא קמא מה ע"ב

שדאמר: שוכר כשומר חנם דמי [נחשב] לענין אחריות — ליתני [שישנה]: חוץ משומר חנם והשוכר,

ואי [ואם] כשיטת ר' יהודה שאמר: שוכר כנושא שכר דמי [נחשב] — ניתני [שישנה]: חוץ משומר חנם, אבל לשיטתו צריך היה להוסיף עוד ולשנות: וכולן במועדין פטורין לענין כופר, שהרי ר' יהודה סבור (במשנה הבאה) ששור מועד די לו בשמירה פחותה. ואם כן, ברייתא זו לפי איזו שיטה היא?

אמר רב הונא בר חיננא: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' אליעזר היא, שחלק על ר' יהודה בדין שור מועד ואמר: מועד אין לו שמירה אלא סכין. כלומר, אין שום שמירה למועד שתהא מועילה להסיר מן הבעלים (ולענייננו, מן השומרים) את האחריות ואת חובת הכופר, ואולם לענין שוכר סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' יהודה, שאמר: שוכר כנושא שכר דמי [נחשב].

אביי אמר: לעולם תפרש את הברייתא כשיטת ר' מאיר, ומה שהיה קשה לך בדינו של השוכר — יש לשנות את גרסת הברייתא, וכמו שהיה מחליף רבה בר אבוה את גירסת הברייתא ביחס לדעות ושמות אומריהן, ותני [וכך היה שונה]: שוכר כיצד משלם? ר' מאיר אומר: כשומר שכר, ור' יהודה אומר: כשומר חנם.

א אמר ר' אלעזר: מסר הבעלים את שורו לשומר חנם, הזיק השור — חייב השומר בתשלומי הנזק, הוזק השור — פטור.

ומבררים, אמרי [אומרים]: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דקביל עליה [אם מדובר כאן שקיבל השומר עליו] את שמירת נזקיו — אפילו הוזק נמי ליחייב [גם כן שיתחייב], ואי [ואם] שלא קביל עליה [קיבל עליו] שמירת נזקיו — אפילו הזיק נמי ליפטר [גם כן שייפטר] מכל תשלום!

אמר רבא: לעולם תפרש שמדובר כאן שקיבל עליו שמירת נזקיו, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — כגון שהכיר בו השומר בשור שהוא נגחן. וסתמא דמילתא [וסתמו של דבר] מניחים אנו כי בשור כזה שלא אזיל איהו ומזיק אחריני [ילך הוא, השור, ויזיק אחרים] — קביל עליה [קיבל עליו אחריות לשמירתו], שהרי הכיר בו שהוא נגחן, אבל דאתי אחריני ומזקי ליה לדידיה [שיבואו אחרים ויזיקו אותו עצמו], את השור הנגחן — לא אסיק אדעתיה [העלה על דעתו], וממילא לא קיבל עליו להתחייב בשמירה על כך.

ב משנה קשרו בעליו את השור במוסרה (חבל) ונעל בפניו את הדלת כראוי, ויצא השור והזיק, אחד שור תם ואחד שור מועד — חייב, שאין זו שמירה מספיקה ועדיין אחראי הוא על נזקיו, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: אם היה זה שור תם — חייב, ואולם מועד — פטור, שנאמר בחיוב שור מועד: "ולא ישמרנו בעליו" (שמות כא, לו), ואילו במקרה זה שבמשנה שמור הוא זה, שהרי נקט אמצעים מסויימים של שמירה עבורו.

ר' אליעזר אומר: אין לו למועד שמירה אלא סכין (כאשר שוחטים אותו), כלומר, לגבי מועד כל שמירה אינה פוטרת את הבעלים מאחריות לנזקים.

ג גמרא ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? — קסבר [סבור הוא] סתם שוורים לאו [לא] בחזקת שימור קיימי [עומדים], שאין דרך אנשים לשמור שווריהם, ואמר רחמנא [ואמרה תורה]: תם ניחייב [יהיה חייב] עליו, דניבעי ליה [שנצריך לו] לפחות שמירה פחותה (מזערית) בחבל, הדר אמר רחמנא [חזרה ואמרה תורה] "ולא ישמרנו" גבי [אצל] מועד, לומר דניבעי ליה [שנצריך לו] לא שמירה פחותה בלבד אלא מעולה, ויליף [ולמד] בגזירה שווה נגיחה לתם נגיחה למועד, ללמוד מכאן שגם שור תם וגם שור מועד צריכים שמירה מעולה. ולכן כל מי ששמר את שורו שמירה שאינה מעולה — חייב באחריות.

ואילו ר' יהודה סבר [סבור]: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי [עומדים], שאנשים שומרים עליהם שמירה כלשהי, פחותה, ובכל זאת אמר רחמנא [אמרה התורה]: תם נשלם [ישלם], ומכאן נלמד דניבעי ליה [שנצריך עבורו] שמירה מעולה. הדר אמר רחמנא [חזרה ואמרה תורה] "ולא ישמרנו" גבי [אצל] מועד, להדגיש שוב: דנעביד ליה [שיעשה לו] שמירה מעולה, אם כן הוי [הרי זה] ריבוי אחר ריבוי, וכלל בידינו שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, וכוונתו: מיעט הכתוב לשמירה מעולה, שאצל מועד אין צורך בשמירה מעולה, אלא בשמירה כלשהי יוצא מידי אחריותו, שיותר מכן אינו יכול לשמור.

וכי תימא [ואם תאמר]: הלא נאמרה נגיחה לתם ונגיחה למועד להשוות את דיניהם — מכל מקום הא מיעט רחמנא [הרי מיעטה התורה] במועד, בהדגשה "ולא ישמרנו": לזה, למועד, ולא לאחר, לתם.

ושואלים: והא מיבעי ליה [והרי צריך אותו] ללאו, לעצם ההלכה שמתחייב על שלא שמרו שמירה מעולה! ומשיבים: אם כן, שרק לכך נצרך הכתוב נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "ולא ישמור" מאי [מה] משמעות "ולא ישמרנו"? — כוונתו להדגיש: לזה ולא לאחר.

תניא [שנויה ברייתא] שיש בה שיטה רביעית, ר' אליעזר בן יעקב אומר: אחד תם ואחד מועד ששמרו שמירה פחותה — פטור.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מצד אחד סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' יהודה שאמר: מועד בשמירה פחותה סגי ליה [די לו], ומצד אחר יליף [ולמד] נגיחה לתם ונגיחה למועד בגזירה שווה, ומכאן הוא מסיק שכשם ששור מועד די לו בשמירה פחותה — כך שור תם די לו בשמירה פחותה.

ובבירור דעתו של ר' יהודה אמר רב אדא בר אהבה: לא פטר ר' יהודה אלא צד (חלק) העדאה שבו. שמה שאמר ר' יהודה ששור מועד פטור עליו אם שמרו שמירה כלשהי — הרי זה רק לגבי מחצית הנזק הנוספת שמתחייב בה בהיותו מועד, אבל צד תמות במקומה עומדת, שהחיובים החלים עליו בהיותו תם לא פקעו, ואם לא שמר את השור המועד שמירה מעולה — יהיה חייב לשלם כתם, חצי נזק.

אמר רב: שור שהיה מועד לנגוח בקרן ימין — אינו מועד לקרן שמאל.

אמרי [אומרים]: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] אמר זאת? אי אליבא [אם לפי שיטת] ר' מאיר — האמר [הרי אמר] ר' מאיר: אחד תם ואחד מועד שמירה מעולה בעי [צריך הוא]! אי אליבא [אם לפי שיטת] ר' יהודה, מאי אריא [מה שייך, מדוע דווקא] קרן שמאל? אפילו בקרן ימין נמי [גם כן] אית ביה [יש בו] בשור צד תמות ואית ביה [ויש בו] צד מועדת! שהרי נשאר צד תמות בכל מועד, אפילו באותה קרן!

אמרי [אומרים]: לעולם דעתו כר' יהודה, ולא סבירא ליה [ואינו סבור] כשיטתו של רב אדא בר אהבה, שצד תמות אינו בטל, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: כי האי גוונא [באופן זה] הוא דמשכחת ביה [שאתה מוצא בו] בשור צד תמות ומועדת, כגון שהוא מועד לקרן אחת ולא לשניה,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - ב

אם כן תיקשי סיפא דברייתא, דהאמר ^[1] רבי מאיר גופיה במחלוקת אחרת שנחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה:

שוכר כשומר חנם דמי, ודי לו ב"שמירה פחותה" ל"שמירת גופו" - ואם כן ליתני בסיפא דברייתא: "וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו, חוץ משומר חנם והשוכר"!? שהרי כשם שפוטר אתה את שומר החנם מתשלום דמי שור לבעליו, משום שלענין "שמירת גופו" שהיא המחייבתו בדמי שור לבעליו, די לו ב"שמירה פחותה" שעשה לשור, אם כן אף השוכר ייפטר כמוהו.

ואי סוברת הברייתא כרבי יהודה, דאמר במחלוקת האחרת: "שוכר כנושא שכר דמי", ומשום כך מחייבת הברייתא בסיפא את השוכר בדמי שור לבעליו, ואף שהיה השור שמור "שמירה פחותה"; אם כן ניתני אחר מה ששנינו בברייתא: "וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם": וכולן - כל השומרים - במועדין, פטורין לענין כופר, שהרי לדעת רבי יהודה עצמו די בשמירה פחותה למועד, והשור שמור היה שמירה פחותה, ואם כן נפטרו כולם מן הכופר; וכן תיקשי רישא ששנינו בהדיא שהם חייבים בכופר. ^[2]

אמר תירץ רב הונא בר חיננא:

הא מני ברייתא זו, המחייבת מועד שהיה שמור שמירה פחותה, ופוטרת את השוכר:

רבי אליעזר היא, דאמר: מועד אין לו שמירה אלא סכין, ולכן חייבין השומרים בכופר ואף ששמרו שמירה פחותה, ומה שחייב שוכר בתשלום דמי שור לבעלים הוא משום דלענין שוכר, סבר לה - רבי אליעזר - כרבי יהודה, דאמר: שוכר כנושא שכר דמי, ואין די לו בשמירה פחותה. ^[3]

אביי אמר לבאר את הברייתא:

לעולם הברייתא כרבי מאיר היא, הסובר: מועד אין די לו בשמירה פחותה, ולכן חייבים השומרים בכופר כששמרו שמירה פחותה בלבד, ודקשיא לך: אם כן ייפטר השוכר מתשלום דמי שור לבעליו, היות ולדעת רבי מאיר עצמו, שוכר כשומר חנם דמי ודי לו בשמירה פחותה, אימא לך:

וכדמחליף רבה בר אבוה - את השיטות בדין השוכר - ותני: שוכר כיצד משלם: רבי מאיר אומר כשומר שכר, רבי יהודה אומר כשומר חנם, ואם כן הברייתא כולה כרבי מאיר, והשוכר חייב בדמי שור לבעלים, כי הוא כשומר שכר החייב לבעלים שמירה מעולה.

אמר רבי אלעזר:

מסר שורו לשומר חנם:

יצא השור והזיק את אחרים, חייב השומר בתשלומי נזקו לניזק.

יצא השור והוזק על ידי שור אחר, פטור השומר מתשלומי נזקו לבעלים. ^[4]

אמרי, תמהו בני הישיבה: והרי היכי דמי, באיזה אופן עוסקת הברייתא:

אי דקביל עליה השומר שמירת נזקיו, ^[5] דהיינו: שמירה שלא יזיק ושלא יוזק, אם כן אפילו הוזק נמי ליחייב שהרי בכלל קבלתו הוא.

ואי דלא קביל עליה שמירת נזקיו, ומשום כך פטור הוא אם הוזק, אם כן אפילו הזיק נמי ליפטר, שהרי לא קיבל על עצמו שמירה זו.

אמר פירש רבא את דברי רבי אלעזר:

לעולם שקיבל עליו שמירת נזקיו, והכא במאי עסקינן:

כגון שהכיר בו השומר בשור שהוא נגחן, וקיבל עליו "שמירת נזיקין" סתם, ^[6] ובשור כזה אין מונח בקבלתו אלא שמירה שלא יזיק, אבל לא שלא יוזק משור אחר -

ומשום דסתמא דמילתא היא:

דלא אזיל איהו ומזיק אחריני קביל עליה [שלא יזיק הוא את אחרים, אכן כלול בקבלתו] כי זה הוא דבר המצוי והעלה אפשרות זו בדעתו וכללה בקבלתו.

אבל דאתי אחריני ומזקי ליה לדידיה [שיוזק שור נגחן על ידי אחרים] לא אסיק אדעתיה [לא העלה בדעתו] ולא כללה בקבלתו, שאין זה מצוי שיתיצב שור כנגד שור נגחן. ^[7]

מתניתין:

משנתנו מבארת מה הוא "מין השמירה" שחייבים בעלים בקרן של שור תם ומועד:

קשרו בעליו במוסרה הוא חבל של גמי שהוא עשוי לקשור בו צואר הבהמה - ^[8]

ונעל [או שנעל] בפניו כראוי, דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלבד; ושתי שמירות אלו "שמירה פחותה" המה -

ויצא השור והזיק בקרנו, ^[9] שניתק השור את המוסרה, או שנפרצה הדלת ברוח שאינה מצויה ויצא והזיק:

אחד תם ואחד מועד, חייב; דברי רבי מאיר, שהוא סובר: הן תם והן מועד אין די להם בשמירה פחותה, עד שיקשור אותם בשלשלאות של ברזל שלא יוכלו לנתקם, ^[10] או שיסגור עליהם בדלת שיכולה לעמוד אפילו ברוח שאינה מצויה.

רבי יהודה אומר:

אם היה השור תם הרי הוא חייב, שהוא צריך "שמירה מעולה" לפטור את הבעלים -

ואילו אם היה השור מועד, הרי הוא פטור, שהמועד די לו בשמירה פחותה, ומשום שנאמר [שמות כא לו]:

"או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו, שלם ישלם שור תחת השור", ואף "שמירה פחותה" שימור הוא זה, ובגמרא מתבאר הלימוד בהרחבה. ^[11]

רבי אליעזר אומר:

אין לו שמירה למועד אלא סכין, ואפילו שמרו שמירה מעולה, ויצא והזיק הרי הוא חייב בתשלומין. ^[12]

גמרא:

הגמרא מבארת את טעם מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה:

מאי טעמא דרבי מאיר, הסובר: בין תם ובין מועד צריכים "שמירה מעולה":

משום דקסבר רבי מאיר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, ^[13] כלומר: סתם בני אדם אין שומרים את שורם, ובהם דיברה תורה - ואמר רחמנא: תם - מן השוורים האלו שאינם שמורים כלל - כשנגח ניחייב בתשלומין, כדי דניבעי ליה לכל הפחות שמירה פחותה כדי לפוטרו מן התשלומין, כלומר: היות וחייבה התורה את השור שאינו שמור, למדנו שבלי שמירה חייב אדם על מעשה שורו, אבל אם שמר אפילו שמירה פחותה אין לנו מקור שהוא חייב.

וכשהדר אמר רחמנא: "ולא ישמרנו" גבי מועד, הא אם שמרו הרי הוא פטור, להוסיף בא הכתוב דנבעי ליה למועד שמירה מעולה - ^[14] ואחר שלמדנו שמירה מעולה למועד - שוב יליף רבי מאיר בגזירה שוה: ^[15] נגיחה לתם נגיחה למועד, שאף התם צריך שמירה מעולה.

וטעמא דרבי יהודה:

רבי יהודה סבר: סתם שוורים בחזקת שימור בשמירה פחותה קיימי, כלומר: סתם בני אדם שומרים את שווריהם לכל הפחות בשמירה פחותה, ובשוורים אלו דיברה תורה -

ואמר רחמנא: תם - מן השוורים השמורים בשמירה פחותה - כשנגח נשלם, כדי דניבעי ליה שמירה מעולה, כי אם בשמירה פחותה חייבתו התורה, הרי בהכרח שצריך הוא שמירה מעולה.

וכשהדר אמר רחמנא: "ולא ישמרנו" גבי מועד, ולמדנו דנעביד ליה שמירה מעולה, אחר שלמדנו כן כבר ממה שחייבה התורה את התם בלי שמירה מעולה, נמצא, דהוי "ריבוי אחר ריבוי", ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, ומיעט הכתוב לשמירה מעולה, ודי למועד בשמירה פחותה. ^[16]

וכי תימא:

נילף נגיחה לתם נגיחה למועד, ונמעט אף את התם משמירה מעולה, אין לומר כן, משום דהא מיעט רחמנא גבי מועד: "ולא ישמרנו" ומשמע: לזה היינו למועד ולא לאחר דהיינו לתם, ונשאר התם בדינו שהוא צריך שמירה מעולה, ומפרשת הגמרא את הדרשה ואזיל.

ותמהינן: והא מיבעי ליה ל"ולא ישמרנו" ללאו, ^[17] כלומר: לגופיה איצטריך שדי לו בשמירה פחותה, ומנין לך ללמוד עוד מזה, שדין זה הוא למועד בלבד ולא לתם!? ומפרשינן: אם כן - שלא בא הכתוב אלא לגופיה ולא למעט - נכתוב רחמנא "ולא ישמור", מאי "ולא ישמרנו", ללמדנו הוא בא: לזה ולא לאחר.

תניא:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אחד תם ואחד מועד, ששמרו שמירה פחותה, פטור. ^[18]

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב:

משום דסבר לה כרבי יהודה, דאמר: מועד בשמירה פחותה סגי ליה, וכפי שלמדה רבי יהודה מן הכתובים -

ומיהו רבי אליעזר בן יעקב יליף נגיחה לתם ונגיחה למועד, ללמדנו שאף התם כמוהו כמועד, ואינו סובר את המיעוט "ולא ישמרנו".

אמר רב אדא בר אהבה:

לא פטר רבי יהודה במועד ששמרו שמירה פחותה והזיק, אלא את צד ההעדאה שבו, כלומר: אינו פטור אלא ממה שנוסף עליו חיוב על ידי העדאתו -

אבל צד תמות במקומה עומדת, וחייב עליה כבתחילה, דהיינו, שאת חצי הנזק המשתלם כשהוא תם אף כששמרו שמירה פחותה, הרי הוא חייב גם לאחר שהועד. ^[19]

אמר רב:

מועד לקרן ימין, נגח שלש נגיחות בימין והועד עליהם, אינו מועד לקרן שמאל, כלומר: באופן זה אתה מוצא בשור אחד תמות ומועדות.

אמרי, תמהו בני הישיבה: והרי פשיטא, שלא לענין תשלומין השמיענו רב שאינו מועד, וללמדנו שאם נגח בקרן שמאל שלא הועד עליה אינו חייב בתשלומין, כי דבר פשוט הוא, ^[20] אלא לענין שמירה הוא שהשמיענו רב שאינו מועד לקרן שמאל, ללמדנו, שהשמירה הפוטרת אותו על מועדותו שבקרן ימין, אינה השמירה הפוטרת אותו בקרן שמאל מחצי נזק שלא הועד עליה -

ואם כן תיקשי: אליבא דמאן אמרה רב!?

אי אליבא דרבי מאיר, הרי אי אפשר לומר כן, כי:

האמר רבי מאיר: אחד תם ואחד מועד שמירה מעולה בעי, כלומר: דין שמירה אחד לתם ולמועד, ואין נפקא מינה בשמירה בין ימין לשמאל.

ואי אליבא דרבי יהודה המחלק בין תם למועד, שהמועד די לו בשמירה פחותה מזו של תם, והיינו דאמר רב, שבשור אחד יש שתי שמירות, שלנגיחות של ימין שמירתו פחותה, ולנגיחות של שמאל שמירתו מעולה; אף זה אי אפשר, כי: אם כן מאי איריא קרן שמאל, כלומר: אם להשמיענו בא רב שמשכחת לה שתי שמירות בשור אחד, אם כן לא הוצרך להרחיק נגיחותיו מימין לשמאל, שהרי אפילו בימין נמי, אית ביה צד תמות ואית ביה צד מועדות, שצד תמות במקומה עומדת כמבואר לעיל, ובימין גופיה משכחת שתי שמירות בשור אחד!?

אמרי, תירצו בני הישיבה:

לעולם כרבי יהודה אמר רב את דינו, ומיהו לא סבירא ליה לרב הא דרב אדא בר אהבה שצד תמות במקומה עומדת -

והכי קאמר, כלומר: ודין זה עצמו בא להשמיענו רב: כי האי גוונא דימין ושמאל בלבד הוא דמשכחת ביה בשור אחד צד תמות ומועדות, השונים בדיני שמירתם -

הערות

^[1] כן היא גירסת רש"י [ולא "דאמר" וכאשר הוא לפנינו] בכל כתבי היד, כמבואר ב"שנויי נוסחאות" שבמהדורת פרנקל, וכן נראה מכל סגנון פירוש הקושיא בדברי רש"י.

^[2] נתקשו האחרונים [ראה "ספר המפתח"], למה לגמרא להוסיף על הברייתא, היה לה להקשות על הרישא של הברייתא. ב. תמצית קושיית הגמרא היא: ממה שהברייתא מחייבת בכופר כששמר שמירה פחותה, בהכרח שלמועד אין די בשמירה פחותה, וממה שמחייבת הברייתא את השוכר בדמי שור לבעלים, אף ששמר שמירה פחותה, בהכרח ששוכר כנושא שכר דמי, ושני דינים אלו אינם לא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה.

^[3] ברש"י מבואר, שלענין תשלום הכופר, חייבים השומרים אפילו היו שומרים אותו שמירה מעולה, כיון שהברייתא כרבי אליעזר; ורש"י בזה לשיטתו לעיל בעמוד א [ראה בהערה 13 שם], ששומר חינם אינו נפטר לענין שמירת נזיקין בשמירה פחותה [לענין כופר], אבל לדעת הרשב"א החולק שם [ראה בהערה שם], וסובר ששומר חינם נפטר בשמירה פחותה אף אם לענין שמירת נזיקין צריך שמירה מעולה, הוא הדין דלרבי אליעזר יהיו פטורים כל השומרים כששמרום שמירה מעולה; וראה מה שכתב רבינו פרץ כאן.

^[4] בגמרא תמהו על ביאור הדברים; ולכאורה היה אפשר לפרש את הברייתא בפשיטות, והכא במאי עסקינן בשומר חנם ששמר את המועד שמירה פחותה, ולכן "הזיק" חייב, כדעת רבי מאיר שמועד לא די לו בשמירה פחותה; ואילו אם הוזק השור הרי הוא פטור, כי די לו לשומר חנם לענין "שמירת גופו" בשמירה פחותה. והניחא לדעת הסוברים [ראה לעיל בעמוד א הערה 13] ששומר חנם די לו בשמירה פחותה לענין תשלומי נזיקין [כשיטת הרמב"ם ורש"י לענין תשלומי ממון שאינם כופר; ולהרשב"א אפילו בכופר] ; אבל לשיטת רבינו פרץ, הסובר: שאין די לו בשמירה פחותה אלא לענין "שמירת גופו" ולא לענין "שמירת נזיקין", ואפילו בתשלומי ממון, תיקשי! ? קושיא זו הוקשתה לרבינו פרץ כאן, ומוכיח מזה, שמה שאמרו "הזיק חייב", אין הכוונה שהוא חייב לשלם לניזק, אלא שאם תפסו הניזק הרי השומר חייב לשלם דמי שור לבעלים, ד"הזיק חייב" הוא כמו "הוזק חייב" שהוא לבעלים; וכנראה כוונתו לומר, שרבי אלעזר מדבר בשור תם, והיות וגביית הנזק היא מן השור בלבד שהוא של בעלים, אם כן כל חיובו של השומר אינה אלא משום דין "שמירת גופו", ואם הזיק השור כשהיה שמור שמירה פחותה, שמדין "שמירת גופו" פטור הוא, שוב אין לחייב את השומר, וצריך תלמוד, שהרי לא הזכיר שהנידון הוא בשור תם בלבד; ומיהו רש"י לא משמע שמפרש כן, אלא "הזיק חייב" היינו לניזק, ואם כן רש"י לשיטתו הוא. וב"אור שמח" [נזקי ממון ד ד, סד"ה ופוק חזי], תירץ, [לשיטתו שהוא סובר כרבינו פרץ], שלא רצתה הגמרא לפרש את דברי רבי אלעזר שלא כהלכתא שמועד די לו בשמירה פחותה; ומיהו לפי מה שפירש שם את הירושלמי על משנתנו, מבואר דין זה בירושלמי, ראה שם.

^[5] לדעת הרשב"א "קביל עליה שמירת נזקיו", אין הכוונה שקיבל בפירוש, אלא שומר סתם; אבל לדעת הראב"ד שהביא הרשב"א, הכוונה היא שקיבל על עצמו שמירת נזיקין בסתם, ועל דרך זה מתבאר בפנים. וב"אבן האזל" [נזקי ממון ד י ד"ה לכן נראה] תמה על פירושו של הרשב"א, שאם כן, נצטרך לומר ש"לא קביל עליה שמירת נזקיו" היינו שהתנה בהדיא שאינו מקבל עליו שמירה, והיכי סלקא דעתין לפרש כן, והרי בברייתא כתיב "שומר חנם", ואם אינו מקבל עליו שום שמירה, אם כן האיך הוא נקרא שומר חנם, [ויש לעיין, שלכאורה לפי הרשב"א הכוונה היא שאמר בפירוש שאינו מקבל "שמירת נזיקין" בין הזיק בין יוזק, אבל שאר שמירות ודאי קיבל עליו, ולכן נקרא "שומר חנם"].

^[6] נתבאר לפי פשטות הלשון, וכן הוא לפירוש הראב"ד [ראה בהערה לעיל] ; אבל הרשב"א כתב, שדוחק הוא לפרש שקיבל עליו סתם שמירת נזיקין ולא פירש אם יזיק או יוזק, ומזה הוכיח כשיטתו, ש"קביל עליו שמירת נזקיו", היינו סתם שמירה; וראה עוד בכל זה ברמב"ם ובהשגות הראב"ד וב"מגיד משנה", בהלכות נזקי ממון ד י.

^[7] א. כתב ב"אבן האזל [נזקי ממון ד י ד"ה ונראה דבאמת], דבפשוטו סברת הגמרא תמוהה, שהרי כיון שהשומר קיבל עליו סתם שמירה, אם כן מה איכפת לן שלא העלה בדעתו שיבוא שור וייגחנו, והרי בדין שמירה נכלל כל מיני היזק, ואין צריך השומר לחשוב על כל מין היזק בפרט, אלא שמקבל עליו שמירת גופו שלא יארע לו היזק כלל, ואם כן מה בכך שלא העלה על דעתו היזק זה, [וראה שם שביאר, דאין הכוונה שהוא אנוס, ראה שם] ; והאריך שם לבאר, ששמירה מנגיחה היא שמירה מיוחדת, ורק בזה אמרינן הכי, ראה שם. ב. ב"מחנה אפרים" הלכות שומרים סימן יג, דן במי שקיבל מעות לשמור ונאבדו ממנו, והתברר שאותם מעות יש סכנה להחזיקם בידו מאימת המלכות כי מטבעות פסולי מלכות הם, וטוען הנפקד: אילו הייתי יודע שמעות אלו סכנה יש בהם, לא הייתי מקבלם לשמור, ונמצא שקבלתי על עצמי שמירה בטעות, ואיני חייב לשלם על אבדנם. וכתב ה"מחנה אפרים", שאין יכול לטעון שקבלת השמירה בטעות היא, אלא אם חיובו בתשלום בא כתוצאה מטעות, וכגון מי שקיבל שור לשמור ונגח השור, והתברר שהוא שור נגחן מטבעו, שיכול לטעון קבלה בטעות היא, שלא הייתי יודע שהוא נגחן ואיני רוצה לשלם על נגיחתו, [וכמבואר לעיל מ א, גבי מי ששאל שור שחשב עליו שהוא תם ונמצא שהוא מועד, שהוא טוען: "תורא שאילי, אריא לא שאילי", ואיני רוצה לשלם את נזקיו, ראה שם], אבל כאן שחיובו בתשלום הוא משום שנאבדו ולא משום הטעות, אינה חשובה קבלה בטעות. והביא לזה ראיה מסוגייתנו, שהרי משמע, דדוקא משום שהכיר בו שהוא נגחן לכן כשהוזק הוא פטור, הא אם לא הכיר בו שהוא נגחן, הרי זה חייב אם הוזק, [ומשום שאין שייך לומר שלא העלה בדעתו שיוזק, כיון שאינו יודע שהוא נגחן] ; ומבואר, שאם כי לבסוף נמצא שהוא נגחן, והרי זה טעות ביחס לקבלת חיוביו לכשיזיק, מכל מקום לא אמרינן שמירה בטעות היא וייפטר אם יוזק, והיינו משום שאין החיוב בא לו מחמת שהיה נגחן, שהרי הוזק ולא הזיק. וב"אור שמח" [נזקי ממון ד י] דחה ראייתו, כי לא תידוק: "הא אם לא הכיר בו שהוא נגחן, הוזק חייב", אלא כך תידוק: "הא אם לא הכיר בו שהוא נגחן, אפילו הזיק פטור", היות ואינו רוצה להתחייב בנזקיו, וראה עוד שם. ולפי היסוד שהובא לעיל מ א, בשם הגרשש"ק, לבאר את המבואר שם, שהשואל - שטעה בקבלת שמירת נזקיו, כי חשב שאין הוא חייב עליו אלא חצי נזק - הרי הוא מתחייב בחצי נזק כאשר חשב, שהוא משום שכל דין שאם יחול הרי הוא מתבטל, נעשה הדין מאליו שהוא מתבטל, ולכן אם נחייבנו נזק שלם הרי יתבטל החיוב משום טעות, ומשום כך נעשה הדין מאליו, שהוא חייב חצי נזק, ראה שם. ולפי יסוד זה, אם התברר שהוא נגחן, אין אנו מבטלים את כל מה שקיבל על עצמו, אלא את אותו פרט שגרם לטעות, ויהיה הדין שאינו חייב בשמירת נזקיו אם יזיק [כי אם יחול דין זה, הרי יתבטל מאליו], וחייב הוא בשמירתו אם יוזק, שהרי זה ממש כמו הענין לעיל מ א, שנעשה הדין שהוא חייב בחצי נזק, ולא בנזק שלם.

^[8] מאירי.

^[9] אבל לענין "שן ורגל" די לו בשמירה פחותה, כמבואר לקמן נה ב, שמיעטה התורה בשמירתם של שן ורגל, ודי להם ב"שמירה פחותה".

^[10] מאירי.

^[11] כתב המאירי, שיראה לו בטעם הדבר שהמועד די לו בשמירה פחותה: "הואיל וקול יש לו, אף הבריות ראויות להישמר ממנו", וכן כתב ה"פני יהושע" בסוף עמוד זה מסברא דנפשיה, וראה בזה בהערות בגמרא.

^[12] כן היא שיטת רש"י, ותוספות בסוף הפרק בתירוץ אחד; אבל תוספות בתירוץ שני שם, סוברים, שלמסקנת הגמרא לא דיבר רבי אליעזר לענין תשלומין אלא לענין איסור, ולענין תשלומין די לו ב"שמירה מעולה", ויתבאר בהערות שם.

^[13] ביארו התוספות, ש"שוורים לאו בחזקת שימור קיימי" שבסוגייתנו, ו"שוורים לאו בחזקת שימור קיימי" שבסוגיא לעיל טו א, שני ענינים נפרדים הם, וכאן בסוגייתנו הכוונה היא כפי שנתבאר בפנים; וראה עוד בדבריהם שהביאו בשם רבינו תם שהיפך את גירסת הגמרא כאן, ולפי פירושו הכל ענין אחד הוא; וראה עוד ברשב"א שהביא בשם הראב"ד שהכל ענין אחד אף שאינו מהפך את הגירסא, והרשב"א חלק עליו, ששני ענינים הם.

^[14] הלימוד מתם וממועד נתבאר לפי פשטות הלשון; והנה ידועה חקירת האחרונים [נזכרה בהקדמת "חברותא" למסכת זו, אות ד]: אם אי השמירה היא זו שמחייבת את הבעלים בתשלומין, או שמא אדם אחראי על נזקי ממונו, אלא שכששמר פטור משום אונס או שהוא פטור בחיוב התשלומים. והנה לפי צד ראשון, מובן היטב שאילו לא היה כתוב אלא פרשת תם, היינו יודעים שהשמירה פוטרת, היות והסיבה המחייבת היא אי השמירה; אבל אם סיבת החיוב אינה משום אי השמירה, אם כן מפרשת תם שלא הוזכרה בה שמירה כלל, עדיין לא ידענו שהשמירה פוטרת, וכל שכן שלא היינו אומרים מסברא שדי לו בשמירה פחותה; וכן תיקשי במה שאמרינן אליבא דרבי יהודה, שהיות וחייבה התורה תם השמור שמירה פחותה, בהכרח שהוא צריך שמירה מעולה, וכמו שכתב רש"י, והרי אדרבה יש לנו לומר, שהיות ולא פטרה אותו התורה אפילו בשמירה, מהיכי תיתי שאם יעשה שמירה יותר טובה ייפטר, אחר שסיבת החיוב איננה אי השמירה! ? על פי אחרונים. והמלבי"ם [משפטים סימן קו] מפרש באופן אחר את הדרשה: רבי מאיר סבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, רצה לומר שאין דרך לשומרם, ואם כן במה שכתוב שתם חייב, משמע שחייב מפני שלא שמרו כלל אף שמירה פחותה [אחר שכן מנהג העולם], ולא צריך לומר גבי תם "ולא ישמרנו" כי מסתמא לא שמר כלל כמנהג, ואם כן למה פירט במועד "ולא ישמרנו", הלוא זה נדע בעצמנו, כמו שלא פירט זה בתם, על כרחך בא לדייק שלא שמר כראוי בשמירה מעולה, כי שמירה פחותה לא נקרא שימור בזה, וראה ביאור דרשת רבי יהודה לפי המלבי"ם בהערה 16.

^[15] כן פירש רש"י; והנה גבי שור תם שהמית את האדם, כתיב [שמות כא כח]: "וכי יגח שור את איש", וגבי שור מועד שהמית כתיב [שם כט]: "ואם שור נגח הוא:. או בן יגח"; וגבי שור תם שהזיק כתיב [שם לה]: וכי יגוף שור איש", וגבי מועד שהזיק, כתיב [שם לו]: "או נודע כי שור נגח הוא", וכולם ראויים לגזירה שוה, שהרי "זו היא נגיפה זו היא נגיחה" כמבואר לעיל ב ב, וגבי גזירה שוה קיימא לן: "זו היא שיבה זו היא ביאה", כלומר: כשהענין אחד הוא, אין מקפידים על התיבות עצמם. והרש"ש כתב, שכוונת הגמרא היא לאמור לעיל מד א: אהא דכתיב: "או בן יגח או בת יגח": "נגיחה בתם נגיחה במועד, נגיחה למיתה נגיחה לנזיקין".

^[16] המלבי"ם [שם] מפרש את הלימוד של רבי יהודה, כך: רבי יהודה סבירא ליה דסתם שוורים דרך העולם לשומרם, ואם כן מה שמחייב בתם הוא מפני שלא שמרו שמירה מעולה, ואם כן למה אמר במועד ולא ישמרנו, שהלא נדע זה בעצמנו, כמו שידעינן זה בתם בלעדי הכתוב, ועל כרחך שפירושו, לא ישמרנו כלל אפילו שמירה פחותה, ראה עוד שם שביאר את הענין על פי כלליו שב"אילת השחר".

^[17] בתוספות כתבו, שנראה כהגירסא הגורסת "לגופיה" ולא ללאו, אבל רש"י גורס "ללאו" ומפרשה "לגופיה".

^[18] והיא שיטה נוספת על השלש שנזכרו במשנתנו.

^[19] א. דין זה מלבד שהוא בא להחמיר עליו [שבזה עוסקת כאן הגמרא שאמרה: "לא פטר" רבי יהודה], שיתחייב כששמרו שמירה פחותה בחצי נזק, אלא אף לקולא, שאפילו אם לא שמרו כלל, אין אנו מחייבים אותו לשלם את כל הנזק מן העלייה כדין מועד, אלא את חצי הנזק הרי הוא משלם כדין תם בלבד, ורק מגופו; ומיהו לענין "מודה בקנס" אינו נפטר; תוספות; ב. כתבו התוספות שמסברא אומר כן, דאטו משום שנעשה מועד, גרע, וייפטר אפילו מחצי נזק בשמירה פחותה; והקשו: אם כן נימא כן רק לחומרא, ולא לקולא שיגבה רק מגופו, [פירוש: למה אף כשלא שמרו כלל, אמרינן שאין משתלם אלא חצי נזק מן העליה, ואילו חצי נזק מגופו בלבד - ראה לעיל יח א, ולט א - והרי לפי הסברא שאמרו, אין לנו לומר כן אלא באופן ששמרו שמירה פחותה, וכל חיובו הוא מצד תמות שבו, אבל כשלא שמרו כלל, למה לא יגבה את כל הנזק מן העלייה]! ? ותירצו: הואיל דצריכים אנו לומר צד תמות במקומה עומדת לחומרא, הוא הדין לקולא, פירוש: היות ובהכרח שכשאמרה תורה דין מועד לא נתכוונה התורה לעשותו מועד לגמרי, ולפוטרו אפילו מחצי נזק בשמירה פחותה, אם כן ממילא מתפרש כל דין מועד באופן שהוא חציו מועד וחציו תם. ג. בהמשך הסוגיא מבואר, שרב חולק על סברא זו, ופירש ה"פני יהושע" על פי הסברא הכתובה לעיל בהערה 11, שהסיבה שמועד די לו בשמירה פחותה, הוא משום שאנשים זהירים ממנו שיש לו קול, ואם כן סברא זו מועילה לפוטרו אפילו מחצי נזק שהיה חייב מתחילה, וראה עוד שם.

^[20] א. כתב רש"י: "הא ודאי לענין תשלומין לא איצטריך ליה לרב לאשמועינן, דלימין נזק שלם, ולשמאל שלא הועד לה משלם חצי נזק, דהא כי האי גוונא טובא תנן [שהרי שנינו רבות כאלה], דאפילו מועד לאדם [שיש לו מזל] אינו מועד לבהמה, וכל שכן מועד לקרן ימין שהוא צד חזק שבו, אינו מועד לשמאל; אלא ודאי רב לענין שמירה אשמועינן", [וראה עוד ברש"י על הגירסא בגמרא]. וכתב הראב"ד [הובא ב"שיטה מקובצת"] על דברי ה"צרפתי", ש"אין הדבר פשוט כאשר אמר, ואם איתא דהכי הוא, איבעי ליה למיתנייה במתניתין, דהא עדיפא ממועד ממין לשאינו מינו, מאדם לבהמה, והמבין יבין". ב. נסתפקו התוספות: האם דוקא נקט [ימין ושמאל, ולא אמר: "מועד לקרן זו אינו מועד לקרן זו"], ולפי שקרן ימין מזומן להזיק יותר מקרן שמאל, אבל מועד לקרן שמאל כל שכן דמועד לקרן ימין, או שמא אינו מועד, ואורחא דמילתא נקט".

שדאמר: שוכר כשומר חנם דמי [נחשב] לענין אחריות — ליתני [שישנה]: חוץ משומר חנם והשוכר,

א אמר ר' אלעזר: מסר הבעלים את שורו לשומר חנם, הזיק השור — חייב השומר בתשלומי הנזק, הוזק השור — פטור.

תניא [שנויה ברייתא] שיש בה שיטה רביעית, ר' אליעזר בן יעקב אומר: אחד תם ואחד מועד ששמרו שמירה פחותה — פטור.

אמר רב: שור שהיה מועד לנגוח בקרן ימין — אינו מועד לקרן שמאל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who says that a renter is considered like an unpaid bailee with regard to his responsibility for the rented item, let it teach that bailees are liable to compensate the owner, with the exception of an unpaid bailee and a renter.

And if it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that a renter is considered like a paid bailee, let it teach: With the exception of an unpaid bailee, as it in fact states; but it should also state that in a case where the oxen are forewarned, all of them are exempt with regard to ransom, as Rabbi Yehuda says in the next mishna that a forewarned ox requires only a reduced level of safeguarding. Therefore, this baraita does not appear to be in accordance with the opinion of either tanna.

Rav Huna bar Ḥinnana said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says that an ox has no sufficient safeguarding at all other than slaughtering it with a knife; i.e., there is no degree of safeguarding that exempts the ox’s owner, or in the context of the baraita, the bailee, from liability if the ox causes damage or kills. And with regard to a renter, the baraita holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that a renter is considered like a paid bailee.

Abaye said: Actually, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir; and it is as Rabba bar Avuh reversed the two opinions and taught: How does a renter pay? In other words, what is his degree of responsibility? Rabbi Meir says: Like a paid bailee. Rabbi Yehuda says: Like an unpaid bailee.

§ Rabbi Elazar says: If the owner conveyed his ox to an unpaid bailee, if the ox caused damage, the bailee is liable to pay damages; but if the ox was injured, he is exempt.

The Sages said: What are the circumstances? If Rabbi Elazar was referring to a bailee who accepted responsibility upon himself for guarding it from causing damage, even if the ox was injured he should be liable. And if he was referring to a bailee who did not accept responsibility for guarding it from causing damage, even if it causes damage he should be exempt from payment.

Rava said: Actually, Rabbi Elazar was referring to a case where he accepted responsibility upon himself for guarding it from causing damage; but here we are dealing with a case where the bailee recognized that the ox was a goring ox, and in that case the normal way of things is that the bailee accepted upon himself responsibility for safeguarding it so that it would not go and injure others, since he knew that it was dangerous. But it presumably did not enter his mind that other oxen would come and injure it. Therefore, he did not accept responsibility for safeguarding against such an occurrence.

MISHNA: If the ox’s owner tied it with reins to a fence or locked the gate before it in an appropriate manner, but nevertheless the ox emerged and caused damage, whether the ox is innocuous or forewarned the owner is liable, since this is not considered sufficient precaution to prevent damage; this is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yehuda says that if the ox is innocuous the owner is liable even if he safeguarded it appropriately, since the Torah does not limit the required safeguarding for an innocuous ox. But if the ox is forewarned, the owner is exempt from paying compensation for damage, as it is stated in the verse describing damage by a forewarned ox: “And the owner has not secured it” (Exodus 21:36), and this ox that was tied with reins or behind a locked gate was secured.

Rabbi Eliezer says: An ox has no sufficient safeguarding at all other than slaughtering it with a knife; there is no degree of safeguarding that exempts the ox’s owner from liability.

GEMARA: What is the reason for the opinion of Rabbi Meir? He holds that ordinary oxen are not presumed to be under safeguarding, as their owners do not ordinarily safeguard them; and the Merciful One stated in the Torah that one will be liable even for damage caused by an innocuous ox inasmuch as it requires at least a reduced level of safeguarding, such as with reins. The Merciful One then stated with regard to a forewarned ox: “And the owner has not secured it,” to indicate that it is not sufficient to provide it with only a reduced level of safeguarding, as it requires superior safeguarding. And Rabbi Meir derives this requirement with regard to an innocuous ox from a verbal analogy between the term goring stated with regard to an innocuous ox and the term goring stated with regard to a forewarned ox. In both cases superior safeguarding is required; otherwise the owner is liable.

By contrast, Rabbi Yehuda holds that ordinary oxen are presumed to be under some reduced level of safeguarding. Since the Merciful One stated nevertheless that even for damage caused by an innocuous ox the owner will pay, it may be inferred that it requires superior safeguarding. The Merciful One then states with regard to a forewarned ox: “And the owner has not secured it,” emphasizing again that one must provide it with superior safeguarding. This constitutes one amplification following another amplification, and the principle is that an amplification following an amplification is stated only in order to restrict its extent. Accordingly, the verse excludes the requirement of superior safeguarding with regard to a forewarned ox, and therefore reduced safeguarding is sufficient to exempt the owner from liability.

And if you would say that through the verbal analogy between the term goring stated with regard to an innocuous ox and the term goring stated with regard to a forewarned ox the Torah compares their halakhot, nevertheless, the Merciful One restricted this halakha by emphasizing: “And the owner has not secured it,” referring specifically to it, a forewarned ox, and not to the other, i.e., innocuous, ox.

The Gemara asks: But isn’t this phrase necessary for the negative [lav] statement that if the owner does not provide superior safeguarding he is liable? The Gemara answers: If that is so, let the Merciful One write: And the owner has not secured. What is the purpose of the added emphasis: “And the owner has not secured it”? It is to indicate that the restriction of this halakha relates specifically to it, a forewarned ox, and not to the other, i.e., innocuous, ox.

It is taught in a baraita that there is a fourth opinion. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: In the cases of both an innocuous ox and a forewarned ox in which its owner provided reduced safeguarding, he is exempt from liability.

The Gemara asks: What is the reason for his opinion? He holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that reduced safeguarding is sufficient for a forewarned ox, and he derives from the verbal analogy between the term goring stated with regard to an innocuous ox and the term goring stated with regard to a forewarned ox that just as reduced safeguarding is sufficient for a forewarned ox, it is sufficient for an innocuous ox as well.

Rav Adda bar Ahava said: Rabbi Yehuda deemed only the forewarned element of the ox exempt. Rabbi Yehuda’s ruling that reduced safeguarding is sufficient to exempt the owner of a forewarned ox relates only to the additional half of the damage that is paid for a forewarned ox beyond the half of the damage that one is liable to pay for an innocuous ox. But the liability for its element of innocuousness remains in place. Therefore, if the owner did not provide superior safeguarding for the forewarned ox he is still liable to pay half the cost of the damage as he would if it were innocuous.

Rav says: If an ox is forewarned with regard to goring with its right horn, it is not thereby forewarned with regard to goring with its left horn.

The Sages said: In accordance with whose opinion is Rav’s statement made? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, doesn’t Rabbi Meir say that both an innocuous ox and a forewarned ox require superior safeguarding? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, why did he state that the ox still has an innocuous element specifically with regard to the left horn? Even with regard to the right horn itself it has both elements; it has an element of innocuousness and it also has a forewarned element.

The Sages said: Actually, Rav’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and he does not hold in accordance with the opinion of Rav Adda bar Ahava that the ox’s innocuous element remains. And this is what he is saying: You find an element both of innocuousness and of a forewarned status in the same ox specifically in a case like this, where an ox is forewarned with regard to one horn but not with regard to the other.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמרי היכי דמי אי דקביל עליה שמירת ניזקיו אפילו הוזק נמי ליחייב. נראה לי דלאו בשקבל עליו בפירוש קאמר אלא כשמקבל עליו כל שמור מן הסתם קאמר. ותדע מדאסיק הכא כגון שהכיר בו שהוא נגחן סתמא דמלתא דלא אזיל ומזיק אחריני קבל עליה דאלמא כוליה מלתא בסתמא הוא דדוחק הוא לפרש סתמא דמלתא בשקבל שמירתו בסתם ולא פירש אם יזיק אי יוזק אלא שאמר הריני מקבל עלי שמירת נזקיו. ועוד דהא מתניתין מסרו לשומר חנם ולשומר שכר ולשוכר ולשואל כולם נכנסו תחת בעלים סתמא קתני וכן בברייתא ולא בתנאי דאי בתנאי מפורשת הכל לפי התנאי והקבלה אלא א"כ תאמר שקבלו עליהם ופירשו שהם מקבלים שמירת נזקיו כשמירת גופו. וזה נ"ל דחוק אלא נ"ל כמ"ש.

אלא שמצאתי להראב"ד ז"ל שכתב בלשון הזה לעולם דקביל עליה שמירת נזקיו בסתם שלא פירש נזקי דידהו בנזקין דעלמא אלא נזקין סתם וכיון שהוא נגחן סתמא דמלתא דאי אזיל איהו ומזיק אחריני קביל עליה וכמו שכתבתי נראה. ובירושלמי גרסינן אמר ר' אלעזר דברי ר"מ שמירת נזקיו כשומר חנם דברי ר' יהודה שמירת נזקיו א"ר אלעזר מסר שור תם לשומר חנם יצא והזיק פטור יצא ונטרף חייב אלמא בסתם מקבל עליו שמירת נזקיו ובפרק שור שנגח את הפרה תניא כונס שורך ושומרו הזיק חייב הוזק פטור כנוס שורך ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור אלמא במקבל עליו שמירתו סתם חייב בנזקיו.

קא סבר ר"מ סתם שוורים לאו בחזקת שמור קיימו. כתב הראב"ד ז"ל נראה כמ"ד פלגי נזקא ממונא ס"ל ולית הלכתא כותיה. ואינו מחוור בעיני דהא סתם מתניתין ר' מאיר וא"כ בשלהי פרקא קמא דאיפלגו בה רב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא ואקשינן עליה דרב הונא בריה דרב יהושע ממתניתין דהניזק והמזיק בתשלומין וממתניתין דקתני מה בין תם למועד כדאיתא התם מאי קושיא דסתם מתניתין ר"מ ור"מ אית ליה כמתניתין דהכא דפלגי נזקא ממונא. וא"נ ליפרוך מיניה סתם אלא ודאי אין פירוש בחזקת שמור דהכא כחזקת שמור דהתם דהתם פירושו סתם שוורים אין צריכין הבעלים אזהרה שישמרו שוורים שלהם דבחזקת כל אחד ואחד שומר שורו קיימי ומ"ד לאו בחזקת שמור קיימי סובר שצריך המקרא להזהיר הבעלים שישמרו שוורים שלהם שאלולי שהזהירן הכ' שמחוייבין בתשלומין לא היו נזהרין בשמירתן ומ"מ בין ר"י בין ר' מאיר סוברים דגופן בחזקת שמור קיימי והלכך פלגי נזקא קנסא אבל צד תמות במקומה עומדת וא"ת א"כ לר"י לא משכחת ליה כופר שלם לעולם י"ל דאף לר"י משכחת כופר שלם שעל צד המועדות חייבו הכתוב את הכופר דכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו וגו' אם כופר יושת עליו.

מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל אפשר דדוקא נקט ימין ושמאל לפי שיש לו כח יותר בימין מבשל שמאל אבל מועד בשל שמאל כ"ש דהוי מועד לשל ימין וי"ל דלאו דוקא אלא אורחא דמלתא.

המשנה האחת עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק השביעי ואמר על זה קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה ר' אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין שאינו נפטר מדין שמים אלא בשחיטתו אמר הר"ם מוסרה הוא החבל או כיוצא בו שקושרין אותו בו והלכה כר' יהודה אבל חייב לשחוט כדי להסיר נזקו:

אמר המאירי קשרו בעליו במוסרה והוא חבל של גמי שהוא עשוי לקשור בה צואר הבהמה ונעל בפניו כראוי עד שיכולה לעמוד ברוח מצויה ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב שזו שמירה פחותה היא עד שיקשור בשלשלת של ברזל שלא יהא יכול לנתקה או שיהא סוגר עליה עד שהרוח שאינה מצויה לא תהא שולטת עליה לפתוח ור' יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שהמועד הואיל והכתוב תלה ענינו בחסרון שמירה שנאמר ולא ישמרנו בעליו הורה שבשמירה כל שהיא דיו ויראה לי הטעם הואיל וקול יש לו אף הבריות ראויות להשמר ממנו ור' אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין ופרשו בגמ' שלא בא ר' אליעזר לחייבו אם שמרו שמירה מעולה שאין אחר שמירה מעולה כלום בין לתם בין למועד אלא שאינו יוצא ידי שמים עד שיבערהו מן העולם ולענין תשלומין הלכה כר' יהודה ולענין לצאת ידי שמים הלכה כר' אליעזר:

זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

מכלל מדות שהתורה נדרשת בהם הוא שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכשם שאין מעוט אחר מיעוט אלא לרבות כך אין רבוי אחר רבוי אלא למעט:

כבר בארנו שכל שנעתק מתמות להעדה אף צד תמות שבו נכנס בכלל דין ההעדה ואין אומרים צד תמות במקומה עומדת כמו שבארנו:

מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן של שמאל ומ"מ יש מי שאומר דוקא מימין לשמאל מפני שהימין מזומן להזיק והוא צד חזק שבו אבל משמאל לימין מועד הוא ורוב מפרשים פסקו אף משמאל לימין והוא הדין שאינו מועד מאב לתולדה ומתולדה לאב ומתולדה לתולדה ר"ל מנגיחה לנגיפה ומנגיפה לנגיחה ומנגיפה לנשיכה:

ואחר שמועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק אם בימין נגח פטור ואם בשמאל נגח חייב וגדולי המחברים כתבו בענין מועד לקרן ימין דברים שלא נראו לנו:

פיסקא קשרו בעלי' במוסרה אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל. נראה לי דרב אמר גרסי' והתלמוד מסדר דבריו ושקיל וטרי עד דמסיק דפליג עם רב אדא בר אהבה ומש"ה אין לפרש דבריו דבנזק שלם וחצי נזק אתי לאורויי אלא בשמירה פחותה ומעולה כדאיירי רב אדא ואתי רב לאיפלוגי עלי' דודאי בשתי קרנים יש לחלק שזו צריכה שמירה מעולה וזו די לה בשמירה פחותה אבל בקרן אחת אין לחלק שהכל די לה בשמירה פחותה:\

אי רבי יהודה וכו'. כדקתני השתא וכולן מועדין פטורין לענין כופר דהא סבר בשמירה פחותה סגי וצריך עיון ומנא לן. ואפשר דנפקא ליה מריבויא דסקול יסקל. ומיהו לעולם נהרגין כיון דהרגו ואפילו באונס בעלים וכיון דנהרגין משלמין לבעלים כיון דלא נטרוהו שמירה מעולה לבד משומר חנם ושוכר. הרא"ה ז"ל.

הא מני רבי אליעזר היא דאמר אין לו שמירה אלא סכין. ואפילו בשמירה מעולה לא מיפטר כל שכן בשמירה פחותה כי הכא ומשום הכי משלם כופר. ולא רצה לאוקמה אפילו בנטרה שמירה מעולה כיון דאתיא כרבי אליעזר משום דנהי דחייבין כופר דלא סגי ליה בשמירה מעולה לרבי אליעזר מכל מקום מדמי שור לבעליו פטור אפילו שומר שכר דאונס הוא כיון דנטריה שמירה מעולה והיכי הוה קתני וכולם חייבין חוץ משומר חנם. מיהו לקמן פירשנו דלמסקנא דאף לרבי אליעזר סגי ביה בשמירה מעולה והשתא ניחא טפי. תלמידי הר"פ ז"ל.

אמר רב הונא וכו'. אין לו שמירה אלא סכין וכו' ולענין שוכר סבירא ליה כרבי יהודה דהוא כשומר שכר. ואף על גב דרבי אליעזר לענין דיני שמים הוא דאמר כיון דמחמיר בה כולי האי איכא למשמע מינה דודאי סבירא ליה דבעינן שמירה מעולה ולהכי כי לא נטריה שמירה מעולה חייבין לשלם כופר ולהחזיר דמי שור לבעליו לבר משומר חנם דאף על גב דמשלם כופר אינו חייב להחזיר דמי שור אבל אידך כל היכא דחייבין כופר חייבין להחזיר דמי שור לבעליו אבל היכא דנטרו שמירה מעולה השור נהרג כיון דהרג לעולם נהרג והם פטורים מכופר ומלהחזיר דמי שור לבעלים לבר משואל דמחייב לשלם דמי שור לבעליו מדין דמחייב באונסין ומתניתין לא איירי אלא בדיני שמים לא באונסין. הרא"ה ז"ל.

ח"מ שכ"ו אמר רבי אלעזר מסר שורו לשומר ולא גרסינן שומר חנם דאפילו בשומר שכר נמי מיירי בכל השומרים. תלמידי הר"פ ז"ל.

אמרינן היכי דמי אי דקביל עליה וכו'. נראה לי דלאו כשקיבל עליו בפירוש קאמר אלא כל שמקבל עליו כל שמירה מן הסתם קאמר. ותדע מדאסקי הכא במאי עסקינן כגון שהכיר בו שהוא נגחן וסתמא וכו' אלמא כולה מילתא בסתמא הוא. דדוחק הוא לפרש סתמא דמילתא כשקיבל שמירתו בסתר ולא פירש אם יזיק או יוזק אלא שאמר הריני מקבל עלי כל שמירת נזקיו. ועוד דהא מתניתין קתני מסרו לשומר חנם ולשומר שכר וכו' סתמא. וכן בברייתא. ולא בתנאי דאי בתנאי ובקבלה מפורשת הכל לפי התנאי והקבלה אלא אם כן תאמר שקבלו עליהן ופירשו שהם מקבלין שמירת נזקיו כשמירת גופן וזה נראה לי דחוק. אלא נראה לי כמו שכתבתי. אלא שמצאתי להראב"ד ז"ל שכתב בלשון הזה לעולם דקביל שמירת נזקיו בסתם שלא פירש נזקין דידיה ונזקין דעלמא אלא נזקין סתם וכיון שהוא נגחן סתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק לאחריני קביל עליה. ע"כ. וכמו שכתבתי נראה. ובירושלמי גרסינן אמר רבי אלעזר דרבי מאיר שמירת נזקיו כשומר חנם דרבי יהודה שמירת נזקיו כשומר שכר. אמר רבי אלעזר מסר שור תם לשומר חנם יצא והזיק פטור יצא ונטרף חייב אלמא בסתם מקבל עליו שמירת נזקיו. ובפרק הפרה תניא כנוס שורך ושומרו וכו' אלמא במקבל עליו שמירתו סתם חייב בנזקיו. הרשב"א ז"ל.

דאתו אחריני ומזקי ליה לדידיה לא אסיק אדעתיה. מצאתי לאדוני זקני ה"ר בנבנשתה הלוי ז"ל שפירש דדוקא כשנגחו תם דהא לא אסיק אדעתיה אבל כשנגחו מועד חייב דהא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה. הרא"ה ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל המקבל את השור בדין שמירת אחד מארבעה שומרים קבל עליו מן הסתם שמירת נזקיו ושמירת גופו וכשם שאם הזיק הוא חייב בנזקיו כך אם הוזק חייב לשלם כל הזיקו לבעלים. ומכל מקום אס היה שור זה נגחן מן הסתם לא קבל עליו שמירת גופו שלא עלה על דעתו אחר שהוא נגחן שיזדמן לו שיזיקו לו. קצת חכמי הדורות שלפנינו חולקים בקצת דבריו לומר שלא נפטר שומר חנם בשמירה פחותה מן הכופר אלא מן התשלומין כשהזיק ומן ההיזק כשהוזק ואין דבריהם נראין. ואף גדולי המחברים כתבו בשומרים ששמרו שמירה מעולה ויצאו והזיקו שהשומרים פטורים והבעלים חייבים. ואין הדברים נראין כלל. ע"כ.
והר"מ מסרקסטא ז"ל כתב וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות נזקי ממון המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר או לשואל או לשוכר נכנסו תחת הבעלים בשלא שמרוהו כלל אבל אם שמרוהו שמירה פחותה שומר חנם פטור וכן נראה מסוגיא דשמעתא דשומר חנם כלתה לה שמירתו שהרי אינו חייב אלא בפשיעה ואם שומר שכר או שואל או שוכר חייבים ואם שמרוהו שמירה מעולה כראוי השומרים פטורים והבעלים חייבים. ע"כ. ואי במועדים קא מיירי. קשה אמאי בעלים חייבים כדכתיבנא לעיל אליבא דרבי יהודה ובתם הוא דאיכא למימר הכי. ותמיהא מילתא בשואל כיון שכל הנאה שלו אמאי אינו נכנס תחת הבעלים לגמרי ואפילו אם שמרו שמירה מעולה היה ראוי לשלם לבעלים מה שיגבה ניזק מגופו של שור. וצריך עיון. עכ"ד.

וכבר הגיה הרמב"ם ז"ל הלשון עצמו וכתב כך אבל אם שמרוהו שמירה מעולה כראוי ויצא והזיק השומרים פטורים שמרוהו שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור והבעלים חייבין אפילו המית את האדם ואם שומר שכר וכו'. חייבין. כן כתב לחכמי לוניל ז"ל בתשובה.

מתניתין קשרו בעליו במוסרה. והוא חבל של גמי שהוא עשוי לקשור בו צואר הבהמה ונעל בפניו כראוי עד שיכולה לעמוד ברוח מצויה ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב שזו שמירה פחותה היא עד שיקשור בשלשלת של ברזל שלא יהא יכול לנתקה או שיהא סוגר עליה עד שרוח שאינה מצויה לא תהא שולטת עליה לפתוח. רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור. ונראה לי הטעם הואיל וקל יש לו אף הבריות ראויות להשמר. מאירי ז"ל.

גמרא מאי טעמא דרבי מאיר קסבר רבי מאיר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי. כתב הראב"ד ז"ל נראה דכמאן דאמר פלגא נזקא ממונא סבירא ליה ולית הלכתא כוותיה. ואינו מחוור בעיני דהא סתם מתניתין רבי מאיר ואם כן בשלהי פרק קמא דאפליגי בה רב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא ואקשינן עליה דרב הונא בריה דרב יהושע ממתניתין דהמזיק והניזק בתשלומין וממתניתין דקתני מה בין תם למועד כדאיתא התם מאי קושיא כיון דסתם מתניתין רבי מאיר ומכל מקום אית ליה במתניתין דהכא דפלגא נזקא ממונא ואם כן לפרוך מיניה סתם. אלא ודאי אין פירוש בחזקת שימור דהכא כחזקת שימור דהתם דהתם פירושו שסתם שוורים אין חזקתם להזיק ומשתמרים הם מלהזיק וכאן פירושו אין צריכים הבעלים אזהרה שישמרו שוורים שלהם דחזקה כל אחד ואחד שומר שורו ומאן דאמר לאו בחזקת שימור קיימי סובר שצריך המקרא להזהיר הבעלים שישמרו שוורים שלהם שאלולי שהזהירן הכתוב שמחייבים בתשלומין לא היו נזהרים בשמירתם ומכל מקום בין רבי יהודה בין רבי מאיר סוברים דגופם בחזקת שימור קיימי והילכך פלגא נזקא קנסא. הרשב"א ז"ל.

וכן כתבו תלמידי הר"פ ז"ל וזה לשונם סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי פירוש שאין דרך לשמרם כדפירש בקונטרס והשתא לא הוי כי ההיא דפרק קמא וכו'. ויש ספרים דגרסי איפכא רבי מאיר סבר שוורים בחזקת שימור קיימי וכו' והשתא יש לפרש כי ההיא דפרק קמא וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת אכתי רב פפא ורב הונא דפליגי בפרק קמא וכי פליגי בפלונתא דהני תנאי. וי"ל דיש ליישב בין רבי מאיר בין רבי יהודה אליבא דכולהו אמוראי דלעיל דנהי דסבר רבי מאיר דבחזקת שימור קיימי מאיליהן היינו דוקא דבעיני הבעלים חשיבי בחזקת שימור מאיליהן ולכך אין דרך הבעלים לשמרן אבל הבעלים טעו ואמת היא דאינם בחזקת שימור מאיליהן ואם כן הוי פלגא נזקא ממונא. וכן רבי יהודה דאמר לאו בחזקת שימור מאיליהן קיימי יש לפרש כמו כן היינו דמחויבים הבעלים לשמרם לכל הפחות שמירה פחותה אבל הבעלים טעו שהרי אמת הוא דבחזקת שימור מאיליהן קיימי ואם כן הוי פלגא נזקא קנסא. והשתא פליגי רב פפא ורב הונא בין אליבא דרבי מאיר בין אליבא דרבי יהודה אך פליגי אם השוורים בחזקת שימור בעיני הבעלים בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה אם אמת היא כמו שסוברים הבעלים או אינה אמת והבעלים טעו. ויש ליישב גירסא אחרת דשפיר סבר רבי מאיר לפי האמת דלאו בחזקת שימור קיימי מאיליהן אך הבעלים טעו וסברי בחזקת שימור ולכך אין שומרים אותם הבעלים ולפי סברת הבעלים אמר רחמנא תם מחייב וכו' וכן לרבי יהודה איפכא. ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל.

והא מיבעי ליה ללאו. נראה כגירסת הספרים דגרסי לגופיה וכו' כמו שכתוב בתוספות. ויש גרסינן ללאו והכי מפרשינן לכדרבי אלעזר דאמר אין לו שמירה אלא סכין ורבי אלעזר לא פליג אדרבי מאיר ורבי יהודה אלא מילתא באפי נפשה קאמר דחייב לשחטו ואסור לשהותו. ולא נהירא דמדאמרינן לעיל רבי אלעזר היא ולענין שוכר סבר לה כרבי יהודה ואם לא דבר רבי אלעזר אלא בזה שאסור לקיימו מה ענין רבי אלעזר לכאן.
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל והא מיבעי ליה ללאו לאו דוקא אלא כלומר לגופיה דדוקא משום דלא ישמרנו הא שמרו פטור וזה אחד מן הלשונות שבתלמוד שהוא בשני מקומות בענין אחד ופירושו מתחלף. וכן פירש רש"י ז"ל. ע"כ.

לא פטר רבי יהודה. כתוב בתוספות הוא הדין לקולא ומיהו להפטר מהודאתו וכו'. תימה אמאי שדינן מגופו והעמדת אפוטרופוס גופיה בתר שמירה אדרבה נשדייה בתר דמודה ומפטר דהתם לאו במקומה עומדת דלחומרא אית לן למימר. וי"ל דמסתברא מאי דכתיב בקרא בהדיא מגופו ושמירה יש לדמות אבל בהודאה לא איירי כלל דכתיב והועד בבעליו. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

אבל צד תמות במקומה עומדת. ואם תאמר אם כן לרבי יהודה לא משכחת לה כופר שלם לעולם. ויש לומר דאף לרבי יהודה הא לא משכחת כופר שלם שעל צד המועדות חייבו הכתוב את הכופר דכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו וגו' אם כופר יושת עליו. הרשב"א ז"ל.
ח"מ ש"צ אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל אליבא דמאן אי אליבא דרבי מאיר האמר תרווייהו שמירה מעולה בעו דקא סלקא דעתך לענין תשלומין בתרווייהו נמי נזק שלם משלם ואי לשמירה מאי איכא בין קרן ימין לקרן שמאל לרבי מאיר. אי אליבא דרבי יהודה אם שמרו שמירה מעולה בתרווייהו נמי פטירי ואם שמרו שמירה פחותה בימין נמי איכא צד תמות לענין גופו ולא הבריחו לאגם. אי לר"א בן יעקב היכא דשמרו שמירה פחותה פטור לגמרי ואי לא שמרו כלל תרווייהו כי הדדי נינהו ומשלם נזק שלם מעלייה דלא אשכחן תנא דמפליג במועדות בין תמות למועדות לענין שמירה ולענין גופו אלא רבי יהודה. לעולם רבי יהודה ולא שמרו כלל ואי אמרת בימין נמי איכא צד תמות לענין עלייה ומגופו רב לא סבירא ליה כדרב אדא בר אהבה דבצד אחד ליכא תמות ומועדות כלל לא לשמירה ולא לענין גופו ונזק שלם משלם מעלייה ובשמירה פחותה סגי ליה לכוליה נזק אבל בין קרן ימין לקרן שמאל איכא פלוגתא בין תמות למועדות דקרן ימין סגי ליה בשמירה פחותה לכוליה נזק ואי לא שמרו כלל משלם נזק שלם מעלייה ובקרן שמאל בעי שמירה מעולה ואי לא שמרו כלל משלם חצי נזק מגופו וחצי נזק מעלייה דהא מועד הוא. כן נראה לי. והצרפתי ז"ל מפרש דלענין תשלומי חצי נזק ונזק שלם פשיטא דמועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל כי הנך דמתניתין וגריס ביה במילתא דרבי מאיר פשיטא. ואין בספרים שלנו פשיטא וגם אין הדבר פשוט כאשר אמר ואם איתא דהכי הוא איבעי ליה למתנייה במתניתין דהא עדיפא ממין לשאינו מינו מאדם לבהמה והמבין יבין. הראב"ד ז"ל.

אליבא דמאן. הקשה ה"ר זלמן לוקי אליבא דרבי אליעזר לפירוש התוספות קמא דבסמוך. וי"ל דאם כן פשיטא דאינו מועד לקרן שמאל דהוי פשיטא לענין תשלומין ודוקא כי מוקי לה כרבי יהודה הוי חידוש לאשמועינן דדוקא כהאי גוונא משכחת תמות לאפוקי מדרב אדא. וכי האי גוונא תירץ מהר"ח כמה קושיות מהר"ם. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל. ויש אומרים דדוקא מימין לשמאל מפני שהימין מזומן להזיק והוא צד חזק שבו אבל משמאל לימין מועד הוא. ורוב מפרשים פסקו אף משמאל לימין והוא הדין שאינו מועד מאב לתולדה ומתולדה לאב ומתולדה לתולדה רצה לומר מנגיחה לנגיפה ומנגיפה לנשיכה. ואחר שמועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק אם בימין נגח פטור ואם בשמאל נגח חייב. וגדולי המחברים כתבו בענין מועד לקרן ימין דברים שלא נראה לנו. ע"כ.

וכתב הרא"ה ז"ל גבי הא דאמרי דרב לא סבירא ליה דרב אדא בר אהבה וכו'. וז"ל מסתברא דאף על גב דבעלמא קיימא לן כר"א בן יעקב הכא לא סבירי לן כוותיה דהא רב דלית ליה כוותיה איהו דסבר דלא שני לן בין תם למועד ורב אמר דהפרש אית בהו. מיהו מהא דרב ליכא ראיה דאית לן כרבי יהודה דאפשר דרב לא אמר אלא דהפרש אית לן בין תם למועד בדין שמירה ולכולי עלמא ליכא בשור אלא האי הפרש דבין תם למועד אבל במועד גופיה ליכא הפרש כלל לכולי עלמא. ואכתי לא מוכחא מהא דרב הילכתא כמאן במועד אי כרבי יהודה או כרבי אליעזר ומסתברא כרבי אליעזר דמתניתא דאוקימנא כוותיה הילכך תם ששמרו שמירה פחותה פטור ומועד צריך שמירה מעולה. ע"כ.

גמרא ר"י סבר סתם שוורים בחזקת שימור כו' לכאורה דהמ"ל נמי לר"י דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי וקאמר רחמנא דניחייב דניבעי שמירה פחותה מיהו מועד ודאי לכ"ע בחזקת שימור קיימי וקאמר רחמנא דניחייב דניבעי ליה שמירה מעולה הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו ה"ל ריבוי אחר ריבוי ואינו אלא למעט לשמירה מעולה וכתיב ולא ישמרנו לזה ולא לאחר ויש ליישב דלא ניחא להו לתלמודא למימר דהכתוב מראה לן סברא הפוכה דבתם הוי הסברא דלא חייב הכתוב אלא דבעי שמירה פחותה ואורי לן יתורא דקרא דניבעי שמירה מעולה ובמועד הוי הסברא דניחייב אף בשמירה מעולה ואורי לן ריבויא דסגי בפחותה ודו"ק:

סליק פרק שור שנגח

רש"י בד"ה דחזא כו' פטור מזה ומזה נ"ב פירוש במועד להתחכך על בני אדם וק"ל:

בא"ד אין בעלים משלמין כופר נ"ב והוא הדין (כד"ג) לחיכוך כה"ג וק"ל:

תוס' בד"ה דחזא כו' מתחכך בכותל נ"ב אף שרש"י לא פירש בהדיא אחיכוך אלא אנגיחות מ"מ ה"ה אחיכוך קאמר ופי' בנגיחות וממנו תלמוד אחיכוך:

בא"ד דחשוב משונה מה שעושה כו' נ"ב אלא מועד דהכא לאו דוקא קאמר אלא שן הוא וה"ק בדבר שדרכו להיות מועד בתחילתו וכן פירשו התוס' להדיא דף מ"ד:

בא"ד בהפלת כותל אחרונה כו' נ"ב פי' לשמואל דמחייב בכופר ואפילו רב לא פטריה מכופר אלא משום שהשור אינו בסקילה הא לאו הכי משלם כופר אלמא דחשיב מועד בנפילה אחרונה ודו"ק:

בד"ה טעמא כו' סוגיא כרבא דלעיל דלר' זירא כו' ונ"ב פי' דר' זירא סבר להדיא לעיל דשניהם פטורים כדפירשו התוס' לעיל וא"כ בע"כ אנו מוכרחים לומר שסוגיא זו לא אתיא כר' זירא אלא אליבא דרבא כלומר ומדברי רבא לא תידוק דלרבא שניהם פטורים דנוכל לומר דהזיק חייב הוזק פטור כמו שהסברא נותנת ודו"ק:

גמרא ארהב"ח הא מני ר"א כו' אביי אמר כו'. הנה לתרוייהו מיירי הברייתא בדנטרו ש"פ אבל מתניתין מוקי לה הנ"י בדלא נטרי כלל הביאו התוי"ט והתו"ח כ"ע דבגמרא בברייתא משמע דאיירי בדנטרו ש"פ ול"ד כלל דהברייתא מסיימת חוץ מש"ח הלכך ע"כ איירי בדנטרי ש"פ אבל מתני' דתני אכולהו נכנסו תחת הבעלים כו' ע"כ איירי בדפשעי ולא נטרי כלל ועוד דפסקא לומר מועד משלם נ"ש ואי בדנטרי שמירה פחותה הלא ר"י פוטרו מצד העדאתו בבבא הסמוכה:

רש"י ד"ה נגיחה לתם מגז"ש כו'. לכאורה דכוונת הגמרא להא דדרשינן (לעיל מד) או בן יגח או בת יגח נגיחה בתם ונגיחה במועד והוקשו אהדדי אולם זה כתיב במיתה ובתם דליכא תשלומין רק דהשור נסקל ולמיפטריה מסקילה לא מהני אפי' שמירה מעולה כמש"כ לעיל א"כ למאי אתי היקשא אלא דדרשינן שם גם נגיחה לנזקין ואמרינן דלענין נזקין הוא דהוקשו אהדדי וזהו כוונת התוס' במש"כ שם אע"ג דלא ישמרנו (ר"ל דכתיב גבי היקשא דתם למועד) במיתה כתיב מ"מ ילפינן מיניה לנזקין משום דגם המה כתיבי שמה מכפילא דיגח:

גמרא אראב"א ל"פ ר"י כו' אבל צד תמות במקומה עומדת. הנה הרמב"ם ברפ"ז מהל' נ"מ פסק כרב לקמן דל"א צד תמות במ"ע כמש"כ שם הה"מ. ולכאורה הוה ליה לפסוק כראב"א דסוגיות (דלעיל יח לט ב) ואמוראי בתראי שם אזלי כוותיה ועי' ברא"ש:

במשנה במוסרה. נ"ב אפשר קריאתו במסורה המ"ם בקמ״ץ והסמך בחול״ם ע״ד הכתוב במסורת הברית שהוא כמו במאסורת:

תוס' ד"ה לא פטר כו' דכיון דאייעד לאו קנסא הוא. וכ"כ רש"י לעיל לט ע"א ד"ה שור של חרש ותוס' שם ד"ה אין מעמידין ולעיל מ ע"א תוס' ד"ה ולימא ליה:

במשנה רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו וכו' כבר כתבתי לעיל דף מ"ד בתוספ' בד"ה נגיחה לנזקין דהא דמייתי הכא מקרא בתרא דכתיב בנזקי שור בשור אף על גב דבקרא קמא בשור שהמית אדם נמי כתיב ולא ישמרנו וכו' ושם אין סברא לומר כששמרו שמירה פחותה יפטור השור ממיתה דלענין מיתה לאו בשמירה תליא מלתא דהא אפילו שור הפקר חייב מיתה ואפילו לר"י דפטר לעיל היינו מגזירת הכתוב דוהועד בבעליו אבל משום שמירה ודאי דלא פטר בשום מקום ממיתה אלא דמ"מ איצטריך קרא קמא לענין שיפטור מכופר א"נ לענין נזקין דאדם כמ"ש שם בתוספות אבל הכא לא מייתר האי קרא משום דעיקר פלוגתייהו בשור שהזיק שור איירי דלענין מיתת האדם מלתא דלא שכיחא היא דמתם קטלינן ליה והא דאיצטריך תרי קראי היינו משום דחדא מאידך לא אתיא דאי כתב רחמנא ולא ישמרנו גבי כופר ה"א דטעמא משום דכופרא כפרה הוא והאי כיון ששמרו שמירה פחותה לאו בר כפרה הוא אבל בנזקין לעולם דבעינן שמירה מעולה ואי כתב גבי נזקין לחוד ה"א דבמיתת האדם יש להחמיר טפי ולהצריכה שמירה מעולה לכך איצטריכו תרווייהו ודו"ק:

בגמרא והא מיבעי ליה ללאו ופרש"י כלומר לגופיה וכו' עכ"ל. ואף על גב דלעיל פרק כיצד דרשינן נמי דולא ישמרנו אתאן לנגיחה רביעית נראה דהאי מולא ישמרנו קמא דכתיב במיתת אדם ילפינן לה ואף למ"ש בסמוך דתרווייהו אצטריך היינו לענין שמירה דוקא כמ"ש שם אבל לענין שאינו נעשה מועד עד נגיחה ד' בחדא סגי דגלויי מלתא בעלמא הוא דאין שם מועד על השור עד שיגח תחילה ג"פ ואח"כ נעשה מועד למה שיגח אח"ז א"כ ע"כ דההוא ולא ישמרנו בעליו דאתיא לגופי' היינו לענין שמירה כמ"ש רש"י שם ואע"ג דמולא ישמרנו נמי דרשי' לענין שמירה פחותה לענין כופר היינו למסקנא ודרשינן מדלא כתיב ולא ישמור מאי ולא ישמרנו א"ו לענין שמירה הוא דאתיא ודרשינן נמי ולא ישמור מאי ולא ישמרנו לזה ולא לאחר דבשור תם שהזיק אדם ולא המיתו חייב עד שישמרנו שמירה מעולה אבל לענין כופר לא שייך למדרשיה דהא תם פטור מכופר כדאיתא לעיל ודו"ק:

בגמרא אמר רב מועד לקרן ימין וכו' ס"ל דרב אדא בר אהבה עכ"ל ולכאורה יש לתמוה מנ"ל לרב כן והא סברא דר"א ב"א סברא אלימתא היא כמ"ש התוספות דאטו משום שנעשה מועד גרע דכה"ג מקשה הש"ס לעיל יציבא בארעא וא"ל משום דגזירת הכתוב הוא הא האי קרא נמי מצינן לפרש שפיר כר"א ב"א. ונראה ליישב דרב סבר דע"כ מוכח מקרא דלא שייך לומר צד תמות במקומה עומדת דאלת"ה ל"ל למכתב ולא ישמרנו נכתוב ולא ישמור ואנא ידענא דלא בא למעט אלא צד העדאה שבו אבל צד תמות חייב וה"ה לתם גמור דאי ס"ד דתם נמי פטור ה"ל למכתב ולא ישמור גבי תם ללמד דסגי ליה בשמירה פחותה וממילא נלמד למועד דנגיחה לתם נגיחה למועד ואמאי כתב האי ולא ישמור גבי מועד א"ו דתם חייב ומועד פטור מצד העדאה שבו ואכתי ולא ישמרנו ל"ל אלא מדכתב ולא ישמרנו גבי מועד ע"כ דמועד פטור לגמרי משמע וזה עיקר הלימוד דולא ישמרנו לזה ולא לאחר דהיינו דזה שור פטור לגמרי אפילו מצד תמות אבל תם גמור חייב ודוק. ועל הסברא יש ליתן ג"כ טעם דהא דתם חייב בשמירה פחותה ומועד פטור היינו משום דשור המועד קלא אית ליה ובני אדם בדילין הימנו ועליהם להרחיק עצמם ובהמתם ממנו כדי שלא יזיק נמצא שאין ההזק כל כך להכי סגי בשמירה פחותה משא"כ בתם וק"ל:

דאמר שוכר כשומר חנם דמי. בבבא מציעא בהשואל (ד' צה:) ונתני חוץ משומר חנם והשוכר: ואי כר''י. היכא דשמרו שמירה פחותה אמאי משלמים כופר האמר ר''י מועד סגי ליה בשמירה פחותה: ר''א היא דאמר. במתניתין אין לו שמירה למועד אלא סכין ואפילו שמירה מעולה וכ''ש האי דשמירה פחותה נטריה ומשום הכי משלמין כופר ולענין דמי שור נמי חייבין דעליהן לשומרו שמירה מעולה הואיל ונושאי שכר הן ובדנטריה שמירה מעולה לא מצי מוקים לה אפילו לר''א דאע''ג דלענין כופר חייבין דלא סגי ליה בשמירה מעולה לענין דמי שור לבעלים פטורין דהא נטרוהו ומאי הוה להו למיעבד: וסתמא דמילתא. שור נגחן כי מקבל איניש נטירותיה עליה למה שהוא מוחזק מקבל עליה דלא לזיק אחריני אבל דלא ליזקיה אחריני לא מסיק אדעתיה שהרי אין שור מתיצב לנגדו מפחדו: מתני' ונעל בפניו כראוי. היינו שמירה פחותה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה לקמן בהכונס (דף נה:): ולא ישמרנו בעליו. במועד כתיב מיעט הכתוב לשמירה מועטת כדמפרש בגמרא: אין לו שמירה. למועד: אלא סכין. ואפילו שמרו שמירה מעולה והפיל הכותל ויצא חייב ושלש מחלוקות בדבר לר''מ בשמירה פחותה חייב ובמעולה פטור ולר''י בפחותה נמי פטור ולר''א במעולה נמי חייב: גמ' לאו בחזקת שימור קיימי. אין אדם משמר שורו כלל אלא מניחו ויוצא: נגיחה לתם נגיחה למועד. מגזירה שוה דלבעי נמי תם שמירה מעולה: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי. אין לך אדם שאינו משמר שורו שמירה פחותה וחייב הכתוב בתם אלמא שמירה מעולה בעי הדר כתב כו': וכי תימא. נילף נגיחה נגיחה דתם נמי לסגי ליה בפחותה: והא. לא ישמרנו מבעי ליה ללאו כלומר לגופיה דאם לא שמרו שמירה מעולה ליחייב ודרשינן ביה ריבוי אחר ריבוי ומיעוטא דתם מנא ליה: לזה. מיעטתי לפחותה ולא לאחר: אבל צד תמות במקומה עומדת. דלא סגי ליה בפחותה ומשלם חצי נזק: אליבא דמאן. כלומר הא ודאי לענין תשלומין לא אצטריך ליה לרב לאשמועינן דלימין נזק שלם ולשמאל שלא הועד לה משלם חצי נזק דהא כי האי גוונא טובא תנן דאפילו מועד לאדם אינו מועד לבהמה וכ''ש מועד לקרן ימין שהוא צד חזקה שבו אינו מועד לשמאל אלא ודאי רב לענין שמירה אשמועינן ואי אליבא דר''מ הא תם ומועד לענין שמירה כי הדדי נינהו לא גרסינן אי אליבא דר''מ פשיטא ואי גרסינן הכי מפרש אי אליבא דר''מ ולענין שמירה לא אשמעינן רב דהא אין חילוק בשמירתו אלא לענין תשלומין אשמעינן פשיטא דהא כי האי גוונא טובא תנן: אלא אליבא דר''י. ואשמועינן רב דאם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק בקרן ימין שהועד לה פטור דמועד בשמירה פחותה סגיא ליה ואם נגח בשמאל חייב דתם לא אמעיט לשמירה פחותה: מאי אריא קרן שמאל. דאי נגח בה חייב חצי נזק כי נגח בימין נמי איכא צד תמות ומועדת לחציו פטור ולחציו חייב דהא צד תמות במקומה עומדת ואשתכח דהכא נמי חצי נזק משלם ומאי נפקא לן מדרב: לית ליה דרב אדא. אלא לגמרי פטר ביה ר''י ואשמעינן רב דכי האי גוונא משכחת צד תמות ומועדת בחד תורא ולענין שמירה דאם שמרו שמירה פחותה והזיק בקרן ימין פטור לגמרי ואם בשמאל משלם חצי נזק:

בחזקת שימור קיימי. אין הפירוש כההיא דפ''ק (ד' טו.) גבי פלוגתא דפלגא נזקא קנסא דבחזקת שימור דהתם היינו דאין צריכין שימור שאין דרכו להזיק כמו שן ורגל אבל חזקת שימור דהכא היינו שדרך בני אדם לשומרו וסתם עביד להו שמירה פחותה ור''ת גרס בדר' מאיר בחזקת שימור ובדרבי יהודה לאו בחזקת שימור ולפי הגיר' הכי פירושו מאי טעמא דר' מאיר קסבר סתם שוורים בחזקת שימור חשיבי לבעלים שסבורין הבעלים שאין דרכן להזיק ועל כן אינם חוששין לשומרם וטעמא דר''י סתם שוורים לאו בחזקת שימור חשיבי לבעלים ונטרי להו שמירה פחותה ולהך גירסא הוי פירוש חזקת שימור דהכא כחזקת שימור דפ''ק ומיהו בין לר''מ בין לר''י סברי שפיר פלגא נזקא קנסא: והא מיבעי ליה ללאו. נראה כגירסת הספרים דגרסי והא מיבעי ליה לגופיה כלומר לריבוי אחר ריבוי: לא פטר ר''י אלא צד העדאה שבו. מסברא אומר כן דאטו משום שנעשה מועד גרע ויפטר אפילו מח''נ בשמירה פחותה וא''ת התינח לחומרא דאית לן למימר צד תמות במקומה עומדת מסברא כדפרישית אלא לקולא דאין משתלם אלא מגופו. ואין מעמידין אפוטרופוס מנלן וי''ל הואיל דצריכין אנו לומר צד תמות במקומה עומדת לחומרא ה''ה לקולא ומיהו ליפטר בהודאתו למ''ד פלגא נזקא קנסא לא אמרינן במקומה עומדת דכיון דאייעד לאו קנסא הוא: מועד לקרן ימין. מצינו למימר דדוקא נקט לפי שקרן ימין מזומן להזיק יותר מקרן של שמאל אבל מועד לקרן שמאל כ''ש דמועד לקרן ימין או שמא אין מועד ואורחא דמילתא נקט.