בבא קמא מד ע"ב

ומקשים עוד: ואכתי [ועדיין] יש לשאול על שמואל: הלא צרורות נינהו [הם] שהמיתו את האדם. שאין זה נזק שגרם השור בגופו, אלא דבר שנגרם על ידי צרורות, אבנים שבאו מכוחו, ואין חייבים בכופר על נזק בלתי ישיר! אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: מדובר במקרה דקאזיל [שהולך] ונדחף הכותל על ידי דחיפת השור מיניה מיניה [ממנו ממנו], שבתוך כדי הדחיפה פוגע הכותל באדם.

ומעירים: תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של שמואל ותיובתא [והיא קושיה חמורה] לשיטתו של רב, ששנינו: יש שחייב במיתה ובכופר, ויש שחייב בכופר ופטור ממיתה, ויש שחייב במיתה ופטור מן הכופר, ויש שפטור מזה ומזה.

ומפרטים: הא [הרי] כיצד? שור מועד שהרג אדם בכוונה — חייב במיתה ובכופר. מועד שהרג שלא בכוונה — חייב בכופר ופטור ממיתה. תם שהרג בכוונה — חייב במיתה ופטור מכופר. תם שהרג שלא בכוונה — פטור מזה ומזה. הרי שנינו במפורש כדברי שמואל, ששור מועד שהרג אדם שלא בכוונה פטור ממיתה וחייב בכופר, ולא כדברי רב שפטור מזה ומזה.

ומוסיפה הברייתא: על הנזקין שגרם שור שלא בכוונה בלא להמית את הנפגע, ר' יהודה מחייב, ור' שמעון פוטר.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומשיבים: יליף [לומד] הוא דין נזקין של שור מכופרו (תשלום כופר שלו), מה כופרו של השור אם נגח שלא בכוונה חייב — אף על הנזקין נמי [גם כן] אם נגח שלא בכוונה חייב.

ור' שמעון יליף מקטליה [מעונש הריגתו] של השור; מה בענין קטליה [הריגתו] אם המית שלא בכוונה — פטור ממיתה, אף נזקין אם הזיק שלא בכוונה — פטור.

ושואלים: ור' יהודה נמי נילף מקטליה [גם כן שילמד מהריגתו]! ומשיבים: לדעתו דנין (למדים) תשלומין מתשלומין (נזקים מכופר) ואין דנין תשלומין ממיתה.

ושואלים: ור' שמעון נמי נילף [גם כן שילמד] מכופרו! ומשיבים: דנין חיוביה [חיובו] של השור מחיוביה [מחיובו] של השור כמזיק, לאפוקי [להוציא] כופר דחיוביה [שחיובו] של הבעלים הוא, משום כפרה, ואין ללמוד ממנו לחיוב שמוטל על השור כמזיק.

א שנינו במשנה שאם נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, וכיוצא בזה נתכוון להרוג מי שאינו חייב מיתה עליו, ובפועל הרג מי שחייב מיתה עליו — הרי זה פטור. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם נתכוין השור להרוג את אדם זה שחייבים על מיתתו והרג את אדם זה — חייב. ואם כן מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: אפילו נתכוין השור להרוג את אדם זה והרג את אדם זה — פטור.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? ומסבירים: שאמר קרא [הכתוב]: "השור יסקל וגם בעליו יומת" (שמות כא, כט) וההיקש מלמדנו: כמיתת בעלים, כלומר, כדרך שאדם שהרג אדם חייב מיתה — כך מיתת השור שהרג אדם, מה בעלים אינו חייב מיתה עד דמיכוין ליה [שיתכוון אליו] לזה שהרגו, אף שור נמי [גם כן] אינו נהרג עד דמיכוין ליה [שיתכוון אליו].

ושואלים: ובעלים גופייהו מנלן [עצמם מניין לנו] שאין מתחייב אלא אם כן הרג את זה שהתכוון אליו? ומשיבים: שאמר קרא [הכתוב] "וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת" (דברים יט, יא) וממה שנאמר "לו" הוא למד: עד שיתכוין לו לאותו אדם שאכן הרגו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' שמעון ומחייבים בכגון זה, האי [כתוב זה] "וארב לו" מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו, לומדים ממנו]? ומשיבים: אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו של] ר' ינאי: הכוונה היא פרט לזורק אבן לגו [לתוך] מקום שמצויים בו בני אדם, ולא על כולם חייב מיתה, והרגה האבן אחד מהם.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דאיכא [אם תאמר שיש] באותו מקום תשעה גוים ואחד ישראל ביניהם — תיפוק ליה [תצא לו] מסקנה זו להלכה לא מטעם זה, אלא מטעם אחר, כיון דרובא [שהרוב] גוים נינהו [הם] ואינו חייב על הריגתם. אי נמי פלגא ופלגא [או גם כן אם היו מחצה ומחצה] ישראל וגוים, מכל מקום הרי ספק נפשות הוא לגבי הריגתו של הרוצח ביד בית הדין, וכלל הוא: ספק נפשות להקל!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאיכא [שיש] במקום תשעה ישראלים ואחד גוי, דאף על גב דרובא [שאף עך פי שהרוב] ישראלים נינהו [הם], ואם כן יש להחשיב את זריקת האבן כמכוונת להמית אחד מן הרוב, ולדעת חכמים חייב במקרה כזה — מכל מקום כיון דאיכא חדא גוי בינייהו [שיש גוי אחד ביניהם] הוי ליה [הרי הוא] כקבוע, וכלל הוא: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי [נחשב], וספק נפשות להקל, ודבר זה למדו חכמים ממה שנאמר: "וארב לו".

ב משנה שור של האשה, וכן שור של היתומים, שור האפוטרופוס (של היתומים), שור המדבר שהוא הפקר, שור שברשות ההקדש, או שור הגר שמת ואין לו יורשין ולכן אין לו בעלים — הרי אלו חייבין מיתה אם הרגו אדם. ר' יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת — פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.

ג גמרא בהלכות אלו שנשנו במשנה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת שור הנוגח אדם (שמות כא, כח–לב) "שור" "שור" שבעה פעמים, והרי זה בא להביא (להוסיף) על המקרה הרגיל של שור שנגח והמית אדם עוד ששה חיובים נוספים והם: שור האשה, שור היתומים, שור האפוטרופוס, שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין. ר' יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין — כל אלה פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.

אמר רב הונא: פוטר היה ר' יהודה אפילו במקרה שנגח השור והרג ולבסוף הקדיש אותו בעליו, או שנגח ולבסוף הפקיר אותו בעליו, שבשעת העמדה בבית דין אין לו בעלים.

ושואלים: ממאי [ממה] מסיק רב הונא שכך היא דעת ר' יהודה? מדקתני [ממה ששנה] ר' יהודה במשנה תרתי [שני] דברים, שור המדבר, ושור הגר שמת ואין לו יורשין. ונברר: שור הגר שמת מאי ניהו [מה הוא] מבחינת מעמדו החוקי? שהלא כיון שאין לו יורשין הוה ליה [הרי הוא] שור הפקר, ואם כן, היינו [זהו] שור המדבר היינו [זהו] שור הגר שמת ואין לו יורשין, ולא היה לו לר' יהודה להשמיע את שניהם? אלא לאו [האם לא] הא קמשמע לן [דבר זה השמיע לנו] שאפילו בנגח ולבסוף הקדיש, או נגח ולבסוף הפקיר שהוא פטור, כשור של הגר, שלאחר שנגח מת בעליו ונעשה הפקר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא דעת ר' יהודה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] במפורש: יתר על כן אמר ר' יהודה, אפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר — פטור, שנאמר: "והועד בבעליו... והמית... השור יסקל" (שמות כא, כט), לומר: עד שתהא מיתה והעמדה של השור בדין שוין כולם כאחד, שיש לשור בעלים.

ושואלים: וכי גמר דין לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהא בבעלים? והא [והרי] "השור יסקל" גמר דין הוא! אלא אימא [אמור ותקן כך]: עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כולם כאחד.

ד משנה שור שהרג שלאחר שדנוהו בבית הדין הוא יוצא (עומד) ליסקל, והקדישו בעליו — אינו מוקדש, ששור זה אסור בהנאה ואין לו דמים, ואם שחטו — בשרו אסור באכילה והנאה. ואם עד שלא (לפני ש) נגמר דינו הקדישו בעליו — הרי זה מוקדש, ואם שחטו לפני שנגמר דינו — בשרו מותר.

ועוד בנוגע לבעלות על השור המזיק: מסרו הבעלים את השור לשומר חנם וכן לשואל או לנושא שכר (שומר שכר) ולשוכר והזיק השור כשהיה ברשותם — נכנסו אלה תחת הבעלים לגבי אחריותם לשור. כיצד? מועד — משלם נזק שלם, ותם — משלם חצי נזק.

ה גמרא ועוד בענין זה שנדון בתחילת המשנה, תנו רבנן [שנו חכמים]: שור שהמית, אם עד שלא נגמר דינו, מכרו —

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - ב

ואכתי תיקשי לשמואל המחייב כופר כשדחף השור את הכותל, והכותל הוא שהרגו: והרי "צרורות" ^[1] נינהו, כי לא בגופו הרגו, אלא הכותל הוא שנפל מכחו של השור על האדם והרגו, ואילו התורה לא חייבה בכופר אלא דומיא דנגיחה - הכתובה בפרשה - שהוא עושה בגופו.

אמר תירץ רב מרי בריה דרב כהנא: הכא במאי עסקינן: בכגון דקאזיל הכותל מיניה מיניה, כלומר: השור דוחף את הכותל על האדם אף בשעת נפילת הכותל.

תניא כוותיה דשמואל המחייב בכופר שלא בכוונה, ואף שהוא פטור ממיתה, ותיובתא דרב הפוטר כופר שלא בכוונה! ^[2]

דתניא: יש שור ממית את האדם שהוא חייב במיתה, ובכופר; ויש חייב בכופר, ופטור ממיתה; ויש חייב במיתה, ופטור מן הכופר; ויש פטור מזה ומזה, ומפרש לה ואזיל.

הא כיצד?

שור מועד שהרג את האדם בכוונה: חייב במיתה ובכופר.

שור מועד שהרג את האדם שלא בכוונה: חייב בכופר כדברי שמואל, ופטור ממיתה.

שור תם שהרג בכוונה: חייב במיתה, ופטור מכופר, שלא חייבה תורה כופר בתם.

שור תם שהרג שלא בכוונה: פטור מזה ומזה, מן המיתה מפני שאינו בכוונה, ומן הכופר מפני שהוא תם.

ודין הנזקין שהזיק השור ^[3] שלא בכוונה:

רבי יהודה מחייב בתשלום הנזק, ורבי שמעון פוטר. ^[4]

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי יהודה המחייב?

משום דיליף רבי יהודה את דין תשלום נזקי השור מתשלום כופרו, מה כופרו כשהרג שלא בכוונה הרי הוא חייב בו, שהרי דרשינן: "אם כופר", אף תשלום הנזקין נמי שלא בכוונה, חייב.

ורבי שמעון יליף את חיוב תשלום הנזק מחיוב קטליה דשור [סקילת השור], מה קטליה כשהוא שלא בכוונה הרי הוא פטור ממנו, אף חיוב נזקין כשהוא שלא בכוונה, הרי הוא פטור.

ומקשינן: ורבי יהודה נמי נילף מקטליה לפוטרו מתשלום נזקין שלא בכוונה!?

ומשנינן: סבר רבי יהודה: דנין תשלומין של נזקין מכופר שאף הוא תשלומין, ואין דנין תשלומין ממיתה.

ומקשינן: ורבי שמעון נמי נילף מכופרו לחייבו בתשלום נזקין שלא בכוונה!? ומשנינן: דנין תשלום נזקין שהוא חיוביה דשור, כלומר: חיוב הוא על מעשה שורו, ^[5] מסקילה שהוא חיוביה דשור, לאפוקי כופר שאי אפשר ללמוד ממנו לנזקין, כיון דחיוביה דבעלים הוא, כלומר: לכפרת נפש הבעלים הוא בא.

שנינו במשנה: נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם:: פטור:

ודייקינן: הא אם נתכוין השור להרוג את אדם זה שאם היה הורגו היה חייב עליו סקילה, והרג את זה [את אחר] חייב השור סקילה, שהרי בכל אלו שפורטו במשנה לפטור, היתה כוונת השור להריגת מי שאינו חייב עליו סקילה אם היה הורגו.

ואם כן מתניתין [משנתנו] דלא כרבי שמעון!

דתניא: רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין השור להרוג את זה, והרג את זה, פטור מסקילה.

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי שמעון?

כיון דאמר קרא: "השור יסקל וגם בעליו יומת", הרי ילפינן לדעת כולם: ^[6] כמיתת בעלים כך מיתת השור; ולכן פוטר רבי שמעון לשיטתו את השור מסקילה כשאינו מתכוין לזה שהרגו:

ומשום דמה בעלים אינם חייבים - לדעת רבי שמעון גופיה במשנה בסנהדרין עט א ^[7] - עד דמיכוין ליה לזה שהרגו, אף שור נמי אינו חייב סקילה עד דמיכוין ליה לזה שהרגו ולא שנתכוין לאחר.

ומפרשינן: ובעלים גופייהו מנלן - לדעת רבי שמעון - שהם פטורים:

משום דאמר קרא [דברים יט יא]: "כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ... לא תחוס עינך עליו, ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך", ולמדנו: עד שיתכוין לו. ^[8]

ורבנן - החולקים על רבי שמעון, ומחייבים מיתה לאדם שנתכוין לבר חיובא והרג את אחר - האי "וארב לו" מאי עבדי ליה?

אמרי פירשו דבי רבי ינאי:

ללמד בא הכתוב: פרט לזורק אבן לגו [לתוך] חבורת אנשים שיש בה גויים וישראלים, ונהרג ישראל שהוא אינו חייב, שאין זה חשוב כמתכוין להרוג ישראל, ובאופן זה הרי אינו חייב אפילו לרבנן. ^[9]

ומקשינן: והרי היכי דמי [באיזה אופן הוצרך הכתוב למעט]: אילימא דאיכא באותה חבורה תשעה גויים ואחד ישראל ביניהם, תיפוק ליה דרובא גויים נינהו, ובלאו קרא פטור הוא, שהרי זה כמי שנתכוין לגוי והרג את הישראל שהוא פטור.

אי נמי, ואפילו אם לא היו שם רוב גויים אלא פלגא גויים ופלגא ישראל, גם לזה אין צריך כתוב למעט, שהרי ספק נפשות להקל.

ואם כן באיזה אופן הוצרך הכתוב למעט!?

ומשנינן: לא צריכא הכתוב למעטו, אלא בכגון דאיכא בחבורה תשעה ישראלים ואחד גוי!

ולהשמיענו בא הכתוב: דאף על גב דרובא ישראלים נינהו, והיה מקום להחשיבו כאילו נתכוין לישראל - מכל מקום פטור הוא, דכיון דאיכא חדא גוי בינייהו, הוי ליה מיעוט "קבוע", וכל מיעוט קבוע, כאילו לא היה כאן מיעוט ורוב אלא כמחצה על מחצה דמי, ולכן פטור הוא, דספק נפשות להקל.

מתניתין:

שור האשה שנגח אדם והרגו. ^[10]

ושור היתומים [כלומר: שור הקטנים] שאין להם אפוטרופוס.

ושור האפוטרופוס, כלומר: שור היתומים הקטנים שיש להם אפוטרופוס.

שור המדבר [שור של הפקר]. ^[11] שור ההקדש.

שור הגר שמת ואין לו יורשין, שהוא הפקר. ^[12]

כל אלו כשנגחו אדם והרגוהו, הרי אלו השוורים חייבין מיתה.

רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש ושור הגר שמת, פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.

גמרא:

תנו רבנן: "שור" "שור" שבעה. שבע פעמים לשון "שור" שהזכירה התורה בפרשת שור שהרג את האדם, ^[13] ומת, למה?

האחד לגופו נכתב, והששה כדי להביא:

א. שור האשה; ב. שור היתומים; ג. שור האפוטרופוס; ד. שור המדבר; ה. שור ההקדש; ו. שור הגר שמת ואין לו יורשין, שכל אלו חייבים מיתה כשהרגו את האדם. ^[14]

רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש ושור הגר שמת ואין לו יורשין, פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.

אמר רב הונא: פוטר היה רבי יהודה את אלו, אפילו אם נגח כשהיה ברשות הדיוט ולבסוף עד שלא נגמר דינו הקדיש, ואפילו נגח ברשות בעלים ולבסוף עד שלא נגמר דינו הפקיר, או שמת הגר, והטעם מתבאר לקמן.

ומפרשינן: ממאי, מנין למד רב הונא כן בדעת רבי יהודה?

מדקתני בברייתא בדברי רבי יהודה תרתי שוורים, שהיה יכול לכוללם כאחד, דהא קתני:

א. שור המדבר; ב. ושור הגר שמת ואין לו יורשין.

והרי "שור הגר שמת" מאי ניהו, כלומר: מה טעם פטורו!? הלוא הוא משום, דכיון דאין לו יורשין הוה ליה שור הפקר, ואם כן הרי היינו שור המדבר, היינו שור הגר שמת ואין לו יורשין, ולמה נכתבו שני שוורים שהם אחד!?

אלא לאו הא קמשמע לן: דאפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר, פטור; כלומר: לכך הוסיפה הברייתא שור הגר שמת, להשמיענו שאפילו אם נגח בהיותו תחת הגר ואחר כך מת הגר, הרי הוא פטור; וממילא שמעינן גם, שנגח ואחר כך הקדיש פטור.

שמע מינה! ^[15]

תניא נמי הכי: יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו נגח ולבסוף הקדיש, או שנגח ולבסוף הפקיר, פטור, שנאמר [שמות כא כט]: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו, והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת", ודרשינן ממה שאמר הכתוב: "והועד בבעליו והמית וגו'", עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד. ^[16]

ומקשינן על לשון הברייתא: "עד שיהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד": וכי אטו גמר דין לסקילה לא בעינן שיהיה שוה כאחד, עד שהברייתא לא הזכירה אלא העמדה בדין!?

והא "השור יסקל" גמר דין הוא!?

אלא אימא: עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין, שוין כאחד. ^[17]

מתניתין:

שור שהוא יוצא ליסקל, כלומר, שנגמר דינו להיסקל על שהמית את האדם, ^[18] והקדישו בעליו, אינו מוקדש, היות ונאסר השור בהנאה משנגמר דינו, ^[19] ואיסורי הנאה אינם ברשותו של אדם להקדישם. ^[20]

ואם שחטו לאחר שנגמר דינו ליסקל, הרי בשרו אסור באכילה ובהנאה.

ואם עד שלא נגמר דינו:

הקדישו בעליו - מוקדש עד שיגמרו דינו ויסקלוהו, ונפקא מינה שאם נהנה בו אדם בינתיים, מעל. ^[21]

ואם שחטו, בשרו מותר.

ומבארת המשנה דין נוסף:

מסרו הבעלים את השור קודם שנגח לשומר חנם, ולשואל [או לשואל], לנושא שכר, ולשוכר:

נכנסו הם תחת הבעלים, כלומר: הם מתחייבין בנזקים כמו בעלים, ואם מועד היה השור משלם נזק שלם, ואם תם היה משלם חצי נזק. ^[22]

גמרא:

תנו רבנן: שור שהמית:

הערות

^[1] א. לשון "צרורות" היא לשון מושאלת מבהמה שהיתה מהלכת והתיזה צרורות [אבנים] ברגליה והזיקה; ועיקר דין "צרורות" הלכה למשה מסיני היא לגבי נזק, שאינו משלם אלא חצי נזק, היות ואין הנזק בא מגופה של הבהמה אלא מכחה [ראה לעיל ג ב, ועוד]. והנה לשון רש"י הוא: "ואכתי צרורות נינהו, ואין כופר כתוב אלא בנגיחה, דהוי גופו ממש", וכן כתב גם הרא"ה ב"שיטה מקובצת"; ומשמע, שהדין המבואר כאן אינו קשור להלכה למשה מסיני שבנזיקין, אלא שלא אמרה תורה כופר אלא בנגיחה שהיא מגופו ממש, ולא מכחו, ופטור הוא לגמרי מכופר, שלא כנזיקין שעל כל פנים חצי נזק הוא משלם. וב"אור שמח" [נזקי ממון ב ו ד"ה והנה בבבלי] הקשה על רש"י, דלפי מה שכתב רש"י דב"כי יגח" האמור בכופר, אין כחו בכלל, אם כן ניחזי אנן אם ב"כי יגוף" האמור בנזיקין - כחו בכלל, וממה נפשך תיקשי: אם אף ב"כי יגוף" אין כחו בכלל, אם כן תיקשי מה שאמר רבא לעיל יז ב, שמעיקר הדין "כחו כגופו" ויש לחייבו נזק שלם, אלא שבאה הלכה למשה מסיני ומיעטתו לחצי נזק, והרי אין כחו בכלל "כי יגוף"; ואם ב"כי יגוף" כלול אף כחו, אם כן תיקשי הגמרא לעיל ב ב דפריך: "מאי שנא גבי אדם [שור באדם, היינו גבי כופר] דכתיב "כי יגח", ומאי שנא גבי בהמה [שור בשור, דהיינו נזיקין] דכתיב "כי יגוף", ולפי דברי רש"י הרי חלוקים הם, שבכלל "כי יגח" גופו ולא כוחו, ואילו בכלל "כי יגוף" אפילו כחו, וראה מה שהקשה עוד, [וראה בזה ב""אילת השחר" כאן]. ומטעם זה כתב לפרש דלא כרש"י, והקושיא היא, דבכלל ההלכה למשה מסיני הממעטת צרורות מחצי נזק, גם מיעוט צרורות מכופר שלם, שאינו חייב אלא חצי, וקושיית הגמרא היא: למה משלם כופר שלם; וראה פירוש "תלמיד הרשב"א והרא"ש". וב"נחלת דוד" [יז ב, ד"ה שם בגמ' בעי רבא], כתב, דברווחא נוכל לפרש, שקושיית הגמרא היא: ואכתי צרורות נינהו, ואם כן אינו חייב רק בחצי כופר, וקיימא לן [לעיל מ א, וראה רמב"ם] "כופר שלם אמר רחמנא, ולא חצי כופר", ופירוש זה הוא מרווח טפי מפירוש רש"י; [ויש לעיין, אם כן למה לי מיעוט למעט תם מחצי כופר - לעיל מא ב - תיפוק ליה, דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר].

^[2] וכן הוי תיובתא דרבה הסובר כרב, ויש ראשונים שגורסים: "ותיובתא דרבה".

^[3] פירש הראב"ד, דהיינו קרן שנתכוין לזה והזיק את אחר, אבל בשן ורגל אף על פי שאין כוונתן להזיק, אבל מתכוין הוא לדריסה ואכילה; וכן כתב הרא"ה שהכוונה היא לקרן שנתכוין לזה והזיק את אחר; וראה עוד בבעל המאור יט ב מדפי הרי"ף ד"ה מאי, ובמלחמות שם ד"ה אמר הכותב. וב"קהלות יעקב" [הוצאה ראשונה סימן יח בדין קרן] הקשה על מה שכתב הראב"ד שאף ברגל צריך שיתכוין לדריסה ובשן לאכילה, שהרי בכמה מקומות מצינו שהוא מתחייב אפילו כשאינו בכוונה כלל, וכגון כשהזיקה הבהמה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה [לעיל יח ב, וכל הכתובים שם], ותרנגולים שהיו מפריחים והזיקו ברוח שבכנפיהן [שם] ; וכתב שצריך לומר שלפי רבי שמעון אכן פטור הוא בכל אלו, ולא מתחייב אתולדות דרגל, אלא אם כן נתכוין על כל פנים לפעולה זו, וצ"ע; וראה מה שכתב על זה ב"אילת השחר" כאן בד"ה יליף מקטלי'.

^[4] כתב ב"שיטה מקובצת" בשם הר"ח: "רבי שמעון לטעמיה דסבר [בכל התורה כולה] דבר שאינו מתכוין פטור, ורבי יהודה מחייב", וראה שם לענין הלכה. וב"אבן האזל" [נזקי ממון ב י אות ה ד"ה ועתה], הקשה על זה, שהרי בגמרא אמרו בזה טעמים אחרים, דזה יליף מקטליה, וזה יליף מכופר. ועוד העיר, שלפי פירוש הראב"ד [הובא בהערה 3] שהנידון הוא בנתכוין לזה והזיק את זה, אם כן אין שייך לדמותו ל"דבר שאין מתכוין" שבאיסורין, שהרי לא שייך לומר שאינו נחשב מעשה של השור, היות ואת עיקר המעשה הרי עשה בכוונה, ורק שלא נתכוין לזה, ולא שייך לומר שבשביל זה אינו נחשב מעשה שלו, שהרי את עיקר המעשה עשה בכוונה ולא שייך טעות בבהמה, ולא נוכל לדון בזה משום אינו מתכוין שבאיסורין, שהנידון שם הוא שאינו נחשב מעשה כלל, כיון שנעשה שלא בכוונה; [אך ראה ב"אור זרוע" כאן, שהביא דברי הר"ח, ואחר כך כתב שהמחלוקת היא בנתכוין לזה והזיק את זה]. וב"קהלות יעקב" [הוצאה ראשונה סימן יח בדין קרן], הקשה על רבינו חננאל: מה ענין דבר שאין מתכוין שהוא דין בגדר עבירה של איסורים למזיקים, שהוא מענין פשיעת הבעלים, ולא מיבעיא אם נאמר שכל עיקר חיוב ממון המזיק הוא משום שהבעלים פשעו בה ולא שמרו ממונם, שודאי אין מקום לפוטרם אם לא נתכוין לכך השור, שהרי על כל פנים הבעלים פשעו, אלא אפילו אם נאמר שחיוב הבעלים הוא מטעם שממונם הזיק וחייב על מעשה ממונו כעל מעשה גופו, והשמירה אינה אלא פוטרת [וחקירה זו מפורסמת בישיבות, ונזכרה בהקדמת "חברותא" למסכת זו אות ד], הרי על כל פנים אינו בגדר מעשה עבירה של שורו, עד שנדון בזה דין דבר שאינו מתכוין, אלא הוא דין מדיני ממונות לחייבו בתשלומין על הנזק של ממונו, ולכאורה אין לזה שייכות כלל לדין דבר שאינו מתכוין, שענינו הוא דבדבר שאינו מתכוין לא מחשבא חטא ועבירה. וכתב שם בדרך הפלפול ליישב, שאכן בקרן [כנראה כוונתו לקרן תמה בלבד], יסוד החיוב הוא על השור עצמו, שלפי שהוא השתגע ועשה שלא כהוגן וכטבע שאר השוורים דקיימי בחזקת שימור, ומטעם זה גובים מגופו של השור אפילו כשהבעלים לא פשעו, שהרי אף בשומר גובים מגוף השור של הבעלים, כמבואר לעיל מ א [וכיסוד זה כתב הגר"ח הובא בדבריו שם], ולכן שייך בו פטור של אינו מתכוין, ראה שם באריכות.

^[5] לשון רש"י בזה הוא: "תשלומי נזקיו מחמת השור באין", וביאר ב"קובץ ביאורים" בבא קמא סימן כח, דבנזקין פעולת השור מחייבתו, אלא שאם שמרו כראוי פטרתו התורה, [ראה בזה בהערה 4], אבל כופר דכפרה הוא, אי אפשר לומר שיתחייב בכפרה בעד מעשה שורו, דאטו טוביה חטא וזיגוד מינגיד, אלא חיובו בעד מעשה עצמו הוא, שבגרמתו נהרג אדם על ידי שלא שמר את שורו כראוי; ועיקר החילוק, שבנזקין אי השמירה אינו אלא תנאי לחיובו, אבל גבי כופר אי השמירה הוא מעשה המחייבו, וזה פשוט; וראה עוד ב"אילת השחר" כאן. וב"קהלות יעקב" [שהובא בהערה לעיל על דברי רבינו חננאל] ביאר, שלפי מה שפירש בכוונת רבינו חננאל, שהנידון בסוגייתנו הוא בקרן [תמה] בלבד, ומשום שבזה באמת יסוד החיוב הוא השור עצמו, אם כן ניחא דברי הגמרא בפשיטות.

^[6] דרשה זו אינה לדעת רבי שמעון בלבד, וכמבואר ברש"י לעיל בעמוד א ד"ה פטור ממיתה, שמטעם זה השור פטור כשלא נתכוין כלל להרוג, או שנתכוין למי שאינו בר חיובא, וראה גם בגמרא לקמן מה א. וב"שיטה מקובצת" בשם שיטה, הקשה: כיון שטעם זה הוא אף לרבנן, היה לה לגמרא לומר: "מאי טעמא, אמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, למר כדאית ליה בבעלים, ולמר כדאית ליה בבעלים" ; ולא יישב.

^[7] וכמבואר שם: "רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה, פטור".

^[8] לכאורה היה נראה שהלימוד הוא מ"וארב לו", דמשמע שנתכוין לזה שקם עליו והכהו, ולא שנתכוין לאחד וקם על אחר והכהו נפש; אבל רש"י בסנהדרין עט א ד"ה וארב לו, כתב: קרא יתירא הוא, נכתוב: "כי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו".

^[9] וכמבואר במשנה בסנהדרין עח ב: "נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לגוי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא, פטור".

^[10] רש"י בגמרא כתב: דלא תימא "בעל השור" כתיב לשון זכר; אבל בתוספות לעיל טו א מתבאר, שאי משום הא לא היינו ממעטים אשה, כי ביחס לכל מקום שדיברה תורה בלשון זכר, קיימא לן מקרא [ראה שם בגמרא] ש"השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה", ואילו בברייתא בגמרא ילפינן לשור אשה ממקרא אחר; אלא פירשו שם וכן פירשו כאן, שהוא משום דאמרינן בעמוד א: "נגיחה למיתה נגיחה לנזיקין", ואם כן היינו אומרים, שהיות וגבי נזיקין נאמר [שמות כא לה]: "וכי יגוף שור איש", הרי זה כמו שנאמר כאן גבי נגיחת אדם "שור איש", ולכך צריך לרבותו מקרא. והמאירי כתב כאן: "אף על פי שאין דעתה מכוון כל כך לשמור את שלה שלא להזיק, ויש שואלים למה הוצרכה, עד שפרשוה באשה שיש להה בעל, ולפי מה שפירשנו אין צורך בכך ".

^[11] א. הרמב"ן על התורה [בראשית ט ה], כתב, שטעם "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו", איננו להעניש את בעליו בממון, שהרי אפילו שור המדבר חייב מיתה. ובשו"ת הרשב"א [חלק א סימן קיד, ציינו רבי עקיבא איגר ב"גליון הש"ס" כאן] כתב השואל להקשות על דברי הרמב"ן, שהרי מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה היא בשור המדבר, והלכה כרבי יהודה [לפי דעת השואל]. והשיב לו הרשב"א: "אפשר שהרב ז"ל לא נתכוון בפירושי התורה לומר שכן הלכה, אלא לומר שאין העונש קנס הבעלים, שהרי שור המדבר חייב לרבי מאיר, ולא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בדבר זה, לומר, שזה מדין קנס הבעלים לרבי יהודה, ולרבי מאיר מגזירת הכתוב", [כלומר: מדרבי מאיר נשמע לרבי יהודה], ועוד השיב לשואל בענין פסק ההלכה גופה. ב. הנה בשור שנוגח את האדם [שמות כא כח] נאמר: "וכי יגח שור [ולא נאמר: "שור איש"] את איש או את אשה ומת ומת, סקול יסקל השור", ואילו גבי נזקי שור [שמות כא לה] נאמר: "וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת", וכתב ב"משך חכמה" [שם], שהוא משום דלגבי סקילה חייב אפילו שור של הקדש ושל הפקר, וראה עוד שם.

^[12] כתב המאירי: "ושל גר שמת שאין לו יורשים, ואף על פי שלא הועדו בבעלים, שלא נאמרה העדה בבעלים, אלא בשיש להם בעלים"; [ודבריו צריכים ביאור, שהרי אם לענין מיתה אין צורך בהעדה, ואם לענין כופר שאין התם חייב בו, מה שייך כופר בזה, וכי מי ישלם אותו].

^[13] "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי. ואם שור נגח הוא מתמול שלשום, והועד בבעליו ולא ישמרנו, והמית איש או אשה, השור יסקל וגם בעליו יומת:. אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו, והשור יסקל.

^[14] א. פירש ה"פני יהושע", שאין כאן יתור במה שריבתה תורה שור היתומים ושור האפוטרופוס, שאם לא היה אלא כתוב אחר לא הייתי מרבה אלא שור היתומים שיש להם אפוטרופוס. ב. ב"מנחת חינוך" מצוה נא [אות טז בנדמ"ח], דן בענין שור של גוי שהרג, וכתב, דאפשר, שלפי שיטת הרמב"ן הסובר שהם מצווים על הדינים כמו ישראל, אם כן השור בסקילה גם כן; ולשיטת הרמב"ם שאינם מצווים על הדינים, אפשר שאין השור בסקילה כלל.

^[15] ומה שהוצרכו חכמים, לשני פסוקים לשור המדבר ולשור הגר שמת ואין לו יורשים, ואף על גב שהיינו הך וכמו שאומרת הגמרא אליבא דרבי יהודה, פירש ה"פני יהושע", שאם לא היה כתוב אלא פסוק אחד, הייתי אומר שדוקא נגח ואחר כך הפקיר הוא פטור, אבל הפקר מתחילתו הרי הוא חייב.

^[16] ברש"י לעיל יג ב, כתב: "והועד בבעליו והמית איש השור יסקל וגם בעליו יומת: דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה [לעשותו מועד, דהיינו "והועד בבעליו"], ועד שעת העמדה בדין". ובתוספות שם כתבו: "נראה דלאו מ"והועד" קדריש, דהאי "והועד" לא איירי בעדות שעושין לסוקלו, כי אם לייעדו, אלא מסיפא דקרא קדריש, דכתיב "והשור יסקל", וכן משמע לישנא דפריך: "והא השור יסקל" בגמר דין הוא דכתיב. וברש"י כאן בד"ה והועד בבעליו, כתב: "והועד בבעליו, היינו בבית דין, דאין העדאה אלא בבית דין". וברש"י בסוף העמוד בד"ה אם עד כתב: "ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעליו דנהוי מיתה והעמדה בדין כאחד", ומבואר שהדרשה היא מ "בבעליו".

^[17] תוספת בענין סקילה כופר ונזיקין בנגח ואחר כך הפקיר או הקדיש: א. פסק הרמב"ם [נזקי ממון ח ד]: "וכן שור ההפקר שהזיק פטור [כלומר: שור תם שהזיק], שנאמר שור רעהו, עד שיהיו נכסים המיוחדים לבעלים, כיצד שור ההפקר שנגח, וקודם שיתפוש אותו הניזק, עמד אחר וזכה בו הרי זה פטור, ולא עוד אלא שור המיוחד לבעלים שהזיק, ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו הרי זה פטור, עד שיהיו לו בעלים בשעת היזיקו ובשעת העמדה בדין", והמקור לדין זה הוא בגמרא לעיל יג ב לפי פירושו של הרמב"ם, ראה שם. והנה לגבי סקילת השור סובר הרמב"ם [נזקי ממון י ו] שאפילו שור הקדש והפקר נסקל כחכמים החולקים על רבי יהודה, וכל שכן כשנגח ואחר כך הקדיש או הפקיר; ומכל מקום לגבי נזיקין משמע [לפי הבנת הרבה אחרונים, ראה שם ב"לחם משנה" ועוד אחרונים] שסובר הרמב"ם, שאפילו חכמים מודים שנגח ואחר כך הפקיר הרי זה פטור; וכן דעת הרא"ש בפרק קמא [סימן טז], [ומיהו בתוספות רבינו פרץ כאן בד"ה מכרו, משמע, שרק לרבי יהודה איכא דין זה בנזיקין]. והקשה ה"תוספות יום טוב", היות והפסוק ממנו דרש רבי יהודה דין זה, הלוא נאמר לגבי שור שהמית את האדם, ולענין זה הרי לא קיימא לן כוותיה, אם כן מהיכי תיתי ללמוד שבנזיקין הדין הוא כן! ? וכתבו ליישב בזה, הרש"ש והגר"ח וב"אבן האזל", והביא דבריהם ב"קהלות יעקב" [הנדמ"ח סימן יד], דבאמת גם גבי המית איש קיימא לן דרשה זו לגבי תשלומין, דהיינו לענין חיוב כופר שהוא אקרקפתא דבעלים, ורק גבי חיוב מיתה דשור שהוא דין על השור עצמו, לענין זה יש ריבוי מקרא ד"שור שור" שהוא חייב, אבל תשלומי כופר שהוא חיובא דבעלים, ופשיטא שצריך שיהיו בעליו בשעת נגיחה, לענין זה שפיר ילפינן מן הכתוב ד"והועד והמית", שיהיו המיתה והעמדה בדין שוין. ואולם דעת החתם סופר [שו"ת חושן משפט סימן קסה, הובא ב"קהלות יעקב" שם], שרק לגבי תם פטור בנגח ואחר כך הפקיר או הקדיש, ומשום דמאחר שהמקור הוא מקרא דסקילה, אם כן אין ללמוד אלא גבי תם שהוא חיוב אגופו דשור, וכמו מיתה שהוא חיוב אגופיה דשור, אבל תשלומי מועד שהוא חיוב אבעלים ומשתלם מן העליה, זה אין ללמוד ממיתה דשור, כי נהי שהשור פטור, אבל הבעלים לא נפטרו, וזה שלא כדברי האחרונים הנזכרים, שדין זה נלמד מכופר שהוא חיובא דבעלים; וראה שם ב"קהלות יעקב", דמדברי הרמב"ם בפרק יא מנזקי ממון הלכה ח, מוכח בהדיא, שדין זה אינו רק בתם אלא אף במועד, ודלא כה"חתם סופר". ב. כתב הטור בסימן תו: "ושל הפקר שנגח פטור [מנזיקין], שאם קדם אחר וזכה בו הוי שלו, ולא עוד אלא אפילו היו לו בעלים בשעת נגיחה והפקירו קודם שעמד בדין, פטור, [כהרמב"ם והרא"ש], מיהו דוקא אם זכה בו אחר, אבל אם הוא חזר וזכה בו חייב", ולמדנו מדבריו, שהפטור [לרבי יהודה אף מסקילה, ולחכמים בנזיקין] הוא אפילו כשזכה בו אחר עד שעת העמדה בדין, אלא שהוא מחלק בין אם זכה בו אחר לבין אם זכה בו הוא עצמו. וכן דעת ה"נמוקי יוסף", ולדעתו, אפילו זכה בו הוא עצמו הרי הוא פטור. וכתב ב"קהלות יעקב" [הנדמ"ח סימן יד אות ז], דמלשון הרמב"ם [נזקי ממון ח ד] שכתב "עד שיהיו לו בעלים בשעת היזקו ובשעת העמדה בדין", משמע שהוא חולק על שניהם, וסובר, שאם זכה בו אחר קודם העמדה בדין הרי הוא חייב, שהרי לא הצריך הרמב"ם אלא שיהיו לו בעלים, וכן הביא בשם "חידושי הגהות" על הטור. ג. והנה לדעת ה"נמוקי יוסף" הסובר שאפילו אם זכה בו הוא עצמו עד שעת העמדה בדין, הרי הוא פטור כיון שהיה הפקר שעה אחת, אם כן תיקשי לשון הגמרא כאן: "אלא אימא עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד", והרי כיון ששעה אחת של הפקר פוטרת, אם כן די אם היה אומר: "עד שתהא מיתה וגמר דין שוין כאחד", וכבר ידענו שבין זה לזה פוטר שעה אחת של הפקר, ולמה לו להזכיר "העמדה בדין", והניחא לדעת הרמב"ם שבזכה בו אחר הרי הוא חייב, או אפילו לדעת הטור שבזכה בו הוא עצמו הרי הוא חייב, אם לא שהיה אומר שבשעת העמדה בדין בעינן שוין כאחד לא היינו יודעים, שאף בשעת העמדה בדין צריך שיהיו לו בעלים; על פי ביאור הגר"א בסימן תו, הובא ב"קהלות יעקב" שם. ד. ודעת רש"י בסוף העמוד ולקמן צח ב ד"ה מכור, שאפילו אם מכרו לאחר פוטר רבי יהודה, וכן מבואר בלשונות רש"י לעיל יג ב [וכמו שדקדק ב"תוספות רבינו פרץ" כאן]: "למעוטי נגח ואחר כך הקדיש, דהכי משמע שיהיו מיוחדים לאדם אחד לעולם משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין; והועד בבעליו והמית איש: דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין; שוין כאחד: בבעל אחד. אבל הרשב"א כאן כתב: מסתברא לי ד"כאחד" דקאמר, שיהיו לו בעלים קאמר, ולאפוקי בשהקדישו או שהפקירו, אבל אם מכרו לאחר חייב, דרבי יהודה מ"והועד בבעליו" יליף לה, וכשמכרו, "והועד בבעליו" איכא, והיינו דקאמר "נגח ואחר כך הקדיש, נגח ואחר כך הפקיר", ולא קאמר "נגח ואחר כך מכר" דהוי רבותא טפי, והיינו נמי דקתני עד שתהא מיתה והעמדה בדין כאחד, ולא אמר "באחד", והרשב"א לעיל יג ב, העיר עוד "שאם כן [שאף במכרו לאחר פטור] אפילו נגח ומת ונפל השור לפני היורשין". וב"תוספות רבינו פרץ" הקשה על רש"י: אם כן ימכור כל אדם את שורו לאחר שנגח. ה. לכאורה נראה, שלדעת רש"י אין מקום לומר שחכמים מודים לענין כופר וממנו לנזיקין [ראה אות א], כי מאחר שרבי יהודה פוטר אפילו כשמכרו לאחר, נמצא, שאין דינו של רבי יהודה קשור במה שהוא פוטר בשור ההקדש ושור ההפקר, ואם כן כשם שנחלקו עליו לענין סקילה, הוא הדין שנחלקו עליו לענין נזיקין וכופר; אלא שלשון הגמרא: "יתר על כן אמר רבי יהודה, אפילו נגח ואחר כך הקדיש נגח ואחר כך הפקיר", משמע שדין אחד הוא עם מה שאמר רבי יהודה שהפקר והקדש פטור. וראה ב"חידושי רבי שמואל" [בבא קמא סימן א אות ו] שכתב בביאור שיטת רש"י הפוטר בנזיקין גם כשמכרו לאחר, שגדר הפטור הוא בחיוב הבעלים, דכיון שהוא כבר אינו בעלים על השור, ושוב אינו חייב על מעשי שור זה, ממילא מיפטר מגזירת הכתוב גם על מעשיו הקודמין, כל שבטלה בעלותו קודם שנגמר הדין עליהם ; והקשה על עצמו מחיוב סקילה שפטר רש"י במכרו לאחר, שהרי סקילה אינו חיובא דבעלים, וכתב דיש ליישב. ולפי דרך זה, באמת דברי רבי יהודה הם לשיטתו שהוא סובר דבעינן שור שיש לו בעלים, ואם כן שפיר יש לומר כפי שנתבאר באות א, שלא נחלקו עליו חכמים אלא גבי שור הנסקל משום שלדעתם אין צריך בעלים, ומודים לו בכופר ובנזיקין. ו. מלשון רש"י שכתב לעיל יג ב "שיהיו מיוחדים לאדם אחד לעולם משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין"; וכן שם בד"ה והועד, כתב: דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין", משמע שאם הפקירו או מכרו לאחר בין נגיחה להעמדה בדין, וחזר וקנאו, הרי הוא פטור, וכדעת ה"נמוקי יוסף" גבי הפקר, כמובא לעיל. ז. בדין גמר דין במיתה ובנזיקין: הנה הרמב"ם והטור לא הזכירו גבי נזיקין אלא שעת היזק ושעת העמדה בדין, ולא הזכירו גמר דין, וזה דלא כמבואר בגמרא כאן אליבא דרבי יהודה. וכתבו בזה משם הגר"ח [סימן רכא], שהעמדה בדין הנלמד מ"והועד בבעליו והמית" שזה נאמר בתורה אף לענין כופר, בזה מודים חכמים לרבי יהודה על כל פנים לענין כופר, ומכופר נלמד לנזיקין [ראה אות א], אבל מה שלמד רבי יהודה מ"והשור יסקל" לענין גמר דין, שזה נאמר גבי סקילה, בזה אין מודים חכמים לרבי יהודה, שהרי אין הם דורשים כלל דרשה זו לענין סקילה, ואם כן באמת לא בעינן אלא שתהיה העמדה בדין בבעלים, אבל גמר דין לא בעינן; [ויש להסתפק לדבריו, אם לדעת רבי יהודה בעינן גמר דין גם לענין כופר, או שבזה לא נחלקו חכמים ורבי יהודה; ואם נאמר שמודה רבי יהודה לענין כופר ונזיקין שדי בהעמדה בדין, אם כן יש מקום ליישב את הערת הגר"א שנזכרה באות ג].

^[18] ואפילו לא יצא ליסקל, ראשונים.

^[19] והוא הדין שאינו יכול למוכרו, ובברייתא בגמרא שנינו כן בהדיא: "מכרו אינו מכור".

^[20] ראה רש"י לקמן מה א ד"ה הקדישו אינו מוקדש, שכתב את הטעם "דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה", והיינו משום שמשנגמר דינו אסור הוא בהנאה, וכדאמרינן לעיל מא א, שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה ובהנאה, ואיסורי הנאה אינם ברשותו של אדם להקדישו, [וראה תוספת דברים בזה בהערות על הברייתא בגמרא].

^[21] על פי רש"י בגמרא לקמן ריש עמוד א, וראה בהערות שם.

^[22] א. בגמרא לעיל מ א מבואר, שבתם משתלם הניזק מגופו של השור שהוא של בעלים; ואם כן צריך ביאור: הלשון "משלם חצי נזק", והרי הבעלים משלמים! ? והעירו האחרונים, שלפי שיטת הרמב"ם בפרק ד מנזקי ממון הי"ב [והוא דין מחודש, ראה ב"אבן האזל" שם], שכתב: "כל שומר שנתחייב לשלם ואין לו, והיה המזיק תם, שהוא משלם חצי נזק מגופו, הרי הניזק משתלם מן הבהמה שהזיקה", ומשמע שהשומר משלם מכיסו אפילו בתם, ורק אם אין לו גובים מן השור של הבעלים, ניחא שפיר לשון המשנה. ואף בלאו הכי כתבו האחרונים לפרש, על פי המבואר בגמרא לעיל מ א, שהשומר חייב לשלם לבעלים את השור שנלקח מהם, ובפשוטו הוא מדין "שמירת גופו", שהרי זה כמי שנאבד השור, אך ראה ב"חידושי רבינו חיים הלוי" הלכות נזקי ממון [עמוד 91 בדיבור ראשון], שכתב שם, שאת השור גובים מחמת חיובא דשומר, ורק משום זה חייב השומר לשלם לבעלים את הפסד השור; אבל על גביית השור מחמת הבעלים לא היה חייב השומר לשלם מדין "שמירת גופו" ראה שם היטב, ולפי זה יש לפרש את לשון המשנה, שהשומר נכנס תחת הבעלים שיקחו את השור מחמתו, ומשום כך משלם הוא לבעלים חצי נזק דהיינו הפסד השור. ב. הראב"ד בהשגותיו [נזקי ממון ד ד] נראה כמסתפק, אם השומר בלבד הוא שחייב בתשלום הנזיקין, ואין הניזק יכול לתבוע מן הבעלים כלל; או שרצה מזה גובה רצה מזה גובה, ואם גבה מן הבעלים יעשו הם דין עם השומר.

ומוסיפה הברייתא: על הנזקין שגרם שור שלא בכוונה בלא להמית את הנפגע, ר' יהודה מחייב, ור' שמעון פוטר.

ה גמרא ועוד בענין זה שנדון בתחילת המשנה, תנו רבנן [שנו חכמים]: שור שהמית, אם עד שלא נגמר דינו, מכרו —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: But still, is it not a case of pebbles? Is this case not analogous to damage caused by pebbles inadvertently propelled from under the feet of an animal while it is walking, which is not considered damage caused directly by the ox, but rather, damage caused indirectly? Ransom is not imposed for such indirect killing. Rav Mari, son of Rav Kahana, said: It is a case where the wall gradually gave way under the pressure applied by the ox, and so while the ox was still pushing the wall it collapsed and killed the person.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel, and this baraita is a conclusive refutation of the opinion of Rav: There are cases where the ox is liable to be put to death and the owner is liable to pay ransom, and there are cases where the owner is liable to pay ransom but the ox is exempt from being put to death, and there are cases where the ox is liable to be put to death but the owner is exempt from paying ransom, and there are cases where they are exempt from this punishment and from that one.

How so? In a case where a forewarned ox kills a person intentionally, the ox is liable to be put to death and the owner is liable to pay ransom; if a forewarned ox kills unintentionally, the owner is liable to pay ransom but the ox is exempt from being put to death; if an innocuous ox kills intentionally, the ox is liable to be put to death but the owner is exempt from paying ransom; and if an innocuous ox kills unintentionally, they are exempt from this punishment and from that one. The baraita states explicitly that although a forewarned ox that kills a person unintentionally is exempt from being put to death, its owner is liable to pay ransom, in accordance with Shmuel’s opinion, and in contrast with Rav’s opinion.

The baraita adds: And for injuries caused by an ox unintentionally, from which the victim is not killed, Rabbi Yehuda deems the owner liable to pay for the injury and Rabbi Shimon exempts him.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: He derives the halakha with regard to injury caused by the ox from the halakha with regard to its owner’s ransom payment. Just as with regard to its owner’s ransom payment he is liable even if the ox gores unintentionally, so too, with regard to injuries he is also liable even if it gores unintentionally.

And Rabbi Shimon derives his opinion from the halakha of the putting to death of an ox by the court: Just as with regard to its being put to death, if it kills a person unintentionally it is exempt, so too, if it causes injuries unintentionally its owner is exempt from payment.

The Gemara questions the above explanation: And let Rabbi Yehuda also derive the halakha concerning an ox unintentionally causing injury from the halakha of its being put to death. The Gemara answers: In his opinion, we can derive a halakha with regard to payment for injury from the halakha of ransom, which is another halakha with regard to payment. But we cannot derive a halakha with regard to payment from a halakha concerning death.

Conversely, the Gemara asks: And let Rabbi Shimon also derive the halakha here from the halakha concerning its owner’s ransom payment. The Gemara answers: We can derive a halakha with regard to the liability of an ox from a halakha with regard to the liability of an ox, to the exclusion of the payment of ransom, which is the liability of the owner. Compensation for injury is considered the ox’s liability, as it is the ox that caused the injury, whereas the ransom paid is for the owner’s atonement. Therefore, the halakha concerning injury cannot be derived from the halakha of ransom, as they are dissimilar.

§ The mishna teaches that if an ox intended to kill another animal but killed a person, or if it intended to kill a person for whom it would not be liable to be put to death but killed a person for whom it would be liable, it is exempt. The Gemara infers: If the ox intended to kill this person, for whom it would be liable, but killed that person instead, it is still liable. Accordingly, the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: Even if the ox intended to kill this person but killed that person, it is exempt.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? The Gemara answers that it is because the verse states: “The ox shall be stoned, and its owner also shall be put to death” (Exodus 21:29); the juxtaposition of the ox and its owner indicates that as the death of the owner, i.e., a person, for killing another person, so is the death of the ox for killing a person. In other words, the two halakhot are applied in the same circumstances. Specifically, just as the owner, i.e., a person, is not liable to receive court-imposed capital punishment unless he intends to kill the person whom he ultimately kills, so too, an ox is not put to death either, unless it intends to kill the one whom it ultimately kills.

The Gemara asks: And with regard to the owner himself, from where do we derive that he is not liable unless he killed the one whom he intended to kill? It is as the verse states: “And he lay in wait for him, and rose against him, and struck him mortally and he died” (Deuteronomy 19:11). From the term “for him,” Rabbi Shimon derives that the killer is not liable unless he intends to kill him, i.e., the one whom he ultimately killed.

The Gemara asks: And what do the Rabbis, who deem the killer liable in that case and who therefore disagree with Rabbi Shimon’s opinion, do with this phrase: “And he lay in wait for him”? How do they interpret it? The Gemara answers that the Sages of the school of Rabbi Yannai say that this phrase excludes from liability one who throws a stone into an area where there are several people, some of whom are people for whom he would not be liable to receive court-imposed capital punishment, e.g., gentiles, and a stone killed a person for whom he would receive court-imposed capital punishment.

The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If we say that there are nine gentiles in the crowd and one Jew among them, even without the verse derive the exemption from the fact that a majority of them are gentiles. Alternatively, even if half the people are gentiles and half are Jews, derive the exemption from the principle that when there is uncertainty concerning capital law, the halakha is to be lenient.

The Gemara answers: No, the verse is necessary in a case where there are nine Jews and one gentile. Although a majority of them are Jews, the thrower is exempt from liability because there is one gentile among them who is considered fixed in his place, and the legal status of any item fixed in its place is like that of an uncertainty that is equally balanced; and when there is uncertainty concerning capital law the halakha is to be lenient. This is what the Rabbis derive from the phrase: “And he lay in wait for him.”

MISHNA: With regard to an ox belonging to a woman, and similarly an ox belonging to orphans, and an ox belonging to orphans that is in the custody of their steward, and a desert ox, which is ownerless, and an ox that was consecrated to the Temple treasury, and an ox belonging to a convert who died and has no heirs, rendering the ox ownerless; all of these oxen are liable to be put to death for killing a person. Rabbi Yehuda says: A desert ox, a consecrated ox, and an ox belonging to a convert who died are exempt from being put to death, since they have no owners.

GEMARA: The Sages taught: In the passage discussing an ox that kills a person (Exodus 21:28–32), the Torah states: “An ox,” “an ox,” repeating this word seven times, to include an additional six cases, in addition to the classic case of an ox goring and killing a person. They are: An ox belonging to a woman, an ox belonging to orphans, an ox belonging to orphans that is in the custody of a steward, a desert ox, a consecrated ox, and an ox belonging to a convert who died and has no heirs. Rabbi Yehuda says: A desert ox, a consecrated ox, and an ox belonging to a convert who died and has no heirs are all exempt from being put to death, since they have no owners.

Rav Huna says: Rabbi Yehuda would deem the ox exempt even if it gored and killed and its owner ultimately consecrated it, or if it gored and he ultimately renounced his ownership over it, since at the time of the trial in court the ox does not have an owner.

The Gemara asks: From where did Rav Huna derive this assertion? From the fact that Rabbi Yehuda teaches two cases, a desert ox and an ox belonging to a convert who died and has no heirs. What is the legal status of an ox belonging to a convert who died? Since he has no heirs it is considered to be an ownerless ox. Accordingly, the case of a desert ox is the same as the case of an ox belonging to a convert who died and has no heirs, and it does not seem necessary for the baraita to state both cases. Rather, does it not teach us this: That even if the ox gored and he ultimately consecrated it, or, if it gored and he ultimately renounced ownership over it, it is exempt, just as in a case where a convert’s ox gores and subsequently the owner dies? The Gemara concludes: Indeed, conclude from the baraita that this is the opinion of Rabbi Yehuda.

This assertion is also taught in a baraita: Moreover, Rabbi Yehuda said that even if it gored and he ultimately consecrated it, or if it gored and he ultimately renounced ownership over it, the ox is exempt, as it is stated: “And warning has been given [vehuad] to its owner…and it killed…the ox shall be stoned” (Exodus 21:29). It is derived from here that the owner of the ox is exempt unless the ox’s status as the owner’s property at the time of the death of the victim and at the time of the owner’s standing trial is the same, i.e., that the ox has an owner.

The Gemara asks: But don’t we require that the ox’s status be the same at the time of the verdict as well? And isn’t the phrase “the ox shall be stoned” also referring to the verdict? Rather, emend the statement and say that the owner of the ox is exempt unless the ox’s status as the owner’s property at the time of the death of the victim and at the time of the owner’s standing trial and at the time of the verdict are identical as one.

MISHNA: With regard to an ox that is leaving court to be stoned for killing a person and its owner then consecrated it, it is not considered consecrated, i.e., the consecration does not take effect, since deriving benefit from the ox is prohibited and the ox is therefore worthless. If one slaughtered it, its flesh is forbidden to be eaten and it is prohibited to derive benefit from it. But if its owner consecrated it before its verdict the ox is considered consecrated, and if he slaughtered it its flesh is permitted.

If the owner of an ox conveyed it to an unpaid bailee, or to a borrower, or to a paid bailee, or to a renter, and it caused damage while in their custody, they enter into the responsibilities and liabilities in place of the owner. Therefore, if it was forewarned the bailee pays the full cost of the damage, and if it was innocuous he pays half the cost of the damage.

GEMARA: The Sages taught: With regard to an ox that killed a person, if its owner sold it before its verdict,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל. הקשו בתוס' האי אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבין ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא וכנותר שאמרו אל תותיר וי"ל דשאני התם שיודע בבירור שיבא ודאי לידי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אינו יודע שיבא לידי איסור ודאי שאינו יודע את מי יכה ונ"ל דלא שייך בכי הא התראת ספק דכל היכא דאיכא תשעה עכו"ם וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן לה וכדאמרינן אילימא תשעה עכו"ם וישראל אחד ביניהם תיפוק לי מיהא דרובא עכו"ם נינהו והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא והלכך אף כשהן מחצה על מחצה נידונין כרוב להקל משום ושפטו העדה והצילו העדה ואע"ג דאיכא נמי מחצה ישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב וכדאמר נמי בתשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם כל קבוע כמחצה על מחצה להקל ולא אמרינן להחמיר בתשעה עכו"ם וישראל ביניהם דאפילו בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מדינא דרובא נינהו כנ"ל.

כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ומהכא ילפינן ליה בכל דוכתא וכדאיתא בשלהי פ"ק דכתובות.

ויש לתמוה ר' שמעון דלית ליה הך דרשא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מנא ליה. וא"ת דיליף ליה מקום עליו א"כ לא הוה שתיק גמרא מלומר דר' שמעון הך דרשא מנא ליה יליף ליה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין.

שור שור שבעה. חד לגופיה ושיתא לאתויי הנך שיתא ושור האשה אצטריך לרבויי מדקאמרינן לעיל נגיחה למיתה נגיחה לניזקין ובניזקין כתיב כי יגח שור איש וכ"מ שנאמר איש איש ולא אשה והלכך הוה אמינא דוקא איש ולא שור האשה ולפיכך הוצרך לרבותו.

עד שתהא מיתה והעמדה וגמר דין כאחד. מסתברא לי דכאחד דקאמר שיהיו לו בעלים קאמר ולאפוקי בשהקדישו או שהפקירו אבל מכרו לאחר חייב דר' יהודה מוהועד לבעליו יליף לה וכשמכרו והועד בבעליו איכא והיינו דקאמר נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר ולא קאמר נגח ואח"כ מכר דהוי רבותא טפי והיינו נמי דקתני עד שתהא נגיחה והעמדה בדין כאחד ולא קאמר באחד.

מכרו מכור. פירש"י ז"ל מכור לרדיא כלומר דלהצילו ממיתה אינו מכור ולפי מה שכתבתי אפילו לר' יהודה כן ומשנגמר דינו דאמרינן אינו מכור אפילו לרדא קאמר דאסור הוא בהנאה משנגמר דינו.

ור"ת ז"ל פירש דלעולם אינו אסור בהנאה מחיים ומכל מקום אינו מכור אפילו לרדיא דאסור להשהותו דמצוה שלא לענות את דינו כמיתת הבעלים כך מיתת השור. ויש מי שפירש מכרו מכור ואינו מקח טעות דמצי אמר ליה היה לך לשחטו כיון שידעת שנגח.

שור שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות וראה ירק בבור והפיל עצמו לשם שנמצא היזקו מצד הירק ולא לכונת היזק פטור ממיתה וחייב בכופר:

זה שחייבנו במפיל את הכותל בחכוכו דוקא כשהוא מתגלגל עם הכותל והוא מה שאמרו דקא אזיל מיניה מיניה שאם לא כן הרי הוא כעין צרורות שאין כאן אלא כחו ואין בו לא מיתה ולא כופר ואף מטעם זה אפשר לומר שאין זו תולדה של שן לגמרי שהרי יש כאן קצת שנוי:

כשם שהמועד בלא כונה חייב בכופר כך הוא חייב בנזקים ר"ל בנזקי אדם שבנזקי ממון אין צריך לומר ולמדנו מכאן שהתם בנזקי אדם פטור אא"כ בכונה וכן כתבו רבותי נ"ע וגדולי המחברים מחייבים אף בתם:

אע"פ שביארנו בנתכון להרוג את הבהמה והרג את האדם שהוא פטור ממיתה מ"מ נתכון להרוג שור זה והרג את זה חייב ויש פוטרים אף בזו ומ"מ כיוצא בו באדם פטור שנאמר וארב לו עד שיתכוין לו וכן פטור מן התשלומין ומן הגלות כמו שיתבאר במקומו הזורק אבן לבית שיש שם ישראלים הרבה פטור הואיל ולא נתכוון לזה בפרט ואין צריך לומר אם היו שם שאר בני אדם מעובדי הגילולים שאפילו היו כלם ישראלים חוץ מאחד פטור שהרי כל קבוע כמחצה על מחצה הוא:

המשנה השמינית והכונה בה ככונת שלפניה שור האשה שור של יתומים שור האפטרופין שור המדבר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין חייבים מיתה ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור גר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה מפני שאין להם בעלים אמר הר"ם חזר בתורה מלת שור בדיני נזקי שור שבע פעמים חד לגופיה והשש לרבות אלו הו' המנויין כאן והם שור האשה ושור האפטרופין וכו' ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי שור האשה אע"פ שאין דעתה מכוון כל כך לשמור את שלה שלא להזיק אם המית חייב מיתה ויש שואלים מה הוצרכה עד שפרשוה באשה שיש לה בעל ולפי מה שפרשנו אין צורך בכך וכן שור של יתומים אע"פ שאין להם אפטרופסין וכן שור האפטרופין ר"ל שור של יתומים שיש להם אפטרופין ושור המדבר והוא של הפקר ושל הקדש ושל גר שמת שאין לו יורשים ואע"פ שלא הועדו בבעלים שלא נאמרה העדה בבעלים אלא בשיש להם בעלים ומ"מ אשה ואפטרופין צריכים העדה וכלם פטורים מן הכופר חוץ מן האשה שהרי הפקר והקדש ויתומים אינם בני כפרה ורבותי מחייבין באפטרופוס ואיני מודה להם ור' יהודה פוטר שלשה האחרונים ממיתה הואיל ואין להם בעלים:

ופסקו גדולי המחברים כתנא קמא וכלם שהמיתו נסקלים ואע"פ שבפרק ראשון פסקנו במשנת נכסים המיוחדים שנגח ולבסוף הפקיר דוקא לענין תשלומין ואע"פ שהביאו עמה זו של ר' יהודה שמשמע שלדעתו היא אמורה מ"מ אנו פסקנוה לענין תשלומין והרבה פסקו כר' יהודה:

ופירשו בגמרא לדעת ר' יהודה שאפילו נגח ולבסוף הפקיר או הקדיש פטור מן המיתה ויתר על כן אמר במה שאמרו שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור שאפילו לא היה הקדש בשעה שנגח אלא שאח"כ הקדישו פטור עד שתהא העדה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד ר"ל שיהא לו בעלים לאפוקי הקדיש או הפקיר הא אם מכרה לאחר חייב אף לר' יהודה וכבר בארנוה בפרק ראשון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה התשיעית והכונה לבאר בה החלק החמישי ואמר על זה שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור אם עד שלא נגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר הקדישו בעליו מוקדש שחטו בשרו מותר אמר הר"ם אמרה תורה סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו וכיון שגזרו עליו סקילה היאך יתכן לאכלו אבל הוצרך לא יאכל לאסרו בהנאה:

אמר המאירי שור שהוא יוצא ליסקל ר"ל שנגמר דינו לסקילה שהוא נאסר בהנאה מיד כמו שכתבנו למעלה אם הקדישו בעליו אינו מוקדש שאין לו זכות בו כלל ואם שחטו בשרו אסור ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו מוקדש ובית דין מכריחים אותו לפדותו בשוויו וליתן דמיו לבדק הבית שהרי לא ירדה עליו קדושת מזבח שהנוגח שהמית פסול כמו שביארנו ואחר שנפדה בית דין סוקלים אותו שהרי אף של הקדש עצמו שהמית נסקל לדעת חכמים והנהנה ממנו קודם פדיון מעל ואם שחטו מותר באכילה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כשם שבארנו בעד שלא נגמר דינו שאם הקדישו מוקדש כך הדין במכרו שהוא מכור ולא להפקיעו מסקילה אלא שכל שנשתכר בו הלוקח בחרישה זכה ואין אומרין שלא חל המכר ומחזיר דמי שכירות החרישה לבעליו אבל לאחר גמר דין אינו מכור כלל ומחזיר דמי החרישה והם אסורים בהנאה:

אף לענין הפקר יראה שהדין כן שקודם גמר הדין הפקרו הפקר וזכה הזוכה למה שנשתמש בו או שאם שחטו מותר לו באכילה ואין כאן גזל לאחר גמר דין אינו הפקר ואם נשתמש בו הזוכה יחזיר דמי שכירותו ויאסרו בהנאה:

למטה יתבאר שהשומרים כלם נכנסים תחת הבעלים ואם המית את האדם ברשותם השור נסקל והם מחזירים שור אחר או דמיו לבעלים מעתה אם לא נגמר דינו והחזירו שומר לבעליו הרי זה מוחזר ונפטר השומר ובית דין יוציאוהו מיד הבעלים לסלקו או יבריחוהו הבעלים או יהו קודמים ושוחטים אבל משנגמר דינו אין החזרתם כלום ולא שבשאר איסורי הנאה נאמר כן שכל איסור הנאה הבאה מאליה אומר לו הרי שלך לפניך כמו שיתבאר בגוזל חמץ ועבר עליו הפסח שמחזירו בעינו אבל בזו טעם הדבר מפני שזה פשע כשלא החזירו קודם גמר דין ויבריחהו קודם שלא יהו בית דין מוצאין אותו ואחר שלא יהא השור לפניהם לא יגמרו את דינו שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור שנאמר וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים אין גומרין דינו אלא בפניו שנאמר עד עמדו לפני העדה למשפט אף השור כן:

כשם שאין גומרין דינו של שור אלא בפניו כך אין גומרין אותו אלא בפני בעלים אם היו לו בעלים הא שור של הקדש ושל הפקר כבר ביארנו שממיתין אותו אע"פ שאין בעלים:

המשנה העשירית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי ואמר על זה מסרו לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר ולשוכר נכנסו תחת הבעלים יצא והזיק מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק אמר המאירי מסרו וכו' פי' מסר שורו לאחד מארבעה שומרים כלם נכנסו תחת הבעלים וכשם שהבעלים חייבים בתשלומין חצי נזק בתמות כך השומר ואם הועד ברשותם משלמין נזק שלם ודבר זה בסתם נאמר ר"ל שמסרו לו בסתם שכל שקבל עליו שמירתו באחד מארבעה פנים אלו ר"ל בשומר חנם ובשומר שכר ובשוכר ושואל כלם קבלו עליהם מן הסתם שמירת גופם אם הוזקו לשלם היזקם לבעלים ויעשו הם דין עם המזיק על הדרך שבארנו בפרק ראשון וכן קבלו עליהם מן הסתם שמירת נזקיהם אם הזיקו שיתחייבו הם בנזקיהם ואין צריך שיקבלו בפרט שמירת נזקיהם שמן הסתם כך הוא אא"כ פרשו שאין מקבלין עליהם שמירת גופם או שאין מקבלין עליהם שמירת נזקיהם וכשתגיע בגמרא בסוגית מסר שורו לשומר הזהר לפרשה בדרך שלא יצא לך ממנו סתירה לדבר זה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פיסקא שור שהיה מתחכך אמר לך ר' שמעון דנין חיוביה דשור מחיובי' דשור פי' חצי נזק אינו משתלם אלא מגופו של שור דבע"כ בנזקין שלא בכוונה לא תוכל לחייב נזנק שלם שאע"פ שהי' מועד כיון שעכשיו עשה שלא בכוונה אינו משלם אלא חצי נזק:

צרורות נינהו ובצרורות ליכא כופר דלא חייב רחמנא כופר אלא בגופו אבל בכחו לא. הרא"ה ז"ל.

תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב. קשה כיון דתניא כוותיה דשמואל פשיטא דהויא תיובתיה דרב. ומיהו אשכחן כהאי גוונא בבתרא פרק חזקת מתיב רבא לסיועי רבה. ואומר שם רשב"ם ז"ל דבלשון הזה אמרה רבא בבית המדרש תניא כוותיה דרבה ותיובתא לאביי וכו'. ע"כ לשונו. וכן יש לומר בכאן אלא שבכאן יש לומר דלפי שיש לדחות דלא הוי כוותיה דשמואל מפני שיש לומר הא מני רבי אליעזר היא אבל רבי עקיבא פליג עליה וסבר פטור מזה ומזה ומתניתין כרבי עקיבא אתיא הוצרך לומר ותיובתא דרב לומר דעל כרחך סייעתא דשמואל ותיובתא דרב לפי שאותה ברייתא רבי עקיבא נמי היא וכמו שכתבו התוספות לעיל ולפיכך הוצרך לומר בכאן תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב. שיטה.
והניזקין שלא בכוונה רבי יהודה מחייב בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכוונה שנתכוון להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אף על פי שאין כוונתן להזיק אבל מתכוון הוא לדריסה ולאכילה. הראב"ד ז"ל.

וכן פירש הרא"ה ז"ל וז"ל והניזקין שלא בכוונה פירוש נזקי קרן שנתכוון להזיק לזה והזיק לזה רבי יהודה מחייב וכו'. ע"כ.
רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר רבי שמעון לטעמיה דסבר דבר שאינו מתכוון פטור ורבי יהודה מחייב ואף על גב דקיימא לן כרבי שמעון לענין פיטורי שבת יש מי שאומר בהא הלכתא כרבי יהודה דהא רבי שמעון ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ויש אומרים כיון דאמרו רבנן הלכה כרבי יהודה בעירוב מכלל דלית הילכתא כוותיה במקומות אחרים. רבינו חננאל זלה"ה.
והרא"ה ז"ל כן פסק וז"ל רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר וקיימא לן רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי שמעון.

יליף מקטלא. ואם תאמר לפירוש רבינו תם דשמעתין דפטר שן ורגל ממיתה אף בכוונת דריסה על האדם כיון שלא נתכוון אם כן יפטרו שן ורגל מנזקין לגמרי גם בכוונה כיון שלא נתכוון להזיק. וי"ל הא על כרחך גלי קרא דשן ורגל מחייבי אניזקין וליכא לאוקמה הא דחייבינהו קרא בכוונה להזיק דאם כן היינו קרן. אך מכל מקום קשה דהואיל וכן היכי יליף רבי שמעון ניזקין מקטלא לענין כוונה הא קמן דבשן ורנל חייב הכתוב ניזקין שלא בכוונה להזיק אף על גב דליכא קטלא ושמע מינה דבקרן מחייב. מיהו יש לומר דילפינן נזיקין מקטלא ושלא בכוונה דקרן כיון דפטור מקטלא פטור נמי מנזיקין דאין להקשות משן ורגל דשן ורגל לא שייך בהו קטלא כלל בשום ענין אבל קרן דשייך ביה קטלא היכא דליכא קטלא וליכא נזיקין על זה אנו דנין כיון דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואפילו הכי משלמין שן ורגל כופר. תלמידי הר"פ ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כשם שהמועד בלא כוונה חייב בכופר כך הוא חייב בנזקים רצה לומר בנזקי אדם שבנזקי ממון אין צריך לומר ולמדנו מכאן שהתם בנזקי אדם פטור אלא אם כן בכוונה. וכן כתבו רבותי נשמתם עדן וגדולי המחברים מחייבין אף בתם. ע"כ.

מאי טעמא דרבי שמעון אמר קרא השור יסקל וגם בעליו וכו'. וקצת קשה דהך טעמא שייך נמי לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון ואמרי דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ואם כן אמאי נקט ליה כדרבי שמעון טפי מדרבנן והוה ליה למימר מאי טעמא אמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור למר כדאית ליה בבעלים ולמר כדאית ליה. שיטה.

הוה ליה פלגא ופלגא. כתוב בתוספות ואי אליבא דמאן דאמר שמיה התראה פירוש דנחשב כאלו אמר אפילו אם הוא ישראל אינו נמנע אם כן ספק נפשות ולא יועיל. עוד כתוב בתוספות אבל הכא כשזורק אבן לעו"ג היינו משום ספק נפשות להקל נחשב כאילו אינו יודע דאי ספיקא לחומרא חשוב כאלו יודע שיזרוק לישראל. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

אי נמי פלגא ופלגא. הקשו בתוספות למאן דאמר התראת ספק וכו'. ונראה לי דלא שייך הכא התראת ספק דכל היכא דאיכא תשעה גויים וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן לה וכדאמרינן אילימא תשעה גויים וישראל אחד וכו' ת"ל דרובא גויים נינהו. והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראלים וגוי אחד היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא מוארב לו והילכך אף כשהוא מחצה על מחצה נדונין כרוב להקל משום ושפטו העדה וגו' ואף על גב דאיכא נמי מחצה ישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב כדאמרינן נמי בתשעה ישראלים וגוי אחד ביניהם כל קבוע וכו' להקל ולא להחמיר בתשעה גויים ואחד ישראל דאפילו בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מדינא דרובא נינהו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

כל קבוע כמחצה וכו'. הקשו בתוספות לרבי שמעון קבוע מנא ליה. וכתב הרשב"א ז"ל דאין לומר דיליף לה מוקם עליו דאם כן לא הוה שתיק תלמודא מלומר רבי שמעון הך דרשא מנא ליה יליף לה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין. ע"כ.
והר"ר ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו תימא לרבי שמעון מנא ליה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וי"ל דעיקר דרשא דדריש עד שיתכוון לאו מוארב לו נפקא אלא מדכתיב ונתת נפש תחת נפש ודריש נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון וסתם נתכוון להרוג זה והרג את זה הוא. והא דמייתי הכא וארב לו מפני שהדרשא פשוטה. אמנם לתנא דבי חזקיה דלא יליף נתינה נתינה דהא פטרינן ליה אף מומחין גם כן יליף פיטורי בנתכוון להרוג את זה והרג את זה מוארב לו ואם כן כל קבוע כמחצה על מחצה מנא ליה. ואומר ר"י דבין רבי שמעון בין תנא דבי חזקיה דרשי ליה מוקם עליו. ע"כ.

כתוב בתוספות דאכתי לתנא דבי חזקיה קשה מנא ליה דכל קבוע וכו'. ואין לתרץ מדאיצטריך היקישא ידעינן דפטור מיתה דתוכל לקיים היקישא דשוגג למזיד דרך ירידה לדרך עלייה. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור ממיתה. מכל מקום נתכוון להרוג שור זה והרג את זה חייב. ויש פוטרין אף בזו. ע"כ.
מתניתין שור האשה אף על פי שאין דעתה מתכוונת כל כך לשמור את שלה שלא להזיק אם המית חייב מיתה. ויש שואלים זו מה הוצרכה עד שפרשוה באשה שיש לה בעל. ולפי מה שפירשנו אין צורך בכך. הרי אלו חייבין מיתה אבל פטורין מן הכופר חוץ מן האשה שהרי הפקר והקדש ויתומים אינם בני כפרה. ורבותי מחייבים באפוטרופוס ואיני מודה להם. ורבי יהודה פוטר שלשה האחרונים ממיתה הואיל ואין להם בעלים. ופסקו גדולי המחברים כתנא קמא. וכולן שהמיתו נסקלין ואף על פי שבפרק ראשון פסקנו במשנה נכסים המיוחדים שנגח ולבסוף הפקיר דוקא לענין תשלומין ואף על פי שהביאו עמה זו של רבי יהודה שמשמע שלדעתו היא אמורה מכל מקום אנו פסקנוה לענין תשלומין והרבה פסקו כרבי יהודה. הרב המאירי ז"ל.

שור היתומים וכו'. אי לאו תרי קראי הוה מוקמינן כדמסתבר להכי איצטריך שור האפוטרופוס לגלויי ארישא דמיירי אפילו בלא אפוטרופוס. ה"ר אליעזר גרמישא ז"ל.

עד שתהא מיתה והעמדה וכו'. מסתברא דכאחד קתני שיהיו לו בעלים ולאפוקי כשהקדישו וכו' אבל מכרו לאחד חייב דרבי יהודה מוהועד בבעליו יליף לה וכשמכרו הועד בבעליו איכא. והיינו דקאמר נגח ואחר כך הקדיש ולא קאמר נגח ואחר כך מכר דהוי רבותא טפי והיינו נמי דקאמר עד שתהא נגיחה וכו' כאחד ולא קתני באחד. הרשב"א ז"ל.

שור האשה. אי לאו דרבי קרא הוה אמינא ששור האשה פטור מדאמרינן נגיחה למיתה נגיחה לנזקין וכו' ולאו משום דכתיב בעליו דכל התורה בלשון זכר נאמרה כדפירשנו לעיל בפרק קמא. הרשב"א ז"ל.

בד"ה שור האשה איצטריך כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפרש"י משום דכתיב בלשון זכר דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה ועיין בתוס' פ"ק דף טו:

ד"ה קבוע כמחצה וכו' ואין לומר הכא כדמסיק בערכין וכו' דר"ש יליף נתינה נתינה וכו'. ר"ל דהא דר"ש ס"ל נתכוין לזה והרג את זה פטור ממיתה יליף ליה מדכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש ויליף מג"ש דנתינה נתינה דהוי ממון וא"כ מזה שמעינן דנתכוין לזה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון דהכי מפרשינן ליה ואם אסון יהיה פירוש באשה ונתתה נפש וגו' פי' ממון הואיל ולא נתכוונו לה וא"כ אייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה דאית ליה פטור ממיתה וממון כדאיתא התם פרק הנשרפין א"כ ע"כ לא נוכל לומר דיליף לה מנתינה נתינה אלא ע"כ צ"ל מוארב לו יליף ליה אם כן כל קבוע מנליה:

בא"ד וי"ל דלר"ש בכולן ישראל ועובדי כוכבים וכו'. ולתירוץ זה אינו מתורץ אלא הקושיא השניה של התוס' שהקשו דלר"ש לא שייך למדרשיה כלל אבל הקושיא הראשונה דלתנא דבי חזקיה מנליה אינו מתורץ בזה וק"ל:

רש"י בד"ה אם עד כו' קטלא מכור כו' הד"א:

בתוס' בד"ה כל קבוע כו' דפטור מטעם קבוע מוארב לו וכו'. תימה הראשונה לא מתורצת בהאי וי"ל ועיין:

גמרא והנזקין שלא בכוונה ר"י מחייב. נשמט בע"מ לציין ברמב"ם פי"א מהל' נ"מ הל' ו:

רש"י בסה"ע ואפי' לרבנן כו'. (לקמן צח ב) לא פי' כן ועמש"כ שם (ולעיל יג ב):

תוס' סד"ה כל. חייבין. צ"ל חייב:

[רש״י סוף העמוד וד"ה בדף מ״ה צ"ל הד"א]:

גמ' דקאזיל מיניה מיניה. לעיל יח ע"א:

מתני' פטורין מן המיתה. עיין תשובת הרשב"א סי' קי"ד:

בתוספות בד"ה כל קבוע וכו' וא"ל דר"ש יליף נתינה נתינה וכו'. פי' דמג"ש דנתינ' יליף דהא דכתיב ונתת נפש תחת נפש היינו ממון כגון שנתכוין להרוג זה והרג זה וא"כ מוכח דבכה"ג פטור ממיתה ואייתר ליה וארב לו ע"ז מקשו התוס' דלתדב"ח מנא לי' דהא תדב"ח סובר דבכה"ג פטור אפילו מממון דלא חלקת וא"כ מנ"ל דפטור ממיתה בכה"ג כיון דבע"כ קרא דונתת לא איירי מזה אע"כ יליף מוארב לו דפטור ממיתה וממילא פוטר נמי מממון דלא חלקת וא"כ קשה לדידיה כל קבוע מנ"ל וק"ל:

בא"ד וי"ל דלר"ש וכו' עכ"ל אבל הקושיא לתדב"ח נשאר בתימא ומה שיש לדקדק בזה יתבאר במס' סנהדרין בעז"ה:

בגמרא שור שור שבעה וכו' שור המדבר שור הגר שמת ואין לו יורשים וכו'. ואע"ג דשור הגר שמת וא"ל יורשין היינו שור מדבר כדאיתא בסמוך וא"כ אייתר ליה חד קרא יש לומר דאי לאו קרא יתירא הוי מוקמינן קרא דוקא לנגח ולבסוף הפקיר ובכה"ג צ"ל גבי שור היתומים ושור אפוטרופסים וק"ל:

ת"ר שור שור שבעה וכו'. עיין מ"ש התוס' בריש הוריות (הנדפסים בפפד"מ בסוף המסכת) ובחידושי הר"ן ר"פ יוצא דופן ועמ"ש בעניותי בשערי ואחוריה ע"ש:

(מד סע"ב משנה) מועד משלם נזק שלם ותם משלם ח"נ.—נראה דלהכי אפיך ותני מועד והדר תם, דבאופן זה תני לא זו אף זו, דלא מיבעי מועד שידע בו השומר שהוא נגחן, דסתמא דמילתא קביל עליה נטירותא שלא יזיק לאחרים (עי' לקמן מה ב) דמשלם נזק שלם, אלא אפי' בתם דלא ידע ביה מ"מ אם נגח משלם חצי נזק, דבסתמא קיבל עליו שמירת נזקיו (עי' רא"ש פ"א סי' יז).

ואכתי צרורות נינהו. ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש: דקאזיל. כותל: מיניה מיניה. ע''י דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו ומיהו אינו מתכוין להרוג: חייב בכופר ופטור מן המיתה. דדרשינן כופר אם כופר והיינו כוותיה דשמואל: והנזקין. שהזיק שור שלא בכוונה ולא הרג: מכופרו. דאמרינן שלא בכוונה חייב מרבויא דאם כופר: חיוביה דשור. תשלומי נזקיו מחמת הבור באין: מחיובי' דשור. קטליה: כופר חיובא דבעלים. כפרת נפשו: מה בעלים עד דמכוין ליה. ר' שמעון אית ליה הך סברא גבי רוצח באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט.) ורבנן פליגי עליה ואמרי אף בעליו נמי מתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב דהאי וארב לו אמרי דבי רבי ינאי רבנן מוקמי ליה פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת אנשים ויש שם כנענים וישראלים ואיכא למימר לכנענים נתכוין: תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו. ולא איצטריך קרא למפטריה: ואי נמי. חמשה כנענים וחמשה ישראלים לא איצטריך קרא למפטריה דרחמנא אמר (במדבר לה) ושפטו העדה והצילו העדה דהא ספק נפשות להקל: לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים. דאי לאו קרא הוה אמינא זיל בתר רובא ולישראל איכוין ואע''ג דדלמא לאו להאי איכוין נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב קא משמע לן קרא דהואיל והוה ליה כנעני קבוע ביניהן כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל ולכל מילי דקיימא לן קבוע כמחצה על מחצה דמי מהאי קרא נפקא לן: מתני' שור היתומים. שאין להן אפוטרופוס או שור אפוטרופוס של יתומין אלא שעל אפוטרופוס לשומרו: גמ' שור שור ז'. ז' שור כתובין בפרשה בנוגח אדם: שור האשה. דלא תימא בעל השור כתיב לשון זכר: מדקתני תרתי. שור הפקר תרי זמני: הא קמ''ל. הא דהדר תנא שור הגר לר' יהודה דאע''ג דנגח בחיי הגר ומת והוי ליה הפקר פטור: והועד בבעליו. היינו בב''ד דאין העדאה אלא בב''ד: מתני' מסרו לשומר חנם. עד שלא נגח ולאו ארישא קאי אלא מילתא אחריתי היא: תחת הבעלים. מתחייבין בנזקין כבעלים: גמ' אם עד שלא נגמר דינו מכרו מכור. ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעליו דנהוי מיתה והעמדה בדין כא' ומיחייב קטלא:

הוה ליה פלגא ופלגא וספק נפשות להקל. תימה למ''ד התראת ספק לא שמיה התראה בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מהאי טעמא דלא שמיה התראה אפילו ס''ל דספיקא לחומרא ואי אליבא דמ''ד שמיה התראה היכי פטרינן ליה מהאי טעמא הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע''ג דספק הוא ובנותר שאמר לו אל תותיר וי''ל דשאני התם דיודע בבירור דיבא לידי איסור ודאי אם יותיר או אם יכה את שניהם משום הכי שמיה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אין ידוע שיבא לידי איסור ודאי שאין יודע את מי יכה: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. מהכא נפקא בכל דוכתי כדאיתא בפ''ק דכתובות (דף טו.) ותימה לר' שמעון קבוע מנא ליה ואין לומר הכא כדמסיק בערכין (דף ז) ובהנשרפין (סנהדרין דף עט.) דר' שמעון יליף נתינה נתינה אייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה קשה . מנא ליה דכל קבוע כו' ועוד כיון דפטר ר''ש אפילו בכולן ישראל עד שיאמר לפלוני אני מכוין לא שייך למדרשיה כלל וי''ל דלר' שמעון בכולן ישראל וכנעני אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע מוארב לו דכהאי גוונא כולן ישראל חייבין.: שור שור שבעה כו'. חד לגופיה ושית לאתויי: שור האשה. אצטריך לאתויי משום דאמר לעיל (ע''א) כי יגח נגיחה למיתה נגיחה לנזקין ובנזקין כתיב איש דוקא לכך אצטריך ריבוי: