בבא קמא מד ע"א

שור שחבל באדם והרגו, שעשה בו דין שוורים קטנים כגדולים, שהרי שור קטן שהרג חייב כשור גדול, אינו דין שחייב סקילה על הקטנים שהמית ילד או ילדה, כגדולים? ואם כן מה צורך בפסוק זה ללמדנו הלכה הנלמדת מסברה?

ודוחים: לא ניתן היה ללמוד דבר זה מן הסברה, שכן אם אמרת שהדין כן באדם באדם שחייב אף על קטנים, דבר זה משום חומרה יתירה שיש בו, שכן אדם המזיק חייב בארבעה דברים נוספים על עצם הנזק (צער, בושת, ריפוי ושבת), תאמר בשור שאינו חייב בארבעה דברים ולכן אין ללמוד מן ההשוואה — משום כך תלמוד לומר מן הכתוב: "או בן יגח או בת יגח" (שמות כא, לא) לחייב על הקטנים כגדולים.

ואין לי דין זה אלא במועדין, בתם מנין שנסקל אם הרג קטן או קטנה?

ומשיבים: דין (סברה) הוא: הואיל וחייב הכתוב סקילה בשור שהרג איש ואשה, וחייב גם בהריגת בן ובת, מה כשחייב בהריגת איש ואשה — לא חלקת בו בין תם למועד שנסקל השור עליהם, אף כשחייב בבן ובת — לא תחלוק בו בין תם למועד.

ועוד, קל וחומר הוא: ומה איש ואשה שכן הורע כחם בנזקין, שהרי הגדולים חייבים לשלם על מה שהזיקו — לא חלקת בו בדין השור שהרגם בין תם למועד, בן ובת שיפה כחם בנזקין, שהרי הם שהזיקו אינם חייבים — אינו דין שלא תחלוק בהן אם נהרגו על ידי שור בין תם למועד?

אמרת [אומר אתה] כנגד זה: וכי דנין קל מחמור להחמיר עליו? אם החמיר הכתוב במועד החמור וחייב על הקטנים כגדולים תחמיר בתם הקל? ואם כן אין כאן לימוד.

ועוד יש טעם אחר לפרוך את הנימוק שאמרנו, שכן אפשר לומר גם סברה אחרת: אם אמרת בשור תם שחייב סקילה באיש ואשה — שכן חייבין הם במצות ומשום כך הם חשובים, תאמר בבן ובת שפטורין מן המצות.

ואם כן אין ללמוד דין זה מן הסברה, ולכן תלמוד לומר מן הכתוב: "או בן יגח או בת יגח", ומכפל המלה "יגח" למדים גם נגיחה בתם וגם נגיחה במועד, גם נגיחה למיתה וגם נגיחה לנזקין, שעל כולם חייב אם נגח קטנים.

א משנה שור שהיה מתחכך בכותל ומתוך כך נפל הכותל על האדם והרגו, או במקרה שנתכוין השור להרוג את הבהמה והרג את האדם, או שהתכוון להרוג גוי והרג בן ישראל, וכן אם התכוון להרוג נפלים (שאף שהם חיים לפי שעה, מכל מקום עומדים הם למות בזמן קרוב, ואין ההורגם חייב מיתה) והרג בן קיימא — בכל המקרים האלה פטור השור ממיתה.

ב גמרא אמר שמואל: אמנם פטור השור ממיתה, שהרי לא נתכוון להרוג, ואולם חייב בעליו בתשלום כופר. ורב אמר: פטור מזה ומזה.

על דברי שמואל שואלים: ואמאי [ומדוע] חייב בכופר? הא [הרי] שור זה תם הוא לענין נזק זה, ומדוע יהא חייב בכופר? ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רב בענין אחר: מדובר בשור שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בשור שהיה מועד להתחכך על בני אדם בכתלים, כלומר, להתחכך בכתלים ולהפילם על בני אדם.

ותוהים: אי הכי [אם כן] שהיה מועד לעשות כן — הרי בוודאי מתכוון הוא לעשות זאת, ולכן בר קטלא [בן מוות] הוא! בשלמא התם [נניח שם] בשור המועד ליפול על בני אדם בבורות, אפשר לומר דחזא ירוקא [שראה ירק] על פי הבור ונפל ולא התכוון להרוג, אלא הכא [כאן] שהתחכך והפיל כותל על אדם, והיה מועד בכך, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר במתחכך בכותל להנאתו ולא במתכוון להזיק. ושואלים: ומנא ידעינן [ומניין יודעים אנו] שלא להזיק התכוון? ומשיבים: דבתר [שאף לאחר] שנפל הכותל קא מתחכך ביה [ממשיך השור ומתחכך בו] ורואים איפוא שהיתה כוונתו מתחילה לחיכוך בלבד.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - א

שור באדם, שעשה בו שורים קטנים שהרגו, כשוורים גדולים שהרגו, ^[1] ואף הם חייבים סקילה, אינו דין שחייב אותם על הקטנים שנהרגו כגדולים שנהרגו.

לא קשיא, כי אין ללומדו לא מבנין אב ולא מקל וחומר, כי:

לא, אם אמרת שהוא חייב על הקטנים כגדולים, אלא אדם באדם, שכן חייב הוא בחבלה בארבעה דברים תוספת על נזק, [דהיינו: צער ריפוי שבת ובושת]; תאמר שיהא חייב על הקטנים הגדולים אף בשור באדם, שהוא אינו חייב בחבלה בארבעה דברים אלא בנזק בלבד.

ולפיכך תלמוד לומר: "או בן יגח או בת יגח" לחייב אף את השור באדם על הקטנים כגדולים.

ואין לי - שיהיו חייבים סקילה על הריגת הקטנים - אלא במועדין, בתם מנין שהוא חייב סקילה אף על הריגת הקטנים? ואם תאמר: פשיטא, שהרי והלא דין הוא [בבנין אב נלמדנו]:

הואיל וחייב את השור סקילה בהריגת איש ואשה, וחייב אותו סקילה אף בהריגת בן ובת, מה כשחייב אותו באיש ואשה, לא חלקת בו בין תם למועד, אף כשחייב בבן ובת, לא תחלוק בו בין תם למועד.

ועוד: הרי קל וחומר הוא שהתם חייב על הריגת הקטנים!?

מה איש ואשה שהורע כחם בנזקין, שאם הזיקו הם הרי הם חייבים בתשלום, לא חלקת בו כשהרגו אותם בין תם למועד - בן ובת הקטנים שיפה כחם בנזקין, שאם הזיקו הם אינם חיבים לשלם, ^[2] אינו דין שלא תחלוק בהן כשהרגו אותם בין תם למועד.

אמרת: אין הדבר כן, כי אי אפשר ללמוד מאיש ואשה, שיהא דין התם כמועד, לא בבנין אב ולא בקל וחומר!

מבנין אב אי אתה יכול ללומדו, משום שוכי דנין בבנין אב קל מחמור להחמיר עליו, עד שאתה לומד תם לחייבו על הקטנים ממועד שהוא חייב על הקטנים!?

והרי אם החמיר הכתוב במועד החמור [שהוא חייב כופר] לחייבו סקילה על הקטנים, תחמיר בתם הקל [שאינו חייב כופר] לחייב אף אותו סקילה על הקטנים!? ^[3]

ועוד, כלומר: ואף בקל וחומר אי אתה יכול ללומדו, כי:

אם אמרת באיש ואשה שחייב התם סקילה על הריגתם, משום שכן חייבין במצוות, תאמר אף בבן ובת שפטורין מן המצוות, שחייב התם על הריגתם!?

ומאחר שבלי כתוב אין אנו יודעים שהתם חייב על הריגת הבן והבת, לפיכך תלמוד לומר: "או בן יגח או בת יגח", כפל הכתוב לשון "יגח" כדי ללמדנו:

נגיחה של בן ובת בתם, נגיחה של בן ובת במועד -

נגיחה של בן ובת למיתה שלהם, נגיחה של בן ובת לנזקין שלהם, לומר שחייב בתשלום נזקי הקטן והקטנה.

מתניתין:

שור שהיה מתחכך בכותל, ונפל הכותל על האדם שלא בכוונה של השור - או שור שנתכוין להרוג את הבהמה שאין השור חייב עליה סקילה, ולבסוף הרג את האדם -

או שנתכוין השור להרוג את הנכרי שהוא פטור עליו, והרג בן ישראל -

או שנתכוין השור להרוג את הנפלים שהוא פטור עליהם, והרג בן קיימא -

בכל אלו פטור השור מסקילה, היות ולא נתכוין לבר חיובא. ^[4]

גמרא:

אמר שמואל: זו ששנינו "פטור", היינו פטור ממיתה, וחייב בכופר. ואף על פי שאין השור בסקילה, הבעלים חייבים כופר, כי שמואל דורש ^[5] מ"אם כופר", לרבות כופר שלא בכוונה ככופר בכוונה.

ורב אמר: פטור מזה ומזה. שאם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, ^[6] ואינו דורש "אם כופר" לרבות.

ומקשינן לשמואל: ואמאי חייב כופר כשהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם, והא תם הוא, ותם אינו חייב בכופר!? ^[7]

ומשנינן: כדאמר רב [לקמן מח ב] על מה ששנינו במשנה לקמן מז ב: "הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ... נפל [השור] לבורו של בעל החצר והבאיש מימיו, חייב, היה אביו או בנו [של בעל החצר] לתוכו [והרגו השור בנפילתו], משלם [בעל השור] את הכופר"; ומקשינן עלה: והא תם הוא, ומשני רב: במועד ליפול על בני אדם בבורות -

הכא נמי, גם כאן מדובר במועד להתחכך בכוונה על בני אדם בכתלים.

ותמהינן: אי הכי, שמדובר שעשה כן בכוונה, בר קטלא הוא [בן מות הוא] בנגיחה זו, והאיך שנינו במשנה שהוא פטור ממיתה!?

בשלמא התם, בדברי רב, לא תיקשי שבר קטלא הוא מהנפילות הראשונות ונתחייב סקילה, ואיך נעשה מועד, משום שיש לפרש כמו שיישב רב יוסף לקמן מח ב, בכגון דחזא השור ירוקא [עשב] על פי הבור, ובא לאוכלו, ונפל השור לתוך הבור שלא בכוונה, ונמצא שלא נתכוין השור להורגו, ולפיכך לא נתחייב סקילה.

אלא הכא גבי כותל, מאי איכא למימר!? והרי כיון שנתכוין חייב הוא סקילה, ולמה שנינו שהוא פטור ממיתה בנגיחה זו!?

ומשנינן: הכא נמי, במתחכך בנגיחה הרביעית בכותל להנאתו, ולא נתכוין להרוג בה, אלא בנגיחות הראשונות הוא שנתכוין להרוג. ^[8] ומנא ידעינן, איך נדע שמתחכך הוא בכותל להנאתו לפוטרו ממיתה, ^[9] ושמא מתחכך הוא בכותל להפילו על בני אדם וחייב מיתה? ומשנינן: כגון דבתר דנפל קא מתחכך ביה [מתחכך הוא בכותל אף לאחר שנפל], וודאי אין כוונתו אלא לחיכוך עצמו.

הערות

^[1] שהרי חייבה תורה את השור שהרג, ו"שור בן יומו קרוי שור".

^[2] שהרי שנינו במשנה לקמן פז א: "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורין", ואפילו לכשגדלו אינם חייבים לשלם.

^[3] לכאורה אין הברייתא מובנת, כי בן ובת לאיש ואשה אנו משוים, ולא את התם למועד! ? ופירש רש"י: דהרי קתני "חייב באיש ואשה וחייב בבן ובת", וחיוב דבן ובת במועד נאמר בתורה, ועל זה אתה אומר מה חיוב דאיש ואשה עשה בו תם כמועד, אף בן ובת נעשה בו תם כמועד, ונמצא שאתה לומד תם ממועד, שהרי אם לא שהיית מוצא חיוב בן ובת במועד, לא היית יכול ללומדו לתם מאיש ואשה, "דהא במועד גופיה אי לאו דרבינהו קרא [לקטנים] לא מצית לאתויינהו מדינא לעיל", [ומה שכתב "לעיל" דמשמע שלעיל רצתה הגמרא ללמוד בן ובת מאיש ואשה, צריך ביאור שלא מצינו כן לעיל].

^[4] ודרשינן לקמן בעמוד ב: "השור יסקל וגם בעליו יומת", כמיתת הבעלים כך מיתת השור, וכשם שהבעלים אינם נהרגים כשהרגו שלא בכוונה, כך השור פטור.

^[5] כדדריש רבי יוחנן לעיל מג ב.

^[6] כדעת רבה לעיל מג א.

^[7] א. וכמבואר במשנה לעיל מא א, וכדדריש רבי אליעזר לעיל מא ב: "ובעל השור נקי", נקי מחצי כופר. ב. כתב רש"י: "אפילו למאן דדריש אם כופר, הני מילי למועד שלא בכוונה, והאי תם הוא בחיכוך זה", והביאו הרשב"א, ופירשו: משום דסתם "שור" דקתני היינו תם, עד שיפרש שהוא מועד; [ומיהו צריך ביאור אריכות לשונו של רש"י, מה ענין "אם כופר" המרבה שלא בכוונה, לקושיא שהרי הוא תם! ?].

^[8] תוספת ביאור [לפי שיטת רש"י, ותוספות ומהר"ם בשיטת רש"י לקמן מח ב, וראה גם "חזון איש" בליקוטים הנדמ"ח]: ביאור קושיית הגמרא "אי הכי בר קטלא הוא" גבי כותל וגבי בור: אינה דומה הקושיא שמקשה הגמרא על משנתנו גבי כותל "אי הכי בר קטלא הוא", לקושיא שמקשה הגמרא - לקמן וכאן - על שור שנפל לבור "אי הכי בר קטלא הוא". הקושיא גבי כותל היא על הנגיחה הרביעית, למה שנינו במשנתנו שהוא פטור עליה ממיתה, והרי מתכוין הוא. ואילו הקושיא גבי בור - לפי שיטת רש"י - אינה על הנגיחה הרביעית, [ובפשוטו טעמו של רש"י שאינו מפרש את הקושיא על הנגיחה הרביעית, הוא משום שבאותה משנה לא כתוב שאינו חייב סקילה, אלא שהוא חייב כופר, ושפיר יש לומר שהוא חייב גם סקילה], אלא על שלש הנגיחות שקדמו לנגיחה הרביעית, כי היות וחייב סקילה בשלש פעמים הראשונות, אם כן איך יגיע להיות מועד. וקושיא זו מקשה הגמרא לעיל מא א על כל מועד המשלם את הכופר, שהרי כבר נסקל בנגיחות הראשונות, [כי אף התם נסקל], אלא שבכל מועד מיישבת הגמרא לעיל כמה תירוצים, ואותם תירוצים אין שייך לאומרם גבי שור שנפל לבור, מן הטעם שפירש רש"י לקמן מח ב; אבל במשנתנו, אין להקשות על הנגיחות הראשונות, כי אף במשנתנו יש ליישב ככל התירוצים שנאמרו לעיל מא א גבי כל מועד, ובהכרח שכאן הקושיא היא על הנגיחה הרביעית. ביאור תירוץ הגמרא "דחזא ירוקא ונפל", ו"נתחכך בכותל להנאתו": א. גבי בור הכוונה היא, שעשה כן בכל ארבעת הפעמים; ואילו גבי כותל הכוונה היא, שבשלש הנגיחות עשה כן בכוונה כדי להרוג, ואילו בנגיחה הרביעית עשה כן להנאתו, [כן היא שיטת רש"י, והקשו התוספות על זה לקמן מח ב, שאין מסתבר לומר שנגיחות בכוונה יעשוהו מועד ליגח שלא בכוונה]. ב. הן ההעדאה שבסוגייתנו, והן ההעדאה דלקמן אינה העדאה כשאר העדאות, כי היות וחזא ירוקא ונפל, או שנתחכך להנאתו, אין זו "קרן" הצריכה העדאה, אלא שן שאינה צריכה העדאה, ומה שהצריכה הגמרא שיעשה כן שלש פעמים, הוא משום שבלאו הכי הוא משונה, וצריך העדאה כדי שייחשב אורחיה, [כן היא שיטת רש"י, והקשו על זה התוספות לקמן מח ב, שאין הדבר מסתבר שהוא משונה]. ביאור למה פוטר רב גבי כותל מן הכופר, ואילו גבי בור מבואר במשנה שם שהוא חייב כופר: קושיא זו הוקשה לרש"י לקמן מח ב [כפי הנראה מדברי התוספות והמהר"ם שם]: ותירץ רש"י שם [לשונו בקיצור]: "הני מילי [דפטר רב משום שאין השור בסקילה], במועד לנגיחות בכוונה [וכגון בסוגייתנו, שהועד על ידי נגיחות בכוונה] ונגח רביעית שלא בכוונה, פטר ליה [רב] מגזירת הכתוב, דכתיב: "השור יסקל", אבל זה [שחזא ירוקא ונפל שלש פעמים] שלא היתה בו חיוב סקילה כלל [בהריגות שנעשה בהם מועד, שהרי עשה כן שלא במתכוין], אין העדאתו אלא לכופר של שן ורגל בחצר הניזק, דאוקמינן [לעיל כו א ומא א] ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק, [הרי] דאיכא כופר ברגל, ואף על גב דשלא בכוונה הוא, ואין השור בסקילה [כלומר: היות וחזינן שאף ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק, מחייבים אנו כופר, אף שדריסה על גבי תינוק אינה בכוונה, ואינו חייב עליה מיתה, הרי למדנו, שכאשר אנו באים לחייב מטעם רגל, בזה לא נאמר הדין שאם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר], והכא נמי דחזא ירוקא ונפל, תולדה דשן היא, דמתכוין להנאתו [ולכן אין צריך שיהא השור בסקילה, כי שן דומיא דרגל; מה שאין כן בסוגייתנו גבי כותל, שהיו ההעדאות על ידי הריגות בכוונה שחייב עליהם סקילה, סובר רב שאינו חייב כופר על הנגיחה הרביעית, ואף ששן היא, היות ואינו חייב סקילה שהרי לא היה זה בכוונה] ".

^[9] הקשה ב"קובץ ביאורים" לבבא קמא אות כו, מאי מקשה "מנא ידעינן" דמשמע שמספק אין לנו להרוג את השור, והרי כיון דקיימא לן [לקמן מה א]: "כמיתת הבעלים כך מיתת השור", ואת הבעלים מספק לא היו הורגים ד"ספק נפשות להקל", אם כן הוא הדין שהשור פטור מספק! ? וכתב, שצריך לומר, שבבעלים אינו נהרג מספק רק משום איסור "לא תרצח", אבל בשור שאין איסור בהריגתו, אדרבה אמרינן ספק מצוה להחמיר, וראה עוד שם.

ואין לי דין זה אלא במועדין, בתם מנין שנסקל אם הרג קטן או קטנה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

then in the case of an ox killing a person, where the Torah renders small oxen like large ones with regard to this act, as a young calf that kills a person is killed just as an adult ox that kills a person, is it not logical that the Torah renders it liable for killing minors, i.e., a boy or a girl, just as for killing adults? Why is it necessary for the verse to teach this halakha?

The Gemara rejects this claim: No, this cannot be derived by logic alone. If you say that a person who kills a person is liable even when the victim is a minor, this may be due to the extra severity in the case of a human assailant, as he is liable to pay four types of indemnity for causing injury; pain, humiliation, medical costs, and loss of livelihood, in addition to payment for the actual damage. Shall you also say that this is the halakha with regard to an ox, whose owner is not liable to pay these four types of indemnity? Clearly, this halakha cannot be derived merely through logical comparison between the two cases. Therefore, the verse states: “Whether it has gored a son or has gored a daughter,” to render it liable for minors as well as adults.

And I have derived this halakha only with regard to forewarned oxen; from where do I derive that in the case of an innocuous ox, it is killed if it kills a boy or a girl?

The baraita asks: Could this not be derived through logical inference? Since the Torah renders an ox liable to be killed for killing a man or a woman, and likewise renders it liable to be killed for killing a boy or a girl; then just as when it renders it liable to be killed for killing a man or a woman you do not differentiate between an innocuous ox and a forewarned ox, as both are stoned, so too, when it renders an ox liable to be killed for killing a boy or a girl do not differentiate between an innocuous ox and a forewarned ox.

And furthermore, it can be inferred a fortiori: If with regard to a man or a woman, whose power is diminished with regard to damages because adults who cause damage are liable to pay, but nevertheless you do not differentiate between an innocuous ox and a forewarned ox that kills them; then with regard to a boy or girl, whose power is enhanced with regard to damages because they are not liable to pay for damage they cause, is it not logical that you should not differentiate between an innocuous ox and a forewarned ox that kills them?

The baraita answers that you could say in response: But does one derive the halakha of a lenient matter from a stringent matter in order to be more stringent with regard to it? If the Torah is stringent with regard to the case of a forewarned ox, which is a stringent matter, rendering it liable to be killed for killing a minor, does that mean that you should be stringent with regard to an innocuous ox, which is a relatively lenient matter?

And furthermore, there is another reason to reject the earlier opinion: If you say that an innocuous ox is liable to be killed for killing a man or a woman, as they are obligated to observe the mitzvot, which gives them importance, does that mean that you should say the same with regard to a boy or a girl, who are exempt from the mitzvot?

Since this halakha could not have been derived through logic alone, the verse states: “Whether it has gored a son or has gored a daughter,” stating the phrase “has gored” twice, to teach that it is referring both to the goring of an innocuous ox and to the goring of a forewarned ox, and both to goring that causes death and to goring that causes injury. In all these cases the owner of the ox is liable even if the ox gores a minor.

MISHNA: If an ox was rubbing against a wall, and as a result the wall fell on a person and killed him; or if the ox intended to kill another animal but killed a person; or if it intended to kill a gentile but killed a Jew; or intended to kill a non-viable baby but killed a viable person; in all these cases the ox is exempt from being killed.

GEMARA: Shmuel says: The ox is exempt from being put to death, since it did not intend to kill, but its owner is liable to pay ransom. And Rav says: They are exempt from this liability and from that liability.

The Gemara asks about Shmuel’s opinion: And why is he liable to pay ransom? Isn’t the ox innocuous with regard to this action? The Gemara answers: As Rav says in a different context, it is referring to an ox that was forewarned with regard to falling on people in pits. Here too, it is referring to an ox that was forewarned with regard to rubbing against walls, causing them to fall on people.

The Gemara asks: If so, if it was forewarned with regard to this behavior, it clearly intended to kill the person and is therefore subject to being put to death, contrary to the ruling in the mishna. The Gemara explains: Granted there, in the case where the ox was forewarned with regard to falling on people in pits, it could be that it saw a vegetable on the edge of the pit and subsequently fell in, without any intention to kill. But here, where it rubbed against a wall, causing it to fall on a person, and was forewarned with regard to this behavior, what is there to say in its defense?

The Gemara answers: Here also the case is where it rubbed against the wall for its pleasure and not in order to kill. The Gemara asks: And from where do we know that it did not intend to kill? The Gemara answers: Because even after the wall fell it was still rubbing against it, which proves that this was its intention.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמרת וכי דנין קל מחמור. כלומר כשבאת ללמוד תם ממועד ואמרת מה כשחייב באיש ואשה לא חלקת בין תם בין מועד דתם חייב כ"ש מועד אף כשחייב במועד בבן ובת לא תחלק בין תם למועד זו אינה תורה שאין דנין תם הקל ממועד החמור ומה שאמרת ק"ו מה איש ואשה שהורע כחן ק"ו פריכא הוא דאיכא למיפרך לא אי אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצות זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל ועיקר.

הא דקתני במתניתין נגח עבד או אמה נותן ל' אמועד קא מהדר דסתמי כלהו אליבא דר"ע ור"ע הא אמר נקי מדמי עבד.

לנפלים והרג את בן קיימא פטור. ה"ה דהו"ל למתני לטרפה והרג את השלם אלא טריפה הרי הוא בכלל נפלים ושלם בכלל בן קיימא.

גירסת רוב הספרים: אמר שמואל פטור מן המיתה וחייב בכופר ורב פטור מזה ומזה. ולקמן גרסינן תניא כותיה דשמואל ותיובתא דרב ואקשינן עליה דשמואל היאך חייב בכופר והא תם הוא ופרש"י דתם הוא ונראה משום דסתם שור דקתני היינו תם עד שיפרש שהוא מועד אבל בתוס' פירשו שהמקשה היה סבור דהא דקתני שור שהיה מתחכך ונפל הכותל על האדם לומר שלא היה מתכוון להפילו על האדם אלא שהיה מתחכך להפיל הכותל ולא על האדם ולפיכך אפילו היה מועד לחכך כותלים ולהפילן ונפלו ממילא על האדם הרי הוא פטור מן הכופר דתם הוא למיתת אדם ולפיכך הקשה והא תם הוא ופריק במתחכך בכותל להנאתו וכיון שכן הרי הוא כמועד מתחילתו דהו"ל כשן דאורחיה הוא ומשמע דאפילו בפעם ראשונה משלם את הכופר דכל תולדות שן כשן דמועדת מתחילתה אבל מצאתי להראב"ד ז"ל שפירש שאינו משלם את הכופר עד ג' פעמים שלא חייבתו תורה עד שהועד בבעלים ג' פעמים וא"ת מי דחקו לשמואל לאוקמה בהכין לימא מתניתין מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר לא היא חדא דמי הזקיק לרב ושמואל למיפלג אמתניתין דרב מוקי לה כרבנן ושמואל מוקי לה כר' יוסי הגלילי ועוד דתנא דהאי פרקין לית ליה כר' יוסי הגלילי דאדרבה קתני שור שנגח את האדם מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר ועוד דאין דרכן של אמוראים לסתום דבריהם אלא לפרש דבריהם והו"ל לשמואל למימר פטור מן המיתה וחייב בחצי כופר ועוד נ"ל דמתניתין דקתני פטור ע"כ או פטור מתרוייהו קאמר או פטור מחדא דהיינו מיתה וחייב באידך דהיינו כופר אבל שיאמר שהוא פטור לגמרי מחדא וחייב בפלגא דאידך ל"ל וא"ת מ"מ מי הזקיקו לשמואל למימר דחייב בכופר ומתניתין פטור קתני יעמידנה במתכוין להפיל את הכותל ושלא על האדם דפטור מכופר תי' בתוס' דלרב ושמואל לישנא דמתניתין קשיתינהו דמדקתני שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם משמע שלא התכוון אפילו להפילו אלא שמתוך חכוכו נפל ממילא ולכך העמידוה שהיה מתחכך בו להנאתו ובא שמואל לפרש דלא תימא דהיכא דמתחכ' בכותל להנאתו כדמשמע לישנא דמתניתין שיהא פטור לגמרי ואפילו מכופר א"ו חייב בכופר כדמפרש ואזיל משום דשלא בכונה חייב בכופר ורב אמר פטור מזה ומזה דמתניתין פטור סתמא קתני דמשמע פטור לגמרי והמקשה היה סבור דהא דקתני ונפל לאו למימרא שלא נתכוון להפילו אלא משום דלא נתכוון להפילו על האדם קתני ונפל על האדם ומ"מ בנתכוון להפילו קא מיירי.

[כדאמר רב דחזא ירקא ונפל וכו'. וא"ת א"כ תיקשי לן דרב אדרב דמאי שנא הכא דאמר פטור מזה ומזה וההיא מתניתין דנפל לבור דבפרק שור שנגח את הפרה דקתני משלם את הכופר מוקי לה רב במועד ליפול על בני אדם בבורות וחזא ירקא כתב רבינו שמואל שמצא בספר ישן דלא גרסינן כלל מלתא דרב דפטר מזה ומזה ולקמן גרסינן כותיה דשמואל ותיובתא דרבה כלומר דפטר לעיל דלא בכונה מכופר כיון שאין השור בסקילה וכמה ספרים יש אצלנו שגורסין כך כמו שכתב רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל גורס כאן מלתיה דרב דאמר פטור מזה ומזה ולמטה גורס תניא כותיה דשמואל ותיובתא דרבה וכן היא במקצת הספרים וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל והיא נראית היפה שבגירסאות ופירש הראב"ד ז"ל דהא דמוקי לה הכא למתניתין במועד שמתחכך להנאתו שמואל בלחוד הוא דמוקי לה הכי והלכך לשמואל חייב בכופר דשלא בכוונה חייב בכופר וכיון דאוקי הא מתניתין דהכא במתחכך להנאתו וחייב בכופר שלם אצטריך ליה לפרושי מתניתין דהיה אביו ובנו בבור דקתני חייב בכופר בתם ובחצי כופר ומתניתין ר"י הגלילי הוא ואע"ג דחייב בכופר קתני מאי כופר חצי כופר דאורחא דתנא למסתם לישניה דאי במועד ובכופר שלם תרתי למה לי ורב אמר פטור מזה ומזה מדקתני פטור סתם דמשמע פטור לגמרי וסבר דמתניתין בתם ורבנן היא ומתניתין דנפל לבור דקתני חייב בכופר במועד ושלא בכוונה ואי שלא בכונה ס"ל דחיב בחופר ודלא כרבה והלכך ברייתא דקתני מועד שלא בכוונה פטור מן המיתה וחייב בכופר סייעתא דשמואל ותיובתא דרבה בלחוד דאמר כל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין את הכופר וכתב עוד הרב ז"ל דמשמע דרב סבירא ליה כרבנן דתם אינו משלם את הכופר ושמואל סבירא ליה כר' יוסי הגלילי ואע"ג דההיא ברייתא דאייתונן מינה סייעתא לשמואל קתני בה תם בכונה חייב מיתה ופטור מן הכופר ודלא כר"י הגלילי כי אמרינן תניא כותיה דשמואל ממועד שלא בכונה פטור מן המיתה וחייב בכופר בלחוד קא מייתי סייעתא אבל אידך בבא דלא כר"י הגלילי ודלא כשמואל דס"ל כותיה זהו תורף פירוש של הראב"ד ז"ל וא"ת כיון דרב נמי מודה ליה לשמואל דשלא בכונה חייב בכופר לימא תניא כותיה דשמואל ורב ותיובתא דרבה לא היא דרב לא אמרה הכא בהדיא ושמואל הוא דאמרה ולדידיה דאמר מייתי סייעתא.

כבר ביארנו במשנה שהשור מועד שהמית חייבים בכופר על הקטנים כגדולים וכן אע"פ שלענין אדם ההורג לא עשה בו קטנים כגדולים בשור זה שהמית אין בו הפרש בין קטן לגדול וקטנים שוים לגדולים הן לדין התם הן לדין המועד הן לדין מיתה הן לדין נזקים אין בהם שום הפרש:

המשנה השביעית והכונה בה לבאר מה שלפניה ואמר על זה שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם נתכון להרוג את הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור אמר הר"ם ענין אמרו פטור פטור מן המיתה לפי שהוא חייב בכופר אם היה מועד לזה המעשה כלומר שיהא מועד שיתחכך בכותלים כדי להפילם על בני אדם וכמו כן כל כיוצא בזה:

אמר המאירי שור שהיה מתחכך בכותל להנאתו ונפל על האדם ומת פטור מן המיתה הואיל ולא נתכוון להזיק ושמא תאמר היאך אתה מכיר אם הוא מתכוין להזיק אם לאו כגון שהוא מתחכך בו אף לאחר שנפל ופירשו בגמרא מ"מ שאם הוא מועד בכך פטור ממיתה מ"מ אבל חייב בכופר ואע"פ שהיא מתולדות השן אינו חייב כופר עד שיועד שלשה פעמים ויש חולקים לחייב אף בראשונה הואיל וכל תולדות השן מועדת מתחלתה ומפרשים במתחכך בכותל להנאתו כלומר דהוה ליה שן שהוא מועד מתחלתו ומ"מ גדולי המפרשים כתבוה דוקא בשהועד על זה שלשה פעמים שאין כופר אלא בהעדה ומ"מ יראה שבחצר הניזק חייב בראשונה כרגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק וכן הדין בנתכון להרוג בהמה ונכרי ונפל והרג את האדם וישראל ובן קיימא אם הועד לכך:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

נגיחה למיתה ונגיחה לנזקין. פי' כי היכי דבמיתה לא חלקתה בין קטנים לגדולים הכי נמי בנזקין ונזקי אדם משור ילפי' להו מכמשפט מדכתבינן לעיל כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם ואיצטריך למכתב נגיחה לנזקין שלא תחלוק בשור באדם בין גדולים לקטנים. וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עיין בתשוב' כ"ה:

אין לי אלא במועד בתם מניין. תימה כיון דחייבה תורה בן ובת במועד אם כן תם על כרחך נמי חייב דלא חייבה תורה במועד אלא במקום שחייבה בתם כדפרשינן לעיל גבי הכל היו בכלל נזק שלם. מכל מקום הייתי אומר דמיפטר דמכתביה לחיובא גבי מועד דאי הוי מחייב תם אם כן נכתביה רחמנא להאי בן ובת גבי תם ולא גבי מועד ואז הייתי יודע כיון דתם חייב כל שכן מועד וממה דכתביה גבי מועד משמע דתם פטור דכהאי גוונא קאמר לעיל גבי רעהו. תלמידי הר"פ ז"ל.

וכי דנין קל מחמור. פירש רש"י דהך פירכא אדין ראשון ופירכא שניה אדין שני. ונראה דהך פירכא אכולהו דיני שהרי בק"ו דאיש ואשה שהורע כוחן בנזקיהן לא בא לדון אלא שלא חלקת כדקתני בהדיא ומשמע דפשיט לו דמועד גופיה אי לא כתב לא הוה ילפינן בההוא דינא דהורע כוחן בנזקיהן ועל זה אומר כיון דתחילת דינא ניחא לך דלא ילפינן ואינך בא לדון אלא מחמת שלא חלקת סוף דינא נמי אם החמיר במועד החמור נחמיר בתם הקל. ועוד אפילו אם היינו מרבים קל מחמור להחמיר עליו כאלו שניהם שוין לא היינו יכולים לדון כן בבן ובת מאיש ואשה שחייבין במצוות. הרא"ש ז"ל.
ואם תאמר ומה מוסיף עכשיו במה שאומר לא אם אמרת זה אין ללמוד חיוב תם בבן ובת מחמת שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. ויש לומר כי הרבה מוסיף כי בא לומר שאפילו היו דנין קל מחמור להחמיר עליו כאלו שניהן שוין ואין האחד חמור מחבירו אפילו הכי לא היינו יכולין ללמוד חיוב תם ממועד בבן ובת במה שלא חלקת באיש ואשה בין תם למועד דבדין הוא באיש ואשה שלא תחלוק בהם בין תם למועד לפי שחייבים במצוות תאמר בבן ובת שאין חייבין במצוות ולפיכך כמו שלא היינו למדים גבי אדם באדם קטנים מגדולים מחמת טעם זה שגדולים חייבים במצות וקטנים פטורים ולכך הוצרך שם לרבות קטנים. וכן שור באדם אם לא נכתב בו מועד בקטנים לא הייתי למד שניהם תם ומועד בקטנים מכח שניהם חייבין בגדולים ולכך הוצרך לכתוב במועד גם עכשיו שנתרבו קטנים גבי אדם באדם וגבי שור מועד באדם מחמת לא אם אמרת יש לנו לומר שלא נלמד כמו כן שור באדם קטנים מגדולים שיהא בהם חיוב בתם כמו במועד במה שלא חלקת בין קטנים לגדולים גבי אדם באדם. ומיהו לא מסתבר לומר שזה בא להוסיף כי נראה לומר שאם היו דנים ק"ו להחמיר עליו אי היו שניהם שוים אז היה ראוי ללמוד שלא לחלוק בין תם למועד לענין חיוב קטנים כגדולים גבי שור באדם כמו שלא חלק בהם גבי אדם באדם כלומר דודאי גבי אדם באדם גופיה כיון דליכא גלוי שלא לחלק הוי שייך למפרך אבל בתם דשור באדם הוי אמרינן הואיל וגלי אדם באדם או במועד גלי נמי בתם כי היינו מדמין אז דבר זה למה שאמרנו. ובשמעתין דידן לרבי טרפון דכשיש קולא או חומרא ממילא כגון שן ורגל שיש הנאה להיזקן אין להקשות מה לשן ורגל שיש הנאה להיזקן דין הוא שישלמו נזק שלם בחצר הניזק תאמר בקרן שאין הנאה להיזקה ולכך לא משלם בחצר הניזק נזק שלם כשן ורגל אף על פי שהחמיר בה יותר משן ורגל לענין חצי נזק ברשות הרבים שהם פטורים והיא חייבת כיון דחומרא זו דיש הנאה להיזקה אינה מועלת להחמיר בהם ברשות הרבים בקרן אין לה להועיל ברשות היחיד הוא הדין כאן כיון שחומרא זו דגדולים חייבים במצוות אינו רוצה לומר שכמו שהחמירה בהם לחייב כמו כן תחמיר גם כאן אלא טעם לדבר הוא שלכך החמיר בהם שחייבים במצוות וזה גורם לחוס עליהם יותר מעל קטנים שהרי חומרא זו כעין חומרא דיש הנאה להיזקן ולא מועיל בקטנים לחלוק בין תם למועד כמו שאינה מועלת לגדולים. ע"כ לשון תוספות שאנץ.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל וכי דנין קל מחמור להקל עליו או להחמיר אם החמיר במועד וכו'. פירש רש"י דהא פירכא קמא דיליף אדינא קמא במה מצינו דחייב באיש ובאשה וכו' דע"כ עיקר הילפותא הויא תם ממועד כדאמר דתם ממועד ליכא למילף ודאי לאיש ואשה דהא קמן אי לאו דרבינהו קרא לבן ובת במועד בהדיא לא הוה ילפינן במועד בן ובת מאיש ואשה ופירכא דלא אם אמרת קיימא אדינא בתרא דיליף בן ובת מאיש ואשה בקל וחומר כך פירש הקונטרס. ולא נהירא דדינא קמא נמי דמה מצינו נהי דהא ילפותא הוי תם ממועד כדפירש הקונטרס מכל מקום הויא נמי הילפותא מאיש ואשה כדקאמר חייב באיש ואשה וכו' משמע דאי לאו האי מה מצינו מאיש ואשה לא מצינו למילף תם ממועד. וכן דינא בתרא אף על גב דמאיש ואשה ילפינן בק"ו מכל מקום הויא נמי הילפותא תם ממועד כדקאמר בן ובת שהורע כחו בנזקין אינו דין שלא וכו' בין תם למועד משמע שפשוט לו במועד ואפילו הכי אי לא כתיב לא הוה יליף בההוא דינא דהורע כחו בנזקין אבל השתא דכתיב חיוב במועד איכא למילף בהאי דינא ומחייב תם במועד אלמא הויא נמי הילפותא תם ממועד לדינא בתרא. לכך נראה לפרש דודאי בין דינא קמא ודינא בתרא הויא הילפותא משני צדדין מאיש ואשה ותם ממועד כדפירשתי. ושתי פירכות הללו נמי קיימו אכולהו דיני בין דינא קמא בין דינא בתרא והכי קאמר אבל צד וצד מן הילפותות איכא למיפרך דהצד דילפת תם ממועד איכא למיפרך אם החמיר במועד וכו' וצד דילפית מאיש ואשה לא אם אמרת באיש ואשה וכו'. ע"כ.

וכתוב בשיטה וזו לשונה וכי דנין קל מחמור. פירש רש"י דהך פירכא דוכי דן קל וכו' קאי אמה מצינו ופירכא שניה דקתני ועוד אם החמרת וכו' קאי אק"ו. וקשה חדא דפירכא שניה נמי שפיר שייכא מה מצינו. ועוד מה קתני ועוד אם החמרת וכו' דלשון ועוד משמע דפירכא ראשונה ושנייה תרווייהו אחד דינא נינהו. ושמא יש לומר דאין הכי נמי דפירכא שניה קאי בין אמה מצינו בין אקל וחומר ומשום הכי קאמר ועוד. אלא מיהו לפירוש רש"י ז"ל לא קאי פירכא ראשונה אלא אמה מצינו בלחוד אבל הק"ו איפריך בהך פירכא שניה ולזה כתב רש"י ז"ל גבי הך פירכא שניה וקל וחומר נמי דדרשת בסיפא פריכא הוא וכו' ואף על גב דאין הכי נמי דקאי אדין ראשון דמה מצינו. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל ועוד ק"ו מה מועד שמשלם כופר חייב על הקטנים כגדולים ולא חסה עליו התורה שלא ימות ואין כפרו מציל אותו מן המיתה תם שאין בו כופר שיצילהו אינו דין שלא ינצל מן המיתה. אמרת היא הנותנת מועד שהוא חמור דמשלם כופר החמירה עליו תורה לחייב על הקטנים כגדולים אבל התם שהוא קל וכו'. ע"כ. ואולי גירסא אחרת היתה לו ז"ל.

תלמוד לומר או בן יגח או בת יגח. פירוש הני תרתי יגח מיותר דהוה מצי למכתב או בן או בת בלא יגח כלל חד לתם וחד לנזקין. תלמידי הר"ר פרץ ז"ל.

לנפלים והרג וכו'. הוא הדין דהוי ליה למיתני לטרפה והרג את השלם אלא טרפה הרי הוא בכלל נפלים ושלם בכלל בן קיימא. הרשב"א ז"ל.

אמר שמואל פטור ממיתה וכו'. פירוש אכולה מתניתין קאי בין במתחכך בין במתכוון להרוג בהמה והרג אדם. ואיכא נוסחי דגרסי ורב אמר פטור מזה ומזה ופרכינן עליה דשמואל והא תם הוא דמרישא שמעינן ליה מדקתני מתחכך בכותל ובמתכוון להפיל הכותל על האדם לא אפשר דאם כן חייב מיתה הוה ליה לומר אלא ודאי בשאינו מתכוון להרוג את האדם אלא להזיק הכותל בלבד וזה אפילו עשה כך כמה פעמים אינו מתחייב מיתה ולא הוי אלא תם וקיימא לן ודאי דתם פטור מן הכופר. בר קטלא הוא והיכי אמרת פטור ממיתה. הרא"ה ז"ל.

ורב אמר פטור מזה וכו'. הראב"ד ז"ל גורס כאן מילתא דרב ולמטה גורס תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרבה וכן הוא במקצת ספרים. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל והוא נראה היפה שבגירסאות. ופירוש הראב"ד ז"ל הוא דמוקי הכא למתניתין במועד שמתחכך להנאתו שמואל בלחוד הוא דמוקי לה הכי והלכך לשמואל חייב בכופר דשלא בכוונה חייב בכופר וכיון דאוקי הך מתניתין דהכא במתחכך להנאתו וחייב בכופר שלם איצטריך ליה לפרושי מתניתין דהיה אביו בבור דקתני חייב בכופר בתם ובחצי כופר ומתניתין רבי יוסי הגלילי היא ואף על גב דחייב בכופר קתני מאי כופר חצי כופר דאורחא דתנא למסתם לישנייהו דאי במועד ובכופר שלם תרתי למה לי. ורב אמר פטור מזה ומזה מדקתני פטור סתם דמשמע פטור לגמרי וסבר דמתניתין בתם ורבנן היא ומתניתין כרבה. וכתב עוד הרב ז"ל דמשמע דרב סבירא ליה כרבנן דתם אינו משלם את הכופר ושמואל סבירא ליה כרבי יוסי הגלילי ואף על גב דההיא ברייתא דאייתי מינה סייעתא לשמואל קתני בה תם בכוונה חייב מיתה ופטור מן הכופר ודלא כרבי יוסי הגלילי כי אמרינן תניא כוותיה דשמואל ממועד שלא בכוונה פטור ממיתה וחייב בכופר בחלו' קא מייתי סייעתא. אבל אידך בבא דלא כרבי יוסי הגלילי ודלא כוותיה דסבירא ליה כוותיה זהו תורף פירוש הראב"ד ז"ל. ואם תאמר כיון דרב נמי מודה ליה לשמואל דשלא בכוונה חייב בכופר לימא תניא כוותיה דרב ושמואל ותיובתא דרבה. לא היא דרבה לא אמרה הכא בהדיא ושמואל הוא דאמרה ולדידיה דאמר מייתי סייעתא. הרשב"א ז"ל. ולקמן בפרק הפרה תמצא כתוב לשון הראב"ד ז"ל כזה.
והרא"ה ז"ל פירש וז"ל רב דאמר מזה ומזה משמע ליה כולה מתניתין בתם ומשום דכופר בתם ליכא אבל ודאי בעיקר דינא מודה הוא לשמואל דבשן ורגל איכא כופר כדאמרינן לקמן אליבא דרב דחזא ירקא ונפל ומועד שלא בכוונה כדתני במתניתא בהדיא אשתכח דרב ושמואל לא פליגי כלל ואפילו הכי לקמן בפרק שור שנגח אמתניתין דהיה אביו או רבו או בנו בתוכו משלם כופר פרכינן אמאי והא תם הוא ומוקי לה רב במועד ליפול על בני אדם בבורות וכגון דחזא ירקא ושמואל לא ניחא ליה בהכי ומוקי לה כרבי יוסי הנלילי וטעמא דמילתא דאף על גב דאית בהו חדא סברא נאדי אוקמתא דאידך משום דרב סבירא ליה דכיון דתנא בהדיא כסתמא כופר כופר שלם משמע הילכך לא סגיא אפילו לרבי יוסי הגלילי אלא במועד. ושמואל סבירא ליה הא לא אפשר דלא איצטריך ליה לתנא למתניתין הא דהא פשיטא לכולי עלמא דסבירא ליה כאוקמתא דאביי דלעיל דאפילו לר"ש משלם כופר אלא ודאי בתם אתיא וסבירא ליה כרבי יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר והא הוא דאתא לאשמועינן הילכך לשמואל דהתם מוקי לה בתם מוקי לה הכא במועד דאי בתם תרתי למה לי אלא במועד וליכא למימר פשיטא כדאמרינן עלה דההיא דהתם דהכא לא תני כופר בהדיא כי התם. ולרב נמי דמוקי לה לההיא במועד מוקי לה להא בתם וליכא כופר כלל דהא במתניתין לא קתני לה. ע"כ לשונו.

והא תם הוא. כתבו בתוספות לא בעי למימר דמתניתין כרבי יוסי הגלילי וכו' עד דמאי דוחקיה דשמואל לאוקמי מתניתין כרבי יוסי הגלילי ופשטיה דמתניתין משמע דפטור לגמרי. הרא"ש ז"ל.

ועל כרחך אי פטור מתרווייהו קאמר או פטור מחדא וחייב באידך אבל חייב בפלגא דאידך ליכא למימר. הרשב"א ז"ל.

ועוד דהוה ליה לשמואל למימר וחייב בחצי כופר דהאמורא יש לו לפרש דבריו. תוספות שאנץ והרא"ש ז"ל. ואף על גב דמתניתין דקתני היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר מוקי שמואל בגמרא כרבי יוסי הגלילי אף על גב דלא קתני משלם חצי כופר התם אין דרך התנא לפרש כל כך דבריו כמו האמורא.

והא תם הוא המקשה סביר שמתחכך בכותל להפילו וכו'. כמו שכתוב בתוספות. ורש"י ז"ל פירש דתם הוא בחיכוכו. נראה משום דסתם שור דקתני היינו תם עד שיפרש שהוא מועד. הרשב"א ז"ל.
עוד כתבו בתוספות ומשני במועד להתחכך על בני אדם. פירוש במתחכך להנאתו כדמפרש ואזיל דהוי מועד מתחילתו וכו' ומשמע דאפילו בפעם ראשונה משלם את הכופר דהוי תולדה דשן וכל תולדה דשן כשן דמועדת מתחילתה. אבל הראב"ד ז"ל פירש שאינו משלם את הכופר עד שלש פעמים שלא חייבתו תורה עד שהועד בבעליו שלש פעמים. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל פטור ממיתה וחייב בכופר כיון דלהנאתו נתכוון שלא בכוונה הוא ופטור ממיתה אבל כופר חייב הואיל ודרכו ליפול על בני אדם ואינו חושש לאדם היה לו לשומרו וכיון שהעידו עליו והזהירוהו ולא שמרו משלם כופר ואף על פי שהוא מתולדת השן אינו משלם כופר עד שלש פעמים שלא חייבתו תורה כופר עד שיעידו בבעליו שלש פעמים. ע"כ.

הכא נמי במתחכך להנאתו. תימה דהכא אמר רב וכו' ככתוב בתוספות. ורש"י ז"ל פירש כל הסוגיא דלקמן בענין אחר ומשמע מתוך פירושו דלקמן שרוצה לומר דשלש פעמים הראשונות שהפיל את הכותל בכוונה היה שלא להתחכך אלא להפיל על האדם בכוונת היזק ואף על פי דחייב בהם מיתה אינו חושש כיון דפטור מהך אחרונה שעשה להתחכך ופטור אהך אחרונה קאי דאהך לא מחייב ולא מהני ראשונות אלא שמתוך כך נעשה מועד בהך אחרונה ובהך אחרונה חשיב ליה נמי משונה קצת כשהורג בנפילת כותל ולא נחשב מועד אלא מחמת ראשונות. והא דלא מוקים רב מתניתין דהכא כדמוקים מתניתין שהראשונות היו שלא בכוונה ולא היתה תחילת העדאתו אלא לכופר ולומר דחייב בכופר משום דמשמע ליה פטור דמתניתין פטור לגמרי ממיתה וכופר ומה שהזכיר לפנים במועד ליפול על בני אדם בבורות לא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה דבשלש ראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירקא. ודחוק הוא פירוש זה דתימא הוא וכו' ככתוב בתוספות לקמן (בבא קמא דף מ"ח) ב'. תוספות שאנץ.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל וכתב פירוש דמתחככת להנאתה הוי כגון שמתכוון להנאתו ובחדא זמנא נמי משלם כופר דשן מועדת מתחילתו והא דמשני מעיקרא במועד להתחכך וכו'. לאו במועד פירוש שלש פעמים קאמר אלא כלומר להתחכך להנאתו כדמסיק דהוי מועד מתחילתו. והמקשה שהקשה בר קטלא הוא לא הבין דבריו אלא סלקא דעתיה דבכוונה מיירי ומתניתין דלקמן דמוקי לה במועד ליפול בבורות וכו' מיירי אפילו בפעם אחת דאורחיה והוי מועד מתחילתו דהויא ליה שן דלהנאתו הוא לאכול הירק. אי נמי הוה ליה בדרך הילוכו. והשתא שמואל דאמר הכא דמשלם כופר במתחכך להנאתו סבר דאיכא כופר בשן ורגל ורב דאמר פטור משמע דסבירא ליה דליכא כופר בשן ורגל. ותימה דלקמן בפרק הפרה דמוקי רב מתניתין דקתני משלם את הכופר במועד ליפול על בני אדם בבורות דחזא ירקא ונפל דהוי שן או רגל כדפירשתי אלמא סבר רב דאיכא כופר בשן ורגל. ותירץ רבינו תם דלקמן מיירי בשן או רגל בכוונה כשמניח עצמו ליפול בבור לאכול הירקא יודע הוא שיתמעך האדם כמו רגל שדרסה על גבי תינוק וכו' והא אין השור בסקילה גם בכוונה כיון דאין מתכוון להזיק כמו קרן. וי"ל כיון דכופר בשן ורגל מקרן ילפינן ליה הילכך יש להשוותה לקרן ולכך בכוונה דבקרן משלם כופר דהא השור בסקילה בשן ורגל נמי משלם כופר אף על גב דבשן ורגל אין השור בסקילה. והא דאמרינן אין השור בסקילה אין הבעלים בכוונה משלמין כופר לא מתוקם אלא בקרן דשייך ביה סקילה אבל שן ורגל שלא בכוונה דבכהאי גוונא בקרן ליכא כופר כיון דשלא בכוונה הרג דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר הילכך בשן ורגל נמי לא משלם כופר. ושמואל דאמר הכא דמשלם כופר בשן ורגל שלא בכוונה סבר דבקרן שלא בכוונה נמי משלם כופר דדריש אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה. ע"כ.
וזה לשון ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל הכא נמי במתחכך להנאתו. כתוב בתוספות אף על פי שאין השור בסקילה רצה לומר דלא מצינא למדרש דלזמן שהשור בסקילה וכו' ארגל דלענין כופר כתיב עליו ופירושו אכוליה דשור ולא תוכל לקיים זה אי דרשת כל זמן שהשור וכו'. עוד כתוב בתוספות והא דפריך לקמן כדמוקי לה וכו' משמע לפי פירוש רבינו תם וזה אינו דדוקא בתר הכי מוקי בשן ותחילה לא הבין דבריו וסלקא דעתיה בקרן מועד ואם כן פריך שפיר מועד היכי משכחת לה כי היכי דהוה בלא פירוש רבינו תם אלא לאו אפירוש רבינו תם קאי. ואין נראה לו לומר היכי משכחת מועד דהא שני תלמודא כבר לעיל. מה שמקשים התוספות על פירוש רבינו תם דהרגל דלא משכחת לה ביה קטלא כלל גלי רחמנא דנזיקין דידיה דמי לכופר ורבי יהודה לא קאמר אלא בקרן דמשכחת ביה כופר וקטלא דאם לא נאמר זה החילוק אם כן אפילו יש מיתה ברגל בכוונת דריסה לא ניחא דאם כן רגל שלא בכוונה לא מחייב ומשמע דהזיקו בגופו דרך הליכה דהיינו רגל שלא בכוונה דחייב לכולי עלמא. ע"כ. עיין לקמן בלשון תלמידי ה"ר פרץ ז"ל גבי יליף מקטלא.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שור שהיה מתחכך בכותל להנאתו ונפל על האדם ומת פטור מן המיתה הואיל ולא נתכוון להזיק כגון שהיה מתחכך בו אף לאחר שנפל ומכל מקום חייב בכופר. ואף על פי שהיא מתולדות השן אינו חייב כופר עד שיועד שלש פעמים. ויש חולקים לחייב אף בראשונה הואיל וכל תולדות השן מועדת מתחילתה ומפרשים במתחכך בכותל להנאתו כלומר דהוי ליה שן שהוא מועד מתחילתו. ומכל מקום גדולי המפרשים כתבוה דוקא כשהועד על זה שלש פעמים שאין כופר אלא בהעדאה. ומכל מקום יראה שבחצר הניזק חייב בראשונה ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק. וכן הדין בנתכוון להרוג בהמה ונכרי ונפל והרג אדם ובן ישראל ובן קיימא אם הועד לכך. וזה שחייבנו במפיל את הכותל בחיכוכו דוקא כשהוא מתגלגל עם הכותל כמו שאמרו בגמרא דקאזיל מיניה מיניה ואף מטעם זה אפשר לומר שאין זה תולדות שן לגמרי שהרי יש כאן שנוי קצת. ע"כ.

הכא נמי במתחכך להנאתו. כתבו בתוספות דילפינן רגל בכוונה מקרן בכוונה. וקשה מה לקרן שכן השור חייב מיתה תאמר ברגל שאין השור חייב מיתה. וי"ל שדעת התוספות דילפינן רגל בכוונה שיתחייב כופר מקרן בכוונה שחייב כופר שאף על פי שקרן בכוונה חייב מיתה ורגל בכוונה אינו חייב מיתה היינו משום דקרן כוונתו להזיק ורגל אין כוונתו להזיק דאי אמרת דרגל נמי כוונתו להזיק אם כן היינו קרן. גליון.

בד"ה נגיחה לנזקין כו' אע"ג דלא ישמרנו גבי מיתה כתיב עכ"ל לא ידענא מאי קאמרי דהא מלא ישמרנו בעליו דרשינן ליה התם דההוא קרא בנזקי שור בשור הוא דכתיב ולא גבי מיתה ודו"ק:

בד"ה הכא נמי במתחכך להנאתו תימה דהכא אמר רב דפטור כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דרב לא מפרש למתני' במתחכך להנאתו אלא במתכוין להפילו ולא על האדם כסברת המקשה דבזה לא הוה שייך דפליגי ביה רב ושמואל כיון דלא הוה נ"מ מידי בפלוגתייהו לענין דינא וליכא נמי טעמא אמאי מפרש לה רב הכי ושמואל מפרש לה הכי משא"כ התם ודאי אע"ג דלא פליגי איכא טעמא דשמואל לא ניחא ליה לאוקמא במועד ליפול על בני אדם בבורות משום דלא שכיח כמ"ש התוס' לקמן ורב לא ניחא ליה לאוקמא כר' יוסי הגלילי ולא כרבנן ודו"ק:

גמרא אמרת וכי דנין קל וחומר להחמיר אם אמרת באיש ואשה שכן חייב במצות וכו' כנ"ל לגרוס והא דאיתא בספרים שלפנינו אם החמיר במועד וכו' ט"ס הוא ועוד כי דייקת ברש"י תמצא שלא היה כתוב כן בספרים שלפניו וק"ל:

שם ואמאי הא תם הוא. יש לדקדק כי לפי הנראה משינויא דגמרא שלא הקשה המקשה והא תם הוא כי אם אשור שהיה מתחכך בכותל וא"כ צריך ליתן טעם למה הוקשה לו טפי אנתחכך בכותל יותר משאר בבי דמתניתין כגון במתכוין להרוג את הבהמה לכנעני והרג את ישראל וכו' ולפי מה שנראה מדברי רש"י לקמן פרק הפרה בדף מ"ה אמתני' דהיה אביו או בנו בתוכו וכו' שהוא מפרש מתני' דהכא לפי מאי דמשני בנתחכך בכותל להנאתו כגון שבג' פעמים הראשונים נתכוין להפיל הכותל על בני אדם וערק בכל פעם לאגמא אלא שברביעית נתחכך להנאתו ונפלה על האדם שלא בכוונה עיין שם ואם כן צריך ג"כ ע"כ לפרש כן באינך בבי דמתניתין דהכא דהיינו שבג' פעמים הראשונים נתכוין להרוג את האדם וברביעית נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם וא"כ נוכל לומר שהמקשה שהקשה והא תם הוא לא הקשה אאינך בבי דמתני' דידע שפיר דאיירי שבג"פ הראשונים נתכוין לאדם וברביעית נתכוין לבהמה אבל הכא לא רצה לפרש דכבר הפיל הכותל ג"פ על בני אדם לפני זה שאין זה דבר מצוי ולכך פריך והא תם הוא אנתחכך בכותל דוקא ולא אאינך בבי דמתניתין והמתרץ השיב לו כדאמר רב וכו' ה"ג במועד להתחכך וכו' כלומר שכבר נמצא ג"כ בזה שיזדמן כך ואח"כ הקשה א"ה בר קטלא הוא וכו' דהכא מאי שלא במתכוין איכא ומשני דהכא נמי איכא שלא במתכוין כגון שנתחככה להנאתה וא"כ הוי דומיא דאינך בבי דמתניתין דבג' פעמים הראשונים היה בכוונה וברביעית שלא בכוונה כן יש ליישב לפי' רש"י ולפי' התוס' ע"כ צריך לומר ג"כ דנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם איירי נמי דבג' פעמים הראשונים הרג שלשה בני אדם בכוונה דליכא למימר דגם בג' פעמים הראשונים נתכוין לבהמה והרג את האדם דהא כתבו התוס' דכשלא נתכוין לא נעשה מועד לעולם אפי' עשה כן כמה פעמים וכן פי' לעיל גבי הא דפריך וכיון דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה ועל קושית המקשה כתבו שמקשה והא תם הוא שהיה סבר דאיירי שלא נתכוין לבני אדם ולכך פריך שאפי' עשה כן כמה פעמים והרג בני אדם שלא בכוונה אין מועד להרוג את האדם וכו' ואם כן יש לדקדק למה לא משני ליה ג"כ דאיירי דבג"פ הראשונים נתכוין להפיל על בני אדם אלא שברביעית לא נתכוין כמו באינך בבי דמתני' וי"ל דהתוס' ס"ל דדוקא גבי נגיחות אמרי' דמקרי מועד בנגיחה רביעית שהיתה שלא בכוונה ע"י נגיחות הראשונות שהיו בכוונה אבל בהפלת כותל אין סברא שיהא מועד ברביעית שלא היתה בכונה על בני אדם ע"י נפילות הראשונות שהיו בכוונה דיש לחלק בין נגיחות להפלת כותל ועיין לקמן בתוס' פרק הפרה (בבא קמא דף מ"ח) ד"ה דחזא ירוקא וכו' ולכך פריך הכא והא תם הוא ומשני במועד וכו' ר"ל שהפיל הכותל בכל פעם בכוונה על בני אדם ופריך אי הכי בר קטלא הוא וכו' ומשני בנתחכך להנאתו וה"ל מועד מתחלתו ולא הוי בר קטלא דה"ל שן להנאתו וק"ל:

תוס' ד"ה ה"נ במתחכך בכותל להנאתו וכו' אכל הכא שמתחכך בכותל להנאתו הוי שן שלא בכוונה וכו' כצ"ל:

בא"ד ומועד דהכא ודלקמן לאו מועד דוקא בג"פ אלא בדבר שנעשה מועד מתחלתו. ר"ל לפי המסקנא דמשני הכא במתחכך בכותל להנאתו ולקמן משני דחזא ירוקא אבל המקשה שהקשה הכא והתם אי הכי בר קטלא הוא סבר דר"ל מועד ממש ולהכי פריך הכא שפיר אי הכי בר קטלא הוא ומתניתין קתני הכא דפטור ממיתה ולקמן דלא קתני במתני' פטור אלא קתני חייב בכופר א"כ מאי פריך א"ה בר קטלא הוא נימא דאין ה"נ דחייב מיתה לכך מפרש ר"ת דלקמן פריך נמי שפיר דדייק ג"כ ממתניתין דהתם דפטור ממיתה ורש"י פי' דלקמן פריך מענין אחר דפריך הכא דשם פריך והא מנפילות הראשונות קטלינן ליה והיאך אתי לידי נפילה רביעית ופירושו נראה דוחק לר"ת ודו"ק ועיין במה שכתבתי שם לקמן:

גמרא אין לי אלא במועדין תם מנין. אין להקשות הא כמה פעמים אמרינן לעיל שאין סברא לומר תם פטור ממה שמועד חייב היינו אי כתב פטורא בתם אמרינן גם מועד פטור אי לא מצינו חיוב מפורש במועד אבל איפכא לא והא דצריך נקי למעוטי כופר בתם אף על גב דכופר במועד כתיב כבר כתב רש"י לעיל כי היכא דחייב חצי נזק ה"א ה"ה כופר:

גמ' ועוד קל וחומר מה איש ואשה שכן הורע כחן בניזקין כו'. במתניתין דהחובל. קשה לי למה לא נקיט להאי קולא דלעיל שהורע כחן במיתה [אבל קטן שהרג פטור] ואיש כי יכה ולא קטן וכדלעיל לא עשה בו קטנים כגדולים ועיין:

ברש"י בד"ה הכי נמי דחזינן דמתחכך להנאתו [ולא להפילו עליו]. א"ל לפירושו דפי' שלש פעמים ולא מתורת שן אתינן עלה [רצה לומר שיהיה מועד מתחלתו כשן] רק ג' פעמים שלא במתכוין במועד פטור ממיתה וחייב כופר ומתחכך עושה שלא בכוונה כו' להפילו לפירוש התוס' אם כן לעיל מאי פריך מועד היכי משכחת לה כיון דמתם קטלינן ליה לישני כי הכא ואפילו לרב נמי [דפטר הכא מכופר] האמר לקמן במועד ליפול וכו' [דחייב כופר ופטור ממיתה]. עיין לקמן ברש"י (כ):
נוסחא א

בתוס' בד"ה והא תם הוא לא בעי למימר כו' ומאי פלוגתא הוי שייך בזה דהוי פליגי רב ושמואל מתני' כמאן כו'. דלא ניחא להו למימר דפליגי אליבא דריה"ג אי ס"ל תם שלא בכוונה חייב כופר ולא מסתבר ליה לאוקמי מיעוטא דנקי לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב בחצי נזק או אם סבר תם שלא בכוונה פטור מכופר בלא מיעוטא דנקי כיון שאין השור בסקילה כו' דלא מצינו מפורש בשום דוכתא דס"ל לריה"ג דתם חייב חצי כופר כמ"ש התוס' לעיל בפ"ק (בבא קמא דף ט"ו) ד"ה הא מני ריה"ג. משום דכיון דלא מיירי ריה"ג כלל מכופר ליכא למימר דפליגי אליביה טפי מאליבא דשאר תנאים דלא מיירי בכופר ובשלמא לר"ע דאיירי מכופר שהקשה לר"א והלא הוא עצמו אינו משתלם כו' שייך לפלוגי אליביה אי קיבל תשובה דר"א ומחייב כופר אף שאין השור בסקילה ואף דמצינו למימר דריה"ג מצי סבר דחייב בחצי כופר מ"מ פלוגתא לא שייך אליביה ודו"ק:
נוסחא ב

בתוס' בד"ה והא תם הוא כו' כריה"ג כו'. אשמואל לא קשה [ר"ל לפי האמת למה מוקי במתחכך להנאתו ולא כריה"ג] דאיהו ידע להפילו הול"ל כדבסמוך [בדיבור שאחר זה] וע"כ מיירי במתחכך להנאתו רק אמקשן הוא דפריך ולפי מ"ש סברת המקשן בסמוך בדבור שאח"ז [דמקשה והא תם הוא שאפילו עשה כן כמה פעמים כו'] נראה דלא קשה כלל דריה"ג לא מחייב חצי כופר אא"כ כשנגח ג' פעמים משלם כופר שלם דטעמו דחצי כופר כמו חצי נזק ובלא מתכוין ג' פעמים אע"ג דמשלם נזק שלם לא משלם כופר שלם א"כ ה"ה תם אע"ג דמשלם חצי נזק מאן נימא דמשלם ח"כ(לעיל) [ועיין] (ל). רק הא דמוקי לקמן כריה"ג הוא במתכוין ליפול על בני אדם בבור. וז"א דא"כ בר קטלא הוא. וצ"ל ע"כ ג"כ לקמן סברת המקשן כמו הכא [במתכוין ליפול ולא על בני אדם] דאל"כ קשה נמי א"ה בר קטלא לקשי בל"ז אמתני' כיון דקושיתו הוא ולמה לא קתני מתני' חייב מיתה כמ"ש בסמוך [בד"ה ה"נ במתחכך] ובשלמא לפירש"י ניחא דקשה [רק] לתירוצו במועד ליפול היכי משכחת מועד הא בר קטלא הוא ומתם קטלינן ליה לאפוקי לפירוש התוס' [דהוא] מועד מתחלתו [כמ"ש התוס' לקמן בסמוך וא"כ לא קשה אנגיחות ראשונות ע"כ צ"ל דקושיתו הוא על נגיחה דהשתא הא בר קטלא הוא ולמה לא קתני במתני' חייב מיתה. הו"ל להקשות בל"ז. וכן מאי משני שמואל הא מני ריה"ג] לכן ע"כ צ"ל נמי לעשות לקמן ג' חילוקים מתכוין להפיל על בני אדם בבור [דבר קטלא הוא] או דחזא ירקא [דהוי מועד מתחלתו] ועוד בה שלישי' כמו הכא [היינו סברת המקשה היה דכוונתו ליפול ולא על בני אדם ועלה משני שמואל הא מני ריה"ג] ועיין ותמהני על היש"ש שהקשה לקמן לפי' התוס' א"ה הוא בל"ז לפי סברתו עדיפא הו"ל לאקשויי מאי מתרץ שמואל הא מני ריה"ג ועיין. וא"כ שפיר כתבו הכא ולא בעי וכו' כדמוקי לקמן כריה"ג [אף בלא מתכוין ליפול על בני אדם דלא משכחת כופר שלם]. אבל לר"ע אין ה"א כלל לחייב תם בין לרב או לשמואל לכן מקשה המקשן והא תם הוא. רק צ"ע לפי מ"ש התוס' לעיל בסוגיא דח"נ קנסא (בבא קמא דף ט"ו) בד"ה הא מני ריה"ג דלא שמעינן לריה"ג בפירוש [דמחייב חצי כופר בתם] רק דמצי סבר כן וה"ה ר"ע נמי צ"ע לי מאי פסיקא ליה ריה"ג מר"ע ודוק היטב. ז"א דכבר הוכיחו התוס' לעיל בד"ה מה כשחייב דר"ע [בבא קמא לא] קיבל תשובתו וחלקת בין תם למועד ותם פטור. לכן מקשה והא תם הוא לר"ע פטור. ועיין דא"כ גם במועד מאי פליגי [רב ושמואל] דר"ע ס"ל חייב [דקאמר חלקת בין תם למועד] והיאך סבר רב פטור מזה ומזה ודו"ק (מ):

בא"ד דמאי דוחקיה וכו'. ולקמן א"א לומר פטור מזה ומזה דהא קתני משלם כופר ובמועד ליפול לא שכיח כדבסמוך:

בא"ד ומאי פלוגתא הוי שייך כו'. אין להקשות ע"כ השתא פליגי אליבא דר"ע כמ"ש התוס' לעיל (בבא קמא דף מ"ג) בד"ה אמר רבה ואף השתא דפליגי ברגל ושן שלא בכוונה היינו הך אם קרן מועד שלא בכוונה חייב שן ורגל דמועדין מתחלתן שלא בכוונה חייב דלמא פליגי אליבא דריה"ג ז"א דמאי פלוגתא שייך בזה ולמה לא פליגי אליבא דר' יהודה או מאן דהו כיון דאיהו לא דיבר כלל מכופר ואף מכופר בכוונה אבל ר"ע שמעינן ליה דבכוונה אמר הביאהו לב"ד ואשלם לך פליגי בשלא בכוונה אי קיבל תשובת ר"א לענין לחייב במועד שלא בכוונה אבל מ"מ תם פטור שלא בכוונה דאל"כ הו"ל לאוקמי נקי להכי (נ) וכמו שנסתיים לעיל שקיבל תשובת ר"א לחייב מועד (ס) או לא קיבל וס"ל אפילו מועד שלא בכוונה פטור וא"כ ע"כ [היה צ"ל דזה ס"ל כריה"ג וזה מוקי מתני' כמ"ד אחר א"כ מאי פלוגתא הוה שייך וכו']:

בא"ד ועוד דרישא דמתני' כו' לא אתיא כריה"ג כו'. דלהיכא דהשור בסקילה לא אצטריך למתני דהביאהו לב"ד וכו':

בתוס' בד"ה והא תם הוא המקשן סבר כו'. קושיתם הוא [שהוצרכו להסביר דעת המקשן והתרצן] דאין סברא לחלק לענין מיתה בין תם למועד ואינו מסברתם וכל היכא דבג' פעמים מועד חייב מיתה ג"כ בפעם אחת חייב מיתה ולא כסברת רש"י ג' פעמים שלא במתכוין נעשה מתכוין [דלפירושו בין להמקשן והתרצן מיירי שלא בכוונה אלא דהמקשן היה סבר דמיירי בפעם אחת והתרצן השיב לו דמיירי בג' פעמים ומקשה אי הכי בר קטלא דבשלש פעמים נעשה מתכוין כמ"ש רש"י אלא הכא הואיל ומועד לכך מאי שלא במתכוין איכא ומשני דחזינן ליה דמתחכך להנאתו דחזינן דעשה עתה שלא בכוונה אבל התוס' מיאנו בזה וס"ל דאם בפעם אחת לא מיחייב מיתה גם בג' פעמים כן] וא"כ בגמרא [לפי פשוטו] דנבין הפשט שהתרצן משיב לו מועד מן מה שהוא הבין תם [כולו במתכוין רק שהמקשן סבר פעם אחת והתרצן משיב לו במועד דהיינו ג' פעמים] א"כ קשה היאך תלוי א"ה בל"ז הו"ל לאקשויי אמתני' [בר קטלא הוא] וק"ל. אבל א"ל קושיתם הוא מאי מקשה והא תם דלמא מועד [דהיינו ג' פעמים] ז"א דידע קושית א"ה בר קטלא אלא היא גופא קשיא אי בג' פעמים נעשה בר קטלא ג"כ בפעם אחת נעשה בר קטלא לז"א שהוא הבין להפילו ולא מתכוין על האדם דא"כ לא פטור ממיתה. וה"ה דהומ"ל מכח דיוקא דלהפילו הול"ל אי מיירי במתכוין [להפילו גם על האדם כמ"ש התוס' בסמוך] רק א"כ הו"ל לאקשויי כדשני ליה במועד להתחכך כיון שהוא הבינו להפיל על בני אדם [ולא ידע דכוונת התרצן כדמפרש ואזיל במתחכך להנאתו] אם כן להפילו הול"ל ש"מ דעיקר קושייתו הוא בר קטלא הוא:

תד"ה נגיחה. אע"ג דלא ישמרנו גבי מיתה כתיב. עי' רש"א שכ' דל"י מאי דקאמרי ועמש"כ לקמן (מה ב) בישוב דבריהם בס"ד:

רש"י ד"ה שור באדם וכו' דהא שור בן יומו קרוי שור. לקמן סה ע"ב:

שם ד"ה יפה כחן דחרש שוטה וקטן וכו'. לקמן פז ע"א:

בתוספות בד"ה נגיחה לנזקין וכו' ואע"ג דולא ישמרנו גבי מיתה כתיב עכ"ל. וכתב מהרש"א ולא ידענא מאי קאמרי דהא מולא ישמרנו בעליו דרשינן ליה התם דכתיב בנזקי שור בשור ולא במיתה ובדוחק יש ליישב לקיים דברי תוס' דהא בלא"ה קשה אמאי מייתי באמת לקמן קרא דולא ישמרנו בעליו שכתוב מאוחר בפסוק ולא מייתי מקרא דולא ישמרנו קמא דכתיב בשור שהמית אדם א"ו דמההיא לא מצי לאתויי כיון דבמיתת השור כתיב ואין סברא לומר דתסגי בשמירה פחותה להציל השור מקטלא דלענין זה לאו בשמירה תליא מלתא לכך מייתי מקרא בתרא דכתיב גבי שור בשור וא"כ לפ"ז קשה להיפך ולא ישמרנו קמא ל"ל אלא ע"כ דאתי לנזקין דאדם שהוזק על ידי שור דמנזקי שור בשור ודאי לא אתי דודאי יותר ראוי לדמותו לקטלא דידיה כדאיתא לקמן בסוגיא לכך איצטריך ולא ישמרנו דאם אינו ענין למיתת האדם ע"י השור תנהו ענין לנזקי אדם בשור וא"כ שפיר כתבו התוס' דנ"מ בהא דנגיחה למיתה לנגיחה לנזקין לענין שמירה דנזקי אדם בשור דאע"ג דכתיב גבי מיתה דרשינן לה לנזקין ודו"ק. ועי"ל דהא דמייתי לקמן מקרא בתרא היינו לרבותא דלא תימא דווקא לענין כופר סגי בשמירה פחותה דכופרא כפרה והאי לאו בר כפרה הוא אבל בנזקין ליחייב קמ"ל מקרא בתרא וא"כ קרא קמא נמי דרשינן לענין כופר דהיינו במיתה ומיניה ילפינן לנזקין דאדם ע"י שור ודו"ק וזה נ"ל יותר נכון:

בפרש"י בד"ה והא תם הוא ואפי' למאן דדריש וכו' והא תם הוא בחיכוך זה עכ"ל. והכוונה בזה דבתם ודאי לא שייך לדרשא דאם כופר דאי לר"א פשיטא דתם פטור מבעל השור נקי ולר"ע נמי פטור כמו שהבאתי לעיל דף מ"ב בשם הירושלמי א"נ כמו שכתבו התוס' לעיל דלא שייך לרבויי כופר שלא בכוונה אלא היכא דשייך בכוונה אבל בתם דבכוונה ודאי פטור משום דאינו משלם אלא מגופו והביאהו לב"ד לא שייך לחייבו שלא בכוונה וק"ל:

בגמרא כדאמר רב במועד ליפול ה"נ במועד להתחכך וכו' וקשה הניחא בבא קמייתא דשור שהיה מתחכך אבל באינך בבי דנתכוין להרוג את הבהמה וכו' היכי משכחת להו דליהוי מועד בכה"ג וא"ל דאיירי כגון שבנגיחות הראשונות הרג בכוונה ונעשה מועד ואח"כ נגח נגיחה ד' שלא בכוונה דא"כ איך שייך למיתני במתני' פטור ממיתה דהא מ"מ חייב מיתה על נגיחות ראשונות ולכאורה היה נראה לומר דבאמת לא איירי שמואל אלא בבבא קמייתא ולא באינך אלא שהרמב"ן בס' מלחמות כתב דקאי אכולהו והביא ראיה מתוספתא וא"כ צ"ע ויש ליישב ודוק אחר זה עיינתי בס' ת"ח שכתב בענין זה באריכות ע"ש אבל לא ראה התוס' שהביא הרמב"ן וכן ראיתי במהר"ם שהאריך בזה והביא לשון רש"י פרק הפרה ותורף הדבר דהא דקתני במתני' פטור ממיתה היינו מחמת אותה הנגיחה לבד ומנגיחה קמייתא לא איירי ע"ש:

בתוספות בד"ה ה"נ במתחכך בכותל וכו' ותירץ רבינו תם וכו' ולפיכך משלם כופר אע"פ שאין השור בסקילה וכו' אבל הכא שמתחכך וכו' שאינו יודע שיפול הכותל וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דמאי נ"מ דאינו יודע ממ"נ וכו' אי אית ליה לרב דרשא דהשור יסקל דכל היכא שאין השור בסקילה אין משלמין כופר א"כ לקמן בפרק הפרה נמי לפטור שהרי השור פטור מסקילה כמ"ש התוס' עצמו ואי לית ליה דרשא דרבה דהשור יסקל מנ"ל לפטור בכופר בשום ענין דידיעה מי כתיב באורייתא ומ"ש דילפינן רגל בכוונה מקרן בכוונה לא הועיל כלום דבקרן נמי לאו בכוונה תליא מלתא אלא בסקילה תליא דהשור יסקל כתיב ומיניה יליף רבה לשמעתא ואי ליתא לדרבה אפי' בקרן שלא בכוונה נמי חייב ונראה דלפי' ר"ת לאו מדרבה יליף משום דסבר כר"ש דפטר לקמן אפי' ניזקין שלא בכוונה והאי שלא בכוונה לאו בנתכוון להזיק תליא מילתא דהא ברגל ודאי לא בעינן נתכוון להזיק דאי נתכוון היינו קרן כמו שהקשו התוס' בסוף הדיבור אלא שלא בכוונה דפטר ר"ש היינו שלא נתכוון כלל לאותו דבר כגון בנתחכך דהכא דאנן סהדי שברצון השור שלא להפיל הכותל אלא אדרבא שיעמוד כדי להתחכך בו ולכך פטור נמי מכופר דכופר דינו כנזקין אבל לקמן במועד ליפול על בני אדם בבורות דחזי ירקא ונפיל שרצונו למעך את האדם כדי לישב שם ולאכול הירק דכה"ג מתחייב בנזקין אפילו לרבי שמעון וזה דומה ממש למה שאמרו מיגו דאורחי' למיכל נהמא אורחי' נמי לפלוסי לסלא כיון שנהנה בזה דבלא"ה לא יכול למלאות רצונו וא"כ מה"ט גופא חייב בכופר ובזה נתיישב נמי מה שהקשו התוס' בסוף הדיבור על פיר"ת דא"כ לרש"י יפטור רגל בדריסתו על הכלים שלא בכוונתו להזיק וכו' אבל לפמ"ש א"ש דלענין ממון לאו בכוונה להזיק תליא מלתא אלא בכוונת המעשה לחוד והא דקאמר ר"ש מה קטלא שלא בכוונה פטור אף נזקין שלא בכוונה לאו היינו בחד גוונא אלא כל חדא כדאיתי' דבקטלא בעינן כוונתו להמית דכמיתת הבעלים וכו' ולענין נזקין בעינן כוונת מעשה לחוד אע"ג שלא נתכוין להזיק דהא באדם כה"ג נמי חייב בנזקין ואע"ג דבאדם לא בעינן כוונה כלל היינו משום דאדם בר דעת הוא ומועד לעולם אבל בשור בעינן קצת כוונה דכשלא נתכוון כלל הוי כמו אונס גמור דאפי' באדם פטור כדאיתא פ' המניח דף כ"ח וזו הסברא נ"ל נכונה ליישב דברי ר"ת וק"ל:

שור באדם שעשה בו. שור קטן ההורג כשור גדול ההורג דהא שור בן יומו קרוי שור דכתיב (ויקרא כב) שור או כשב כי יולד: אינו דין. שחייב בו סקילה על תינוק קטן כעל אדם גדול: שכן חייב. בנזקין ארבעה דברים שהשור פטור מהן ונזק לא חשיב דהא שור נמי נזקא משלם: ת''ל בן ובת. קטנים משמע דלעיל מיניה כתיב והמית איש או אשה: ואין לי אלא במועד. דקרא במועד כתיב: לא חלקת בין תם למועד. לענין סקילה: שהורע כחן בנזקין. דאם הזיקו משלמין: יפה כחן. דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין: וכי דנין קל מחמור. תם ממועד: להחמיר. על הקל דנימא כי היכי דחמור חייב קל נמי חייב דקדרשת תם ממועד במה מצינו דקתני חייב באיש ואשה וחייב בבן ובת במועד דהא חיוב דבן ובת במועד הוא דכתיב וקאמרת מה חיוב דאיש ואשה (במועד) עשה בו תם כמועד אף בן ובת נעשה בו תם כמועד ואשתכח דקא ילפת תם ממועד דאי לא אשכחת חיוב דבן ובת במועד לא הוה ילפת ליה בתם מאיש ואשה דהא במועד גופיה אי לאו דרבינהו קרא לא מצית לאתויינהו מדינא לעיל: אם החמיר. הכתוב בבן ובת באיש ואשה במועד כתב לך שהרי חמור הוא לענין כופר: נחמיר. אנן מדינא בתם הקל בתמיה: אם אמרת באיש ואשה. כלומר וק''ו דדרשת נמי בסיפא פריכא הוא דאם אמרת באיש ואשה כו' ל''א וכי דנין קל וחומר בן ובת שפטורין מן המצות מאיש ואשה וזה שמעתי וראשון מצאתי וכשר הוא מן האחרון דהיכי פשיטא ליה הך קולא והך חומרא דקמתמה וכי דנין כו' והא תנא אשכח חומרא בבן ובת דיפה כחן בנזקין מאיש ואשה: ת''ל או בן יגח או בת יגח. יגח יגח תרי זמני דריבה לה נגיחה למועד ולתם למיתה ולנזקין: פטור ממיתה. דהא לא נתכוין דאמרינן לקמן (ע''ב) כמיתת בעלים אם הרג כן מיתת השור שהרג: וחייב בכופר. דדרשינן כופר אם כופר להביא שלא בכוונה: ורב אמר פטור מזה ומזה. כדדריש רבא לעיל השור יסקל וגו' כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר: והא תם הוא. אפילו למאן דדריש אם כופר ה''מ למועד שלא בכוונה והאי תם הוא בחיכוך זה: במועד ליפול על בני אדם בבורות. לקמן בשור שנגח את הפרה (דף מח:): בשלמא התם. גבי שור שנפל על האדם בבור איכא לתרוצי כדמתרצינן התם דהאי דלא קטלינן ליה בנגיחות ראשונות כגון דחזא ירוקא ונפל שלא בכוונה על זה שראה עשב בתוך פי הבור ובא לאוכלה ונפל: אלא הכא. הואיל ומועד לכך מאי שלא מתכוין איכא: הכא נמי. דחזינן ליה דמתחכך להנאתו ולא להפילו עליו:

וכי דנין קל מחמור. פ''ה דהך פירכא אדין ראשון דבדין שני דק''ו דאיש ואשה שהורע כחן בנזקין לא דנין קל מחמור דאפילו אי לא הוה כתיב מועד כלל הוה ילפינן בהאי קל וחומר אע''ג דבק''ו נמי קאמר לא חלקת האי לישנא לאו דוקא ולכך אצטריך לא אם אמרת לעשות פירכא בדין שני שהוא ק''ו: נגיחה לנזקין אצטריך . לרבות נזקין משום דדרשינן בסיפיה דהאי קרא בנזקין בהמניח (לעיל דף לג.) כמשפט שור בשור וכן בסוף פרקין לענין שמירה מעולה דנזקין דריש מלא ישמרנו אע''ג דלא ישמרנו גבי מיתה כתיב: והא תם הוא. לא בעי למימר דמתני' כר''י הגלילי כדמוקי שמואל מתני' בהפרה (לקמן דף מח:) גבי היה אביו או בנו בתוכו דמאי דוחקיה דשמואל לאוקמי מתניתין כר''י הגלילי ומה פלוגתא הוה שייך בזה דהוו פליגי רב ושמואל מתני' כמאן ועוד דרישא דמתני' דקתני מועד דמשלם כופר ותם פטור מן הכופר לא אתיא כר''י הגלילי והא דלא מוקי שמואל מתני' דלקמן במועד ליפול על בני אדם בבורות כדמפרש מילתא דהכא במועד להתחכך על בני אדם בכתלים משום דההוא לא שכיחא כי האי: והא תם הוא. המקשן סבור שמתחכך בכותל להפילו ולא מתכוין להפילו על בני אדם דא''כ לא היה פטור ממיתה ועל זה מקשה והא תם הוא שאפילו עשה כן כמה פעמים והרג בני אדם שלא בכוונה אין מועד להרוג אדם כדפי' לעיל מדלא אשכחן מועד במתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם ומשני במועד להתחכך על בני אדם פירוש במתחכך להנאתו כדמפרש ואזיל דהוי מועד מתחילתו והוי כאורחיה וא''ת ומי דוחקו לשמואל לומר שחייב כופר יעמידנו במתכוין להפיל הכותל ולא נתכוין להפיל על בני אדם ופטור גם מכופר לפי שהוא תם וי''ל דלרב ושמואל משמע להו לישנא דמתני' דקתני ונפל על האדם שלא היה מתכוין להפילו אלא ממילא אירע שנפל ע''י שהיה מתחכך בו להנאתו ולכך קאמר שמואל היכא דמתחכך בכותל להנאתו כדמשמע לישנא דמתני' דפטור ממיתה וחייב כופר ורב אמר פטור מזה ומזה כדמשמע לישנא דפטור שפטור לגמרי והמקשן היה סבור דהא דנקט במתני' ונפל על האדם ולא קתני להפילו משום דלא מתכוין להפילו על האדם מיירי אבל מ''מ במתכוין להפילו ושלא על האדם משמע ליה שמיירי: הכא נמי במתחכך להנאתו. תימה דהכא אמר רב דפטור מזה ומזה ולקמן בהפרה (ד' מח:) מוקי רב מתניתין דקתני משלם הכופר במועד ליפול על בני אדם בבורות וחזא ירוקא ותירץ רבינו תם דלקמן הוי רגל בכוונה כשמניח עצמו בבור כדי לאכול הירק שבבור ויודע שמתמעך האדם כמו רגל שדרסה ע''ג תינוק שיודע שיהרוג התינוק ולפיכך משלם כופר אע''פ שאין השור בסקילה הואיל ואינו מתכוין להזיק דילפינן רגל בכוונה מקרן בכוונה אבל הכא שמתחכך בכותל להנאתו (שלא בכוונה) הויא שן [שלא בכוונה] שאינו יודע שיפול הכותל על האדם לפיכך פטור מן הכופר כקרן שלא בכוונה ומועד דהכא ודלקמן לאו דוקא מועד בשלש פעמים אלא כלומר בדבר שנעשה מועד מתחילתו כגון שן ורגל והא דפריך לקמן כדמוקי לה במועד ליפול על בני אדם בבורות אי הכי בר קטלא הוא דייק ממתני' דקתני משלם הכופר ולא קתני חייב מיתה ומשלם הכופר משמע דפטור הוא מן המיתה ורש''י פירש כל הסוגיא דלקמן בע''א אבל דוחק הוא ושם אפרש בע''ה ועל פי' ר''ת נמי קשה דפטר רגל בכוונה לדרוס על האדם ממיתה כיון שלא נתכוין להרוג א''כ ר''ש דיליף בשמעתין נזקין מקטלא פטר רגל מנזקין בכוונת דריסה על הכלים כשלא נתכוין להזיק וזה אי אפשר דעל כרחך לאו בכוונת היזק חייביה רחמנא דאי בכוונת היזק א''כ היינו קרן והואיל וכן על כרחך ליכא למילף נזקין מקטלא לענין כוונה ורבינו שמואל מצא בספר ישן דלא גרסינן מילתא דרב דפטר מזה ומזה ולקמן גרסינן תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב דפטר לעיל מכופר כשאין השור בסקילה: