בבא קמא מג ע"ב

דף מג - ב

מיהו, מכל מקום יש חילוק בין דמים של בן חורין שהוא משלם על פי עצמו, כמבואר ברישא, לבין דמים של עבד שאינו משלמם על פי עצמו, כמבואר בסיפא. וטעם החילוק הוא:

בן חורין, דמשלם אף כופר על פי עצמו, והיכי דמי שישלם כופר על פי עצמו, אף על פי שאין השור בסקילה על פי עצמו, ואין הבעלים משלמים כופר:

דאי אתו סהדי ואסהידו ביה דקטל [אם באו עדים ואמרו שהרג שור זה את הנפש] וחייב הוא סקילה, ומיהו לא ידעי העדים אי תם הוה ופטור מכופר, אי מועד הוה וחייב אף כופר, ואמר מריה דמועד הוא [והודה בעליו שמועד הוא] -

ובאופן זה משלם הוא כופר על פי עצמו, כי השור הוא בסקילה על פי העדים, שבין תם ובין מועד נסקל, ואין אנו צריכים להודאתו אלא לענין כופר, והרי כופר אינו קנס שלא ישלם על פי הודאתו -

ולכן היכא דליכא עדים לחייבו סקילה ואי אפשר לחייבו בכופר, הרי הוא משלם דמים על פי עצמו.

אבל גבי עבד, שאינו משלם קנס על פי עצמו, והיכי דמי, כלומר, באיזה אופן משכחת לה שאינו משלם קנס על פי עצמו, ולא יהיה בזה חסרון ש"אם אין השור בסקילה, אין הבעלים משלמים דמי עבד", דאי אתו עדים ואסהידו ביה דקטל ונתחייב סקילה, ומיהו לא ידעי אי תם הוה ופטור מדמי עבד, אי מועד הוה וחייב אף בדמי עבד, ואמר מריה "מועד הוא", דלא משתלם קנס על פי עצמו, שהרי שלשים של עבד קנס הם, שאינו משתלם על פי עצמו - לכן, היכא דליכא עדים לחייבו סקילה וקנס, לא משלם אפילו דמים. ^[1]

מתיב רב שמואל בר רב יצחק לרבה שחילק בין כופר לדמי עבד, מהא דתניא: כל שחייב בהריגת שור לבן חורין, חייב בהריגת שור לעבד, בין בכופר [מפרש לה ואזיל], בין במיתה של השור, כלומר: כשם שבבן חורין בין בתם בין במועד בין שהרג גדולים ובין שהרג קטנים, הרי הוא חייב מיתה, כך גם כשהרג את העבד.

והלוא תיקשי: האיך אמרו ששוה העבד לבן חורין לענין כופר, והרי כופר בעבד מי איכא, וכי יש כופר בעבד, והרי קנס שלשים שקלים הוא משלם ולא כופר!? אלא לאו בהכרח שכוונת הברייתא אינה לכופר עצמו אלא לדמים של הניזק, וכך הוא פירוש הברייתא:

כל שבעל השור מתחייב דמים בהריגת בן חורין, וכגון שהודה על פי עצמו שאינו מתחייב כופר כי אין השור בסקילה -

ככך הוא גם לגבי דמי עבד, שאם הודה על פי עצמו אף שאינו חייב קנס [שהרי אין השור בסקילה, וגם מודה בקנס פטור], הרי הוא משלם דמים.

ואם כן תיקשי לרבה, שחילק בין בן חורין שמשלמים את דמיו בהודאת בעל דין, לבין עבד שאין משלמים את דמיו בהודאת בעל דין!? ^[2] איכא דאמרי:

הוא רב שמואל בר יצחק - מותיב לה [הקשה על רבה], והוא עצמו מפרק לה [מיישב את הישוב הבא], ואיכא דאמרי: לא רב שמואל בר יצחק עצמו יישב, אלא אמר ליה רבה:

לא כאשר פירשת שהברייתא באה לומר, שכשהוא מודה על פי עצמו שהוא חייב דמים בבן חורין, הרי הוא חייב דמים בעבד; אלא הכי קתני בברייתא:

כל שחייב בבן חורין בכוונה על פי עדים כופר, כלומר: כל שחייב בבן חורין כופר, והיכי דמי: כגון שהיה בכוונה ועל פי עדים, וכסתם חיוב שהוא על פי עדים -

באופן זה הרי הוא חייב בעבד קנס - ^[3]

וכל שחייב בבן חורין שלא בכוונה על פי עדים, דמים, כלומר: כשם שאם היה השור הורג שלא בכוונה, ומיהו על פי עדים ולא על פי הודאתו, חייב הוא דמים, שהיות ואין השור בסקילה כשהרג שלא בכוונה הרי הוא חייב דמים -

חייב גם בעבד שלא בכוונה על פי עדים - דמים, כלומר: כך הדין הוא גם בעבד, שאם עשה שלא בכוונה ומיהו על פי עדים [שאינו בכלל "מודה בקנס"], חייב הוא דמים, ומשום, שעד כאן לא אמר רבה לחלק בין בן חורין לעבד לענין דמים, אלא במקום שהודה, וכטעם שנתבאר בגמרא לעיל [היות ומצינו חילוק ביניהם לענין הודאה גבי גוף הכופר וגוף הקנס], אבל במקום שהיה זה שלא בכוונה, בזה אין חילוק בין כופר לקנס, וכשם שבכופר היות ואינו משלם כופר שהרי אין השור בסקילה, מכל מקום משלם דמים, כך גם בעבד משלם דמים, היות ואינו משלם קנס. ^[4]

אמר תמה ליה רבא לרבה: אי הכי כדבריך, דשורו שלא בכוונה ^[5] שאינו בתורת כופר משלם דמים, כיון שיש דמים למיתת אדם במקום שאין כופר וקנס, אם כן, אף אשו שיצאה והרגה שלא בכוונה ועל פי עדים, ^[6] נשלם דמים שהרי ישנה בתורת נזקין. ^[7]

ומפרשינן: ומנא ליה לרבא דלא משלם, מנין לו לרבא שאינו משלם דמים באש? אילימא מדתנן לקמן סא ב: המדליק את הגדיש, והיה גדי כפות לו לגדיש, ועבד סמוך לו ואינו כפות, שהיה לו לברוח, ונשרף עמו, הרי הוא חייב על הגדי ^[8] ופטור על העבד, שהגדי לא היה יכול לברוח, ואילו העבד היה לו לברוח.

אבל אם היה עבד כפות לו, והיה גדי סמוך לו שהיה לו לברוח, ונשרף עמו, הרי הוא פטור מתשלומין על העבד ועל הגדי. ^[9]

וקא סלקא דעתין, דמשום הכי הוא פטור הן על העבד והן על הגדי: על העבד הוא פטור [אף שהיה כפות לו ולא היה יכול לברוח], כי אין דמים למיתת אדם; ועל הגדי הוא פטור משום שהיה לו לברוח. ^[10] הרי מוכח שבאש אין חיוב דמים על מיתת אדם! ^[11]

כך אי אפשר לומר, כי אין טעם הפטור בסיפא כאשר פירשת, דהאמר ריש לקיש [לעיל כב ב] לפרש את המשנה: כגון שהצית בגופו של עבד וחייב הוא מיתה עליו כשהיה כפות, ופטור על כולם ואפילו על הגדיש משום דקם ליה בדרבה מיניה שהרי חייב מיתה על העבד.

אלא תפרש את מקורו של רבא באשו שלא בכוונה שהוא פטור מדמים, שהוא מהא דתניא:

חומר באש מבבור, שהאש מועדת לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאין ראוי לה, כלומר: חייב הוא על האש בין ששרפה מה שהוא ראוי לה, דהיינו עצים וכיוצא בזה, ובין ששרפה מה שאינו ראוי לה, וכגון שליחכה את הניר שבשדה או ששרפה אבנים. ^[12]

מה שאין כן בבור, שאינו חייב על מה שאין ראוי לו. ^[13]

ואילו חומר נוסף באש מבבור: שהאש משלמת שלא בכוונה דמים אם נשרף אדם, מה שאין כן בבור שאינו משלם על אדם - שהרי נאמר בו: "ונפל שמה שור או חמור" ודרשינן: "שור ולא אדם" - לא קתני בברייתא! הרי מוכח שאף אש שלא בכוונה אינה משלמת דמים!

אף כך אי אפשר לומר, כי: דילמא תנא הברייתא חומר אחד ושייר חומר אחר.

אלא מכח קושיא זו אומרת הגמרא, שרבא לא היה פשוט לו שאש שלא בכוונה אינה משלמת דמים, עד שהקשה מכח זה קושיא על רבה.

אלא, רבא גופיה, אבעויי מיבעי ליה. ספק הוא שנסתפק, אחר ששמע מרבה ששור שלא בכוונה משלם דמים:

אשו שלא בכוונה, מי משלם אף הוא דמים כמו שור שלא בכוונה, או לא משלם דמים?

וצדדי ספיקו הם:

מי אמרינן: גבי שור הוא דבכוונה משלם כופר, שלא בכוונה משלם דמים, כלומר: דוקא גבי שור היות ובכונה משלם כופר, לכן משלם הוא שלא בכוונה דמים -

אבל אשו דבכוונה לא משלם כופר, אם כן שלא בכוונה נמי לא משלם דמים.

או דלמא, כיון דגבי שור שלא בכוונה, אף על גב דליכא כופר באופן זה עצמו, הרי הוא משלם דמים, גבי אשו נמי, אף על גב דאפילו בכוונה לא משלם כופר, מכל מקום שלא בכוונה מיהת, משלם דמים. ^[14]

ולא ידעינן, תיקו!

כי אתא רב דימי מארץ ישראל אמר בשם רבי יוחנן:

היה לכתוב לומר: "כופר יושת עליו", ומה תלמוד לומר: "אם כופר יושת עליו", לרבות בא הכתוב חיוב כופר כשהרג השור שלא בכוונה, ככופר בכוונה, וחלוק בזה רבי יוחנן על רבה הפוטר.

אמר ליה אביי ^[15] לרב דימי: אלא מעתה כדרשתך, "עבד" - הכתוב גבי דמי עבד, שנאמר: "אם עבד יגח השור או אמה" - נמי נאמר שדי היה לכתוב לאומרו, ומה תלמוד לומר: "אם עבד", לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה!? וכי תימא הכי נמי -

והאמר ריש לקיש: שור שהמית את העבד שלא בכוונה, פטור משלשים שקלים; הרי שאין דורשים "אם עבד" לרבותו.

אמר ליה רב דימי לאביי: וכי גברא אגברא קרמית [מאמורא לאמורא אתה מקשה]!? והרי אם כי ריש לקיש אינו דורש "אם עבד", שפיר יש לומר שרבי יוחנן דורשהו. ^[16]

כי אתא רבין מארץ ישראל אמר בשם רבי יוחנן:

היה לו לכתוב לומר "עבד יגח השור". ומה תלמוד לומר "אם עבד יגח השור"? לרבות בא הכתוב לחיוב קנס, כשהרג את העבד שלא בכוונה, כעבד בכוונה.

ולריש לקיש - הפוטר על הריגת עבד שלא בכוונה מדמי עבד - נמי נימא [האם נאמר גם]: מד"עבד אם עבד" לא דריש לרבותו שלא בכוונה, "כופר אם כופר" נמי לא דריש לרבות הריגת בן חורין שלא בכוונה לחיוב כופר?

אמרי בני הישיבה: לא מוכרח לומר כן, ^[17] ויש לומר, שאם כי "עבד אם עבד" לא דריש לרבות הריגתו שלא בכוונה, מכל מקום "כופר אם כופר" - דריש לרבות חיוב כופר על הריגת בון חורין שלא בכוונה!

ומאי שנא?

כי "עבד אם עבד" לא כתיב במקום תשלומין, אלא בעיקר הנגיחה נאמר, והוצרך לכותבו, לחלק בין דין בן חורין האמור למעלה שהוא משלם עליו כופר, לעבד שהוא משלם עליו קנס קצוב שלשים שקלים, ולכן לא מרבים ממנו נגיחה שלא בכוונה. ^[18]

ואילו "כופר אם כופר" כתיב במקום תשלומין, שהרי נאמר "אם כופר יושת עליו", ושפיר מרבינן תשלומין אף שלא בכוונה.

שנינו במשנה: וכן בבן או בבת:

תנו רבנן: כתיב: "השור יסקל:: או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו", לחייב בא הכתוב את השור בסקילה, על נגיחת הקטנים כעל נגיחת הגדולים.

ואם תאמר: למה לי קרא, והלא דין הוא [יש ללומדו בבנין אב]:

הואיל וחייב מיתה על אדם באדם [אדם שהרג את האדם], וחייב סקילה על שור באדם, מה כשחייב אדם באדם, לא שנא בין הריגת הקטנים להריגת הגדולים, ^[19] אף כשחייב שור באדם, לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים!?

ועוד: הרי קל וחומר הוא שחייב בשור על הקטנים כגדולים, כי:

ומה אדם באדם, שלא עשה בו את הקטנים ההורגים כגדולים ההורגים, שאין הקטנים חייבים מיתה אם הרגו אדם, ^[20] מכל מקום חייב בו מיתה על הקטנים הנהרגים כגדולים הנהרגים -

הא דבעי רבא: אשו שלא בכונה משלם או לא. כתבו בתוס' דשלא בכונה לאו דוקא אלא כל שכן בכונה מדבעי למידק מההיא דעבד כפות לו דפטור משמע דלאו דוקא ומנא ליה דההיא שלא בכונה דלמא ההיא בכונה. אבל הרב ז"ל והראב"ד ז"ל פירשו דוקא שלא בכונה כגון שלא נתכוון להצית את העבד דאי בכונה קם ליה בדרבה מיניה.

הא דבעי רבא אליבא דריש לקיש בלבד בעו לה דאמר אשו משום ממונו אבל לרבי יוחנן דאמר אשו משום חציו היינו אדם המזיק.

באו עדים ואמרו שהרג את העבד אבל אינם יודעים אם תם הוא אם מועד ואמר הוא מועד הוא אינו משלם שאף זו הודאת עצמו היא:

לענין חיוב דמים אם אמר הזיק שורי המועד את פלוני או שורו של פלוני או עבדו של פלוני בכלן במועד משלם על פי עצמו ולענין פירוש הרבה מפרשים כן מה שאמרו בכאן מאי לאו כופר לא דמים כלומר במקום שיש היזק ואין מיתה ובא ללמדנו שהמועד שלא בכונה חייב בנזקי אדם כמו שיתבאר למטה ואע"פ שאמרו המית לפעמים הלשון מזכיר היזק בלשון מיתה ומה שטרחו בסוגיא לומר שבעבד אינו משלם אף דמים על פי עצמו אין הלכה כן ושמא תאמר מ"מ היאך עלה בדעתו לומר כן והיאך מצינו ממון שלא ישתלם על פי עצמו שמא היה מפקפק בה מהיקש האמור למטה נגיחה לתם נגיחה למועד ומ"מ התם אינו משלם על פי עצמו כמו שהתבאר ולא עוד אלא שהתם בלא כונה מיהא פטור בנזקי אדם לדעתנו כמו שיתבאר למטה:

ורוב מפרשים פירשו בדמים אף במת וטורחים לפרש מה בין כופר לדמים מהם שפירשו שהכפר כערך הקצוב בתורה ודמים כשומא שבשוק וזו לא מצינו ומהם שפירשו שהכפר כפרה ואם מת אין היורשים משלמין והדמים ממון ומשלמין ומהם שאמרו שהכפר אם אין לו ממון חייב בדיני שמים ומממון פטור אף מדיני שמים וכן הרבה דרכים שכתבום בחבוריהם אלא שהדברים זרים שלא מצינו דמים במקום שראוי לכופר ופירוש זה שכתבנו עיקר וכבר האריכו בו חכמי הראשונים בחבוריהם והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק ראשון ט"ו ב' בשמועת פלגא נזקא המית שורי את פלוני וכו' מאי לאו בתם ואלו תם המית שורי מאי משלם אלא בדמים ומ"מ שאר מפרשים פרשוה לשם לדעת ר' יוסי הגלילי שהתם חייב בחצי כופר אלא שפירוש זה שכתבנו בענין דמים אי אפשר להמשיכו יפה על לשון הסוגיא ועיקר הדברים כרוב מפרשים שסוגיא זו היתה טורחת לומר שיהא חיוב דמים במקום שהיה כופר ראוי ונפקע משם שמ"מ מתורת היזק פורע דמיו ושאל על אשו שלא בכונה לדעת האומר אשו משום ממונו הואיל ואין כאן מיתה אם ישלם דמים אחר שבכונה לא ישלם כופר:

ומ"מ לענין פסק אין דמים לעולם במקום הראוי לכופר ובמקום שיש דין מיתה על העבד על הדרך שבארנו וענין גדי כפות וסמוך והצית בגופו של עבד כבר התבאר ואשו שהמית בין בכונה בין שלא בכונה אין בו חיוב דמים כמו שהתבאר:

אמר ליה רבא אלא מעתה אשו שלא בכוונה על פי עדים ישלם דמים. פי' לא מקשה הכי אלא לריש לקיש דאמר אשו משום ממונו ומש"ה מהדר ליה מר"ל דאמר כגון שהצית בגופו של עבד אבל לר' יוחנן דאמר אשו משום חציו ליכא לאקשויי מידי:

גבי עבד שאינו משלם קנס על פי עצמו וכו'. אפילו בכהאי גווגא דשור בר קטלא דאמרי סהדי דקטל וכו' ואמר מאריה מועד הוא דאפילו הכי פטור דהוי ליה מודה בקנס דפטור לא משלם נמי דמים על פי עצמו דדמים של עבד במקום שלושים שקלים קיימי ואין מתחייבין אלא על פי עדים דשלושים שקלים דקרא לא איירי בדמים כלל. משמע דליכא מידי בעבד דאית ליה דינא אחרינא אלא כי ההוא דיני דההוא מידי דאיירי ביה קרא דהיינו דמים של עבד כשלושים דידיה ודמי בן חורין בכופר ותו לא שייך כלל בההיא דתנן כל המשלם יותר ממה שהזיק אינו משלם על פי עצמו הא כמו שהזיק משלם על פי עצמו דהאי במקום כמו שהזיק במקום יותר ממה שהזיק הוא דהא בחד שור ובחד גוונא כלומר במועד איתנהו לתרווייהו שלושים של עבד ודמים ולית הלכתא כרבה. ולית לן תו נמי הני שינויי דאמרינן לתרוצי שמעתין ומתניתין שפיר מתניא המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו אפילו כופר המית עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו קנס אבל דמים לעולם משלם על פי עצמו. הרא"ה ז"ל.
וכן כתבו תלמידי הר"פ ז"ל וזה לשונם היכא דליכא עדים לא משלם דמים על פי עצמו פירוש דהא דמים לא כתיבי בפדשה ואם כן לא שייך לחיובי דמים אלא במקום דאיכא תשלומין דקרא על פי עדים. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל לא נתברר לנו בזה טעם ברור למה נתלה דמים שהם כשאר נזקין בכופר ובקנס אלא דאיכא למימר כיון דתשלומי דמים במקום מיתה וכו'. ומכלל שאר נזיקין הן דאתו וכופר וקנס הוא דכתיב הילכך היכא דלא שייך ביה כופר וקנס מרבינן דמים בפנים הדומים להם. ע"כ.

מתיב רב שמואל בר יצחק וכו'. אלא לאו דמים והכי קאמר כל שחייב בבן חורין בכופר ואפילו שלא בכוונה חייב בעבד דמים וכן במיתה כל מה שחייב בבן חורין חייב בעבד. אי נמי אפשר דהכי קאמר כופר בעבד מי איכא ואלו מתניתא אתי לאשוויי עבד ובן חורין במידי דאיתא בתרווייהו ואלו כופר ליכא למימר הכי קאמר כל שחייב בבן חורין דמים חייב בעבד דמים וכאן וכאן על פי עצמו. הרא"ה ז"ל.

וזה לשון תלמידי ר"פ ז"ל מתיב רב שמואל בר רב יצחק וכו'. אלא לאו דמים ואם כן ליכא לשנויי רישא וסיפא דמים אלא צריך לומר דרישא כופר ובסיפא קנס כדבעי אביי למימר דאיתיביה לרבה. וא"ת אם כן מאי קאמר כל שחייב בבן חורין חייב בעבד ורצה לומר דמים והלא בבן חורין כופר הוא דמחייב על פי עצמו לאביי. וי"ל דהכי קאמר כל שחייב בבן חורין על פי עצמו חייב דשייך על פי עצמו דהיינו דמים ואף על גב דליכא קנס על פי עצמו מכל מקום איכא דמים וכל שחייב מיתה בבן חורין כגון על פי עדים חייב מיתה בעבד. ע"כ.
אמר ליה רבה הכי קאמר כל שחייב בבן חורין כופר או מיתה דהיינו בכוונה ועל פי עדים נמי חייב בעבד קנס ומיתה דהאי כדיניה והאי כדיניה ולא תיקשי לך כופר בעבד מי איכא שלא בכוונה על פי עדים משלם דמים אבל על פי עצמו עבד לא משלם דמים כלל וזה שאמר בחיוב דמים לבן חורין ולעבד לא היה צריך לפי שלא הוזכרו דמים בברייתא אלא משום דקשיא ליה אם לא היה שם אלא חיוב מכופר וקנס מה בא ללמדנו ומה לנו להקיש עבד לבן חורין והלא שניהן פשוטין זה לכופר וזה לקנס אלא לאו הכי קאמר יש מקום שהם חלוקים בתשלומין ואף על פי שהן שוין בדיבורם ובעדותם ויש מקום שהן שוין גם בתשלומין ומאי ניהו שלא בכוונה ועל פי עדים דלענין תשלומי דמים מכל מקום עדים בעינן. הראב"ד ז"ל.

חייב בעבד שלא בכוונה על פי עדים דמים. וא"ת במה ישלם דמים כיון דלא שייך ביה קנס שלא בכוונה מאי שנא מעל פי עצמו אי משום דהשתא איכא חד צד דשייך ביה קנס דהוי בכוונה ובכוונה יש קנס על פי עדים. יש לומר דלא דמי דעל פי עצמו בכוונה דעיקר קנס כי כתיב בכוונה הוא דכתיב ואם כן היכא דלא שייך ביה קנס כגון על פי עצמו לא משלם דמים אבל בשלא בכוונה דשם לא חייבה תורה כופר וקנס הילכך שייך ביה דמים אף על גב דלא שייך ביה קנס. אמר ליה רבא אשו נמי שלא בכוונה לשלם דמים פירוש דאית לך שלא בכוונה אף על גב דלא שייך ביה כופר לשלם דמים. וא"ת מאי אי אמרת בשלמא שייך כיון דמשמע דלא קשה ליה אלא אהא דשני דהכי קאמר כל שחייב בבן חורין שלא בכוונה על פי עדים דמים וכו' הא מי הוה פרשינן ברייתא כדבעי למימר רב שמואל בר יצחק כל שחייב בבן חורין כופר על פי עצמו חייב בעבד דמים על פי עצמו ניחא שפיר ואמאי הוה ניחא הא הוה קשה כמו כן כיון דאמרת דעל פי עצמו אף על גב דלא שייך ביה קנס משלם דמים. ונראה לפרש דאי מפרשים ברייתא כדבעי למימר רב שמואל ניחא דליכא לדמויי אשו לעל פי עצמו דנהי דליכא קנס בעבד מכל מקום איכא כופר בבן חורין אף על גב דאין השור בסקילה דהא בעינן למימר דליתא לרבה ולכך בעבד דליכא קנס על פי עצמו משלם מיהא דמים אבל אשו דליכא קנס בעבד ולא כופר בבן חורין לא משלם דמים דלעולם לא משלם דמים אלא במקום שבענין זה היה משלם כופר אם היה בן חורין אבל השתא דקאמר דהכי קאמר כל שחייב בבן חורין על פי עדים שלא בכוונה דמים דכופר ליכא כרבה דאמר אין השור וכו' חייב בעבד וכו' אלמא אף על גב דליכא קנס בעבד ולא כופר בבן חורין בשורו שלא בכוונה אפילו הכי משלם דמים אם כן אשו נמי אף על גב דלא שייך ביה קנס ולא כופר מכל מקום ישלם דמים. תלמידי הר"פ ז"ל.
וכתב הראב"ד ז"ל וז"ל אמר ליה רבא אי הכי אשו נמי שלא בכוונה ישלם דמים. נראה לי דעל עבד בלבד קא מקשה ליה ואתירוצא דתרצה לברייתא קא פריך וקא בעי רבא למימר דגבי עבד כי היכי דעל פי עצמו לא משלם דמים שלא בכוונה על פי עדים נמי לא ישלם דמים דאי לבן חורין נמי קא פריך וקא בעי למימר מאשו שלא בכוונה לא ישלם דמים אלמא כל היכא דליכא כופר לא משלם דמים ואם כן לרבא מתניתין דקתני הרי זה משלם על פי עצמו במאי מוקים לה ואי אמרת דסבירא ליה כרבה דאף על פי שאין השור בסקילה בעלים משלמין כופר כל שכן דקשיא ליה אשו שלא בכוונה לישלם כופר כיון דקא מודה בדמים בין בבן הורין בין בעבד אף על פי שאינו בסקילה משלם דמים אם כן אשו נמי שלא בכוונה אלא שפשע בה בעדים והמית האדם ישלם דמים אף על פי שאין בה כופר וקנס שהרי אמרנו מאן דאית ליה אשו משום חציו אית ליה נמי משום ממונו. אי נמי לריש לקיש דאיירי לעיל בעבד שלא בכוונה דפטור מקנס וקא סלקא דעתך דכרבה סבירא ליה בכופר ומתרץ לה למתניתין דלעיל והברייתא כוותיה דדמים מיהא משלמי ואם כן אשו נמי דהא אית ליה לשלם ממונו. ע"כ.
וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל פירש הקונטרס דדוקא נקט שלא בכוונה דאי בכוונה פשיטא דפטור משום דקם ליה בדרבה מיניה. ולא נהירא דאי מפטר בכוונה דקם ליה בדרבה מיניה שלא בכוונה נמי פטור מתנא דבי חזקיה. ותו דאם כן היכי בעי למידק מההיא דעבד כפות לו וכו' ודילמא ההוא מיירי בכוונה. ועוד דבסמוך משמע דאיירי לריש לקיש מדשני האמר רבי שמעון בן לקיש כגון שהציתן בגופו של עבד ורבי שמעון בן לקיש סבר דאשו משום ממונו ואם כן ליכא קם ליה בדרבה מיניה אף בכוונה. לכך נראה לפרש דהוא הדין דמאשו בכוונה נמי קשה ליה ואיידי דנקט לעיל שלא בכוונה גבי שורו להכי פריך בהאי לישנא אבל ודאי באש ליכא חילוק בין בכוונה לשלא בכוונה. ועיקר הקושיא מאשו מעלמא דישלם דמים בין בבן חורין בין בעבד דהכי מוכח לקמן גבי בעיא קא מיבעיא ליה דקאמר או דילמא כיון דלגבי שורו שלא בכוונה לא משלם כופר וכו' אשו נמי וכו' משמע דבבן חורין נמי מיירי ואף על גב דכתיב עליו ודרשינן עליו ולא על האדם הני מילי למעוטי כופר דלא משלם בתורת כופר אבל בתורת דמים משלם דהא לרבה פריך דאית ליה האי סברא כדפרישנא לעיל. אלא עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור פירוש אלמא דפטור לגמרי ולא משלם דמי עבד דסלקא דעתך דלא מפטר משום קם ליה בדרבה מיניה אלא משום דכיון דלא מצינו בתורה חיוב גבי אש כשנהרג אדם אם כן ליכא לחיוביה לא קנס ולא כופר ולא דמים. וא"ת כיון דסלקא דעתך דלא מפטר משום קם ליה בדרבה מיניה אמאי פטור מן הגדי. יש לומר דסבירא ליה השתא דהיינו משום דהיה לו לברוח. וא"ת ועל הגדי אמאי פטור כיון דליכא משום קם ליה בדרבה מיניה. וי"ל דסלקא דעתך השתא דלא קאי פטור אגדיש אלא אעבד וגדי. וא"ת ומאי סלקא דעתך דלא שייך ביה משום קם ליה בדרבה מיניה. יש לומר משום דקסבר דאשו משום ממונו ואם כן לא שייך לפטור משום קם ליה בדרבה מיניה. כך פירש הקונטרס. ולא נהירא דהא רבא גופיה סבירא ליה דאשו משום חציו דקאמר לעיל בפרק כיצד קרא ומתניתין מסייע ליה לרבי יוחנן. ועוד דבפרק החולץ פסק רבא כריש לקיש בתלתא דוכתי אבל בכל דוכתא הלכה כרבי יוחנן. לכך נראה דהכא מיירי גם לרבי יוחנן וכגון דכלו חציו דאז מודה רבי יוחנן דאשו משום ממונו כדאיתא לעיל בפרק כיצד. ובזה ניחא מה שמקשים מאי פריך רבא לישלם דמים והלא כרבי יוחנן סבירא ליה דאשו משום חציו ואם כן מפטר ממה נפשך גם מדמים דאי בכוונה איכא קם ליה בדרבה מיניה ושלא בכוונה מתנא דבי חזקיה אלא דפריך היכא דכלו לו חציו דלישלם דמים דאז ליכא למפטריה משום קם ליה בדרבה מיניה כדפירשתי. ע"כ.
והרשב"א ז"ל כתב בשם הרב אב בית דין והראב"ד ז"ל דהא דבעי רבא אשו שלא בכוונה דוקא בשלא בכוונה כגון שלא נתכוון להציל את העבד דאי בכוונה קם ליה בדרבה מיניה. וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל אלא מעתה אשו שלא בכוונה פירוש כיון דאמרת דשורו שלא בכוונה אף על גב דליכא כופר חייב לשלם דמים אשו שהוא שלא בכוונה יתחייב לשלם דמים לעולם כל היכא דליכא למימר טעמא דקם ליה בדרבה מיניה למד מאשו בכוונה כגון שהצית אש בגופו של עבד דקם ליה בדרבה מיניה או לרבי יוחנן דחשיב חציו. ומנא ליה לרבא הא כלומר דבאשו נמי כל היכא דליכא למימר קם ליה בדרבה מיניה לא לישלם דמים דמקשה מיניה אילימא מדתנן היה גדי כפות וכו' קאמר ריש לקיש וכו' כלומר האי ראיה לאו לרבי יוחנן איתמר דהא אית ליה לרבי יוחנן אשו משום חציו וכיון דכן לעולם קם ליה בדרבה מיניה לבד מהיכא דנפלה דליקה בחצר אחת ונפל הגדר שלא מחמת דליקה והיה לו לגדור ולא גדר אלא לריש לקיש איתמר וריש לקיש גופיה מוקי לה כגון שהצית אש בגופו של עבד דקם ליה בדרבה מיניה. ע"כ.
וזה לשון ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל אשו שלא בכוונה. פירש רש"י דבכוונה קם ליה בדרבה מיניה היינו למאן דאמר אשו משום חציו וכי מייתי ממתניתין נמי מוכח מלמאן דאמר אשו משום ממונו ונקט אשו משום דאיירי אפילו בהצית בגופו וכי מייתי מתניתין סלקא דעתיה דאיירי בכל ענין אפילו בלא הצית בגופו. כתוב בתוספות אבל למאן דאמר אשו משום חציו היינו אדם המזיק. מפרש מהרא"ל והא לא שייך למילף משור משום דהוי ממונו וממילא לא מחייב דאיכא למימר דאין שייך נזק כשממית לגמרי כל שכן באדם המזיק. וי"ל משום דהוי רוצח וקם ליה בדרבה מיניה ואם כן לתנא דבי חזקיה פשיטא דפטור ולרבנן דר"ש מחייב משום אדם המזיק דמילתא דפשיטא דאמרינן לדמי הנהרג קם ליה בדרבה מיניה טפי מלממון אחר ואפילו הכי צריך עליו לאפוקי מק"ו. ע"כ לשונו.

וכתבו תלמידי הר"פ ז"ל וזה לשונם האמר ריש לקיש כגון שהצית וכו'. וא"ת והלא פירשנו דאליבא דרבי יוחנן קפריך ומאי משני מריש לקיש. וי"ל דלרבי יוחנן ודאי ניחא שפיר כגון שלא כלו לו חציו והאי דנקט לריש לקיש היינו לכולי עלמא לא מיבעיא לרבי יוחנן דניחא שפיר בלא הצית כגון שלא כלו לו חציו אלא אפילו לריש לקיש נמי ניחא דאף על גב דאית ליה אשו משום ממונו אף בלא כלו לו חציו מכל מקום איכא לאוקמה כשהצית בו בגופו. ע"כ.

אילימא מהא דתנן וכו'. נשרף עמו פטור ולמאן דאמר אשו משום ממונו פטור בעבד משום דבקטלא לא שייך תשלומי דמים ובגדי דהיה לו לברוח. ואין להקשות דילמא פטור אגדי לחודיה קאי דברישא נמי חייב אגדי לחודיה קאי דיש לומר דברישא ליכא למטעי אעבד וכיון שכן חייב בגדי לחוד שייך לומר חייב סתמא אבל בסיפא אי בעבד חייב היכי תני פטור סתמא הואיל ואיכא חיובא בעבדא. וקצת קשה דאגדיש נמי מיהא איכא חיוב. ונראה דאגדיש לא תני בהך בבא דמיירי חייבת דגדיש כבר שנאו בפלוגתא דרבנן ורבי יהודה מקמי הך בבא. הר"ש ז"ל.

בגופו של עבד וכו'. פירוש והשתא פטור בין אגדי ובין אגדיש משום דקם ליה בדרבה מיניה ואף שלא בכוונה נמי מדתנא דבי חזקיה אבל היכא דלא הצית וכו' לריש לקיש ולרבי יוחנן בשכלו חציו אף משלם דמים כאן דלא שייך ביה פיטור דקם ליה בדרבה מיניה. תימה והלא פירש ר"י דלא שייך פטור דקם ליה בדרבה מיניה לענין לפטור מדמי נהרג כדאמרינן לעיל גבי ויהא אדם חייב בכופר מק"ו בסוף פרק כיצד. וכי תימא דהאי דנקט הכא דקם ליה בדרבה מיניה לא דק דודאי לא נפקא לן פיטור מאם אסון אלא סמיך אדרשה דעליו ולא על האדם דמהתם ממעטינן דמי הנהרג הא ליכא למימר דמהתם לא נפקא לן אלא דוקא שלא לשלם בתורת כופר דגבי כופר כתיב עליו למיעוטא אבל משלם מתורת דמים מידי דהוה אאשו דבעי למימר דמשלם דמים אף על גב דלא משלם כופר ממיעוטא דעליו כדדפרישנא לעיל. ואומר הר"ם דדמי הנהרג דהכא דהוו בתורת דמים תשלומין בעלמא נינהו כשאר נזיקין דהוו כמו דמים שעמו דפטריניה משום קם ליה בדרבה מיניה מקרא דאם לא יהיה אסון. ומה שפירש ר"י דדמי הנהרג נפקא לן מעליו היינו בתורת כופר דפטרינן מעליו משום דלא שייך למפטר משום קם ליה בדרבה מיניה בממון שעמו דהא כופר כפרה הוא והוי כהא דאמרינן בשבת שגג על האוכלין והזיד על הכלי דחייב חטאת ולא אמרינן דמפטר מן החטאת דקם ליה בדרבה מיניה כיון דחטאת לכפרה אתא. מיהו קשה למורי רבי שיחיה דהא ר"י בכל מקום קאמר דדמי נהרג נפקא לן מעליו ולא פטרינן ליה מדמי האשה מטעם דקם ליה בדרבה מיניה. וכי תימא דהתם לפי מה שפירש הר"ם בכאן לא נאמר כן אלא נאמר דשוגג ומזיד אתא לפטור ממון שעמו בין דמי ולדות בין דמי האשה בתורת דמים שהם כשאר נזיקין כדפירשתי ומתכוין ושאינו מתכוין אתא לפטור כופר ממש דפטור לשלם בתורת כופר מעליו כפירוש הר"ם. הא ודאי ליתא שהרי בפרק הנשרפין מוכח בסוגיא דהתם דמתכוין ושאינו מתכוין דנקט תנא דבי חזקיה היינו לענין דמי הנהרג לפטור מלשלם דמי האשה בתורת דמים דמסיק התם דתנא דבי חזקיה מפקא דרבי ומפקא מדרבנן מפקא מדרבי דאמר ונתת נפש וכו' ממון ומוכח ליה ממתכוין ושאינו מתכוון דקאמר התם מאי שאינו מתכוון דקאמר אילימא שאינו מתכוון כלל היינו שוגג אלא דנתכוון להרוג את זה וכו' והשתא אם היה אמת דמתכוון ושאינו מתכוון לא אתא למפטר מלשלם בתורת דמים אם כן היכי מוכח דמפקא מדרבי הא איכא למימר דדוקא מלשלם בתורת כופר ממעטינן אבל בתורת דמים משלם כי נתכוון להרוג את זה והרג את זה והיינו כרבי דהא רבי לא מחייב רק בתורת דמים ולא בתורת כופר דליכא למימר דרבי מחייב לשלם בתורת כופר דהא אין כופר באדם לכולי עלמא. ותדע דהא מודה במתכוון דליכא שום חיוב ממון באדם. ועוד דהא מייתי לה בגזרה שוה דנתינה נתינה מדמי ולדות היינו בתורת ממון אלא ודאי על כרחך מתכוון ושאינו מתכוון דתנא דבי חזקיה לענין כל חיוב דמי הנהרג בין לשלם הכל בתורת דמים דפטרינן הכל מעליו ולא כפירוש הר"ם דפירש דעליו לא איצטריך כי אם למעוטי כופר ממש. ונראה למורי שיחיה שעל דברי הרב אין להשיב ודבריו נכונים למבין שמה שמחלק הר"ם בין בתורת כופר לתורת דמים היינו לרבה דוקא אבל לשאר אמוראי דמי הנהרג לא הוו בכלל ממון שעמו אף בתורת דמים אלא יש להם דין כופר דדוקא לרבה דאית ליה כשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר אם כן על כרחך הוצרך לומר דהיכא דממעיט מכופר מכל מקום משלם דמים כדין נזקין דעלמא דאם לא כן תיקשי ליה המשנה דאותיב ליה אביי הילכך לדידיה הוא דפירש הר"ם דכי כתיב מיעוטא דעליו גבי כופר הוא דכתיב ובהכי מיירי מתכוון ושאינו מתכוון דתנא דבי חזקיה לענין תורת כופר אבל דמים נפקא לן דפטור משוגג כמזיד כמו ממון שעמו דכיון דתורת דמים לרבה מכח סברא הוא כדין נזקין דעלמא אם כן שייך בהו קם ליה בדרבה מיניה כמו ממון שעמו ומזיד נפקא לן מלא יהיה אסון ושוגג מתנא דבי חזקיה דמקיש שוגג למזיד אבל לאינך אמוראי דפליגי עליה דרבה ומחייבי כופר שלא בכוונה וההיא דמשלם על פי עצמו מיירי שפיר בכופר אבל דמים לא שייכי כלל בבן חורין כי אם דוקא בתורת כופר והיכא דליכא כופר בבן חורין אפילו דמים ליכא ואם כן לדידהו שוגג ומזיד דחזקיה מיירי דוקא לענין ממון שעמו דפטרינן משום קם ליה בדרבה מיניה מלא יהיה אסון ומתכוון ושאינו מתכוון איירי לענין דמי הנהרג דהיינו כופר דממעטינן מעליו ולגמרי הוא דממעטינן בין בתורת דמים בין בתורת כופר דהא אין תורת דמים כלל בבן חורין כי אם בתורת כופר וסוגיא דפרק הנשרפין אתיא כשאר אמוראי דפליגי על רבה כדפירשתי. ובזה ניחא קושיא אחרת שיש להקשות על פירוש הר"ם שפירש דמי הנהרג הוי בכלל ממון שעמו ופטור מקם ליה בדרבה מיניה מלא יהיה אסון וכי איצטריך עליו לתורת כופר הוא דאיצטריך משום דמלא יהיה אסון לא נפקא כיון שהיא כפרה. והשתא קשה התינח למאן דאמר כופרא כפרה אלא למאן דאמר ממונא למה איצטריך עליו מלא יהיה אסון נפקא כמו ממון שעמו דהוי כשאר נזיקין דעלמא דהא איכא למאן דאמר כופרא ממונא מדקאמר לעיל גבי רבי אלעזר קסבר כופרא כפרה משמע דאיכא למאן דאמר כופרא ממונא. וכן מדקאמר לעיל מאן תנא כופרא כפרה וכו' משמע דאיכא מאן דאית ליה כופרה ממונא ואף על גב דמסיק דכולי עלמא כופרא כפרה היינו דוקא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ותנא קמא ולא אליבא דכולי עלמא אלא דקאמר דתנאי דהאי ברייתא מצו סברי תרווייהו כופרא כפרה. והשתא לפירוש מורי שיחיה אתי שפיר. ומה שפירש הר"ם דדמי הנהרג בתורת דמים הוו בכלל ממון שעמו ופטירי מלא יהיה אסון היינו דוקא לרבה דמוקי מיעוט דשלא בכוונה לתורת כופר אבל לא ממעט בתורת דמים ואם כן מוקמינן נמי מיעוטא דעליו לתורת כופר דהא לא נפקא לן מלא יהיה אסון דאית ליה לרבה דכופרא כפרה כדפרישנא לעיל ואם כן לא שייך למפטריה מקם ליה בדרבה מיניה אבל לשאר אמוראי מצו סברי כופרא ממונא ומשום הכי איצטריך שפיר עליו לפטור מכופרא דלא הוי בכלל ממון שעמו ולא ידעינן דפטור מלא יהיה אסון דלא מיירי אלא בנזקין ממש כגון דמי ולדות וכיוצא בו דהוי ממש ממון שעם המת. וא"ת והא רב שמואל בר רב יצחק דבעי למימר דגבי עבד נהי דליכא קנס מכל מקום דמים איכא אלמא שעושה דמים כשאר נזיקין דאף על גב דפליג אדרבה גבי בן חורין ואית ליה דליכא דמים בבן חורין שלא בתורת כופר. יש לומר דלא דמי דודאי גבי בן חורין יש לנו לומר דאי מעטינהו רחמנא מכופר שלא בכוונה אם כן אפילו דמים ליכא דסבירא ליה כאינך אמוראי דפליגי עליה דרבה דלא שייך שום תשלומין בבן חורין רק אותם שחייבן הכתוב דהיינו כופר ממש לשלם הדמים בתורת כופר אבל דמים ליכא הילכך על כרחך ליתא להך דרשא דאם כן לא מתוקמא כלל משנה דכתובות דקא משלם על פי עצמו אבל גבי עבד נהי דלא שייך קנס על פי עצמו מכל מקום דמים משלם דעבדו כחמורו דלא שייכי מידי דמים לגבי קנס אבל בבן חורין שייכי דמים בכופר דאידי ואידי דמי ניזק הילכך אין לנו לומר שיהא בו שום דמים שלא בתורת כופר ע"כ לשון תלמידי הר"פ ז"ל.
ואלו שהאש משלמת שלא בכוונה דמים מה שאין כן בבור לא קתני אלמא לא משלם וכיון דגבי עבד ליכא דמים לא פסיקא ליה למתנייה לגבי בן חורין. ודילמא תנא ושייר והא מתניתין דתנא ושייר רבנן היא כדאיתא בפרק קמא ולכך אין להקשות מאי שייר דהאי שייר. הראב"ד ז"ל.
אשו דבכוונה לא משלם כופר למאן דאמר אשו משום חציו משום עליו ולא על האדם ומשלושים של עבד משום קם ליה בדרבה מיניה. לריש לקיש דאמר משום ממונא פטור משלושים של עבד וכשפשע באשו ושרף העבד שלא בכוונה הוא ומיהו בכוונה היה חייב בשלושים של עבד. ולקמן בפרק הפרה בשור ואדם שדחפו לבור דאדם פטור משלושים של עבד לא מצי למהוי טעמא אלא משום קם ליה בדרבה מיניה. ה"ר יעקב דקישן. ומה שכתוב דאי לר"י אשו פטור משלושים של עבד משום דקם ליה בדרבה מיניה הא פירש ר"י ריש מכלתין דטעם קם ליה בדרבה מיניה אינו אלא לפטור ממון שעמו ושלושים של עבד היינו טעמא דלא שייך באשו משום דמהיכא תיתי אי משור מה לשור שכן משלם את הכופר. ע"כ לשון הר"ש ז"ל.

עבד מה תלמוד לומר אם עבד לרבות וכו'. ותימה דאין כאן ריבוי דעל כרחך צריך לומר גבי עבד אם עבד יגח דאין יכול לומר כלל עבד יגח וכדקאמר לקמן לריש לקיש. ודוחק לומר דמדשני קרא בדיבוריה קא דריש דכתיב אם עבד ולא כתיב או עבד יגח כדכתיב לעיל מיניה או בן יגח ואין הלשון משמע כך. שיטה.
ולענין פסק כתב הרא"ה ז"ל וז"ל לית הלכתא כרבה ובעיא דרבא גבי אשו שלא בכונה אליבא דרבא היא ואליבא דהילכתא הרי השור חייב בכופר בין בכוונה בין שלא בכוונה ומסתמא כיון דאמעיט מכופר כלהו אמעיט לגמרי דגבי עבד ליכא למימר דבן חורין פטור לגמרי כל שכן דעבד. ע"כ.

גברא אגברא קא רמית ומאן דרמי סבר דכיון דריש לקיש תלמידיה דרבי יוחנן מיניה קבלה. הרא"ה ז"ל.

ומה אדם באדם שלא נעשה בו קטנים וכו'. יש מי שכתב דהוא הדין דהוה מצי למימר ומה אדם באדם שאינו משלם כופר חייב על הקטנים וכו'. ונראה למורי הרב שאינו יכול לומר כן משום דאיכא למימר דיו דדיו שלא נחייב על הקטנים כגדולים אלא דוקא כשהשור ההורג את האדם הוא מועד אבל לא תם דומיא דכופר שאין חייב כופר אלא מועד אבל לא תם. גליון.

ומה אדם באדם וכו'. הקשה ר"מ מאי קאמר דלא עשה בו קטנים ההורגים ואפילו הכי חייב על הקטנים כגדולים ואדרבה כל שכן דליחייבו עלייהו טפי כיון דיפה כח הקטנים דאם הרגו פטורים כל שכן דיש ליפות כוחן ולחייב עליהם דהכי אמרינן בסמוך ומה איש ואשה דהורע כוחן בניזקין וכו'. תירץ דהכי קאמר מה אדם באדם שלא עשה בו קטנים ההורגים כגדולים ההורגים ואם כן כיון דהם אינם חייבים מיתה על אחרים אחרים נמי לא יתחייבו מיתה עליהם דקרינן בהו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים ואפילו הכי חייבים עליהם. הרא"ש ז"ל.
ובגליונות הקשו על קושית הר"ם דמאי קא מקשה כיון דהוא בא מכח מה מצינו שיפה כחן של קטנים ההורגים בעבור זה יש לנו ליפות כחן של קטנים הנהרגין שיהא ההורגן חייב עליהם אם כן מכח זה נמי נימא דשור ההורג אדם קטן שיהא חייב ונמצא שהתלמוד אמר כדין ואם כן מה מקשה מהר"ם. ותירצו שדעת הר"מ בשלמא אם היה התלמוד בא מכח מה מצינו היינו אומרים כן כיון שמצינו שיפה כוחן של קטנים ההורגים אם כן בשור שהרג את הקטן נמי ניפה כחו של קטן ויהא השור חייב עליו אבל השתא שהתלמוד רוצה לעשות קל וחומר על כן קשה לו להר"ם נימא היא הנותנת דדוקא גבי אדם באדם שמצינו שיפה כוחן של קטנים ההורגים ניפה כח הקטנים הנהרגים אבל בשור שהורע כוחן של קטנים ההורגין שאפילו שור בן יומו חייב אם כן שור שהרג אדם קטן לא ניפה כח הקטן שיהא השור חייב עליו אלא אדרבה יהא השור פטור עליו. ע"כ.

גמ' כופר בעבד מי איכא אלא לאו דמים וכו'. אם בא לחזק קושית אביי ולמידר דמתני' דהמית שורי איירי בכופר א"כ צ"ל הא דכל שחייב בבן חורין דמים [אף דמשלם כופר אף בשלא בכוונה] כגון בשור תם היכא שאין השור בסקילה או בשור של אפוטרופוס אבל דוחק לומר שבא לסתור שינויא דאידי ואידי דמים ולקיים שינויא דחיקא וק"ל:

גמרא ואלו שאש משלמת שלא בכוונה דמים משא"כ בבור לא קתני כו'. דבכלל שהאש מועדת בין לדבר הראוי לה ליתא כמ"ש התוס' לעיל (בבא קמא דף ה') [ע"ב בד"ה כי שדית]:

גמ' בפיסקא וכן בבן כו' והלא דין הוא ולמה לי קרא. דא"ל דאצטריך לכופר דאע"ג דבסקילה [מ"מ ה"א דפטור מכופר דהא] תם נמי בסקילה ופטור מכופר. ז"א דנילף אח"כ חייב סקילה בגדולים וחייב סקילה בקטנים והיה אצטריך לומר מצות כדבסמוך וק"ל. גם א"ל למה לא אמר כאן וכי דנין קל מחמור כדבסמוך דאם לא נאמר שור באדם לא היינו יכולין לילף מאדם באדם דמה לאדם שכן חייב במצות (י) ובזה היה ג"כ נפרך קצת הק"ו דאפשר שזו פירכא דלא שייך בבהמה אכן לקמן פרכינן מה לאשה שכן אינה במילה. אכן אינה קושיא דאורחא דברייתא כן הוא באמת אחרי שירד לחומרא דמצות נפרך ג"כ ק"ו דהכא:

גמ' ועוד ק"ו ומה אדם באדם שלא כו' הומ"ל [ומה אדם באדם] שכן פטור מכופר וכדלעיל ר"פ קמא דף ד' רק רצה בה"א ללמוד ג"כ תם דפטור מכופר גם א"ל מדאצטריך או בן יגח וכו'. למה לי איש בעמיתו [למעט ד' דברים] דאצטריך משום פירכא (דכופר) [דמצות כצ"ל] או כשאר כל מדאצטריך דעלמא:

ברש"י בד"ה משא"כ בבור כו' דכתיב שור ולא אדם כו'. מזה אפשר לתרץ מה שהקשו התוס' לעיל בפ"ק (בבא קמא דף ט' ע"ב) בד"ה משא"כ בבור שור ולא אדם גבי בור למה לי תיפוק ליה מעליו ולא על האש ובור די"ל דאצטריך למעט הדמים ואף לבעיא דרבא אם אש לא משלם דמים שלא בכוונה משום דליכא כופר בכוונה משא"כ בור דלא שייך בה כוונה כלל. ומ"ש התוס' לעיל בד"ה נקי מחצי כופר דבאש לא שייך כופר כלל לאו דוקא לא שייך אלא ר"ל ליתא כופר כלל דממועט מעליו ולא על האש ועיין:

גמרא מיהו ב"ח דמשלם כופר עפ"ע כו' עבד כו'. הסברא קשה להבין ולכאורה יותר ה"ל לשנויי דמיירי מתניתין בהאי גוונא דאתו סהדי כו' ואמר מרי' דמועד הוא אך גם זה דוחק דמשמעות לשון המשנה דליכא עדים כלל על המיתה רק הודאת עצמו:

בגמרא אמר לי רבא א"ה אשו שלא בכוונה לשלם דמים וכו' וע"כ היינו בכפות דאל"כ לא שייך חיוב דמים משום דה"ל לברוח. אמנם יש כאן מקום עיון בזו הסוגיא דאמאי קשיא ליה לרבא מאשו שלא בכוונה ולא קשיא ליה מאדם שלא בכוונה דלשלם דמים דנהי דממעטינן אדם מכופר בפ' כיצד מעליו ולא על אדם מ"מ נאמר דליחייב דמים ונהי דמאדם בכוונה לא קשיא לן דליחייב דמים משום דקלב"מ והיינו דילפינן מקרא דלא יהיה אסון דלא מחייבינן מיתה וממון ובכה"ג אפי' בכופר לא צריך קרא אבל שלא בכוונה תקשה דהא גבי כופר צריך קרא דעליו כמו שפרש"י שם וא"כ מנ"ל דלא משלם דמים וא"ל דרבא ס"ל כר' דס"ל בסנהדרין פ' הנשרפין דבאדם שנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב בממון דדריש נפש תחת נפש ממון ולא יהיה אסון דקרא היינו בכה"ג ומשמע שם דה"ה לאדם שלא בכוונה לגמרי נמי חייב דמים דא"כ מ"מ תקשה מאי מקשה רבא דוקא לדברי רבה דאמר כופר שלא בכוונה משלם דמים ואמאי לא מקשה לדברי רבי גופא דאמר אדם שלא בכוונה משלם דמים דא"כ אשו שלא בכוונה נמי לישלם דמים וא"ל נמי דיש לדחות דמתניתין דאש לא משלם דמים היינו אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' אבל לר' אין ה"נ דאש שלא בכוונה משלם דמים דא"כ אכתי מאי מקשה רבא לרבה כיון דע"כ דברי רבה הם אליבא דר' דאל"כ תקשי ליה מאדם גופא ומתניתין דאש ע"כ אתיא כרבנן. ונראה ליישב דמאדם שלא בכוונה לא קשיא ליה לרבא דכיון דפשיטא לן דאדם בכוונה פטור מממון משום דקלב"מ כדילפינן מקרא דלא יהיה אסון א"כ שלא בכוונה נמי פטור מדתנא דבי חזקיה דלא חלקת בין מתכוון לשאינו מתכוון אבל מאש שלא בכוונה פריך שפיר דבאש לא שייך דתנא דב"ח כמו שיתבאר בסמוך בלשון רש"י. והא דאיצטריך לעיל בס"פ כיצד קרא דעליו ולא על אדם לפטור אדם מכופר והיינו ע"כ במזיד ולא אתרו ביה דאי באתרו ביה פשיטא דפטור דקלב"מ וא"כ אמאי איצטריך קרא נמי ללא אתרו ביה ולא ילפינן לה מדתני דב"ח כבר כתבתי שם דאי לאו קרא דעליו סד"א דלא שייך התם בכופר דתנא דבי חזקיה כיון דקי"ל כופרא כפרה ובדלא אתרו ביה לית ליה שום כפרה לא במיתה ולא בגלות וה"א דליחייב כופר כי היכי דליהוי ליה כפרה להכי איצטריך קרא דעליו לגלויי דאפילו בכופר שייך דתנא דב"ח ועיין בחידושים שם באריכות ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אשו נמי וכו' שלא בכוונה דהא ישנה בתורת נזקין ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור דקלב"מ עכ"ל. ובד"ה עבד כפות וכו' וקסבר רבא וכו' אבל משום דרבה מיניה לא פטר ליה דקסבר אשו משום ממונו ואין כאן חיוב מיתה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאד בלשון רש"י דמ"ש דהא ישנה בתורת נזקין נראה שפת יתר ולאיזה צורך כ"כ ועל מ"ש מיהו בכוונה פשיטא דפטור דקלב"מ קשה הא בסמוך כתב רש"י עצמו דלא שייך הכא דרבה מיניה משום דקסבר אשו משום ממונו וליכא חיוב מיתה כלל א"כ איך סותר רש"י דברי עצמו תוך כדי דיבור. ואף אם נדחק לפרש דמ"ש רש"י ומיהו בכוונה פשיטא לן וכו' לאו היינו אליבא דרבא אלא לדידן למאי דקיי"ל אשו משום חציו אלא שזה דוחק דמלשון רש"י משמע שבא לפר' דרבא לא קשיא ליה אלא שלא בכוונה דוקא אבל בכוונה פשיטא ליה ועוד דאי פשיטא לן דבכוונה פטור משום קלב"מ דאשו משום חציו א"כ שלא בכוונה נמי פשיטא דפטור מדתנא דב"ח וא"ל דליתא לדתנא דב"ח דא"כ תקשה מאדם שלא בכוונה כמו שכתבתי בסמוך ועוד דאי ליתא לדתנא דב"ח אמאי קשיא לרבא דוקא עליה דרבה לשלם דמים ולא מקשה בפשיטות לכ"ע דאשו שלא בכוונה לשלם כופר דהא כתב רש"י לעיל דף י' דהא דאש פטור מכופר לא נפקא לן מקרא אלא משום קלב"מ ובפ' הכונס כתב רש"י במשנה דעבד סמוך לו דאף על גב דלא אתרו ביה פטור מממון דחייבי מיתות שוגגין פטורים והיינו דתנא דב"ח וא"כ קשה ממ"נ דאי ליתא לדתד"ח אפילו מכופר שלא בכוונה ליקשי ואי ס"ל דתדב"ח אפילו מדמים לא מקשי מידי ואי ס"ל אשו משום ממונו דלא שייך קלב"מ ומכ"ש דלא שייך דתדב"ח וא"כ אפילו אשו בכוונה נמי תקשי. והנלע"ד ליישב הכל בהערה א' ע"פ מ"ש בדף כ"ב בסוגיא דאשו משום חציו דלפרש"י שם מוכח דלא פליגי ר"י וריש לקיש באשו משום חציו או משום ממונו אלא דוקא במבעיר בתוך שלו אלא שלא שימר גחלתו ויצאה והזיקה בשל חבירו דבכה"ג דוקא פליגי אבל במי שנתכוין להבעיר בשל חבירו ולהזיקו כ"ע מודים דהיינו אדם המזיק ע"ש מ"ש באריכות בטוב טעם ובזה נתיישב לשון רש"י שם מכמה קושיות שהקשו תוספות נמצא לפ"ז א"ש הסוגיא דכאן דרבא סבר אשו משום ממונו ואפ"ה פשיטא ליה דבכוונה פטור משום דקלב"מ דכל בכוונה האמור בסוגיא זו היינו שנתכוון להזיק אותו האדם בידים ובכה"ג איירי נמי גבי שור ואפילו נתכוון לבהמה והרג אדם וכו' מיקרי שלא בכוונה וא"כ דבכוונה היינו שנתכוון להבעיר אותו אדם ממש כ"ע מודו דלא משום ממונו מחייב אלא משום אדם המזיק ויש כאן חיוב מיתה ופשיטא דפטור משום דקלב"מ להכי מקשה מאשו שלא בכוונה ולא שייך לפטרו מדתב"ח דלא חלקת בין מתכוון לשאינו מתכוון דודאי יש כאן חילוק גדול דבמתכוון הוא אדם המזיק והיינו נזקי גופו ושלא בכוונה הוא משום ממונו והיינו נזקי ממון ובנזקי ממון ודאי שייך לפטור משום דלא חלקת. והא דלא איבעיא ליה לרבא מהאי טעמא גופא דלר"ל דס"ל אשו משום ממונו אשו שלא בכוונה לשלם כופר כיון דלא שייך הכא דתדב"ח י"ל דבכופר אפילו בלא תדב"ח יש לפטור כיון דעיקר כופר דכתיב גבי שור היינו בכוונה דלרבה שלא בכוונה שור נמי פטור מכופר ור"ל נמי משמע דס"ל הכי מדפטר בשור שלא בכוונה מל' של עבד משמע דה"ה לכופר ואף למאי דדחי הש"ס בסמוך דאפשר דבכופר מודה ר"ל דחייב מאם כופר מ"מ כיון דעכ"פ עיקר כופר בכוונה איירי דהא כתיב והשור יסקל לא שייך לחייב שלא בכוונה אלא היכא דחייב בכוונה נמצא באש דפטר בכוונה משום קלב"מ אין לחייבו שלא בכוונה והא דאיצטריך קרא עליו ולא על האדם היינו במזיד ואתרו ביה דהיינו בכוונה וכמו שפרש"י שם להדיא אבל אדם שלא בכוונה אה"נ דפטור בלא קרא דעליו מה"ט גופא שאין לחייב כופר שלא בכוונה אלא היכא דחייב בכוונה אבל מתורת דמים מקשה שפיר דהתם לא שייך לומר שאין לחייב שלא בכוונה אלא היכא דחייב בכוונה כיון דחיובא דדמים לא נפקא מקרא דוהשור יסקל אלא נראה דהא דחייב רבה דמים היינו מסברא שסובר שאין להקל באדם שהומת ע"י שור יותר משור או ממון אחר שהוזק ע"י שור ומה שיצא אדם מן הכלל לידון בכופר היינו להחמיר עליו דהיכא ששייך כופר חייבין כופר על ידו אבל היכא דליכא כופר מחייב מיהת דמים דלא גרע מנזקי ממון וזהו סברת רבה ואם כן מקשה רבא שפיר דאשו שלא בכוונה לשלם דמים מהאי טעמא גופא והיינו למ"ד אשו משום ממונו דלא שייך לפוטרו משום לא חלקת ונהי דבכופר פשיטא דפטור משום דעיקר חיוב דכופר נפקא מהשור יסקל כ"ע מודי דהיכא דלא שייך לחייב בכוונה מכ"ש דפטור שלא בכוונה אבל בדמים ליחייב לרבה כיון דחיובא דדמים פשיטא ליה לרבה היכא דליכא כופר משום דלא גרע משאר נזקין באש נמי לימא הכי. וזה שדקדק רש"י לכתוב דהא ישנה בתורת נזקין כיון בזה למ"ש כיון דאש ישנה בתורת נזקין יש לחייבו נמי כשהמית אדם שלא בכוונה אליבא דרבה דחייב כה"ג בשור נמצא לפי זה מ"ש רש"י נמי ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור היינו כמ"ש דבכוונה כ"ע מודו דקלב"מ משום שהוא נזקי גופו ממש אבל מאשו שלא בכוונה קשיא ליה דלא שייך לומר לא חלקת כיון שזה נזקי גופו וזה נזקי ממונו ודוק שדברים נכונים וברורים למבין:

בגמרא אילימא מדתנן היה גדי כפות לו וכו' לפמ"ש בסמוך לפרש"י דבכוונה כ"ע מודו דפטור משום קלב"מ אין להקשות נמי מאי ס"ד לאתויי ראיה ממתני' דגדי כפות ולא מוקי לה מתני' דגדי כפות דאיירי בכוונה דוקא משום די"ל דלישנא דמתני' דהתם איירי במדליק בתוך שלו והלכה והדליקה בשל חבירו וכן משמע שם בהדיא בגמ' בפלוגתא דרב כהנא ורבא דמשמע מיהו דכ"ע מודו דמתני' איירי נמי ממדליק בתוך שלו וא"כ מקשה שפיר דבכה"ג מיהו לחייב כיון שהוא שלא בכוונה וכבר כתבתי בדף כ"ב ע"ב דלפרש"י מוכרח לפ' כן בסוגיא דהתם דמקש' נמי ממתני' דגדי כפות עיין שם באריכות:

בפרש"י בד"ה עבד כפות וכו' משום דאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס כשור המועד וכו'. פי דקסבר רבא דהאי בבא דגדי כפות איירי שלא בכוונה כמ"ש ומשום הכי פטור אעבד שאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס והיינו בכוונה אבל שלא בכוונה דליכא חיוב קנס כר"ל דאמר הכי לא שייך נמי לחייבו דמים והיינו דלא כרבה ומשום הכי מקשה עלה וק"ל:

בא"ד אבל משום דרבה מיניה לא פטר ליה דקסבר אשו משום ממונו ואין כאן חיוב מיתה עכ"ל. והיינו כמ"ש דכיון דס"ד דאיירי שלא בכוונה א"כ החיוב הוא משום ממונו לר"ל לא שייך כלל קלב"מ דלא מצינו באשו שהוא משום ממונו שום חיוב מיתה ואע"ג דמצינו חיוב מיתה בנתכוין לשרוף האדם זה אינו בחיוב ממונו אלא נזקי גופו הוא ומש"ה לא שייך לומר חלקת מדתב"ח כיון שזה נזקי גופו וזה נזקי ממונו ודו"ק:

שם בגמרא הא אמר ריש לקיש כגון שהצית בגופו של עבד. ויש לדקדק כיון דלמאי דמוקי לה ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד א"כ לא ס"ל דמתניתין איירי במדליק בתוך שלו וא"כ אמאי דחיק לאוקמי כשהצית בגופו ולא משני בפשיטות דאיירי שהדליק ברחוק מן העבד אלא שנתכוין לשרוף את העבד דבכה"ג ר"ל מודה דלא משום ממונו מחויב אלא משום אדם המזיק כמ"ש בסמוך דמשום הכי פטור מממון משום קלב"מ ויש ליישב דכיון דבכוונה תליא מלתא לא מצינן בזה חיוב מיתה מממון שהרי יכול לומר לא נתכוונתי ואף אם יאמר שנתכוין כדי לפטור מממון וממיתה נמי פטור כגון דלא אתרו ביה מ"מ לא מהימנינן ליה בזה דאין אדם משים עצמו רשע לכך לא מצינן לאוקמי אלא כשהצית בגופו דאז ודאי יש כאן חיוב מיתה אי אתרו ביה ולפ"ז מ"ש רש"י ומיהו בכוונה פשיטא לן וכו' איירי נמי בכה"ג או כדומה לו שידוע לנו בודאי שנתכוון לכך ודו"ק:

שם כגון שהצית בגופו וכו' דקלב"מ וקשה דהא רבא עליה דרבה מקשה ולרבה לא שייך תי' זה דהא ס"ל בפ' אלו נערות דחידוש הוא שחדשה התורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם א"כ אמאי פטור מל' של עבד דהא קנס הוא ולא שייך קלב"מ ומיהו התוספות פי' שם דרבה אליבא דר"מ קאמר ולדידיה לא ס"ל אבל רש"י פי' שם להדיא דרבה גופא הכי ס"ל וא"כ קשיא. ויש ליישב דאע"ג דרבה ס"ל הכי בפ' אלו נערות היינו משום שסובר כר"מ אבל מתני' דהכא דגדי כפות מוקי רבה כרבנן דפליגי עליה דר"מ אמנם האמת יורה דרכו דבר מן דין צ"ל דרבא לאו אדרבה מקשה דהא עיקר הקושיא דאשו לשלם דמים היינו למ"ד אשו משום ממונו כמ"ש התוס' להדיא וכן נראה מלשון רש"י כמ"ש בסמוך וא"כ מאי מקשה רבא לרבה דהא רבה מצי סבר דאשו משום חציו ורבא גופא ס"ל הכי דקאמר בפרק כיצד קרא ומתני' מסייעא לר' יוחנן דאשו משום חציו אלא נראה דרבא אדריש לקיש מקשה דנראה לו לרבא דכיון דקאמר ר"ל שור שלא בכונה פטור מל' של עבד ה"ה דס"ל דשור שלא בכוונה פטור מכופר ואע"ג דבמסקנא דשמעתין דחי הש"ס דאפשר ר"ל כופר אם כופר דריש ועבד אם עבד לא דריש אפשר דרבא לא ס"ל הכי אלא דהא בהא תליא וא"כ לר"ל גופא נמי שייך כל השקל' וטריא כמו לרבה וצ"ל דהא דתנן המית שורו של פלוני משלם ע"פ עצמו היינו דמים וא"כ מוכח דר"ל סובר דהיכא דליכא קנס וכופר אפ"ה חייב דמים ע"ז מקשה רבא עליה דר"ל דא"כ אשו שלא בכוונה לשלם דמים כיון שסובר ר"ל אשו משום ממונו וע"ז משני האמר ר"ל כגון שהצית בגופו דקים ליה בדרבה מיניה דר"ל לא ס"ל דבקנס אע"ג דמיקטל משלם נמצא לפ"ז דכל זה דוקא לר"ל אבל לרבה מיתוקמא ליה מתני' שפיר דאיירי במדליק בתוך שלו והעבד נשרף שלא בכוונה ומש"ה פטור מל' של עבד דאף ע"ג דקנס אע"ג דמיקטל משלם וא"כ לא שייך פטור תדב"ח אפ"ה פטור כיון דס"ל לרבה דשור שלא בכוונה פטור מל' של עבד מדפטר רבה בכופר כ"ש מל' של עבד דהכי מוכח בסוגיא בשמעתין ומתורת דמים נמי פטור על העבד דכיון דבדמים דלאו קנס הוא שייך שפיר קלב"מ א"כ אשו שלא בכוונה נמי פטור מתדב"ח וא"כ אתיא מתני' ככ"ע ודוק היטב:

בתוספות בד"ה אשו שלא בכוונה וכו' ולאו דוקא אשו שלא בכוונה דכ"ש בכוונה וכו' עכ"ל. כל זה דלא כפרש"י וכבר כתבתי באריכות בישוב ל' רש"י אבל התוס' אזלי לשיטתייהו דבריש סוגי' דאשו משום ממונו משמע מפירושם דאפי' שנתכוין להבעיר ולהזיק בשל חבירו סובר ר"ל נמי דלא מחייב אלא משום ממונו וא"כ כתבו שפיר דאפי' בכוונה מקשה דלשלם דמים כיון דלא שייך קלב"מ הכא כלל למ"ד אשו משום ממונו ואין להקשות מאי מקשה מדמים ולא מקשה בפשיטות דמ"ד אשו משום ממונו לחייב אשו בכופר כיון דלא שייך קלב"מ דלשיטת התוס' ודאי לק"מ שכתבו בפ"ק דף ט' ע"ב דהא דאש פטור מכופר נפקא לן מעליו ע"ש בדבריהם ומ"ש שם ודו"ק:

בא"ד ודוקא אליבא דמ"ד אשו משום ממונו. עיין מ"ש בסמוך דלר"ל גופיה מקשה מדידיה אדידיה:

בגמרא דלמא תני ושייר. אין להקשות מאי שייר דהאי שייר דהא באינך בבא שייר נמי טמון והכי איתא להדיא בפ"ק שם:

בפרש"י בד"ה אבל אש דבכוונה לא משלם כופר חדא משום דאין כופר באש ועוד דקלב"מ עכ"ל. וצ"ע דהא בפ"ק דף י' כתב רש"י דהא דאין כופר באש היינו משום קלב"מ וא"כ אמאי פלגיה הכא לתרי טעמי ויש ליישב דמ"ש דאין כופר באש היינו משום דה"ל לברוח כשאינו כפות ועל היכא דכפות כתב ועוד קלב"מ וכן משמע מלשונו שם ע"ש ויש ליישב עוד בדרך אחר וק"ל: