בבא קמא מג ע"א

דף מג - א

או שהיתה היא גיורת שנישאה לגר, ונתעברה הימנו, ויצאו ילדיה, ומתו שניהם, והם "כקטן שנולד", שאין להם יורשים -

זכה המכה במה שבידו, ואינו נותן כלל דמי ולדות ונזק וצער; ומשום שכל מה שיש למשוחרר ולגר הרי הוא הפקר, והוא הראשון לזכות בהם. ^[1]

ותיקשי: למה זוכים יורשיה בנזק וצער שלה, ואין זוכה בעלה!?

אמר תירץ רבה, וכן אמר רב נחמן: זו ששנינו "אין האשה נותן ליורשיה", בגרושה עסקינן, ^[2] ולכן זוכים קרוביה בנזק ובצער; אבל אם יש לה בעל, הוא קודם לקרוביה לזכות בהם.

אמרי בני הישיבה להקשות על תירוץ זה:

גרושה נמי, תפלוג ^[3] בדמי ולדות!

כלומר, אם בגרושה עוסקת הברייתא, אם כן למה זוכה בעלה שגירשה בדמי הולדות, והרי התורה אומרת "כאשר ישית עליו בעל האשה", וזה אינו בעל האשה, שהרי גירשה; ואם הוא אינו זוכה בהם, תזכה היא בדמי הולדות!? ^[4] אמר תירץ רב פפא: התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות, שאינו בעלה. שזכות דמי הולדות אינו תלוי ב"בעל האשה" אלא בבועל האשה. ^[5]

מאי טעמא?

משום דאמר קרא "כאשר ישית עליו בעל האשה". הרי שהקפידה התורה על הבועל. ^[6]

ומקשינן על רבה ורב נחמן שתירצו את הקושיא דלעיל: למה אינו נותן נזק וצער לבעלה, שהוא משום שהברייתא עוסקת בגרושה:

מאי קשיא להו!? הרי אם כי החוב של נזק וצער נעשה קודם מיתת האשה, מכל מקום הברייתא הרי עוסקת בכגון ששולם הנזק והצער לאחר מיתה, ודינו כחוב שהיה לאשה קודם שמתה, וגבו אותה לאחר מיתתה, שנחלקו בו רבה ורב נחמן באיזה אופן הוא "ראוי", ובאיזה אופן הוא "מוחזק"; ואם כן נוקמה, נפרש את הברייתא באופן שהוא "ראוי" ולא "מוחזק", כיצד:

לרבה: כגון שגבו היורשים לאחר מיתת האשה מעות [ולא קרקע] עבור הנזק והצער, ובכי האי גוונא, לרבה - כפי שיתבאר - הרי זה "ראוי" ולא "מוחזק".

ולרב נחמן: כגון שגבו היורשים לאחר מיתת האשה קרקע ^[7] עבור הנזק והצער, שלשיטתו - כפי שיתבאר - הרי זה "ראוי".

דאמר רבה - גבי בכור הנוטל פי שנים בירושת אביו, ואינו נוטל ב"ראוי" כב"מוחזק" - שאם אם היה לאביהם חוב על אחר, ומת:

אם גבו היתומים קרקע בחובת אביהם, יש לו לבכור פי שנים בה, דחשיב כ"מוחזק", היות והקרקע כבר נשתעבדה בחיי האב.

ואם גבו מעות, אין לו פי שנים, שהרי זה "ראוי", ואין בכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק; ולשיטתו נפרש כאן בכגון שגבו מעות.

ואילו רב נחמן אמר - גבי בכור - בהיפוך:

גבו היתומים מעות, יש לו לבכור פי שנים, שאין זה "ראוי" משום ש"מעות הלוה אביהם ומעות נטלו"; ^[8] ואם גבו היתומים קרקע, אין לו פי שנים, שהרי זה "ראוי" ולא "מוחזק", ואף שנשתעבדה הקרקע בחיי אביהם; ולשיטתו נפרש כאן בכגון שגבו קרקע.

א. תניא בברייתא שהובאה בבבא בתרא קכד א: "אין בכור נוטל פי שנים, בשבח ששבחו נכסים [שהוריש האב; וכגון שהניח להם אביהם דקל שהיו בו פרחים ונעשו תמרים], לאחר מיתת אביהן [קודם שחלקו; ומשום שהוא "ראוי"]; רבי אומר, אומר אני: בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים [מעצמם] לאחר מיתת אביהם", כי לדעתו אין השבח חשוב "ראוי".

ב. עוד גרסינן בבבא בתרא קכד ב: "שלחו מתם [בני מערבא שלחו מארץ ישראל, לאמר]: בכור נוטל פי שנים במלוה [בפרעון חוב שהיה לאביהם על אחרים], אבל לא בריבית [שנתחייב בה הלוה הנכרי לאחר מיתת האב].

ומפרשינן התם, שלא חילקו בני מערבא בין מלוה לריבית אלא לדעת חכמים שאינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים מעצמם, ולכן בריבית - שהיא השבח הבא מאליו של החוב - אינו נוטל, אבל במלוה עצמה הוא נוטל, שאין הפרעון כמו שבח של החוב ששבח לאחר מיתה; אבל לדעת רבי ששבח דממילא אינו חשיב ראוי, אפילו בריבית הוא נוטל פי שנים, שהריבית לא גרעה משבח דממילא שהבכור נוטל פי שנים.

אמרי בני הישיבה לתרץ: הני מילי - שאין מלוה חשובה "מוחזק" בכל אופן - לדעת בני מערבא אליבא דרבנן, שהם אומרים בדעתם, שאם כי הבכור אינו נוטל פי שנים בשבח, מכל מקום במלוה הוא נוטל, ובזה נחלקו רבה ורב נחמן מתי מלוה עדיפה משבח, אם בגביית קרקע אם במעות -

כי קאמרי - רבה ורב נחמן - הכא שהמלוה חשובה מוחזקת בכל אופן, כרבי שלפי דעתו אף בשבח ששבחו נכסים מעצמן נוטל הבכור פי שנים, ואם כן כל פרעון מלוה לא גרע משבח דממילא, ואינו חשוב ראוי.

אמר רבי שמעון בן לקיש: שור שהמית את העבד שלא בכוונה, שאינו חייב סקילה, ^[9] הרי זה פטור אף משלשים שקלים, ומשום שנאמר "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו, והשור יסקל". ולמדנו: כל זמן שהשור בסקילה, הבעלים משלמין שלשים שקלים, אבל אם אין השור בסקילה, אין הבעלים משלמין שלשים שקלים.

אמר רבה: שור שהמית בן חורין שלא בכוונה, שאינו חייב סקילה, הרי זה פטור מכופר, ומשום שנאמר:

"השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו", ולמדנו: כל זמן שהשור בסקילה, בעלים משלמין כופר, אין השור בסקילה, אין הבעלים משלמין כופר. ^[10]

איתיביה אביי לרבה - הסובר: אין השור בסקילה, אין הבעלים משלמים כופר - ממשנה במסכת כתובות מא א:

דתנן התם: אם הודה אדם ואמר "המית שורי את פלוני", או שהודה ואמר "המית שורי את שורו של פלוני", הרי זה משלם על פי עצמו, שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

ומאי לאו, האם אין פירוש המשנה, שאם הודה ואמר "המית שורי את פלוני", הרי זה משלם כופר; הרי מוכרח, שאם כי אין השור בסקילה, שהרי אינו נהרג על פי הודאתו, ^[11] מכל מקום הבעלים משלמים כופר, ותיקשי לרבה!?

אמר לו רבה לאביי: לא כאשר פירשת שהוא משלם כופר שהוא כפרה על פי עצמו, אלא דמים של הנהרג הוא משלם, ולא בתורת "כופר" אלא כשאר נזקים. ^[12]

אמר לו אביי: אי כדבריך, שבמקום שאין כופר יש חיוב "דמים" על מיתת אדם כשאר נזקים, אם כן הוא הדין גבי עבד, במקום שאין קנס יש חיוב דמים לאדוניו על מיתתו כשאר נזקים, ואם כן אימא סיפא:

אם הודה ואמר "המית שורי את עבדו של פלוני", אינו משלם על פי עצמו, ומשום ששלשים של עבד קנס הם, ואין אדם משלם קנס על פי עצמו.

ואי כדבריך, שיש חיוב דמים על מיתת אדם כשאר נזקים, אם כן אף בעבד אמאי לא ישלם דמים לאדון על פי עצמו, שהרי יש לחייבו דמים כשאר נזקים שהזיק לממונו של האדון; אלא ודאי, שאם אין קנס גם דמים אינו משלם שאין תשלום דמים על הריגת אדם; ואם כן, אף בכופר, אם לא היה משלם כופר משום שאין השור בסקילה, אף דמים לא היה משלם, ובהכרח שכופר הוא משלם, ואף שאין השור בסקילה. ^[13] אמר ליה רבה לאביי: יכילנא לשנויי לך שרישא בדמים היא עוסקת, ואילו סיפא בקנס היא עוסקת, אבל דמים באמת מחייב. ^[14]

ומיהו, שינוייא דחיקא, לא משנינא לך [איני רוצה להשיבך תשובות דחוקות], ולכן אימא לך:

אידי ואידי [הן הרישא והן הסיפא] עוסקות בחיוב דמים כשאר נזקים; ודקשיא לך: מאי שנא שבהריגת בן חורין על פי עצמו שאינו חייב כופר משום דאין השור בסקילה, מכל מקום הוא משלם דמים; ואילו בהריגת עבד על פי עצמו שאינו משלם קנס משום שאין השור בסקילה [ומשום שהודה בקנס], אין הוא חייב דמים; תשובתך:

ותפלוג נמי בדמי ולדות. כלומר דבעל האשה כתיב וקא סלקא דעתין דאינו קרוי בעל אלא ביושבת תחתיו ואיכא למידק מאי קא פריך תפלוג איהי בולדות והא דמי ולדות חדוש הוא דלאו צררי נינהו ובעל גופיה אי לאו דזכי ליה רחמנא לבעל מי הוה זכי בהו וכדאמרינן לקמן בפרק שור שנגח את הפרה אטו ולדות צררי נינהו ולאשה לא אשכחן דזכי ואפילו לרבא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה חבל בה לאחר מיתת הגר אלא דסלקא דעתין דאיהי זכיא בהו בנכסי הגר ואיהי קדמה לזכות בהן מיד שמת הגר והיינו דאקשי ליה רב חסדא אטו צררי נינהו לזכות בהן ועוד תמיהא לי מאי קאמר תפלוג אדרבה כיון דגרושה היא אי שקלה כולה תשקול ויש ספרים דכתיב בהו ותשקול האשה דמי ולדות ונ"ל שזו הגירסא יותר נכונה ולעיקר קושיין קמייתא נ"ל דה"ק כיון דזכי רחמנא דמי ולדות לבעל נימא כל דאיתיה בעל נשקול בעל נתגרשה תשקול איהי דהא תשלומין דולדות חייב רחמנא ואהדר ליה רב פפא דהתורה זכתה לבעל בלבד דמי ולדות ואם אין בעל ליורשיו.

אמר רב פפא התורה זכתה לבעל דמי הולדות דאמר קרא כאשר יושת עליו בעל האשה. ירושלמי שאל לר"ע בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון ת"ל בעל את שהוא ראוי לקרות בעל יצאו אלו שאין ראויין לקרות בעל ע"כ ולר' עקיבא דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות ואין קדושין תופסין בהן אף כל חייבי לאוין אין ראויין לקרותן בעל.

דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. פירוש רש"י ז"ל דלרבה גבו קרקע יש לו משום דאסמכתיה אקרקע ולא אמעות ורב נחמן סבר גבו מעות יש לו דמשום זוזי יזיף וזוזי שקיל והו"ל כאלו הני זוזי שביק אבוהון ולפי פירוש זה הא דאמרינן הכא נוקמה לרב נחמן כגון שגבו קרקע לאו דוקא קרקע אלא אפילו קרקע דהכא גבי מעות לאו הלואה היא ויש מי שפירש נמי טעמא דרב נחמן דאדרבה עיקר אסמכתיה אמעות שרוב העולם אינן מגבין קרקע אלא מעות ולפי פירוש זה הא דקאמר ולרב נחמן בשגבו קרקע בדוקא נקט.

כי קאמר הכא כרבי. כלומר רבה דאוקמה דוקא בגרושה על כרחין כרבי סבירא ליה ולרבי כיון דאמר דבכור נוטל בין במלוה בין ברבית דמוחזקין הן כל שכן לדידיה אם גבו בין קרקע בין מעות בגוף המלוה והניזקין הלכך ליכא לאוקמה אלא בגרושה דוקא וכבר כתבתיה יותר מזה בסוגיות שמועה זו ובדיניה בפרק יש נוחלין בשמעתא דסבת' בס"ד.

וגרושה דנקטה הכא משום סיפא דקתני דמי ולדות לבעל אבל רישא בין בגרושה בין באלמנה.

הא דאותיב אביי לרבא מברייתא דקתני: המית שורי לפלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם ע"פ עצמו מאי לאו כופר. ודחיק רבה ומוקי לה בדמי תמיהא לי אמאי לא פריק ליה אין בכופר והא מני ר' אליעזר היא דסבירא ליה דיש כופר אפילו שלא במקום מיתת השור וכדכתיבנא לעיל ואנא דאמרי כר"ע דפליג עליה ומסתברא לי משום דניחא ליה דלא תיקום ברייתא דלא כותיה.

מאי לאו כופר לא דמים. וא"ת מאי איכא בין כופר לדמים פירש"י ז"ל דנפקא מינה דהיכא דלית ליה נכסי דאי משום תורת דמים לא מהדר לפיוסיה בזוזי כיון דלית ליה ופטור אף מדיני שמים ואי משום תורת כופרא כפרה היא צריך לחזור כי היכי דתהוי ליה כפרה ולצאת ידי שמים ומאי כופר ודמים בתורת דמים ובתורת כופר זהו תורף פירש"י והראב"ד ז"ל הקשה דהא קתני בברייתא דאקשו מינה הרי זה משלם ע"פ עצמו ואמרינן דלא משלם בתורת כופר אלא בתורת דמים וכיון דיש לו לשלם הרי אין בהם הפרש ונ"ל דאינו קשה כלל דה"ק כשהוא משלם אינו משלם מתורת כופר אלא מתורת דמים וכיון שכן נפקא מינה היכא דלית ליה עוד י"ל דנ"מ למחילה דאי דמים יכולים יורשי המת למחול ואי משום כופר אין במחילתם כלום דכופרא כפרה הוא ואי נמי נפקא מינה למ"ד כופר דמי מזיק ואי משום דמים לא יהיב אלא דמי ניזק ופעמים שיהיו יותר תשלומי דמים מן הכופר וכגון שהניזק שוה יותר מן המזיק והראב"ד ז"ל פירש דאפשר שהכופר הוא בקצב כערכין והדמים כדי שוויו ואינו מחוור בעיני דהא תניא לעיל בברייתא הואיל ואני מחמיר בעבד מבן חורין שב"ח יפה סלע נותן סלע ואלו בערכין אין סלע ואם בא ללמד שפעמים שהערכין פחותין הרבה מל' של עבד לינקוט פחות שבערכין מיהא דאינון חמש סלעים של בן חדש ועד בן חמש שנים ותניא נמי ומה בן חורין שנתן כל שוויו דדלמא לאו כערכין משלם אלא נישום הוא כעבד הנמכר בשוק ואי דמים אמאי לא לאו למימרא דחיוב הוא ליתן דמים אלא ה"ק לדידך דאמרת דיש דמים במקום שאין כופר וקנסו מדין נזקין א"כ כשאמר המית עבדו של פלוני אמאי אינו משלם דמשמע דאינו משלם כלל לשלם דמים כפי מה שהזיק כשאר נזקין דעלמא דמשלם ע"פ עצמו הקשה הראב"ד ז"ל אשמעתין דאמר רבה דמשלם דמים שלא במקום כופר והא אין דמים למת וכדאמרינן בערכין דמי עלי ומת לא יתנו יורשין שאין דמים למתים ותירץ הוא ז"ל שלא אמרו שם אלא לענין יורשין שהנודר כבר מת והטעם לפי שאין היורשין מתחייבין בדמיו עד שעת שומא ומשירשו נכסי אביהן וכיון שלא נישום בחייו עכשיו שמת אין שמין אותו לחייב היורשים שאין לו עתה דמים והן לא נתחייבו עד עכשיו אבל לענין כופר ודמים שמזיק חי משעת המיתה נתחייב ליורשיו וא"נ הקדש בתר שעת שומא אזלינן כדכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא ומהכא דרשינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו אבל נזקין בתר שעת הנזק אזלינן ע"כ דברי הרב ז"ל.

כל התשלומין שהם לאשה אם מתה נזקיה ליורשיה ולא לבעל בין שגבו קרקע בנזקיה בין שגבו מעות ולא סוף דבר בגרושה אלא אף במתה כשהיא יושבת תחת בעלה שהכל לענין זה ראוי הוא:

הבכור אינו נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק ומלוה ראויה היא אפילו היה בה שטר ואפילו גבו קרקע שהיה לנו לומר שהוא כמוחזק למפרע וכל שכן אם גבו מעות שכל זה ראוי הוא וכן אינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים שבח שיש בו שנוי לאחר מיתת אביהם שכל אלו ראוי הוא אצל הבכור כמו שיתבאר במקומו:

שור מועד שהמית את העבד שלא בכונה אע"פ שאינו נסקל חייב בקנס וכן בבן חורין משלם את הכופר ומה שאמרו בכאן כל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר אין הלכה כן ולמטה יתבאר שדבר זה חלוק לארבעה חלוקות והוא שיש חייב במיתה ובכופר והוא מועד בכונה ויש פטור ממיתה וכופר והוא תם שלא בכונה וכן יש פטור מן המיתה וחייב בכופר והוא מועד שלא בכונה ויש חייב במיתה ופטור מן הכופר והוא תם בכונה ודין קנס של עבד כדין הכופר:

גדולי המחברים כתבו מדרך סברא שאע"פ שהתם שהמית שלא בכונה פטור מן המיתה ומן הכופר אם המית עבד או שפחה משלם דמי חצי העבד מגופו כמי שהמית שורו או חמורו של חברו:

המית שורי המועד את פלוני כבר בארנו למעלה שמשלם כופר על פי עצמו ובלבד שהועד בבית דין ובעדים ואין צריך לומר אם באו עדים ואמרו הרג אלא שאין אנו יודעים אם הוא תם או מועד ואמרו בעליו מועד הוא שמשלם את הכופר המית שורי את שורו של פלוני אם מועד הוא משלם על פי עצמו ואם תם הוא אינו משלם על פי עצמו המית שורי המועד את עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו שהרי קנס הוא:

מאי לאו כופר לא דמים. פי' המורה הא דקתני משלם לאו בתורת כופר דניבעי כפרה דאפילו לא משלם נמי כגון אי לית ליה נכסי לאו בכלל עונש הוא דאין כופר בלא סקילה אבל היכא דאית ליה נכסי' על כרחי' משלם דמיו דלא גרע מיתה מנזקין דאלו אזקי' אע"ג דאינו בסקילה בעי לשלומי ליה פחת דמיו ה"נ משלם דמים לירושיו. וקשיא לי א"כ דכל היכא דליכא כופר איכא דמים. גם כשהרג שלא בכוונה אע"ג דליכא כופר משלם דמים וה"נ אמר רבה בפירוש לקמן דע"פ עדים שלא בכוונה משלם דמים. א"כ מאי איצטריך רבה למימר דשלא בכוונה פטור מכופר והא ממ"נ משלם דמים. ומה לי בתורת כופר מה לי בתורת דמים ב"ד מחייבין אותו לשלם. וכי זה בא להשמיענו שאם אין לו לשלם אין לו עונש מן השמים. וכי מה שעושים בשמים הוצרך להודיענו. ונראה לי לומר דהאי נפקא מינה דלמאן דאמר דמי מזיק אם שוה המזיק יותר מן הניזק אי אמרת חייב בכופר לא מיפטר עד דיהיב דמי מזיק ויפדה נפשו. ואי אמרת דמים אינו משלם אלא דמי ניזק. ולמ"ד נמי דמי ניזק נ"מ כגון שהמית ע"פ עד שלא בכונה אי הוה חייב בכופר הוי משלם עפ"י ע"א דכופרא כפרה הוא כדפרישית במה"ק. אבל השתא דלא משלם אלא בתורת דמים פטור ע"פ עד א' דומיא דנזקין דלא משתלמי ע"פ ע"א. ואי קשיא לי הא קשיא לי מי דחקו לרבה לומר דהיכא דהמית שלא בכוונה אע"ג דליכא כופר איכא דמים. והא דמים נזקין הוי ולקמן פליגי ר' יהודא ור' בנזקין שלא בכוונה דר' יהודא מחייב ור' שמעון פוטר ואמרי' מ"ט דר' יהודא יליף מכופר מה כופר שלא בכוונה מחייב ור"ש יליף מקטלי' דפטור שלא בכוונה. ורבה דסבר דליכא כופר שלא בכוונה א"כ גם נזקין שלא בכוונה פוטר ודמים נמי נזקין הוי ויפטור רבה שלא בכוונה לגמרי ומה דתנן המית שורי את פלוני משלם ע"פ עצמו. יתרץ יפה לא כופר מפני שאין נסקל ע"פ הבעלים וכל היכא דליכא סקילה ליכא כופר אבל דמים שהם נזקין משלם כיון דמודה שהמיתו בכוונה ופיו כמאה עדים. אילו הודה שהזיקו בכוונה אינו משלם ע"פ עצמו ה"נ כשהודה שהמיתו בכוונה ישלם דמים ע"פ עצמו. אבל לעולם כשהמית שלא בכוונה אפילו ע"פ עדים פטור לגמרי בין מכופר בין מדמים:

גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות כלומר דבעל האשה כתיב וקא סלקא דעתך דאינו קרוי בעל אלא ביושבת תחתיו. ותימה מאי קא פריך תפלוג והא דמי ולדות חידוש הוא דלאו צררי נינהו ובעל גופיה אי לאו דזכי ליה רחמנא לבעל מי הוה זכי בהו. ואפילו לרבא דאמר בהפרה חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא ליה איהי בגווייהו לאו למימרא דלדידה נינהו לאחר מיתת הגר אלא דסלקא דעתך דאיהי זכיא בהו כמחזיק בנכסי הגר ואיהי קדמה לזכות בהן מיד שמת הגר והיינו דאקשי ליה רב חסדא אטו צררי וכו'. ועוד תימה לי אמאי קאמר תפלוג אדרבה כיון דגרושה היא אי שקלה כולה תשקול. ויש ספרים דגורסין ותשקול האשה דמי ולדות והיא גירסא נכונה. ולעיקר קושיא של קמייתא נראה לי דהכי קאמר כיון דזכי רחמנא דמי ולדות לבעל נימא כל דאיתיה בעל נשקול בעל נתגרשה תשקול איהי דהא תשלומי ולדות חייב רחמנא ואהדר ליה רב פפא דהתורה זכתה לבעל בלבד דמי ולדות ואם אין בעל יתנו ליורשיו. הרשב"א ז"ל.
והרא"ש ז"ל כתב דלשון תפלוג לאו דוקא לשון חלוקה אלא כלומר לעתים חלוקות תזכה האשה בדמי ולדות כגון שאינה יושבת תחתיו. ע"כ.
והרא"ה ז"ל כתב תפלוג כלומר כיון דמזכי רחמנא דמי ולדות לבעל והשתא הויא לה גרושא אימא דלא זכינהו רחמנא אלא בעודה נשואה אבל השתא דגרושה לא הוו דידיה כלהו ומסתייה דפלגי דכיון דולדות שייכי בה טפי דהוו בגופה ראוי שתטול חלק בדמיהן. ע"כ.
והר"ש ז"ל כתב וז"ל בגרושה. פירש רש"י ז"ל שגרשה אחר חבלה. ומקשים מה דחקו לכך. ונראה אי קודם חבלה פשיטא דנותן ליורשיה נזק וצער אלא לאחר חבלה וגם פשיטא דנותן נזק וצער לאשה דלמי יתנו. ותו דמאי פריך תפלוג איהי נמי בדמי ולדות לפי מאי דסלקא דעתך דבעינן בעל האשה דקרא מיירי שהיא תחתיו אם כן אם אפילו בשעת החבלה לא היתה תחתיו הרי אין כאן בעל האשה כלל אלא ודאי לאחר חבלה גרשה והשתא משמיענו חידוש בתרווייהו. ופריך תלמודא ותפלוג איהי נמי בדמי ולדות דכיון שהחבלה היתה תחתיו אם כן רמו תשלומין על הנוגף. ומיהו הואיל וגרשה תזכה איהי נמי דבשלמא כשהיא תחתיו אין לה זכייה דהבנים משתעבדים לאב טפי מלאם כדאמרינן בקידושין שהיא ואמה חייבין בכבוד אביך אבל כשגרשה ידה כידו להשתעבד בהן דכיון דיש תשלומין גם היא תזכה הואיל וגרשה אחר חבלה. ולא דמי להא דאמרינן לקמן אטו ולדות צררי נינהו דודאי היכא דליכא לבעל כלל לא רמו תשלומין אנוגף כלל. וניחא נמי לפירוש ריב"א דהיתה שפחה ונשתחררה ולפי שבעל לא זכה כלל אלא של אדון היו ופקע כחו כששחררה לא שייך למפרך תשקול איהי דמי ולדות הואיל ולא רמו תשלומין אנוגף משום הכי פריך תפלוג בדמי ולדות אף על פי שהחבלה היתה תחתיו משום דמשמע ליה כאשר ישית עליו בעל האשה שבשעת תשלומין צריך שיהיה בעל האשה כדמשמע ליה קרא. וקשה לי אם כן נימא דהואיל ובשעת תשלומין אינו בעל האשה אם כן לא יהיה הנוגף בר תשלומין כלל וכדפירשתי. ע"כ.

וה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתב וז"ל הקשו בתוספות דמאי פריך דתפלוג בדמי ולדות וכו'. רוצה לומר כיון דלאו צררי נינהו ולא מקרי בעל האשה אם כן לא מידי בעי לשלומי. ותירץ מהר"א ז'"ל דהא פירכא לרבה דשני בגרושה ואית ליה דצררי נינהו לקמן בפרק הפרה. ע"כ.

אפילו בא עליה בזנות. בירושלמי בעי רבי עקיבא בא על אמו וכו' כמו שכתוב בתוספות. ולרבי עקיבא אף כל חייבי לאוין דסבירא ליה דאין תופסין בהן. הרשב"א ז"ל.

דכתיב כאשר ישית וכו'. מדלא כתיב בעלה וכתיב בעל האשה מכל מקום הני מילי לטעמייהו דבני מערבא וכו' פירוש הני מילי דמשוו האי הפרש דגבו מעות לגבו קרקע לטעמייהו דבני מערבא אליבא דרבנן אבל אינהו אליבא דנפשייהו אית להו דליכא הפרש כלל בין מעות לקרקע דאי מלוה ראויה הרי היא ראויה בשניהם ואם היא מוחזקת היא מוחזקת בשניהם. והכא ליכא לאוקמה כמאן דאמר ראויה בשניהם דהא ריש לקיש דמפרש לדרבי עקיבא דסבר מוחזקת היא דאמר לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר לחוד ולא סגי לן בלאו הכי כיון דדריש מיעוטא לכופר דאי לא הוה צריך מיעוטא כלל אלא הרי הוא כשאר מלוה אלא ודאי דכופר בלחוד הוא ושאר מלוה מוחזקת. ושמעון התימני נמי דהוא תלמידיה לא סגיא דסבירא ליה אלא כוותיה וכיון דכן הכא ודאי כרבי סבירא ליה דסבירא ליה התם הכי דמוחזקת וכיון דכן מפרשי לה אליבא דרבי ולפום סברייהו לגבי הא דליכא הפרש כלל בין גבו מעות או קרקע ומשום הכי מוקמי לה בגרושה ואליבא דהלכתא הא קיימא לן דמלוה ראויה היא כמו שכתבנו בבבא בתרא וכופר כיון דאינו משתלם אלא לאחר מיתה אפילו פרעו המזיק מחיים חשבינן ליה ראוי והוי ליורשיה. הרא"ה ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אדם שהכה את האשה ויצאו ילדיה ולא מתה נותנין דמי ולדות לבעל ואינה חולקת בהם כלל ואפילו בא עליה בזנות ודוקא כשקידושין תופסין לו בה ואם מת הבעל ינתנו ליורשיו. ומכל מקום אם נגפה אחר מיתת הבעל פירשו גדולי המחברים שדמי ולדות שלה. ולא נראה כן כמו שיתבאר בפרק הפרה. היתה בשעת הריון שפחה או גויה ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות שלה ומכל מקום היתה שפחה בשעת נגיפה דמי ולדות לאדון ולא לבעל. היתה מעוברת מגר או ממשוחרר דמי ולדות לגר ואם מת הגר זכה בשלו ופטור. ואם חבל בה אחר מיתת הגר אנו צריכין לומר שדמי ולדות שלה כשאר הנזקין נזק צער לאשה וריפוי לבעל ושבת אין כאן שהרי היתה מתבטלת מחמת לידתה ואם ביטול זה עולה יותר הרי הוא לבעל. והבושת יתבאר במקום אחר שאם בגלוי שליש שלה והשאר שלו ואם בסתר שליש שלו והשאר שלה. ודבר זה בחובל בחבירו ובזו הרי הוא כמי שאין בושת אלא בסתר והשליש שלה. כל התשלומין שהן לאשה אם מתה נזקיה ליורשיה ולא לבעל בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. ולא סוף דבר בגרושה אלא אף במתה כשיושבת תחת בעלה שהכל לענין זה ראוי הוא. ע"כ.

אמר רבה שור שהמית וכו'. כתוב בתוספות וכן אמר רב דימי אסר רבי יוחנן לקמן דאמר אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה וכו' עד כדפרישנא לאביי. אבל אין לומר שיחייב אביי לרבי עקיבא כופר בתם שלא בכוונה כמו לרבי אליעזר והא דאמר ליה רבי עקיבא לרבי אליעזר הביאהו לבית דין וישלם(לך)הוי ידע שפיר דאיכא לאוקמה שלא בכוונה כמו שמשיב לו רבי אליעזר כי גם רבי עקיבא עצמו יחייב שלא בכוונה כמו רבי אליעזר אלא סובר הוה דילמא טעמא אחרינא אית ליה יאמר ליה דאם כן אדמוקי ליה לנקי נקי מחצי כופר הראוי לפטור מדמי עבד כדמוכח בתניא כוותיה דרבא. ועוד דבבן חורין משתעי קרא דבעל השור נקי ורב ושמואל דפליגי נמי וכו' ככתוב בתוספות. עוד כתוב בתוספות יש לומר דהשיב ליה תלמודא תיובתא גמורה משום דאיירי בסיפא רבי יהודה ורבי שמעון שהם תלמידי וכו'. ולמאי דפרישנא דמשום הכי איכא סייעתא לשמואל ותיובתא לרב מהאי ברייתא משום דאתיא כרבי עקיבא מדאיירי בה רבי יהודה ורבי שמעון יש להביא ממנה ראיה דהפירוש הוא כדמפרש דלרבי עקיבא ליכא כופר בתם כלל אף על גב דאיכא כופר במועד דהא קתני בה בהדיא תם שלא בכוונה פטור מזה ומזה ובמועד שלא בכוונה מיחייב כופר והא סברא דפרישנא דלהכי ליכא לחיובי בתם כופר לרבי עקיבא משום דליכא לרבויי כופר שלא בכוונה מאם כופר אלא היכא דאיכא כופר בכוונה מסתברא דרבי אליעזר נמי הוה מודה בהאי סברא אי לא הוה ליה כופר שלא בכוונה במועד אלא מאם כופר אבל איהו סבירא ליה דאיכא כופר שלא בכוונה בלא ריבוי דאם כופר וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

לא דמים. הא דלא פריק הא מני רבי אליעזר היא ואנא דאמרי כרבי עקיבא משום דניחא ליה דלא תיקום ברייתא דלא כוותיה. הרשב"א ז"ל.
ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם ואם תאמר מאי הוה פריך אביי לרבה דילמא ההיא כרבי אליעזר. יש לומר משום דהך דהמית שורי סתם משנה היא בפרק אלו נערות וקיימא לן דסתם משנה רבי מאיר ואליבא דרבי עקיבא ורבה מיירי לרבי עקיבא. ע"כ.

מאי לאו כופר. הקשה רבי נחמן נוקמה כגון דאתו סהדי דקטל ולא ידעינן אי תם הוה אי מועד הוה וכו' כדאמרינן לקמן. ויש לומר מדתני בסתם בברייתא משמע בדליכא סהדי כלל. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל. וכן כתוב בשיטה דלשון על פי עצמו דקאמר לגמרי משמע דליכא עדים כלל. ע"כ.

לא דמים. וא"ת מה חילוק יש בין כופר לדמים. ונראה לר"י כגון שמת המזיק וכו' ככתוב בתוספות. ואם כן צריך לומר דרבא אית ליה דרבי עקיבא דכופר כפרה דאי הוי ממונא אם כן ליכא שום חילוק בין כופר לדמים. ואם תאמר אם כן מאי טעמא דרבי עקיבא דלא מוקי ליה לנקי לחצי כופר היכא דהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים כמו שהשיב רבי אליעזר מתחילה דליכא למימר משום דלא איצטריך למעוטי משום דמודה בקנס הוא דהא אפילו לרבי עקיבא אית ליה דכופר כפרה. וי"ל דמאותו טעם שלא קבל תשובת רבי אליעזר דעל פי עצמו משום דרבי עקיבא לטעמיה דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. וא"ת אם כן מאי משמע תלמודא לעיל דקאמר זוטרתי שקל דמשמע דלא חשיב דעל פי עצמו כמו תשובה דשלא בכוונה והלא תרווייהו מחד טעמא לא קבלם רבי עקיבא כדפירשתי. יש לומר דמכל מקום ניתנה לדחות תשובה דעל פי עצמו מחמת קושיא דמודה בקנס למאן דאמר מיהא כופרא ממונא. כן נראה למורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל. וכבר בררה לעיל הראב"ד ז"ל.

מאי לאו כופר וכו'. וא"ת מאי איכא בין כופר לדמים פירש רש"י דנפקא מינה להיכא דלית ליה נכסי דאי משום תורת דמים לא מהדר לפיוסיה בזוזי כיון דלית ליה ופטור אף מדיני שמים ואי משום תורת כפרה כפרה היא וצריך לחזור כי היכי דתהוי ליה כפרה ולצאת ידי שמים ומאי כופר ודמים בתורת דמים ובתורת כופר זהו תורף פירושו של רש"י. והראב"ד ז"ל הקשה דהא קתני בברייתא דאקשי מינה הרי משלם על פי עצמו ואמרינן דלא משלם בתורת כופר אלא בתורת דמים דכיון דיש לו לשלם הרי אין בהם הפרש. ונראה לי דאינו קשה כלל דהכי קאמר כשהוא משלם אינו משלם מתורת כופר אלא מתורת דמים וכיון שכן נפקא מינה היכא דלית ליה. וההראב"ד ז"ל פירש דאפשר שהכופר הוא כקצב הערכין והדמים כדי שוויו. ואינו מחוור בעיני דהא תניא לעיל בברייתא הואיל ואני מחמיר בעבד מבן חורין שבן חורין יפה סלע וכו' ואלו בערכין אין סלע ואם בא ללמד שפעמים שהערכין פחותין הרבה משלושים של עבד לנקוט פחות שבערכין מיהא דאדון חמש סלעים של בן חודש וערכן חמש סלעים ותניא נמי ומה בן חורין שנתן כל שוויו דאלמא לאו בערכין משלם אלא נישום הוא כעבד הנמכר בשוק. הרשב"א ז"ל.
עוד פירש הראב"ד ז"ל דאיכא בינייהו לענין סידור בעל חוב דאי כפרה הוא לא מסדרינן ליה ויהיב מאי דאיכא גביה ואי ממונא הוא מסדרים ליה כשאר בעל חוב. ע"כ.
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל איכא בין כופר לדמים דאלו כופר בערך האמור בתורה ואי לא יהיב ליה נמי מחייב בידי שמים דלית ליה כפרה דכופרא כפרה ואלו דמים אינם אלא כעבד הנמכר בשוק ואי לא יהיב ליה ליכא עונש אלא כשאר חוב ומיהו לכולי עלמא ממשכנין עליו דהא ונתן כתיב ביה. והוה מצינן למימר דאיכא בינייהו כי האי דאמרינן לעיל כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר אבל אין נראה דהתם בעיא הוא ולא איפשיטא. ונראה לר"י כגון שמת המזיק וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
והרב המאירי ז"ל כתב דלענין חיוב דמים אם אמר הזיק שורי המועד את פלוני או שורו של פלוני או עבדו של פלוני בכלו כמועד משלם על פי עצמו. ולענין פירוש הרבה מפרשים כן מה שאמרו בכאן מאי לאו כופר לא דמים כלומר במקום שיש היזק ואין מיתה ובא ללמדנו שהמועד שלא בכוונה חייב בנזקי אדם כמו שיתבאר למטה ואף על פי שאמרו המית לפעמים הלשון מזכיר היזק בלשון מיתה. ומה שטרחו בסוגיא לומר שבעבד אינו משלם אף דמים על פי עצמו אין הלכה כן. ושמא תאמר מכל מקום האיך עלה בדעתו לומר כן והאיך מצינו ממון שלא ישתלם על פי עצמו שמא היה מפקפק בה מהיקש האמור למטה נגיחה לתם נגיחה למועד ומכל מקום בתם אינו משלם על פי עצמו כמו שהתבאר ולא עוד אלא שהתם בלא כוונה מיהא פטור בנזקי אדם לדעתנו כמו שיתבאר למטה. ורוב מפרשים פירשו בדמים אף במת וטורחין לפרש מה בין כופר לדמים והדברים זרים שלא מצינו דמים במקום שראוי לכופר. ופירוש זה שכתבנו עיקר. וכבר האריכו בו חכמי הראשונים בחבוריהם והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק ראשון בשמעתא דפלגא נזקא המית שורי את פלוני וכו' מאי לאו בתם ואלו תם המית שורי מאי משלם אלא בדמים. ומכל מקום שאר מפרשים פרשוה לשם לרעת רבי יוסי הגלילי שהתם חייב בחצי כופר אלא שפירוש זה שכתבנו בענין דמים אי אפשר להמשיכו יפה על לשון הסוגיא ועיקר הדברים ברוב מפרשים שסוגיא זו היתה טורחת לומר שיהא חיוב דמים במקום שהיה הכופר ראוי ונפקע משם שמכל מקום מתורת היזק פורע דמיו. ושאל על אשו שלא בכוונה לדעת האומרים אשו משום ממונו הואיל ואין כאן מיתה אם ישלם דמים אחר שבכוונה לא ישלם כופר ומכל מקום לענין פסק אין דמים לעולם במקום הראוי לכופר ובמקום שיש דין מיתה על העבד על הדרך שביארנו. וענין גדי כפות וסמוך והצית גופו של עבד כבר התבאר ואשו שהמית בין בכוונה בין שלא בכוונה אין בו חיוב דמים כמו שהתבאר. ע"כ לשונו.

אי דמים אמאי לא. פירש רש"י אי אפילו בקטלא שייך נמי תשלומי דמים כמו נזק וכו' משמע דלאביי ודאי בקטלא ליכא דמים. וקשה אם כן הא דמותיב רב שמואל בר רב יצחק לרבה תיקשי נמי לאביי אלא הכי פירושו אי דמים אי מיירי בדמים אמאי לא ופירכא דאי הכי דאשו שלא בכוונה לתרווייהו קאי. הר"ש ז"ל משם ה"ר יעקב ז"ל.
אי דמים אמאי לא לאו למימרא דחייב הוא ליתן דמים אלא הכי קאמר לדידך דאמרת דיש דמים במקום שאין כופר וקנסא מדין נזקין אם כן שאמר המית שורי עבדו של פלוני אמאי אינו משלם דמשמע דאינו משלם כלל לישלם דמים כפי מה שהזיק כשאר נזקין דעלמא דמשלם על פי עצמו. והקשה הראב"ד ז"ל אשמעתין דאמר רבה דמשלם דמים שלא במקום כופר והא אין דמים למת וכדאמרינן בערכין דמי עלי ומת לא יתנו היורשין שאין הדמים למתים. ותירץ הוא ז"ל שלא אמרו שם אלא לענין יורשין שהנודר כבר מת והטעם לפי שאין היורשין מתחייבין בדמיו עד שעת שומא ומשירשו נכסי אביהן וכיון שלא נשום בחייו עכשיו שמת אין שמין אותו לחייב היורשין שאין לו עתה דמים והן לא נתחייבו עד עכשיו אבל לענין כופר ודמים שמזיק חייב משעת המיתה נתחייב ליורשיו. ואי נמי הקדש בתר שעת שומא אזלינן כדכתיב ונתן את ערכך ביום ההוא ומהכא דרשינן אין להקרש אלא מקומו ושעתו אבל נזקין בתר שעת הנזק אזלינן. ע"כ דברי הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.
וכתב על זה הרא"ה ז"ל וז"ל ואפשר דבכל נדר נמי הוא הוא דמחייב אבל נכסי לא משעבדי כלל ולפיכך יורשין פטורין. כן נראה לי. ע"כ.

רישא דמים וכו'. פירוש ברישא קתני המית שורי את פלוני דומיא דשורו של פלוני וסיפא המית עבדו של פלוני שהוא קנסא בלחוד. הרא"ה.

ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם מיהו שינויא דחיקא לא משנינא לך וכו'. וא"ת מה תירוץ יש כאן אפילו שינויא דחיקא לא הוי דהא משמע מתוך המשנה שבא לחלק בין בן חורין לעבד וכיון דבסיפא לא משלם קנס אבל דמים משלם אם כן עבד ובן חורין שוין דבתרווייהו משלם דמים על פי עצמו. וי"ל דמכל מקום שינויא דחיקא חשיב משום דאיפשר ליישב לישנא דמתניתין וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.

בד"ה אמר רבה שור כו' ולהכי פריך שפיר ר"ע לר"א אפי' לאביי כו' עכ"ל לרבה ודאי דפריך שפיר בפשיטות דמסתמא היה יודע תירוצו של ר"א אלא שאינו חושש לו דהא מועד נמי פטור מטעם דאין השור בסקילה כו' אבל לאביי ר"ע גופיה מחייב מועד שלא בכוונה וע"ז כתבו דמכל מקום מכח הביאהו לבית דין כו' פריך שפיר וק"ל:

ד"ה אמר רבה שור שהמית בן חורין וכו' וכן אמר רב דימי א"ר יוחנן וכו'. אפי' לר"ע נמי קאמר הכי כדפרישית לאביי כצ"ל:

בא"ד והא דאיתותב רב מברייתא וכו'. ר"ל ולפי זה נימא דברייתא אתיא כר"א ורב לר"ע קאמר י"ל דחשבה הגמרא תיובתא וכו' וטעם גירסת רשב"ם דגריס לקמן רבה עיין בתוס' דף מ"ד ד"ה ה"נ במתחכך להנאתו וכו':

רש"י בד"ה ונוקמא כו' ביש נוחלין נוקמא לרבה כגון כו' אביהם יש לו כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה כרבי דאמר כו' דממילא הס"ד:

בד"ה או שורו כו' וקתני מיהא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה רישא כו' כופר ע"י עצמו כו' כצ"ל:

גמרא אידי ואידי דמים כו'. דא"ל רישא כופר וע"פ עדים וסיפא קנס וע"פ עדים [וכדמצייר בסמוך ע"ב] דהא קתני המית שורו את פלוני וכו' בלא עדים גם לא אמר מועד [שזה עיקר הודאתו] פשוט:

בתוס' בד"ה גרושה נמי כו' אטו ולדות צררי נינהו כו' דהכי פריך לקמן (בבא קמא כו'.) אילולי דבריהם היה נראה דתלמודא מקשה לרבה דמוקי בגרושה וס"ל ולדות צררי נינהו כמ"ש לקמן לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר כו' ודו"ק:
נוסחא א

בתוס' בד"ה אמר רבה וכו' והא דאיתותב רב מברייתא כו'. אף דאביי מקשה הכא מסתם מתני' [ולא מסתבר ליה דאתיא כר"א] מ"מ לא הו"ל לחשוב לקמן לתיובתא גמורה וק"ל:
נוסחא ב

בתוס' בד"ה אמר רבה וכו' והא דאצטריך ליה לר"ע כו'. א"ל דלמא ס"ל כריה"ג כמ"ש לעיל דכבר הוכיחו התוס' לעיל בד"ה מה כשחייב בן חורין מהברייתא דלא קיבל ר"ע תשובת ר"א [אך] א"כ עדיפא הו"ל לאקשויי מנ"ל דתם פטור וק"ל:

בא"ד והא דאיתותב כו'. קשה לקשר דא"ל בל"ז פליגי אליבא דר"א ור"ע תם ומועד פטור דאין ה"א בר"א דמועד פטור מכופר ועיין:
נוסחא א

בתוס' בד"ה מאי לאו כופר כו' הוי נ"מ נמי להא. לא מצי למימר נ"מ מפורשת לעיל בגמ' האפוטרופסין משלמין מן העלייה ואין משלמין כופר משום דכופרא כפרה אבל דמים משלמין דאהא גופא תיקשי מאי נ"מ דכופר אין משלמין ומשלמין דמים במקום כופר כיון דחיובא גבי דידהו דלא גרעה מיתה מניזקין ומאי איכא בין תשלומי כופר לתשלומי דמים אבל היכא דמת המזיק היכא שלא נתחייב אלא כופר כיון דאין כפרה לאחר מיתה פטורין היורשין אף מלשלם דמים במקום כופר וצ"ע:
נוסחא ב

בתוס' בד"ה מאי לאו כופר ולפי"ז חמיר שלא בכוונה וכו'. תמוה בעיני חילוק זה דא"כ מאי לשון פטור מכופר דאמרי' אדרבה חייב מיבעיא ליה וכן לעיל לר"א נקי מחצי כופר וחייב דמים לחד שינויא דתוס' לעיל דלא רצה לומר נקי מדמי בן חורין כיון דלא כתב בתורה ועיין. גם עיין על הא דלעיל (בבא קמא דף מ') שור של אפוטרופסין משלמין מן העלייה ואין משלמין כופר ומסיק דכ"ע כופרא כפרה ויתמי לאו בני כפרה נינהו אבל דמים מיחייבי ועיין:

בא"ד דדמים יכול למחול וכו'. ר"ל אף דכופר יכול למחול ולחזור וליתן לו במתנה אבל צריך להוציא מתחלה מתחת ידו וליתן ליורשים ואח"כ יחזרו ויתנו לו וכו'. יש"ש:

בתוס' בד"ה רישא דמים כו' תשלומין שחייבו הכתוב כו'. אבל למ"ד בדמזיק שיימינן לא יתכן וק"ל:

גמרא בגרושה. פרש"י שגרשה אחר החבלה הכא לענין נזק וצער דאפילו בעודה תחתיו שייכים לה אלא דפריך דירשנה הבעל סגי דגרשה קודם מיתתה דשוב אינה יורשה אבל הא דמקשה גרושה נמי תיפלוג בדמי ולדות א"א לומר בגרשה אחר החבלה דאיך תיפלוג כיון דכבר משעת החבלה זכה הבעל וצ"ל דכוונת המקשה הוא כיון דמיירי בגרשה יכול למיתני נמי דאם גרשה קודם חבלה דתיפלוג ובזה א"ש דלא פריך בקיצור א"ה תיפלוג כו' משום דבהאי גרושה דאיירי בה דהיינו שגרשה אחר החבלה ודאי דלא תיפלוג אלא דפריך גרושה נמי כו'. ר"ל כיון דאיירי בגרושה היה יכול למיתנא נמי גרושה דתיפלוג כו'. ובזה תראה שהצ"ע של גה"ש אינו כלום דאין הבעל פירושו דמת אחר החבלה דומיא דאין האשה (וכדלקמן מט) ונכון בעז"ה:

רש"י ד"ה או גיורת הואיל ואין להם יורשין כל הקודם בשלהם זכה כו'. כצ"ל:

תד"ה אמר (בסופו). דבהך סברא דפריך דלא מרבינן כו'. כצ"ל:

גמרא אימא סיפא המית שורי את עבדו כו' ואי דמים אמאי לא א"ל יכילנא כו' וסיפא קנס כו'. פי' אבל דמים משלם ע"פ עצמו וק"ל דא"כ אמאי תנינן בס"פ שה"פ המית שורך את עבדי כו' משביעך כו' פטור לרבנן דס"ל לעיל גבי אנסת כו' דחייב מטעמא דלא שביק מידי דכי אודי ביה לא מיפטר כו' ולשון רש"י (בכתובות מב) ד"ה אבל דקסברי סתם טוען אנסת לא תבעו אלא בושת ופגם וה"נ נאמר דלא תבעו אלא דמים. ואולי כיון דרבה גופיה קרי לה שנויי' דחיקא ידחוק ג"כ לומר דלא אתיא הך מתניתין דשה"פ אלא כר"ש דפוטר ג"כ באנסת שם. אבל ראיתי להראב"ד ספ"י מהל' נ"מ דמסיק לדינא ג"כ דמשלם דמים בעבד עפ"ע (והיינו במועד דבתם אף דמיו אינם אלא קנס ובב"ח לא משכחת לה דמים עפ"ע אף במועד דהרי משלם כופר גם עפ"ע ומש"כ שם דבין בב"ח ובין בעבד דמים משלם עפ"ע בין שלא בכוונה ע"כ לצדדים קאמר בב"ח שלא בכוונה ובעדים ובתם ועבד משכחת לה גם עפ"ע ובמועד. והלח"מ שכ' שם בתם עפ"ע איכא דמים בב"ח ל"ד במחכ"ת גם בראשית דבריו אישתמיטתי' דהא דהמית שורי את פלוני כו' היא משנה בס"פ אלו נערות) ואפשר דגם הרמב"ם יודה לו בזה וכ"נ מהלח"מ קשה הך דשה"פ ונ"ל ליישב דגם רבנן דאנסת כו' ס"ל דלא שביק מידי דקייץ רק דס"ל דבשת ופגם נמי תבע. וכן איתא להדיא בגמרא דסשה"פ (ולשון רש"י דכתובות שהבאתי צע"ג). ולכן בעבד דליכא תרוייהו בהדדי דאם קנס ליכא דמים ואם דמים אין קנס גם אינהו מודו דלא שביק מידי דקייץ ונכון בעז"ה. אח"ז מצאתי להירושלמי בשבועות על המשנה הנ"ל וז"ל רי"צ שאל מהו שישלם דמי העבד מפיו כו'. תנינן המית שורך את עבדי כו' פטור. א"ר חגי תיפתר שהמית עבד מוכה שחין כו' ע"ש ואף דמקשה שם ע"ז א"כ אפי' ב"ח נמי פטר למאן דאמר דמי ניזק דהא אינו שוה כלום ולמ"ד דמי מזיק הא הוי קנס לפום גמרא דילן משמע דזה ליכא למ"ד דכופר קנס (עי' לעיל מ ובמכות ב ב) דאין סברא רק לומר כופרא כפרה או ממונא אך לרבה דס"ל דליכא כופר בהודאת עצמו רק דמים לפי מאי דאמר יכילנא כו' ישאר הקושיא אפי' ב"ח נמי יפטר אי איירי במוכה שחין אבל לפמש"כ א"ש דבב"ח דכופר נמי אינו קייץ אפי' ר"ש מודה דדמים קתבע וע"פ האמור תמה אנכי על פרש"י (בכתובות מא) במשנה שפי' דלהכי משלם כופר עפ"ע דקסבר כופרא ממונא דמאי אתא לאפוקי אי דל"ת כפרה הא כש"כ דמשלם עפ"ע כמבואר (לעיל מא ב) וכ"כ בעצמו לקמן בסמוך (ריש ע"ב) ואי לאפוקי ממ"ד קנסא זה ליכא למ"ד לגמרא דילן כמש"כ. ואולי שסמך על פשט השמועה (דלעיל מא ב) דפריך מודה בקנס הוא ולא נחית לפי' התוס' דשם אבל באמת דבריהם מוכרחים כמו שנתבאר:

גמ' גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות. ק"ל דהא בל"ז יקשה על הרישא דאין בעל נותן ליורשיו דתפלוג היא בדמי ולדות דמאי שנא אלמנה מגרושה לענין זה וצ"ע:

בגמרא היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה. יש לדקדק אמאי מייתי להאי בבא הכא שאינו מענין הקושיא דמרישא לחוד מקשה ונ"ל דממאי דקתני ברישא אין האשה נותן ליורשים לא מצי לאקשויי די"ל דקאי אמאי דסליק מיניה דהיינו שכבר מת הבעל קודם שנתן דמי נזק וצער לאשה ואח"כ מתה האשה לכך נותן ליורשיה ובאמת אף לפי האמת ריהטא דברייתא בהכי איירי דהא עליה קתני היתה שפחה ונשתחררה זכה והיינו ע"כ דאיירי שמתו שניהם הבעל ואח"כ האשה כפרש"י וא"כ אמאי לא נקט בהדיא ומתו שניהם א"ו דקאי אדסליק מיניה שכבר אמר אין הבעל וכו' אין האשה וא"כ מרישא לק"מ כיון דאיירי שכבר מת הבעל אלא עיקר הקושי' נראה שהוא מסיפא דקתני היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה והיינו ע"כ דאיירי שנשאת למשוחרר דסתמא דמלתא הכי הוא כמ"ש התוספות כאן והוא מל' רש"י בפ' הפרה וא"כ לפ"ז קשה דה"ל למנקט היה גר או משוחרר זכה ונאמר ג"כ דסתמא דמלתא דגר נשוי לגיורת ואי משום דמיניה סליק מה בכך דמשיאמר דכשמת הגר זכה הלה בדמי ולדות מכ"ש נדע כשמתה אשה גיורת ואין לה בעל או בנים שזכה הלה בדמי נזק וצער ויותר ה"ל למינקט רבותא במת הבעל דלא תימא כיון שמת הבעל ואשה קיימת תיפלג בדמי ולדות דלא איקרי בעל האשה אלא כשהיא תחתיו ולא שמעינן דלא אמרינן הכי משא"כ במתה האשה ליכא שום חידוש אע"כ דהא דנקט היתה שפחה ונשתחררה מלתא דפסיקא נקט דאף על גב שמתה אשה גיורת והבעל קיים אפ"ה זכה הלה בדמי נזק וצער ולא אמרינן דירית לה בעל והוי רבותא שפיר טפי וא"כ מקשה שפיר דמוכח דלא ירית להו בעל ודו"ק. לשון אחר ועיקר דמרישא לא מצי למידק דמשמע שכבר מת דלכך פסיק ותני נותן ליורשיה היינו נמי לבעל והא דלא נקט בהדיא לבעל היינו משום דנקט ברישא אין הבעל שמשמע שכבר מת לכך פסיק ותני נותן ליורשים והיינו למי שיורש כל הנכסים שלה דאי איתא לבעל יהיב לבעל ואי ליתא לבעל יהיב לשאר יורשים לכך מייתי מסיפא דקתני היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה והיינו ע"כ משום דלית לה יורשים להכי מקשה שפיר דאי איתא דבעל בכלל יורשים הוא אמאי זכה הלה במה שבידו כשמתה האשה ולא אמרינן שינתן לבעל א"ו דלא ירית לה לנזקיה ואף על גב דרש"י מפ' שמתו שניהם היינו לפי שרוצה לפרש שזכה הלה בין בדמי וולדות ובין בדמי נזק וצער אבל מ"מ כיון שלא נזכר בסיפא בהדיא מן הבעל משמע שר"ל ג"כ דאע"פ שהיא גיורת הנשאת לישראל ומתה היא לבדה שזכה הלה בחלקה שהם דמי נזק וצער וא"כ מקשה שפיר ודו"ק ולשון הראשון מגומגם:

שם אמר רבה בגרושה. פי' וא"כ אתי נמי שפיר דנקט עליה היתה גיורת זכה דאפי' הבעל קיים זכה הלה בחלקה שהוא נזק וצער אלא דמ"מ עיקד הברייתא איירי שמתו שניהם דאז זכה בכל בין בדמי ולדות ובין בנזק כפרש"י. אלא דצ"ע אמאי משני בגרושה ולא מוקי לה באלמנה דהכי דייק טפי לשון הברייתא דעל מה דנקט מעיקרא אין הבעל עלה קתני אין האשה דאיירי שכבר מת הבעל ושייך ג"כ היתה גיורת זכה והיינו בכל הניזקין כיון דאיירי שכבר מתו שניהם אבל למאי דמוקי לה בגרושה משום דקשיא ליה האי בבא דמציעתא א"ל דבא לאשמעי' מתו שניהם וצ"ע. ועי' בדף מ"ט גבי פלוגתא דרבה ור"ח כשחבל בה לאחר מיתת הגר וכתבתי שם ישוב נכון דרבה מוקי לה הכא בגרושה דוקא לפי שיטתו דהתם ע"ש:

בתוספות בד"ה אפילו בא עליה בזנות בירושלמי בעי ר"ע עכ"ל. ונראה דקשיא להתוספות למאי נ"מ מייתי הכא דאפילו בא עליה בזנות וכו' ומאי ענין זה לשינויא דר' פפא ועוד דלכאורה נראה דאדרבא מבעל האשה משמע דוקא כשאשתו תחתיו כסברת המקשה א"ו דכך פירושו דסברת המקשה דגרושה תפלוג בולדות היינו משום דסד"א דמסברא ודאי יש לאשה חלק בולדות כמו לבעל והא דזכתה התורה דמי וולדות לבעל היינו משום שהוא זוכה בחלקה כמו שזוכה בשאר נכסים ובמעשה ידיה וכיוצא בזה דמה שקנתה אשה קנה בעלה לכך מקשה דגרושה תפלוג בולדות ומשני ר"פ דליתא להאי סברא והראיה ע"ז שהרי אפי' בא עליה בזנות דלא שייך ה"ט דמינה קא זכי ואפ"ה זכתה התורה לו דמי וולדות מזה מוכח שאין לה שום זכות בולדות אלא הכל לבעל אלא דקשה היא גופא מנ"ל ע"ז מייתי התוס' מירושלמי דממעטינן מבעל האשה דהיכא שבא על ערוה שאין קידושין שלו תופסין בה אין לו דמי ולדות ומדאיצטריך למעט הני מכלל דהיכא שראוי לקרותו בעל שהקידושין תפסי בה אפי' בא עליה בזנות שקיל דמי ולדות מכלל דלאו מינה זכי דאי מינה דידה אמאי איצטריך למעט בא על אמו ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אין השור בסקילה וכו' ורבה אקרא סמיך ומוקמי למתניתין דלקמן כוותיה וכו' עכ"ל. משום דקשה לרש"י במ"ש לפני זה דר"א ע"כ לא ס"ל דרבה וא"כ כאן דלא אשכחן שום תנא דפליג עליה דר"א בזה דמדברי ר"ע אפשר דנראה לו לרש"י שאין שום הכרע דאפשר דקיבל תירוצו של ר"א והא דלא דריש נקי מח"כ היינו כדאיתא בירושלמי דסובר ר"ע פשטא דקרא דואם כופר בתם לא משכחת אלא שלא בכוונה וא"כ קשה רבה כמאן ס"ל והיאך יכול לחלוק מדעתו על דברי התנא ע"ז מפרש"י דרבה מפ' למתניתין דלקמן כוותיה והיינו מתניתין דשור שהיה מתחכך דמדקתני סתמא פטור ולא פי' בהדיא פטור ממיתה וחייב בכופר ע"כ משמע דפטור נמי מכופר כיון שהוא שלא בכוונה וא"כ סבר רבה כהאי תנא דמתני' ומ"מ אי לאו דרבה סמיך אקרא לא היה מפ' למתניתין הכי כיון שהוא דלא כתנאי אלא היה מפרש כשמואל כדי להעמידה כשום תנא אבל משום דקרא מסייעיה ליה לרבה מפ' כן דברי משנה וק"ל:

בתוספות בד"ה א' רבה וכו' והא דאיתותב רב מברייתא וכו' עכ"ל. פי' דקשיא אמאי מסקינן בתיובתא ולא מוקמינן לברייתא כר"א ורב אליבא דרבי עקיבא קאמר ע"ז כתבו דמשמע דברייתא נמי אליבא דר"ע איירי וק"ל:

בא"ד והא דס"ל דאיכא כופר שלא בכוונה בלא ריבוי דאם כופר וכו' עכ"ל. פי' דדוקא אי ילפינן שלא בכוונה מרבויא דאם כופר שייך לומר דלא מצינן לרבויי שלא בכוונה אלא היכא דשייך בכוונה והיינו במועד ולא בתם אבל כיון דס"ל לר"א דשלא בכוונה ידעינן מסברא שאין לחלק כלל בכופר בין בכוונה לשלא בכוונה א"כ אפילו בתם שייך לחייבו מיהת שלא בכוונה דפטור דכוונה אינו משום קולא דתם אלא משום דהביאהו לב"ד לכך איצטריך בעל השור נקי וק"ל:

בגמרא מאי לאו כופר לא דמים. עיין בספר המאור ובמלחמות ה' באריכות:

בתוספות בד"ה רישא דמים וסיפא קנס תימא מה תירוץ הוא זה. פי' דקשה ליתני אידי ואידי משלם או אידי ואידי אינו משלם ומ"ש דקתני ברישא משלם ובסיפא אינו משלם וע"ז תירצו התוס' דברישא שייך למתני משלם דדמים של בן חורין וכופר שלו הכל ענין א' דהיינו דמי הניזק ואין ביניהם אלא שינוי השם בלבד אבל בסיפא שייך למיתני אינו משלם כיון שאינו משלם הקנס ומה שמשלם דמים של עבד לא דמי לקנס שלו דבקנס יפה סלע נותן שלשים ובדמים יפה סלע אינו נותן אלא סלע וק"ל: