בבא קמא מב ע"ב

דף מב - ב

ומקשינן: והרי בבריייתא לעיל מא ב, מבואר, שהקשה רבי עקיבא על רבי אליעזר שהיה דורש פסוק זה למעט את התם מתשלום כופר: "והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו, הביאהו לבית דין וישלם לך"; ואם כן תיקשי:

ונימא רבי עקיבא לנפשיה [יקשה רבי עקיבא אף על עצמו] אותה הקושיא שהקשה על רבי אליעזר: והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו, שהרי אם היה התם משלם דמי ולדות, מגופו היה משלם כמו שהוא משלם מגופו חצי נזק, ואם כן: הביאהו לבית דין וישלם לך"!? ^[1]

אמר תירץ רב שמואל בר יצחק: הוצרך הכתוב למעטו מתשלום כופר, כשקדם בעליו קודם שנגמר דינו, לפני שנאסר בהנאה, ושחטו.

מהו דתימא: לישתלם מיניה [יגבה מן השור את שלשים השקלים], ולכן קא משמע לן הכתוב, שהואיל ובר קטלא הוא [בן מיתה הוא השור], לכן אף על גב דקדם בעליו ושחטיה, בכל זאת לא לישתלם מיניה. ^[2]

ותמהינן עלה: אי הכי, שיישבת כך לפי דרשתו של רבי עקיבא - לרבי אליעזר נמי נאמר, שהוצרך הכתוב למעטו מחצי כופר כשקדם ושחטו, ומה הוקשה לו לרבי עקיבא על רבי אליעזר!? ומשנינן: אין הכי נמי. אכן יודע היה רבי עקיבא שיש לפרש כשקדם ושחטו, ולא הקשה לרבי אליעזר אלא משום דסבר רבי עקיבא דילמא אית ליה לרבי אליעזר טעמא אחרינא, דעדיף מהאי, ונימא ליה [שמא יש לו תשובה טובה מזו, ויאמרנה לו]. ^[3]

ואכתי מקשינן: רבי אליעזר נמי, לישני ליה [רבי אליעזר למה לא ענה לרבי עקיבא]: איצטריך קרא כשקדם ושחטו!?

ומשנינן: אמר לך רבי אליעזר: התם, שם הוא דנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, דשור לאו בר קטלא הוא כלל [אין השור בר חיוב מיתה כלל] דסלקא דעתך אמינא ניחייב, באופן זה אכן איצטריך קרא למעוטי.

כלומר, רק באופן שאמרתי, דהיינו כשנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, שאין השור בר חיוב מיתה כלל, בזה בלבד היה מקום לומר, שהיות ומתחילה אינו בר מיתה, אם כן יחול חיוב תשלומין מגופו, והוצרכה התורה למעטו מכופר -

אבל הכא - כשנתכוין להרוג - דמעיקרא עד שלא נשחט בר קטלא הוה [מחוייב מיתה בפועל היה], ולא היה שייך מתחילה שיחול עליו חיוב תשלומין מגופו - לאופן זה לא צריך קרא למעטו מכופר אף על גב דלבסוף שחטיה ונתחדש סיבה שיחול עליו חיוב תשלומין מגופו. ^[4]

ומקשינן: ולרבי עקיבא נמי, ודאי הכי הוה [הרי ודאי סברא זו נכונה]!? ואם כן אי אפשר לומר שלרבי עקיבא הוצרך למעט מדמי עבד כשקדם ושחטו, שהרי היות והוא חייב מיתה, אין צריך לומר שאינו משלם דמי עבד.

ומכח קושיא זו אומרת הגמרא טעם אחר, למה הוצרך הכתוב - לדעת רבי עקיבא - למעט שור תם מדמי עבד, ואין יכול לומר לו: "הביאהו לבית דין וישלם לך":

אלא, אמר רבי אסי: האי מילתא מפי דגברא רבה שמיע לי [ישוב זה שמעתי מפי אדם גדול], ומנו, רבי יוסי ברבי חנינא!

לכך הוצרך הכתוב למעט שור תם מדמי עבד, ואף שאינו משתלם אלא מגופו, כי סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי עקיבא [במשנה לעיל לג א]: "אף תם שחבל באדם, משלם במותר נזק שלם", ואין דינו כתם שהזיק ממון שאינו חייב אלא חצי נזק, אם כן משתלם נמי דמי עבד מעלייה - לפיכך כתב רחמנא [הוצרכה התורה לומר] "בעל השור נקי", לומר שהתם פטור מדמי עבד. ^[5]

אמר תמה ליה רבי זירא לרבי אסי: והא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה! [והרי כבר שבר רבי עקיבא לכח אגרופו].

דהרי תניא [לעיל לג א]: רבי עקיבא אומר: יכול ישלם התם שחבל באדם מן העלייה? תלמוד לומר "כמשפט הזה ייעשה לו". מגופו משלם, ואין משלם מן העלייה.

ואם כן חזרה קושיא למקומה: יאמרו לו הבעלים "הביאהו לבית דין וישלם לך".

אלא, אמר רבא ישוב אחר למה לא שייך לומר גבי דמי עבד "הביאהו לבית דין וישלם לך":

איצטריך הכתוב למעט שור תם מדמי עבד, כי סלקא דעתך אמינא, הואיל ומחמירני בהריגת עבד יותר מכופר המשתלם על הריגת בן חורין:

שבן חורין יפה שוה סלע אחד שהומת על ידי השור, נותן בעל השור כופר של סלע בלבד, ואם הנהרג שוה שלשים סלע, הוא נותן כופר של שלשים סלע. ^[6] ואילו אם הרג שורו עבד, אפילו כשהוא יפה סלע בלבד, הוא נותן שלשים סלע לבעליו.

ולכן היה מקום לומר שיהא חמור העבד גם לענין שמשתלם נמי דמי עבד מן העלייה, ולא מגופו. ^[7]

לפיכך כתב רחמנא "בעל השור נקי", לפוטרו. ^[8]

תניא כוותיה דרבא:

דתניא: "בעל השור נקי". רבי עקיבא אומר: נקי מדמי עבד.

שמא תאמר: למה הוצרכה התורה למעטו, והלא דין הוא שלא ישלם: הואיל וחייב תשלום בעבד, וחייב כופר בבן חורין, אם כן, מה, כמו כשחייב כופר בבן חורין, חלקת בו בין תם למועד, שהתם אינו משלם כופר. ^[9] אף כשחייב תשלום בהריגת עבד, נחלק בו בין תם למועד, ונאמר שיהא התם פטור מדמי עבד. ולמה לי קרא!?

ועוד קל וחומר הוא ששור תם פטור מדמי עבד, ולמה לי קרא!?

ומה בן חורין, שנותן בכופר את כל שוויו, חלקת בו בין תם למועד; עבד, שאינו נותן אלא שלשים סלעים, אינו דין שנחלק בו בין תם למועד, שיהא פטור!?

ודוחה התנא בברייתא: לא. אין הדבר כן, ואין ללומדו מכופר, כי הייתי סבור לומר שמחמירני בעבד יותר מבן חורין.

שהרי בן חורין כשהוא יפה סלע נותן המזיק רק סלע לכופר, וכשהוא יפה שלשים נותן שלשים. ואילו עבד, אף כשהוא יפה סלע, נותן שלשים. ואם כן, יכול יהא חייב שור תם בדמי עבד. ^[10] לפיכך תלמוד לומר "בעל השור נקי", לומר שנקי מדמי עבד. ^[11]

תנו רבנן: כתיב בפרשת כופר "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום, והועד בבעליו ולא ישמרנו, והמית איש או אשה. אם כופר יושת עליו" -

אמר רבי עקיבא: וכי מה בא זה ["או אשה"] ללמדנו!? אם לחייב כופר על האשה שהמיתוה כעל האיש, הרי כבר נאמר בפסוק קודם גבי תם "כי יגח שור את איש או את אשה", וממילא שמעינן, שכשחייבה התורה כופר במועד, גם על נגיחת אשה חייבה התורה.

אלא לכך חזר הכתוב ואמר "או אשה", כדי להקיש אשה לאיש, מה איש נזקיו [היינו הכופר] ליורשיו [לקרוביו היורשים אותו], אף אשה, נזקיה [כופר המשתלם עליה] ליורשיה, היינו לקרוביה ולא לבעלה.

ומקשינן: וכי סבר רבי עקיבא שלא ירית לה בעל!? כלומר, שאין כלל ירושה לבעל בנכסי אשתו!? ^[12]

והתניא: כתיב [במדבר כז יא]: "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו, וירש אותה", מכאן שהבעל יורש את אשתו, ^[13] דברי רבי עקיבא.

הרי שהבעל יורש את אשתו בכל מקום, ולמה אין ניתן הכופר לבעל!?

אמר תירץ ריש לקיש: לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר שאין הבעל יורש את אשתו, הואיל ואין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה, והוה ליה דבר ה"ראוי" לבוא לאשתו לאחר מיתתה, ואין הבעל יורש ב"ראוי" לבוא לאשתו אחר מיתה, כב"מוחזק" לאשתו מחיים. ^[14]

ומפרשינן: מאי טעמא אין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה, ואף שמחיים אמדו בית הדין שהוא ימות?

משום דאמר קרא גבי כופר: "והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו", הרי שלא חייבה התורה אלא כשהמית, ולא די באמדוהו למיתה. ^[15]

ומקשינן: וכי רק גבי כופר אמר רבי עקיבא שאין הבעל יורשה, ואילו בנזקין שנתחייב לאשה ומתה, לא אמר רבי עקיבא שאין הבעל יורשה!?

והתניא: מי שהכה את האשה, ויצאו ילדיה, הרי זה נותן נזק וצער של חבלת האשה ^[16] לאשה -

ואילו את דמי ולדות הוא נותן לבעל.

ואם אין הבעל, שמת, ^[17] נותן דמי ולדות ליורשיו.

ואם אין האשה, שמתה, נותן את הנזק והצער ליורשיה.

ואם היתה האשה שפחה, ונשתחררה, ונישאה לעבד משוחרר ונתעברה הימנו, ^[18] ויצאו ילדיה, ^[19] ומתו שניהם, והרי אין להם יורשים, היות שעבד משוחרר כ"קטן שנולד" בלי משפחה הוא -

---

ור"ע נמי ודאי הכי הוא. כלומר דלעולם לא איירי תורה בדעבר ושחט.

ועבד יפה סלע נותן שלשים. ואע"ג שפעמים שוה יותר משלשים ואינו נותן אלא שלשים אפילו הכי כשנותן לעולם שלשים הוי חומרא טפי משום דיותר מצוי שאינו שוה שלשים מן השוה יותר משלשים.

מה כשחייב בבן חורין חלקת בו בין תם למועד. כלומר דתם אינו משלם אלא חצי כופר מכאן שלא קבל ר"פ תשובותיו של ר' אליעזר שהרי אף ר"ע פוטר אף התם מחצי כופר ואפ"ה דריש בעל השור נקי לדמי עבד וטעמיה דר"ע כמו שכתבתי למעלה דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר.

וסבר ר"ע לא ירית לה בעל. תמיהא לי טובא בהא אדרבה מהא משמע דר"ע סבירא ליה דבעל יורש את אשתו דבר תורה דאי לא אמאי אצטריך קרא למעוטי ירושת הבעל בנזקיה לישתוק מיניה ואנא ידענא דמנא תיתי וכי תימא כיון דקנין כספו הוא וכדאמרינן ביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול ממילא הוה אמינא דאף הוא יורשה אלא שלמד כאן הכתוב שנזקיה ליורשיה ולאשמועינן דאין הבעל יורש את אשתו לא היא דאדרבה איצטריך קרא לאשמועינן דבעל יורשה מדכתיב וירש אותה ואיכא נמי דס"ל ירושת הבעל דרבנן כדאיתא בפרק יש נוחלין ובפרק הכותב אלא מהא דנזקין דר"ע ילפי לה ויש לומר דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לאשמועינן האי דינא דכופר דאפילו למ"ד ירושת הבעל דאורייתא כופר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה אינו לבעל דהו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כן נ"ל.

נזק וצער לאשה. דצער דגופא לא זכי לי' רחמנא ואפילו פירות נזקא וצערא לית ליה לבעל דפירי תקינו ליה ופירי דפירי לא תקינו ליה כדאיתא במסכת כתובות ומיהו כשמתה יורשה למ"ד הבעל יורש את אשתו ולפיכך מדקתני מתה נותן ליורשיה שמעינן ליה לר"ע אפילו בנזקין דמחיים סבר שאינו יורשה ואוקמוה בגרושה קשיא ליה וכי סבור היה המקשה דר"ע סבירא ליה דאין הבעל יורש את אשתו אפילו מדרבנן והא ליכא מאן דאית ליה הכין. ובשלמא בכופר דכתיב והמית איש או אשה ואמר ר"ע אף אשה נזקיה ליורשיה היינו דבר תורה אבל הכא אמאי לא וליתא דר"ע אקרא דוהמית איש או אשה קא דריש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה וקא סלקא דעתין השתא דעליה קא סמיך למימר הכא דנותן נזק וצער לאשה וכל נזקין קאמר שהן ליורשיה ואם מתה נותן ליורשיה דבר תורה ופריק דבגרושה היא אבל שאר נזקין דמחיים בעל יורשין דבר תורה.

כשם ששור תם שנגח פטור מן הכופר כך הוא פטור משלשים של עבד שלא נאמר כן אלא במועד ולא סוף דבר בשהוא נסקל שהרי אין זו צריכה לפנים שהרי תם אינו משתלם אלא מגופו והרי הוא נסקל אלא אף בשאינו נסקל כגון שקדם ושחטו או שלא היה חייב מיתה על הדרכים שבארנו למעלה:

כבר ידעת שהכופר שמין אותו בדמי ניזק יפה סלע נותן סלע יפה מנה נותן מנה אבל עבד קנס הוא ובין גרוע בין חשוב נותן שלשים:

שור מועד שנגח את האשה ומתה אין הכופר משתלם לבעל שהרי אין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה והרי הוא ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק:

אדם שהכה את האשה ויצאו ילדיה ולא מתה נותנין דמי ולדות לבעל ואינה חולקת בהם כלל שהתורה זכתה דמי ולדות לבעל ואפילו בא עליה בזנות ומ"מ נראה מתלמוד המערב דוקא בשקדושין תופשין לו בה והוא שאמרו שם בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון תלמוד לומר בעל את שראוי ליקרות בעל ואם מת הבעל ינתנו ליורשיו ומ"מ אם נגפה אחר מיתת הבעל פירשו גדולי המחברים שדמי ולדות שלה ולא יראה כן כמו שיתבאר בפרק הפרה:

היתה בשעת הריון שפחה או גויה ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות שלה ומ"מ היתה שפחה בשעת נגיפה דמי ולדות לאדון ולא לבעל כמו שיתבאר היתה מעוברת מגר או משוחרר דמי ולדות לגר ואם מת הגר זכה בשלו ופטור ואם חבל בה אחר מיתת הגר אין צריך לומר שדמי ולדות שלה:

שאר הנזקים נזק וצער לאשה ורפוי לבעל ושבת אין כאן שהרי היתה מתבטלת מחמת לידתה ואם בטול זה עולה יותר הרי הוא לבעל והבשת יתבאר במקום אחר שאם בגלוי שליש שלה והשאר שלו ואם בסתר שליש שלו והשאר שלה ודבר זה בחובל בחברו ובזו הרי הוא כמי שאין בשת אלא בסתר והשליש שלה:

כשקדם ושחטו. הקשה ר"מ אם כן נימא נקי מחצי כופר ובכוונה וקדם ושחטו. ותירץ דמסתברא למעוטי דמי עבד משום דקנס הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו דמועד דוקא חייב דבמועד כתיב דמינה סליק. הרא"ש ז"ל.

מדאמרינן בשקרא ושחטו וכו'. למימרא דאף על גב דקיימא לן אין גומרין דינו של שור שלא בפניו הני מילי בשור גופיה אבל דבעלים גמרינן. הרא"ה ז"ל.

ורבי אליעזר נמי לישני ליה שקדם ושחטו וכו'. וקשה לי מאי מקשה דילמא אין הכי נמי דהוה שני ליה הכי אלא דחד מתרי טעמי אמר ליה. ושמא יש לומר דסלקא דעתיה דקדם ושחטו עדיפא טפי מהך דמתכוון וכו' משום ושחטו הוי בכוונה לאדם ואידך הוי שלא בכוונה ומשום הכי קשיא ליה ולישני ליה וכו' ומסיק דאדרבה הך דקדם ושחטו אינו כלום כדמפרש ואזיל. שיטה.

ורבי עקיבא נמי ודאי הכי הוא כלומר דלעולם לא איירי תורה בדאי עבר ושחט. הרשב"א ז"ל.

אלא אמר רב אסי וכו'. וא"ת למה הוא דחוק לתרץ כיון דשנינן דילמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי ונימא ליה אם כן היה יכול להיות שהיה יודע רבי עקיבא אותן תשובות שהשיב לו רבי אליעזר וסבר דילמא אית ליה טעמא אחרינא וכשהשיב לו קבלם. וי"ל דלא משמע ליה טעם טוב הא דאמרינן דילמא אית ליה טעמא אחרינא דאם כן לא הוה ליה למפלג עליה דרביה והוי ליה למדרש נקי מחצי כופר. תוספות שאנץ והרא"ש ז"ל.

הואיל ואמר רבי עקיבא אף תם שחבל וכו'. הקשה ר"מ מהאי טעמא נוקמי חצי כופר. ותירץ דידע שפיר דתבריה רבי עקיבא לגזיזיה מיהו הוה סלקא דעתיה דוקא גבי בן חורין הוא דכתיב יעשה לו לאשמועינן דמגופו משלם אבל גבי עבד לא. והא דפריך והא תבריה גבי בן חורין וכל שכן גבי עבד דלא כתיב ביה כלל דתם שחבל בו משלם נזק שלם אלא דילפינן ליה מבן חורין ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. הרא"ש ז"ל כתב וז"ל סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי עקיבא אף תם וכו' ואי מחייב תם נמי בכופר מחייב בכופר שלם לישתלם נמי מעלייה קמשמע לן. ופרכינן דהא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה וכו' ובדין הוא דהוי ליה נמי למקשי אם כן נקי מחצי כופר מיבעי ליה לאשמועינן דלגבי עבד לא מהני הא מידי. והשתא אתי שפיר דרבה אליבא דרבי עקיבא ולאו דידיה. ע"כ.

סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי עקיבא וכו'. תימה אם כן לעיל מאי פריך רבי עקיבא והלא הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו וכו' ומה בכך מכל מקום איצטריך נקי לפטרו מחצי כופר וסלקא דעתך אמינא דלשלם מן העלייה דמשלם נזק שלם כדקאמר הכא. וי"ל דמכל מקום הוה פריך שפיר לרבי אליעזר דרבי אליעזר אית ליה דתם באדם משלם חצי נזק. ממורי שיחיה. תלמידי הר"פ ז"ל. ועבד יפה סלע נותן שלושים אף על גב דשוה מאה אין נותן אלא שלושים מכל מקום שכיח טפי אינו יפה שלושים ממה שהוא יפה יותר. הרא"ש ז"ל.
והר"ר ישעיה ז"ל תירץ כתירוץ התוספות וזה לשונו הכי פירושו עבד יפה סלע נותן שלושים שקלים ואף על פי שלא הזיקו כל כך אלמא גזירת הכתוב היא לשלם שלושים וקצבה זו תהא קיימת לעולם ואם כן היכא דלא מצי משתלם מיניה משתלם מן העלייה. ע"כ.

מה כשחייב בבן חורין חלקת בו בין תם למועד. בכופר דבעל השור נקי בענינא דכופר כתיב. הראב"ד ז"ל.

חלקת בין תם למועד. מה שהקשה מהר"ם מה פשוט בבן חורין יותר. נראה דכן שיטת התלמוד ברוב מקומות שתופס בתחילת דיבורו בפשיטות כן לפי שיודע שסוף דבריו הן כן שבבן חורין אין שום סברא לחייב בתם מה שאין כן בעבד כמו שמסיים דינא שלו. וכהאי גוונא טובא איתא בפרק קמא דחולין גבי תורים ובני יונה ופרה ועגלה ערופה. הר"ש ז"ל.
מה שפירש ר"י דברייתא זו מוכחת דרבי עקיבא לא קבל תשובה דרבי אליעזר רבו קשה לי היכי מוכחא הא דילמא בכוונה איירי ובלאו הכי צריך לומר כן דבשלא בכוונה אין חילוק דאפילו מועד נמי פטור ומעתה מנלן דלא הוה איפכא דקבלם דאפילו תם נמי חייב. וי"ל דלא מיקרי חילוק אלא אם כן תם בכל שעה פטור ומועד משכחת ביה חיוב כגון בכוונה אבל אי תם חייב שלא בכוונה אף על גב דמועד מחייב גם בכוונה לא משמע חילוק. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

וזה לשון הרא"ה ז"ל שמעינן ליה לרבי עקיבא דסובר תם פטור מן הכופר לגמרי וכדאמרינן והלא דין הוא וכו'. עד חלקת בו בין תם למועד כלומר דמועד חייב בכופר ותם פטור לגמרי אף כשחייב בעבד חלוק בו בין תם למועד שמועד יהא חייב ותם פטור לגמרי וכיון דכן לא סגיא דלא אמרינן חדא מתרתי או דסבירא ליה כרבה דאמר לקמן שור שהמית בן חורין וכו' עד אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר וכיון דכן כופר בתם לא משכחת לה דהא אינו משלם אלא מגופו והא אינו מתחייב כופר אלא כשחייב מיתה והביאהו לבית דין וישלם לך. ואפשר דלהכי נמי אמרה רבה למילתיה משום דסבר דלא הדר ביה רבי עקיבא לגבי דרבי אליעזר שאין רבי עקיבא כך בעיניו שלא יהא יודע תשובה שהשיב לו רבי אליעזר ואפילו הכי אית ליה דכופר בתם ליכא דלא משכחת לה כדאמרינן לעיל. ושמואל דפליג עליה דרבה כדאיתא לקמן ותניא כוותיה דשמואל סבר ודאי דהדר ביה רבי עקיבא לגבי רבי אליעזר והיינו דאית ליה דכופר בתם ליכא והאי דדריש נמי נקי מדמי עבד אית ליה דתרתי שמעית מינה דלא כתיב השור יסקל ובעליו נקי וכתיב ובעל השור נקי. ומיהו הא דפרכינן ונימא רבי עקיבא לנפשיה וכו' אליבא דכולי עלמא אתיא דכולי עלמא אית להו שור שהמית העבד שלא בכוונה פטור משלושים שקלים שנאמר כסף שלושים שקלים יתן וכו' והשור יסקל כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין וכו' וכדמוכח לקמן בהדיא דרבה ודאי אית ליה דריש לקיש אבל ריש לקיש אפשר דלית ליה דרבה ורבה נמי איתותב וריש לקיש משמע דאתי לכולי עלמא וכיון דכן תשלומי קנס עבד בתם לא משכחת להו לעולם והיינו דפרכינן אהא שפיר הביאהו לבית דין וישלם לך. ע"כ.

הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש או את אשה וכו'. קצת קשה לימא דאיצטריך לחייב על האשה כבאיש בכופר דההוא דכי יגח בתם איירי. וי"ל דוהועד בבעליו ולא ישמרנו אאיש ואשה דלעיל מפה קאי ואם כן אי נמי לא כתיב ביה מועד איש ואשה הכי הוה משמע והיינו דקאמר הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש וכו' כלומר ועליה קאי ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ואם כן לחיובא בעלמא על האשה כבאיש לא איצטריך אלא ודאי להקיש. שיטה.

א"ה צ' אף אשה נזקיה ליורשיה. קשה מדאיצטריך האי קרא דוהמית איש או אשה לומר דאשה נזקיה ליורשיה ולא לבעלה שמע מינה דהבעל יורש את אשתו ואם כן מה צריך קרא דוירש אותה וכו'. וי"ל דאיצטריך וירש אותה דאי מהאי קרא דאשה נזקיה ליורשיה הוה אמינא דאין הבעל יורש את אשתו אלא כגון נזקין שבאין על ידי חבלת גופה אבל ירושה שבאה לה מבית אביה אין הבעל יורש לכך איצטריך וירש אותה. אבל אין להקשות מדאיצטריך קרא דשגוב דדרשינן מיניה בפרק יש נוחלין אין הבעל נוטל בראוי שמע מינה שהבעל יורש את אשתו ואם כן מה צריך קרא דוירש אותה משום דאין לעשות מדאיצטריך מקרא דדברי הימים על קרא דדברי תורה. גליון.

וסבר רבי עקיבא וכו'. והתניא. וקצת קשה דטפי עדיף לאקשויי הך אברייתא דאייתי דקתני בהדיא נזק וצער לאשה וכו' דאלו הך ברייתא קמייתא נזקיה ליורשיה סתמא ובכופר איירי וכדשני ליה ריש לקיש. ושמא יש לומר דאין הכי נמי אלא דניחא ליה למפרך אהך קמייתא משום דאיירי בה רבי עקיבא אבל הך ברייתא בתרייתא שמעון התימני הוא דאמרה משום רבי עקיבא וניחא ליה לאקשויי מרבי עקיבא לרבי עקיבא. אי נמי ניחא ליה למפרך אהך קמייתא משום דמייתי קרא והמית איש או אשה וכו'. שיטה.

א"ה צ' וסבר רבי עקיבא לא ירית וכו'. תימה לי אדרבה מהא משמע דרבי עקיבא סבירא ליה דבעל יורש את אשתו דבר תורה דאי לא אמאי איצטריך קרא למעוטי ירושת הבעל בנזקים לשתוק מינה וידענא דמינה תיתי. וכי תימא כיון דקנין כספו היא כדאמרינן ביבמות בריש פרק אלמנה ממילא הוה אמינא דאף הוא יורשה אלא שלמד כאן הכתוב שנזקיה ליורשיה ולאשמועינן דאין הבעל יורש את אשתו. לא היא דאדרבה איצטריך קרא לאשמועינן דבעל יורשה מדכתיב וירש אותה ואיכא נמי דסבירא ליה ירושת הבעל דרבנן כדאיתא ביש נוחלין ובהכותב אלא מהא דנזקין דרבי עקיבא ילפינן לה. וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לאשמועינן האי דינא דכופר דאפילו למאן דאמר ירושת הבעל דאורייתא כופר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה אינו לבעל דהוה ליה ראוי ואין הבעל וכו'. הרשב"א ז"ל.

לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה דאמר קרא השור יסקל ואימתי השור בסקילה לאחר מיתה וכו'. קשיא לי הא דאמרינן בערכין דמי עלי ומת לא יתנו היורשין דאין דמים למתים ואם כן האיך שמין את הכופר שהוא דמי ניזק לאחר מיתה וא"ת כיון דכפרה הוא למזיק אף על פי ששמין אותו בניזק וכבר מת לא נחשוב דמים אלא לאומדנא בעלמא כמה חייב זה בכפרתו אי נמי הכופר. יש לומר שאינו נישום בעבד אלא בערך האמור בתורה. מכל מקום הא דאמרינן לקמן בשמעתא המית שורי את פלוני משלם על פי עצמו מאי לאו כופר לא דמים והרי מת ואין לו דמים והא ודאי תשלומין נינהו ולאו משום כפרה. כמה שנים הוקשה לי עד שנתתי אל לבי וראיתי שלא נאמר זה בכל אותה המשנה שאין דמים למתים אלא לענין יורשים וכו' כמו שכתב הרשב"א ז"ל לקמן דיבור המתחיל ואי דמים אמאי לא לאו למימרא וכו'. הראב"ד ז"ל.

מאי טעמא פירוש אמאי לא משלם כופר על ידי אומד מידי דהוה אשאר נזיקין. תלמידי הר"ר פרץ ז"ל.

מאי טעמא אמר קרא וכו'. ליכא למימר משום דכתיב והמית שמא דאמדוהו למיתה איירי אבל מהשור יסקל מוכח שפיר דכמיתת בעלים וכו' ורוצח אינו נהרג עד שימות הנרצח לגמרי. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.
ח"מ תנ"ג נזק וצער לאשה דצער דגופה לא זכי ליה רחמנא ואפילו פירות נזק וצער לית ליה לבעל דפירי תקינו לה פירי דפירי לא תקינו כדאיתא בכתובות. ומיהו כשמת וקשה למאן דאמר הבעל יורש וכו' ולפיכך מדקתני מתה נותן ליורשיה שמעינן ליה לרבי עקיבא אפילו בנזקים דמחייב סבר שאינו יורשה ואוקמוה בגרושה. וקשיא לי וכי סבור היה המקשן דרבי עקיבא סבירא ליה דאין הבעל יורש את אשתו אפילו מדרבנן והא לית מאן דאית ליה הכי ובשלמא בכופר דכתיב והמית איש או אשה ואמר רבי עקיבא אף אשה נזקיה ליורשיה היינו דבר תורה אבל הכא אמאי לא. וליתא דרבי עקיבא אקרא דוהמית איש או אשה קא דריש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה וקא סלקא דעתך דהשתא דעליה קא סמיך למימר הכא דנותן נזק וצער לאשה וכל נזקיה קאמר שהן ליורשין ואם מתה נותן ליורשיה דבר תורה ופריק דבגרושה היא אבל שאר נזיקין דמחייב בעל יורשין דבר תורה. הרשב"א ז"ל.

נותן נזק וצער לאשה. נקט נזק וצער לפי שרגילות הוא שמצטערת יותר וגם נפחתים דמיה וכו' ככתוב בתוספות. אף על גב שמתרפאה לבסוף כאלו ילדה בזמנה שומתה פחותה בשעת הפלה על ידי מכה. אי נמי אולי אין סופה לחזור לבריאותה ולכחה עוד. וא"ת ובושת מאי טעמא לא חשיב. וכי תימא משום דאיירי בנתכוון להכות את חבירו והכה את האשה כפשטיה דקרא ולא מחייב בבושת אלא במתכוון לאותו עצמו הא אמרינן לקמן בפרק החובל דנתכוון לבייש את זה ובייש את זה חייב. וי"ל משום דאתיא כרבי שמעון דאמר התם פטור. ע"כ. תוספות שאנץ.

וה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתב וז"ל כתוב בתוספות פטור לרבי שמעון בהחובל וכו'. ובפלוגתא לא איירי. ע"כ.

אי נמי בושת לא פסיקא ליה כדאמרינן בפרק מציאת האשה דמפליג בין בסתר לבגלוי. ואף על גב דמוקמינן להך דהכא בגרושה היינו בסיפא דקתני אם מתה האשה נותן ליורשיה. תוספות שאנץ.
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל ריפוי שבת ובושת לא אמר דריפוי דאשה בעי למיהוי שבת פשיטא דהוי דבעל שכן מעשה ידיה שלו בושת נמי לא פסיקא ליה מילתא דזמנין דשקיל בעל כגון שהיה בגלוי. ע"כ.

היתה שפחה ונשתחררה פירש בקונטרס שנתעברה מן הגוי וכו'. וריב"א פירש שנתעברה בעודה שפחה וגויה ולשון היתה שפחה משמע כפירושו. אבל לקמן בפרק הפרה משמע כפירוש הקונטרס. ומיהו מצינו למימר דבשני ענינים איירי ולשון היתה משמע כפירוש ריב"א ולשון או גיורת משמע כפירוש הקונטרס. מיהו לקמן בפרק הפרה פירש הקונטרס הא דנקט היתה שפחה ולא נקט היתה משוחררת וכו' ככתוב בתוספות. גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות שאין הבעל זוכה אלא משום דכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה והאי לא בעלה הוא דסלקא דעתך דלא איקרי בעל אלא כשהיא תחתיו. ומיהו לפי מה שפירש ריב"א דהיתה שפחה איירי כשבא עליה בעודה שפחה הוה ליה למפרך אגופה דברייתא ומשמע דלא פריך אלא משום דאוקמה בגרושה תוספות שאנץ.

בד"ה ונימא ר"ע לנפשיה כו' וכשא"ל רבי אליעזר קבלם דפשוט כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דאם קיבל תירוצו דר"א ואית ליה דרשא דאם כופר דמחייב כופר שלא בכוונה אמאי לא מוקים נקי למעט בתם חצי כופר די"ל דאיכא למימר דאית ליה כר"י הגלילי דתם נמי משלם חצי כופר מאחר שחייבו הכתוב חצי נזק כמ"ש התוספות לעיל לר"י הגלילי וכצ"ל למאי שכתבו לקמן וא"ת ומאי דוחקא כו' וסובר אותו תירוץ שהשיב לו ר"א כו' ר"ל ואית ליה דתם חייב בחצי כופר כר"י הגלילי וכצ"ל בשמעתין למאי דמוקים למעט דמי עבד בשקדם ושחטו ולא מוקים ליה כשקדם ושחטו ולמעט חצי כופר דאיכא למימר דקסבר דחייב בחצי כופר מה"ט דסבר ר"י הגלילי דחייב חצי כופר כמ"ש התוספות לעיל וכמ"ש ג"כ בספ"ק דלא מצינו מפורש בהדיא דאית ליה לר"י הגלילי הכי אלא דאיכא למימר הכי ע"ש ודו"ק:

בד"ה מה כשחייב בן חורין חלקת בין תם למועד כו' ואפ"ה פוטר כאן בתם והיינו כו' עכ"ל ר"ל משום דלא מצינו מפורש בהדיא דאית ליה לרבי עקיבא דפוטר תם מחצי כופר טפי מרבי יוסי הגלילי כמ"ש לעיל ע"ז כתבו דברייתא מוכחת כן דלא קבל תשובה דר"א דמחייב כופר במועד ע"פ בעלים או באין מתכוין דא"כ לר"ע דלא דריש נקי למעט חצי כופר יתחייב בתם חצי כופר כר"י הגלילי ואמאי פוטר כאן אלא ע"כ דלא קבל והיינו משום דלא מחייב סקילה כו' דהיינו כרבה כיון דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר אבל דבריהם תמוהים דמה"ט דאית ליה דרבה מועד נמי פטור ואמאי קתני חלקת בין תם למועד אלא דע"כ הברייתא מיירי במתכוין דהתם חלקת בין תם למועד משום דהביאהו לב"ד וישלם לך והכי מוכח דמיירי במתכוין דקאמר רבא סד"א הואיל ומחמרני משתלם נמי מעלייה כו' מיהו לאביי דאית ליה לקמן דלר"ע נמי חייב מועד כופר שלא בכוונה היה אפשר לפרש הברייתא חלקת בין תם למועד באין מתכוין אבל דבריהם אלו ע"כ לרבה דלאביי לא שייך למימר דלא קבל תשובה דר"א דהא ר"ע נמי מחייב במועד באין מתכוין ואינו פוטר בתם משום דאין השור בסקילה כו' דא"כ מועד נמי יפטור אלא דפוטר בתם משום דליכא כופר בכוונה כמ"ש התוספות לקמן וצ"ע:

בד"ה נקי מדמי עבד כו' וי"מ דאפילו דמים לא משלם כו' עכ"ל דקדקו לפרש כן מלשון דמי עבד מיהו התוספות פירשו לעיל דליכא לאוקמי מיעוטא דנקי אדמים אי משום דלא כתיבי אי משום כיון דלא אשכחן כופר בתם לא איצטריך למעט דמים ואפשר דהיינו בדמים בשלא בכוונה אבל הכא איירי בדמים בכוונה ודו"ק:

תוס' אלא אמר רב אשי וכו'. וי"ל דגבי טעם דקדם ושחטו שייך לומר הכי שאינו טעם טוב כדמפרש לעיל וכו' כצ"ל ור"ל דקאמר הגמרא אמר לך התם וכו' אבל הכא דמעיקרא בר קטלא וכו':

בא"ד דטעמא חשובין הן וכו'. ר"ל אי לאו דסבירא ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר:

ד"ה היתה שפחה וכו'. ואין לומר כריב"א שנתעברה בעודה שפחה וכו' אפי' נתעברה מישראל כיון שנתעברה בעודה שפחה לא זכה בהן הבעל דאז היו של האדון ועכשיו נשתחררה פקע ג"כ ממנה זכות האדון ולכך זכה החובל וק"ל:

גמ' כשקדם ושחטו ה"נ משתלם נמי דמי עבד מעליא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ונתתם צ"ל וירש אותה ונתתם כו' כצ"ל:

גמ' מפי גברא רבה כו' משתלם נמי מעלייה כו'. קצת קשה לפי"ז לוקמי אכופר וכשהשור בסקילה דה"א מן העלייה:

גמרא מה כשחייב בן חורין חילקת בו כו'. אין להקשות למה הוא עצמו יותר נסתיים שיש חילוק מלגבי עבד וע"כ מכח סברא בחוץ פריך דהביאהו לב"ד וכו' [וזו הסברא עצמה שייכא בעבד] ז"א דכבר למד יעשה לו מגופו משלם דוקא א"כ גלי לנו התורה לגבי תם [בן חורין] דלא משלם מן העלייה ועוד דהוא עצמו אמר לעיל לר"א הביאהו לב"ד וכו' גבי כופר רק הוא הכל מדברי ר"ע ומנ"ל הכל אלא דסמך אקרא [דיעשה לו] וק"ל:

ברש"י בד"ה מ"ט אין כופר כו'. אח"כ מתחיל הדבור דכתיב והמית איש השור יסקל השור אינו בסקילה עד שימות הניזק כך נראה להגיה ודו"ק (ד):

ברש"י בד"ה שור אינו בסקילה כו' דכתיב והמית כו'. לא מובן לי האי דכתיב והמית איש כו' מאי משמע נימא כיון דאמדוהו יסקל אע"כ צ"ל מכח סברא בחוץ אין השור בסקילה עד שימות לאפוקי כופר ה"א אפשר בחזרה [אם לא ימות] לכן נ"ל דמהופך הוא דבלא"ה אינו תופס ורושם בגמ' כלל וכצ"ל דכתיב והמית איש השור יסקל ושור אינו בסקילה עד שימות הניזק [מכח סברא מבחוץ] ר"ל וא"כ ע"כ והמית דוקא הוא כצ"ל:

בתוס' בד"ה ונימא ר"ע לנפשיה כו' וכשאמר לו ר"א קיבלה. ולא דריש נקי מחצי כופר דס"ל כריה"ג ודאי חייב [מאחר שחייב הכתוב בתם חצי נזק] כדלעיל [בד"ה נקי מחצי כופר] וכן צ"ל בסמוך בד"ה אלא אמר רב אשי כו' נימא דגם ר"ע היה יודע כו' וכן בגמרא בה"א לר"א נמי שקדם ושחטו ה"נ וסבר דלמא כו' וכ"כ רש"א (ה) מ"מ לא החליטו תוס' לעיל [בד"ה נקי מחצי כופר] דס"ל כן [דאין סברא לפטור בתם מאחר שחייבו הכתוב בחצי נזק] וכתבו טעמים אחרים דלא פי' ר"ע [לאוקמי נקי מחצי כופר או מדמי בן חורין] הוא לפי האמת כאן דס"ל פטור מכופר [כרבה] כמ"ש בסמוך בד"ה מה כשחייב כו':
נוסחא א

בתוס' בד"ה מה כשחייב בבן חורין כו'. דבריהם תמוהים הם וכן (ר"א ותמהו) [ראה ותמה] רש"א יצ"ו דהא כוונתם הוא משום די"ל קיבל תשובתו ולא מסתבר לאוקמי מיעוט דנקי אחצי כופר כריה"ג [דמחייב כמ"ש התוס' לעיל בד"ה נקי מחצי כופר] לז"א מכאן מוכח כו' וקשה הא ע"כ רוצה ללמוד מכאן דלא נתחייב תם כשהשור בסקילה מן העלייה וע"ז קאמר והלא דין הוא מה כשחייב בבן חורין כשהשור בסקילה חילקת דמועד חייב כופר וכמ"ש בקרא השור יסקל כו' אם כופר כו' ותם פטור הביאהו לב"ד וישלם לך ה"נ גבי עבד כשהשור בסקילה למה לי קרא דנקי ומהיכא תיתי שישלם מעלייה דא"ל מה כשחייב בבן חורין כשאין השור בסקילה וס"ל (כר"ל) [כר"א] דתם פטור דלפי"ז מועד נמי פטור לרבה ואם כן מאי חילקת בין תם למועד דקאמר [וכן הקשה במהרש"א]. ורש"א לאביי דבסמוך כו' (קאי הך תירוצא דס"ל אף לר"ע חייב מועד שלא בכוונה מואם כופר ותם פטור דלא מחייב שלא בכוונה אא"כ היכא דחייב בכוונה אבל לרבה ע"כ לא יתכן וכן לרב כדלקמן וגם לאביי לא נסתיים דדלמא ס"ל דגם תם חייב וק"ל. כ"ז היה במוסגר) (ו). והנראה אלי הוא שתוספות כתבו זה לי"א דבסמוך נקי דאפילו דמים לא משלם דלפי"ז ע"כ א"ל והלא דין הוא מה כשחייב בבן חורין שהשור בסקילה חילקת בו כו' דלענין דמים לא חילקת בין תם למועד ושניהם פטורין מן הדמים [דמועד משלם כופר] וא"כ אימא דצריך נקי דה"א כל דמשלם מועד דמים תם נמי משלם דמים דחיוב של דמים היא יותר מכופר (ז) אלא הכי פירושו מה כשחייב בבן חורין לענין דמים דהיינו כשאין השור בסקילה דמועד חייב דמים אף שאין משלם כופר ותם פטור מדמים כיון דאף בכוונה לא משלם כופר [כמו שתירצו התוס' לעיל (בבא קמא דף מ"א ע"ב) בד"ה נקי מחצי כופר] דהביאהו לב"ד ואשלם לך (ח) וא"כ ש"מ דלא קיבל תשובות ר"א דלדידיה מועד שלא בכוונה חייב כופר וגם תם אי לא קרא דנקי ועיין:
נוסחא ב

בתוס' בד"ה מה כשחייב בבן חורין כו' ואפ"ה פוטר כאן בתם כו'. משמע להו מדקאמר סתם חלקת בין תם למועד אף כשחייב כו' ולמה לי נקי למיפטר תם בכל ענין קאמר בין בכוונה או שלא בכוונה לעולם תם פטור ומועד חייב לרבה דבסמוך בכוונה ולאביי אף שלא בכוונה ודו"ק:

בתוס' בד"ה נקי מדמי עבד כו' דאפילו דמים לא משלם כו'. אע"ג שכתבו לעיל [בד"ה נקי מחצי כופר] דהיכא דליכא כופר בכוונה אין ה"א דמים שלא בכוונה אבל דמים בכוונה ה"א אבל לשינויא אחרינא שם דלא קאי רק אמאי דכתיבא בקרא לא יתכן וכ"כ רש"י (ט):

רש"י ד"ה וירש אותה. עמש"כ (בכתובות פג) ע"ד:

רש"י ד"ה והמית כו' שור אינו כו' דכתיב והמית כו'. תימה דהא פי' לעיל אע"ג דכתיב והמית נימא כו' (ובגיטין מג) בד"ה ועוד כופר פי' מדכתיב והמית משמע דבלא היקשא לסקילת השור יליף משום דוהמית קאי נמי אואם כופר וצ"ע ובנ"י במתניתין דלעיל בד"ה מועד משלם אה"כ משמע דיליף לה מדכתיב וגם בעליו יומת דאיתקש למיתת בעלים ומיתתן ודאי אינה אלא לאחר מיתה עמש"כ (בכתובות לג ב) אבל ק"ק לאביי ולשאר אמוראי לקמן דמחייבי כופר שלא בכוונה אפילו לר"ע כמ"ש התוס' שם מרבוי' דאם לענין זה נמי:

תד"ה היתה וה"ה לישראלית כו'. והא דנקט שפחה כו'. לכאורה נקיט שפחה משום נזק וצער. ואולי כוונתם אהא דלא נקיט ג"כ תנאי דנשואות למשוחרר ולגר:

גמ' לחייב על האשה כאיש. עי' לעיל טו ע"א:

שם הואיל ואין כו'. גיטין דף מג ע"א:

בתוספות בד"ה ונימא ר"ע לנפשיה ולא בעי למימר וכו' וכשאמר ליה ר' אליעזר קיבלם עכ"ל. והקשה מהרש"א דהיאך אפשר לומר כן דא"כ אמאי דריש ר"ע נקי מדמי עבד ולא מוקי לה בחצי כופר כר"א ותירץ די"ל דר"ע ס"ל כר"י הגלילי דתם חייב בחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח"נ כמ"ש התוס' לעיל לר"י הגלילי עכ"ל וכ' עוד דבדיבור הסמוך נמי יש להקשות כן ולתרץ הכי ולא נהירא לי למ"ש דמה שכתבו התוספות לעיל דר"י הגלילי מחייב בתם חצי כופר מאחר שחייב ח"נ פירושו דסובר ר"י דכללא הוא דכל מה שבמועד משלם תם נמי משלם החציה כמו בנזק גופו וכן משמע מל' התוספות להדיא בד"ה כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור וא"כ לר"ע ודאי א"א לומר כן דכיון דפוטר תם מדמי עבד אף על גב דמועד חייב ע"כ דליתא להאי כללא וא"כ ה"ה לענין כופר יש לומר כן דמ"ש כופר מדמי עבד וראיה גדולה לדברי והיא קושיא לפי' מהרש"א שהרי בפ"ק בסוגיא דחצי כופר לאו שיורא היא אמרינן הא מני ר"י הגלילי היא דאמר תם נמי חייב בחצי כופר וכתבו תוס' ע"ז דלא מצינו להדיא לר"י דס"ל הכי דאי משום דדרש נקי מדמי וולדות ולא מוקי לה בחצי כופר י"ל משום דהביאהו לב"ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה פטור מדרבה אע"כ דהא דאמרינן בכמה דוכתי הא מני ר"י היא היינו משום דאיהו מצי סבר דתם חייב בחצי כופר כיון דדריש קרא לדמי וולדות עכ"ל התוס' ועמ"ש באריכות נמצא דלפ"ז קשה אמאי נקט הש"ס בכל הני דוכתי הא מני ר"י הגלילי היא ולא קאמר הא מני ר"ע היא דהא ר"ע נמי מצי סבר דתם חייב בחצי כופר כיון דדרש קרא דבעל השור נקי לדמי עבד אע"כ דדוקא ר"י מצי סבר דתם חייב בחצי כופר משום דכללא הוא דכל מה שהמועד משלם התם נמי משלם החצי וזה מוכרח ממ"ש בסמוך באריכות בסוגיא דשוורים אפילו יש אסון וכו' ונראה דמה"ט ע"כ דר"י נמי מצי סבר דתם חייב בדמי עבד וזה מוכרח ממ"ש בפ"ק אי משום ח"כ לאו שיורא היא דר"י היא ואכתי קשה הא שייר דמי עבד אע"כ דלר"י דמי עבד נמי לאו שיורא היא משום דמצי סבר דתם חייב בדמי עבד והיינו מכללא ואף אם נאמר דלית ליה האי כללא אלא הא דלא מוקי בעל השור נקי לח"כ היינו משום דאית ליה דרבה א"כ כמו כן נאמר דהא דלא מוקי נקי לדמי עבד היינו משום דאית ליה דריש לקיש וא"כ מ"מ לאו שיורא היא ממ"נ כמ"ש שם בל' התוספות נמצא דכל זה לר"י דוקא אבל לר"ע כיון דס"ל נקי מדמי עבד ע"כ דלית ליה האי כללא דכל שמועד משלם תם משלם החצי א"כ הדרא קושיא של מהרש"א לדוכתא דאיך כתבו התוספות די"ל דר"ע קיבל תירוצו של ר"א דא"כ אמאי לא מוקי נקי בח"כ כיון דע"כ לית ליה האי כללא וביותר יש להקשות כן בדיבור הסמוך. והנלע"ד די"ל למאי דדריש ר"ע נקי מדמי עבד לא פליג אר"א דאמר נקי מח"כ אלא מוסיף הוא דאפילו מדמי עבד הוא פטור והיינו משום דמשמע ליה נקי קאי על כל הדברים האמורים שם בפרשה גבי מועד שהם כופר ודמי עבד וכן נ"ל להוכיח לכאורה מל' הרמב"ם שפסק דתם פטור מכופר ומדמי עבד ופסק נמי דמועד שלא בכוונה חייב בכופר ובדמי עבד דלא כרבה ודלא כר"ל וא"כ קשה כמאן ס"ל דכיון דבעל השור נקי לא קאי אלא אחדא א"כ אידך מנ"ל אע"כ דפסק כר"ע וסובר דפטור משניהם וא"כ מ"ש התוספות בריש סוגיין בד"ה ובעל השור נקי דר"ע לא בעי למדרש נקי מח"כ משום דס"ל דרבה כתבו כן לרווחא דמלתא דאף אם נאמר דפליג אדר"א א"ש אבל כאן מקשו התוספות מנ"ל למקשן להקשות דנימא ר"ע לנפשיה דדלמא באמת קיבל תירוצו של ר"א והא דס"ל נקי מדמי עבד מוסיף הוא כדכתיבנא ודו"ק. א"נ י"ל דמ"ש התוספות לעיל היינו לפי פירושם לקמן בברייתא דהואיל שחייב בעבד וחייב בב"ח דמשמע שם להדיא דר"ע לא דריש נקי מח"כ ואפ"ה פוטר תם מכופר אבל כאן דברי התוספות על המקשה דע"כ לא ידע להאי ברייתא דלקמן ודו"ק. אח"ז מצאתי בירושלמי בהדיא דר"ע ס"ל דתם פטור נמי מכופר והיינו משום דפשטא דקרא דואם כופר יושת עליו משמע ליה דבמועד הכתוב מדבר וכן ר"א ס"ל דתם פטור מדמי עבד מג"ש דוהשור יסקל א"כ דברי תוס' כאן ובסמוך עולים יפה אלא דמל' התוס' בד"ה בעל השור נקי משמע דלא כהירושלמי אבל דברי הרמב"ם ודאי נראה שהם כהירושלמי:

בגמרא סד"א הואיל ואמר ר"ע וכו' משתלם נמי מעלייה כתב רחמנא ובעל השור נקי. כאן לא שייך להקשות דר"א נמי לישני ליה הכי דהא לענין כופר נמי שייך לומר כן דסד"א לשלם מעלי' אלא די"ל דר"א לא ס"ל כר"ע גבי תם שחבל באדם אלא לר"ע ודאי קשה לכאורה א"כ אמאי לא דרש נקי מח"כ דסד"א לשלם מעלי' אבל למ"ש בסמוך א"ש דר"ע מוסיף הוא א"נ פטורא דכופר פשיט' ליה מפשטא דקרא כדאית' בירושלמי וק"ל:

בתוספות בד"ה אלא אמר רב אסי וכו' וא"ת ומאי דחקו לתרץ עכ"ל. וקשה למה המתינו להקשות כן לדברי התרצן ולא מקשו בפשיטות על המקשן ולמ"ש א"ש דעל המקשן לא שייך להקשות דלמא קיבל ר"ע דברי ר"א והיינו דס"ל כרבה די"ל דא"כ תקשה אמאי לא מוקי נקי לח"כ ואי משום אותן תירוצים שכתבתי י"ל דלא נ"ל למקשן לפרש כן אע"כ דהא דלא דריש ר"ע נקי מח"כ היינו משום דס"ל דרבה וא"כ לא שייך קושית התוספ' אבל על התרצן דהוא רב אשי דמשני סד"א לשלם מעליה א"כ אף לדידיה תקשה א"כ אמאי לא מוקי לה לח"כ דאע"ג דס"ל דרבה צריך קרא דסד"א דלשלם כופר מעליה אע"כ דס"ל לרב אשי דהא דלא מוקי ר"ע לח"כ היינו מטעמים שכתבתי ואם כן מקשה שפיר ודו"ק:

בד"ה מה כשחייב בבן חורין חלקת וכו' ברייתא זו מוכחת עכ"ל. כבר כתבתי שנראה שהתוספ' לא ראו דברי ירושלמי דאי לפי הירושלמי אין מקום לדבריהם דמשמע להדיא דפטורא דתם בכופר יליף מקרא דואם כופר וק"ל אמנם מה שהקשה מהרש"א על דברי תוספ' שהרי ל' הברייתא משמע דקאי על מתכוון דאי בשאינו מתכוון מועד נמי פטור לרבה וא"כ מאי ראיה מייתי התוספות ונראה ליישב דהתוספות מייתי שפיר דאא"ב דתם פטור אפילו שלא בכוונה והיינו משום דס"ל דרבה ואם כן עיקר כופר איירי דוקא בכוונה שייך שפיר לומר חלקת בין תם למועד כיון דבתם לא משכחת צד כופר כלל ובמועד אשכחן מיהא בכוונה אבל אם נאמר דשלא בכוונה חייב אפילו בתם דלא ס"ל דרבה לא שייך לומר חלקת בין תם למועד כיון דבתם נמי משכחת צד חיוב כופר כמו במועד והיינו שלא בכוונה והא דחלוק תם ממועד בכוונה היינו משום דהביאהו לב"ד וישלם לך וכיון דאי לא ס"ל דרבה ע"כ קרא נמי איירי מכופר שלא בכוונה לא שייך לומר חלקת כיון דמצינו לפעמים דשווים הם ובזה נסתלק תמיהת מהרש"א ודו"ק. ואם נאמר דעדיין תמיהתו במקומה עומדת מסוף דבריו דמ"ג מזו הברייתא דר"ע ס"ל כרבה דלמא ס"ל כאביי דהא דפטור תם שלא בכוונה היינו משום דליכא כופר בכוונה אבל במועד חייב אפי' שלא בכוונה דלית לן דרשה דרבה זו אינה קושיא שהרי על כל דברי תוס' בזו הסוגי' יש להקשות כן אמאי נקטי בלישנייהו ר"ע ס"ל כרבה טפי מדאביי והיינו לעיל ד"ה בעל השור נקי ובד"ה ונימא ר"ע לנפשיה דהא אפי' לאביי א"ש אע"כ דהתוס' ניחא להו לפ' דברי ר"ע אליבא דרבה דהוא רביה דאביי ומאי דאותיב ליה אביי אתי שפיר לקמן בשמעתין וק"ל:

בד"ה נקי מדמי עבד וכו' ז"א דאפי' דמים לא משלם וכ"ש קנס עכ"ל. הא דלא כתבו התוס' כן לעיל בברייתא דריש הסוגיא היינו משום דשם לא שייך לפ' כן דכיון דקנס הוא כ"ש א"כ מנ"ל לאוקמי מיעוטא דקרא אדמים ולא מוקי לה בדדמי דהיינו מקנס דוקא אבל בדמים מיחייב אבל בברייתא דהכא א"ש דפטורא דדמי עבד בתם ילפינן שפיר בבנין אב מפטורא דדמים של ב"ח בתם דהתם פטור כיון דלא אשכחן כופר לא איצטריך למעט דמים ואי משום דבכוונה לא שייך ה"ט כמ"ש מהרש"א מ"מ פשיטא דפטור מטעמא דהביאהו לב"ד וא"כ כמו כן פטרינן נמי מה"ט מדמים של עבד וא"ל דסד"א דבכוונה משלם דמים של עבד מן עליה דמהיכא תיתי לומר כן דהא לא שייך הכא לומר דמחמרינן בעבד יותר מב"ח שעבד נותן יותר משוויו דבתורת דמים עבד נמי לא מחייב יותר מדמי שוויו וא"כ ודאי ב"ח ועבד שווין הם ושייך לומר מה בב"ח חלקת בין תם למועד לענין דמים ה"ה לדמים של עבד ואם כן לפ"ז מ"ש תוס' דקנס כ"ש דלא משלם אין הכוונה שהוא כ"ש מצד הסברא דאדרבה שייך לחייבו יותר בקנס מן העלי' כיון דמחמרינן בו שנותן יותר משוויו אלא הכ"ש שכתבו היינו משום דפטורא דקנס ילפינן בהדיא מקרא דבעל השור נקי ופטורא דעבד לא ילפינן אלא בבנין אב כן נראה לי ודו"ק:

בגמרא ת"ר המית איש או אשה אר"ע וכו' הרי כבר נאמר וכי יגח שור וכו'. לעיל בפ"ק דט"ו ילפינן מהאי קרא דשוותה אשה לאיש לכל מיתות שבתורה והיינו שחייבים מיתה על מיתתה כמו על מיתת האיש וכתבתי שם דנלמד מדחייבה התורה כאן לבעל השור מיתה בידי שמים ע"י האשה כמו ע"י האיש ולכך לא מייתי שם מקרא דכי יגח דאיירי בתם דהתם ליכא חיוב מיתה עמ"ש שם ואפ"ה מייתי הכא שפיר דכיון דכבר כתיב וכי יגח שור את איש או את אשה ועליה כתיב ואם נגח הוא וכו' וגם בעליו יומת ממילא ידעינן דאתרווייהו קאי והמית איש או אשה ל"ל אלא ללמוד דנזקיה ליורשים וק"ל:

בפרש"י והמית איש או אשה במועד כתיב עכ"ל. הוצרך לפרש כן דהא למסקנא הא דאר"ע נזקיה ליורשים היינו הכופר ולר"ע ליכא חיובא בכופר בתם לכך הוצרך לפרש דבמועד כתיב ובזה נתיישב נמי דלא תקשה כיון דמקרא דוהמית ילפינן דשוותה אשה לאיש א"כ טפי ה"ל לאתויי הכא להיפך דכי יגח שור את איש או את אשה ל"ל כיון דנאמר למטה והמית איש או אשה אבל לפ"ז א"ש דמקרא דכי יגח לא שייך ללמוד נזקי' ליורשים כיון דאיירי בתם וליכא חיובא דכופר לכך מייתי להיפך דמדכתיב כי יגח שור את איש או את אשה ועליה כתיב ואם נגח הוא מייתרא ליה איש או אשה דגבי מועד דשוותה אשה לאיש ממילא ידעינן כמו שכתבתי בסמוך אלא ללמד דנזקי' ליורשים וק"ל:

ונימא ר''ע לנפשיה. כדאקשי ליה לר' אליעזר לעיל: כשקדם בעליו ושחטו. קודם שנגמר דינו אצטריך ליה קרא למפטריה: אי הכי. אמאי מותיב ר''ע לרבי אליעזר לעיל הביאהו לב''ד ולא אסיק אדעתיה דמצי לשנויי ליה כשקדם ושחטו אי לית ליה טעמא אחרינא: אמר לך. ר' אליעזר שקדם ושחטו לא אצטריך קרא דהתם כי הרגו שלא בכוונה אצטריך למפטריה מכופר: דשור לאו בר קטלא הוא כלל. ואי לא מיעטיה הוה אמינא עיקר חיובו כופר הוא: אבל הכא. דשור בר קטלא הוא תחילת דינו נפטר מממון ולא חלה עליו תשלומין דאיכא למימר הביאהו לב''ד הלכך כי קדים ושחטו נמי בלא קרא מיפטר ולא צריך קרא: לר''ע נמי ודאי הכי הוא. קושיא היא: נשלם דמי עבד מעלייה. ואע''ג דמקטיל דהא לגבי חבלת אדם אין תורת תם עליו ואינו נפטר בטענת הביאהו לב''ד כתב רחמנא נקי: והא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה. דאשמעינן בהדיא דאין משתלם אלא מגופו ואכתי איכא למימר הביאהו לב''ד: הואיל ומחמירני בעבד. לגבי מועד: חלקת בו בין תם למועד. דמועד משלם כופר ותם פטור: שאינו נותן אלא שלשים. אפילו שוה ק' מנה: והמית איש וגו'. במועד כתיב: נזקיה ליורשיה. ולא לבעלה: [וירש אותה]. ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו וגו' שארו זו אשתו והא ליכא למימר דלדידה ניתיב ירושה דידיה דהא ממשפחתו כתיב אלא ה''ק ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו ושארו שהיא אשתו הוא יורש אותה: לא אמר ר''ע. נזקיה ליורשיה: אלא. בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתתה. הלכך לא זכתה בו מחיים: והוה ליה ראוי. ולא מוחזק וקיימא לן ביש נוחלין (ב''ב דף קיג.) דאין הבעל יורש את אשתו בראוי לבוא לאחר מיתתה כבמוחזק לה מחיים: מאי טעמא. אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה אע''ג דכתיב והמית נימא דכיון שאמדוהו למיתה לישתלם מחיים: [והמית כו']. שור אינו בסקילה עד שימות הניזק דכתיב והמית איש והשור יסקל: ודמי ולדות לבעל. התורה זכתה לו כדכתיב בעל האשה (שמות כא): אין האשה נותנת ליורשיה. נזק וצער: היתה שפחה ונשתחררה כו'. כלומר היתה משוחררת מעוברת ממשוחרר:

ונימא רבי עקיבא לנפשיה. ולא בעי למימר שלא היה יודע . אותם תירוצים וכשאמר לו רבי אליעזר קבלם דפשוט לו לגמרא דמסתמא היה יודע ומה שלא היה חושש משום דאית ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וא''ת ודלמא אם כופר לא דריש ואם עבד דריש וי''ל כיון דלא דריש אם כופר כ''ש דלא דריש אם עבד כדמוכח לקמן: אלא אמר רב אסי כו'. וא''ת ומה דוחקו לתרץ נימא דגם ר''ע היה יודע וסובר אותו תירוץ שהשיב לו ר''א וסבר דלמא אית ליה טעמא אחרינא כדאמר לעיל אקדם ושחטו וי''ל דגבי טעם דקדם ושחטו שייך לומר הכי שאינו טעם טוב כדפרישית לעיל אבל אטעם דהמית על פי עד אחד וגבי טעמא דנתכוין לא שייך למימר דלמא אית ליה טעמא אחרינא דטעמים חשובין הן וליכא למפרך עליהו מידי: ועבד יפה סלע נותן ל'. אע''ג דשוה ק' אין נותן אלא שלשים מ''מ כיון שנותן קצבה של שלשים אע''פ שאין שוה אלא סלע או יותר שלעולם הקצבה עומדת א''כ גם כשהשור אין שוה כלום קיימת: מה כשחייב בן חורין חלקת בין תם למועד. ברייתא זו מוכחא דר''ע לא קבל תשובה דר''א דהא לא דריש ר''ע נקי מחצי כופר ואפילו הכי פוטר כאן בתם והיינו משום דכי לא מיחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר: נקי מדמי עבד. פירוש משלשים של עבד ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם וכ''ש קנס: והוה ליה ראוי. אף על גב דביש נוחלין (ב''ב דף קיג.) דריש דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מקרא אחרינא מהכא לא נפקא דהוה אמינא דשאני כופר דלעולם הוי ראוי ולא אתי מיניה שאר ראוי וכופר נמי לא נפיק מהתם דהתם בירושה שנפלה לאחר מיתת האשה אין הבעל נוטל בראוי אבל כופר דמחיים נעשה החבלה שהכופר בא על ידה הוה אמינא דנוטל: נותן נזק וצער לאשה. נקט נזק וצער לפי שרגילות הוא שמצטערת יותר וגם נפחתין דמיה כשמפלת ע''י הכאה מכשיולדת בזמנה אבל ריפוי ושבת אורחא דמילתא הוא שאין צריכה ריפוי וגם אינה מתבטלת יותר ממלאכה משאר יולדת וכזה היה סופה כשתלד וא''ת ובושת מ''ט לא חשיב וי''ל נתכוין לבייש זה ובייש זה פטור לר''ש בהחובל (לקמן דף פו.) ומיירי דנתכוון להכות חבירו והכה האשה כפשטיה דקרא: היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה. פ''ה נתעברה מן הגר ומן המשוחרר וכן משמע בהפרה (לקמן דף מט.) דקאמר לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ואין לומר כריב''א שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעל כלום דשל אדון נינהו ועכשיו נשתחררה כדמשמע לישנא דהיתה שפחה דהא בהפרה (שם) משמע כדפ''ה והא דנקט היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע''כ כשאין לה בנים קאמר ולהכי נקט ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב וה''ה לישראלית נשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעלה והא דנקט שפחה וגיורת משום דאורחא דמילתא כך דסתם משוחררת נשואה למשוחרר וסתמא גיורת לגר: