|
⎯
טקסט הדף
אחר לית ליה אימתא דרביה האי אית ליה אימתא דרביה רב זביד משמיה דרבא מתני לה אהא ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן א''ר אליעזר בן יעקב מי שיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור א''ר יוסי בר חנינא פטור מגלות וחייב בארבעה דברים מאן דמתני לה אהא כ''ש אקמייתא ומאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטור לגמרי: ת''ר פועלים שבאו לתבוע שכרן מבעל הבית ונגחן שורו של בעל הבית ונשכן כלבו של בעה''ב ומת פטור אחרים אומרים רשאין פועלין לתבוע שכרן מבעל הבית ה''ד אי דשכיח במתא מ''ט דאחרים אי דשכיח בבית מ''ט דת''ק לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרי אבבא ואמר להו אין מר סבר אין עול תא משמע ומ''ס אין קום אדוכתך משמע תניא כמ''ד אין קום אדוכתך משמע דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעה''ב ונגחו שורו של בעה''ב או נשכו כלבו פטור אע''פ שנכנס ברשות אמאי פטור אלא לאו דקרי אבבא ואמר ליה אין וש''מ אין קום אדוכתך משמע:
⎯
רש"יאחר לית ליה אימתא. דנפח עליה והוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא לא יצא: וחייב בד' דברים. דהוה ליה פושע שזרק למקום שבני אדם מצויים: מאן דמתני אהא. חייב בארבעה דברים: כל שכן אקמייתא. הנכנס לחנותו של נגר דכיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני: בבית. בביתו ולא בשוק: מתני' במותר. שמין מה הזיקו של זה יותר על נזקיו של זה ובאותו מותר משלם מי שהזיק יותר את החצי: מועד בתם משלם במותר. כלומר אם הוא הזיק את התם יותר משהזיקו תם: גמ' כמשפט הזה יעשה לו. רבנן לא דייקי הזה דמייתי ליה לדרשה כדלקמן: כך משפט שור באדם. דהאי קרא בשור באדם כתיב או בן יגח וגו': כתחתון ולא כעליון. משפט התחתון משתעי במועד וקרא קמא בתם רבי עקיבא הזה דייק כלומר דינא דסליק האי קרא מיניה: יכול. תם שחבל באדם יהא כמועד לכל דבריו אפי' לשלם מן העלייה: מגופו משלם. ואם אינו שוה כנגד כל החבלה יפסיד ניזק ואינו נוטל אלא השור: לפוטרו מארבעה דברים. דהכי משמע משפט זה יש לו לשלם נזק שלם ולא משפט אדם החובל בחבירו: הני מילי צער לחודיה. משום דלא חסר ביה ממונא: אבל רפוי ושבת. דחסר ביה ממונא אימא כי נזק נינהו ומיחייב: קמ''ל. יתורא: מתני' נוטל את השור. דהיינו חצי נזק: גמ' יושם שור. המזיק בב''ד ויתן לו מזיק מעות דמי השור שהוא חצי נזקו ובשוה מנה שנגח לשוה מאתים ואין הנבילה שוה כלום קמיירי: הוחלט השור. השור עצמו יקח ולקמן מפרש מאי בינייהו: שותפין נינהו. בההוא שור דמשתעי ביה קרא שוינהו רחמנא שותפים וקרא משתעי בשוה מאתים שנגח לשוה מאתים כדתנן במתניתין זהו שור האמור בתורה הלכך הכא דמזיק אינו שוה אלא מנה נוטל את השור: הקדישו ניזק איכא בינייהו. לרבי ישמעאל לא קדיש ליה לרבי עקיבא קדיש:
⎯
תוספותוהוציא הלה את ראשו. לא דמיא להיה תחתיו כרים וכסתות דשלהי כיצד הרגל (לעיל כו:) דאין לו לחשוב שיסלקו הכרים וישברו הכלים: אי דשכיח בשוקא מאי טעמא דאחרים. פירוש ימתינו עד שימצאהו בשוק חוץ לבית ואית ספרים דגרסי אי דשכיח במתא דכיון שאין רגיל לצאת חוץ מעירו הרבה פעמים ימצאהו חוץ לביתו אבל לא שכיח במתא כעין רוכל המחזר בעיירות יש להם רשות ליכנס שלא ילך לו: בגברא דשכיח ולא שכיח. אי שכיח פשיטא ליה דקום אדוכתך משמע ואי לא שכיח א''כ ודאי עול תא משמע: תניא כמ''ד קום אדוכתך משמע. וע''כ בשכיח ולא שכיח דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות דפשיטא דקום אדוכתך משמע: שני שוורים תמים שחבלו זה בזה כו'. תימה דכולה מתניתין שאין צריכה היא וי''ל דלרבי עקיבא אצטריך שלא תאמר כיון דאית ליה יוחלט השור לניזק אם כן שורו של זה קנוי לזה. ואם הקדישו קדוש קמ''ל דלא אמרינן הכי ואפילו לרבי ישמעאל נמי נ''מ אם נאבד האחד שלא יאמרו הבעלים אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד נזקך שנאבד שורי שמשתלם מגופו: ורבנן הזה למה לי לפוטרו כו'. וא''ת לרבנן כמשפט למה לי דבלא כמשפט ידעינן דתם באדם משלם ח''נ דמהיכא תיתי לשלם נ''ש וי''ל דכיון דהזה אצטריך למכתב לפוטרו מארבע' דברים אי לאו כמשפט שור בשור לא הוה דרשינן הזה לפוטרו מארבעה דברים אלא הוה דרשינן הזה כרבי עקיבא הזה כתחתון ולא כעליון דהכי מסתברא טפי: לפוטרו מארבעה דברים. תימה מכמשפט שור בשור כך משפט שור באדם שמעינן ליה וי''ל דזה אין ללמוד משום דגבי שור לא שייכי ארבעה דברים דצער ובושת ליכא ורפוי ושבת הוי בכלל נזק דכששמוהו כמה היה שוה מתחילה וכמה הוא שוה עכשיו שאם ירצה בעליו לא ירפאהו אלא ימכרהו מיד ויקנה אחר נמצא כשמשלם לו יכול לקנות שור בשלו אבל אדם על כרחך צריך לרפאות עצמו ושבת נמי איכא: הוה אמינא צער לחודיה. יש ספרים דגרסי צער ובושת אבל רפוי ושבת לא וא''ת מהיכא תיתי דליתב ליה אי מק''ו דאדם שאין משלם כופר מה לאדם שמשלם צער וי''ל דלא שייך ביה פירכא דמאי דכתיב באדם שמשלם רפוי ושבת אין אלא גלוי מילתא בעלמא שכל זה חשיב נזק ונזק מצינו בהדיא בקרא שהשור משלם: הקדישו ניזק איכא בינייהו. ה''מ למימר דלמר יכול לסלקו ולמר אין יכול לסלקו וכן מכרו מזיק דלרבי ישמעאל מכור לרדיא כדאמרינן בשמעתא ולרבי עקיבא אין מכור וכן שיבח מזיק או כיחש מזיק כדאמרינן לקמן ומילי טובא דדריש בשור שנגח ארבעה וחמשה (דף לו:) נמי איכא בינייהו אלא חד מינייהו נקט.: איכא בינייהו. דלרבי ישמעאל אין קדוש ואם תאמר ואמאי אין קדוש למאן דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף ל:) למפרע הוא גובה וי''ל דלמאן דאמר למפרע הוא גובה היינו היכא דגבאו לבסוף אבל הכא אם נתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לרבי ישמעאל אין קדוש ומכל מקום לרבי עקיבא קדוש דשותפין +
רבינו חננאלת"ר פועלין שנכנסו לתבוע שכרן מבעל הבית כו'. סוגיא דשמעתא פועל שבא לתבוע שכרו מבעל הבית ונכנס בלא רשותו של בעל הבית והוזק מבהמתו של בעל הבית ואפי' אם מת פטור בעל הבית וכל שכן זולתי פועל ואם אמר לו בעל הבית הכנס ונכנס והוזק בעל הבית חייב ואם הוא בעל הבית שהוא פעמים מצוי בשוק פעמים אינו מצוי בשוק ובא ועמד בשער וקראו לבעל הבית והשיבו ואמר לו אין ונכנס והוזק פטור בעל הבית שלא היה לו להיכנס דאין לאו משמע עול אלא קום אדוכתיך משמע ותניא הכי סתמא דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעל הבית ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו של בעל הבית ומת פטור אף על פי שנכנס ברשות ברשות אמאי פטור אלא לאו כגון דקרא אבבא ואמר ליה אין (ועול) והוזק פטור. ש"מ אין קום אדוכתיך משמע ש"מ: מתני' ב' שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק כו' אדם בתם ותם באדם אדם בתם משלם במותר נזק שלם ותם באדם משלם במותר חצי נזק ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם: ת"ר או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כן משפט אדם באדם כו' פרשה זו תחילתה וכי יגח שור את איש מפרש בתם ואם שור נגח הוא מתמול מפרש במועד בתם הוא אומר ובעל השור נקי ובמועד כתיב וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו הנה במיתה פירש דין התם ודין המועד לנזקין לא פירש כשחזר וכתב או בן יגח או בת יגח למאי אתא לדברי הכל לנזיקין הוא דאתא ת"ק סבר כמשפט הזה יעשה לו כמשפט נזקי שור בשור תם חצי נזק מועד נזק שלם אף שור שהזיק אדם תם חצי נזק מועד נזק שלם כן יעשה לו. ור' עקיבא אומר אם כן הוה ליה לקרא לומר כמשפט יעשה לו מאי טעמא כתב הזה ללמוד שזה דין כתחתון ולא כעליון לפי שבתחילת הפרשה תורת התם והוא נקרא עליון ואחריו כתיב ואם שור נגח הוא המועד והוא הנקרא תחתון שזה אחרי זה כתיב ודייק ר' עקיבא הזה הסמוך לו והוא תורת התחתון והוא המועד. יכול לשלם מן העלייה כיון שאע"פ שהוא תם באדם משלם נזק שלם כמועד נדין אותו בכל דבר כמועד ת"ל יעשה לו מגופו משלם ולא מן העלייה ורבנן דפליגי עליה דר' עקיבא אמרי הזה כשם שאין בזה ד' דברים אלא כופר בלבד כך אין שור באדם משלם ד' דברים אלא נזק בלבד. ור' עקיבא נפקא ליה מאיש בעמיתו איש בעמיתו משלם ד' דברים ולא שור ד' דברים בעמיתו ממעט השור משלם ד' דברים ורבנן מאיש בעמיתו הוה אמינא צער לחודיה דהכין כתיב מום ומום צער לחודיה משמע אבל ריפוי שבת ובושת אימא כנזק דמי וליתן ליה קמ"ל והלכתא כרבנן דגרסינן בתחלת פרקין קמא תבריה ר' עקיבא לגזיזיה: מתני' שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור מתני' ר' עקיבא דתניא יושם השור בב"ד דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר הוחלט השור קסבר ר' עקיבא שותפי נינהו וכי כתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא והרשות ביד הניזק למכור שנאמר ומכרו וחצו את כספו הנוטל כסף הוא המוכר ר' ישמעאל סבר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ולבי דינא מזהר להו למכור השור ולפרוע את חובו של זה שנאמר ומכרו את השור החי וגו' מאי בינייהו אמר ר' יוחנן הקדישו ניזק לר' עקיבא מוקדש לר' ישמעאל אינו מוקדש. +
רשב"אוהוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור ואמר ר' יוסי בר חנינא פטור מגלות וחייב בארבעה דברים. איכא למידק מאן דמתני לה לדר' יוסי בר חנינא אהא מאי שנא מההיא דרבה דאמר בשלהי כיצד הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא וסלקן פטור ומסתברא דמאן דמתני לה אהא לית לי' לדרבה ורבה כמאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטור לגמרי וקי"ל כרבה. ורבנן האי זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים. ואם תאמר תיפוק ליה מכמשפט שור בשור י"ל שאני התם דלא שייך ביה לא צער ולא בושת. יושם השור בב"ד. כלומר אינו מוחלט לו השור אלא שישומו אותו ב"ד ואם רצה מזיק לסלקו במעות מסלקו שאינו אלא כב"ח עד שיחליטוהו לו ב"ד כשאין המזיק רוצה לסלקו. ור' עיקבא סבר יוחלט השור. לניזק קודם שיעמוד בב"ד דשותפי נינהו ואם תאמר אם כן כי בעינן מיניה מאי בינייהו לימא דהיכא דבעי מזיק לסלקו בזוזי איכא בינייהו הא ליתא דחדא מג' ארבע נקט דהא הוה מצי למימר מכרו ניזק איכא בינייהו וא"נ שבח מזיק וכדאיתא לקמן אלא דחדא מינייהו נקט. הקדישו ניזק איכא בינייהו. דלר' ישמעאל אינו קדוש שאינו אלא כבעל חוב ואפילו לאביי דאמר בפרק כ"ש למפרע הוא גובה ואקדיש מלוה וזבין מלוה קדוש ה"מ היכא דגבאו לבסוף אבל הכא לר"ע קדוש מיד ואלו רצה מזיק לסלקו אי אפשר וקדוש ולר' ישמעאל אינו קדוש ואלו רצה שלא להגבותו מגופו אלא לסלקו בזוזי אינו קדוש ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דלר"ע משעת נגיחה קם ליה ברשותיה דניזק ואפילו קודם העמדה בדין וזה תימא דהא קיימא לן דפלגא נזקא קנסא וכל קנסי אין זוכין בהם אלא משעת העמדה בדין וכדאמרינן בפ"ק דמכות דלר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא עד זומם שאמר העדנו והוזממנו בבית דין של פלוני אינו משלם על פי עצמו עד שיאמר הוזממנו וחייבינו ממון ואמרינן נמי התם וכן לענין תשלומי קנס באו שנים ואמרי בחד בשבא גנב טבח ומכר באו שנים ואמרה בחד בשבא עמנו הייתם במקום פלוני אלא בתרי בשבא גנב טבח ומכר או בערב שבת גנב טבח ומכר אין משלמין דבעידן דמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא דאלמא אינו זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין. ועוד דתנן בפרק נערה במסכת כתובות לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ולא אמרינן דמשעת פתוי זכה בו האב ותירצו בתוספות דא"ל דשאני הכא דכתיב ומכרו את השור החי אניזק ואמזיק קא מזהר רחמנא דאלמא משעת נגיחה קאי ברשותיה דניזק ומההיא שעתא הוו שותפי. ואכתי איכא לעיוני דהא אי מודה מיפטר א"כ כי הקדישו היאך קדוש ואנן דומיא דביתו בעינן. וי"ל דמ"מ כל שלא הודה הרי הוא דניזק. והראב"ד ז"ל כתב דקנס דפלגי נזקא שאני דקרן הוא דמשלם ושותפי נינהו ומכי אודעיה שורך הזיק שורו של פלוני קרנא הוא דמחייבי ליה ואי קדים ומודה בב"ד נמי לא מפטר דמחמת ביעתותא דעדים היא דקא מודה הלכך כי מסהדי עליה בבית דין איגלאי מלתא דמעיקרא נמי שותפי הוו ע"כ. וגדולה מזו כתב הרב ז"ל בשלהי פרקין גבי אי לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק ואע"ג דקנסא הוא וליכא עדי נגיחה ומודה בקנס פטור לא דמי האי קנסא לשאר קנסות דהכא קרנא ובי דינא כי מודה זיל שלים אמרו ליה וכל שכן דאי תפס לא מפקינן מיניה ואע"ג דבשאר קנסות לא דיינינן הכי ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב ז"ל דפלגי נזקא למאן דאמר קנסא הא דאמרינן לעיל בשלהי פרקא קמא דאי מודה ביה מיפטר דינא ואי הוי פירושא דאמרי ליה אמרי ליה זיל שלים ואי אמר לא משלמנא דקנסא הוא לא מגבי ליה האי דינא לא שמעינן ליה בשום דוכתא ודברי הרב צל"ע. הקדישו ניזק איכא בינייהו. והוא הדין כשמכרו ניזק איכא בינייהו דלר"ע מכור וכדאיתא לקמן בסמוך דתני רב תחליפא מכרה אינו מכור ואמרינן עלה מני ר' ישמעאל היא והכא לרבותא נקט הקדישו לומר דלר' ישמעאל אפילו הקדישו ניזק אינו פדיון כלל ואע"ג דכי הקדישו מזיק מוקדש אפילו לר"ע משום דר' אבהו משום דבהקדישו מזיק שהיה השור שלו איכא משום גזרת ר' אבהו אבל הקדישו ניזק לר' ישמעאל ליכא למיחש לדר' אבהרו דהרי זה כמקדיש שור המוחזק לחברו. [לג, ב] למה הוא מכור לרדיא. פירש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל שאם חרש בו לוקח אין מעלה שכר ניזק ולפי דבריהם לר"ע דאינו מכור מעלה לוקח שכר לניזק ואני מסתפק בדין זה דמזיק לר"ע כשמכרו כגזול הוא דהניזק שותף הוא וגוזל שור וחורש בו אינו מעלה שכר לניזק דלאו אדעתא דשכירות נחת ביה וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכדאיתא נמי לקמן בריש פרק הגוזל קמא גבי ההוא דגזל פדנא דתורי ולוקח מגזלן כגזלן דאתי מיניה דאיהו נמי לאו אדעתא דשכירות נחית וכדאמרינן נמי בפרק הגוזל. ואמרינן נמי התם התוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחת' נוטל ושמואל אמר אין לו אלא פחת' ולא פליגי אידי ואידי דקיימא לאגרא הא דנחית אדעתא דאגרא והא דנחית אדעתא דגזלנותא. ונ"ל לפרש דר' ישמעאל דאמר יושם השור עד שיושם בב"ד ויחליטוהו לניזק הרי הוא של מזיק ומשלקחו ממנו רשאי לחרוש בו ואינו נמנע אבל לר"ע הוחלט השור ושותפי נינהו ואם מכרו מזיק אינו מכור ואין ללוקח לחרוש כנ"ל שכבר זכה בו ניזק הא דתניא שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדם ברייתא כולה ר' ישמעאל ופרושו הקדישו מוקדש משום דר' אבהו כלומר ומוסיף הניזק כל דהוא ופודהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מסתברא דלרבותא נקט הא דר' אבהו כלומר ואפילו בשור בעל מום דאי בתם לר' ישמעאל דסבר בעל חוב הוא הקדש הגוף מוציאו מידי שעבוד וכדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מוציאין מידי שעבוד. פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר ליה מאי חסרתיך קמ"ל. זו גירסת הספרים ופירושו פשיטא למה לי למידק מסיפא הא שמעינן לה מרישא דקתני הקדישו מוקדש ומינה איפשיטא לן דמזיק שעבודו פטור. ויש נוסחא אחרת במקצת הספרים מהו דתימא הכא הוא דלא חסריה ולי מידי זיקה בעלמא הוא דשקיל מיניה קמ"ל והכי פירושו למה ליה לרב הונא למימר זאת אומרת פשיטא ודאי זאת אומרת כן ופריק אצטריך ודאי לאשמועינן דאי לא הוה אמינא בעלמא המזיק שעבודא של חברו חייב ושאני הכא דלא אזקיה ולא מידי דזיקה בעלמא הוא דשקיל מיניה קמ"ל דכל מזיק שעבודו כן והראב"ד ז"ל דחאה והדין עמו דלנוסחא זו ודאי קשה דמעיקרא קולא ליה שחיטה משאר מזיק שעבוד ולבסוף חמירא ליה טפי ושוי' כחופר בה בורות שיחין ומערות. +
המאירימי שיצתה אבן מחמת ידו והוציא הלה את ראשו וקבלה פטור מן הגלות שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו ולענין נזקין חייב בארבעה דברים וגדולי המחברים פסקו שפטור מכלום ושתי סברות אלו יוצאות מסוגיא שבכאן ממה שאמרו מאן דמתני לה אהא וכו' ומאן דמתני לה אקמייתא וכו' וגדולי הפוסקים פסקו שחייב בנזק לבד אבל לא בשאר הדברים על הדרך שכתבנו בהיתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם: פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעל הבית ונגחן שורו של בעל הבית ומתו השור נסקל ולענין כופר אם נכנסו ברשות חייב ואם לאו פטור קראו על הדלת לשאול אם בעל הבית לשם אם לאו ואמרו להם הן ונכנסו על סעד דבור זה אם אין אדם זה מצוי בשוק כלל שיוכלו לתבוע שכרם לשם הרי הם כנכנסים ברשות כל כיוצא בזה ברשות הוא והוא שאמרו אין עול תא משמע ומשלמין את הכופר ואם היה מצוי בשוק תמיד הרי אלו כנכנסים שלא ברשות כל כיוצא בזה שלא ברשות הוא והוא שאמרו אין קום אדוכתך משמע היה מצוי שם לפעמים אלא שאין מצוי תמיד לשם הרי זו מחלקת והלכה שאף זה נדון כנכנס שלא ברשות אף בכיוצא בזה אין קום אדוכתך משמע ודין זה כך הוא בכל דבר שאנו צריכין בו לחלק בין נכנס ברשות לשאינו נכנס ברשות הן לענין נזקין הן לענין גלות כל אחד לפי ענינו: המשנה השמינית והכונה בה לבאר בה ענין החלק הרביעי שני שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק שניהם מועדים משלמין במותר נזק שלם אחד תם ואחד מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם ותם במועד משלם במותר חצי נזק וכן שני בני אדם שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם אדם במועד ומועד באדם משלמין במותר נזק שלם אדם בתם ותם באדם אדם בתם משלמין במותר נזק שלם ותם באדם משלם במותר חצי נזק ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם אמר הר"ם משלמין במותר הוא שישום כמה יתחייב זה במה שהזיק וכמה התחייב השני גם כן ואם נשתוו הנזקין יצא האחד באחד ואם הותיר נזק האחד שהיה ראוי לשלם האחד מהם יותר ממה שראוי לשלם האחר ישלם מי שהזיקו יותר שיעור המותר ובזה אין צריך למשול משל לפי שהוא מבואר ומה שאמר הכתוב או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו מחלקת ר' עקיבא וחכמים בפירוש זה הפסוק חכמים אומרים כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם כלומר שהתם חייב חצי נזק והמועד נזק שלם וכבר קדם לנו שהכל מסכימים אדם מועד לעולם ור' עקיבא אומר כמשפט הזה הוא שור המועד לפי שבו הכתוב הזה מדבר כך יהיה לעולם דין שור שחבל באדם בין שהוא מועד בין שהוא תם ואין הלכה כר' עקיבא: אמר המאירי שני שוורים תמים שחבלו זה את זה משלמין במותר חצי נזק ר"ל ששמין את הנזקין ואם הם שוה בשוה נפטרין כל אחד לעצמו ואם הוזק האחד במנה וחברו בחמשים משלם במותר והוא אותם החמשים חצי נזק והוא עשרים וחמשה דינרין ואם שניהם מועדין משלם כל אותם החמשים ואם אחד תם ואחד מועד אם מותר זה עשאו תם במועד משלם בו חצי נזק ואם מועד בתם משלם נזק שלם ושני אנשים שחבלו זה בזה לענין זה כשני מועדים הם שהרי אדם מועד לעולם ושור באדם אם השור תם הרי זה כתם במועד ומועד בתם ואם השור מועד הרי זה כמועד במועד ור' עקיבא חולק לומר שתם באדם בנזק שלם ואף לדבריו דוקא מגופו הא אם לא היה השור שוה כנזקו אינו משלם מן העליה ומ"מ אין הלכה כמותו ושאר המשנה כולה הלכה היא והיזק שור באדם ושור בשור מיהא אין בו אלא חיוב נזקין לא ארבעה דברים ולא סוף דבר צער שאין שם חסרון כיס אלא אף שבת ורפוי אבל אדם באדם משלמין במותר אף ארבעה דברים: זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר: המשנה התשיעית והוא מענין מה שלפניה ואמר על זה שור תם שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום נוטל את השור שור תם שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום אמר ר' מאיר על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו אמר לו ר' יהודה וכן הלכה קיימת ומכרו את השור החי וחצו את כספו ולא קיימת וגם את המת יחצון ואי זה זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת אמר הר"ם מחלקת ר' יהודה ור' מאיר הוא בשבח נבלה וזה לפי שהעקר בידינו נבלה לבעליה כלומר לנזק וישומו אותה לו בשוייה והוא מה שאמר הכתוב והמת יהיה לו וישלים לו עליו חצי נזק אם היה תם או נזק שלם אם הוא מועד כי מה שאמר יתעלה וחצו את כספו ר"ל שיתחייב הנזק במחצית החסרון בלבד וזהו מה שאמרו פחת שפחתתו מיתה חולקין והוא הנראה למעיין ומה שנא' ומכרו את השור החי ר"ל שהתם משלם חצי נזק מגופו כמו שקדם ואין בכל העיקרים האלו מחלקת אבל מחלקת ר' מאיר ור' יהודה כשהנבלה שוה סמוך למיתה על דרך משל דינר והוסיפו דמיה והיא שוה קודם שיעמדו בדין שני דינרין ור' יהודה אומר וגם את המת יחצון יחושב לו בדינר וחצי וישלם לו לתשלום חצי נזק כי הדינר שהותיר חולקין אותו ור' מאיר לא יחשוב לו אלא הדינר שהוא שוה בשעת מיתה כמו שנאמר והמת יהיה לו כלומר כל מה שהותיר המת במותו לניזק וכמו כן כשהנבלה אינה יפה כלום בשום פנים בשעת מיתה ואחר כך היא שוה כסף ר' מאיר אומר לא יחשוב באותן הדמים אלא יתן לו חצי נזק וזהו שאמר על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו ור' יהודה אומר יחשוב לו בחצי מה ששוה הנבלה לפי שדמיה כולן שבח הוא כי לא היתה שוה שום דבר בשעת מיתתה והוא מה שאמר ר' יהודה לחלוק עליו קיימת ומכרו את השור החי ולא קיימת וגם את המת יחצון והלכה כר' יהודה: אמר המאירי שור שוה מנה וכו' משנה זו כלה מפורשת בהם שדינו בחצי נזק ואמר ששור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה שוה כלום והרי שחצי נזקו הוא כערך המזיק ומתוך כך הוא נוטל את השור: שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה שוה כלום והרי שחצי נזקו הוא כחצי ערך המזיק ומתוך כך מוכרין את החי וחולקין וסובר ר' מאיר שזהו שור האמור בתורה ומכרו את השור החי וכו' ואמר לו ר' יהודה וכן הלכה כלומר אף אני מודה בדבריך בעקר הדין שכך הוא אבל מה שאמרת שזהו שור האמור בתורה היאך יתקיים בזה וגם את המת יחצון אלא שור האמור בתורה הוא ששניהם שוין והנבלה שוה מקצת הנזק הן הרבה הן מעט שכשאתה חולק ביניהם דמי החי ודמי המת נמצא כל אחד מפסיד חצי הנזק כיצד הרי שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה יפה חמשים ונמצא הנזק כלו מאה וחמשים וחצי הנזק שבעים וחמשה דינרין כשאתה חולק דמי החי שהם מאה דינרין לכל אחד ודמי הנבלה שהם עשרים וחמשה דינרין לכל אחד נמצא כל אחד מפסיד שבעים וחמשה דינרין ומ"מ ר' מאיר מפרש וגם את המת יחצון ללמד פחת שפחתתו מיתה לבד מחצין בחי כלומר שהבעלים מיטפלין בנבלה ואין בכלל הנזק אלא מה שפחתתו מיתה לשעתו ואם פחתה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פחתה לעצמן של בעלים ואף ר' יהודה סובר כן אלא שמשתמש בפסוק זה בשני דברים שהרי היה מספיק לומר וגם את המת ולא נחלקו ר' מאיר ור' יהודה בעיקר הדין אלא במשמעות המקראות אלא שבגמרא מפרש שבקצת דברים חולקין בזו בעיקר הדין והוא בשבח ששבחה נבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין שלר' מאיר כלו של ניזק כדין פחת נבלה ולר' יהודה חציו של מזיק דרחמנא חס עליה והוא אצלו וגם את המת יחצון והלכה כר' יהודה אלא שיש בענין פסק זה של שבח נבלה תנאים כולן יתבארו בגמרא: אבל ענין המשנה זהו ביאורה ואין כאן מחלקת בעיקר הדין וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: ממה שאמרו במשנה שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום שהוא נוטל את השור שהדברים מוכיחים שהוא נוטלו שלא ברשות בית דין אתה למד שכל כיוצא בזה הוחלט השור לניזק לא מדרך שיעבוד אלא מדרך שהגוף מוחלט לו כשלו ואין המזיק יכול לסלקו ממנו על כרחו במעות ואם מכרו ניזק אף קודם העמדה בדין מכור ואם הקדישו מוקדש ואם מכרו מזיק אינו מכור והניזק נוטלו מיד הלקוח ואם חרש בו הלוקח נותן שכירות חרישתו לניזק וזהו שאמרו לרידיא וכך פרשוה גדולי הרבנים אלא שיש מפקפקים שהרי מוכר זה גזלן הוא וגוזל שחרש בו אינו מעלה שכר דהא לאו אדעתא דאגרא נחת כמו שאמרו בפרק הגוזל צ"ז א' בתוקף ספינתו של חברו ועשה בה מלאכה דרב אמר רצה פחתה נוטל רצה שכרה נוטל ושמואל אמר אין לו אלא פחתה ולא פליגי הא דנחית לה אדעתא דאגרא הא דנחית לה אדעתא דגזלנותא ומתוך כך מפרשים לרידיא שאין לו לחרוש בה לכתחלה ומ"מ אנו מפרשים דגזלן הוא דלא מיחייב בדמי חרישה דגזלן קני ליה לגזלה לענין שבח שאינו משלם אלא כשעת הגזלה אבל זו מקח טעות הוא והדר תורא והדר אגרא: +
תוספות רי"ד (מהדורה תליתאה)כמשפט שור בשור כו' אע"ג דלעיל מיירי בשור שהמית את האדם קרא יתירא קדריש דאיבעי ליה למיכתב כך יעשה לו מאי כמשפט למשפט כמשפט שור בשור וכו' ר' ישמעאל סבר בעל חוב שוי' רחמנא פירוש אע"פ שאינו משתלם אלא מגופו אין השור נחלט אליו כ"א בב"ד שישומו את נזקו ויחליטוהו לו ב"ד או כולו או מקצתו דומיא דבעל חוב שאם הלוה ראובן לשמעון מנה ונשתעבד על שדהו או אפילו עשאו אליו אפותיקי אין יכול ראובן ליקח אותו השדה ולהחליטו עליו. וליכל פירותיו ואם עשה כן ותפשו שתים ושלש שנים כל הפירות שאכל מעלה אותם לו בחובו ומנכה לו בשיעור מן המנה אך אם ילך לב"ד וב"ד ישומו לו את השדה כשיעור המנה שלו ויחליטוהו לו אז יהיה שלו ויאכל את פירותיו. ואע"ג שאין לו מהיכן יגבה המנה כ"א מאותו השדה אינו יכול להחליטו אליו וליכל פירותיו כ"א עפ"י ב"ד וה"ה ה"נ הכא אע"פ שאינו משתלם אלא מגופו אינו נחלט אליו כ"א עפ"י ב"ד וכ"ז שלא נישום בב"ד ברשות מזיק קאי: עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. פי' ואע"ג דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה דהא שור המזיק הכי הוי שאינו גובה אלא מגופו ואם מת השור אבד נזקו: +
שיטה מקובצתוהוציא הלה את ראשו. כתבו בתוספות לא דמי להיו תחתיו כרים וכו'. והרשב"א כתב דמסתברא דמאן דמתני לה אהא לית ליה לדרבה דאמר הזורק וכו' והיו תחתיו כרים וכסתות וכו' ורבא כמאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטור לגמרי וקיימא לן כרבה. ע"כ. וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל והוציא הלה את ראשו פריך דלא דמי להיו תחתיו כרים וכסתות וכו'. ככתוב בתוספות. וצריך עיון דהתם פוטר אף דקדם הוא וסלקן. ע"כ. תניא כמאן דאמר אין קום אדוכתך משמע. ואם תאמר היכי מייתי תניא נמי הכי דילמא הך ברייתא מיירי בגברא דשכיח בשוקא. ויש לומר דאם כן לא הוי קרי ליה ברשות דפשיטא דאין קום אדוכתך משמע. ועוד יש לומר דלעיל הכי קאמר בגברא דשכיח ליה ולא שכיח. אי גמי דשכיח בשוקא וכגון דקרא אבבא ואמר ליה אין וכו'. והשתא מייתי שפיר דלכל הפחות מיירי בשכיח בשוקא. תלמיד הר"פ ז"ל. מתניתין שני שוורים שחבלו זה בזה. תימה דמשמע דכולה משנה שאינה צריכה דפשיטא דלא ישלם אלא המותר. וי"ל דאתא לאשמועינן דאף קודם העמדה בדין לא מחייב זה בזה אלא המותר ונפקא מינה לרבי עקיבא דאמר הוחלט השור לניזק דאם הקדישו קדוש. והשתא סלקא דעתך דאם הקדיש כל אחד שורו של חבירו כנגד כל חצי נזקו שיהא קדוש קא משמע לן דלא יהא קדוש אלא כנגד חצי המותר. ואפילו לרבי ישמעאל נמי נפקא מינה כגון אם אבד אחד מהם שלא יאמרו הבעלים של אותו שור שנאבד אגבה כל חצי נזק שלי משור שלך ואתה תפסיד נזקך וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל. תלמוד לומר יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העלייה. וא"ת מדאיצטריך יעשה לו דמגופו משלם ולא מן העלייה שמע מינה דתם שחבל באדם משלם נזק שלם דאי לאו הכי אלא משלם חצי נזק אמאי איצטריך מגופו משלם פשיטא דכיון דמשלם חצי נזק דמגופו משלם ואמאי איצטריך יעשה לו אלא ודאי נזק שלם משלם ואם כן אמאי איצטריך לרבי עקיבא כמשפט הזה. וי"ל דאי לאו כמשפט הזה הוה אמינא דאפילו מועד שחבל באדם ישלם מגופו משום הכי איצטריך כמשפט הזה בתחתון דדוקא בתם איירי דמשלם מגופו. גליון. ורבנן הזה למה לי לפוטרו וכו'. הקשו בתוספות לרבנן כמשפט למה לי וכו'. ויש לומר דאיצטריך דלא תימא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא נהי דחס רחמנא עליה כשהזיק שור אבל הזיק אדם לא חס או למאן דאמר פלגא נזקא קנסא סלקא דעתך אמינא כיון שהוא כל כך משונה שנגח אדם דאית ליה מזלא נפקא ליה מחזקת שימור. הרא"ש ז"ל. הוה אמינא צער לחודיה. ואי לא כתיב נמי אלא הזה הוה מוקמינן ליח לצער. הרא"ש ז"ל. אי נמי אי לא הוה כתיב איש בעמיתו הוה מוקמי הזה בתחתון ולא בעליון מאחר שלא מצינו שמיעט הכתוב שור בעלמא מארבעה דברים וכמשפט מוקמינן למילתא אחריתי. תלמיד הר"פ ז"ל. יושם השור וכו'. מתוך פירוש רש"י ז"ל משמע שיכול לסלקו בזוזי. וכן משמע הלשון וזוזי הוא דמסיק ביה. וקשה לריב"א אם כן מאי בעי מאי בינייהו טובא איכא בינייהו למר יכול לסלקו ולמר אינו יכול. ומפרש ריב"א דלרבי ישמעאל נמי אם אינו שוה אלא כשיעור חצי נזק גרידא אינו יכול לסלקו אבל בשוה יותר שצריך למכרו לאחר כשאין המזיק רוצה בשותפותו מסתבר טפי שנכוף הניזוק למכור חלקו למזיק כמו שהיה מוכרו לאחר וישאר השור בחזקת בעליו ממה שנכוף המזיק למכור חלקו לניזק ונוציא השור מחזקתו ועל שור דמתניתין שאינו שוה אלא חצי נזק קא בעי מאי בינייהו. ומיהו קשיא לר"י ז"ל כיון דקרא דוחצו את כספו וגם את המת יחצון מיירי בששוה יותר ושם מודה ריב"א שיכול לסלקו אם כן מהיכא תיתי שלא יוכל לסלקו דאינו שוה אלא חצי נזק. ונראה דלפי דבריו אין יכול לסלקו כלל ואותה חלטה שעושה רבי עקיבא כשמת הניזק עושה רבי ישמעאל בשעת ביאתן לדין. ומיהו לפירוש רש"י לא קשיא מידי דהכי נמי קמשמע לן איכא בינייהו מכרו ניזק או מכרו מזיק וכן שבח מזיק או כחש מזיק ועוד מילי טובא דאמרינן לקמן בריש פרק ארבעה וחמשה אלא חדא מינייהו נקט. ולא נהירא לי האי שינויא דקושית ריב"א לאו אשינויא קאי דאינו חובה שיפרש התלמוד כל מה דאיכא בינייהו אלא כיון דאמר חדא מינייהו שמעינן מינה כל אינך אלא אעיקר בעיא קאי דקא בעי מאי בינייהו כיון דאמר חדא מינייהו והחילוק שביניהם מפורש מתוך דבריהם דיושם היינו שיכול לסלקו ויוחלט שאינו יכול לסלקו אלא דניחא לפירוש רש"י דדייק לפי הפשט דמתניתין רבי עקיבא היא דקתני נוטל השור דלרבי ישמעאל מסלקו בזוזי. ומיהו נראה לי ליישבו גם לפירוש ריב"א דלרבי עקיבא נוטל השור לאלתר ובשעת הנגיחה משמע. הרא"ש ז"ל. מתניתין מני רבי עקיבא דקתני נוטל את השור. ולא מצי לסלוקי בזוזי דשותפי נינהו פירוש בשור דמשתעי ביה קרא דהיינו שור שוה מאתיים כדתנן במתניתין זהו שור האמור בתורה הילכך היכא שהמזיק אינו שוה אלא מנה דהיינו חצי נזק נוטל השור עצמו כך שיטת פירוש הקונטרס. וכן משמע לישנא דקתני יוחלט השור. וא"ת מאי קאמר בסמוך מאי בינייהו הא טובא איכא בינייהו. ופירש ריב"א דהא דקאמר שיכול לסלקו בזוזי לרבי ישמעאל היינו דוקא כשהשור שוה יותר מחצי נזק אבל כשהשור אינו שוה אלא חצי נזק מודה רבי ישמעאל דאינו יכול לסלקו בזוזי דכיון דמשתעבד ליה כמאן דעבדיה אפותיקי דמי כדאמרינן בסמוך הילכך ימסרו בית דין את השור לפרעון דמי חצי נזקו. אבל כשהשור שוה יותר מחצי נזק שיש לו למזיק חלק בשור אז צריך למכור חלקו לאחר כשאין המזיק חפץ בשותפות טוב הוא שימכור הניזק חלקו למזיק כמו שהיה מוכר לאחר ויסלקנו בזוזי דהא זה ודאי אין נראה שנדחוק המזיק למכור את חלקו לניזק. ואם תאמר אם כן מאי קאמר מתניתין מני רבי עקיבא היא והלא גם רבי ישמעאל מודה דנוטל את השור כיון דאינו שוה אלא חצי נזק. יש לומר משום דמשמע ליה דמתניתין דקתני נוטל את השור דרוצה לומר מיד לפני העמדתו בדין ולכך קאמר דהיינו רבי עקיבא דאמר הוחלט השור ומיד משעת נזק קאמר מדלא הזכיר בית דין במילתיה כדקאמרינן לניזק ולמזיק אזהר להו דהמנא אבל לרבי ישמעאל נהי דנוטל את השור כשאינו שוה אלא חצי נזק כדפירשתי היינו דוקא לאחר שעמד בדין שבית דין מוסרין לו את השור לניזק לפרעון ההיזק כדפירשתי אבל לפני עמידתו בבית דין אין לו כלום בגוף השור והיינו טעמא משום דצריך לשומו בבית דין אם שוה יותר כדקאמר יושם השור בבית דין. ועוד כדקאמר בבית דין קא מזהר להו רחמנא. והשתא ניחא הא דקאמר מאי בינייהו דקאי אשור דקתני במתניתין דמיירי דאינו שוה אלא חצי נזק דהתם אפילו לרבי ישמעאל אינו יכול לסלקו כדפירשתי. ומסיק דהקדישו ניזק איכא בינייהו פירוש הקדישו קודם שעמד בדין דלרבי ישמעאל אינו קדוש שעדיין לא זכה בגוף השור לרבי ישמעאל כדפירשתי. וקשה לר"י על זה דכיון דקרא דוחצו את כספו מיירי בששוה יותר מחצי נזק ושם יכול לסלקו כדפירשתי אם כן מהיכא תיתי שלא יוכל לסלקו כשאינו שוה אלא החצי הא כיון דבהכי לא מיירי קרא אם כן נלמד הוא מאותו שור ששוה יותר שבו דיברה תורה. לכן נראה לר"י לפרש לפי שיטת ריב"א שאינו יכול לסלקו כלל אף כששוה יותר ולא פליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא שרבי עקיבא עושה החלטה משעת הנזק ורבי ישמעאל עושה החלטה בבית דין כדאמר יושם השור בבית דין והאי דקאמר יושם השור בבית דין לא שיכול לסלקו בזוזי אלא הכי קאמר ישומו בית דין את השור ואחר כך מחליטין אותו לניזק כנגד חצי נזקו. ואם תאמר אם כן היכי קאמר הקדישו ניזק איכא בינייהו דלרבי ישמעאל לא קדיש נהי דהוי בעל חוב מכל מקום כיון שאינו יכול לסלקו כדפירשתי יש לו כח להקדיש על כרחיה דהא לא קאמר רבא בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ולכך הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא משום דמצי למסלקיה בזוזי כדאמרינן בפרק כל שעה והכא לא מצי לסלק ליה כדפירשתי. וי"ל דמיירי התם שגבאו בעל חוב לבסוף אבל הכא מיירי שנתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו ולכך אינו קדוש לרבי ישמעאל ומכל מקום לרבי עקיבא קדוש דשותפי נינהו והוה של ניזק בשעת הקדש וכי נמי נתרצה לקבל מעות הוי כמכרה לו ומהאי טעמא נמי ניחא אף לאביי דאמר התם בעל חוב למפרע הוא גובה. תלמיד הר"ף ז"ל. ולרבי עקיבא קדוש. וא"ת והאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין וכו' אלמא חזינן דהנגזל שהוא שלו ולא נתייאש ממנו אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו ואם כן הניזק שמעולם לא בא ברשותו האיך יכול להקדישו. וי"ל דאחר שגבאו ובא ברשותו ולא קבל הדמים לרבי עקיבא אנו רואין כאלו מעיקרא כשהקדישו היה כבר בא ברשותו. וכן בגזל גדול נמי אם הקדישו הנגזל ואחר כך העמיד הגזלן בדין והוציאו מידו בבית דין הכי נמי דקדיש. והא דאמר רבי יוחנן דאינו קדוש הוא היכא שלא הוציאו בבית דין. הרא"ש ז"ל. זה מצאתי בפירוש רבינו מאיר הלוי ז"ל. איכא בינייהו דלרבי עקיבא קדוש. אף על גב דאי מודה מיפטר דקנס הוא מכל מקום השתא מיהא לא הודה כמו שכתבו התוספות. והנהנה ממנו תלוי ועומד אי מודה לא מעיל וכו'. הרא"ש ז"ל. לשתי הקושיות שמקשים התוספות למאן דאמר פלגא נזקא קנסא חדא מה שמקשים דבפרק נערה תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה דלרבי עקיבא האיך הוא קדושו הא אי מודה מיפטר דמודה בקנס פטור. ותירץ הראב"ד ז"ל דקנס דפלגא נזקא שאני דקרן הוא דמשלם ושותפין נינהו ומכי אודעיה שורך הזיק שורו של פלוני קרנא הוא דמחייב ואי קדים ומודה בבי דינא נמי לא מיפטר דמחמת ביעתותא דעדים הוא דקא מודה הילכך כי מסהדי עליה בבית דין איגלאי מילתא דמעיקרא נמי שותפי נינהו. ע"כ. הקדישו ניזק איכא בינייהו. והוא הדין כשמכרו ניזק איכא בינייהו והכא לרבותא נקט הקדישו לומר דלרבי ישמעאל אפילו הקדישו ניזק אינו צריך פדיון כלל ואף על גב דכי הקדישו מזיק מוקדש אפילו לרבי עקיבא משום דרבי אבא היינו דבהקדישו מזיק שהיה השור שלו משום גזרת רבי אבהו אבל הקדישו ניזק לרבי ישמעאל ליכא למיחש לדרבי אבהו דהרי זה כמקדיש שור המוחזק לחבירו. הרשב"א ז"ל. בעא מיניה רבא מרב נחמן מכרו מזיק לרבי ישמעאל מהו. פירוש אליבא דרבי עקיבא לא קא מיבעיא ליה דשותפי נינהו לגמרי אבל אליבא דרבי ישמעאל קא מיבעיא ליה כיון דאמר רבי ישמעאל דבעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ביה מכור או דילמא וכו'. הרא"ה ז"ל. למה מכור לרדיא. פירש רש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל שאם חרש בו לוקח אין מעלה שכר לניזק. ולפי דבריהם לרבי עקיבא דאינו מכור מעלה לוקח שכר לניזק. ואני מסתפק בדין זה דמזיק לרבי עקיבא כשמכרו במתכוון לגזול הוא דהניזק שותף הוא וגוזל שור וחרש בו אינו מעלה שכר לניזק דלאו אדעתיה דשכירות נחת ביה וכל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה וכדאיתא נמי לקמן בריש פרק הגוזל קמא גבי ההוא דגזל פדנא דתורי ולוקח מגזלן כגזלן דאתי מניה דמי דאיהו נמי לאו אדעתא דשכירות נחת. וכדאמר נמי בפרק הגוזל ואמרינן נמי התם התוקף בספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה רב אמר וכו' ע"כ לא פליגי וכו'. ונראה לפרש דלרבי ישמעאל דאמר יושם עד שיושם בבית דין ויחליטוהו לניזק הרי הוא של מזיק ומי שלקחו ממנו רשאי לחרוש בו ואינו נמנע אבל לרבי עקיבא אין ללוקח לחרוש ואם חרש נראה לי שכבר זכה בו. הרשב"א ז"ל. והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל מפקפקים על דברי רש"י ז"ל שהרי מוכר זה גזלן הוא וגוזל שחרש בו אינו מעלה שכר כמו שאמרו בפרק הגוזל בתוקף ספינתו וכו'. ומכל מקום אנו מפרשים דגזלן הוא דלא מחייב בדמי חרישה דגזלן קני ליח לגזלה לענין שבח שאינו משלם אלא בשעת גזלה אבל זו מקח טעות הוא והדר תורא והדר אגרא. ע"כ. למה מכור לרדיא. דהוה ליה כדאפותיקי מפורש ואינו מכור אלא לשעה וכשהגיעה זמנו לגבות גובה. שמע מינה לוה ומכר מטלטלי וכו'. משום דאיכא פלוגתא במלוה הכתובה בתורה אי ככתובה בשטר דמיא או לא מקשינן הכי סתמא דאפילו תימא ככתובה בשטר דמיא מכל מקום מטלטלין נינהו ולא משתעבדי כל שכן אליבא דהילכתא דקיימא לן מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא דקשיא טפי דהוה ליה מטלטלי ומלוה על פה שאני התם דכמה שעשאו אפותיקי דמי והאמר רבא עשה עבדו אפותיקי וכו' עשה עבדו אפותיקי בשטר בעל חוב גובה ממנו דאית ליה קלא דהאי עבד הוא כיון דאיכא שטר והוה ליה כשאר מלוה בשטר שגובה מן הלקוחות. שורו אפותיקי בשטר ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו דלית ליה קלא הי שור ניהו והוה ליה כמאן דליכא שטר וכמלוה על פה הכי נמי אפילו תימא דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ועשאו אפותיקי אפילו הכי לית ליה קול ואינו גובה מן הלקוחות כל שכן לדידן דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דלא מהני עשאו אפותיקי דהא רבא דאמר דלא מהני אפילו עשאו אפותיקי בשטר עבד מאי טעמא משום דאית ליה קלא להאי נמי קלא אית ליה דתורא נגחנא קרו ליה פירוש עבד מאי טעמא דגבו ליה מן הלקוחות בשעשאוהו אפותיקי בשטר משום דאית ליה קלא דהאי עבד גופיה הוא להאי נמי אית ליה קלא לגמרי אית ליה קלא להיזיקיה והוי ליה כעשאוהו אפותיקי בשטר ואית ליה קלא דהאי תורא הוא. ודווקא בשור תם דשור תם מתוך שמעידים עליו בבית דין להעידו ומשתלם מגופו יש לו קול אי זו נגיחה עשה אם היא ראשונה או שנייה או שלישית ולמי עשאה ואי זה שור הוא מה שאין כן במועד דנהי דאית ליה קלא דמועד הוא אבל אין קול לנגיחותיו שעשה. תאני רב תחליפא בר מערבא וכו' ומשמע לן דחד דומיא דאידך ואי מכרו לגמרי הקדישו לגמרי ואי מכרו לאו לגמרי הקדישו לאו לגמרי והיינו דקשיא לן מכרו מאן אילימא מזיק מכרו אינו מכור מני רבי עקיבא היא וכו' הקדישו מוקדש מאן אילימא מזיק דומיא דמכרו אתאן לרבי ישמעאל דאמר וכו' ולהכי מוקדש אלא כולה מתניתין אתא בניזק קמיירי מכרו ניזק אינו מכור מני רבי ישמעאל היא ולהכי אינו מכור לגמרי מעכשיו שיהיו הפירות מעכשיו שלו הקדישו ניזק מוקדש אתאן לרבי עקיבא לעולם מזיק וכו'. הרא"ה ז"ל. משום דרבי אבהו. כתבו בתוספות וקשה מכאן לפירוש רבינו תם דמפרש דבכל קדושה מפקעת מידי שעבוד ואפילו קדושת דמים וכו'. וקשה מה שייך הכא שעבוד אליבא דרבי עקיבא דהא לרבי עקיבא הוחלט השור לניזק והוא של הניזק לגמרי. ונראה שזה הדיבור של התוספות משום דרבי אבהו וכו' לא קאי הכא אליבא דרבי עקיבא אלא קאי לקמן אליבא דרבי ישמעאל דקאמר אמר מר מכרו מכור לרדיא דאלו לרבי עקיבא אינו מכור אפילו לרדיא ובמכרו מזיק איירי מדקאמר זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור והאי על כרחך במזיק. גליון. הקדישו מוקדש אפילו לרבי עקיבא משום דרבי אבהו דאמר רבי אבהו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. אבל מן הדין אינו קדוש אפילו הקדישו קדושת הגוף דהא שותפי נינהו. ואפילו לרבי ישמעאל נמי ודאי היכא דהקדישו קדושת הגוף קדוש מן הדין דהקדש קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד וכדאמרינן התם בכתובות קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין עצמן מידי שעבוד דרבא נמי בקדושת הגוף איירי וכדפרישנא התם אבל הקדישו קדושת דמים אפילו לרבי ישמעאל מן הדין אינו קדוש אלא משום דרבי אבהו. והא דרבי אבהו איתיה בערכין עלה דמתניתין דמי שהיו עליו כתובת אשה ובעל חוב בתשעים מנה והיו לו נכסים בתשעים מנה עמד והקדישן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. ואמרינן עלה מאי טעמא אמר רבי אבהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון פירש רש"י ז"ל דמן הדין ודאי אינו קדוש שאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אלא שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והכי אתיא הא דהכא דאפילו לרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו. ומסתברא ודאי דליתא להא דתנן התם מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו אלא כשבעלי חובות מוקדמין אבל כשהן מאוחרין אסור לעשות כן. הרא"ה ז"ל. לא נצרכה אלא לפחת שחיטה. דמשום פחת שפחתו מיתה פטור היכא דלא סגי ליה בשרו לתשלומין אבל כל היכא דסגי ליה שקיל ליה ואפילו כוליה. הרא"ה ז"ל. זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור. כלומר דלא דאין דינא דגרמי דהיינו הא כדאמרינן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו דמאן דלא דאין דינא דגרמי פוטר ליה ומאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה ככשורי לצלמי. הרא"ה ז"ל. זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור. דקדק ה"ר יהונתן ז"ל מוירצבורג מדלא מחייב מדרבי נתן שהרי החופר בקרקע חבירו בורות שיחין ומערות חייב לפרוע לבעל הקרקע הפסדו וכיון דחייב לו יתחייב לבעל חובו מדרבי נתן דאמר הנושה בחבירו וכו' אלמא דלא מחייב מדרבי נתן אלא כגון ראובן שלוה משמעון ושוב לוה שמעון מלוי דבעידנא שנשתעבד שמעון ללוי נשתעבד לו כמו כן ראובן שהיה משועבד לשמעון באותה שעה אבל אם שמעון לוה מלוי תחילה ושוב לוה ראובן משמעון לא משתעבד ראובן ללוי והיינו טעמא דפטור הכא. ור"מ אמר דלאו דיוקא הוא דהכא מיירי בכהאי גוונא שאין המזיק חייב לבעלים כלום כגון ההיא דקיימינן עלה שחטו ונתנו במתנה שהבעלים בעצמן עשו ההיזק וכהאי גוונא המזיק שעבודו של חבירו כגון שראובן עשה שדהו אפותיקי לשמעון ואמר לא יהא לך פרעון אלא מזו דומיא דשור תם שאינו משלם אלא מגופו והלך ראובן בעצמו וחפר בו בורות שיחין ומערות וכן השורף שטרותיו של חבירו לא עשה היזק אלא למלוה. הרא"ש ז"ל. פשיטא מ"ד התם הוא דאמר ליה מאי חסרתיך קא משמע לן. זו גירסת הספרים ופירוש פשיטא למה ליה למידק מסיפא הא שמעינן לה מרישא דקתני הקדישו מוקדש ומינה איפשיטא לן דמזיק שעבודו פטור. ויש נוסחא אחרת במקצת הספרים מהו דתימא הכא הוא דלא חסריה ולא מידי זיקא בעלמא הוא דשקיל מיניה קמשמע לן. והכי פירושו למה ליה לרב הונא למימר זאת אומרת פשיטא ודאי זאת אומרת כן ופריק איצטריך דאי לא הוה אמינא בעלמא המזיק שעבוד חייב ושאני הכא דלא אזקיה ולא מידי וכו'. והראב"ד ז"ל דחה והדין עמו דלנוסחא זו ודאי קשה דמעיקרא קילא ליה שחיטה משאר מזיקי שעבוד ולבסוף חמירא ליה טפי ושויא כחופר בורות שיחין ומערות. הרשב"א ז"ל. הא נמי רבה אמרה. הקשה ר"מ וכי משום דרבה אמרה לא יאמר גם כן רב הונא אפשר שלא שמעה בשם רבה. ותירץ דפריך מכח זה דרב הונא ידע להא דרבה לקמן בפרק הגוזל עצים דאמרינן התם אמר רב דימי הא דרבה פלוגתא דרבי שמעון ורבנן. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אימור דשמעת ליה לרבי שמעון וכו' פירוש ואפילו רבי שמעון אית ליה דרבה ואם כן ידע להא והוה ליה למימר תניא כוותיה דרבה. ועוד פירוש ואפילו רבי שמעון אמרה ורב הונא מפרש עלה דרבנן ורבי שמעון סברי כוותיה וכיון דאייתי עליה ראיה ממתניתין למה ליה לאיתויי ראיה הכא מברייתא. הרא"ש ז"ל. +
מהרש"א - חידושי הלכותבד"ה ה"א צער לחודיה כו' מק"ו דאדם שאין משלם כופר מה לאדם שמשלם צער כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דהא האי ק"ו מאדם שאין משלם כופר כו' איכא לעיל בס"פ כיצד הרגל וכתבו התוספות דליכא למיפרך מה לאדם שכן מועד מתחילתו משום דנזקי אדם מנזקי אדם יליף ומה"ט נמי ליכא למפרך הך פירכא מה לאדם שמשלם צער ודו"ק: בד"ה איכא בינייהו כו' לר' עקיבא דמכרו אמזיק וניזק קאי וההיא דמרובה נמי גלי קרא למאן דאית ליה עכ"ל מיהו ר' עקיבא לא ס"ל התם דגלי קרא דהא קסבר שיוצא בשינו ועינו ואין להקשות לפי זה לדבריהם דלעיל דאימא לר' עקיבא כיון דמשעת הנזק ברשותיה קאי הוה גברא כבר בר תשלומין ולא משלמי הזוממין כלום וההוא דמרובה אליבא דר' עקיבא אזלא דלא גלי לן קרא התם ואין העבד זוכה בשחרורו עד שעת העמדה בדין ולכך פריך שפיר דכוליה עבד בעי לשלומי דאכתי כו' די"ל דע"כ הך ברייתא לא אתיא כר' עקיבא דא"כ דמי עינו נמי לא ניתנו ליה לרב דהא קסבר דיוצא בשינו ועינו וק"ל: +
חכמת שלמהרש"י בד"ה לפוטרו כו' לשלם נזק ולא כו' כצ"ל: תוס' בד"ה איכא בינייהו כו' דכל זמן דלא כו' כצ"ל: +
מהר"ם שיףגמרא מאן דמתני לה אהא כ"ש אקמייתא ומאן כו'. לעיל לא עביד מאן דמתני לענין ד' דברים משום דפשיט טפי מאן דמחייב ברישא כ"ש בסיפא ומאן דמתני אסיפא בהכרח ברישא פטור מד' דברים [דאי מגלות גם בסיפא פטור] אבל לענין גלות אף למאן דמתני אסיפא היה אפשר לומר דברישא חייב גלות דלא הוי קרוב למזיד קמ"ל כ"ש רישא אי משום דיותר הרישא קרובה לאונס כו' או משום שאינו דומה ליער וכמ"ש התוס' בד"ה מאן דמתני והכא לא היה לו לומר מאן דמתלי לענין גלות דהא מאן דמתני לה אקמייתא בע"כ נמי פטור בהא כדקאמר ומצא פרט כו' ומאן דמתני לה אהא פטור נמי בקמייתא דהא קתני ברישא פטור דליכא למימר פטור מד' דברים דהא הכא הוי אונס טפי וחייב בד' דברים והיה צריך לעשות מאן דמתני רק אלישנא דמתני אסיפא לחוד (ע) וזה נראה פשוט וכתבתיו לפי שראיתי ביש"ש שלא הבין הדברים כן ועוד הבין כוונת התוס' הא דלעיל מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא [במ"ש התוס' משום דדמיא סיפא טפי ליער מרישא] היינו לס"ד דגמרא דלעיל דפטור בסיפא לפי שאינו דומה ליער זה לרשותו כו' וגם ז"א ודו"ק: בתוס' בד"ה והוציא הלה כו' דאין לו לחשוב שיסלקו הכרים כו'. כיון דאין לו לחשוב שיבאו אחרים ויסלקו הכרים א"כ הזריקה לא היתה פשיעה ולא פשע בזריקה ואף אם קדם אחר כך הוא עצמו וסלקו פטור דגרמא בעלמא הוא וק"ל. בתוס' בד"ה איכא בינייהו כו' אבל הכא אם נתרצה הניזק כו'. כתבו אם נתרצה הניזק ולכאורה הול"ל אם המזיק רוצה ליתן לו מעות לר"י אינו קדוש ולר"ע קדוש כו' משום דא"כ לא היה לו לתלמודא לומר הקדישו ניזק איכא בינייהו רק איכא בינייהו למר יכול לסלקו ולמר אינו יכול כיון דלר"י אינו קדוש משום שיכול לסלקו במעות ולר' עקיבא קדוש דלא יכול לסלקו בע"כ להכי פירשו אם נתרצה הניזק כו' [אף אם נאמר דאף לר"י אינו יכול לסלקו] ואפ"ה איכא בינייהו לענין הקדש ואה"נ דהומ"ל איכא בינייהו אם יכול לסלקו היכא שאין הניזק מתרצה וכמ"ש בסמוך ד"ה הקדישו ניזק כו'. ומ"ש ועוד דלר"ע קדוש הגוף והשבח כו' היינו דאיכא בינייהו לענין שבח אף היכא שהמזיק מגבהו לבסוף השור עם השבח וק"ל: +
רש"שתד"ה שני שוורים תימה כו' שא"צ היא וי"ל דלר"ע כו'. אנכי תמה דלכאורה לר"ע דשותפי נינהו (מיד משעת הנזק אף קודם העמדה בדין כמ"ש התוס' לקמן בד"ה א"ב והתו"ח בר"פ דלקמן שכ' שקודם שפסקו אה"ד אפי' לר"ע לאו שותפי נינהו ע"ש נעלמו ממנו דברי תוס' הללו ומש"כ שם כמ"ש התוי"ט בשם הרא"ש בד"ה רש"א ע"ש דאין שום רמז לזה) ואם כחש המזיק הוה ברשות שניהם (כדלקמן לד) וא"כ ה"א דניזק ראשון יפסיד לפי ערך חלקו בשור המזיקו הח"נ כשהוזק אח"כ משור תם קמ"ל דאינו נפסד כלל בזה וכמש"כ לענין ברח בסה"ד ועי' בנ"י ובסמ"ע ר"ס ת"ב ועדיין דין זה צריך לי תלמוד וכן מש"כ הנ"י וראוי שתדע כו' כגון כו' לפיכך דין הוא כו' ויגבה האחרון מן הראשון עשרים זוז ע"ש באריכות (והביאו הסמ"ע שם סק"ב אלא שנפל ט"ס בדבריו) ואמאי דכיון דניזק הראשון היה לו חלק שותפות במזיקו ארבעים זוז שהוא חמישית שוויו ואח"כ הוזק בחציו ואין לגבות ממזיקו רק כ' זוז נמצא יש הפסד שמונים זוז מהראוי שגם הוא יפסיד ערך חלקו בו שהוא חלק חמישית דהיינו ששה עשר זוז וישאר בשורו ששוה עשרים זוז והמזיק הא' ישלים לו עוד ד' זוז ואם מיירי שנגחו שניהם זה את זה בב"א הוה א"ש אבל הרי כ' בסמוך בשם הרמ"ה וכ"כ הרא"ש דמיירי גם בשחבל השני בראשון לאח"ז וכמש"כ הרמ"א שם ויקשה ג"כ דאפי' הנזקים שוים היה ראוי שיפסיד הניזק הראשון לפי ערך חלקו שהיה לו בהניזק השני וכנ"ל ולעד"נ דהרא"ש תברי' לגזיזי' בסוף המשנה במש"כ וסברתו משום שהתחילו כאחת כו' משמע דמוקי למתניתין דוקא בב"א אך לשון התוספתא שהביא הרי"ף לא משמע כן וכן לשון הרמב"ם בספ"ט בחבורו וצ"ע בזה: תד"ה לפוטרו וד"ה הוה אמינא. עמש"כ (בגיטין מב ב) בתד"ה ושור בעז"ה. ובסד"ה לפוטרו צ"ל יכול לקנות שור כשלו בכ"ף: גמרא רי"ש סבר בע"ח הוא כו'. ר"ל הניזק דבכ"מ בש"ס הונח שם בע"ח על המלוה ולקמן בסמוך עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה הימנו כו' וכן לקמן ר"פ שור שנגח ד' וה' קאמר הש"ס אי לרי"ש דאמר בעלי חובות נינהו ע"כ דשב על הניזוקין מדקאמר בל"ר והתוי"ט ל"ד במש"כ ודלא כרי"ש דאמר כו' דמזיק בע"ח דניזק הוא. ואולי תפס לישנא דברייתא דקורין למי שיש לו נושים הרבה שהוא בע"ח גדול ואפשר דהוא בלשון סגי נהור: תד"ה הקדישו ומילי טובא דבריש שור שנגח כו'. כצ"ל: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרתוס' ד"ה לפוטרו וכו' ושבת הוי בכלל נזק. עי' גיטין דף מב ע"ב תוס' ד"ה ושור. ד"ה הוה אמינא וכו' מק"ו דאדם שאין משלם כופר. כדלעיל דף כו ע"א: +
פני יהושעבגמרא רב זביד משמיה דרבא מתני לה אהא ומצא פרט לממציא כו' מכאן אמר ראב"י מי שיצתה כו'. אף על גב דהא מילתא דראב"י מתניתין היא בפ"ק דמכות אפ"ה לא מתני רבא למימרא דויב"ח אמתניתין משום דהתם רישא דמתני' איירי בזורק אבן לרה"ר א"כ בלא"ה יש לחייבו בד' דברים אפי' בממציא א"ע דאכתי הוי ליה תחילתו בפשיעה דברה"ר שכיחי אינשי טובא משא"כ הכא בברייתא דאקרא קאי דכתיב ומצא את רעהו ביער ולגבי יער לא הוי תחילתו בפשיעה גמורה אלא קרוב לפשיעה וסופו באונס למי שממציא א"ע וקמ"ל ריב"ח דאפילו הכי חייב בד' דברים ואהא מסיק שפיר בגמ' דמאן דמתני אקמייתא בהא פטור לגמרי משא"כ אי הוה איירי בר"ה כה"ג נראה דלכ"ע חייב מיהו למסקנא דפ"ק דמכות דמוקמינן למתניתין בזורק לאשפה אפשר דאין לחלק והשתא א"ש הא דאיצטריך לאוקמי למתניתין בזורק לאשפה אפילו למאן דמתני לדריב"ח ארישא והיינו משום מלתא דראב"י כדפרישית ובחנם נדחקו התוספות לעיל בד"ה מיתיבי דסוגיא דמכות לא אתיא כמאן דמתני ארישא ודוק היטב: בגמרא רב זביד מתני וכו' מאן דמתני אהא כ"ש אקמייתא ובפרש"י מאן דמתני אהא חייב בד' דברים וכו' עכ"ל. הא דלא קאמר הש"ס נמי להיפוך מאן דמתני אקמייתא פטור מגלות כ"ש אהא וכו' לפי דפטור מגלות אינו מדברי ריב"ח אלא בברייתא עצמה מפ' שפטור מגלות וא"כ לא שייך כלל לומר מאן דמתני לענין גלות ולענין הטעם לא שייך לומר כן כמ"ש לעיל דהא בברייתא יליף בהדיא הטעם מומצא וא"כ ע"כ דלא סיים ריב"ח בהאי לישנא שאינו דומה ליער אלא לעיקר החידוש לענין החיוב בד' דברים לכך מפ' מאן דמתני לענין ד' דברים ודו"ק: בגמרא דאי דשכיח בבית מ"ט דת"ק. אפילו מאן דמתני להא דריב"ח אסיפא דאפילו ברשות פטור מגלות מקשה הכא שפיר דהתם הטעם משום דה"ל שוגג קרוב למזיד אבל הכא דלענין כופר איירי לא שייך האי טעמא וק"ל: בתוס' בד"ה שני שוורים וכו' וא"ת דכולה מתני' שא"צ היא וכו'. עי' מ"ש הרא"ש בזה אליבא דרש"י ועיין בנ"י באורך: בד"ה ה"א צער לחודא וא"ת מהיכא תיתי וכו' מה לאדם שמשלם צער עכ"ל. וכ' מהרש"א ויש לדקדק דהא לעיל בסוף פ' כיצד הרגל כ' התוספות דליכא למיפרך מה לאדם שכן מועד מתחילתו משום דנזקין מנזקין יליף ומה"ט נמי ליכא למיפרך הכא מה לאדם שמשלם צער עכ"ל וכוונתו שהרי מצי שפיר ללמוד הק"ו הכא נזקין מנזקין מה נזק כופר שאינו משלם באדם חייב בשור ד' דברים שחייב באדם אינו דין שחייב בשור דאזיק אדם זהו תורף כוונת מהרש"א ודבריו נפלאים בעיני שהרי בדרך זה אדרבה יותר איכא למפרך אסוף הדין ונאמר צער יוכיח שחייב באדם ואפ"ה פטור בשור משא"כ לעיל סוף פ' כיצד הרגל דפרכת שכן מועד מתחילתו לא שייך בל' יוכיח כתבו התוספות שפיר ודו"ק וזה ברור: בד"ה איכא בינייהו וכו' באותו הדיבור ונראה דאף על גב דלר"ע ק"ל ברשותו משעת הנזק קודם שהעמידו בדין וכו' אף על גב דקי"ל פלגא נזקא קנסא מ"מ אם העידו וכו'. עכ"ל כוונתם בזה נמשך למה שכתבו קודם לזה דאפילו ר' ישמעאל מודה שאם גבאו לבסוף קדוש למפרע א"כ ע"כ דלר"ע קדוש אפילו אם לא גבאו כלל והיינו משום דכגבאו דמי וע"ז כ' ואף על גב דקי"ל פלגא נזקא קנסא פי' וא"כ יש לתמוה היאך אמרינן דכגבוי דמי דהא אי מודה ביה מיפטר אפ"ה ס"ל לר"ע דלא אכפת לן בזה וא"כ היה מהראוי לומר דמה"ט גופא יסבור ר"ע דלענין עדים זוממין נמי לא איכפת לן בהאי סברא דאי מודה בה מיפטר ע"ז כ' תוספות דאי מודה ר"ע לזה דלענין אם העידו עדים וכו' אמרינן שפיר בעידנא דמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא וכו' והיינו דשמא הוי מודה ומיפטר וע"ז כתבו דמוכח כן במרובה וכו' וק"ל: |