דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 219ימים לסיום הש״ס

בבא קמא ל ע"א - טקסט הדף מנוקד

מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּוּ'
לָא קַשְׁיָא הָא דִידֵיהּ הָא דְרַבֵּיהּ
מַתְנִי' הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזְּקוּ בָּהֶן אֲחֵרִים חַיָּיב בְּנִזְקָן
גְּמָ' אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּנִטְנְפוּ כֵּלָיו בְּמַיִם אֲבָל הוּא עַצְמוֹ פָּטוּר קַרְקַע עוֹלָם הִזִּיקַתּוּ
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב לֹא יְהֵא אֶלָּא כְּרִפְשׁוֹ
מִי סָבְרַתְּ דְּלָא תַּמּוּ מַיָּא בִּדְתַמּוּ מַיָּא
וְתַרְתֵּי לְמָה לִי
חֲדָא בִּימוֹת הַחַמָּה וַחֲדָא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים
דְּתַנְיָא כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ פּוֹתְקִין בִּיבוֹתֵיהֶן וְגוֹרְפִין מְעָרוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה אֵין לָהֶן רְשׁוּת וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּרְשׁוּת אִם הִזִּיקוּ חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם
הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ [וְכוּ'] אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַפְרִיחַ אֲבָל מְצַמְצֵם לָא מַאי טַעְמָא פָּטוּר אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים
תָּנוּ רַבָּנַן הַמַּצְנִיעַ קוֹצוֹתָיו וּזְכוּכִיּוֹתָיו לְתוֹךְ כּוֹתֶל שֶׁל חֲבֵירוֹ וּבָא בַּעַל כּוֹתֶל וְסָתַר כּוֹתְלוֹ וְנָפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ חַיָּיב הַמַּצְנִיעַ
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכוֹתֶל רָעוּעַ אֲבָל בְּכוֹתֶל בָּרִיא הַמַּצְנִיעַ פָּטוּר וְחַיָּיב בַּעַל הַכּוֹתֶל
אָמַר רָבִינָא זֹאת אוֹמֶרֶת הַמְכַסָּה בּוֹרוֹ בְּדׇלְיוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וּבָא בַּעַל דְּלִי וְנָטַל דׇּלְיוֹ חַיָּיב בַּעַל הַבּוֹר
פְּשִׁיטָא
מַהוּ דְּתֵימָא הָתָם הוּא דְּלָא הֲוִי יָדַע לֵיהּ דְּלוֹדְעֵיהּ אֲבָל הָכָא דְּיָדַע לֵיהּ הֲוָה לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן
תָּנוּ רַבָּנַן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַצְנִיעִים קוֹצוֹתֵיהֶם וּזְכוּכִיּוֹתֵיהֶם בְּתוֹךְ שְׂדוֹתֵיהֶן וּמַעֲמִיקִים לָהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב הַמַּחֲרֵישָׁה
רַב שֵׁשֶׁת שָׁדֵי לְהוּ בְּנוּרָא רָבָא שָׁדֵי לְהוּ בְּדִגְלַת
אָמַר רַב יְהוּדָה הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא לְקַיֵּים מִילֵּי דִּנְזִיקִין רָבָא אָמַר מִילֵּי דְאָבוֹת וְאָמְרִי לַהּ מִילֵּי דִּבְרָכוֹת
מַתְנִי' הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כׇּל הַמְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה
הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ
גְּמָ' לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה
דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים אָדָם מוֹצִיא זִבְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְצוֹבְרוֹ כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִישּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְּהֵמָה שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאִם הִזִּיק מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק
וְהָתְנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנֵר חֲנוּכָּה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת מַאי לָאו מִשּׁוּם רְשׁוּת בֵּית דִּין
לָא מִשּׁוּם רְשׁוּת מִצְוָה דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנֵר חֲנוּכָּה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא רְשׁוּת מִצְוָה
תָּא שְׁמַע כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּרִין לְקַלְקֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם הִזִּיקוּ חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר
אָמַר רַב נַחְמָן מַתְנִיתִין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא
רַב אָשֵׁי אָמַר
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

ומקשה הגמרא: והאמר רבי אלעזר  משום רבי ישמעאל: שני דברים אינם ברשותו של אדם, ועשאו הכתוב כאילו הם ברשותו, ואחד מהם בור ברשות הרבים. ומוכח שהמפקיר נזקיו חייב.

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. הא דידיה, הוא עצמו סבר שהמפקיר נזקיו פטור. והא דמשמע מדבריו שהמפקיר נזקיו חייב, זה מה שאמר בשמו דרביה, רבי ישמעאל.

מתניתין:

השופך מים ברשות הרבים, [212] והוזק בהן אחר, השופך חייב בנזקו.

המצניע את הקוץ ואת הזכוכית ברשות הרבים, והגודר את גדרו בקוצים כשהקוצים בולטים לרשות הרבים. וכן גדר שנפל לרשות הרבים, והוזקו בהן אחרים, חייב בנזקן.

גמרא:

אמר רב: הא דאמרינן השופך מים ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקו, לא שנו, לא אמרו כן אלא בזמן דנטנפו כליו של הניזק במים, שאז בעל המים חייב עליהם כדין ממונו המזיק [מדין שור]. ומדובר באופן שלא הפקיר בעל המים את מימיו. [213] אבל אם הוזק הוא עצמו, כגון שנתקל במים ונחבט בקרקע, השופך פטור, משום שקרקע העולם הזיקתו, ולא חייבה התורה מדין בור אלא כשהוזק מחמת הבור עצמו. ובגמרא לעיל [כח ב] מובא ששמואל חולק, ומפרש את המשנה בנזקי אדם ולא בנזקי כלים, שכן כל תקלה מבורו למדנו, ובור פטור על הכלים. אמר ליה רב הונא לרב: מאחר ולדבריך מדובר בלא הפקיר את מימיו, נמצא שהמים שנתערבו עם העפר ונעשו טיט, עדיין שייכים לו, ואם כן לא יהא דינו של הטיט אלא כרפשו, כשם שהמשליך רפש ברשות הרבים ולא הפקירו חייב בנזקיו, כך בעל המים יתחייב בנזקי הטיט הנוצר ממימיו. [214]

והשיב רב לרב הונא: מי סברת, האם הינך סבור שהמשנה מדברת באופן דלא תמו מיא, ונשארו מים מעורבים בעפר, לא, המשנה עוסקת בשופך מים לרשות הרבים, ובדתמו מיא, והוחלק אחד במקום שפיכת המים שנותר חלק גם לאחר שנבלעו המים בארץ. [215]

ומקשה הגמרא: תרתי למה לי!? לשם מה חזרה המשנה לשנות דין זה, הרי לעיל כבר נאמר נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית, ופירשה רב כשהוזקו כליו במים וחייב מדין שור. [216] ומתרצת הגמרא: הוצרכה המשנה לחזור ולשנות הלכה זו, חדא, לתקלה שהניחה בימות החמה, שאין לו רשות לכך. וחדא, לתקלה בימות הגשמים, שאף על פי שיש לו רשות לכך, חייב. [217]

דתניא: כל אלו שאמרו חכמים [218] שמותר להם להשתמש ברשות הרבים. דהיינו פותקין את ביבותיהן פותחים את הצינור המוליך שופכים מחוץ לבית, וגורפין לרשות הרבים את הזבל המצטבר בתוך מערותיהן -

בימות החמה אין להן רשות לעשות כן, מפני שהוא מקלקל את רשות הרבים, ובימות הגשמים יש להם רשות.

ואף על פי שהוציאו ברשות, אם הזיקו חייבין לשלם. [219]

שנינו במשנה: המצניע את הקוץ [וכו']:

אמר רבי יוחנן: הא דאמרינן שאם גדר בקוצים חייב, לא שנו, אלא במפריח שהוציא את הקוצים לעבר רשות הרבים, במקום שהולכים בו בני אדם, ועשויין להינזק מהם.

אבל אם לא יצאו לרשות הרבים, והגודר היה מצמצם את הגדר מעט לתוך רשותו ונמצא שמקום בליטת הקוצים הוא בתוך רשותו, פטור. [220]

מאי טעמא פטור?

אמר רב אחא בריה דרב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם ההולכים ברשות הרבים להתחכך בכתלים. [221]

תנו רבנן: אדם המצניע קוצותיו, קוצים שלו, וזכוכיותיו, לתוך כותל של חבירו, ללא ידיעת בעל הכותל, ובא בעל הכותל, וסתר כותלו, ונפל הכותל עם הקוצים והזכוכיות לרשות הרבים, והזיקו הקוצים, חייב המצניע, שהיה עליו להעלות בדעתו שבזמן שיסתור בעל הכותל את כותלו, יתפזרו הקוצים והזכוכיות ויזיקו את הרבים. [222] אבל בעל הכותל פטור, שכן המצניע נחשב כבעל התקלה. [223]

אמר רבי יוחנן, זה דשנינו חייב המצניע, לא שנו אלא כשהצניע בכותל רעוע, העומד ליפול, והיה לו להעלות בדעתו שהכותל עומד ליסתר, והקוצים יפלו לרשות הרבים, ואסור להצניע שם. [224] אבל בכותל בריא, המצניע פטור, משום שאינו חייב להעלות בדעתו שמא יסתר הכותל, וחייב בעל הכותל [225] לפנות את הקוצים והזכוכיות לאחר שנפלו, ואם היה לו שהות כדי לפנות ולא פינה חייב. [226]

אמר רבינא, זאת אומרת, מכאן נלמד, כי המכסה את בורו בדליו של חבירו, ללא הסכמתו, ובא בעל הדלי ונטל את דליו, חייב בעל הבור, [227] מפני שהוא יודע שבשעה שירצה בעל הדלי את דליו יבא ויקחנו, ונמצא שמלכתחילה לא כיסה את בורו כראוי. [228]

ותמהה הגמרא: פשיטא!?

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, התם, במצניע את קוציו, הטעם שבעל הכותל פטור, הוא משום דלא הוי ידע ליה שיש לו קוצים בתוך כותלו, דלודעיה, כדי להודיע לבעל הקוצים לקחתם לפני שיסתור כותלו. ולכן על המצניע לתת את דעתו לכך שבעל הכותל יסתור את כותלו עם הקוצים שבפנים. [229]

אבל הכא, במכסה בורו בדליו של חבירו, דבעל הדלי ידע ליה שיש מתחת לדלי בור, הוא אמינא דהוה ליה לאודועיה לבעל הבור לפני שלוקח את דליו. [230]

קא משמע לן, שבעל הדלי רשאי לקחת את דליו ואינו צריך להודיע לבעל הבור, [231] ובעל הבור חייב.

תנו רבנן: חסידים הראשונים היו מצניעים את קוצותיהם וזכוכיותיהם, בתוך אדמת שדותיהן, כדי שלא יוכלו להזיק לעולם.

ומעמיקים להן שלושה טפחים, כדי שלא יעכב את המחרישה. [232]

רב ששת שדי להו בנורא זרקם לאש.

רבא שדי להו בדגלת זרקם לנהר החידקל.

אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא הרוצה להיקרא חסיד, לקיים מילי דנזיקין. [233] רבא אמר, הרוצה להיקרא חסיד, עליו לקיים מילי דאבות. [234]

ואמרי לה, עליו לדקדק במילי דברכות. [235]

מתניתין:

המוציא את תבנו [תבואה הנשארת מהעומרים לאחר הדישה] וקשו [הנשאר מחובר לקרקע לאחר הקצירה] לרשות הרבים כדי שיהפכו לזבלים כשירקבו, [236]

והוזק בהן אחר חייב בנזקו. והטעם מבואר בגמרא, שאפילו בשעת הוצאת זבלים אין היתר להוציא תבן וקש כיוון שהם מחליקים ביותר, אבל מותר להוציא זבל שאינו מחליק בשעת הוצאת זבלים. [237]

וכל הקודם לזכות בהן, זכה, משום שקנסו חכמים את המניח תקלה ברשות הרבים. [238]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא רק המוציא תבן וקש חייב, אלא כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו, כגון המוציא זבל בשעת הוצאת זבלים, חייבין לשלם. וכל הקודם בהן זכה. [239]

ההופך את הגלל, צואת בקר המונחת הפקר [240] ברשות הרבים, קנאה והרי היא שלו ואם הוזק בהן אחר, ההופכה חייב בנזקו. [241]

גמרא:

נאמר במשנה: המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהם אחר, חייב.

ודנה הגמרא: לימא מתניתין דלא כרבי יהודה.

דתניא, רבי יהודה אומר: דרך בני אדם להעביר את הזבל שנצבר בימות הגשמים בחצר אל השדה, כדי להשביח את הקרקע. ובשעת הוצאת הזבלים מהחצר לשדה, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים, וצוברו אוספו כל שלשים יום, מזמן ההוצאה [242] כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, ויהא ראוי לזיבול.

שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ. [243]

ומשמע מדברי רבי יהודה, שהמוציא זבלו בזמן הוצאת זבלים, אם הזיקו פטור, ואילו המשנה לא חילקה בין המוציא בזמן הוצאת זבלים לשלא בזמן הוצאה, ומשמע שבכל מקרה המוציא חייב.

ודוחה הגמרא: לעולם המשנה מדברת גם בהוציא תבנו וקשו בהיתר כגון בשעת הוצאת זבלים, [244] ואפילו תימא, תאמר שמשנתנו היא גם רבי יהודה, לא תיקשי, שכן מודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק, למרות שיש לו רשות לכך. [245]

ותמהה הגמרא: והתנן, רבי יהודה אומר, גמל טעון פשתן שעבר ליד חנות שהנר דולק בפתחה ונשרף הפשתן, בעל הנר חייב לשלם. אבל אם נשרף הפשתן בנר חנוכה, בעל הנר פטור מפני שהוא דולק שם ברשות.

מאי לאו, כוונת רבי יהודה הפוטר "מפני שהוא ברשות", היינו משום שיש לו רשות בית דין להניח את הנר ברשות הרבים, הרי שהמוציא תקלה לרשות הרבים ברשות בית דין, אם הוזק בה אדם, המניחה פטור, וכיצד נקטה הגמרא כי רבי יהודה מודה שהמוציא תקלה ברשות בית דין, אם הזיק חייב.

מתרצת הגמרא: לא, אין כוונת רבי יהודה שהמניח נר חנוכה פטור על נזקיו מפני שהוא ברשות בית דין, אלא משום רשות מצוה, שכן מצווה להניח נר חנוכה ברשות הרבים.

כדתניא, רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות מצוה. [246]

ובמקום שיש מצווה להניח את האש ברשות הרבים, אם הוזק בה אדם, המניחה פטור. מה שאין כן המניח תקלה ברשות הרבים בזמן הוצאת זבלים, אף על פי שמותר לו להוציא, אם הוזק בה אדם חייב.

ושוב מביאה הגמרא ראיה שרבי יהודה פוטר גם במניח תקלה ברשות בית דין.

תא שמע: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים, כגון הפותקים ביבותיהם וגורפים מערותיהם, אם הזיקו חייבין לשלם. ורבי יהודה פוטר. [247]

ואם כן נמצא שמשנתנו שחייבה את המוציא תבנו וקשו לזבלים והזיקו, היא דלא כרב יהודה.

דוחה הגמרא: אמר רב נחמן, רבי יהודה מדבר במוציא את תבנו וקשו בזמן הוצאת הזבלים שהותר לו לעשות כן, ולכן אם הוזק בהן אדם, פטור בנזקיו.

אבל במתניתין מדובר במוציא תבנו וקשו שלא בשעת הוצאת זבלים, שאין לו היתר לכך, ואם כן משנתנו אף כרבי יהודה היא, שכן גם רבי יהודה מודה שהמוציא שלא בזמן הוצאת זבלים חייב. [248]

הערות

[212] הראב"ד בשיטה פירש שמדובר בשפך מים כדי שיתערב בהם העפר ויעשה טיט. ובאבן האזל [נזקי ממון יג יב] ביאר בדעת הרמב"ם שמדובר בשפך סתם, ואדרבה אם יעשו המים טיט יפקירם שאין לו צורך בו.

[213] כי אם הפקיר את מימיו אינם אלא בור [בין לרב ובין לשמואל] ופטור בנזקי כלים, וגם בנזקי האדם פטור שכן לדעת רב, במקרה שקרקע עולם הזיקתו, לא חייבתו עליו תורה מדין בור. ולדעת שמואל המשנה מדברת בהפקיר את מימיו וחייב בנזקי אדם שנחבט בקרקע עולם, ועל הכלים פטור. וראה בתוספות כח ב ד"ה ונישוף, שמדובר שנחבט בקרקע שהמים עליה, ובלאו הכי גם שמואל פוטר. והרי"ף [דף כב א] נקט, שההלכה כרב, דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. והנימוקי יוסף [כג א] כתב שזו גם דעת רש"י. והקשה המאירי, כיצד יפרש הרי"ף את המשנה, אם בנזקי גופו, הרי מסקינן להבלו ולא לחבטו ופטור על נזקי קרקע עולם. ואם בנזקי ממונו, הרי פסק הריף [יג ב] כשמואל דאמר כולם מבורו למדנו, ובור פטור על הכלים. ותירץ המאירי: א. כאן מדובר בנזק הנעשה בשעת שפיכה ממש שאז חייב מדין שורו גם לשמואל. ב. לא אמר רב להבלו ולא לחבטו אלא בבור ממש. אבל בתקלה שאינה חפירה חייב גם על קרקע העולם. וכן כתב המגיד משנה [נזקי ממון יג יב] בדעת הרי"ף. אבל בשלטי הגיבורים כתב [דף יד אות א] שלדעת הרי"ף השופך אכן יהיה פטור משום שכולם מבורו למדנו, ובור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, הילכך פטור בין על גוף ובין על כלים, בין הפקיר ובין לא הפקיר. וכתב באבן האזל שלפי דבריו, מה שחייבה המשנה את השופך היינו משום מדובר בלא תמו מיא ונעשה רפש והוזק האדם ברפש, ראה בהמשך הגמרא.

[214] לכאורה קושיית הגמרא היא שיתחייב גם על נזקי האדם מדין שור, שכן הוא ניזוק מחמת ממון השופך. וכן ביאר בעל המאור "כשם שההופך את הגלל ברשות הרבים חייב בין בנזקי אדם ובין בנזקי כלים כך זה יהא חייב". וצריך ביאור הרי העפר שהתערב עם המים אינו שלו, ומדוע סבר רב הונא שהשופך מתחייב על נזקי העפר שהתערב במים. ובמלא הרועים ביאר את קושיית הגמרא באופן אחר: לא יהא אלא כריפשו, כיוון שנתערב העפר עם המים, נמצא שהנזק אינו מממונו אלא מהעפר שאינו שלו, והרי הוא ככורה בור שהנופל ניזוק מהעפר שאינו שלו, ואם כן מדוע אמר רב שהוא חייב על הכלים, הרי העפר נידון כבור ופטור על הכלים, ומאידך חייב בנזקי האדם, ומדוע פטר רב כשהוזק הוא עצמו. וכן ביאר באבן האזל בדעת הרמב"ם והתוספות. אבל החזון איש ביאר את קושיית הגמרא כפשוטה, מדוע אינו חייב על נזקי העפר מדין ממונו. והטעם לכך שהעפר נידון כממונו, הוא משום שקנאו על ידי המים שהם ככלי המחזיק את העפר. עיין שם. ועיין בראב"ד בשיטה שכתב, כיון שמלכתחילה שפך כדי לגבל בהם את העפר שיהיה טיט, נעשה הטיט שלו לכל נזקיו. וראה אור שמח [נזקי ממון יב י].

[215] להלכה פסקו הרמב"ם [נזקי ממון יב יד] הטור והשו"ע [תי יז] כשמואל דאמר בור שחייבה עליו התורה להבלו וכל שכן לחבטו [ודלא כהרי"ף שפסק כרב]. ולפי זה חיובו של השופך הוא מדין בור וחייב על נזקי האדם. ואין צריך לפרש את המשנה בתמו מיא. והתוספות גרסו במסקנת הגמרא: לא, בדלא תמו מיא כלומר שהמים לא נבלעו כלל והם עומדים צלולים על האדמה, ולכן אינו חייב על ריפשו, ולפי זה, לשמואל אפשר לפרש שהמשנה מדברת גם בדתמו מיא היינו שנבלעו באדמה ונעשו רפש, וחייב מדין בור על נזקי האדם. וכתב הרמב"ם [נזקי ממון יג יב]: נבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה והוחלק ונפל והוזק בקרקע, הרי זה חייב בנזקיו. וביאר הראב"ד שגירסת הרמב"ם כמו תוספות, דלמסקנא רב מפרש בדלא תמו מיא, וכיוון שהרמב"ם פוסק כשמואל העמיד את המשנה בדתמו מיא ונעשו רפש. גם המגיד משנה נקט שהרמב"ם גורס כמו תוספות, אלא שלדעתו הרמב"ם הביא הלכה שלא הוזכרה בגמרא לגירסא זו, שאם נבלעו המים בארץ ולא נעשו רפש, אלא שהארץ נעשית חלקה [כמו לגירסת רש"י למסקנת רב] מחמת המים חייב בנזקי המים כדין בור.

[216] מלשון הגמרא נראה שקושיה זו היא המשך לדברי רב. אבל לדעת שמואל לא קשה, עיין פני יהושע. ובאמת בסוגיה להלן [בסוף העמוד] מבואר שהמשנה מחייבת דווקא שלא בזמן הוצאת זבלים, עיין שם בפני יהושע.

[217] ביאר הנימוקי יוסף: "דאי אשמועינן בימות החמה, הוה אמינא התם הוא דמיחייב דהא לית ליה רשותא. אבל בימות הגשמים דברשות קא עביד, אימא לא מיחייב, [קמ"ל שגם בימות הגשמים חייב]. ואי אשמועינן בימות הגשמים, הוא אמינא, ימות הגשמים הוא דלא מיחייב אלא היכי דשפיך בכוונה. אבל ימות החמה אפילו שלא בכוונה חייב, קא משמע לן דבמתכווין דווקא חייב".

[218] לא התבאר בגמרא מהו מקור התקנה. אבל לפי המבואר בבית יוסף [ראה הערה 31] נראה שלדעת רבי יהודה זו אחת מתקנות יהושע שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, וקיבלו את דבריו להלכה שיש היתר להוציא את הזבלים אבל לא קיבלו את מה שתלה תקנה זו ביהושע, אלא זו מתקנת חכמים. ויתכן שהסכימו עימו שזו תקנת יהושע אבל לא שעל מנת כן הנחיל את הארץ, וראה להלן שיש בזה נפקא מינה. ובגדר התקנה נחלקו הפוסקים הלבוש [עיר שושן תיד א] כתב שמלכתחילה הותר להוציא זבלים רק על מנת שישמרו עליהם בעודם בחוץ והסמ"ע [שם ו] חולק ראה להלן הערה

[219] לעיל ו א

[220] באופן זה הבור נמצא ברשותו, ומכל מקום, יש לרבים רשות ללכת שם. וכתב הרא"ש [סימן ה] שלמאן דאמר [מט ב] בור ברשותו פטור אין כאן חידוש, והמשנה מדברת גם למאן דאמר בור ברשותו חייב דהמצמצם פטור, לפי שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים. [וראה בתוספות לעיל כט ב ד"ה אלא רבי יוחנן]

[221] ביאר הנימוקי יוסף, שלא היה לבעל הגדר להעלות בדעתו שיבא אדם להתחכך בגדרו. ודקדק הרמ"ה, שאם חפר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים, ולא היה שם גדר, שדרך בני אדם ללכת גם על קצה רשות הרבים, בעל הבור חייב דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שילכו סמוך לחצירו, ורק להתחכך בכותל אין דרכם. אבל ללכת סמוך ללא חיכוך בכותל דרכם.

[222] לעיל [כט ב] נאמר בגמרא: המוצא בור מגולה וסתמו, וחזר וחפרו, השני חייב, וזה שחפר מעיקרא פטור. ולכאורה קשה, מדוע כאן המצניע בכותל חייב הרי בעל הכותל חזר וחפרו בזה שסתר את כותלו, ועליו להתחייב בבור. ותירץ הרא"ש שבעל הכותל לא עשה מעשה היזק לפי שהוא רק סתר את כותלו וממילא נפלו הקוצים לרשות הרבים, והראשון הוי כמשליך חפציו לרשות הרבים. וביאר החזון איש שאין כוונת הרא"ש לומר שהסותר אינו נחשב כזורק את הקוצים ברשות הרבים, דהוי מעשה הנגרם ממילא, אלא כוונתו היא כיון שמותר לו לסתור כותלו, אינו חייב לעיין, ופטור על נזקי הקוצים שלאחר הנפילה. אבל אם נפלו הקוצים והזיקו בשעת הנפילה, חייב הסותר כדין אדם המזיק. וכן מבואר בנימוקי יוסף והביאו הטור [תטו] שהסותר חייב אם נפלו הקוצים מכוחו על אחר. והב"ח דקדק מדברי הרא"ש גופא כהנימוקי יוסף, כי משמע מדבריו דדווקא אם נפלו הקוצים ממילא בעל הכותל פטור. אבל אם עשה מעשה הראוי להתחייב חייב מדין מזיק בידיים. ועיין באר הגולה [אות ז] שתמה, שמדברי הרא"ש משמע דלא כהנימוקי יוסף, ובעל הכותל פטור גם מנזקים שנעשו בשעת הנפילה.

[223] ברש"י [ד"ה מהו דתימא] מבואר, שבעל הכותל יודע בקיומם של הקוצים בתוך כותלו, ואף על פי כן אינו חייב בנזקיהם כיוון שבעל הקוצים נידון ככורה הבור. [למרות שבשעה שהניחם שם אינו כורה בור ממש מכל מקום, הוא נידון כבור המתגלגל, וכמניח כיסוי העשוי להינטל על שפת בור. דברי יחזקאל נ ד, ועיין חזון איש ב כ] אבל הנימוקי יוסף כתב: "דלא הוא ליה לאסוקי אדעתיה מילתא דלאו אורחיה למיעבד", ומבואר שבעל הכותל פטור כי הוא אנוס. וראה להלן שהבאנו את דעת החזון איש בזה.

[224] כתב הנימוקי יוסף בשם הרמ"ה דאם סתר אחר את הכותל הרעוע הסותר חייב. ואף על פי שפשע המצניע. ובמאירי להלן משמע שהמצניע חייב. וכתב הדברי יחזקאל, שלדעת רש"י המפרש שמדובר בידע בעל הכותל מהקוצים, צריך לומר שבכל אופן בעל הקוצים חייב משום שהוא נידון כמניח את הקוצים ברשות הרבים כמו מכסה בור בכיסוי העתיד להינטל [ולכן בעל הכותל אינו חייב על הפלת הקוצים ברשות הרבים], ולפי זה אין חילוק מי יסתור את הכותל, בכל מקרה בעל הקוצים חייב, שכן הוא נידון כאילו לא כיסה כלל את קוציו, וכדעת המאירי. ועיין שם שהוכיח בדעת התוספות כמו הנימוקי יוסף וכן כתב החזון איש.

[225] ברש"י ד"ה וחייב מבואר שחיובו של בעל הכותל בריא הוא "דהוה ליה לאצנעינהו", כלומר, על בעל הכותל לפנות את הקוצים. אבל אינו חייב על עצם סתירת כותלו. אך במסורת הש"ס ישנה גירסא: "חייב בעל הכותל, משום דשני למיסתר כותל בריא". וכך כתב גם בנימוקי יוסף "דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דמצנעי ביה אינשי וכפותח בור המכוסה כראוי דמי". וראה בנחלת דוד שתמה על כך, וכי אין אדם רשאי לסתור את שלו כפי העולה על רצונו?

[226] לכאורה צריך ביאור, מדוע בכותל רעוע אין בעל הכותל חייב לפנותם לאחר שנפלו, אמנם בעל הקוצים פשע בהנחתם. אבל כעת גם בעל הכותל יודע מהקוצים, ומדוע אינו חייב לפנותם. וכתב המלא הרועים, כיון שכבר חל החיוב על המצניע, נפטר בעל הכותל מלפנות. ובדברי יחזקאל [נ] הוסיף שהמצניע בכותל העומד ליסתר אינו נחשב מצניע כלל, ושוב לא שייך לחייב את בעל הכותל. ולפי זה בעל כותל רעוע אינו נפטר מחמת שהוא אנוס, אלא מחמת שאחר חייב. אבל בכותל בריא שאי אפשר לחייב את המצניע חזר החיוב לבעל הכותל. וכן מדויק ברש"י [ד"ה מהו דתימא] וכבר הבאנו שלדעת הנימוקי יוסף בעל הכותל הרעוע פטור מפני שהוא אנוס, וראה בהערות לתוספות [ד"ה וחייב] וראה הערה הבאה.

[227] לדעת רש"י שהפטור של בעל הכותל הוא משום שבעל הקוצים פשע, הכא נמי בעל הדלי פטור מפני שבעל הבור פשע בעצם כריית הבור. אבל לדעת הנימוקי יוסף שבעל הכותל נידון כאנוס, לכאורה אינו מובן מהו הדמיון לבעל דלי שנטל את דליו, הרי הוא אינו אנוס ומדוע הותר לו לקחת את דליו. וביאר החזון איש, שהנימוקי יוסף לשיטתו דסבר שאם נפלו הקוצים מכוחו של בעל הכותל, הרי הוא חייב כדין אדם המזיק, ולפי זה יוצא שעליו לעיין בכותל לפני שסותרו שמא יש שם קוצים, ואף על פי כן אם הזיקו הקוצים לאחר הנפילה, בעל הכותל פטור, ועל כרחך הסיבה היא שיש חיוב על המצניע יותר מבעל הכותל. ולכן הבינה הגמרא שהוא הדין בנוטל דליו של חבירו, כיוון שהוא ברשות, והחופר הוא שלא ברשות, החופר חייב ובעל הדלי פטור. ולפי זה נמצא שהנימוקי יוסף מודה שהפטור של בעל הכותל ובעל הדלי אינו משום שהוא אנוס, אלא מפני שהראשון כבר נתחייב.

[228] לדעת הרמ"ה, אם יקח אחר את הדלי הוא יהיה חייב בנזקי הבור ולא בעל הבור. אבל המאירי כאן כתב, שגם אם אחר נטל את כיסוי הבור, בעל הבור חייב שהרי פשע. ובדברי יחזקאל [נ] ביאר, דהמאירי סובר שהמכסה בורו בדליו של חבירו אינו נקרא מכסה את הבור כי הכיסוי עומד להינטל בכל שעה, וממילא אין חילוק מי נטל את הדלי, אם בעליו או אחר, בכל מקרה המכסה לא כיסה כראוי, וחייב בנזקי הבור. אבל הרמ"ה למד שהפשיעה בכיסוי בור בדלי של חבירו היא בזה שיש לדלי בעלים, ומותר לבעלים לקחת את דליו, ובאמת הבור נחשב כמכוסה, רק מאחר ומותר לבעל הדלי לקחת את שלו, על בעל הבור לשלם את נזקי הבור, ולפי זה אם אחר יקח את הדלי שאין לו היתר לכך בעל הבור פטור, כי הבור בעיקרו מכוסה.

[229] כך פירש רש"י, ומתוך דבריו משמע שבעל הכותל לא יכל להודיע לבעל הקוצים. אבל הוא עצמו ידע מקיומם של הקוצים בכותלו. ובכל אופן אם סתר את כותלו הרעוע, פטור, וראה לעיל את ביאורם של המלא הרועים והדברי יחזקאל. ולדעת הנימוקי יוסף דמפרש שבעל הכותל אינו יודע מהקוצים, ולפיכך הוא פטור דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה, צריך לומר שהצריכותא כך היא: מהו דתימא התם בעל הכותל פטור, משום דלא ידע לאודועי לבעל הקוצים, לפי שהוא בעצמו לא ידע מהימצאות הקוצים בכותלו, ולכך גם אינו יכול להודיע לבעליהם שיטלם לפני סתירת הכותל. אבל במכסה בורו בדליו של חבירו, על בעל הדלי להודיע לבעל הבור לפני שנוטל את דליו.

[230] לכאורה נראה שהסלקא דעתך היא כיון שפשע בעל הדלי בזה שהיה לו להודיע לבעל הבור ולא הודיע, היה מקום לחייבו וליפטור את בעל הבור. ותמה המלא הרועים, הרי גם בעל כותל רעוע שהיה יכול לאסוף את הקוצים לאחר מיכן הרי הוא פטור, כיוון שהמצניע כבר פשע והבור שלו. ואם כן הוא הדין יהיה במכסה שהיה יכול להודיע ולא הודיע, כיון שבעל הבור כבר פשע, שוב אי אפשר לחייב את בעל הדלי. ותירץ, דהיה הוא אמינא שמותר לבעל הבור לסמוך על בעל הדלי שיודיענו לפני שנוטל את דליו, הילכך בעל הדלי הוא הפושע. וממילא בעל הבור אינו דומה למצניע, משום שהמצניע אינו יכול לסמוך על בעל הכותל שיאסוף את הקוצים לאחר שיפלו, כי יש בזה טירחא, וממילא המצניע נידון כפושע ושוב בעל הכותל פטור. אבל בעל הבור פטור. קא משמע לן שבעל הבור נידון כמצניע וחייב, ובעל הדלי נידון כבעל כותל רעוע, ופטור.

[231] הדרכי משה [תי] הקשה על תשובת הרא"ש [קא ג] שכתב באחד שסמך חבית ברשות הרבים באבן חבירו, ובא חבירו ולקחה ונשברה החבית, בעל האבן חייב, דהוה ליה לסמכה באבן אחר. ואילו בסוגיין מבואר שבעל הדלי יכול לקחת את דליו ואינו חייב להודיע לבעל הבור, וכל שכן שאינו חייב לכסותו בכיסוי אחר. ובהגהות דרישה ופרישה תירץ, שהלוקח את האבן שתחת החבית גורם מיד לשבירתה, ולכן עליו להניח אבן אחרת במקומה. אבל הלוקח דלי מעל בורו של חבירו אינו מזיק ממש, אלא שעל ידי זה נעשה היזק אחר כך, ולכן אינו חייב לכסותו. ובדברי יחזקאל [נ ה] תירץ דהמכסה בורו בדליו של חבירו ביודעו שהכיסוי עתיד להילקח, מלכתחילה הוא נידון כאילו לא כיסה את בורו, וממילא מותר לבעל הדלי לקחת את דליו ולא לכסות או להודיע לבעל הבור, שכן הבור נקרא בור שאינו מכוסה, בין אם הדלי מעליו ובין אם נלקח כבר, ועל כן בעל הדלי לא נקרא פותח בור. אבל הסומך חבית באבן חבירו, אמנם אסור לו להשתמש בשל חבירו. אבל זה לא מתיר לבעל האבן לשבור את החבית ועליו לסומכה באבן אחרת.

[232] המאירי פירש שלא תתעכב בהם המחרישה. התוספות הרא"ש ורבינו ישעיה בשיטה הביאו בשם הירושלמי "שלא תעלם המחרישה", ולפי זה, חלק מהמידת חסידות היא להטמינם בעומק שלא יצאו על ידי המחרישה.

[233] ה"ר יונתן בשיטה ביאר, "שחוששין גם לדבר שאינו רגיל כדי שיתרחקו מהיזק הבריות". והנימוקי יוסף הוסיף שנזהר בכל הלכות ממונות נזקין גזל אבידה אונאה וריבית, ומכל מקום, הנזהר רק בהלכות אלו אינו נקרא "חסיד" אלא "חסידא", שכן חסיד הוא המתחסד עם השמים ועם הבריות.

[234] רבי יונתן בשיטה פירש "מילי דאבות אלו אבות דרבי נתן שהן פירקי דחסידי". והנימוקי יוסף כתב שלדעת רבינא [הרי"ף גרס רבינא במקום רבא] בכל אלו נקרא חסידא. אבל חסיד גמור אינו נקרא עד שיקיים את שלושת הדברים נזקין אבות וברכות. ולפי זה רבינא לא הוסיף עוד אופן להיות חסידא, אלא הוא בא לפרש את רב יהודה וה"אמרי לה". ויתכן שפירש כן משום שמסכת אבות כוללת את כל הענינים. וכן משמע שהבין הרמח"ל במסילת ישרים [יט]: "ואמרי לה לקיים מילי דאבות ששם נכללים ענינים מכל החלקים".

[235] רבינו חננאל פירש שנזהר בהלכות ברכות כגון באיסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. וצ"ב מדוע המדקדק בזה נחשב לחסיד, הרי זהו חיוב מעיקר הדין. עיין אליה רבה [רב א] הרשב"א כתב שבנזיקין אבות וברכות הוזכרו הלכות שנהגו בהם חסידים הראשונים, בנזיקין מוזכר חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם בשדותם, ובאבות האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד. ובברכות נאמר חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים. ולפי זה מילי דברכות היינו שמדקדק בתפילה. וכתב רבינו יהונתן כי בפחות משלושה אלו לא יוכל להיות חסיד, שישמר מהיזק חבירו ושיהי וותרן בממונו ושיתפלל בכוונה שלימה. וביאור דבריו יתכן על פי המהרש"א בח"א שכתב שיש לאדם להיות טוב בשלושה חלקים, לשמים לבריות ולעצמו, וכל אחד מהאמוראים נקט חלק אחד מהם שהוא לדעתו העיקרי שבהם, רבי יהודה סבר המקיים מילי דנזיקין יהיה טוב לבריות, ועל ידי זה יוכל להגיע לחסידות. רבינא סבר המקיים מילי דאבות יהיה טוב לעצמו בזה שיהיה לו מידות והנהגות טובות [וכן כתב המהר"ל כאן - המידות הטובות הם שלימות עצמו! כלומר מידות אינם מעלה בבין אדם לחבירו בלבד, אלא אף בינו לעצמו]. וה"אמרי לה" סברי, שהמקיים מילי דברכות יהיה טוב לשמים, ובזה יקנה את מידת ה ח סידות. ולפי זה לכולי עלמא הרוצה להגיע למעלה העליונה של חסידות צריך שיהיו כל מעשיו על הצד היותר טוב, ולא נחלקו אלא מהי המעלה העיקרית, לפיכך עליו לקיים את כולם. וכן כתב המהר"ל. ויתכן שאף רבינו יהונתן מפרש כמו הנימוקי יוסף שהמקיים אחד מכל אלו אינו "חסיד" אלא "חסידא", והרוצה להיות חסיד עליו לקיים את כולם. ועין בן יהוידע.

[236] במאירי פירש שהוציאם כדי שיהיה נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, וכן משמע ברמב"ם.

[237] למסקנת הגמרא מותר להוציא זבל בשעת הוצאת זבלים, והטעם שחייבה המשנה את המוציא לשלם, רב נחמן אמר מפני שמדובר שלא בשעת הוצאת זבלים, ורב אשי סבר שאפילו בשעת הוצאת זבלים אסור להוציא תבן וקש מפני שהם גורמים החלקה יתירה. ופסקו הטור והשולחן ערוך כרב אשי.

[238] בתוספות יום טוב מבואר כי התבן והקש הם הפקר גמור, ומכל מקום, המניחם חייב בנזקיהם כי המפקיר נזקיו שלא באונס חייב. ובשיטה הוסיף בשם הרב מסרקסטא שגם לאחר שהזיקו כל הקודם זכה בהם למרות שהבעלים כבר נתחייבו בדמי הנזק.

[239] זהו פירושו השני של רש"י וכך פירש הרע"ב במשנה, ובפירוש הראשון כ' רש"י דלתנא קמא קנסוהו חכמים שמותר לכל אדם לזכות בשבח שהשביח התבן והקש, ורשב"ג הוסיף שאפשר לזכות גם בגוף התבן והקש. ומכל מקום, משמע בגמרא שמהמשנה אין ראיה שזו המחלוקת בין חכמים לרשב"ג וכמבואר בתוספות [עמוד ב ד"ה לימא], ורק מהברייתא משמע שזו אכן מחלוקתם, ולכן הבאנו את הפירוש השני. ולכאורה קשה, מדוע לרשב"ג קנסו את המוציא ברשות שכל הקודם זכה, ובתוספות [ד"ה אפילו] הקשו כן בסלקא דעתך בגמרא לחכמים ותירצו שהקנס הוא על לאחר שעברו שלושים, דאף על פי שההוצאה היתה ברשות אין לו רשות להשאירם שם, וכמו כן יש לומר בדעת רשב"ג. וברא"ש תירץ דכל הקודם זכה בהן לאחר שהזיקו. הגליון בשיטה נקט שהמחלוקת לפי רש"י היא דלחכמים אם הוציא ברשות לא קנסו שיוכל לזכות בגופן, ולרשב"ג יכול לזכות אפילו בגופן. אבל המוציא שלא ברשות לכולי עלמא יכול לזכות אפילו בגופם.

[240] לעיל כט ב העמידה הגמרא את המשנה בגלל המופקר ברשות הרבים, ובא אחד והפכה שקנה את הגלל וחייב בנזקיו, ואמר רבי אלעזר לא שנו אלא שהתכווין לקנות את הגלל. אבל לא נתכווין, לא זכה בה. ומפרש רב אשי שההכרח של רבי אלעזר הוא ממה שנאמר ההופך את הגלל ומשמע שלא הגביהה יותר משלושה טפחים, ולכן אם התכווין לקנותה קונה מדין הבטה בהפקר או מדין הגבהה [ראה בהערות את מחלוקת הראשונים בזה], ואם לא לא קנה. אבל בגמרא משמע שמדובר גם בגלל שאינו של הפקר וההופכו חייב בנזקיו גם ללא שנעשה הגלל ברשותו. וכדמצינו [ו א] במי שבועט בבור המתגלגל שהוא חייב למרות שלא קנאו.

[241] בגמרא מבואר שבגלל לא נאמר כל הקודם זכה בו משום שאינו משביח, וביאר הנימוקי יוסף כיון שאינו משהה אותו זמן רב ברשות הרבים לא קנסו בו. והמאירי ביאר שיותר ראוי לקנוס את מה שהשביח שלא כדין, ומאידך מבואר בתוספות [עמוד ב ד"ה תבנו] שזה גופא שאין בו שבח זה הסיבה שחייב בנזקים אפילו בשעת הוצאת זבלים, שכן אין לו תועלת בהוצאת הגלל, ולא התירו להוציא אלא זבל וכיוצא שמשביחים יותר ברשות הרבים.

[242] ברש"י כאן ולהלן [פא ב] ד"ה צוברו משמע שרשאי להניחו עד שלושים יום. אבל בבא מציעא קיח ב פירש רש"י: משלושים לשלושים חוזר וצוברו כדי שיהא נישף יפה. והקשה הרש"ש אם כן אין לדבר סוף.

[243] להלן [פא א] הביאה הגמרא עשרה תנאים התנה יהושע לפני הנחלת הארץ, והקשתה הגמרא ותו ליכא, והא איכא דרבי יהודה וכו', ומתרצת הגמרא: ביחידאי לא אמרינן. וכתב הרי"ף [מא ב] דמשמע מזה שאין ההלכה כרבי יהודה. והרא"ש [פרק י סימן טז] כתב דלרבי יהודה התקין יהושע שני דברים. האחד שמותר להניח זבלים ברשות הרבים, והשני שאם הוזק בו אחר פטור. [וכאן בתירוץ הגמרא מבואר שגם לרבי יהודה חייב לשלם אבל למסקנא תירוץ זה נדחה], ואמנם אין ההלכה כמותו שהמוציא ברשות פטור [כמבואר ב"מ קיח ב]. אבל לענין עצם תקנת יהושע שבשעת הוצאת זבלים מותר להוציאם כולי עלמא מודים. וכן כתב המגיד משנה בדעת הרמב"ם. [נזקי ממון יג טו]. אבל הבית יוסף [רעד] ובכסף משנה נזקי ממון [ה ג] דקדק מכך שהרמב"ם הביא את ההיתר של שעת הוצאת זבלים בנפרד משאר תקנות יהושע, שרבי יהודה נדחה רק ממה שאמר שזו תקנת יהושע. אבל ההלכה כמותו שמותר להוציא זבלים. ותמה עליו הלחם משנה, הרי בפרק יג כתב הרמב"ם שאם הזיק חייב, ומוכח שאין ההלכה כרבי יהודה אפילו לענין ההיתר של הוצאת זבלים. וראה בתורת חיים [דבריו יובאו להלן] להלן שאף לדעת רבי יהודה לא כל מוציא ברשות בית דין פטור, אלא רק המוציא מתקנת יהושע משום שבזה נאמר שעל מנת כן הנחיל את הארץ, דמדע שעיקר התקנה היא לפטור מהתשלומים [כמו שדייקו בתוספות ד"ה מתניתין]. ולפי זה יש לומר שמטעם זה פסק הרמב"ם שבשעת הוצאת זבלים חייב, שכן אמנם מותר להוציא את הזבלים. אבל ההיתר אינו מחמת תקנת יהושע אלא תקנת בית דין, ובזה לכולי עלמא אם הזיק חייב. והנה הקשו האחרונים על הטור, שבסימן רעד הביא את מחלוקת הרי"ף והרא"ש, ובסימן תיד הביא רק את דעת אביו הרא"ש. ובעיקר דברי הרי"ף הקשה הב"ח שבפרקין [יד א] כתב שאין ההלכה כמותו משום שמצינו כמה אמוראים כמותו בשיטה אחת ואין הלכה כשיטה ואילו בפרק עשירי [דף מא ב] דקדק שאין ההלכה כמותו משום שנאמר עליו כיחידאה לא מוקמינן. ולפי דברי הבית יוסף יתכן לומר שלדעת הרי"ף בשני דברים אין ההלכה כרבי יהודה. מה שהוכיח הרי"ף ממה שנאמר עליו "כיחידאה לא מוקמינן", שאין ההלכה כמותו, היינו במה שתלה תקנה זו ביהושע. ומה שהוכיח הרי"ף מזה שדברי רבי יהודה בשיטה נאמרו ואין ההלכה כשיטה, היינו במה שפטר את המוציא ברשות. אבל בעצם ההיתר להוציא זבלים בשעת הוצאת זבלים ההלכה כרבי יהודה, ומשום כך כשהזכיר הטור בסימן רעד את תקנות יהושע הזכיר שהרי"ף סובר שאין זה מתקנות יהושע. אבל כשהזכיר הטור בסימן תיד את עצם ההיתר להוציא זבלים, לא הביא את דעת הרי"ף. והנימוקי יוסף כתב שאין ההלכה כרבי יהודה לגמרי, ואפילו בשעת הוצאת זבלים אסור להוציא.

[244] הקשו התוספות, כיצד יתכן להעמיד את המשנה במוציא זבלים ברשות, הרי נאמר בהמשך כל הקודם בהם זכה, ומשמע שהוציא שלא ברשות ולפיכך קנסוהו. ותירצו דכל הקודם זכה לאחר שלושים יום אם לא הכניסו לביתו. וראה בהערות לתוספות. והרא"ש בשיטה תירץ, שכל הקודם זכה היינו לאחר שהזיק, דאף שהוציא ברשות, אם הזיק קנסוהו רבנן וכן כתב רבינו פרץ. כתב הטור [תיד] בשעת הוצאת זבלים יש לו רשות להוציאם וכו' ומיהו אם הזיק חייב לשלם, ולאחר שהזיק כל הקודם זכה, וכתב הנחלת דוד שקושיית התוספות הכריחתו לכך. ורבים תמהו, הרי לא מצינו בכל המזיקים שיהא הניזק זוכה בדבר המזיק לאחר הנזק, ומדוע כאן קנסוהו יותר, וראה בביאור הגר"א [תיד יג] שהביא מקור לדברי הטור מדברי רש"י לעיל כא א ד"ה לימא שנקט כי המוציא פירות שלא על מנת להשביחם והזיקו כל הקודם בהם זכה. ובשילטי הגיבורים [ב"מ עב ב] כתב על פי המבואר בהמשך הגמרא שהמוציא תבן וקש והתרו בו לכולי עלמא קנסו גופן משום שבחן, והכא נמי המוציא זבלים נידון כאילו הותר לו להוציא זבלים בתנאי שלא יזיק והרי הוא מותרה ועומד ולכך קנסוהו. אמנם עדיין צריך ביאור מדוע תבנו וקשו שאסור להוציאם קנסו יותר מכל מזיק שהוציאם לרשות הרבים, ובזה לא שייך לומר שהוא מותרה, ולכאורה צריך לומר שהקנס "כל הקודם זכה" נאמר דווקא במניח תקלה כזו שברצונו שיעברו עליה אנשים, וממילא אם אסור לו להוציא או שהתירו לו והזיק דינו חמור יותר מכל מניח תקלה ברשות הרבים, שכן כל מניח תקלה אינו רוצה שיתקלו בה אנשים, ועל כל פנים אין לו תועלת אם יתקלו בה, ועל כן אינו חייב אלא בדמי הנזק, מה שאין כן מוציא זבלים כדי שידרכו עליהם להשביחם ראוי לקנוס יותר.

[245] הר"ן בבבא מציעא [קיח ב] ביאר בקושיית הגמרא שם, כיון שההיתר להוציא זבלים הוא מתקנת יהושע ולא מדינא, בוודאי שהמוציא זבליו פטור שאם לא כן לא היה מתקן יהושע תקנה שעל ידה יבואו לידי פסידא. ולפי זה צריך ביאור תירוץ הגמרא מודה רבי יהודה שאם הזיק חייב. ועוד הקשו המאירי [לעיל לב א] והפסקי רי"ד הרי מצינו לעיל שהרץ ברשות והוזקו בו פטור שכן רץ ברשות ומדוע המוציא כאן ברשות חייב. וכתב הלבוש [תיד א] שלא נתן להם רשות להוציא זבלים אלא על מנת שישמרו עליהם שלא יזיקו, והסמ"ע [תיד ו] כתב, שאלמלי תקנת יהושע לא היו רוצים להוציא כדי שלא ינזקו מהם ויתבעום לבית דין ובא יהושע והתקין שכולם יוציאו וממילא כולם יזהרו ולא יבואו לידי מכשול. אבל אין חיוב לכל אחד לשמר את זבלו שלא יזיק. וראה מה שכתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל בהסכמה לספר ברכת אברהם. ועיין תוספות הרא"ש ב"מ קיח ב.

[246] כלומר מפני שהוא רשות בית דין דמצווה. רש"י. וביאר ההפלאה על פי האמור להלן סב ב שאפשר להניח נר חנוכה גם למעלה מעשרה ומכל מקום, לא חייבוהו רבנן לעשות כן, [למרות שאם יגביה ימנעו נזקים מההולכים ברשות הרבים] כיון שבמצווה קא עסיק, כולי האי לא אטרחוהו רבנן, וזו כוונת רש"י דאף על פי שאין מצווה להניח שם, אלא רבנן התירו לו כדי שלא להטריחו, מכל מקום, הוי רשות בית דין דמצווה. אבל רשות בית דין שלא במקום מצווה אינה פוטרתו מתשלומים. ועל דרך זה תירץ הנחלת דוד את קושיית הפני יהושע, לפי המסקנא דרבי יהודה סבר שהמוציא ברשות והזיק פטור, מדוע נקטה הברייתא שהוא פטור מפני שהוא מצווה תיפוק ליה שהוא פטור מפני שהוציא ברשות בית דין, ולפי הגמרא להלן אתי שפיר, כי אם מצד רשות בית דין היה הניזק יכול לומר לו היה לך להניחה למעלה מעשרה. אבל כיוון שזה מצווה לא אטרחוהו רבנן להניחה למעלה מעשרה ופטור. ובתורת חיים חידש דלא פטר רבי יהודה את המוציא ברשות אלא במוציא בשעת הוצאת זבלים שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ שיהיו פטורים מלשלם [כמו שדייקו התוספות ד"ה מתניתין]. אבל במקרה שיהיה לאדם רשות בית דין להניח תקלה, אם יזיק יתחייב אפילו לרבי יהודה, ואשר על כן נקטה הברייתא שבנר חנוכה פטור מפני שהוא מצווה. כי אם מצד רשות בית דין היה לו להתחייב.

[247] בתוספתא [ב ו] איתא, שלדברי רבי יהודה גם זה מתקנת יהושע. ולפי ביאור התורת חיים לעיל הערה קודמת יתכן שהמחלוקת היא לא בעצם הפטור, אלא האם זו תקנת יהושע, דלתנא קמא אינה מתקנת יהושע ולכן אף על פי שהוציא ברשות חייב, ולרבי יהודה זו תקנת יהושע, ולכן אם הזיק פטור.

[248] לדעת רב נחמן הנחת הגמרא לעיל שרבי יהודה מודה דאם הזיק חייב, אינה נכונה, ואדרבה המשנה מודה לרבי יהודה שבשעת הוצאת זבלים אם הזיק פטור. והקשה הפני יהושע, מה החידוש שהמוציא שלא בשעת הוצאת זבלים חייב, הרי כבר במשניות דלעיל מבואר שהמניח תקלה ברשות הרבים שלא ברשות חייב. ותירץ שמשום כך דקדק רב נחמן לומר "ורבי יהודה היא", שכן דעת רבי יהודה לעיל שהמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור, וקא משמע לן המשנה כאן דכל זה כשהפקיר. אבל אם לא הפקיר, אפילו שהניח בהיתר בזמן הוצאת זבלים, אם עברו שלושים ולא הכניס חייב. אבל גירסת הר"ח והרי"ף היא: מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים, ודברי הכל היא. ולפי זה נשאר קשה, מהו החידוש שהמוציא שלא בשעת הוצאת זבלים חייב. עיין שי למורא קי.

משום [בשם] ר' ישמעאל שאדם חייב על הבור אף שאינו ברשותו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] — שיטה דידיה [שלו], שסבור שעל נזקים שאינם שלו פטור. הא [זו] — דרביה [של רבו], כלומר, שאמר בשם ר' ישמעאל שסבור שחייב על נזקים אלה, אף כי הוא עצמו אינו סובר כן.

א משנה השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר — חייב השופך בנזקו. המצניע (טומן, מחביא) את הקוץ ואת הזכוכית באדמה, וכן הגודר את גדרו שבין רשותו לרשות הרבים בקוצים, וכן גדר שנפל לרשות הרבים, והוזקו בהן אחרים — הרי זה חייב בנזקן.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שהשופך מים ברשות הרבים חייב בנזקם, אמר רב: לא שנו אלא שנטנפו (נתלכלכו) כליו של העובר במים, אבל הוא עצמו שהוחלק בהם ונפל וניזוק — פטור השופך, כי קרקע עולם הזיקתו ולא המים.

אמר ליה [לו] רב הונא לרב: מדוע יפטר אם נחבט אדם בקרקע? לא יהא דינם של המים שנשפכו באותו המקום אלא כרפשו (הבוץ שלו) שהזיק ברשות הרבים שהרי עשו מים אלה טיט, וטיט זה שייך לו, וחייב על נזקיו!

ענה לו: מי סברת [האם סבור אתה] שמדובר שלא תמו נבלעו ויבשו מיא [המים] ונעשו רפש? כאן מדובר במקרה שכבר תמו מיא [המים] ונשארה רק לחלוחית, וממנה נתלכלכו בגדיו.

ושאל: אם כן תרתי [שתים] שתי הלכות בענין ניטנפו כליו למה לי? שהרי לשיטת רב כבר נאמרה הלכה זו במשנה הקודמת בענין הכד שנשבר והתלכלכו בגדיו במימיו!

ומשיבים: הלכה חדא [אחת] נאמרה לנזק שאירע בימות החמה, וחדא [ואחת] לנזק בימות הגשמים.

והסבר להבדל בדברים, ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן (פותחים את הביב המנקז את השפכים מביתם) לרשות הרבים, וגורפין (מנקים ומוציאים) החוצה את מי מערותיהן שהיו מכונסים בהן מים שריחם רע, שבימות החמה אין להן רשות לעשות זאת, ובימות הגשמים כיון שבין כה וכה יורד גשם יש להם רשות, ואף על פי שכל אלו ברשות הם מוציאים את המים, אם הזיקו אותם המים — חייבין לשלם. וכיון שיש הבדל לענין רשות לשפוך מים בין ימות החמה וימות הגשמים, היה צורך לשנות גם משנה ראשונה וגם משנה זו, שאף ששפך ברשות — חייב בנזקים.

ג נאמר במשנה כי המצניע את הקוץ ואת הזכוכית, והגודר את גדרו בקוצים — חייב בנזקו. ועל כך אמר ר' יוחנן: לא שנו במשנתנו אלא מפריח, שבנה את הגדר באופן שהיו הקוצים בולטים החוצה, אבל מצמצם, שקוצי הגדר היו בתוך רשותו שלו — לא חייב. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שפטור? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים, אלא בדרך כלל מרחיקים קצת מן הכותל, ונמצא שלא רק שהיה זה ברשותו, אלא שלא גרם היזק כלל ברשות הרבים.

ועוד באותו ענין, תנו רבנן [שנו חכמים]: המצניע קוצותיו (קוציו) וזכוכיותיו לתוך כותל של חבירו, ובא בעל כותל וסתר כותלו ונפל לרשות הרבים, והזיקו הקוצים והזכוכית — חייב המצניע.

אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא בכותל רעוע, שהיה המצניע צריך לשער שיהרסהו בעל הכותל במהרה, אבל בכותל בריא (חזק) — המצניע פטור, וחייב בעל הכותל.

אמר רבינא, זאת אומרת: המכסה בורו בדליו של חבירו, ובא בעל הדלי ונטל דליו ונגרם נזק בבור — חייב בעל הבור.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו שכן הוא], שהרי הוא בדיוק כדברי ר' יוחנן בענין המצניע קוצים בכותל רעוע, שמתחילת הצנעת המזיק (הבור או הקוץ) עומד הוא להפוך למזיק, ומה חידש רבינא בדבריו?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] דווקא בכותל הוא שפטור בעל הכותל, משום שלא הוי ידע ליה דלודעיה [ידע מיהו אותו שהצניע שיוכל להודיעו] שיוציא משם את קוציו, אבל הכא דידע ליה, הוה ליה לאודועיה [כאן שבעל הדלי הוא יודע אותו, את בעל הבור, היה לו להודיעו] שהוא נוטל משם את דליו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רבינא, שאף כאן אין עליו חובה להודיע לבעל הבור, ואין מוטלת עליו כלל אחריות לדבר.

ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן שלהן, ומעמיקים להן בהצנעה זו שלשה טפחים, כדי שלא יעכב את המחרישה.

רב ששת שדי להו בנורא [היה זורק אותם, את קוציו, באש], רבא שדי להו בדגלת [היה זורק אותם בתוך נהר חדקל] הכל כדי שלא להזיק את הבריות.

אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא [מי שרוצה להיות חסיד] — לקיים מילי [שיקיים את הדברים] של מסכת נזיקין כדי שיימנע מלהזיק את חביריו. רבא אמר שיקיים מילי [הדברים] שנאמרו במסכת אבות, ואמרי לה [ויש אומרים]: מילי [הדברים] שנידונים במסכת ברכות.

ד משנה המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, שרוצה להשתמש בהם אחר כך לשם זיבול, והוזק בהן אחר — חייב המוציא את הקש בנזקו, וכל הקודם לזכות בהן זכה בהם, שיכול כל אדם לקחת קש זה לעצמו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו בקלקול זה — חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה.

ההופך את הגלל (גללי בהמה) שהיו מונחים ברשות הרבים, והוזק בהן אחר — חייב בנזקו.

ה גמרא ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] המחייבת את המוציא תבנו וקשו בנזקים שנגרמו ברשות הרבים. היא שלא כשיטת ר' יהודה.

דתניא [שהרי שנינו בברייתא], שר' יהודה אומר: בשעת הוצאת הזבלים, כאשר דרך בני אדם לעשות זאת, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו שם כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף (נדרס) ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, כלומר, אין רשות לאחרים לעכב את המוציאים, כיון שעל תנאי זה קיבלו כל ישראל את הארץ בימי כיבושה בזמן יהושע בן נון. ואם כן, הואיל וברשות הוציא את זבלו — לא יתחייב עליו.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר' יהודה, מכל מקום מודה ר' יהודה שאם הזיק — משלם מה שהזיק, שאף שעשה ברשות, אין זה פוטר אותו מאחריות לנזקים.

ומקשים, והתנן [והרי שנינו במשנה], שר' יהודה אומר: אם נדלקה ערימת קש שעל גבי בהמה העוברת ברשות הרבים בנר חנוכה שהועמד ברשות הרבים — פטור בעל הנר, מפני שהוא מוציא את הנר לרשות הרבים ברשות. משמע שדבר שנעשה ברשות — אינו חייב לשלם נזקיו. מאי לאו [האם אין] הכוונה שבעל הנר פטור משום שהדליק ברשות בית דין, שכיון שיש לו רשות לעשות זאת בגלל הוראת בית דין שוב אינו חייב בנזקים?

ודוחים: לא, משום רשות מצוה, שלא די בכך על מנת לפוטרו משום שמותר בכך, אלא דווקא אם מצוה לעשות כן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: בנר חנוכה — פטור, מפני שהוא רשות מצוה, שמפני שהוא מקיים מצוה הותר לו לעשות זאת. אבל דבר שאין בו מצוה, אף שיש לו רשות בית דין לעשות — אינו נפטר משום כך מחובת תשלום על נזקיו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקור אחר: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים — אם הזיקו חייבין ללשלם, ור' יהודה פוטר, הרי למדנו במפורש שלדעת ר' יהודה אם עשה ברשות בית דין פטור מתשלום על נזקיו!

אמר רב נחמן: מתניתין [משנתנו] עוסקת כשהוציא שלא בשעת הוצאת זבלים שאז אין לו רשות בית דין להוציא, ושיטת ר' יהודה היא שרק אם עשה שלא ברשות — חייב.

רב אשי אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in the name of Rabbi Yishmael that one is liable to pay for damage caused by a pit that he dug in the public domain, even if it is not his personal property?

The Gemara answers: This is not difficult. This ruling, that he is exempt, is his own opinion, whereas that ruling, that he is liable, is the opinion of his teacher Rabbi Yishmael, and he disagrees with it.

MISHNA: In the case of one who pours water in the public domain, and another person incurred damage due to it, the one who poured water is liable to pay for his damage. In the case of one who conceals a thorn or a piece of glass in his wall adjacent to the public domain, or one who puts up a fence of thorns, or one who puts up a fence that subsequently fell into the public domain, and others incurred damage due to any of these, he is liable to pay for their damage.

GEMARA: With regard to the case of one who pours water in the public domain, Rav says: They taught that he is liable only when the clothes of one who slipped were soiled by the dirty water, but if the one who slipped himself was injured, the one who poured the water is exempt, as it is the impact with the ground that injured him, not the water.

Rav Huna said to Rav: Why should he be exempt from paying restitution for the injury? Even if the water that he poured is considered only like his filth that he tossed in the public domain, he should be liable. Since the muddy ground caused the injury, and the mud belongs to him, as it results from the addition of his water to the dirt, he should be liable.

Rav responded: Do you maintain that this is a case where the water was not absorbed into the ground? It is a case where the water was absorbed, leaving only moist dirt. Since there is no mud there that can be deemed as belonging to the one who spilled the water, he is exempt from liability.

The Gemara asks: But if the mishna’s ruling refers only to the soiling of the pedestrian’s clothes, why do I need two mishnayot to state this halakha? According to Rav, this halakha was already addressed in the previous mishna, with regard to a jug that broke, causing a pedestrian to fall and his clothes to become soiled.

The Gemara answers: One halakha was stated with regard to a case where this occurred in the summer, the dry season, and one with regard to a case where it occurred in the rainy season.

As it is taught in a baraita: With regard to all those people who engage in activities that the Sages stated are permitted, i.e., those who open [potkin] their gutters and drain the sewage from their houses into the public domain, and those who flush out the water from their caves, where foul-smelling water was stored, into the public domain, during the summer they do not have permission to do so, while during the rainy season they have permission to do so, since the street is rained upon in any event and thereby washed. And although all these people perform their actions with permission, if they cause damage they are liable to pay for it. Because of the difference between the summer and the rainy season with regard to whether it is permitted for one to pour water into the public domain, both mishnayot are necessary, one for each season. This is in order to teach that even in the rainy season, when it is permitted to pour water into the public domain, one is nevertheless liable to pay for damage resulting from the water.

§ It is stated in the mishna that one who conceals a thorn or a piece of glass, or one who puts up a fence of thorns, is liable to pay for damage resulting from them. Rabbi Yoḥanan says: They taught that he is liable only in a case where he projects these obstacles into the public domain, but if he restricts them to his own property, he is not liable. The Gemara asks: What is the reason that he is exempt? Rav Aḥa, son of Rav Ika, says: It is because it is not the typical manner of people to rub against walls, but to keep a certain distance from them. Therefore, if a pedestrian is wounded by the thorns, it is considered an unusual accident, for which the owner of the fence is not liable.

The Sages taught (Tosefta 2:6): With regard to one who conceals his thorns or his pieces of glass in another’s wall, and the owner of the wall came and demolished his wall and it fell into the public domain, and the thorns or glass caused damage, the one who concealed them is liable.

Rabbi Yoḥanan says: They taught this only in the case of an unstable wall, since the one who concealed his items should have anticipated that the owner of the wall would soon demolish it, but in the case of a stable wall, the one who concealed his items is exempt, and the owner of the wall is liable.

Ravina says: That is to say that in the case of one who covers his pit with another’s bucket, and the owner of the bucket came and took his bucket, and the pit causes damage, the owner of the pit is liable.

The Gemara asks: Isn’t this obvious? This is exactly the same halakha as Rabbi Yoḥanan’s statement with regard to one who conceals thorns in an unstable wall, i.e., that the hazardous item was likely to be revealed from the moment that it was concealed, and therefore its owner is liable to pay for any damage that it causes. What is the novel element in Ravina’s statement?

The Gemara answers: It is necessary. Lest you say: It is only there, in the case of the thorns, that the owner of the wall is exempt, since he did not know who concealed the hazardous item in order to inform him that he should remove them, but here, since the owner of the bucket knew who dug the pit, he should have informed him that he was taking his bucket and is consequently liable to pay for damage caused by the pit, Ravina therefore, teaches us that he is not required to inform the owner of the pit, and he bears no responsibility for any damage caused.

The Sages taught: The early pious people would conceal their thorns and their pieces of glass in their fields, and would dig to the depth of at least three handbreadths in order to bury them, so that they would not obstruct the plow.

The Gemara relates: Rav Sheshet would toss his thorns into fire, so they would not cause damage to others. Rava would toss them into the Tigris [Diglat] River.

Rav Yehuda says: One who wants to be pious should observe the matters of tractate Nezikin, so as to avoid causing damage to others. Rava said he should observe the matters of tractate Avot. And some say he should observe the matters of tractate Berakhot.

MISHNA: In the case of one who takes out his straw [teven] and his hay [kash] to the public domain to use afterward as fertilizer and another person incurred damage due to them, he is liable to pay for his damage, and whoever takes possession of the hay and straw first acquires them for himself. Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to anyone who places obstacles in the public domain and they cause damage, he is liable to pay damages, and whoever takes possession of them first acquires them.

In the case of one who turns over dung in the public domain and another person incurred damage due to it, the former is liable to pay for his damage.

GEMARA: Let us say that the ruling in the mishna that one is liable to pay for damage caused by straw or hay that he put in the public domain is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: During the period when fertilizer is taken out, a person may take his fertilizer out to the public domain and let it accumulate there for a full thirty days, so that it gets trampled by people’s feet and by animals’ feet, as it was on this condition that Joshua bequeathed Eretz Yisrael to the Jewish people (see 80b). In other words, people do not have the right to prevent someone from taking out his straw to the public domain, since they received their portion of Eretz Yisrael following Joshua’s conquest on this condition. Apparently, since one has the right to take out his straw, he is not held liable to pay for damage caused by it.

The Gemara rejects this suggestion: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, since Rabbi Yehuda possibly concedes that if the fertilizer caused damage, he is liable to pay for the damage it caused, although he acted within his rights.

The Gemara asks: But didn’t we learn in a baraita that Rabbi Yehuda says: If a pile of straw on the back of an animal that was passing through the public domain catches fire from a Hanukkah lamp that was placed outside a store, the owner of the lamp is exempt, since he put it there with permission (see 62b)? What, is it not because he put it there with the permission of the court and is therefore exempt from paying for damage caused by it?

The Gemara answers: No, it is because he put it there with the permission granted to those performing a mitzva. Permission of the court is not sufficient to exempt him from paying damages, unless, in addition, permission was granted for the purpose of performing a mitzva. As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that if it caught fire from a Hanukkah lamp he is exempt because he had permission to put it there in order to perform a mitzva.

Come and hear an alternative proof from a baraita: With regard to all these cases in which the Sages said that it is permitted for people to place obstacles in the public domain, if they caused damage, these people are liable to pay, and Rabbi Yehuda exempts them. Evidently, according to Rabbi Yehuda, if one has the permission of the court to put an item in the public domain, he is exempt from paying damages.

Rav Naḥman said: The mishna is referring to a case where one put his fertilizer outside not during the period when fertilizer is taken out. Therefore, he did not have permission to do so. And it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that one is liable only if he acts without permission.

Rav Ashi said an alternative explanation of the mishna according to Rabbi Yehuda:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר המצניע קוציו וזכוכיותיו בתוך כותל של חבירו ובא בעל הכותל וסתרו חייב המצניע אמר ר' יוחנן לא שנו אלא בכותל רעוע אבל בכותל בריא פטור המצניע וחייב בעל הכותל דייק רבינא מינה כשם שהמצניע קוציו בכותל חבירו ובא בעל הכותל וסתר כותלו ונגלו הקוצים והזיקו חייב המצניע כך המכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל דליו חייב בעל הבור פשיטא היא היא מהו דתימא בכותל מאי טעמא פטור דלא הוה ידע ליה לבעל הקוץ לאודועי הא גונא סתר כותלי טול קוציך והצניעם אבל גבי דלי דידע ליה לבעל הבור איבעי לאודועי קמ"ל דכיון דשקיל דידיה לא חייש לבירא דחבריה:

ת"ר חסידים הראשונים היו כו' רב ששת שדי להו לקוצין וכיוצא בהן לנורא וקלי להו.

מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין. (דת"ר חסידין הראשונין כו') פי' החפץ להיות חסיד יקיים מילי דנזקין אפי' לרשות הרבים. רבינא אמר מילי דאבות מסכת אבות משה קיבל וגו' ואמרי לה מילי דברכות כדאמרי' אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכיוצא בו:

מתני' המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר חייב כו' לימא מתני' דלא כר' יהודה ושקלי וטרו ואסיק ת"ש כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים אם הזיקו חייבין לשלם ור' יהודה פוטר. ולית הלכתא כר' יהודה דגרסי' בסוף בבא מציעא.

אמר אביי רשב"ג ור' יהודה ור' טרפון כולהו סבירא להו כל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם ואלו הן שיטה ולית הלכ' כחד מינייהו ואסיק' לשמעתין שלא בשעת הוצאת זבלין ודברי הכל חייב.

לא יהא אלא כרפשו. ואם תאמר אמאי לא אקשי ליה הכי לעיל גבי נשברה כדו דאמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים י"ל דהתם היינו משום דקתני והוחלק אחד דמשמע ששפכן לדעת לגבל בהן את הטיט.

גירסא דייקא: מי סברת דתמו מיא לא דלא תמו מיא. והכי קאמר מי סברת דתמו מיא ונעשו רפש וטיט לא דלא תמו מיא דעדיין גלולין הן ואין כאן רפשו אלא מימיו.

לקיים מילי דנזיקין רבינא אמר מילי דאבות ואיכא דאמרי מילי דברכות. יש מפרשים דבכל חדא מהני אמרינן מילי דחסידותא בניזקין הא דחסידים הראשונים מצניעין ובאבות האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ובברכות חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין.

לימא מתניתין דלא כרבי יהודה וכו'. ואסקה רב נחמן בר יצחק מתניתין אפילו ר' יהודה הוא ומתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים וא"ת הא דתנן בפרק הבית והעליה המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כר' יהודה ואסיקנא התם הכי דמתניתין דלא כר' יהודה אמאי לא פריק הא דמתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים היא כדאמרינן הכא י"ל דהתם על כרחין בשעת הוצאת זבלים היא מדקתני המוציא מוציא והמזבל מזבל.

המשנה השניה והכונה בה ככונת מה שלפניה השופך את המים ברשות הרבים והזיק בהם אחר חייב בנזקו אמר המאירי השופך את המים וכו' חייב ודבר זה מטעם בור והילכך דוקא בנזקי גופו ואין אומרים קרקע עולם הזיקתהו שהרי פסקנו להבלו וכל שכן לחבטו ובנזקי כלים פטור ומ"מ לדעת גדולי הפוסקים שפסקו להבלו ולא לחבטו צריך לעיין היאך מעמידין משנה זו אחר שהוחלט גם כן לפסוק שכל תקלה אע"פ שלא הפקירה בור הוא אם בכלים הרי בור הוא ואם בגופו הרי קרקע עולם הזיקתהו עד שחכמי הדורות שלפנינו מעמידין אותה בשעת שפיכה ועיקר הדברים שלא פסקו להבלו ולא לחבטו אלא בבור ממש שלא נתקל במעשי ידיו כמו שבארנו למעלה:

ומ"מ לענין פירוש לדעת רב שאמר להבלו ולא לחבטו מפרש משנתנו בשלא הפקירן ולענין נזקי כלים ומ"מ אני תמה אם נבלעו המים אע"פ שנשאר בהם לחות המחליק היאך אפשר שלא הפקירן ומפני זה איני רואה לגרוס בגמרא דתמו מיא אלא דלא תמו מיא והוא ששאלו בה לדעת רב מפני מה לא יתחייב בנזקי אדם והרי אלו כרפשו הגמור ר"ל זבלו שהוציא או טיט שלו שהרי המים לצורך הוציאן ונעשו טיט עם העפר ופירש בו מי סברת דתמו מיא ונבלעו בעפר הכנוס עד שנעשה טיט לא דלא תמו מיא ואין שם אלא עפר הכנוס ולא טיט ונמצאת החבטה בקרקע הגמור ומ"מ לענין פסק אין אנו צריכין לכך שהכל בור הוא בין תמו בין לא תמו:

ושאלו עוד בגמרא למה הוצרך לשנות משנה זו והרי כבר יצא לנו זו מנשברה כדו והוחלק אחר במים שאם על ידי אונס חייב כל שכן בשופך ופרשוה לחדש בה שאף בזמן שאדם מורשה בכד כגון בימות הגשמים חייב שכל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות אם הזיקו חייבין לשלם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה השלישית והכונה בה ככונת משניות שלפניה המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל ברשות הרבים והזיק בהם אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהם זכה בהם אמר הר"ם מה שאמר המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים והוזק בהם אחר חייב זהו כשהוציאן לרשות הרבים אבל אם עשה זה בסוף מצרו אינו חייב כלום לפי שעקר הוא אצלנו אין דרכן של בני אדם להתחכך בכותלים:

אמר המאירי המצניע את הקוץ ואת הזכוכית פרשוה בגמרא בכותל רעוע שהיה לו להעלות על לב שתפול ויזיקו הקוצים חייב הא אם היה בכותל בריא ונפלה על ידי סבה פטור ואם סתרה חייב וכן אם הצניעה בכותל חברו אם ברעוע חייב ואם בבריא פטור ואם נמלך בעל הכותל וסתרה בבריא פטור המצניע וחייב בעל הכותל ומ"מ בכותל רעוע חייב בעל הקוץ אחר שתחלתו בפשיעה:

והגודר את גדריו בקוצים פרשו בגמ' דוקא במפריח ר"ל שהוציא ראשיהן ומטעם בור אבל אם לא הפריחן אבל צמצמן שוה בשוה ואינן יוצאות אלא כיציאת הכותל פטור אע"פ שאין זה רשותו הגמור מ"מ אחר שאין דרך בני אדם להתחכך בכותלים הרי זה כנכנס ברשותו או כמשנה:

וגדר שנפל ברשות הרבים ר"ל שהזיק בשעת נפילה והענין בשהיה רעוע ונתנו לו בית דין זמן להפילה ועבר זמנו ואם לאחר נפילה אף בבריא חייב אם נתכון לזכות בעפרה ולא הפקירה כמו שיתבאר:

וכל הקודם בכל אלו ונטלן זכה שהפקר בית דין הוא ומ"מ בעפר הגדר ואבניו פרשו בה הרבה מפרשים דוקא בשנתנו לו זמן ועבר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

המכסה בורו בדליו של חברו ובא בעל הדלי ונטל את דליו חייב בעל הבור ואין אומרים שיתחייב בעל הדלי על שלא הודיעו אדרבה היה לו להעלות על לב שזה בא ונוטל את דליו והרי זה דומה לזה שהצניע קוצו בכותל רעוע של חברו שהיה לו לעלות על לב שיסתרו אותה בעליה נטל אחר את הדלי ולא בעליו יראה שאף בזו חייב בעל הבור שהרי מ"מ פשע בכסויו:

חסידים הראשונים היו מצניעין קוציהם וזכוכיותיהן בתוך שדותיהם ומעמיקים להם שלשה טפחים כדי שלא תתעכב בהם המחרשה ומהם שהיו שורפים אותם ומהם שהיו משליכין אותם בנהר ועל דרך זה ראוי להזהר לבער מביתו ומרשותו כל דבר המזיק ושישער בעצמו איזה היזק קרוב לצאת מתוך ביתו וישתדל להרחיקו על זה אמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין ויש אומרים של מסכת אבות ויש אומרים של עניני מסכת ברכות בהתעורר בחלקיה על מה שראוי להתעורר כמו שבארנו במקומו:

המשנה הרביעית ואף גם זאת הכונה בה ככונת משניות שלפניה ואמר המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהם אחר חייב וכל הקודם בהן זכה בהן ההופך את הגלל לרשות הרבים והזיק בו אחר חייב בנזקו רשב"ג אומר כל המקלקלין ברשות הרבים שהזיקו חייבין וכל הקודם בהן זכה אמר הר"ם זה שאמרנו כל הקודם בהם זכה קנס וגלל צואת הבקר ואפילו בשעת הוצאת הזבלים אם הזיק חייב:

אמר המאירי המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים פי' תבן הוא אותו שנשאר מן העמרים אחר דישה וקש הוא אותו שמשיירין בקרקע אחר קצירה והוציאן שם כדי שידושו ברגלי האדם עד שיעשו זבל הראוי לזבל בהם את השדות והוזק בהם אחר חייב בנזקו ולפי מה שפסקנו בגמרא אפילו בשעת הוצאת זבלים שאע"פ שאמרו שבשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה מ"מ אם הזיק משלם מה שהזיק שכל אותן שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים אם הזיקו חייבים לשלם ולא סוף דבר ברשות בית דין אלא אף ברשות מצוה כמו שבארנו בנר חנכה ומ"מ תבן וקש אין בהם רשות בית דין לעולם מפני שהן מחליקות והזיקן מצוי ומרבה אלא שאין אנו צריכין לזו שאף בדברים הנעשים ברשות חייבין כמו שבארנו אלא שמ"מ מה שאמר אח"כ וכל הקודם בהם זכה אנו צריכין לפרשה בתבן וקש דוקא שאין כאן רשות בית דין וכן בשאר הקלקולין שאין מחליקין אלא שהוא שלא בשעת הוצאת זבלים שאם ברשות בית דין נעשה אע"פ שאם הזיקו חייבין לשלם מ"מ אין כאן זכייה לשום אדם בהם:

ההופך את הגלל לרשות הרבים ר"ל שכבר נעשה זבל והפכו לרשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקו כמו שבארנו למעלה ולא נאמר בזו כל הקודם בהם זכה מכיון שאינו משביח ברשות הרבים ולא נאמר כל הקודם זכה אלא בדבר שעמידתו ברשות הרבים משביחתו וכן הדין שמה שהשביח שלא מן הדין יפסיד ולפי מה שפרשו בגמרא לדעת תנא קמא דוקא קנסו את השבח אבל לא קנסו את הקרן ומעתה הופך את הגלל לא קנסו כלל ואין אומרים כל הקודם זכה אלא אסורין משום גזל רבן שמעון בן גמליאל אומר כל המקלקלים ברשות הרבים שהזיקו חייבין וכל הקודם זכה פה אפילו בגופן שקנסו גופן משום שבחן בכל דבר שיש בו שבח הא בדבר שאין בו שבח אין כאן קנס כלל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שבארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא יתר על אותן שבארנו במשנה אלו הן:

אמר ר' יוחנן לא שנו אלא בכותל רעוע. אבל בכותל בריא פטור המצניע וחייב בעל הכותל דאמר ליה איבעי לך לעיוני. פירוש כל היכי דהוי כותל רעוע דאיכא פשיעה גבי מצניע שהוא הראשון אע"פ שזה הסותר נמי פשע דהו"ל לעיוני בתר גרמתו של ראשון אזלינן כדפרישית גבי בור המתגלגל במה"ק אבל בכותל בריא דליכא פשיעה גבי מצניע אזלינן בתר פשיעה דסותר. ואף ע"ג דראה אותן הוא פטור שהוא מתכוין לסתור את כותלו ומאליהם נפלו וכך מוכיח מדמדמה אותם למכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל את דליו והזיק שחייב בעל הבור ופטור בעל הדלי ה"נ פטור בעל הכותל ואין זה עושה בור בידים דלא תפשם והשליכם לר"ה אלא הוא מתכוין לסתור כותלו והן נופלין מאליהן ומי הזקיקו לטרוח בבור שעשו אחרים לסלקו ולהצניעם:

אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא ראשון בנזקי שני בין כי מותזק מגופו בין כי נתזק בממונו. ק"ל דהא פרישית במה"ק דכולי האי אליבא דר"מ אבל אליבא דרבנן כי מיתזק שני בממונו דראשון נמי פטור משום דנתקל אנוס חשבינן ליה והאי מאי דקתני וכולן חייבין גופן ופטורין בנזקי ממונן ולא אתיא אלא לרבנן דאמרי נתקל אנוס הוא. ואין לחייבו אלא משום דהו"ל לעמוד ולא עמד ומש"ה הוי בור דאי לר"מ דאמר נתקל פושע הוא כמזיק בידים דמי וחייב אפילו בנזקי כלים כדפרי' התם. ונראה לי לתרץ כשהקשינו לרבא דאמר לעולם נתקל פושע הוא וראשון לא הוי בור דתניא וכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן ואפילו ראשון כך הקשינו לו אפילו לר"מ דאמר נתקל פושע הוא: ל"ד למזיק בידים דהא איהו לא אזיק מידי אלא אחרים נתקלו בו והזיקו והילכך תורת בור עליו לפטור בו את הכלים והשתא אתיא כולה ברייתא כר"מ:

אמר ליה רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו. גירסא אחרת כדו פשר וקמייתא עיקר שהרי נפשרה כדו לרשות הרבים פטור כדאיתא לעיל. אלא הכי פירושו מדקתני מתניתין השופך מים לרשות הרבים ואוקימנא בנטנפו כליו במים שמע מינה דלא אפקרינהו דאי אפקרינהו בין לרב בין לשמואל בור נינהו ופטור על נזקי כלים ולמאי שדינהו ברשות הרבים בודאי לעשות מהן טיט ורפש מעפר רשות הרבים בדריסת רגלי האדם והבהמה ואם כן הוא עצמו אם הוזק בו יהא חייב שהרי המגבל טיט ברשות הרבים והוזק בו אדם חייב שגם זה הטיט שלו הוא לכל נזקיו. אמר ליה מי סברת דתמו מיא לא דלא תמו מיא ותרתי למה לי חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים. ויש גורסים מסתברא דתמו מיא דאי לא תמו תרתי למה לי והכי פירושו רב הונא גופיה קאמר ליה דמסתברא דהך בדתמו מיא וחייב בנזקי גופו וההיא דלעיל דלא תמו מיא ובנזקי כליו דאי תרוייהו בדלא תמו ובנזקי כליו תרתי למה לי ושני ליה חדא בימות וכו'. ואי קשיא לך ומאי דוחקיה לאוקמי לתרווייהו בדלא תמו מיא ובנזקי כליו לוקמא כרב הונא. ואיכא למימר משום דקתני חדא בנשברה כדו וחדא בשופך ואי כרב הונא ליתנינהו לתרווייהו או בשופך או בנשברה כדו וחדא בנזקי כליו וחדא בנזקי גופו אלא שמע מינה תרי גוונא נינהו ושופך דומיא דנשברה כדו מה התם דלא עביד איסורא אף הכא דלא עביד איסורא דהיינו בימות הגשמים דעביד ברשות. הראב"ד ז"ל.

לא דתמו מיא. הקשה ר"י אם כן מסתמא אפקרינהו ואם כן היכי מחייב אכלים. ופירש ר'י דסבירא ליה לרב דהך דהשופך סיומא דרבי יהודה היא דמחייב אנזקי כלים בבור. וקשה דאם כן היכי משני חדא בימות הגשמים דחייב והא רבי יהודה פוטר ברשות לקמן. וי"ל דרב יסבור כברייתא קמייתא דלקמן דתלי טעמא ברשות דמצוה דמשמע בהדיא דרשות בית דין לא מהני ופליג אברייתא בתרייתא דתלו לה ברשות בית דין. מיהו לשמואל אין צריך לומר דפליגי אלא דההיא דנר חנוכה לרבנן קתני להו ולדידהו אפילו רשות דרשות בית דין מהני אלא לדידכו אודו לי מיהת בנר חנוכה משום דהוי רשות מצוה. כן נראה לי.

חדא בימות הגשמים. ואף על גב דכבר תנייה בפרק קמא הצד השוה לאתויי הא דתני כל אלו שאמרו פותקין וכו' אפשר דתני והדר מפרש. אי נמי רב הכא לימא לאתויי מילי אחריני דמייתי לעיל בפרק קמא ומאן דאמר לעיל לאיתויי הא דתניא כל אלו שאמרו וכו' ליעבד צריכותא אחרינא. הר"ש ז"ל.
ח"מ ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל השופך את המים ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב ודבר זה מטעם בור והלכך דוקא בנזקי גופו ואין אומרים קרקע עולם הזיקתהו שהרי פסקנו להבלו וכל שכן לחבטו ובנזקי כלים פטור. ומכל מקום לדעת גדולי הפוסקים שפסקו להבלו ולא לחבטו צריך לעיין האיך מעמידין משנה זו אחר שהוחלט גם כן לפסוק שכל תקלה אף על פי שלא הפקירה בור הוא אם בכלים בור הוא ואם בגופו הרי קרקע עולם הזיקתהו עד שחכמי הדורות שלפנינו מעמידין אותו בשעת שפיכה ועיקר הדברים שלא פסקו להבלו ולא לחבטו אלא בבור ממש שלא נתקל במעשה ידיו ומכל מקום לענין פירוש לדעת רב שאמר להבלו ולא לחבטו מפרש משנתנו בשלא הפקירן ולענין נזקי כלים. מכל מקום אני תמה אם נבלעו המים אף על פי שנשאר בהם לחות המחליק האיך אפשר שלא הפקירן. ומפני זה אני רואה לגרוס בגמרא אלא דלא תמו מיא והוא ששאלו בה לדעת רב מפני מה לא נתחייב בנזקי אדם והרי אלו כרפשו הגמור רוצה לומר זבלו שהוציא או טיט שלו שהרי המים לצורך הוציאם ונעשו טיט עם העפר. ופירש בו מי סברת דתמו מיא ונבלעו בעפר הכנוס עד שנעשה טיט לא דתמו מיא ואין שם אלא עפר הכנוס ולא טיט ונמצאת החבטה בקרקע. ומכל מקום לענין פסק אין אנו צריכין לכך שהכל בור הוא בין תמו בין לא תמו. ע"כ.

ולא אמר אלא בכותל רעוע. תימה ובכותל רעוע נמי ליחייב בעל הכותל וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דאין לנו לחייב המניח שהוא ודאי פושע מזה שאינו אלא ספק. אי נמי בהא לא פושע הוא דסבר אם הניחו כשהיה בריא כבר הורקבו ואין ראויין להזיק. ה"ר ישעיה ז"ל.

המכסה בור בדליו של חבירו וכו'. והוא הדין נטל אחר הדלי ולא בעליו שחייב בעל הבור שהרי מכל מקום פשע בכסויו. הרב המאירי ז"ל.

שלא תעכב המחרישה. בירושלמי גריס שלא תעלם וכו'. לשון הרא"ש ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל שלא תעכב המחרישה. פירשו בירושלמי שאף זה מידת חסידות שלא תוציאם המחרישה ויזיקו את הרבים. ע"כ.
והרב המאירי ז"ל כתב ומעמיקין להם שלשה טפחים כדי שלא תתעכב בהם המחרישה. ע"כ.

ליקיים מילי דנזיקין. יש מפרשים דבכל חדא מהני אמרינן מילי דחסידותא בנזיקין הוא חסידים הראשונים מצניעין ובאבות האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ובברכות חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללין. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל מילי דנזקין בחסידים אלה שהיו חוששין אף לדבר שאינו רגיל כדי שיתרחקו מהיזק הבריות. מילי דאבות אבות דרבי נתן שהם פרקי דחסידי. מילי דברכות שיהיה זריז בתפילה כותיקין וכחסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ומתפללין. ובפחות משלשה אלה לא יוכל להיות חסיד שיקיים מילי דנזקים שישמר מהיזק חבירו בכוונה ושלא בכוונה ושיקיים מילי דאבות שיהא ותרן בממונו שיאמר שלי שלך ושלך שלך ושיקיים מילי דברכות שיתפלל בכוונה שלמה. ע"כ.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל ליקיים מילי דנזקים דתנו רבנן חסידים וכו'. פירוש החפץ להיות חסיד ליקיים מילי דנזקים אפילו ברשות הרבים. מילי דאבות מסכת משה קבל תורה מסיני. מילי דברכות כדאמרינן אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכיוצא בו. ע"כ.

מתניתין רבי שמעון בן גמליאל אומר כל המקלקלים פטורים. לפירוש שני דפירש רש"י ז"ל שבא להוסיף אפילו ברשות אם כן לרבי יוחנן תיקשי הילכתא אהילכתא דאיהו אמר דכל מקום שאמר רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן ואלו הכא הוה סתם ואחר כך מחלוקת דלעיל סתם הוא ההיא דשופך מים ברשות הרבים דאוקימנא ברשות. ויש לומר דרבי יוחנן לא עביד צריכותא הכי אלא למד דרישא מיירי בהיזיקא דכלים וסיפא באדם והוי כרפשו. הר"ש ז"ל.

גמרא לימא מתניתין דלא כרבי יהודה. ואם תאמר לפי מאי דסלקא דעתך השתא דמתניתין בשעת הוצאת זבלים תיקשי ליה דרבי שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל דקתני במתניתין כל הקודם זכה ואפילו בגופא קא קניס כדפירש הקונטרס ובפרק הבית והעלייה תנן אף הוא מתקן מלאכתו לפני שלושים יום ודייק מינה אביי בגמרא דכיון שנתנו לו חכמים רשות להניח פטור מלשלם. וי"ל דלמאי דסלקא דעתך השתא לית ליה הא דדייק אביי דפטור מלשלם לרבי שמעון בן גמליאל דהא לא תנן התם דפטור ולפי המסקנא ניחא שפיר אף לאביי. מיהו לפי פירוש שני בקונטרס קשה גם לפי המסקנא הא דאביי. וי"ל דיש לחלק בין ברשות דהכא לרשות דהתם דהתם הוי טפי ברשות וצריך עיון. תלמיד הר"פ ז"ל.

אפילו תימא רבי יהודה וכו'. ואם תאמר והא מתניתין קתני כל הקודם בהן זכה. וי"ל דהיינו לאחר שהזיק אבל יש לו רשות להניח ומשהזיק יזהר ליטלנו קודם שיטלנו אחר. הרא"ש ז"ל.
רש"י ז"ל פירש בדברי רבי שמעון בן גמליאל שני פירושים והטעם למה לפרש שני פירושים דלפי סלקא דעתך דאיירי מתניתין בשעת הוצאת זבלים אם כן ברשות קא עביד אליבא דכולי עלמא אם כן במאי פליגי תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל לכן הוצרך לפרש לפירוש ראשון דפליגי אם זכה בגוף דלתנא קמא לא זכה בגוף ולרבי שמעון בן גמליאל זכה בגוף. ולפי מאי דאוקימנא מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים דלכולי עלמא קנסו גופו הלכך צריך לומר פירוש שני דפליגי בהניח ברשות דלתנא קמא לא זכה בגוף היכא דהניח ברשות ולרבי שמעון בן גמליאל זכה בגוף אף על גב דהניח ברשות. מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים משמע אבל בשעת הוצאת זבלים פטור משום דברשות קא עביד. וקשה אם כן ברייתא אמאי נקט נר חנוכה דמשמע דמשום דרשות מצוה ופטור אבל רשות בית דין בלא רשות מצוה חייב והא הכא דברשות בית דין בלא רשות מצוה ופטור. וי"ל דתנא דברייתא לא סבירא ליה כתירוצא דרב נחמן דאוקמה למתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים. אבל קשה דהשתא מוקמינן מתניתין כרבי יהודה דבשעת הוצאת זבלים פטור משום דהוי ברשות וקשה דלעיל גבי השופך מים לרשות הרבים חייב קשיא לן תרתי למה לי ומוקמינן חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים משמע דבימות הגשמים אף על גב דברשות חייב וזאת המשנה דאוקמינן כרבי יהודה ואותה המשנה הכל משנה אחת והכא אמרינן דברשות פטור אליבא דרבי יהודה ולעיל אמרינן ברשות חייב. ודוחק לומר דההיא רישא כרבי שמעון בן גמליאל והאי כרבי יהודה. וצריך עיון. גליון.
ח"מ ולענין פסק כתב הרב מסרקסטה ז"ל וז"ל המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים אפילו בשעת הוצאת זבלים והוזקו בהן הרי המוציאן חייב ואף על פי שבני העיר רשאין להוציא זבליהן באותה שעה קנסו רבנן למוציא תבן וקש משום דמשרקי בהו אינשי הילכך הקודם בהם זכה בין בגופן בין במה שהושבחו בדריסת רגלי אדם ואף על גב דאכתי לא אזיקו כלל קנסו רבנן ואי איתזקו בהו אינשי נמי אף על גב דמחייבי בעלים בתשלומי הנזק נראה לומר דאפילו הכי הקודם בהם זכה כיון שאין דין הנזק להשתלם מהזבלים עצמן אלא מן העלייה. מסוגיא דשמעתא משמע דבגללים לא קנסו רבנן כיון דלא שכיח לשהויינהו דלא צריכי להדרס ברגלי אדם אלא מעט וכי משהא להו נמי פטור דמילתא דלא שכיח הוא ולא קנסו רבנן הילכך הקודם לזכות לא זכה. זכה אחד בזבלים של תבן וקש שנידושו והוחזק בהן אחר הרי הזוכה חייב. ע"כ.

בד"ה מתני' שלא כו' מדקאמר שע"מ כן כו' ועוד מדלא קתני כו' עכ"ל ר"ל דלפום תירוצם דהוה משמע ליה למקשה נמי מתני' דהתם דרשות להוציא ואפ"ה אם הזיק משלם וא"כ מאי קשיא ליה התם מעיקרא מברייתא ר"י אומר בשעת כו' נימא נמי הכי דאע"ג דרשות הוא להוציא ל' יום אפ"ה אם הזיק חייב לשלם ותירצו דהוה משמע ליה טפי מברייתא דפוטר מדקתני שע"מ כן כו' ועוד מדלא כו' וק"ל:

מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין כו'. יראה כי חסיד נאמר על מי שעושה מעשיו על צד היותר טוב כמאמרם פ"ק דע"ז במעלות הטוב עשרה דברים זהירות מביאה לידי זריזות כו' וחשיב למעלה עליונה חסידות מביאה לידי רוח הקודש ולפי שיש לאדם במעשיו הטובות ג' חלקים דהיינו טוב לשמים. וטוב לבריות. וטוב לעצמו. קאמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין דאז יכול לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות ורבא קאמר דלקיים מילי דאבות דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו במדות ואמרי לה דלקיים מילי דברכות דאז יתקן שיהיה טוב לשמים וכל אחד מהני אמוראי נקט כל א' מהני ג' מיני חלוקים במעשים טובים של אדם וק"ל:

במשנה השופך כו' חייב בנזקו. עי' בנ"י שכתב דאליבא דהלכתא אפי' בדאפקרינהו ומשמע בדבריו דהטעם דלא הוה מאונס והא דכ' לעיל דבמתכוין להשליך אע"ג דמחמת אונס חייב היינו כשהזיק בשעת נפילה וכמש"כ שם:

במשנה תבנו. נקוד התי"ו בחיר"ק ונ"ב בשקל. שקלו קצפו נשפו:

הַאי מַאן דְּבָעִי לְמִיהֲוֵי חֲסִידָא, לִיקַיֵּם מִילֵי דִּנְזִיקִין. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל 'ברית כרותה לשפתים' דאיכא מילי שהאדם מוציא מפיו בשגגה ועושין נזק גדול וכמו שאמרו בכתובות (כתובות סב:) דאמר רבי ינאי על יהודה בנו של רבי חייא חתנו כפו מטתו שאלמלא יהודה קיים לא ביטל עונתו והואי מלתא דא (קהלת י, ה) 'כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט' ונח נפשיה.
וכן בגמרא דמועד קטן (מועד קטן יח.) דאמר לו פנחס למר שמואל אחיו אי בדידיה הוה מלתא דא דאבילות מי הוה מזלזלת בטופרי למשקל להו והואי האי מלתא 'כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט' ואתרע אבלות בשמואל ואחר כך הוכיחו איך לא נזהר בדבורו וכי לית לך 'ברית כרותה לשפתים' דאמר רבי יוחנן מנין שברית כרותה לשפתים? שנאמר וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם וכו' (בראשית כב, ה) עיין שם.
נמצא הדברים עושין נזקין הרבה שזה המדבר שאינו מדקדק בדיבור שמוציא מפיו גורם להרוג בני אדם בשבט פיו ולזה אמר לִיקַיֵּם אזהרה שהזהירו חכמים בְּמִילֵי דִּנְזִיקִין רצונו לומר בדברים שיוצא מהם נזק שיתן דעתו בהם שלא יכשל ויגרום נזק ח"ו וכמו הנך עובדי.

רָבָא אָמַר: מִילֵי דְּאָבוֹת. נראה לי הכונה דהאבות אף על פי שהיו גדולי עולם היו מדברים עם כל אדם בדברי ענוה ושפלות כמו שנאמר אצל אברהם בראותו 'שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו' קודם שידע שהם מלאכים אמר להם 'עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם' (בראשית יח, ה) ואף על גב דהיה גדול הדור ונשיא אלקים וכן יעקב אבינו ע"ה שהיה בן גדולים כשראה את הרועים שהם בזויים אמר להם אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם (בראשית כט, ד) שקראם 'אחים' וכן מדברים בענוה שאמר אברהם אבינו ע"ה וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח, כז) ויעקב אבינו ע"ה אמר קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים (בראשית לב, יא) שראה עצמו אדם פשוט שלא נשאר בידו זכות מצוה וזהו שאמר יקיים מילי דאבות שגם הוא ידבר דבריו בענוה ובשפלות כמנהג האבות הקדושים בדברים שלהם.

וְאַמְרֵי לָהּ: מִילֵי דִּבְרָכוֹת. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון יערת דבש [רבי יהונתן אייבשיץ] ז"ל (בדרוש ג' בענין י"ח ברכות העמידה) שהאדם יקח מוסר השכל לקיים הוא בעצמו ענין הדברים שמוציא מפיו בשמונה עשרה ברכות העמידה ואזכיר דבריו בקיצור ובשינוי קצת:
והוא תחלת הכל אומר אֲדֹנָ־י שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ (תהלים נא, יז) שצריך שיקיים דבריו אלו להזהר שלא יגיד בפיו אלא תהלותיו יתברך ולא ידבר שקר וליצנות ודברים בטלים וכיוצא גם ברכה ראשונה שאומר גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת אז גם הוא צריך לקיים בעצמו מדה זו לגמול חסד עם כל אדם ולילך בעקבות אברהם אבינו ע"ה שהיה רודף צדקה וחסד ומרבה להטיב. וברכה שניה של תְּחִיַּת הַמֵּתִים גם כן יקיים האדם דבר זה שיחיה המתים והם ניצוצי נשמות המגולגלים בדצח"ם [בדומם צומח חי מדבר] שנחשבים כמתים וכאשר מתקנם ומעלה אותם הנה הוא מחיה מתים ממש.
גם זוכר בברכה זו רוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים גם בזה יקיים כפי יכולת שנתן לו הקדוש ברוך הוא לעסוק ברפואת חולים והתרת אסורים. וברכה שלישית של אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים יְהַלְלוּךָ סֶּלָה גם האדם ישתדל לקדש עצמו כמו שנאמר קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם (ויקרא יט, ב) וכתיב וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים (ויקרא כ, ז). וברכה רביעית של<b> אַתָּה חוֹנֵןb> גם הוא ישתדל להחכים לבני אדם ללמדם דעת וחכמה כפי יכלתו ולא יקוץ בתלמידיו וגם הוא יהיה חכם להטיב ולא חכם להרע ח"ו.
וברכה חמישית שמבקש מהקדוש ברוך הוא על התשובה גם הוא ישתדל להשיב בִתְשׁוּבָה פושעי ישראל וישתדל גם על עצמו. וברכה שישית סְלַח לָנוּ גם הוא יהיה מוחל וסולח לכל מי שמקניטו ומצערו. וברכה שביעית רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ גם הוא ישתדל לגאל את השבויים ואת האסורים בבית הכלא. וברכה שמינית רְפָאֵנוּ גם הוא ישתדל לבקר את החולים ולהשגיח ולהשתדל על רפואתם בגופו ובממונו.
וברכה תשיעית בָּרְכֵנוּ וכו' ילמוד להתמיד להיות מאמין באמונה זו ליחס כל דבר להשגחתו יתברך ולא יאמר 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה' אלא יהיה מודה ומאמין בכל לבו כל משאו ומתנו ועסקיו תלויים בידו יתברך כמו שנאמר וְזָכַרְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ (דברים ח, יח) ועל ידי כך מוכרח שירבה בצדקה כי משלו יתברך הוא נותן.
וברכה עשירית תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וכו' שהוא קבוץ גליות גם הוא ישתדל לברר ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו על ידו ועל ידי אדם הראשון להחזירם למקומם אל מקום הקודש. וברכה אחת עשרה הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ ילמוד מזה שיהיה שומע תמיד בקיל שופטיו ומוריו ויועציו. וברכה שתים עשרה שאומר לַמִּינִים אַל תְּהִי תִקְוָה גם הוא ישתדל לאבדם ולהתרחק מהם ואל יקרב לפתח ביתם.
וברכה שלש עשרה עַל הַצַּדִּיקִים יזהר לכבד הצדיקים ולשרתם ולקרב להם התועלת. וברכה ארבע עשרה תִּשְׁכֹּן וכו' ילמוד להשתדל לעשות תיקון לישוב ארץ ישראל ולקרב התועלת ליושביה וידרוש בשלומה ויחזיק ביד יושביה וכן ישתדל להיות מתושביה להתפלל תמיד על משיח בן יוסף.
וברכה חמש עשרה אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ ילמוד שיהיה מצפה לתשועתו יתברך תמיד בכל זמן ובכל עידן בלב שלם. וברכה שש עשרה שְׁמַע קוֹלֵנוּ וְאַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם גם היא יזהר שאם איש ישראלי יבקש ממנו דבר ויש לו יכולת לתת לו אל ישיבהו ריקם ולא יהיה מאותם שנאמר עליהם עֲצַת עָנִי תָבִישׁוּ (תהלים יד, ו). וברכה שבע עשרה ברכת הוֹדָאָה יזהר שיהיה מודה תמיד לה' על כל טובותיו ולא יהיה כופר בטובתו ח"ו שלא יתלה הטובה בטבע. וברכת שִׂים שָׁלוֹם גם הוא יבקש שלום וירדוף שלום ויתרחק מן המחלוקת.
ולפי האמור יתבארו בס"ד שפיר דברי המאמר כאן דאמר לקיים מילי דברכות הם ברכות של תפילת העמידה שמתפלל ג' פעמים ביום יקיים אותם בעצמו כאמור.

גמרא אמר רבינא זאת אומרת. כעין זה לקמן דף לג ע"ב:

בגמרא ותרתי ל"ל. אמתני' דלעיל לא שייך לומר שהיא מיותרת דהא איצטריך לאשמעינן פלוגתא דר"מ ור"י כדאוקמינן לעיל בנתקל פושע אלא עיקר הקושיא דמתני' דהכא מיותרת דהשופך משמע במתכוון ובהא כ"ע מודו דחייב וק"ל:

שם בגמרא ובפרש"י ותרתי ל"ל לאשמעינן במתני' טינוף כלים וכו' הנראה מזה שזו הקושיא אינו אלא אליבא דרב דלדידיה דוקא קשה תרתי קמ"ל במתני' וצריך ביאור אמאי לא מקשה כן אגופא דמתני' אף אליבא דשמואל ויש ליישב דלשמואל איצטריך מתני' דהכא דנקט והוזק אחד במים שמשמע שהוזק בגוף המים לגלויי עלה דמתני' דלעיל דנקט והוחלק אח' במים דמשמע אע"ג שלא הוזק בגוף המים אלא שהוחלק בהם והוזק בקרקע וקמ"ל דאפ"ה מחייב ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו אבל לרב ודאי קשיא ועיין במה שאכתוב בסמוך בתוס':

בתוספות בד"ה בדתמו מיא וכו' ואי הוי גרסי' איפכא וכו' עכ"ל. הנראה מלשון הרמב"ם שזו גירסתו וכשיטת הראב"ד ע"ש בפ"ג מהלכות נזקי ממון ומשמע דגרסינן נמי אח"ז ותרתי בדלא תמו ל"ל ולפ"ז א"ש הא דהמתין הש"ס להקשות דוקא על דברי רב דמעיקרא הוי ס"ד דמתני' דהכא איירי בדתמו מיא וקמ"ל דאע"ג שנבלעו גוף המים בקרקע ואינם בעין אפ"ה חייב בעל המים כיון שהקרקע נעשה חלקה ע"י ועל ידי זה הוזק אבל עכשיו דמוקמינן דאיירי בדלא תמו מיהא מקשי שפיר ותרתי ל"ל וכנ"ל מלשון הרמב"ם ע"ש:

שם בגמרא כל אלו שאמרו וכו' אם הזיקו חייב לשלם עכ"ל. כל הנך דחשיב כאן איירי בדברים שוודאי הפקירן וא"כ למ"ד לעיל דרבנן פטרו במפקיר נזקיו אפי' לאחר נפילת פשיעה צ"ל האי ברייתא ר"מ היא א"נ דאיירי בשעת נפילה ודברי הכל:

בתוספות בד"ה אפי' תימא ר"י וא"ת וכו' וי"ל דכל הקודם בהם לאחר ל' יום זכה עכ"ל. לכאורה יש לדקדק דא"כ למה לא נפרש ג"כ דהא דקתני במתני' חייב בנזקיו איירי ג"כ לאחר למ"ד ונראה ליישב דלא נראה לו לזה התרצן לפרש כן דא"כ תקשי מאי קמ"ל דכבר אשמעינן בתרתי מתני' דרישא דכל תקלה שנעשה שלא ברשות חייב בעל התקלה ואפי' בדאפקריה איירי לכמה אמוראי ומכ"ש במתני' דהכא דאיירי בדלא אפקריה אבל במה דקתני כל הקודם זכה לא שייך להקשות מאי קמ"ל ועיין מ"ש בסמוך בדברי תוספות וק"ל:

בא"ד ותימא למאי דס"ד וכו' אין הכוונה בזה על דברי המקשה דשם לא שייך להקשות כן שהרי לסברת המקשה סובר התנא דמתני' שלא נתנו חכמים רשות כלל להוצאת זבלים א"כ לא קשה אדרשב"ג אבל הכוונה במה שכתב למאי דס"ד היינו לדברי המתרץ אפי' תימא ר"י וק"ל:

בגמרא ת"ש כל אלו שאמרו וכו' ובפרש"י בד"ה מותרין לקלקל כגון פותחין ביבותיהן וכו' עכ"ל. וקשה דלפ"ז מאי מקשה הש"ס דהא אסקינן לעיל דר"י ס"ל מפקיר נזקיו פטור וא"כ נוכל לומר דהא דפטר ר"י היינו לאחר נפילה דע"כ בהכי איירי דבשעת נפילה ליכא מאן דפטר וא"כ אזדי לטעמייהו דרבנן דמחייבי ס"ל מפקיר נזקיו חייב ור"י ס"ל פטור ולפי' רש"י ודאי הכי הוא דפותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהן דרכן להפקירן והברייתא איירי בהכי כדמשמע לעיל בכמה דוכתי אבל מתני' דהכא דזבלו דע"כ איירי בדלא אפקריה אפי' ר"י מודה והניחא למ"ד לעיל דר"י פוטר במפקיר נזקיו אפי' לאחר פשיעה ע"כ א"א לפרש כן דא"כ אמאי נקט דוקא כל אלו שאמרו מותרין לקלקל דהא אפי' בלא"ה פוטר ר"י אבל למאי דמסקינן דר"י ס"ל אליבא דר"י דדוקא במפקיר נזקיו דלאו פשיעה פוטר ר"י אבל בפשיעה מחייב והכי קי"ל וא"כ תקשי ויותר יש להקשות כן בסוגיא דהבית והעליה דף קי"ז דשם מסיק מחמת האי ברייתא דמתני' דהתם אתיא דלא כר"י ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

שם בגמ' א"ר נחמן מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ור"י היא. ויש לדקדק דא"כ תקשי על מתניתין מאי קמ"ל דכבר אשמעינן כה"ג בתרתי מתני' דלעיל ונראה ליישב שדקדק ר"נ בלשונו לומר ור"י היא ולא קאמר וד"ה היא אבל לפי זה א"ש דאליבא דחכמים מאי קמ"ל אבל לר"י א"ש לפי דקאמר ר"י לעיל דלאחר נפילת אונס פטור קמ"ל הכא דהיינו כשהפקירן דכשלא הפקיר נזקיו חייב אפי' לאחר נפילת אונס דהא דקאמר ר"נ שלא בשעת הוצאת זבלים היינו אפילו הניחן בשעת הוצאת זבלים ונתקיימו עד לאחר שלשים יום ואז נעשו שלא בשעת הוצאה וקמ"ל דאע"ג דתחילת הנחה היה ברשות אפ"ה מחייב לאחר זמן כיון שהיה לו פנאי לסלקו וק"ל:

שם ור"י היא. יש לדקדק האיך דחיק לאוקמי מתני' כר"י דהא ברישא דמתני' סתם לן תנא דלא כר"י דדייקינן לעיל בסמוך ותרתי למה לי ומסיק חדא בימות הגשמים כדתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וכו' אם הזיק חייב לשלם ע"כ וזהו בהדיא דלא כר"י דפוטר בהא ולפמ"ש לעיל דהא דדייק הש"ס ותרתי ל"ל היינו דוקא אליבא דרב אבל אליבא דשמואל דקי"ל כוותיה לא איצטריך לאוקמי הכי א"כ ר"נ מצי סבר כשמואל וק"ל:

בתוס' בד"ה מתני' שלא בשעת וכו' ולר"י משמע דלא משלם מדקאמר וכו' ועוד מדלא קתני עכ"ל. הא דלא מייתי מהאי ברייתא גופא היינו משום דדברי התוספות עכשיו הם על המקשה הראשון כפי' מהרש"א ע"ש ותוכן דבריו דלפי פירושם דמשמע ליה למקשה דהא דקתני המוציא מוציא מקרי ברשות ב"ד ואפ"ה משלם א"כ מאי מקשה מעיקרא מדר"י טפי מדרבנן דלר"י כל שלשים יום הוי כמו שעת הוצאה לדרבנן א"ו דהמקשה סבר דר"י ודאי פוטר מדקתני שע"מ כן ועוד מדלא נקט בהדיא אחר שהשיב לו המתרץ מודה ר"י שאם הזיק משלם ולא חייש לדיוקא של המקשה הוסיף המקשה להקשות אברייתא דתני בהדיא ר"י פוטר כל העושין ברשות וא"כ קשיא מתני' דחייב מיהו עכ"פ אשעת הוצאה אע"פ שהיה ברשות וזה ודאי דלא כר"י כדמסיק התם וק"ל:

אמר רבי יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות. אפשר לרמוז דהזהיר במוט"ב תלתא אבות ברכות נזיקין ר"ת אבן מתרחק מיצה"ר הנקרא אבן. ולהבדיל מתקן מ' הנקראת אבן והוא שם בן עם הכולל כי שם ב"ן הוא במ'. וממשיך מאבות חג"ת וברכות מנה"י ודוחה אבן הטועים שהיא הסט"א. ובזה הוא ממשיך החסדים ביסוד ונקרא חסיד דממשיך מחכמה וזה רמז חסיד חסר יוד כי יוד היא בחכמה. ועי"ז מבטל א"ף שהוא במספר חסיד עם הכולל כי מגביר חסד שהוא לבן אור צח חיוור ומלובן כמספר חסיד:

ת"ר חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם וכו'. אפשר לרמוז במאמר זה דרך רמז כי הן האדם זמנין דבטל מהתורה לפום צערא בבא אליו דואג היש משכיל על כן יאמרו תורתו של דוא"ג אינו אלא מן השפה ולחוץ כי לבו בל עמו ויהי הצע"ר לסגו"ר לבו. ועוד נודע דאם יש באדם מעלות המדות ומושב"ח ועומ"ד את עולותי"ו ואת שלמי"ו יזוח לבו עליו. וידוע כי שדה כינוי לתלמוד כמו שפירשו רז"ל בכמה מקומות שדרשו שדה על התלמוד. ואפשר שזהו הרמז חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהם פירוש צעריהם ודאגות שהם כקוצין. וגם זכוכיותיהם פירוש שבחיהם שמאירים ומזהירים כזכוכית לבנה אשר שתים הנה חבילי טרדי"ן לבלבל דעתו מעבודת ה'. ברם הני חסידי קמאי היו מצניעין מחשבותם אלו בתוך שדותיהם שהיו עוסקים בתלמוד הנקרא שדה בכל כחם. ומעמיקים להם ג' טפחים כנגד הרהור ומחשבה הפחותה מהרהור ורעותא דלבא הקלה מהכל המה בצדקתם עבדו להן זרזי"ם להעמיק ולפנות מחשבות אלו מצער או שבח כדי שלא יעכב המחרישה כלומר שמחשבה בצער או בשבח מועלת ומעכבת המחרישה פירוש עומק העיון בשדה אשר ברכו ה' הוא התלמוד והם מצניעין אותם כדי שלא יעכב המחרישה עיון הקדוש שדרכו לחרוש בשדה התלמוד:

רב ששת שדי להו בנורא. כלומר שיש תקון לאשר בנקל לא יוכל לפנות לבו ממחשבות אלו בעצה אחת והיא לשנות אופן תלמודו שאם עיקר למודו שהוא רגיל בו הוא למהדר אתלמודיה בלי פלפול בבא אליו מחשבות אלו יכנס בפלפול עמוק וממילא בטלי להו המחשבות. ואם הרגלו הוא יום יום בעומק העיון ופלפל"א אריכתא. זה יעצור המחשבה בלמוד אגדה המושכת הלב כמים ויתבטלו המחשבות אשר בשנותו את טעמו לסדר לימוד חדש חדת היא ליה נותן לבו בדבר החדש ומתבטלין המחשבות. ואפשר שזה רמז רב ששת שדי להו בנורא דרב ששת היה סגי נהור ורוב לימודו למהדר תלמודיה והיה סיני וכמ"ש רב חסדא מרתע כוליה גופיה ממתניתיה דרב ששת ורב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא וכיון דרב ששת היה סיני והרגלו לחזור משנתו להכי שדי להו למחשבות אלו בנורא כלומר בעיון עמוק נמשל לאש כמ"ש נהירנא כי הוו נפקי זקוקים דנורא מפומיה דרבי וכן רב ששת עייל נפשיה בעיון עמוק לבטל מחשבות חיצוניות וזה רמז באומרו רב ששת שדי להו בנורא. כל קבל דנא רבא שהיה רוב עסקו בפלפול וכמ"ש הויות דאביי ורבא ואמרו פ"ב דבתרא בישרא שמינא בי רבא ע"ש ובפירש"י שדי להו בדגלת רמז לאגדה הנמשלת לנהר מים המרחבת לבו של אדם שלא כהרגלו למען יתבטלו המחשבות:

אמר רב יהודה האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין. אפשר דמהאי טעמא כל תנויי דרב יהודה בנזיקין כמ"ש בברכות ותעניות. ורב יהודה חסיד קדוש יאמר לו כדמוכח בפרקא דחסידי ושמואל רביה קרי עליה אין זה ילוד אשה כמ"ש פ"ב דנדה. והוה עביד כשמעתיה דהחסיד לקיים מילי דנזיקין ומשו"ה קב"ע את קובעה"ם ותני ומתני בנזיקין:
ואולם בעבור זאת נדעה נרדפה איך בקיומו מילי דנזיקין יהיה חסיד. ואפשר כי אהבה הוא חסד וכתיב ואהבת לרעך כמוך אני ה' ופירשו דהוי כאלו אוהב את ה' וז"ש אני ה' לכן לקיים מילי דנזיקין ויזהר מאד לאהוב לרעהו ושלא יגרום לו שום נזק ובזה הוי אוהב את ה' והוא חסיד:
(ב) ויתכן לדקדק האי מאן דבעי למיהוי חסידא הכונה דעד האידנא לא הוה חסיד איכו השתא בעי למהוי חסידא זאת העצה היעוצה דממעשיו כלפי הא גופא יעלה ויבא למילי דשמיא הא דרישא יראת העונש לקיים מילי דנזיקין יראת העונש ואח"ך אהבה יהיה חסיד:
(ג) ובסגנון אחר תריץ ואימא הכי מאן דבעי למיהוי חסידא ונפשו אותה לתקן מדת החסד ניעול מר ברישא לתקן מדת הגבורה ולקיים מילי דנזיקין ואח"ך יעלה לתקן מדת החסד ויהיה כל מעשהו בסד"ר המדרגה יושב בשע"ר המל"ך ודרך השע"ר לפנים יכנס:
(ד) ולפי פשוטו אפשר לומר דיש מי שעולה על לבו דהעיקר הוא במצוה שבין אדם למקום אבל בינו לבין חבירו אינו מקפיד וטעות הוא בידו על דרך מה שפירש הרב מהר"י די שיגוביא הובא בשפתי ישנים פסוק גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה שהכונה גלתה יהודה מעוני עניות תורה ומצוות בכמה מילי ומרוב עבודה עבודת ה' שהיו נוהגים חסידות וחומרות יתירות באיזה פרטים והוו תרתי דסתרן ומשום הכי גלו זהת"ד. וכתיב ואהבת לרעך כמוך אני ה' כי אהבת ה' הוא לאהוב חבירו ונמצא שאם אינו מקיים מילי דנזיקין אינו חסיד והיינו דקאמר האי מאן דבעי למיהוי חסידא לא סוף דבר שיתחסד עם קונו לבד אלא לקיים מילי דנזיקין דצריך ליזהר נמי בדברים שבינו לבין חבירו ואז יהיה חסיד באמת בין בינו למקום ובין בינו לבין חבירו:
(ה) ויש מקום לומר דרמזו השלמים האלה דנקטי נזיקין ואבות לחג"ת כי נזיקין שם רמז לגבורה על דרך שכתבנו ואבות סתם הם אברהם ויעקב כמ"ש בראש השנה סוף דף יו"ד בתשרי נולדו אבות בפסח נולד יצחק ופירש"י אבות אברהם ויעקב ע"ש וכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם כי מדתם חסד תפארת וז"ש האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין לתקן מדת הגבורה ורבא אמר מילי דאבות שיתקן גם מדות חסד ות"ת שהם מדות האבות אברהם ויעקב. ואמרי לה מילי דברכות דמתוך שבקי בהן ומכוין בברכתו גורם יחוד הדודים והוא עיקר החסידות:
(ו) וכבר אפשר להסמיך בזה מאי דהוו בה רבוואתא דתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס ופ"ק דר"ה תניא דסלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני וכו' צדיק גמור. והר"ן תירץ הביאו הרב הכותב בעין יעקב פ"ק דפסחים דלא תקשי מאותה משנה דההיא משנת חסידים היא. ומהרימ"ט דף קכ"ז תירץ דההיא דתנן היינו במצוות שבין אדם למקום וגם במצות שבין אדם לחבירו שיש שני חלקים בחלק גבוה צריך שלא ע"מ לקבל פרס ובחלק הדיוט שרי ע"מ לקבל פרס וזוהי ששנינו סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור כלומר דבחלק טוב לבריות שרי לכוין ע"מ לקבל פרס. ומהר"ש פרימו תירץ דכאשר יוסיף על חיובו במצות צדקה לפי שעורו וכיוצא בשאר מצות בתוספת שרי לקבל פרס. ולפי תירוץ הר"ן דההיא משנת חסידים היא א"כ נמצא דצדיק הוא העובד לקבל פרס אף בחלק טוב לשמים ולפ"ז חסיד יהיה מי שיזהר בחלק גבוה שלא ע"מ לקבל פרס אבל בחלק טוב לבריות אפשר שיכול ע"מ לקבל פרס ונקרא חסיד על אשר בחלק גבוה עובד שלא ע"מ לקבל פרס. ולאפוקי זה אמר האי מאן דבעי למהוי חסידא כי שם חסיד הוא העובד שלא ע"מ לקבל פרס כמ"ש מהרח"ו ז"ל והאי דבעי למהוי חסידא ולעבוד שלא ע"מ לקבל פרס לקיים מילי דנזיקין במדת חסידות שלא ע"מ לקבל פרס דההיא דסלע זו לצדקה הוא בחלק טוב לבריות והוא דצדיק מכלל דהחסיד אפילו בזה יהיה שלא ע"מ לקבל פרס ויתנהג בחסידות בכל בין שבמצות שהוא בינו למקום בין במצות שבינו לחבירו שהוא טוב לשמים ולבריות יהיה שלא ע"מ לקבל פרס דדעת רבי יהודה כתירוץ מהרימ"ט הנזכר ולכן אמר דהחסיד לקיים מילי דנזיקין דבזהירותו בזה ממילא יגיעו כמה טובות לחבירו ואפ"ה יהיה בחסידות שלא ע"מ לקבל פרס:
אך רבא סבר כתירוץ מהר"ש פרימו דההיא בתוספת והיא בצדיק גמור אך החסיד גם בזה יהיה עושה שלא ע"מ לקבל פרס ולכן אמר לקיים מילי דאבות כלומר שלא ע"מ לקבל פרס וגם רמז כמו שהאבות כל הימים עבדו שלא ע"מ לקבל פרס בכל מה שעשו אף שלא נצטוו והיה תוספת מרובה על העיקר והכל עשו שלא ע"מ לקבל פרס כן יעשה מאן דבעי למיהוי חסידא דאף בתוספת יהיה כמנהג חסידים שלא ע"מ לקבל פרס:
(ז) והשתא דאתינא להכי אפשר דרמז דהחסיד ליקיים מילי דאבות העולם אשר דבקו מחשבתם קדמת הצו"ר ברוך הוא ומאן דבעי למיהוי חסידא כל מעייניו יחזור לצור"ו יוצר הכל וידבק בו כשם שעשו האבות ובזה יהיה ודאי חסיד שידבק בה' והוא החסידות השלם כי לא יבוא לידי חטא וכמו שהאריך הרמב"ם ז"ל בספר המורה. לקיים מילי דברכות עמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף נ"ה ע"ב וע"ג ושם הבאתי מילי דרבוואתא קמאי ובתראי על זה ע"ש בס"ד:

משום ר' ישמעאל. שני דברים אינן ברשותו כו': לא יהא אלא כרפשו. המשליך זבלו ברה''ר מי לא מיחייב כי לא הפקירו ה''נ רפשו הוא דאזקיה שנתערבו המים והעפר ונעשה טיט ושלו הוא מדמוקי לה בטינוף כלים מכלל דלא אפקריה דהא בור לא חייב בו כלים: מי סברת דלא תמו מיא. אלא נתכנסו ונעשו רפש: בדתמו מיא. ונבלעו קמיירי ואין כאן רפש: ותרתי למה לי. לאשמעינן במתניתין טינוף כלים והא תנינא לעיל נשברה כדו ברה''ר והוחלק אחד במים ואוקמה רב נמי בדלא הפקירן ובטינוף כלים: וחדא בימות הגשמים. ואיצטריך לאשמעינן דאע''ג דברשות קעבדי אם הזיקו חייב לשלם: כל אלו שאמרו. חכמים מותרין לקלקל ברה''ר ואלו הן פותקין ביבותיהן לקלח שופכין שלהם ברה''ר כו' ביב צינור המקלח שופכין של מי תשמיש הבית לרה''ר: בכותל רעוע. דה''ל למצניע לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד לסותרו: וחייב בעל הכותל. דה''ל לאצנעינהו: בדליו של חבירו. כסוי בור של חבירו: חייב בעל הבור. כדאמרינן במצניע קוצותיו דהיינו בור בכותל רעוע של חבירו וסתר זה את כותלו דחייב המצניע והכא נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שזה יטול את דליו: פשיטא. היא היא ומאי אשמעינן רבינא: מהו דתימא. לא דמי דהתם משום הכי ליכא לחיוביה לבעל כותל דלא הוי ידע ליה למצניע דלודעיה שיבא ויטול קוצותיו אבל בעל הדלי דידע לבעל הבור איבעי ליה לאודעיה שהוא נוטל את דליו אשמעינן רבינא דלאו היינו טעמא: דגלת. חידקל: מתני' לזבלים. שירקבו התבן והקש ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים: כל המקלקלין ברה''ר. רבן שמעון בן גמליאל שמעיה לת''ק דלא קניס אלא שבחא אבל גופא לא כדקתני בברייתא בגמרא ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר דגוף נמי כל הקודם בו זכה. לישנא אחרינא כל המקלקלין ואפי' עושין ברשות: גמ' כל שלשים יום. רשאי להניחן שם: שעל מנת כן כו'. שלא יהו מקפידין על כך: בנר חנוכה פטור. בפרק הכונס צאן לדיר דקתני גמל שהיה טעון פשתן: מאי לאו משום דברשות ב''ד. הניח בחוץ משום פרסומי ניסא פטור: ה''ג דתניא רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור: מפני שהוא רשות מצוה. כלומר משום רשות ב''ד דמצוה מיפטר אבל ברשות ב''ד דלאו מצוה חייב: מותרין לקלקל. כגון פותקין ביבותיהן וגורפין מערות:

לא יהא אלא כרפשו. הא דלא דייק הכי לעיל (דף כח.) בהוחלק אחד במים משום דהתם לא איירי כששפכם בכוונה אבל הכא תנא השופך משמע ששפכם בכוונה במקום שנעשין רפש וטיט א''נ ברישא קתני הוחלקו משמע דלא עשו המים אלא החלקה אבל הכא קתני הוזק משמע שבמים עצמן הוזק: בדתמו מיא. פירוש בתמו מיא נמי איירי וניחא ליה לאוקמי בין תמו בין לא תמו ודוקא בכלים מלאוקמי דוקא בלא תמו ובין בכלים ובין בעצמו וא''ת ואי תמו מיא סתמא מפקר להו והוי בור ופטור בו הכלים וי''ל דלא תמו כל כך שלא יהא עדיין ראויין לשום דבר ואי הוה גרס איפכא הוה ניחא מי סברת דתמו מיא ונכנסו בעפר ונעשה טיט לא דלא תמו מיא שהמים צלולים עדיין דמסתמא לא אפקרינהו: וחייב בעל הכותל. וא''ת כותל רעוע נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא הצניעם שם כשהיתה בריא וי''ל דמ''מ ראוי המצניע להתחייב כיון שפשע ואין צריך להעמיד ברעוע מעיקרו: שלא תעכב המחרישה. בירושלמי מפרש כדי שלא תעלה המחרישה: אפילו תימא רבי יהודה כו'. וא''ת והא מתני' קתני כל הקודם בהן זכה וי''ל דכל הקודם בהן לאחר שלשים יום זכה ותימה למאי דס''ד דמתניתין בשעת הוצאת זבלים תקשה ליה דרשב''ג אדרשב''ג דקתני במתני' דחייב לשלם ובהבית והעלייה (ב''מ דף קיח:) תנא רשב''ג אומר אף מתקן מלאכתו כל שלשים יום ודייק מינה בגמ' דס''ל כל מקום שנתנו חכמים רשות להניח והזיק פטור מלשלם ולפי לשון אחר שפירש בקונטרס דרשב''ג פליג את''ק וס''ל דאפילו הניח ברשות חייבין לשלם קשה אפי' לפי המסקנא ושמא אין הענינים שוין אע''ג דבשמעתין דהתם כייל להו בהדי הדדי: מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ור' יהודה היא. תימה דלא משני הכי בהבית והעלייה (ב''מ קיח: ושם) דקתני המוציא זבלו לרה''ר המוציא מוציא והמזבל מזבל כו' ואם הזיק משלם מה שהזיק וקאמר בגמרא מתני' דלא כר' יהודה וי''ל דהתם כי יעמיד מתני' נמי שלא בשעת הוצאת זבלים אתיא דלא כר' יהודה דהא שרי להוציא ע''מ לזבל לאלתר ואפי' הכי קתני שמשלם מה שהזיק אלמא בדבר שיש לו רשות משלם מה שהזיק ולרבי יהודה משמע דלא משלם מדקאמר שעל מנת כן כו' ועוד מדלא קתני בהדיא ואם הזיק משלם מה שהזיק א''נ מתני' דהתם משמע ליה בשעת הוצאת זבלים מדקתני המזבל מזבל ושפיר אית ליה רשות להניח שלשים יום והא דאמר המזבל מזבל עצה טובה קמ''ל כלומר מזבל לאלתר

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד