דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 219ימים לסיום הש״ס

בבא קמא כט ע"א - טקסט הדף מנוקד

פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּאַבְנוֹ סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ שֶׁהוּא חַיָּיב וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר לְרַבָּנַן בְּמַעֲלֵה קַנְקַנִּין עַל הַגָּג עַל מְנָת לְנַגְּבָן וְנָפְלוּ בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ שֶׁהוּא פָּטוּר
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי בְּתַרְתֵּי פְּלִיגִי פְּלִיגִי בִּשְׁעַת נְפִילָה וּפְלִיגִי לְאַחַר נְפִילָה
פְּלִיגִי בִּשְׁעַת נְפִילָה בְּנִתְקָל פּוֹשֵׁעַ מָר סָבַר נִתְקָל פּוֹשֵׁעַ הוּא וּמָר סָבַר נִתְקַל לָאו פּוֹשֵׁעַ הוּא
פְּלִיגִי לְאַחַר נְפִילָה בְּמַפְקִיר נְזָקָיו מָר סָבַר מַפְקִיר נְזָקָיו חַיָּיב וּמָר סָבַר פָּטוּר
וּמִמַּאי מִדְּקָתָנֵי תַּרְתֵּי הוּחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם אוֹ שֶׁלָּקָה בַּחַרְסִית הַיְינוּ הָךְ אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר הוּחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם בִּשְׁעַת נְפִילָה אוֹ שֶׁלָּקָה בַּחַרְסִית לְאַחַר נְפִילָה
וּמִדְּמַתְנִיתִין בְּתַרְתֵּי בָּרַיְיתָא נָמֵי בְּתַרְתֵּי
בִּשְׁלָמָא כַּדּוֹ מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אוֹ בִּשְׁעַת נְפִילָה אוֹ לְאַחַר נְפִילָה אֶלָּא גְּמַלּוֹ בִּשְׁלָמָא לְאַחַר נְפִילָה מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּמַפְקִיר נִבְלָתוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת נְפִילָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ
אָמַר רַב אַחָא כְּגוֹן דְּעַבְּרַהּ (בְּמַיָּא) דֶּרֶךְ שְׂרַעְתָּא דְנַהֲרָא
הֵיכִי דָּמֵי אִי דְּאִיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא פּוֹשֵׁעַ הוּא וְאִי דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא אָנוּס הוּא
אֶלָּא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּאִתְּקִיל וְאִתְּקִילָה בֵּיהּ גַּמְלָא
מַפְקִיר נְזָקָיו מַאי מִתְכַּוֵּין אִיכָּא
אָמַר רַב יוֹסֵף בְּמִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בַּחֲרָסֶיהָ וְכֵן אָמַר רַב אָשֵׁי בְּמִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בַּחֲרָסֶיהָ
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בִּשְׁעַת נְפִילָה מַחְלוֹקֶת
אֲבָל לְאַחַר נְפִילָה מַאי דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר וְהָא אִיכָּא רַבִּי מֵאִיר דִּמְחַיֵּיב אֶלָּא מַאי דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב וְהָא אִיכָּא רַבָּנַן דְּפָטְרִי
אֶלָּא מַאי בִּשְׁעַת נְפִילָה אַף בִּשְׁעַת נְפִילָה וְקָמַשְׁמַע לַן כִּדְאַבָּיֵי
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

בעל הכד או הגמל פטור מדיני אדם, בית דין אינם יכולים לחייבו לשלם את נזקי הנתקל בהם, [158] וחייב בדיני שמים, על כך שלא סילק את התקלה מרשות הרבים, [159] כדין גרמא בנזיקין, שפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים.

ומודים חכמים לרבי מאיר שיש אופנים בהם בעל התקלה חייב בדיני אדם גם כשהפקירה, כגון באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו, מקום שהרוחות מצויות שם, ונפלו ברוח מצויה, והזיקו, שהוא חייב מפני שפשע בכך שהניח תקלה במקום שהיא עשויה ליפול ולהזיק. [160]

ומודה רבי מאיר לרבנן שיש אופנים בהם לא ניתן לחייב את בעל התקלה בדיני אדם, כגון במעלה קנקנין [161] על הגג, על מנת לנגבן, ונפלו ברוח שאינה מצויה, והזיקו, שהוא פטור, כיוון שאינו חייב לשמור את קנקניו מרוח שאינה מצויה, ואנוס הוא בכך, הילכך פטור מדיני אדם, ומכל מקום חייב בדיני שמים על כך שלא סילק את התקלה מרשות הרבים. [162]

ונמצא, שאם נוצרה התקלה מחמת פשיעה, בעליה חייב לכולי עלמא בדיני אדם, ואם מחמת אונס לכולי עלמא פטור בדיני אדם.

ומוכח שגם בניזקין נאמר הכלל אונס רחמנא פטריה. וקשה לרבה, הסובר שרבי מאיר מחייב את בעל התקלה אפילו אם נוצרה באונס, כגון שנשארה אזנה בידו.

אלא, אמר אביי: לעולם לא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במזיק באונס. ולכולי עלמא אם נפשרה החבית בידו והזיקה בשעת הנפילה, פטור.

וכן לכולי עלמא לאחר נפילת אונס, אם הזיק לאחר נפילה, הדין הוא כך: לא הפקיר חרסיו, חייב, שכן עליו לסלק את חרסיו. ואם הפקירם, פטור.

אלא, רבי יהודה ורבי מאיר בתרתי פליגי, בשני מקרים ובשתי הלכות.

פליגי בנזק הנעשה בשעת נפילה, כגון שנפל הכד על אדם והזיקו, או שהוזק מהחרסים מיד לאחר שנפלו, כשלא היה עדיין שהות לסלקם. [163]

ופליגי בנזק הנעשה לאחר נפילה כגון שנתקל אדם בחרסים שנותרו מהכד.

וכך הוא ביאור המחלוקת:

פליגי בשעת נפילה, בדין "נתקל פושע", וכגון שבעל הכד נתקל תוך כדי הליכה ברשות הרבים, בקרקע, ונפל, והזיק בנפילתו אדם או חפץ של אחר. [164]

מר, רבי מאיר, סבר, נתקל פושע הוא, כי היה עליו להיזהר שלא ליפול, ואינו נחשב לאנוס על כך. [165]

ומר, רבי יהודה סבר, נתקל לאו פושע הוא, שאינו חייב לשמור את עצמו שלא יתקל. [166]

וכך הם דברי רבי יהודה במשנה: נשברה כדו ברשות הרבים במתכווין, כגון ששברה בכוונה [167], חייב. אבל אם נשברה בלא מתכווין, כגון שנתקל בקרקע, פטור.

עוד פליגי רבי מאיר ורבי יהודה, כשהזיקו חרסי הכד לאחר נפילה, בדין מפקיר נזקיו כשהם ברשות הרבים. שכן, דרך בני אדם להפקיר את החרסים השבורים שאין בהם צורך. [168] מר, רבי מאיר סבר, המפקיר את נזקיו ברשות הרבים, אם הזיקו חייב לשלם כדין בור.

הטעם לכך הוא, כי רבי מאיר סובר שמן התורה בעל הבור חייב [גם] אם אינו ברשותו כגון שהפקיר את רשותו ואת בורו, וכדעת רבי ישמעאל [להלן מט ב]. [169] ומר, רבי יהודה סבר, שהמפקיר את נזקיו ברשות הרבים, פטור, אפילו אם נפלו ממנו בפשיעה. [170]

משום שלדעתו הבור שחייבה עליו תורה הוא במקרה שהפקיר את רשותו מסביב לבורו ולא את הבור עצמו. אבל אם הפקיר גם את בורו פטור.

ולכן אמר רבי יהודה במשנה, שאם נשברה כדו ברשות הרבים, והפקיר את החרסים, ולאחר מיכן הזיקו, פטור.

[וביאור החילוק בין מתכווין לאין מתכווין יתבאר להלן בגמרא].

ומבארת הגמרא: ממאי, מנין שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בשני דברים?

מדקתני במשנה תרתי, שני אופני נזק. א. הוחלק אחד במים. ב. או שלקה בחרסית.

ולכאורה, לשם מה כפל התנא ונקט שני מקרים שהם בעצם היינו הך.

אלא לאו, בהכרח, נקטה המשנה את שני המקרים ללמדנו שני הלכות. [171]

והכי קאמר: נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים, כגון שלא היתה שהות לבעל החבית לסלק את המים מרשות הרבים, והוי נזק בשעת נפילה. [ובזה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בדין נתקל פושע]. [172] או שלקה אחר בחרסית, היינו נזק הנגרם לאחר הנפילה. [ובזה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בדין מפקיר נזקיו] [173]

ומדייקת הגמרא: לדעת אביי, מדמתניתין נחלקו בתרתי, מיסתבר שגם בברייתא המקבילה למשנה נמי נחלקו בתרתי. בתרתי. [174]

וכך הוא פירוש הברייתא: נשברה כדו ברשות הרבים, והזיק בשעת הנפילה, רבי מאיר מחייב מדין נתקל פושע, וחכמים [רבי יהודה] פוטרים, משום דנתקל אינו פושע.

ואם הזיק לאחר הנפילה כגון שהפקיר את חרסיו ולא סילקם, רבי מאיר מחייב מפני שמפקיר נזקיו חייב וחכמים [רבי יהודה] פוטרים, מפני שמפקיר נזקיו פטור.

תמהה הגמרא: בשלמא את החלק הראשון בברייתא, "נשברה כדו ולא סילקה", משכחת לה, ניתן להעמיד שמדובר או כשהזיקו חרסי הכד בשעת נפילה, ונחלקו בדין נתקל פושע, או כשהזיקו החרסים לאחר נפילה, ונחלקו אם מפקיר נזקיו חייב או לא.

אלא, המקרה השני בברייתא, "נפל גמלו ולא העמידו", בשלמא אם הזיק לאחר נפילה, משכחת לה, ניתן לומר שנחלקו בדין מפקיר נבלתו ברשות הרבים אם חייב או לא.

אלא, אבל אם הזיק בשעת נפילה, היכי משכחת לה, [175] כיצד ניתן לומר שנחלקו אם נתקל פושע, הרי איננו יכול לשמור על הגמל שלא יתקל? [176] ומבארת הגמרא: אמר רב אחא, כגון דעברה במיא דרך שרעתא דנהרא. שהוליך את הגמל על שפת הנהר במקום שהמים מכסים את הקרקע ולא ניתן להבחין במכשולים, וכשנתקל הגמל ונפל, הרי זה מחמת פשיעתו של מוליך הגמל, שהעבירו במקום זה. [177]

ולכן לדעת רבי מאיר, אם נפל הגמל והזיק בשעת הנפילה, בעל הגמל חייב.

מקשה הגמרא על רב אחא: היכי דמי, באיזה אופן אירע המקרה.

אי מדובר במקרה שמוליך הגמל יכל להובילו שלא על שפת הנהר, כגון דאיכא דרכא אחרינא, אם כן, פושע הוא בנפילת הגמל, ומדוע לדעת חכמים בעל הגמל פטור? [178]

ואי מדובר שהוליכו על שפת הנהר משום דליכא דרכא אחרינא, הרי אנוס הוא, ומדוע לדעת רבי מאיר חייב על התקלה? [179]

ומתרצת הגמרא את הברייתא באופן אחר: אלא, משכחת לה, יתכן לפרש את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה גם בגמלו שהזיק בשעת נפילה, כגון דבעל הגמל אתקיל, נתקל בקרקע ונעצר, ומחמת עצירתו, אתקילה ביה גמלא, נתקל בו הגמל, והזיק אדם אחר. [180]

לדעת רבי יהודה, הנתקל אינו פושע, וממילא הוא פטור גם על הנזק הנגרם מתקלת הגמל. אבל לרבי מאיר, כיוון שהיה עליו להיזהר, אם נתקל, פושע הוא, וממילא הגמל שנתקל בו, הזיק מחמת פשיעתו של בעליו, ולכן חייב בנזקי הגמל בשעת נפילה.

וכעת חוזרת הגמרא לסיים את ביאור המשנה לדעת אביי.

במשנה נאמר נשברה כדו והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית, חייב. רבי יהודה אומר במתכווין חייב, באינו מתכווין פטור.

ונתבאר לעיל כי הוחלק במים זה נזק הנגרם בשעת נפילה, ורבי מאיר מחייב משום שהנתקל פושע ורבי יהודה אומר, אם התכווין לשבור חייב, ואם לא, פטור דנתקל לאו פושע.

והחלק השני "או שלקה בחרסית" מדבר בנזק הנעשה לאחר נפילה, רבי מאיר מחייב דמפקיר נזקיו חייב. ורבי יהודה סבר מפקיר נזקיו פטור.

מקשה הגמרא לדברי רבי יהודה [181]: מאחר ומפקיר נזקיו פטור, מאי מתכוין איכא, באיזה אופן אמר רבי יהודה "במתכווין חייב"? [182]

אמר רב יוסף: במתכוין לזכות בחרסיה. שכן רבי יהודה פוטר על ניזקין שנגרמו לאחר הנפילה משום שהמפקיר נזקיו פטור, אבל אם נתכווין לזכות בהם חייב כדין בורו שהזיק. [183]

וכן אמר רב אשי, במתכוין לזכות בחרסיה. [184]

רבי אלעזר אמר: בנזק הנעשה בשעת נפילה, יש מחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר האם נתקל פושע או לא.

ומקשה הגמרא לדבריו: אבל בנזק הנעשה לאחר נפילה מאי קסבר רבי אלעזר?

אם נאמר שבנזק לאחר נפילה לדברי הכל פטור, והא בברייתא נאמר "נשברה כדו ולא סילקה, נפלה גמלו ולא העמידה", ומשמע שהברייתא מדברת בנזק הנעשה לאחר נפילה [185], ואיכא רבי מאיר דמחייב, ולא יתכן לומר שלדברי הכל פטור.

אלא מאי נאמר, שבנזק הנעשה לאחר נפילה, לדברי הכל חייב,

והא בברייתא איכא רבנן, דפטרי, בנזק הנעשה לאחר נפילה?

ומבארת הגמרא: אלא, בעל כרחך, מאי דאמר רבי אלעזר בשעת נפילה מחלוקת, כוונתו לומר כי אף בשעת נפילה נחלקו, למרות שמהברייתא משמע שנחלקו רק לאחר נפילה. [186]

ודקדק רבי אלעזר כן ממשנתנו דמשמע שנחלקו בתרתי.

וקמשמע לן רבי אלעזר כדאביי, שביאר את מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה בתרתי.

הערות

[158] הטעם לכך שפטור מדיני אדם כתב הרשב"א מפני שמדובר באופן שבעל הכד והגמל הפקיר את תקלתו. וכן מבואר בתוספות.

[159] בברייתא לא נתבאר כיצד נשברה כדו האם על ידי שנתקל או שנפשרה החבית בידו. וכן לא נתבאר האם מדובר בנזק שנעשה בשעת הנפילה או מיד לאחר הנפילה כשלא יכל לסלקו ומדין אדם המזיק, או בנזק שנעשה לאחר הנפילה, ומדין ממונו המזיק. וכתב הפני יהושע שמדברי חכמים מוכח שלא מדובר בנפשרה שאם לא כן מדוע חייבוהו בדיני שמים. וכן מוכח שמדובר בנזק הנעשה בשעת הנפילה שאם לא כן מדוע פטרוהו מדיני אדם. ולפי זה קושיית הגמרא על רבה היא מהמבואר בברייתא שנחלקו רבי מאיר וחכמים בנזק הנעשה בשעת נפילה שלא באונס גמור, ואילו לדברי רבה נמצא שנחלקו גם באונס גמור דרבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים. וראה ברשב"א להלן שהוכיח [לדעת אביי] מכך שחייב בדיני שמים שמדובר לאחר נפילה כי אם בשעת נפילה נתקל אנוס הוא, ומכך שפטור מדיני אדם מוכח שמדובר באפקרינהו, ולרבנן מפקיר נזקיו לאחר נפילה פטור.

[160] המניח אבנו סכינו ומשאו בראש הגג ונפלו ברוח מצויה, אם הזיקו בשעת נפילה, חייב מדין אש, ואם לאחר נפילה חייב מדין בור. ובגמרא כאן הגירסא היא "אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש הגג ונפלו", וכתב הרשב"א דמשמע שהזיקו בשעת הנפילה וחייב מדין אש. אבל הרי"ף גרס אבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים והזיקו, ולפי זה חיובו של המניח הוא משום בור. הקשה הלחם משנה [נזק"מ יד טז], כיוון שהנחה על שפת הגג היא פשיעה, אם כן, גם בנפל לבסוף ברוח שאין מצויה חייב מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ומדוע נאמר בהמשך שמודה רבי מאיר בקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה שהוא פטור. וביאר, שהסיפא מדברת בקנקנים שאינם יכולים ליפול אלא מרוח שאינה מצויה, ואין בהנחתם פשיעה לגבי רוח מצויה. וכן כתב הפרישה [תיא א]. דעת הרא"ה [מובא בשיטה ס א] שחיובו של המניח אבנו סכינו ומשאו ונפלו ברוח מצויה הוא רק בזמן שהרוח לא הוסיפה כח בחבטה, כי אם הרוח עצמה מסייעת לחבטה אינו חייב על אש כי האי גוונא. [וכן כתב רבינו ישעיין בשיטה לעיל כב א ד"ה ואי, וכן משמע מדברי רש"י לעיל יט ב ד"ה אלא]. ובחזו"א [א ס"ק ב אות ד] הוסיף, שאם בזמן הנחת האבן בשפת הגג לא נשבה הרוח אינו חייב משום חיציו כי אין באבן עצמה צורת מזיק עד שתבא הרוח, ולכשבאה אחר כך מקרי כח שני. עיין שם.

[161] יש לדקדק, מדוע ברישא נקטה הברייתא אבנו סכינו ומשאו, וכעת נקטה קנקנים? ומתוך דברי התוספות [ד"ה מדמתניתין] מבואר, שדרך בני אדם שלא לשמור כל כך על אבניו וסכינו שלא יפלו ברוח מצויה, מפני שגם אם יפלו לא ישברו, ואילו על קנקנים הדרך לשומרם יותר, מפני שאם יפלו ישברו, ולא מצוי שיפלו כי אם ברוח מצויה. ולדעת אביי להלן תירצו התוספות [בד"ה פליגי] שדרך בני אדם להפקיר את קנקניהם לאחר נפילה מפני שהם נשברים, ואין דרך להפקיר את האבן והכין לאחר נפילה. ועיין ראב"ד.

[162] הראשונים הקשו, הלא קיימא לן אדם מועד לעולם, ומדוע המעלה קנקנים ונפלו ברוח שאינה מצויה פטור? ותירץ בנימוקי יוסף, שרוח שאינה מצויה הוי אונס גמור ופטור. [כמבואר לעיל כז ב]. ומבואר בדבריו שקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה נידונים כאדם המזיק באונס. אבל הר"ח והרי"ד תירצו, שממונו המזיק באונס פטור, והדרשה פצע תחת פצע לחייב באונס כרצון נאמרה רק באדם המזיק, וכאן מדובר בממונו המזיק. והקשו הרשב"א ורבינו פרץ אם כן מהי ראית אביי נגד רבה, הלא אי אפשר להוכיח מכך שממונו המזיק פטור באונס לאדם המזיק באונס כשנפשרה כדו מעל כתיפו. ומכח זה הבין הרשב"א שהמהלך עם חבית ונפשרה בידו אינו נידון כאדם המזיק, אלא כממונו המזיק.

[163] התוספות והרשב"א נקטו שנזק הנעשה סמוך לנפילה בזמן שלא היה שהות לסלקו נחשב נזק בשעת נפילה. אבל אם הנתקל הזיק בשעת הנפילה עצמה נחלקו הראשונים מהי הגדרת חיובו. בעל המאור כתב שהוא אדם המזיק וכן כתבו רבינו פרץ והרי"ד בתוספותיהם. אבל בתוספות [והתניא] וברשב"א מבואר שאינו נידון כאדם המזיק וביאר הרמב"ן במלחמות, "דלאו מכוחו אזיל שהקרקע שנתקל בה דחפתו ודמי למי שדחפו אדם ונפלה כדו והזיקה, דלאו מכוחו דידיה מזיק. ומיהו כיון שלא היה לו להיכשל חייב כאשו", וראה להלן הערה 57. וכתבו התוספות רבינו פרץ והתוספות רי"ד, שלשיטתם נזק הנעשה בשעת הנפילה הרי זה אדם המזיק, ולא יתכן להעמיד את רבי מאיר שהוא מחייב מדין אדם, שכן רב ושמואל מפרשים את המשנה שמדובר בנזקי בור או שור. [ראה הערות לתוספות]. ולכן צריך לפרש ששעת נפילה היינו רק הזמסן הסמוך לנפילה ולא לפני כן. אבל לפי התוספות והרשב"א מדובר בין בשעת נפילה ממש ובין סמוך לנפילה. בעל המאור כתב, שרק נזק הנעשה מהנפילה עצמה נחשב לשעת נפילה, וכך משמע מלשון רש"י [ד"ה אלא אמר]. ולשיטתו, המחלוקת בשעת נפילה כך היא: לרבי מאיר הנתקל חייב מדין אדם המזיק, ולרבי יהודה נתקל לאו פושע הוא הילכך אינו נידון כאדם המזיק אלא כמו בור ובור באונס פטור. ולפי זה רב ושמואל שהעמידו את המשנה בנזקי גופו או בנזקי כליו ונחלקו האם חייב מצד בור או שור, אינם סוברים כאביי שהעמיד את המשנה בשעת נפילה ומדין אדם המזיק. ועיין במלחמות שהרבה להקשות על שיטת המאור, והכריע שאכן מדובר בנזק הנעשה בשעת הנפילה עצמה ומכל מקום, אינו חייב כאדם המזיק, עיין שם.

[164] נזק בשעת נפילה יתכן בכד המזיק בשעת הנפילה, וכן אפשר לפרש שהוחלק אחר במים לאחר שנשבר הכד, כל עוד אי אפשר לסלק את החרסים. לשון המשנה הוא, הוחלק אחד במים. אבל רש"י כאן פירש שהזיק הכד בשעת נפילה, עיין פני יהושע שעמד בזה.

[165] לשון הגמרא "נתקל פושע" משמע שזו פשיעה כמו פשיעת שומר חינם בפקדון, שאינו שומרו אפילו מפני רוח מצויה, ואכן בבעל המאור משמע שהנתקל נידון כאדם המזיק. אבל הרשב"א כתב שאינו פושע גמור, אלא שאינו אנוס כל כך, וכן משמע ברמב"ן במלחמות. ועיין דברי יחזקאל [נ ו].

[166] לדעת הרשב"א בהערה הקודמת, נמצא, שלמאן דאמר נתקל לאו פושע, הוא אנוס גמור, וכן מבואר בתוספות [ד"ה מדמתניתין]. אבל הנימוקי יוסף דקדק מהלשון "נתקל לאו פושע" שאינו פושע אבל גם אנוס לא הוי. ולפי זה למאן דאמר נתקל פושע הוא פושע גמור. וראה בר"ן [ב"מ פב ב] שכתב דהלשון לאו פושע לאו דווקא. ועיין בדברי הרא"ש להלן לא ב, ובהערה שם. ומדברי רבי עקיבא איגר לעיל [כז ב בביאורו לתד"ה ושמואל] משמע שנחלקו בזה האמוראים. לדעת רב, שמואל ורבי יוחנן, נתקל לאו פושע היינו שאינו פושע ואם יזיק בגופו ידון כאדם המזיק, וכל שכן למאן דאמר נתקל פושע, הוא פושע גמור. ולדעת מערבא משמיה דרב אילעאי, למאן דאמר נתקל פושע, עליו לעיין בדרך שלא יתקל בקרקע, אבל אינו פושע גמור.

[167] רש"י פירש דלרבי יהודה נתקל אינו פושע ופטור, ומה שאמר רבי יהודה במשנה "במתכוין חייב", היינו שהתכוין לשוברה. ותמהו האחרונים מדוע לא אמר אביי בפירוש היכי דמי מתכוין, במתכוין לשוברה [זו היתה מטרת הגמרא בתחילת הסוגיה היכי דמי מתכוין], ולפי דברי רש"י העיקר חסר מן הספר, ועוד הקשו מאי קא משמע לן רבי יהודה שהמתכוין לשבור חייב וכי יתכן לומר שהוא פטור. עיין נחלת דוד ופני יהושע. בעל המאור נקט שאביי מפרש כמו רבה, מתכוין היינו מתכוין להורידה מכתיפו, כיון שלא נזהר הוה ליה פושע וחייב מדין אדם המזיק, ואם לא נתכוין אלא נתקל סתם אינו פושע ופטור. ולפי זה מה שלא הזכיר אביי מהו מתכוין לדעתו היינו משום שבזה הוא מודה לרבה, וכל עיקר המחלוקת היא, האם רבי מאיר מחייב אפילו נפשרה בידו או לא. לרבה חייב, ולאביי פטור, ורק בנתקל מחייב רבי מאיר. מדברי הרי"ף משמע, ש"מתכוין" פירושו אם הנתקל התכוין לזכות בחרסיה חייב, ואם לא פטור. וכמו שהסבירה הגמרא להלן במפקיר נזקיו. אבל בנימוקי יוסף מבואר שאי אפשר לשוב ולזכות במים, ולא שייך לומר מתכוין לזכות בהם. ונראה מדבריו שהרי"ף נקט ש"מתכוין" דרבי יהודה נאמר רק לענין נזק הנעשה לאחר נפילה שנחלקו בו בדין מפקיר נזקיו. אבל בנתקל רבי יהודה פוטר בכל מקרה. ובנימוקי יוסף עצמו פירש "במתכוין חייב" במתכוין להשליכה מידיו כדי שלא ינזק בה, דאף שהוא אנוס בכך, כיוון שעשה בכונה חייב. וכמו מוציא זבליו ברשות שאם הזיק חייב.

[168] הריב"א בשיטה כתב, שההפקר יכול להועיל רק אם נעשה בשעת הנפילה. אבל לאחר שיכל לסלק את השברים שוב אינו יכול להפקיר שכבר התחייב לסלקם. וכן משמע ברש"י [מח א ד"ה ונטנפו] וכן כתב הנימוקי יוסף. אבל התוספות שם [ד"ה וטינפו] חולקים, ולשיטתם גם אם הפקיר אחר כך מהני. [ועיין אמרי משה כט, טו]

[169] דעת רש"י ועוד ראשונים שלרבי מאיר בכל מפקיר נזקיו חייב כרבי ישמעאל. אבל הרי"ף כתב שלרבי מאיר המפקיר נזקיו חייב רק במקרה שהפקיר לאחר שנתקל שכן לשיטתו נתקל פושע הוא וחייב גם אם יפקיר את נזקיו. אבל לאחר נפילת אונס אם יפקיר פטור, וכרבי יוחנן להלן עמוד ב.

[170] בתוספות ד"ה פליגי כתבו שרבי יהודה פוטר מפקיר נזקיו גם לאחר נפילת פשיעה, דאם נאמר שרק לאחר נפילת אונס פטר, לא פליגי בתרתי אלא רק בדין נתקל דלמאן דאמר חייב הרי הוא פושע וחייב לאחר נפילה ולמאן דאמר פטור הרי הוא אנוס ופטור גם לאחר נפילה, ומהמשנה משמע דפליגי בתרתי, הילכך בוודאי שהמחלוקת בדין נתקל אינה קשורה לנידון של מפקיר נזקיו, ורבי יהודה פוטר גם לאחר נפילת פשיעה. [אבל רבי מאיר מודה לאחר נפילת אונס]. ולפי זה מה שאמר רבי יהודה במשנה "במתכוין חייב באין מתכוין פטור", פירושו בשעת נפילה, אם התכוין לשבור חייב לא נתכוין לשבור פטור, ולאחר נפילה אם הפקיר את חרסיו [אפילו לאחר נפילת פשיעה] תלוי, אם נתכוין לזכות בחרסיה חייב ואם לא פטור כמבואר בגמרא להלן, וברמב"ן כתב, שזה דוחק לפרש שני פירושים בדברי רבי יהודה - מתכוין חייב, אין מתכוין פטור. ודעת הרי"ף, שהמחלוקת היא רק בדין נתקל. ומה שאמר אביי "פליגי בתרתי", הכוונה היא, בשעת נפילה נחלקו האם נתקל פושע וחייב או לא. ולאחר נפילה נחלקו לשיטתם, המחייב בנתקל מחייב במפקיר נזקיו שכן הוא מפקירם לאחר נפילת פשיעה, והפוטר בנתקל, פוטר מקיר נזקיו שכן מותר להפקיר לאחר נפילת אונס. ומתכוין היינו מתכוין לזכות בחרסיה כדלהלן.

[171] הקשה רבינו עקיבא איגר, מנין לגמרא להוכיח מדקתני תרתי שאלו הן המחלוקות כדעת אביי? הרי מבואר בתוספות לעיל [ד"ה והתניא] שההולך עם חבית על כתיפיו ובדרך הילוכו נפלה החבית והזיקה מכח תנופת הליכתו חייב מדין אדם המזיק. ואם כן אפשר לפרש את שני המקרים במשנה כך: לקה בחרסית, היינו שהזיק בדרך הילוכו ומדין אדם המזיק, והוחלק אחד במים זהו תקלת מימיו שחייב עליהם מדין בור. ולפי זה יתכן שהמשנה הביאה את שני המקרים כדי לומר שנחלקו בתרתי, א. אם הזיק בכח הליכתו לרבי מאיר חייב מדין אדם המזיק ולרבי יהודה אנוס הוא, ואדם המזיק באונס כעין גניבה פטור [כדלעיל בתוספות כח ד"ה שמואל]. ב. אם הזיקו מימיו לרבי מאיר חייב מדין בור ולרבי יהודה פטור. ואף שבשני המקרים המחלוקת היא בדין נתקל פושע מכל מקום, המשנה הוזקקה לכתוב תרתי, כי מהמקרה של אדם המזיק מוכח שלרבי יהודה נתקל הוא אונס כעין גניבה, ומהמקרה של הוחלק מוכח שלרבי מאיר נתקל הוא פושע גמור וחייב מדין בור. ותירץ החזון איש, ממה שהביאה המשנה מקרה של מים שאין דרכו להפקירם וחרסים שדרכו להפקירם, מוכח שהנידונים הם נזק שבשעת נפילה, ונזק שלאחר נפילה כשהפקיר את נזקי. כי אילו היתה כונת המשנה כקושית הגרע"א, היה למשנה לומר הוזק מחרסים בשעת נפילה והוזק לאחר נפילה. ולא לחלק בין מים לחרסים.

[172] מלשון הגמרא משמע ש"הוחלק אחד במים" מתפרש על שעת נפילה, ו"או שלקה בחרסית" מתפרש לאחר הנפילה. אבל הרמב"ן פירש, כיוון שהמשנה מדברת על שני זמנים, שעת נפילה ולאחר נפילה, שוב ניתן לפרש הוחלק אחד במים בין בשעת הנפילה ובין לאחר הנפילה, וכן או שלקה בחרסית בין בשעת הנפילה ובין לאחר הנפילה. ואליבא דאביי בכל חלק נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר בתרתי. והטעם לכך שחילקה הגמרא ואמרה שברישא נחלקו בדין נתקל ובסיפא בדין מפקיר נזקיו, הוא משום שלדעת רב ושמואל כך צריך להעמיד את המחלוקות במשנה, וכדלהלן. לדעת רב לעיל [כח ב] שהעמיד את המשנה בלא אפקרינהו ומחייב את הנתקל מדין שור, אי אפשר לומר שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בהוחלק אחד במים לאחר נפילתם, בדין מפקיר נזקיו, שכן לדעת רב המתקיל את חבירו וגרם לו שיחבט בקרקע העולם פטור, וכאן אם יפקיר את נזקיו ויזיקוהו הרי קרקע עולם הזיקתו ולדעת רב הוא פטור. ולכן צריך לומר שהחלק הראשון במשנה, "הוחלק אחד במים" מדבר בנזק הנעשה בשעת נפילה ולאחר נפילה קודם שהפקירם. ולפי זה המחלוקת במקרה זה היא רק בדין נתקל פושע ולא בדין מפקיר נזקיו. [לרבי מאיר נתקל פושע וחייב, ולרבי יהודה אנוס הוא ופטור, אלא אם כן נתכוין לזכות בחרסיה לאחר הנפילה, חייב על שלא סילקם]. ואילו הסיפא שנאמר בה או שלקה בחרסית [כלומר שהוזק מגוף החרס] תתפרש לדעת רב כמו לאביי, נזק הנעשה בשעת נפילה תלוי במחלוקת אם נתקל פושע, ונזק הנעשה לאחר הנפילה כשהפקיר חרסיו תלוי בדין מפקיר נזקיו. ולפיכך אמר רב בפירוש המשנה: "לא שנו אלא שטינפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור", כלומר, מה שחייב רבי מאיר את בעל המים שגרם לחבירו להחבט בקרקע מדין נתקל פושע [וכן לרבי יהודה אם נתכוין בעל המים לזכות בהם לאחר הנפילה], לא שנו אלא במקרה שהוזקו כליו במים, שאז הוא חייב עליהם מדין שור. אבל על נזקי גופו פטור, משום שקרקע עולם הזיקתו. ועיין רשב"א לעיל כח.

[173] בגמרא משמע שההכרח לומר דבתרתי פליגי הוא מדקתני תרתי. אבל לעיקר הסבר המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה היה די לומר שנחלקו האם נתקל פושע או לא. ולעיל הבאנו תמיהת האחרונים, שאם כל ההכרח לפרש בתרתי פליגי רק מלשון הברייתא, אם כן עיקר תירוצו של אביי חסר מהספר, כי עיקר מטרת הגמרא היתה לברר היכי דמי מתכוין, ואביי לא פירש כלל מהו מתכוין בשעת נפילה ומהו מתכוין דלאחר נפילה. וראה מה שביאר בזה בספר ים התלמוד. ובאמת הרמב"ן נקט שנחלקו בשני מחלוקות ובשני טעמים, כמו רש"י והראשונים [ודלא כהרי"ף]. אבל בשניהם "מתכוין" הכונה היא מתכוין לזכות בחרסיה, וכמו שמבואר בגמרא להלן, ולפי דבריו אין עיקר התירוץ חסר מהספר.

[174] הגמרא לא דייקה ממה שהוזכרו בבריתא שני מקרים "כדו" וגמלו", שנחלקו בתרתי, אלא הוכיחה מזה שבמשנה נחלקו בתרתי מסתבר שגם בבריתא נחלקו כן. והטעם לכך מבואר בתוספות [ד"ה מדמתניתין]. ולכן נקטה הגמרא שנחלקו בנשברה כדו בתרתי ובנפלה גמלו בתרתי.

[175] לשון רש"י: בשלמא נתקל הוא ונשברה כדו איכא למימר איבעי ליה לעיוני ומיזל, אלא גמלו, מי איכא למימר הכי". וביאר הפני יהושע בכונתו, דאף שקיימא לן אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים [כז ב] כל זה דוקא לרבי יהודה אבל לרבי מאיר עליו לעין ואם נתקל חייב. אבל מדברי הגרע"א לעיל [כז ב בביאורו לתד"ה ושמואל] מבואר שאין שייכות בין הכלל אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים לדין נתקל פושע, שכן גם אם אינו חייב להתבונן שלא להיכשל במכשולות, עליו להזהר שלא להתקע סתם בקרקע וליפול. ואם כן מה שכתב רש"י עליו לעיוני ומיזל הוא לכולי עלמא.

[176] אטו ברגלה נקיט לה. לשון הרשב"א. והקשה הגליון בשיטה מדוע הקשתה הגמרא רק לפי ההנחה שבבריתא נחלקו בתרתי, הרי אילו נחלקו רק בדבר אחד [היינו בדין נתקל פושע] כל שכן שיש מקום להקשות כיצד נחלקו בדין נתקל פושע בגמל הרי איננו יכול לשמור על הגמל שלא יתקל. עין שם מה שתירץ בדוחק.

[177] הר"ח הוסיף: "ונפל הגמל ובנפילתו התיז מים מהנהר וטינף בגדים".

[178] והוסיף הנימוקי יוסף שאם הוליך את הגמל במקום שיכול להחליק, ויש לו דרך אחרת ללא חשש החלקה, הרי בעל הגמל חייב גם אם לבסוף החליק בעל הגמל והגמל נתקל בו והזיק, ולמרות שהנזק נגרם מחמת תקלת הבעלים ואנוס הוא בנפילתו ובנפילת גמלו, מכל מקום, כיון שפשע בהולכת הגמל למקום זה הוי ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

[179] הנימוקי יוסף דקדק מכך שהגמרא דנה רק לגבי גמל הנתקל האם היה לו דרכא אחרינא או לא, שאדם ההולך במקום שהוא יכול להחליק ויש לו אפשרות ללכת במקום שאינו מחליק, אינו פושע יותר ממי שאין לו דרכא אחרינא כיוון שהוא בן דעת, ואף הוא תלוי בדין נתקל פושע.

[180] הר"ח הוסיף: "כגון דנתקל הוא ונפל ונתקל הגמל עליו ונפל ובנפילתו התיז מים, ואילולי שנתקל הגמל בגופו של אדם, לא היה נופל, לפיכך בהעברתו לגמל בשרעתא דנהרא אינו לא פושע ולא אנוס", וכל הנידון הוא על תקלתו שלו עצמו האם הוא פושע או לא "ואם פושע בנפילת עצמו גם הוא פושע בנפילת גמלו". לשון הראב"ד.

[181] האחרונים תמהו, מדוע הפסיקה הגמרא באמצע ביאור המשנה לדעת אביי ועברה לפרש את הברייתא דנפלה גמלו? וביאר בספר ים התלמוד שאלמלי הוכיחה הגמרא דפליגי בתרתי, היה מקום לומר שהמחלוקת היא רק בדין נתקל פושע ו"מתכוין" היינו נתכוין לשבר כמו שכתב רש"י לעיל, ולכן הקדימה הגמרא להוכיח דפליגי בתרתי ובתרי טעמי. אלא שכל זה נכון לשיטת רש"י שפירש שבנתקל אמר רבי יהודה "מתכוין חייב" היינו מתכוין לשבור, ובמפקיר נזקיו אמר רבי יהודה "מתכוין חייב", מדין מתכוין לזכות בחרסיה. אבל הרמב"ן נקט שבשניהם כונת רבי יהודה היא מתכוין לזכות בחרסים, כדלהלן בגמרא ולדבריו תקשי מדוע הפסיקה הגמרא בפירוש הברייתא לפני שהסבירה את המשנה לדעת אביי.

[182] לדעת רש"י המפרש בהוחלק אחד במים שמתכוין היינו מתכוין לשבר את החבית, אי אפשר לפרש גם בלקה בחרסית לאחר נפילה במתכוין לשוברה, שכן לדעת רבי יהודה מפקיר נזקיו פטור גם לאחר נפילת פשיעה, וכמו שהוכיחו התוספות. ועין נימוקי יוסף [יג ב].

[183] כתב הנימוקי יוסף, כי לאחר שחזר וזכה בהם, אם חזר והפקירם, חייב לכולי עלמא, שכן לא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אלא במקרה שנתקל ולא היה לו פנאי לסלק. אבל לאחר נפילת פשיעה והיה לו פנאי לסלק לכולי עלמא חייב כמבואר בתוספות וההפקר אינו מועיל.

[184] וכך פסק השולחן ערוך [תיב ד]: "מי שהיה טעון כד ונתקל ונשבר הכד והזיק לאחרים בשעת נפילה פטור, דנתקל לאו פושע הוא. לפיכך, אם לאחר שנחו שברי הכד בארץ הוזק בהם אדם, או שהוחלק במים שנשפכו מהכד, פטור מדיני אדם דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, וחייב בדיני שמים אם היה לו פנאי לסלקם. ואם נתכוין לזכות בשברי החרס חייב בניזקין שיזיקו אחר כך".

[185] ראה בתוספות [ד"ה מדמתניתין] שביארו, שהראיה לכך שהברייתא מדברת בלאחר נפילה כשהפקיר נזקיו היא רק מזה שהמשנה מדברת על שני מקרים גם הבריתא כן, והרשב"א כתב שהראיה היא מדברי חכמים שאמרו "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", מזה שחייב בדיני שמים מוכח שהיה לו פנאי לסלקם דאי לא אמאי חייב [ואם מצד נתקל הרי לךחכמים לאו פושע הוא] ומכך שפטור מדיני אדם מוכח שמדובר בהפקירם.

[186] כך פירש רש"י. והקשו האחרונים, הלא התוספות בד"ה מדמתניתין הוכיחו שהמחלוקת בברייתא היא בין בנזק הנעשה בשעת נפילה ובין בנזק דלאחר נפילה. [אלא שאילמלי המשנה היינו מפרשים שנחלקו בשני המקרים בדין אחד. [ועיין מהרש"ך ח"א לאחר סי' כ].

פטור מדיני אדם, שאין זה בגדר בור, וחייב בדיני שמים על שלא סילקם.

ומודים חכמים לר' מאיר באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו — שהוא חייב, ומודה ר' מאיר לרבנן [לחכמים] במעלה קנקנין על הגג על מנת לנגבן (לייבשם) ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו — שהוא פטור. משמע שאפילו ר' מאיר המחמיר בדבר זה, מודה שאם נגרם היזק באונס הריהו פטור!

אלא אמר אביי: יש לדחות מה שפירש רבה, שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה במשנתנו במתכוון להוריד את החבית מעל כתיפו, ולפרש אחרת: בתרתי פליגי [בשני דברים נחלקו], ואלו הם: פליגי [נחלקו] כאשר גרמה החבית נזק בשעת נפילה, ופליגי [ונחלקו] כאשר גרמה החבית נזק לאחר נפילה.

ומסבירים: פליגי [נחלקו] בשעת נפילה בשאלה האם הנתקל פושע (רשלן) הוא או לא. מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור]: נתקל פושע הוא, כלומר, אדם שנתקל בדבר — רשלנותו היא שגרמה לו להיתקל, וחייב בנזקים שנגרמו עקב כך. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: נתקל לאו [לא] פושע הוא.

וכן פליגי [נחלקו] כאשר נגרם נזק לאחר נפילה, בשאלה של מפקיר נזקיו, מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור]: המפקיר נזקיו, כלומר, מפקיר חפץ שלו שגורם לנזק — חייב, שאף שאין עוד החפץ קניינו, מכל מקום לא פקעה אחריותו לגבי נזקים. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: המפקיר נזקיו לגמרי — פטור, שלאחר שהפקירם שוב אינו חייב באחריות על דבר שאינו שלו.

וממאי [ומניין] מסיק אתה מסקנה זו — מדקתני תרתי [ממה ששנה במשנה שנים, שני מקרים]: הוחלק אחד במים או שלקה בחרסית, ולכאורה היינו הך [זהו כך אותו דבר] ומה ההבדל בין זה לזה? אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר], וכך יש להבין: הוחלק אחד במים בשעת נפילה, או שלקה בחרסית לאחר נפילה.

ומעירים: ומדמתניתין בתרתי [ומכיון שמשנתנו עוסקת בשתים, בשני מקרים], ברייתא שנחלקו בה ר' מאיר וחכמים בנשבר כדו ונפל גמלו נמי בתרתי [גם כן בשתים, בשני מקרים] נחלקו: בתקלה שאירעה בשעת נפילה — בשאלה האם נתקל פושע הוא, ובתקלה שאירעה לאחר שהפקיר נזקיו.

ומעתה יש לשאול: בשלמא [נניח] לענין כדו משכחת לה [מוצא אתה אותה] מחלוקת מתקיימת או בשעת נפילה או לאחר נפילה. אלא גמלו, בשלמא [נניח] לאחר נפילה משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות זו שיפקיר נזקיו — במפקיר נבלתו, שלא כדאי לו לטפל בנבילה ומפקירה. אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה] מציאות שנאמר בה שעצם נפילת הגמל היא ענין של פשיעה של בעליו?

אמר רב אחא: כגון שעברה הבהמה במיא [במים] דרך שרעתא דנהרא [התרחבות הנהר בזמן הגאות] ושם נתקל הגמל, שמעבר זה עצמו היה פשיעה, שלא היה לו לעבור שם.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאיכא דרכא אחרינא [אם במקרה שיש דרך אחרת] לעבור והוא עובר דווקא בדרך זו — פושע הוא לכל הדעות, ואי דליכא דרכא אחרינא [ואם במקרה שאין דרך אחרת] — הרי אנוס הוא ופטור לדברי הכל!

אלא משכחת לה [מוצא אתה אותה] מציאות בה נחלקו אם נתקל פושע הוא, במקרה דאתקיל [שנתקל] הוא, בעל הבהמה, ואחר כך אתקילה ביה גמלא [נתקל בו הגמל] שאז חוזרים אנו לבעיה אם אדם נתקל נחשב כפושע.

ושואלים: ולפי פירושו של אביי, שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה גם במפקיר נזקיו, מאי [מה] מתכוין איכא [יש בו]? שהרי שנינו שר' יהודה מחלק וסבור שהמתכוון חייב, ומה עניינו של מתכוון כאן, לאחר שנשבר הכד?

אמר רב יוסף: במתכוין לזכות אחר כך בחרסיה של החבית השבורה. ולפי זה לא הפקיר נזקיו, ודווקא אז לדעת ר' יהודה חייב הוא. וכן אמר לרב אשי: במתכוין לזכות בחרסיה.

ר' אלעזר אמר לגבי פירוש הברייתא: בשעת נפילה מחלוקת.

ומבררים את שיטת ר' אלעזר: לפי דבריו אבל לאחר נפילה מאי [מה] יהיה הדין — דברי הכל פטור? והא איכא [והרי יש] ר' מאיר שמחייב, שהרי מדובר שם שלא סילקו את השברים! אלא מאי [מה] תפרש שלאחר נפילה דברי הכל חייב? והא איכא רבנן דפטרי [והרי יש חכמים שפוטרים]!

אלא מאי [מה פירוש] "בשעת נפילה" — כוונתו: אף בשעת נפילה מחלוקת, וקמשמע לן [והשמיע לנו] כדברי אביי בפירוש משנתנו, שהמחלוקת היא בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven.

The Gemara comments: And the Rabbis concede to the opinion of Rabbi Meir in the cases of one’s stone, one’s knife, or one’s load, that if he placed them on top of his roof and they fell as a result of being blown off by a typical wind, i.e., one of ordinary force, and they caused damage, that he is liable. And Rabbi Meir concedes to the opinion of the Rabbis in the case of one who puts pitchers [kankanin] on the roof in order to dry them, and they fell as a result of being blown off by an atypical wind, i.e., one of unusual force, and they caused damage, that he is exempt. Evidently, even Rabbi Meir concedes that if one’s property causes damage due to circumstances completely beyond his control, he is exempt.

Accordingly, Abaye rejects Rabba’s explanation of Rabbi Yehuda’s statement, that he deems the owner of the jug liable even if he merely attempted to take it off his shoulder and it broke, and offers another explanation. Rather, Abaye said that Rabbi Meir and Rabbi Yehuda disagree with regard to two different situations. They disagree with regard to a situation where the damage was caused at the time of the person’s fall, and they disagree with regard to a situation where the damage was caused after the person’s fall.

They disagree in a situation where the damage was caused at the time of the person’s fall, with regard to whether or not one who stumbles, thereby causing his jug to break, is considered negligent. One Sage, Rabbi Meir, holds that one who stumbles is considered negligent, as his carelessness caused him to stumble. Therefore, he is liable to pay for damage caused by the shards of the jug, which broke as result of his stumbling. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that one who stumbles is not considered negligent.

They disagree in a situation where the damage was caused after the person’s fall, with regard to one who renounces ownership of his hazardous property. Presumably, the owner of the jug has no interest in keeping the shards, and it is considered as though he renounced his ownership of them. One Sage, Rabbi Meir, holds that one who renounces ownership of his hazardous property is liable to pay restitution for damage caused by it, despite the fact that it no longer belongs to him. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that he is exempt from paying restitution, as it does not belong to him anymore.

And from where is this interpretation derived? It is derived from the fact that the mishna teaches two possible cases of damage, stating: Another person slipped in the water or was injured by the shards. This case, slipping in the water, is seemingly identical to that case, injured by the shards. Rather, is it not necessary to explain that this is what the mishna is saying: Another person slipped in the water at the time of the person’s fall, or was injured by the shards after the person’s fall?

The Gemara infers: And since the dispute in the mishna is with regard to two situations, the dispute in the baraita between Rabbi Meir and the Rabbis must also relate to two situations, as there too, two cases are mentioned, a case where one’s jug broke and a case where one’s camel fell. Apparently, the dispute is with regard to damage caused both at the time of the fall and after the fall. Rabbi Meir holds that one who stumbles and breaks his jug, causing damage to others, is considered negligent and that one who renounces ownership of his hazardous property is liable, and the Rabbis disagree with regard to both issues.

The Gemara asks: Granted, with regard to the case where one’s jug broke, you find these circumstances either at the time of the fall or after the fall. But with regard to the case where his camel fell, granted, you find this circumstance after the fall, when he renounces his ownership of the carcass, not considering it worth keeping, but how can you find these circumstances at the time of the fall? How can the camel’s falling be considered to be due to the owner’s negligence, possibly rendering him liable to pay for injuries caused by it?

Rav Aḥa said: For example, in a case where the camel crossed through water, through the inundation [serata] of a river that overflowed its banks, and it stumbled there, the owner was negligent, as he should not have gone this way.

The Gemara asks: What are the circumstances? If there was another route, and he nevertheless chose this one, he is clearly negligent according to all opinions. And if there was no other route, he is a victim of circumstances beyond his control, and he is exempt from liability according to all opinions.

Rather, you find this circumstance in a case where the owner stumbled and the camel then stumbled on him. In this case, the Sages engage in a dispute whether or not one who stumbles is considered negligent.

The Gemara asks: According to Abaye’s explanation that the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda is with regard to a situation where the owner of the jug renounces ownership of his hazardous property after it falls, what is the meaning of Rabbi Yehuda’s statement that if the owner of the jug acted with intent he is liable? What intention is there after the jug fell and broke?

Rav Yosef said: It is a situation where he intends to acquire the shards of the broken jug, and he does not renounce his ownership of them. It is specifically in that case that Rabbi Yehuda holds him liable to pay for damage caused by the shards. And similarly, Rav Ashi said: It is a situation where he intends to acquire the shards.

§ Rabbi Elazar says: The dispute in the baraita is with regard to a situation where the damage occurred at the time of the person’s fall.

The Gemara asks: But after the fall, according to this statement, what is the halakha? Does everyone agree that the owner of the jug is exempt from liability? But isn’t there Rabbi Meir, who deems him liable, since he did not remove the shards? Rather, what is the halakha? Does everyone agree that he is liable? But aren’t there the Rabbis, who deem him exempt?

The Gemara answers: Rather, what is the explanation of the phrase: At the time of the person’s fall? It means even at the time of the person’s fall, and it teaches us that the dispute is referring to a situation where the damage occurred after the fall and also to a situation where it occurred at the time of the fall, in accordance with Abaye’s explanation of the mishna.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

באבנו ובסכינו ובמשאו שניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב. השתא משמע דהזיקו בשעת נפילתן קאמר משום אשו.

ומודה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים לגג ונפלו ברוח שאינה מצויה שהוא פטור. הא דנקט לדברי חכמים אבנו וסכינו ובדר' מאיר קנקנים אורחא דמלתא נקט דבקנקנים שאם נפלו עשויין להשתבר אורחייהו לשמרן שלא יפלו ברוח מצויה.

פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע הוא. כל שאין לו פנאי לסלקן קרי שעת נפילה דר"מ סבר נתקל פושע הוא ואם הזיקו בשעת נפילה דהיינו בשעת נפילתן ממש וכן אחר נפילה תוך זמן שאין לו פנאי לסלקן חייב ור' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ועד שיתכוין אינו חייב והיכי דמי מתכוין לא מתכוין להורידה דכל נתקל לאו פושע הוא אלא כששברה בכונה.

ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו. כלומר בניזקין דעלמא שבאו שלא מחמת אונס דמר סבר מפקיר נזקיו חייב ובור שחייב עליו תורה אפילו בור ברשות הרבים ור' יהודה סבר לא זהו בור שחייבה תורה אלא כשהפקיר רשותו ולא בורו. א"נ בחופר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים וא"ת ומי הזקיקו לאביי למימר הכי לימא דהפקיר נזקיו דעלמא כ"ע לא פליגי דחייב אלא לא פטר ר"י אלא בנזיקין דהכ' דבאו מחמת אונס וכדאמר ר' יוחנן לקמן יש לומר דכיון דס"ל לאביי דבתרתי פליגי ודייק לה ממתניתין ע"כ איצטריך ליה לאוקמה בנזקין דעלמא דאין בנזקין דהכא לאו בתרתי פליגי דתרוייהו חדא נינהו דהא עיקר מלתא משום דלמר נתקל פושע והוה ליה כמפקיר נזקיו בעלמא ולמר נתקל לאו פושע הוא והו"ל כמפקיר נזקיו דאונס.

ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי. ואם תאמר למה לי למידק ממתניתין לידוק מברייתא גופא דהא מדקתני נשבר כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה היינו לאחר נפילה ולא היה לו פנאי לסלקן כמו שכתבתי למעלה מדקתני בדברי חכמים וחייב בדיני שמים ובשעת נפילה נמי פליגי מדקתני מודים חכמים לר"מ באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה דמשמע שנפלו והזיקו בשעת נפילה מכלל דשמעת לר"מ דבכדו וגמלו חייב אפילו בשעת נפילה. וי"ל דאי לאו מתניתין הוה אמינא דנפלו והזיקו לאחר נפילתן קאמר ובחדא בלחוד פליגי דמר סבר נתקל פושע וגמלו נמי שנפל בפשיעה עצמו שנתקל ונתקל גמלו עליו כדמוקמינן ליה בסמוך ומר סבר נתקל לאו פושע.

אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת ליה. כעין פלוגתייהו דמפקיר נזקיו דעלמא וכגון שהוליכה במקום שעשויה להחליק וליפול.

אלא בשעת נפילה היכי משכחת ליה. כעין פלוגתייהו דלמר תחשב פשיעה ולמר לא תחשב פשיעה דנתקל פושע ולא שייך אלא בדידיה אבל בהמתו אטו ברגלה נקיט לה וכיון שכן בשעת נפילתה או היה פשיעה למר ולמר או אונס למר ולמר ואסיקנא דהכא נמי בנתקל הוא עצמו ונתקלה גמלו עליו דלמר פשיעתו שנתקל גרמא ומר סבר לאו פושע וא"ת מאי קושיא לימא ליה בשעת נפילה משכחת לה בכדו ולאחר נפילה או שלקה בחרסיה יש לומר מדקתני בברייתא ולא סלקה ולא העמידה משמע שיש לו פנאי לסלק ולהעמיד דהיינו לאחר נפילה וכיון שכן אי מוקמת לה לבד בשעת נפילה אית לך לאוקמי בתרתי כלומר אף בשעת נפילה ומדכר בתרתי אף גמלו בתרתי.

במתכוין לזכות בחרסיה. כלומר שלא הפקירן אלא שעדיין דעתו ליטלן.

והא איכא ר"מ דמחייב. דמדקתני וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומדחייבי בדיני שמים נמי שמעינן דהפקירן דאי לא אמאי פטור מדיני אדם. וכהאי גוונא הוא דמחייב ר' מאיר אלא מאי בשעת נפילה דברי הכל חייב והאיכא רבנן דפטרי וא"ת לימא ליה לעולם לאחר נפילה פשיעה ודברי הכל חייב דעד כאן לא פליגי רבנן אלא לאחר נפילת אונס דמר סבר נתקל פושע והוה ליה מפקיר נזקיו דעלמא ומר סבר לאו פושע והוה ליה מפקיר נזקיו דלאחר אונס ומתוך הלשון משמע דפליגא אדר' אליעזר.

בשעת נפילה על הדרך שבארנו במשנתנו ובאחר נפילה ובמפקיר נזקיו דעלמא שלא מחמת אונס תנא קמא סבר מפקיר נזקיו חייב דבור של תורה ברשות הרבים הוא ולר' יהודה פטור דבור של תורה במפקיר רשותו ולא בורו ומקשי ליה מבריתא דהיאך נמצא מפקיר גמלו בשעת נפילה והרי עדיין לבו עליו ותריץ בשהעבירו בשטף הנהר בלא ידיעה וכשהכיר בכך הפקירו והקשה לו אי דאפקריה וכו' ותירצה בדאיתקיל ואיתקיל ביה גמליה דתנא קמא סבר נתקל פושע ופשיעתו גרמה ומר סבר נתקל לאו פושע ושאר השמועה פשוטה היא ולענין פסק כבר בארנו הכל:

אלא אמר אביי בתרתי פליגי. פליגי בשעת נפילה ופליגי לאחר נפילה פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע. מ"ס נתקל פושע הוא. ומ"ס נתקל לאו פושע הוא:

ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו מ"ס מפקיר נזקיו חייב ומ"ס מפקיר נזקיו פטור. פי' המורה בתרתי פליגי במתניתין כשהזיקה הכד בשעת נפילה ופליגי כשהוזק בחרסי' לאחר נפילה. ואינו נראה בעיני לפרש בשעת נפילה שהזיקה הכד בהדי דקא אזל' חדא דלישני דמתניתין דקא תני תרתי לא משמע הכי דקתני והוחלק אחד במים או שלקה בחרסי' ואנו מעמידים והוחלק אחד במים בשעת נפילה או שלקה בחרסית לאחר נפילה והוחלק דרך מכשול משמע ולא בהדי דקא אזיל מזיק. ותו דפלוגתא דרב ושמואל בהוחלק א' במים בור עבידי ליה ולשמואל פטר בהן את הכלים. ולרב חייב בהן את הכלים בעבור שלא הפקירן ואי בהדי דקאזלי מזקי היכי יהבי עלייהו דין בור. מהני מוכח דבין בשעת נפילה בין לאחר נפילה מעשה בור קא עבדי שנתקל בהן אלא בשעת נפילה הוה קודם שהיה לו פנאי לסלקם ובשעת נפילה פליגי בנתקל פושע. ואע"פ שלא הפקירם פטרי רבנן משום דנתקל אנוס הוא ועל נפילתו לא תוכל לחייבו דאונס רחמנא פטריה וכך דומה הנתקל כמו נפשרה על כתיפו מאליה דאמרן דהוי אונס ולסלקו לא הו"ל פנאי ולאחר נפילה שהיה לו לסלקם ולא סילקם פטרי רבנן משום דהפקירה:

וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וכו'. מדפטרי רבנן מדיני אדם שמע מינה דכשהפקירן קאמרי דאם לא אמאי פטור מדיני אדם והרי הן או כבורו או כשורו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומדחייבי בדיני שמים שמעינן דכשהיה לו פנאי לסלקן קאמרי דאי לא אמאי חייבין בדיני שמים. באבנו וסכינו וכו' ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב השתא משמע דהזיקו בשעת נפילתן קאמר ומשום אשו. הרשב"א ז"ל.

אלא אמר אביי לאו בנפילה דאונס כגון בנפשרה פליגי דאם כן היכי דמי אי בשעת נפילה מזקי ליכא מאן דמחייב דאונס גמור ואפילו באדם המזיק פטור ואי אחר נפילה ועל כרחך בדאפקר דאי לא אפקר לא פטר רבי יהודה כיון דרמי עליה לסלוקי ואם כן מאי טעמא דרבי מאיר דמחייב הא קא מודי בקנקנים וכו'. תוספות הר"ר פרץ ז"ל.

בתרתי פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע ובלאחר נפילה במפקיר נזקיו. וא"ת למה ליה לאביי לאפלוגינהו גם לאחר נפילה הא מכיון דמוקי פלוגתייהו בשעת נפילה בנתקל פושע בהכי מיתרצא שפיר מתניתין וברייתא. וי"ל דאין הכי נמי אלא משום שיש הוכחה מתוך המשנה דפליגי בתרתי גם לאחר נפילה כדדייק בתר הכי. דפליגי בשעת נפילה בנתקל פושע ולאו שעת נפילה כגון דבהדי דאזלי מזקי קאמר אלא בשהזיקו קודם שהיה לו שהות לסלק שעת נפילה קרי ליה. ועל כרחך צריך לפרש כן דאי שעת נפילה ממש קאמר אם כן פלוגתא דרב ושמואל דלעיל דפליגי אי מחייב מטעם בורו אי מטעם ממונו כי לא אפקרינהו אהייא קאי אי אאחר נפילה הא מיירי במפקיר נזקיו ורב ושמואל בלא אפקרינהו מוקמי לה אלא על כרחך פלוגתא דרב ושמואל אשעת נפילה קאי ואי כגון דבהדי דנפלי מזקי קאמר אם כן אדם המזיק הוא ואם כן היכי רב ושמואל מחייבי מדין בורו או מדין ממונו הא גופיה הוא אלא שמע מינה דשעת נפילה קרי כשהזיקו קודם שהיה לו שהות לסלק כדפרישית ואהא קיימי רב ושמואל. תלמיד הר"פ ז"ל.
והכי קאמר מתניתין נשברה כדו ברשות הרבים כגון שנתקל ונפל ונשפכו מימיו ולא הפקירן דהכי אוקימנא לעיל פלוגתא דרב ושמואל והוחלק אחר במים קודם שהיה לו שהות לסלק חייב והיינו דברי רבי מאיר דאית ליה נתקל פושע דאיבעי ליה לעיוני ולמיזל. ורבי יהודה אומר במתכוון לשבר במזיד חייב דפושע הוא שאין מתכוון אלא נתקל פטור דאנוס הוא על הנפילה וגם לסלק לא היה לו שהות. תוספות ה"ר פרץ ז"ל.

פליגי בשעת נפילה. כתבו בתוספות ולא בעי לאוקמי פלוגתייהו דלאחר נפילה בנתקל פושע דלרבי מאיר דפושע הוא חייב דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וכו'. וקשה מה שמקשים עתה מקשים בסמוך שאומר בסמוך אבל לאחר שכבר הפקיר התקלה פוטר רבי מאיר אף על גב דפושע הוא כאן דפטור בור ברשות הרבים פירוש קמשמע לן דאף לאחר נפילה מחייב רבי מאיר דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ואין דרך התוספות שמקשים קושיא אחת שתי פעמים. ויש לומר שעתה מקשים קושיא יותר גדולה ממה שמקשים לקמן דעתה רוצים לומר כגון ששהה שלא הפקיר נזקיו כשיעור שהיה יכול לסלקם ואחר כך הפקירם וסלקא דעתך אמינא הואיל ושהה כל כך אף על פי שהזיק לאחר שהפקיר נימא דחשיב ממונו ויהיה חייב אליבא דרבנן קמשמע לן כיון דמתחילה היה על ידי נפילת אונס והזיק לאחר שהפקיר פטור דמפקיר נזקיו פטור. גליון.

ופליגי אחר נפילה במפקיר נזקיו. פירוש שהוזק לאחר שהיה לו שהות לסלקו ולא סלקו והפקירן. לכאורה משמע דאחר נפילה דנתקל קאמר ורבי מאיר לטעמיה דאמר נתקל פושע הוא ולכך מחייב דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ורבי יהודה לטעמיה דאמר לאו פושע הוא ואם כן היינו לאחר נפילת אונס. מיהו לא נהירא דאם כן לאו היינו בתרתי פליגי דחדא טעמא הוא שעת נפילה ואחר נפילה. ועוד דבסמוך פריך מפקיר נזקיו מאי מכוון איכא וכו'. תלמיד הר"פ ז"ל.
ועוד מדקאמר סבר אביי כרבי אלעזר משמע בהדיא דפליגי אחר נפילת פשיעה דאי אחר נפילת אונס אדרבה רבי יוחנן הוי כאביי. גליון תוספות.

לכך נראה דאחר נפילת פשיעה קאמר כגון במתכוון לשבר ואפילו הכי פטר רבי יהודה משום דסבר בור ברשות הרבים פטור וחיוב דבור ברשותו ולישנא נמי משמע כן מר סבר מפקיר נזקיו חייב כרבי ישמעאל דאמר בור ברשות הרבים חייב ומר סבר מפקיר נזקיו פטור כרבי עקיבא דאמר בור ברשות הרבים פטור דמשמע דבכל נזקים פליגי אף בפשיעה וממאי מדקתני תרתי וכו'. וא"ת אכתי היכי דייק מינה אביי דפליגי במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה אימא דהא דפליגי אחר נפילה היינו אחר נפילה דנתקל ולכך פוטר רבי יהודה דאזיל לטעמיה דנתקל לאו פושע אבל לאחר נפילת פשיעה מודה רבי יהודה דמחייב. וכי תימא ואם כן למה לי פלוגתא דאחר נפילה מרישא משמע מפלוגתא דשעת נפילה שמעינן לה שפיר. יש לומר איצטריך לאשמועינן דרבי מאיר מחייב במפקיר נזקיו דבור ברשות הרבים חייב והא לא הוה שמעינן מפלוגתא דשעת נפילה דהתם בלא אפקריה מיירי כדפירשתי. ויש לומר משום דרבי מאיר לא איצטריך דממתניתין דפרק הפרה שמעינן לה דקתני החופר בור ברשות הרבים חייב והתם מתניתין רבי מאיר ומשום רבי יהודה נמי לא איצטריך דפשיטא דפטור דמפקיר נזקיו דאחר נתקל כיון דלאו פושע הוא כדשמעינן ליה מפלוגתא דשעת נפילה אלא שמע מינה מדקתני תרתי לאשמועינן פלוגתא דלאחר נפילה שמע מינה דלאחר נפילת פשיעה היא והשתא איצטריך משום רבי יהודה דפטור במפקיר נזקיו אף כי פשע משום דבור ברשות הרבים פטור. והשתא לאביי הא דקתני בברייתא ומודים חכמים לרבי מאיר באבנו וסכינו וכו' ועל כרחך לא מצי קאי אפלוגתא דלאחר נפילה וכגון דאפקרינהו דאם כן לא הוו מודו רבנן לרבי מאיר דחייב אף על גב דנפלו ברוח מצויה דהא פטרי רבנן כל מפקיר נזקיו אף אחר נפילת פשיעה כדפרישית אלא בדלא אפקרינהו מיירי וקאי אפלוגתא דבשעת נפילה דפליגי בלא אפקרינהו כדפרישית ואשמועינן דאף על גב דפטרי בשעת נפילה גם בלא אפקרינהו היינו דוקא בנתקל ומשום דסברי דנתקל לאו פושע הוא אבל אבנו וסכינו שנפלו ברוח מצויה מודו דחייב גם בשעת נפילה דלא היה לו פנאי לסלק משום דפשע בנפילתם כשהניחן בראש גגו ברוח מצויה. וברייתא מוכחא נמי דאשעת נפילה קאי ולא אחר נפילה ובלא אפקרינהו מדנקט אבנו וסכינו דלא עביד דמפקר להו כי נפלו לפי שאינם מתקלקלים בנפילתם ולא נקט קנקנים דעביד דמפקר להו כי נפלי לפי שנשברים. והא דקתני סיפא ומודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנים וכו' אפלוגתא דאחר נפילה קאמר וכגון שהפקירן והיה לו פנאי לסלקו ולהכי נקט קנקנים דעביד דמפקר להו כי נפלו ואשמועינן דאף על גב דרבי מאיר מחייב במפקיר נזקיו היינו דוקא בפשיעה אבל בקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה פטור אף על גב דהיה לו פנאי לסלק דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ודוקא נקט קנקנים דמפקיר להו ולהכי מיפטר ברוח שאינה מצויה אף כי היה לו שהות אחר כך לסלק אבל אבנו וסכינו דלא מפקיר להו כי נפלו מחייב כיון שהיה לו שהות לסלקן אף על גב דנפלו ברוח שאינה מצויה דכיון דדידיה נינהו עליה רמי לסלוקינהו ואף אם נתנם שם אחר כדאמרינן בפרק הפרה בעל החצר חייב בנזקי הבור כדפ"ל ועל כרחך אאחר נפילה קאי כדפרישית דאי אשעת נפילה קאי שלא היה לו שהות לסלק מאי איריא קנקנים דמפקר להו אפילו אבנו וסכינו דלא מפקר להו מיפטר כיון שהנפילה באונס ברוח שאינה מצויה וגם אין לו פנאי לסלק. והשתא איכא למידק נמי מגופא דברייתא לכאורה משמע דפליגי בתרתי לאחר נפילת פשיעה במפקיר נזקיו מדנקט קנקנים כדפרישית. ועוד מדנקט לא סלקה ולא העמידה משמע שהיה לו פנאי לסלק ובדאפקריה מיירי דאי בדלא אפקריה ליכא מאן דפוטר כיון שיש לו פנאי לסלק ומיירי נמי לאחר נפילת פשיעה על כרחיה דאי לאחר נפילה דנתקל מיירי והתם דוקא פטרי רבנן משום דסברי אנוס הוא אבל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מודו רבנן דחייב אם כן הוי ליה למיתני ומודים חכמים לרבי מאיר במעלה קנקנים ונפלו ברוח מצויה שהוא חייב דאף על גב דעבידא דמפקיר להו לקנקנים כי נפלי מכל מקום מיחייב כיון דפשע דרבנן מודו במפקיר נזקיו דפשיעה דחייב ואמאי נקט אבנו וסכינו דלא עביד דמפקיר להו דמודים חכמים לרבי מאיר אלא שמע מינה דרבנן פטרי כל המפקיר נזקיו אף בפשיעה הילכך לא משכחת דמודים חכמים לרבי מאיר רק במידי דלא אפקר כגון אבנו. ואיכא למידק נמי דפליגי בשעת נפילה בנתקל מדנקט ומודים חכמים באבנו וסכינו וכו' דעל כרחך האי ומודים אשעת נפילה קאי בדלא אפקר דבהכי פליגי בשעת נפילה כדפ"ל דליכא לאוקמי האי מודים אאחר נפילה ובדאפקר דאם כן מאי איריא מאי דנקט אבנו ולא נקט קנקנים כדפירשתי. ולאחר נפילה בדלא אפקר נמי ליכא לאוקמי דאם כן מאי איריא ברוח מצויה אפילו ברוח שאינה מצויה נמי מחייב כיון דאחר נפילה הוא שהיה לו פנאי לסלקן ולא אפקרינהו. ע"כ לשון תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל בתרתי פליגי. נראה דמוכחא מילתא קצת דבתרתי פליגי דחד ומודים קאי אחד פלוגתייהו ואידך אאידך מדקתני ברישא ומודים חכמים באבנו וכו' ושבק קנקנים דאיירי בהם בברייתא דהא קתני נשברה כדו ודאי משום דלא מפקר להו דלא מקלקלי בנפילה נקטה והוי פלוגתייהו בשעת נפילה ובנתקל פושע ועלה קאי ומודים בהני דממונו נינהו דברוח מצויה מחייב דפשיעה גמורה היא אבל ברוח שאינה מצויה מיפטר. דאין לפרש לאחר נפילה ובהיה לו לסלקה דאם כן אפילו ברוח שאינה מצויה כיון דלא אפקרינהו והיה לו לסלקה הוה מחייב רבי יהודה כדאיתא בפרק הפרה גבי הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בור דמחייב בעל החצר בנזקי הבור אף על גב דאיהו לא כרייה דכיון דהוי ליה למלוייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי. ואידך ומודים קאי אפלוגתייהו דלאחר נפילה דמדשבק אבנו וסכינו ונקט קנקנים שמע מינה משום דמפקר להו דמתקלקלים בנפילתם ופליגי בלאחר נפילה דאי בשעת נפילה למה לי קנקנים דמפקר להו אפילו אבנו וסכינו דלא מפקר להו פטר רבי מאיר דאנוס הוא כיון דנפלו ברוח שאינה מצויה. ומכל מקום לאו הוכחה גמורה היא דבתרתי פליגי דודאי לאחר נפילה שמעינן מינה מדקתני ולא סלקה אבל בשעת נפילה לא שמעינן מינה דילמא הא דנקט אבנו וסכינו לאו משום דלא מפקר להו אלא אורחא דמילתא נקט דאבנו וסכינו אינו מקפיד להניחן במקום דנפלו ברוח מצויה דלא מקלקלים בנפילה אבל קנקנים קפיד. ע"כ.
והראב"ד ז"ל כתב גבי ומודה רבי מאיר לרבנן במעלה קנקנים דהוא הדין לאבנו וסכינו אלא דבעי למיתנא פיטורא גבי היתרא וחיובא גבי איסורא. ע"כ.

במפקיר נזקיו. אומר ריב"א דהאי מפקיר נזקיו קודם שהיה לו פנאי לסלק דאי לאחר כן אפילו רבי יהודה מודה וכיון שכבר נתחייב לסלקן תו לא מהני הפקר והפקיר רשותו והפקיר בורו דקאמר רבי יהודה שהפקירו יחד.

מדקתני תרתי הוחלק וכו'. דליכא למימר דלא פליג רבי יהודה אלא בהוחלק במים ולקה בחרסיה נקט משום דרבי מאיר שלא תאמר בשעת נפילה הוא דמחייב משום דנתקל פושע אבל במפקיר נזקיו אף על גב דפשע כשנתקל לא מחייב כמאן דאמר בור ברשות הרבים פטור דאי משום הא לא איצטריך דמתניתין היא החופר בור ברשות הרבים חייב וסתם מתניתין רבי מאיר וכי איצטריך לרבי יהודה איצטריך לומר דפליג אמתניתין ובעי בור דאית ליה בעלים. ע"כ לשון ה"ר ישעיה ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל בתרתי פליגי ומאי מתכוון מתכוון ממש. אי נמי שמתכוון להורידה מכתפו ונפלה שהיא פשיעה גמורה שאין מתכוון כגון שנתקל ורבי מאיר מחייב בנתקל דקסבר פושע הוא. מתכוון דחרסין כגון שנתכוון לזכות בחרסין דלא מפקר להו אבל אינו מתכוון לזכות בחרסין פטור דקסבר רבי יהודה מפקיר נזקיו על ידי אונס כגון זה שנתקל פטור אבל מפקיר נזקיו שלא על ידי אונס כגון החופר בור ברשות הרבים פלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר כדאיתא לקמן. והא דאמר רב לעיל לא שנו אלא שנטנפו כליו במים וכו' אבשעת נפילה בלחוד קאי דלגבי נזק גופו קרקע עולם נמי אהני ליה כדאמרינן לעיל ופטור מחצי נזק. מיהו קשיא לי לרבי יהודה דפטר אפילו הזיק בשעת נפילה משום דנתקל אנוס הוא כיון דמכחו מזיק הוי ליה כגופו וקיימא לן אדם מועד לעולם אפילו באונס ואי אמרת לן דשני בין כחו לגופו היכא דאזיק באונס והא אמרינן באבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם שהוא חייב בנזק והלא כחו באונס הוא. איכא למימר דהתם קרוב לפשיעה הוא דאיבעי ליה למשמושי מאניה אבל נתקל אנוס הוא לגמרי. וההיא דבבא מציעא דאמרינן במעביר חבית ממקום למקום ושברה דאמר רבי יהודה שומר חנם ישבע שלא פשע בה ויפטר האי נמי אונס הוא שלא נשברה אלא בקרקע ומכח החבטה שלו וכיון דאנוס הוא בנפילתו אין החבטה שלו. ע"כ לשונו.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל בתרתי פליגי חדא שהזיק בשעת נפילה וחדא שהזיק לאחר נפילה. ומחלוקת הראשונה הכי פירושה נשברה כדו על ידי שנתקל ונפל מעל גבו ובשעה שנפל קודם שיגיעו המים והחרסים לארץ נפל על האדם והפילו או מחמת דחייה או מחמת שהוחלק במים שנפלו על גופו ומגופו לרגליו והוחלק בהם לאלתר והוזק תיכף שהגיעו לארץ שאין לחייבו עדיין משום בור הואיל ולא הספיק עדיין לסלקן לתנא קמא חייב משום דנתקל פושע ולא עוד אלא שהוא נזק אדם שהרי אינו עדיין בור וחייב בה אף בכלים בנזק אם נתקלקלו במים ולרבי יהודה אנוס הוא. וגדולי המפרשים טרחו בזה ואפילו יהא אנוס והלא נזקי גופו או כחו הם ואדם מועד לעולם וכו' עד שפירשו שאבן המונחת בחיקו קרוב לפשיעה הוא וכו' אבל בזו אנוס הוא לגמרי. וכן מה שאמרו בפרק האומנין במעביר חבית וכו' הוא שמכיון שאנוס הוא בנפילתו אין החבטה שלו וכל שהוא אונס גמור לא רבתהו תורה אף בנזקי אדם. ומכל מקום אנו מפרשים שמאחר שאין הנתקל פושע אינו נזק של אדם אלא נזק בור ואף על פי שבשעת נפילה מיהא שהוא מזיק אינו עדיין מונח ברשות הרבים הואיל ונפל מעל גבו והזיק בור הוא אלא שאין זה בור המחייב את האדם שכל בור שתחילת עשייתו באונס אינו מחייב בהיזק שיעשה באותה שעה אלא אחר שיונח בקרקע בדרך שנתכוון הוא לזכות בהן ושלא להפקירן ושהיה יכול לסלקן כמו שיתבאר ונמצא שבשעת נפילה מיהא פטור ואינו חייב אלא אם כן מתכוון לשבור שבזו בשעת נפילה מיהא הוי ליה נזק אדם וחייב אף בכלים וכן הלכה. ומחלוקת שנייה היא שאחר שנפל ונשבר לא סילק את החרסים ובא אחר ונתקל בהם והוזק תנא קמא מחייב שזהו בור ברשות הרבים ואף על פי שהוא סובר נתקל פושע הוא והרי הניזק פשע לא אמרו נתקל פושע הוא אלא כשנתקל שלא מצד תקלה ורבי יהודה פוטר אף בזו והואיל והוא לא עשה הבור ברצון אלא באונס אין זה הבור נקרא שלו אלא אם כן מתכוון ולא אמרו בשאר תקלות ברשות הרבים שהוא חייב בשמירתן אף על פי שהפקירן אלא כשבאה תקלתו שלא באונס כגון מניח והלכה כרבי יהודה. ע"כ.

מדקתני תרתי. כתוב בתוספות וי"ל דאי לאו שרבי יהודה בא לחלוק עליו בזה לא היה צריך להשמיענו וכו'. ואם תאמר נימא שלא הוזכר רבי יהודה אלא משום שבא לחלוק על רבי מאיר על שעת נפילה לומר דנתקל לאו פושע הוא אבל מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה כולי עלמא מודו דחייב. וי"ל אם כן למה הזכיר רבי מאיר תרתי הוחלק אחד או שלקה בחרסיה ומדהזכיר תרתי שמע מינה גם רבי יהודה פליג עליו בתרתי בשעת נפילה ואחר נפילה ואפילו אחר נפילת פשיעה. אבל קשה נימא האי דנקט תרתי לאשמועינן דלא נימא דרבנן סברי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס חייב קמשמע לן דלאחר נפילת אונס פטור אבל לעולם לאחר נפילת פשיעה כולי עלמא מודו דחייב. וי"ל אם כן לא יאמר הוחלק אחד במים אלא נשברה כדו ולא סלקה לבד שזהו לאחר נפילה. וכי תימא אם כן הייתי אומר כולי עלמא מודו דנתקל פושע ולא פליגי בנתקל פושע כלל אם כן יאמר נשברה כדו ולא סלקה או שלקה בחרסיה שאז הייתי יודע דפליגי בשעת נפילה בנתקל פושע ולאחר נפילה במפקיר נזקיו דרבנן פטרי ורבי מאיר מחייב הילכך ליכא לאקשויי כמו שהקשינו בראשונה ועל כן צריכים לתרץ התוספות התירוץ שלהם. גליון.

ודמתניתין בתרתי. פירוש בתרתי מתרי טעמי בשעת נפילה בנתקל ובלאחר נפילת פשיעה במפקיר. וא"ת מברייתא גופה איכא למידק דפליגי בתרתי מתרי טעמי כדפירשתי. וי"ל דנהי דמשמעות הברייתא אתי טפי שפיר בהכי כדפירשתי מכל מקום ראיה גמורה אינה דאיכא למידחי דלעולם לא פליגי אלא בחדא טעמא בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה דנתקל פושע הוא דלאחר נפילה דנתקל דוקא פליגי והא דאמר ומודים חכמים לרבי מאיר באבנו וכו' לאחר נפילה ובאדפקרינהו מיירי ואשמועינן דמודו רבנן במפקיר נזקיו לאחר פשיעה דחייב. וכי תימא אמאי לא נקט קנקנים וכן קשה בסיפא אמאי לא נקט באבנו וסכינו כיון דנקיט להו ברישא לענין היכא דאפקרינהו. יש לומר דאין הכי נמי אלא אורחא דמילתא נקט דגבי רוח מצויה נקט אבנו דאין אדם מקפיד אם תפול ולכך רגילות הוא להניחם ברוח מצויה וכו' דהכי נמי צריכין לפרש לרבי יוחנן דאמר דפליגי להו בחדא טעמא לאחר נפילת דנתקל בסמוך הילכך ליכא הוכחה גמורה מגוף הברייתא כדפירשתי ולכך נקט מכח מתניתין מדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי ובתר דאסיקנא מכח מתניתין דברייתא נמי בתרתי יש לפרש דוקא נקט ברישא אבנו ובסיפא קנקנים כדפרישנא. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ומדמתניתין בתרתי וכו'. ואם תאמר לידוק מברייתא גופה דהא מדקתני נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה היינו לאחר שהיה לו פנאי לסלקן כמו שכתבתי למעלה מדקתני כדברי חכמים וחייב בדיני שמים ובשעת נפילה נמי פליגי מדקתני מודים חכמים לרבי מאיר באבנו וכו' דמשמע שנפלו והזיקו בשעת נפילה מכלל דשמעיה לרבי מאיר דבכדו וגמלו מחייב אפילו בשעת נפילה. וי"ל דאי לאו מתניתין הוה אמינא דנפלו והזיקו לאחר נפילתן קאמר ובחדא בלחוד פליגי דמר סבר נתקל פושע וגמלו נמי שנפל בפשיעת עצמו שנתקל ונתקל גמלו עליו כדמוקמינן ליה בסמוך ומר סבר נתקל לאו פושע. ע"כ.

מדמתניתין בתרתי. אבל לא דק מדקתני תרי לישני כדו וגמלו דאו האי או האי קאמר דכל חד הזיק בפני עצמו אבל מתניתין בין מים בין חרסים אתו משבירת הכד איכא למידק מתרי לישני. ה"ר ישעיה ז"ל.
וכן כתב הר"ש ז"ל מדמתניתין בתרתי. ואין להקשות והא מברייתא גופה איכא למידק דבתרתי פליגי מדאיצטריך למיתני תרתי נשברה כדו ונפלה גמלו. וי"ל דהא לא מקרי תרתי דאורחיה למיתני גווני נפילות אבל בנפילה אחת תרתי גווני כמו מתניתין לאו אורחיה. ע"כ.

הוחלק במים בשעת נפילה. תימה אימא איפכא. וי"ל משום דסתם לקה בחרסיה הוי לאחר נפילה שמיד הוא יכול לסלקם וסתם מים אינו יכול לסלקם מיד. תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל ולקה בחרסיה לאחר נפילה. הא דלא אמר איפכא משום דאורחא דמילתא הוא להפקיר החרסים יותר מן המים. אי נמי משום דרב אוקמה לעיל הכי דמחייב נטנפו כליו משום דלא אפקר מיא.

הוחלק במים. בשעת נפילה דוקא פליגי דאי לאחר נפילה כיון דלא אפקרינהו אפילו רבי יהודה מחייב הואיל והיה לו לסלקה כדפרישנא וכדאשכחנא לקמן גבי חצר וכדאמר לקמן גבי ההופך את הגלל לפחות משלשה דהיכא דלא נתכוון לזכות בה פטור דלא מידי עבד וכי מתכוון לזכות בה חייב משום דעליה רמי לסלוקי. או שלקה בחרסיה הא ודאי פליגי בה אפילו בשעת נפילה דרבי יהודה לא פטר ליה דנתקל לאו פושע הוא ולרבי אלעזר מחייב דאמאי ליפטר אי משום דנתקל לא היה לו פנאי לסלק הא סבר נתקל פושע ואי משום דלית ליה בעלים הא סבר מפקיר נזקיו חייב. והא דנקט לאחר נפילה לומר דאף לאחר נפילה פטר רבי יהודה. ע"כ לשון הר"ר ישעיה ז"ל.

אלא גמלו בשלמא לאחר וכו'. כתבו בתוספות אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה דלפליגו כעין פלוגתא דפליגי בנתקל. תימה משמע דלא קשיא ליה גמלו היכי משכחת לה בשעת נפילה אלא משום דאמרינן דבתרתי פליגי ובתרי טעמי אבל אי פליגי בתרתי ובחד טעמא הוה ניחא ליה והא אכתי איכא לאקשויי בשעת נפילה היכי משכחת לה. וי"ל דבשלמא אי פליגי בתרתי ובחד טעמא דהיינו בנתקל פושע ניחא משכחת לה גמלו בשעת נפילה כגון דאתקל ואתקלה ביה גמליה ואף על פי שהוא אנוס בתקלת גמלו כי הגמל היה לו לעיין ולילך למקום אחר מכל מקום פושע הוא בשעת נפילה בשביל אחר נפילה דהיינו במה שהזיק אחר נפילה כיון דאחר נפילה נמי הוי טעמא משום דנתקל פושע הוא כיון דחד טעמא לתרווייהו שזה התירוץ דאתקיל וכו' כבר ידע אותו שזה דבר ידוע לכל אבל אי פליגי בתרתי ובתרי טעמי אם כן גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה בשלא תוכל לומר פושע הוא אלא מטעם מפקיר נזקיו ואם כן כשנתקל בשעת נפילה אנוס הוא בתקלת גמלו לפי שגמלו היה לו לעיין כדפרישית ואם כן היכי משכחת לה בשעת נפילה שהיה הוא פושע במה שנתקלה גמלו. ומשני כגון דאתקיל ואתקלא ביה גמלו שהפשיעה באה ממנו כי הגמל אין לו דעת לילך לצד אחר. אבל קשה על תירוץ זה דהוי ליה כמו מהן ללאו דמעיקרא סלקא דעתך שהגמל היה לו לעיין והשתא אמרינן לא היה לו לעיין. גליון.
וזה לשון הרשב"א ז"ל אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה כעין פלוגתייהו דמפקיר נזקיו דעלמא וכגון שהוליכה במקום שעשויה להחליק וליפול אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה כעין פלוגתייהו דלמר תיחשב פשיעה ולמר לא תיחשב פשיעה דנתקל פושע ולאו פושע לא שייך בבהמה אלא בדידיה אבל בהמתו אטו ברגלה נקט לה וכיון שכן בשעת נפילתה או הויא פשיעה למר ולמר או אונס למר ולמר. ואסיקנא דהכא נמי בנתקל הוא עצמו ונתקלה גמלו עליו. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אלא גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה פושע דרבי מאיר לא אמר נתקל פושע אלא באדם. דרך שרעתא פירוש חלקלקות. אלא דאתקיל ואתקיל ביה גמלו ואם פושע הוא בנפילת עצמו גם הוא פושע בנפילת גמלו. ע"כ.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל ומקשינן דהאיך נמצא מפקיר גמלו בשעת נפילה והרי עדיין לבו עליו. ותירצו בשהעבירו בשטף הנהר בלא ידיעה ובשהכיר בכך הפקירו. והקשה לו אי דאפקריה וכו'. ותירץ בדאיתקל ואיתקל ביה גמליה דתנא קמא סבר נתקל פושע הוא ופשיעתו גרמה ומר סבר נתקל לאו פושע. ע"כ.

במתכוון לזכות בחרסיה. כלומר שלא הפקירן אלא שעדיין דעתו ליטלן. הרשב"א ז"ל.

אלא מאי דברי הכל חייב הא איכא רבנן וכו'. כתבו בתוספות הוה מצי לדחויי דלא פטרי וכו' עד לא הוה פליג במידי אדרבי אלעזר וכו'. וקשה נימא דפליג רבי יוחנן ארבי אלעזר בהא דרבי יוחנן סבר דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס ורבי אלעזר סבר דלרבי מאיר מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס פטור. ועוד קשה לחזק קושיא דלעיל על התירוץ שתירצו התוספות אי לאו שרבי יהודה בא לחלוק וכו' והיה קשה לנו לומר דהוזכר רבי יהודה משום שבא לחלוק על רבי מאיר על שעת נפילה לומר דנתקל לאו פושע הוא. ותירצו אם כן למה הזכיר תרתי. ועתה קשה נימא דהזכיר תרתי לאשמועינן דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס כי ההצעה כך היא כי היכי דלרבי יהודה נפילת פשיעה לא הוזכרה בברייתא שכל מה שהוזכר בברייתא הוא נפילת אונס ומכח דקתני תרתי ידעינן דמחייב רבי יהודה אפילו אחר נפילת פשיעה הכי נמי לרבי מאיר נפילת אונס לא הוזכרה בברייתא דהכל לרבי מאיר נפילת פשיעה כיון דסבירא ליה נתקל פושע הוא ומכח דקתני תרתי ידעינן דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס מעתה נתחזק הקושיא דנימא דפליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר בהא דרבי יוחנן סבר דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס ורבי אלעזר סבר דלרבי מאיר אחר נפילת אונס פטור. וי"ל בשלמא רבי יהודה הזכיר לשון שיש לדקדק דפטר אפילו אחר נפילת פשיעה מדקאמר במתכוון חייב דהיינו שנתכוון לזכות בחרסיה דהוה ליה ממונו וחייב משמע שלא מצא רבי יהודה צד שיהיה חייב אלא במתכוון דהוה ליה ממונו אבל מפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת פשיעה פטור אבל רבי מאיר לא הזכיר שום לשון שיש להוכיח מתוכו דסבירא ליה אחר נפילת אונס חייב הילכך ליכא למימר הכי. גליון.

והאיכא רבי מאיר דמחייב. דמדקתני וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וכו' על כרחך לאחר נפילה כלומר שהיה לו פנאי לסלקן דאי לא אמאי חייב בדיני שמים ומדמחייבי בדיני שמים נמי שמעינן דהפקירן דאי לא אמאי פטור מדיני אדם בכהאי גוונא הוא דמחייב רבי מאיר. הרשב"א ז"ל.

בד"ה פליגי בשעת נפילה כו' והשתא נמי תרי ומודים דקתני בברייתא חד קאי כו' עכ"ל נראה דרצונם לומר דהשתא דפליגי בתרתי ולא בחד טעמא יתיישב דשינה התנא לשונו דנקט בהאי ומודים אבנו כו' ובהאי מודים קנקנים משום דהאי ומודים דרוח מצויה דוקא דחייב ליכא לאשכוחי אלא בכה"ג דאבנו דלא אפקריה ובשעת נפילה דוקא אבל בדאפקריה בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה פליג ר"י ופוטר אפי' אחר נפילת פשיעה וכ"ש במפקיר נזקיו בשעת נפילה כמ"ש התוספות לקמן בפלוגתא דמפקיר נזקיו לאו דוקא לאחר נפילה אלא אפילו לאחר נפילה כו' ובאידך ומודים ברוח שאינה מצויה נקט קנקנים דאפקריה דאע"ג דה"מ למנקט נמי האי ומודים בדלא אפקריה ודוקא בשעת נפילה ניחא לן למימר דאיירי בדאפקרינהו אתרתי פלוגתייהו בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה אע"פ שהיה לו פנאי לסלק פטור כיון דבאונס נעשה אבל אי הוו פליגי בחד טעמא אם כן במודים דרוח מצויה ברישא ה"מ למנקט נמי אתרתי פלוגתייהו קנקנים דאפקרינהו דבין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה מודה ר"י דחייב דלא פטר אלא בנתקל דהוי נפילת אונס אבל ליכא למימר דלא ה"מ למנקט במודים דרוח שאינה מצויה בשעת נפילה ולא אפקרינהו דהא מרישא שמעת מינה דמודים באבנו וסכינו ברוח מצויה דחייב הא באינה מצויה דפטור וכה"ג כתב מהרש"ל בשם תוספות ארוכים דאין כאן הכרעה דאימא רוח מצויה חייב לכ"ע הא באינה מצויה פליגי ומש"ה איצטריך למתני באינה מצויה דפטור לכ"ע וליכא למימר דהך מלתא מפלוגתייהו שמעינן לה דלא מחייב ר"מ אלא משום דנתקל פושע אבל ברוח שאינה מצויה מודה דא"כ מודים דרישא נמי לא איצטריך דהא לא פליג ר"י ופוטר אלא בנתקל דאנוס הוא אבל ברוח מצויה חייב ודברי מהרש"ל בזה לפי התוספות ארוכים ואין כאן מקומם ודברינו ברורים לדברי התוספות שלפנינו דעיקר דבריהם הוא דלאביי דפליגי בתרתי יתיישב שינוי לשון דהני תרי ומודים ומזה שהוצרכו לקמן התוס' למימר למאן דמפרש לפלוגתייהו בחד טעמא דאורחא דמלתא דנקט הכא אבנים והכא קנקנים ואין מקום לתמיהת מהרש"ל שם ודו"ק:

בד"ה מדמתני' בתרתי כו' דאי מודים ברוח מצויה דחייב ושאין מצויה דפטור א"כ במאי פליגי כו' עכ"ל ר"ל כיון דבשעת נפילה לא פליגי כלל א"כ בלאחר נפילה נמי כיון דמודים ברוח מצויה דחייב ושאין מצויה דפטור במאי פליגי דאם נאמר בשעת נפילה לכ"ע פטור משום דנתקל אנוס הוא א"כ לאחר נפילה דמחייב ר"מ אע"ג דהוי לאחר נפילת אונס תקשי לך מודים דסיפא דקתני מודה ר"מ בקנקנים כו' דפטור משום דהוי אונס דליכא למימר דאיירי בשעת נפילה מה לו להזכיר מלתא אחריתא רוח שאינה מצויה בקנקנים בהך גופא דנתקל לישמעינן הך מלתא דמודה ר"מ בנתקל בשעת נפילה דפטור משום דאנוס הוא כמ"ש התוס' כל זה לקמן בד"ה ור"י אומר לאחר כו' וכן בהיפך אם נאמר דבשעת נפילה לכ"ע חייב משום דנתקל פושע הוא אם כן לאחר נפילה דפוטר ר"י אע"ג דהוי לאחר נפילת פשיעה ותקשי לך רישא דקתני מודים חכמים באבנו כו' דחייב משום דפושע הוא דליכא למימר דאיירי בשעת נפילה דמה לו להזכיר מלתא אחריתי רוח מצויה באבנו כו' בהך גופא דנתקל לשמעינן הך מלתא דמודה ר"מ בנתקל בשעת נפילה דחייב משום דפושע הוא ודברי מהרש"ל בזה אינן ברורים ואין מקום לדקדוקו שכתב ואין כאן להאריך ודו"ק:

ד"ה מדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי וכו'. ובשעת נפילה נמי פליגי מדקתני מודים חכמים וכו' א"כ לא פליגי כלל. יש לדקדק מהאי טעמא הוה נמי להו להתוס' להכריח דלא פליגי בשעת נפילה לחוד דא"כ אי חכמים מודים ברוח מצויה ור"מ מודה בשאינה מצויה לא פליגי כלל ר"ל דאי פליגי בשעת נפילה לחוד אתי שפיר ומודים וכו' ר"ל דפליגי בנתקל דרבנן סברי להו דאינו פושע ולכך פטרי ור"מ ס"ל דנתקל פושע וחייב לכך קאמר ומודים חכמים באבנו וסכינו וכו' ברוח מצויה דפושע הוא דאע"פ שלא היה לו פנאי לסלק חייב ומודה ר"מ במעלה קנקנים וכו' ונפלו ברוח שאינה מצויה דה"ל נפילת אונס שהוא פטור אבל אי פליגי בלאחר נפילה לחוד ובמפקיר נזקיו אם מודים חכמים ברוח מצויה משום דמפקיר נזקיו לאחר פשיעה חייב ור"מ מודה ברוח שאינה מצויה א"כ במאי פליגי ותירצו התוס' דבברייתא איכא למימר דפליגי בתרוייהו ובתר טעמא וכו' דהשתא אתי שפיר ומודים דלא פליגי אלא בנתקל דרבנן פטרי בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה ובמפקיר נזקיו משום דה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ור"מ מחייב בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה במפקיר נזקיו משום דס"ל דנתקל פושע וא"כ ה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ובאבנו וסכינו שנפל ברוח מצויה דהוי פשיעה אפילו רבנן מודים דחייב בין בשעת נפילה בין אחר נפילה ובנפלו ברוח שאינה מצויה אפילו ר"מ מודה דפטור בין בשעת נפילה בין אחר הנפילה משום דה"ל מפקיח נזקיו לאחר נפילת אונס אלא שיש לדקדק לפי תירוץ דתוס' דמשני דבלא מתני' הוה אמינא דברייתא פליגי בשעת נפילה ולאחר נפילה בחד טעמא בנתקל אי הוי פושע או לא דא"כ למה ליה להמקשה להאריך ולומר מדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי בשלמא לאחר נפילה משכחת וכו' אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה וכו' הא בלא מתני' היה יכול להקשות קושיא זו משום דהא אפי' בלא מתני' ע"כ פליגי בברייתא בשעת נפילה ובלאחר נפילה ובחד טעמא דהיינו בנתקל אי הוי פושע והיה יכול להקשות בגמרא היכי משכחת לה דפליגי בשעת נפילה בנתקל אי הוי פושע וצריך להתיישב היטב בדבר וק"ל:

רש"י בד"ה לזכות כו' חייב ובשאין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה פליגי כו' ואפי' לאחר נפילת פשיעה כו' נ"ב פי' דלא תימא דוקא בנתקל פליגי וחד טעמא הוא כדלקמן ואח"כ מפרשים התוספות אביי גופא אמאי לא מוקי בהכי ודו"ק וכן מצאתי בתוספות ארוכים נ"ל:

בא"ד דמודים חכמים לר"מ באבנו וסכינו כו' נ"ב דהשתא ומודים חכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה חייב היינו בשעת נפילה ולא הפקירן דסתם סכינו ומשאו אינו מפקיר דאי מיירי אחר נפילה והפקירם אמאי חייב לר' יהודה הלא פירשתי לעיל דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה נמי פטור מכח מתניתין ומודה ר"מ בקנקנים ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו פטור איירי לאחר נפילה והפקירו והזיקו דסתם קנקנים שנשברו אינן ראוין והפקירן ועוד אי לא הפקירן יהיה חייב אע"ג שנפלו באונס כיון שהיה לו שהות לסלקו דהיינו לאחר נפילה כדאמרי' בפרק הפרה בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור אלמא האי בור שכראו שור דעלמא בהאי חצר דהיינו אונס דבעל חצר חייב בנזקי הבור כיון דעליה למלויה כמאן דכרייה דמי ואי איירי הנך קנקנים שהזיקו בשעת נפילה ולא הפקירן מרישא שמעת מיניה דמודים באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה חייב הא באינה מצויה פטור דאיירי בשעת נפילה כדפרישית לעיל והשתא מודים קמא קאי על פלוגתא דשעת נפילה ומודים בתרא קאי על פלוגתא דלאחר נפילה כדפרישית ע"ש תוספות ארוכים [עיין במהרש"א]:

בד"ה מדמתני' בתרתי כו' אורחא דמילתא נקט כו' נ"ב תימה אף אם יהיה חד טעמא מ"מ פליגי בתרתי בשעת נפילה ולאחר נפילה וא"כ למאי צריכא לטעמא דאורחא דמילתא כו' הלא שפיר נקט ברישא אבנו סכינו כו' שאין דרכן להפקירן משום דאיירי פלוגתא בשעת נפילה וסיפא שפיר נקט קנקנים משום דאיירי באפקרינהו ולאחר נפילה ומה בכך דחד טעמא הוא ונראה בעיני היכא דחד טעמא הוא א"כ הנך תרתי הודאות דחד בשעת נפילה וחד לאחר נפילה לא צריכא לן אלא לאשמועינן בחד דוכתא או בשעת נפילה או לאחר נפילה דמודים חכמים לר' מאיר בפשיעה דחייב ור"מ מודה לחכמים באונס דפטור מאחר דחד טעמא הוא ועיקר פלוגתייהו בנתקל פושע הוא או אונס ואי מודים זה לזה בשעת נפילה ה"ה לאחר נפילה והוא הדין איפכא וק"ל. והוא הדין דהוי מצי למדחי דמברייתא ליכא למידק דאיכא למימר דפליג במפקיר נזקיו לאחר נפילה ומשום הכי מודים שפיר חכמים לר' מאיר באבנו סכינו ומשאו דחייב משום דהוי מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה וסיפא דקתני ומודים ר"מ לחכמים בקנקנים איירי בשעת נפילה כדפרישית לעיל בגליון אלא דלא צריכא לתוס' לאדחוקי בכך הלא אפי' הוה פליגי בתרתי מ"מ לא הוה שמעינן שפיר מברייתא בלי מתני' והוה אמינא דבחדא פליגי ודו"ק [עיין במהרש"א]:

רש"י ד"ה במפקיר נזקיו וה"ק ר"י במתכוין לשוברה כו'. והנ"י פי' במתכוין להשליכה כו' דאפילו תימא כו' ברשות קא עביד לא עדיף מכל מאן דעביד ברשות דכי הזיק חייב. לכאורה הא אליבא דר"י קיימינן ואיהו ס"ל דכל ברשות פטור (לקמן ל' סע"א) וי"ל דדוקא כשהזיק לאחר נפילה פוטר כשעושה ברשות ועמש"כ לקמן בסמוך בדבריו:

גמרא מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא. וכ' הנ"י ובמתכוין להשליכה ממש ל"ל דא"כ כו' ע"ש לכאורה כך הל"ל דא"כ הוה משמע דאף שלא נתכוין לזכות בחרסיה חייב ובאמת פטור בכה"ג כיון שהשליכה כדי שלא ליתזק בה מחמת אונס קעביד כמ"ש לעיל בסמוך וה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וכ"ש לפמש"כ לעיל דברשות קעביד ור"י ס"ל דכל ברשות פטור כמ"ש לעיל:

בתוי"ט נתן טעם למה שפסק הרע"ב כר"י משום דבגמ' מוקמינן לרישא כר"מ דברייתא כו' וכ"כ הנ"י דיחיד ורבים הלכה כרבים וק"ל דמ"מ כיון דרבי סתם דעת ר"מ וזה נקרא סתם עי' ריש ביצה תד"ה גבי ה"ל כסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא דהל' כסתם עי' יבמות מב ב' ובתוס' שם ועמש"כ (בעירובין מז וביומא לו ב):

תד"ה אלא מאי. לא הוה פליג במידי אדר"א. כצ"ל:

גמ' מדקתני תרתי. קשה לי למאי דמבואר בתוס' ד"ה והתני' דלקה בחרס אפשר דבדרך הלוכו נפל החרס עליו בכח והוחלק במים משמע דתקלת מימיו אם כן הוצרך למנקט תרתי והיינו דהוחלק דמדין בורו הוא מזה נשמע דר"מ ס"ל דנתקל פושע הוא וחרסים דמיירי דבדרך הלוכו נפל על האדם דבזה אף אם לאו פושע הוא ראוי לחייב מדין אדם המזיק דכל שהוא בכלל אבידה חייב ומדפטר ר"י מוכח דס"ל נתקל הוא כעין גניבה כדס"ל לר"י באמת בספ"ו דב"מ וא"כ מוכרח למתני תרווייהו לאשמעי' דלר"מ הוי פושע גמור ולר"י הוי אונס בדרך כעין גניבה וצלע"ג:

אלא אמר אביי בתרתי פליגי פליגי בשעת נפילה כו' ולכאור' יש לתמוה בהך סוגיא דנהי דאביי מדייק מילתיה שפיר דפליגי בתרתי מדוקיא דמתני' וברייתא אפ"ה לא שייך שפיר לישנא אלא אמר אביי דהא מהך קושיא דהקשה עליה דרבה דאין לפ' מתכוין דמתני' במתכוין להורידה לא הוה צריך אביי לכל אריכות הזה אלא לפ' מתכוין דמתני' במתכוין לשבר או במתכוין לזכות בחרסי' ומזה לא הוזכר כלום א"כ העיקר חסר מן הספר ומכ"ש דקשה טפי לשיטת התוס' שכתבו לעיל דרבה לא בעי לאוקמי במתכוין לשבר משום דמשמע ליה דר' יהודה אנשברה דר"מ קאי ואביי על כרחך לא איכפת ליה בהך דוקיא א"כ כ"ש דעיקר התירוץ חסר. אמנם כן למאי דפרישית לעיל בלשון התוס' דהא דקאמר רבה ה"ד מתכוין היינו משום דהוי קשיא ליה דליתני סתמא ר"י פוטר וממילא שמעינן דאנשברה דר"מ קאי ובמתכוין לשבר פשיטא דחייב והשתא א"ש דעיקר שינויא דאביי דהא דלא קתני סתמא ר"י פוטר היינו משום דפליגי בתרתי וכיון דר"מ איירי בתרי מיני חיובי הוצרך ר"י לומר במתכוין חייב פירוש דבין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה לעולם אי אפשר לחייב אלא במתכוין דבשעת נפילה לא מחייב אלא במתכוין לשבר ולאחר נפילה לא מחייב אלא במתכוין לזכות בחרסי' והיינו לפי שיטת התוספות בד"ה פליגי בשעת נפילה אמנם לשיטת הרי"ף ז"ל א"ש טפי לפי מה שמפרש דהנך תרתי דהיינו חדא דאית ביה תרתי וא"כ עיקר שינוייא דאביי היינו במאי דמסיק דמתכווין היינו מתכווין לזכות וממתכוין לשבר לא איירי כלל ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך:

בפרש"י אלא אמר אביי בתרתי פליגי במתני' כשהזיק הכד בשעת נפילה וכו' עכ"ל. הא דלא נקט כלישנא דגמר' והיינו שהוחלק במים בשעת נפילה משום דעיקר לשון שעת נפילה שייך יותר בכד דשם נעשה הנזק תיכף בשעת נפילה קודם שהגיע לארץ משא"כ גבי והוחלק א' במים א"א שהיה זה בשעת נפילה ממש אלא לבתר דנייחי אבל באמת ג"ז מיקרי בשעת נפילה כגון שלא היה לו פנאי כדמשמע בגמ' בסמוך אלא דרש"י עיקרא דמלתא נקט וק"ל:

בתוספות בד"ה פליגי בשעת נפילה וכו' כל כמה דלא הו"ל פנאי וכו' והיינו מדנקט והוחלק במים בשעת נפילה כמ"ש בסמוך:

בא"ד ולאחר נפילה פליגי במפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת פשיעה כו' ועוד דקאמר לקמן כו' האיכא לפרש במתכווין לשבר כו' עכ"ל. כתבו כן לפי שיטת רש"י דלאביי מתכווין דר"י היינו מתכווין לשבר וכדפרישית בלשון הגמרא וכבר כתבתי דלשיטת הרי"ף ז"ל לא פליגי כלל במפקיר דלאחר פשיעה כ"א במפקיר לאחר שנתקל וא"כ לא תיקשי מהא דקאמר בגמרא מפקיר נזקיו מאי מתכווין איכא דהא להרי"ף ז"ל לא משמע כלל לאוקמי מתכווין דר"י במתכווין לשבר דהא אנשברה דר"מ קאי כמ"ש התוס' אליבא דרבה ומה שלא הכריחו התוס' עיקר פירושם דפליג ר"י אפי' במפקיר דלאחר פשיעה מהא דקתני ברישא דברייתא אבנו סכינו ומשאו ובסיפא נקיט קנקנים כמ"ש בסמוך לפרש הדיבור הנך תרי ומודים בכה"ג דע"כ אין זו ראיה מוכרחת דהא ר"י לקמן בשמעתין מוקי לפלוגתייהו בחדא דאית ביה תרתי א"כ ע"כ לא משמע ליה האי דיוקא דקנקנים ולפ"ז מצינן למימר דאביי נמי לא נחית להאי דיוקא לכך הוכרחו התוס' להוכיח מלישנא דגמרא גופא דע"כ היינו סברא דאביי דאפי' אחר נפילת פשיעה פליג ר"י אבל אי קשיא לי הא קשיא לי למה לא הכריחו התוס' פירושם ממימרא דאביי גופיה דדייק ממתני' דבתרתי פליגי מדקתני תרתי וא"כ ע"כ אפי' אחר נפילת פשיעה פליגי דאל"כ לא הוה צריך למיתני תרתי כמ"ש תוס' בסמוך בד"ה מדקתני תרתי ומה שנראה לע"ד ליישב בזה יבואר בסמוך בלשון התוס' בד"ה מדקתני תרתי:

בא"ד וכן משמע לישנא וכו' משמע דבכל מפקיר נזקיו פליגי אפי' לאחר נפילת פשיעה וכו' עכ"ל. אין הכוונה בזה דפליגי במכ"ש בלאחר נפילת אונס דהא ודאי ליתא אלא לאחר נפילת אונס אפילו ר"מ מודה דפטור כמ"ש תוס' בסוף הדיבור וכן הוא בהדיא בברייתא אלא כוונת התוס' דלא תימא דדוקא במפקיר נזקיו דהכא פליגי והיינו משום דר"מ סבר דמקרי לאחר נפילת פשיעה ורי"ס דמיקרי לאחר נפילת אונס וא"כ במלתא דהוא ודאי פשיעה יודה ר"י דחייב לאחר נפילה לכך כתבו התוס' דליתא להאי פירושא אלא אפילו בודאי פשיעה פליגי וק"ל:

בא"ד ועוד דקאמר לקמן מפקיר נזקיו מאי מתכווין איכא האיכא לפ' במתכווין ושבר וכו' עכ"ל. הכוונה בזה שאם נאמר דהא דפליגי ר"מ ור"י בשעת נפילה ופליגי נמי לאחר נפילה כולה חדא פלוגתא היא דלר"מ דס"ל נתקל פושע לעולם חייב ור"י ס"ל נתקל לאו פושע לכך ס"ל דפטור לעולם בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה אבל בודאי פשיעה מודה ר"י דלעולם חייב וא"כ לפ"ז יש לפ' שפיר דהא דקאמר ר"י במתכווין חייב קאי אכולי מילתא דאם היתה השבירה בכוונה חייב בכל בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה ובשאין מתכווין היינו שהשבירה לא היתה בכוונה פטור מכל וא"כ מאי מקשה הש"ס מאי מתכווין איכא א"ו דס"ל להש"ס דפלוגתא לאחר נפילה לא תליא בכוונה דשעת נפילה דאפילו היכא שנתכווין לשבר בידים דהוי פושע אפילו הכי פטרו ר"י לאחר נפילה כשהפקיר נזקיו והיינו כמ"ש תוס' וק"ל:

בא"ד ולא היה זה בתרתי אלא בחד דחד טעמא הוא עכ"ל. הכוונה בזה דבאמת מוכח דבתרתי טעמי פליגי כמ"ש בדיבור הסמוך וק"ל:

בגמרא וממאי מדקתני תרתי כו' לפי השיטה שכתבתי לעיל דהא דאיתותב רבה ע"כ היינו מרישא דברייתא למאי דלא אסיק אדעתיה דאיירי במפקיר נזקיו כיון דלרבה בור ברה"ר לכ"ע חייב ואם כן לפ"ז יש להקשות כיון דהשתא לאביי פליגי בתרתי בשעת נפילה ולאחר נפילה והיינו במפקיר נזקיו אכתי מצינן למימר דלרבה נמי פליגי בתרתי דנהי דלרבה בור ברה"ר לכ"ע חייב אפילו הכי משכחת שפיר דפליגי בתרתי דלר"מ דתחילת בור חייב אפילו כשנעשה באונס ממילא מפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת אונס נמי חייב מהאי טעמא גופיה דבור ברה"ר מפקיר ליה ואפ"ה מחייב באונס משא"כ לר"י דתחילת בור כשנעשה באונס פטור ולא מחייב בבור ברה"ר אלא כשקרוב לפשיעה ממילא דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס נמי פטור דמהי תיתי חייב והשתא א"ש לרבה דהא דקתני ברישא דברייתא חייב בידי שמים היינו כיון שהיה לו פנאי לסלק והא דקאמר בסיפא מודה בקנקנים ברוח שאינה מצויה דפטור היינו כדפרישית דשאני התם דלא הוי בור גמור כיון שהניחם בראש גגו דלא אתיא לחיובא אלא במה הצד מאש ומבור כמו שהארכתי בזה:

בד"ה מדקתני תרתי וא"ת והיכי דייק אביי וכו' איצטריך למיתני תרתי שלא תאמר דוקא בשעת נפילה מחייב ר"מ וכו' עכ"ל. יש לדקדק דהא איכא לאקשויי נמי איפכא דאיצטריך למיתני תרתי שלא תאמר הא דפטר ר"י בשאינו מתכווין היינו דוקא בשעת נפילה משום דס"ל דנתקל לאו פושע הוא אבל לאחר נפילה אפי' ר"י מודה דחייב דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס נמי חייב כיון שבידו לסלקו וע"ז לא הוי משני התוספות מידי ונ"ל ליישב דודאי לא ס"ד דמתני' בא להשמיענו הדין דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור משום דמלתא דפשיטא היא דאלת"ה אלא שהמשנה רוצה לגלות דבר זה א"כ עכשיו נמי דקתני תרי בבי דאשמעינן מיניה דר"י פוטר באונס אפילו לאחר נפילה אכתי לר"מ לא ידעינן מה אומר בזה די"ל דר"מ מחייב אפילו לאחר נפילת אונס והאמת דאפי' ר"מ פוטר בה כדמצינן בברייתא גבי ומודים דקנקנים דרוח שאינו מצויה ומדלא השמיענו במשנה לר"מ משמע דמלתא דפשיטא היא ואם כן מכ"ש לר"י אבל באמת אין זה תירוץ מספיק דלעולם אימא לן שהמשנה בא לגלות דין זה ומדר"י נשמע לר"מ דכיון דר"י ודאי פוטר בה מהיכי תיתי נוציא מלבנו פלוגתא חדשה לכך נ"ל ליישב בדרך אחר והוא זה שהרי לעולם יקשה לנו אי איתא דלא פליגי אלא בנתקל פושע ול"ל למיתני תרתי בבי לא ליתני אלא והוחלק א' במים לחוד וע"כ נוכיח מזה דר"י פוטר אפי' לאחר נפילה שהרי והוחלק במים א"א לפ' דאיירי בשעת נפילה ממש כמ"ש התוספות לעיל א"ו דאיירי לבתר דנייחי וא"כ אי איתא דהא דפטר ר"י באינו מתכווין היינו דוקא כשלא היה לו פנאי אבל כשיש לו פנאי ולא סלקה מודה דחייב לא הו"ל לסתום אלא לפרש דכיון דוהוחלק אחד במים משמע לאחר נפילה לא נראה מסתמא דלישנא לחלק וא"כ היה לר"י לפרש דבריו א"ו מדנקט סתמא באינו מתכווין פטור משמע דלעולם פטור אפי' לזמן מרובה כיון דתחילתו לא הוי בפשיעה וא"כ לא שייך להקשות כן לכך מקשין תוס' להיפך דאיצטריך למיתני תרתי שלא תאמר דוקא בשעת נפילה מחייב ר"מ אבל לאחר נפילה מודה דפטור וכו' וכאן לא שייך לומר מדנקט והוחלק אחד במים לחוד נוכיח כל זה דאי איתא דר"מ פוטר לאחר נפילה לא הו"ל לסתום אלא לפרש דלעולם אימא לך דהא דמחייב ר"מ היינו משום דלא איירי מהפקיר נזקיו אלא כשלא הפקירן איירי לכך סתם ונקט דלעולם חייב בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה אבל כשהפקיר נזקיו אפשר דסובר רבי מאיר דפטור לכך איצטריך תרי בבי לאשמעינן דאפ"ה פטור ודוק היטב:

בתוספות בד"ה מדמתני' בתרתי וא"ת מברייתא נמי יש להוכיח וכו' דאי מודים ברוח מצויה דחייב ושאינו מצויה דפטור א"כ ל"פ כלל וכו' עכ"ל. והכוונה בזה דאם נאמר דכ"ע ס"ל דנתקל פושע הוא אלא דפליגי במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה א"כ אמאי נקט ומודים באבנו סכינו ומשאו דרוח מצויה דא"ל דאיירי בדלא אפקרינהו דא"כ אפילו ברוח שאינו מצויה נמי חייב כמו שהוכיחו התוס' לעיל מההיא דמהפך בגלל ואי איירי בדאפקרינהו היאך נקיט ומודים דאי מודים בהא במאי פליגי דהא עיקר הפלוגתא הוא בזה במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה אבל א"א דפליגי בתרתי א"כ דההיא דאבנו וסכינו ומשאו דרוח מצויה איירי כשלא הפקירן ונקט רוח מצויה משום שעת נפילה כמ"ש התוספות לעיל ועמ"ש בסמוך:

בא"ד וי"ל וכו' דאיכא למימר דפליגי בשעת נפילה ולאחר נפילה ובחד טעמא וכו' עכ"ל. פי' דעיקר פלוגתא הוא אי נתקל פושע הוא והקשה מהר"ם דא"כ אכתי תקשי ל"ל להש"ס לומר מדמתני' בתרתי ואז מקשי גמלו היכי משכחת ליה תיפוק ליה דמברייתא גופא מוכח דפליגי עכ"פ אי נתקל פושע הוא וא"כ ליקשו גמלו ה"ד עכ"ל מהר"ם. ונ"ל ליישב דבאמת יש לתרץ קושית התוספות בענין אחר ולומר דלא מוכח מברייתא כלל דפליגי בנתקל פושע אלא דאיירי בענין דהוא ודאי פושע דכל נתקל פושע היא ובגמל איירי שהעבירה במקום שיש לחוש שתפול אלא עיקר הפלוגתא הוא במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה והא דנקט ומודים באבנו סכינו ומשאו דרוח מצויה היינו משום דהנך סתמא לא מפקר להו כמ"ש התוס' לעיל וא"כ איירי בדלא אפקרינהו ואי משום דתקשי אי בדלא אפקרינהו מאי איריא רוח מצויה אפילו שאינו מצויה נמי י"ל דהא דנקט רוח מצויה היינו משום דמלתא דפסיקא היא דבזה חייב לעולם בין כשהיה לו פנאי לסלקו ובין לא היה לו פנאי לסלקו אבל אי הוה נקט רוח שאינו מצויה היה צריך לחלק בכך דכשלא היה לו פנאי ודאי פטור דהוא אונס גמור ועוד דמסתמא אין הבעלים אצלם בשעת הנפילה וא"כ היה צריך התנא דברייתא להאריך ולומר דבעינן שידע דוקא בנפילה ויש לו פנאי לכך נקט בקיצור דברוח מצויה בכל ענין חייב וא"כ ליכא למידק מברייתא כלום והא דלא משני התוס' כן היינו משום דעדיפא מיניה משני לפי האמת שפירוש זה מרווח לפי סוגיא דשמעתין אבל בלא השקלא וטריא ודאי הוי מפרשינן הברייתא כמ"ש כי היכי דלא תקשי גמלו ה"ד אם כן נתיישב קושית מהר"ם ובזה נתיישב ג"כ לשיטת רש"י אליבא דרבא בסוגיא דקדרים שפירש שם דס"ל לכ"ע נתקל פושע:

בפרש"י ד"ה אלא בשעת נפילה וכו' איכא למימר איבעי ליה לעיוני ומיזל וכו' עכ"ל. ואע"ג דאסקינן לעיל אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים היינו אליבא דר"י דקי"ל הלכתא כוותיה והכא אליבא דר"מ קיימינן:

פטור מדיני אדם. כדמפרש לקמן: וחייב בדיני שמים. משום דלא סליק: ברוח שאין מצויה. דאנוס הוא: אלא אמר אביי בתרתי פליגי. במתני' כשהזיק הכד בשעת נפילה ופליגי כשהוזק בחרסי' לאחר נפילה: במפקיר נזקיו. כגון זה דמסתמא מפקיר לחרסיו ור''מ סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה בבור ברה''ר דהפקר הוא חייבה ור' יהודה דסבר פטור [ס''ל] דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה ולקמן (דף מט:) פליגי ר' ישמעאל ור''ע בהא מילתא וה''ק רבי יהודה במתכוין לשוברה והזיק בנפילה חייב ובשאין מתכוין אלא מתכוין להורידה מכתיפו ונתקל ונשברה פטור דנתקל לאו פושע הוא ובהיזק דלאחר נפילה נמי לקמן מפרש מאי מתכוין איכא: ומדמתניתין בתרתי כו'. גמרא קפריך לה: אלא בשעת נפילה. היכי איכא למימר נתקל פושע הוא מה הוא יכול לעשות אם נתקלה בהמתו דבשלמא נתקל הוא ונשברה כדו איכא למימר איבעי ליה לעיוני ומיזל אלא גמלו מי איכא למימר הכי: שרעתא דנהרא. שגדל הנהר וכסה את עין הדרך ופושע הוא בכך שאילו היה הדרך מגולה לא נתקל גמלו: שרעתא. לשון שרוע וקלוט (ויקרא כב): פושע הוא. ואין לו דין נתקל: דאתקיל. בדרך יבשה ונתקל ביה בהמתו והוי ליה איהו פושע: לזכות בחרסיה. שלא הפקירן חייב ובשאין מתכוין שוב לזכות בהן פטור דמפקיר נזקיו פטור: והאיכא ר''מ דמחייב. מדקתני בברייתא ולא סלקה ולא העמידה מכלל דבהיזק דלאחר נפילה פליגי: אף בשעת נפילה. ומשום דלישנא דברייתא לא משתמע בשעת נפילה אצטריך לרבי אלעזר לאשמועינן דדייקינן לה ממתניתין דקתני תרתי כדאמר אביי לעיל:

פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע. דלר''מ דפושע הוא חייב כל כמה דלא הוה ליה פנאי לסלק קרי שעת נפילה ולאחר נפילה פליגי במפקיר נזקיו ואפי' לאחר נפילת פשיעה כגון ששיבר במתכוין דרבנן דפטרי ס''ל דלא חייבה תורה אלא בור דאית ליה בעלים כגון הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו או חפר בור סמוך לרה''ר וכן משמע לישנא מר סבר מפקיר נזקיו חייב ומ''ס מפקיר נזקיו פטור משמע דבכל מפקיר נזקיו פליגי אפי' לאחר נפילת פשיעה ועוד דקאמר לקמן מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא האיכא לפרש במתכוין ושיבר כמו שפירש על שעת נפילה ולא בעי לאוקמי אביי פלוגתייהו בלאחר נפילה בנתקל פושע דלרבי מאיר דפושע הוא חייב דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ולרבנן דלאו פושע הוא פטור דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וכן אית ליה לר' יוחנן בסמוך משום דמתני' מוכחא דבתרתי פליגי ולא היה זה בתרתי אלא בחד דחד טעמא הוא והשתא נמי תרי ומודים דקתני בברייתא חד קאי אשעת נפילה דמודים חכמים לר''מ באבנו וסכינו ומשאו דנפלו ברוח מצויה שהוא חייב אע''פ שלא היה לו פנאי לסלק אבל ברוח שאין מצויה היה פטור אע''ג דלא אפקריה דסתם אבנו כו' לא מפקר להו כי נפלו שאין מתקלקלין בנפילתם ומשום דלא היה לו פנאי לסלק מיפטר דאי היה לו פנאי לסלק הוה מחייב אפי' ברוח שאין מצויה דכיון דלא אפקרינהו עליה דידיה לסלוקינהו כדאמר בסמוך דמתכוין לזכות בחרסין ואפי' נתנו אחר שם כדאמרינן בהפרה (לקמן דף מז: ושם) בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור ובשמעתין אמר גבי גלל דאם הפכה בפחות מג' אם נתכוין לזכות בה חייב אע''פ שהוא לא עשה בור זה כיון דדידיה הוא עליה דידיה רמי לסלקו ואידך מודים קאי אפלוגתייהו דלאחר נפילה ומודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנין ונפלו ברוח שאין מצויה דפטור אע''פ שהיה לו פנאי לסלק דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ומצי אמר האי בירא לאו אנא כריתיה כיון דבאונס נעשה ולכך נקט קנקנין שמשתברין בנפילתם וסתמא מפקר להו: מדקתני תרתי. וא''ת והיכי דייק אביי מדקתני תרתי דפליגי לאחר נפילת פשיעה הא אפי' אי לא פליגי אלא בנתקל אי פושע הוא אי לא איצטריך למיתני תרתי שלא תאמר דוקא בשעת נפילה מחייב ר''מ משום דנתקל פושע הוא והתקלה היתה שלו עדיין אבל אחר נפילה שכבר הפקיר התקלה פטר ר''מ אע''ג דפושע הוא כמאן דפטר בור ברשות הרבים וי''ל דאי לאו שרבי יהודה בא לחלוק עליו בזה לא היה צריך להשמיענו כיון דבהדיא תנן סתמא לקמן דבור ברשות הרבים חייב: מדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי. וא''ת מברייתא נמי יש להוכיח דבתרתי פליגי דמדקתני ולא סלקה ולא העמידה משמע דלאחר נפילה פליגי ועוד דאי לא פליגי אלא בשעת נפילה אמאי חייב בדיני שמים לרבנן דאית להו נתקל אנוס הוא ובשעת נפילה נמי פליגי מדנקט מודים חכמים באבנו סכינו ומשאו דלא מצי קאי אלא אשעת נפילה דאי לא פליגי אלא לאחר נפילה במפקיר נזקיו א''כ אפי' נוקי בהפקיר אבנו סכינו ומשאו לא יתיישב דאי מודים ברוח מצויה דחייב ושאין מצויה דפטור א''כ לא פליגי כלל וי''ל דמברייתא לא מצי למידק כלל דאיכא למימר דפליגי בשעת נפילה ולאחר נפילה ובחד טעמא כדפרישית לעיל והא דנקט בהאי מודים אבנו כו' ובהאי מודים קנקנים אורחא דמילתא נקט דאין אדם מקפיד באבנו אם תפול ברוח מצויה ובקנקנים כדי שלא ישברו מניחם בענין שלא יפלו ברוח מצויה: הוחלק אחד במים בשעת נפילה או שלקה בחרסי' אחר הנפילה. ה''ה דמ''ל איפכא אלא דנקט הכי משום דסתם חרסים מפקיר להו כדמוכח ההיא דקנקנים ומים לא מפקר להו כולי האי ועוד דרב אוקי למים דמתניתין בדלא אפקרינהו וכי פליגי בדלא אפקרינהו דוקא בשעת נפילה פליגי דלאחר נפילה מודה ר''י שעליו לסלק כיון שהם שלו ויש לו פנאי לסלק אבל בפלוגתא דלאחר נפילה במפקיר נזקיו לאו דוקא לאחר נפילה אלא אף לאחר נפילה שהיה לו פנאי לסלק פוטר ר''י משום דהוי בור דלית ליה בעלים ור''מ מחייב אף בשעת נפילה כיון דסבר דנתקל פושע הוא ומפקיר נזקיו חייב: אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה. דפליגי כגון שהפקיר נבלתו אחר נפילתה בפשיעה כגון שהוליכה במקום שיש לחוש שתפול אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה דלפלגו כעין פלוגתא דפליגי בנתקל וא''ת ולוקי פלוגתייהו דשעת נפילה אכדו ולאחר נפילה אגמלו כדמוקי מתניתין דהוחלק אחד במים בשעת נפילה או שלקה בחרסית לאחר נפילה וי''ל חדא משום דסתם חרסית מפקר להו וסתם נבילה לא מפקר לה כחרסית ועוד מדקתני ולא סלקה משמע דכדו נמי היה לו פנאי לסלק והואיל וכן הוא אי מוקמינן לכדו בשעת נפילה א''כ מיירי כדו בתרתי ומדכדו בתרתי גמלו נמי בתרתי: אבל לאחר נפילה מאי. כי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מאי דברי הכל פטור הא איכא רבי מאיר דמחייב ע''כ אפילו הפקיר דאם לא הפקיר לא פטרי רבנן דעליה רמי לסלוקי: אלא מאי ד''ה חייב הא איכא רבנן דפטרי. הו''מ לדחויי דלא פטרי רבנן אלא היכא דאנוס הוא אבל לאחר נפילת פשיעה מחייבי אבל היה קשה דא''כ רבי יוחנן דאמר בסמוך לאחר נפילה מחלוקת לא הוה פליג במידי אדרבי אלעזר ומתוך הלשון משמע שבא לחלוק על רבי אלעזר:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד