בבא קמא כז ע"א

דף כז - א

אדם המניח את הכד ברשות הרבים ללא השגחה, אפילו אם הניחו שם בהיתר, כגון שהיה נצרך לפוש מטורח הדרך, ^[1] ובא אדם אחר ונתקל בה, בחבית [ב"כד"], ושברה, פטור הנתקל בחבית ושיברה מלשלם לבעל החבית את דמי החבית, מהטעם שיתבאר בגמרא. ^[2]

ואם הנתקל בחבית הוזק בה, הרי בעל החבית חייב בתשלומי נזקו. ^[3]

גמרא:

תמהה הגמרא: מפני מה פתח התנא את דבריו במשנה ב"כד" ["המניח את הכד"], שהוא קטן מחבית, ולאחר מכן שינה את לשונו וסיים בחבית, ש"בעל החבית", חייב בנזקו של הנתקל בה.

וכן קשה, הא דתנן נמי לקמן [לא ב]: שנים שהיו מהלכים ברשות הרבים, זה בא בחביתו וזה בא מולו בקורתו, ופגעו זה בזה בדרך הילוכם, אם נשברה כדו של זה בקורתו של זה, בעל הקורה פטור, מפני ששניהם הלכו ברשות. מדוע פתח התנא את דבריו בחבית [זה בא ב"חביתו"], וסיים את דבריו בכד [נשברה "כדו"]?

וכן תנן נמי לקמן: זה בא בחביתו של יין, וזה השני בא בכדו של דבש, והדבש דמיו יקרים משל יין, ואירע שנסדקה חבית של דבש, ושפך זה, בעל היין, מרצונו את יינו, והציל את הדבש בכך שנתן את הדבש לתוכו, לתוך חביתו, אין לו לבעל החבית של יין זכות תביעה על היין ששפך כדי שיוכל להציל את הדבש, אלא רק יכול לתבוע את שכרו כפועל.

ואף כאן תמהה הגמרא, מדוע פתח בזה בא "בכדו" של דבש, וסיים בנסדקה "חבית" של דבש?

ומתרצת הגמרא: אמר רב פפא: דבר זה עצמו בא התנא ללמדנו, כי היינו כד היינו חבית. שאין שום חילוק בין כד לחבית מלבד זה שחבית היא גדולה וכד הוא קטן, ולכן ניתן להשתמש בלשון אחת לשניהם. ^[4]

והוינן בה: למאי נפקא מינה, איזה חידוש להלכה יוצא מדין זה, ומה הוצרך התנא להשמיענו זאת?

ומבארת הגמרא: בכך שנתבאר כי לשון כד וחבית יכולה לשמש לכל אחד מהם, יוצא חידוש להלכות מקח וממכר.

כגון, אם התנה הלוקח עם המוכר לספק לו חבית, ועשו קנין על כך, ^[5] יכול המוכר לספק לו כד, שהוא קטן מהחבית, ואין בכך שינוי מתנאי המקח, משום לשניהם ניתן לקרא חבית. ^[6]

אך תמהה הגמרא: היכי דמי, באיזה אופן ניתן לומר שהמבקש חבית אפשר לספק לו כד, ולפרש כך את כוונתו כשביקש חבית.

אילימא, אם נאמר שמדובר באתרא, במקום שמנהגם הוא דכדא לא קרו לו "חבית", שלכד הם קוראים רק "כד" ולא "חבית", וכן לחבית לא קרו כדא אלא חבית, כיצד יתכן לספק ללוקח שביקש חבית כד, והא לא קרו לה לחבית כד, ובוודאי שהלוקח שביקש חבית כוונתו היתה לקבל חבית ולא כד.

ומבארת הגמרא: לא צריכא, לא נצרך להאמר דין זה אלא במקום דרובא, שרוב אנשי המקום קרו לה לכדא כדא, ולחביתא קוראים חביתא, ואיכא נמי מיעוט אנשים דקרו לחביתא בשם כדא, ולכדא הם קוראים חביתא.

ומאחר ויש מיעוט אנשים שקוראים לחבית כד, הרי אם עשו קנין על חבית, יכול המוכר לספק ללוקח כד, שהוא קטן מחבית, כי אפשר שהוא ממיעוט האנשים הקוראים לכד בשם חבית. ולא מתחשבים בטענת הלוקח האומר "אני מהרוב הקוראים לחבית בשם חבית, ועל כך היתה כוונתי בעת עשיית הקנין". ^[7]

והחידוש הוא, מהו דתימא, כיוון שרוב אנשי המקום קוראים לחבית חבית, זיל בתר רובא, ויהיה על המוכר לתלות שאותו לוקח שביקש חבית הוא מהרוב, ויהא עליו לספק לו חבית. ^[8]

ותניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאה כו'. הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב ואפילו אנוס לענין ד' דברים פטור כדאמרינן. לענין גלות חייב דהא הות ליה ידיעה. לענין שבת פטור דכל מלאכה הנעשית שלא במחשבתו פטור. לענין עבד חלוקת רשב"ג ורבנן. נתכוון לזרוק שתים וזרק ד' והזיק חייב אבל בד' דברים פטור דהא לא נתכוון. לענין גלות ואשר לא צדה פרט למתכוון לזרוק ב' וזרק ד' דקרוב למזיד ולא מתכפר לו בגלות לענין שבת פטור דבעינן עקירה והנחה בכוונה לענין עבד חלוקת רשב"ג ורבנן. נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' כו' פשוטה היא ופירושא בשבת פרק הזורק (דף צז ע"ב) ואמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מנא תבירא תבר כלומר ואפי' לא שיברו בחיבוטו בקרקע היה ודאי נשבר. וכן אם זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וסילקן כגון שהיו קשורין בחבל והיה ראש החבל בידו בראש הגג ומשך החבל ונמשכו הכרים ונפל הכלי ונשבר פטור הזורק מפסק פסיק גירי. ואמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף חלוקת ר' יהודה בן בתירא ורבנן דתניא הכוהו י' בני אדם כו' לרבנן הזורקו והמקבלו בסייף שניהן פטורין הזורק מפני שלא הרג והמקבלו בסייף אדם מת קיבל לר' יהודה בן בתירא המקבלו בסייף חייב שקירב מיתתו והזורקו פטור בא שור וקיבלו בקרניו והרגו חלוקת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא.

דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק. ר' ישמעאל אומר דמי מזיק לרבנן דאמרי דמי ניזק חייב בעל השור בכופר שהרי שורו הרג לר' ישמעאל דאמר דמי מזיק פי' המזיק הוא היה חייב מיתה מפני שלא שמר שורו כאילו הוא הרג ורחמנא חס עליה לשלם כופר לפי שלא עשה מעשה בידים והכא אפילו הוא בעצמו בכי האי גוונא לא היה מתחייב דהא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה בן בתירא פטרי ליה וכל שכן על שורו.

אמר רבה היה ישן בראש הגג ונפל ונתקע באשה או כיוצא בה והזיק חייב בד' דברים דקיימא לן אין קישוי אלא מדעת והוה כאלו יש כוונה וידיעה וחייב בכל חוץ מן הבושת דתנן אינו חייב בושת עד שיהא מתכוין וביבמתו לא קנה שנאמר יבמה יבא עליה וקיימא לן עד שיתכוונו שניהן לביאה.

ואמר רבה נפל מן הגג ברוח גדולה וחזקה והזיק ובייש פטור בד' דברים דאנוס הוא וחייב בנזק אע"פ שהוא אנוס. נפל ברוח מצויה חייב בד' דברים דהא הוי ליה למידע וקרוב לכוונה ופושע הוא אבל בבושת פטור דבעינן כוונה מוכחת ואם נתהפך והזיק ובייש כיון שבהיפוכו נתכוון להזיק קיימא לן כיון שנתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב.

אמר רבה הניח גחלת על לב חבירו ומת פטור מאי טעמא היה לו להשליכה מעל לבו.

הניח גחלת על בגד חבירו ונשרף חייב אמר רבא תרוייהו תנינהו דתניא דחפו לתוך האור או לתוך המים ויכול לעלות משם ומת פטור בגדו דתנן קרע את כסותי ושבר את כדי חייב ש"מ דאפילו אם אמר לו קרע וקרע חייב וכל שכן הרואה אותו שורף את בגדיו ולא הציל שחייב השורף בנזקין ולא אמרינן היה לו להציל ממונו אלא למזיק אמרינן ליה לא היה לך להזיק ממון חבירך וכיון שהזקתה נתחייבת. בעי רבא עבדו כגופו דמי והנותן גחלת בלבו ונשרף העבד כנותן גחלת בלב אדונו עצמו דמי מה בלב אדונו עצמו פטור דאמרינן כיון שיכול להסירה מעל לבו היה לו להסירה לא הסירה הוא הרג עצמו כן דין העבד ופטור או כממונו דמי כמו הנותן גחלת בכליו או בפירותיו או על גדי ונשרף שחייב כך דין העבד וחייב בתר דבעיא הדר פשטה עבדו כגופו והנותן גחלת בלב העבד בדלא כפית ויכול להסירה ולא הסירה ונשרף ומת פטור שורו כממונו וחייב:

הדרן עלך כיצד הרגל מועדת.

המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואם הוזק בה בעל החבית חייב.

פתח בכד וסיים בחבית. אמר רב פפא כד וחבית אחד הוא למאי נפקא מינה כלומר מה צורך לדקדק בזה ואמר למקח וממכר. קיימא לן כי הכד הוא פחות מן החבית שהכד שואבין בו מים מן המעיין כדכתיב וכדה על שכמה והחבית גדולה ממנה ואם אמר אדם לחבירו חבית אני מוכר לך ורוב אותו המקום קורין לגדולה חבית ולפחותה ממנה כד ומיעוטא קרו נמי לחביתא כדא ולכדא חביתא. והמוכר אומר כדא מכרתי לך והלוקח אומר חבית קניתי ממך מהו דתימא זיל בתר רובא ורובא לא קרו לכדא חביתא קמ"ל כד היינו חבית ולא אזלינן בממון אחר הרוב והדין עם הנתבע ועל התובע להביא ראיה וכן הדין:

ורבי יהודה סבר האחרון חייב שהוא קירב את מיתה. ואיכא לימר דלכ"ע מיהא הראשון פטור ואם אי' אמדוהו למיתה דאמרינן התם שהוא חייב היכי משכחת לה דהא הכא דהכוהו ראשון הכאה שיש בה כדי למות ואפ"ה פטרה ליה. תירצו בתוס' שם בסנהדרין דכיון דאשכחן חביש' דאורייתא דכתיב ויניחו אותו במשמר וכתיב ונקה המכה ואפילו אמדוהו למיתה שמעינן שאין ממיתין את המכה עד שנדע בבירור שמת מחמת הכאתו וכשבא אחר וקירב את מיתתו לא נתברר שמת מחמת הראשון.

ולדידי קשיא לי דכיון דכל שאחר בא וקירב את מיתתו הראשון פטור א"כ בטלה פרשת רוצחים חדא דאם המיתו בחוץ אומרים שמא הרוח בלבלתו ואפילו המיתו בבית' דשישא אם פרכס אומרים הוא קרב את מיתתו כדאמרינן בפרק מי שאחזו אמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים ורוב שנים פטור ואם כן לא משכחת לה אלא כשהרגו בבית' דשישא ולא פרכס ומת מיד וכההוא דאסיקנא בפרק מי שאחזו וכי תימא אין הכי נמי אם כן אמדוהו למיתה ומת שהוא חייב היכי משכחת לה ונראה לי דלא אמרו כן אלא כשבא אחר והמיתו דלענין קטלא וכגון שהרגו במזיד לא אמרינן הרוח בלבלתו ופרכס וקירב את מיתתו דלענין קטלא מחמירין וכענין שאמרו למעלה גבי פי פרה אי בחצר הניזק או בחצר המזיק לענין קטלא מחמירין וכענין שאמרו למעלה גבי פי פרה אי בחצר הניזק או בחצר המזיק לענין קטלא לא אמרינן ולענין גלות בלבד הוא שאמר שמואל דכיון ששגג במיתתו ועל שגגתו אתה מחייבו אי אתה מחייבו אלא בשאין שם גורם אחר במיתתו ואפילו פרכס ואפילו רוח וא"ת א"כ בהכוהו עשרה בני אדם במזיד מפני מה אנו אומרים שהראשון פטור י"ל דשאני התם דכיון שהכהו אחד ומת אי אפשר להתברר שמת מחמת הראשון. וא"נ בעינן כל נפש אדם שתהא כל נפש מיד איש אחד ולא מיד שנים אבל כשפרכס הוא או שבלבלתו הרוח אין כאן אלא אחד כנ"ל.

ונתן פדיון נפשו דמי ניזק רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק. פירש"י ז"ל דלרבנן פטור דאין דמים לניזק דגברא קטילא הוא ור"ח ז"ל פירש בהפך דלרבנן דאמרי דמי ניזק חייב בעל השור בכופר שהרי שורו הרג לר' ישמעאל דאמר דמי מזיק פירש המזיק הוא חייב מפני שלא שמר שורו וכאלו הוא הרג ורחמנא חס עליה לשלם כופר לפי שלא עשה מעשה בידים והכא אפילו הוא בעצמו כה"ג לא היו מתחייב דהא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה בן בתירא פטרי ליה וכ"ש שורו.

נפל מן הגג ונתקע חייב בארבעה דברים. פירוש כשנפל ברוח מצויה דכפושע גמור חשבינן ליה וחייב דדומיא דכי יתן מום הוי ואף ע"פ שלא נתכוון שאלו נתכוון חייב ואפילו בבושת אבל זה שלא נתכוון אע"פ שפשע חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת ומסתברא לי דדוקא כשהיו למטה האש' ומי שניזוק שאם דאז הוי פושע הא לאו הכי פטור.

נפל ברוח שאינה מצויה חייב על הנזק ופטור מארבעה דברים. תימה האיך חייב אפילו על הנזק והא אנוס גמור הוא ואנוס רחמנא פטרי וכן נמי שנינו ולקמן בפרק המניח את הכד נתקל בה ושברה פטור ואוקימנא כשהלך באפלה או בקרן זוית דאנוס הוא וי"ל דרוח שאינה מצויה אינו אונס גמור וההיא דפרק המניח משמע אונס גמור לקמן בפרק המניח נאריך בה יותר.

הא דבעי רבה עבדו כגופו דמי או לא. רש"י ז"ל פירש בעבד שאינו כפות ולענין ניזקין כלומר כיון שהעבד הוא בן דעת ויכול לסלק את הגחלת מעליו ולא עשה ולא כלום שעל העבד הי' לסלק' וכשלא סלקא הוא פשע בעצמו או דלמא כממונו דמי וחייב ואסיקנא דעבדו כגופו ושורו כממונו מפני שאין השור יכול לסלקה מעליו וכן פירש ר"ח ז"ל אבל הראב"ד וכן בתוס' ז"ל פירשו בעבד כפות ובנותן עליו בפני אדוניו ולומר אם האדון חס עליו כעל גופו להסיר הגחלת כדי שלא ישרף בגחלת או לא ולפי פירושם בעיא דרבה בין לחיוב רבא בין לניזקין היא וכן שורו כפות בפני הבעלים והקשה הראב"ד ז"ל מאי קא מיבעיא ליה בשורו וכי שורו חביב עליו מראשי אבריו דאמרינן סימא את עינו קטע את ידו אפילו ע"מ לפטור חייב ול"א הו"ל להציל א"ע דדלמא התם כגון שתקפו מיד וסמאו עד שלא היה יכול להציל א"ע ואיב"ל לרבא כאן בשהיה יכול להציל.

למאי נפקא מינה למקח וממכר. ולאשמועינן האי תנא האי דינא למה לי כל הני מתניתין לישמועינן חדא זמנא. ומסתברא דמתניתין לאו לאשמועינן האי דינא אתא אלא כאורחיה תני להו דהיינו כד היינו חבית וכי קאמר מאי נ"מ אדיוקא דגמרא דקא דייק עלה קא מהדר מאי נ"מ מהאי דיוקא. וכן נמי משמע מלשון ר"ח ז"ל שכתב למאי נ"מ כלומר מה צורך לדקדק בזה עכ"ל הרב ז"ל.

נפל מן הגג ברוח מצויה והזיק קרוב למזיד הוא וחייב בארבעה דברים אבל לא בבשת כמו שביארנו ואם נתקע בנפילה זו ביבמתו לא קנאה אע"פ שהבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין שוגג בין מזיד קנה דוקא בשמתכוין לביאה אלא שסבור שהיא אחרת וכן צריך שיתכונו שניהם לביאה:

נפל ברוח שאינה מצויה פטור אף מארבעה דברים אלא שעל הנזק חייב כמו שהתבאר ואם כיון ונתהפך משהתחיל ליפול והזיק אפילו לא כוון אלא להצלת עצמו הואיל והוא יודע שבאותה הצלה הוא מזיק ומבייש הרי זה מכוון גמור וחייב אף על הבשת שהרי נאמר ושלחה ידה והחזיקה וכו' שאע"פ שאין כונתה אלא להציל את בעלה הואיל ומתכונת מ"מ להזיק חייבת אף על הבשת וגדולי המפרשים טרחו היכן מצינו מכוין להזיק שלא נקרא מכוין לבייש ולפי מה שפירשנו אין בזה צורך שכל שאינו מכוין אלא להצלת עצמו אע"פ שהוא מתכוין להזיק אינו מתכוין לבייש:

מי שהניח לחברו גחלת על לבו ומת הואיל והיה זה יכול לסלקה פטור ואם לא היה יכול לסלקה חייב וכן כבשו לתוך המים או לתוך האור או דחפו ואינו יכול לעלות חייב ואם יכול לעלות פטור:

הניח לו גחלת על בגדו אע"פ שהיו בעליה לשם והיה יכול לסלקה חייב בתשלומי הבגד שהרי מי שהיו כלים של חברו או בגדו ברשותו בפקדון או באיזו שמירה ואמר לו קרע את כסותי ושבר את כדי אם קרע ושבר חייב עד שיאמר לו על מנת לפטור או שיתנהו בידו ויאמר לו קח כלי זה ושברהו כמו שיתבאר:

הניח גחלת על לבו של עבד כנעני והיה יכול לסלקה פטור בין ממיתה בין מתשלומין שהיה לו לברוח ואם בענין שלא היה יכול לסלקה חייב במיתה ופטור מן התשלומין ואפילו לא התרו בו הואיל ויש כאן דין מיתה היה כפות אלא שרבו עומד אצלו יראה לי שמ"מ דין מיתה יש כאן והיא שפוטרתו מן התשלומין ואין אנו צריכין לפטרו מצד שרבו לשם וגדולי הדורות כתבו בה דברים שלא נראו לי:

הניח גחלת על לבו או גבו של שור בצד שאפשר לשור להפילה פטור שהיה לו לברוח או להפילה שאף בעלי חיים יש להם דעת לדחות היזקם ואם בצד שאי אפשר להפילה אפילו היו הבעלים לשם חייב הרי הוא כבגדו או שאר ממונו ויש בדין זה סברות אחרות ואל תחוש להם:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

המניח את הכד עיקר כונת הפרק להשלים ביאור עניני העדת האדם שהוא אחד מהחמשה מועדין שהזכיר למעלה ואחר שנתגלגל תחלה בענין זה לבאר היזק הבא לבני אדם שפגעו זה בזה והזיק אחד את חברו דרך פגיעתם נתגלגל לבאר ענין נגיחת השורים זה את זה והאריך בעניני השור ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון לבאר היזק הבא על ידי אדם מצד תקלה שהוא מניח או עושה ברשות הרבים הן היזק הבא בשעת עשיית התקלה הן היזק הבא לאחר נפילה והשני היזק הבא על ידי אדם דרך פגיעתן זה בזה השלישי היזק הבא על ידי אדם אלא שאין ההיזק במקום עשיית התקלה כגון שהיה עושה התקלה ברשות אחד והלכה התקלה במקום אחר והזיקה הרביעי בשוורים שחבלו או הזיקו זה את זה הן תם בתם ומועד במועד הן תם במועד ומועד בתם ונתגלגל בזה היזק אדם באדם ואדם בשור ושור באדם החמישי קצת הפרש שהוא מחדש בין היזק שורו להיזק עצמו והוא שאחר שהזכיר נזקי שניהם הוא מזכיר הפרש שבין זה לזה הששי נזק הבא מצד השור אלא שיש ספק בדבר הן בגוף המזיק הן בגוף הניזק היאך דנין אותו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו שאר דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין להתחיל בביאור החלק הראשון במי שהניח תקלה ברשות הרבים אלא שהיא תקלה שדרך בני אדם לעשותה והוא שאמר המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו נשברה כדו ברשות הרבים והחליק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב ר' יהודה אומר במתכוין חייב ושאינו מתכוין פטור אמר הר"ם עקר הוא אצלנו אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולפיכך אם בא אדם ונתקל בה פטור ולא נאמר היה לך להתבונן היאך אתה הולך ומה שאמר נשברה כדו והוחלק אחר במים חייב שענינו כשיזיק אדם בעת נפילתו או שבר שום דבר שחייב הנכשל לשלם מה שהזיק הוא דעת ר' מאיר שאומר נתקל פושע הוא אבל חכמים אומרים כי הוא אנוס ואם הזיק בעת נפלו אינו חייב כלום וטעם דברי ר' יהודה שאמר נתקל פושע הוא אם נתכוון לקחת החרסים לפי שנעשו אותם החרסים כמו בורו כמו שבארנו וכל מי שיבא לו נזק מאותם החרסים נתחייב הנתקל לשלם לו ואם לא נתכון לקחת החרסים אינו חייב כלום לא במה שהזיק בעת נפילתו ולא במה שניזק אחר באותם החרסים לפי שהוא אנוס כמו שאמרנו וכאלו לא היה לו מעולם באותם החרסים רשות והלכה כר' יהודה ולא כר' מאיר:

אמר המאירי המניח את הכד ברשות הרבים כגון שהיה עיף והניחה לשם ליפש ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור הנתקל משבירת הכד ולא עוד אלא שאם נתקל זה הוזק בה הרי בעל חבית חייב בנזקו מדין בורו ואע"פ שאמרו בבור שור ולא אדם לא נאמר כן אלא לענין מיתה אבל בנזקין חייב אף באדם ומ"מ לענין כלים פטור הרי אמרו חמור ולא כלים והרי שבירת הכלים זו היא מיתתן ואין בהם שבירה לנזקין שכל קלקול שאינו חוזר מיתתן היא ושאלו בגמרא לימא ליה איבעי ליה לעיוני ומיזל ולחייבו אם שברה וכל שכן לפטור בעל החבית בנזקי הנתקל והרי אין זה כבור דעלמא שמאחר שדרך בני אדם בכך ר"ל להניחה ליפש היה לנו לדון את הנתקל כפושע עד שפרשוה בהרבה פנים מהם שפרשוה באפלה ומהם כשהיה הכלי מונח בקרן זוית שכשהוא מתעקם משביל זה לחברו אין דרך בני אדם להתבונן ומהם שפרשוה בשמלא כל השביל חביות שאי אפשר להתבונן בהם וסוף הדברים העלו בה שבכל ענין אנו דנין כן הן שהיה ביום הן שהיה בלילה ובאפלה הן בחבית אחת הן בהרבה הן בקרן זוית הן באמצע רשות הרבים ואין אומרין איבעי ליה לעיוני ומיזל מפני שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים מרוב מחשבותיהם וטרדת עניניהם:

ואע"פ שבשור פקח שנפל לבור ביום אמרו איבעי ליה לעיוני ומיזל כמו שיתבאר טעם הדבר שאין השור ושאר הבהמות בעלי מחשבות כדי לומר בהם שאין דרכם להתבונן אלא דרכם להתבונן ומה שאמרו בשתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת וכו' כי אית לך רשותא לסגויי עלאי ואם דרכה להתבונן היאך יש לה רשות לילך עליה בודאי אין דרכם להתבונן בהלוכן שלא לדרוס על הכלים ועל כל מה שלפניהם דרך הלוכם אבל שור פקח דרכו להתבונן בכך מצד שאין להם בלבול מחשבות ואין בהם אלא מה שנמשך להם מצד טבעם שבכללו דחיית הנזק מעליהם והבריחה ממנו אבל אדם מרובה במחשבות מצד שכלו ואינו מתבונן בדרכים וא"כ כשנתקל אינו פושע ופוטרין אותו ומחייבין את המניח שכל שנזדמנו שני גורמים בהיזק שעל כל אחד יש לך מבוא לחייבו אנו רואין איזה ראוי לחייבו יותר ומחייבין אותו ופוטרין את האחר וכן בזו המניח ראוי לחייבו יותר ופוטרין את הנתקל:

נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחר במים או שלקה בחרסית חייב ר' יהודה אומר במתכוין חייב בשאין מתכוין פטור פירשו בגמ' שבשני ענינים נחלקו אחד שהזיק בשעת נפילה ואחד שהזיק לאחר נפילה ומחלוקת הראשון ה"פ נשברה כדו על ידי שנתקל ונפל מעל גבו ובשעה שנפל קודם שיגיעו המים והחרסים לארץ נפל על האדם והפילו או מחמת דחייה או מחמת שהוחלק במים שנפלו על גופו ומגופו לרגליו והוחלק בהם לאלתר והוזק תכף שהגיעו לארץ שאין לחייבו עדיין משום בור הואיל ולא הספיק עדיין לסלקן לתנא קמא חייב מפני שהנתקל פושע הוא והרי פשע בתקלה זו ולא עוד אלא שהוא נזק אדם שהרי אינו עדיין בור וחייב בה אף בכלים בנזק אם נתקלקלו כליו במים ולר' יהודה אנוס הוא וגדולי המפרשים טרחו בזה ואפילו יהא אנוס והלא נזקי גופו או כחו הם ואדם מועד לעולם כמו שבארנו באבן שלא הכיר בו מעולם עד שפרשו שבאבן המונחת בחיקו קרוב לפשיעה הוא שהיה לו למשמש בכליו אבל בזו אנוס הוא לגמרי וכן מה שאמרו בבבא מציעא במעביר חבית ממקום למקום ושברה שאמר ר' יהודה נושא חנם ישבע שלא פשע בה ויפטר הוא שמכיון שאנוס הוא בנפילתו אין החבטה שלו וכל שהוא אונס גמור לא רבתהו תורה אף בנזקי אדם שהרי במה שאמרו אדם מועד לעולם בין ער בין ישן אמרו שאם היה האחד ישן ובא חברו לישן אצלו הראשון פטור שהרי אונס גמור הוא וכן בשלישי של כתובות בהניח להם אביהם פרה שאולה שאם טבחוה אין משלמין אלא דמי בשר בזול לפי דעתם ולא תשלומי הנזק ומ"מ אנו מפרשים שמאחר שאין הנתקל פושע אינו נזק של אדם אלא נזק בור ואע"פ שבשעת נפילה מיהא שהוא מזיק אינו עדיין מונח ברשות הרבים הואיל ונפל מעל גבו והזיק בור הוא אלא שאין זה בור המחייב את האדם שכל בור שתחלת עשייתו באונס אינו מחייב בהיזק שיעשה באותה שעה אלא אחר שיונח בקרקע בדרך שנתכוון הוא לזכות בהם ושלא להפקירם ושהיה יכול לסלקם כמו שיתבאר ונמצא שבשעת נפילה מיהא פטור ואינו חייב אא"כ מתכוין לשבור שבזו בשעת נפילה מיהא הוה ליה נזק אדם וחייב אף בכלים וכן הלכה:

ומחלוקת שניה היא שאחר שנפל ונשבר לא סילק את החרסים ובא אחר ונתקל בהם והוזק תנא קמא מחייב שזהו בור ברשות הרבים ואע"פ שהוא סובר נתקל פושע הוא והרי הניזק פשע לא אמרו נתקל פושע אלא כשנתקל שלא מצד תקלה ור' יהודה פוטר אף בזו הואיל והוא לא עשה הבור ברצון אלא באונס אין זה הבור נקרא שלו אא"כ מתכוין ושאלו בגמרא בזו מיהא מאי מתכוין איכא ופרשוה במתכוין לזכות בחרסיו שאם נתכוין בכך שמירתן עליו ולא אמרו בשאר תקלות ברשות הרבים שהוא חייב בשמירתם אע"פ שהפקירם אלא בשבאה תקלתו שלא באונס כגון מניח והלכה כר' יהודה:

זהו ביאור המשנה ובענין מניח את הכד הלכה כסתם משנה ובשנשברה כדו הלכה כר' יהודה והזהר שלא לפרשה בנזקי כלים לדעת פסק שהרי לשמואל שהלכה כמותו תקלה זו בור היא אע"פ שלא הפקירה וכלים בבור פטור בין בקלקול בין בשבירה ומ"מ לדעת רב כל שלא הפקיר כגון מניח את הכד מצד היזק ממונו הוא חייב ולא מצד היזק בורו ואתה יכול לפרשה לדעתו אף בנזקי כלים אלא שאין הלכה כמותו וכן דברים שאתה פוטר את הנתקל דוקא בשהן במקום תקלה אבל אם היו במקום שבעל הכלי היה רשאי להניחו ולא במקום שיהא חייב בהן משום בורו חייב הנתקל שהרי אדם חייב על הנזק אפילו באונס כמו שבארנו וכל שאין לך מבא לחייב את המניח אתה מחייב את הנתקל על הדרך שכתבנו למעלה ומ"מ זו שבשעת נפילה פירשו בה גדולי הדורות שלפנינו הואיל ואינו בור הגמור שבמתכוין לשבור חייב בין בנזקי גופו בין בכלים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

הכד והחבית שתיהן כלי אחד הן אלא שהחבית גדולה מן הכד כמו שאמרו במסכת יום טוב ט"ו ב' הללו בעלי חביות הללו בעלי כדין מי שמכר לחברו חבית והיה מוסר לו כד אם היה הדבר ידוע שאין אדם קורא לחבית כד ולכד חבית אינו רשאי לפטור עצמו בכד אבל אם היו מקצת בני אדם קורין לחבית כד ולכד חבית אע"פ שאין רוב בני אדם עושין כך רשאי לפטור את עצמו בכד כלל גדול אמרו בדין המוציא מחברו עליו הראיה ואין הולכין בממון אחר לשון רוב בני אדם להוציא ממון וכן בכל כיוצא בזה:

ושמא תאמר בזו הדמים מודיעים שהרי דמי חבית מרובים וכמו שאמרו בפרק הפרה ניחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי ניכסתא לנכסתא תדע שאין דין דמים מודיעים נאמר בדמים לבד הואיל ואין מגיעות לשתות שכל שאין בו שתות אין בו הודעת דמים וזהו דעת גדולי המפרשים הא כל שהיה רבוי הדמים מגיעים לשתות אף אנו אומרים הדמים מודיעים ויש חולקין לומר הדמים מודיעים אף בפחות משתות עד שמפרשים שמועה זו כשנתן לו דינר לחביות ולא הזכיר לכמה חביות ולפי המנהג שש חביות בדינר ושנים עשר כדין בדינר וזה שואל לו שש חביות והלה מוסר לו שנים עשר כדין שאין כאן הודעת דמים הא כל שיש שם הודעת דמים דנין אותו על פי הדמים ואע"פ שבצמד ובקר אין אומרים הדמים מודיעים כמו שיתבאר בפרק הספינה אינו דומה כמו שיתבאר בפרק שור שנגח את הפרה ויש אומרים שבשום מקום אין אומרים הדמים מודיעים ומה שהקשו וניחזי אי דמי רדיא וכו' שלא כהלכה וכמו שמצינו בקדושין נ"א א' דפריך את וחמור הוא ולא קנה והלכה שקנה כמו שבארנו בכתובות אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו של זה חייב כמו שיתבאר למטה:

זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ובא זה ושפך את יינו והציל את הדבש והיתה כונתו ליתן לו דמי יינו שהדבש דמיו יקרים והיין בזול אין לו אלא שכרו כפועל ושכר חביתו ואע"פ שאמרו על זה שנים שהיו עוברים זה בדבשו וזה ביינו והם במקום שאי אפשר אלא בהפסד האחד שופך זה את יינו ונוטל דמיו מתוך דבשו של חברו טעם הדבר שהרי זה כופהו לעשות כן מכח התקנה כמו שיתבאר אבל בזו הוא עשה מרצונו ואין התקנה מתפשטת בה וטעם הדבר לדעתי הוא שהתקנה היתה שכל זמן שיתבענו בעל הדבש בכך יהא רשאי לכופו על מנת שיטול זה דמי יינו מתוך דבשו של זה שכל שהוא תובעו בכך אינו תובעו אא"כ הוא רואה בה תועלת גדולה לעצמו אבל כל שהוא עושה כן מעצמו היאך הוא נפרע מכל דמי יינו ושמא אף הוא ממהר בכך אע"פ שאין בה תועלת גדולה לזה כגון שאין הדמים מרובים כל כך מזה לזה כדי שמ"מ יציל את יינו אלא ודאי אין התקנה אלא בזמן שהלה תובעו בכך:

ונתן פדיון נפשו דמי ניזק. פירש רש"י ז"ל דלרבנן פטור דאין דמים לניזק דגברא קטילא הוא. ורבינו חננאל ז"ל פירש בהיפך דלרבנן דאמרי דמי ניזק חייב בעל השוד בכופר שהרי שורו הרג לרבי ישמעאל דאמר דמי מזיק פירוש המזיק הוא חייב מפני שלא שמר שורו וכאלו הוא הרג ורחמנא חס עליה לשלם כופר לפי שלא נעשה מעשה בידים הכא אפילו הוא בעצמו כהאי גוונא לא היה מתחייב דהא רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בן בתירא פטרי ליה וכל שכן שורו. הרשב"א ז"ל.
פלוגתא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא ואליבא דרבי יהודה בן בתירא דאמר אחרון חייב דאלו אליבא דרבנן ליכא פלוגתא דהא שור אינו נסקל דכמיתת בעלים כך מיתת השור. הר"ש ז"ל.

נפל מן הגג ונתקע וכו'. פירוש כשנפל ברוח מצויה דכפושע גמור חשבינן ליה וחייב דדומיא דכי יתן מום הוי ואף על פי שלא נתכוון שאלו נתכוון חייב אפילו בבושת אבל זה שלא נתכוון אף על פי שפשע חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת. ומסתברא לי דדוקא כשהיו למטה האשה ומי שנזוק שם דאז הוי פושע הא לאו הכי פטור. הרשב"א ז"ל.

נפל ברוח שאינה מצויה וכו'. חייב על הנזק. אף על גב דאונס הוא מכל מקום היה לו לשמור עצמו שלא לעלות. קשה לר"י דהכא משמע אדם המזיק חייב כשמזיק ברוח שאינה מצויה ורוח שאינה מצויה היא כעין גניבה ואבידה וכו'. ובפרק האומנין תנן המעביר הבית ממקום למקום וכו' ככתוב בתוספות ריש פרק המניח דבור המתחיל ושמואל אמר באפלה שנו וסוף פרק האומנין. וי"ל דרוח שאינה מצויה שהוא כעין אבידה וכו' אבל נתקל הוא כעין גניבה וכו'. וריב"א פירש דודאי נתקל דמי לרוח שאינה מצויה ואדם המזיק חייב בנתקל ולכך פטור שומר חנם דכיון דהוי שומר חנם לא שייך בו דין אדם המזיק שהרי עליו מוטל להתעסק בדבר ולכך לא מחייב רק בפשיעה אבל אדם דעלמא מה היה לו להתעסק בדבר כיון שאינו מוטל עליו לכך חייב בכעין גניבה ואבידה. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל לעיל גבי מתניתין דתנן אדם מועד לעולם בין שוגג וכו'. וז"ל בין ער בין ישן בירושלמי מתניתין כשהיו שניהם ישנים אבל אחד ישן ובא חבירו וישן אצלו זה הוא המועד משמע דאינו חייב בכל האונסים וכן בפרק המניח מוקי שמואל באפלה וכן לקמן בפרק הגוזל וכו'. וצריך עיון לדון באיזה אונסין מחייב ואומר מכל מה ששומר שכר חייב הוא חייב כגון מילי דדמו לגניבה ואבידה. וכן מוכח בשמעתין דאמר רבא נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה וכו'. וקשה דבפרק האומנין אמר ר' יהודה במעביר חבית וכו'. ואומר ר"י דאדם המזיק דמי לשומר שכר דמחייב בכעין אבידה ולא דמי ליה לכל מילי דלא מחייב בכעין גניבה דאונס גדול הוא ורוח שאינה מצויה דמי לאבידה ונתקל וטבח שקלקל דמי לגניבה. וריב"א פירש דאדם המזיק דמי לשומר שכר בין לכעין גניבה בין לכעין אבידה ואם נתקל ונפל על הכלים ושברם חייב והא דפטר נתקל במעביר חבית וכן טבח שקלקל משום דכיון שמתעסקין הן לטובת הניזק לאו אדם המזיק הוא ויש להם דין שומר אם שומר חנם שומר חנם ואם שומר שכר שומר שכר. ע"כ לשונו.

ואם כיון ונתהפך משהתחיל ליפול והזיק אפילו לא כוון אלא להצלת עצמו הואיל והוא ידע שבאותה הצלה הוא מזיק ומבייש הרי זה מכוון גמור וחייב אף על הבושת שהרי נאמר ושלחה ידה והחזיקה וכו'. שאף על פי שאין כוונתה אלא להציל את בעלה הואיל ומתכוונת מכל מקום להזיק חייבת אף על הבושת. וגדולי המפרשים טרחו היכן מצינו מכוון להזיק שלא נקרא מכוון לבייש. ולפי מה שפירשנו אין בזה צורך שכל שאינו מכוון אלא להצלת עצמו אף על פי שהוא מכוון להזיק אינו מכוון לבייש. הרב המאירי ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ואם נתהפך עליו שכבר נתכוון להזיקו חייב על הבושת דכתיב והחזיקה במבושיו וכו'. כיון שנתכוונה להזיק אף על פי שלא נתכוונה לבייש. האי מימרא הוה קשה לי טובא וכי אין בושת בכלל הנזק והיכן מצינו נזק שאין עמו בושת וכשנתכוון להזיק הרי נתכוון לבייש. עד שראיתי בירושלמי פרק החובל הכהו במקום שאינו נראה וצבה נותן לו שתים צער ורפוי אבל בושת לא אלמא איכא נזק בלא בושת והוא מקום שאינו נראה. הילכך איכא לפרושי הכי שאם נתכוון להזיקו במקום שאינו נראה והזיקו במקום הנראה חייב על הבושת. ע"כ.

ח"מ תי"ח הניח גחלת על לבו ומת פטור. פירוש לפי שהיה לו לסלקה מעל לבו ולמה הניח לצערו על בגדו ונשרף חייב. פירוש דכיון דאין לו צער בזה לא סלק אבל על אחד מאבריו פטור אף על גב דלא הוי על לבו כיון דאית ליה צערא הוה ליה לסלוקי מדלא אשכח חיובא רק על בגדיו. בגדו דתניא האומר קרע כסותי וכו'. תימא אם כן על אחד מאבריו נמי היאך אמרינן דפטור כדפרשינן לעיל והא תנן לקמן קטע את ידי וכו' חייב. וי"ל דהיינו דוקא התם שקטע את ידו בבת אחת וכשאמר לו לא היה יודע שיעשה זה כדבריו אבל גבי גחלת היה שהות לסלקה ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה כיון שהיה לו צער בזה. וא"ת אם כן מאי מייתי מהא דקתני קרע את כסותי וכו'. שאני התם דלא אפשר לו לעשות תקנה בזה דמיד שאמר לו קרע קרע אבל כשהניח גחלת על בגדו שהיה לו לסלקה איהו הוא דאפסיד אנפשיה. וי"ל דזה ודאי יודע התלמוד דגבי ממון אין לו לסלק שהוא אומר בלבו למחר תבענא ליה מיניה דדוקא גבי אחד מאבריו יש לו לסלקה כיון שיש לו צער בכך דמעוות לא יוכל לתקון הוא אבל בממון שיוכל לתבעו בדין למה יסלקנה כיון שישיב לו על ההפסד ואם כן מייתי שפיר ראיה דכי היכי דגבי קרע כסותי חייב ולא אמרינן דמחיל ליה כמו כן כשהניח גחלת על בגדיו לכך לא סלקה משום דאמר למחר תבענא ליה בדינא ולאו משום דמחיל ליה. תלמיד הר"פ ז"ל.

הא דבעי רבה עבדו כגופו וכו'. רש"י ז"ל פירשה בעבד שאינו כפות ולענין נזיקין. כלומר כיון שהעבד הוא בן דעת ויכול לסלק הגחלת מעליו ולא עשה ולא כלום שעל העבד היה לסלקה וכשלא סלקה הוא פשע בעצמו או דלמא כממונו דמי וחייב ואסיקנא דעבדו כגופו ושורו כממונו מפני שאין השור יכול לסלקו מעליו. וכן פירש רבינו חננאל. אבל הראב"ד ז"ל וכן בתוספות פרשוה בעבד כפות ובנותן עליו בפני אדוניו ולומר אם האדון חס עליו כעל גופו להסיר הגחלת כדי שלא ישרף בגחלת או לא. ולפי פירושו בעיא דרבא בין לחיוב מיתה בין לנזקין הוא וכן שורו כפות בפני הבעלים. והקשה הראב"ד מאי קא מיבעיא ליה דשורו וכי שורו חביב עליו מראשי אבריו דאמרינן סימא את עינו קטע את ידו אפילו על מנת לפטור חייב ולא אמרינן הוה ליה להציל את עצמו. ותירץ דדילמא התם כגון שתקפו מיד וסמאו עד שלא היה יכול להציל את עצמו וכי איבעיא ליה לרבא בשורו כגון שהיה יכול להצילו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל עבדו כגופו. תימא מאי קא מיבעיא ליה פשיטא דכגופו דמי דכיון שהוא בר דעת למה לא יסלקנה כיון שיש לו צער בזה. וי"ל דמיירי בעבד כפות דאין בידו לסלקה וכגון שהוא עומד לפני הבעלים דומיא דעל בגדו דלעיל דשמא כממונו דמי דכיון שאין לו צער בגופו אינו חושש לסלק מעל עבדו דאמר למחר תבענא ליה בדינא או שמא כגופו דמי שעל הבעלים לסלק מעל עבדו ומדלא סילק איהו הוא דאפסיד אנפשיה ואם תמצא לומר עבדו כגופו היינו משום דאיכא צער דאדם ולכך מוטל עליו לסלקו שורו מאי מי אמרינן כיון דאיכא צער בעלי חיים כגופו דמי או דילמא כממונו דמי ואין על הבעלים לסלק הגחלת מעל שורו. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל בעי רבא עבדו כפות לפני רבו כגופו דמי והיה לו להצילו הילכך לא מחייב ביה לא מיתה ולא תשלומין או כממונו דמי וחייב מיתה עליו ופטור מן התשלומין אם תמצא לומר כגופו דמי שורו בפני רבו מאי כיון דבעלי חיים נינהו חביב עליו כגופיה ומיבעי ליה לאצוליה ופטור או כממונו דמי וחייב. ותמיהא לי טובא מאי קא מיבעיא ליה אטו שורו חמור מראשי אבריו וכו'. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הניח גחלת על בגדו אף על פי שהיו בעליה לשם והיה יכול לסלקה חייב בתשלומי הבגד שהרי מי שהיו כלים של חבירו או בגדו ברשותו בפקדון או באיזו שמירה ואמר לו קרע את כסותי וכו'. אם קרע חייב עד שיאמר לו על מנת לפטור או שיתנהו בידו ויאמר קח כל זה ושברהו כמו שיתבאר. הניח גחלת על לבו של עבד כנעני והיה יכול לסלקה פטור בין ממיתה בין מתשלומים שהיה לו לסלקה ואם בענין שלא היה יכול לסלקה חייב במיתה ופטור מתשלומים ואפילו לא התרו בו הואיל ויש כאן דין מיתה. היה כפות אלא שרבו עומד אצלו יראה לי שמכל מקום דין מיתה יש כאן והיא שפוטרתו מן התשלומין ואין אנו צריכין לפטרו מצד שרבו לשם. וגדולי הדורות כתבו בה דברים שלא נראו לי. הניח גחלת על לבו או על גבו של שור מצד שאפשר לשור להפילה פטור דהיה לו לברוח או להפילה שאף בעלי חיים יש להם דעת לדחוק היזקן ואם בצד שאי אפשר להפילה אפילו היו הבעלים לשם חייב והרי הוא כבגדו או שאר ממונו. ויש בדין זה סברות אחרות ואל תחוש להם. ע"כ.
פרק שלישי נתחיל פרק המניח בסייעתא דשמיא.
עיקר כוונת הפרק להשלים ביאור עניני העדאת האדם שהוא אחד מחמשה מועדין שהזכיר למעלה ואחר שנתגלגל תחילה בענין זה לבאר היזק הבא לבני אדם שפגעו זה בזה והזיק אחד את חבירו דרך פגיעתם נתגלגל לבאר ענין נגיחת השוורים זה את זה והאריך בעניני השור ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים. הראשון לבאר היזק הבא על ידי אדם מצד תקלה שהוא מניח או עושה ברשות הרבים הן היזק הבא בשעת עשיית תקלה הן היזק הבא לאחר נפילה. והשני היזק הבא על ידי אדם דרך פגיעתן זה בזה. השלישי היזק הבא על ידי אדם אלא שאין ההיזק במקום עשיית התקלה כגון שהיה עושה התקלה ברשות אחת והלכה התקלה במקום אחר והזיק. הרביעי בשוורים שחבלו או הזיקו זה את זה הן תם בתם ומועד במועד הן תם במועד ומועד בתם ונתגלגל בזה היזק אדם בשור ושור באדם. החמישי קצת הפרש שהוא מחדש בין היזק שורו להיזק עצמו והוא שאחר שהזכיר נזקי שניהם הוא מזכיר ההפרש שבין זה לזה. השישי נזק הבא מצד השור אלא שיש ספק בדבר הן בגוף המזיק הן בגוף הניזק האיך אנו דנין בו. זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו שאר דברים שלא מן הכוונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם. הרב המאירי ז"ל.

מתניתין המניח את הכד ברשות הרבים. כגון שהיה עיף והניחה שם לפוש ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור הנתקל משבירת הכד ולא עוד אלא שאם נתקל זה והוזק בה הרי בעל הבית חייב בנזקו מדין בורו. הרב המאירי.

גמרא פתח בכד וסיים בחבית. פירוש חבית גדולה מכד כדאמרינן במסכת י"ט יצאה כת ראשונה ואמר הללו בעלי חביות יצאה כת שניה ואמר הללו בעלי כדים. הראב"ד ז"ל.

זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש וכו'. אין לו אלא שכרו. ואף על פי שאמרו על שנים שהיו עוברים זה בדבשו וזה ביינו והם במקום שאי אפשר אלא בהפסד האחד שופך זה יינו ונוטל דמיו מתוך דבשו של חבירו טעם הדבר שהרי זה כופהו לעשות כן מכח התקנה כמו שיתבאר אבל בזו הוא עשה מרצונו ואין התקנה מתפשטת בה. וטעם הדבר לדעתי הוא שהתקנה היתה שכל זמן שיתבענו בעל הדבש בכך יהא רשאי לכופו על מנת שיטול זה דמי יינו מתוך דבשו של זה שכל שהוא תובעו בכך אינו תובע אלא אם כן הוא רואה בה תועלת גדול לעצמו אבל כל שהוא עושה כן מעצמו האיך נפרע מכל דמי יינו ושמא אף הוא ממהר בכך אף על פי שאין בה תועלת גדולה לזה כגון שאין הדמים מרובים כל כך מזה לזה כדי שמכל מקום יציל את יינו אלא ודאי אין התקנה אלא בזמן שהלה תובעו בכך. הרב המאירי ז"ל.

לא צריכא דרובא קרי לחביתא חביתא ולכדא כדא ומיעוטא קרו לחביתא כדא. וזה מכר לו שם חבית מהו דתימא זיל בתר רובא וניתב ליה גדולה דהא אמר ליה חבית קמשמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב ויהיב ליה קטנה דהא איכא מיעוטא דקרו חביתא. הראב"ד ז"ל.

למאי נפקא מינה למקח וממכר. ולאשמועינן האי דינא למה לן כל הני מתניתין לשמעינן חדא זימנא ומסתברא דמתניתין לאו לאשמועינן האי דינא אתי אלא באורחיה תני להו דהיינו כד היינו חבית וכי קאמר מאי נפקא מינה אדיוקא דגמרא דקא דייק עלה קא מהדר מאי נפקא מינה מהאי דיוקא. וכן משמע נמי מלשון רבינו חננאל שכתב למאי נפקא מינה כלומר מה צורך לדקדק. עד כאן לשון הר"מ ז"ל. הרשב"א ז"ל.

בד"ה קרע כסותי וכו' מכלל דעל בשרו פטור כו' משום שהיה לו להסיר כו' עכ"ל ומדפטר הכא בעל לבו לא קשיא להו בפשיטות דלמא שאני הכא בעל בגדו נמי שהיה לו להסיר דאיכא למימר דהתם בקרע כסותי נמי שייך היה לו להסיר ומש"ה הוכיחו דע"כ לית לן למימר הכי דא"כ מ"ש על בשרו כו' דהכא דפטר מסימא את עינו דמחייב התם אבל קשה דמהא ליכא למשמע מידי דאדדייק מעל בגדו חייב הא על בשרו פטור נדייק מרישא על לבו פטור הא על בשרו חייב וי"ל דמשמע להו האי דיוקא דעל בשרו פטור כדקאמר עבדו כגופו דמי כו' כגופו משמע נמי דעל בשרו פטור דומיא דעבדו דמיירי שלא מת ודו"ק:

סליק פרק כיצד הרגל

תוספות בד"ה ואיכא נמי כו' או אח"כ הוזלו הכדים והחביות כו' עכ"ל פירוש הוזלו הכדים והחביות מכמות שהיו בשעת המקח דהשתא אע"ג דליתנהו להנך זוזי לא שייך למימר שקול כדך בזוזי דהוא לא ישלם אלא כמו ששוים עתה ונקטו נמי הוזלו החביות דלפום פירושם דהשתא דמכר לו כדים או חביות שוים מאתים זוז אפשר לפעמים הלוקח רוצה כדים יותר מבחביות ולא יכול לומר לשקול חביות בזוזך כשהוזלו עתה מכמות שהיו בשעת המקח וכן להיפך במוכר אך ק"ק בפרק הפרה דפריך אי דליתנהו להנך זוזי לשקול תורא בזוזי נימא נמי בכה"ג שהוזלו אח"כ השוורים לשחיטה מכמות שהיו בשעת המקח וי"ל דלא ניחא לתלמודא למימר דמעיקרא אייקר בישרא כדמוקי התם ואחר כך שוב הוזל בישרא ודו"ק:

תוס' ד"ה ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא וא"ת ונחזי אי דמי רדיא וכו'. ולספרים דגרסי בפרק הפרה ואי ליתנייהו להנהו זוזי וכו' רוצה לומר דלאותה הגירסא משמע דכי ליתנייהו להני זוזי ממש אפילו אית ליה זוזי אחריני מצי אמר ליה שקול כדך בזוזך אם כן איך יתישב הכא דבשלמא בהאי גיסא כשהתנה ליתן ליה חביתא וכבר נתן מעות למוכר והמוכר אמר לא מכרתי לך אלא כדא דאין צריך ליתן לו אלא כדא אתי שפיר דאיצטריך לאשמועינן דלא אזלינן בתר רובא דאי אמרינן אזלינן בתר רובא היה חייב ליתן לו חביתא דלא מצי למימר ליה שקול כדך בזוזך דאיירי דעדיין איתנייהו הני זוזי של המקח ביד המוכר לכך איצטריך שפיר לאשמועינן דאפ"ה לא יהיב ליה אלא כדא אבל לאידך גיסא אם התנה לתת לו כדא והקנה לו בסודר ונתחייב חלוקה לתת לו דמים שיכול הלוקח לומר לא אתן לך הדמים אם לא תתן לי החביתא דקרי ליה לחביתא כדא מאי איצטריך לאשמועינן דלא אזלינן בתר רובא הא בלאו הכי יכול לומר שקול כדך בזוזך אפילו אית ליה זוזי ללוקח הואיל וליתנייהו הני זוזי ממש דהכא לא שייך לאוקמי דאיתנייהו הני זוזי ממש ביד לוקח דבאיזה זכות יכול המוכר לזכות במעות המיוחדי' שנוכל לומר עליהם שהן ממש דמי המכר לכך פירשו התוס' דלעולם צריך לאוקמי כגון שיש ללוקח מעות המכר ממש וכגון שהקנה למוכר אגב קרקע שמעות נקנין אגב קרקע דוקא ולא ע"י קנין סודר דאין מטבע נקנין בחליפין ולכך שייך שפיר לומר דאיתנייהו ללוקח הני זוזי וק"ל:

רש"י בד"ה חייב דהא לא סלקה סבר אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי כצ"ל:

גמרא בא שור וקבלו בקרניו פלוגתא כו'. לכאורה נראה דאליבא דריב"ב קאמר אבל לת"ק דידי' לכ"ע פטור דבסנהדרין א"ר דטעמי' משום דדמי לטרפה והכא דמשוי הש"ס הא דזרק תינוק לדיניה ע"כ גם זה דומה לטרפה ובטרפה גם שור פטור מסקילה ועי' (לקמן מג):

במשנה ואם הוזק בה בעה"ח חייב בנזקו. ופי' הרע"ב שכל המפקיר נזקיו שלא ה"ל רשות כו'. הן לקמן מ"ב פי' השופך מים בר"ה אע"ג דברשות קעביד כו' וצ"ל דהתם מיירי שלא הפקירן ע"ש בגמרא ובפרש"י ותוס' ודלא כהתוי"ט שם בשם הנ"י אך במ"ג לפי פי' הרע"ב שם מוכח דזה פלוגתת רשב"ג ות"ק:

תד"ה ואיכא ואם התנה לתת לו חבית ונתן לוקח דמים כו'. לכאורה אף בלא נתינת דמים נ"מ דיכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד אף שקנו מיניה על חבית ועי' הג"א ואולי לרבותא נקטי דבנתן דמים מוכרח הלוקח לקבל כד אבל החילוק בין הך דהכא להא דהמוכר כו' ונמצא נגחן שהביאו בסמוך בשם ר"ת נראה דאינו אלא באם לא נתן עדיין דמים ונ"מ כמש"כ אבל בנתן דמים להכריח הלוקח לקבל כד לא כי זה דומה להא דנגחן דו"ק:

בא"ד ומיירי דא"ל זוזי דל"ש לומר שקול כדא בזוזך. כ"ה גי' רש"ל ופי' דעל המוכר קאי ותמוה דא"כ ה"ל לאוקמי אף דל"ל זוזי רק דאית ליה חביתא דלא מחייבינן ליה לתתה אע"ג דקנו מיניה על חביתא לכן נראה יותר הגי' שלפנינו כדך וקאי על הלוקח אך ק"ק דמ"מ מצינו לאוקמי אף בדל"ל זוזי רק שהמוכר אומר אמתין עד שיהיה לו זוזי וזה יקשה ג"כ על הא דלקמן בהפרה ובהמו"פ דמאי פריך ואי ליכא כו' לישקלי' תורא בזוזי לימא דהלוקח אומר אמתין ואולי משום דאין דרך להמתין על זוזי כשיש לו להפרע עתה אפילו סובין וכדאמרי' בוצינא טבא מקרא (שלהי סוכה) וביותר כשהאיש אשר הוא נושה בו אינו איש אמונים כי הכא שא"ל כד ורובא קרו לכדא כדא כו' והוא מבקש חבית וכן התם דרובא לרדיא זבין והוא מכר לו נגחן ולכוונה זו אמר שם דאמרי אינשי ממרי כו':

בגמרא בא שור וקיבלו בקרניו פלוגתא דר"י ורבנן וכו' נראה דהיינו דוקא אליבא דר' יהודה בן בתירא דבסמוך אבל אליבא דרבנן דריב"ב אפילו למ"ד בדמזיק שיימינן פטור מכופר שהרי השור ודאי פטור ממיתה וכל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר כדאיתא לקמן בפ' שור שנגח ד' וה' א"ו דאליבא דריב"ב קיימינן דלדידיה שור בסקילה שהוא אחרון ודוק וכ"נ מל' התוס' פ' שור שנגח ד' וה':

בתוספות בד"ה קרע כסותי חייב תימא היכי מייתי ראיה וכו' תדע מדנקט על בגדו מכלל דעל בשרו פטור וכו' עכ"ל. לכאורה יפלא אמאי לא מייתי ראיה מעל לבו ומת שהוא פטור והיינו ע"כ מטעם שהיה לו להסיר ועי' במהרש"א אלא שדבריו אינם מובנים לי שאף לפי פירושו היה יכול לאתויי הכל מרישא ונ"ל דהא דלא מייתי מהא דקתני על לבו פטור דהתם איירי שפטור ממיתה ואין לדמות נזקין למיתה לענין זה שהרי נזקין חייב אף באונס משא"כ במיתה לכך מייתי מעל בשרו דמשמע שפטור אפילו בנזקין גרידא ועי"ל דדוקא בעל לבו ומת שייך לומר היה לו להסיר הגחלת דאין לך אדם שימית את עצמו כדי לחייב חבירו אבל בעל בגדו ונשרף דאיכא למימר דמה שלא הסיר היינו משום שסומך על התשלומין של חבירו לכך מייתי מעל בשרו ונשרף דאיכא למימר נמי דניחא ליה בתשלומי ד' דברים ואפ"ה חייב ממילא ה"ה הכא והראשון נ"ל יותר:

הדרן עלך כיצד הרגל

המניח פרק שלישי

המניח בפרש"י ואם הוזק בה הנתקל וכו' כוונתו לפרש שלא נפרש שהוזק בעל החבית בחרסים וחייב הנתקל שהיה לו לסלק השברים והא דנקט הוזק בעל החבית טפי מאינש דעלמא היינו לרבותא שאע"פ שהוא התחיל בנזקין לכך פרש"י דליתא להאי פירושא אלא אנתקל ופי' כן ע"פ סוגית הש"ס וז"ש בסמוך בעל החבית חייב מפרש בגמ' וק"ל:

בתוספות בד"ה ואיכא נמי דקרו כו' וא"ת וניחזי אי דמי כדא או דמי חביתא וכו' ושם אפרש בעז"ה דאפילו לרבנן דפליגי וכו' עכ"ל. יש כאן מקום עיון בדברי תוספות דהא שם פירשו להדיא דהא דאמרו רבנן אין הדמים ראיה היינו שאין הודעת הדמים מבטלין רובא וחזקה א"נ שאפילו חזקה לחודיה אינה מבטלת היכא דלא שייך רובא אבל במקום דשייך רובא וחזקה אלא שהרוב וחזקה סותרים זה את זה בהא אפילו רבנן מודו שהדמים מודיעין ואם הדמים מסייעין לרוב אזלינן בתר רוב ואם הדמים מסייעין לחזקה אזלינן בתר חזקה ובהכי מיתוקמא הסוגיא דריש פ' הפרה דהתם הרוב וחזקה סותרים זא"ז לכך מקשה בגמ' וניחזי אי דמי רדיא ע"ש בתוספות ובפ' המוכר א"כ מאי מקשו תוספ' כאן דהא מיתוקמא הסוגיא דהכא שפיר כגון שהדמים הם נגד המוחזק וע"ז קאמר בגמ' מ"ד ניזיל בתר רובא פי' דהא רובא מלתא היא וא"כ הרוב וחזקה סותרים זא"ז ואזלינן בתר רובא שהרי הדמים מסייעין לה קמ"ל דלא שייך הכא למיזל בתר רובא דדוקא גבי המוכר שור לחבירו שייך רובא כמ"ש ר"ת בסמוך אבל כאן לא שייך רובא וא"כ אין הדמים מודיעין לבטל החזקה דע"כ בכה"ג איירי הסוגיא דהכא ומיתוקמא שפיר אליבא דרבנן דפליגי אר"י ונ"ל ליישב דהיא גופיה קשיא להו לתוספ' ונקשר למה שכ' בסמוך דאפילו רב דס"ל בעלמא הולכים בממון אחר הרוב מודה הכא שיכול המוחזק וכו' וע"ז מקשו וניחזי אי דמי כדא כוונתם בזה שאם הדמים מסייעין לרובא ראוי לומר באמת שהולכין אחר הרוב דכיון דאמר רב דרובא לחודי' סגי לבטל החזקה אפי' במקום שאין הדמים מודיעין א"כ עכ"פ יאמר דברובא גרוע כגון הכא יועיל בדאיכא הודעת הדמים בהדה ואין נראה לתוס' לחלק בין רובא לרובא אלא במעלה א' ולא בשתים ודו"ק:

בא"ד א"נ ה"פ מ"ד וכו' עכ"ל. זה חוזר לתחילת דברי תוספות שכתבו דהסוגיא דהכא מיתוקמא אפילו אליבא דרב והיינו שיש חילוק בין רובא דהתם לרובא דהכא ע"ז כתבו א"נ דלעולם שאין חילוק בין רובא לרובא ואפ"ה מיתוקמא שפיר לרב דהא דאמר הכא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו שאין הרוב מבטל הודעת הדמים דאיכא בהדי חזקה אבל התם ליכא הודעת הדמים כלל כדמוקי ליה דאייקר בשרא כדמי רדיא לכך א"ר דרובא עדיף מחזקה גרידא וע"ז כ' דה"ה דהמ"ל איפכא קמ"ל דאין הולכין אחר חזקה לבטל הודעת הדמים דאיכא בהדי רובא וכמ"ש וק"ל:

בא"ד ולפ"ז א"ש טפי אליבא דרב מאליבא דשמואל מדשמעינן וכו' עכ"ל. פי' שהכוונה בזה דלפי פירושם עכשיו מיתוקמא הסוגיא דהכא טפי כרב דע"כ הסוגיא דהכא איירי שהדמים מסייעין למוחזק דא"ל דשמואל יפרש דאיירי שהדמים מסייעין לרובא ואפ"ה אינו מועיל לבטל החזקה דזה א"א דודאי אפילו שמואל מודה בהא ועד כאן לא קאמר שמואל בפ' הפרה דחזקה עדיף מרובא אלא ברובא גרידא וכן רבנן דאמרי אין הדמים מודיעין היינו דמים גרידא אבל בהדי רובא או חזקה ודאי מהני וכן נראה מדמקשה הש"ס פ' הפרה וניחזי אי דמי רדיא וכו' ומשמע דפריך בין לרב בין לשמואל והיינו ע"כ כמ"ש דכ"ע מודו בהא כמ"ש התוספות שם וא"ל ג"כ דשמואל יפרש הסוגיא דהכא דליכא הודעת הדמים כלל דזהו נמנע שלעולם דמי החבית גדול מרובה מדמי הכד הקטן א"ו דאיירי שהדמים מסייעין למוחזק וע"ז קאמר קמ"ל דלא אזלינן בתר רובא א"כ משמע דהיינו דוקא שהרוב לא יבטל החזקה שיש עמו הודעת דמים אבל בחזקה גרידא רובא עדיף וזה מוכרח דאל"כ לשמעינן האי מלתא במקום דלא שייך הודעת דמים כגון בהאי גוונא דשחיטה ורדיא וכדומה ומדאשמעינן הכא משמע דתרווייהו בעי חזקה והודעת דמים וזה כרב ולא כשמואל ודו"ק:

פטורין. דבעינן שיכה כל נפש אדם כל הנפש ואין כאן מכה כל הנפש ופטורים ממיתה לר' יהודה בן בתירא חייב זה שקיבלו בסייף מפני שקירב את מיתתו: בא שור. מועד: וקבלו בקרניו. ומת: פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן. לענין כופר לר' ישמעאל דאמר כופר במזיק שיימינן משלם כופר אבל לרבנן דשיימינן בניזק האי לא הוה ליה דמים ופטור: ונתקע באשה חייב בד' דברים. וכגון שנפל ברוח מצויה דהוה ליה קרוב למזיד: וביבמתו לא קנה. אע''פ ששנינו (יבמות דף נג:) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד קנה הני מילי היכא דנתכוין לביאת אשה אחרת אבל זה לא נתכוין לשום ביאה הלכך לא קנה ואם חזר ועשה אחד מן האחין בה מאמר פסלה עליו: ואם נתהפך. [לאחר] שהתחיל לנפול דנתכוין לנפול על האדם להנאתו: חייב אף על הבשת. אע''פ שלא נתכוין לשם בשת: על לבו ומת פטור. שהיה לו לסלקה: חייב. דהא דלא סלקה סבר אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי: כבש עליו. שתקפו שם עד שמת: חייב. דה''ק ליה אם תרצה קרע ושלם אבל פירש לו ע''מ פטור: עבדו כגופו דמי. ואם הניח אדם גחלת על לב עבדו פטור שהיה לו לעבד לסלקה: שורו כממונו. שאין בו דעת לסלקה וחייב: מתני' המניח את הכד: ושברה פטור. בגמרא מפרש טעמא: ואם הוזק בה. הנתקל: בעל החבית חייב. מפרש בגמ': גמ' נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור. שלשניהן רשות להלך: פתח בחבית. דקתני זה בא בחביתו: וסיים בכד. דקתני נשברה כדו של זה כו': והציל את הדבש לתוכה. מפני שהדבש דמיו יקרים: שכרו. כשאר פועל ואין בעל הדבש משלם דמי היין: פתח בכד. דקתני וזה בא בכדו של דבש וסיים בחבית דקתני נסדקה חבית של דבש: למקח וממכר. שביד המוכר לתת לו איזה שירצה ואפילו התנה עמו חבית דמשמע גדולה נותן לו כד שהיא קטנה:

כבש עליו כו'. באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) מפרש דרישא נקט כבש לרבותא וסיפא נקט דחפו לרבותא: קרע כסותי חייב. תימה היכי מייתי ראיה דלמא שאני הכא שהיה לו להסיר הגחלת מעל בגדו תדע מדנקט רבה על בגדו חייב מכלל דעל בשרו פטור והתם לקמן (דף צב.) תנן סמא את עיני אפי' על מנת לפטור חייב אלא ע''כ על בשרו פטור משום שהיה לו להסיר כמו בעל לבו ומת וי''ל דהא פשיטא ליה דמעל בשרו יסיר הגחלת ומעל בגדו לא חייש ולא איצטריך לאתויי ראיה אלא שלא תאמר כיון שמניח על בגדו והוא שותק א''כ דעתו הוי שיפטר דהא אשכחן אפי' במצוה לקרוע דחייב: הניח גחלת על לב עבדו כו'. כשעבד כפות ורבו עומד אצלו איירי כדפרישית לעיל (דף כב: ד''ה והיה) ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק ולהכי מספקא ליה שמא לא יחוש הרב לסלקו מפני שישלם . לו דמי נזקו: מתני' המניח. ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא. תרוייהו צריכי שאם התנה לתת לו כד והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים יכול הלוקח לומר לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חבית דקרי ליה לחביתא כדא לפי שהוא מוחזק ולא אזלינן בתר רובא ואם התנה לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים יכול לומר לו המוכר לא אתן לך אלא כד דקרי לכדא חביתא ולא אזלינן בתר רובא ואומר ר''ת דאפי' רב דאמר בפרק המוכר פירות (ב''ב דף צב. ושם ד''ה וליחזי) ולקמן בהפרה (דף מו.) הולכין בממון אחר הרוב גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הכא מודה שיכול המוחזק לומר למוציא אע''פ שהרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסתא דאדרבה יאמר הלוקח למוכר אתה הטעתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא וא''ת ונחזי אי דמי כדא אי דמי חביתא כדפריך לקמן בריש הפרה (שם) ובהמוכר פירות (ב''ב דף צב.) וניחזי אי דמי רדיא לרדיא ושם אפרש בע''ה דאפילו לרבנן דפליגי אר' יהודה בהמוכר את הספינה (שם דף עז:) גבי מכר הצמד לא מכר הבקר דלית להו הדמים מודיעים פריך וי''ל דלא שייכא הכא הודעת דמים דקרובים דמי הכד לדמי החבית א''נ שמכר לו כדים או חביות שוה מאתים זוז ולא שייך לומר בזה הודעת דמים כלל ומיירי דאית ליה זוזי דלא שייך לומר שקול. כדך בזוזך ולספרים דגרסי בהפרה ובהמוכר פירות אי דליתנהו להנך זוזי צריך לאוקמי שיש ללוקח מעות המכר והקנה לו אגב קרקע או אחר כך הוזלו הכדים והחביות אי נמי הכי פירושו מהו דתימא זיל בתר רובא אע''פ שהדמים מסייעים למוחזק קמ''ל וה'ה דהוי מצי למימר איפכא מהו דתימא זיל בתר חזקה קמ''ל דאין הולכין בתר חזקה אלא אחר הרוב אם הדמים מסייעין לרוב אלא משום דמתניתין מוכחא דבא להשמיענו דלא אזלינן בתר רובא דכד וחבית חדא נינהו ולפי זה אתי שפיר טפי אליבא דרב מאליבא דשמואל מדשמעינן דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא שהדמים מסייעים למוחזק ולא שמעינן זה במקום דאין הדמים מסייעים: