בבא קמא כו ע"א

מִידֵּי כּוּלֵּיהּ קָאָמְרִינַן פַּלְגָא קָאָמְרִינַן
אָמַר קְרָא וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ כַּסְפּוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא כַּסְפּוֹ שֶׁל אַחֵר
וְלֹא תְּהֵא שֵׁן וָרֶגֶל חַיֶּיבֶת בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק מִקַּל וָחוֹמֶר מִקֶּרֶן וּמָה קֶרֶן שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיֶּיבֶת בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק אֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק שֵׁן וָרֶגֶל שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים פְּטוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁבִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק
אָמַר קְרָא יְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמִין מְעַלְּיָא
וְלֹא תְּהֵא קֶרֶן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב מִקַּל וָחוֹמֶר וּמָה שֵׁן וָרֶגֶל שֶׁבִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק נֶזֶק שָׁלֵם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פְּטוּרָה קֶרֶן שֶׁבִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק חֲצִי נֶזֶק אֵינוֹ דִּין שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים פְּטוּרָה
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר קְרָא יֶחֱצוּן אֵין חֲצִי נֶזֶק חָלוּק לֹא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד
וִיהֵא אָדָם חַיָּיב בְּכוֹפֶר מִקַּל וָחוֹמֶר וּמָה שׁוֹר שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים חַיָּיב בְּכוֹפֶר אָדָם שֶׁחַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב בְּכוֹפֶר
אָמַר קְרָא כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו עָלָיו וְלֹא עַל אָדָם
וִיהֵא שׁוֹר חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים מִקַּל וְחוֹמֶר וּמָה אָדָם שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּכוֹפֶר חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שׁוֹר שֶׁחַיָּיב בְּכוֹפֶר אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים
אָמַר קְרָא אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ וְלֹא שׁוֹר בַּעֲמִיתוֹ
אִיבַּעְיָא לְהוּ רֶגֶל שֶׁדָּרְסָה עַל גַּבֵּי תִּינוֹק בַּחֲצַר הַנִּיזָּק מַהוּ שֶׁתְּשַׁלֵּם כּוֹפֶר מִי אָמְרִינַן מִידֵּי דְּהָוֵה אַקֶּרֶן קֶרֶן כֵּיוָן דַּעֲבַד תְּרֵי וּתְלָתָא זִמְנֵי אוֹרְחֵיהּ הוּא וּמְשַׁלֵּם כּוֹפֶר הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא
אוֹ דִלְמָא קֶרֶן כַּוָּונָתוֹ לְהַזִּיק הַאי אֵין כַּוָּונָתוֹ לְהַזִּיק
תָּא שְׁמַע הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וּנְגָחוֹ לְבַעַל הַבַּיִת וָמֵת הַשּׁוֹר בִּסְקִילָה וּבְעָלָיו בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר שָׁלֵם דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן
כּוֹפֶר שָׁלֵם בְּתָם לְרַבִּי טַרְפוֹן מְנָא לֵיהּ לָאו מִשּׁוּם דְּסָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאָמַר תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי כוֹפֶר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמַיְיתֵי לַהּ מִקַּל וָחוֹמֶר מֵרֶגֶל אַלְמָא אִיכָּא כּוֹפֶר בְּרֶגֶל
אָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא תַּנָּא מִנְּזָקִין דְּרֶגֶל מַיְיתֵי לַהּ
וְלִפְרוֹךְ מָה לִנְזָקִין דְּרֶגֶל שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּאֵשׁ מִטָּמוּן
מָה לְטָמוּן שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בְּבוֹר מִכֵּלִים
מָה לְכֵלִים שֶׁיֶּשְׁנָן בְּאֵשׁ מִכֵּלִים טְמוּנִים מָה לְכֵלִים טְמוּנִים שֶׁיֶּשְׁנָן בְּאָדָם
אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ מִכּוֹפֶר דְּרֶגֶל מַיְיתֵי לַהּ אַלְמָא אִיכָּא כּוֹפֶר בְּרֶגֶל שְׁמַע מִינַּהּ
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִיכָּא כּוֹפֶר בְּרֶגֶל דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לֵיכָּא כּוֹפֶר בְּרֶגֶל וְתַנָּא מִנְּזָקִין דְּרֶגֶל מַיְיתֵי לַהּ לִפְרוֹךְ מָה לִנְזָקִין דְּרֶגֶל שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּרֶגֶל
אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ מִכּוֹפֶר דְּרֶגֶל מַיְיתֵי לַהּ אַלְמָא אִיכָּא כּוֹפֶר בְּרֶגֶל שְׁמַע מִינַּהּ
מַתְנִי' אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן סִימֵּא אֶת עֵין חֲבֵירוֹ וְשִׁיבֵּר אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
גְּמָ' קָתָנֵי סִימֵּא אֶת עֵין חֲבֵירוֹ דּוּמְיָא דְּשִׁיבֵּר אֶת הַכֵּלִים מָה הָתָם נֶזֶק אִין אַרְבָּעָה דְּבָרִים לָא אַף סִימֵּא אֶת עֵין חֲבֵירוֹ נֶזֶק אִין אַרְבָּעָה דְּבָרִים לָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

ותמהינן עלה: מידי כוליה ניזקא קאמרינן [וכי באנו ללמוד שיהא משלם נזק שלם בשן ורגל ברשות הרבים], והלוא פלגא ניזקא בלבד קאמרינן, ואם כן יש לומר שהפסוק אכן ממעט את רשות הרבים מנזק שלם, ^[1] אך לא מחצי נזק!?

ומשנינן: לכך אי אפשר שיהא שן ורגל ברשות הרבים חייבת חצי נזק, משום דאמר קרא גבי קרן תמה:

"וחצו את כספו" [של השור החי, כלומר: משלם הוא חצי נזק מגופו], ולמדנו: כספו של שור זה שהזיק בקרן אותו תחצה, ולא כספו של שור זה שהזיק בשן ורגל. ^[2]

ב. תו מקשינן: ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק, מקל וחומר מקרן:

ומה קרן שברשות הרבים חייבת, ברשות הניזק אינה משלמת אלא חצי נזק; שן ורגל שברשות הרבים פטורה, אינו דין שברשות הניזק אין משלם הבעלים אלא חצי נזק!? ^[3]

ומשנינן: לכך אי אפשר שיהא שן ורגל בחצר הניזק משלם חצי קרן בלבד, שהרי אמר קרא גבי שן ורגל ברשות הניזק: "וביער בשדה אחר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", הרי למדנו שישלם תשלומין מעליא, כלומר: נזק שלם.

ג. תו מקשינן: ולא תהא קרן ברשות הרבים חייבת כלל, מקל וחומר:

ומה שן ורגל שברשות הניזק חייבת נזק שלם, ברשות הרבים פטורה; קרן שברשות הניזק אינה חייבת אלא חצי נזק, אינו דין שברשות הרבים פטורה!?

אמר משני רבי יוחנן:

לכך קרן תמה ברשות הרבים משלמת חצי נזק, משום דאמר קרא גבי קרן תמה: "ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון", ותיבת "יחצון" מיותרת היא, שהרי היה לו לומר: "וחצו את כספו וגם את המת", אלא ללמד הוא בא:

אין חצי נזק חלוק לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד, כלומר: אין חילוק בדין חצי נזק בין רשות הרבים לרשות היחיד, וכשם שברשות הניזק משלם הבעלים חצי נזק, כך ברשות הרבים משלם הבעלים חצי נזק.

ד. תו מקשינן: ויהא אדם ההורג את האדם חייב בכופר, ^[4] מקל וחומר:

ומה שור שאינו חייב אף בארבעה דברים כשחבל באדם אלא בנזק בלבד, חייב בכופר כשהרג השור את האדם; אדם שהוא חייב בארבעה דברים [צער, ריפוי שבת בושת, מלבד הנזק] כשחבל באדם, אינו דין שיהא חייב בכופר כשהרג את האדם!?

ומשנינן: לכך אין אדם חייב בכופר, משום דאמר קרא גבי שור שהרג את האדם: "ונתן [בעל השור] פדיון נפשו, ככל אשר יושת עליו", הרי למדנו: "עליו" [על בעל השור שהרג] יושת כופר, ולא על האדם שהרג בעצמו את האדם.

ה. תו מקשינן: ויהא שור חייב בארבעה דברים [מלבד נזק] כשחבל באדם, מקל וחומר:

ומה אדם שאינו חייב בכופר כשהרג את האדם, חייב בארבעה דברים כשחבל באדם; שור שהוא חייב בכופר כשהרג את האדם, אינו דין שיהא חייב בארבעה דברים כשחבל באדם!?

ומשנינן: לכך אין שור חייב בארבעה דברים כשחבל באדם, משום דאמר קרא [ויקרא כד יט]: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו", הרי למדנו: איש בעמיתו הרי הוא בדין נתינת מומין לחייבו בארבעה דברים, ולא שור בעמיתו [של בעליו] בכלל דין נתינת מומין לחייבו בארבעה דברים. ^[5]

כתיב [שמות כב כח]: "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור ... ואם שור נגח הוא מתמול שלשום, והועד בבעליו ולא ישמרנו, והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו, ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו"; הרי למדנו שקרן הנוגחת אדם והמיתתו, חייב בעל השור כופר.

ולא חייבה תורה אלא בשור שהרג את האדם, אבל אדם שהרג את האדם אינו חייב כופר שהרי נאמר "עליו", ודרשינן: "ולא על האדם"; וממיעוט זה עצמו, אנו לומדים שאין בור ואש מחייבים את בעליהם כופר כשהרגו אדם, שהרי נאמר: "עליו" דהיינו בעלי שור ולא בעלי בור ואש.

ומיהו איבעיא להו לבני הישיבה:

רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק דרך הילוכה, וזה הוא אב של "רגל", ^[6] מהו שתשלם כופר, וכן בהמה שהרגה אדם ב"שן", מהו שתשלם כופר!?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן: מידי דהוה - שן ורגל - אקרן, שהרי קרן כיון דעבד תרי ותלתא זמניה [אחר שעשה כן שנים ושלש פעמים] הרי אורחיה הוא [דרכו של השור בכך] ומשלם כופר, ואם כן הכא נמי שן ורגל שדרך השור בכך לא שנא.

או דלמא: קרן כוונתו להזיק ובזה בלבד חייבה התורה בכופר, אבל האי - שן ורגל - אין כוונתו להזיק, ופטור הוא מן הכופר. ^[7]

תא שמע שיש כופר בשן ורגל, מהא דתניא:

הכניס את שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו לבעל הבית, ומת, הרי השור בסקילה, ובעליו - בין שהיה השור תם, ובין שהיה השור מועד - משלם כופר שלם, דברי רבי טרפון.

והרי כופר שלם בתם שהרג בחצר הניזק, ואף שקרן תמה אינה משלמת אלא חצי - לרבי טרפון מנא ליה [מנין לו]!?

וכי אטו לאו משום דסבר לה רבי טרפון כרבי יוסי הגלילי, דאמר: תם משלם חצי כופר ברשות הרבים, ודלא כחכמים שפטרו את התם מכופר לגמרי -

ושוב מייתי לה רבי טרפון - לקרן תמה בחצר הניזק לשלם כופר שלם - מקל וחומר מרגל:

ומה במקום שהקיל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור מכופר, החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם כופר שלם, מקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבים לשלם חצי כופר, אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם כופר שלם, וכשם שהוא לומד קל וחומר זה במשנתנו לענין נזקי קרן תמה בחצר הניזק.

אלמא, הרי מוכח דאיכא כופר ברגל, שאם לא כן, אין לרבי טרפון מקור לחייב קרן תמה שהרגה בחצר הניזק, יותר מאשר חצי כופר.

אמר דחה רב שימי מנהרדעא:

לעולם אין כופר בשן ורגל, ותנא - כלומר: רבי טרפון - מניזקין דרגל [מחיוב רגל בניזקין בחצר הניזק] מייתי לה לקרן תמה שהיא חייבת כופר שלם בחצר הניזק, וכך הוא לומד:

מה רגל שהיא פטורה מתשלומי נזקים ברשות הרבים, חייבת היא בחצר הניזק נזק שלם; קרן שהיא חייבת ברשות הרבים חצי כופר, אינו דין שתהא חייבת בחצר הניזק כופר שלם.

ומקשינן עלה: ולפרוך את הקל וחומר: מה לניזקין דרגל, כלומר: מה לתשלומי ניזקין שכן ישנן באש ולכן החמירה בו תורה לשלם נזק שלם בחצר הניזק, תאמר בכופר שאינו באש!?

ומשנינן: יליף רבי טרפון קל וחומר מנזקי טמון, שבאש אינו חייב עליהם [שהרי אש פטורה על הטמון], וברגל חייב עליהם בחצר הניזק נזק שלם.

ואכתי פרכינן: מה לנזקי טמון שכן ישנו בבור, תאמר בכופר שאינו בבור.

אלא ילפינן מנזקי כלים, שאין חייבים עליהם בבור [שהבור פטור על הכלים].

ומקשינן עלה: והרי מה לכלים שכן ישנן באש, תאמר בכופר שאינו באש.

ומשנינן: מנזקי כלים טמונים ילפינן לה.

ואכתי מקשינן עלה: מה לנזקי כלים טמונים שישנן באדם, תאמר בכופר שאינו באדם!?

ואכן דחינן מכח פירכא זו את דחייתו של רב שימי מנהרדעא, ומסיקה הגמרא:

אלא לאו שמע מינה: מכופר דרגל מייתי לה!

ואלמא, איכא כופר ברגל.

ומסקינן: אכן שמע מינה שיש כופר ברגל.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא:

הכי נמי מסתברא דמכופר דרגל ילפינן, וממילא מוכח דאיכא כופר ברגל, ולא כדחייתו של רב שימי מנהרדעא דמנזקי רגל ילפינן לה -

דאי סלקא דעתך: לעולם ליכא כופר ברגל, ותנא מניזקין דרגל מייתי לה וכדחייתו של רב שימי:

לפרוך על קל וחומר זה: מה לניזקין דרגל שכן ישנן ברגל, כלומר: האיך אתה לומד כופר מניזקין, והרי: מה לניזקין שכן ישנן אף ברגל, תאמר בכופר שאינו ברגל.

אלא לאו שמע מינה: מכופר דרגל מייתי לה לכופר בקרן תמה בחצר הניזק, ואלמא איכא כופר ברגל, שמע מינה!

מתניתין:

אדם - ששנינו לעיל יד ב שהוא בין חמשת המועדים - מועד הוא [משלם הוא נזק שלם] לעולם:

בין שוגג שהיה מוטעה והזיק, ובין שהזיק במזיד, [בין שהזיק באונס, כגון שנפל ברוח שאינה מצויה, בין שהזיק ברצון]; ^[1] בין שהזיק כשהוא ער, בין שהזיק כשהוא ישן, וכגון ששבר כלים הסמוכים לו כנגד מרגלותיו דרך פישוט ידיו ורגליו, או שהזיק אדם אחר שישן אצלו - ^[2] ואם סימא את עין חבירו אפילו בשוגג או באונס, ושיבר [או שיבר] את הכלים אפילו בשוגג או באונס, הרי זה משלם נזק שלם. ^[3]

גמרא:

שנינו במשנה: סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם:

כתיב [שמות כא כב]: "וכי ינצו אנשים:: עין תחת עין [כלומר: דמי עין, וכן כולם], שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל. כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה", ולמדנו שאדם החובל בחבירו משלם נזק; וכתיב עוד [ויקרא כד יט]: "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו [כלומר: ישלם ממון, וכן כולם]. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו".

וממה שאמר הכתוב: "כויה תחת כויה" ו"פצע תחת פצע", למדו חכמים [הובא כאן בעמוד ב, וראה לקמן פה ב], שהוא משלם צער.

וכתיב [שמות כא יח]: "וכי יריבון אנשים, והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ... רק שבתו יתן ורפא ירפא", ולמדנו מכאן, שהאדם שהזיק אדם משלם ריפוי ושבת.

וכתיב: [דברים כה יא]: "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו [וביישתו בכך]. וקצותה את כפה, לא תחוס עינך", וקיבלו חכמים שהכוונה היא לתשלום בושת, ולמדנו שאדם שבייש את האדם משלם בושת.

הרי למדנו: אדם החובל בחבירו משלם חמשה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת.

מדייקת הגמרא מסמיכות הדינים שבמשנה: קתני במשנתנו "סימא את עין חבירו" בשוגג או באונס, דומיא ד"שיבר את הכלים", ולמדנו:

מה התם גבי "שיבר את הכלים": נזק - אין, נזק אכן הוא משלם, אבל ארבעה דברים [צער ריפוי שבת ובושת] לא משלם, שהרי אין שייך תשלום זה בנזק הכלים -

אף "סימא את עין חבירו" בשוגג ובאונס: נזק אין אכן הוא משלם, אבל ארבעה דברים לא משלם בשוגג ובאונס, שלא חייבה תורה ארבעה דברים אלא במזיד, או שהיה קרוב למזיד. ^[4]

הערות

^[1] כן הובאה המשנה בסנהדרין עב א; וכתב רש"י בעבודה זרה נד א ד"ה מזיד: "מזיד ורצון חדא היא, אלא תנא [מזיד אצל שוגג, ו] רצון אצל אונס" ; והתוספות ביבמות נג ב ד"ה הבא, פירשו: "בין שיהא אותו שוגג ומזיד באונס שאנסו לעשות כן, בין שיהא ברצון".

^[2] מאירי. ב. נחלקו הראשונים בדין אונס שאדם המזיק חייב בו: שיטת התוספות [לקמן כז ב ד"ה ושמואל], שבאונס גמור פטור אדם המזיק, ולא רק באונס גמור, אלא אפילו באונס כעין גניבה שהיא קרובה לאונס - כמבואר בבבא מציעא צד א - הרי הוא פטור, ואינו חייב אלא באונס כעין אבידה, שהיא קרובה לפשיעה, כמבואר שם. שיטת הרמב"ן [בבא מציעא פב ב], שבכל האונסים חייב המזיק, שהרי חייבוהו בנפל ברוח שאינה מצויה [כמבואר בסוגייתנו], ואפילו כאותה רוח של אליהו במשמע. וראה ב"חזון איש" יא כא, ובחידושי רבי שמואל [סימן ו ס"ק ז ד"ה אלא], שהרמב"ן חייב רק באופן שהיתה לו אפשרות להשמר מלהזיק, והיה צד רחוק על כל פנים שיזיק. שיטת הריב"א [הובאו דבריו ב"שיטה מקובצת" כז א], שאדם המזיק חייב גם באונס כעין גניבה, כמו ששומר שכר חייב. והנה איתא בירושלמי כאן: "אמר רבי יצחק: מתניתא כשהיו שניהם ישנים, אבל אם היה אחד מהם ישן, ובא חבירו לישן אצלו, זה שבא לישן אצלו, הוא המועד"; ונחלקו הראשונים בביאור הדברים: שיטת התוספות, שהפטור הוא משום אונס גמור; ושיטת הרמב"ן, שהפטור הוא משום שהניזק פשע בדבר, והרי זה כאילו הזיק את עצמו; וראה עוד בדברי הראשונים בזה, בהערות שעל הגמרא.

^[3] נראה, שהסיפא של המשנה באה ללמד, שאין הבדל לענין שוגג ואונס, בין אדם שהזיק אדם לבין אדם שהזיק את הממון; ובהערות בגמרא יתבאר, אם טעם אחד להם, או שני דינים הם.

^[4] ביאר רש"י, שהוא משום דבעינן דומיא ד"כי יריבון אנשים", שבפרשה זו כתובים ריפוי ושבת; וראה ב"ערוך לנר" ביבמות נד א [על רש"י ד"ה חייב בארבעה דברים], שביאר, מנין לרבות קרוב למזיד; [וראה עוד ב"תורת תמימה" אות קנה]. ומה שאינו חייב בצער, יש שפירשו: אם בריפוי ושבת שיש בהם "חסרון ממון" לא חייבה התורה אלא במזיד או קרוב לו, צער שאין בו חסרון ממון לא כל שכן, [ראה רמב"ם חובל ומזיק ה ז, חידושי רבינו חיים הלוי הלכות טוען ונטען, וברשב"א בשם הראב"ד]. וה"נימוקי יוסף" כתב, שהיות וצער נלמד מקרא ד"כויה תחת כויה פצע תחת פצע", אם כן אינו חייב אלא דומיא ד"כי ינצו אנשים", שהרי פסוק זה בפרשה זו נאמר. ב. בתוספות בעמוד ב ד"ה שמע מינה, משמע, שמסברא אין לחייבו בשוגג, ואין צורך לדרשה בזה, דלא כרש"י.

^[5] נתבאר על פי רש"י; וראה ב"תוספות יום טוב" לקמן פרק ח משנה ב.

^[6] נקטה הגמרא ציור מצוי של "רגל" ההורגת אדם; ונקט "חצר הניזק" משום ש"רגל" הלוא אינה חייבת ברשות הרבים.

^[7] כתב הרא"ש בסימן טו: "עיקר טעם הבעיא, אי דרשינן "עליו" דוקא על הקרן דכתיב ביה, ולא על השן והרגל, או דילמא "עליו" על השור קאמר, ובכל חיובי שור"; וראה עוד קושיית התוספות בד"ה או דלמא, ובמה שיישב ב"תוספות רבינו פרץ ".

ומקשים: מידי כוליה קאמרינן [וכי כל הנזק אומרים אנו], רוצים אנו לומר שישלם, מלימוד הקל וחומר? פלגא קאמרינן [חצי הנזק אומרים אנו] והכוונה שיהא דין שן ורגל ברשות הרבים כדין קרן שם, וישלם חצי נזק!

ודוחים: אף דבר זה לא ניתן להיאמר, אמר קרא [הכתוב] לגבי תשלום חצי נזק: "וחצו את כספו" (שמות כא, לה) והביטוי "כספו" (ולא "וחצו את הכסף") בא לשם הדגשה מיוחדת, לומר: דווקא כספו של זה של שור המזיק בנגיחה בקרן חוצים, כלומר, שמשלם חצי נזק, ולא כספו של אחר, בסוגים אחרים של נזק שגורם השור.

ושואלים באופן אחר: ולא תהא שן ורגל חייבת אף שהזיקה ברשות הניזק אלא חצי נזק, ונלמד הדבר מקל וחומר מקרן. וכך נאמר: ומה קרן החמור שכן אפילו ברשות הרבים חייבת, מכל מקום ברשות הניזק — אינה משלמת אלא חצי נזק, שן ורגל הקל שכן ברשות הרבים פטורה — אינו דין שברשות הניזק משלם רק חצי נזק?

ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בנזקי שן ורגל: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד), והכוונה: תשלומין מעליא [מעולים, שלמים].

ושואלים עוד ובאופן אחר: ולא תהא קרן ברשות הרבים חייב כלל, ונלמד הדבר מקל וחומר, ונאמר כך: ומה שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם — ברשות הרבים פטורה לגמרי, קרן הקלה יותר שכן ברשות הניזק משלם חצי נזק — אינו דין שברשות הרבים פטורה?

אמר ר' יוחנן: אמר קרא [הכתוב] בשור תם: "וגם את המת יחצון" (שמות כא, לה), ללמד כי אין חצי נזק חלוק, לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד ומשלם אותו בעל השור התם בכל מקרה.

ועוד שואלים: ויהא אדם שהרג את חבירו בשוגג חייב בתשלום כופר ונלמד הדבר מקל וחומר, ונאמר כך: ומה שור שהזיק אדם אינו חייב בארבעה דברים (שבת, ריפוי, בושת וצער) — חייב בעליו בכופר אם הרג השור אדם, אדם שחייב בארבעה דברים אם הזיק לחבירו — אינו דין שיהא חייב בכופר אם הרגו?

ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בשור שהרג אדם: "אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו" (שמות פסוק ל), ויש כאן הדגשה "עליו" ולא על אדם שהרג אדם.

ומקשים מן הצד השני: ויהא שור שהזיק אדם חייב בארבעה דברים מקל וחומר: ומה אדם שאינו חייב בכופר אם הרג אדם — חייב בארבעה דברים אם הזיקו, שור שחייב בכופר — אינו דין שיהא חייב בארבעה דברים?

ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בענין זה: "ואיש כי יתן מום בעמיתו" (ויקרא כד, יט), הרי זו הדגשה הבאה למעט: איש בעמיתו ולא שור בעמיתו.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: רגל של בהמה שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק והמיתה אותו, מהו שתשלם, שישלם בעליו, כופר? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] מידי דהוה אקרן [כשם שהוא בקרן], קרן כיון דעבד תרי ותלתא זמני אורחיה [שעשה שתים ושלש פעמים דרכו] הוא ונעשה מועד ומשלם בעליו כופר, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה], ולפי שהרגל מועדת לדרוס מתחילתה — משלם כופר.

או דלמא [שמא] אפשר לומר מצד אחר כך: קרן חמורה שכן כוונתו להזיק, ולכן משלם בעליו כופר כשהמית, האי [זו] רגל הרומסת אין כוונתו להזיק ולכן יהא פטור מכופר?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו בברייתא זו: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו השור לבעל הבית ומת — השור בסקילה, ובעליו של השור בין שהיה השור תם בין מועד — משלם כופר שלם, אלו דברי ר' טרפון.

ונברר: כופר שלם בתם לר' טרפון מנא ליה [מנין לו]? לאו [האם לא] משום דסבר ליה [שסבור הוא] כר' יוסי הגלילי, שאמר: שור תם שהמית אדם — משלם חצי כופר ברשות הרבים, ומייתי לה [ומביא, לומד אותה] מקל וחומר מרגל ובאופן זה: ומה רגל שפטורה לגמרי ברשות הרבים — מכל מקום חייבת כופר שלם ברשות הניזק, קרן שחייבת חצי כופר ברשות הרבים — כל שכן שתהא חייבת ברשות הניזק כופר שלם? אלמא [מכאן] איכא [שיש] כופר ברגל.

אמר רב שימי מנהרדעא: אפשר לדחות ולומר כי התנא מניזקין של רגל מייתי לה [מביא, לומד אותה] מקל וחומר: ומה רגל שפטורה אם הזיקה ברשות הרבים — משלמת נזק שלם ברשות הניזק, קרן שחייבת חצי כופר ברשות הרבים — כל שכן שתהא חייבת כופר שלם ברשות הניזק?

ומקשים: אם בדרך זו הוא לומד ולפרוך [ושיקשה]: מה לניזקין של רגל שכן ישנן באש, שכשם שמשלם על נזקי רגל כך משלם על נזקי האש, ומכל מקום כופר אינו משלם בנזקי אש, אם נהרג על ידה אדם (לעיל בבא קמא י,א). והרי זו ראיה שאין ללמוד דין כופר מדין אבות נזיקין אחרים! ואומרים: למדים זאת מטמון (דבר שהיה חבוי ולא גלוי) שפטור בנזקי אש וחייב ברגל, ונאמר כי אם חייב כופר על נזקי טמון ברגל ברשות הניזק, כל שכן שיהא חייב כופר על קרן ברשות הניזק.

ומקשים גם על כך: מה לטמון — שכן ישנו בבור, ובבור פטור מכופר! אלא יש לומר כי למדים זאת מכלים שחייב בהם בנזקי רגל ברשות הניזק אף שפטור בהם בבור, ומכאן נלמד לענין כופר בקרן ברשות הניזק.

ודוחים: מה לכלים שכן ישנן באש, ובאש פטור מכופר! ומשיבים: אם כן נלמד מכלים טמונים שאין חייבים עליהם באש, וחייב עליהם בנזקי הרגל. ודוחים: מה לכלים טמונים — שישנן באדם, שהרי אדם שמזיקם חייב, ואינו חייב בכופר אם הרג אדם!

אלא הואיל ולא ניתן ללמוד דין כופר ברשות הניזק מנזקי רגל לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי מכופר של רגל מייתי לה [מביא מוכיח אותה], אלמא [מכאן]: איכא [שיש] כופר ברגל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן שכן הוא], והרי זה פתרון לבעיה שדנו בה ברגל שדרסה על תינוק בחצר הניזק והמיתה אותו, שדינה שחייב בכופר.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר דאיכא [שיש] כופר ברגל, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר ליכא [אין] כופר ברגל, והתנא מניזקין של רגל מייתי לה [מביא, לומד אותה], אם כן לפרוך [שיקשה כך]: מה לניזקין של רגל — שכן ישנן ברגל, תאמר בכופר שאינו ברגל!

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שמכופר של רגל מייתי לה [הוא מביא, לומד אותה], אלמא [מכאן]: איכא [יש] כופר ברגל, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן שכן הוא].

ב משנה אדם שהזיק בגופו נחשב מועד לעולם (תמיד), לפיכך בין שהיה שוגג בשעה שהזיק בין שהיה מזיד, בין שהיה ער בין שהיה ישן, אם סימא את עין חבירו וכן אם שיבר את הכלים — משלם נזק שלם.

ג גמרא מלשון המשנה מדייקים: קתני [שנה] במשנה דוגמא לחיובו כמועד "סימא את עין חבירו" דומיא [בדומה] לדוגמא נוספת של "שיבר את הכלים", ללמדנו שדומים הם חיובי הנזקים הללו: מה התם [שם] בשבירת הכלים נזק — אין [כן] משלם, ואולם ארבעה דברים נוספים שמשלמים בנזקי אדם באדם: ריפוי, שבת, צער, ובושת — לא משלם, אם כן אף סימא את עין חבירו, נזק — אין [כן] משלם, ואולם ארבעה דברים — לא משלם, שכיון שעשה זאת תוך שינה או בשוגג אינו חייב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: Are we saying that based on the a fortiori inference one should have to pay the full cost of the damage caused in the public domain for Eating and Trampling? That would be false, as the verse indicating one’s liability to pay the full cost of the damage limits the application to damage caused in “the field of another.” We are saying only that he should be liable for half the cost of the damage there, just as with regard to Goring.

The Gemara rejects this as well: This is also incorrect, as the verse states with regard to the payment of half the damages: “And divide its monetary value” (Exodus 21:35). The use of the expression “its monetary value,” and not “the monetary value,” emphasizes that it is specifically the price of this ox that caused damage classified as Goring whose money will be divided, i.e., the owner of the ox will be obligated to pay half the cost of the damage, but not the price of another, i.e., not in other cases of damage caused by one’s ox.

The Gemara suggests a derivation from a different inference: And let one be held liable to pay only half the cost of the damage caused by Eating and Trampling even if the incident took place on the property of the injured party. This can be inferred via an a fortiori inference drawn from Goring, as follows: And if for damage classified as Goring, which is governed by a stricter halakha, as one is held liable for damage classified as Goring even if it occurs in the public domain, yet one nevertheless pays only half the cost of the damage caused on the property of the injured party, then with regard to damage classified as Eating and Trampling, which are governed by more lenient halakhot, as one is completely exempt from liability for damage caused in the public domain, is it not right that he should have to pay only half the cost of the damage caused on the property of the injured party?

The Gemara answers: The verse states with regard to Eating and Trampling: “The best of his field and the best of his vineyard he shall pay” (Exodus 22:4). The intent of the verse is to emphasize that the owner of the ox pays a proper, meaning complete, amount of payment, and not half the cost of the damage.

The Gemara suggests a derivation from a different inference: And let one not be held liable at all with regard to damage classified as Goring in the public domain. This can be inferred via an a fortiori inference, as follows: And if for damage classified as Eating and Trampling, for which one is liable to pay the full cost of the damage for incidents that took place on the property of the injured party, one is completely exempt for damage caused in the public domain, then with regard to damage classified as Goring, which is governed by a more lenient halakha, as one is held liable for only half the cost of the damage caused on the property of the injured party, is it not right that one should be exempt in the public domain?

Rabbi Yoḥanan said: The verse states in reference to an innocuous ox: “And the carcass they shall also divide” (Exodus 21:35), to indicate that there is no difference with regard to the payment of half the cost of the damage, whether the damage occurs in a public domain or whether it occurs on private property.

The Gemara suggests a derivation from a different inference: And let a person who inadvertently kills another be liable to pay ransom. This can be inferred via an a fortiori inference, as follows: And if the owner of an ox, who is not liable to pay the four types of indemnity, i.e., pain, medical costs, loss of livelihood, and humiliation, if his ox injures a person, is nevertheless liable to pay ransom if it killed someone, then with regard to a person, who is liable to pay the four types of indemnity if he injures another, is it not right that he should be liable to pay ransom if he were to kill him?

The Gemara answers: The verse states with regard to an ox killing a person: “He shall give for the redemption of his life whatever is imposed upon him” (Exodus 21:30). “Upon him”: This means upon the owner of an ox who kills a person, but not upon a person who kills another.

The Gemara suggests the reverse derivation: And let the owner of an ox that injured a person be liable to pay the four types of indemnity. This can be inferred via an a fortiori inference, as follows: And if a person, who is not obligated to pay ransom if he kills someone, is nevertheless liable to pay four types of indemnity if he injures another, then with regard to the owner of an ox, who is liable to pay ransom, is it not right that he should also be liable to pay the four types of indemnity?

The Gemara answers: The verse states with regard to this matter: “And if a man maims another” (Leviticus 24:19), from which it can be derived that this halakha applies when a man harms another person but not when an ox harms another person.

§ A dilemma was raised before the Sages: With regard to Trampling, in the case of an animal that tramples a child in the courtyard of the injured party and kills the child, what is the halakha with regard to the liability of the owner of the animal to pay ransom? The Gemara explains the different sides of the question: Do we say that this halakha is just as it is with regard to Goring? Accordingly, just as with regard to Goring, once an animal has gored two or three times this becomes defined as its usual manner and therefore it is deemed forewarned and the owner must pay ransom in the event that it kills a person by an act classified as Goring, here too it is not different, as with regard to the category of Trampling the owner is deemed forewarned from the start and he must therefore pay ransom.

Or perhaps, should we say that the halakha with regard to Goring is more stringent, as Goring requires the animal’s intent to cause damage, and that is why the owner must pay ransom in the event of a death; but in a case of Trampling, where there is no intent to cause damage, the owner would be exempt from paying ransom?

The Gemara suggests: Come and hear a solution to this dilemma from a baraita: If one brought his ox into the courtyard of a homeowner without his permission, and it gored the homeowner and he died, the ox is killed by stoning and the owner of the ox is obligated to pay the full amount of the ransom, regardless of whether the animal was innocuous or forewarned. This is the statement of Rabbi Tarfon.

The Gemara proceeds to clarify: From where does Rabbi Tarfon derive that with regard to an innocuous ox the owner must also pay the full amount of the ransom? Is it not because he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says that the owner of an innocuous ox that killed a person pays half the ransom if the incident took place in the public domain? And he derived this ruling via an a fortiori inference from the halakhot of Trampling: And if in a case of Trampling, for which one is exempted entirely from liability when it occurs in the public domain, one must nevertheless pay the full ransom if the incident took place on the property of the injured party, with regard to Goring, for which one must pay half the ransom when it occurs in the public domain, is it not right that one should be obligated to pay full ransom for an incident that took place on the property of the injured party? Evidently, it is clear that there is a ransom payment in the case of Trampling.

Rav Shimi of Neharde’a said: It is possible to explain that the tanna derived his a fortiori inference from damage caused by Trampling: And if in a case of Trampling, for which one is completely exempt from liability when it happens in the public domain, one pays the full cost of the damage done on the property of the injured party, with regard to Goring, for which one must pay half the ransom payment if the ox kills a person in the public domain, is it not right that one would certainly be obligated to pay the full ransom if the person was killed on his own property? According to this reasoning there is no indication that one pays a ransom payment in the case of a child that was killed by Trampling.

The Gemara asks: But if this is the basis for Rabbi Tarfon’s opinion, let the Gemara refute it in this way: What can be learned about ransom from damage caused by Trampling? These same halakhot apply to Fire; nevertheless, there is no obligation to pay ransom when a person is killed by Fire, as was stated explicitly in a baraita above (10a). Consequently, the attempt to derive an a fortiori inference about ransom from Trampling is obviously flawed. The Gemara answers: The a fortiori inference can be based on the damage to concealed articles caused by Trampling on the property of the injured party. One would be exempt for damage such as this if it were caused by Fire.

The Gemara responds to this challenge with a different one: What is notable about damage to concealed articles caused by Trampling? It is notable in that these same halakhot apply to the category of Pit, but nevertheless there is no ransom paid if a person is killed by a pit. Consequently, an attempt to derive an a fortiori inference about ransom from this halakha is obviously flawed. The Gemara answers: The a fortiori inference can be based on damage caused to vessels by Trampling on the property of the injured party. One would be exempt for damage of this nature if it were caused by a pit.

The Gemara rejects this as well: What is notable about damage caused to vessels by Trampling? It is notable in that these same halakhot apply to the category of Fire. The Gemara answers: The a fortiori inference can be based on damage caused to concealed vessels by Trampling. In this case, one would be liable for Trampling but exempt from liability for both Fire and Pit, so this can be the basis for the ransom payment, via the a fortiori inference stated by Rav Shimi of Neharde’a. The Gemara rejects this as well: What is notable about damage caused to concealed vessels by Trampling? It is notable in that these same halakhot apply to the category of Man, as a person is liable for damage to these items but does not pay ransom if he inadvertently kills another person.

Rather, isn’t it correct to conclude from it that since the halakhot of the ransom payment with regard to Goring cannot be deduced from the halakhot of damages with regard to Trampling, the tanna derived his a fortiori inference based on the halakhot of ransom in a case of Trampling, and therefore it may be concluded that apparently there is ransom in a case of Trampling? The Gemara affirms: Conclude from it that this is so. Consequently, in the case of a child trampled to death by Trampling while on his parents’ property, the owner of the animal must pay ransom.

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: So too, it is reasonable to say that there is an obligation to pay ransom in a case of Trampling, as, if it enters your mind to say that there is no obligation to pay ransom in a case of Trampling, and the tanna derived his a fortiori inference from damage caused by Trampling, let the Gemara refute it in this way: What is notable about damage caused by Trampling? It is notable in that these same halakhot apply to Trampling, while there is no obligation to pay ransom in a case of Trampling. In other words, it would be possible to derive the obligation to pay a full ransom where a person was killed by the Goring of an innocuous ox while on the property of the victim only if there is also an obligation to pay ransom where the person was killed by Trampling.

Rather, isn’t it correct to conclude from it that an a fortiori inference must be based on the obligation to pay ransom in a case of Trampling, and therefore it may be concluded that evidently, there is an obligation to pay ransom in a case of Trampling? The Gemara affirms: Conclude from it that this is so.

MISHNA: The legal status of a person is always that of one forewarned. Therefore, whether the damage was unintentional or intentional, whether he was awake while he caused the damage or asleep, whether he blinded another’s eye or broke vessels, he must pay the full cost of the damage.

GEMARA: The Gemara infers: It teaches in the mishna: He blinded another’s eye, and presumably this is similar to the other example: Broke vessels. From this it can be inferred that just as there, in the case of the broken vessels, yes, one must pay for the damage he caused but he does not pay the four types of indemnity, so too, in a case where he blinds another, yes, he must pay for the damage he caused, but he does not pay the four types of indemnity, since he caused the injury while asleep or unintentionally.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' אומר שלשה לוגין רבנן סברי דון מינה ומינה מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין ומינה מה מנחה בלוג אף שמן בלוג. ור' סבר דון מינה ואוקים באתרה מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין ואוקים באתרה כנסכין מה נסכין ג' לוגין אף שמן נמי ג' לוגין ובפרק שבועת העדות (דף לא ע"ב) אסקו חלוקה זו חלוקת ר"מ ורבנן. וכן פי' שמועה זו הניחא לר' דאמר דון מינה ואוקים באתרה כלומר שתלמוד מפץ במת שהוא טמא ממפץ בשרץ. ועמוד במקומך ככל טמאות המת כל כלי לפי ענינו אם נגע במת או בכלי שנגע במת אותו הכלי טומאתו ז' ואם נגע במגע שלישי טומאת ערב. אלא לרבנן דאמרי דון מינה ומינה וכך פירושו תלמד מפץ במת ממפץ בשרץ מה שרץ טמא אף במת טמא ומה שרץ טומאת ערב אף במת טומאת ערב מאי איכא למימר ופריק (רבא) הכי אמר רבא טומאת מפץ במת ז' מהכא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טמאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחותים מז' וקיימא לן מפץ אין לו טהרה במקוה וטהרתן כדתנינן בתוספתא דכלים (בבב"מ פי"א) מפץ שעשאו לקורות אע"פ שמשתמש בו טהור. היה טמא ועשאו לקורות טמא עד שיקבענו במסמר ובסיפא שנו מאימתי טהרתו ב"ש אומר משיחבל וב"ה אומר משיתחבר דברי ר' מאיר וכו' נמצא חבולו או חבורו מטהרו כגון כלי חרס שאין לו טהרה במקוה שבירתו מטהרתו. חזרנו לדקדק על דברי משנתנו ותהא שן ורגל חייבות ברה"ר מק"ו ופרקי' כספו של קרן ולא זולתו ולא תהא (שן ורגל) חייבת ברה"ר כלל. ופריק ר' יוחנן [יחצון] אין חצי נזק חלוק ויהא אדם חייב בכופר ופרקי' עליו ולא על אדם ויהא שור חייב בד' דברים ופרקי' אמר קרא איש בעמיתו ולא השור.

השור אינו חייב אלא נזק בלבד. איבעיא להו רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק והרגתו מהו שתשלם כופר.

ת"ש הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו לבעל הבית ומת השור בסקילה ובעליו בין תם ובין מועד משלם כופר שלם דברי ר' טרפון ואמרי' כופר שלם בתם לר' טרפון מנא ליה לאו דסבר לה ר' טרפון כר' יוסי הגלילי דסבר תם משלם חצי כופר ודיו ק"ו מרגל ומה רגל שברה"ר פטורה מן הכופר. ברשות הניזק משלם נזק שלם. קרן דברה"ר חצי כופר אינו דין לשלם בחצר הניזק כופר שלם. ודברי ר' יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר לא אשכחנן בהדיא ודייקי' מדבריו בפ' שור שנגח ד' וה' שוורים בעל השור נקי ר' יוסי הגלילי אומר נקי מדמי וולדות מכלל שאם נגח והמית זולתי וולדות חייב ואי אפשר לחייבו כופר שלם דאם כן היינו מועד והאי בעל השור נקי בתם הוא דכתיב.

ובא ר' שימי ודחה האי סברא דלדברי הכל ליכא כופר ברגל ואמר ר"ט מייתי לה בק"ו [מניזקין דרגל] וה"ק ומה רגל שברה"ר פטורה בניזקין ברשות הניזק נזק שלם קרן שברה"ר חצי נזק אינו דין שברשות הניזק כופר שלם ולא תיפשוט דאיכא כופר ברגל יש ספרין כתו' בהן ולפרוך מה לנזקין שכן ישנו באש ויש שכתוב בהן מה לנזקין דרגל שכן ישנו בבור וטעמא חדא בתרוייהו ואנו מפרשין האחת והוא הדין ללשון אחרת. פי' אם מנזקין דרגל גמר ר' טרפון הכופר יש לדבריו פירכא מה לנזקין דרגל שהם חייבין ברשות הניזק נזק שלם שכן אותם הנזקין ישנן בנזק שלם בבור ואין בבור דין כופר דכתיב ונפל שמה שור ודרשינן שור ולא אדם (חמור) שאם יפול אדם בבור וימות אין על בעל הבור כלום דרחמנא פטריה וכשם שאין כופר בבור כך אין כופר שלם בקרן ברשות הניזק ואמרי' מנזקי כלים מייתי לה ר' טרפון והכי קאמר ומה רגל שברה"ר פטורה בנזקי כלים ברשות הניזק חייבת בנזקי כלים נזק שלם קרן שברה"ר חצי כופר ברה"ר כופר שלם. ומקשי' תוב איכא למיפרך מה לנזקי כלים שכן ישנן באש ואין כופר באש וכשם שאין כופר באש [כך אין כופר שלם בקרן] בחצר הניזק וה"מ בתם אבל במועד לא גרע חצר הניזק מרה"ר שחייב כופר שלם. ופרק' מטמון מייתי לה שפטור באש כדתנן המדליק את הגדיש והיו בו כלים וכו' כרבנן דפטרי אטמון והכי קאמר ומה רגל שפטורה בטמון ברה"ר ברשות הניזק אם היו לו פירות טמונין בביתו ודרסה אותן והזיקם [משלם] נזק שלם קרן שברשות הרבים חצי כופר אינו דין שמשלם ברשות הניזק כופר שלם. ומקשינן תוב מה לטמון שכן ישנו בבור ואע"פ שאינו חייב לטמון באש חייב בטמון בבור ואין בבור כופר. איזה טמון חייב בבור י'ש מ'י ש'אומר' עובר במעי פרה שאם נפלה פרה מעוברת בבור משלם הפרה ועוברה. ו'קשי'א ו'ה'א ק'יימא ל'ן דעובר ירך אמו הוא ולדברי הכל פחות מבן ט' מתכשר בשחיטת אמו ו'כמ'ה ר'איו'ת ז'ולת'י ז'ו מו'כיחו'ת ל'דחו'ת ז'ה ה'פי'. ו'יש מ'י ש'אומ'רים הבור עצמו אם הוא טמון כדתנן לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומתחייב הנה אע"פ שהבור אם הוזק בו שור חייב נזק שלם ואין בו כופר. ופירק מנזקי כלים טמונים מה' לה' ש'הן בבור. הכלים גלוים פטור דקיימא לן שור ולא אדם חמור ולא כלים טמונים מיבעיא ובאש נמי כלים טמונים פטור דמייתו להו מקמה מה קמה בגלוי אף כל בגלוי. והכי קאמר ומה רגל שפטורה ברשות הרבים בכלים טמונים ברשות הניזק נזק שלם קרן שברה"ר חצי כופר ברשות הניזק אינו דין שישלם כופר שלם.

איכא למיפרך מה לנזקי כלים טמונים שכן ישנן באדם כדתנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן וכו' ואין כופר באדם כדאמרינן לעילא ונדחת הא דרב שימי ואסק' דר' טרפון מכופר דרגל גמר והכי קאמר ומה רגל שברה"ר פטור ברשות הניזק כופר שלם לדברי הכל קרן שברה"ר חצי כופר אינו דין שברשות הניזק כופר שלם ואיפשיטה בעיין דרגל שדרסה על תינוק בחצר הניזק והרגתו חייב כופר שלם:

אמר קרא וחצו את כספו כספו של זה ולא כספו של אחר. קשיא לי לידרוש ק"ו לשלם חצי נזק ברשות הרבים וחצו את כספו לשלם מגופו ולא מן העליה דקרא להכי הוא דאתא וחצו את כספו ולא מן העליה. וי"ל דאם איתא דמייתי שן ורגל לחצי נזק ברשות הרבים מק"ו דקרן לא ליכתוב רחמנא כספו דלמעוטי תשלומין מן העליה לא אצטריך דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון.

יהא אדם חייב בכופר מקל וחומר. יש מי שפירש שיהא חייב מיתה ותשלומין כשור ויש מי שפירש אם המית שלא בכונה ולפי תירוץ זה בעיא זו אליבא דר' יוחנן דאמר בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה דשור שנגח בלא כונה משלם את הכופר ודלא כרבה דאמר פטור כל שלא בכונה והדין שהרג בעדות מיוחדת וא"נ בעדים בלא התראה. ואכתי קשיא לי לידרוש מק"ו לשלם חצי נזק ברשות הרבים וחצו את כספו של זה דהיינו מגופו ולא מכספו של אחר אלא מן העליה ואיכא למידק נימא ליה מדחזקיה נפקא דאמר מה מכה בהמה לא חלקת בה כו' לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין מתכוין לשאין מתכוין לחייבו ממון ונ"ל דאי דחי ליה הכי אכתי הוה מקשה ליה הניחא לחזקיה אלא לרבי ולרבנן דלא סבירא להו כחזקיה כדאיתא בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין מאי איכא למימר. א"נ לכשתמצי לומר דאדם משלם כופר מק"ו אף נדרוש הקישא דמכה נפש בהמה ומכה אדם להקישן לגמרי להיות זה כזה כלומר מה מכה בהמה לא חלקת לפוטרו אלא לחייבו אף מכה אדם לא תחלקו בו לפוטרו אלא לחייבו. ואי משום כדי רשעתו מוקמינן ליה למלקות וממון כנ"ל.

לאו משום דסבר לה כר' יוסי דאמר תם משלם חצי כופר. תימה למה תלה ר"ט בר"י הגלילי דאף לר"י הגלילי לא אשכחן ליה בהדיא דאמר הכין אלא מכלל מה שאמר ובעל השור נקי נקי מדמי ולדות ולא אמר נקי מכופר והיא גופא לאו הוכחה גמורה היא וכמו שכתבנו בפ"ק גבי פלוגתא דחצי נזק קנסא או ממונא וכיון שכן דאשכחן לר' טרפון דאמר בהדיא דהתם משלם כופר ולא אשכחן לר' יוסי דאית ליה כופר בתם כלל למה תלה מי שאמרה בהדיא במי שלא אמרה בהדיא והול"ל כופר שלם ברשות הניזק למה ליה לאו משום דסבר ליה תם משלם חצי כופר וכו' וצ"ע.

אלמא איכא כופר ברגל ש"מ. ואיכא למידק דהא פליגי בה אביי ורבא בפרק שור שנגח ד' וה' גבי שור האיצטדין גבי נוגח משלם את הכופר ופליגי בפירוש ההיא ברייתא אביי ורבא ואמרי במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה על גבי התינוק בחצר הניזק לאביי משלם כופר לרבא לא משלם כופר ואביי ורבא קי"ל כרבא לבר מיע"ל קג"ם וי"ל דהתם לא פליגי אלא אליבא דההיא ברייתא אבל תרוייהו ס"ל דיש כופר ברגל מהא דר' טרפון וכמסקנא דהכא.

אדם מועד לעולם בין ער בין ישן. ירושלמי מתניתין כשהיו שניהם ישנים אבל אם היה ישן א' ובא חברו וישן אצלו זה שבא לו לישן אצלו הוא המועד דכתיב פצע תחת פצע כלומר דמיותר הוא דאי לשלם את הנזק במתכוין להזיק הא כתיב כאשר יתן מום בעמיתו כן ינתן בו ואיכא למידק כיון דמהאי קרא דרשינן לשלם את השוגג כמזיד ומינה נמי דרשינן לשלם צער במקום נזק היאך אפשר לומר דבשוגג אינו משלם את הצער דא"כ אין השוגג כמזיד תירצו בתוס' דכל כמה דאפשר למפטר את השוגג פטרינן ומוקמינן שוגג דמרבינן מהאי קרא בנזק דוקא דאיירי ביה עיקר קרא ולא בצער. והראב"ד ז"ל תירץ דכיון דשאר דברים של חובל דהיינו שבת ורפוי בעי' או צד פשיעה גמורה או מתכוין מהאי דבעינן דומיא דכי יריבון אנשים צער נמי לא מפלגי מנייהו ואין תירוצו מחוור כל הצורך בעיני דהא ע"כ כולהו ד' דברים ליתנייהו בחד גוונא דהא בושת לא מתחייב אלא במתכוין דוקא לבייש כדדרשינן לקמן מוהחזיקה במבושיו והתירוץ הראשון נראה עיקר.

כתב הראב"ד ז"ל למה הוצרך הכתוב כל הני עין תחת עין שן תחת שן וכו' וכו' כויה תחת כויה ודי היה לכתוב האחד וממנו היינו למדין שיש נזק וארבעה דברים במקום נזק ותירץ דכל אחד לגופיה אצטריך כדי לשום הנזק לפי מה שהוא שאם לא כ' אלא האחד היינו שמין כל הניזקין בו בין גדולים בין קטנים ולכך נכתבו כל אלו שיש בהם גדולים וקטנים ובינונים כדי שישומו אותם לפי מה שהם.

כבר ביארנו שהשן והרגל פטורין ברשות הרבים וברשות הניזק חייבים נזק שלם והקרן בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק חצי בזק ושאדם שהמית את האדם אף במקום שאין שם חיוב מיתה עליו כגון שאין שם התראה אינו בדין כופר ושקרן המועדת חייבת בכופר ושאר נזקין אין חייבות בכופר ומ"מ רגל ברשות הנזק חייבת בכופר אם המיתה את האדם ואף בפעם ראשונה שהרגל מועדת להזיק כדרך הלוכה ברשות הניזק והוא הדין בשן שאכלה תינוק בחצר הניזק כגון חיה שדרכה בכך ואע"פ ובפרק ארבעה וחמשה נחלקו אביי ורבא ברגל שדרסה על גבי תינוק ולרבא אינו משלם כופר וידוע בכל מחלקת אביי ורבא שהלכה כרבא בזו לא בדעת עצמם נחלקו אלא בפירוש הברייתא אבל לדידיה לא סבירא ליה ומ"מ בשאר הנזקים אינו כן כמו שהתבאר אבל הקרן אינה משלמת כופר אלא אחר ההעדה ואפילו ברשות הניזק ר"ל שנכנס לחצרו של בעל הבית שלא ברשות ונגחו לבעל הבית ומת:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה ענין נזקי האדם שבארנו בפרק הקודם שהוא אחד מהחמשה מועדים לשלם נזק שלם ואמר על זה אדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד בין ער בין ישן סמא את עין חברו ושבר את הכלים משלם נזק שלם אמר הר"ם כשאדם ישן ובא אחד וישן בצדו השני הוא המועד לראשון ואם הזיק השני לראשון חייב ואם הזיק הראשון שהיה ישן בתחלה לאותו שבא ושכב לצדו פטור ואם שכבו שניהם ביחד כל מי שיזיק מהם לחברו חייב לפי ששניהם מועדין זה לזה:

אמר המאירי אדם מועד לעולם לשלם נזק שלם בכל נזקיו בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן והוא הדין לשכור וישן זה הוא כגון אם שבר כלים הסמוכים לו כנגד מרגלותיו דרך פשוט ידיו ורגליו או הזיק אדם אחר ופרשו בתלמוד המערב דוקא בשהיו שניהם שם כאחד אבל ישן האחד וחברו בא וישן אצלו אותו שבא לישן הוא החייב ומשם אתה למד כן לכלים שאינו חייב אלא אם היה שם הכלי בשעה שהתחיל לישן הא אם הונח שם אחר שישן פטור:

סימא את עין חברו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם ומ"מ בארבעה דברים פטור כל שהוא שוגג כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פיסקא אדם מועד לעולם:

ואמר רבה נפל מן הגג ונתקע כו' מה שהקשיתי על המורה במה"ק. דמפרש שנפל ברוח מצויה ופרישי' התם דהיה ישן בראש הגג גרסינן אינו כלום. דאי ישן גרסינן מאי אריא בראש הגג אפילו בביתו נמי לא קנה כדאמרינן בריש פרק הבא על יבמתו. אמר רב יהודא ישן לא קנה ביבמתו ומקשי ליה ממאי דתניא בין ער בין ישן ומוקי לה רב אשי כגון נים ולא נים תיר ולא תיר. ותו דהתם מוכח בפירוש דל"ג ישן דאמרינן התם אונס דמתניתין היכי דמי אילימא שאנסוהו גוים והאמר רבא אין אונס בערוה שאין קישוי אלא מדעת ואלא בישן והאמר רב ישן לא קנה בימתו ואלא בנתקע והאמר רבה נפל מן הגג ונתקע חייב בארבעה דברים וביבמתו לא קנה. הא לך בפירוש דל"ג במילתיה דרבה ישן. והאי דהדר אמר נפל מן הגג בין ברוח מצויה בין ברוח שאינה מצויה דברישא פירש דין היבמה והדר פי' דין הניזק וד' דברים והבשת כשנתהפך:

אמר קרא וחצו את כספו של זה וכו'. קשה לי לדרוש קל וחומר לשלם חצי נזק ברשות הרבים וחצו את כספו לשלם מגופו ולא מן העליה דקרא להכי הוא דאתא וחצו את כספו ולא מן העליה. וי"ל דאם איתא דמייתי שן ורגל לחצי נזק ברשות הרבים מקל וחומר דקרן לא לכתוב רחמנא כספו דלמעוטי תשלומין מן העליה לא איצטריך דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אמר קרא וחצו את כספו וכו'. תימא אם כן למה לי ובער בשדה אחר למעוטי רשות הרבים תיפוק לי מכספו של זה דמשמע דשן ורגל פטורין אף מחצי נזק ברשות הרבים. ויש לומר כדפירשתי דאי הוה אמינא מקרא מלא דבר הכתוב כספו של זה לא הוה דרשינן דאיצטריך לומר מגופו משלם ולא מן העליה. תלמיד הר"פ ז"ל.

ולא תהא שן ורגל וכו'. דעת התוספות דמעיקרא כשאמרנו תהא שן ורגל חייב ברשות הרבים רצה לומר שתהא שן ורגל כקרן לגמרי וישלם מגופו דאם לא כן איכא למיפרך מה לקרן שמשלם מגופו תאמר בשן ורגל שמשלם מן העליה אבל עכשיו שאנו אומרים ולא תהא שן ורגל לאו לגמרי קאמר. ובגליון תוספות פירש דאפילו השתא בהאי קל וחומר בעי למימר שתהא שן ורגל כקרן לכל מילי ותהא מגופו כקרן. וקשה דלפי זה הפירוש חזרה קושית התוספות שהקשו הא אמרינן כספו של זה וכו' ולא נוכל לתרץ כמו שמתרצים התוספות שהרי גם עכשיו לפי זה הפירוש שן ורגל יהיו מגופן כקרן. וי"ל דשן ורגל לא דמו לקרן דקרן משלם מגופו לעולם ולא שייך בו תשלום מיטב כלל אבל שן ורגל לפי דעת זה אם המזיק רוצה לסלקו בקרקע יתן לו מיטב. וזה החילוק שאנו מחלקין בין קרן ושן ורגל היינו למאן דאמר יוחלט השור לניזק אבל למאן דאמר יושם השור אז אין חילוק ביניהם הילכך צריך לומר שזהו דוקא למאן דאמר יוחלט. ע"כ גליונות. ותלמידי הר"י ז"ל תירצו דשמא נוקי דרשא דכספו של זה ולא כספו של אחר ברשות הרבים. ע"כ.
וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל וחצו את כספו דמשמע חצי נזק מוקמינן ליה ברשות הרבים דלא אמרינן חצי נזק אבל היכא שאני יכול למילף מקל וחומר בחצר הניזק ילפינן ליה. ע"כ. וא"ת היכי מצינן למימר דשן ורגל לא משלמי אלא חצי נזק והא מדאיצטריך הלכתא דצרורות חצי נזק מכלל דשן ורגל נזק שלם. ואין לתרץ דההלכתא באה היכא דהועדו הצרורות שאפילו הכי אינו משלם כי אם חצי נזק דאם כן יאמר ההלכתא אין העדאה בצרורות. ואין לומר דאיצטריך אם הועד הרגל דצרורות דידיה לא הועדו דזה אינו חידוש ולא צריך הלכתא להכי כי אם הועד לרגל למה יהא מועד להתיז צרורות. וכן אין לתרץ דההלכתא באה כדי שנאמר צרורות יוכיחו ושן לא יהיה משלם נזק שלם מכח זה דאי לאו ההלכתא הוה פרכינן מה לקרן שכן מגופו והשתא דאתיא הלכתא אמרינן צרורות יוכיחו דאם כן יאמר ההלכתא אשן ולא אצרורות על כן מתרץ הגליון של תוספות דצרורות משלם חצי מה שהרגל משלם. וא"ת אם כן איכא למיפרך מה לצרורות וקרן ששניהם אינן משלמין חצי נזק מן העליה. ואומר הר"י ז"ל דצריכין אנו לומר היכא דהועד הרגל אז הצרורות משלמין נמי חצי נזק אפילו בפעם ראשונה שלהם. מיהו עדיין קשה דנימא דין הוא שמשלם רק חצי נזק בצרורות משום דאם לא הועד הרגל אז היו משלמין רק רביע מן העליה. ושמא אין חילוק רק כיון שמשלם מן העליה ואפילו הכי משלם מעט אף אני אביא שן. ע"כ לשון תלמידי הר"י ז"ל.
ובגליון תוספות תירצו עוד דהיינו אליבא דסומכוס דצרורות משלם נזק שלם וכל שן ורגל משלם נזק שלם ומכח קל וחומר אמרינן דשן ורגל וצרורות ישלמו חצי נזק. וכפי שיטת התוספות קשה לפי זה מה לקרן שכן מגופו דאין לתרץ צרורות יוכיחו. וי"ל אם תמצי לומר דכחו לאו ככחו כגופו דמי יוכיח שהוא חצי נזק ומשלם מן העליה. וקשה אם כן הדרא קושיא לדוכתא שהרי אין חילוק בין שן ורגל ובין הלכתא דצרורות דהיינו כח כחו לסומכוס דהכל משלמין חצי נזק דלפי זאת הסברא סומכוס מוקי הלכתא דצרורות לכח כחו דהוי חצי נזק ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ונימא מדאיצטריך הלכתא דכח כחו וכו'. וי"ל דאיצטריך הלכתא דצרורות דאי לאו הלכתא הוה אמינא דכח כחו פטור אתי הלכתא לומר דחייב חצי נזק. וקשה והרי הלכתא לא אתא אלא להקל והשתא אתא הלכתא להחמיר. וי"ל דהכי קאמר דשן ורגל על ידי העדאה משלמין נזק שלם וכח כחו לא יועיל בו העדאה מכח הילכתא. גליון.

ואומר הר"י דצריך ההלכתא דאם הועד הכח שגם כח כחו יהיה מועד כי שניהם שוין בהתזה. ע"כ. עוד כתוב בגליון תוספות ואי כח כחו ככחו דמי ליכא קל וחומר וישלם לאו יתירה הוא וכן צריך לומר בלאו הכי פירוש לרבא דסבירא ליה דצרורות משלם מגופו אם כן הקל וחומר האמצעי שאומר דשן ורגל משלם חצי נזק בחצר הניזק אינו יכול להיות דאיכא למיפרך מה לקרן שכן מגופו ולא תוכל לומר צרורות יוכיחו כמו שאומרים התוספות שהרי גם צרורות משלם מגופו לרבא הילכך ישלם איצטריך לגופה ולאו יתירה הוא. גליון.
עוד כתוב בגליון תוספות ואין להקשות אי שן בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך יחצון דאיצטריך למימר דאין חצי נזק חלוק. וקשיא שהקשו בפנים אמאי איצטריך וחצו את כספו ליכא לשנויי הכי דהא לא מצי למילף בקל וחומר שתהא שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אלא מכח שן ורגל שהן פטורות ברשות הרבים וצריך לתרץ כמו שתירץ בפנים. ע"כ. פירוש זה בא לומר דעל כרחך ישלם לאו קרא יתירה הוא כדי לסתור הקל וחומר האמצעי נמצא שהיית דורש הקל וחומר האמצעי ואולם תוכל לעשות הקל וחומר האחרון ואם כן יחצון למה לי אלא ודאי ישלם לאו קרא יתירה הוא וקל וחומר האמצעי אינו כלום מעתה תוכל לדרוש הקל וחומר האחרון ואיצטריך יחצון לומר דאין חצי נזק חלוק. אבל הקושיא שהקשה בפנים אמאי איצטריך וחצו ליכא לשנויי הכי פירוש ליכא לשנויי דעל כרחך ישלם לאו קרא יתירה הוא ומדרוש הקל וחומר האמצעי אם כן הקל וחומר הראשון לא תוכל לדרוש כי אינך יכול לדרוש הקל וחומר הראשון אם לא שנאמר דשן ורגל חייבין נזק שלם ברשות הניזק ואם חייבין חצי נזק אם כן לא תוכל לדרוש הקל וחומר הראשון אם כן וחצו את כספו למה לי ליכא לשנויי שהרי עדיין לא הוזכר ישלם ואיכא למימר דישלם לא נכתב מעולם. ולכך צריך לתרץ כמו שמתרצים התוספות דאי לאו כספו הוה שבקינן קל וחומר דהכא וכו'. ושאר לשון הגליון שאומר דהא לא מצי למילף בקל וחומר אומר מורי הרב שאינו כלום.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל הגליון פירש ואין להקשות אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך יחצון פירוש אמאי איצטריך יחצון וישלם כיון דאיכא שני קל וחומר זה כנגד זה דאי בחצר הניזק חצי נזק תו ליכא לפטור קרן ברשות הרבים ואם כן נוקי כל חד וחד אדוכתיה אלא ודאי צריך להביא יחצון בשביל רבא כי אליבא דידיה ליכא קל וחומר האמצעי כי איכא למיפרך מה לקרן שכן משלם מגופו ואם כן איצטריך להביא ישלם נמי בשביל רב פפא. אבל הקושיא שהקשו בפנים אין לתרץ כן כי קשה מה צריך יחצון וכספו נשתוק משניהם ונוקי כל חד אדוכתיה כי לעולם קל וחומר קמא וקל וחומר בתרא מוקמינן כל חד אדוכתיה אפילו אליבא דרבא. ונראה לי כמו שתירצו התוספות שקל וחומר קמא להחמיר ואם כן אין לומר לוקי כל חד אדוכתיה. ע"כ.
כתבו בתוספות דהשתא קל וחומר דלעיל ליכא. תימא נימא דאיצטריך וחצו את כספו בשביל הקל וחומר האחרון לומר כספו של זה ולא כספו של אחר ולומר דקרן ברשות הרבים חייב. וי"ל שדעת התוספות שמקשין כך אם כן לשתוק מוחצו ומיחצון ונוקי כל חד וחד אדוכתיה ע"כ הם תרצים התירוץ שלהם. אבל קשה נימא דאיצטריך וחצו לפי שנוכל לעשות הקל וחומר כן ומה קרן שמשלם מגופו חייב ברשות הרבים שן ורגל שמשלם מן העלייה אינו דין שמשלם ברשות הרבים וכן הקל וחומר האמצעי נעשה אותו כך ומה קרן שכוונתה להזיק חייבת חצי נזק ברשות הניזק שן ורגל שאין כוונתם להזיק אינו דין שחייבת ברשות הניזק חצי נזק. אבל קשה אם קל וחומר מן העליה ומגופו באת לעשות אם כן נעשה קל וחומר אחרון לפטור קרן ברשות הרבים ומה שן ורגל שמשלמין מן העליה פטורין ברשות הרבים קרן שמשלם מגופו אינו דין שיפטור ברשות הרבים ואיצטריך יחצון לסתור הקל וחומר זה. אלא יש לומר שאם תרצה לעשות קל וחומר אחרון לפטור קרן ברשות הרבים אני אעשה קל וחומר הראשון וחייב שן ורגל ברשות הרבים הילכך לא תוכל לעשות לא האחרון ולא הראשון שאם תרצה לעשות זה אני אעשה זה ואם כן לשתוק מוחצו ומיחצון ונוקי כל חד וחד אדוכתיה לכך צריכין אנו לתרץ כמו שמתרץ התוספות. גליון.

וזה לשון הרא"ש ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק. וא"ת הא אמר כספו של זה ולא כספו של אחר. וי"ל דמיעוט כספו משמע ליה דלפטור במקום אחר אתא כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא כלומר כאן החמירה תורה ולא במקום אחר והאי קל וחומר להקל על תשלומי שן ורגל. וא"ת אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך כספו של זה ולא כספו של אחר דהשתא קל וחומר דלעיל ליכא. ונראה לי דאפילו אי שן ורגל אינן משלמין אלא חצי נזק מצינו למידן קל וחומר דלעיל ומה קרן שאינו משלם אלא מגופו חייב ברשות הרבים שן ורגל וכו'. הקשה ר"מ היכי מצינן למימר דשן ורגל לא משלמי אלא חצי נזק מדגמרינן הלכתא דצרורות חצי נזק מכלל דשן ורגל נזק שלם. ותירץ ריב"א דלא משלם מן העלייה דמשונה הוא להתיז צרורות. ולי נראה דאי שן ורגל משלמין חצי נזק צרורות משלמי רביע נזק דהילכתא איתמר לחצי תשלומי שן ורגל. ע"כ.
והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל תימא הא איכא למיפרך מה לקרן שכן אינה משלמת מן העליה. יש לומר דצרורות יוכיחו. ודוחק הוא צרורות הלכה ולא גמרינן מינה. ואומר ריב"א דהכי קאמר ולא תהא שן ורגל חייב אלא חצי נזק ואם כן תהא קרן משלמת מן העליה בחצר הניזק מקל וחומר ומה שן ורגל שאין להם העדאה לשלם נזק שלם משלם מן העליה קרן שיש לה העדאה אינו דין שתשלם מן העליה אמר קרא ישלם תשלומי מעלייא. תימא למה לי ישלם תיפוק ליה מדאיצטריך וחצו את כספו לומר דשן ורגל פטורין ברשות הרבים שמע מינה דבחצר הניזק משלם נזק שלם דכל מה דסלקא דעתך לומר דשן ורגל חייבין ברשות הרבים ואיצטריך וחצו למעטן הוי מקל וחומר דהן משלמין נזק שלם בחצר הניזק. וי"ל דאיצטריך וחצו ואיצטריך ישלם דאי לא כתיב לא וחצו ולא ישלם הוה דאיננא קל וחומר להחמיר חיוב שן ורגל ברשות הרבים דכל מה שנוכל להחמיר יש לנו להחמיר ולא הוה דאיננא האי קל וחומר בתרא לפיטורא להכי כתיב וחצו דאקיל רחמנא עלייהו ברשות הרבים וכיון דאקיל בהו הוה דאיננא להאי קל וחומר בתרא להקל להכי איצטריך ישלם. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל תימא אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך כספו של זה וכו'. ככתוב בתוספות. וי"ל שמצינו למימר וחצו את כספו למגופו משלם אתא כדפרשינן לעיל. אמר קרא יחצון וכו'. תימא אמאי איצטריך לעיל וחצו את כספו תיפוק ליה מדאיצטריך יחצון אם כן על כרחך שן ורגל פטורין ברשות הרבים דאי הוו חייבין למה לי יחצון הא לא שייך לעשות קל וחומר לפטור קרן ברשות הרבים ואם כן למה לי למדרש מכספו של זה ולא מכספו של אחר. וי"ל דאי לאו דדרשינן ולא כספו של אחר הוה אמינא דייתורא דיחצון אתי למעוטי שן ורגל ברשות הרבים כלומר יחצון לזה ולא לאחר לסתור הקל וחומר דלעיל וקל וחומר זה האחרון הייתי אומר לפטור קרן ברשות הרבים כמו שאנו דנין עתה אחר דרשא דולא כספו של אחר. מיהו קשה למה לי יחצון לחייב קרן ברשות הרבים תיפוק ליה מדאיצטריך וחצו את כספו למדרש ולא כספו של אחר דודאי קרן פטורה ברשות הרבים דאם היתה חייבת למה לי וחצו למעט חצי נזק בשן ורגל הא לא שייך לעשות הקל וחומר דלעיל. וי"ל כדפרשינן לעיל *וחצו את כספו איצטריך למימר מגופו משלם ולא מן העליה. ע"כ.

ויהא אדם חייב בכופר. וא"ת והלא הוא נהרג וקם ליה בדרבה מיניה. ופירש הקונטרס דקאמר היכא דלא אתרו ביה דפטור ממיתה. מיהו קשה דבשוגג נמי אמרינן דפטור מתנא דבי חזקיה דמקיש שוגג למזיד. לכך נראה לפרש דלא שייך למיפטר מקם ליה בדרבה מיניה אלא ממון שעמו כגון דמי ולדות דמהתם נפקא לן פיטור דקם ליה בדרבה מיניה דדרשינן הא אם יהיה אסון באשה לא יענש בדמי ולדות אבל מדמי האשה הנהרגת לא מיפטר משום קם ליה בדרבה מיניה ולהכי קאמר הכא שישלם דמי הנהרג ליורשים דאף על גב דכתיב ולא תקחו כופר וכו' הני מילי למפטריה מקטלא וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.

ויהא אדם חייב בכופר מקל וחומר. יש מי שפירש שיהא חייב מיתה ותשלומין כשור. ויש מי שפירש אם המית שלא בכוונה. ולפי זה בעיא זו אליבא דרבי יוחנן דאמר בפרק ארבעה וחמשה דשור שנגח שלא בכוונה משלם את הכופר ודלא כרבה דאמר פטור כל שלא בכוונה והדין שהרג בעדות מיוחדת ואי נמי בעדים בלא התראה. ואיכא למידק לומר מדחזקיה נפקא דאמר מה מכה בהמה לא חלקת בה וכו' לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין מתכוון לחייבו ממון. ונראה לי דאי דחי ליה הכי אכתי הוה מקשה ליה הניחא לחזקיה אלא לרבי ולרבנן דלא סבירא להו כחזקיה כדאיתא בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין מאי איכא למימר. אי נמי לכשתמצא לומר דאדם משלם כופר מקל וחומר אף נדרוש היקישא דמכה נפש בהמה ומכה אדם להקישן לגמרי להיות זה כזה כלומר מה מכה בהמה לא חלקת לפוטרו אלא לחייבו אף מכה אדם לא תחלוק בו לפוטרו אלא לחייבו דאי משום כדי רשעתו מוקמינן ליה למלקות ממון. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אינו דין שחייב בארבעה דברים. וא"ת מה לאדם שכן מועד מתחילתו. וי"ל דיליף אדם הניזוק מאדם הניזוק דאדם הנהרג מאדם אינו זוכה בכופר כשהוא ניזוק מאדם זוכה בארבעה דברים אדם הנהרג משור שזוכה בכופר כשהוא ניזוק אינו דין שזוכה בארבעה דברים. לשון הרא"ש ז"ל.
ותלמידי הר"פ ז"ל תירצו דפריך משן ורגל דמשלמין כופר כדמסיק בסמוך. ע"כ. ואין להקשות מה לאדם שאחרים שניזוקים ממנו נוטלים נזק שלם תאמר בשור שאחרים שניזוקים ממנו אין נוטלים נזק שלם דיש לומר שזהו מחמת המזיק לפי שאדם מועד מתחילתו ושור אינו מועד מתחילתו ולא מחמת הניזוק. גליון. וגליון התוספות תירץ דלמאי דסלקא דעתך השתא שור דאזיק אדם נמי יהיה מועד מתחילתו לעולם בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד מהאי קל וחומר. ע"כ.

אמר קרא איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. קשה מדאיצטריך איש בעמיתו משום האי קל וחומר שמע מינה דאין אדם חייב בכופר ואם כן עליו למה לי. וי"ל דמכח קושיא אחרת מיתרצת זה דקשה לשתוק ממיעוטא דעליו ומאיש בעמיתו ונוקי כל חד וחד אדוכתיה דשור יהיה חייב בכופר ולא בארבעה דברים ואדם יהיה חייב בארבעה דברים ולא בכופר אלא ודאי משום הכי איצטריך עליו לפי שהייתי עושה קל וחומר בענין אחר ומה השור שאינו מועד מתחילתו חייב בכופר אדם שמועד מתחילתו אינו דין שחייב בכופר ומשום הכי איצטריך עליו ולא על אדם ובזה מיתרצא קושיא ראשונה. ומיהו השתא דאיצטריך עליו מכח קל וחומר שעשינו קשה הקושיא הראשונה דמדאיצטריך איש בעמיתו ומשום האי קל וחומר שעושה התלמוד ומה אדם שאין חייב בכופר וכו' אלמא דאין אדם חייב בכופר ואם כן עליו למה לי. וי"ל דאיצטריך עליו לפי שהייתי עושה קל וחומר כך ומה אדם שלא עשה בו קטנים כגדולים דקטן שהרג פטור חייב בו ארבעה דברים שור שנעשה בו קטנים כגדולים אינו דין שחייב בארבעה דברים מעתה לא תוכל לעשות מדאיצטריך שאין אנו עושים קל וחומר עכשיו מכופר ולכך איצטריך עליו. גליון.
ותלמידי הר"י ז"ל תירצו דאי לאו עליו הייתי אומר שיש קולא באדם אבל לא הייתי יודע איזו קולא. והר"י ז"ל אומר דאיצטריך איש בעמיתו לענין צער שלא תאמר שהוא בכלל נזק כדמשמע בסמוך שהוא בכלל נזק. ע"כ.

או דילמא קרן כוונתו להזיק. תימא מאי מספקא ליה פשיטא דקרן חמירא מהאי טעמא דליכא למימר דמקרן בקל וחומר יליף שאין מועד מתחילתו דהשתא לא שייך למיפרך דפירכא שאינה כתובה בתורה נכניס בקל וחומר כדפרישנא במתניתין לעיל דמכל מקום איכא למיפרך אדם יוכיח שמועד מתחילתו וכו' ועוד וכו' כמו שכתוב בתוספות. ור"מ תירץ דהכי מיבעיא ליה מי אמרינן אם כופר יושת עליו על השור קאמר כל מה שיש בשור דהיינו קרן ושן ורגל דסברא לומר כן הואיל ודמו קצת לקרן או דילמא כיון דלא דמו לגמרי דקרן כוונתו להזיק וכו' מסתברא למימר עליו על קרן ולא אכל מילי דשור. הרא"ש ז"ל.
וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל נראה לפרש דודאי לא מצי יליף מקרן דאיכא פרכי טובא כדפרישית. והא דקאמר מידי דהוה אקרן היינו כלומר כשאמרה תורה והועד בבעליו שמשלם כופר בכל מזיק שהוא מועד ואורחיה בכך הוא ואם כן מיירי הפסוק נמי בשן ורגל כמו בקרן מועדת והא מהאי טעמא נמי הוה מחייב כופר בור ואש אי לאו מיעוטא דעליו כדדרשינן לעיל בפרק קמא אבל לא שייך למעוטי רגל מעליו כיון דהיינו מגוף השור או דילמא קרן כוונתה להזיק לאו מטעם פירכא קאמר אלא הכי קאמר דדוקא בקרן מועדת דיברה תורה ולא בשן ורגל משום דקרן כוונתה להזיק ויש לה להתחייב יותר. והא דנקט רגל ולא נקט שן משום דשייך טפי למצוא כופר ברגל יותר מבשן דאין רגילות שתהא הנאה להזיקה בהריגת אדם בכוונה אבל ברגל היזקו מצוי לדרוך על גבי תינוקות. וניחא נמי דנקט בחצר הניזק משום דהויא העדאה דרגל דאי מקרן ילפינן לה ברשות הרבים נמי הוה לן לחיוביה דומיא דקרן. ולמסקנא דקאמר דאיכא כופר ברגל ולא חשיב הך סברא דכוונתו להזיק מכל מקום אין השור נהרג דלהכי מהני הך סברא דכוונתו להזיק אבל לגבי כופר שעל הבעלים אין לו לחלק בין קרן מועדת לרגל דבכל שדרכו בכך דיבר הכתוב שמשלמין כופר כדפירשתי. ע"כ.

כופר בתם מנא ליה. תימא כיון דקתני השור בסקילה היאך בעלים משלמין כופר והא מודה רבי טרפון דקרן משונה בחצר הניזק מגופו משלם והכא כיון שהוא נסקל לימא הביאהו לבית דין וישלם לך. וי"ל דנהי דלעיל משלם מגופו היינו משום דיו דלא מיפריך קל וחומר אבל הכא דמיפריך קל וחומר אי אמרינן מגופו לא אמרינן דיו אלא משלם מן העליה. ועוד יש לומר דלצדדין קתני בכוונה השור בסקילה פטור מכופר ושלא בכוונה הבעלים משלמין כופר ואין השור בסקילה. תלמיד הר"פ ז"ל.
הקשה רבינו מאיר היכי מצינן למימר דליכא כופר ברגל דאם כן לשתוק מכספו של זה ולא כספו של אחר דעל קל וחומר דלעיל איכא למיפרך מה לקרן שכן משלם כופר. ותירץ דאיכא למיפרך אדם יוכיח וניתן בשן ורגל פחות שבשניהם. ונראה לי כיון דמקרן תמה קא ילפינן ליכא למיפרך מכופר דלא סבור כרבי יוסי הגלילי. ובהא מיתרצא שפיר נמי דמאי איצטריך יחצון דאיכא למיפרך מה לשן דפטור מן הכופר. הרא"ש ז"ל.
ומייתי לה מקל וחומר מרגל ומה שן ורגל שפטורין ברשות הרבים לגמרי ברשות הניזק כופר שלם קרן שברשות הרבים חצי כופר אינו דין שישלם בחצר הניזק כופר שלם. וקשה נימא דיו בחצר הניזק חצי כופר כמו ברשות הרבים שהוא חצי כופר. וי"ל כיון שכל אחד חשיב קל וחומר בפני עצמו אף על גב דאהני קל וחומר לענין נזקין מכל מקום מפריך הוא לענין כופר ולכך הזכיר רש"י נזקין בתוך הקל וחומר של רבי טרפון לפי שכל אחד חשוב קל וחומר בפני עצמו. אבל קשה מה לשן ורגל דין הוא שמשלמין כופר שלם ברשות הניזק שהרי משלמין הכופר מן העליה דומיא דנזקין תאמר בקרן תמה שהכופר שמשתלם הוא מגופו דומיא דנזקין ואיכא למימר דהיא גופה נילף דקרן ישלם כופר מן העליה מה אית למימר דיו כמו נזקין שמשלם מגופו אף כופר ישלם מגופו ואם כן דבר שאנו לומדים מכח דיו דהיינו מגופו אין לעשות ממנו פירכא. וא"ת כיון שכל אחד חשוב קל וחומר בפני עצמו כדפירשתי אם כן נעשה קל וחומר מכופר ונעשה פירכא מנזקין מה לשן ורגל דין הוא שמשלם כופר שלם בחצר הניזק שהרי בנזקין משלמין בעליה תאמר בקרן דבנזקין משלם מגופו. וכן אם תעשה קל וחומר מנזקין נעשה פירכא מכופר מה לשן ורגל דין הוא שמשלם נזק שלם בחצר הניזק שהרי משלם כופר מן העליה תאמר בקרן תמה שמשלם חצי כופר מגופו. מעתה אם תרצה לקיים זה הקל וחומר ולהקשות על זה אני אעשה זה האחר ואקשה על זה הילכך אין לעשות לא זה ולא זה ונוקי כל חד אדוכתיה. גליון.

לאו משום דסבור לה כרבי יוסי הגלילי. הקשו בתוספות אפילו בלא רבי יוסי הגלילי מקל וחומר גמר ומה שן ורגל דפטורין ברשות הרבים וכו'. קשה נימא דיו כרשות הרבים מה ברשות הרבים פטור מכופר אף ברשות הניזק פטור מכופר וכיון שנזקין וכופר הכל קל וחומר אחד לפירוש התוספות אהני קל וחומר לנזקין ואהני דיו לכופר. וי"ל דאין לעשות דיו מכופר לנזקין דמאי טעמא אתה עושה דיו לענין כופר לפי שמצינו שכופר פטור ברשות הרבים אם כן תעשה דיו מנזקי בהמה לנזקי כלים כיון דמצינו כלים פטורים בבור והוי מנזקים לנזקים שאם הזיק השור בהמה וכלים דנימא שיהיה חייב בנזקי בהמה ויהיה פטור בנזקי כלים דנימא דיו לכלים שהוזקו משור כמו כלים שנפלו בבור דכי היכי דהתם פטור הכא נמי פטור אלא ודאי מבהמה לכלים אין לעשות דיו הכי נמי אין לעשות דיו מכופר לנזקין. אבל קשה על זה הקל וחומר שעושים התוספות דנימא אדם יוכיח שחייב ברשות הרבים ופטור מכופר אף אני אביא קרן אף על פי שחייב ברשות הרבים יהיה פטור מכופר. וי"ל מה לאדם שכן אינו יכול לבוא לידי כופר לעולם תאמר בקרן שיכול לבא לידי כופר לכשיועד. אבל קשה נימא דקרן תמה ברשות הרבים יוכיח שיכול לבוא לידי כופר ואפילו הכי פטור ברשות הרבים אף ברשות הניזק נמי יהיה פטור. וי"ל דמרשות הרבים לרשות הניזק אין לעשות יוכיח. גליון.
ועוד נראה שכך עביד קל וחומר ומה שן ורגל דפטורין מנזקין וגם מכופר ברשות הרבים לעולם אפילו הכי חייבין ברשות הניזק כופר קרן דלפעמים חייב כופר ברשות הרבים וגם נזק לעולם אינו דין שחייב כופר שלם ברשות הניזק. ועוד יש לומר דלא מצינן למימר קרן תמה ברשות הרבים יוכיח דיכול לבוא לידי כופר וכו' משום דאיכא פירכא דדין הוא דקרן ברשות הרבים פטור מכופר דאף שן פטור בו אפילו מנזקין. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

כתוב בתוספות דאם היה כופר חלוק וכו'. וכן כתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל יש לומר דאי הוה קרן חלוק בכופר ברשות הרבים מנזקין לא הוה דיינינן כופר מנזקין. ע"כ.

ותלמידי הר"י ז"ל פירשו וזה לשונם ומתרצים התוספות דאם היה כופר חלוק וכו'. לא הוה שייך למידן קל וחומר כי אז לא היה כופר בכלל דאיכא למיפרך מה לשן שמשלם מן העליה אפילו נזק ומשום הכי דין הוא שיהא חייב בחצר הניזק כופר שלם תאמר בקרן שאינו כן או נאמר מן העליה יוכיח שישנו ברגל בכופר ואלו בקרן תמה אף אני אביא כופר שאף על פי שישנו ברגל לא יהיה בקרן. וא"ת כיון שמכח דיו הוא דאמרינן דליכא בקרן מגופו לא נעביד פירכא מדבר שאנו לומדים מכח דיו היינו כשאין כופר חלוק מדיו נזק דכופר ונזק קל וחומר אחד הוא ולא פרכינן ממה שאנו לומדים מגופו בכופר מכח דיו דנזקין כיון דהכל קל וחומר אחד אבל כיון דחלוק כופר מדין נזק אז נוכל לומר שפיר פירכא זו ועל כרחך בשאינו חלוק כופר מדין נזק לא פרכינן מכח דיו וכדאמרן דאי לאו כי היכי ילפינן מקל וחומר מרגל מה לשן ורגל שכן משלמין כופר מן העליה תאמר בקרן תמה שהכופר שמשלם הוא מגופו דומיא דנזקין. ואם תאמר היא גופה נילף דקרן ישלם כופר מן העליה. ליתא דהא איכא למימר דיו כמו נזקין שמשלם מגופו אף כופר ישלם מגופו אלא על כרחך היכא דאין חלוק כופר מנזק לא פרכינן מדבר שאנו לומדים מכח דיו דהיינו מגופו דכופר שאנו לומדים אותו מדיו דנזקין כיון דכופר ונזק שניהם שוין. ועוד יש לתרץ דליכא למיפרך מה לשן ורגל שכן משלמין מן העליה דקרן תמה נמי משלם כופר מן העליה וכמאן דאמר כשהשור בסקילה הבעלים משלמין את הכופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין את הכופר. עד כאן.
ובגליון תוספות תירצו קושית התוספות וזה לשונו וה"ר שלמה סובר דעל כרחך צריכין לומר דסבר לה כרבי יוסי דאי לאו הכי איכא למימר דיו ולא ישלם אפילו ברשות הניזק אלא חצי כופר אבל השתא דסבר כרבי יוסי הגלילי ליכא למימר דיו דאם כן הוה מפריך קל וחומר. ואין להקשות אדרבה נימא קל וחומר איפכא שיהא חצי כופר כרגל ברשות הרבים דאין סברא שיהא כופר להיפך מנזק דבנזק כתיב וחצו את כספו והוא הדין כופר. ע"כ.

לאו משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי וכו'. תימא למה תלה רבי טרפון ברבי יוסי הגלילי דאף לרבי יוסי הגלילי לא אשכחן ליה בהדיא דאמר הכין אלא מכלל מה שאמר ובעל השור נקי נמי מדמי ולדות ולא אמר נקי מכופר והיא גופה לאו הוכחה גמורה היא וכמו שכתבנו בפרק קמא גבי פלוגתא דחצי נזק קנסא או ממונא וכיון שכן דאשכחן לרבי טרפון דאמר בהדיא דהתם משלם כופר ולא אשכחן לרבי יוסי דאית ליה כופר בתם כלל למה תלה מי שאמרה בהדיא במי שלא אמרה בהדיא והוה ליה למימר כופר שלם ברשות הניזק למה לי לאו משום דסבר ליה תם משלם חצי כופר וכו'. וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.
כתוב בגליון תוספות וקצת קשה לרבא דאמר בפרק ארבעה וחמשה אליבא דההוא תנא דליכא כופר ברגל ושן לפטור טמון בשן ורגל מקל וחומר מאש דחייב ברשות הרבים ופטור בו טמון וליכא למימר מה לאש שכן אין בו רוח חיים דנכנס הפירכא בתוך הקל וחומר. וי"ל דשמא ההוא תנא דפרק ארבעה וחמשה סובר כרבי יהודה דחייב טמון ומאן דפטר טמון סובר דאיכא כופר ברגל. ע"כ.

כתוב בגליון הנ"ל מקל וחומר מאש דחייב ברשות הרבים וכו'. וקשה דאדרבה נעשה קל וחומר איפכא ונאמר דאש יהא פטור ברשות הרבים מקל וחומר דשן ורגל ומה שן ורגל שחייבין בטמון פטורים ברשות הרבים אש שפטור בטמון אינו דין שיהא פטור ברשות הרבים. ויש לומר דדעת הגליון הנזכרת שרוצה לעשות קל וחומר לפטור שן ורגל בטמון לפי שאז יהיה אש חייב ברשות הרבים שהרי אני יכול לעשות קל וחומר אחר שיהיה אש חייב ברשות הרבים ולא ישתנה ממה שהוא וכך נאמר ומה בור שפטור בו כלים חייב ברשות הרבים אש שחייב בו כלים אינו דין שיהא חייב ברשות הרבים דלהיפך לא תוכל לדרוש לפטור אש מכלים שהרי כיון דכתיב באש או בקמה הוי ליה כאלו מפורש בו שחייב בכלים וכמו כן לא תוכל לדרוש קל וחומר לחייב בור בכלים דכיון דכתיב חמור ולא כלים הוה ליה כאלו נכתב בפירוש דפטור כלים בבור. מעתה יותר מסתבר לו לגליון לדרוש קל וחומר לפטור טמון בשן ורגל שאז יהיה אש חייב ברשות הרבים ממה שנדרוש לפטור אש ברשות הרבים כיון שיש שני קלים וחמורים דלשניהם יהיה אש חייב ברשות הרבים וכל זה למאן דלית ליה כופר ברגל אבל מאן דאית ליה כופר ברגל אם תעשה קל וחומר לפטור שן ורגל בטמון איכא למיפרך מה לאש שכן פטור מכופר תאמר בשן ורגל שחייבין בכופר. אבל קשה אם כן נפטור טמון בבור מקל וחומר דאש ומה אש שחייב בו כלים פטור בו טמון בור שפטר בו כלים אינו דין שנפטר בו טמון. אלא יש לומר שהייתי עושה להיפך לפטור אש ברשות הרבים מקל וחומר דשן ורגל ומה שן ורגל שחייבין בכופר פטורין ברשות הרבים אש שפטור מן הכופר אינו דין שיהא פטור ברשות הרבים מעתה אם תעשה קל וחומר זה אני אעשה זה הלכך כל חד וחד נוקי אדוכתיה ולא תוכל לעשות קל וחומר שיהו שן ורגל חייבין ברשות הרבים דהא כתיב כספו של זה ולא כספו של אחר גם לא תוכל לעשות קל וחומר שיהא בור פטור ברשות הרבים מקל וחומר דשן ורגל דהא עיקר חיוב בור ברשות הרבים הוא. אבל קשה לפי הקל וחומר שעושה הגליון נאמר דשן ורגל יהיו פטורין מכלים ופטורין מעבד נכרי מקל וחומר דבור ומה בור שחייב ברשות הרבים פטור בו כלים ועבד נכרי שן ורגל שפטורין ברשות הרבים אינו דין שיהו פטורין מכלים ועבד נכרי. יש לומר דלא תוכל לפטור שן ורגל מכלים דהא כתיב ובער בשדה אחר ושדה הוי דומיא דכלים שאינו בעלי חיים וחייב אף כלים חייב מעתה לא תוכל לפטור עבד קנוי בשן ורגל דמה לשן ורגל שכן חייבין בכלים. גליון.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל ואומר הר"י ז"ל דאין לעשות קל וחומר דאש יהא פטור ברשות הרבים מקל וחומר דשן ורגל דאדרבה נילף מבור ומה בור שפטור בו כלים חייב ברשות הרבים אש שחייב בו הכלים כדקאמר או הקמה לא כל שכן. מה תאמר מה לאש שכן פטור בו הטמון. אדרבה היא גופה נילף דגם בור יפטר בטמון מקל וחומר דכלים. וא"ת שן יוכיח דחייב בו כלים מדקאמר בשדה אחר ואפילו הכי פטור ברשות הרבים אף אני אביא אש מכל מקום קשה דנעביד קל וחומר מנכרי הקנוי וכלים ומה בור שפטור בנכרי הקנוי ובכלים חייב ברשות הרבים אש שחייב בנכרי הקנוי ובכלים אינו דין שיהא חייב ברשות הרבים ותו ליכא למימר שן יוכיח דאדרבה היא גופה נילף דנכרי הקנוי יפטר בשן מבור. ע"כ.
גליון תוספות מתרץ שמא ההוא דסבר דליכא כופר ברגל סבר דחייב טמון באש. וקשה לרב שימי דיליף לה מנזקין דרגל וסבר דליכא כופר ברגל אם כן מאי קאמר מטמון דמשמע דטמון פטור באש והרי לדידיה אש חייב בטמון. ויש לומר דהכי קאמר מטמון פירוש שהרי מצינו דשן ורגל אף על פי שבנזקין פטורין ברשות הרבים חייבין בטמון קרן שחייב ברשות הרבים כל שכן שיהא חייב בכופר ברשות הניזק כופר שלם. וכן כשמתרץ מכלים פירוש שהרי אני מוצא דשן ורגל חייבין בכלים אף על פי שבנזקין פטורין ברשות הרבים כל שכן שיהא חייב בכופר וכן מפרש כולם. ע"כ גליון.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל ונראה בשם הר"י שכך הפירוש מטמון כמו שאני מוצא טמון לרבנן אף על פי שפטור באש חייב ברגל אף אלמוד כופר אף על פי שאינו ברגל מכל מקום יהיה בקרן בחצר הניזק לנזק שלם. ומקשה מה לטמון דין הוא שטמון חייב ברגל שכן אני מוצא אותו בבור ולרב אחא מדפתי ליכא למיפרך מטמון כי הוא דבר אחר וזו הפירכא מרגל עצמו. ועוד הא איכא לדחות שכן ישנו באדם. ע"כ.

מתניתין אדם מועד לעולם בין שוגג וכו'. והוא הדין לשכור וישן. הרב המאירי ז"ל.

גמרא קתני סימא את עין חבירו וכו'. פירוש מדקתני סימא ושיבר את הכלים בא להשמיענו דכי היכי דשיבר וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

ח"מ תנ"א שמעינן ממתניתין דקתני מי שסימא את עין חבירו אינו חייב אלא נזק בלבד ולא ארבעה דברים דבשוגג הוא ועלה אמרינן מנא הני מילי אמר חזקיה וכו'. ואקשינן הא מיבעי ליה שאף על פי שמשלם הנזק חייב גם צער הפצע ופרקינן אם כן היה לו לומר פצע בפצע ודרשינן פצע זה הנזק בפצע גם הצער שבפצע והואיל ולא כתב כך אלא כתב פצע תחת פצע שמע מינה לתת צער במקום נזק ושמע מינה לחייב השוגג כמזיד שמא תאמר נזק משלם אבל נזק וצער לא קמשמע לן. רבנו חננאל ז"ל.

כתבו בתוספות וריפוי ושבת ובושת כולהו מצער ילפינן וכו'. אי נמי יש לומר דכלהו ילפינן מקרא צער וריפוי כדמפרש התם ושבת מדאתקש לרפוי דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא. תוספות שאנץ.

בדיבור המתחיל האי מיבעי ליה ליתן צער וכו'. הקשו בתוספות דהכא משמע דצער שלא במקום נזק פשוט טפי וכו' ובפרק החובל משמע איפכא וכו'. ותירצו דשלא במקום נזק וכו'. וקשה קצת לקמן בפרק החובל דדייק מכלל דמשכחת להו שלא במקום נזק היכי משכחת לה ומפרש צער כוואו בשפוד אמאי מייתי ההיא דלא אתיא לכולי עלמא הוי ליה למימר כגון שכוואו על בשר ולא אפחתיה מכספיה. ויש לומר דמתניתין ניחא ליה לאתויי. הרא"ש ז"ל לקמן בפרק החובל.
בדיבור המתחיל שמע מינה תרתי הקשו בתוספות כיון דמהאי קרא דרשינן לשלם את השוגג כמזיד ומניה נמי דרשינן לשלם צער במקום נזק היאך אפשר לומר דבשוגג אינו משלם את הצער דאם כן אין השוגג כמזיד. ותירצו דכל מה שמצינו וכו'. והראב"ד ז"ל תירץ דכיון דבשאר דברים של חובל דהיינו שבת וריפוי בעינן או צד פשיעה גמורה או מתכוון מהאי דבעינן דומיא דכי יריבון אנשים צער נמי לא מפלגי מנייהו. ואין תירוצו נראה דהא על כרחך כלהו ארבעה דברים ליתנהו בחד גוונא דהא בשת לא מחייב אלא במתכוון דוקא לבייש כדדרשינן לקמן מוהחזיקה במבושיו והתירוץ של התוספות עיקר. הרשב"א ז"ל.

וכבר כתבתי לשון רבינו חננאל לעיל ודבריו צריכין עיון. כתב הראב"ד ז"ל למה הוצרך הכתוב כל הני עין תחת עין שן תחת שן וכו' ודי היה לכתוב האחד וממנו היינו למדים שיש נזק וארבעה דברים במקום נזק. ותירץ דכל חד וחד לגופה איצטריך כדי לשום היזק לפי מה שהוא שאם לא כתב אלא אחד היינו שמין כל הנזקין בו בין גדולים בין קטנים לכך נכתבו כל אלו שיש בהם גדולים וקטנים ובינונים כדי שישומו אותם לפי מה שהם. הרשב"א ז"ל.

תוספות בד"ה ולא תהא שן כו' וכאן אם היה בחצר הניזק ח"נ הוה משתלם מן העלייה כו' עכ"ל דליכא למילף נמי מהאי ק"ו שלא ישתלם אלא מגופו דהא מיטב שדהו כתיב בשן ורגל וק"ל:

בא"ד וי"ל דאי לאו כספו כו' והוה עבדינן ק"ו דלעיל דמחמיר בתשלומין עכ"ל וכן צ"ל לקמן דפריך ולא תהא קרן ברה"ר חייב כו' דא"כ אמאי איצטריך ישלם תשלומין מעליא דהא השתא קל וחומר שלא תהא שן ורגל חייבת אלא חצי נזק כו' ליכא די"ל דאי לאו ישלם הוה שבקינן האי ק"ו דפטור לגמרי קרן ברה"ר והוה עבדינן ק"ו דלעיל מיהו ההוא ק"ו אינו מחמיר טפי דאם הוא מחמיר בקרן ברה"ר הוא מיקל טפי בשן ורגל ברשות הניזק וצ"ל דלאו דוקא נקטי התוס' דמחמיר ודו"ק:

שם בתוספות עליו ולא על האדם כו' וטעי תלמודא כדטעי באלו נערות כו' עכ"ל ר"ל המקשה דפרק החובל טעי והוה סבר דאיירי קרא דנפש רוצח בממון אחר בהדי מיתה וה"נ טעי המקשה בפרק אלו נערות ולא הוה ידע מסקנא דאילו נערות דמסיק דאיירי דלא תשקול מיניה ממון ונפטריה וק"ל:

בד"ה ויהא אדם חייב כו' אלא לפטור בשוגג בלא מתכוין כמו במזיד במתכוין כו' עכ"ל דברים מעורבבים חזינא הכא:

בד"ה אינו דין שחייב כו' וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף עכ"ל פירוש דהכי יליף ומה כופר שהקילו בו לגבי אדם החמיר בו לגבי שור ד' דברים שהחמיר בו לגבי אדם אינו דין שנחמיר בו לגבי שור דהשתא לא שייך למפרך מה לאדם כו' ולא דמיא למה שכתבו במתני' ואין לומר מרשות לרשות גמרינן ומה רה"ר כו' דמ"מ שייך למפרך כו' ע"ש דיש לחלק ודו"ק:

בד"ה או דלמא קרן כו' לא שייך למפרך כדפרישית במתני' כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל כדפרישית במתני' דפירכא כזו שאינה אלא סברא בעלמא מכניסין אותה בתוך הק"ו וק"ל:

בד"ה לאו משום דסבר לה כר"י כו' וא"ת אפילו בלא כו' קרן לא כ"ש כו' עכ"ל ר"ל קרן דחייב נזק ברה"ר אינו דין שחייב כופר שלם ברשות הניזק וקשה דאדם יוכיח שהוא חייב נזק ברה"ר ופטור מכופר ברשות הניזק וצ"ע:

גמרא ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק וכו' מקשין העולם והא מדאיצטריך הלכתא גמירא לנזק צרורות שאינה משלמת כי אם חצי נזק מכלל דשן ורגל נזק שלם משלם ומצאתי בגליון תוס' ישנים שהקשה קושיא זו ומתרץ בזה הלשון ושמא לא נאמרה הלכה אלא דצרורות משלם חצי נזק ממה שהרגל משלם א"נ האי ק"ו אליביה דסומכוס דאמר צרורות משלם נזק שלם עכ"ל ויש מתרצין דע"כ דהא דבעי הגמ' למילף ק"ו דשן ורגל אינו משלם ברשות הניזק אלא חצי נזק היינו דוקא בפעם ראשון ושני אבל בשלישית לא דלא גרע מקרן דמועד משלם נזק שלם וא"כ נוכל לומר דהלכתא אתי דצרורות אפי' בפעם שלישית אינו משלם אלא חצי נזק:

תוס' ד"ה אינו דין שחייב בד' דברים וא"ת מה לאדם שכן מועד מתחלתו וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף ותירץ זה דהתוס' צריך ישוב וכבר צווחו ביה קמאי דקמאי ונראה לפרש דרוצה לומר דלא ילפינן שור מאדם אלא ילפינן נזקי אדם מהדדי דהיינו כופר וארבע דברים תרוייהו מקרו נזקי אדם דהא כשהוזק אדם בין מיתה בין חבלה קרוי נזק וארבעה דברים וכופר ילפינן מהדדי בק"ו והכי ילפינן ומה כופר שאינו באדם ישנו בשור ארבעה דברים שישנן באדם אינו דין שישנן בשור והשתא ליכא למפרך מה לאדם וכו' דהק"ו הוא ארבעה דברים מכופר וק"ל כנ"ל:

רש"י בד"ה ומה שור שאינו חייב בחבלה הס"ד:

בתוס' בד"ה ולא תהא שן כו' וי"ל צרורות יוכיח כו' ואין משלם אלא ח"נ דהלכתא גמירי לה דאין משלם אלא ח"נ. וא"ל הא ע"כ מדבעי הלכתא לצרורות דאינו משלם אלא ח"נ ש"מ דשן ורגל נזק שלם משלם דאפשר שהלכתא לא היה אלא שצרורות ישלם החצי תשלומין של רגל וק"ל:

בא"ד וא"ת אי שן ורגל בחצר הניזק ח"נ אמאי אצטריך כספו כו' דא"ל דה"א ומה קרן שמשלם ברשות הניזק ח"נ מגופו חייב ברה"ר שן ורגל שמשלם חצי נזק מעלייה אינו דין כו' מ"מ למאי דקאמר השתא דלא משלם אלא חצי נזק מק"ו כו' שן ורגל שפטורין ברה"ר כו' אמאי אצטריך כספו וק"ל. ויש לדקדק בסמוך לר"ט דלית ליה דרשה דיחצון היאך למד ק"ו דקרן בחצר הניזק משלם נזק שלם מק"ו דקרן שחייב ברה"ר לא יהא קרן ברה"ר חייב מק"ו דשן ורגל דמשלמין ברשות הניזק מעלייה פטורין ברה"ר קרן לא כ"ש (ס) ואית לן למימר ע"כ תשלומי חצי נזק דקרא איירי ברשות הניזק ואצטריך כספו דאי לא"ה ה"א דגם שן ורגל חייבין ברה"ר חצי נזק והוי שבקינן האי ק"ו דמיקל בתשלומין ועבדינן ק"ו דלעיל [כמ"ש התוס'] ויש ליישב:

תד"ה ולא וא"ת אי שו"ר בחצר הניזק ח"נ כו' דהשתא ק"ו דלעיל ליכא. ק"ל דאכתי איכא ק"ו דקרן א"מ אלא מגופו אף בחצר הניזק ושו"ר עכ"פ משלמין מן העליה:

גמרא א"ק יחצון אין ח"נ חלוק לא ברה"ר ולא ברה"י. לכאורה ר"ט ע"כ ל"ל להאי דרשא וא"כ ישאר הקושיא לדבריו דלא תהא קרן ברה"ר חייב מק"ו וי"ל כמו דאמרי' בהיקשא דלחומרא מקשינן כמ"ש התוס' (לעיל ג) ד"ה דומיא ה"נ לענין ק"ו וכמ"ש התוס' כאן בד"ה ולא בסופו (ובחולין כג ב) בד"ה ותהא:

תד"ה עליו לאו בכופר דהכא כו' אלא איירי כו'. עמש"כ ע"ד דהכא (לעיל ט ב) בתד"ה משא"כ בבור בס"ד:

גמ' ולא תהא שן ורגל. עי' לקמן דף נה ע"ב תוס' ד"ה התורה:

שם איבעיא להו רגל. עי' לקמן דף מד ע"א תוס' ד"ה ה"נ במתחכך:

שם משום דסבר ליה כריה"ג. עי' לעיל טו. תד"ה הא מני:

תוס' ד"ה ולא וכו' וי"ל דאי לאו כספו. עיין חולין דף כג ע"ב תוד"ה ותהא פרה:

שם ד"ה ויהא כו' לא מצינן למילף מיניה כלל. עיין לעיל דף ד ע"א תוספות ד"ה כראי אדם:

ברש"י ויהא אדם חייב בכופר כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתי' בר קטלא ולאו בר גלות עכ"ל. וקשה מה בכן דלא אתרו ביה מ"מ לפטור מדתנא דבי חזקיה דלא חלקת בין מתכוון לשאין מתכוון וכו' וכן בין מותרה לשאינו מותרה כמו שפרש"י גופא לעיל דף י' ד"ה משא"כ באש וכו' ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקלב"מ כדאי' פ' הכונס עכ"ל ובפ' הכונס פי' להדיא בד"ה היה גדי כפות וכו' ואפילו לא התרו בו שאינו נהרג הא קי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורים עכ"ל נמצא מוכח דפשיטא ליה לרש"י דכיון דבמזיד ודאי פטור מתשלומין דילפינן מקרא דלא יהיה אסון דלא מחייב מיתה וממון א"כ ה"ה לא אתרו ביה נמי פטור מדתנא דבי חזקיה וא"כ אמאי איצטריך הכא קרא לפטור אדם מכופר ונ"ל דסבר רש"י דחיובא דכופר לא שייך למילף מדתנא דבי חזקיה דכיון דקי"ל כופרא כפרה סד"א דחייב אדם כופר נהי דבמזיד ואתרו ביה או בשוגג גמור לא אצטריך קרא שהרי יש לו כפרה במיתה או בגלות אבל במזיד ולא אתרו ביה דלאו בר קטלא הוא ולאו בר גלות סד"א שיתחייב כופר כי היכי דתיהוי ליה כפרה לכך איצטריך עליו ולא על האדם וכיון דגלי קרא דאפי' בכופר שייך תנא דבי חזקיה למד רש"י מכאן דה"ה לענין אש שהמית אדם שייך לומר כן ועי' מ"ש פ' שור שנגח דף מ"ג ודו"ק:

בתוספות בד"ה ויהא אדם חייב בכופר וכו' ומדתנא דבי חזקיה לא נפקא אלא לפטור בשוגג בלא מתכוון וכו'. עי' לעיל בתוס' דף ד' בד"ה כראי אדם שכ' שם דהא דתנא דבי חזקיה היינו דוקא בממון שהזיק בשעת חיוב מיתה וכן קלב"מ היינו דוקא בממון אחר ולכך לא מקשו כאן מקלב"מ וק"ל:

בד"ה עליו ולא על האדם וכו' דלא נשקול ממונא ונקטליה וכו' עכ"ל. היינו כתחילת הסוגיא דפ' החובל אבל לפי המסקנא הא דלא עבדינן תרתי היינו מטעם קלב"מ דאתי מכדי רשעתו וכופר ולא תקחו לנפש רוצח היינו דלא נשקול ממונא ונפטריה:

בד"ה אינו דין שחייב בד' דברים וא"ת מה לאדם שכן מועד מתחילתו עכ"ל. לפי מה דפשטינן לקמן בסמוך דאיכא כופר ברגל מצינו למימר שפיר דברגל קאמר שיתחייב בד' דברים מק"ו דליכא למיפרך שכן מועד מתחילתו אלא דא"כ תקשי באמת מאי קמיבעיא ליה בסמוך ותפשוט מדאצטריך איש בעמיתו למעט שור מד' דברים דלא נילף לחיובא מק"ו דכופר אלמא דאיכא כופר ברגל לכך הוצרכו לתרץ בע"א:

בא"ד וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף. פי' דהכי יליף מה חיוב דכופר שאינו באדם המזיק אפ"ה איכא באדם הניזק ע"י שור מכ"ש חיוב דד' דברים שחייב באדם המזיק אינו דין שיתחייב בשור דאזיק אדם אבל קשה דהא כתבו התוספות לעיל בדף כ"ה בד"ה אני לא אדון וכו' דאפי' בכה"ג שייך למיפרך שפיר א"כ מה הועילו התוס' בתירוצם ומהרש"א הרגיש בזה וכתב שיש לחלק סתם הדברים ואנחנו לא ידענו ולולי שהתוספות הביאו ראיה לעיל מהא דאמרינן בסמוך מה לנזקין דרגל שכן ישנו באש הייתי מחלק ביניהם בטוב טעם אבל אחר הראיה שלהם ודאי תקשי ובאמת הנראה מסוגית הש"ס ומדברי התוס' עצמם בכמה מקומות עצמו מספר דכה"ג לא שייך למיפרך וא"כ קשיא הא דלעיל והנלע"ד בענין זה הוא כך דודאי סוגיית הש"ס במדת הק"ו נראה שאין להקשות פירכא אלא בתחילת הדין ולא בסוף הדין והטעם בזה נראה לפי שעיקר הק"ו נבנה מתחילת הדין וסופו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דרך משל בנדון שלפנינו שעיקר הדין נוכל ללמוד בקיצור מנזקין כופר הקל חייב בשור דאזיק אדם מכ"ש נזקי ד' דברים החמור אינו דין שיתחייב זהו עיקר הק"ו אלא שלא היינו יודעים באמת למה נקרא לכופר קל ולד' דברים חמור לכך נצטרך לומר שקולו של כופר הוא שאינו חייב באדם המזיק משא"כ בד' דברים שחייב באדם המזיק ע"כ הוא חמור וא"כ ק"ו שיתחייב בהם שור המזיק אדם נמצא שזו הקולא וחומרא אינו אלא גילוי הק"ו למי שאינו יודע אבל היודע יכול להעלימו וא"כ אין שייך להקשות מה לאדם כיון שאין זה עיקר הדין. ודאי דשייך להקשות אסיפא דדינא פרכת יוכיח שפירושו שהגילוי מלתא שאתה אומר יש לו סתירה דאיך תאמר שזה גורם החומרא דבר פלוני יוכיח אבל פרכת מה לאדם וכיוצא בה לא שייכא כלל כמו שכתבתי אבל לעיל בתוס' שכ' וא"ל מרשות לרשות גמרינן וכו' ע"כ א"א לפרש הק"ו בקיצור ולומר מה ר"ה הקל חייב בה הקרן ח"נ רשות הניזק החמור לא כ"ש שיתחייב בנ"ש דאיך יתכן לומר כן דאע"ג דאליבא דר"ט קיימינן דלית ליה דיו היכא דמיפרך ק"ו היינו כשהק"ו דרך כלל כגון מפץ שטמא בזב אינו דין שיטמא במת נמצא שעיקר הק"ו הוא רק שיטמא במת ממילא שמעינן שטמא טומאת ז' כמו שאר טומאות מת אבל לומר להחמיר בחמור חומרא חדשה זו לא שמענו דאל"כ וכי נאמר שיחייב ר"ט באדם המזיק שור תשלומי כפל שיאמר מה שור דאזיק שור חייב נ"ש אדם דאזיק שור שהוא חמור אינו דין שיתחייב תשלומי כפל אלא ודאי שא"א לומר כן וכהנה רבות בש"ס וכמ"ש לעיל בסוגיא לק"ו לשכינה י"ד ימים. נמצא דלפ"ז א"א לפ' כלל הק"ו דמרשות לרשות בדרך קצרה מה ר"ה הקל חייב ח"נ רשות הניזק החמור לא כ"ש שיתחייב נ"ש דזה לא יתכן א"ו פי' הק"ו דמרשות לרשות הוא ק"ו מורכב וצריכין להזכיר בו בפי' ענין שן ורגל ונאמר כך מה ר"ה שהיקל בו בשן ורגל אפ"ה החמיר בקרן והיינו ע"כ דקרן חמור משן ורגל א"כ רשות הניזק שחייב בשן ורגל נ"ש אינו דין שחייב בקרן נ"ש ובכה"ג ודאי לית ליה לר"ט דיו כיון דאמרינן דקרן ברשות הניזק יהיה כמו שן ורגל ברשות הניזק הדין הוא ממילא שיתחייב נ"ש דסתם נזקי רשות הניזק היינו נ"ש נמצא שעיקר הדין הוא משן ורגל בפי' וא"א להעלימם לכך כ' התוספ' שפי' דאפילו בכה"ג שייך למיפרך מה לשן ורגל ופי' כדפרכי בכל סוגית הש"ס היאך אתה אומר שהקרן ידמה בנזקין לשן ורגל דמה לשן ורגל שההיזק מצוי אבל כאן אין אנו צריכים לומר שידמה השור בנזקי אדם לנזקי אדם דאזיק אדם כדי שנוכל להקשות מה לאדם שכן מועד מתחילתו אלא אנו אומרים בקיצור שידמה נזקי ד' דברים במהותו כמו נזקי כופר במהותו דאם כופר הקל חייב בשור מכ"ש ד' דברים החמור ומה שאנו אומרים ד' דברים שחייב באדם אין זה אלא גילוי החומרא בלבד ועל דרך זה תמצא רוב ק"ו שבש"ס ובתוספ' ומה שהביאו התוס' מההיא דבסמוך מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש יתבאר בסמוך ג"כ על דרך הנזכר דלפירוש התוספות דומה ממש למה שכתבנו בפי' דמרשות לרשות ודו"ק:

בד"ה רגל שדרסה ה"ה דהוי מצי למיבעי' בשן דחיה עכ"ל. דבשן דבהמה א"א להמית אדם אלא בנשיכה דלאו אורחא והוי תולדה דקרן אבל בחיה אורחא הוא וק"ל:

בגמרא מי אמרינן מידי דהוי אקרן וכו' אין זה מדין ק"ו דא"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפרש ועוד דתקשי קושית התוספות אלא נראה דעיקר הבעי' אלישנא דקרא דכתיב עליו ודרשינן ולא על האדם והכי משמע מלישנא דקרא וא"כ משמע דבשור בכל גווני חייב או דלמא דלא אמרינן אלא בקרן דוקא ועוד דהא דחייב בשן ורגל היינו משום דכופר זה אינו דין חדש אלא שינוי השם לבד שהרי לא מצינו בשור שהמית אדם שום תשלומין אלא כופר לחוד א"כ לפ"ז אדרבא הסברא נראה לחייב דאם נפטר אותו א"כ נחמיר בשור שהמית שור יותר משור שהמית אדם וק"ל:

בתוספות בד"ה או דלמא קרן וכו' תימא מאי מספקא ליה וכו'. ונראה מדבריהם שהתמי' קיימת על המסקנא דאיכא כופר ברגל וקשה מהיכא תיתי כיון דליכא ק"ו אבל לפי מ"ש בסמוך א"ש ועי' בהרא"ש שבכלל דבריו דברי וק"ל:

בגמרא תנא מנזקין דרגל מייתי ליה ופי' רש"י מה רגל שבר"ה פטור מנזקין ברשות הניזק נ"ש קרן שבר"ה חצי כופר אינו דין שברשות הניזק כופר שלם עכ"ל. וזה תימא לפי מ"ש לעיל דאפי' ר"ט דלית ליה דיו מודה שלא נוכל להחמיר חומרא חדשה דליתא לא בלמד ולא במלמד וא"כ מהיכא תיתי לחייב כופר שלם כיון דברגל שהוא המלמד ליכא כופר כלל ובקרן שהוא הלמד ליכא אלא חצי כופר א"כ כופר שלם הוא חומרא חדשה ונימא דיו ונ"ל ליישב דהכי גמרינן ק"ו בדרך כלל מה רגל שבר"ה אינו חייב אפילו כדין תם החמרת עליו ברשות הניזק שנעשה מועד מתחילתו קרן שבר"ה משלם חצי כופר כדין תם אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק שיעשה מועד מתחילתו וא"כ כשנעשה מועד מתחילתו ממילא חייב בכופר שלם כמו שאר מועד דקרן כנ"ל נכון עפ"י סוגית הש"ס בכ"מ ועפ"ז תבין דברי התוספות לעיל במשנה בד"ה אני לא אדון וכו' שכ' דמוכח מכאן דאיכא למיפרך אפי' אסוף הדין מדפריך תלמודא הכא מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש ולא יפרש הק"ו דמרשות לרשות ילפינן עד כאן תורף כוונתם ולכאור' הדבר תמוה איך נלמד הק"ו מרשות לרשות ולומר מה ר"ה הקל חייב חצי כופר רשות הניזק החמור אינו דין שישלם כופר שלם שזה א"א בשום ענין כמו שהארכתי לעיל אבל לפי מ"ש בסמוך א"ש דנלמד מרשות לרשות אפילו לענין נזקין וכופר ונאמר מה ר"ה שהקלת בו לענין נזקי הרגל ואפילו בתם החמרת בו לענין כופר והיינו ע"כ דכופר חמור מנזקי רגל וא"כ ק"ו לרשות הניזק שהחמרת בו לענין נזקי רגל שנעשה מועד מתחילתו אינו דין שנחמיר לענין כופר שיעשה מועד מתחילתו וא"כ א"א לקצר הק"ו ולומר מה ר"ה הקל חייב ק"ו לרשות הניזק ולדמות הרשויות להדדי שהרי ר"ה גופיה חצי כופר וכן אין לדמות קרן לשן ורגל שהרי שן ורגל עצמם פטורים מכופר אלא ע"כ שנעשה הק"ו מורכב ועיקר הענין שראוי לדמות הכופר במהותו כמו נזקי רגל במהותן דכמו דשם נעשה ברשות הניזק מועד מתחילתו כמו כך בכופר וע"ז כ' תוס' שפיר דאיכא למיפרך מה לנזקי רגל לכך הוא מועד מתחילתו שכן ישנן באש משא"כ בכופר ומה ראית דכופר חמור כן נ"ל בדברי תוס' לעיל אבל כבר כתבתי שם באריכות דא"א ללמוד רשות מרשות משום שיש להקשות בל' יוכיח דאש יוכיח וכן שן ורגל גופיה יוכיח שהחמרת בהם לענין נזקין ואפ"ה הקלת לענין כופר אבל מ"מ יש ליישב לפמ"ש עכשיו דלא שייך לשון יוכיח שכיון שעיקר הלימוד אינו אלא שיעשה מועד מתחילתו כמו בסופו משא"כ באש ורגל דליתא לכופר כלל ודוק היטב:

בתוספות בד"ה לאו משום דס"ל כר' יוסי הגלילי וא"ת אפילו בלא ר"י וכו' ומה שן ורגל דפטורים בר"ה וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דאדם יוכיח שחייב בר"ה ואפ"ה פטור מכופר עכ"ל והניחו בצ"ע ולענ"ד דלק"מ דמה לאדם שאינו בתורת כופר כלל אפילו לכמה פעמים משא"כ בקרן כמ"ש בסמוך דהכי דיינינן ק"ו ומה שן ורגל שפטורים לגמרי בר"ה אפ"ה ברשות הניזק נעשו מועדים מתחילתם קרן דבר"ה הוי תם לשלם ח"נ אינו דין שיעשה מועד מתחילתו וע"ז לא שייך לומר אדם יוכיח וכיון דילפינן מק"ו דקרן ברשות הניזק נעשה מועד מתחילתו ממילא אתרבו לכופר שלם כמו כל המועדים דשור משא"כ באדם שאפי' אם נעשה מועד מתחילתו אינו בתורת כופר כן נ"ל נכון:

(כו א תוספות) ד"ה ויהא וכו' לפטור בשוגג בלא מתכוין וכו'.—צ"ל: לפטור בשוגג או במזיד בלא מתכוין כמו במזיד במתכוין בממון שזה כזה אבל כופר וכו'.

חצי נזק קאמר. דתחייב כי קרן דהא מקרן מייתי לה וקרא דבשדה אחר לחיובי ביה ברשות הניזק נזק שלם אתא דהכי משמע בשדה אחר נזק שלם: כספו של זה. קרן: ישלם. מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לגמרי משמע: אמר קרא יחצון. דקרא יתירא הוא דנכתוב וחצו את כספו וגם את המת אלא לדרשא אתא דאף ברשות הרבים נמי חייב: ויהא אדם חייב בכופר. כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות: ומה שור שאינו חייב. בחבלה: ארבעה דברים. צער ריפוי שבת ובושת אלא נזק לחודיה: חייב כופר. היכא דקטליה: אדם שחייב. כו': עליו ולא על האדם. על נזקי שור משלמין כופר אבל על נזקי אדם אין משלמין כופר אלא או מיתה או גלות: איש כי יתן מום בעמיתו איש בעמיתו. הוי בדין נתינת מומין ולא שור בעמיתו של בעליו: בחצר הניזק. דחיובא דרגל בחצר הניזק הוא: הכא נמי לא שנא. דרגל מועדת מתחילתו היא להלך ולדרוס: לאו משום דסבר כרבי יוסי הגלילי. דאמר בפירקין דלקמן (דף מב.) תם משלם חצי כופר ברה''ר: ומייתי לה. רבי טרפון לרשות הניזק כופר שלם: מק''ו מרגל. כי היכי דגמר לקרן תם לענין נזקין במתניתין והכי גמר לה מה שן ורגל שפטורין ברשות הרבים לגמרי ברשות הניזק כופר שלם קרן שברה''ר חצי כופר כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם מדגמר ר' טרפון הכי אלמא איכא כופר ברגל דאי לאו הכי במאי מייתי לה: מניזקין דרגל מייתי לה. ולעולם ליכא כופר ברגל והכי גמר ר' טרפון מה רגל שברשות הרבים פטור מנזקין ברשות הניזק נזק שלם קרן שברשות הרבים חצי כופר כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם: שכן ישנו באש. תאמר בכופר שאינו באש כדאמרינן בפ''ק (דף י.): מטמון. שפטור באש וחייב ברגל ומייתי לה הכי מה רגל שברשות הרבים פטורה מכלום חייבת ברשות הניזק אפילו על הטמון נזק שלם קרן שברה''ר חצי כופר כו': שכן ישנו בבור. שאם היה גדי טמון בשק או במרצוף ונתגלגל ונפל לבור חייב: מכלים. פטר בהו את הבור ומכלים דרגל מייתי לה וכדפרישית: מכלים טמונים. דרגל מייתי לה: א''ל רב אחא מדפתי כו' מה לניזקין דרגל שכן ישנו ברגל. תאמר בכופר שאינו ברגל: מתני' סימא את עין חבירו. אפי' בשוגג: גמ' מה כלים ארבעה דברים לא. דלא שייכי בהו: אף סימא את עין חבירו. בשוגג: נזק אין ארבעה דברים לא. דלא מחייבי ארבעה דברים אלא או מזיד או קרוב למזיד דומיא דכי יריבון אנשים (שמות כא) דהתם כתיב ריפוי ושבת:

מידי כוליה ניזקא קאמרינן. וא''ת וביער ע''כ לגמרי אתא לפטור דנזק שלם מהי תיתי לאו פירכא היא דאי לאו בשדה אחר ממילא חייבת נזק שלם ברשות הרבים בלא קל וחומר: ולא תהא שן ורגל כו'. וא''ת הא אמר כספו של זה ולא כספו של אחר וי''ל דאין למעט מכספו אלא חצי נזק שמשתלם מגופו דכספו של זה חצי נזק מגופו ולא של אחר וכאן אם היה בחצר הניזק חצי נזק הוה משתלם מן העלייה אבל לעיל אי הוי מחייב שן ורגל ברה''ר הוה משתלם מגופו כמו קרן וא''ת היכי גמר הכא מקרן מה לקרן דין הוא שאפילו בחצר הניזק לא משלם אלא חצי נזק שכן אין משתלם מן העלייה ויש לומר צרורות יוכיחו שמשתלם מן העלייה לרב פפא (לעיל ג: ואין משלם אלא חצי נזק וא''ת אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך כספו של זה ולא כספו של אחר דהשתא ק''ו דלעיל ליכא וי''ל דאי לאו כספו הוה שבקינן ק''ו דהכא דמיקל בתשלומין והוה עבדינן קל וחומר דלעיל דמחמיר בתשלומין: ויהא אדם חייב בכופר. מלא תקחו כופר לנפש רוצח לא נפקא דההיא (אמר) דאיצטריך דלא תשקול מיניה ממונא למפטריה כדאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות דף לז:) והכא איירי שיהרג וישלם כופר כמו השור ומדתנא דבי חזקיה (שם דף לה.) לא נפקא אלא לפטור בשוגג בלא מתכוין כמו במזיד במתכוין שזה כזה אבל כופר באדם כל זמן דלא אשכחן דפטור בשום מקום לא מצינן למילף מיניה כלל: עליו ולא על האדם. בפרק החובל (לקמן דף פג:) דריש לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים ופריך והאי מבעי ליה דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי דלא תשקול מיניה ממונא ונקטליה לאו בכופר דהכא איירי דא''כ הוה ליה לשנויי ההוא מעליו ולא על האדם נפקא אלא איירי בממון אחר בהדי מיתה וטעי גמרא כדטעי באלו נערות (כתובות דף לז:) דקבעי גבי דרשה דלא יהיה אסון לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי כלומר דמלא יהיה אסון נפקא אלמא ס''ד דמיירי בממון אחר בהדי מיתה: אינו דין שחייב בד' דברים. וא''ת מה לאדם שכן מועד מתחילתו וי''ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף: רגל שדרסה כו'. הוא הדין בשן דחיה דאורחה הוה מצי למבעי אבל בור ואש ממעטה מעליו כמו אדם: או דלמא קרן כוונתו להזיק. תימה מאי מספקא ליה פשיטא דקרן חמירא מהאי טעמא דליכא למימר דמקרן בק''ו יליף שאין מועד מתחילתו דהשתא לא שייך למפרך [כדפרישית] במתניתין דאדם יוכיח שמועד מתחילתו ופטור מכופר ועוד היכי בעי למילף מקרן שכן חייבת ברשות הרבים: לאו משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי. וא''ת אפי' בלא רבי יוסי הגלילי מק''ו גמר ומה שן ורגל דפטורין ברה''ר חייבין בחצר הניזק כופר שלם קרן לא כ''ש וי''ל דאם היה כופר חלוק מדין נזק מדפטר ברה''ר לא הוה שייך למידן ק''ו: אלמא איכא כופר ברגל. והא דפליגי אביי ורבא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (לקמן דף מא. ושם) ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק דלרבא לא משלם כופר אליבא דההוא תנא איירי ולא משום דסבר רבא הכי: